פרוזה
יחזקאל נפשי
אדם צועד בשוך הלילה ממית את גופו ונשמתו ממריאה אל על

יחזקאל נפשי

אדם צועד בשוך הלילה ממית את גופו ונשמתו ממריאה אל על

ואז הגיחה מישל לחיי. ולא כתבתי מאומה מזה למעלה משנה כי הייתי מאושר. ואף על ילדים

נדברנו, לכשנדברנו. והייתה היא כנערה קטנה שליבה נשבר והייתי אוסף את רסיסיו. ועל עצמי

חשבתי כאותם ילדים בני-תמותה אשר אוזרים אומץ וצומחים בשנתם, אט-אט הופכים גברים.

ותינינו אהבים על כביר-עיזים, למול אח מבוערת, במושב "אליפלט". ולחשתי באוזנה: התדעי

 

מישקל'ה… כי מקום זה קרוי על שמו של בן-דוד, גדול מלכי ישראל בעת העתיקה… אומנם לא

מן האהובים היה… אך אומנם… מישל יקרה… התדעי…?!

וחדלתי מהילוכיי בלילות. לתור כך את הרחובות השוממים עם פנקסי. ולא שאלתי את עצמי

למות עוד, כי מצאתי דבר-מה שיש בו מעבר לעינוגי הגוף והתאווה, דבר-מה שהוא מעל לזמן

ולאבדון. משהו מן האור, מן הזך והמתוק. ברם, אין היגיון. אין היגיון לדבר. קיים אך הכאב הזה,

המסתנן לאט, בדוק הלילה, בשעות הצוהריים המאוחרות. וזהו מהות האבדון כולו. כך: אדם מסב

בביתו, בשעת צוהריים, קורא, ולפתע ההכרה הזו, כי הוא לבדו בעולם. אלו אשר ליבם נשבר

הם יודעים להאזין. אדם מאזין לפעימות ליבו בחדר הסגור, ליבו שבור, ובכל זאת, אין הוא חדל

מלפעום. כיצד זה ייתכן כלל? כיצד דבר-מה בקיום הזה ייתכן כלל? כך, להרף-עין.

עולה עתה בדעתי דבר-מה אותו קראתי בעבר בהיותי בגלבוע על אודות משה. "ובבא משה

לפני יהוה לדבר איתו, יסיר את-המסווה עד-צאתו". עניין המסווה העסיק את דעתי משך עת

ממושכת, ומשך את תשומת-לבי. עתה, כמדומני, יודע אני במה מדובר. הכול בבחינת מסווה.

בני-אנוש בונים בתים, נלחמים, יוצאים לעמל יומם, רוכשים לחם וקלמנטינות, אצים ממקום

אחד למשנהו, ולבסוף מתים.

איש אינו יודע מאומה. איש אינו יודע דבר. אף לא החכם באדם.

וכן, בחדרך השמם, בקומה הרביעית, טיפין-טיפין, אתה מחל להבין כי נואשת דרכו של האדם

על הארץ. כך אתה מבין, סמוך לעשור הרביעי לחייך, כי אין תשועה על האדמה.

 

 

 

 

 

אהבהמורשת

תגובות פייסבוק