פרוזה

אבידות ומציאות

עינת קאפח

שלוש לירות ועוד חצי, אומר לו בעל הבית, אם אפשר לכנות קיטון בגג הבניין בשם בית. ואיך שאמר את החצי, כבר הרגיש רחמים בחסרון-כיס. שלושה שבועות היטלטלו בדרך, מצנעא לחזיז. מחזיז לדַ'מאַר. מדַ'מאַר ליַרִים. מיַרִים לאַלסַדֵּה. מאַלסַדֵּה לגַבַל חַדֵּה. קַעטבַה. אַלצַ'אלע, ועד למחנה הגדול בעדן. המלווים רכובים על גבי החמורים, אבל לא הוא ולא רומייה אשתו, שאסור לו ליהודי להיות גבוה יותר מהמוסלמי. וגם אם אין רואה, חוץ מריבונו של עולם שרואה גם ללב, וגם אם הם בחשכת ההרים בלילות, בכל זאת רחמים ורומייה צועדים ברגל שלא להרגיז את המלווים. רק את עמרם ויוסף הקטנים המתרגשים הניחו על שני חמורים, ולא על גב הבהמות אלא בארגזים. מצד האחד של יא חמר הניף רחמים את עמרם שלא מפסיק לצחוק, אל תוך הארגז, ומצדו השני הטעין ארגז נוסף ולתוכו בזהירות כמה מהספרים מחמלי נפשו שהביא מבית הכנסת. את יוסף הצעיר והצנום יותר, העמיס גם בארגז התלוי מצדו האחד של חמור, ומן העבר השני הניח את מנורת המאור, חֵלק מורה הנבוכים, בעלי הנפש לראב"ד ושישה סדרי משנה לרבנו בן מימון, שהם כבדים וגדולים ורְבות השנים שהצטברו בין עלעליהם מוסיפים למשקלם ושומרים שיוסף לא יחליק למטה בטלטולי השבילים. אבל יוסף חושש מהנהר והוא מחזיק חזק את הארגז משני משקופיו ולא סומך על בן מימון או רבי אבוהב הכבדים שבארגז המשווה.
מאז שהגיעו לתל אביב העיר המהוללה כאילו שכח רחמים את תלאות הדרך, אבל בעומק נפשו חרוטות האבנים שננעצו בנעליו והחום שהכביד על גווה של רומייה. תל אביב החדשה והצעירה האירה את פניה הרחוצות למשפחה העייפה שדיבורה תימנית מקראית משובצת, ומהון להון מצא רחמים עבודה כצורף בבית מלאכה אחד בבוגרשוב. אם רוב הצורפים עושים עבודתם כסף, הוא מומחה בזהב וצורת הפיליגרן שלו יחידה במינה. מרגע שסגר על הפרנסה מיהר רחמים למצוא את החדר בו יגורו, אבל יותר משלוש וחצי לירות לא יכול היה לתת, כי צריך שיהיה אוכל על השולחן, רווחה לרומייה ובגדים מִשל הישראלים לעמרם. את האוכל עמרם לא אוהב, רק הלחם והגבינה הוא אוכל אבל הזיתים השחורים נדמים בעיניו כ'בַּעַר'. העולם השתבש? – הוא שואל – ששם בתימן גללי עיזים הופכים בארץ ישראל למאכל? ישנו פה הפוך האנשים? עיניו נפקחות גדולות מאד ופיו מסרב לטעום, גם לא את הירוקים. אבל רחמים אביו מלטף את פניו וממלמל טובה לריבונו של עולם, שאחרי אשר לנו אצל קרובי משפחה, מצאו את החדר הקטן על הגג בפינת בן יהודה ובוגרשוב. גם קרוב לבית המלאכה, גם אל הים אליו עמרם ורומייה ממהרים בכל בוקר כדי לברך ולצחוק על החמה שמתמהמהת לקום, וגם על מחיר החדר שהתאים להם. בעזרת השם, כשכבר לא יהיו עולים וירווח להם, יתרחבו ויגדלו גם לבית שמידותיו מידותיהם. באותו הקיטון הקטן על הגג פרש מיטה לרומייה לצד הקיר, מזרון לעמרם על הרצפה הנקייה, ומיטת שדה לו עצמו שנפתחת רק בלילות. וכשהיא פתוחה אין הדלת יכולה להיסגר וכל כוכבי הלילה מארחים לחברה לראשו שבולט החוצה בשנתו. אין דבר, אומר רחמים שלא הצליח לסגור את הדלת בעד המיטה הפתוחה. מצוות הכנסת אורחים. אין דבר, אומרת רומייה אשתו, ייכנס האוויר ויניע את העולם שעומד. אין דבר, אומר עמרם, כך כשהדלת פתוחה, אולי יוסף הקטן יבוא. רחמים מתכווץ ורומייה מצטנפת במיטתה שהמילים של עמרם יישארו מחוץ לשמיכה ולא ייכנסו ישר אל הלב.
בדיוק בשלוש לפנות בוקר פוקח רחמים את עיניו, אין הוא זקוק למסלולי הכוכבים בשמים לדעת את השעה וגם לא לשעון הזהב שנתן לו אביו, ירושה מסב סבו. לא, הגיע הזמן ללמוד לפי תחושת הלב וההרגל. כי שם בתימן, קירות הבתים והחצרות ספוגים באהבת הלימוד, וריח התורה עומד בכל זיז וחריץ. שאם הלכת ברחובות, גם אם קשה לך לתפוס את המלים והבוץ נמשך בפסים, עדיין הלב והעיניים בכל זאת מלמלו את הפסוקים והטעמים. וגם אם שובב היית בנעוריך השובבוּת נתפסה על דברי חכמים. לא אגדה היא, באמת שכך הייתה צנעא ובאמת שלא היה צריך שעון גם לא מזהב להשכים ללמוד. עיקר תפקידו של השעון להיות תלוי על דש החליפה, ולהזכיר לרחמים את אהבת אביו ודורותיו שלפניו. אבל רחמים לא בחליפוֹת, ואין כיס להכניס בו את השעון והשרשרת שתימשך עד לכפתור, אלא עמרם ילדו-בכורו אוהב להירדם עם השעון בחיקו והתקתוק למראשותיו, וריחה של ילדותו שהייתה בתימן עד לפני שלושה חודשים, קרובה לרוחו.
הבוקר הקיץ רחמים פתאום בגעגוע לנגינת האצבעות בדפי ספר מנורת המאור ולשיחת הדפדוף. מה השתנה פה רחמים, שם הרי למדתם בו בשבת והיום רק יום שלישי. אבל רחמים לעצמו שאילו הספר במחיצתו היה פותח היום באחד הנרות ומחזק עצמו באגדה. שכן בעיר תל אביב, הקירות פתוחים ואווירת הקדושה נודפת ולא נתפסת בזיזים. אבל מזה שלושה שבועות שהם בארץ-ישראל והספרים אינם. עמד והתלבש, יצא לא צריך לומר, שדלת החדרון פתוחה כל הלילה. הלך רחמים לבית הכנסת להתפלל, לא לפני שסגר את המיטה ואת הדלת בעד רומייה ועמרם.
הליכתו קלה, חציה שמחה וחציה שלא. חמישה ארגזים הספיקו לו לסדר את הבגדים והכלים שהביאו איתם. אבל למה התעקשת לסחוב ארגזים הנוספים, התרעמה רומייה? לספרים שאבדו ואיבדו? ואיך יספר לה שבעלייתם למטוס, בסוף חודשיים רותחים במחנה חאשד בעדן, סוף סוף הגיעו השליחים ואמרו שעולים לארץ-ישראל. ואיך כמו אבותיו, בכל פעם שהגיע שליח מארץ- ישראל או ממערב חשבו כמעט-משיח ועל פיו יישק כל דבר והאמינו. אותו ספק משיח, רפי, מדד את צרורותיהם ודיבר במלים עבריות-ישראליות וברוכים הבאים ושבים הביתה, אבל ששת ארגזי הספרים נשארים. למה, לא הבין אותו רחמים. ורפי שיודע השיב לו בלחש, שהמטוס כבד ביהדות תימן ואת הספרים ישאיר כאן. איך אפשר, אבל איך אפשר, ואיך אפשר. אפשר צחק רפי, ואל תדאג, בישראל הכול ישוב כשהיה. ואיפה יחכו לי הספרים מתעקש רחמים, אותם כתבי היד כבר עברו מיד ליד במשך שש מאות שנים ורפי לוחש לאורי שלידו, עקשנים התימנים. ובקול, הם יחכו במשרדי העלייה בנמל, נביא אותם באונייה. בסדר התרצה רחמים, אני מבין. אנשים במטוס, יחליפו כוח, יעלו אבר כנשרים והספרים ינוחו באונייה, יש סדר בעולם.
נדדו עיניו ורגליו ולא הרגיש שעבר את בית הכנסת הקטן וכבר הגיע לשדרות בן גוריון. נמתין לאונייה אמר לרומייה אבל בליבו צורבת כבר הבגידה שנבגד ויודע שלא ישוב לראותם ואיך יגלה לה את ליבו להוסיף צער על צערה. ולא שמע שבאותו הרגע במחנה בקשו גם ממנה ומהנשים להוריד את כל התכשיטים, אחרת המטוס ייפול. שאר הנשים מיהרו להוריד את המָעְנְקֶּה והשְמַילַאת שענדו לכבוד ארץ-ישראל והערו לשק אחד, סיכה לא נשארה כדי שלא ליפול כדי שלא למות. אבל רומייה בחכמתה משכה העגילים, הצמידים ואף השרשרות שעל רגליה והחביאה בשמלתה ואת שעון הזהב של רחמים שמה בכיסו של עמרם. לא ייפול, אני יודעת, כי זו הדרך לארץ המובטחת. ורחמים, שראה את התכשיטים על גופה ושעון הזהב בידיו של עמרם, שמח בה שלא נתבקשה למסור את התכשיטים כמו האחרות. לא מזל אלא השגחה של ריבונו של עולם, נשם אל הלב וקבר בתוכו את המשפט שחשב לומר לה על הספרים שנלקחו ממנו, כשישוב לביתו לחדרם לקיטון.
נפנה לשוב לאחור אל בית הכנסת אבל השדרה הרחבה מילאה את ריאותיו, אביא לכאן את עמרם ורומייה, ובדוכן התפוזים-רימונים-בננות-שזיפים נצחיק את פינו. אותו הפה המתוק של עמרם יתמלא ברינה ולא יכול רחמים לגרש מזיכרונו את קריאתו החלשה של יוסף מים, מים, מים. תשושים הגיעו לחאשד. זאת הארץ כבר? לחש יוסף הצעיר בערגה, ועמרם אחיו הבכור צובט אותו בעדינות, מה איתך, זה המדבר של תימן עדיין. בעדינות, כי טרדות הדרך החלישו את כולם אבל יוסף יותר משהם, לא עמדה לו נפשו והלך ונחלש. ובאמת מחנה חאשד ההיפך מהארץ, פתחו של גיהנום היה. לא רק השמש הלכה והצטברה, אלא גם אלפים משכניהם צעדו שבועות ברגל כדי להגיע. והנה בפתחו של גיהנום, אין אוהלים ואין מספיק אוכל והם יושבים שעות בכל יום, צפוף צפוף צפוף וממתינים, רק הרוח החמה מחסה לראשיהם המעולפים. עמרם מצטופף תחת בגדו של רחמים ונאחז בשעון, ורומייה לוחשת ליוסף אני איתך יא עיוּני יא גלבּי ומכסה את פניו בגַרגוּש הצבעוני שלה. היא כמעט ומתעלפת, אבל בנה חשוב ממנה וכל טיפת מים שאפשר להם להשיג, היא מטפטפת לשפתיו. אך ללא הועיל ויוסף שוקע אלי בור ונדם פתאום.
תפוזים אביא גם לך יוסף, מעביר רחמים את לשונו על שפתיו בשדרת בן גוריון. אבל לאן הגעתי? פתאום לא מוצא את דרכו לבית הכנסת. כאשר אבדתי אבדתי עולות המילים בלשונו ועוד לא ידע שבאותו הרגע ממש מתעורר עמרם נזעק משנתו, אימא, אבל איפה השעון? רומייה פוקחת את העיניים מרימה את השמיכות מזיזה את הארגזים מפנה את הבגדים מביטה מתחת למיטה מרימה את המזרון ואין. כל כך היו עייפים מיומם הראשון בביתם החדש שנרדמו מיד ומידת הכנסת האורחים לא עמדה להם, שגנב אחד בא ולקח והלך.
בוא עמרם מחמל נפשי, רומייה אוספת אותו לתוכה, בוא נרד לים. עוד מעט אבא ישוב.

שירה

פואמה אפוקליפטית

ללי ציפי מיכאלי

א. הִתְמַלַּכְתִּי

קוֹל מִגָּבוֹהַּ שָׁאַל:
מָה אֶתֵּן לְךָ?
לֵב אוֹהֵב, אָמַרְתִּי.
הִצַּבְתִּי לִי כִּסֵּא שֵׁן
סִלַּקְתִּי אוֹיְבִים
עָרַפְתִּי מִתְחָרִים
נִכְנַסְתִּי לִשְׁטָחִים זָרִים
חָפַרְתִּי תְּעָלוֹת
הִצַּבְתִּי טַנְקִים
אָנַסְתִּי בָּזַזְתִּי
לָקַחְתִּי שְׁבוּיִים
הָפַכְתִּי תּוֹשָׁבִים זָרִים לַעֲבָדִים
שָׁלַחְתִּי אֳנִיּוֹת סוֹחֵר
לְחִזּוּק מַעֲמָדִי
יָצַרְתִּי אוֹפּוֹזִיצְיָה
הִגְדַּלְתִּי אוֹיְבַי
מֵאוֹהֲבַי
בִּצַּרְתִּי אֶת אַרְצִי
הַיָּד שֶׁהֵקִימָה בַּיִת
הָרְסָה מִבְנִים
לְפִי שִׁיטַת הַקְּלָפִים

 

ב. קַקְטוּסִים

בִּמְקוֹם פְּרָחִים
לִימוֹזִינוֹת הֵרִימוּ
שִׂמְחָה לַהֲמוֹנִים
הוֹט דוֹג הָפַךְ לְמַאֲכָל לְאֻמִּי
וְדִיאֵטוֹת הָיוּ לִסְפּוֹרְט לְאֻמִּי
יָצַרְנוּ אֶת מֻשַּׂג הַפַּעַר
בֵּין נָשִׁים וּגְבָרִים
שְׁחֹרִים וּלְבָנִים
עֲשִׁירִים וַעֲנִיִּים
הַשְּׂמֹאל וְהַיָּמִין

הָיִינוּ קַסְטוֹת
סוּג א' ב', ג' וְנָמוּךְ יוֹתֵר
הָיוּ גַּם חַסְרֵי מַעֲמָד

 

ג. מִלְחָמוֹת

עָרַכְנוּ אוֹרְגִּיָּה שֶׁל
בְּשָׂרִים וְדָם
רוֹקַנּוּ תַּחְמֹשֶׁת שֶׁל רֹעַ
הִפַּלְנוּ חוֹזִים שִׁיטוֹת וְאֵגוֹאִים
הָיָה שָׂמֵחַ אֶצְלֵנוּ
עַד שֶׁבָּא הָאַסְטֵרוֹאִיד

 

ד. אַסְטֵרוֹאִיד

מַשְׁאִיר אַחֲרָיו דָּבָר
לְכַדּוּר הָאָרֶץ
לֹא יָכוֹל הָיָה לִהְיוֹת קַו פָּתוּחַ
לִפְנֵי הַפִּיצוּץ
לְהִסְתַּכֵּל
לִרְאוֹת אֶת כָּל פַּרְצוּפֵי הַמְּצִיאוּת וְלֹא
לִרְאוֹת דָּבָר
סְתוּם עַיִן אַתָּה בְּמוֹתְךָ תָּמִיד
לֹא תִּזְכֹּר אֵיךְ נִרְאֵית אֲהוּבָתְךָ
תְּאַבֵּד אֶת זִכְרוֹן הֱיוֹתְךָ אָדָם
אַתָּה חוֹצֵב פֶּסֶל בִּצְעָדִים קְטַנִּים
וּמַחְלִיט דְּבַר מָה
עִם הַנִּיצוֹץ
מְנַסֶּה לְהַבְחִין בֵּין טוֹב לְרַע

 

ה. אַהֲבָה

לֹא יְכוֹלָה לְטַשְׁטֵשׁ אֶת טְרָאוּמַת הַמִּלְחָמָה
אַחֶיךָ נָפְלוּ וְאַתָּה
לֹא קָם
מָתַי תַּתְחִיל
לִשְׁטֹף יָדַיִם
אַךְ תַּמְשִׁיךְ לִרְאוֹת
עַל יָדֶיךָ הַנְּקִיּוֹת
דָּם?

כ״ד באדר א׳ ה׳תשע״ט (1 במרץ 2019)

יש נתיב לאבות?

מנחם דרליך

מלח הארץ פורעי חוק.
מפונים שודדי הקופה הציבורית.
חירוף נפש וגוף בוילה עם בריכה.
דילים קומבינות ועוני. ארץ ישראל אליטה וייסורים.
הדיסוננס הקיומי של המתנחלים גדול מאד.
המתנחל מערבב חלוציות עם נכס זול וחברה טובה. אוונגרד וביקורת מול הציונות בד בבד עם אמון עיוור בהנהגה הפנימית.
שוק חופשי וחירות אישית כתפיסת עולם תוך חברות באגודה שיתופית, ועדות קבלה ואספות חברים.
אז מה הסיפור שלו? מתנחל. מי אתה ולאן אתה הולך.

בכדי לנתח את הדיסוננס אשתמש במודל שלושת השלבים של ז'אק לאקאן. הדמיוני, הסמלי, והממשי.
השלב הראשון הינו הדמיוני, המזוהה עם האם. בשלב זה מתקיימת הרוח והחוויה, הדמויות הראשונות. אצל הרב צבי יהודה ותלמידיו, הדימוי של הארץ מחובר עם גאולה, עם תיקון עולם, עם חברה חדשה שתמשוך אחריה את שאר העם. חברה מתוקנת, קדושה, עם הישגים רוחניים חדשים.
השלב השני הינו השלב הסמלי. הוא מזוהה עם האב, עם השפה, החוק, הסדר והמנגנון. לאב שני תפקידים, האחד להגביל ולאסור והשני לדחוף ולתת דוגמה. בשלב הזה חברות תרבותיות מפתחות את הרגולציה והתכנון, את המערכת המשפטית, האתיקה והאסתטיקה, את הכלכלה והתעשייה. את הגדרות הטוב והרע. ואת הדמויות שהבן ירצה לחקות. בשלב הזה קיימת רדידות גדולה מאוד. לכאן נכנסו "אנשי המעשה" (כינוי שיצרו הדמויות האימהיות שהינו מעט מגונה). במערכים של הסדר והדחיפה קיימת ריכוזיות חונקת. תנועת ההתיישבות המרכזית 'אמנה' מחזיקה ואף לופתת את הגופים המוניציפליים, מרכזת את הקשר עם המדינה, מממנת ומנהלת את הגופים החוץ פרלמנטריים, שולטת בקרקעות דרך החטיבה להתיישבות ובתכנון דרך קשריה במנהל האזרחי ובגופי התכנון המקומיים. התנועה הינה הבעלים של שתי חברות הבניה הגדולות.
השלב השלישי הינו הממשי, המזוהה עם הבן. הבן אמור לפעול עם הרוח של האם והסדר של האב, תוך כדי שהאב מאפשר ושמח בהצלחתו של הבן. אך הבן מוצא עצמו מול אב חלש, המחזיק הכל בידיו. כך שאינו יכול באמת להתפתח ולפתח תעסוקה ותשתיות, מנגנונים כלכליים ומערכות משפטיות.
המציאות הזו מחייבת את הבן לעזוב את הבית ולהתפרנס במטרופולינים הגדולים ירושלים ותל אביב ולקבל על עצמו את האב, החוק והסדר אשר שם. ורק לחזור הביתה אל האם, אל הרוח. כך רק באזורים הקרובים למטרופולינים ישנה הצלחה להתיישבות בעוד האזורים האחרים לא מתפתחים (צפון השומרון, בקעת הירדן, הר חברון).
המתח בין הדימויים לסמלים, בין הרוח לסדר, בין האם לאב הינו הבעיה של המתנחל. מצד האם והדימוי הוא מלח הארץ, אך מצד האב והסדר הוא גונב סוסים ללא אתיקה.
מצד האם הוא אליטה משרתת אך מצד האב הוא חייב תקציביים ייחודיים כדי לשרוד.
מצד האם הוא מתמסר לרעיון ולמוסר אך צד האב לא מאפשר לו גם להתענג מהדרך ומן ההישגים האישיים.
מצד האם הוא בעל הבית שצריך ויכול להכיל את השכנים הערבים, כמו מדינת ישראל עם ערביי ישראל. אך מצד האב הוא חסר אונים מולם. בוואקום הזה אירופה, השמאל ובג"ץ נכנסים.

כך שוב ושוב הסיפור נסדק, והשבר והפסיכוזה מופיעים.
המתנחל צריך לבנות נתיבים לאבות טובים יותר.

נרשם ב 12.6.18 כ"ט סיוון התשע"ח, על חורבות בתי נתיב האבות אל מול הדחפורים ההורסים את בתי השכונה.

כ״ד באדר א׳ ה׳תשע״ט (1 במרץ 2019)

בית יהודי בורח ממטאפורה

אורן בר

 

משה ירד מן ההר, הביט במחוללים סביב עגל הזהב, קרא "מי לה' אליי" ושלח את הלוויים לטבוח בחוגגים. זו היתה מטאפורה.

משה שלח שנים עשר מרגלים לתור את כנען ולדווח מה מצאו. עשרה מהם הוציאו את דיבת הארץ. העם התייאש מן הדיווח ילל והלין ואף ביקש לרגום את שני המרגלים שהיו בדעת מיעוט. העם נענש במסע בן ארבעים שנים במדבר (עד למות הדור המיואש). זו היתה מטאפורה.

הציווי להעלים אלילים ועובדיהם, להקים משכן או בית מקדש, מטאפורה מטאפורה.

זו מטאפורה לצמיחה רוחנית, למודעות שעוברת התמרה. היא משקפת התפתחות מאמונה באלילים רבים ובדמות אל המיוצגת בחומר ונראית לעין (פסל) לדתיות המתייחסת לאל מטאפיזי אחד. המודעות מתפתחת. אף אדם פיזי אינו צריך להירצח לשם כך. זו היתה והינה מטאפורה.

יש מי שקוראים את המקרא כסיפורים ועובדות שיש לשחזר וכמצוות שונות שיש לעבוד לנצח נצחים. הם לא יזוזו מן הכתוב הנקרא בעין הפשוטה, יחזרו על המוכר להם, חדש מפני ישן הם יוציאו ויקראו להקים בית מקדש של אבן כשער לגאולה.

היום אלה הם אנשי עגל הזהב.

אלה האנשים הדבקים במה שהיה מבלי שהם רואים את הדינאמיות שבתהליך הרוחני המעוגן בתנ"ך עצמו. המטאפורה מסמלת את הדינאמיות הזו, שאינה נעצרת. מודעות הצומחת ולפתע יודעת, חשה, רואה ושומעת אחרת. המודעות והדתיות אמורות להמשיך ולהתעלות. התעלות מתרחשת אם קוראים ממעמקים. אם מתבוננים ומקשיבים מן העומק. אם מתבוננים בעיני הרוח ולא באמצעות עיני הבשר של בני עגל הזהב.

עיני הבשר של בני עגל הזהב רואות ושופטות על פי אברי הרבייה – מי כשיר להיות הורה על פי נטייתו המינית, קולה של אישה הוא כערוותה המפתה, ובהתאם למין מי זכאי לשבת או להתפלל באיזה איזור של בית תפילה. עיני הבשר האלה רואות ומקשיבות דרך זהויות (מגדר, גזע, לאום, לבוש)  – אם במקרה יופיע משיח בשר ודם שמבחינה חיצונית יהיה שונה או לא ישמיע את הדברים המצופים ממנו – עיני הבשר לא יראו אותו ואוזניהן לא ישמעו. כך, המסתכלים באמצעות עיני הבשר, אינם ערים למשיח שבתוכם פנימה.

דת אינה קפואה בסיפור. היא זורמת אל המהות המצוייה בליבתה, ליבה הפועמת אהבה. היא אמורה לחיות אהבה – משעה שהאדם הדתי קם בבוקר ובשעה שהוא הולך בדרך, 24/7, אוהב לרע כי הוא כמוהו, אל עבר הגשמת המטאפורה של אחרית הימים.

בימים האחרים הזהויות מתפוגגות. הזאב והכבש, הנמר והגדי, העגל והאריה – כולם יחדיו, ונער קטון מנהיג אותם. הפרה והדוב רועים, ילדיהם יחדיו, והאריה הפך לצמחוני. תינוק משתעשע על מאורת נחשים וסיפורי אדם, חוה והנחש סבים אחור, כלא היו. פחד ההישרדות המפריד בין הצורות השונות גווע. נחשף גן עדן בו אין פיצול והפרדה. ההזדהות עם הזהות הנפרדת נעלמת וההגדרות מי הוא מי או מה מתאדות. המפריד מאבד את המגנטיות שלו. מגנטיות המושכת את האדם הרחק מן הימים האחרים ומותירה אותו שבור בעולם של פיצול ואלימות.

ימים אחרים בהם בני אדם יודעים את הנהרה שהם ונוהרים אל ההר שבתוכם. ימים של מנהיגות תמימה שנתיבה שלום.

הלב נפתח.

העולם כולו הוא גשר צר מאוד. העולם העומד מלכת הוא מה שבני עגל הזהב שואפים לקיימו ומקדשים הקפאתו – התייחסות לאל של אגד מצוות, ברכות וגזירות, ואולי כמיהה לבניית מבנים והקרבת קורבנות, שבהם אין חפץ. אך זהו הגשר הצר שממנו האדם הדתי השלם קופץ ללא פחד. הוא מגלה ויודע שיש מצוות לעת ההיא שהן אבן נגף לעת הזו. הוא מכיר במטאפורה וקופץ למציאות קדושה הפועמת בכול ללא הפרדה וללא חלוקה. הוא קופץ, נוטף אהבה, העזה כמוות. הוא מוצא את המשיח והמקדש בתוכו ואז הם זורחים בעולם.

הקפיצה מן הגשר היא מטאפורה. זו הקפיצה אשר נפרדת מעץ הדעת, שסיים את תפקידו. היא קפיצתו של החפץ חיים אל בין שני הכרובים ודרך להט החרב המתהפכת בחזרה אל עץ החיים המצוי בו והממתין לו באורך רוח.

עיני הרוח רואות זאת, אזני הרוח שומעות.

מתי ישובו עיני הרוח לדלוק בבית "היהודי"? מתי בנותיו, בניו ורבניו ישובו לשמוע? ההזמנה נתונה.

 

שירה

חורבן תמימות

אלישוב הר־שלום

 

הַחֻרְבָּן הַגָּדוֹל בְּיוֹתֵר

הוּא חֻרְבַּן הַתְּמִימוּת.

 

הַעוֹד נָשׁוּב? הוּא שׁוֹאֵל

וַאֲנִי מְכַסֵּהוּ בִּשְׂמִיכָה

וְהוּא מִתְחַנֵּן לִתְשׁוּבָה

וּבְתוֹכִי פְּנִימָה הַצַּלֶּקֶת פְּעוּרָה

חִיּוּךְ מַסְתִּיר אֶת הַדִּמְעָה,

שַׂמְתִּי יָדִי עַל לִבּוֹ

וְאָמַרְתִּי לוֹ:

"בּוֹא נִשָּׂא תְּפִלָּה",

וְהוּא עָצַם עֵינָיו בְּכַוָּנָה

אֲנִי וְהוּא וְהַשְּׁכִינָה.

 

הוּא מְבַקֵּשׁ לִרְאוֹת תְּמוּנָה

לֹא מֵבִין לָמָּה הִיא כָּל כָּךְ עֲצוּבָה

שֶׁהֲרֵי אֵלֶּה מַדֵּי צָבָא

בְּדִיּוּק כְּאֵלֶּה שֶׁל הַשּׁוֹמְרִים בַּכְּנִיסָה,

וּמִצְחוֹ קְמָטִים שֶׁל שְׁאֵלָה

יֶלֶד שֶׁתְּמִימוּתוֹ נִסְדְּקָה

הוּא לֹא שָׁאַל עוֹד שְׁאֵלָה

בִּקֵּשׁ רַק שֶׁנַּחְלִיף תְּמוּנָה

אוּלַי יֵשׁ אַחֶרֶת? שְׂמֵחָה?

וְעַל פָּנָיו זָלְגָה דִּמְעָה:

 

"אַבָּא, כְּשֶׁאֶהְיֶה גָּדוֹל

אֲנִי אֲצַלֵּם תְּמוּנָה

שֶׁתַּחְלִיף אֶת זֹאת הָעֲצוּבָה

וְגַם בָּהּ יִהְיוּ מַדִּים

וְגַם בָּהּ אֲנָשִׁים מִתְפַּלְּלִים

אֲבָל בְּלִי דְּמָעוֹת, רַק חִיּוּכִים

בְּלִי אֲבָנִים מְפֻזָּרוֹת

רַק בָּתִּים גְּדוֹלִים

 

אָז כְּשֶׁנַּחְזֹר

תִּקְנֶה לִי מַצְלֵמָה?"

 

וַאֲנִי נִשְׁבַּעְתִּי

לְקַיֵּם הַהַבְטָחָה

 

"עוֹד אֶבְנֵךְ וְנִבְנֵית בְּתוּלַת יִשְׂרָאֵל"

 

תשעה באב תשע"ה – לזכר חורבנה של גוש קטיף

מסה

הספדי על רזיאל שבח

אלישוב הר־שלום

 

זְמַן רַב שֶׁאֵין בִּי מִלִּים.

אֲנִי לוֹמֵד אֶת הַשְּׁתִיקָה

וְהִיא קָשָׁה לִי, שֶׁהֲרֵי

הַיָּד לֹא מַצְלִיחָה לִכְתֹּב

אַךְ הַלֵּב מַרְגִּישׁ. אוֹסֵף. שׁוֹמֵר.

וְאָמְנָם גַּם לַשְּׁתִיקָה הַגְּדוֹלָה בְּיוֹתֵר יֶשְׁנָם דְּבָרִים שֶׁהִיא אֵינָהּ יְכוֹלָה לָהֶם.

 

הִתְעַקַּשְׁתִּי לִכְתֹּב עַל רָזִיאֵל,

כִּי בָּעִדָּן הַמְּמַהֵר מָחָר כְּבָר הַכֹּל יִשָּׁכַח, וְלֹא חָלִילָה בְּכַוָּנָה, אֶלָּא מִכֹּחוֹ הַבִּלְתִּי־נִדְלֶה וְהָאָרוּר שֶׁל הַהֶרְגֵּל.

 

וּמִי כָּמוֹנוּ, בְּנֵי גַּב הָהָר וְהַשּׁוֹמְרוֹן כֻּלּוֹ, יוֹדְעִים, חוּט דַּק נִמְתָּח לוֹ בְּתוֹךְ חַיֵּינוּ דֶּרֶךְ קֶבַע.

חוּט דַּק שֶׁבֵּין שַׁלְוָה, רֹגַע וְאַהֲבָה,

לְבֵין סִיּוּט, שֶׁבֶר וּמִלְחָמָה.

לָמַדְנוּ לְהָרִיחַ אֶת מַלְאַךְ־הַמָּוֶת,

הַבָּא חָרוּץ בִּמְלַאכְתּוֹ לִקְטֹף נְשָׁמוֹת מֻבְחָרוֹת.

 

לָמַדְנוּ לִחְיוֹת עִם מַד הַמְּהִירוּת הֶהָזוּי הַזֶּה, שֶׁבֵּין אֵין־סְפֹר אֵרוּעִים וַאֲבֵדוֹת לְבֵין הַשִּׁגְרָה שֶׁלְּעִתִּים נִרְאֵית כֹּה מְתַעְתַּעַת.

תְּקוּפָה שֶׁל שֶׁקֶט בַּצִּירִים עוֹשָׂה לָנוּ לֹא טוֹב בַּבֶּטֶן,

כִּי אָנוּ יוֹדְעִים שֶׁכָּל עוֹד לֹא נִלְחָמִים, הַדְּבָרִים מִתְבַּשְּׁלִים עַל אֵשׁ גְּבוֹהָה. אֵשׁ שֶׁלְּבַסּוֹף גּוֹבָה קָרְבְּנוֹת צִבּוּר יְקָרִים, יְקָרִים מִדַּי.

 

רֶגַע אַתָּה חַי. רֶגַע אַתָּה מֵת.

רֶגַע הַצִּיר פָּנוּי. רֶגַע הוּא מָלֵא דָּם וּזְכוּכִיּוֹת.

 

עַל רָזִיאֵל טֶרֶם מָצָאתִי מִלִּים.

קָשֶׁה לִכְתֹּב אֶת רָזִיאֵל.

דְּמוּתוֹ הַנִּשְׁקֶפֶת אֶל מוּל עֵינַי

מְעוֹרֶרֶת בִּי סְתִירָה נוֹרָאָה.

לְרֶגַע בָּא לִי לִפְרֹץ בִּצְחוֹק,

וּלְרֶגַע אֲנִי מַרְגִּישׁ שֶׁחָרַב עָלַי עוֹלָמִי.

 

אִם הָיָה מַשְׁאִיר צַוָּאָה הָיָה כָּתוּב בָּהּ לַעֲנִיּוּת דַּעְתִּי הַקְּטַנָּה כָּךְ:

 

א. חוּשׁ הוּמוֹר – דָּבָר נִצְרָךְ וְהֶכְרֵחִי לַעֲבוֹדַת ה'.

שִׁמְרוּ עָלָיו וּבִזְמַנְּכֶם הַפָּנוּי תְּפַתְּחוּ אוֹתוֹ. אֵין כְּמוֹ בְּדִיחָה טוֹבָה שֶׁמְּקָרֶבֶת לְבָבוֹת.

 

ב. לִמְדוּ תּוֹרָה וְהַרְבֵּה, אַךְ לֹא כָּזוֹ הַנִּשְׁאֶרֶת עַל הַדַּף, אֶלָּא כָּזוֹ שֶׁמְּבִיאָה לְיָדִי מַעֲשֶׂה, הֵן בְּעוֹלַמְכֶם הָרוּחָנִי וְהֵן בְּעוֹלַמְכֶם הַגַּשְׁמִי. הַהֶשֵּׂגִים הֵם יָפִים אַךְ תִּדְאֲגוּ שֶׁלִּבְּכֶם וְהַהֶסְפֵּק בְּלִמּוּדְכֶם אוֹ בְּמַעֲשֵׂיכֶם חַד הוּא.

 

ג. אֵין הָעוֹלָם מִתְקַיֵּם אֶלָּא בְּהֶבֶל פִּיהֶם שֶׁל תִּינוֹקוֹת שֶׁל בֵּית רַבָּן. רְדוּ עַל בִּרְכַּיִם, רִקְדוּ בַּשְּׁלוּלִיּוֹת, תִּהְיוּ הוֹרִים שֶׁכֵּיף לִהְיוֹת הַיְּלָדִים שֶׁלָּהֶם. מְלַמְּדִים וּמְחַנְּכִים שֶׁלֹּא שָׁכְחוּ לִהְיוֹת יְלָדִים בְּעַצְמָם. יֶלֶד שָׂמֵחַ הוּא יֶלֶד קָדוֹשׁ.

הַרְבֵּה יֵשׁ עַל מָה לְהִתְפַּלֵּל. דַּאֲגוּ שֶׁעוֹלַם הָרוּחַ שֶׁל יַלְדֵיכֶם וְהַצְלָחָתָם הֵם בְּרֹאשׁ הָרְשִׁימָה לִפְנֵי פַּרְנָסָה, כֶּסֶף, שֵׁם טוֹב וְקַרְיֵרָה.

 

ד. אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל חֶמְדָּתֵנוּ זְקוּקָה לְהַרְבֵּה בָּתִּים וּמִשְׁפָּחוֹת, אַךְ לֹא סְתָם בָּתִּים, לֹא סְתָם מִשְׁפָּחוֹת.

הָקִימוּ בִּנְיָן אֲמִתִּי, כֵּן, אַל תִּתְפַּשְּׁרוּ עַל זוּגִיּוּת "פַּרְוֶה", שֶׁהֲרֵי "שֶׁלִּי וְשֶׁלָּכֶם שֶׁלָּהּ הוּא".

כָּל הַצְלָחַתְכֶם בְּכָל הַתְּחוּמִים תְּלוּיָה וְעוֹמֶדֶת עַל הַקֶּשֶׁר הַזּוּגִי שֶׁלָּכֶם. כַּבְּדוּ אֶת נְשׁוֹתֵיכֶם, נַשְּׁקוּ אֶת רַגְלֵיהֶן.

וְאַתֶּן, נָשִׁים צִדְקָנִיּוֹת,

עִמְדוּ מֵאֲחוֹרֵי בַּעֲלֵיכֶן, שִׁלְחוּ אוֹתָם לְתוֹרָה וּלְמַעֲשִׂים טוֹבִים, שֶׁעֲלֵיהֶם בָּנוּי הָעוֹלָם,

וּמֵהֶם תִּרְאוּ עַיִן בְּעַיִן אֶת בִּרְכַּת ה' וְאַהֲבָתוֹ.

 

ה. גְּדוֹלָה הַכְנָסַת אוֹרְחִים מִקַּבָּלַת פְּנֵי שְׁכִינָה.

לְהַכְנִיס אוֹרְחִים מַשְׁמָעוֹ גַּם לְהַכְנִיס אוֹרְחִים לַלֵּב.

הַצְלָחַתְכֶם בַּתּוֹרָה וּבַפַּרְנָסָה נִמְדֶּדֶת בָּרְגִישׁוּת שֶׁלָּכֶם לַסּוֹבְבִים אֶתְכֶם, הַהֲבָנָה כִּי הִתְגַּלּוּת אֱלֹקִית אֵינָהּ שְׁמוּרָה רַק לְצַדִּיקִים וּבַעֲלֵי מַדְרֵגָה. בְּכָל מִפְגָּשׁ שֶׁלָּכֶם עִם יְהוּדִי בַּאֲשֶׁר הוּא, יֵשׁ מֵמַד עָמֹק מִנִּי יָם שֶׁל הִתְגַּלּוּת אֱלֹקִית מַמָּשׁ! עַל יְדֵי חֲדָא כְּנִישְׁתָא אֶפְשָׁר לְהָבִיא גְּאֻלָּה שְׁלֵמָה לָעוֹלָם כֻּלּוֹ. וַהֲכִי חָשׁוּב – תִּהְיוּ חֲבֵרִים בֶּאֱמֶת!

 

ו. אַל תְּדַבְּרוּ עָלַי גְּדוֹלוֹת.

כָּל שֶׁעָשִׂיתִי,

הִצְלַחְתִּי, הִסְפַּקְתִּי – קָרָה מִשּׁוּם שֶׁעָמַלְתִּי עָלָיו בְּכָל לִבִּי בִּנְחִישׁוּת רְגִישׁוּת וּבֶאֱמוּנָה.

כָּל. אֶחָד. יָכוֹל!!!

 

ז. זְמַן לְעוֹלָם אֵין! זְמַן עוֹשִׂים! הוֹפְכִים אֶת הָעוֹלָם וּמוֹצְאִים! תִּהְיוּ גִּבּוֹרִים עַל הַזְּמַן, הוּא יָקָר וְקָצָר מִדַּי.

 

עוֹד הַרְבֵּה אֶפְשָׁר לִכְתֹּב, אַךְ אִם תִּשְׁאֲלוּ אוֹתִי אֹמַר לָכֶם דָּבָר אֶחָד: דְּעוּ לָכֶם שֶׁזֶּה אֶפְשָׁרִי!

 

דְּעוּ לָכֶם שֶׁחַי בֵּינֵינוּ אָדָם שֶׁהָיָה סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמַיְמָה, וְכָל זֹאת בְּהַרְמוֹנְיָה נִפְלָאָה:

פָּרוּשׁ, אֲבָל כָּל־כָּךְ מְחֻבָּר.

לַמְדָן, אֲבָל כָּל־כָּךְ פָּשׁוּט וַעֲמָמִי.

עָסוּק, אֲבָל כָּל־כָּךְ שַׁלִּיט עַל זְמַנּוֹ.

 

זָקֵן בְּחָכְמָה, אֲבָל כָּל־כָּךְ יֶלֶד.

 

הַיֶּלֶד אֵינֶנּוּ וַאֲנִי אָנָה אֲנִי בָא??

 

חֲבָל עַל דְּאָבְדִין

שירה

הטיול להרים

עמיר עקיבא סגל

הַטִּיּוּל לֶהָרִים נִשְׁמַר בַּזִּכָּרוֹן
הָעוֹר בִּקֵּשׁ לְהִשְׁתַּנּוֹת
שֵׁם הַמִּשְׁפָּחָה לֹא בִּקֵּשׁ לִהְיוֹת אַחֵר
לֹא כְּמוֹ שֶׁלָּקַח אֶת הָרֶכֶב הַשָּׂכוּר אֶל הֶהָרִים
בְּלִי נַיָּד בְּלִי מִשְׁקְפֵי שֶׁמֶשׁ בְּלִי תָּכְנִיּוֹת
שַׂק הַשֵּׁנָה נִרְטַב בַּלַּיְלָה
וְהַקָּרָה נִמְשְׁכָה אֶל הַבֹּקֶר
הָאִשָּׁה הוֹפִיעָה בַּצָּהֳרַיִם
הֵם הָלְכוּ שָׁעוֹת עַד שֶׁעָצְרוּ יַחַד
הִיא לֹא אָמְרָה לֹא וְהוּא לֹא עָצַר
בַּבֹּקֶר שׁוּב קָרָה
הוּא לֹא הָיָה יָכוֹל לְהַבִּיט בָּהּ יוֹתֵר
כְּאֵב הָרֹאשׁ וְהַדָּם הִתְיַבֵּשׁ
הַכֹּל נִסְלָח עִם הַבֹּקֶר
בַּלֵּילוֹת כְּשֶׁהַיְּלָדִים הִתְעוֹרְרוּ
הִתְגַּעְגֵּעַ אֶל הֶהָרִים וְאֶל הָאִשָּׁה
וְאֶל הַדְּבָרִים שֶׁאֶפְשָׁר הָיָה לַעֲשׂוֹת
עִם אִשָּׁה נֶעֱלֶמֶת לְכֻלָּם
חֻלְצָה חָזְרָה מְקֻמֶּטֶת מִיּוֹם הָעֲבוֹדָה
הַכֹּל נִסְלָח לָנוּ עִם הַבֹּקֶר, אַחֲרֵי הַקָּרָה
אָנוּ הַבִּלְתִּי מְנֻצָּחִים, הַכֹּל נִסְלָח
שָׁבִים אֲשֵׁמִים אֶל הַמִּטְבָּח מִתְלוֹנְנִים אַחֲרֵי הָעֲבוֹדָה
שֶׁלֶד חִיצוֹנִי נִשְׁבָּר וּמִתַּחְתָּיו
וָרֹד וְרַךְ נִמְלָט פְּנִימָה וְהַגֶּבֶר הָיָה וָרֹד
תַּנִּים שְׂבֵעִים חָזְרוּ אֶל שׁוּלֵי הָעִיר
הָאִשָּׁה נִשְׁאֲרָה בֶּהָרִים מִתַּחַת הֶעָלִים
רְצוּעוֹת בָּשָׂר הִתְקָרְרוּ בַּאֲוִיר הַחֶדֶר.

שירה

פליאדות

יחזקאל נפשי

 

הוֹ נַעֲרָתִי הַיָּפָה

הַיָּפָה מִכָּל אֹמֶר

יוּעַם כּוֹכָבֵךְ עַל שְׁמֵי הָעֲלָטָה

בְּאֹדֶם חֶבְרוֹן

וּמִי יְכַנֵּךְ בְּשֵׁם

בְּעוֹד אַתְּ אֵינֵךְ

נֶעֱדֶרֶת בָּאֵימָה הַנִּצְחִית שֶׁאֵין לְבָאֲרָהּ בְּתֹכֶן

הוֹ נַעֲרָתִי, נַעֲרָתִי הַיָּפָה,

הַמַּקְסִימָה מִכָּל צִפּוֹר שִׁיר

דָּמֵךְ זָב עַתָּה בְּאוֹר רָקִיעַ

 

*

 

הִיא לָנָה עַל-גַּבֵּי הָעֵשֶׂב הַמְּטֻלָּל

נַעֲרַת הָרְקִיעִים הַשְּׁמֵימִית

עֵינֶיהָ פְּקוּחוֹת אַךְ הִיא אֵינָהּ עוֹד

הַשּׁוֹשַׁנִּים סְבִיב קַרְסֻלֶּיהָ

עוֹרָהּ הָפַךְ שַׁיִשׁ חֲלָבִי

הִיא קָרָה

הִיא דּוֹמֶמֶת

הִיא אֵינָהּ

שׁוֹשַׁנִּים סְבִיב קַרְסֻלֶּיהָ

 

*

 

הָאַיָּלוֹת רוֹבְצוֹת עַתָּה בַּיַּרְקוֹן

הוֹד נְגִינָה אֵי-מִשָּׁם נִשְׁמָע בַּוָּאדִי

הַרְחֵק. מְפֹאָר.

נַעֲרַת הַנּוּפָרִים עוֹלָה עַתָּה מִן הַנָּהָר

דְּבַשׁ סָבִיב לָהּ דְּבַשׁ וְלִימוֹן

מַחְרֹזֶת מַחֲטֵי אֹרֶן עֲנוּדָה הִיא

תַּרְנְגוֹלִים מִן הַמֶּרְחָק

תֻּכִּים

 

*

 

מִן הָאֲדָמָה עוֹלָה עַתָּה הַנַּעֲרָה הַמְּשֻׁגַּעַת

נַעֲרַת הַהַכָּרָה הָרַבָּה נַעֲרַת הַהַכָּרָה הָרַבָּה

אֵם הַשְּׁוָקִים

רְגָבִים סָבִיב לָהּ כְּשִׂמְלָה וְהִיא הַחַיָּה מִכֻּלָּן

פַּטְרוֹנִית הַנְּדִיבִים

כִּי הִיא הָאֲדָמָה

וְהִיא הַמֵּתָה מִכֻּלָּן כִּי הִיא הָאֲדָמָה

 

*

 

נַעֲרָה שֶׁל כְּאֵב וְנַעֲרָה שֶׁל יֹפִי

שְׁתַּיִם הֵמָּה הַפּוֹסְעוֹת בַּגַּיְא

גְּבָרִים שׁוֹטְחִים לְרַגְלֵיהֶן:

סוֹכְנֵי-בִּטּוּחַ, רוֹ"חִים, מוֹרִים וּמְשׁוֹרְרִים.

 

בּוֹנֵי בָּתִּים וְסַפָּנִים, סַוָּרִים קְשֵׁי-יוֹם,

מְנַהֲלִים, רוֹכְלִים, בִּימָאִים שֶׁהֲזָיָה מְנַקֶּרֶת בְּמוֹחָם.

הֵן גּוֹמְעוֹת

דָּמָם אַךְ אֵינָן רָווֹת לְעוֹלָם

מוּסִיקָה נִשְׁמַעַת

צִין

הַמּוּסִיקָה הִנָּהּ בֵּדוּאִית

פֹּה וָשָׁם עֲרָבִית

עַתִּיקָה נִשְׁמַעַת

 

*

 

נַעֲרָה שֶׁל אוֹר נַעֲרָה שֶׁל אוֹר

בּוֹאִי אֵלַי

אִמְרִי מָה שְׁמֵךְ

דַּבְּרִי אֵלַי

מֵעוֹלָם לֹא דִּבְּרוּ אֵלַי

 

*

 

אַטְלָס וּפְּלֵאיוֹנָה לֹא הָיוּ מְדַמִּים בְּנַפְשָׁם.

לֹא רָחֵל וְיַעֲקֹב, יְמִימָה וְקֶרֶן הַפּוּךְ.

דְּמָמָה עַל לֵיל הָאֹפֶל וְיַמָּה כַּבִּירָה גַּם.

זֶהוּ לַיְלָה עָמֹק. כָּחֹל.

שָׁלוֹם לָהֶן, לְכֻלָּן. בִּרְכוֹת הַסַּעַר וְעִנּוּגֵי הַכּוֹכָבִים.

וְזֶה מְבֹאָר

שֶׁכֵּן חָכְמַת אָדָם כְּאַיִן נֶחְשֶׁבֶת

שׁוֹכְנֵי בָּתֵּי חֹמֶר אֲשֶׁר בֶּעָפָר יְסוֹדָם

וְהַתַּרְדֶּמֶת הַגְּדוֹלָה שֶׁל הַבְלֵי הַזְּמַן

 

מוֹשֶׁכֶת הָלְאָה בְּסֶרֶן לְלֹא קֵץ

שָׁלוֹם לָהֶן, לְכֻלָּן.

אַטְלָס וּפְּלֵאיוֹנָה לֹא הָיוּ מְשַׁעֲרִים.

נַעֲרַת הָעֳפָרִים, אַיֵּךְ?

נַעֲרַת הָרְקִיעִים הַשְּׁמֵימִית, אַיֵּךְ?

הַנַּעֲרָה הַמְּשֻׁגַּעַת וְנַעֲרָה שֶׁל כְּאֵב

וְנַעֲרָה שֶׁל יֹפִי, הֵיכָן אַתֶּן?

נַעֲרָה שֶׁל אוֹר,

נַעֲרָתִי הַיָּפָה מִכָּל אֹמֶר, הֵיכָן אַתְּ?

דַּבְּרִי אֵלַי.

מֵעוֹלָם לֹא דִּבְּרוּ אֵלַי

 

הארץ