שירה

יומא זכרון

צור ונטורה

מִתַּחַת לְחַלּוֹן הַבַּיִת שֶׁלְּךָ
אֲנַחְנוּ חֹולֵי אַהֲבָה.
מָחָר בַּלַּיְלָה הָעַם שֶׁלְּךָ יִשְׁתַּכֵּר בַּבָּמוֹת,
אֲבָל עַכְשָׁו
לֹא זְמַן לְסַפֵּר כַּמָּה טוֹבוֹת שֶׁלְּךָ
בָּאוּ בְּגַלִּים אֶל שְׂפַת יָמֵינוּ.

אַל תִּשְׁאַל,
בִּפְלַסְטֵרִים הָיִינוּ צְרִיכִים לְרַפֵּא אֶת הַלְּשַׁד שֶׁלָּנוּ, בְּמַכּוֹת בַּרְזֶל
לְיַשֵּׁר אֶת כָּל מְסִלּוֹת הַדְּרָכִים שֶׁהִתְעַקְּמוּ.
וּמִכָּל מַכָּה
שֶׁהִנְחַתְנוּ עַל הַבַּרְזֶל הַקָּטוּם
עָלְתָה עֲנָנָה שֶׁל אֵפֶר.

אַל תִּשְׁאַל אַיֶּכָּה. אֲנַחְנוּ כָּאן,
שָׁרִים לְךָ עֶרֶב בְּשָׁנָה
כָּל שָׁנָה
שִׁירִים שְׁבוּרִים שֶׁהֵם בְּרִית
בֵּינֵינוּ לְבֵין צְעָקוֹת שֶׁצָּעַקְנוּ נוֹאָשִׁים.

אָמְרוּ שֶׁאֵין לְמָה לְרַקֵּד תַּחַת חַלּוֹנוֹת
וְשֶׁרַעַשׁ יִהְיֶה טוֹבָה לחוֹלִיִי
שֶׁלֹּא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם עִם עֲרֵמַת אֵפֶר,
וַאֲנִי אוֹמֵר,
מִתְחַנֵּן לְךָ

שכך אֲנַחְנוּ אוֹבְדִים בַּחָלָל
שֶׁבֵּין עוֹרוֹ שֶׁל עַם לְאַדְמָתוֹ.

שירה

السياج (הגדר. לערבית: איתמר טובי)

יצחק כהן

יצחק כהן
اسحق كوهين
סורה 70 הַגָּדֵר
سورة 70 السياج
בְּנַחַל עֹז
في ناحل عوز

 

 

بسم الله الرحمن الرحيم

1.لا تقترب إلى السياج يا بني 2. يا بني 3. لا تقترب إلى السياج

4 أقدامك التي تجمدت ليست مُخطئة 5 أقسمتُ بإزالة البساتين

6. وبالعجلات المتلاشية 7. وبالمدينة المحاصرة هذه 8. هل نفسك اشتاقت الى الذين يسعون الى الشر؟!

9. اقرأ الرسائل التي أُلقيت في حقولكم. اقرأها. 10نقشوا عليكم النُدب المُفحّمة .11 أيدي المرأة كتبتها

12. بعيد الشر عنك 13. غيرتها تحترق 14لأنها الجريحة والجارحة

15 وهي الجُرح 16 إنها المحاصرة وإنها المتكونة

17وهي الحصار 18 أقسمت بِسخام العجلات 19 وبالعَلم المترفرف عالياً

20 وبالظلامِ هذا النفقِ الذي يُحفر 21 هل نفسك اشتاقت الى الذين يسعون الى الشر؟!

22 سترى كل شيء أمامك ولا تأتي 23 هذا نبو

 

 

 

בשם אללה הרחמן והרחום

1 אַל תִּתְקָרֵב אֶל הַגָּדֵר בְּנִי. 2 בְּנִי 3 אַל תִּתְקָרֵב אֶל הַגָּדֵר.
4 רַגְלֶיךָ שֶׁקָּפְאוּ אֵינָן טוֹעוֹת. 5 נִשְׁבַּעְתִּי בְּחִשּׂוּף הַפַּרְדֵּסִים
6 וּבַצְּמִיגִים הַנְּמוֹגִים 7 וּבְעִיר זוֹ הַנְּצוּרָה 8 כִּי נִכְסְפָה נַפְשְׁךָ
אֶל מְבַקְּשֵׁי רָעָתָהּ. 9 קְרָא אֶת הַמִּכְתָּבִים שֶׁהֻשְׁלְכוּ בִּשְׂדוֹתֵיכֶם.
קְרָא אֶת אֵלֶּה 10 שֶׁהוֹתִירוּ בָּכֶם צַלְּקוֹת פֶּחָם. 11 יְדֵי אִשָּׁה
כָּתְבוּ אוֹתָם 12 חֲמָסָהּ עָלֶיךָ 13 וְקִנְאָתָהּ בּוֹעֶרֶת. 14 שֶׁהִיא הַפְּצוּעָה
וְהִיא הַפּוֹצַעַת 15 וְהִיא הַפֶּצַע. 16 שֶׁהִיא הַנְּצוּרָה וְהִיא הַנּוֹצֶרֶת
17 וְהִיא הַמָּצוֹר. 18 נִשְׁבַּעְתִּי בְּפִיחַ הַצְּמִיגִים 19 וּבַדֶּגֶל הַמּוּנָף
20 וּבַעֲלֶטֶת מִנְהָרָה זוֹ הַנֶּחְפֶּרֶת 21 כִּי נִכְסְפָה נַפְשְׁךָ אֶל מְבַקְּשֵׁי רָעָתָהּ.
22 מִנֶּגֶד תִּרְאֶה וְאַל תָּבוֹא 23 זֶה נְבוֹ

 

שירה

הגדר

יצחק כהן

בְּנַחַל עֹז

בשם אללה הרחמן והרחום

1 אַל תִּתְקָרֵב אֶל הַגָּדֵר בְּנִי. 2 בְּנִי 3 אַל תִּתְקָרֵב אֶל הַגָּדֵר.
4 רַגְלֶיךָ שֶׁקָּפְאוּ אֵינָן טוֹעוֹת. 5 נִשְׁבַּעְתִּי בְּחִשּׂוּף הַפַּרְדֵּסִים
6 וּבַצְּמִיגִים הַנְּמוֹגִים 7 וּבְעִיר זוֹ הַנְּצוּרָה 8 כִּי נִכְסְפָה נַפְשְׁךָ
אֶל מְבַקְּשֵׁי רָעָתָהּ. 9 קְרָא אֶת הַמִּכְתָּבִים שֶׁהֻשְׁלְכוּ בִּשְׂדוֹתֵיכֶם.
קְרָא אֶת אֵלֶּה 10 שֶׁהוֹתִירוּ בָּכֶם צַלְּקוֹת פֶּחָם. 11 יְדֵי אִשָּׁה
כָּתְבוּ אוֹתָם 12 חֲמָסָהּ עָלֶיךָ 13 וְקִנְאָתָהּ בּוֹעֶרֶת. 14 שֶׁהִיא הַפְּצוּעָה
וְהִיא הַפּוֹצַעַת 15 וְהִיא הַפֶּצַע. 16 שֶׁהִיא הַנְּצוּרָה וְהִיא הַנּוֹצֶרֶת
17 וְהִיא הַמָּצוֹר. 18 נִשְׁבַּעְתִּי בְּפִיחַ הַצְּמִיגִים 19 וּבַדֶּגֶל הַמּוּנָף
20 וּבַעֲלֶטֶת מִנְהָרָה זוֹ הַנֶּחְפֶּרֶת 21 כִּי נִכְסְפָה נַפְשְׁךָ אֶל מְבַקְּשֵׁי רָעָתָהּ.
22 מִנֶּגֶד תִּרְאֶה וְאַל תָּבוֹא 23 זֶה נְבוֹ

 

اسحق كوهين
السياج

في ناحل عوز

بسم الله الرحمن الرحيم

1.لا تقترب إلى السياج يا بني 2. يا بني 3. لا تقترب إلى السياج

4 أقدامك التي تجمدت ليست مُخطئة 5 أقسمتُ بإزالة البساتين

6. وبالعجلات المتلاشية 7. وبالمدينة المحاصرة هذه 8. هل نفسك اشتاقت الى الذين يسعون الى الشر؟!

9. اقرأ الرسائل التي أُلقيت في حقولكم. اقرأها. 10نقشوا عليكم النُدب المُفحّمة .11 أيدي المرأة كتبتها

12. بعيد الشر عنك 13. غيرتها تحترق 14لأنها الجريحة والجارحة

15 وهي الجُرح 16 إنها المحاصرة وإنها المتكونة

17وهي الحصار 18 أقسمت بِسخام العجلات 19 وبالعَلم المترفرف عالياً

20 وبالظلامِ هذا النفقِ الذي يُحفر 21 هل نفسك اشتاقت الى الذين يسعون الى الشر؟!

22 سترى كل شيء أمامك ولا تأتي 23 هذا نبو

 

לערבית: איתמר טובי

שירה

בשם

דעאל רודריגז גארסיה

בְּשֵׁם אַלְלָה הָרַחֲמָן וְהָרַחוּם
בְּשֵׁם כְּתַב הָאִשּׁוּם
בְּשֵׁם הַמְּחִיקָה
בְּשֵׁם פִּסַּת הַכָּחֹל וְהַחוּם
בְּשֵׁם הַקַּו הַיָּרֹק
בְּשֵׁם חוּט שֶׁל מָוֶת אָרֹךְ
בְּשֵׁם שֶׁאֵין מְקַבְּלִים עָלָיו נִחוּם
בְּשֵׁם הַחַיָּל הָרָכוּן עַל הַבֵּטוֹן הַמְּזֻיָּן
בְּשֵׁם לוֹעוֹ הַשָּׁחֹר אֲשֶׁר מוּכָן
בְּשֵׁם אַלְלָה הָרַחוּם וְהָרַחֲמָן
בְּשֵׁם צֵל הָאֵיבָה הַזּוֹחֵל
בְּשֵׁם נָהָר בַּכְיָן הַנֶּאֱלַם
בְּשֵׁם הַגֶּשֶׁם הַיּוֹרֵד בְּשָׁוֶה עַל כֻּלָּם
בְּשֵׁם הָאֶבֶן הַמֻּשְׁלֶכֶת
בְּשֵׁם הָאָב בְּשֵׁם הַבֵּן
בְּשֵׁם הַנִּשְׁבָּר וּמִתְחַנֵּן
בְּשֵׁם הָאֵלֶּה בְּשֵׁם הַהֵם
בְּשֵׁם וְאֵין לָנוּ עַל מִי לְהִשָּׁעֵן
בְּשֵׁם אַלְלָה הָרַחוּם וְהָרַחֲמָן
בְּשֵׁם אָזַלְתְּ הַזְּמַן
בְּשֵׁם הַהַר הַמְּסֻמָּן
בְּשֵׁם הַמִּלִּים הַקֵּהוֹת וְסַכִּינָן
בְּשֵׁם לָחַשׁ הַחוֹלֶה הַמְּסֻכָּן
בְּשֵׁם בְּכִי הַמּוּאָזִין בְּהָרִים
בְּשֵׁם הַיְּתוֹמִים שֶׁבָּקְעוּ מִן הַהוֹרִים
בְּשֵׁם מִי אֲנַחְנוּ מְדַבְּרִים
בְּשֵׁם אַלְלָה הָרַחֲמָן וְהָרַחוּם
בְּשֵׁם הַנֶּטַע הֶעָקוּר הַגָּדוּם
בְּשֵׁם הַנֶּפֶשׁ שֶׁל הַשָּׁכֵן תָּמִיד זוֹלָה יוֹתֵר
בְּשֵׁם בֵּית הַמְּרִיבָה הָאָטוּם
בְּשֵׁם שַׁעַר הָרַחֲמִים הַסָּתוּם
בְּשֵׁם הַצָּמָא הַשָּׁרוּב וְהַשָּׁחוּן
בְּשֵׁם שְׁמוֹ שֶׁל הַנִּרְצָח וּכְבָר נִשְׁכַּח
בַּשֵּׁם הַנִּכְסָף. בְּשֵׁם הַמְּבֻקָּשׁ
בְּשֵׁם הַבְּרִיחַ הַנָּעוּל הֶחָתוּם
בְּשֵׁם אַלְלָה הָרַחוּם וְהָרַחֲמָן
בְּשֵׁם נוֹבְלוֹת הָאַלְמָן הַלָּבָן
בְּשֵׁם אַלְמְנוֹת הַקַּשׁ וְעַמּוּדֵי הֶעָשָׁן
בְּשֵׁם הַבַּלָּהוֹת שֶׁלֹּא תַּמּוּ
בְּשֵׁם הַנְּעָרִים שֶׁלֹּא שָׁבוּ
בְּשֵׁם הָאוֹמֵר חִדְלוּ לָכֶם מִן הַדָּם
כִּי בַּמֶּה נֶחְשָׁב הוּא
בְּשֵׁם הָאֵל מָקוֹם
בְּשֵׁם הָאֵל שָׁלוֹם

מסה

מַפְתֵּחַ הָרַעְיוֹן (בעריכת סיגלית בנאי)

רבי אברהם אבולעפיה

וְיָדוּעַ שֶׁבִּשְׁנֵי חוֹתָמוֹת נֶחְתָּם
מֵצַח הָאָדָם
וְהֵם שְׁנֵי סִימָנִין
כְּלוֹמַר שְׁנֵי הַדָּם
וְהֵם תָּו שֶׁל דְּיוֹ
וְתָו שֶׁל דָּם.

וְסוֹדָם דָּם
וּדְיוֹ
וְעִנְיָנָם
הוּא כִּי סִימַן
דָּם סִימַן
מָוֶת
וְסִימַן דְּיוֹ סִימַן
חַיִּים.

וּפֵרוּשׁ סוֹד זֶה הוּא מֵהַגּוּף כֻּלּוֹ
חָמְרוֹ הָרִאשׁוֹן דַּם

נִדּוּת דַּם
הָאִישׁ וְדַם
הָאִשָּׁה
שֶׁמִּתְנוֹעֲעִים בֵּינֵיהֶם
בְּחָזְקָה
עַד שֶׁתִּתְעוֹרֵר הַתַּאֲוָה
וְהוּא חַם וְלַח
בְּרֵאשִׁית תְּנוּעָתוֹ
וּבְצֵאתוֹ לַפֹּעַל מִתְחַבֵּר אֵלָיו
חֲמִימוּת גְּדוֹלָה
וְהָיוּ
לְבָשָׂר
אֶחָד.

דְּיוֹ מִתְנוֹדֵד וּמִתְנוֹעֵעַ וּמְחַבֵּר
אוֹת לְאוֹת
וְשֵׁם לְשֵׁם
וּמִלָּה לְמִלָּה
וּפְעֻלָּה לִפְעֻלָּה
הַתְּנוּעָה בִּכְתִיבָה
וּבְנִקּוּד וּבְדִבּוּר,
דְּיוֹ יוֹרֵד מִן הַקָּנֶה
וּמְצַיֵּר כָּל הַגּוּף
נוֹשְׂאוֹ אוֹתוֹ
יִקָּרֵא כֻּלּוֹ
חֹמֶר
לַנֶּפֶשׁ.
וּבָזֶה דּוֹמֶה לְבוֹרְאָם.

לִבִּי מְדַבֵּר,
דָּמִי הָיָה רוּחַ,
רוּחִי הָיָה דָּם,
וְכוֹכָבִי דָּרַךְ,
דֶּרֶךְ נְבוּאָה,
דֶּרֶךְ הַזָּנָב
רֶכֶב הַבֶּטֶן

בֶּטֶן זָכָר
עֲבוּרִי
חַי מְדַבֵּר וְחַי
וּבְדַבְּרוֹ חָכָם
וְחָכָם בְּדִבּוּר
אֵיבַר מִילָה
בָּרָא פֶּה
בָּרָא הַלִּמּוּד,
בֵּאֵר הַלִּמּוּד
מֵאִיר הַלֵּב,
הַזִּכָּרוֹן,
וְהַזְּכָרִים,
לְבָאֵר הַכֹּל,
אֲנִי זָכָר,
זוֹכֵר הַכֹּל,
מְבָרֵךְ ה',
מְבָרֵךְ חוֹזֶה,
בָּרוּךְ מַחֲזֶה,
בָּרֵךְ אֱלוֹהֶיךָ,
לְבָרֵךְ אֵלֶּה.

(מצרף השכל, פ"ח)

שירה

עולם שיש בו אמא

אלחנן ניר

א
אֲנִי רוֹתֵם אֶת שְׁאֵרִיּוֹת זְכוּת הָאָבוֹת שֶׁלִּי
אוֹסֵף אֶת כָּל שְׁעוֹת הַהִתְבּוֹדְדוּת
כְּדֵי לִבְרֹא לְךָ עוֹלָם
בּוֹ אִשָּׁה לֹא נֶעֱקֶדֶת בְּפֶתַח הַבַּיִת
וְשִׂנְאָה הִיא מִלָּה שֶׁאֵין בָּהּ סַכִּין.

הֲכִי פָּשׁוּט: עוֹלָם שֶׁיֵּשׁ בּוֹ אִמָּא

 

ב
שָׁעוֹת אֲנִי כְּבָר מִסְתַּכֵּל עָלֶיךָ
מִתְמַקֵּד בִּכְבָרַת הַפַּחַד,
בַּחִתּוּכִים הַתְּמִימִים עַל הָעוֹר

 

ג
חוּץ מִשָּׁנִים שֶׁל צָמָא אֵין לִי דָּבָר לָתֵת לְךָ

עוֹד יַגִּיעוּ לֵילוֹת שְׁלֵמִים שֶׁל הֲלִיכָה פְּרוּמָה בָּרְחוֹבוֹת
שֶׁל גְּהָרַת הַתְּהוֹם הָרַע. (תֵּדַע כְּשֶׁהוּא הִגִּיעַ רַק כְּשֶׁלֹּא תּוּכַל לְסַפֵּר עָלָיו)

גַּם כְּשֶׁאֲנָשִׁים כְּבָר לֹא יִתְבַּיְּשׁוּ לְדַבֵּר אִתְּךָ
אַף פַּעַם לֹא תִּהְיֶה אֶחָד מֵהֶם.
גַּם הַמַּאֲכֶלֶת שֶׁעַל הַצַּוָּאר
וּכְאֵבֵי הַפַנְטוֹם שֶׁל הָאַהֲבָה כָּאן כְּדֵי לְהִשָּׁאֵר

 

ד
גַּם אֱלוֹהִים יֵלֵךְ וְיִשְׁתַּנֶּה לְךָ מוּל הָעֵינַיִם.
הָיִיתִי רוֹצֶה לוֹמַר לְךָ שֶׁתַּרְגִּישׁ אוֹתוֹ יוֹתֵר
שֶׁנַּעַר הָיִיתִי וְגַם זָקַנְתִּי וְלֹא רָאִיתִי יָתוֹם נֶעֱזָב.
אֲבָל יֵשׁ רְגָעִים שֶׁזֶּה רַק אַתָּה

 

ה
אַחַר-כָּךְ תִּהְיֶה הַתְּקוּפָה שֶׁל נִסְיוֹנוֹת הָאִמּוּץ הַדִּמְיוֹנִיִּים
כָּל אִשָּׁה עִם מִטְפַּחַת תַּהֲפֹךְ לְפּוֹטֶנְצְיָאל
אַתָּה תַּבִּיט בָּהּ וּתְחַכֶּה.
יִהְיוּ הָרְגָעִים שֶׁכִּמְעַט תָּרוּץ אֵלֶיהָ וּתְבַקֵּשׁ

וְהַנְּסִיעָה, וּרְצוּעוֹת הַתְּפִלִּין כְּפַסֵּי הָרַכֶּבֶת בַּתִּיק
וְהַדָּם הוּא הַנֶּפֶשׁ דּוֹפֵק בִּסְעָרָה

אַתָּה עַכְשָׁו בַּדֶּרֶךְ אֶל אֲרָצוֹת לֹא זְרוּעוֹת
וְכָל לַיְלָה בְּחֶדֶר רֵיק אַחֵר
וְיָמִים שְׁלֵמִים עַל הָעַרְסָל מְחַפֵּשׂ תְּשׁוּבָה
מַקִּיף עַצְמְךָ בְּעִגּוּל, דּוֹרֵשׁ הִתְגַּלּוּת

 

ו
הַנּוֹרָא מִכֹּל נִפְרָט לִרְגָעִים קְטַנִּים
לַמַּבָּט הֶעָזוּב הַנִּזְרָק אַחֲרֵי סֵדֶר עֶרֶב לַנַּיָּד,
לַיְּדִיעָה שֶׁאַחֲרֵי שֶׁמְּדַבְּרִים עִם אַבָּא
אֵין אִמָּא

 

(אחר רצח דפנה מאיר הי"ד, שבט תשע"ו)

שירה

כפר דרום

מוריה קור

אִם הַשֵּׁם לֹא יִבְנֶה בַּיִת שָׁוְא עָמְלוּ בּוֹנָיו בּוֹ
שֶׁלֶט עַל הַדֶּלֶת שֶׁל מִשְׁפַּחַת כֹּהֵן
כְּפַר דָּרוֹם 95
יְלָדִים מִתְרוֹצְצִים בֶּחָצֵר וּבֵין הַקּוֹמוֹת,
שַׁבָּת בַּבֹּקֶר
יִמְלֹךְ אֲדוֹנָי לְעוֹלָם אֱלֹהַיִךְ צִיּוֹן לְדֹר וָדֹר
גּוֹאָשׁ כָּחֹל עַל גַּג מִקְדָּשׁ מְעַט
2005 שַׁח פֵּר גֻּלְגֹּלֶת הֵם שָׂמוּ פֹּה רֶגַע לִפְנֵי
הַמִּתְרוֹצְצִים מַבִּיטִים בְּעֵינַיִם כָּלוֹת מִתּוֹךְ כִּסֵּא הַגַּלְגַּלִּים
קְבִיעַת הַמָּוֶת לֹא הִפְחִידָה, מַאֲמִין וְזוֹרֵעַ
שׁוֹבֵר חֶסְכוֹנוֹת וּמַחְרִיבָן
תַּכְרִיכֵי הַנַּיְלוֹן עַל הַמּוֹשָׁבִים בְּעֶזְרַת הַנָּשִׁים חָנְקוּ אֶת הַפְּעִימוֹת הָאַחֲרוֹנוֹת
וְהַמֵּגָפוֹן צָעַק שְׁמַע
הוּא יָדַע שֶׁאֵין תְּחִיָּה לַמֵּת הַזֶּה
בְּנִיר עֲקִיבָא 2015 שָׁבֵי דָּרוֹם
פָּרָשַׁת תְּרוּמָה בְּקָרָוָאן דּוֹלֵף
אִם הַשֵּׁם לֹא יִבְנֶה בַּיִת
שָׁוְא

 

 

 

שלושה מילדי משפחת כהן איבדו את רגליהם בפיגוע באוטובוס שהסיע את ילדי כפר דרום לבית הספר, חשון תשס"א-נובמבר 2000. בשנת 2005 נעקר היישוב כפר דרום במסגרת תכנית ההתנתקות.

שירה

אלפא רומיאו

מוריה קור

צָרוֹת אַחֲרוֹנוֹת מַשְׁכִּיחוֹת צָרוֹת רִאשׁוֹנוֹת
אֲנִי זוֹכֶרֶת שֶׁנִּקְרְעוּ לִי הַגַּרְבִּיּוֹנִים
וְלֹא קָנִיתִי חֲדָשִׁים
חֹרֶף שָׁלֵם עִם חֲצָאִית אֲרֻכָּה
בַּקּוֹר שֶׁל הַטְּרֶמְפִּיאָדָה
הָיִיתִי מְפַזֶּרֶת יְלָדִים כָּל בֹּקֶר בַּמָּעוֹן וּבַגַּנִּים בְּקֹשִׁי
מַסְפִּיקָה לָאוֹטוֹבּוּס שֶׁל שֶׁבַע וְעֶשְׂרִים
כְּשֶׁהָיִיתָ מִתְהַפֵּךְ לַצַּד הַשֵּׁנִי
לֹּא הִרְשֵׁיתָ לִי לִנְהוֹג בָּרֶכֶב הַפְּרָטִי שֶׁלְּךָ שֶׁקָּנִיתָ
בַּכֶּסֶף שֶׁהִרְוַחְתִּי
וְאֵיךְ בֹּקֶר אֶחָד גָּנַבְתִּי אֶת הַמַּפְתְּחוֹת וְנָסַעְתִּי לַעֲבוֹדָה

בַּאֲרוֹן הָעֵץ הַטִּבְעִי שֶׁלִּי יֵשׁ מְגֵרָה מְלֵאָה
הַיְלָדִים גָּדְלוּ וּמֵהַבַּיִת הַיָּפֶה שֶׁלִּי
צוֹעֲדִים בָּרֶגֶל לְבֵית הַסֵּפֶר הַסָּמוּךְ

אֲנִי לֹא יוֹדַעַת אִם יֵשׁ לְךָ עַל מַה לָשִׂים אֶת הָרֹאשׁ בַּלָיְלָה
אֲבָל הֲיוֹם קָנִיתִי אַלְפָא-רוֹמֵיאוֹ חֲדָשָׁה

שירה

שטר כתובה

מוריה קור

  כְּדַת מֹשֶׁה וְיִשְׂרָאֵל

סִדַּרְתִּי אֶת הַמִּטְפַּחַת עַל הַקּוּקוּ הַבְּלוֹנְדִינִי שֶׁלִּי. פָּתַחְתִּי אֶת הַמְּגֵרָה לְהוֹצִיא סִכַּת רֹאשׁ, הַמַּעֲטָפָה הָיְתָה רֵיקָה

  וַאֲנָא אֲפַלַח וְאוֹקִיר וְאוֹזִין וַאֲפַרְנֵס

גִּלִּיתִי שֶׁלָּקַחְתָּ אֶת הַמְּזֻמָּנִים שֶׁפָּדִיתִי מִקֻּפַּת הַגֶּמֶל וְתָרַמְתָּ אוֹתָם לַיִשּׁוּב

  יְתִיכִי לִיכִי כְּהִלְכוֹת גּוּבְרִין יְהוּדָאִין

כִּי אִם לֹא נִתֵּן לַכְּלָל – לֹא נוּכַל לְשַׂגְשֵׂג כִּפְרָטִים, וְעַל כָּךְ מֻשְׁתָּת בַּיִת יְהוּדִי

  דְּפַלְחִין וּמוֹקְרִין וְזָנִין וּמְפַרְנְסִין לִנְשֵׁיהוֹן

עָנִיתִי שָׁאַתָּה חַיָּב לִי לִפְנֵי שָׁאַתָּה חַיָּב לָרַב

  וְיָהֵיבְנָא לִיכִי כֶּסֶף זוּזֵי 365,000 דְּחָזֵי לִיכִי וּמְזוֹנַיְכִי וּכְסוּתַיְכִי וְסִפּוּקַיְכִי וּמֵיעַל לְוָתַיְכִי כְּאוֹרַח כֹּל אַרְעָא

רָאִיתָ אֶת הַגְּלוּלוֹת הַוְּרֻדּוֹת בַּמְּגֵרָה, שָׁלַחְתִּי יַד לְהַסְתִּיר אוֹתָן וְהִשַּׂגְתָ אוֹתִי. תָּפַסְתָּ אֶת הַיַּד, נָעַצְתָּ צִפָּרְנַיִם וּפֵרַקְתָּ אֶת הַחֲפִיסָה מִבֵּין אֶצְבְּעוֹתַי

  וּצְבִיאַת מָרַת נֶפֶשׁ דָּא וַהֲוָת לֵיהּ לְאִנְתּוּ וְדֵן נְדוּנְיָא דְהַנְעֲלַת לֵיהּ

אָמַרְתָּ שֶׁלֹּא תִּגַּע בִּי כָּל עוֹד אֲנִי לֹא בְּהֵרָיוֹן, נִסִּיתִי לָקַחַת מִמְּךָ אֶת הַכַּדּוּרִים וְהָדַפְתָּ אוֹתִי אֶל הָרִצְפָּה. הִתְרוֹמַמְתִּי וְשָׁלַחְתָּ יַד מְהִירָה וַחֲזָקָה אֶל הַפנים שֶׁלִּי, חָשַׁבְתִּי שֶׁלְּחָיַי עָפוֹת מֵהַמָּקוֹם

  בֵּין בְּכֶסֶף בֵּין בְּזָהָב בֵּין בְּתַכְשִׁיטִין

אַחַר כָּךְ גִּלִּיתִי שֶׁהָעֲגִילִים הִתְפָּרְקוּ מֵהַהֶדֶף, הָיָה לִי פִּיל גָּדוֹל בִּתְנוּךְ יָמִין וּפִילָה בַּצַּד הַשֵּׁנִי עִם פִּילְפִּילוֹן בַּחוֹר הַשְּׁלִישִי

  בְּמָאנֵי דִּלְבוּשָׁא בְּשִׁמּוּשֵׁי דִּירָה וּבְשִׁמּוּשָׁא דְּעַרְסָא

חִפַּשְׂתִּי וְחִפַּשְׂתִּי אוֹתָם שָׁם עַל רִצְפַּת חֲדַר הַשֵּׁנָה, מֵעוֹלָם לֹא מָצָאתִי

הַכֹּל קִבֵּל עָלָיו

גַּם כְּשֶׁחִפַּשְׂתִּי בַּסִּבּוּב הָאַחֲרוֹן, לִפְנֵי שֶׁעָזַבְתִּי אֶת הַבַּיִת

 

וּבְמַעֲמַד הַגֵּט, הֵם הִכְרִיחוּ אוֹתִי לְוַתֵּר עַל הַכְּתֻבָּה.

כ״ד באדר א׳ ה׳תשע״ט (1 במרץ 2019)

התנגשות עולמות

אמרי פרל

בהגדרתי הסוציולוגית אני "בעל תשובה". עד כמה שתואר יבש זה יכול לבטא את התגלות הבורא בנברא, התגלות מקור החיים.

אשתי, בהגדרתה, היא "דתיה מבית". עד כמה שתואר מצומצם זה יכול לבטא אלפי שנים של חכמה אנושית בדבר האלוהות, שעוברת במסורת מאבא לבן, מאימא לבת.

היא שַמְחַה להתחתן עם 'בעל תשובה', למרות שלחלק מהציבור שבו גדלה זה כמו לקבל 'יד שניה' – מכשיר שאולי נראה מגניב מבחוץ, אבל סיכוי סביר שהוא יתקלקל תוך זמן קצר או שיהיה צריך להשקיע הרבה בשביל לתקן אותו.

והתחתנו למרות הכל.

התנגשות עולמות היה דבר שבשגרה, אך שנינו ידענו שיבוא היום, תזרח השמש, ואני אהיה כמו שצריך – אלך למניין, אפסיק להפוך מחבתות מפרווה, לחלבי ולֵטַרֵף, אלמד בצורה מסודרת מתחילת הספר ועד סופו ולא בדפדוף רנדומלי לפי הלך הרוח הסוער, וכהנה וכהנה.

אבל הזמן עובר, הפאות צומחות ויורדות, הגמרא נפתחת ונסגרת לסירוגין, אני עדיין שומע יותר מוזיקה לועזית מישראלית, שלא נאמר 'יהודית' ואני עדיין מתקשה לקרוא הזמנות לחתונה בסגנון "החתן נ"י בן ר' הג' הי"ו יתחתן בעז"ה אי"ה עם ב"ל…"

 

אני לעולם אהיה בעל תשובה. זו לא נקודת פתיחה לדרך ארוכה שבסופה אהיה 'דתי' או 'חרדי' או 'חסיד' או 'יהודי כשר'. נולדתי עם נפש חיה, תוססת, פרועה, אוהבת לרקוד ולשתות ולשיר, אוהבת טבע ואש, מים צלולים ובתי קפה. לטוב ולרע. לעולם אהיה בהשתוקקות לגדול, לצמוח, להשתנות. המסורת מלמדת אותי איך לחיות חיים של ערות, של התבוננות, של אהבת הטוב, של אהבת החיים והאדם. חיים של תכלית ומשמעות, חיים של תשוקה נועזת להתאחד באלוהי ולהפעימו בארץ. לא שאדם דתי לא חי זאת, אבל הלך החיים שונה, המסע שונה, כל אדם ודרכו. גדלתי בעל נפש – ביקשתי את הרוח. ועכשיו נותר לֵאַחֶד אותם לֵאֵחַד, בניצוחה של הנשמה. ויש אלו שנולדו תחת כנפי הרוח, ומבקשים את הנפש, מבקשים את עוצמת החיים. ולעולם ננוע זה לעבר זה, זה בתוך זה, בהתנגשות עולמות בתוכנו, עד שיבוא היום, תזרח השמש, ותתגלה האחדות.

 

"התיקון שיבוא… הוא, שיעשו ישראל אגודה אחת, ותתוקן הנפש של ה'יראים שומרי תורה' על ידי שלמות הנפש שב'פושעים הטובים'… והרוח של הפושעים האלה תתוקן על ידי השפעתם של יראי ד' שומרי תורה וגדולי אמונה, וממילא יבא לאלה ולאלה אור גדול, והופעת תשובה שלמה תבוא לעולם, ואז יהיו ישראל מוכנים לגאולה. והצדיקים העליונים, מארי דנשמתא, הם יהיו הצינורות המאחדים, שעל ידם יעבור שפע אור הנפש משמאל לימין ושפע אור הרוח מימין לשמאל, ותהיה השמחה גדולה מאד…"

(הרב קוק, אורות התחיה, מ"ג)

כ״ד באדר א׳ ה׳תשע״ט (1 במרץ 2019)

בית יהודי בורח ממטאפורה

אורן בר

 

משה ירד מן ההר, הביט במחוללים סביב עגל הזהב, קרא "מי לה' אליי" ושלח את הלוויים לטבוח בחוגגים. זו היתה מטאפורה.

משה שלח שנים עשר מרגלים לתור את כנען ולדווח מה מצאו. עשרה מהם הוציאו את דיבת הארץ. העם התייאש מן הדיווח ילל והלין ואף ביקש לרגום את שני המרגלים שהיו בדעת מיעוט. העם נענש במסע בן ארבעים שנים במדבר (עד למות הדור המיואש). זו היתה מטאפורה.

הציווי להעלים אלילים ועובדיהם, להקים משכן או בית מקדש, מטאפורה מטאפורה.

זו מטאפורה לצמיחה רוחנית, למודעות שעוברת התמרה. היא משקפת התפתחות מאמונה באלילים רבים ובדמות אל המיוצגת בחומר ונראית לעין (פסל) לדתיות המתייחסת לאל מטאפיזי אחד. המודעות מתפתחת. אף אדם פיזי אינו צריך להירצח לשם כך. זו היתה והינה מטאפורה.

יש מי שקוראים את המקרא כסיפורים ועובדות שיש לשחזר וכמצוות שונות שיש לעבוד לנצח נצחים. הם לא יזוזו מן הכתוב הנקרא בעין הפשוטה, יחזרו על המוכר להם, חדש מפני ישן הם יוציאו ויקראו להקים בית מקדש של אבן כשער לגאולה.

היום אלה הם אנשי עגל הזהב.

אלה האנשים הדבקים במה שהיה מבלי שהם רואים את הדינאמיות שבתהליך הרוחני המעוגן בתנ"ך עצמו. המטאפורה מסמלת את הדינאמיות הזו, שאינה נעצרת. מודעות הצומחת ולפתע יודעת, חשה, רואה ושומעת אחרת. המודעות והדתיות אמורות להמשיך ולהתעלות. התעלות מתרחשת אם קוראים ממעמקים. אם מתבוננים ומקשיבים מן העומק. אם מתבוננים בעיני הרוח ולא באמצעות עיני הבשר של בני עגל הזהב.

עיני הבשר של בני עגל הזהב רואות ושופטות על פי אברי הרבייה – מי כשיר להיות הורה על פי נטייתו המינית, קולה של אישה הוא כערוותה המפתה, ובהתאם למין מי זכאי לשבת או להתפלל באיזה איזור של בית תפילה. עיני הבשר האלה רואות ומקשיבות דרך זהויות (מגדר, גזע, לאום, לבוש)  – אם במקרה יופיע משיח בשר ודם שמבחינה חיצונית יהיה שונה או לא ישמיע את הדברים המצופים ממנו – עיני הבשר לא יראו אותו ואוזניהן לא ישמעו. כך, המסתכלים באמצעות עיני הבשר, אינם ערים למשיח שבתוכם פנימה.

דת אינה קפואה בסיפור. היא זורמת אל המהות המצוייה בליבתה, ליבה הפועמת אהבה. היא אמורה לחיות אהבה – משעה שהאדם הדתי קם בבוקר ובשעה שהוא הולך בדרך, 24/7, אוהב לרע כי הוא כמוהו, אל עבר הגשמת המטאפורה של אחרית הימים.

בימים האחרים הזהויות מתפוגגות. הזאב והכבש, הנמר והגדי, העגל והאריה – כולם יחדיו, ונער קטון מנהיג אותם. הפרה והדוב רועים, ילדיהם יחדיו, והאריה הפך לצמחוני. תינוק משתעשע על מאורת נחשים וסיפורי אדם, חוה והנחש סבים אחור, כלא היו. פחד ההישרדות המפריד בין הצורות השונות גווע. נחשף גן עדן בו אין פיצול והפרדה. ההזדהות עם הזהות הנפרדת נעלמת וההגדרות מי הוא מי או מה מתאדות. המפריד מאבד את המגנטיות שלו. מגנטיות המושכת את האדם הרחק מן הימים האחרים ומותירה אותו שבור בעולם של פיצול ואלימות.

ימים אחרים בהם בני אדם יודעים את הנהרה שהם ונוהרים אל ההר שבתוכם. ימים של מנהיגות תמימה שנתיבה שלום.

הלב נפתח.

העולם כולו הוא גשר צר מאוד. העולם העומד מלכת הוא מה שבני עגל הזהב שואפים לקיימו ומקדשים הקפאתו – התייחסות לאל של אגד מצוות, ברכות וגזירות, ואולי כמיהה לבניית מבנים והקרבת קורבנות, שבהם אין חפץ. אך זהו הגשר הצר שממנו האדם הדתי השלם קופץ ללא פחד. הוא מגלה ויודע שיש מצוות לעת ההיא שהן אבן נגף לעת הזו. הוא מכיר במטאפורה וקופץ למציאות קדושה הפועמת בכול ללא הפרדה וללא חלוקה. הוא קופץ, נוטף אהבה, העזה כמוות. הוא מוצא את המשיח והמקדש בתוכו ואז הם זורחים בעולם.

הקפיצה מן הגשר היא מטאפורה. זו הקפיצה אשר נפרדת מעץ הדעת, שסיים את תפקידו. היא קפיצתו של החפץ חיים אל בין שני הכרובים ודרך להט החרב המתהפכת בחזרה אל עץ החיים המצוי בו והממתין לו באורך רוח.

עיני הרוח רואות זאת, אזני הרוח שומעות.

מתי ישובו עיני הרוח לדלוק בבית "היהודי"? מתי בנותיו, בניו ורבניו ישובו לשמוע? ההזמנה נתונה.

 

מסה

הספדי על רזיאל שבח

אלישוב הר־שלום

 

זְמַן רַב שֶׁאֵין בִּי מִלִּים.

אֲנִי לוֹמֵד אֶת הַשְּׁתִיקָה

וְהִיא קָשָׁה לִי, שֶׁהֲרֵי

הַיָּד לֹא מַצְלִיחָה לִכְתֹּב

אַךְ הַלֵּב מַרְגִּישׁ. אוֹסֵף. שׁוֹמֵר.

וְאָמְנָם גַּם לַשְּׁתִיקָה הַגְּדוֹלָה בְּיוֹתֵר יֶשְׁנָם דְּבָרִים שֶׁהִיא אֵינָהּ יְכוֹלָה לָהֶם.

 

הִתְעַקַּשְׁתִּי לִכְתֹּב עַל רָזִיאֵל,

כִּי בָּעִדָּן הַמְּמַהֵר מָחָר כְּבָר הַכֹּל יִשָּׁכַח, וְלֹא חָלִילָה בְּכַוָּנָה, אֶלָּא מִכֹּחוֹ הַבִּלְתִּי־נִדְלֶה וְהָאָרוּר שֶׁל הַהֶרְגֵּל.

 

וּמִי כָּמוֹנוּ, בְּנֵי גַּב הָהָר וְהַשּׁוֹמְרוֹן כֻּלּוֹ, יוֹדְעִים, חוּט דַּק נִמְתָּח לוֹ בְּתוֹךְ חַיֵּינוּ דֶּרֶךְ קֶבַע.

חוּט דַּק שֶׁבֵּין שַׁלְוָה, רֹגַע וְאַהֲבָה,

לְבֵין סִיּוּט, שֶׁבֶר וּמִלְחָמָה.

לָמַדְנוּ לְהָרִיחַ אֶת מַלְאַךְ־הַמָּוֶת,

הַבָּא חָרוּץ בִּמְלַאכְתּוֹ לִקְטֹף נְשָׁמוֹת מֻבְחָרוֹת.

 

לָמַדְנוּ לִחְיוֹת עִם מַד הַמְּהִירוּת הֶהָזוּי הַזֶּה, שֶׁבֵּין אֵין־סְפֹר אֵרוּעִים וַאֲבֵדוֹת לְבֵין הַשִּׁגְרָה שֶׁלְּעִתִּים נִרְאֵית כֹּה מְתַעְתַּעַת.

תְּקוּפָה שֶׁל שֶׁקֶט בַּצִּירִים עוֹשָׂה לָנוּ לֹא טוֹב בַּבֶּטֶן,

כִּי אָנוּ יוֹדְעִים שֶׁכָּל עוֹד לֹא נִלְחָמִים, הַדְּבָרִים מִתְבַּשְּׁלִים עַל אֵשׁ גְּבוֹהָה. אֵשׁ שֶׁלְּבַסּוֹף גּוֹבָה קָרְבְּנוֹת צִבּוּר יְקָרִים, יְקָרִים מִדַּי.

 

רֶגַע אַתָּה חַי. רֶגַע אַתָּה מֵת.

רֶגַע הַצִּיר פָּנוּי. רֶגַע הוּא מָלֵא דָּם וּזְכוּכִיּוֹת.

 

עַל רָזִיאֵל טֶרֶם מָצָאתִי מִלִּים.

קָשֶׁה לִכְתֹּב אֶת רָזִיאֵל.

דְּמוּתוֹ הַנִּשְׁקֶפֶת אֶל מוּל עֵינַי

מְעוֹרֶרֶת בִּי סְתִירָה נוֹרָאָה.

לְרֶגַע בָּא לִי לִפְרֹץ בִּצְחוֹק,

וּלְרֶגַע אֲנִי מַרְגִּישׁ שֶׁחָרַב עָלַי עוֹלָמִי.

 

אִם הָיָה מַשְׁאִיר צַוָּאָה הָיָה כָּתוּב בָּהּ לַעֲנִיּוּת דַּעְתִּי הַקְּטַנָּה כָּךְ:

 

א. חוּשׁ הוּמוֹר – דָּבָר נִצְרָךְ וְהֶכְרֵחִי לַעֲבוֹדַת ה'.

שִׁמְרוּ עָלָיו וּבִזְמַנְּכֶם הַפָּנוּי תְּפַתְּחוּ אוֹתוֹ. אֵין כְּמוֹ בְּדִיחָה טוֹבָה שֶׁמְּקָרֶבֶת לְבָבוֹת.

 

ב. לִמְדוּ תּוֹרָה וְהַרְבֵּה, אַךְ לֹא כָּזוֹ הַנִּשְׁאֶרֶת עַל הַדַּף, אֶלָּא כָּזוֹ שֶׁמְּבִיאָה לְיָדִי מַעֲשֶׂה, הֵן בְּעוֹלַמְכֶם הָרוּחָנִי וְהֵן בְּעוֹלַמְכֶם הַגַּשְׁמִי. הַהֶשֵּׂגִים הֵם יָפִים אַךְ תִּדְאֲגוּ שֶׁלִּבְּכֶם וְהַהֶסְפֵּק בְּלִמּוּדְכֶם אוֹ בְּמַעֲשֵׂיכֶם חַד הוּא.

 

ג. אֵין הָעוֹלָם מִתְקַיֵּם אֶלָּא בְּהֶבֶל פִּיהֶם שֶׁל תִּינוֹקוֹת שֶׁל בֵּית רַבָּן. רְדוּ עַל בִּרְכַּיִם, רִקְדוּ בַּשְּׁלוּלִיּוֹת, תִּהְיוּ הוֹרִים שֶׁכֵּיף לִהְיוֹת הַיְּלָדִים שֶׁלָּהֶם. מְלַמְּדִים וּמְחַנְּכִים שֶׁלֹּא שָׁכְחוּ לִהְיוֹת יְלָדִים בְּעַצְמָם. יֶלֶד שָׂמֵחַ הוּא יֶלֶד קָדוֹשׁ.

הַרְבֵּה יֵשׁ עַל מָה לְהִתְפַּלֵּל. דַּאֲגוּ שֶׁעוֹלַם הָרוּחַ שֶׁל יַלְדֵיכֶם וְהַצְלָחָתָם הֵם בְּרֹאשׁ הָרְשִׁימָה לִפְנֵי פַּרְנָסָה, כֶּסֶף, שֵׁם טוֹב וְקַרְיֵרָה.

 

ד. אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל חֶמְדָּתֵנוּ זְקוּקָה לְהַרְבֵּה בָּתִּים וּמִשְׁפָּחוֹת, אַךְ לֹא סְתָם בָּתִּים, לֹא סְתָם מִשְׁפָּחוֹת.

הָקִימוּ בִּנְיָן אֲמִתִּי, כֵּן, אַל תִּתְפַּשְּׁרוּ עַל זוּגִיּוּת "פַּרְוֶה", שֶׁהֲרֵי "שֶׁלִּי וְשֶׁלָּכֶם שֶׁלָּהּ הוּא".

כָּל הַצְלָחַתְכֶם בְּכָל הַתְּחוּמִים תְּלוּיָה וְעוֹמֶדֶת עַל הַקֶּשֶׁר הַזּוּגִי שֶׁלָּכֶם. כַּבְּדוּ אֶת נְשׁוֹתֵיכֶם, נַשְּׁקוּ אֶת רַגְלֵיהֶן.

וְאַתֶּן, נָשִׁים צִדְקָנִיּוֹת,

עִמְדוּ מֵאֲחוֹרֵי בַּעֲלֵיכֶן, שִׁלְחוּ אוֹתָם לְתוֹרָה וּלְמַעֲשִׂים טוֹבִים, שֶׁעֲלֵיהֶם בָּנוּי הָעוֹלָם,

וּמֵהֶם תִּרְאוּ עַיִן בְּעַיִן אֶת בִּרְכַּת ה' וְאַהֲבָתוֹ.

 

ה. גְּדוֹלָה הַכְנָסַת אוֹרְחִים מִקַּבָּלַת פְּנֵי שְׁכִינָה.

לְהַכְנִיס אוֹרְחִים מַשְׁמָעוֹ גַּם לְהַכְנִיס אוֹרְחִים לַלֵּב.

הַצְלָחַתְכֶם בַּתּוֹרָה וּבַפַּרְנָסָה נִמְדֶּדֶת בָּרְגִישׁוּת שֶׁלָּכֶם לַסּוֹבְבִים אֶתְכֶם, הַהֲבָנָה כִּי הִתְגַּלּוּת אֱלֹקִית אֵינָהּ שְׁמוּרָה רַק לְצַדִּיקִים וּבַעֲלֵי מַדְרֵגָה. בְּכָל מִפְגָּשׁ שֶׁלָּכֶם עִם יְהוּדִי בַּאֲשֶׁר הוּא, יֵשׁ מֵמַד עָמֹק מִנִּי יָם שֶׁל הִתְגַּלּוּת אֱלֹקִית מַמָּשׁ! עַל יְדֵי חֲדָא כְּנִישְׁתָא אֶפְשָׁר לְהָבִיא גְּאֻלָּה שְׁלֵמָה לָעוֹלָם כֻּלּוֹ. וַהֲכִי חָשׁוּב – תִּהְיוּ חֲבֵרִים בֶּאֱמֶת!

 

ו. אַל תְּדַבְּרוּ עָלַי גְּדוֹלוֹת.

כָּל שֶׁעָשִׂיתִי,

הִצְלַחְתִּי, הִסְפַּקְתִּי – קָרָה מִשּׁוּם שֶׁעָמַלְתִּי עָלָיו בְּכָל לִבִּי בִּנְחִישׁוּת רְגִישׁוּת וּבֶאֱמוּנָה.

כָּל. אֶחָד. יָכוֹל!!!

 

ז. זְמַן לְעוֹלָם אֵין! זְמַן עוֹשִׂים! הוֹפְכִים אֶת הָעוֹלָם וּמוֹצְאִים! תִּהְיוּ גִּבּוֹרִים עַל הַזְּמַן, הוּא יָקָר וְקָצָר מִדַּי.

 

עוֹד הַרְבֵּה אֶפְשָׁר לִכְתֹּב, אַךְ אִם תִּשְׁאֲלוּ אוֹתִי אֹמַר לָכֶם דָּבָר אֶחָד: דְּעוּ לָכֶם שֶׁזֶּה אֶפְשָׁרִי!

 

דְּעוּ לָכֶם שֶׁחַי בֵּינֵינוּ אָדָם שֶׁהָיָה סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמַיְמָה, וְכָל זֹאת בְּהַרְמוֹנְיָה נִפְלָאָה:

פָּרוּשׁ, אֲבָל כָּל־כָּךְ מְחֻבָּר.

לַמְדָן, אֲבָל כָּל־כָּךְ פָּשׁוּט וַעֲמָמִי.

עָסוּק, אֲבָל כָּל־כָּךְ שַׁלִּיט עַל זְמַנּוֹ.

 

זָקֵן בְּחָכְמָה, אֲבָל כָּל־כָּךְ יֶלֶד.

 

הַיֶּלֶד אֵינֶנּוּ וַאֲנִי אָנָה אֲנִי בָא??

 

חֲבָל עַל דְּאָבְדִין

פרוזה

גיא בן הנום

רחלי דור־רפפורט

ישבתי על הר ציון. באתי בשקיעה, והשמש שינתה את גוני גיא בן

הינום. אומרים שממנו נבראה המילה – גיהנום. אולי אתחיל קודם.

נסעתי ליד יצחק בן צבי, סובבתי ברחביה בשעת סגירה, ולא מצאתי

מקום חניה. ועד שמצאתי לא ידעתי מאיזה צד אכנס לַיד, מפה

הייתה כניסת עובדים, משם היה גנן שותל רקפות, בסוף מצאתי את

הכניסה הראשית. שלטים עומדים ברחביה ומכריזים כי בית אחד

למכירה, בית אחר נהרס ורק כותל נותר ממנו, בתים חדשים צצים

כפטריות. כדי להיכנס ליד יצחק בן צבי צריך לעבור בחדרו של שומר.

וזה יושב וקורא ספרים בבית שקוף, ובשל הקור הירושלמי או בשל

הביטחון יש לעבור בחדרו בטרם עוברים לרחבת היד. עברתי אצלו

וריח קפה עלה מפינת קומקום, השומר הביט בי ונתן לי לצאת

מחדרו לרחבה. באתי לספרייה אבל בטרם פניתי אליה ראיתי כי

דקות ארוכות אחרי שעת נעילה חנות הספרים עוד פתוחה. אפשר לי

המוכר לשוטט בחנות. ביקשתי רק לרגע, נשארתי רבע שעה. באתי

לתחקיר על ספר אחד ויצאתי ובידי מילים לספרים אחדים. חלפתי

על פני השומר והפעם דלקה מנורה על שולחנו, ישב וקרא ספר

בשעת שקיעה.

פניתי לעיר ופקק ארוך היה ברחביה, צפופים הרחובות וגבוהים

העצים, ורכב נוגש ברכב. חשבתי על סינדרום ירושלים ועל שׂרה,

חשבתי אולי לקתה בו. אוטובוס פגע במכונית, עמדו שוטרים ונהגים

ורוחם שקטה, כנראה עבר זמן מאז התנגשו. רק איש מבוגר נשען

על הליכון, מטפלת משגיחה על צעדיו, צעק לנהגים, מספיק,

מספיק.

השמש יורדת מוקדם בימים האלה, רגע אחד מחצית היום ורגע

אחר לילה. עליתי להר ציון. סיפורים רבים לבית אליו באתי, פעם היו

מעבירים ממנו רכבל לתושבים בעיר העתיקה, ופעם פינו דרכו גופות

בימי המצור, פעם היה מחסן טורקי, ופעם הופצץ. מפורסם הוא

שהיה בית חולים. הלכתי במסדרון ודמיינתי קריאות חולים מחדרים

רבים, אחות, אחות.

למטה היה גיא בן הינום מקיף את העיר, ואורות סגולים עלו בערב.

הלכתי בין חדרי הבית שקומותיו יורדות מהרחוב, עלתה צִיה על הר

ציון, ברקו אורות אבו טור. הלילה יפה בירושלים, חשבתי, ירח זורח

על גיהנום.

היה לי זמן פנוי למוחרת, ואמרתי אלך לטייל בהר ציון. התעטפתי

בצעיף ויצאתי. חשבתי לרדת לעיר העתיקה אבל נטיתי מעלה.

הלכתי למקומות מוכרים, פניתי למקומות שלא באתי בהם קודם.

בכל מקום עצרו אותי שומרים, חלקם פתחו את הדלת בפניי, חלקם

אמרו סגור, סגור. מצאתי שביל שאין בו שומר או גדר, ועליתי

לכנסייה הסקוטית. בראש השביל היה נוף, ציפור נסקה ממזרח

למערב. נכנסתי ולא עצר אותי איש, טיילתי בין אולמות. באחד הייתה

תמונה גדולה של גנרל, באחר ספרייה ובה כתבים נוצריים. עיינתי

וישבתי, בירך אותי פקיד קבלה הלו, ניסה, ומיד תיקן לעברית,

שלום, שלום. בבת אחת, צלצלו פעמונים לשעה 12, ונמלא ההר

שירה. הלכתי משם ועל גבעת התנ"ך הונח שטיח תפילה ואיש

מבוגר סובב חזיתו למכה וכרע על צבע אדום. לא שמעתי את

מלמוליו עד תום אבל ידעתי, בשם האל הרחמן והרחום. היה עליי

לשוב והכבישים מלאו. עננים ירדו על הרי ירושלים, ענן אחד עמד

מולי ופג. עזבתי את ציון.

 

 

 

 

 

 

שירה

בעלייה לירושלים, או: תרשום אני יהודי

צביקה אלי סלע

 

פַּעַם מִזְּמַן, יְהוּדִים

עוֹלִים הָיוּ לִירוּשָׁלַיִם

שָׁלוֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה

וּבְיָדָם מִנְחָה.

 

בָּרֶגֶל עָלוּ, בְּכָל שְׁלֹשֶׁת הָרְגָלִים

פּוֹסְעִים לְאִטָּם בִּשְׁבִילֵי הָאָרֶץ שֶׁשָּׁקְטָה

תַּחְתָּם, מִדָּן וּמִתְּקוֹעַ, אֲחָדִים אַף מִצָּרְעָה

עַל מָה דִּבְּרוּ בֵּינֵיהֶם בְּדַרְכָּם?

מִן הַסְּתָם דָּנוּ בִּדְאָגָה בִּמְחִירֵי הַדִּיּוּר

בַּשְּׁפֵלָה, אוֹ אוּלַי בַּעֲלִיַּת מְחִיר הַגְּבִינָה.

לֵךְ תֵּדַע.

 

אֲנִי עוֹלֶה הַיּוֹם לִירוּשָׁלַיִם בְּמַאזְדָה 6

שְׂרוּטָה, לִבְדִיקַת עַרְמוֹנִית שֶׁעָבְתָה

וְיָדִי רֵיקָה, אַךְ בְּכָל פַּעַם שֶׁאֲנִי עוֹלֶה

לִירוּשָׁלַיִם, אָבִי עוֹלֶה עִמָּדִי

זֵכֶר צַדִּיקִים לִבְרָכָה.

 

יֶלֶד הָיִיתִי עוֹמֵד לְצִדּוֹ, אָב וּבְנוֹ –

שָׁם בְּחָרְבוֹת מִנְזַר נוֹטֶרְדָאם

מוּל גִּדְרוֹת הַתַּיִל הָרָם –

וְהוּא בְּעֵינַיִם

כָּלוֹת מַבִּיט בְּעִירוֹ

הַשְּׁבוּיָה, מַבִּיט בְּעַצְבּוֹ

 

בִּתְפִלָּה שְׁתוּקָה –

בְּלִי דַּעַת הָיִיתִי שׁוֹתֶה לְיָדוֹ

אֶת הֶמְיַת לִבּוֹ, אָב וּבְנוֹ –

הַאִם מַשֶּׁהוּ מֵהֶמְיַת לִבִּי

טָמוּן עוֹד בְּלִבּוֹ שֶׁל בְּנִי,

נֶכְדּוֹ?

 

אֲנִי עוֹלֶה לִירוּשָׁלַיִם

וְיָדִי רֵיקָה

אַךְ בְּכָל פַּעַם שֶׁאֲנִי בָּא

לִירוּשָׁלַיִם, אָבִי בָּא אִתִּי –

תִּרְשֹׁם, אֲנִי יְהוּדִי.

דת