שירה

זה הדור

חנן פרומן

זֶה הַדּוֹר בַּמַּסָּה לֹא עָמַד,
לֹא גָּלוּת, לֹא מִדְבָּר וְלֹא שְׁמָד.
זֶה הַדּוֹר לֹא הוֹרֵג לֹא נִרְדָּף,
לֹא בּוֹרֵחַ הוּא מִקּוֹל מֵעָלֶה הַנִּדָּף.
זֶהוּ דּוֹר הַשֻּׁמָּן, הַבָּשָׂר וְהַחֵלֶב.
זֶהוּ דּוֹר אֶבֶן בַּמּוֹחַ וְאֶבֶן בַּלֵּב.
זֶה דּוֹר שֶׁבּוֹרֵחַ מִלַּהַט הַחֶרֶב,
רוֹצֶה לֵישֵׁב בְּשַׁלְוָה וְשִׁקּוּץ עַל הָהָר מִקֶּרֶב.
זֶה הַדּוֹר שֶׁבָּזָה מַלְכוּת בֵּית דָּוִד
מִסְתַּפֵּק בְּמַלְכוּת עֲבָדִים כֹּה בְּזוּיָה.
זֶה הַדּוֹר הַחוֹלֵם בּוֹ רָאוּי לִתְבוּסָה,
זֶה הַדּוֹר לֹא עוֹמֵד בַּמַּסָּה.
אַךְ כְּשֵׁם שֶׁמִּכָּל דּוֹר עֲלוּבָיו הֵם נִבְזִים,
כָּךְ נִפְלָאִים גִּבּוֹרָיו יוֹתֵר מִיּוֹדְעֵי רָזִים.
עֲצוּמִים מִנָּהָר וּרְחָבִים מִנִּי יָם,
מְחַיִּים פְּנֵי תֵּבֵל בְּשָׁטְפָם אֶת חָלְיָם
זָהֳרָם הוּא מֵאִיר יוֹתֵר מֵאוֹר שִׁבְעַת הַיָּמִים,
טָהוֹר הוּא מִכָּל הַדּוֹרוֹת הַקְּדוּמִים.
זֶה הַדּוֹר לֹא כָּבְתָה בּוֹ אֵשׁ הַתָּמִיד,
נִדְלְקָה בּוֹ הָאֵשׁ שֶׁל מַלְכוּת בֵּית דָּוִד.
זֶה הַדּוֹר לֹא נִקְרַע לוֹ הַיָּם וְנָהָר,
לֹא לִוָּהוּ עָנָן בְּהָלְכוֹ בַּמִּדְבָּר.
זֶה הַדּוֹר לֹא הָפַךְ לוֹ הַיְּאוֹר דָּם מִמַּיִם,
לֹא רָמְסוּ אֶת אוֹיְבָיו אֲבָנִים מִשָּׁמַיִם
זֶה הַדּוֹר מַסָּתוֹ גְּדוֹלָה מִכָּל הַמַּסּוֹת,
לַעֲזֹב חַיֵּי שֶׁקֶט וְכָל טוּב חָמְרִי.
זֶה הַדּוֹר שֶׁוִּתֵּר עַל חַיֵּי עִנּוּגִים וְעֹשֶׁר
שֶׁקָּרָא מִלְחָמָה עַל חַנְפֵי אִישׁ נוֹצְרִי.
זֶה הַדּוֹר שֶׁפִּתּוּהוּ בְּאַלְפֵי אֲמַתְלוֹת:
בְּזָהָב, בְּכֶסֶף וּבְנָשִׁים, בְּלִי עָמָל.
זֶה הַדּוֹר שֶׁבֻּזָּה לֹא שָׁאַל שְׁאֵלוֹת,
לֹא הִרְכִּין אֶת רֹאשׁוֹ, לֹא דָּעַךְ לֹא קָמַל.
זֶה הַדּוֹר שֶׁזָּב דָּם כֹּה רַב מִבְּשָׂרוֹ,
בּוֹ לֹא יַד אוֹיֵב וְלֹא יַד אִישׁ צַר.
לֹא גּוֹי הִכָּהוּ וְלֹא נָכְרִי דְּקָרוֹ
הַדָּם זָב מִגַּבּוֹ שֶׁדָּקַר אָח אַכְזָר.
זֶה הַדּוֹר לֹא לָבַשׁ בִּגְדֵי שְׂרָד,
לֹא שָׁמַע תְּהִלָּה בְּשׁוּבוֹ מִנִּי קְרָב.
זֶה הַדּוֹר בְּעֵגֶל הַזָּהָב הוּא מָרַד,
לֹא כָּמַהּ לְשִׁכְרוּת וּלְשָׁלוֹם עִם עֲרָב.
זֶה הַדּוֹר שֶׁבּוֹעֵט בְּעָבְיוֹ שֶׁל הַחֵלֶב,
שֶׁקּוֹרֵא הוּא תִּגָּר עַל בָּשָׂר הַנִּגָּר.
שֶׁמְּסָרֵב הוּא לֵישֵׁב בְּשַׁלְוָה חֲסַר לֵב
בְּלִי מַלְכוּת, בְּלִי תּוֹרָה, בְּלִי מִקְדָּשׁ עַל הָהָר.

כ״ד באדר א׳ ה׳תשע״ט (1 במרץ 2019)

חוץ לזמנו, חוץ למקומו

ידידיה גזבר

 

הבעיה הדחופה ביותר שבית המקדש השלישי מציב לפתחנו היא לאו דווקא המאבק הבינ-לאומי הקונקרטי שההיסטוריה שלחה אותנו אליו, אלא הפער הבלתי נסגר בין חזון למימוש. בניין שלא נבנה מכיל בקלות את כל השאיפות והתשוקות שמשליכים אליו, וככזה יכול לשמש מומנט אינסופי לתהליך תיקון של קבוצה אנושית. בניגוד לכך, בניין שנבנה הוא צמצום. וכמו משיח שבא, הוא בסכנה גדולה להיות משיח שקר: לאן ממשיכים לשאוף אחרי הבניה? מה משמעות הבניין, משהקמנו אותו סוף סוף?

הבעיה הזו היא בעיה פילוסופית המתרחשת בתודעה: היא יושבת על ההנחה שאיננו מסוגלים לראות מימוש שאינו צמצום ותיקון עולם שאינו פונה אל העתיד. בה בעת יש כאן בעיה ארכיטקטונית: כיצד יוצרים בניין שיש בו אנרגיות של אנטי-בניין. קריאה מוקפדת של פרוגרמת המקדש לאורך הדורות מעלה כי מאז ומעולם המקדש נדרש לשאלה הזו והעלה מתוכו אנרגיות של אנטי מבנה: ככזה הוא עשוי להעלות פתרונות מרתקים לשאלה הפרקטית הארכיטקטונית. מתוך הפתרון המציאותי והחומרי נוכל גם להציע תודעה עתידית שתפתור את הבעיה הפילוסופית, וכך להציע מפגש חדש בין חזון למימוש.

במקרה של בניין בית המקדש יש לנו הופעה מרהיבה של 'היעדרו', של ה'אנטי-מבנה': כיפת הסלע, המבנה שכל כולו מוקדש לשמירה על אבן היסוד של ההר, שכל כולו העדר. בהצעות העכשויות של שוחרי המקדש אנו נתקלים בעיקר במחיקה שלו, מתוך התנגשות קנטרנית עם עולם האסלאם: דווקא מתוך הנוכחות המפוארת של ההעדר אסור לנו לוותר על נוכחותו, נוכחות שתזכיר תמיד את העבר ההיסטורי הקונקרטי של המקום, זה שקרה דווקא כך ולא אחרת.

בבניית מקדש הלוקח בחשבון את ההתרחשות ההיסטורית המקומית ולא מדמיין עתיד אלטרנטיבי אנו זוכים למבט תמידי אל האנטי מבנה, אל הרגע הספציפי והסתמי ממנו נבט המבנה. כך כל מבט אליו מכיל בתוכו את האפשרות האחרת, את "המערת פריצים היה הבית הזה?!"

מהפתתרון הקונקרטי אנו חוזרים לבעיה הפילוסופית. בניגוד לסכמה המקובלת בה כל מימוש הורג את החזון, יש לנו כאן מימוש שמחזיר את העבר בצורה מעגלית ומזקק תיקון אינסופי. במקום תיקון עולם שמתרחש רק בעולמות מדומיינים אנו יכולים להרוויח עולם משיחי, בו האופק פונה גם אל העבר.

 

כ״ד באדר א׳ ה׳תשע״ט (1 במרץ 2019)

בית יהודי בורח ממטאפורה

אורן בר

 

משה ירד מן ההר, הביט במחוללים סביב עגל הזהב, קרא "מי לה' אליי" ושלח את הלוויים לטבוח בחוגגים. זו היתה מטאפורה.

משה שלח שנים עשר מרגלים לתור את כנען ולדווח מה מצאו. עשרה מהם הוציאו את דיבת הארץ. העם התייאש מן הדיווח ילל והלין ואף ביקש לרגום את שני המרגלים שהיו בדעת מיעוט. העם נענש במסע בן ארבעים שנים במדבר (עד למות הדור המיואש). זו היתה מטאפורה.

הציווי להעלים אלילים ועובדיהם, להקים משכן או בית מקדש, מטאפורה מטאפורה.

זו מטאפורה לצמיחה רוחנית, למודעות שעוברת התמרה. היא משקפת התפתחות מאמונה באלילים רבים ובדמות אל המיוצגת בחומר ונראית לעין (פסל) לדתיות המתייחסת לאל מטאפיזי אחד. המודעות מתפתחת. אף אדם פיזי אינו צריך להירצח לשם כך. זו היתה והינה מטאפורה.

יש מי שקוראים את המקרא כסיפורים ועובדות שיש לשחזר וכמצוות שונות שיש לעבוד לנצח נצחים. הם לא יזוזו מן הכתוב הנקרא בעין הפשוטה, יחזרו על המוכר להם, חדש מפני ישן הם יוציאו ויקראו להקים בית מקדש של אבן כשער לגאולה.

היום אלה הם אנשי עגל הזהב.

אלה האנשים הדבקים במה שהיה מבלי שהם רואים את הדינאמיות שבתהליך הרוחני המעוגן בתנ"ך עצמו. המטאפורה מסמלת את הדינאמיות הזו, שאינה נעצרת. מודעות הצומחת ולפתע יודעת, חשה, רואה ושומעת אחרת. המודעות והדתיות אמורות להמשיך ולהתעלות. התעלות מתרחשת אם קוראים ממעמקים. אם מתבוננים ומקשיבים מן העומק. אם מתבוננים בעיני הרוח ולא באמצעות עיני הבשר של בני עגל הזהב.

עיני הבשר של בני עגל הזהב רואות ושופטות על פי אברי הרבייה – מי כשיר להיות הורה על פי נטייתו המינית, קולה של אישה הוא כערוותה המפתה, ובהתאם למין מי זכאי לשבת או להתפלל באיזה איזור של בית תפילה. עיני הבשר האלה רואות ומקשיבות דרך זהויות (מגדר, גזע, לאום, לבוש)  – אם במקרה יופיע משיח בשר ודם שמבחינה חיצונית יהיה שונה או לא ישמיע את הדברים המצופים ממנו – עיני הבשר לא יראו אותו ואוזניהן לא ישמעו. כך, המסתכלים באמצעות עיני הבשר, אינם ערים למשיח שבתוכם פנימה.

דת אינה קפואה בסיפור. היא זורמת אל המהות המצוייה בליבתה, ליבה הפועמת אהבה. היא אמורה לחיות אהבה – משעה שהאדם הדתי קם בבוקר ובשעה שהוא הולך בדרך, 24/7, אוהב לרע כי הוא כמוהו, אל עבר הגשמת המטאפורה של אחרית הימים.

בימים האחרים הזהויות מתפוגגות. הזאב והכבש, הנמר והגדי, העגל והאריה – כולם יחדיו, ונער קטון מנהיג אותם. הפרה והדוב רועים, ילדיהם יחדיו, והאריה הפך לצמחוני. תינוק משתעשע על מאורת נחשים וסיפורי אדם, חוה והנחש סבים אחור, כלא היו. פחד ההישרדות המפריד בין הצורות השונות גווע. נחשף גן עדן בו אין פיצול והפרדה. ההזדהות עם הזהות הנפרדת נעלמת וההגדרות מי הוא מי או מה מתאדות. המפריד מאבד את המגנטיות שלו. מגנטיות המושכת את האדם הרחק מן הימים האחרים ומותירה אותו שבור בעולם של פיצול ואלימות.

ימים אחרים בהם בני אדם יודעים את הנהרה שהם ונוהרים אל ההר שבתוכם. ימים של מנהיגות תמימה שנתיבה שלום.

הלב נפתח.

העולם כולו הוא גשר צר מאוד. העולם העומד מלכת הוא מה שבני עגל הזהב שואפים לקיימו ומקדשים הקפאתו – התייחסות לאל של אגד מצוות, ברכות וגזירות, ואולי כמיהה לבניית מבנים והקרבת קורבנות, שבהם אין חפץ. אך זהו הגשר הצר שממנו האדם הדתי השלם קופץ ללא פחד. הוא מגלה ויודע שיש מצוות לעת ההיא שהן אבן נגף לעת הזו. הוא מכיר במטאפורה וקופץ למציאות קדושה הפועמת בכול ללא הפרדה וללא חלוקה. הוא קופץ, נוטף אהבה, העזה כמוות. הוא מוצא את המשיח והמקדש בתוכו ואז הם זורחים בעולם.

הקפיצה מן הגשר היא מטאפורה. זו הקפיצה אשר נפרדת מעץ הדעת, שסיים את תפקידו. היא קפיצתו של החפץ חיים אל בין שני הכרובים ודרך להט החרב המתהפכת בחזרה אל עץ החיים המצוי בו והממתין לו באורך רוח.

עיני הרוח רואות זאת, אזני הרוח שומעות.

מתי ישובו עיני הרוח לדלוק בבית "היהודי"? מתי בנותיו, בניו ורבניו ישובו לשמוע? ההזמנה נתונה.

 

הר הבית