פרוזה

אבידות ומציאות

עינת קאפח

שלוש לירות ועוד חצי, אומר לו בעל הבית, אם אפשר לכנות קיטון בגג הבניין בשם בית. ואיך שאמר את החצי, כבר הרגיש רחמים בחסרון-כיס. שלושה שבועות היטלטלו בדרך, מצנעא לחזיז. מחזיז לדַ'מאַר. מדַ'מאַר ליַרִים. מיַרִים לאַלסַדֵּה. מאַלסַדֵּה לגַבַל חַדֵּה. קַעטבַה. אַלצַ'אלע, ועד למחנה הגדול בעדן. המלווים רכובים על גבי החמורים, אבל לא הוא ולא רומייה אשתו, שאסור לו ליהודי להיות גבוה יותר מהמוסלמי. וגם אם אין רואה, חוץ מריבונו של עולם שרואה גם ללב, וגם אם הם בחשכת ההרים בלילות, בכל זאת רחמים ורומייה צועדים ברגל שלא להרגיז את המלווים. רק את עמרם ויוסף הקטנים המתרגשים הניחו על שני חמורים, ולא על גב הבהמות אלא בארגזים. מצד האחד של יא חמר הניף רחמים את עמרם שלא מפסיק לצחוק, אל תוך הארגז, ומצדו השני הטעין ארגז נוסף ולתוכו בזהירות כמה מהספרים מחמלי נפשו שהביא מבית הכנסת. את יוסף הצעיר והצנום יותר, העמיס גם בארגז התלוי מצדו האחד של חמור, ומן העבר השני הניח את מנורת המאור, חֵלק מורה הנבוכים, בעלי הנפש לראב"ד ושישה סדרי משנה לרבנו בן מימון, שהם כבדים וגדולים ורְבות השנים שהצטברו בין עלעליהם מוסיפים למשקלם ושומרים שיוסף לא יחליק למטה בטלטולי השבילים. אבל יוסף חושש מהנהר והוא מחזיק חזק את הארגז משני משקופיו ולא סומך על בן מימון או רבי אבוהב הכבדים שבארגז המשווה.
מאז שהגיעו לתל אביב העיר המהוללה כאילו שכח רחמים את תלאות הדרך, אבל בעומק נפשו חרוטות האבנים שננעצו בנעליו והחום שהכביד על גווה של רומייה. תל אביב החדשה והצעירה האירה את פניה הרחוצות למשפחה העייפה שדיבורה תימנית מקראית משובצת, ומהון להון מצא רחמים עבודה כצורף בבית מלאכה אחד בבוגרשוב. אם רוב הצורפים עושים עבודתם כסף, הוא מומחה בזהב וצורת הפיליגרן שלו יחידה במינה. מרגע שסגר על הפרנסה מיהר רחמים למצוא את החדר בו יגורו, אבל יותר משלוש וחצי לירות לא יכול היה לתת, כי צריך שיהיה אוכל על השולחן, רווחה לרומייה ובגדים מִשל הישראלים לעמרם. את האוכל עמרם לא אוהב, רק הלחם והגבינה הוא אוכל אבל הזיתים השחורים נדמים בעיניו כ'בַּעַר'. העולם השתבש? – הוא שואל – ששם בתימן גללי עיזים הופכים בארץ ישראל למאכל? ישנו פה הפוך האנשים? עיניו נפקחות גדולות מאד ופיו מסרב לטעום, גם לא את הירוקים. אבל רחמים אביו מלטף את פניו וממלמל טובה לריבונו של עולם, שאחרי אשר לנו אצל קרובי משפחה, מצאו את החדר הקטן על הגג בפינת בן יהודה ובוגרשוב. גם קרוב לבית המלאכה, גם אל הים אליו עמרם ורומייה ממהרים בכל בוקר כדי לברך ולצחוק על החמה שמתמהמהת לקום, וגם על מחיר החדר שהתאים להם. בעזרת השם, כשכבר לא יהיו עולים וירווח להם, יתרחבו ויגדלו גם לבית שמידותיו מידותיהם. באותו הקיטון הקטן על הגג פרש מיטה לרומייה לצד הקיר, מזרון לעמרם על הרצפה הנקייה, ומיטת שדה לו עצמו שנפתחת רק בלילות. וכשהיא פתוחה אין הדלת יכולה להיסגר וכל כוכבי הלילה מארחים לחברה לראשו שבולט החוצה בשנתו. אין דבר, אומר רחמים שלא הצליח לסגור את הדלת בעד המיטה הפתוחה. מצוות הכנסת אורחים. אין דבר, אומרת רומייה אשתו, ייכנס האוויר ויניע את העולם שעומד. אין דבר, אומר עמרם, כך כשהדלת פתוחה, אולי יוסף הקטן יבוא. רחמים מתכווץ ורומייה מצטנפת במיטתה שהמילים של עמרם יישארו מחוץ לשמיכה ולא ייכנסו ישר אל הלב.
בדיוק בשלוש לפנות בוקר פוקח רחמים את עיניו, אין הוא זקוק למסלולי הכוכבים בשמים לדעת את השעה וגם לא לשעון הזהב שנתן לו אביו, ירושה מסב סבו. לא, הגיע הזמן ללמוד לפי תחושת הלב וההרגל. כי שם בתימן, קירות הבתים והחצרות ספוגים באהבת הלימוד, וריח התורה עומד בכל זיז וחריץ. שאם הלכת ברחובות, גם אם קשה לך לתפוס את המלים והבוץ נמשך בפסים, עדיין הלב והעיניים בכל זאת מלמלו את הפסוקים והטעמים. וגם אם שובב היית בנעוריך השובבוּת נתפסה על דברי חכמים. לא אגדה היא, באמת שכך הייתה צנעא ובאמת שלא היה צריך שעון גם לא מזהב להשכים ללמוד. עיקר תפקידו של השעון להיות תלוי על דש החליפה, ולהזכיר לרחמים את אהבת אביו ודורותיו שלפניו. אבל רחמים לא בחליפוֹת, ואין כיס להכניס בו את השעון והשרשרת שתימשך עד לכפתור, אלא עמרם ילדו-בכורו אוהב להירדם עם השעון בחיקו והתקתוק למראשותיו, וריחה של ילדותו שהייתה בתימן עד לפני שלושה חודשים, קרובה לרוחו.
הבוקר הקיץ רחמים פתאום בגעגוע לנגינת האצבעות בדפי ספר מנורת המאור ולשיחת הדפדוף. מה השתנה פה רחמים, שם הרי למדתם בו בשבת והיום רק יום שלישי. אבל רחמים לעצמו שאילו הספר במחיצתו היה פותח היום באחד הנרות ומחזק עצמו באגדה. שכן בעיר תל אביב, הקירות פתוחים ואווירת הקדושה נודפת ולא נתפסת בזיזים. אבל מזה שלושה שבועות שהם בארץ-ישראל והספרים אינם. עמד והתלבש, יצא לא צריך לומר, שדלת החדרון פתוחה כל הלילה. הלך רחמים לבית הכנסת להתפלל, לא לפני שסגר את המיטה ואת הדלת בעד רומייה ועמרם.
הליכתו קלה, חציה שמחה וחציה שלא. חמישה ארגזים הספיקו לו לסדר את הבגדים והכלים שהביאו איתם. אבל למה התעקשת לסחוב ארגזים הנוספים, התרעמה רומייה? לספרים שאבדו ואיבדו? ואיך יספר לה שבעלייתם למטוס, בסוף חודשיים רותחים במחנה חאשד בעדן, סוף סוף הגיעו השליחים ואמרו שעולים לארץ-ישראל. ואיך כמו אבותיו, בכל פעם שהגיע שליח מארץ- ישראל או ממערב חשבו כמעט-משיח ועל פיו יישק כל דבר והאמינו. אותו ספק משיח, רפי, מדד את צרורותיהם ודיבר במלים עבריות-ישראליות וברוכים הבאים ושבים הביתה, אבל ששת ארגזי הספרים נשארים. למה, לא הבין אותו רחמים. ורפי שיודע השיב לו בלחש, שהמטוס כבד ביהדות תימן ואת הספרים ישאיר כאן. איך אפשר, אבל איך אפשר, ואיך אפשר. אפשר צחק רפי, ואל תדאג, בישראל הכול ישוב כשהיה. ואיפה יחכו לי הספרים מתעקש רחמים, אותם כתבי היד כבר עברו מיד ליד במשך שש מאות שנים ורפי לוחש לאורי שלידו, עקשנים התימנים. ובקול, הם יחכו במשרדי העלייה בנמל, נביא אותם באונייה. בסדר התרצה רחמים, אני מבין. אנשים במטוס, יחליפו כוח, יעלו אבר כנשרים והספרים ינוחו באונייה, יש סדר בעולם.
נדדו עיניו ורגליו ולא הרגיש שעבר את בית הכנסת הקטן וכבר הגיע לשדרות בן גוריון. נמתין לאונייה אמר לרומייה אבל בליבו צורבת כבר הבגידה שנבגד ויודע שלא ישוב לראותם ואיך יגלה לה את ליבו להוסיף צער על צערה. ולא שמע שבאותו הרגע במחנה בקשו גם ממנה ומהנשים להוריד את כל התכשיטים, אחרת המטוס ייפול. שאר הנשים מיהרו להוריד את המָעְנְקֶּה והשְמַילַאת שענדו לכבוד ארץ-ישראל והערו לשק אחד, סיכה לא נשארה כדי שלא ליפול כדי שלא למות. אבל רומייה בחכמתה משכה העגילים, הצמידים ואף השרשרות שעל רגליה והחביאה בשמלתה ואת שעון הזהב של רחמים שמה בכיסו של עמרם. לא ייפול, אני יודעת, כי זו הדרך לארץ המובטחת. ורחמים, שראה את התכשיטים על גופה ושעון הזהב בידיו של עמרם, שמח בה שלא נתבקשה למסור את התכשיטים כמו האחרות. לא מזל אלא השגחה של ריבונו של עולם, נשם אל הלב וקבר בתוכו את המשפט שחשב לומר לה על הספרים שנלקחו ממנו, כשישוב לביתו לחדרם לקיטון.
נפנה לשוב לאחור אל בית הכנסת אבל השדרה הרחבה מילאה את ריאותיו, אביא לכאן את עמרם ורומייה, ובדוכן התפוזים-רימונים-בננות-שזיפים נצחיק את פינו. אותו הפה המתוק של עמרם יתמלא ברינה ולא יכול רחמים לגרש מזיכרונו את קריאתו החלשה של יוסף מים, מים, מים. תשושים הגיעו לחאשד. זאת הארץ כבר? לחש יוסף הצעיר בערגה, ועמרם אחיו הבכור צובט אותו בעדינות, מה איתך, זה המדבר של תימן עדיין. בעדינות, כי טרדות הדרך החלישו את כולם אבל יוסף יותר משהם, לא עמדה לו נפשו והלך ונחלש. ובאמת מחנה חאשד ההיפך מהארץ, פתחו של גיהנום היה. לא רק השמש הלכה והצטברה, אלא גם אלפים משכניהם צעדו שבועות ברגל כדי להגיע. והנה בפתחו של גיהנום, אין אוהלים ואין מספיק אוכל והם יושבים שעות בכל יום, צפוף צפוף צפוף וממתינים, רק הרוח החמה מחסה לראשיהם המעולפים. עמרם מצטופף תחת בגדו של רחמים ונאחז בשעון, ורומייה לוחשת ליוסף אני איתך יא עיוּני יא גלבּי ומכסה את פניו בגַרגוּש הצבעוני שלה. היא כמעט ומתעלפת, אבל בנה חשוב ממנה וכל טיפת מים שאפשר להם להשיג, היא מטפטפת לשפתיו. אך ללא הועיל ויוסף שוקע אלי בור ונדם פתאום.
תפוזים אביא גם לך יוסף, מעביר רחמים את לשונו על שפתיו בשדרת בן גוריון. אבל לאן הגעתי? פתאום לא מוצא את דרכו לבית הכנסת. כאשר אבדתי אבדתי עולות המילים בלשונו ועוד לא ידע שבאותו הרגע ממש מתעורר עמרם נזעק משנתו, אימא, אבל איפה השעון? רומייה פוקחת את העיניים מרימה את השמיכות מזיזה את הארגזים מפנה את הבגדים מביטה מתחת למיטה מרימה את המזרון ואין. כל כך היו עייפים מיומם הראשון בביתם החדש שנרדמו מיד ומידת הכנסת האורחים לא עמדה להם, שגנב אחד בא ולקח והלך.
בוא עמרם מחמל נפשי, רומייה אוספת אותו לתוכה, בוא נרד לים. עוד מעט אבא ישוב.

שירה

השד העדתי

אלי בר־יהלום

אנפּסט משושה

כְּשֶׁאַתָּה, מָרוֹקָאִי, אָחִי, מִתְגָּאֶה בְּמוֹרֶשֶׁת הַסַּבָּא;
כְּשֶׁאַתָּה, תֵּימָנִי, בֶּן-אָבִי – סֵמֶל דַּעַת, מָסֹרֶת וּמִין,
אָנֹכִי הָרוּסִי, בֵּיצָתָהּ הַשְּׁבוּרָה שֶׁל הַ"ק֫וּרוֹצְ'קָה רְיָ֫אבָּה" (1),
אֶת רֹאשִׁי הַכָּבֵד, הַנָּבוֹךְ, בְּחוֹלוֹת אֶרֶץ כְּנַעַן מַטְמִין.

אֵין לִי שׁוּם גַּאֲוַת יְחִידָה אוֹ רָצוֹן לְמִצּוּב פוֹטוֹגֵנִי.
אֵין עֵדָה לִי מִלְּבַד "כָּל עֲדַת יִשְׂרָאֵל" – כָּךְ אִלְּפוּנִי הוֹרַי.
מָה לְאֶרֶץ הַמָּוֶת וְלִי? רַק הַיֵּקֶה, אָחִי, יַשִּׂיגֵנִי,
כִּי מֵת בּוּבֶּר וְהַיְנֶה נִקְבַּר וְנוֹתַר רַק הָ"אַ֫רְבַּיְט מַאכְט פְרַי".

כָּל אֲבוֹת אֲבוֹתַי, מַאֲרָג טְרָגִיקוֹמִי שֶׁל שָׁ֫לוֹם-עֲלֵי֫כֶם,
מִמִּזְרַח-מִזְרָחָהּ שֶׁל אֵירוֹפָּה יָעִידוּ: אֲנִי – מִזְרָחִי.
עוֹד אֶזְכֹּר אֵיךְ סָפְרָה אֲגוֹרוֹת לְעֵת עֶרֶב אִמִּי לְפַת לֶחֶם,
אָז מֵאֵ֫יזוֹ מִין אֶ֫צְבַּע תִּמְצֹץ שֶׁאֲנִי פְּרִיבִילֵגִי, אָחִי?

אֵין לִי שׁוּם גַּאֲוַת יְחִידָה פְּרָט לְזוֹ שֶׁאִתְּךָ מְשֻׁתֶּפֶת:
רַק אִתְּךָ – אוֹ יַחְדָּו עִם בְּחִירָה, אוֹ יַחְדָּו חֲבֵרִים לַצָּרָה…
לֹא אֶבְנֶה לִי עָרֵי מִסְכֵּנוּת. לֹא אוֹסִיף מִסְּבִיבִי מַעֲטֶפֶת.
לֹא רוּסִי אָנֹכִי. לֹא רוּסִי…
…וּבְכָל-זֹאת – רוּסִי. כִּי שִׁירָה.

 

 

(1)  "תרנגולת נקודת-נוצות", גיבורת סיפור-הילדים שעליו גדל כל תינוק דובר רוסית; הטילה ביצה מזהב טהור שנשברה ממכת זנבו של עכבר מזדמן.

שירה

חילופי עונה ביערות העיר

טוביה סולמי

 

הָרוּחַ מְנַשֶּׁבֶת כְּקֶדֶם גַּם בְּעִדַּן הַקִּדְמָה

בַּעֲצֵי הַפְּלַסְטִיק לֹא זָזִים עַלְעַלִּים

לֹא נוֹתְנִים הַפְּרָחִים אֶת רֵיחָם.

זֶה עִדַּן תִּקְשֹׁרֶת

שְׁלַל נוֹפִים קוֹלוֹת וּדְבָרִים,

אַךְ מָה הוּא הָאֹמֶר

וּמָה הֵם סִפּוּרֵי הַבַּדִּים?

מִן הַמִּרְקָע אֶל בֵּיתִי מִשְׁתַּלֵּט

הָעוֹלָם הַחִיצוֹן פּוֹלֵשׁ מִן הָאַלְחוּט

מִן הַמִּרְקָע יוֹרְדוֹת הַדְּמוּיוֹת

וְעַל נַפְשִׁי מִשְׁתַּלֵּט רֹב פִּטְפּוּט.

מִן הַחוּץ אֶל בִּפְנִים

מְצִיצִים אֶל תּוֹכִי שְׁכֵנִים פּוֹלְשָׁנִיִּים

וּמִסָּבִיב רֹב אוֹרוֹת צְלָלִים וּצְלִילִים.

וּבוֹדֵד הָאָדָם וְגַלְמוּד

בִּיעָרוֹת שֶׁל בָּתִּים וּרְחוֹבוֹת

גַּם בְּלֵב עִיר הוֹמִיָּה וְשׁוֹאֶנֶת

רַבִּים הַלְּבָבוֹת מֻכֵּי נִכּוּר.

רַק יִשְׂרָאֵל שֶׁלִּי לַכֹּל מְאִירָה פָּנִים

הָרְחוֹב שׁוֹקֵק וְהַשְּׁכוּנָה חוֹבֶקֶת

עִתִּים בְּנֹעַם לָרֹב בְּרַעַם דּוֹחֶפֶת וְשׁוֹקֶקֶת

בִּרְחוֹבִי לְעוֹלָם לֹא תִּהְיֶה לְבַדְּךָ

קוֹבַעַת רוֹקַעַת בְּעַזּוּת פָּנִים,

רַק יִשְׂרָאֵל שֶׁלִּי בְּכָל עֵת לַכֹּל מְאִירָה פָּנִים.

פרוזה

גיא בן הנום

רחלי דור־רפפורט

ישבתי על הר ציון. באתי בשקיעה, והשמש שינתה את גוני גיא בן

הינום. אומרים שממנו נבראה המילה – גיהנום. אולי אתחיל קודם.

נסעתי ליד יצחק בן צבי, סובבתי ברחביה בשעת סגירה, ולא מצאתי

מקום חניה. ועד שמצאתי לא ידעתי מאיזה צד אכנס לַיד, מפה

הייתה כניסת עובדים, משם היה גנן שותל רקפות, בסוף מצאתי את

הכניסה הראשית. שלטים עומדים ברחביה ומכריזים כי בית אחד

למכירה, בית אחר נהרס ורק כותל נותר ממנו, בתים חדשים צצים

כפטריות. כדי להיכנס ליד יצחק בן צבי צריך לעבור בחדרו של שומר.

וזה יושב וקורא ספרים בבית שקוף, ובשל הקור הירושלמי או בשל

הביטחון יש לעבור בחדרו בטרם עוברים לרחבת היד. עברתי אצלו

וריח קפה עלה מפינת קומקום, השומר הביט בי ונתן לי לצאת

מחדרו לרחבה. באתי לספרייה אבל בטרם פניתי אליה ראיתי כי

דקות ארוכות אחרי שעת נעילה חנות הספרים עוד פתוחה. אפשר לי

המוכר לשוטט בחנות. ביקשתי רק לרגע, נשארתי רבע שעה. באתי

לתחקיר על ספר אחד ויצאתי ובידי מילים לספרים אחדים. חלפתי

על פני השומר והפעם דלקה מנורה על שולחנו, ישב וקרא ספר

בשעת שקיעה.

פניתי לעיר ופקק ארוך היה ברחביה, צפופים הרחובות וגבוהים

העצים, ורכב נוגש ברכב. חשבתי על סינדרום ירושלים ועל שׂרה,

חשבתי אולי לקתה בו. אוטובוס פגע במכונית, עמדו שוטרים ונהגים

ורוחם שקטה, כנראה עבר זמן מאז התנגשו. רק איש מבוגר נשען

על הליכון, מטפלת משגיחה על צעדיו, צעק לנהגים, מספיק,

מספיק.

השמש יורדת מוקדם בימים האלה, רגע אחד מחצית היום ורגע

אחר לילה. עליתי להר ציון. סיפורים רבים לבית אליו באתי, פעם היו

מעבירים ממנו רכבל לתושבים בעיר העתיקה, ופעם פינו דרכו גופות

בימי המצור, פעם היה מחסן טורקי, ופעם הופצץ. מפורסם הוא

שהיה בית חולים. הלכתי במסדרון ודמיינתי קריאות חולים מחדרים

רבים, אחות, אחות.

למטה היה גיא בן הינום מקיף את העיר, ואורות סגולים עלו בערב.

הלכתי בין חדרי הבית שקומותיו יורדות מהרחוב, עלתה צִיה על הר

ציון, ברקו אורות אבו טור. הלילה יפה בירושלים, חשבתי, ירח זורח

על גיהנום.

היה לי זמן פנוי למוחרת, ואמרתי אלך לטייל בהר ציון. התעטפתי

בצעיף ויצאתי. חשבתי לרדת לעיר העתיקה אבל נטיתי מעלה.

הלכתי למקומות מוכרים, פניתי למקומות שלא באתי בהם קודם.

בכל מקום עצרו אותי שומרים, חלקם פתחו את הדלת בפניי, חלקם

אמרו סגור, סגור. מצאתי שביל שאין בו שומר או גדר, ועליתי

לכנסייה הסקוטית. בראש השביל היה נוף, ציפור נסקה ממזרח

למערב. נכנסתי ולא עצר אותי איש, טיילתי בין אולמות. באחד הייתה

תמונה גדולה של גנרל, באחר ספרייה ובה כתבים נוצריים. עיינתי

וישבתי, בירך אותי פקיד קבלה הלו, ניסה, ומיד תיקן לעברית,

שלום, שלום. בבת אחת, צלצלו פעמונים לשעה 12, ונמלא ההר

שירה. הלכתי משם ועל גבעת התנ"ך הונח שטיח תפילה ואיש

מבוגר סובב חזיתו למכה וכרע על צבע אדום. לא שמעתי את

מלמוליו עד תום אבל ידעתי, בשם האל הרחמן והרחום. היה עליי

לשוב והכבישים מלאו. עננים ירדו על הרי ירושלים, ענן אחד עמד

מולי ופג. עזבתי את ציון.

 

 

 

 

 

 

מזרח מערב