פרוזה

אבידות ומציאות

עינת קאפח

שלוש לירות ועוד חצי, אומר לו בעל הבית, אם אפשר לכנות קיטון בגג הבניין בשם בית. ואיך שאמר את החצי, כבר הרגיש רחמים בחסרון-כיס. שלושה שבועות היטלטלו בדרך, מצנעא לחזיז. מחזיז לדַ'מאַר. מדַ'מאַר ליַרִים. מיַרִים לאַלסַדֵּה. מאַלסַדֵּה לגַבַל חַדֵּה. קַעטבַה. אַלצַ'אלע, ועד למחנה הגדול בעדן. המלווים רכובים על גבי החמורים, אבל לא הוא ולא רומייה אשתו, שאסור לו ליהודי להיות גבוה יותר מהמוסלמי. וגם אם אין רואה, חוץ מריבונו של עולם שרואה גם ללב, וגם אם הם בחשכת ההרים בלילות, בכל זאת רחמים ורומייה צועדים ברגל שלא להרגיז את המלווים. רק את עמרם ויוסף הקטנים המתרגשים הניחו על שני חמורים, ולא על גב הבהמות אלא בארגזים. מצד האחד של יא חמר הניף רחמים את עמרם שלא מפסיק לצחוק, אל תוך הארגז, ומצדו השני הטעין ארגז נוסף ולתוכו בזהירות כמה מהספרים מחמלי נפשו שהביא מבית הכנסת. את יוסף הצעיר והצנום יותר, העמיס גם בארגז התלוי מצדו האחד של חמור, ומן העבר השני הניח את מנורת המאור, חֵלק מורה הנבוכים, בעלי הנפש לראב"ד ושישה סדרי משנה לרבנו בן מימון, שהם כבדים וגדולים ורְבות השנים שהצטברו בין עלעליהם מוסיפים למשקלם ושומרים שיוסף לא יחליק למטה בטלטולי השבילים. אבל יוסף חושש מהנהר והוא מחזיק חזק את הארגז משני משקופיו ולא סומך על בן מימון או רבי אבוהב הכבדים שבארגז המשווה.
מאז שהגיעו לתל אביב העיר המהוללה כאילו שכח רחמים את תלאות הדרך, אבל בעומק נפשו חרוטות האבנים שננעצו בנעליו והחום שהכביד על גווה של רומייה. תל אביב החדשה והצעירה האירה את פניה הרחוצות למשפחה העייפה שדיבורה תימנית מקראית משובצת, ומהון להון מצא רחמים עבודה כצורף בבית מלאכה אחד בבוגרשוב. אם רוב הצורפים עושים עבודתם כסף, הוא מומחה בזהב וצורת הפיליגרן שלו יחידה במינה. מרגע שסגר על הפרנסה מיהר רחמים למצוא את החדר בו יגורו, אבל יותר משלוש וחצי לירות לא יכול היה לתת, כי צריך שיהיה אוכל על השולחן, רווחה לרומייה ובגדים מִשל הישראלים לעמרם. את האוכל עמרם לא אוהב, רק הלחם והגבינה הוא אוכל אבל הזיתים השחורים נדמים בעיניו כ'בַּעַר'. העולם השתבש? – הוא שואל – ששם בתימן גללי עיזים הופכים בארץ ישראל למאכל? ישנו פה הפוך האנשים? עיניו נפקחות גדולות מאד ופיו מסרב לטעום, גם לא את הירוקים. אבל רחמים אביו מלטף את פניו וממלמל טובה לריבונו של עולם, שאחרי אשר לנו אצל קרובי משפחה, מצאו את החדר הקטן על הגג בפינת בן יהודה ובוגרשוב. גם קרוב לבית המלאכה, גם אל הים אליו עמרם ורומייה ממהרים בכל בוקר כדי לברך ולצחוק על החמה שמתמהמהת לקום, וגם על מחיר החדר שהתאים להם. בעזרת השם, כשכבר לא יהיו עולים וירווח להם, יתרחבו ויגדלו גם לבית שמידותיו מידותיהם. באותו הקיטון הקטן על הגג פרש מיטה לרומייה לצד הקיר, מזרון לעמרם על הרצפה הנקייה, ומיטת שדה לו עצמו שנפתחת רק בלילות. וכשהיא פתוחה אין הדלת יכולה להיסגר וכל כוכבי הלילה מארחים לחברה לראשו שבולט החוצה בשנתו. אין דבר, אומר רחמים שלא הצליח לסגור את הדלת בעד המיטה הפתוחה. מצוות הכנסת אורחים. אין דבר, אומרת רומייה אשתו, ייכנס האוויר ויניע את העולם שעומד. אין דבר, אומר עמרם, כך כשהדלת פתוחה, אולי יוסף הקטן יבוא. רחמים מתכווץ ורומייה מצטנפת במיטתה שהמילים של עמרם יישארו מחוץ לשמיכה ולא ייכנסו ישר אל הלב.
בדיוק בשלוש לפנות בוקר פוקח רחמים את עיניו, אין הוא זקוק למסלולי הכוכבים בשמים לדעת את השעה וגם לא לשעון הזהב שנתן לו אביו, ירושה מסב סבו. לא, הגיע הזמן ללמוד לפי תחושת הלב וההרגל. כי שם בתימן, קירות הבתים והחצרות ספוגים באהבת הלימוד, וריח התורה עומד בכל זיז וחריץ. שאם הלכת ברחובות, גם אם קשה לך לתפוס את המלים והבוץ נמשך בפסים, עדיין הלב והעיניים בכל זאת מלמלו את הפסוקים והטעמים. וגם אם שובב היית בנעוריך השובבוּת נתפסה על דברי חכמים. לא אגדה היא, באמת שכך הייתה צנעא ובאמת שלא היה צריך שעון גם לא מזהב להשכים ללמוד. עיקר תפקידו של השעון להיות תלוי על דש החליפה, ולהזכיר לרחמים את אהבת אביו ודורותיו שלפניו. אבל רחמים לא בחליפוֹת, ואין כיס להכניס בו את השעון והשרשרת שתימשך עד לכפתור, אלא עמרם ילדו-בכורו אוהב להירדם עם השעון בחיקו והתקתוק למראשותיו, וריחה של ילדותו שהייתה בתימן עד לפני שלושה חודשים, קרובה לרוחו.
הבוקר הקיץ רחמים פתאום בגעגוע לנגינת האצבעות בדפי ספר מנורת המאור ולשיחת הדפדוף. מה השתנה פה רחמים, שם הרי למדתם בו בשבת והיום רק יום שלישי. אבל רחמים לעצמו שאילו הספר במחיצתו היה פותח היום באחד הנרות ומחזק עצמו באגדה. שכן בעיר תל אביב, הקירות פתוחים ואווירת הקדושה נודפת ולא נתפסת בזיזים. אבל מזה שלושה שבועות שהם בארץ-ישראל והספרים אינם. עמד והתלבש, יצא לא צריך לומר, שדלת החדרון פתוחה כל הלילה. הלך רחמים לבית הכנסת להתפלל, לא לפני שסגר את המיטה ואת הדלת בעד רומייה ועמרם.
הליכתו קלה, חציה שמחה וחציה שלא. חמישה ארגזים הספיקו לו לסדר את הבגדים והכלים שהביאו איתם. אבל למה התעקשת לסחוב ארגזים הנוספים, התרעמה רומייה? לספרים שאבדו ואיבדו? ואיך יספר לה שבעלייתם למטוס, בסוף חודשיים רותחים במחנה חאשד בעדן, סוף סוף הגיעו השליחים ואמרו שעולים לארץ-ישראל. ואיך כמו אבותיו, בכל פעם שהגיע שליח מארץ- ישראל או ממערב חשבו כמעט-משיח ועל פיו יישק כל דבר והאמינו. אותו ספק משיח, רפי, מדד את צרורותיהם ודיבר במלים עבריות-ישראליות וברוכים הבאים ושבים הביתה, אבל ששת ארגזי הספרים נשארים. למה, לא הבין אותו רחמים. ורפי שיודע השיב לו בלחש, שהמטוס כבד ביהדות תימן ואת הספרים ישאיר כאן. איך אפשר, אבל איך אפשר, ואיך אפשר. אפשר צחק רפי, ואל תדאג, בישראל הכול ישוב כשהיה. ואיפה יחכו לי הספרים מתעקש רחמים, אותם כתבי היד כבר עברו מיד ליד במשך שש מאות שנים ורפי לוחש לאורי שלידו, עקשנים התימנים. ובקול, הם יחכו במשרדי העלייה בנמל, נביא אותם באונייה. בסדר התרצה רחמים, אני מבין. אנשים במטוס, יחליפו כוח, יעלו אבר כנשרים והספרים ינוחו באונייה, יש סדר בעולם.
נדדו עיניו ורגליו ולא הרגיש שעבר את בית הכנסת הקטן וכבר הגיע לשדרות בן גוריון. נמתין לאונייה אמר לרומייה אבל בליבו צורבת כבר הבגידה שנבגד ויודע שלא ישוב לראותם ואיך יגלה לה את ליבו להוסיף צער על צערה. ולא שמע שבאותו הרגע במחנה בקשו גם ממנה ומהנשים להוריד את כל התכשיטים, אחרת המטוס ייפול. שאר הנשים מיהרו להוריד את המָעְנְקֶּה והשְמַילַאת שענדו לכבוד ארץ-ישראל והערו לשק אחד, סיכה לא נשארה כדי שלא ליפול כדי שלא למות. אבל רומייה בחכמתה משכה העגילים, הצמידים ואף השרשרות שעל רגליה והחביאה בשמלתה ואת שעון הזהב של רחמים שמה בכיסו של עמרם. לא ייפול, אני יודעת, כי זו הדרך לארץ המובטחת. ורחמים, שראה את התכשיטים על גופה ושעון הזהב בידיו של עמרם, שמח בה שלא נתבקשה למסור את התכשיטים כמו האחרות. לא מזל אלא השגחה של ריבונו של עולם, נשם אל הלב וקבר בתוכו את המשפט שחשב לומר לה על הספרים שנלקחו ממנו, כשישוב לביתו לחדרם לקיטון.
נפנה לשוב לאחור אל בית הכנסת אבל השדרה הרחבה מילאה את ריאותיו, אביא לכאן את עמרם ורומייה, ובדוכן התפוזים-רימונים-בננות-שזיפים נצחיק את פינו. אותו הפה המתוק של עמרם יתמלא ברינה ולא יכול רחמים לגרש מזיכרונו את קריאתו החלשה של יוסף מים, מים, מים. תשושים הגיעו לחאשד. זאת הארץ כבר? לחש יוסף הצעיר בערגה, ועמרם אחיו הבכור צובט אותו בעדינות, מה איתך, זה המדבר של תימן עדיין. בעדינות, כי טרדות הדרך החלישו את כולם אבל יוסף יותר משהם, לא עמדה לו נפשו והלך ונחלש. ובאמת מחנה חאשד ההיפך מהארץ, פתחו של גיהנום היה. לא רק השמש הלכה והצטברה, אלא גם אלפים משכניהם צעדו שבועות ברגל כדי להגיע. והנה בפתחו של גיהנום, אין אוהלים ואין מספיק אוכל והם יושבים שעות בכל יום, צפוף צפוף צפוף וממתינים, רק הרוח החמה מחסה לראשיהם המעולפים. עמרם מצטופף תחת בגדו של רחמים ונאחז בשעון, ורומייה לוחשת ליוסף אני איתך יא עיוּני יא גלבּי ומכסה את פניו בגַרגוּש הצבעוני שלה. היא כמעט ומתעלפת, אבל בנה חשוב ממנה וכל טיפת מים שאפשר להם להשיג, היא מטפטפת לשפתיו. אך ללא הועיל ויוסף שוקע אלי בור ונדם פתאום.
תפוזים אביא גם לך יוסף, מעביר רחמים את לשונו על שפתיו בשדרת בן גוריון. אבל לאן הגעתי? פתאום לא מוצא את דרכו לבית הכנסת. כאשר אבדתי אבדתי עולות המילים בלשונו ועוד לא ידע שבאותו הרגע ממש מתעורר עמרם נזעק משנתו, אימא, אבל איפה השעון? רומייה פוקחת את העיניים מרימה את השמיכות מזיזה את הארגזים מפנה את הבגדים מביטה מתחת למיטה מרימה את המזרון ואין. כל כך היו עייפים מיומם הראשון בביתם החדש שנרדמו מיד ומידת הכנסת האורחים לא עמדה להם, שגנב אחד בא ולקח והלך.
בוא עמרם מחמל נפשי, רומייה אוספת אותו לתוכה, בוא נרד לים. עוד מעט אבא ישוב.

שירה

השד העדתי

אלי בר־יהלום

אנפּסט משושה

כְּשֶׁאַתָּה, מָרוֹקָאִי, אָחִי, מִתְגָּאֶה בְּמוֹרֶשֶׁת הַסַּבָּא;
כְּשֶׁאַתָּה, תֵּימָנִי, בֶּן-אָבִי – סֵמֶל דַּעַת, מָסֹרֶת וּמִין,
אָנֹכִי הָרוּסִי, בֵּיצָתָהּ הַשְּׁבוּרָה שֶׁל הַ"ק֫וּרוֹצְ'קָה רְיָ֫אבָּה" (1),
אֶת רֹאשִׁי הַכָּבֵד, הַנָּבוֹךְ, בְּחוֹלוֹת אֶרֶץ כְּנַעַן מַטְמִין.

אֵין לִי שׁוּם גַּאֲוַת יְחִידָה אוֹ רָצוֹן לְמִצּוּב פוֹטוֹגֵנִי.
אֵין עֵדָה לִי מִלְּבַד "כָּל עֲדַת יִשְׂרָאֵל" – כָּךְ אִלְּפוּנִי הוֹרַי.
מָה לְאֶרֶץ הַמָּוֶת וְלִי? רַק הַיֵּקֶה, אָחִי, יַשִּׂיגֵנִי,
כִּי מֵת בּוּבֶּר וְהַיְנֶה נִקְבַּר וְנוֹתַר רַק הָ"אַ֫רְבַּיְט מַאכְט פְרַי".

כָּל אֲבוֹת אֲבוֹתַי, מַאֲרָג טְרָגִיקוֹמִי שֶׁל שָׁ֫לוֹם-עֲלֵי֫כֶם,
מִמִּזְרַח-מִזְרָחָהּ שֶׁל אֵירוֹפָּה יָעִידוּ: אֲנִי – מִזְרָחִי.
עוֹד אֶזְכֹּר אֵיךְ סָפְרָה אֲגוֹרוֹת לְעֵת עֶרֶב אִמִּי לְפַת לֶחֶם,
אָז מֵאֵ֫יזוֹ מִין אֶ֫צְבַּע תִּמְצֹץ שֶׁאֲנִי פְּרִיבִילֵגִי, אָחִי?

אֵין לִי שׁוּם גַּאֲוַת יְחִידָה פְּרָט לְזוֹ שֶׁאִתְּךָ מְשֻׁתֶּפֶת:
רַק אִתְּךָ – אוֹ יַחְדָּו עִם בְּחִירָה, אוֹ יַחְדָּו חֲבֵרִים לַצָּרָה…
לֹא אֶבְנֶה לִי עָרֵי מִסְכֵּנוּת. לֹא אוֹסִיף מִסְּבִיבִי מַעֲטֶפֶת.
לֹא רוּסִי אָנֹכִי. לֹא רוּסִי…
…וּבְכָל-זֹאת – רוּסִי. כִּי שִׁירָה.

 

 

(1)  "תרנגולת נקודת-נוצות", גיבורת סיפור-הילדים שעליו גדל כל תינוק דובר רוסית; הטילה ביצה מזהב טהור שנשברה ממכת זנבו של עכבר מזדמן.

שירה

גורל השיר

שמואל מוניץ

בַּחֲנוּת סְפָרִים רָאִיתִי מִשְׂחֲקֵי קֻפְסָה רַבִּים
יוֹתֵר מִסִּפְרֵי שִׁירָה.
הַמּוֹכֶרֶת שָׁאֲלָה: אֲנִי יְכוֹלָה לַעֲזֹר?
הִיא לֹא יָכְלָה לַעֲזֹר.
אִישׁ לֹא יָכֹל לַעֲזֹר.
הַיְּקוּם אָמַר אֶת דְּבָרוֹ.
אֵין בְּכוֹחוֹ שֶׁל שִׁיר לִקְנוֹת לֵב.
אֵין בְּכוֹחוֹ לִקְנוֹת אֲפִלּוּ
רֶגַע אֶחָד חֲרִישִׁי.
לְמִי אִכְפַּת מָה יַעֲלֶה בְּגוֹרַל
הַשִּׁיר הַזֶּה. לְמִי אִכְפַּת מִפֻּלְמוּס זֶה אוֹ אַחֵר
בְּמוּסַף תַּרְבּוּת וְסִפְרוּת.
אִם כְּתַב עֵת הֻדְפַּס בְּאֶמְצַע יַעַר
וְאִישׁ לֹא קָרָא
הַאִם הוּא הִשְׁמִיעַ צְלִיל?
לְמִי אִכְפַּת
מִבִּצַּת הַמְּבַקְּרִים הָאַפְרוּרִית
וּמִשְּׁלוּלִית הַפֶסְטִיבָלִים הַקְּטַנָּה.
עַל מִרְצָפוֹת מְעֻקָּמוֹת בְּתֵל אָבִיב
זוֹנוֹת מְפַרְכְּסוֹת זוֹ אֶת זוֹ. וּבַחֲנוּת סְפָרִים
מִשְׂחֲקֵי קֻפְסָה רַבִּים יוֹתֵר
מִסִּפְרֵי שִׁירָה.

שירה

אֵלֵי מַחְבְּרוֹת בֵּית הַסֵּפֶר/ רודיארד קיפלינג

צור ארליך

בְּעָבְרִי בֵּין קוֹרוֹת כּוּרֶיהָ
שֶׁל נִשְׁמַת הַדּוֹרוֹת בַּיָּחִיד,
אֲנִי כָּרָאוּי כּוֹרֵעַ
לְאֵלֵי כִּכַּר הַיָּרִיד.
אֲנִי בְּיִרְאָה צוֹפֶה-בָם,
מוֹקִיר אֶת קוּמָם וְנָפְלָם,
אַךְ אֵלֵי מַחְבְּרוֹת בֵּית הַסֵּפֶר
יַאֲרִיכוּ יָמִים מִכֻּלָּם.

 

עוֹד כְּשֶׁגַּרְנוּ עַל עֵץ הֵם לִוּוּנוּ
וְלִמְּדוּ אִישׁ וָאִישׁ נִבְעָר,
שֶׁהַמַּיִם אָכֵן יַרְטִיבוּנוּ
וְהָאֵשׁ בֶּאֱמֶת תִּבְעַר.
אַךְ רָאִינוּ שֶׁהֵם רְפֵי רוּחַ,
קְהֵי חָזוֹן וּמֹחָם חָלָל
וְאָמַרְנוּ לָהֶם – לַמְּדוּ גּוֹרִילוֹת;
הָאָדָם יְטַפֵּס אֶל עָל.

 

עָלִינוּ, אָכֵן, לַגֹּבַהּ
בְּעוֹד אֵלֶּה בְּקֶצֶב אָחִיד
הִשְׂתָרְכוּ בְּלִי כַּנְפֵי הָרוּחַ
שֶׁל אֵלֵי כִּכַּר הַיָּרִיד,
אַךְ תָּמִיד הֵם הִדְבִּיקוּ אוֹתָנוּ
וְקִבְּלָה הַקִּדְמָה בְּשׂוֹרוֹת
עַל אֻמָּה שֶׁנָּמוֹגָה מִקֶּרַח
אוֹ עַל כְּבוֹת בָּעִיר רוֹמָא אוֹרוֹת.

 

כָּל תִּקְוָה שֶׁהִנְעִימָה לָנוּ
הֵם הָיוּ מַפְרִיכִים לְאַל:
הַלְּבָנָה לֹא גְּבִינָה הוֹלַנְדִּית,
הִיא אֵינֶנָּה גְּבִינָה בִּכְלָל.
אֵין גַּלְגַּלִּים לַסַּבְתָּא,
עֲשָׂבִים לֹא צוֹמְחִים עַל כַּף –
וְעַל כֵּן לְאֵלֵי הַיָּרִיד סָגַדְנוּ,
שֶׁכָּל פֶּלֶא בְּפִיהֶם תֻּקַּף.

 

בַּעֲלוֹת הָעִדָּן הַקַּמְבְּרִי
הֵם הִבְטִיחוּ שָׁלוֹם נִצְחִי:
אִם נִמְסֹר לָהֶם אֶת נִשְׁקֵנוּ
הַשְּׂנָאוֹת יִמָּחוּ כִּסְחִי.
מָסַרְנוּ – וְהֵם מְסָרוּנוּ:
לְאוֹיְבֵינוּ הָיִינוּ מִמְכָּר.
שִׁנְּנוּ אָז אֵלֵי מַחְבְּרוֹת בֵּית הַסֵּפֶר:
"דִּבְקוּ בַּשָּׂטָן הַמֻּכָּר".

 

בְּבוֹא הָעִדָּן הַפֶמִינִי
הֻבְטְחָה רְאִיַּת הָאוֹר
(תְּחִלָּתָהּ אַהֲבַת רֵעֵנוּ
וְסוֹפָהּ אַהֲבַת רַעְיָתוֹ).
עַד נָשֵׁינוּ חָדְלוּ מִלֶּדֶת
וּגְבָרִים חָדְלוּ פְּנוֹת אֶל יָהּ.
שִׁנְּנוּ אָז אֵלֵי מַחְבְּרוֹת בֵּית הַסֵּפֶר:
"סוֹף גַּנָּב לִתְלִיָּה".

 

בְּתוֹר הַזָּהָב הַקַּרְבּוֹנִי
הֻבְטַח לָנוּ שֶׁפַע לַכֹּל
אִם נִטֹּל מִכִּיסוֹ שֶׁל פִּיטֶר
וּנְחַלֵּק מָמוֹנוֹ לְכָל פּוֹל;
תֵּבֵל הִתְמַלְּאָה בְּכֶסֶף
אַךְ לֹא בִּתְמוּרָה לְכַסְפָּהּ.
שִׁנְּנוּ אָז אֵלֵי מַחְבְּרוֹת בֵּית הַסֵּפֶר:
"רַק עוֹבֵד אַדְמָתוֹ יִשְׂבַּע".

 

אָז אֵלֵי הַיָּרִיד שָׁפָלוּ
עִם צְבָאָם, חֶבֶר מִתְחַנְחֵן
שֶׁל קוֹסְמִים, וְהָעָם נָפַל לוֹ
אֲסִימוֹן – שֶׁאוּלַי אָכֵן
לֹא הַכֹּל כָּאן הוּא זֹהַר וְזֹהַב,
וְשָׁלוֹשׁ פְּלוּס שָׁלוֹשׁ הֵם רַק שֵׁשׁ.
וְהִדְּסוּ אָז אֵלֵי מַחְבְּרוֹת בֵּית הַסֵּפֶר
לְהַסְבִּיר שׁוּב שֶׁזֶּה מָה שֶׁיֵּשׁ.

 

כְּמוֹ בְּעֵת הִבָּרְאֵנוּ אֶל תְּכֵלֶת,
כְּמוֹ בְּעֵת עַרְפִלֵּי עָתִיד,
כָּךְ נָכוֹן גַּם מֵאָז הֵחֵלָּה
הַקִּדְמָה הַחֶבְרָתִית:
אֶל קִיאוֹ יָשׁוּב הַכֶּלֶב;
אֶל הַפֶּרֶשׁ תַּחְזֹר חֲזִירָה;
אֶצְבָּעוֹ הַכְּווּיָה הַטֶּמְבֶּל
יִדְחֹף שׁוּב לְאֵשׁ הַכִּירָה;

 

וּכְשֶׁהַקִּדְמָה תַּשְׁלִים פֹּה
עוֹלָם חָדָשׁ אַמִּיץ
שֶׁאֵין בּוֹ עוֹנְשִׁין, וּמְקַבְּלִים בּוֹ
שָׂכָר עַל כָּךְ שֶׁנּוֹשְׁמִים –
כְּפִי שֶׁמַּיִם אָכֵן יַרְטִיבוּ,
כְּפִי שֶׁאֵשׁ בֶּאֱמֶת תִּבְעַר,
אֵלֵי מַחְבְּרוֹת בֵּית הַסֵּפֶר
יָשׁוּבוּ טוֹבְחֵי טִבְחָה!

 

 

הערת המתרגם:
רודיארד קיפלינג חיבר שיר זה ב-1919, לאחר מלחמת העולם הראשונה שבה נפל בנו, ואולי רלבנטי מכך: סמוך לאחר המהפכה הסובייטית. הוא מבקש לתת בו עומק היסטורי, ואפילו פרה-היסטורי, מיתי וכמעט נצחי, למאבק בין כוחות המהפכה, הקידמה וההנדסה החברתית לבין הנטייה השמרנית להישען על חוכמת הדורות הקודמים. את הראשונים, הנוצצים והאופטימיים, מייצגים "אלי כיכר היריד"; במקור "אלי כיכר השוק", אך הביטוי שוק, market, עלול להטעותנו לחשוב שהכוונה לכלכלת השוק ולא לכלכלה המתוכננת. את הדבקות האפורה בלקחים שלימדונו הקדמונים, מנגד, מבטאים "אלי מחברות בית הספר", או במקור "אלי פנקסי ההעתקה": בבתי הספר באנגליה הוויקטוריאנית נהגו לשנן בכתיבה מימרות חוכמה כגון אלו המשובצות כאן.

שירה

פול איתי לפוליטי

צור ארליך

פּוֹל אִתִּי
פּוֹל אִתִּי לַפּוֹלִיטִי.
נִתְאַבֵּק, נִדַּבֵּק, נִתְפַדְבֵּק, נַגְלִיד,
נִתְחַבֵּק, נִתְרַפֵּק, נוֹלִיד.
אֲנִי אֵלֵד וְאַתָּה תּוֹלִידִי,
שְׁנֵי מִינֵי בְּנֵי אָדָם אָנוּ, רַב הַמַּפְרִיד.
פּוֹל אִתִּי לַפּוֹלִיטִי,
עֲזֹב תַּרְבּוּת וְשָׂפָה מְשֻׁתֶּפֶת
כִּי בַּשָּׂפָה אַתָּה מַרְאֶה לִי אֶת הַתֶּפֶר:
כִּי כְּפִי שֶׁאַתָּה מְצַיֵּר אֶת עַצְמְךָ,
בַּטֶלֶוִיזְיָה, בָּבָּאנֶר, בַּסֵּפֶר,
בַּסֶּלֶף שֶׁבּוֹ אָנוּ נִזּוֹנִים,
אַתָּה חַי בּגֻמְחָה
שֶׁל נֶתֶק נַרְקוֹטִי
בְּחֶבְרָה שֶׁהִיא בֵּית זוֹנִים.
קָרָאתִי אוֹתְךָ. אַתָּה מִתְחַזֶּה
לְמִי שֶׁנִּפְקַר שֶׁנִּזְכַּר שֶׁנִּכָּר
רַק בַּכּוֹס
בַּכִּיס
וּבַהוּא-הַזֶּה –
וְאִם כָּכָה מוּטָב שֶׁנֵּלֵךְ לָעִקָּר,
נָרִיב עַל הַכֵּס
נִפּוֹל עַל הַכֶּסֶת
נֵלֵךְ עַל קִרְקָס
נָרוּץ עַל הַכְּנֶסֶת.
אֲנִי סָאחי אַתָּה עַל אַמְפֵטָמִין,
אֲנִי מוֹנוֹגֵמִי אַתָּה מֶגָהמִין;
כָּךְ עַל פִּי הַסְּפָרִים שֶׁלְּךָ; אֵין זֶה אָמִין
אֲבָל אִם כְּבָר
נֵלֵךְ עַל הַשְּׂמֹאל וְיָמִין.
סַבָּא-רָבָא שֶׁלְּךָ בְּמַסֶּכֶת מַכּוֹת הִתְפַּלְפֵּל

סַבָּא דָּפַק מַכּוֹת עִם פְּלוּגוֹת הַפּוֹעֵל
אַבָּא פָּזַל פֹּה וָשָׁם מֵהַצַּד
וְאַתָּה כְּבָר קָדִימָה, אֲחוֹרָה, כָּל צַד,
מְלַקֵּט וְצָד –
שָׁפוּךְ מֵאַשְׁמָה, שָׁפוּךְ מֵאוֹנִים,
כָּל יַחַס אִישִׁי פּוֹטֶנְצְיָאל יַחַס מִין.
לְפָחוֹת קְצָת.
לֹא, אַתָּה לֹא בֶּאֱמֶת כָּזֶה,
אֲבָל אַתָּה מִתְחַזֶּה.
פּוֹל אִתִּי לַפּוֹלִיטִי.
נִפּוֹל בְּסוּפָה
אֲבָל נְּדַבֵּר בְּאוֹתָהּ שָׂפָה.
נְשַׂחֵק בְּשׁוֹלֵט וְשַׁלִּיט
נְשַׂחֵק בְּפוֹלֵט וּפָלִיט
נְשַׂחֵק מְגָרֵשׁ מְגֹרָשׁ
נְשַׂחֵק מְרוֹשֵׁש וְרָשׁ.
לְפָחוֹת בְּאוֹתוֹ מִגְרָשׁ.
נִתְאַבֵּק נִתְחַבֵּק מִין אֶל מִין
פָּנִים אֶל פָּנִים.

שירה

יונה וולך (Spoken Word)

ארנון איתיאל

המשוררת הגדולה,
שפרצה נתיבות פסיכדליים בשירה

שחייה היו מסע תת הכרתי
יונה וולך בעטה למוות בכל החוקים
וניגפה רק בפני חוקיות השפה-

אין לי מושג מה אמרתי עכשיו.

מתוך "יד שחורה" של יונה וולך:
יד שחורה לא היה איש מאחוריה
יד שחורה הבהילה ילדים
בשום אופן לא היתה זו יד של כושי
ואיני זוכרת שהוזכרה כפפה
זו היתה יד שחורה מלידה
ואני אומר – "מה"

מה קרה כאן עכשיו?
מה מתחבא שם, בין השורות?

השיר הזה גדול עלי בשני מספרים
בשבילי זה רצף מילים אקראי
אני כנראה טיפש ככיסא
אני נרגע, אני מנסה
נכנס לאווירה, חושב ירושלים
מהדק את שרירי החלחולת
אבל שום פירור שגב לא חודר לגולגולת

רק תסכול, לא כולל הרפיה

וזה לא שעם יונה יש בעיה
הנושא של הקטע הזה הוא אני
אני. הטיפש הנבער המכוער
אני שלנצח אהיה בינוני
יונה וולך? יונה וולך היא יונה וולך.
היא יונה פאקין וולך
אנשים גרים ברחוב יונה וולך
אפילו גוטה אמר אם לא בא לך יבא לך
אני? אני גנן, אתם מבינים? לזה הגעתי.
ארנון. מלא השראה כמו טופס ארנונה
ו- מעז לפתוח את הפה. ו-עוד על יונה.
חתיכת אפס קטן ועלוב
המקום שהגענו אליו הוא עצוב
שבו כבר מותר הכל
כל מצורע שמוט פין וזב חוטם
כבר יכול להגיד הכל ובקול
בלי מילה אחת לשקול

אני בסך הכל,
כמה להיות חלק
מכם, שנהנים
מהשירה, שמבינים.
אתם אתם מדברים אומנות
אתם יודעים לזהות גאונות

רק אני עם הגישה שלי המאוסה
חושב בתוך הקופסא.
מוח האיכר המצומק שלי חושב
שלכתוב משפטים סתם, בלי חרוז ומשקל
סליחה, יונה, זה קל.
סליחה יונה שלי זצוק"ל
אבל זה קל.
שירים כאלה אני כותב לפי משקל
כשאני יושב, סליחה, במספר שתיים
או במעלית בין קומה לקומה
סליחה יונה, אבל שירים כאלה, זה לא חכמה.

אתם??
אתם לא צריכים חריזה,
אתם מבקשים אמירה. רזה.

צוללים עירומים אל בריכת המים הזכים
אל היופי הצלול של יונה.
שטים בזרם תודעה חופשית
ואני עד החוטם טובע בשיט.
אני, ארנון, פסולת אנושית.

אלמלא הייתי נעל (הי, בלי לפגוע)
אז יכלה הארה בי לנגוע.
תובנה פתאומית כך מתוך הכחול
– אין פה שום קודש, רק חול ועוד חול.
ומבין השורות האמת לנו נדה
גוזלים, השירה היא פסאדה
אולי יונה וולך היא סתם שם להפריח
את השיח להמליח
לשבץ "איך וולך אמרה" בתוך שורה,
בגילמן לזרוק לבחורה.
אולי זו האמת נטולת הבושה
המלכה איך לומר, לא ממש לבושה
המלכה עירומה והמלך עירום
ורק אני הכלום הזה המושתן
צועק: מילא ערום אבל איזה קטן!

או שלא.
אולי יונה הבינה מזמן
את מה שאני רואה רק עכשיו-
כולנו חזיון שווא
לחות האויר, קליפה של בננה,
קניון נס ציונה, עובד זר מגאנה-
הכל פאטה מורגנה
ומבין המילים השירה לנו נדה
גוזלים, גם אני פסאדה.

שירה

סיגריה לבמבינו (תרגם: גלעד מאירי)

גאווין איוורט

הֵי, גּ'וֹ! סִיגַרְיָה! צ'וֹקוֹלָטֶה!
בֵּיצָה וְצִי'פְּס?
לֶאֱכֹל יֶס, לִשְׁתּוֹת יֶס?
וְרְמוֹנְט זֶה גּוּטֶה גּוּטֶה
נֶחְמָד מָאֹד
בַּחוּרָה צָרִיךְ? אִשָּׁה צָרִיךְ?

בָּרְחוֹבוֹת הַמְּזֹהָמִים שֶׁל עֲיָרוֹת חֲתִיכִיוֹת
יַלְדֵי הַשּׁוּק הַשָּׁחֹר מִתְחַנְחֵנִים לְחַיָּלִים –
מִתַּחַת לִתְמוּנוֹת שֶׁל הַבְּתוּלָה הַקְּדוֹשָׁה
זוֹנוֹת מַגִּישׁוֹת אֶת עַצְמָן עֲבוּר קֻפְסְאוֹת לוּף
וּבוֹ בַּזְּמַן בְּקֶרֶב הָאֻכְלוּסִיָּה הַמֻּרְעֶבֶת
כְּמָרִים מְרֻשָׁעִים וּשְׁמֵנִים מְהַדְסִים
חֲסוּדִים כְּמוֹ גֶּנְגְסְטֶרִים מְצוּיִים.
הַקָּתוֹלִיּוּת, הַשּׁוּק הַשָּׁחֹר שֶׁל הַנְּשָׁמָה,
מַחֲזִיקָה מְדִינָה אֻמְלָלָה בַּבֵּיצִים,
אֶרֶץ מֻשְׁחֶתֶת, בְּנֵי מְלוּכָה מָשְׁחָתִים,
שָׁמֶיהָ הַכֵּהִים מְדַנְדֵּנִים שְׁמוּטִים
מֵעַל מָבוֹךְ יְמֵי-בֵּינַיְמִי מְלֻכְלָך.

כָּל הַתַּרְבּוּת הַאֵירוֹפֵּאִית הַטּוֹבָה הָלְכָה,
חֲמַרְמֹרֶת הַאָנִינוּת שֶׁל קָפֶּלוֹת צַעֲקַנִיוֹת,
כְּרוּבִים שְׁמֵנִים וּמַדוֹנוֹת נְפוּחוֹת כַּעֲנָנִים,
מוּסִיקָה רַגְשָׁנִית מִתְקַרְבֶּנֶת מְיוּחֶמֶת דּוֹפֶקֶת –
הוֹ, מֵאוֹת עַל מֵאוֹת וְלֹא נִשְׁאַר מָה לְהַרְאוֹת!
יְפִי הַנְּעָרוֹת וְהַיְּלָדִים מַפְצִיעַ
מִבַּעַד לַסְּחָבוֹת, הַחֶבְרוּתִיוּת שֶׁלָּהֶם,
הַנֶּחְמָדוּת הַקְּלִּילָה שֶׁל הַלָּטִינִים,
נֶעְדָּרִים אֶת הַנֻּקְשׁוֹּת שֶׁל הַצָּרְפָתִים,
הַבְּרוּטָלִיּוֹת הַיְּהִירָה שֶׁל הַגֶּרְמָנִים,
רְאוּיִים לְמוֹרֶשֶׁת טוֹבָה מִזּוֹ.

נאפולי, 31 במאי 1944

שירה

ארוך המגף

אמרי פרל

וְהָיִיתִי אוּנִיבֶרְסָלִי, כְּאֶחָד הָאָדָם.
בַּעַל הַנֶּזֶם, אָרֹוךְ הַמַּגָּף,
לָשׁוֹן חֲלַקְלַקָּה דּוֹבֶרֶת שָׁפוֹת שֶׁל גּוֹיִים גְּדוֹלִים.
רֵעָי מִתְגוּנִי,
יַחְדָּיו פָּרַקְנוּ בָּאַשְׁרַאי בְּחוּצוֹת הַכְּרַךְ,
וּכְשֶׁלֶט חוֹצוֹת נָצַץ-בַּהַק חִיּוּךְ הַלֹּבֶן הַפּלֹורוֹאִידִי.
רוֹעֶה נֶאֱמָן לָעֲדָרִים שֶׁל חֲבֵרִים, וַחֲבֵרִים שֶׁל חֲבֵרִים,
הַשּׁוֹתִים בַּצָּמָא אֶת דְּבָרַי, אֶת צַלְמִי הַמִּסְתַּלְפֵף לְאֵין סוֹף,
בַּשֹּׁקֶת הַצִּבּוּרִית רַבַּת הַפַּרְצוּפִים.
וַאֲנִי, טוֹב לִי בְּחֶלְקָם, צַעֲרִי נִשְׁכַּח מֵרֹב בְּהוֹנוֹת כְּחַלְחָלוֹת,
טוֹב לִי מִכּוֹס שְׂכַר, שִׂכְרוּן הַהַכָּרָה, עַד כְּדֵי אָבְדָנָהּ.
מְקֻטְלַג תַּאֲרִיכִים, מְמֻסְפָּר חֲבֵרִים, מְשֻׁתָּף בְּדַף הַשָּׁט עַל אַסְדַּת סִילִיקוֹנִים מְאֻבְטַחַת.
וְהַכֹּל לָהוּט-דָּרוּךְ-מְשֻׁתָּף-מְשֻׁיָּף.
מְלֻקָּק מְתֻקְתָּק, מְמֻתָּק מְאֻלָּף.
אָכֵן פְּנֵי הָדוֹר כִּפְנֵי הַכֶּלֶב – כֻּלּוֹ לֵב נוֹבֵחַ, נוֹכֵחַ.
וְהַלֵּב, לְלֹא סָפֵק – חַי.

מלחמת תרבות