שירה

פול איתי לפוליטי

צור ארליך

פּוֹל אִתִּי
פּוֹל אִתִּי לַפּוֹלִיטִי.
נִתְאַבֵּק, נִדַּבֵּק, נִתְפַדְבֵּק, נַגְלִיד,
נִתְחַבֵּק, נִתְרַפֵּק, נוֹלִיד.
אֲנִי אֵלֵד וְאַתָּה תּוֹלִידִי,
שְׁנֵי מִינֵי בְּנֵי אָדָם אָנוּ, רַב הַמַּפְרִיד.
פּוֹל אִתִּי לַפּוֹלִיטִי,
עֲזֹב תַּרְבּוּת וְשָׂפָה מְשֻׁתֶּפֶת
כִּי בַּשָּׂפָה אַתָּה מַרְאֶה לִי אֶת הַתֶּפֶר:
כִּי כְּפִי שֶׁאַתָּה מְצַיֵּר אֶת עַצְמְךָ,
בַּטֶלֶוִיזְיָה, בָּבָּאנֶר, בַּסֵּפֶר,
בַּסֶּלֶף שֶׁבּוֹ אָנוּ נִזּוֹנִים,
אַתָּה חַי בּגֻמְחָה
שֶׁל נֶתֶק נַרְקוֹטִי
בְּחֶבְרָה שֶׁהִיא בֵּית זוֹנִים.
קָרָאתִי אוֹתְךָ. אַתָּה מִתְחַזֶּה
לְמִי שֶׁנִּפְקַר שֶׁנִּזְכַּר שֶׁנִּכָּר
רַק בַּכּוֹס
בַּכִּיס
וּבַהוּא-הַזֶּה –
וְאִם כָּכָה מוּטָב שֶׁנֵּלֵךְ לָעִקָּר,
נָרִיב עַל הַכֵּס
נִפּוֹל עַל הַכֶּסֶת
נֵלֵךְ עַל קִרְקָס
נָרוּץ עַל הַכְּנֶסֶת.
אֲנִי סָאחי אַתָּה עַל אַמְפֵטָמִין,
אֲנִי מוֹנוֹגֵמִי אַתָּה מֶגָהמִין;
כָּךְ עַל פִּי הַסְּפָרִים שֶׁלְּךָ; אֵין זֶה אָמִין
אֲבָל אִם כְּבָר
נֵלֵךְ עַל הַשְּׂמֹאל וְיָמִין.
סַבָּא-רָבָא שֶׁלְּךָ בְּמַסֶּכֶת מַכּוֹת הִתְפַּלְפֵּל

סַבָּא דָּפַק מַכּוֹת עִם פְּלוּגוֹת הַפּוֹעֵל
אַבָּא פָּזַל פֹּה וָשָׁם מֵהַצַּד
וְאַתָּה כְּבָר קָדִימָה, אֲחוֹרָה, כָּל צַד,
מְלַקֵּט וְצָד –
שָׁפוּךְ מֵאַשְׁמָה, שָׁפוּךְ מֵאוֹנִים,
כָּל יַחַס אִישִׁי פּוֹטֶנְצְיָאל יַחַס מִין.
לְפָחוֹת קְצָת.
לֹא, אַתָּה לֹא בֶּאֱמֶת כָּזֶה,
אֲבָל אַתָּה מִתְחַזֶּה.
פּוֹל אִתִּי לַפּוֹלִיטִי.
נִפּוֹל בְּסוּפָה
אֲבָל נְּדַבֵּר בְּאוֹתָהּ שָׂפָה.
נְשַׂחֵק בְּשׁוֹלֵט וְשַׁלִּיט
נְשַׂחֵק בְּפוֹלֵט וּפָלִיט
נְשַׂחֵק מְגָרֵשׁ מְגֹרָשׁ
נְשַׂחֵק מְרוֹשֵׁש וְרָשׁ.
לְפָחוֹת בְּאוֹתוֹ מִגְרָשׁ.
נִתְאַבֵּק נִתְחַבֵּק מִין אֶל מִין
פָּנִים אֶל פָּנִים.

שירה

מרחוק ומקרוב

אור חיים בן־עטר

 

בָּאִים מֵרָחוֹק

וְקָרוֹב

עוֹלָמוֹת שֶׁל הַזְנָחָה

וְטוֹב.

נִרְדָּמִים

פְלוֹרֶנְטִין

שֵׁיְנְקִין

פִּנַּת יָד

לַמֻּסְלָלִים.

מִתְעוֹרְרִים

לְ

כְּרִיךְ אָבוֹקָדוֹ

מַיִם לְאָמֵרִיקָנוֹ

שִׂיחוֹת זֶהוּת

וְשָׁלוֹם

בְּלִי מַהוּת.

שׁוֹכְחִים

יְמֵי שִׁשִּׁי

קְצָרִים

מְלֵאֵי רֵיחוֹת

וּבִשּׁוּלִים.

בָּתֵּי סֵפֶר

מִקְצוֹעִיִּים

מִפְעָלִים מְכַתְּרִים

וְקִבּוּצִים

מְשַׁעְבְּדִים.

בְּאַחַד הַיָּמִים

תִּתְעוֹרֵר הָעֲיָרָה

תִּשְׁכַּב

בּוֹדֵדָה וּמְדַמֶּמֶת

שְׁחִיטוֹת.

תִּקְרָא אֶל בָּנֶיהָ

וּבְנוֹתֶיהָ

וְלֹא יִהְיֶה

עוֹד מִי

שֶׁיַּעֲנֶה

כִּי

הָלְכוּ בָּנֶיהָ

וְנִרְדְּמוּ תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ

 

שָׁמְעוּ אֶת רַעַשׁ הַגַּלִּים

וְאוֹנְנוּ עַל בְּנוֹת טוֹבִים

וּבְנוֹתֶיהָ

אֶת הָאוּנִיבֶרְסִיטָה

בְּקֹשִׁי פָּלְחוּ

וּבְנֵי הַטּוֹבִים

אֶת מִלְחָם

זָרְעוּ בָּהֶן

 

לֹא עָנוּ עוֹד

לֹא קָרְאָה עוֹד

רַק

דִּמְּמָה

מֵרָחוֹק

וְקָרוֹב

תל אביב