כ״ד באדר א׳ ה׳תשע״ט (1 במרץ 2019)

חוץ לזמנו, חוץ למקומו

ידידיה גזבר

 

הבעיה הדחופה ביותר שבית המקדש השלישי מציב לפתחנו היא לאו דווקא המאבק הבינ-לאומי הקונקרטי שההיסטוריה שלחה אותנו אליו, אלא הפער הבלתי נסגר בין חזון למימוש. בניין שלא נבנה מכיל בקלות את כל השאיפות והתשוקות שמשליכים אליו, וככזה יכול לשמש מומנט אינסופי לתהליך תיקון של קבוצה אנושית. בניגוד לכך, בניין שנבנה הוא צמצום. וכמו משיח שבא, הוא בסכנה גדולה להיות משיח שקר: לאן ממשיכים לשאוף אחרי הבניה? מה משמעות הבניין, משהקמנו אותו סוף סוף?

הבעיה הזו היא בעיה פילוסופית המתרחשת בתודעה: היא יושבת על ההנחה שאיננו מסוגלים לראות מימוש שאינו צמצום ותיקון עולם שאינו פונה אל העתיד. בה בעת יש כאן בעיה ארכיטקטונית: כיצד יוצרים בניין שיש בו אנרגיות של אנטי-בניין. קריאה מוקפדת של פרוגרמת המקדש לאורך הדורות מעלה כי מאז ומעולם המקדש נדרש לשאלה הזו והעלה מתוכו אנרגיות של אנטי מבנה: ככזה הוא עשוי להעלות פתרונות מרתקים לשאלה הפרקטית הארכיטקטונית. מתוך הפתרון המציאותי והחומרי נוכל גם להציע תודעה עתידית שתפתור את הבעיה הפילוסופית, וכך להציע מפגש חדש בין חזון למימוש.

במקרה של בניין בית המקדש יש לנו הופעה מרהיבה של 'היעדרו', של ה'אנטי-מבנה': כיפת הסלע, המבנה שכל כולו מוקדש לשמירה על אבן היסוד של ההר, שכל כולו העדר. בהצעות העכשויות של שוחרי המקדש אנו נתקלים בעיקר במחיקה שלו, מתוך התנגשות קנטרנית עם עולם האסלאם: דווקא מתוך הנוכחות המפוארת של ההעדר אסור לנו לוותר על נוכחותו, נוכחות שתזכיר תמיד את העבר ההיסטורי הקונקרטי של המקום, זה שקרה דווקא כך ולא אחרת.

בבניית מקדש הלוקח בחשבון את ההתרחשות ההיסטורית המקומית ולא מדמיין עתיד אלטרנטיבי אנו זוכים למבט תמידי אל האנטי מבנה, אל הרגע הספציפי והסתמי ממנו נבט המבנה. כך כל מבט אליו מכיל בתוכו את האפשרות האחרת, את "המערת פריצים היה הבית הזה?!"

מהפתתרון הקונקרטי אנו חוזרים לבעיה הפילוסופית. בניגוד לסכמה המקובלת בה כל מימוש הורג את החזון, יש לנו כאן מימוש שמחזיר את העבר בצורה מעגלית ומזקק תיקון אינסופי. במקום תיקון עולם שמתרחש רק בעולמות מדומיינים אנו יכולים להרוויח עולם משיחי, בו האופק פונה גם אל העבר.

 

כ״ד באדר א׳ ה׳תשע״ט (1 במרץ 2019)

התנגשות עולמות

אמרי פרל

בהגדרתי הסוציולוגית אני "בעל תשובה". עד כמה שתואר יבש זה יכול לבטא את התגלות הבורא בנברא, התגלות מקור החיים.

אשתי, בהגדרתה, היא "דתיה מבית". עד כמה שתואר מצומצם זה יכול לבטא אלפי שנים של חכמה אנושית בדבר האלוהות, שעוברת במסורת מאבא לבן, מאימא לבת.

היא שַמְחַה להתחתן עם 'בעל תשובה', למרות שלחלק מהציבור שבו גדלה זה כמו לקבל 'יד שניה' – מכשיר שאולי נראה מגניב מבחוץ, אבל סיכוי סביר שהוא יתקלקל תוך זמן קצר או שיהיה צריך להשקיע הרבה בשביל לתקן אותו.

והתחתנו למרות הכל.

התנגשות עולמות היה דבר שבשגרה, אך שנינו ידענו שיבוא היום, תזרח השמש, ואני אהיה כמו שצריך – אלך למניין, אפסיק להפוך מחבתות מפרווה, לחלבי ולֵטַרֵף, אלמד בצורה מסודרת מתחילת הספר ועד סופו ולא בדפדוף רנדומלי לפי הלך הרוח הסוער, וכהנה וכהנה.

אבל הזמן עובר, הפאות צומחות ויורדות, הגמרא נפתחת ונסגרת לסירוגין, אני עדיין שומע יותר מוזיקה לועזית מישראלית, שלא נאמר 'יהודית' ואני עדיין מתקשה לקרוא הזמנות לחתונה בסגנון "החתן נ"י בן ר' הג' הי"ו יתחתן בעז"ה אי"ה עם ב"ל…"

 

אני לעולם אהיה בעל תשובה. זו לא נקודת פתיחה לדרך ארוכה שבסופה אהיה 'דתי' או 'חרדי' או 'חסיד' או 'יהודי כשר'. נולדתי עם נפש חיה, תוססת, פרועה, אוהבת לרקוד ולשתות ולשיר, אוהבת טבע ואש, מים צלולים ובתי קפה. לטוב ולרע. לעולם אהיה בהשתוקקות לגדול, לצמוח, להשתנות. המסורת מלמדת אותי איך לחיות חיים של ערות, של התבוננות, של אהבת הטוב, של אהבת החיים והאדם. חיים של תכלית ומשמעות, חיים של תשוקה נועזת להתאחד באלוהי ולהפעימו בארץ. לא שאדם דתי לא חי זאת, אבל הלך החיים שונה, המסע שונה, כל אדם ודרכו. גדלתי בעל נפש – ביקשתי את הרוח. ועכשיו נותר לֵאַחֶד אותם לֵאֵחַד, בניצוחה של הנשמה. ויש אלו שנולדו תחת כנפי הרוח, ומבקשים את הנפש, מבקשים את עוצמת החיים. ולעולם ננוע זה לעבר זה, זה בתוך זה, בהתנגשות עולמות בתוכנו, עד שיבוא היום, תזרח השמש, ותתגלה האחדות.

 

"התיקון שיבוא… הוא, שיעשו ישראל אגודה אחת, ותתוקן הנפש של ה'יראים שומרי תורה' על ידי שלמות הנפש שב'פושעים הטובים'… והרוח של הפושעים האלה תתוקן על ידי השפעתם של יראי ד' שומרי תורה וגדולי אמונה, וממילא יבא לאלה ולאלה אור גדול, והופעת תשובה שלמה תבוא לעולם, ואז יהיו ישראל מוכנים לגאולה. והצדיקים העליונים, מארי דנשמתא, הם יהיו הצינורות המאחדים, שעל ידם יעבור שפע אור הנפש משמאל לימין ושפע אור הרוח מימין לשמאל, ותהיה השמחה גדולה מאד…"

(הרב קוק, אורות התחיה, מ"ג)

תפילה