כ״ד באדר א׳ ה׳תשע״ט (1 במרץ 2019)

בעולם השירה רצוי לעשות ריסט

אסתר קמרון

מאז חזרתי ארצה בשנת תשע"ג אני שואלת את האנשים: היכן השירה הדתית-לאומית?  מפנים אותי לבמות שונות, אבל טרם מצאתי בהן את מבוקשי, דהיינו שירה שתבטא אהבה לארץ והתמודדות עם אתגריה וחזון לעתידה, מחד; ושתמשיך, מאידך, את היופי שאני מוצאת בשירה הקלאסית הנראית לי עדיין כשירה האמתית. לפעמים יש לי הרגשה שאנשים שכחו מה זו שירה. 

לא בדיוק שכחו. ביום הזיכרון משמיעים שירי ארץ ישראל יפה. כל אחד יודע לפחות בית אחד של "ירושלים של זהב," רבים זוכרים במעורפל כמה שורות של רחל. הבעיה היא שכבר לא כותבים שירים מן הסוג הזה (אני מנסה, מתוך איזה דחף, אבל כמובן זה לא תפקיד לתושבת חוזרת). כנראה אסור. איך זה קרה?

אני "חדשה" בארץ וכמובן לא אבין את כל מה שהולך פה, אבל לעניות דעתי גם אי אפשר להבין את המצב בארץ מבלי להבין את התהליך המתרחש ברחבי העולם, ואולי מתוך ניסיוני בחו"ל אוכל לשפוך קצת אור על צד זה של הבעיה.

זה סיפור ארוך וישן.  השירה היא ראשונית, כמעט ביולוגית. הקצב של השיר קשור בצעדיו של האדם, בנשימותיו, בפעימות לבו. השירה התפתחה בד בבד עם החברה האנושית כאמצעי לחיזוק הזיכרון, לגיבוש תחושות ותובנות, ליצירת סולידריות תוך תיאום הנשימות ופעימת הלבבות בין השׁרים והשומעים, ולשמירה על הערכים של הקבוצה באמצעי משל ותוכחה. השירה עזרה גם ליחידים להתבטא ובו בזמן להתייצב, עם קביעות המשקל, יצירת הצורה, אל מול תנודות הגורל. זה היה בידור מועיל, "מתוק ומועיל," כלשונו של הוראטיוס.

השפעת השירה אמנם הצטמצמה לאורך המאות, בעקבות המצאת הכתב והדפוס. אבל עד סוף המאה הויקטוריאנית היא עוד מילאה, במידת מה, את התפקידים האלה.

עם המצאת כלי התקשורת האלקטרוניים חל שינוי גורלי בתנאי הקיום של השירה (ושל האנושות בכלל; לאחרונה פרסם אורי כהן ספר בשם "כלי ביד כלינו" בנושא זה). האמצעים האלקטרוניים משכו את לב העם במסרים מסחריים ויצריים במידה הולכת וגוברת. המסרים האלה לא חיזקו את הסולידריות החברתית אלא חתרו תחתיה. המשוררים, מצדם, נסוגו לתוך עצמם, לתוך אליטיזם הבז לצרכי החברה ומוותר על כל ניסיון לעודד שאיפות, ללמד או להוכיח. הם גם, משום מה, ויתרו על התכונות הפורמאליות שאפיינו את השירה משחר האנושות. השירה כבר אינה מיועדת לחזק את הזיכרון או ליצור סולידריות ולכן היא גם לא עודדה הבעת רגשות עמוקים אלא דגלה ב"אירוניה" שאיננה ביטוי של שכל ביקורתי אלא התגוננות בפני הלעג שהוא מנת חלקם של כל מי שחושף את ליבו לחברה המנוכרת. מתעוררת השאלה בדבר הצורך בכתיבת שירה בכלל. אבל הדחף ליצור שירה הוא כאמור דחף ביולוגי. משוררים עוד נולדים וצריך להעסיק אותם איך שהוא. אז צריך ללמד אותם, באופן פאבלובי לגמרי, דרך "ביקורת" בסדנאות ודחיות על ידי כתבי עת, לכתוב בצורה שלא תיגע ללב המבקש להתאבן. 

זה מה שקרה, לדעתי, בעולם הגדול. בארץ היסטוריה זו של הפואטיקה משתזרת בהיסטוריה המיוחדת של הציונות. אינני מומחית לשירה עברית. רחוק מזה. אבל גם מרחוק – אולי דווקא מרחוק – מופיעים כמה קווים ברורים.

הרב קוק זצ"ל ציפה כידוע ששירה מטוהרת ומקודשת תשחק תפקיד בתחיית התרבות הישראלית על אדמתנו. זוהי שאיפה אשר שולם עבורה מס שפתיים כביר. לגבי השאיפה הזאת – שאליה מאוד הייתי רוצה הצטרף – אפשר לציין כי התחלות השירה העברית המודרנית היו בעייתיות. החל מתקופת ההשכלה שימשה השירה אלטרנטיבה למסורת האבות ו"רכב בריחה" מפניה. היא עזרה לאנשים לנסח אמתלות לפריקת עול המצוות. דוגמא לכך הוא ביאליק, "המשורר הלאומי" שלנו. טשרניחובסקי כמובן יצא נגד המסורת בצורה בוטה הרבה יותר. הספקנות הייתה העמדה הנורמטיבית בעולם הספרות העברית, כמו בעולם הרחב. לאחרונה שמעתי שכשביאליק נפטר ב-1934, הישוב היהודי הלך אחר ארונו בלוויה של מלך. כנראה דור שאבותיו היו שומרי מצוות היו אסירי תודה למי שנתן לחייהם איזו צורה חדשה.

בתקופת קום המדינה ובשנותיה הראשונות היו משוררים שליוו את מאבק העם ושרו לחזק אותו – השמות הגדולים הם נתן אלתרמן ונעמי שמר. הם לא היו "דתיים" אך היו נאמנים לעם ולערכיו. הם כתבו במשקל וחרוז, מתוך התפישה המובנית כי אמצעים אלה מתאימים, מחזקים ומעניקים תוקף לדברים.

אבל אז קם הדור ה"פוסט-ציוני".

הדובר המובהק של אותו דור בתחום השירה היה נתן זך – אדם שלא תמיד היסס לגנות את ישראל באזני אומות העולם – שהתקפתו את אלתרמן עשתה סגנונו בין לילה לבלתי אפשרי, ויש אומרים שהיא גם שברה את ליבו של אלתרמן עצמו. השירה העברית טרם התאוששה ממנה. שמעתי כי את נעמי שמר התקיפו באופן דומה בשנות השמונים.

זה דבר מדהים, שלמאמר הזה של זך, אשר טענותיו לא היו חכמות, הייתה השפעה כזאת. זה מזכיר לי מיתוס נורדי – המיתוס על בלדור ולוקי.

בלדור היה היפה באלים הנורדיים. כולם, כמעט כולם, אהבו אותו. ווטאן, ראש האלים, השביע את כל היצורים שלא יפגעו בבלדור. אבל הוא שכח להשביע את הדבקון, צמח קטן וחלש, ולוקי, המרושע באלים, עיצב מן הצמח הזה רומח ובו הרג את בלדור, לדאבון כל היקום. זהו כוח הלעג. הוא לא צריך להיות מבוסס, כי אחד מצדדי התורפה של המין האנושי הוא הפחד מן הלעג. כפי שראיתי, לוקי הוא חבר המערכת ברוב כתבי העת לשירה. אמנם אין בו ממש, אבל כולם פוחדים ממנו.

כאמור, זך היה דובר המגמה הדומיננטית בעולם הספרות הכללי. מי שרוצה לשחות עם הזרם העולמי היום ייעשה אנטי-ציוני או לפחות לא ינקוט עמדה ציונית מפורשת ויאמץ את הפואטיקה של הניכור, האירוניה, הדקונסטרוקציה וכולי. ויש לי הרגשה שהפואטיקה של הניכור משפיעה גם על מי שנשאר ציוני מבחינה אידיאולוגית.

הייתי מאוד רוצה לראות בעולם השירה מה שבעולם המחשבים קוראים לו ריסט. חזרה לשלב שלפני התקלה. ז.א, צריך לנסות לכתוב שירים כמו השירים "של פעם" — בלי הכפירה כמובן. קיבלנו את התורה, והיא חיינו ואורך ימינו. צריך לוותר על ה"מקוריות" הזולה שבציטוט פסוקי מקרא ללא יראה. רצוי גם להתאמץ ולקבל עול משקל וחרוז. כי זה דורש ריכוז, גם מן המשורר וגם מן הקורא, והריכוז הוא מה שצריך לשמור עליו דווקא בעידן המחשבים. כאמור, נטישת הצורה אירעה בד בבד עם נטישת ערכים חברתיים, מסתבר איפה שעל מנת לחזק את אלה נצטרך לחזור לצורה.

אנחנו צריכים להבין וגם להחדיר לתודעת אחרים כי השירה האמיתית היא נכס יקר שצריך לשמור עליו. השירה היא יכולת אנושית שהמחשבים לא חיקו ולעולם לא יחקו. השירה קשורה כאמור בריכוז ובזיכרון. יותר מזה, היא קשורה במעלתו הראשונית של האדם – היכולת לתת שמות. כמו כל אמנות, השירה שואפת ליצור קוהרנטיות ובכך היא ממשיכה את מעשה בראשית. כמו כל אמנות אמיתית השירה נובעת, לפי הרב קוק, מצלם האלוקים. ושלא כמו כל אמנות אחרת, היא משתמשת בשפה, במדיום של הדיאלוג החברתי. המילים קשורות בדברים. בשירה יש פוטנציאל אינהרנטי לתיקון עולם (אולי משום כך היא נתקלת בהתנגדות כה רבה בימים אלה של עקבתא דמשיחא).

אמנם נכתבו שירים יצריים ומזיקים; כמו בכל כוח אנושי, אפשר להשתמש בכוח השירה לרעה. אבל זאת לא סיבה לנטוש אותה. גם עם נשק אפשר לגרם רע, אבל מי שרוצה בהישרדות הטוב עלי אדמות לא יוכל להרשות לעצמו להשליך את הנשק.

לדעתי – כבר כמה שנים אני מנסה לומר זאת – כדאי לחשוב מחדש לא רק על הסיגנון והאידיאולוגיה של השירים, אלא גם על התפקיד של המשורר בחברה ועל האינטראקציה בין חברי המקצוע המאויים הזה. צריך לא רק לחבר שירים אלא גם ליצור חבורות של משוררים שיחליפו שירים באופן קבוע (תוך הימנעות מ"ביקורת" הרסנית) ומדי פעם יוציאו גיליון עם מיטב יצירותיהם. חברי קבוצות כאלה צריכים להבין שיש להם תפקיד נעלה משותף: לשמור על חלק ניכר של האנושיות שלנו, המאויימת מכמה צדדים.

לתהליך הזה אורבת קנאת סופרים. צריך להתגבר עליה. ב"אורות התחייה" כתב הרב קוק: "החכמה שמתרבה מתוך קנאת סופרים, כיוון שבאה מתוך קנאה סופה להירקב, וכל רקבון יש בו סרחון, וזאת היא חכמת סופרים שתסרח בעקבתא דמשיחא וע"י סרחון זה תתבטל צורתה הקודמת, ויוחל להיות מאיר אור הנשמה של החכמה העליונה מכל קנאה, שהיא למעלה מחכמת סופרים, היא החכמה שתצא לאור ע"י שיר חדש ושם חדש אשר פי ד' יקבנו, "ויהי כזית הודו וריח לו כלבנון" (לח). אם אפשר לשמוע בדברים האלה, שקדמה להם דרישה ל"התקדשות הנשמות של הסופרים", צורך במשמעת רוחנית רצופה, שאולי לימוד מסכת אבות יוכל לשמש לה כתשתית.

הלא זאת תהיה המשך דרכו של הרב קוק באחד מן הכיוונים המתבקשים. אם כי הרב קוק חזה לספרות ש"תתקדש" בתפקידה בבניית תרבות ישראלית מחודשת, הוא לא פיתח פרקטיקה. ככל הידוע לי, תלמידיו בעולם התורני טרם עסקו בענין הזה, ואילו בעולם השירה יותר שמחו על ה"התר" שהרב נתן לשירה מאשר דאגו להתקדשות. תקוותי כי חבורה שתיקח על עצמה לעשות כן תוכל גם למצוא לה מקום קבוע בעולם התורני ומשם תוכל להשפיע גם על רחוקים. כי כוח השיר הוא כוח מאחד.

"יהי נעם ה' עלינו ומעשה ידינו כוננה עלינו, ומעשה ידינו כוננהו".

שירה

פליאדות

יחזקאל נפשי

 

הוֹ נַעֲרָתִי הַיָּפָה

הַיָּפָה מִכָּל אֹמֶר

יוּעַם כּוֹכָבֵךְ עַל שְׁמֵי הָעֲלָטָה

בְּאֹדֶם חֶבְרוֹן

וּמִי יְכַנֵּךְ בְּשֵׁם

בְּעוֹד אַתְּ אֵינֵךְ

נֶעֱדֶרֶת בָּאֵימָה הַנִּצְחִית שֶׁאֵין לְבָאֲרָהּ בְּתֹכֶן

הוֹ נַעֲרָתִי, נַעֲרָתִי הַיָּפָה,

הַמַּקְסִימָה מִכָּל צִפּוֹר שִׁיר

דָּמֵךְ זָב עַתָּה בְּאוֹר רָקִיעַ

 

*

 

הִיא לָנָה עַל-גַּבֵּי הָעֵשֶׂב הַמְּטֻלָּל

נַעֲרַת הָרְקִיעִים הַשְּׁמֵימִית

עֵינֶיהָ פְּקוּחוֹת אַךְ הִיא אֵינָהּ עוֹד

הַשּׁוֹשַׁנִּים סְבִיב קַרְסֻלֶּיהָ

עוֹרָהּ הָפַךְ שַׁיִשׁ חֲלָבִי

הִיא קָרָה

הִיא דּוֹמֶמֶת

הִיא אֵינָהּ

שׁוֹשַׁנִּים סְבִיב קַרְסֻלֶּיהָ

 

*

 

הָאַיָּלוֹת רוֹבְצוֹת עַתָּה בַּיַּרְקוֹן

הוֹד נְגִינָה אֵי-מִשָּׁם נִשְׁמָע בַּוָּאדִי

הַרְחֵק. מְפֹאָר.

נַעֲרַת הַנּוּפָרִים עוֹלָה עַתָּה מִן הַנָּהָר

דְּבַשׁ סָבִיב לָהּ דְּבַשׁ וְלִימוֹן

מַחְרֹזֶת מַחֲטֵי אֹרֶן עֲנוּדָה הִיא

תַּרְנְגוֹלִים מִן הַמֶּרְחָק

תֻּכִּים

 

*

 

מִן הָאֲדָמָה עוֹלָה עַתָּה הַנַּעֲרָה הַמְּשֻׁגַּעַת

נַעֲרַת הַהַכָּרָה הָרַבָּה נַעֲרַת הַהַכָּרָה הָרַבָּה

אֵם הַשְּׁוָקִים

רְגָבִים סָבִיב לָהּ כְּשִׂמְלָה וְהִיא הַחַיָּה מִכֻּלָּן

פַּטְרוֹנִית הַנְּדִיבִים

כִּי הִיא הָאֲדָמָה

וְהִיא הַמֵּתָה מִכֻּלָּן כִּי הִיא הָאֲדָמָה

 

*

 

נַעֲרָה שֶׁל כְּאֵב וְנַעֲרָה שֶׁל יֹפִי

שְׁתַּיִם הֵמָּה הַפּוֹסְעוֹת בַּגַּיְא

גְּבָרִים שׁוֹטְחִים לְרַגְלֵיהֶן:

סוֹכְנֵי-בִּטּוּחַ, רוֹ"חִים, מוֹרִים וּמְשׁוֹרְרִים.

 

בּוֹנֵי בָּתִּים וְסַפָּנִים, סַוָּרִים קְשֵׁי-יוֹם,

מְנַהֲלִים, רוֹכְלִים, בִּימָאִים שֶׁהֲזָיָה מְנַקֶּרֶת בְּמוֹחָם.

הֵן גּוֹמְעוֹת

דָּמָם אַךְ אֵינָן רָווֹת לְעוֹלָם

מוּסִיקָה נִשְׁמַעַת

צִין

הַמּוּסִיקָה הִנָּהּ בֵּדוּאִית

פֹּה וָשָׁם עֲרָבִית

עַתִּיקָה נִשְׁמַעַת

 

*

 

נַעֲרָה שֶׁל אוֹר נַעֲרָה שֶׁל אוֹר

בּוֹאִי אֵלַי

אִמְרִי מָה שְׁמֵךְ

דַּבְּרִי אֵלַי

מֵעוֹלָם לֹא דִּבְּרוּ אֵלַי

 

*

 

אַטְלָס וּפְּלֵאיוֹנָה לֹא הָיוּ מְדַמִּים בְּנַפְשָׁם.

לֹא רָחֵל וְיַעֲקֹב, יְמִימָה וְקֶרֶן הַפּוּךְ.

דְּמָמָה עַל לֵיל הָאֹפֶל וְיַמָּה כַּבִּירָה גַּם.

זֶהוּ לַיְלָה עָמֹק. כָּחֹל.

שָׁלוֹם לָהֶן, לְכֻלָּן. בִּרְכוֹת הַסַּעַר וְעִנּוּגֵי הַכּוֹכָבִים.

וְזֶה מְבֹאָר

שֶׁכֵּן חָכְמַת אָדָם כְּאַיִן נֶחְשֶׁבֶת

שׁוֹכְנֵי בָּתֵּי חֹמֶר אֲשֶׁר בֶּעָפָר יְסוֹדָם

וְהַתַּרְדֶּמֶת הַגְּדוֹלָה שֶׁל הַבְלֵי הַזְּמַן

 

מוֹשֶׁכֶת הָלְאָה בְּסֶרֶן לְלֹא קֵץ

שָׁלוֹם לָהֶן, לְכֻלָּן.

אַטְלָס וּפְּלֵאיוֹנָה לֹא הָיוּ מְשַׁעֲרִים.

נַעֲרַת הָעֳפָרִים, אַיֵּךְ?

נַעֲרַת הָרְקִיעִים הַשְּׁמֵימִית, אַיֵּךְ?

הַנַּעֲרָה הַמְּשֻׁגַּעַת וְנַעֲרָה שֶׁל כְּאֵב

וְנַעֲרָה שֶׁל יֹפִי, הֵיכָן אַתֶּן?

נַעֲרָה שֶׁל אוֹר,

נַעֲרָתִי הַיָּפָה מִכָּל אֹמֶר, הֵיכָן אַתְּ?

דַּבְּרִי אֵלַי.

מֵעוֹלָם לֹא דִּבְּרוּ אֵלַי

 

תרבות