עם בוא המונגולים לכפר עזה:

1. בתחום הקולנוע ישנה תיאוריה מימיו המוקדמים של התחום שהתרגום הישיר של שמה הוא ‘של החלומות’ ובלע”ז: Oneiric. לפי תפיסה זו החוויה של הצופה בקולנוע משולה למצב דמוי חלום. דרך נוספת לראות זאת היא ניתוח הסרט כחלום, שכן תודעתו של הצופה נמצאת במה שניתן לתאר כ’מרחב מעברי’, קרי “מרחב” השוכן בין פנטזיה של כל-יכולוּת ובין המציאות-עצמה וכפי שהמשיג הפסיכולוג דונאלד ויניקוט.

2. החוקר הצרפתי רולאן בארת’ תיאר את צופי הקולנוע בהתאם כ”ישנוניים ומנומנמים משל הם התעוררו לפני רגע” ותיאר מצב זה כדמוי חלום. אנו יודעים שמצב המוח לאחר בהייה ממושכת במסך הפלאפון הוא מצב של ‘דמוי-הלם’ וישנו ניתוק הנובע מצריכת הדופמין המוגברת.

3. לא בכדי בוחר חמאס לצייד את לוחמיו במצלמות-קסדה ואמצעי תיעוד אחרים. לא בכדי מתעד חיזבאללה היטב ירי צלפים וירי טילים נגד טנקים. השימוש בסרטון הווידאו, מעבר להיותו כלי תעמולתי של הפגנת עוצמה, לוקח חלק בעיצובו מחדש של ‘המרחב המעברי’ של הצופה. בהיבט הקולנועי, הצפייה בבולמוס סרטוני הזוועה של חמאס או ב’סוגת’ סרטוני ירי מטעם חיזבאללה, מטרתה להביא את הצופה למצב דמוי חלום.

4. בעבור הישראלי מדובר בסיוט. בעבור הערבי המוסלמי (שיעי וסוני) בן המרחב שלנו מדובר בפנטזיה.

5. לשון אחרת, הפלאפון הוא הקולנוע מבחינת הסרטונים הללו וצריכת הדופמין היא מצב החלימה. סרטוני החמאס הם הפנטזיה הערבית שחודרת אל המציאות האובייקטיבית. סרטוני החמאס הם הסיוט הטראומטי מן השואה של היהודי שחודר אל המציאות.

6. כאשר נשלחו סרטוני פריצת גדר הגבול בעזה ברחבי רשת האינטרנט, כאשר נשלחו סרטוני ‘לייב’ של מעשי טבח ואונס, סרטונים של כיבוש חמאס את שדרות, אופקים, קיבוצי העוטף ובסיסים צבאיים, או-אז הופעלו מערכות מוחיות אלה בעשרות מיליוני מוחות ברחבי המרחב הערבי. יש יסוד להניח שסרטוני אונס, התעללות ובוודאי סרטוני ‘חגיגה’ מעל גופות כרותות ראש של ‘הכיבוש’ על ידי ‘המשחררים המנצחים’ הם חומר הגלם שמרכיב רבות מקבוצות הטלגרם והוואטסאפ של צעירים בעולם הערבי בשבועות האחרונים.

7. מצב זה מעורר מערכת ‘לימבית’ (מערכת עצבית הישרדותית) אצל היהודי הגוררת אותו אל השואה ואל תש”ח. כמו כן היא מפעילה מערכת ‘לימבית’ תרבותית באסלאם ומאותתת כי היריב למערכה על גאולת העולם חלש. במצב פרדוקסלי ורוטיני זה המוסלמי מתקומם בג’יהאד בלתי-נמנע ורחב-היקף כגד היהודי שנתפס כבר-המתה; היהודי מתקומם בתצורה אכזרית כאחד מלקחי השואה לפי חלק מההוגים של הציונות או כביטוי לפוסט-טראומה מן השואה לפי אחרים. מערכת יחסים זאת חוזרת על עצמה בצורות שונות החל מתש”ח, מלחמת ששת-הימים, מלחמת יוה”כ, האינתיפאדה השנייה וכעת האירוע הדמוני בשמחת תורה.

8. מתוך הבנה של ערבוב מערכת החשיבה הלימבית, הטכנולוגיה החדשה המאפשרת העברת ‘קולנוע’ במהירות ובהיקף חסר תקדים במסך הנייד ומתוך הבנת מודל הפעולה של הג’יהאד כמערכת אינרטית שנעצרת אך ורק כאשר יש כוח מספיק לעכב אותה, הרי אין אלא להסיק שהנזק לישראל ולקיום היהודי-ציוני גדול שבעתיים מכפי שנתפס בכלים רציונליסטים וריאליסטים. המדובר בהפיכת ישראל כולה לקיימת אך ורק במרחב שבין דמיון במציאות; מבחינת הערבי, ישראל שייכת ל’מרחב המעברי’ (על דרך ההיפוך) ולא למציאות האובייקטיבית – והנה הערבי יחוש כל יכול ברצונו הכמוס או המוחצן למחות אותה מעל פני האדמה.

9. הפנטזיה הערבית וספציפית הפלסטינית בחורבן ישראל עברה מרחשי לב ו’דמיון’ למצב ביניים גם כן. במובן מה פלסטין הגדולה התקיימה למשך 24-72 שעות בעוטף עזה. והרי זה שם ‘הסרט’ בו צופים ערבים רבים ופלסטינים בפרט. גם האיראנים מבינים זאת ומשתמשים בלא-מודע הקולקטיבי הערבי לתועלתם האימפריאלית. מנקודת המבט שלנו – חורבננו הפך להיות מפנטזיה מופרכת שדורשת מנגנון תרבותי יקר לתחזוקתה לידי ‘סרט’ בו צופים כל בני הדור הצעיר של העולם הערבי – זהו ה’מארוול’ שלהם, זוהי טרילוגיית ‘שר הטבעות’.

10. בני האדם מיתולוגיים במידה שהם תיאולוגים ובעוד אנו מדמיינים מיתולוגיה של ‘אינדיבידואל’ ו’רווחה חומרית’ ואלילות הצריכה הבהמית, הם החלו בבניין פנתאון פעולות גבורה ו’גיבורים’ שהוכיח באונס, ברצח, בהתעללות, בביתור אנשים, בעקירת עיניים ועוד – כי הגאולה קרבה.

11. מכאן נגזרת הבנת הפעולה שלנו – עלינו להוכיח כי מצב-ביניים זה בין הווייה ובדיה, בין גוזמא ועובדה, בין חלום ומציאות, עלינו להוכיח שהסרט הזה כה מופרך עד כי ‘חווייתו’ היא לא פחות מטיפשות ומחירה מוות אכזרי וכואב. מכאן ההבנה שאין אפשרות למידות כגון ‘חמלה’ או ‘רחמים’ להוציא מקרים יוצאי דופן. עלינו להבין שהתבנית הקולקטיבית בה אנו נמצאים כרגע היא תבנית צלבנית – אירועי ה-7.10, שמחת תורה התשפ”ד הם ‘קרני חיטין’ ו’עין ג’אלות’ – זהו רגע מוסלמי-ערבי שייכנס לפנתיאון המיתי-היסטורי של התרבות הזאת ואולי, במבחן זמן שואתי עבורנו, לפנתאון של הציוויליזציה הזאת כולה.

12. והרי כל בר-דעת יודע שהישגיו הצבאיים של חמאס לא יאפשרו כיבוש או השמדה של מדינת ישראל. אולם מטרת זה שחי בבדיון ובדמיון-חלום ובונה על מערכות לימביות של תגובה איננה ניצחון חומרי מיידי, אלא ניצחון שבדמיון – והרי דמיון-ניצחון זה מסוכן שכן הוא צעד חשוב במסע אל הניצחון שבחומר. הוא המנוע התרבותי של המשך המאבק – בחורבן בארי וכפר עזה רכש החמאס ‘דלק סימבולי’ לעוד עשרות שנות עימות אלים מול ישראל אלא אם ישראל תשכיל להוכיח למרחב הזאבים כי איננה ‘כבשה’ – ולכן שוב, אל לנו ליפול לתהומות הניתוח הליברלי החיגר (שלא לומר הפחדני, בחד-גוניות הנוצרית שבו) את המרחב ‘המזרחי’ – אלא לפעול ‘מזרחית’ – באכזריות קרה ומחושבת מתוך אילוף הזאב לכלב אם נתבסס על הפרפראזה של ניטשה לתהליך שעבר האדם המערבי.

13. אירוניה מתגלה במצבנו הטראומטי. המערכת הלימבית הקולקטיבית שלנו התעוררה עם חזיונות אושוויץ ובאבי יאר. עם שיטות התעללות ורוע ששייכים ‘לתקופה אחרת’ ואלה מנפצים את כל אלילי ‘הקידמה הפוסט מודרנית’. לא ניתן לדמיין את האויב או היריב שלך ‘כמוך’ כמאמרו האינפנטילי של שלום חנוך בשירו הידוע הנושא שם זה. זהו דמיון יהודי משובח המאמץ, מרדד ומשעתק ולאחר מכן אופה בתנור הפרובינציאלי של האינטלקט הארץ-ישראלי בן זמננו את התפיסה המוסרית והאינטלקטואלית של ההגמון הנוצרי (בין אם כמושג דתי בעולם הרפורמי במאה ה-19 ובין אם כמושג סוציולוגי-מרקסיסטי במאה ה-20).

14. יבשושי השכל, מעל ביצת רעיונות דלוחים חשבו שהם הם יכולים להפוך בדיון למציאות על גבו ועל ליבו של הערבי המוסלמי. לשרטט ביד גסה את ‘אני’ על גבי ה’אחר’ ולראות בבואות של עצמנו במקום אנשים השונים שוני רדיקלי מאיתנו במטענם התרבותי. והנה אנחנו בבדיון חיינו ומחירו הוא קִירְקוּף, ביתור, אונס המוני, הוצאות להורג של ילדים ושאר מנהגי מונגולים בבואם בגדדה.

15. לא עוד – לא עוד עיוורון, לא עוד בידיון – הב לי מציאות קרה – הב לי לא דמיון ושמיים אלא א-ד-מ-ה. וכמאמרו של אבי הריאליזם הספרותי בא”י י. ח. ברנר:
“”האדמה” – זאת אומרת, לא רק קרקע (חקלאות) ולא רק ארץ (מדיניות), כי אם עוד דבר-מה. “האדמה” – היינו, השאיפה לבסיסיות בכל צדדי-החיים, חזון דברים כהווייתם, הכרת יסודי-המציאות; “האדמה” – היינוּ, המשיכה למקור החיים והגידול, למקור ההתחדשות, למקור האמת האנושית”.
הב לי אמת, אדמה, אכזרית וכוחנית ככל שתהיה.

“”המלחמה מתחסלת במבחן הטכנולוגי, ולאמריקנים היא [מלחמת ויאטנם – ט.ק] הייתה בראש ובראשונה: מתקן ניסויים, שטח רחב ידיים לניסוי כלי הנשק שלהם, שיטותיהם ועוצמתם”. ז’אן בודריאר, סימוקלרות וסימולציה, ע’ 61.

“הראווה אינה מכלול של דימויים, אלא יחס חברתי בין אנשים בתיווכם של דימויים”. גי דיבור – חברת הראווה, 4, ע’ 3.

1. חומה שחורה או עופרת מגן, צוק קיץ וגשמי איתן, מבצע גשם חם או חורף ראשון, חץ השחר או עלות השחור. מבצעי צה”ל ברצועה מתערבבים זה בזה כהתערבבות סוגים שונים של דיווחי החדשות אודותם. הם ריטואליים, בעלי מספר תבניות ריתמוס קבועות כגון חיסול-תגובה-חיסול פחות-תגובה-חיסול פחות-מו”מ-הפסקת אש-הפרתה בדרך זו או אחרת ואז שמירתה-מו”מ על שיקום-שיקום-הכנסה לחמאס-שקט כלכלי-עילה למבצע- וחוזר חלילה.

2. מבצעים אלה פועלים על הציבור הישראלי, ואתמקד בו שכן הציבור הפלסטיני הוא מושא לדיון עומק נפרד, כמערכת של מיצגי ראווה. לכן אני טוען שההישג המהותי של המבצע האחרון בעזה נמצא בתמהיל בין שמירת תרבות הצריכה, שירות המיתולוגיה הטכנולוגית וחיזוק פולחן הטכנולוגיה, חיזוק הקונצנזוס ברצף רהבתני של תמונות וכמו-הישגים במטרה להמשיך את הסדר האינסופי של ה’אין’ המתחזה למדינה יהודית, חברה מערבית וכולי.

3. אינני טוען בעד הצד הערבי או נגד הצורך במבצע אלים אלא מבקש להציג את ההיבט הסמוי לרובד הצבאי-פוליטי הגלוי כמכניס את השפה המציגה והממסגרת את המבצע לתחום ה’ממשי’, להלן מנגנון יצירת הממשי לפי בודריאר המגדיר מחדש כל סימולציה של מציאות כמציאות.

4. מתוך כך אני טוען שמיצג הראווה או ‘הספקטקל’ בלע”ז, של המלחמה, יורש את המלחמה שכל שנותר ממנה הוא אפקט קולי, במרחב החורג מרדיוס אשקלון. המיצג משודר על ידי דובר צה”ל באינטנסיביות כסרטוני פגיעה, ומוטב שיהיו ‘ראוותניים’ ככל שניתן – דרך החלון ומעלה בקומה. בכך הנצחון הופך להיות אחר מהישגים מדיניים ודיפלומטיים, רשת צפופה של דימויים שמרכיבים עבור הישראלי מראית עין של הצלחה ונצחון (גם אם ישנם נצחון והצלחה ממשיים).

5. כאן חייבים להתייחס לשינוי שחל בהגדרת המושגים ובעיצובם מחדש בתודעת ‘צרכני האינפורמציה’ במדיומים השונים:

א. המציאות הצבאית מיוצאת כמיקור חוץ מן הטנק והלוחם אל מסך המחשב ומצלמת המזל”ט, על הטיל הנישא אל המטרה שכבר לא יכול לספק את הצופה שכן רגע ההתממשות – הפיצוץ – נעדר, אין מדובר בהצצה נוסח אגדת ‘טום המציץ’ (אשר הציץ בליידי גודייבה ברחובות קובנטרי והתעוור) כי אם ‘פורנו טום’, וכך כמו אקט פורנוגרפי מוחלף בספקטקל של המזל”ט ‘המציץ במלוא האירוע בלא להיענש’, בניגוד לטיל הוא חוזר לבסיסו. המצלמה שלו לא מביאה לסיפוק את הצופה אלא מאפשרת אינספור סיפוקים.

ב. “מכאן ואילך, כל מעשי השוד, חטיפות המטוסים וכו’, הם מעין מעשי סימולציות במובן זה שהם כתובים מראש בפענוח ובתזמור הוירטואליים שהמדיה מפעילה, מוטרמים בבימוי שלהם ובתוצאותיהם האפשריות”(בודריאר, סימוקלרות וסימולציה, ע’ 27). הצפייה במהלך ההפצצות, במסכי אמצעי ראיית הלילה המציגים תמונות מטושטשות ופיצוצים שהנם דימוי יותר מאשר מציאות, יוצרת מערך של ציפיות עד רמת הנוירונים. הצופה בבית, ספון בחרדה שכוהני המדיה, פרשני הבטחון, שותלים לפי דף בימוי, חווים התרה של המצב באמצעות חורבן קר המחליף את להט הדם הדיוניסי שהיה בעבר.

ג.השלב הסופי בריטואל הוא השלב הכלכלי שלמעשה הוא המנוע והמניע. כמו שבודריאר תיאר כ”הפיכות ההרס והייצור” עיקר התהליך הוא בצימצום הפגיעה בייצור ובצריכה בישראל וסופו בשאלות של העברת כספים לשם ‘שיקום הרצועה’, שם קוד לכך שהחמאס וישראל, בלא יכולת לחמוק מכך, מתשמשים במבצעים כאמצעי ייצור – החמאס מייצר כסף ומכאן גם שליטה, ישראל מייצרת רהב טכנולוגי ואשליית בטחון להמון החרדתי הצפון בין מקלט לספת הפסיכיאטר.

6. במובן מסויים, אני אעלה שאלה מתריסה, קנוניה דלת-הוכחות אך רבת שאלות: נניח שמערכת הבטחון הדליפה ‘התרעה’ שלא הייתה קיימת מתוך צורך מדומיין או אמיתי לתקוף? האם הריטואל הזה כולו היה נמשך? התשובה חיובית בוודאי וההבנה שמדובר בסכימה פסיכולוגית המונית ולמעשה במערכת שזקוקה ליצירת חרדה אחת לזמן קצוב.

7. אתה, צופה יקר, חרד, והספה-מסך-התרעה הם הפסיכולוג (עד לרמת הפיסיולוגיה) אולם כאן אנו נמצאים בבליץ רב מערכתי של מדיום אדוק, פלאפון, טלוויזיה. מדובר במוסד משוגעים, מוסד סגור, מדובר בפסיכיאטריה של רקטות וטילים מונחים במקום כדורים ושיחות.

8. אם החץ הוא שלוחה של היד והזרוע, אזי הרובה הוא שלוחה של העין והשן…” (מרשל מקלוהן, להבין את המדיה, כלי נשק מלחמת האייקונות, ע’ 408). ובכן אנו רואים עליה של כוהנים חדשים – מתווכי הסרטונים אשר שירותם הוא תיעוד ומעקב, אנשים שמחברים את היד והעין ככלי הנשק שמושלך על האויב.

9. פולחן הטכנולוגיה הוא ההשחתה של כל פריזמת החיים ההומניסטית לידי הישג הטכנולוגיה. ובמקרה דנן, המיצג מקבל ממד של פולחן טכנולוגי המספק את בעל הפטישיזם הטכנולוגי או ‘הטכנופיל’.

10. הביטוי האידיאלי הוא היות הנשק המדוייק הרחבה שלמעשה הנה וירטואלית-יותר-מאשר-גשמית של העין ותשומת הלב. או בלשון אחרת, את “השן” של הרובה אליבא דמקלוהן ירשה תשומת הלב, אותו מושא נשגב של עידן ריבוי המידע. התקשורת עם הפלסטיני היא תקשורת של תשומת לב נדירה לה זוכה המחבל מקצה חוד חודה של מכונת הצריכה – מדינת ישראל.

11. במקרה זה מדובר בראוות-טכנולוגיה. התקשורת עם הפלסטיני בעזה היא תקשורת של טכנולוגיה והשמדה אולם היא במהותה תקשורת של חברה מבוזרת וירטואלית עם חברה מרחבית (הקיימת במרחב הפיסי בצורה העמוקה של המושג תרבות).

12. יש הטוענים שהעזתים אינם אלא ניצבים, עובדי במה או דמויות-שאינן-אדם במשחק מחשב המוני “פגע במטרה” או “שגר ושכח”.

13. גם לטענתי, בעבור הישראלי, מדובר בדבר-מה אחר מתקשורת, לטענתי מדובר במימוש של פולחן. הצפייה בסרטונים היא מיצג ראווה, המאפשר לתקשר בינות כולנו את העובדה שהאוייב הופך לדימוי (וכאן פרעות בתוך ישראל כנקמת המרחב בידי הפלסטיני) ואנו משמידים את הדימוי, עם כל פגיעה אנחנו ניצחנו בכך שיש לנו את הטכנולוגיה העדיפה. למן הרגע הראשון שהטיל המדוייק פוגע ועד לרקטה הפרימטיבית האחרונה שכיפת ברזל מיירטת. למן התמונה של הפצצות הענק בעזה לעומת הנחות והחיגר, התמונות של ירי הרקטות מעזה.

14. במובן מה אנו חשים עצמנו חצאי-אלים, Demi-God, המביטים בהישגים קולקטיביים המנוסחים בהומניסטית רהוטה (טכנולוגיה).

15. בכך יש מעשה של פולחן עמוק ההופך את הטכנולוגיה בו-זמנית למושא ולנשאית התפילה. התפילה היא ‘שקט’ למען המשך ראווה וצריכה הטכנולוגיה היא ההישג הקדוש שאסור לבקר. הדימוי של ‘מחלל השקט’ מושמד על ידי ‘מחולל השקט’ הצבאי-טכנו-ויזואלי. גיבוריו הם הטכנו-מנצחים: “לוחם הסייבר”, “מכווינת מזל”ט” ועוד אשר ירשו את לוחם הסיירת, כל שכן חללי המאבק נוסח מיתוס ההספד של משה דיין לרועי רוטברג.

16. בהיבט הנ”ל כתב ניל פוסטמן על הטכנופילין, המרחב או החברה שפולחן הטכנולוגיה מפגיש אותה עם טכנולוגיות מידע בצורה בלתי אמצעית וללא בקרה. מפגש של התנגשות. אנו צריכים את ראוות החיסול, סליחה סיכול, על מנת לחוש ממשות לתיאולוגיה הטכנולוגית של עולמנו. יש כאן מפגש ארוטי-ממש של יצירה לשם חיסול. אין זה יוצא דופן בהיסטוריה לראות קדושה בכלי נשק.

17. אעפ”כ, הכשל נמצא אף בלשונות הרבים: “אז מה עושים עם עזה?”. דבר המבטא את תחושת המאס מהריטואלים האינסופיים עם עזה ולמעשה מדמה סוג של ‘שיבה נצחית’ ותסכול יהודי למולה.

18. האמונה הדמוקרטית מתפתחת באמצעות שלושה תהליכים עמוקים ששינו את התרבות הציונית מן היסוד ויצרו את השילוש הקדוש – קפיטליזם, דמוקרטיה, גלובליזם…” (עוז אלמוג, פרידה משרוליק, מבוא, ע’ 26. לפיד הוא הנציג הרשמי הראשון מבחינה אלקטורלית של המעמד שאימץ במלואה את האמונה הדמוקרטית בשנות התשעים. גם מצביעי ליכוד רבים אימצו אמונה זאת אולם כגל שני, משמע רק כהד לאלה שאימצו אותן בראשיתן.

19. אימוץ הנחות יסוד אלה מציב את המאבק בעזה בסתירה: הצריכה מצריכה שקט מלחמתי, הדמוקרטיה והגלובליזם כופים עלינו לראות את היריב כ’אזרח עולם’ ובכך הוא שווה מעמד לנו ולעמנו. אין יותר מדרג בסיסי בין אויב וידיד, ואף לא בין אויב ו’אני’ שכן כולנו ‘אני’ ביקום האטומים האינדיבידואלים הצרכני. ובעצם, נסיון נפל (שכן יריבות ו’אחרות’ הנן מצבי תודעה מובנים) לבטל את הממשי-פוליטי האלים.

20. מכאן המבצעים מוגבלים במערכת אתית שמהותה סותרת לעתים: סיום מהיר ככל הניתן של הלחימה בתוצאות נמוכות ככל הניתן של הרוגים מכל הצדדים, ועל בסיס ‘הוגנות’ של מצב כך שאין שום שינוי מהותי במצב שנתפס כהוגן במקרה הטוב וכמוטה לטובת הכוח הטכנולוגי החזק. קרי דימוי התיעוש והצריכה הישראלי למול דימוי עץ הזית המרחבי הפלסטיני.

21. מכאן הבנת הנסיון המשותף ללפיד ולנתניהו, אשר שניהם ‘דמוקרטים’ בלשונו של אלמוג יותר מאשר הם יהודים. קרי זהותם האישית ותפיסתם האידיאלית את העתיד וההווה כולה ‘דמוקרטית’ ומיעוטה עד ביטולה ‘יהודית’. לכן המבצעים נראים זהים (זולת הסיקור שלהם) והתוצאות דומות להפליא. לא בכדי רצה לפיד ‘מיליון עובדים בהייטק’ מתוך אחדות וגיוס המערכות כולן לטובת מיצג הראווה הטכנולוגי. מכאן הבנת המבצע בעזה כקולואנילזים תרבותי ולא כמאבק לאומי. לשון אחרת, הסבבים מול החמאס או הג’יהאד, להוציא המציאות הגיאופוליטית שלהם, הנם קולוניאליזם תרבותי מתמשך בדמות מלחמה-שיקום.

22. אין שום היבט רלוונטי לשרידות הלאומית לאורך זמן או להגשמה לאומית שכן אלה זרים לבעל האמונה הדמוקרטית או לחברה הטכנופילית. אלה מעצם מהותם זרים למרחב הלאומי או הדתי-מסורתי (יהודי או מוסלמי). מכאן הבנה מחדש של התהליך הלוחמתי כמלחמה של אליטה מצומצמת בחברה הישראלית בהנהגה פוליטית מצומצמת בחברה הפלסטינית. בלא שום קשר לשאיפות הלאומיות או הדתיות של שני הצדדים. ההמון השייך ל’זמן’ ו’מרחב’ אחר עד רמת התודעה נמצא במקרים הללו בזירות הפגיעה, הפציעה או התקיפה, אך הוא איננו רלוונטי בין אם יתמוך או יתנגד. במובן הנ”ל אירונית הפגנה נגד המלחמה בישראל שכן היא אחד עם הפגנה בעד המלחמה בישראל, כנ”ל בעזה.

23. העמדות של ההמונים הנן הדים לאייקונות שאמצעי תקשורת ההמונים דורשות לשרת אותן ולסגוד להן. אכן נראה קונצנזוס בעת המאבק אולם מהו הקונצנזוס זולת תגובה ביולוגית-פיסיולוגית של אורגניזם במצוקה (בקנה מידה רחב-שבטי או יחיד). אתם לא בעלי עמדה בעד או נגד אלא לכל היותר הד לתגובה קולקטיבית בעד או נגד. אתם פסיכוזה או ניורוזה, רפלקס או קונפורמיזם של אליטות ספציפיות המנוכרות לאמונות שלכם, לצרכים שלכם זולת אלה שחופפים צרכים שלהן.

24. “קל לבנות כך חברה מעמדית עד מאוד: לפי הנגישות שיש לבני-אדם למערכות אביזרים, ולפי ידיעתם את השימוש בהן. אך המילה הרומית ‘ציביליזציה’ בנויה על המילה ‘ציביס’, אזרח, משמע אדם שקיבל על עצמו מחשבה חברתית מסוימת והוא עוזר לקיימה, ולפתחה, בלי כל קשר לאביזרים המצויים בביתו או בהישג ידו”(שלומית הראבן, טכנאים, טכנוקרטים, טכנוקרטינים, בתוך תסמונת דולסינאה עמ’ 189-190). כאן הבנת הביקורת שלי על מרחב התרבות היהודי כולו – הניכור המוחלט למהויות הללו הינו אחד ממכונני הזהות של הקבוצות החזקות ביותר בכל אחד משדות הקיום הישראלי: ביורוקרטי, אקדמי, כלכלי וטכנולוגי.

25. מכאן אנו מבינים לעומק את הערצת איש האביזר: הטייס, הטנקיסט וכיום הסייבריסט, התכניתן , התצפיתנית-מכווינת הנשק וכולי. הדבר חורג הרבה מן הצבא אל החברה או שמא זה להיפך. “מיליון עובדים בהייטק” זוהי סיסמה של אביזריסט, ולפיד ונתניהו דומים מאוד בהיבט הנ”ל. אין מכאן להביע עמדה נגד היי טק או טכנולוגיה כעקרון אלא תיאור של מצב קיים וביקורת על אנשים בהפכם מושאים חומריים אלה לתכלית.

26. באמירתו על ‘מיליון עובדים בהייטק’ יש אמירה מהותית על מדרג החברה. שכן ללפיד אין גישה חברתית של ‘ציביס’ זולת האמונה הדמוקרטית והפולחן הטכנולוגי. ארון הספרים היהודי המקפל בתוכו ציבליזציה שלמה באבולוציה בת אלף ושלוש מאות שנים של יצירה (מן המשנה עד השולחן ערוך כאשר המשנה מקפלת את כל בית שני בתוכה) זר לו. מהויות אורגניות כגון הלכה ומסורת זרים לו, הוא אף מנוכר להם. ההייטקיסט הוא האזרח המופתי של הרפובליקה האביזריסטית. צרכן לעייפה של שירותים מאוכל ועד בידור, צרכן של מוצרים ואופנה, אדם שמהותו מיקסום השימוש היעיל באביזר התוכנה (מטא אביזר) כפסגת הקיום הטכונולוגי. ‘אדם אחרון’ (“המצאנו את האושר”, פ. ניטשה, כה אמר זרתוסטרא).

27. מכאן הבנת המאבק בעזה כרגע של שפל במים הגדולים שמסתירים את הקרקע הגדולה עליה הכל עומד. היסודות נחשפים וגם הדמיון המייאש בין נתניהו ללפיד. נתניהו הוא בסה”כ השלב הקודם לשלב הנוכחי שלפיד מייצג. בהתאם גם פער הגילאים – פער של דור אחד של אוריינטציה טכנולוגית ושל מפגש בלתי-אמצעי עם אירועים מכוננים. נתניהו נפגש עם האמריקאיות של שנות השמונים ולפיד הוא האמריקאיות של שנות ה-2000. נתניהו קרוב יותר לרייגן כאייקונה ולפיד לאובמה.

28. העימות הנ”ל הוא עימות פנים ישראלי, ומהותו תקשורת בין האגו והאיד, בין החרדה-האורבת וה’אני’ המאוהב בעצמו בבליץ נרקיסיסטי. זהו מפגש של קבוצה חברתית הספוגה באהבה עצמית לא בריאה ופולחן הטכנולוגיה שלה, ובין הקבוצות הנמוכות הנזקקות לאישוש-עצמי שכן לא ניתן לחמוק מאי-ההלימה בין האליטה הנ”ל והפריפריות שלה. כל מהותה של החברה הישראלית, בניגוד לחברה היהודית, הוא הסתרה עצמית, הדחקה וחיקוי.

29. לכן לא תיתכן מלחמה ממשית אלא ‘מבצעים’ ותוצאותיהם יהיו אך ורק פרקי זמן לשימור הסטטוס קוו הלא הוא השיבה הנצחית של הטכנופיל הצרכן. של איש הראווה הזקוק למיצג נצחון יותר מאשר לנצחון ממשי. מיותר לציין שאדם זה מסוייג מכל מובן ריאליסטי של אסטרטגיה, גיאו-פוליטיקה או מדינאות. הוא לא מסוגל לתפוס מסגרות קיום אפשריות החורגות מהפרט ואת המסגרות הקיימות שחורגות מהפרט, כגון המדינה, הצבא וכולי, הוא ‘יאניש’ או ליתר דיוק יפשט כ’פרט’ ויעניק למסגרות רגשות ונטיות פשטניות ואנושיות.

30. פוזיטיבית, שינוי מחייב פריזמה אחרת, יש שיגידו משיחית החורגת אל מחוץ למודרני המתחזה לאל-זמני. המקום היחידי בו הראווה נמצאת תחת שליטה הוא האל-זמני היהודי ובכך הבנה גיאו אסטרטגית, גיאו-כרונו-פוליטית על פני מרחבי זמן עצומים ומסגרות החורגות מיכולת ‘הישראלי’ להבחין בקיומן. אכן זוהי קריאה למיסטי ולמיתי שביהודי. להירואי ולקדוש, לאלוקי – שכן האנושי לא ראוי ליחס מכבד. אך ורק לבוז. האנושי לכוד במסגרות הפולחן שתיארנו מעלה.

31. אחד מן השניים: או שהכל הנו שיבה נצחית של דימויים חסרי תוכן או כיוון במערכת אינפורמציה הסובלת מאינפלציה בת רבבות אחוזים, או שיש יסוד החורג ממנה אל הטרנסצדנטי (לשון אחרת, החייאת המטפיסיקה הדתית). בשני המקרים אני בוחר את האופציה היהודית שכן אם מדובר במצב כאוטי, תהומי וחסר כל כיוון-התחלה, תוחלת-תכלית, אין היררכיה בין הבחירות.

32. פתרון לעזה הוא למעשה הד או שיקוף של הפתרון שאנו יכולים למצוא לחזון, משמעות ותכלית קיומנו כחברה מודרנית-פרימטיבית במזה”ת במאה ה-21 על התפר בין מזרח ומערב – השיבה לשבטי-לאומי במודל היהודי. פרימטיביזם אם תרצו לקרוא לכך, המחובר לסדר ראשוני של סימולקרה או אף נוגע בממשי.

וַיָּקָם בַּחֲצִי הַלַּיְלָה, וַיֶּאֱחֹז בְּדַלְתוֹת שַׁעַר הָעִיר וּבִשְׁתֵּי הַמְּזוּזוֹת וַיִּסָּעֵם עִם הַבְּרִיחַ וַיָּשֶׂם עַל כְּתֵפָיו, וַיַּעֲלֵם אֶל רֹאשׁ הָהָר אֲשֶׁר עַל פְּנֵי חֶבְרוֹן (שופטים, ט”ז, פס’ ג’)

טבעה של טראומה, ובוודאי של טראומה קולקטיבית, שהיא תובעת את זמנה, לעיבוד ולבסוף גם ריפוי. בימים אלו השיח אודות העקירה-התנתקות-גירוש פורץ סוף סוף את חומות השתיקה וההשתקה, מוצא את דרכו לאט אך בהתמדה אל הספירה הציבורית. סיפורים מורכבים צפים ועולים, געגוע וכאב, ובצידם חלומות ותקוות לשיבה, תיקון, אחדות ואחריות לאומית.

“יהי” הרואה אור ע”י בית אורי צבי ירושלים הוקם מתוך התוהו הזה, של מעשה ההתנתקות. לא היה כמעשה הזה, והרגשנו כי סיפור זה, כמו גם מופעים אחרים של המעשה הלאומי בארץ ישראל, ראויים למצוא את מקומם בשדה התרבות, האמנות והספרות. היום אנו מניחים בפני הקהל הישראלי מאסף יצירות מקיף בנושא ההתנתקות. מגוון קולות, מן החיילים ובני הישיבות ששירתו ולמדו בחבל עזה, עבור דרך תושבי הגוש – ותיקים וצעירים – אנשי העוטף וציבור ישראלי רחב, המבקש להשמיע קולו. יצירות מקור חדשות ויצירות שנתהוו וראו אור טרם האירוע הזה, במהלכו ובשנים שאחריו.

“מרכז קטיף להנצחת מורשת גוש קטיף וצפון השומרון” מוביל את השיח הרחב אודות אירוע ההתנתקות ומשמעויותיו, ויחד חברנו ליצירת אסופה זו, אשר כפי המתוכנן מבחר יצירות ממנה תראינה אור בקרוב במהדורת דפוס ייחודית, בפורמט של גיליון אלבומי, ולכשירפה נגיף קורונה את אחיזתו בסדר היום התרבותי של מדינת ישראל גם במסגרת אירוע חגיגי של השקת תערוכה מקיפה.

עוד חברו למיזם זה “פורום שילה” שסייע לנו רבות, וברמה האמנותית כתב העת “בר – בין יוצר למקום”, בית הספר לאמנות “פרדס” וגלריה “1:1” לאמנות ופוליטיקה. שותפים אלה עמלים על רעיונות אמנותיים שונים המיועדים ללוות את המשך פיתוח המיזם בתקופה הקרובה.

הגיעו אלינו מאות רבות של יצירות אמנות וספרות. אפשר עדיין להוסיף ולשלוח, הדלת נשארת פתוחה ליצירה בנושא שלפנינו ובנושאים פואטי-פוליטיים אחרים. אנו מבקשים להודות מקרב לב ליוצרים אשר ליבם פתוח וכשרונם הינו לפניכם ואשר עמלו ושלחו. מתוך שפע היצירה בחרנו, ובימים הקרובים תעלינה עוד ועוד יצירות רבות. היו עימנו.

בברכה,

מערכת יהי

מרכז קטיף להנצחת מורשת גוש קטיף וצפון השומרון

בית אורי צבי ירושלים

אלחי סלומון, עורך

הבולדוזרים של שרון שהגיעו לגוש עם מובילי טנקים, רוכזו במספר מקומות. היו מהם צהובים והיו גם אדומים. הם נאספו כמו להקת האריות שהתרכזו יחדיו בסוואנה כדי לטרוף זברה או צבי.

וכאשר הם החלו במלאכת החורבן, הם כבר נדמו לי כאותם הדינוזאורים, עם הצוואר הארוך, ועם חשיפת השיניים המעוקלות, בסרטי “פארק היורה” שהוקרנו אצלנו מפעם לפעם.

כך הצטיירו לי הבולדוזרים של שרון אז וכך גם היום. ובאמת גוף הבולדוזר, והמנוף הארוך והגמיש, והפטיש, העולה ויורד, היושב בקצהו, כל זה דמה מאוד לדינוזאורים שאותם ראינו ב”פארק היורה”, בתמונות, ובמאובנים.

הבולדוזרים הללו עבדו מבוקר עד ערב להחריב את בתינו. את מלאכת ההרס כמובן שלא נתנו ליהודים נקיי הדעת.

את המלאכה הבזויה והנאלחת הם נתנו לאחינו הבדואים. הם היו הנהגים והם ידעו לכוון את הפטיש כדי שיכה בקירות הבית ובתקרותיו.

בימים שהבולדוזרים דפקו על קירות הבתים, כבר עזבו רוב מתיישבי גוש קטיף אל תוך הקו הירוק.

אני מאמין לאלו שאמרו שאינם רוצים לראות בחורבן ביתם. אבל היו שעזבו בגלל שהנשארים אחרי התאריך שנקבע היו מפסידים את שלושים האלף שקלים, הוצאות ההובלה, שהממשלה העניקה רק לאלה ש”ייצאו בזמן”.

היו כמה יישובים אידיאולוגיים כמו עצמונה, וכפר דרום, ועוד כמה משפחות טובות מנווה דקלים, שנשארו עד הרגע האחרון, אבל הרוב עזבו כדי לא “להסתבך עם הממשלה”.

מה שאירע בפועל הוא שגם מי שנשאר אחרי התאריך הקובע ,קיבל את הוצאות ההובלה כמו אלו שברחו כמו זברות מבוהלות.

בסך הכול גם אלו שעזבו את ביתם, בטרם עת, היו אנשים טובים והגונים, אבל מאז ועד היום יש נתק בן אלו שעזבו לפני הזמן, לבין אלו שנשארו עד הרגע האחרון.

למעשה, הבדואים היו רק קבלני המשנה, הם לא נגשו למכרזי החורבן, כי הם אף פעם אינם זוכים. לכן הם התרגלו להיות קבלני המשנה ומתפרנסים מכך יפה.

מי שזכה במכרזים המתועבים הללו, היו יהודים טובים ובעלי קשרים. בתכלס, הקבלנים היהודים אפילו לא ביקרו במקום ששליחיהם, החריבו עד הייסוד.

זה כמו אלו שרוצים את השניצל חתוך יפה, עם הפירורים מלמעלה, ושאף אחד לא יספר להם מה עבר על השניצל הזה עד שהגיע לצלחתם, כי הם, בפירוש, לא רוצים לדעת.

הבדואים בסיפור הזה היו השין גימלים, כמו גוי של שבת, שרק לו מותר לכבות או להדליק את האש. הם עברו בית בית, והרסו אותו בדיוק כפי שנצטוו.

אחרי שעזבנו את הגוש שבנו אליו אני ואשתי כדי לארוז. שנינו שמענו את קולות ההרס של הבולדוזרים.

לי היה הדבר יותר קל אבל לאשתי היה יותר קשה. הקולות הללו של ההרס והחורבן מלווים אותנו לכל ימי חיינו.

צר היה לי על שנאלצה לשמוע את קולות ההריסה המתועבים הללו, כי יכולתי להסתדר בלעדיה, ולחסוך לה את הטראומה. אבל היא התעקשה לבא עמי כדי לארוז, ואטמה אוזניה משמוע.

וכפי שכתבתי בסיפור האחרון: ביום שישי אשתי עזבה את הגוש לצמיתות, ואילו אני נשארתי כדי להיות בזמן הריסת הבית, ולעוד כמה משימות.

עוד אני משוטט סביב הבית, ראיתי אותו משנה כיוון, ומדדה לעברי בעצלתיים. כך בוודאי היו הולכים גם הדינוזאורים, כדי ללכוד את טרפם.

הוא הגיע מהיכן שהוא והחל לנסוע לעבר הבית שלי. עשר דקות תמימות נסע הבולדוזר עד שנעצר מולי ביתנו היפה.

גם אם הבולדוזר, המכוער הזה, היה נוסע אלף שנים כדי להגיע לביתי, הרי שגם אז היה נדמה לי שהגיע מהר מהצפוי.

מהבולדוזר ירד בחור שחרחר וצנום, פניו, המאובקות באפור, דמו לפסלי הראשים הכרותים שראיתי במוזיאונים. הנה הגיע הרגע שבו הבולדוזר הגיע גם לבית שלי.

כמו המוות שמגיע בסוף, כך הגיע גם אלינו הבדואי רכוב על הדינוזאור שלו, כדי להרוס לנו את הבית. אלא שכאן הבית, החי והתוסס, לא הגיע לכלל שיבה, כאן הורידו את שיבתו בדם שאול.

הבדואי הבחין בי מתהלך לכאן ולשם, התקרב אלי ואמר שלום, אני סאלם אבו יוסף.

“גמרת להוציא הכול?” הוא שאל.

“למה אתה שואל?”

“מה זה למה? הגיע הזמן חביבי.”

“הגיע הזמן למה?”

“אתם הבית האחרון שנשאר במושב, ואני צריך לגמור את העבודה”

“תשמע אני לא רוצה להפריע לך בעבודה אבל יש לי כאן תמרים מאה עץ, ועוד משתלה של ארבע מאות עץ. קודם צריך לעקור אותם, ואחר כך תעשה עם הבית מה שאתה רוצה”

“השתגעת? מי יעקור דבר כזה!”

“כבר ימצאו מישהו”

“בחייך לעקור מאה עצים זה ייקח יומיים”

“מצידי שייקח גם שלושה ימים, אני לא אמרתי שאתה תעקור, אני רק אומר שאתה לא תהרוס את הבית, לפני שהעצים האלה יהיו בערמה, על יד הכביש”.

“ואם אני יתחיל לשבור את הבית, מה אתה יכול לעשות?”

“בבקשה תתחיל, אבל רק תדע שאני יושב בתוך הבית, ומה שיקרה לי יהיה על הראש שלך”

הבדואי עלה על הטרקטור, שילב ידיו על ההגאים, ועליהם הוא הניח את ראשו. הוא נראה אובד עצות, משום שאני בסירובי, עלול לגרום לו לנזק כספי גדול בשל העיכוב בזמן.

הוא חשב מעט, כיבה את המפלצת, וירד אליי. “תשמע אתה לא בסדר, תאמין לי אתה חושב שאני נהנה מהעבודה הזאת?”

“את זה לא אמרתי”

“תאמין לי אני כבר חולה מזה, כל היום להרוס בתים של אנשים, מה אתה חושב שאני בובה? אני לא בן אדם כמוך?

אנשים בנו את הבתים האלה במשך שנים, ואני בעשר דקות הורס עבודה של שנים, אתה חושב שאני לא מבין מה אני עושה?”

“אני מבין מה אתה אומר”

“תן לי, תן לי בחיאת אבוק, לגמור את הבית האחרון הזה, ואני אלך הביתה כבר, אין לך רחמנות?”

“קודם את העצים”.

הוא חזר לטרקטור והתקשר למישהו שאיתו דיבר כעשר דקות. אני נכנסתי לתוך הבית וחיכיתי.

אחרי כחצי שעה באה משלחת של ארבעה או חמישה אנשים, לבושה בסרבלים כחולים, ממשרד הביטחון. איש אחד פנה אליי ואמר “אנחנו נעשה כל מה שתבקש!”

“לא בקשתי את הירח, רק את עצי התמר האלה תעקרו ותוציאו לכביש”

הוא פנה לבדואי “סאלם בוא, חבל על הזמן, תעשה מה שהיהודי הזה מבקש” סאלם הניע את הטרקטור והתחיל לעקור עץ תמר אחד ועוד אחד ולשים על מה שהיה פעם החנייה של האוטו, ועתה הפך לגושי אספלט שבורים ומעורבים בחול.

שעות הוא עבד, בשעה שתיים וחצי כל העצים היו שכובים לאורך הכביש. היה זה יום שישי, לא רציתי ללכת הביתה עד שאראה במו עיניי, כיצד הורסים את ביתי.

לא טוב להשאיר חללים ליד הדמיון, אדם לא אוהב להשאיר חללים ריקים בחייו.

אבל המתנתי לשווא. ההוראה הייתה שביום שישי מפסיקים את העבודה בשלוש, והשעה הייתה רבע לשלוש, על-כן הם דחו את מלאכת ההריסה ליום א’.

עברה עלינו שבת מיוחדת. בישיבת כרם דיבנה היו שיעורי תורה, והיה אוכל טוב ובשפע, ואני כל השבת חשבתי על הבית, שלא יהרסו אותו לפני שאגיע.

ביום ראשון עליתי לאוטו וטסתי לגוש. היו פקקים רבים בדרך, מכוניות הצבא נעו לאט וחסמו את האפשרות לעקוף אותם. למרות זאת נסעתי בדרכי עפר ובשוליים כדי להגיע בשעה שבע וחצי.

אבל אני הגעתי בשעה שמונה וחצי, הבית כבר היה לעיי חורבות. איי! איי! בית! בית! כמה הייתי נותן אם יכולת עכשיו לדבר. הבית היפה שלנו הפך למשטח אבנים, והוא שתק כמו שכל המתים שותקים.

התהלכתי בין ההריסות, ושברי הבטון שתחת רגליי השמיעו קולות, מן צליל משונה וחד-גוני, כשל כיתת חיילים הצועדת בסך.

מבין שברי הבטון הציצה ראשה של בובת הברבי של בתי הקטנה, שאותה שכחתי לאסוף, גופה היה מעוך אבל ראשה נותר שלם.

שלום עכשיו שלום,

כתבו את כל דבריי.

ספרו לתום ודיק, מן המוות שבתי חי.

הטבוע בדמי מעופי לא יבלום.

משב בהר הזיתים.. שלום עכשיו שלום.

(ג. ג’ויס, יוליסס)

בבית אחד קטן בגוש קטיף גרים שירן ואורי. זוג צעיר. מחר הגירוש יתחיל. החיילים מתארגנים וגם המתנחלים. הקיץ חם והאווירה מתוחה.

בוסתן המפקד מנחה את חייליו.

בוסתן: אני צריך שני מתנדבים. יפה בואו לפה. שימו את זה- (נותן להם חולצה כיפה, ומטפחת) אתם צועקים יהודי לא מגרש יהודי. אין לכם לב. זה הבית שלנו איך אתם עושים לנו את זה.
אלכס ויניב: יהודי לא מגרש יהודי. אין לכם לב. זה הבית שלנו איך אתם עושים לנו את זה. אל תעשו את זה
בוסתן: מזה מזה? תגידו אתם רובוטים מה יש לכם. תראו איך עושים את זה. (מדגים בפאתוס) תסרבו פקודה! אין לכם לב?? תסתכלו עלינו! לאן נלך! איפה נגור? נו..
אלכס: אה כן, תסרבו פקודה! אל תעשו את זה!
בוסתן: יפה. שימו לב, יש לכם מה ללמוד מהעליה מרוסיה. יפה אלכס. יפה עכשיו אתה.
יניב: נראה לי הבנו את העיקרון
בוסתן: הבנת? מה הבנת?
יניב: סתם את המסר
בוסתן: הופה מישהו הבין את המסר. יפה. אנשים בכירים עושים ישיבות כדי להבין ולהתכונן אבל יש חיילים פשוטים שהבינו את המסר. מה המסר חייל?
יניב: אממממ שהם לא רוצים שנפנה אותם
בוסתן: שהם. לא. רוצים. שנפנה. אותם. פשששששש מורכב. אל תשכחו שאתם חיילים צעירים ואלה פה אנשים עם אידיולוגיות שעוברות מדורי דורות. אתם יודעים מזה לעמוד מול זה?!
אלכס: זה קשה
בוסתן: זה קשה! מלאדייצ אלכס. זה קשה מאוד! כי הם יודעים למה הם פה. אבל אתם… אין לכם מושג. אתם רק חושבים על הפריסה. על הסופש. על החברה. אה? יפה. אז עכשיו כולכם תתרגלו יחד כדי שנהיה מוכנים. קדימה קדימה.
כל החיילים מתחילים לצעוק.
חיילים: תסרבו פקודה. זה הבית שלנו! אל תעשו את זה! אתם לא חייבים! תתביישו לכם.
בוסתן: יפה יפה. די שששששש. מספיק! ועכשיו לסצנה כמו שעברנו עליה הגעתם לבית ואז..
אלכס: שלום אמממ
בוסתן: רחלי ויואב
יניב: שלום רחלי ויואב..
בוסתן: קדימה כמו שלמדנו
אלכס: שלום רחלי ויואב, גם לנו קשה להיות פה.
בוסתן: יפה!
יניב: וגם לנו כואב, אבל אין לנו ברירה
בוסתן: יש לכם. תסרבו! תגיד למפקד שלך אני לא יכול
יניב: אני לא יכול
בוסתן: חייל!
יניב: אמרתי את זה לו.. אמרתי לו אני לא יכול
בוסתן: אתה לא עונה לזה וממשיך.. תביע צער
יניב: אני ממש מצטער. באמת
בוסתן: ככה מצטערים? תגיד אתה לא יודע להצטער?!
יניב: אני יודע
בוסתן: אז תצטער!
יניב: אני מצטער
בוסתן: עם הפנים!!
יניב: אני מצטער
בוסתן: יותר טוב. טוב. אחרי שאתם מצטערים. אתם נכנסים לתוך הבית. וגם אם הם אומרים לכם לא. וגם אם הם שמים את היד על המשקוף. וגם אם הם בוכים אתם ממשיכים להצטער ונכנסים לתוך הבית. זה הצעד הכי חשוב. ולמה זה?
כל החיילים שותקים. בוסתן עובר ומסתכל להם בעיניים.
בוסתן: שימו לב חיילים טוב טוב למה שאני הולך להגיד לכם ותחרטו את זה על המצח!
כי זאת הצהרה שהבית הזה הוא של המדינה ולא שלהם! ואם המדינה החליטה שהוא הולך קאפוט הוא הולך קאפוט. יש?
חיילים: יש המפקד!
בוסתן לסיוון: אין דבר יותר מטומטם מחיילים צעירים. את חושבת שהם מבינים משהו? כלום. כל מה שמעניין אותם זה מתי אוכלים.

(…)

נכנסות אפרת ואוריה אחיות של שירן
אפרת: שירן את לא מאמינה
שירן מה עכשיו?
אוריה: סבתא של הרצליך נפטרה
שרן: מי?
אפרת: סבתא של הרצליך. אפשר מהשקשוקה? טועמת
אוריה: איכס אבל למה עם הידיים?
שירן: סבתא של הרצליך נפטרה?
אפרת: כן כן נפטרה
שירן: על זה אתן עשיתן את הכניסה הדרמתית הזאת עכשיו?
אוריה: קודם כל לא יפה. היתה נחמדה הסבתא. וחוץ מזה. זה לא סתם שהיא נפטרה היא הולכת לעשות היסטוריה
אפרת: מרד גטו ורשה היא תעשה פה!
שירן: טוב אני רואה שאנחנו ממשיכים עם הקו הדרמטי
אפרת: הרצליך הולכים לקבור אותה כאן!
שירן: מה? מתי?
אוריה: מחר! מחר בבוקר!
שירן: הם הולכים לקבור אותה כאן מחר?
אפרת: את קולטת?!
שירן מתיישבת. הבנות אוכלות ושותות משאריות שיש על השולחן
אוריה: זה מה שקורה כשעם הנצח לא מפחד!
אפרת: זה המסר נשמה!
שתיהן פוצחות בשירת לא לא לא תפנו אותי לא תפנו אותי כל כך מהר
שירן: אני מקווה שהם שאלו את הסבתא קודם
אפרת: שאלו מה
שירן: אם היא בקטע של לרדת לקום לרדת ולקום לרדת ולקום בום
אפרת: למה נראה לך שהיתה לה בעיה, היא כבר מתה
אוריה: תראי את הגדולה של הבנאדם. שגם אחרי שהוא מת ממשיך לעשות דברים מטורפים בעולם. מלכה! מלכה!
שירן: כן. מלכה. אז מה הם יעשו? הם אמרו?
אוריה: הם יעשו לוויה. והספדים והכל ויקברו אותה.
אפרת: זאת אמונה! זאת האמונה המדוברת! היא חיה כאן והיא נפטרה כאן והיא תקבר כאן. מה? יש למישהו בעיה שיקפוץ לאדמה ויפנה אותה משם
אוריה: נראה איזה חייל יגרור אנשים מתוך הבית קברות. ממממ לא נראה לי. אולי חיילי הזומבים
שירן: שתדעו שבסוף הם יוציאו גם את אלה שבאדמה ויעבירו אותם. אני אומרת לכן את זה כדי שלא תחיו באשליה
אפרת: טוב! הנה עוד פעם הדיבורים האלה. אולי כבר תפסיקי לפחד כל כך מאשליות ותתחילי יותר להנות בחיים
שירן: וואו נשמעת תוכנית מצויינת
אפרת: לא התכנית שלך נשמעת מצויינת, כל הזמן לחכות לגרוע מכל וכל הזמן להזכיר לכולם כדי שכולם יחכו לגרוע מכל כי למה לקוות?! למה?! הרי תקווה היא אשליה
שירן: תאמיני לי שזה לא הגרוע מכל
אוריה: אה לא? זה לא הגרוע מכל? יש יותר גרוע מלהזרק מהבית שלך לרחוב? מלראות את הנוף האהוב עליך בעולם…
שירן: טוב אוריה, אני יודעת מזה לחיות פה ואני יודעת כמה זה כואב. זה כואב גם לי. זה כואב לי יותר מהכל.
שלושתן משתתקות. אפרת מתחילה לבכות. שירן חוזרת לכיור לשטוף כלים.

מגפון נשמע מרחוק:
חיילי צבא הגנה לישראל אני אוהב אתכם! זה הזמן, להוריד את המדים המכוערים שאריק שרון תפר לכם, וללכת קצת לים! תראו איך אתם לבנים! לים של גוש קטיף אין מציל שיציל אותו מהעקירה הזאת! סרבו פקודה!!! אתם יכולים למנוע את זה! סרבו!

הבולדוזרים של שרון שהגיעו לגוש עם מובילי טנקים, רוכזו במספר מקומות. היו מהם צהובים והיו גם אדומים. הם נאספו כמו להקת האריות שהתרכזו יחדיו בסוואנה כדי לטרוף זברה או צבי.
וכאשר הם החלו במלאכת החורבן, הם כבר נדמו לי כאותם הדינוזאורים, עם הצוואר הארוך, ועם חשיפת השיניים המעוקלות, בסרטי “פארק היורה” שהוקרנו אצלנו מפעם לפעם.
כך הצטיירו לי הבולדוזרים של שרון אז וכך גם היום. ובאמת גוף הבולדוזר, והמנוף הארוך והגמיש, והפטיש, העולה ויורד, היושב בקצהו, כל זה דמה מאוד לדינוזאורים שאותם ראינו ב”פארק היורה”, בתמונות, ובמאובנים.
הבולדוזרים הללו עבדו מבוקר עד ערב להחריב את בתינו. את מלאכת ההרס כמובן שלא נתנו ליהודים נקיי הדעת.
את המלאכה הבזויה והנאלחת הם נתנו לאחינו הבדואים. הם היו הנהגים והם ידעו לכוון את הפטיש כדי שיכה בקירות הבית ובתקרותיו.
בימים שהבולדוזרים דפקו על קירות הבתים, כבר עזבו רוב מתיישבי גוש קטיף אל תוך הקו הירוק.
אני מאמין לאלו שאמרו שאינם רוצים לראות בחורבן ביתם. אבל היו שעזבו בגלל שהנשארים אחרי התאריך שנקבע היו מפסידים את שלושים האלף שקלים, הוצאות ההובלה, שהממשלה העניקה רק לאלה ש”ייצאו בזמן”.
היו כמה יישובים אידיאולוגיים כמו עצמונה, וכפר דרום, ועוד כמה משפחות טובות מנווה דקלים, שנשארו עד הרגע האחרון, אבל הרוב עזבו כדי לא “להסתבך עם הממשלה”.
מה שאירע בפועל הוא שגם מי שנשאר אחרי התאריך הקובע ,קיבל את הוצאות ההובלה כמו אלו שברחו כמו זברות מבוהלות.
בסך הכול גם אלו שעזבו את ביתם, בטרם עת, היו אנשים טובים והגונים, אבל מאז ועד היום יש נתק בן אלו שעזבו לפני הזמן, לבין אלו שנשארו עד הרגע האחרון.
למעשה, הבדואים היו רק קבלני המשנה, הם לא נגשו למכרזי החורבן, כי הם אף פעם אינם זוכים. לכן הם התרגלו להיות קבלני המשנה ומתפרנסים מכך יפה.
מי שזכה במכרזים המתועבים הללו, היו יהודים טובים ובעלי קשרים. בתכלס, הקבלנים היהודים אפילו לא ביקרו במקום ששליחיהם, החריבו עד הייסוד.
זה כמו אלו שרוצים את השניצל חתוך יפה, עם הפירורים מלמעלה, ושאף אחד לא יספר להם מה עבר על השניצל הזה עד שהגיע לצלחתם, כי הם, בפירוש, לא רוצים לדעת.
הבדואים בסיפור הזה היו השין גימלים, כמו גוי של שבת, שרק לו מותר לכבות או להדליק את האש. הם עברו בית בית, והרסו אותו בדיוק כפי שנצטוו.
אחרי שעזבנו את הגוש שבנו אליו אני ואשתי כדי לארוז. שנינו שמענו את קולות ההרס של הבולדוזרים.
לי היה הדבר יותר קל אבל לאשתי היה יותר קשה. הקולות הללו של ההרס והחורבן מלווים אותנו לכל ימי חיינו.
צר היה לי על שנאלצה לשמוע את קולות ההריסה המתועבים הללו, כי יכולתי להסתדר בלעדיה, ולחסוך לה את הטראומה. אבל היא התעקשה לבא עמי כדי לארוז, ואטמה אוזניה משמוע.
וכפי שכתבתי בסיפור האחרון: ביום שישי אשתי עזבה את הגוש לצמיתות, ואילו אני נשארתי כדי להיות בזמן הריסת הבית, ולעוד כמה משימות.
עוד אני משוטט סביב הבית, ראיתי אותו משנה כיוון, ומדדה לעברי בעצלתיים. כך בוודאי היו הולכים גם הדינוזאורים, כדי ללכוד את טרפם.
הוא הגיע מהיכן שהוא והחל לנסוע לעבר הבית שלי. עשר דקות תמימות נסע הבולדוזר עד שנעצר מולי ביתנו היפה.
גם אם הבולדוזר, המכוער הזה, היה נוסע אלף שנים כדי להגיע לביתי, הרי שגם אז היה נדמה לי שהגיע מהר מהצפוי.
מהבולדוזר ירד בחור שחרחר וצנום, פניו, המאובקות באפור, דמו לפסלי הראשים הכרותים שראיתי במוזיאונים. הנה הגיע הרגע שבו הבולדוזר הגיע גם לבית שלי.
כמו המוות שמגיע בסוף, כך הגיע גם אלינו הבדואי רכוב על הדינוזאור שלו, כדי להרוס לנו את הבית. אלא שכאן הבית, החי והתוסס, לא הגיע לכלל שיבה, כאן הורידו את שיבתו בדם שאול.
הבדואי הבחין בי מתהלך לכאן ולשם, התקרב אלי ואמר שלום, אני סאלם אבו יוסף.
“גמרת להוציא הכול?” הוא שאל.
“למה אתה שואל?”
“מה זה למה? הגיע הזמן חביבי.”
“הגיע הזמן למה?”
“אתם הבית האחרון שנשאר במושב, ואני צריך לגמור את העבודה”
“תשמע אני לא רוצה להפריע לך בעבודה אבל יש לי כאן תמרים מאה עץ, ועוד משתלה של ארבע מאות עץ. קודם צריך לעקור אותם, ואחר כך תעשה עם הבית מה שאתה רוצה”
“השתגעת? מי יעקור דבר כזה!”
“כבר ימצאו מישהו”
“בחייך לעקור מאה עצים זה ייקח יומיים”
“מצידי שייקח גם שלושה ימים, אני לא אמרתי שאתה תעקור, אני רק אומר שאתה לא תהרוס את הבית, לפני שהעצים האלה יהיו בערמה, על יד הכביש”.
“ואם אני יתחיל לשבור את הבית, מה אתה יכול לעשות?”
“בבקשה תתחיל, אבל רק תדע שאני יושב בתוך הבית, ומה שיקרה לי יהיה על הראש שלך”
הבדואי עלה על הטרקטור, שילב ידיו על ההגאים, ועליהם הוא הניח את ראשו. הוא נראה אובד עצות, משום שאני בסירובי, עלול לגרום לו לנזק כספי גדול בשל העיכוב בזמן.
הוא חשב מעט, כיבה את המפלצת, וירד אליי. “תשמע אתה לא בסדר, תאמין לי אתה חושב שאני נהנה מהעבודה הזאת?”
“את זה לא אמרתי”
“תאמין לי אני כבר חולה מזה, כל היום להרוס בתים של אנשים, מה אתה חושב שאני בובה? אני לא בן אדם כמוך?
אנשים בנו את הבתים האלה במשך שנים, ואני בעשר דקות הורס עבודה של שנים, אתה חושב שאני לא מבין מה אני עושה?”
“אני מבין מה אתה אומר”
“תן לי, תן לי בחיאת אבוק, לגמור את הבית האחרון הזה, ואני אלך הביתה כבר, אין לך רחמנות?”
“קודם את העצים”.
הוא חזר לטרקטור והתקשר למישהו שאיתו דיבר כעשר דקות. אני נכנסתי לתוך הבית וחיכיתי.
אחרי כחצי שעה באה משלחת של ארבעה או חמישה אנשים, לבושה בסרבלים כחולים, ממשרד הביטחון. איש אחד פנה אליי ואמר “אנחנו נעשה כל מה שתבקש!”
“לא בקשתי את הירח, רק את עצי התמר האלה תעקרו ותוציאו לכביש”
הוא פנה לבדואי “סאלם בוא, חבל על הזמן, תעשה מה שהיהודי הזה מבקש” סאלם הניע את הטרקטור והתחיל לעקור עץ תמר אחד ועוד אחד ולשים על מה שהיה פעם החנייה של האוטו, ועתה הפך לגושי אספלט שבורים ומעורבים בחול.
שעות הוא עבד, בשעה שתיים וחצי כל העצים היו שכובים לאורך הכביש. היה זה יום שישי, לא רציתי ללכת הביתה עד שאראה במו עיניי, כיצד הורסים את ביתי.
לא טוב להשאיר חללים ליד הדמיון, אדם לא אוהב להשאיר חללים ריקים בחייו.
אבל המתנתי לשווא. ההוראה הייתה שביום שישי מפסיקים את העבודה בשלוש, והשעה הייתה רבע לשלוש, על-כן הם דחו את מלאכת ההריסה ליום א’.
עברה עלינו שבת מיוחדת. בישיבת כרם דיבנה היו שיעורי תורה, והיה אוכל טוב ובשפע, ואני כל השבת חשבתי על הבית, שלא יהרסו אותו לפני שאגיע.
ביום ראשון עליתי לאוטו וטסתי לגוש. היו פקקים רבים בדרך, מכוניות הצבא נעו לאט וחסמו את האפשרות לעקוף אותם. למרות זאת נסעתי בדרכי עפר ובשוליים כדי להגיע בשעה שבע וחצי.
אבל אני הגעתי בשעה שמונה וחצי, הבית כבר היה לעיי חורבות. איי! איי! בית! בית! כמה הייתי נותן אם יכולת עכשיו לדבר. הבית היפה שלנו הפך למשטח אבנים, והוא שתק כמו שכל המתים שותקים.
התהלכתי בין ההריסות, ושברי הבטון שתחת רגליי השמיעו קולות, מן צליל משונה וחד-גוני, כשל כיתת חיילים הצועדת בסך.
מבין שברי הבטון הציצה ראשה של בובת הברבי של בתי הקטנה, שאותה שכחתי לאסוף, גופה היה מעוך אבל ראשה נותר שלם.

שלום עכשיו שלום,
כתבו את כל דבריי.
ספרו לתום ודיק, מן המוות שבתי חי.
הטבוע בדמי מעופי לא יבלום.
משב בהר הזיתים.. שלום עכשיו שלום.
(ג. ג’ויס, יוליסס)

היה זה ערב לציון ארבע עשרה שנים להקמתה של ‘עקבי־צאן’ על כתף רמה בצפון השומרון. צידה האחד צופה לים התיכון והשני אל הבקעה. חברי הישוב כולם התיישבו על המדשאה מול המרכז קהילתי לצפות במחזה שהעמידו ילדי הישוב. שמעתי את שמי נאמר כל כמה שניות ‘רות….רות..’ הרמתי את ראשי ובחנתי אם ניתן להתעלם מהקריאה ולהמשיך במשימתי. השנה מלאו לי שמונה עשרה והחלטתי לקבל על עצמי לרכז את האירוע, רגע לפני שאני עוזבת את המרכז ויוצאת לשירות הלאומי. הייתי בכורת משפחת מאירי. בת לצבי ורחל ואחות גדולה לגדיד, שירת הים, תובל וחוף.
“את תחזיקי את החוט ואני אזרוק את השלט” הנחה תובל את בדולח “אבל תחזיקי חזק. לא משנה כמה זה יכאב את לא עוזבת” מתח עבורה את החוט והפקיד בידה.
“ברור!” מחתה בדולח על רמזי ההאשמות וכיווצה את מצחה בהפגנת נחישות. תובל זירז עצמו מטה כשצעדי האפרוח שלו תופפים קלות על במת העץ של המרכז הקהילתי של ‘עקבי־צאן’. כל זוג מילדי כיתה ד’ קיבל משימה לפסל מילה אחת מהפסוק ולהעמידה בראש תפאורת האירוע. התפאורה הייתה תלויה בין הבמה לבין התורן הנושא את דגל ישראל לצד דגל גוש קטיף. אלא שתובל, אחי הקטן, על אף שקטן הוא מאוד ביחס לגילו ולכן זכה לכינוי ‘גוזל’, העלה בראשו רעיון גדול וסירב להעמיד את כתובתם שלו ושל בדולח על עמוד כשאר הזוגות. לדעתו העמוד יפגע בְּזַכּוּת אותיות ‘שמע’ ולכן יש לתלותה על חוט ‘שמשון’ דק שהלילה יצפינו מעיני הקהל, בעזרת ווים שחיבר מאחורי כל אות.
“את מוכנה?”
“כן” ענתה בדולח כאילו התעוררה משנתה ונדרכה במקומה. היא הייתה אף יותר קטנה ממנו וזכתה לכינוי ‘אפרוח’. זה לא הפריע לתובל לדחוק בה להצטרף לתעלוליו ולא פעם אף להיפגע מכך.
“אחת…..שתיים……ש…..לוש!” קרא וזרק את ה’ש’. “יופי! מצוין! חכי אני זורק עכשיו את ה’מ'”
“אל תדאג! אני מחזיקה!” הוסיפה בדולח אף כי הרגישה את החוט פוצע את ידה הרכה.
הפעם התעצל אחי לספור וזרק את ה’מ’ מבלי להתריע וכמעט ונשמט החוט מידה של בדולח.
“תחזיקי חזק!”
“אני מחזיקה!” אמרה ומשכה את החוט האוחז באותיות שכמעט ונוגעות בקרקע.
“אל תשכח לספור.”
“אחת….. מוכנה?”
“כן!” קראה בדולח, שליפפה את החוט על שתי ידיה ועצמה את עיניה בחוזקה.
“אחת…..שתיים….שלוש!” זרק תובל את ה ‘ע’ והחבל שקע מטה כשהוא מושך את ידיה הנאמנות של בדולח יחד אתו אל תחתית הבמה. הכתובת התפזרה על הקרקע ובדולח נפלה על פניה ונחבלה בראשה. אחי הקטן פתח במנוסה אל מחבואו הידוע, מאחורי המחסן הישן של אבא ואני נזעקתי לעזרתה של האפרוחית העזובה. הבכי המר ספוג העלבון כאילו ביקש ‘אל תגידי אמרתי לך’, ואני לא אמרתי למרות שתמיד הזהרתי אותה מלהיגרר אחר הרעיונות של אחי. הפעם רק ליוויתי אותה אל השירותים, שטפתי את פניה וסידרתי את חצאיתה המאובקת.
“רות?” קראה אלי בדולח כשהיא מנגבת את פניה.
“כן אפרוח?” התכופפתי אליה.
“את כועסת עלינו?”
“אני אף פעם לא כועסת” אמרתי וליוויתי אותה חזרה אל הטקס.
כעבור חצי שעה הונפה הכתובת “ישראל ה’ אלוקינו ה’ אחד” והאפרוחית טמנה את ראשה בנעליה המתנדנדות בעצבנות.
לאחר האירוע הוריי ואחיי עזרו לי לקפל את אביזריי האירוע וצעדנו יחד חזרה אל הבית. המולת צעדינו הקרבים אל חצר הבית נשמעה מתוך המחסן, ובניסיונו לשפר מחבוא הרעיש אחי תובל את המגרפה הישנה במחסן.
“יש לנו עכבר במחסן! אולי נלך לבדוק” קרא אבא בקול רם וכולנו צחקנו.
“זה לא עכבר, אבא, זה אפרוח.” תיקנתי.
“אפרוחים לא עושים תעלולים שכאלה. זה יותר מתאים לעכבר. שנלך לבדוק?”
“די, עזוב אותו צבי” אמרה אימי חרש לאבי.
“מה יש? סתם נתלוצץ אתו.”
“לא, דיי! הוא בטח גם ככה יסתתר שם שבוע מהחברים שלו אחרי כל זה.”
“נו, אז יסתתר שבוע. עד הבר¬־מצווה זה יעבור.” צחק אבא וויתר על המחסן הישר אל הבית.
הופתענו כשאחי פקע ממחבואו כעבור עשר דקות בלבד. הוא התייצב בסלון הבית כשהוריי, כהרגלם בכל ערב, שותים קפה ומשוחחים. הוא היה זועף.
“נו, על מי אתה זועף? מי אשם? בוא נשמע.”
“מי?!! מי?!! זו רות המטומטמת הזאת!” פתח בצווחת גרון אשר מיהרה להיחנק בדמעות ומכאן והלאה דבר מדבריו לא היה מובן להוריי. אך לי הכול היה מובן. מיהרתי אל הסלון במגננה חרוצה.
“מה אתה רוצה, טפשון?! מי אמר לך להתחכם עם הכתובת? אני?! אני ניסיתי לשכנע אותך לרדת מזה, טמבל!”
“די רות!” ניסתה אימי לפייס.
“מה רות?!”
“מה ‘מה רות’? את בגיל שלו? נו, באמת, את לא צריכה להגיב.”
“אבל את שומעת מה הוא אומר?”
“הוא יכול להגיד. זה לא אומר כלום, נו באמת.” הצטרף אבי.
” אני ועוד איך אגיד!! זאת היא עם העיניים הרעות שלה. היא כל הזמן מורידה לי את הרוח” התייפח תובל.
הורי החלו לחייך ואחר כך לצחוק. אחי השתמש במושג ה’רוח’ בכדי לתרץ כל מעשה תמוה שעלה בראשו. כשרצה בירך אבי על כך ואף השווה אותו לדויד המלך, וכשרצה היה מגחך עליו כאילו היה סירה השטה הרחק מן החוף.
“תפסיקו לצחוק עלי! אתם כולכם לא מבינים.”
“בוא תובי!” קראה אימי. “בוא, נו! בוא אלי אני רוצה להגיד לך משהו.”
“לא רוצה!” צרח תובל. “אני לא כמוה! אני אף פעם לא יהיה כמוה! שהיא עושה כל מה שאומרים לה כמו רובוט.”
“מה זה קשור, תובי?! נו, בוא רגע.”
“קשור! זה קשור! אין לה רוח אז היא מנסה להפיל את שלי! אני לא אתן לה!!” אמר והביט הישר בעיניי. “שמעת!! אני לא אתן לללל……ךךךךךך!!!!!!” ובצרחה זו פנה אל חדרו.
“אוי, כמה רוח” אמר אבי בבדיחות ואימי צחקה ודחקה בו בידה.
“די, צבי!”
תובל משך ממיטתו את מצעיו ויצא לישון בחצר. הוא ידע שברגעים כאלו הוריי זונחים את חוקי המשמעת של הבית ומניחים לזעם לעבור. ומכיוון שתמיד אהב לישון בחוץ חשב שיהיה זה בזבוז לוותר על היתר זמני זה.
בעוד אחי הלך לישון עם יתושיי תמוז, אני הלכתי לישון עם הגדרתי כ’חסרת רוח’. אני מכירה את אחי הקטן ממני, מזה עשור. גרונו לא משקר. ידעתי שמחר, בין אם ארצה ובין אם לאו, ליבי יחפש רוח. הרבה רוח. כל רוח.
*******
מאמצע תמוז עד אמצע אב האוויר יבלבל גם את אפה המחודד של נערה קפדנית ומאופקת. הבלי החום כעת עולים מהקרקע בשווה ללהט קרני השמש. הראוי והכדאי נאבקים זה בזה בזירה של מעיינות הרחצה ובתי הכנסת והמדרש. אכילת בשר כסימן לצאת הילדים לחופש עם מיעוט השימחה בשל ציון חורבן ירושלים, ואיסור חדש לעומת מבצעי סוף העונה בחנויות.
נוסף לכל אלו היא שעתם היפה של הנערים ברכביהם הראשונים, עם גופיה וסיגריה וחלון פתוח ממהרים להספיק לנשום קצת חופש לפני הגיוס. שיער פרוע ולוח זמנים גמיש ממסטיק ממכר ומדבק. אני יכולתי להם. עמדתי עיקשת לנוכח רעמי החבורות הנוהמים בחלוני עד לפנות בוקר בצלילי זכוכית, וצחוק מעמקי המעיים. בפניי עמדה הזדמנות לסיים קורס תקשורת מזורז באוניברסיטה ובכך להתקבל לשירות לאומי בתחום. אך תמוז והכביש החם עליו התגלגלו גלגלי מכוניתו של הושעיה הצליחו לבלבל אף אותי. הושעיה היה בנם של יצחק ורחל עמאר מ’מעלה צמר’. הוא היה בגילי, ולפני שפרש לחיי הגבעות היה מדריך יחד איתי במרכז הקהילתי. ‘מעלה צמר’ היא גבעה הסמוכה לעקבי צאן, מעין שכונה נפרדת הנשענת על כתף ההר אך השונה בתכליתה. שם גרות עשר משפחות הממעיטות להתחכך בגורמי הממסד. לעומתם, בראש ההר שוכנת שכונת ‘גדרות־צאן’, אותה הקימה משפחת ‘סלע’ וכיום גרות שם חמש משפחות המסרבות לכל סממן ממסדי גם כזה הקשור לממסד על ידי צד שלישי, ולפעמים גם רביעי. שביל הכורכר המוביל אל ‘גדרות צאן’ דרך ‘מעלה צמר’ כאילו אוגר את חיבת הפסיעות של תושבי ‘עקבי צאן’ הנהנים לבקר בגבעה בעלת הנוף המרהיב לשתי רוחות השמיים. בבוקר פועם לב הבקעה במזרח תחת אודם שמש ובערב נוצצים מי ים התיכון במערב. הטיילת עמוסה מהלכי כושר ואצנים, רוכבי אופניים ונערים בדרכם למדורה או קפה בנקודת התצפית. ביתו של הושעיה צופה למזרח ובגינתו מתכנסת חבורת נערים מדי ערב. לא כל המילים מותרות בחצר זו, ולא כל הרעיונות, והחכם ישים ליבו לכך. למרות ניסיונם להתרחק ככל האפשר מצילה של מדינת ישראל, את רוב פעילותם עושים חברי הגבעה דווקא ב’עקבי־צאן’ המזוהה עם הדגל והצבא, כך שעל אף שפלותה הגיאוגרפית תושבי ההר כולו נושאים אליה עיניהם.
הושעיה נסע באיטיות במקביל אליי, פוסעת מהכניסה לישוב אל עבר ביתי.
“למה את לא באה בערב? למה את סנובית? למה?” הטיח בי בחיוך. איני רוצה לדייק מה הייתה תשובתי כי הייתה מבולבלת. הסמקתי והרגשתי מוחמאת מעצם הפניה.
“רות, את יודעת שעוד חודש אני מתגייס. את תתגעגעי אלי ואז יהיה מאוחר.”
” מה..? לאן..?” ועוד כמה שאלות המשכתי לשאול מבלי להקשיב לתשובתו.
“תבואי הערב ונדבר. גם ככה הבנות שם שרוטות לגמרי, צריך מישהי חכמה שתעשה קצת סדר.”
“למה..? מה עם..? יש את חלי גם…”
“מה את משווה. היא סתומה לגמרי, כפרה עליה” הושעיה נשען כעת עם שני מרפקיו על החלון והרכב המשיך לנסוע לצידי. הרגשתי את ידי אוחזת בחוט ואת הושעיה מושך אותי אחריו. אולי אל דרך טובה ואולי אל תהום ואני ממש לא מתכוונת לעזוב את החוט, אלא ליפול אתו ביחד בעיניים עצומות.
“טוב, אז היום בערב. עכשיו אין לך תירוץ שלא ידעת.”
“בכיף.”
“כן? יאללה אש!! בעיניים היפות שלך שאת באה?”
“נראה” אמרתי ופניתי אל בייתי.
היום אלך לישון שמחה עם רמז חדש באמתחתי, ואפילו אם נאמר בצחוק, חשתי יש בו משום אמת. ישבתי מול המראה והבטתי בעיניי התכלת היפות שירשתי מסבתא נעמי. שיננתי בדמיוני את מהלכי הכיבוש והאהבה של הושעיה עד מנוחתי בזרועותיו. תלתלים פרועים מעטרים את כתפיו עד לזרועות חשופות שוודאי יבנו את ביתנו נתמך בסלע, על אחת מגבעות השומרון היתומות. אף תנועה או לבוש או קול שלי, בדמיון, זהה ולו במקצת לשל אימי. אני לא אכסה את שערי או אקצוץ חלילה, והושעיה לא יסתובב עם פאות כמו חבריו לישיבה. רעמת השיער המבודרת תפוזר עד בוקר על המיטה הרחבה. בטהרת היום תשאיר זכר על משענת הספה בסלון הצופה אל הוואדי. תתנופף ברוח בשבתנו במרפסת תחת סכך מעוטר בגפן. תברך אותי כל בוקר עם לכתו וכל ערב עם שובו. דבר לא יעצור את הפרא הערמוני מלבד לחישה אחת שלי, ומבט ישיר אל עיניו הספרדיות.
ניסיתי לדמיין את עצמי בין חבורת הלצים של הושעיה, יושבת לצידם במרפסת ביתו ומניחה לדברי הבאי ללטף את אזני. המחשבה העבירה בי צמרמורת אך קול גרונו הניחר של תובל עוד הדהד בי לצאת מהריבוע.
“פססס…ג’ינגית” הציץ אבי אל חדרי. “את יוצאת לאן שהו הערב?”
“לא… יודעת, למה?”
“אימא תחזור מאוחר ואני רוצה לצאת לשיעור בבית המדרש.”
בהיתי בדלת מספר שניות, מתחבטת עם עצמי ועם הרוח. “בסדר, אני כאן.”
“זה שיעור ארוך, זה רב חשוב שמגיע במיוחד לתת שיעור ו…”
“אין בעיה, אבא. אני גם ככה צריכה לסיים עבודה בתקשורת.”
“יופי, תודה. תשאלי אותם מה הם רוצים לארוחת ערב ותוודאי שתובל אוכל, אבל לא את הראש של שירת הים.”
“חה חה, מצחיק מאוד!” התפרץ תובל אל החדר. אני לא רוצה ארוחת ערב, אני רוצה לבוא איתך לשיעור.”
“זה לא בשבילך זה שיעור למבוגרים” אמר אבא והניח את ידו על ראשו של תובל.
“אז מה, בא לי” אמר העיקש והסיר את יד אבי מעל ראשו.
“אין שם כיבוד, לכל היותר קפה ומים.”
“לא איכפת לי” משך תובל בכתפיו. בעיניו היה מבט שאינו מתכוון להתפשר. חמדתי להפיל את רוחו.
“אתה ילד שלא יודע לקבל ‘לא!'” התערבתי.
“דיי את!” רטן. חזרתי אחר דבריו בלגלוג.
“מאיפה אתה מביא את הביטויים הללו? ‘דיי, את!’ מה זה? חוץ מזה שאבא מסביר לך שהשיעור הזה לא בשביל ילדים.” ניסיתי לדובב את מחשבותיו של אבי והפניתי אליו את מבטי לאישור. “ואתם תמיד בסוף נכנעים לרצונו.”
“דיי, את!” קראו שניהם יחד, ואבא כהרגלו צחק.
“לא ייאמן” קמתי מהכיסא אל המטבח להכין לחם מטוגן לשני אחיי הקטנים, חוף ושירת הים, וידעתי שתובל יתגנב לשיעור ואכן כך היה.
*******
“גו¬־זל!” שמע תובל קריאה מלעילית מרחוק, כשהוא מציץ מבעד לחלון בית הכנסת.
“ששששש!! טיפש! אבא שלי בפנים, אני לא אמור להיות פה.” החזיר תובל בלחישה צרודה ועצבנית.
“איפה האפרוח?” הגיח ‘כאצי’ בחריקת בלמי אופניים.
“מאיפה לי לדעת? תהיה בשקט!”
“מה אתה עושה פה?”
“מקשיב לשיעור.”
“מה זה, מה מדברים פה?”
“מדברים על ‘גדרות צאן’ ”
“נו, אז איפה אפרוח? למה לא קראת לה? מה אתם ברוגז בגלל הכתובת שנפלה?”
“שתוק כבר. אמרתי לך שאני לא יודע. אתה מפריע לי להקשיב.”
“לא יפה, גו־זל. לא יפה. אני אלך לקרוא לאפרוח להגיד לה שאתה פה.”
“תעשה מה שבא לך, רק לך כבר.”
כאצי נעמד לכמה שניות ואז פתח במרוצת אופניים וקרא בקול רם “גו, גו, גו גוז גו־זל הגו־זלן!!!!”
כעבור כמה דקות הגיעה בדולח בצעדים מבוישים.
“תובי, מה אתה עושה כאן?”
“שששש! אני מקשיב לשיעור.”
“אבל על מה הם מדברים שזה מעניין אותך?”
“מקודם הם דיברו על ‘גדרות צאן’. עכשיו הם מדברים על גוש קטיף.”
“אבל….”
“ששש! תני לי להקשיב, אני מבטיח להסביר הכל אחר־כך.”
“מבטיח?”
“כן, כן. נו זה מה שאמרתי, לא?”
“תודה תובי” אמרה והתיישבה על שולחן שהיה על ידו והביטה בו מביט ברב דרך החלון. היא נדנדה רגליה וכבשה את סקרנותה עד תום השיעור. כשניתנו אותות סיום השיעור, מיהר תובל להסתלק חזרה לביתו. “בואי מהר” ובדולח נענתה.
“לאן אנחנו הולכים?”
“אלי הבייתה, יש לחם מטוגן. אני צריך להספיק לאכול לפני שאבא חוזר. אני לא אמור להיות כאן. שום מילה לאף אחד.” והשניים רצו אל הבית ונכנסו דרך דלת החצר. על הדלפק חיכתה צלחת קרה עם לחם מטוגן. “שבי! אני אחמם לך. שוקולד, תות או מייפל?”
“תובי? איך אתה לא יודע שאני אוהבת שוקולד?”
“כמה לשים?” אמר והפך את הבקבוק.
“עוד…עוד…עוד…עוד….חחח שים את כל הבקבוק” צחקה ותובל ציית. “עכשיו אתה יכול לספר לי מה שמעת בשיעור?”
“הבטחתי. מה את רוצה לדעת?”
“לא יודעת? תספר כל מה ששמעת.”
“שמעתי הרבה דברים.”
“אז תספר הכל.”
“איך זה שאת פה?”
“אני לא מבינה, אתה אמרת לי לבוא.”
“אני מתכוון, איך זה שאת לא צריכה להיות במיטה עכשיו?”
“במיטה? יש חופש. אני כבר בת עשר, אני יכולה ללכת לאן שאני רוצה.”
“לא יכול להיות. גם אני בן עשר ואני צריך לעשות הכול בסתר.”
“תובי…..” החלה בדולח מתחננת “תספר לי מה היה בשיעור.”
“זה היה שיעור על הגירוש.”
“על הגירוש” חיזקה בדולח את דבריו.
“וגם על עקבי צאן וגם על גדרות צאן.”
“יופי.”
“והרב הסביר שאנחנו תלויים במה שקורה במדינה של החילונים.”
הפעם בדולח הסתפקה בנענוע ראש וניכר בה שאינה מבינה ממש על מה תובל מדבר.
“הרב סיפר שיעקב יצק שמן על האבן כדי להבטיח שהמקום יישאר תמיד מקום עבודת השם. וגוש קטיף נחרב כי לא יצקנו שמן על האבן.”
“ואם היינו יוצקים שמן אז לא היה גירוש?”
“ככה הוא אומר. אבל אני לא חושב שהוא מתכוון לשמן באמת.”
“אז למה הוא באמת מתכוון?”
“אני חושב שצריך להיות יצירתי. לא לעשות כמו שכולם עושים.”
“נו, באמת. זה כל כך מתאים לך להגיד את זה כי אתה אוהב לעשות שטויות. זה סתם תירוץ ובטח הרב לא אמר את זה בכלל, או שלא הבנת כלום ממה שהוא אמר.”
“אז את לא רוצה לעזור לי?”
“לעזור לך במה?”
“מה זה משנה? גם ככה את לא רוצה לעזור לי והכל שטויות, אז אני לא אספר לך.”
“אני כן רוצה, אני רק אומרת…”
“כן, את רק אומרת שזה שטויות.”
“לא נכון, אני התכוונתי למה שאמרת מקודם, אבל אני לא באמת חושבת. תספר לי, תובי.”
“אני אחשוב על זה.”
“תובי” קראה בדולח בקול עדין ומתחנף.
“מה? את רוצה עוד שוקולד?”
“לא” צחקה בדולח ובדיוק נכנס אבא וחייך אל שניהם בעוברו על פניהם.
“ילדים. צ’יק־צ’ק ולמיטה”
“טוב, אבא” אמר תובי ונעץ מבט בבדולח להזכירה שלא לגלות דבר. לאחר שאבא נעלם במסדרון הוא אישר לה לחזור למצב נוח.
“למה אבא שלך צולע?”
“סיפרתי לך כבר אלף פעם.”
“אני יודעת אבל אני אוהבת שאתה מספר לי.”
“טוב, תסיימי לאכול.”
“טוב, הנה סיימתי” ניגבה את פיה במרפקה וקמה מהשולחן “אבל תספר לי עם הכול, גם עם הקב”ה והנס והמוסר השכל.” אמרה והתיישבה בסלון ונדנדה את רגליה בציפייה.
“זה היה כשהם גרו בגדיד, והתחיל הגירוש, ואבא היה נוסע להתפלל בשירת הים כדי לחזק אותם, וגם כי הוא אהב מאוד את הים. בתחילת הגירוש אבא היה מאלו שחשבו שצריך לקבל את החיילים בלב שמח למרות הגזירה כי הם רק עושים את עבודתם, ובכל זאת אלו החיילים שלנו. החיילים היו נוסעים ברכבים גדולים כאלו ועוברים בין המפגינים, ואבא שלי היה מנסה למנוע ריבים. ופעם אחת היו כמה נערים שהתנפלו על רכב צבאי בקריאות של ‘למה? למה?’, ‘עם ישראל!’ ‘נצח ישראל…’ וכל זה…”
“תעשה את זה עם הקול כמו שאתה עושה.”
“אין לי כוח עכשיו.”
“נו, בבקשה…”
“טוב, אבל בלחש כי חוף ישן עכשיו” לקח תובל אוויר והחל לוחש בקול.
“למה??!! למה???!! מה עשינו לכם???!!!!! אנחנו אוהבים אתכם?!!! למה??? אלוקים למה????!!!! לא תשברו אותנו?!!!! עם הנצח לא מפחד??!!!! אתם תשלמו על זה???!!! איך אתם יכולים….??” עצר תובי לנשום ולהשתעל ובדולח צחקה.
“עוד, עוד, תמשיך!”
“אתם אחראים!! תסרבו פקודה?! איך אתם יכולים??!!! גם אנחנו חיילים??!!! אנחנו חיילים של היהודים??!! איך אתם עושים לנו את זה?!!! השם ישמור אתכם?!! אנחנו לא נסלח לכם??!!! אנחנו לא נשכח לכם???!”
“תובי” נשמע קולו של אבא.
“סליחה אבא, אני אהיה בשקט.”
“תסיימו ולילה טוב.”
“תיכף אבא. אני מספר לה את הסיפור של גוש קטיף.”
“היית בשיעור של הרב?” שאל ואוזניו של תובל נעמדו.
“אההה…”
“נדבר על זה מחר, תסיימו ולילה טוב.”
“לילה טוב, אבא.”
“נו, תמשיך…” דחקה בו בדולח.
“אז ככה…. אבא שלי עבר שם והוא ניסה להוריד אותם מהרכב ולהרגיע אותם כי הם ממש ירקו על החיל.
“הייייי” נשמה בדולח בחרדה. “ירקו על החיל?”
“לא בכוונה. הם ירקו על הרצפה לפעמים אבל מתוך שהם צרחו עף על החיילים רוק וזיעה. אז אבא שלי ראה שהחיל מבוהל והוא גם התחיל לבכות.”
“אבא שלך?”
“לא אבא שלי, החיל התחיל לבכות. אז אבא שלי פינה אותם מהרכב והחיל מיהר לנסוע ובלי לשים לב הוא עלה על הרגל של אבא שלי.
“אוי” חרקה בדולח בשיניה “יש לי צמרמורת.”
“אז אבא שלי צרח בכל הכוח. הוא אומר שזו הזעקה הכי חזקה שיצאה לו מהפה אי־פעם. זה היה אפילו חזק יותר מכל הזעקות שלו בבית כנסת שהוא התפלל למנוע את הגירוש. והזעקה הייתה כל כך חזקה שלמשך כמה דקות כולם השתתקו אף אחד מהצדדים לא פצה פה. הוא אומר שהוא הצליח לשמוע את הים ולרגע אחד הוא הרגיש כאילו אין גירוש והעולם חזר להיות הגיוני ופתאום הלב חזר למקום של כולם, זאת אומרת הלב של כולם חזר למקום, זאת אומרת הלב של כול אחד חזר למקום של אותו אחד, אני מסתבך עם המשפט הזה אבל ככה אבא שלי הסביר ואני הבנתי למה הוא מתכוון.”
“גם אני מבינה.”
“כן, כל אחד מבין.”
“אבל תספר גם את המסקנה שלו.”
“רגע, זה בסוף. אז החיל נעצר ושאל את אבא שלי אם הכול בסדר.”
“אבל הוא עדיין עומד לו על הרגל?”
“לא, הוא כבר התקדם קדימה מטר או שניים. ואז קרה הקטע המיוחד, שאבא שלי אומר שכאילו הכניסו לו מילים לפה. מילים לא הגיוניות. הוא חייך אל החיל והעמיד פנים שהכול בסדר וסימן לו שיסע הלאה ולא קרה כלום ואף בירך אותו לשלום. למרות שלכולם מסביב היה ברור שהוא חייב להתפנות לבית החולים. אם הוא היה מתפנה אז אולי הוא לא היה צולע היום. הוא לא יודע למה הוא אמר את זה. כנראה משהו הפריע לו לכעוס והוא אומר שזו הייתה הבעיה שלו.”
“מי הפריע לו?”
“הקב”ה לא הרשה לו לכעוס כי הוא, משהו עם זה שהוא ציפה מאנשים לא לכעוס וזה לא היה בסדר אז הוא נענש ולא הרשו לו לכעוס ולכן הוא צולע.”
“אוי!! אני תמיד עצובה בקטע הזה.”
“אני לא. כי הוא אומר שהשקט והרעש של הים זה משהו טוב שגורם לו לזכור את גוש קטיף כמשהו טוב ולא כמו סיפור עצוב כמו שכולם מרגישים.”
“איזה יופי! ועכשיו תספר את המסקנה.”
“נו, את כבר יודעת.”
“מה איכפת לך לספר שוב?”
“את מצחיקה אותי מאוד. המסקנה היא שהזעקה יש לה כוח יותר מכל דבר. יותר מלדבר אל ההיגיון או לשכנע או להסביר או לעשות טובה למישהו כדי שיחשוב שאתה בן אדם טוב ואז הוא לא יפגע בך.”
“אז אם אני אצרח עכשיו אני אשיג מה שאני רוצה?”
“אם את תצרחי עכשיו אז אבא שלי יכעס מאוד ואת לא תוכלי לבוא לפה יותר. זעקה זה לא צרחה, זה בלב.”
“אבל אני לא יודעת לזעוק, ואני לא רוצה שיכאב לי כמו שכאב לאבא שלך.”
“יש עוד דרכים.” אמר תובל והשיחה ביניהם השתתקה, ילד למחשבתו ולילה לעייפותו.
“אוי!” נאנחה בדולח והביטה בתובל.
“מה את רוצה?”
“מה תכננת לעשות שלא רצית לספר לי?”
“אני מגלה לך רק אם את מבטיחה להשתתף.”
“איך אני יכולה להבטיח? אני צריכה לדעת קודם.”
“אז אני לא מגלה לך.”
“טוב, אז אני מבטיחה. אבל לא משהו מול הרבה אנשים.”
“לא. מה פתאום. זה משהו בסתר.”
בדולח מיד הצטופפה בין כתפיה הקטנות ועיניה אורו. “מה זה?” לחשה.
“אני רוצה לטפס ל’גדרות צאן’ בלילה.”
“הייי!!” השתאתה בדולח.
“שששש! אני רוצה להתגנב ל’מעלה צמר’ לקחת להם את דגל גוש קטיף מהתורן ולשים דגל ישראל במקום ואחר־כך לעלות ל’גדרות צאן’ ולתלות דגל ישראל מעל בית הכנסת.”
“מה?!!” נמתחה בדולח ומיד התחרטה על הסכמתה. ההיסטוריה של השניים לא הותירה מקום לספק. היא תצא פגועה מכך. אבל היא לא יכלה לאכזב את תובל. לא אחרי שהבטיחה.
“מחר בערב אנחנו יוצאים.”
“אבל אני לא יכולה בערב.”
“את בעצמך אמרת שאת בחופש ויכולה לעשות מה שבא לך.”
“כן, אבל…”
“אבל…”
“אבל לא ממש. בטח שלא בשביל לטפס עד ‘גדרות צאן’.”
“אל תדאגי. ניפגש מחר בצהריים לתכנן. את בפנים ומאוחר מידי להתחרט עכשיו.” חתם תובל וקם ללוות את בדולח.
כשהסתובב חזרה מצא אותי עומדת בפתח המסדרון וחוסמת את דרכו לחדר.
“שטוף את הכלים!” הוריתי לו באצבע. הוא היה נראה מוטרד אבל לא מהכלים. הוא לא ידע כמה זמן עמדתי כאן וחשש ששמעתי את מה שבאמת שמעתי. לא הייתה לי כוונה לגלות לאף אחד וגם לא להלשין. בעצם אני לא יודעת מה חשבתי לעשות עם הידיעה, זה בהחלט יהיה בזבוז לא לנצל זאת. לא היה איכפת לי לתת לגוזל להתבזות אבל קצת ריחמתי על האפרוחית הקטנה המתפתה אחר תעלוליו.
*******
אותו הערב השתהיתי מלצאת אל הושעיה עד אשר גברה בי הסקרנות. ולעומת שפחדתי האמנתי שניתן יהיה לחבר בין שני העולמות השונים. בחצות יצאתי אל ‘מעלה צמר’ בסנדלי העור שלי. כשהבחין בי מתקרבת יצא הושעיה לכיווני והסיגריה בידו.
“איפה את?” סימן על השעון בידו למרות שלא נשא שעון.
“הנה אני. היו לי כמה דברים לסיים.” בחנתי את לבושו. זרוק וחופשי. סמכתי עליו שלא יניח למבוכה לצרום בינינו ומיד יחצוב בה במילים. תמיד היה לו מה לומר. ואני, המודדת את דברי, זקוקה לאדם כזה לצידי תמיד. קצתי בביישנות.
“עם הסנדלים האלה ככה על השביל של הכורכר ועם השיער האדום שלך את נראית כמו איזו מואבייה.”
“לא סתם קוראים לי רות.”
“אני יודע, זו הסיבה שאני אומר. מה את חושבת שרק את מתוחכמת? טוב בואי שבי, תשתי משהו או שגם זה את לא עושה?”
“בטח שאני שותה” מיהרתי להגיב על אף שלא שתיתי מימיי. והושעיה כבר התקדם אל עבר החצר. הזדרזתי אחר עקבותיו. החצר הייתה חשוכה מעט. זיהיתי את כל חמשת הפנים וביניהם חלי. עיניה בהקו לאור המדורה. היא הניעה את זרועותיה בתנועה חלקה וכבדה כשבידה כוס עם משקה שקוף והיא הסבה ממנו טיפה קטנה לקצה לשונה. הושעיה הגיש לי כוס דומה. קירבתי לאפי וחלי צחקה.
“זה בסדר, את לא חייבת.” חייך אליי הושעיה. מאחוריו היה שולחן ועליו נצנצו לאור המדורה בקבוקי זכוכית מלאים למחצה ממגוון סוגי אלכוהול. הוא מזג לי משקה נוסף.
“קחי, זה עדין יותר. זה גם טעים. זה של בנות כזה, אבל אני גם שותה מזה, זה אחלה.”
“תודה” הודיתי ולגמתי מעט.
ליד חלי ישבה רעות, אחותו בת החמש עשרה של הושעיה, וחלי סרקה אותה וקצצה מעט משערה מאחורי אוזנה.
“רותי, איזה שיער מהמם יש לך. איך יתאים לך לגלח את הפאה, ככה כמו שאני עושה לרעות. עשיתי גם להושי. תראה לה, יא מסטול.” הושעיה הרים את שיערו יחד עם פאותיו הארוכות והראה לי את שערו המגולח מעל האוזן. השם ‘רותי’ איגד חזרה את פזורות הכעס ששימשוני כשמישהו קרא לי רותי. שנאתי את הכינוי הזה. אני רות, ללא כינויים, הטיות או קיצורים. הייתי מנוטרלת מלהגיב. וחלי לא המתינה לאישור ממני ומיד כשסיימה לגלח את פאתה של רעות קמה והתיישבה על ידי. “זוזי קצת קדימה, אני אעשה לך. יש לי גם חוטים יפים לצמה דקה.” היא אחזה בשערי ואני לא מנעתי ממנה. התנועות הבטוחות שלה שבו אותי. גם היא הייתה קסם. איני יודעת מי זרה אור על מי. הושעיה או היא. “אין! השיער שלך מדהים. אני מקנאה בך.” אמרה והחלה לקלוע את שיערי צמות דקות. לא רציתי צמות ולא לגלח את פאותיי. אך העיסוק הרפה ממני את המבוכה. הרגשתי שייכת. חלי הייתה ציר דומיננטי בחבורת החצר, וכשאני יושבת פנימה ממנה הרגשתי מוגנת. הדיבורים חלפו על ידי כאוושה יבשה של רוח ביום שרב. מחכה שמשב זה יעבור ויתחלף במשב צונן. מדי פעם התייחס אלי הושעיה בדבריו ואני לא הבנתי מה הקשר שלי למדובר. הרבה דיברו על ‘למעלה’ והתכוונו ל’גדרות צאן’, זאת הבנתי. מילים כמו ‘מהלך’, או ‘להקים’ חזרו ונשנו. שמות של אנשי מפתח בגזרה נזרקו בכדי להראות רצינות בכוונה.
“…למה לבד? גם רות ורעות יהיו איתה. מה, שלוש זה לא מספיק?” אמר הושעיה מבלי להעלות בדעתו שאסתייג ואני אפילו לא יודעת במה מדובר.
“את באמת בקטע?” שאלה חלי תוך כדי שהיא מטפלת בשערי. “כאילו, כדאי לך ממש, אבל סתם שואלת, אולי את לא בעניינים כאלה.”
“איזה עניין?”
“בעניין של הבית ב’גדרות צאן’. אין לך מושג על מה מדובר, הא?”
“לא… לא…לא יודעת מה…”
“אנחנו מקימים שם מחר כמה מבנים שנגור שם.”
“וואלה.”
“כן, וואלה, וואלה. את לא נראית לי כל־כך בעניין אבל בכל זאת כדאי. כאילו, אני אשמח. את נראית לי בחורה מעניינת.”
“תודה.” אמרתי. הבטתי בהושעיה שהביט בי ובחלי כל הזמן ומדי פעם הסיט מבטו להגיב לאחד הנערים שנפח בו דברים, ענה לו תשובה סתמית ‘בסדר..’ והמשך להביט בי ובחלי.
חלי לא התנהגה כפי שהכרתי אותה. הייתה מוכרת כבחורה דברנית ומוחצנת. מרבה לצחוק ולהשתטות. רוב הבנות נזהרו לא להיכנס לטווח תרעומת איתה, וביניהן אף אני. ואולי בהבחיני את קרבתו אליה מנעתי מעצמי לחשוב על הושעיה עד כה על אף שמצא חן בעיניי עוד מתקופת טרום נערותינו בה שיחקנו יחדיו במרכז הקהילתי ב’עקבי צאן’. אז חלי עוד טרם גילתה את מעיינה הרותח וחסתה בצילן של בנות אחרות. כעת, כשהיא מסרקת ומספרת את שיערי, איני חוששת להתקרב אליה ואל הושעיה, ומאמינה שאוכל לחשב את הליכותיי בצעדים בטוחים, בין הנחל לאבני השפה החדים.
בחזרי הבייתה, שביל הכורכר לעגה לי על שערי המגולח מעל לאזני. דרכתי בו בגסות, לסכל את ניסיונותיו למשוך את ליבי אל החרטה. שמחתי בדבר אחד. בעיניהם המופתעות של הוריי כשאגיח מחר אל סלון הבית בשעת קפה הערב, וחכמה חדשה באמתחתי.
*******
למחרת קמתי לצלצול הטלפון. לא זיהיתי את המספר על הצג. לא עניתי. הטלפון צלצל שוב ואותו מספר הופיע.
“כן” עניתי. מהצד השני נשמעו דיבורים ורעש נסיעה ורוח. זיהיתי את הקולות של הושעיה וחלי.
“…מה קורה רותי? מה את…”
“רות.” תיקנתי מהר בחוסר סבלנות.
“מה, את ישנה עדיין? טוב, מחכים לך לבוא לתת יד בהקמה. מתי לאסוף אותך?”
“חצי שעה” מיהרתי לענות כדי להבטיח את מקומי ב’מהלך’. אך עוד לא השלמתי עם כך בליבי. דחיתיו לאחר־כך בתקווה שאוכל ליישב זאת עם עצמי מבלי להפר את סדרי העולם שלי. הקו ניתק. קמתי ומיהרתי להתארגן.
גדיד היה ראשון להבחין בתספורת החדשה, שאני הספקתי לשכוח ממנה.
“יואוו!! את לא נורמאלית!” הביט בי בתמיהה. נראה שאינו מבין כיצד הלך לישון וקם לעולם הפוך. ואני נדהמתי מתגובתו ומתגובותיו העוקבות, עד כמה אני אבן שתייה עבור אחיי הקטנים. אבל בכל זאת, הרי גדיד אינו ילד קטן. כבר בן חמש עשרה. כמו שביל הכורכר אף הוא ניסה למשכני אל החרטה. איני אוהבת לאחוז בחרטה, והאמת שאיני יודעת כיצד מרגישה חרטה כי מעולם היו צעדיי מחושבים ונתמכים בדעתם הצלולה של הוריי. פחדתי מכך מאוד והחשתי את עצמי אל המקום הרחוק ביותר מן החרטה. אל הושעיה.
“מה קורה? אני מוכנה. אתה בא?” וכעבור כמה דקות חיכה לי הושעיה עם דגמ”ח צבאי, כובע טמבל וסיגריה מגולגלת בפה, נשען על חלון מכוניתו הפתוח.
“דבר אחד שיהיה ברור” הבהרתי באצבע זקופה כשאני מתקרבת אל רכבו “רות! לא רותי, לא רותה’לה. רות!”
“רות סוף!” הצדיע הושעיה. ” את יכולה לקרוא לי הושעיה, הושי, הוצ’י או מה שבא לך, ברור?!” הצדעתי חזרה. “רק אל תשכחי לקרוא לי.” צחק הושעיה והדביק אותי בצחוקו כשאני נכנסת למושב שלידו. הוא החל לנסוע. “מואבייה אפשר לקרוא לך?”
“אפשר” חייכתי וראיתי בעיניו שהוא מתרשם. גָּאֹה גָּאָה ליבי. חשבתי לעצמי, כיצד זה שהלב גואה אך מהבלי דברים, צחוק וחיבה המבוססת על כמעט כלום. גואה עד כדי שאפול לשכחת שבי, בה מתבטלים כל מעצורי הרסן ששמרו עלי כל חיי להימנע מצרות. כעת צרות לא הפחידוני יותר, רק החשש לאבד את התחושה הממכרת הזו השוהה ביני ובין הושעיה כשאני מחייכת אליו והוא אליי.
במקום חיכו כעשרה נערים ונערות. כולם סחבו, הכו בפטישים, אחזו מברגות או תפעלו בידיהם את פלטות העץ והפח. אך עיקר עבודתם הייתה בלשון. כל פעולה זכתה לעקיצה וכל הערה לוותה בזלזול. מאבקי כוח לשוניים שלעיתים גם תורגמו לדחיפות. הושעיה לא היה חלק ממאבק הכוח. מקומו היה ידוע ובטוח, ולא נשא משאלותיו בפיו אלא בידיים נחושות. אולי כי חלי דאגה לשאת בפיה בעבור שניהם יחד. ראשונה להעיר וראשונה להגיב. היא הייתה חרוצה מאוד. הרימה בידיה פלטות של עץ והעמידה במקומם בעוד היא מורה לשני מברגנים לקבע את הפלטה אל לוחות התמך. היא לא עצרה לומר שלום, רק למחות זיעה מתחת מצחיית הכובע המכסה את שיערה האסוף ולפנות לסחוב פלטת עץ נוספת. רעות זיהתה אותי ומשכה אותי אל חדר הבנות שהוקם ראשון וכבר עמד על תילו וחדריו. היא התיישבה על פוף מאובק וגלגלה סיגריה.
“איזה יפה לך השיער. את תשני איתי כאן, לא בא לי לישון עם בנות שאני לא מכירה.” אמרה והציעה לי סיגריה. סירבתי. גם לא התכוונתי לישון בגבעה אך לא מיהרתי לציין זאת.
“אולי נלך לעזור להם?” הצעתי.
“מה יש לעזור להם? אני עובדת פה מהבוקר כשהם עוד ישנו. שלא תחשבי שהם עזרו לי עם החדר הזה, כן? הם באו רק לפני שעה, אני והושעיה כאן מהזריחה. בנינו לנו שני חדרים וזהו. הושעיה אמר לי שאת תשני פה איתי. תראי, אפילו סידרתי לך מיטה משלך, עם מזרון שווה.” אמרה רעות ומשכה את שיערה לאחור ופאתה המגולחת דקרה את עיניי. “אני מכינה לנו תה. תראי!! תראי איזה מטבח!! עם תנור מאבנים וכירה, וואווו!! בחייך, זה לא יותר יפה משל בית אמיתי? מה זה בית אמיתי? הבית הזה יותר אמיתי מבתים של היום, כן? שיהיה ברור! אבל….וואווו! תראי איזה שווה! אין, אני עפה על זה. איזה תה את מעדיפה?”
“אני מעדיפה ללכת לעזור להם קצת. לא רוצה לנצנץ עליהם.”
“בחיי איזו תמימה טהורה את. כמו שהושעיה אמר. מאמי, תנצנצי חופשי. את לא מבינה איך זה פה. חוץ מחלי הבולדוזרית אף אחד פה לא באמת דואג לאחרים. הכול ב’כאילו’. אם את תציעי עזרה את תעבדי לבד וכולם ישבו לעשות קפה. חוץ מזה שאת בת. שיגידו תודה שאת פה בכלל, אחרת הם היו יושבים עם עצמם משועממים מהחיים.”
רעות הגישה לי את הסיגריה הדלוקה שלה ואני לקחתי. החזקתי אותה ביד בזמן שהיא מרתיחה מים לתה. היא המשיכה לדבר אך אני התרכזתי בסיגריה. לבסוף הצמדתי לפי, מצצתי בעדינות והרפיתי. “אהה, את רוצה? אני אגלגל לך. רק רציתי שתחזיקי לי שניה כשאני מכינה…אבל בכיף. תרגישי חופשי. את אחותי פה בבית הזה.” אמרה ומיד פרץ שיעול מגרוני. “את לא מעשנת בדרך כלל.” זיהתה רעות.
סימנתי בידי ‘ככה ככה’ כדי לא לעשות עניין מהשאיפה הראשונה שלי בחיי.
עד הערב הסתובבנו אני ורעות ב’גדרות צאן’. פניה החביבות המתיקו את השינוי החד שעברתי בפחות מעשרים שעות. הדיבור המתלהב שלה דמה לשל אחי תובל. אנשי הישוב הגיעו מדי שעה להתרשם והשאירו קופסאות של אוכל, ממתקים ומשקאות, ברכו על היוזמה ופנו לבתיהם. שמחתי להיות חלק מ’המהלך’ אך גם רציתי מהר לחזור אל החוף הבטוח שלי. זה היה יותר מדי ליממה אחת. עם השקיעה עמדו ארבעה חדרים רעועים לתפארת, מקורים בפחי איסכורית ישנים. דלתות שירותים שימשו לפתחים ומדורה אחת גדולה הודלקה לציון המאורע. בדיוק אז החלטתי לרדת חזרה הבייתה.
“מתי את חוזרת? אנחנו עושים על האש מאוחר יותר.” עקב אחריי הושעיה מיד כשהנחתי את סנדל העור על שביל הכורכר הלבן. לא התכוונתי לחזור. “האמת שאני בכלל לא רעב אבל סתם בשביל הקטע.”
“כן. גם אני כבר מפוצצת מכל העוגות שהביאו.”
שתקנו לכמה רגעים. הרוח לא הניחה לנו להשתהות דיי כדי מבוכה. אספתי את שיערי בידי והושעיה את שיערו. “נראה…” אמרתי. הסתובבתי ופניתי מטה חזרה אל ‘עקבי־צאן’. החשכה ליוותה אותי והשביל הלבן האיר כחץ בוער השלוח בליבו של הישוב. לבטיי רבו מפעמיי המרסקים את אבני החצץ. ‘לחזור או לא לחזור הלילה?’ תהיתי.
נכנסתי הבייתה והוריי ישבו בתנוחתם הקבועה בסלון, שתו חם ושוחחו.
משכתי את שיערי וגיליתי את הצד המגולח בכוונה. הוריי הביטו בי והבחינו בכך.
“מה קורה, תות?” שאלה אימא.
“בסדר.”
“יופי. מה, איפה היית כל היום?”
“סתם. הסתובבתי.”
“יופי.”
“יופי” עניתי “טוב…” הסתובבתי לכיוון החדר.
“תות?”
“כן?” הסתובבתי וחיכיתי להערה, עקיצה, אפילו לעג הייתי מקבלת בברכה.
“תוכלי לכבות את מנורת הלילה של שירת הים? היא בטח נרדמה עם הספר.”
“כן. אין בעיה” אמרתי ופניתי אל חדרה של שירת הים. הרגשתי את כפות רגליי מצטמקות בתוך נעליי ואת גופי מתכווץ, וכשהגעתי לדלת החדר כבר לא הצלחתי להגיע אל הידית. כאילו לא היה בהחלטותיי הנועזות ולו שמץ של מיד הסתובבתי בחזרה בצעדה נמרצת אל הסלון.
“אני הולכת לשון הלילה ב’גדרות'” אמרתי בשילוב ידיים ונשענתי על רגל ימין.
“ב’גדרות צאן’?” שאלה אימא.
“כן.”
“את היית איתם כשהם בנו את המבנים שם? ראית, צבי? הילדים בנו שם חדרים מעץ. ממש יפה. כל הכבוד לכם.”
“כן. טוב, אני עוד מעט יוצאת.”
“עם מי את ישנה?”
“עם רעות.”
“רעות? מי זו רעות? זו הבת של יצחק מ’מעלה’?”
“כן.”
“תגידי? היא לומדת ב.. איפה היא לומדת? ראיתי אותה לפני חודש תופסת טרמפ במרכז…”
“היא לא לומדת. טוב, אימא אני זזה.”
“טוב. תעשו חיים, אבל לא להשתגע.” נופפה לי אימא נשיקה ואני כבר טעמתי בשפתיי את טעמה הצורם של הסיגריה של רעות.
*******
לאחר שהחברה פנו למיטתם נשארנו אני והושעיה ליד המדורה. שיתפתי אותו בתחושותיי לגבי הוריי, בצורך שלי להשתחרר מהמסגרת, ברצון להיות חופשיה לעשות כרצוני. הרגשתי את דבריי לובשים צורה ומשרטטים את קווי המתאר של דמותי החדשה. לשוני ניחשה מה לומר ובאופן עקבי הצליחה לגעת בנקודות המקבילות אצל הושעיה. הושעיה דיבר על החופש לעשות מה שנראה לך ודבריו התחברו לשלי באופן מושלם, בעוד אני מהרהרת בכך שהמילה ‘לנחש’ והמילה ‘נחישות’ שתיהן באות מאותו השורש ‘נחש’, ומיד סילקתי מחשבה זו לצדדים.
“מחר אני הולך לעשות פירסינג.” אמר הושעיה, שאף מהסיגריה וזרק אל המדורה. אור המדורה ריקד על לחייו ונתן תוקף עז לדבריו. “רוצה לבוא?”
“בטח.” עניתי. רעש ברזל נשמע מאחורינו ושנינו הפנינו מבט. הושעיה קם וניגש לראות ואני מיד אחריו. הרעש נשמע שוב והושעיה מיהר לכיוון בית הכנסת שבמרכז הישוב. אני הבחנתי בגג בית הכנסת מרחוק ומיד נזכרתי מי או מה עלול היה לגרום לרעש.
“איייי!” צעקתי והפלתי את עצמי לקרקע. הושעיה הסתובב ומיהר חזרה אליי.
“את בסדר? מה יש לך?”
“איי!! דרכתי על משהו.” אחזתי את רגלי בידי, התנשפתי במהירות ועשיתי את עצמי כואבת.
“טוב, אני שניה בודק מה זה ואני חוזר אלייך.”
“איה! איה!” צעקתי שוב והושעיה הסתובב חזרה אליי. קמתי והתחלתי לצלוע אל המדורה כשהושעיה מלווה אותי.
“טוב. נחזור למדורה, תשתי משהו ואז אני אלך. לא נשאיר אותך פה ככה.”
התיישבתי ליד המדורה וחיפשתי תירוץ חדש.
“אתה יכול להביא לי מים?” ביקשתי והושעיה הלך אל החדר להביא בקבוק. חישבתי שלאחי ייקחו בערך חמש דקות לסיים עם התעלול שלו ולברוח. היה עליי להשהות את הושעיה שלוש דקות נוספות. כעבור עשרים שניות הוא חזר עם בקבוק והושיט לי. “אפשר כוס? אני לא שותה מבקבוק.” והושעיה רץ חזרה לחפש כוס.
“מאיפה אני אמצא לך כוס עכשיו?” מלמל. בינתיים הורדתי את הסנדל, בכוונה לגעת ברגלי באחד הגחלים לכדיי כתם קטן שיצדיק את קריאת הכאב. התמהמהתי מעט מעשות כך והנחתי את הרגל על אחת מאבני המדורה. האבן הייתה לוהטת ומבלי ששמתי לב נכוויתי עד מאוד בכף רגלי.
“איייי!!” השתחררה צעקה מפי, הפעם אמיתית, והושעיה חזר עם כוס פלסטיק.
“מה יש?” שאל בחוסר סבלנות. הראיתי לו את רגלי. “מה? איך? את היית בכלל רחוק מהמדורה.”
“כנראה שלא שמתי לב עד שקמנו, והרגל שלי הייתה על האבן כל הזמן.”
“טוב, מה עכשיו? עד כמה זה כואב?”
“לא יודעת. כואב.”
“כואב בית חולים או כואב פלסתר? תני לראות” התקרב הושעיה אל רגלי המונפת באוויר. “זה לא צחוק הכוויה הזו. אבל נראה לי שזה יעבור מעצמו.”
הנחתי את רגלי על העקב, שפכתי מעט מים בידי והעברתי על כף הרגל.
“אני אקפוץ שניה ל’סלע’ להביא משחה או משהו. בסדר? שתי דקות חוזר” אמר וזינק אל עבר מרכז הישוב. הרגל צרבה אך באופן ניסבל. ‘נראה אותך לועג לרוח שלי עכשיו!’ אמרתי בקרבי לאחי השובב והייתי גאה במעשה.
*******
“איה!!!!!” צעקה בדולח והתכופפה אל הסלע שמתחתיה. “איה…נקרע לי הסנדל..” החלה ליבב.
“שששש!! מה את מפגרת?! תהיי בשקט!” רטן תובל.
“שתוק אתה בעצמך! נקרע לי הסנדל. אתה בכלל לא מבין, טיפש!” משכה באפה.
“סך הכול סנדל. אנחנו באמצע מבצע עכשיו! מה יותר חשוב לך?”
“ואיך אני אחזור לישוב עם סנדל אחד? לקחת את זה בחשבון במבצע הנועז שלך?!”
“אז תלכי עם רגל אחת יחפה. אני לא מבין מה הסיפור בכלל.”
“אני לא הולכת יחפה!!”
“טוב, טוב. תהיי בשקט! את תעירי את כל הגזרה.” אמר תובל ורכן אל בדולח. ליבו התרכך מעט למראה ידה המוחה את דמעותיה בתנועה חדה.
“אני אעזור לך ללכת.”
“אתה לא יכול לעזור לי ללכת.”
“אני ארים אותך שק־קמח” אמר ובדולח נענעה בראשה לשלילה. היא דמינה את עצמה תלויה על גבו של תובל ובין משיכת האף לניגוב הדמעות החלה לצחוק. תובל צחק גם כן והושיט לה את ידו.
“תקפצי!” סובב את גבו אליה ובדולח קפצה וליפפה את זרועותיה על צווארו כשהיא אוחזת בסנדלה ביד אחת. השניים החלו לרדת במרוצה בין הסלעים ובדולח השמיעה קול שהקפיצות קטעו ושעשעו אותה, והפיגו את הצער הנשכח.
“תובי! גיבור שלי! איזה כיף לי שאתה סוחב אותי על הגב. ממש כמו בסיפורים.”
“בסיפורים זה לא מרגיש כואב. מזל שאת קטנה כמו אפרוח” אמר ונעצר לנוח. “טוב, עכשיו אני ארוץ ממש מהר אז תחזיקי חזק. אני חייב לסיים עם זה” ושוב קפצה בדולח על גבו והשניים החלו במרוצה במדרון.
“מחר תבוא אלינו ואני אביא לך מה שאתה רוצה לאכול.”
“טוב.”
“טוב מה? מה אתה רוצה? אפשר פנקייקים או שניצל או מה שבא לך.”
“עכשיו לא בא לי כלום.”
“אוף. אתה כזה עקשן. תגיד מה אתה אוהב.”
“לא יודע” התנשף תובל. “פיצה, המבורגר, משהו כזה…וקולה.”
“אז מחר בצהריים תבוא ואני אכין לך פיצה וקולה.”
כעבור רבע שעה הם שבו אל הישוב. “תרדי!” הפציר בה תובל שכאב את כתפיו מאוד.
“תודה, תובי!” אמרה בדולח ומיהרה לסדר את בגדיה. תובל מתח את ידיו מעלה ונאנח. “מחר פיצה וקולה. אל תשכח לבוא.”
“אין בעיה.” אמר ורץ לביתו.
“רגע! חכה לי!”
“לא יכול! נדבר מחר” אמר ונעלם מעיניה.
בשעת בוקר מאוחרת תובל התעורר, ובמרוצה כואבת של שרירים תפוסים ואישונים כבדים, יצא להסתובב בחוץ לחפש קולות תועים של אנשי המקום מדברים על תעלול הדגל שלו. ובאמת, השם ‘גדרות צאן’ הדהד בין קירות הבתים יותר מן הרגיל. כל הד הגביר את גאוותו של תובל ואת חיוכו בהתאם. הוא קיווה לשמוע את המילה ‘דגל’ משתלבת ברוח הדברים, אך לא. יד מכוונת תיאמה את צעדינו לפתח הבית. אני נכנסתי הביתה לרחוץ מעצמי את ריח המדורה והזיעה ולטפל בכוויה שברגלי, אך בעיקר לבשר בשורה לאבי. אבי דיבר בטלפון והשם ‘גדרות צאן’ נאמר מספר פעמים מפיו. תובל שמע ודאדא אל הסלון בצעדים כבדים וכואבים וישב על הספה כשעיניו מנופחות מעייפות. השיחה הסתיימה ולפני שהספיק תובל לשאול צלצל שוב הטלפון.
“תובי, לך לרחוץ פנים, יש לך קורי שינה בעיניים.” אמרתי.
“תיכף.”
“למה אתה מחכה? לשמוע על התעלול הקטן שלך?” זרקתי בכוונה להפיל את רוחו והבחנתי בו נדרך לשמע הדברים.
“איזה תעלול? על מה, מה את מדברת?” היתמם תובל. זו לא הייתה שעתו היפה, שכן היה תמיד ישיר והחלטי ופתאום החל לגמגם.
“אל תיתמם. אני יודעת על התעלול הקטן שלך.” דקרתי את עיניו במבט רציני. הוא לא ענה ולא הביט בחזרה. הוא חשב אסטרטגית, האם לטובתו להודות או לשתוק.
“זה לא תעלול! זו משימת קודש, ואת…אל תתערבי. את לא מבינה בזה בכלום.”
“אל תהיה כל כך בטוח.”
“אני בטוח. את מבינה בלחבר בין שמים וארץ?” אמר ואני עשיתי עצמי צוחקת כדי ללעוג לו.
“מה את צוחקת? זה מה שהרב אמר. אני, יש לי רעיונות ואני לא יושב ומחכה שיגידו לי מה נכון. מה שאני עושה ישנה את המציאות. תצאי החוצה ותשמעי את כולם מדברים על זה.”
“מדברים על מה?”
“מדברים על הדגל ב’גדרות צאן’.”
“מה אתה אומר?” העמדתי פני תמימה “אתה שמעת את המילה ‘דגל’? או שאתה מנחש?” אמרתי וראיתי שנגעתי בנקודת הספק שלו. הוא השתתק שוב.
“תשמע, אח קטן, למרות שדווקא מצא חן בעיניי הרעיון החמוד שלך, את אף אחד לא מעניין הדגל ב’גדרות’ או ב’צמר’. כולם מדברים על צו הפינוי שהתקבל היום בבוקר עם תאריך לעוד שבועיים.” אמרתי וכאילו חרצתי את לשוני בפניו. הוא החמיץ פנים כלא מאמין. הוא רצה להאמין שעד כדי כך שפלתי לשקר בכדי להפיל את רוחו שוב. אך לא. בבוקר קמתי לקריאות וקללות זועמות של הושעיה וחבריו למראה צו פינוי שנתלה על דלת ביתם של משפחת סלע. זה לא היה צו הפינוי הראשון אך לפי התנהגותם של תושבי המקום היה ברור שזה האחרון. רציתי גם אני להרגיש צער בעוכריי. לכאוב את השמועה. לכעוס עד שלשוני תגבר על נימוסיי. לא הצלחתי לגרום לליבי להצטער ולהביא אותי לידיי מעשים. אז בחרתי ללכת בדרך ההפוכה. להניח למעשיי לגרום לליבי להצטער. בדיוק הטלפון שלי צלצל. זה היה הושעיה בקו השני.
“את באה?”
“אני…רגע, אני מתארגנת קצת. לאן נוסעים?”
“מה שדיברנו. פירסינג.”
“כן? חשבתי שבגלל הצו אז…לא יודעת?” באמת לא ידעתי. דעתי לא הייתה מכוונת כלל. איבדתי את רגש המידה, וקור רוחו של הושעיה הצליח לבלבל אותי. חשבתי שמדובר בשעת אבל בה ראוי ללבוש שק ולהתהלך על עפר ברגלים יחפות.
“לא…מה זה קשור, כפרה? זה…אל תדאגי. זה, נפתור את זה. כבר יש רעיונות.”
“וואללה…”
“וואללה, וואללה…דווקא עכשיו זה הזמן…”
“טוב, חצי שעה אני מתארגנת.”
“חצי שעה? אנחנו לא הולכים לחתונה.”
“חצי שעה, מה יש? יש לי גם כוויה ברגל, זוכר?”
“טוב, תהיי בריאה אבל לא להימרח, יש לנו עוד תוכניות בעקבות הצו והמצב…”
הושעיה ניתק ואני נעמדתי במקומי למשך דקה, מנסה ליישב את הדברים. סכמות התנהגות בהן הורגלתי נסדקו בזו אחר זו. הלא בשעת משבר הייתי רגילה לעצור הכול ולהימנע מלקבל החלטות. לשבת עם עצמי ולחשב את צעדיי מחדש. והנה משבר גדול זה אינו מספיק בכדי לסכל תכנית פשוטה של עגיל בגבה. ובתוכי באמת רציתי לעשות עגיל בגבה, דווקא עכשיו, כמו לומר, אני אדון לגופי ולא להיפך, אני אדוניי הארץ ולא להיפך, אנחנו קובעים את גורל המדינה ולא להיפך.
תובל הלך לרחוץ את פניו וכששב סימן לו אבא באצבע תקיפה להתיישב. ביד אחת עוד החזיק בטלפון צמוד לאוזנו.
“כן…כן…כן…אההה…טוב נו…אנחנו מודעים לכך…..אנחנו נבדוק זאת…הוא פה לידי…” דיבר אל הטלפון ולשמע הדברים התכווץ תובל והתכנס לתוך גופו הכואב.
“…כן…כן…הסנדל? כן….כן…מתי בדיוק, את יודעת? כן…” אבי החל לחייך וצחוק קטן נזרק מפיו ותובל כבר חשב שהנה יגמר העניין בבדיחות. כשניתק אבי את השיחה מיהר להסיח אותו מן הנושא.
“אבא, זה נכון שמפנים את ‘גדרות’? שאל, אך אבי לא נפל בפח.
“שתית משהו הבוקר?”
“לא.”
“אז תכין לך ואז נדבר.” אך המתח דיכא את הרגלו לשתות נס בבוקר.
“אני מעדיף שנדבר קודם.”
“טוב. אני רוצה שתסביר לי את הרעיון. קח בחשבון שבדולח כבר סיפרה לאימה הכל כך שעדיף לך להיצמד לאמת.”
“האמת…”
“כן, בדיוק. האמת.”
“אז האמת היא שלאחר השיעור של הרב….”
“אז היית בשיעור של הרב…למרות שלא הרשיתי לך.” ציין אבא ותובל הרגיש כאילו היה פיו מוליכו אל השאול.
“כן, אבל רגע, אני רוצה להגיד משהו….”
“נו, תמשיך…”
“אז אחרי השיעור הרגשתי שמה שהרב אמר הוא יפה….ו…הוא אמר…ש…”
“הוא דיבר על קידוש המקום על ידי עבודת השם, כן…”
“כן.” הסכים תובל והרגיש שאבא נוטה לקבל את דבריו. “אז חשבתי…בעצם הרגשתי…ש…ישר חשבתי על ‘גדרות צאן’ ו’מעלה צמר’ שהם קצת לא מחוברים אלינו כמו שהרב אמר ש…הדגל הוא משהו כזה….”
“הדגל הוא…” ניסה אבא לעזור.
“הוא, לא יודע…אתה יודע…”
“כן, אני יודע. השאלה אם אתה יודע?”
“בטח…מה, אני חושב שהדגל זה הכי טוב לנו והם סתם עושים דווקא ואז כשתיפול גזירה אז לא יהיה מה שיחבר אותם, אתה מבין?”
“אני מבין. מה זו גזירה? מאיפה אתה מכיר את המילה הזו?”
“מה זאת אומרת? לא יודע, אתה יודע. מהתורה…מחנוכה…”
“יפה. אבל אנחנו לא מחליטים בשביל אנשים מה לחבר ואיך להתמודד. הם בחרו דרך מסוימת אז הם יצטרכו להתמודד עם ה…’גזירה’ על פי החלטתם. ”
“אבל..”
“אבל…אם רצית היית יכול לעשות זאת באור יום, או לנסות לשכנע אותם כמו ששכנעת אותי. אתה יודע לשכנע יפה מאוד כשאתה רוצה…”
“כן, אבל..”
“שזה מוביל אותי לעניין השני שרציתי לדבר עליו. לקחת איתך את בדולח באמצע הלילה להרפתקה שכזאת. ובכלל לכל ההרפתקאות הנפלאות שלך, שתמיד נגמרות בכך שהיא נופלת או מתלכלכת או שנקרע לה הסנדל.”
“לא יודע…מה… היא לא חייבת לבוא אם היא לא רוצה.”
“אימא שלה אומרת שהכרחת אותה.” אמר אבא ותובל השתתק והרכין ראש. “נראה לי שה’גזירה’ הראויה היא שלא תיפגשו עד סוף החופש. מה אתה חושב?” אמר אבא ובחן את תגובתו של תובל. תובל מיד חשב על הפיצה והקולה שהובטחו לו.
“אפשר שזה יהיה ממחר ולא מהיום?”
“ממחר? מה זה משנה לך?”
“כי בדולח הבטיחה לי פיצה וקולה ואני ממש רוצה לעזור לה לקיים את הבטחתה.”
“נראה לי שאתה יכול לשכוח מהפיצה והקולה להיום, ובכלל, נראה לי שעד שבת אתה תישאר בחדר שלך. מה אתה אומר?” אבי קם ולא חיכה לתשובה.
“חשבתי ששכנעתי אותך…ככה אמרת.”
“אתה בהחלט כמעט שכנעת אותי עם הרעיון היפה. אבל לצאת בלילה מבלי להודיע ולבוא לשיעור שלא ברשות זה כבר עניין אחר. ואם לא הבנת, המטרה של העונש היא לגרום לך לכבד רשויות, כמו הרשות שלי ושל אימא, אז תשתדל להישאר בחדר שלך. אני בטח לא מתכוון לשמור על יד החלון שלך. עכשיו תכין לך לשתות וקח משהו קטן לאכול ותלך לחדר.” חתם אבא והתכוון לצאת.
“אבא, אתה כועס עלי?” שאל.
אבא הסתובב וחייך “אני אף פעם לא כועס” ויצא.
בערב חזרתי עם עגיל בגבה, פאת ראש צבועה בשחור, שהושעיה שכנע אותי שיהיה לי ממש יפה, וטבק לגלגול ביד. הוריי הביטו בי, הביטו זה בזה, שאלו ‘איפה היית?’ ‘ואיך היה?’ ו’מה שלומך?’, ברכו לילה טוב והמשיכו בענייניהם.
“את ישנה הלילה ב’גדרות’?” שאלה אימא.
“נראה לי…לא יודעת. נראה..” לא רציתי, אבל אדישותם להתנהגותי הגדישו את התסכול שממילא חשתי מחוסר השליטה בהתנהגותי ודחקו אותי להגדיל את גבולות החרטה.
“טוב. תודיעי לי אם את יוצאת. אל תלכי בלי חיבוק ונשיקה.”
“חיבוק ונשיקה..? חחח, טוב.”
“כן. חיבוק ונשיקה, מאמי. אני עוד נהנית מזה.”
בסביבות חצות חזרתי אל ‘גדרות’ עם חיבוק ונשיקה מאימא. השיח סביב המדורה היה זהה אלא שהפעם הבנתי על מה הם מדברים. כבר הכרתי את המושגים. פתאום התברר לי שכל ה’מהלך’ להקים מחנה ב’גדרות’ נעשה מתוך ידיעה שהפינוי עומד לקרות בקרוב, ולכן הושעיה לא היה כל כך מופתע מהצו. החברה דיברו על רעיונות התנגדות, וכל אחד העז להציע רעיון חריג אך היה ניכר שתוקף המילים לא עבר את מסננת השיניים, ונשאר בחלל הפה ולבסוף שב אל לב מהסס. למעט חלי שדיברה נועזות וניכר היה בה שהיא אינה מפחדת לממש את דבריה. הסכמתי עם דבריה מיד ולאחר כל הסכמה שאפתי מהסיגריה. רעות הייתה צמודה אלי מהגיעי אל המקום עד עוזבי. היא אהבה את העדינות שלי ועד מהרה הרגשתי שהיא שומרת עלי רכה ותמימה כפי שבאמת הייתי. היא הייתה מניחה עלי את ראשה כמזכירה לי שאני עדיין אחת שנהנית מחיבוק ונשיקה.
*******
שבועיים חלפו כאבחת רוח שרבית ותובל ובדולח כבר הורשו לדבר בטלפון אך לא להיפגש. באחד הימים היא שלחה לו פיצה שהכינה עם אימה ופחית קולה כפי שהבטיחה, וליבם של ההורים נשבה במסירותם זו לזה והתירו להם לדבר בטלפון. היה זה ערב תשעה באב, יומיים לפני הפינוי המתוכנן של ‘גדרות צאן’ והחברה במחנה התכוננו למאורע. חלי והושעיה קנו שקיות של בלונים למלא בצבע ובצואת הצאן שאספו מהדיר. הם פיתחו תכנית לפיה ימוקמו מספר כוחות מארב שיפנצ’רו את רכבי החיילים או יעשו נזק למנוע. אני הייתי חלק מקבוצה שתתנהג כעוברי אורח. אנו נציע יחס חם לחיילים וננסה לבלבל אותם. חשבנו על משפטים כמו ‘יש גם בית במדרון המזרחי’ ונצביע על שביל המוביל לשום מקום. הרעיון הוא לצבור את אמונם ולתעתע בהם. לתובל היו תוכניות אחרות לגמרי.
“את ליד מישהו?” לחש תובל אל הטלפון.
“לא, אני בחדר.”
“טוב, אז תקשיבי. יש לי תכנית לפינוי. כבר דיברתי עם כאצי והוא יצטרף אלינו.”
“יצטרף אלינו למה?”
“למבצע. אנחנו חייבים לקדש את המקום לפני שסוגרים אותו, להבטיח שהוא יישאר בידיים יהודיות.”
“איזה מבצע? אנחנו מרותקים לבית, אני לא יכולה לצאת.”
“אל מה את מדברת? אנחנו מדברים על קידוש השם. זה לא משחק ילדים. זו משימה חשובה מאוד, את יכולה להיות חלק מההיסטוריה או לספר שהכרת מישהו שעשה היסטוריה, מה את מעדיפה?”
אפשר לומר שבדולח מתפתה בקלות, אך נכון יותר לומר שקולו הבטוח של תובל היה משכנע גם אותי תמיד, למרות שלעולם לא העזתי להודות בכך. הוא האמין לדבריו, לא אמונה מתוך מטרה אנוכית סמויה. אמונה צרופה. ובדולח, יהיה מדויק יותר לומר שידעה לזהות דברים הנאמרים באמת, וכמו תמיד הסכימה ללכת אחריו, גם בעוון חילול דברי ההורים.
“יש לנו משימה להשלים, ועכשיו יש לנו הזדמנות לתפוס שתי ציפורים במכה. אנחנו צריכים להעמיד אותיות ‘שמע’ ב’גדרות’ ולמשוך אותן בשמן.”
“זו המשימה?!” תמהה בדולח. “זה נשמע כמו שטות גמורה. זה לא נשמע קשה במיוחד אבל זה גם לא יעצור את הפינוי.”
“לא אמרתי שזה יעצור את הפינוי, אמרתי שזה יבטיח שהמקום יישאר יהודי. צריך לחבר שמים וארץ, כמו שאמר הרב.”
“תובי…” השתמשה בדולח בקולה המתחנן. “אני לא רוצה להיענש בגלל דבר כזה…אולי תבקש ממישהו שיעשה את זה במקומך…?”
“אין סיכוי! אף אחד לא יעשה כמו שצריך. או שאת בפנים או שלא. תחליטי!!”
“ולמה קראת גם לכאצי? הוא סתם ילד מעצבן, והוא עושה צחוק כל הזמן.”
“כי לאבא שלו יש מסור דיסק והוא יוכל לחתוך לנו את המעדר והקלשון ולהפוך אותם לאותיות מ’ וע’. וגם להביא לנו דלי ושק מלט. בעצם זה כל מה שאנחנו צריכים. זה וליטר שמן זית זך.”
“ומה אני צריכה להביא?”
“את תעזרי לנו לסחוב ולחפור בור, ותחזיקי את הכלים כשאנחנו מכינים את הבטון.”
“תובי…” שוב התחננה בדולח “אולי..”
“אין אולי! הנושא סגור! בעוד יומיים בשמונה בבוקר.” סיים תובל והשיחה הסתיימה לקול הסכמתה של בדולח.
*******
ביום הפינוי השכמנו קום והתיישבנו בהמתנה לשיירת רכבי המשטרה, משמר הגבול והצבא. ההמתנה הייתה כלחישה באוזן, שאין בכוחנו באמת לקבוע את גורלנו אלא להמתין לצעד הראשון של השוטרים ולהגיב בהתאם. הם קבעו את חוקיי המשחק. הם גם קבעו שמדובר במשחק ותו לא, ואנחנו בלענו את הפיתיון. נשאר לנו רק לשחק משחק מרשים. מבעוד לילה שהו במקום מספר רכבי משטרה, להבטיח שהמקום סטרילי מהתפרעויות פוטנציאליות, ואנו העמדנו פני תמימים ושרנו שירים אל שלהבת המדורה היודעת לכמוס סוד. רכבי המשטרה טפטפו אחד אחד בבוקר, יצאו והתפעלו מהנוף, שוחחו ביניהם, הכינו קפה ופטפטו. הם הסתובבו ביישוב וברכו לשלום את התושבים. אני הייתי מבולבלת. ציפיתי לצעדי מגף רועמים ומחרישי אוזניים, שיניים חשופות ושנאת יהודים טהורה. חיפשתי במה לשנוא אותם ומצאתי שוטרת בלבוש צמוד מפטפטת עם שוטר ונוגעת בזרועו.
“תראה..” הפניתי את תשומת ליבו של הושעיה. הוא לא התייחס לדבריי אך הבחנתי שאף הוא מחפש להתרעם על השוטרים ואינו מצליח.
חלי ירדה אל השוטרים והחלה לשוחח עמהם. “אולי תלכי איתה ותציעי להם משהו לאכול ולשתות? כחלק מהמשימה…” אמר הושעיה ואני מיד עשיתי כדבריו. התקרבתי אל חלי ושמעתי שדבריה בנועם. התקרבתי עוד יותר ונדהמתי לגלות את הקלות והרוגע בהן היא פולטת דברי שנאה מטונפים על השוטרים ועל אימותיהן וכל שושלת הדורות שלהם. הגשתי להם את חבילת עוגה וחלי העיפה את העוגה מידי והחלה לצעוק לעברם.
הרגשתי את ברכיי רועדות. לא ידעתי כיצד להגיב. לתמוך בחלי או להיות נאמנה לאינסטינקטים שלי, להרגיע את הרוחות למען הסדר הטוב. הרגשתי את רוחו של אבי משתלטת עליי וניסיתי לנערה ממני. אבי משפחת סלע אז יצא מפתח הבית והחל לצעוק. לפתע הגיחו המון נערים ומבוגרים שלא ידעתי על הימצאם בגבעה והחלו ליידות אבנים בשוטרים. שמעתי את הושעיה צועק אך קולו נבלע בצעקות ההמון ולא ידעתי מה ניסה לומר. ליבי הלם כה בחוזקה וחשתי סחרחורת ופחד. לפתע הבחנתי בתובל ובדולח מטפסים אל קצה הגבעה עם מעדר, קלשון ומגרפה. הייתי מבוהלת מידיי בשביל להתייחס לכך וטיפסתי לכיוון הושעיה והחברה. נעמדנו על יד בית משפחת סלע וצעקנו. מה ששמעתי צעקתי גם אני. חלי היכתה בידה בחיילת וסתרה ללחייה. ראיתי שני שוטרים אוחזים בה והודפים אותה על מכסה המנוע של הג’יפ. היא ירקה עליהם וקראה לעברם קריאות גנאי אך הם המשיכו לפעול בקור רוח. הושעיה הבחין בכך ופתח במרוצה לעברה. הוא קפץ בבעיטה אל השוטר והיכה בו באגופיו “תעזוב אותה!” אך השוטרים הדפו אותו בתנועת זרוע אחת. הוא ברח לאחור וצבר תנופה ועשה זאת שוב עד ששוטר נוסף החל לרדוף אחריו. הרמתי אבן ומיד הרגשתי את עצמי מתכווצת עד שהייתי קטנה יותר מהאבן. ניסיתי לנפוח אומץ בריאותיי המתנשפות בחוזקה, ואז שחררתי קריאת גנאי מטונפת אל השוטרים. הרגשתי שפרצתי גדר אך התעלמתי מכך והמשכתי עד שהרגשתי גדולה מספיק לזרוק את האבן. האבן פגעה בראש אחד השוטרים וחברו הבחין בכך. רגלי שקשקו ושיניי חרקו מפחד. השוטר הצביע עליי וכעבור פחות מדקה הם כבר תפסו אותי ומשכו אותי אל טיולית. כשאני מובלת מטה אל הטיולית הבחנתי שעיקר הפינוי כבר בשיאו בצידו השני של הישוב. הכח המרכזי של השוטרים טרם הגיע אל משפחת סלע. הרגשתי שהשוטרים ידעו טוב מאוד מה הם עושים. בעוד שטכסנו תכסיסים מתוחכמים לטעמנו, הם תכננו את הפינוי בצורה טובה יותר וידעו בדיוק כיצד להפתיע אותנו. ראיתי את הושעיה עוד נמלט מידיהם. זה היה נראה כמו משחק תופסת עלוב. כשעליתי לטיולית ראיתי את חלי. היא ישבה במושב מיוזעת ומתנשפת. שני שוטרים עמדו עליה לשומרה. היא לא הבחינה בי אלא רק הביטה מהחלון. הושיבו אותי לפנייה ואני סובבתי ראשי לאחור להביט בה. החזייה שלה הייתה קרועה יחד עם צווארון החולצה. מידיי פעם ניסתה לקום ולהכות בשוטרים ואף הצליחה כמעט לברוח. אז הבחינה בהושעיה מובל אל ניידת בליווי שוטר. “הושי!!!!!!” צעקה בחוזקה, וכל אימת שנשמה או זזה השוטרים נדרכו. קינאתי בה. בכוח והחלטיות שלה. הרגשתי כאילו הייתה נעימת כינור מלווה את מעשייה. מעין אישור שהצדק איתה. “הושי!!!” צעקה שוב, והפעם הושעיה שמע אותה וצעק “חלי!!!!” אך לא ראה אותה. היא ניסתה לקום אל החלון “הושי!!!” והוסיפה כמה קללות אל השוטרים שהושיבו אותה חזרה בכוח. תפסתי אף אני רצועה אחת של חזייתי וקרעתי אותה, התנשפתי בכוח וצעקתי “הושי!!!” אך הושעיה לא שמע אותי. הוא נכנס אל הניידת. הבטתי מהחלון וחיפשתי לראות מה קורה. הרגשתי כאילו לא השתנה דבר. כאילו מראש השלמתי עם הפינוי. כאילו כל מעשיי היו בלבד לשם אימון. לנסות לחפש את הרוח שמעולם לא הייתה לי, כפי שטען אחי.
בעוד אני חושבת עליו אני מבחינה מבעד החלון בשלוש דמויות זעירות עומדות בשטח מסולע מאחורי בית הכנסת וחופרות בור באדמה.
“תובי, הבאתי שמן!” אמרה בדולח והוציאה בקבוק שמן קנולה.
“מה זה?” אמר תובל ועיקם את פרצופו. כאצי החל לצחוק.
“איזו סתומה, בחיי….חחח…..שמן קנולה.” צחק כאצי ובדולח נעלבה וזרקה מבט עצבני אל עבר תובל.
“שתוק כאצי! אל תתייחסי אליו. בכל אופן הבאתי שמן זית זך. עכשיו תלכי מאחורי בית הכנסת ותחברי את הצינור, תפתחי את הברז ותמשכי לפה. אנחנו בינתיים נכין את הדלי בתוך הבור.”
בדולח צייתה אך שניהם ידעו שהיא לא באמת תסתדר לבדה עם הברז וכעבור דקה היא חזרה.
“איזו סתומה, בחיי” רטן כאצי.
“תפסיק כבר! זה לא הזמן עכשיו. לך אתה ותחבר” אמר תובל ובדולח משכה באפה כדי שידע שהיא נעלבה. “את תסתכלי שאף אחד לא בא.”
“אני מרגישה ממש מיותרת” יבבה בדולח.
“מה פתאום מיותרת, את הכי חשובה כאן. השוטרים רואים אותך ובטוחים שאנחנו סתם ילדים תמימים וחמודים. אם את תלכי הם מיד יקפצו עלינו.” אמר תובל ובדולח קיבלה עליה את השליחות. “לכי תחפשי ברזלים.”
“אילו ברזלים?”
“כל ברזל שהו. ברזל בניין עגול. מה שתמצאי.” כאצי חזר עם צינור דולף מים ושניהם החלו למלא את הבור המלא במלט חצץ וחול. “זהו!” קרא תובל והשניים החלו לערבב בידיהם את המלט. כעבור כמה דקות חזרה בדולח עם חתיכות ברזל עגול חלוד.
“זה חלוד אבל זה מה שמצאתי.”
“זה בדיוק מה שצריך. כל הכבוד.” אמר תובל.
“כן, כל הכבוד” הוסיף כאצי. ובדולח הייתה מרוצה.
לאחר מספר דקות הם העמידו את המגרפה הקלשון והמעדר זה לצד זה ליצור את המילה ‘שמע’. תובל קיבע את המקלות באבנים כדי להבטיח שלא יפלו ואז יצק על הברזל שמן זית.
“זהו! בואו נברח מפה.”
“זהו?” תמהה בדולח.
“זהו, יא אפרוח, מה את עוד רוצה שיקרה?” לעג כאצי.
“אתה תשתוק! אף אחד לא דיבר איתך.”
“דיי כבר, בואו נזוז מהר” אמר תובל והחל לרוץ לכיוון מ’עלה צמר’ דרך השיחים והסלעים והשניים בעקבותיו.
“תובי…”
“מה?”
“אתה לא חושב שהיינו צריכים ליצוק שמן על האבנים? כמו בסיפור?”
“מה עכשיו?” התערב כאצי.
“דיי, אתה!!” צעקה בדולח להשתיקו.
תובל נעמד. “חכו לי כאן” אמר והחל לרוץ חזרה אל ‘גדרות צאן’ ופך השמן בידו. הוא נעמד על יד בור הבטון והביט בשוטרים משתלטים על המתיישבים ודחפור מניף את כפו ובתנועה אחת מרסק את אחד הבתים. לאחר מכן מתקדם אל הבית הבא וכן הלאה. הוא חיפש שמץ של צער בעיניי השוטרים, בתנועת הגוף, משהו שיעיד על הבנתם את הצורך הרוחני של המתישבים לחיות בארץ אבותיהם, לקיים את צוואתם, אך לא מצא. הרוח נשבה בחוזקה והוא עצם את עיניו לשמוע את השקט ואת העולם חוזר להיות הגיוני. כשפקח את עיניו בית נוסף נחרב. הוא שפך את השמן, הסתובב לאחוריו והחל לרוץ. כעבור עשר דקות הוא חזר. “יש לך עוד רעיונות לפני שאנחנו יורדים” אמר וזכה למשיכת כתפיים מבדולח. “אז יאללה למטה.”
הטיולית החלה לנסוע ובדרך אחד השוטרים שאל אותי לפרטי האישיים. אלמלא חלי נושבת בעורפי הייתי מתייפחת בפניו בצער. הוא הצביע על השוטר המנגב את דמו מהפצע שנגרם מהאבן.
“חבל שלא נפתח לו כל הראש” התערבה חלי.
“מה לך ולזה?” שאל אותי השוטר והצביע על חלי. “את לא נראית לי שייכת.” אמר ושבר את מעט הרוח שנותרה בי. תמימותי חשופה לכל. להוריי, לתובל, לרעות, לשוטר שלא מכיר אותי כלל, ובטח גם להושעיה. לא הגבתי. העדפתי לשתוק. הייתי נבוכה.
בערב הגיע אבא שלי לתחנת המשטרה. קפצתי עליו וחיבקתי אותו ובכיתי. הוא ליטף את ראשי ואמר ‘די’. השוטר ניגש אליו והוא התנשף במבוכה.
“במקרים אחרים הייתי פותח בהליך פלילי. אני והשוטר הנפגע הסכמנו שמדובר בילדה טובה שנסחפה עם הזרם. בכל זאת, מדובר באבן קטנה מאוד.” אמר והגיש לאבי קנס על הפרת סדר. הלכנו אל המכונית, אני התיישבתי מאחור בטוענת עייפות, ונסענו הבייתה. אבי שתק. הרדיו היה כבוי, ללא שיעוריי תורה כפי שנוהג לשמוע בזמן נהיגה. הרגשתי שאינו כאתמול.
כעבור חצי שעה נסיעה החלטתי לדבר. “לא כל השוטרים היו נחמדים כמו השוטר הזה. היית צריך לראות איזה חיות הם. הם הכו את הושעיה וחלי כאילו אין מחר.”
אבי עצר את הרכב בשולי הכביש, יצא מהרכב ופתח את הדלת האחורית. הבטתי בפניו. הן היו אדומות ונפוחות. לא הכרתי אותו.
“מה זה?!!”
“מה?” נבהלתי.
“מה זה!! מה זה?!” הצביע עלי וצעק. מעולם לא שמעתי את אבי מגביה את קולו ובטח לא כועס.
“מה? מה?” נחרדתי. הרגשתי שהאדמה שוב נשמטת, פעמיים ביום אחד. רציתי לעצום עיניים ושהסיוט יגמר.
“מילא השיער, מילא העגיל, הסיגריות…” החל מונה באצבעותיו “הלינה בחוץ, השעות המאוחרות, לזנוח את הלימודים. מילא כל זה….זו בעיה שלך.” החל להתנשף “…אבל לזרוק אבן על חיל!!! את משוגעת?!”
“שוטר.”
“שוטרררררררררר!!!!!! אוי! אוי, אני לא מאמין! הבת שלי! אבן על שוטר! את יכולת להרוג אותו!”
“מה להרוג?!” ניסיתי לתקוף בחזרה “זו רק אבן קטנה!”
אבי התעצבן על ניסיון התגובה, הרים חצץ מהרצפה וזרק עלי “כמה קטנה?! ככה קטנה?!” הראה לי חצץ בידיו והשליך לעברי.”
“די! די! תפסיק!” התחלתי לבכות “הם פינו ישוב בארץ ישראל….מה אתה לא מבין?? אתה תמיד אומר שזה חשוב ליישב את הארץ ואתה תמיד מדבר נגד הפינויים.”
“את אי־פעם התעניינת בכלל ב’גדרות צאן’ לפני שהתיידדת עם הושעיה? אי־פעם עלית לשם לעזור להם? לברך אותם ברכת שלום? להתפלל שם? לחזק אותם? אי־פעם היה איכפת לך בכלל? שפתאום את מוכנה להרוס לעצמך את העתיד בשביל זה? פתאום לפני חודש גילית שיש מקום כזה. אין לך בכלל מושג מה הסיפור של משפחת סלע ולא של ההר הזה. את אפילו לא יודעת מה מטרת הפינוי.
“ואתה יותר טוב?? אתה כל הזמן עושה כאילו אתה לא כועס וכאילו איכפת לך אבל אתה כזה מוסרי ואתה לא תפגע באף אחד כשכולם באים ולוקחים לנו שטחים והעיקר אתה כזה מנומס….’אני אף פעם לא כועס. אני אף פעם לא כועס’ זה יותר טוב? כמו בגוש קטיף…” אמרתי והרגשתי שהפלתי את רוחו. איני בעלת רוח כי אם מפילת רוחות. זה הכשירון שלי. כך הרגשתי, ואבי הרגיש בכך גם כן, כשפנה אל מושב הנהג והחל לנסוע ולא אמר מילה כל יתר הנסיעה. רציתי מאוד לשאול אותו ‘אתה כועס עלי?’ ורציתי שיגיד שוב ‘אני אף פעם לא כועס’. כמה היה חשוב לי לשמוע זאת, אך ידעתי שהפעם הוא כועס ואינו יכול להסתיר זאת.
הרכב נעצר בחניית הבית ואבי פנה אל המחסן הישן למצוא שם גוזל ואפרוח מתחבאים.
“בדולח, לכי מהר הבייתה. אימא התקשרה והיא דואגת לך.”
“אני…”
“ששש…פשוט לכי מהר. אתה…” הצביע על תובל “צא ולך לחדר…”
“אבא, אני..”
“צא ולך לחדר!”
“אני קידשתי את המקום, אבא.”
אבי לא יכול היה שלא לחייך. הוא חייך ודמעה הזדגגה בעינו. אני ותובל ניגשנו לחדרינו הסמוכים.
“קחי שבוע פה בבית לחשוב על מה שקרה.”
“אתה לא יכול לקרקע אותי? אני בת שמונה עשרה.”
“נכון. אבל אני לא חייב לשלם על רישיון הנהיגה שלך ולא על האוניברסיטה ולא על הנסיעות שלך ועוד…ועוד…ועוד…” אמר וסגר את הדלת. ואני, האמת שכלל לא רציתי לצאת מהחדר. רציתי לחזור אל השפיות. אל עצמי. לסגור את החלון בפני רוח הפרצים שטלטלה כל פלג בגופי. אבי חזר כעבור כמה שעות עם קלסר שמן ובו כל הכתבות שנכתבו מאז ההחלטה על גירוש גוש קטיף ועד היום, לגבי יישוב הארץ ופינוי ישובים. במשך שבוע ישבתי בחדרי וקראתי את כל הכתבות. שתיים מהן נכתבו על ידי אבי שעבד אז כעורך עלון דתי. כל הכתבות כולן כאילו נכתבו ברוח אחת וכולן בדרך זו או אחרת הצביעו על פתרון אחד, כל כתבה בניסוח שונה. אחד קרא “לצאת מבתי המדרש ולהתגייס לתקשורת” ואחר קרא “אין ברירה אלא לטבול ברפש”. ליבי לא חש אל רעיונות אלו אך גם ידעתי שאיני מסוגלת לפעול בדרכם של הושעה וחלי. גם דרכו הסלחנית של אבי לא קרצה לי ולפי הכתבות שהוא עצמו כתב ניכר היה שהוא חוזר בו מן הדרך הפייסנית.
כעבור שבוע יצאתי מחדרי אל הסלון. אבי ישב שם עם עלון בידו. התיישבתי על ידו על הספה וקיוויתי שלא יאמר דבר. רגשותיי אל אבי היו כמו רגשותיו של תובל אלי כשכשל רעיון הכתובת שלו. כאילו משהו בי התריס נגד רעיונו המופרך. לשמחתי אבי לא התריס או העיר עוד על מעשיי באותו הפינוי. עד היום הוא לא הזכיר זאת, לפחות לא בפניי. בתנועה עדינה הנחתי את ראשי על כתפו, והנחתי לשערי לגלוש על ידו האוחזת בנייר העלון. הוא הפך דף, וכעבור כמה שניות העבירו את העלון מול פניי.
“מה?” שאלתי.
הוא הצביע על מרכז העמוד. “תראי”.
“מתחת לכותרת גדולה ‘נפרצו גדרות צאנך’ קישטה תמונה את מרכז העמוד ובה, בקדמת הריסות בתיהם של מתיישבי ‘גדרות צאן’, הופיע בור מבטון וממנו יוצאים קלשון, מגרפה ומעדר ניצבים זה לצד זה, נוטפים שמן ומחברים אותיות ‘שמע’ ואבן למרגלתם מבריקה משמן ומחזירה את אור השמש השוקעת בים התיכון.

היא הוציאה בזהירות את השקית בעלת התיוג האקראי שכבר מזמן טושטש ודהה. בפנים היו מספר חפצים שזרקו אותה הרחק הרחק בזמן, והיא החלה להתבונן בהם בזה אחר זה: ראשית שתי מחברות – אחת מסודרת ומאורגנת, מלאת טבלאות שמות ומשימות אשר כל עמוד בה היה צפוף בסימונים ורעיונות שמילאו את השבועות האחרונים שחוותה שם והשנייה מלאת מחשבות והגיגים, סיפורים שתיארו באופן כמעט חזותי את הרגשות שצפו בה בכל אחד מהימים, בעיקר אלו האחרונים. שורות שורות שמספרות סיפור בלתי ייאמן שהופך ונעשה מפוכח עד שנדם.

התבוננה במכשיר הקשר. המכשיר ששימש כדי לעדכן היכן ממוקמים כוחות צבאיים שניתן לשלוח אליהם קבוצות לניסיונות שיח, לעדכן איזו משפחה צריכה עכשיו צוות מתנדבים שיסייעו באריזה, סידור או השגחה על ילדים שהוריהם בעצמם זקוקים להשגחה והיכן נדרשים כמה חבר’ה עם מצב רוח וגיטרה שיבואו לנסות ולשנות את החלקיקים באוויר. היא נזכרה בערב ההוא, כשעשתה מעשה שהיה אסור בקבוצה הפנימית לה השתייכה, ופתחה את המכשיר כדי לדווח שהיא עצמה זאת שזקוקה לעזרה. “אני נשברת”, היא בכתה לחבריה מחלון בית הכנסת בו התכנסו כל הבנות שבאו מבחוץ, “יש כאן מאות ואלפי בנות שמחכות לדעת ממני מה הצעד הבא שצריך לעשות אבל אני עצמי לא מסוגלת ללכת יותר”.

כעבור שתי דקות הגיעה התשובה – צאי החוצה. היא יצאה ופגשה שני חברים שפשוט אמרו לה – בואי. והיא באה. והם הלכו בין חצרות, וראו מרחוק ומקרוב חיילים וחיילות והיא ידעה שהיא חייבת לחזור אל בית הכנסת כי היא בעלת תפקיד, אבל קודם לכן היא חייבת מנת חמצן. והחמצן הגיע בצורה של חברים קרובים שיושבים עם הרבה גלידה ומעט ציניות או להיפך, ומנסים לעכל את זה גם את זה ולהבין את האירוע שהם עכשיו בתוכו.

ואז מישהו שולף גיטרה ומישהי חליל ומתחילים לנגן ולשיר. בסביבות עשר בלילה דופקים השכנים. אם אנחנו מפריעים נפסיק מיד. סליחה, גם ככה הימים רגישים. מפריעים? תוהים השכנים, תסתכלו בחלון. ושם בחלון עוד כמה עשרות שהתקבצו אל המוזיקה וניסו לנשום צלילי נחמה. אז מתחילים ללכת, ומצטרפים כלי נגינה ומצטרפים עוד הולכים, מי בשירה כואבת ומי בשתיקה כואבת לא פחות.

והם כבר עשרות ומאות רבות והתהלוכה מתחילה אך לא נגמרת והנה תיכף מגיע הרגע המסוכן שבו אפשר להיעצר. לכי לך – מבקשים ממנה חבריה. חזרי למקומך אבל אל תשכחי שתמיד תמיד אנחנו כאן.

שבועות וחודשים לאחר שחזרה הביתה עוד הייתה מדליקה את מכשיר הקשר ומנסה שוב – מישהו שם? מישהו שומע אותי עכשיו?

ואז החולצה עם הקרע ואז הדגל שבו הייתה עטופה כשהוציאו אותה מבית הכנסת. והתמונה האיומה בה רואים אותה ברגע הכאב הגדול ביותר שלה, התמונה שהתפרסמה לאחר מכן בכל בית ובכל מקום ובמקום שתוכל לעטוף את פצעיה עם עצמה נאלצה להיות שותפה לצחוקים עם החבר’ה שחרכו לה את הנשמה.

והשרשרת עם הצדפים שענדה בחתונה בה הזכירה בקול לכל המשתתפים שיש כמה חורבנות שאנחנו ממשיכים לשאת והם חלק ממי שאנחנו. ויש אפר מקלה על ראשו של החתן ויש צדפים צורבים על צווארה שלה. ועוד כמה תמונות וגרגירי חול שמסתובבים בקרקעית השקית, זיכרונות של מי הייתה ומי היא היום.

וכמדי שנה, היא החזירה את הכל באופן מסודר, עטפה את השקית היטב וטמנה אותה מתחת לעצמות החזה, במקום החלול של חלק מליבה אותו השאירה טמון שם בחולות.

ימית עלתה על האופניים, הניחה את החתולה בסלסלה שתלויה על הכידון, והתחילה את הסיבוב היומי שלה בשכונה. לא סיבוב גדול, במורד הרחוב עד לספסל שבפינה, שמאלה בשביל שפעם הוביל לאן-שהו אבל מאז שהקבלן יצק את יסודות הבניין אי אפשר להמשיך, שוב שמאלה בקצה השביל, הגינה הציבורית הגדולה, הגינה הקטנה, שמאלה ליד הבניין החדש וחזרה הביתה, לנקודת ההתחלה. בלי לחצות שום כביש בדרך. החתולה פיהקה. עד לפני כמה ימים הסל שלה היה על הסבל מאחורה, אבל אז היא קפצה והלכה לטייל ביסודות של הבניין בקצה השביל ולקח לימית כמעט שעתיים למצוא אותה. עכשיו, כשהיא מקדימה, וימית יכולה לראות אותה כל הזמן, אפשרויות הבריחה הצטמצמו.
על הספסל ימית הניחה כמה בגדים ישנים שהיא כבר לא לובשת. תמיד היא משאירה שם משהו. אולי מישהו אחר יוכל להשתמש בזה. פעם בגדים, פעם ספר, פעם קופסת טונה. כל יום ראשון היא יורדת מהאופניים ליד היסודות הנטושים של מה שאמור היה להיות בניין, נכנסת ובודקת שהאוצר שהיא החביאה שם כשהייתה בת אחת עשרה וחצי, עוד ישנו. בגינה הציבורית היא שותה מים מהברזייה, יום אחד בגינה הגדולה וביום השני בגינה הקטנה. ליד הבניין החדש היא מנופפת למרפסת הסגורה בקומה השנייה אבל לא עוצרת. החתולה פיהקה שוב. ימית קבלה אותה כשהייתה בת שלוש. הן כבר כמעט עשרים שנה ביחד. אין לה כבר כוח לברוח.
אף פעם ימית לא ראתה מי לוקח מהספסל את הדברים שהיא משאירה שם. פעם אחת, כמה ימים לפני שהחתולה ברחה, היא מצאה שם פתק, “תודה”, זה מה שהיה כתוב. האוצר היה קופסת מתכת עגולה, שבמקור היו בה סוכריות, אבל ימית מילאה אותה במטבעות ועוד שטר של מאה שקלים, והחביאה אותה באתר הבנייה הנטוש, שיהיה לה כסף אם היא תחליט לברוח מהבית. לא ממש החביאה, הקופסה נפלה לתוך בור עמוק. ימית החליטה שבהזדמנות הראשונה היא תביא לשם סולם ותרד להוציא את הקופסה מהבור, ובינתיים, כל יום ראשון, היא נכנסת לראות שהקופסה עוד שם. שתים עשרה שנה. כמעט. רוחצת ידיים בגינה הגדולה, מבט חטוף למרפסת בקומה השנייה, יד אחת על הכידון והיד השנייה מלטפת את החתולה.
ביום שהחתולה ברחה, ימית השאירה על הספסל ציור. ציור של ילדה, על אופניים, עם חתולה בתוך סל, וכתבה על הציור את המילה “בבקשה”. זה לא היה יום ראשון וימית נאלצה להיכנס אל בין היסודות הנטושים ולחפש את החתולה. שעתיים עיכוב. היא פתאום שמה לב שמסביב כל השטח התמלא מחדש בחרציות גבוהות. כמו שהיו שם לפני שהכשירו את השטח לבנייה. בגלל העיכוב היא לא עצרה לשתות מים בגינה הקטנה. פעם הגינה הגדולה והגינה הקטנה היו גינה אחת ענקית, אבל אז עשו באמצע מגרש חנייה למי שבא לקופת חולים ומאז יש שתי גינות. המרפסת בקומה השנייה של הבניין החדש הייתה פתוחה וימית נסעה שם מהר מהר, מקווה שאף אחד לא רואה אותה.
ההורים שלה קראו לה ימית. שניהם היו ממפוני העיר ימית והגעגועים שלהם לשם חיברו אותם יחד. הם קראו לה ימית. על שם פארק המים ימית 2000. אבא שלה אמר שאם אנשים יכולים להיות כל כך חסרי רגישות ולקרוא למקום שמח כמו פארק מים על שם של הטרגדיה הכי נוראית שקרתה ליהודים במדינת ישראל, אז הוא יקרא לבת שלו ימית על שם פארק המים. אמר ועשה. הוא סיפר לה על זה כשהכינה את עבודת השורשים שלה לקראת הבת מצווה. ואז הזמין את כל תלמידי הכיתה לחגוג את בת המצווה של ימית בפארק מים אחר, “פעם אחת כבר פינו אותי מימית, אני לא מוכן שיפנו אותי גם מימית 2000…”. הבדיחה הזאת הצחיקה אותו מאוד. היא הצחיקה את כולם. את ימית לעומת זאת זה לא הצחיק.
למחרת היום ימית ישבה על הספסל וחשבה מה לעשות. לאחר מכן נכנסה בפעם הראשונה ליסודות הנטושים של מה שאמור היה להיות בניין והחביאה שם את קופסת הסוכריות שמילאה בכל המטבעות שהצליחה למצוא. אחר כך הלכה לגינה, התנקתה כדי שאף אחד לא יגלה מה היא עשתה, לקחה את החתולה מהקומה השנייה ועברה לגור עם סבתא שלה. סבתא אמרה שהיא יכולה להישאר אצלה כמה שהיא רוצה או עד שימית תחליט לאן היא רוצה להמשיך. מאז היא מתכוננת ומתכננת, בודקת את מסלול הבריחה, רואה שהאופניים תקינות, מניחה על הספסל דברים שהיא לא מתכוונת לקחת איתה, בודקת שהכסף מחכה לה, שותה קצת מים, נשימה עמוקה, קצת אומץ, מנופפת לשלום לאבא שעומד מאחורי התריס בקומה השנייה.
מאז הבדיחה הם לא מדברים. אתמול סבתא מתה. ימית עלתה על האופניים, הניחה את החתולה בסלסלה שתלויה על הכידון, והתחילה את הסיבוב היומי שלה בשכונה בפעם האחרונה. כשסיימה, אבא שלה הוסיף ציור של ילדה, על אופניים, עם חתולה בתוך סל, עם המילה “בבקשה” שכתובה עליו, לערימה הגדולה של הדברים שאסף מהספסל.

זה היה שמו של בית הכנסת שלנו בנווה דקלים. בית כנסת מרוקאי. כן, בנווה דקלים היה בית תפילה למרוקאים. גדול ומואר ויפה.
ככל שעוברות השנים מאז הגירוש כמעט ואיני מתעסק בזיכרון של מה שהיה שם, במקום שבין הים לגבעות החול.
בתחילה הייתי אובססיבי לזיכרון: אספתי חוברות, מאמרים, עיתונים, מדבקות וכל דבר שיזכיר לי משהו משם. לא רציתי לתת לעוצמה הזו לדעוך.
בתקופה הראשונה שלאחר העקירה פקד אותי חלום מוזר. מוצא הייתי עצמי שוב בנווה דקלים, ומחפש נואשות מצלמה. ממש ככה, מצלמה. פעמים הייתה אחת כזו בידי והייתי ממהר לכיוון הבית שבקצה הישוב, תוהה לעצמי איך ייתכן שעדיין מותרת הכניסה, ואיך זה שהבתים עדיין עומדים על תילם.
כשכבר הגעתי למושא חלומותיי הייתי מתחיל לצלם בדביקות, מנסה לתפוס כל זווית שתישאר למזכרת. אבל תעתועיו של שר השינה היו בי, ומגלה הייתי שהוחמצה לה השעה וכבר מצוי אני במושב של סבא או בפנימיית הישיבה.
חלום היה ואולי לא כל כך רחוק מהמציאות. אך ככל שעובר הזמן הכאב האישי הופך ללאומי ופחות ופחות עסקתי בכאב האישי. אבל את בית הכנסת שלנו לא שכחתי.
לא שכחתי את הסדר המיוחד שהונהג בו, שימת הלב לכל אדם והרצון הכן והפשוט להיטיב, פשוט להיטיב. קהילה חמה שהורכבה מעמלי יום שפשוט אהבו את התורה, את מי שנתן אותה ואת העם שבשבילו ניתנה.
לא שכחתי את חברנו הקבלן, שבבוקר היה בונה ברחבי הגוש ומנהל את פועליו במרץ, ובשעות הערב היה יושב במיטב בגדיו המגוהצים ודורש בהלכות החג המתקרב.
את הגבאי שהרגע חזר מעוד עבודת תחזוקה, אבל בזמן שנשאר היה יושב לתקן סידורים שנפגמו.
את המורה למתמטיקה הקפדן שבימות החול היה מלמד בהקבצה הגבוהה, ובשבתות מפליא קולו בקריאת התורה בניגון.
את הד”ר גבה הקומה שדורש היה מעל בימת בית הכנסת, אבל מעולם לא ויתר על נטילת ידים לכוהנים. תמיד היה סונט בלויים הצעירים שעצלותם לא תתקבל, בבית המקדש יש לחשוש שמא יישלחו למחלקת השוערים.
אלה ועוד רבים אהובים ויקרים, הרכיבו את הקהילה האהובה שלנו. תמיד השתדלו לדאוג שאף אדם לא ירגיש לבד, תמיד הגישו עזרה בחיוך.
זה היה בית הכנסת שלנו.
זוהי נווה דקלים שלי.
אלו הם האנשים שחקוקים על ליבי ושהשפיעו רבות על מי שאני היום.
אזכור ולא אשכח.

לכל אדם יש סיפור. לכל עם יש סיפור. לכל משפחה, מגזר ועדה יש סיפור. גם לדתיים – לאומיים יש סיפור, ואני, אני פשוט לא חלק ממנו.
אחת לחודש או חודשיים זה עולה לי, כשמתייגים אותי באיזה דיון או שולחים לי פוסט כלשהו שקשור לגירוש. לא שואלים אותי לפני, פשוט מניחים שיש לי משהו להגיד בנושא, אחרי הכל, אני בן לציונות הדתית.
בכל פעם כזאת מחדש אני מוצא את עצמי מתנצל שאין לי מה לתרום לדיון. “הייתי אז בן שמונה”, אני אומר או כותב במבט נבוך, “וגם גרתי בנהריה, אז…”.
אז.
אין לדור שלי אתוס מכונן. בצל כל הדיונים על כן מגזר או לא מגזר, על מפלגה מגזרית האמנם ועל סוג התיון המועדף בשבתות אולפנה, העיקר קצת נשכח. המגזר הזה, שאתם אוהבים לדבר עליו, מבוסס על ברית דמים. ואני, בברית דמים הזאת, לא הייתי.
לא עליתי לסבסטיה. לא גורשתי מימית. לא הפגנתי נגד אוסלו. לא למדתי במרכז בפיצול. לא שרתי על הגג בנווה דקלים ובכללי פשוט לא. לא עשיתי שום דבר “דתי-לאומי”. לא נכנסתי בברית דמים.
בקבוצת וואטסאפ שאני חבר בה רצו לפני כמה חודשים לשנות את השם, וביקשו מכל המשתתפים להציע שמות, כשהמטרה הייתה שהשם החדש יהיה קשור לצעירים ולמגזר. בחצי חיוך הצעתי את השם “גם אני לא זוכר איפה הייתי כשרבין נרצח”, אבל השם הזה נפל מהר מאוד.
למה? מסיבה פשוטה – רוב חברי הקבוצה זכרו היטב היכן הם היו כשרבין נרצח. גם כן צעירים…
לרוב חברי הקבוצה היה אתוס משותף, אתוס שאני לא חלק ממנו. שאני לעולם לא אהיה.
החוויות שציינתי, אולי למעט סבסטיה, הן שליליות, כואבות, לא סתם הגדרתי את הקשר הזה, את הסולידריות המגזרית הזאת, כברית דמים. הרבה מדם ליבו של המגזר נשפך שם, מדמעותיו, מתפילותיו. ההורים שלי, הדודים שלי, סבא וסבתא שלי, כולם חצבו שם את החלקים העמוקים ביותר בזהות שלהם, בזהות הקולקטיבית שלהם, אבל אני לא. וגם כל הדור שלי לא.
נכון, גדלתי בבית דתי לאומי. ונכון, למדתי בישיבה תיכונית וישיבת הסדר. אבל זה לא מספיק. לא מתקרב להיות מספיק. יש מין אחווה טבעית של מוכי גורל, של אנשים שגורלם לא שפר עליהם, והמגזר הדתי לאומי הוא מוכה גורל. המגזר הדתי לאומי הוא מוכה פוסט טראומה.
אנשים שגורשו מבתיהם, שראו את אמא שלהם נשלפת מפתח ביתה בזרועות שני חיילים כשהיא בוכה וצועקת, ראו בתי כנסת חרבים ונשרפים, קברים נפתחים וגופות מפונות הם אנשים עם צריבה בלב, עם צלקת בל תמחה.
וזה ממש לא רק מי שהיה שם. זה כל מי שבאו לעזור, שיצאו להפגין, שהכירו מפונים, שאירחו מפונים. שבכו. שכאבו. שבאו בברית דמים. זה כל המגזר שלנו. כל מה שהיה המגזר שלנו.
כי כרגע, כבר לא ברור מה או מי הכותרת הזאת מכילה.
“תדע לך שגם אנחנו חשבנו ככה בזמנו”, אמרה לי בחיוך עייף משוררת בשנות השלושים לחייה שאני מעריך, “אבל אז הגיע הגירוש”. “ומה עם חטיפת שלושת הנערים?”, הקשה עליי חבר מהישיבה, “או גירוש עמונה?”.
אולי אני טועה באמת, אולי זה רק עניין של זמן עד האירוע הגדול הבא, אולי אחד האירועים שחלפו לידי היה אירוע מכונן עבור רוב בני ובנות המגזר. אולי.
ואולי, רק אולי, ככה נראית שגרה, ככה נראים חיים. אולי מירוץ החיים המטורף הזה מאירוע לאירוע תוך צבירת אתוסים מכוננים וסרטים כתומים זה היוצא דופן, והחיים הפשוטים, השקטים, הם פשוט לא מגזריים? אולי “איש לאוהליו ישראל” הוא פשוט השלב הטבעי שמגיע אחרי “ותשקוט הארץ ארבעים שנה”.
ברית זה דבר מעולה, אבל האם אנחנו מוכנים לשלם את מחיר הדמים הנדרש? האם אנחנו רוצים בכך? המדינה כולה מתאחדת בימי מלחמה, ובכל זאת אנחנו מתפללים ומייחלים לשלום.
אז כן, אני רוצה ברית, אבל אני מקווה ומייחל שזמנה של ברית הדמים עבר מן העולם, שבימיי לא יוקז דמו של המגזר, שיותר לא תראה הקשת בענן. איך הברית הזו תראה ועל מה היא תתבסס? בכנות, אני לא יודע. עדיין לא יודע. אבל המשימה שלי, ושל הדור שלי, היא למצוא ולכונן את הברית הזו.
ברית שאולי תתחיל מהמגזר, אבל תתפשט ותתרחב ותכיל בתוכה את כל החברה הישראלית. ברית שתיבנה על בסיס חיים, ולא על בסיס פצע פתוח. הלוואי.
“ובאו כולם בברית יחד” כאיש אחד בלב אחד, ואחרי זה, ורק אחרי כן, “נעשה ונשמע אמרו כאחד”.

*

לא מוצאת את המילים לספר לתאר לדבר על מה שהיה שם לא מוצאת
גם 15 שנה אחרי תרה אחר המילים האבודות המנגינות הצרובות בגוף מאותו יום ארור בבית הכנסת הספרדי בנוה דקלים
אני מנסה להבין למה.
קוראת מילים שכתבתי בדפים לבנים בעט כחול שורות לא אחידות לפעמים נדמה לי שאני שומעת את הזעקה של המילים על הדף. גוש קטיף אני נשבעת.
אני לא זוכרת לא זוכרת כמעט כלום מלבד אותו יום ארור בבית הכנסת. יום חג שהפך לאבל גדול. אישה אחת קנתה אלף חמש מאות תופי מרים לרגל הנס הגדול שעומד להתממש לרגל הגזירה שתתבטל ממש עוד רגע קט עוד רגע קט כהרף עין והנה זמן הגאולה אני שומע ינון ואליה אהרון רזאל שר בצאת הצום ואני חשבתי לעצמי הנה זה קורה.
וכי למה רק הזיכרון הזה צרוב בגוף והיכן הזיכרונות של השבועות שקדמו לכך. אני יודעת שאני מפחדת לפתוח את המגירה הזאת.
תמונות רצות בראש שלי קולות בצבע כתום עז. אמא מתקשרת מספרת שהדודים מאמריקה הגיעו. אני כועסת עליהם כועסת על הזמן שמצאו להם להגיע לארץ כועסת על ההורים שלי כועסת על עצמי. אמא שואלת אם אני חוזרת לירושלים אני מנגבת את הזיעה בגב היד שלי וחושבת שהיא לא מבינה כלום. כבר חודש ימים אני במקום אחר בעולם אחר בהזיה אחת גדולה. החיילים בדרך אמא, אני צריכה לסגור.
אני שונאת צבע כתום שונאת את השירים ששרנו שם. אחרים לא יבינו למה. זה שיר יפה אמא אמרה פעם כשהתנגן ברדיו תפילה לעני ואני ברחתי לחדר ונשכבתי על המיטה בעצימת עיניים. לא להיזכר לא להיזכר לחשוב על משהו אחר מהר. אני לא מוכנה להרגיש את הבגידה. אני לא מוכנה להודות שאני כועסת. עבר כל כך הרבה זמן, על מי את כועסת?
ביומן אני לא כועסת, אני מאמינה ותמימה. ביומן אני כותבת ביטויים כמו “עולים קומה” ו”מחאה שקטה”. ואני לא מבינה מה זה אומר. שקט אני לא זוכרת. אני זוכרת צרחות ובכי. אני זוכרת קרע בבגדים. אני זוכרת זוג מספריים שעובר בין שורות שורות של נערות בוכיות. ברוך דיין האמת צועק הרב וקורע את בגדו. אני עושה כדברו ומרגישה את הקרע בבשר. מרגישה את החנק בגרון. רועש מידי. צפוף מידי. בוכה מידי. והנס לא מגיע. והשער לא נפתח.
אני ממשיכה לדפדף. התאריך: ערב תשעה באב. כתב צפוף ממלא את הדף. הכאב מורגש בכל מילה. התקווה עדיין קיימת. אני בזה לאותה נערה. בזה לכל מי שהאמין שלא יהיה. אכלנו אותה בגדול, אני חושבת לעצמי. אני בזה לרבנים. אני בזה לכל מי שהיה שם. אני בזה ומתביישת על ההתרפסות. על החיבוקים עם החיילות. אני בזה ובוכה. אני קוראת ובוכה. אני לא זוכרת כלום ובוכה. למה אני בוכה?
אני שואלת את אפי ואת תפארת ואף אחת לא רוצה לדבר על זה. אני גם לא רוצה לדבר על זה אבל אני חייבת. אני רוצה לשחרר מעליי את העול הזה. לשחרר את האשמה. לשחרר את הכעס. אני רוצה להיזכר. אני יודעת שהיו גם זיכרונות טובים אבל יש שם בור שחור. הכאב גדול מדיי.
ריח של עשן באוויר וכתובות גרפיטי מרוססות. לא נשכח לא נסלח. קדוש שרפו את הבית ועזבו. אנחנו מתקלחות בגן ילדים נטוש ומחכות לנס. אני לא זוכרת כמעט כלום אבל אני רוצה לסלוח.

*

אחרי שזה קרה כמעט לא דיברנו על מה שהיה שם. לקח זמן להבין מה עברנו. המוח לא מסוגל להכיל את המראות אז הדחקנו, המשכנו הלאה. ככה שנים רבות. בהתחלה כל בית כנסת החזיר לי את המראות אז הפסקתי ללכת למקומות שהזכירו לי. הפסקתי לשמוע שירים שהזכירו לי. לעגתי בלב לאנשים שהזכירו לי את מי שהייתי שם.
אחר כך קשרתי את חיי עם אדם שהיה שם וחשבתי שמצאתי מנוחה. רצינו לבנות אבן מחורבן גוש קטיף, אבל גם הבית שלנו חרב לבסוף.
15 שנה שאני לא מסוגלת לשמוע את אותם השירים או ללבוש כתום. זה מחזיר אותי לשם תוך רגע. חודש וחצי מהחיים שלי נמחקו ורק המראות מבית הכנסת לא יוצאים לי מהראש.
ככה זה. טראומה. את זוכרת ריחות וקולות ושירים. את זוכרת את השיר שהתנגן בטרמפ שבוע אחרי שהכל חרב וחזרת לשם לעזור לתושבים בפירוק החממות. זה היה שלישיית מה קשור והם שרו מהלב. איזה שיר מוזר, חשבתי אז לעצמי. החלונות ברכב היו פתוחים ורוח חמה העיפה לי את השיער על הפנים. בדרך ראינו את החורבות, ששבוע קודם עמדו על תילם. יישובים נטועים וצחוק של ילדים. זו לא קלישאה, זה זיכרון. החוף הכי יפה בארץ. השקיעות הכי יפות. החופש. עד ההתנתקות מחבל ארץ שלא היה כמותה.
אפשר לדון לכאן או לכאן אם היה נכון או היה נחוץ, אבל זה כבר לא משנה. הזיכרון מקוטע אבל התמונות מתחילות לחזור אליי מאז שהחלטתי לפתוח את המגירה הזו, בשבוע שעבר. נזכרתי במועדון נוער בנצר חזני, בשיעורים באולפנה של נווה דקלים, בשירת הים ובגני טל. אני לא זוכרת את הלילות. אני לא זוכרת באיזו מיטה ישנתי. רוב הזיכרונות מהימים האחרונים בבית הכנסת. בתפילות ובשירים. בשורות החיילים בשחור. בבהלה. בעיניים הנפערות בתדהמה. בבגידה. של הרבנים בנו. בפער בין מה שהיה שם לבין מה שקרה בחוץ. בת אל אומרת שזה כמו אחרי שאדם קרוב נפטר. זה בדיוק מה שהרגשתי. ללכת ברחוב ולחפש עיניים שיבינו מה עברתי. אני זוכרת שמידי פעם פגשתי פנים מוכרות מבית הכנסת. שאר האנשים לא הבינו.
אני חושבת שהגיע הזמן לפרק את הטראומה ולדבר על מה שהיה. לכל דבר יש זמן וריפוי. גם אחרי המון שנים, גם אם אני כבר לא אותה נערה נאיבית ותמימה וגם אם אורח החיים שלי שונה, דווקא היום יש בי תקווה שנמצא נחמה, שנראה בחברינו מעלתם ולא חסרונם והלוואי ומהשבר יזרח עלינו אור גדול.

אחרי עשרות ניסיונות להסביר לתלמידים שלי ניואנסים של אירוניה בספרות, אני מקשיב לשאלתו המיתממת של קין האומלל “השומר אחי אנוכי?”, ומתפלץ מן התשובה הצינית הזאת. אומרים שיהודי משיב בשאלה והאמת היא שזה מקפיץ את הפיוז האלוהי, מתסיס מחדש את דמו השפוך של הבל. מהיכן נזעקים הדמים? מן האדמה בר-מינן. מן האדמה. ולקין אין יותר אדמה. הציניות מדמה עצמה לפעמים להיתממות. היתממות מחרבת, שורפת.
היא חסרת שליטה. למרות שהיא מדמה לבעליה שליטה. כוחה נובע מקנאה ושנאה, זה ההבדל אולי בינה לבין אירוניה תמימה.
שלוש פעמים בשבוע נהרנו אחרי חכם ישועה לתיקון קבלי מיסטי מסביב לנצרים.
כשכולם ליחשו ארמית מהפנטת הוקסמתי, עצמתי עיניים, אבל מלמלתי מילים עבריות: “הצדיקים הטהורים אינם קובלים על הרשעה אלא מוסיפים צדק”.
הבטתי בירוק החצרות, בארגמן הגגות, ואמרתי אין מצב. מישהו יתעשת. כולם יתעשתו. הייתי טיפש נאמן בן 22. מאוהב ומסונוור, מה טוב יצמח מן ההרס?
בסוף הסיבוב, כשעה אחרי חצות, פגשו בנו עיתונאים מלאי בוז. העיניים שלהם צעקו שהתבלבלנו, עם בולדוזר כמו אריק לא הולכים למוסכים שמיימיים (היה שם אחד שלא צחק, שלא חיכה רק לסקופ, שהטלטלה היתה מונחת על פניו כפי שהייתה מונחת על פנינו. קראו לו שרון גל).
חזרתי מרוט לבית אחי, שתיתי קפה שחור עכור. כל הווייב האמוני-מיסטיקני שלי התכווץ לתוך תרמיל עצוב. ידעתי בתוכי שבמגרש המעשי העכשווי בוז משאיר אבק לכוונה טהורה, לעג עושה קלס מתיקון חצות, מדמעות צדיקים, פוליטיקה זולה מנצחת עקרונות ויושרה. לא רציתי להתבונן בזה מרוב שזה הכאיב.
משפטים כמו ‘היה לא תהיה’ התחילו להחליד אצלי
הלשון האידילית של הרב קוק נשמעה לי קיטשית עד מיאוס
זחל אליי הייאוש
לא הלכתי יותר לתיקון של חכם ישועה
סיפרו לי בטלפון בלחישה על שטיפות המוח שמחוללים פסיכולוגים לחיילים שיגרשו. שליחוּת וכובעים של “נחישות ורגישות”. שמעתי שקרוב משפחה שאני אוהב מחלק צמידים כחולים בצמתים. לא ידעתי איך אמשיך לאהוב אותו אותה אהבה.
חמש עשרה שנה אחר כך. אחרי הכוויות והכיבוי. אחרי עוד מאות הרי געש שהתפרצו פה, אני ממתין לאנשים שעמדו בראש המיזם העלוב הזה שיאמרו “גדול עווני מנשוא” בלי סימן שאלה.
הן גירשת אותי מן האדמה. השמרת אותי אחי?
במבחן הדורות לעתיד, אני יודע שהזיכרון ההיסטורי יעלה על נס את המגורשים האמיצים שנשארו ביישוביהם עד הדקה התשעים ולא נגררו למלחמת אחים.
אבל היום רובץ לפתחם של המגרשים עוד חטא
כי אלוהים נושא עוון ופשע אם האדם מיטיב לשאת אותם, נושא אותם למקום מיטיב, ואם לאו, לפתח חטאת רובץ, והתשוקה הצינית לממשו לא תחדל, והאדם ימשול בזה.

א.

איש איננו יכול להסביר את הנהירה הזאת לסיני. את הכמיהה לחופים זהובים, למעמקי ים צלולים, החופש מסביבה אורבנית צפופה ומלחיצה.
כאן בצל הרי גרניט כהים, מצאנו את השלווה ואת הרוגע. הפחדות שונות ומשונות ואזהרות מסע – לא ירתיעונו.
הכמיהה לפסטורליה, הרחק מתל-אביב, מירושלים הבירה, רחוק אבל קרוב, במרחק יריקה, דרושה הייתה לנו כאוויר לנשימה, כמים קרים על נפש עייפה ורצוצה. אין צורך להצטופף בנתב”ג, להתעופף באוויר ולהתנתק מן האדמה הקדושה הזאת על מנת לחוות מרחבים.
זה לא רק המחירים הזולים, זה לא רק תחליף קרוב לריביירה, כאן מצא הישראלי את מקומו ומנוחתו. כאן אנחנו מנכסים את סיני אלינו, ללא חישובים פוליטיים וללא משטרת המחשבות הישראלית או המצרית. הבדואים ברקע הינם רק צללית חולפת כאבותיהם נוודי המדבר.
דוד בן גוריון ‘מלך ישראל’ הכריז כאן לאחר מלחמת סיני: “כאן אנחנו מייסדים את מלכות ישראל השלישית”. אמר ולא יסף.
ברגעי חרטה אמר מנחם בגין: “לא ידעתי שסיני זה ארץ ישראל”. במחי יד מחק את שנות השלטון הישראלי המתחדש בסיני. במחי יד מסר לזרים את מקור הווייתנו של מעמד הר סיני.
למען שלום זמני המאפשר למוסלמים ישראלים בלבד לנסוע בבטחה למצרים ולירדן התנתקנו מטריטוריה רוחנית זאת של סיני. למען שלום זמני התנתקנו מהר משה רבינו, מהאיים טיראן וסנפיר, ממרומי הסירבאל, הר קטרינה וג’בל א-ג’ונה, נקיקי מבוכים ובארות שפע ונפט של אבו-רודס.
כאן במזרח סיני וחופו תוכנן המשכה של תכנית אלון ותוכנית השידרה הכפולה של מדינת ישראל בהגותו של האדריכל פרו’ אברהם וכמן. בחצי האי סיני נמצא מרחב הפתרונות לפיזור האוכלוסייה. כאן הוא מקומם של מפעלי תעשיה ענקיים ועתירי שטח, תעשייה כבדה, תחנות כוח גרעיניות, שדות תעופה והשער לגלקסיה.
השחזת חרבות מוסלמית מתמדת והצטיידות מצרית רבת היקף לא ירתיעונו.
לא נשמע להתראות!
מסע בני ישראל בסיני לא ייפסק גם ללא חסות צבא וריבונות!
סיני שלנו לעד ולעולמי עולמים.
ציוויליזציה מתקדמת לא תמתין עד טיפת הדם האחרונה למען התפתחותה עד פס התכלת התחתון בדגל מגן הדוד בין שני נהרות גן העדן.

ב.
איש איננו יכול להסביר את נטישת חבל קטיף, חבל הארץ הפורה, אחרי כ 38 שנה של התיישבות ישראלית מתחדשת והיאחזות בחוף מימי הים התיכון בואכה עזה ,רפיח ואל עריש. אם נטשנו את היכל סיני, אדמת קודש ארץ ישראלית, מה הפלא שנטשנו גם את המבואה.
פעמים רבות בתורתנו הקדושה והאלוהית נצטווינו על זכירת מעמד סיני, יציאת מצרים והמעבר במדבר הצחיח והנורא הזה. המקובל האלוקי חיים יוסף דוד אזולאי אף הוסיף ותיקן לומר בסוף תפילת השחרית ‘עשר זכירות’, שרובן מורות על זכירת מאורעות הקדמונים שקרו לאבותינו היוצאים ממצרים, כאילו לא די לנו בפרשיות התפילה .
כנראה שהיו לו תובנות או הבנות מיוחדות וחדשות, מעבר לתפילות שחרית שתקנו קדמונים.
לא זכרנו ולא הפנמנו את משמעותה לדורות של מצוות הזכירה וכתיבת מסעות בני ישראל. גם משה רבינו אפשר וביקש לשכוח, כשהשכינה הקדושה מצווה עליו בפירוש לזכור ולכתוב את ממשות המסעות האלה: “וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֶת מוֹצָאֵיהֶם לְמַסְעֵיהֶם עַל פִּי יְהוָה”.
ומאי זכירת ממשות המסעות שכחנו את הדרך לכאן, את שייכותנו למרחבי ארץ ישראל הדרומית ואת המבואה למרחבי אלי סיני שלנו.

יס”מניק ענק הביט בי בלי לומר מילה. משקפי השמש שלו היו איכותיים, בולה אני חושב. בצבע כחול מטאלי. השמש קפחה בעוז, ואגלי זיעה גלשו מראשו הקצוץ אל העורף. הוא הביט בי באדישות מאחורי המשקפיים, מניח לי לבזבז מילים שנגמרו לבסוף, ואז גירש זבוב טורדני ממצחו. “דדו”, סימן לזה שלשמאלו. “ניסו”, החווה לימינו. ניסו ודדו התקרבו. “יש לנו משימה קשה לבצע עכשיו. משימה לאומית”. ניסו ודדו הנהנו בראשם והפנו אלי שני זוגות משקפיים כהים. יכולתי להבחין מאחוריהם בערב רב של שוטרים וחיילים, חמושים בקסדות ואלות כבדות. אלפים רבים, פרושים על הדיונות הזהובות עד לים, וכולם בשבילי. הזרוע המבצעת התגייסה כולה להגן על החוק. הענק העביר את האלה מיד ימין לשמאל וניגב טיפות זיעה ממצחו. הוא נשם בכבדות. “תרביצו עבודה כמו שצריך, תשברו אותם, אה? תראו להם, שיהיה ברור שהשלטון של החוק והדמוקרטיה והבתי משפט זה מה שקובע, לא הרבנים שלהם ולא אלוהים”. דדו, גוץ וחסון, הביט בי ובחן את עוצמת ההתנגדות המשוערת. לאחר מכן שלף פנקס מכיסו ורשם בו בחדות. “לשבור אמרת?”, שאל את המפקד, “שלא אחר כך יבואו למח”ש, יעשו עלינו תלונות”. “כל מה שאמרתי בתיאום עם מח”ש והפרקליטות ומצ”ח”, ענה הגדול. “דדו נשמה, תהיה רגוע”, הניח יד אבהית על כתפו, “זאת משימה שצריך בשבילה הרבה רגיעה”. דדו הביט בפנקסו והכניס אותו לכיס החולצה, מאחורי המקום שאין עליו תג זיהוי.
הייתי לבד, הייתי חלש. כל התפילות שלי לא נענו. “תן לצאת”, כמעט ולא רעד קולי, “אני צריך ללכת הביתה. כל החיים שלי שם, והאהבה, הכל”. הענק הביט בי. משקפי השמש שלו החזירו לי את עצמי, קטן ומבוהל. “תראו”, דיבר אלי פיו, “באנו בשליחות עם ישראל, וניסינו לעשות את זה ברגישות אך למרבה הצער אתם לא מאפשרים לנו. על כן”, המשיך בטון מונוטוני, מכה את המילים כאילו הוא מבקיע אדמה בצורה ביום שרב, “הגענו להחלטה שהתגובה שלנו תהיה בהתאם. נחושה. כל זאת מחוסר ברירה”. הוא החווה לאחוריו סימן ביד אחת. אלפי האנשים צעדו צעד קדימה, מקיפים אותי במעגל אינסופי. “תסתכל לי בעיניים”, התחננתי, “מה מביא אותך ל…”
“אין לנו שום אפשרות אחרת”, הוא המשיך, “מלבד להפעיל כוח מבוקר, מרוסן ובלתי אלים, כיאות למדינת חוק דמוקרטית שיסודותיה איתנים ובלתי ניתנים לערעור”. הוא סימן בשנית, והשוטרים שלפו בתנועה אחידה את האלות מהאפוד שעל גבם. גלי חום עלו מהאדמה, מהבהבים את הדיונות הצהובות כבחלום. “זוהי מהות הדמוקרטיה”, לחש, ומבטו מלובן. “דה-מו-קרה-טיה”, גילגל את המילה על קצה לשונו, מנסה אותה, ממצה את לשד עצמותיה. אנשי החוק פסעו לכיווני צעד נוסף, מקטינים את המעגל הפנימי שלי לכמעט אפס. הסתכלתי לכל כיוון, כמעט ולא מזהה דבר מלבד משקפי שמש שחורים. דגל המדינה. פנים אטומות. יד עם אלה.
הדין נחתם.
“רק דבר אחד”, לחשתי, הבטן מתכווצת כמו אגרוף.
“דבר קצר”, אמר המפקד. “יש לנו משימה לבצע היום”.
“תסתכלו לי בעיניים, פנים אל פנים. בלי משקפי שמש”.
רגע אחד הוא ניצב ללא תנועה. אחר כך הוריד את משקפי השמש וסימן לאחרים לעשות כמותו. בתנועה חלקה הסירו אלפי האנשים את משקפי השמש שלהם.
לא היו להם עיניים, רק מצח.
מעל הסרבלים השחורים, בין גשר האף לשערות הראש, השתרע מצח מזיע, בלי עיניים או גבות. כמו לוח שאף פעם לא רשמו עליו, כמו מסך מחשב כבוי, כמו מגש של כסף. רק מצח.
עמדתי משתאה.
“זהו? ראית?”, אמר הענק, החזיר את המשקפיים וסימן אל עבר פקודיו תנועה אחרונה.

1.

רציתי לפנות אליך, הצבר. אתה אדון הארץ. אתה נולדת מן האדמה והאדמה היא ביתך. אתה עשית את הנַכְּבָּה. אתה הגדר של הפרדס. רציתי לפנות אליך בשל מה שאתה מתכנן. זה מה שאתה מתכנן, אולי אתה לא יודע מזה, לצמחים קוצניים לא תמיד יש מודעות עצמית כל כך גבוהה. בימים אלה עומד להתרחש דבר שלא התרחש בפרדס שלנו מאז שנשתלנו כאן. בימים אלה מתכננים את הגירוש הכפוי הגדול ביותר של אנשים מבתיהם מאז הנַכְּבָּה.
נַכְּבָּה חדשה. זה צריך להיות משהו שכולם מדברים עליו, אתה אומר לעצמך. טעות. בפרדס שלנו כולם מדברים על הפנצ’ר באוטו של שר האוצר. במשרדים בכירים ממנים יחידות מיוחדות כדי לתפוס את הקוץ שנתקע בגלגלים. כוחות מיוחדים חיפשו ומצאו שהילדים שצעקו על שר האוצר לא היו אלה שפינצ’רו את הגלגל. אז הקימו יחידות חדשות למצוא את הקוץ. אין כמו הצבר, ברגעים של מבוכה תמיד אתה יודע להקים יחידות מיוחדות. אני מכיר אותך ממזמן, צבר. ואולי זה הזמן להגיד לך, אתה לא צריך לחפש את הקוצים. אני הקוץ, צבר. אותי אתה מחפש. אני הפנצ’ר הגדול של האשליה שלך. שרק אעלם.
אני יודע. אתה מחפש אותי ממזמן. שנינו יודעים שלא מדובר רק בגלגלים של שר האוצר. אתה מחפש אותי מאז הנַכְּבָּה הראשונה שעשית. היא הזכירה לך מאיפה באת, היא רמזה לך שאתה לא נולדת פה כמו שסיפרו לך, כמו שקראו לך בלילה מן התנ”ך. היא רמזה לך שאתה נטע זר. הזכירה לך את האדמה התחוחה ביד אדם שבה נטעו אותך. הנַכְּבָּה הזאת רודפת אותך, בהתחלה לא רצית לשמוע את קולה, שרת שירים בקומזיץ כדי להניס את דמותה שהיתה באה בחשיכות הגדולות של לילותיך.
הנַכְּבָּה הזאת הפכה לשואה הקטנה והסודית שלך, ומאז אתה מחפש אותה, מנסה לבטא את שמה בקול, לכפר עליה. להניח את אשמתך על שעיר ולצפות לישועה. אבל אתה אדם רציונלי אתה לא יודע כפרות. לא תצליח לכפר על הנַכְּבָּה עד שלא תעשה לך נַכְּבָּה חדשה. לכפר על גירוש בגירוש.
אני מכיר אותך לגמרי לא רע. אתה לא מכיר אותי, אבל אתה מכיר בי את הקוץ. יש לך הרבה טענות נגדי. אתה אומר שבגללי הגבול פרוץ, אתה גם אומר שבגללי כל מי שבא אליו נדקר. אני מכיר את הטענות שלך. חלקן הגיוניות, חלקן אפילו מוצדקות. אבל אני יודע שזה לא זה. אתה לא מחפש אותי בגלל הטענות האלה. אתה מחפש אותי בגלל המלחמה. מעולם לא מצאת מאין ליטול את האחריות, מאין לכפר. מאז אתה מחפש איך לרחוץ בנקיון. מחפש כמו שמחפשים חטא קדמון.
אני מבין אותך, אני תקוע לך כמו קוץ. אבל אני הקוץ שמצא את מגילת היוחסין שלו. מכל קוץ יוצא פרי וממנו צבר חדש. אתה הצמחת אותי, ואני הנַכְּבָּה שלך. אתה לא רואה אותי, זה תמיד לוקח לך כמה עשרות שנים. אתה לא רואה אותי עכשיו, אתה עסוק במלחמות. הנַכְּבָּה שלי לא תרפה מלילותיך. כי הנַכְּבָּה שלי היא שלך.

2.

אני ק’ בן יפונה. מתנחל. אתה כותב עלי בעיתונים, אתה מדבר עלי במהדורות (הדרן על הדרן זה חוזר על עצמו, זה הריטואל שלך, הדתיות שלך). אתה רוצה לגרש אותי מהבית שלי ואתה קורא לזה פינוי. אף אחד לא דיבר אתי על זה. אני קורא את זה בעיתונים. אדון המדיה, חשבת פעם איך אתה נתפס בעיניים של האחר שלך? האחר שלך הוא אני. אני שומע אותך חושב: ‘למה הוא לא כותב בשמו? למה ההסתה הזאת מתחבאת מאחורי הרעלה הזאת? הוא רעול פנים והוא מסוכן’.
אתה צודק בהחלט. אני, ק’ בן יפונה, רעול פנים. ואתה, אתה המצאת את הרעלה שלי. אני אינני אלא פרסונה. אם הייתי פונה אליך בשם של אדם הייתי הופך לסטטיסט במחזה שאתה כתבת מראש, במחזה שבשמו אתה מגרש אותי ואת הילדים שלי ואת ההורים שלי מהבית. אצלך אני מזמן כבר מסיכה. אתה מדבר עלי ולא אתי. אתה חי באשליה שאתה רואה אותי באמת, אבל אתה המצאת את הרעלה שלי, אתה הוצאת את הפנים שלי מהדיון באולפן. אתה כתבת לי את המחזה, ואתה תכבה את האור אם אסטה ממנו. לפיכך החלטתי להוריד את האשליה שיש אדם מאחורי המסיכה היפה שלי.
אני יודע. בחלומות הלילה שלך אני מפחיד מאוד. ראיתי את זה בריטואלים שלך. במהדורות החדשות. אני לא מכחיש שאני כזה, החלטתי להפסיק לטעון שאני לא המסיכה שלי. מעכשיו אני והיא אחד. כבר מזמן אין לי קיום בלעדיה. אני האויב. אני לא רציתי להיות כזה אבל זה מה שכתוב על המסיכה שלי. ואני לא יותר ממסיכה.
המסיכה הזאת תחיה כאן גם אחרי שתגרש אותי. היא תהיה רוח הרפאים של מה שנותר מאחורי, כי בתור מסיכה אני רוח רפאים. אי אפשר לגרש אותי. אפשר לא לקבל את פניו של אדם, אפשר לצור עליו, להרעיב אותו, לגרש אותו ואפילו להרוג אותו. אבל אני, אני לא פגיע, כמו בני האדם. אני מסיכה, ללא שום דרישות גופניות. ובתור מסיכה אני אשאר אתך. תמיד. פני הילד שגירשת מביתו. פני הנרצח שהשקיע את כל חייו בבית ובחממה, וביתו ניתן לרוצחו במזרח התיכון החדש. פני כל אלה נחקקים בי, ביחד עם הציור שאתה ציירת עלי. המסיכה, אין לה מעצמה כלום. אני כאן לשירותכם כרוח רפאים. תמיד.

ק’ בן יפונה

אדר, תשס”ה

מתוך ספרו “מראה מקום”, הוצאת ראובן מס

נט.
קשה להבין איך הסבירו לפני אלתרמן איך הדרך ‘נפקחת לאורך’. אי אפשר שהתגלותו של מראה חדש מעבר לעיקול תתואר בצורה אחרת מאשר היפקחות. אלא שכרגיל אצל אלתרמן, לא העין היא הנפקחת אלא הדרך. אלתרמן הבין שלא רק בעינינו אנחנו רואים אלא גם במיקומנו, ולכן דרך היא היפקחות מתמדת, גילוי בלתי פוסק של יֶשְׁנוּת. זה ההבדל בין העומד והנוסע. לכן מי שעומד ורואה את הכביש נעלם מעבר לעיקול רואה ומתגעגע. לכן מי שמחפש לו מקום לתפילה בדרך, ימצא לו מקום שממנו רואים את הכביש נעלם מעבר לעיקול.

ס.
בבית הכנסת במושב הייתי הולך בחזרת הש”ץ לחלון הגדול לראות איך הכביש שמגיע משער הכניסה נעקל ונעלם לו ימינה בדרך אל החממות ובדרך להקיף את המושב. מגרש הכדורסל עוד עמד שם, אבל תחנת הדלק עברה כבר למקום אחר, ובתקופה של העליה הגדולה גם בנו עוד בתים ליד האשקוביות הישנות, אח שלי גר באחד מהם עד שעבר לבית אחר. ועדיין הכביש נעלם מעבר לעיקול והותיר עקבות של געגוע שהלמו יפה את נעימת התפילה.
עברו שנים. הזמן, בהפגנת כוח מוזרה, חשף את שיניו, רצה להוכיח שהוא חזק מהמרחב. הזמן התעקל והמושב כולו עוּקל, מותיר אחריו תמיהה גדולה ועלבון כבוש.

(וחז”ל אומרים: הלב יודע אם לעקל אם לעקלקלות).

סא.
*
אצל אלתרמן המודרניסט יש “אהובה אחת לשיר ולמסחר”. הוא יצר את הדרך כנקודת מבט ואת העיר ברא יש מאין, כאלילה נפלאה מעולפת צעיפים וגובה. כך הוא פונה אליה:
הבהירה השוצפת – – הקשיבי,
ידים אליך אושיט –
הרימי אותי, על ברכיך הושבי,
בחלון של קומה חמישית.

אראה את גאות השקמה בעליה,
את קרב הככר – האחת מול מאות!
אראה את הרחוב הגדול, הבולע
שורת אבטובוסים כבדים כדמעות.
(נתן אלתרמן, כוכבים בחוץ)

**
אצל אבידן העיר נעצרה. עיר שנבראה במילה והונפה לראווה, יכולה לשאת חורבן מילולי. אותה דרך שנפקחה אצל אלתרמן לאורך, נעצרה אצל אבידן כמבוי סתום: “הרחוב היפה-היפה ייעצר לבסוף בדרכו/ השלווה אטומה וקשה תחתך כמו חלה לאורכו”. כיווּן הרחוב קדימה נחסם, והופך מכיוון של התקדמות לכיוון של חורבן. הרחוב המודרניסטי נוצר במילה, ובמילה נחרב.

***
גם מדינת ישראל נוצרה בדיבור. בין אם זה מתחיל ב’לך לך’ או בועידת באזל. נאומים, נאומים, כתבי עת, דברי ספרות והנה נוצר מקום.
במקום שבנוי על מילים צריך לדבר בזהירות, באחריות, הדיבור נמצא בכל. אין מילה שאין לה מקום, וכל מילה מוצאת לה רחוב, חצר או שדה קרב.
ואבידן ממשיך “הקירות הכבדים מבינים משהו ונופלים בשתיקה/ על העיר הגוססת בחוץ צונח אור שמש מוחלט” (דוד אבידן, ברזים ערופי שפתיים).

סב.
ומה קורה כשמקום נהיה לא-מקום? מתחילות שמועות, מתהלכות בעיתונים ובטלוויזיה, ואז מגיע מכתב רשמי: ‘החל מתאריך פלמוני מקום פלוני יהיה לא-מקום, על כל ההשלכות המעשיות והמנהליות הקבועות בחוק’. ואז מתחילה לזחול באויר המקום חרדת האין-עוד, חרדת מותו המתקרב של המקום.
חרדת מותו של מקום מפתה את התושבים לחלל את קדושת חייו, כמו צחוק מודחק שמתלווה לשמועת מוות. חרדת מותו של מקום הופכת את קווי המתאר של החיים לחוטים דקים מאוד. ‘לא לדרוך על הדשא’, ‘לא ללכלך את הרצפה’, ‘לא לחנות באמצע הכביש’ מה נותר מכל אלה כשמקום עומד על סף תהום חייו? מה ייוותר מעמודי התאורה, מהשלטים, מאבני השפה, מתחנות ההסעה, מבתי הציבור? כל אלה היו בחייהם סימונים של קו מבט, של ריכוז ציפיה, של גבול עדין. מהם כל אלה במותו של מקום? מותו המתקרב של המקום מטיל איום של בזוּת על כל הסימונים התמימים שהתושבים מטפחים: בפנים ובחוץ, בתי תפילה ובתי שימוש, שערים וגדרות, חממות פרחים ובתי אריזה, מקומות חניה וחופי רחצה.

סג.
מה נותר כשהחיים נארזים מתוך בית שאיש לא יגור בו עוד? מה עושים בחפצים שכבר אין בהם חפץ? תחילה אורזים ומשליכים בפח, אחר כך מניחים ערימה בפינה, אחר כך זורקים על הרצפה שאיש לא ידרוך עליה ביחפותיו, רצפה שהגג עתיד להתפרק עליה לרסיסים של רעפים משוברים, מרושתי חשמל מנותק. עליה ועל הצינורות, ועל המבואות ועל המפתנים שעומדים על סף אובדן חייהם.

סד.
חורבנו של מקום עולה תמיד על הדעת כזכר מלחמה. מכת פתאום חותפת את ישותו של מקום. מקום שאיננו עוד מקום מותיר אחריו פליטים המומים שאינם יכולים עוד לדמיין את זכרו. המקום נותר לא-מקום שהזקנים עוד יוכלו להלך בו ולספר כהוזים על שפעם היה כאן מרכז הכפר, ונדים להם בראש.
כשמלחמה מראה פני שלום, החורבן מתחזה כפקיד חביב. ‘בהתאם לחוק עלי להודיע: בשבעה עשר בתמוז יחל המצור, בתשעה באב ייחרב הבית’. חורבנו של מקום במלחמה הוא אמיץ-כח, נורא, הוא מטיל אימה ומעיד על אלימותו. חורבנו של מקום בשלום, הוא חורבן צפוי, קבוע מראש, כמעט משעמם. הוא איננו מותיר לזיכרון רגע להאחז בו, הוא איננו כעס המושלך על עצים ואבנים, הוא בוז שותק ולעגני לקדושת חייו של מקום.

סה.
בשורת חורבן הופכת מקום לבן תמותה, הופכת את קול ענות חייו לנגינה עדינה.
“הגוסס הרי הוא כחי לכל דבר […] אין מזיזין אותו, ואין מדיחין אותו, ואין מטילין אותו לא על גבי החול ולא על גבי המלח, עד שעה שימות. אין מעצמין את עיניו, הנוגע בו ומזיזו הרי הוא שופך דמים” (מסכת שמחות).
כך אפשר להבין את מי שמתעקש על כל תג ופרט בכבודו של מקום שצועד אל אינוּתו. האם יש מקום שלא ימות?

סו.
נשימתו של המקום נעצרה כשסגרו את הכביש. הדרך היתה נשימת המקום. אנשים באים, אנשים הולכים. לחם ודואר מגיעים. משאיות יוצאות עם עגבניות, חסה ופרחים. המחסום היה יד מונחת על צוואר. ראיתם פעם מקום נשנק? אחרי שהחריבו את הבתים והמקום נפח את נשמתו, היו נשימותיו האחרונות תלויות על קצוות הדרכים. יראת רוח הרפאים של המקום הביאה אותם להוריד את השלטים שעליהם אפשר היה לראות נשימה של מקום שהיה ואיננו.
השלט לשדרות נשאר והשלט ההוא איננו. השלט לסעד ולבארי נשאר, והשלט ההוא איננו. השלט למגן ולעין הבשור נשאר, והשלט ההוא איננו. השלט לכיסופים נשאר והשלט ההוא איננו. סִפדו ככה לו: ‘היה מקום וראו איננו עוד’.

כולם הלכו, רק אנחנו כאן. אנחנו וכל הארגזים והירח שנופל לאט לאט אל הים. תראה איך הוא נופל, כל כך לאט, כל כך יפה, בקו ישר ונרעד. כמו שיר הוא נופל ומשאיר אחריו לילה עצוב עוד יותר.
כולם הלכו, החיילים והשוטרים והחולצות הכתומות ואמא ואבא בעיניים אדומות, והירח שעורר סערה עמוק בים, רק אנחנו נשארנו כאן. אנחנו, ושמיים עם חור, והארגזים האלה מסביבנו שמלאים בחול.
“תעזור לי”, אני מבקשת, “צריך למהר לארוז. עד הבוקר הים יכסה את הכל”. וכך, בלילה נטול ירח אנחנו מניחים בארגזים מחברות וגרביים וספרי בישול משנות ה-80 ואת כל הצחוק שצחקנו בסלון הזה, את כל הבכי מהמסדרון ואת החלומות שנחלמו פה והשמלה האפורה מהארון. “רק רגע”, אני אומרת לך, “אני צריכה עוד לארוז שיר. שיר ילדים צרפתי שאמא הייתה שרה לי כשהייתי ילדה, ממש כאן על המיטה”.
כולם הלכו, רק אנחנו נשארנו כאן, אבל השיר שלי, איפה השיר, אני בוכה פתאום.
אתה מחייך אליי ובעיניים שלך כוכב שנפל לפני שנים רבות. אתה נותן לי יד ומוליך אותי אל החלון. בחוץ הליל כהה וקריר, אורות הפנסים דהויים, רוח מלוחה מגיעה מן החוף. “תראה”, אני אומרת לך, “תראה את הגל הגדול הזה שעולה מן הים, תראה את הקצף הכסוף, הצדפים. אולי הוא מבקש לכסות אותנו, ואולי רק מנסה להחזיר את הירח לכוכבים”.
אבל אתה לא עונה ופתאום אני מבינה שאני לבד. ואולי מעולם לא היית, אולי רק אני הסתובבתי בבית הזה, על האדמה הזו, בין הזיכרונות האלה וחיפשתי את השיר שהייתי פעם מזמן.
כולם הלכו, ורק אני נשארתי כאן.
עוד מעט גם אני אלך, יחפה אסתובב בבית בלילי זה האחרון. אציע מיטה, אחזיר ספר לארון, אשטוף כוס שתטפטף עד הבוקר על שיש נקי. רק אני אשמע את הבכי העמום, הכובש, שהוא מנגינה מסתלסלת, אולי זה בכיו של הירח מתגעגע לכוכב, ואולי בכיי שלי.
מחר הים יכסה את הכל, צדפים יישברו עם רסיסי ירח, חלונות וארון, ובסוף יישאר כאן רק חול.

*

יש אוויר מיוחד בתשעה באב. כבד, צפוף, מחניק.
במקום לעלות למעלה חלקיקי האוויר יורדים ויורדים.
כבר חמש עשרה שנה שהאוויר הזה כבד לי יותר, הטראומה מזדחלת על העור, הזיכרונות צפים.
אני זוכרת את תשעה באב ההוא. העיניים נפוחות משבועות של בכי, הגוף עייף מלילות שחורים ללא שינה, כאבי בטן שאינם מרפים. האוויר חם מאוד, עומד.
הצום נגמר אך לא הגיעה איתו ההקלה של אחרי תשעה באב. ופתאום הבנתי שהיא גם לא תגיע, מי יודע לעוד כמה זמן.
משוטטת ברחובות השחורים כי אין לאן לחזור, עוד יש קירות אבל בית כבר אין, הכל ארוז, הקרטונים הנערמים סותמים את החלונות, מקשים על הנשימה, את המתח בבית אפשר ממש לראות. אמא ואבא כפופים, גם העיניים שלהם נפוחות ואדומות, גם להם אין כבר מילים. ממהרים להספיק לארוז הכל, מחר משאית ההובלה תבוא.
אין לאן לחזור וגם אין לאן ללכת. משוטטת בחוסר תכלית עד השעות הקטנות של הלילה. עולה על טרמפ, יורדת מטרמפ, עולה על טרמפ, יורדת מטרמפ. הולכת לים, המים שחורים מאוד, סרטנים קטנים רצים ימינה ושמאלה, הירח תלוי. גם שם אין מנוחה.
אי אפשר לתאר את ההרגשה הזו. מי שהיה שם, יספיקו לו שתי מילים כדי להבין. מי שלא היה, לא יבין לעולם. ואני יושבת על החוף, הכל זר, אלביתי יותר ממה שפרויד היה יכול לדמיין, ולא מאמינה לא מאמינה לא מאמינה.
חמש עשרה שנה, ובאיזו נקודת זמן ה”לא מאמינה” הזה השתנה. מלא מאמינה שזה באמת קורה, ללא מאמינה שזה בכלל היה.

זה היה?
הים, החולות, הדיונות, הרגליים היחפות, השכנים, הבריזה, הטרקטורונים, החממות, אורות הדייגים באופק, צומת גן אור, צומת נווה דקלים, צומת גני טל, כיסופים, לחכות לטרמפ ובינתיים לפטפט עם חברה, למכור ליד הסופר את הפרחים שאבא מגדל בחממה, עם האופניים לדהור בין גדיד לנווה דקלים כשהלילה מלטף את השיער, עץ המנגו ליד הבית, המדרכה עם המרצפת השבורה, דלת העץ בחזית, הדלת הפשוטה במטבח שהייתה הכניסה האמיתית ליודעי דבר, חבל הכביסה החורק ברוח שהיינו נתלות עליו ומסתובבות, המקום בו קברתי את בגדי הברבי החדשה של כנרת כי קינאתי בה ואחר כך התחרטתי וחפרתי וחפרתי ולא הצלחתי למצוא, הדשא שהיינו משחקים בו הדגל, המקום הקבוע של הקומזיצים, הרחובות: שקטים, פשוטים, מלוחים, השמיים הכי רחבים שיש נמתחים מעל.

אין לי כמעט תמונות משם. בהתחלה לא צילמתי כי לא האמנתי שזה יקרה, אחר כך לא צילמתי כי הבית כבר היה ארוז וחבול ואני חבולה עוד יותר. וגם אם הייתי מצלמת, לא חושבת שיכולתי להבין למה אני אתגעגע:
תמונות פשוטות, חסרות כל יומרה אמנותית. הרחוב בדרך אל הבית משני הצדדים. קליק בכל צעד. תמונות כמספר הצעדים. הבית, לא רק בתמונה האלמותית המכוונת (עומדים תחתיו בחולצות כתומות, עיניים נפוחות ומחייכים. על מי חשבנו שעבדנו עם החיוך הזה) אלא מציץ בזווית העין בטבעיות עם כל צעד, הולך ונגלה יותר.
ולא רק הרחוב ההוא, כל הרחובות. איך אדם יכול ללכת במרחב כל חייו, ופתאום לגלות שהמקום אינו קיים יותר.
ואולי זה העניין, מרחב אשר באחת נשאב לאיזו נקודה בזמן, אינו קיים. ואפילו אם יכולנו לחזור, כשהכול הרוס וחרב, רק להצביע: פה היה זה, שם היה ככה. אי האפשרות לשוטט שם הופכת את המרחב לחסר פנים, כזה שאפשר באמת לתהות אם היה, אם כל זה באמת היה פעם.
הרבה דברים התרחשו בחמש עשרה השנים האלה. העולם השתנה, אני השתניתי. באותם ימים מלאי בכי תהיתי אם מתישהו אחזור ליהנות מדברים פשוטים, מנגו בשל, שמלה חדשה, תוכנית מצחיקה בטלוויזיה. הילדה ההיא עם העיניים הנפוחות לא האמינה שזה יקרה.
אבל זה קרה. לקח שנה או שנתיים של אֶבֶל, ובסוף קרה.
ובכל זאת, בתשעה באב כשאני יושבת על הרצפה אני נזכרת בבית ההוא, לא הבית שלשמו התכנסנו בבתי הכנסת, אבל בית אחר שאהבתי כל כך, מרחב שקיים בתוכי באופן כל כך לא ממשי, ודווקא משום כך הוא תופס הרבה מקום.
לפני ימים אחדים היינו בחוץ כשירד הלילה. והיה רגע אחד בו בארץ כבר אזל האור אבל השמיים עוד זהרו.
שכבתי על המחצלת והסתכלתי למעלה, העצים מעליי היו צלליות שחורות על רקע זוהָר כחול.
בצורה הזו, חשבתי לעצמי, הם נראים כמו מגזרת נייר שחורה.
ואולי זה מה שנשאר מהחול והים והילדות והרחובות שאין להם תמונה, אולי על רקע כל הדברים הממשיים הם הפכו למגזרת נייר שחורה של זיכרון.

נראה שבימינו הטרופים, גם על המילים עובר משהו.
גל שוטף אותן, מנתק אותן ממשמעותן המוכרת, המרגיעה, ומשאיר אותן בודדות, תוהות, לא בטוחות בזהותן.
וגם אנחנו, האנשים, שהתרגלנו להיות בטוחים במה שאנחנו אומרים ולהתכוון לכל מילה (בערך…) נתפסנו בלתי מוכנים, מבולבלים, בלי מילים.
אז לטובת כל הדוברים ולטובת מילות הקודש עצמן, הנה מילון מקוצר לימים נוראים.
אוהל – בעבר: אביזר נופש המיועד למחנאות.
בהווה: בית קבע במציאות ניידת.
בית – בעבר: המבצר של כל אדם. העוגן הקיומי של המשפחה.
בהווה: מה שאפשר לפרק בשלוש דקות בלי שהטרקטוריסט יזיע.
בית כנסת – בעבר: מקום קדוש, משכן שבו חשים את הנצח.
בהווה: חלל שמישהו חייב להרוס אותו, בג”ץ כבר יחליט מי.
גג – בעבר: הסימן לכך שיש בית מעל ראשך.
בהווה: מקום אחרון למחאה וזעקה.
דלת – בעבר: דבר שכשאתה סוגר אותו מאחוריך אתה מוגן בביתך.
בהווה: דבר שכשאתה סוגר אותו מאחוריך אתה נפרד מביתך.
הובלה – בעבר: הדרך שבה אתה מעביר את היקר לך למקום המגורים החדש שבחרת.
בהווה: הדרך שבה היקר לך מובל אל הלא נודע.
וו – בעבר: מתלה לתמונות – נקודת אחיזה.
בהווה: (איפה נתלה את התמונה? מתי?) מושג מיותר בדיור ארעי.
זמן – בעבר: עת, מועד. גורם שנע בקצב קבוע וברור.
בהווה: אין שעון ואין לוח שנה – זה נע מדחיסות מטורפת למשהו שנמתח בלי גבול.
חול – בעבר: ההפך מקודש.
בהווה: הכול מעורבב: קידוש השם, תפילות סוערות וגעגוע אין קץ למגע החול הזך.
טרקטור – בעבר: מכונה לזריעה, חרישה ובנייה.
בהווה: צונאמי ממוכן.
ים – בעבר: חופש, גלים, מטקות, חולות.
בהווה: הצלחנו לא לטבוע שם, וריח הגלים מטריף מגעגוע.
כתום – בעבר: צבע התפוז וג’ינג’י קלבאסה.
בהווה: צבע שזועק את הקריעה.
לב – בעבר: מרכז הרגש האנושי.
בהווה: דבר שצריך לנטרל כדי למלא את המשימה.
מלון – בעבר: מקום לנופש יוקרתי.
בהווה: בית לא בית, יציאה ממחוג הזמן.
נוער – בעבר: מתבגרים החשים מנותקים מהמבוגרים עקב פער הדורות.
בהווה: צעירים הפועלים עם המבוגרים ולעיתים אף מובילים אותם.
סוהר – בעבר: אדם השומר על עבריינים ופושעים.
בהווה: אדם השומר על נערות בנות 14, בחורי ישיבה ורבנים (בין השאר).
עץ – בעבר (ממילון אבן שושן): צמח רב שנתי, משריש עמוק באדמה.
בהווה: שורשים למעלה וענפים למטה, והופ למשאית.
פרח – בעבר: צמח נוי, הנמכר בעולם כולו למטרות חגיגיות.
בהווה: צמח שמוסע במשך שעות ולא בטוח שישרוד.
ציר – בעבר: שליח, וו בדלת, נקודת מעבר.
בהווה: כבר אין צירים לדלת ואין נקודת מעבר או שליחות. אז אולי אלה צירי לידה?
קבר – בעבר: מקום מנוחה אחרון שממנו לא זזים.
בהווה: הכול פתוח.
רגישות – בעבר: תגובה ספונטנית המבטאת אכפתיות אמיתית כלפי מצבו של אדם אחר.
בהווה: הכול מדוד, הכול ספור, כל דמעה מתוכננת. פעולה לפי הספר.
שוטר – בעבר: האיש שאליו תפנה אם פורצים לביתך.
בהווה: האיש שפורץ לביתך.
תפילה – בעבר: דבר קבוע, שלוש פעמים ביום, מילוי חובה דתית.
בהווה: שיא של התעלות, זעקה, תקווה, שירה, תעצומות נפש בלתי נתפסות.
מבחן אמונה טוטלי (וכאן המילון החדש עולה על הישן!).
ובלבנו תפילה: השב מילותינו כבראשונה
החזר למילון ולמציאות
את השפיות, החסד והרחמים
ואנא, תן לנו, לכולנו, לדבר בשפה אחת ושנהיה מובנים זה לזה.

נכתב כמה חודשים לאחר הקיץ הנורא של תשס”ה

הכול נגמר מהר, השמש הייתה חמה, הסולר הספוג בצמיגים לא בער. היד שלי רעדה, זרקתי גפרור אחרי גפרור והחיילים התקרבו, אחר כך בועז אמר לי שזו לא בעיה שלי, לסולר לוקח זמן לבעור. התרחקנו והשארנו מאחורינו את השער הצהוב שכבר היה מלא אנשים בירוק וכחול. הבטנו זה על זה, על הצמיגים, על הנינג’ות פלדה שעיקמנו במסירות אין קץ, על תלתליות הברזל שפרסנו מסביב, לא היה נראה שמישהו התרגש מהן במיוחד. לא יודע מה דמיינו. הנחנו שהם קודם כול ירוצו וינסו לתפוס אותנו, אף אחד לא אמר לנו בבית הכנסת או בהפגנות או על חוף הים או בכל השעות שרבצנו בפעוטון או דיברנו עם הלוחמים במגדל שמירה שהצבא יגיע ורק יצעד בטורים אחידים ואנחנו נרגיש בפה מיד, בטעם של הרוק המתייבש, שזה נגמר עוד לפני שזה התחיל. אנחנו היישוב הראשון שמפנים בגוש והשעה היא בקושי שמונה בבוקר, וכבר הבנתי שהפסדנו.
הלכתי מהשער ונכנסתי לבית, שמתי טלית ותפילין ועליתי לגג. היו שם עוד אנשים ולמטה החיילים התקבצו בפינות, גושים שחורים כחולים ירוקים מציפים כל פינה ביישוב, את גן הילדים וסביב בית הכנסת ואת המקום ההוא ליד הפרצה בגדר שאפשר לראות ממנה את חאן יונס, ושפעם אחת דיברתי משם עם הנערה הכי יפה בעולם שרצתה לשאול מה שלומי וצחקה וביקשה שלא אהיה אלים מול שוטרים כי הם נציגים של מדינת ישראל ראשית צמיחת גאולתנו ואנחנו גוף אחד, איברים איברים, אני והחיילים שמטביעים את היישוב בקבוצות שלהם, שמתפרסים עם דגל ישראל ומשקפי שמש שחורים ברחבי מורג. ואני הבטחתי לה, לבחורה הכי יפה בעולם שביקשה שאני אבוא להדריך איתה בשנה הבאה, שאני לא מאמין באלימות אבל גם לא סובל שמדברים על מדינת ישראל כאילו יש בה משהו קדוש. ירדתי מהגג עם התפילין על המצח והטלית מחבקת אותי ואני בגולה בארץ ישראל בין חאן יונס לרפיח.
עברתי בין החיילים ששתקו והביטו בי. ניסיתי להבין למה הם פה, איך הלב היהודי שלהם לא נמס, מה יהודי בהם, הרי הטלית שלי היא הדגל האמיתי, שאלתי אותם אם הם יודעים את זה. חיילת אחת בכתה, צעקתי עליהם – מה אתם עושים, להרוס משפחות, להחריב חיים של אנשים, בשביל מה? חייל אחד ביקש שאפסיק, בשביל מה? אין פה כלום, לא שלום ולא עסקה, רק חורבן. אתם ריקים, עניתי, חלולים, אימנו אתכם להיות רובוטים, אבל אני לא קונה את זה. החיילת נשברה והתחיל לבכות בפנים אדומות, והקצין שלהם ביקש יפה שאני אלך, ואני התרחקתי וצרחתי עליהם שיש להם לב, שהצבא לא יכול לקחת מהם, ששום דבר לא שווה את זה. ועברתי לקבוצת חיילים אחרת, ולעוד אחת, וצרחתי עם התפילין בין העיניים עד שגררו אותי לתחנה מרכזית בבאר שבע.
יותר אני לא צורח כמו נער תמים אחרי כיתה י”א ולפני כיתה י”ב. לא סיפרתי לאף אחד מה קרה שם ביום של הפינוי, וכשבועז העלה פעם בחצי צחוק את הקטע הזה של התפילין ונבואות הזעם, אמרתי לו שיסתום. בעמונה כבר זרקתי מוטות ברזל מהגג כי אלוהים הסתיר פניו ממני והבחורה הכי יפה בעולם לא רצתה לדבר איתי יותר כי זה לא צנוע, וכששמו אותי באוהל פצועים ליד יס”מניק הסתכלתי עליו בשקט ואמרתי לו שאת האלה הזאת לא אמורים לדפוק בראש של יהודים.
זה חזר לי, הצרחה בבטן, לא מזמן. בכתבה באפליקציה של ‘הארץ’ נראו הפנים של איאד, האוטיסט בן השלושים ששוטרים רצחו בשמונה כדורים כשהוא שוכב על הרצפה, מגונן על ראשו בתוך חדר של פחי זבל ליד המקום של בית המקדש בירושלים. מדריכה בת חמישים סיפרה עליו ועל הסמארטפון ששמר עליו בדרך כל היום הביתה, גונן עליו בתוך ים האי ודאות האלים שאנחנו חיים בו. הסתובבתי בסלון ואמרתי לאשתי שאני נוסע לירושלים עכשיו להפגנה, אני לא יכול יותר, אני רוצה לצרוח שאנחנו מדינה יהודית, שאמור להיות לכל זה משמעות. לא באנו לפה כדי לרמוס את הדשא במגפיים שחורים וטלית קטנה מעל הכיס של המדים. מה זה לנסוע מתל אביב להפגנה בירושלים בשביל דבר כזה שאלתי אותה, אז תיסע היא אמרה. לא נסעתי.

“אין ניאגרות כתומות”, קבע בנחרצות יוסי, קבלן האינסטלציה שהזמנו לעבוד בביתנו החדש. רועי הביט בי בייאוש, הבטתי בו בחזרה בעיניים נחרצות: אם אין, אז יהיו! נצבע, נרסס, נדביק, נצפה, זה לא ממש משנה, הניאגרות יהיו כתומות, בדיוק כמו השפריץ החיצוני, הפורמייקה של ארונות המטבח, המשקופים, הדלתות, ארונות הבגדים, שולחנות הכתיבה, הספריות, המדפים, אפילו הקולבים למגבות במקלחת יהיו כתומים. כך החלטנו וכך יהיה. הבית הזה יהיה כתום! לגינה כבר הזמנתי שני עצי תפוז ושתילי ורדים כתומים. במפעל הלבנים הודיעו כי תמורת סכום זה או אחר גם האבנים המשתלבות בשביל הגישה יהיו כתומות. מתקין הדלתות המתרוממות בחניה כבר עשה בעבורנו חיפוש והזמין במיוחד שער כתום מתרומם, ובמשרד הרישוי גבו רק אגרה כששינינו את צבע הרכב הלבן ל”כתום-התנתקות” (שלא יחפשו איזה רכב בגוון אפרסק) אז הניאגרות לא יעצרו את הפרויקט. לא הם ולא היוסי הזה.
“אולי תוכל לברר”, ניסה רועי לבקש, “אולי להזמין בחו”ל או ייצור מיוחד בשבילנו?” “אין ייצור מיוחד לשלוש ניאגרות בבית”, “ארבע”, תיקן אותו רועי, “כבר כתבת לך שהוספנו חדר שירותים בקומה העליונה”. “גם לא לארבע, ייצור מיוחד זה לא פחות מאלף חתיכות”, יוסי הביט בנו כמנצח. התערבתי בשיחה: “יהיו לך אלף. יהיו לך אפילו אלפיים ויותר. רק תחשוב, אנחנו רק ההתחלה, יש עוד אלף שש מאות משפחות של מגורשים שלא בנו עדיין בית, ותחשוב על הילודה אצלנו והגדלים של המשפחות, זה לפחות שלוש ניאגרות בכל בית, ותאמין לי, כולם ירצו ניאגרות כתומות…” הוויכוח עם יוסי נמשך שעה ארוכה, גלש כרגיל לוויכוחים על פוליטיקה וכדורגל, ולבסוף סיכמנו שיחזור עם תשובה. כשיצא סימנתי סימן שאלה ליד “ניאגרות” ברשימה הארוכה שבמחברת, ובעמוד הבא הוספתי עוד ספריי כתום לרשימת הקניות. זה בטח לא יהיה מיותר…
רועי ואני הבטנו עייפים זה בזה, מעולם לא חלמנו שעיצוב הבית יהיה מלאכה קשה כל כך. הפגישה הבאה הייתה עם האדריכלית הנהדרת שלנו, סוף סוף היא מצאה אומנית שמוכנה לצייר חול ים ודקלים מאחורי זכוכית במקום חלון במטבח. “ככה התרגלתי לבשל”, אמרתי לה בפגישתנו הראשונה. לא צריך חלון, באמת, הרוח כאן לעולם לא תוכל להיות רוח ים אמיתית, כזו שמביאה עימה ניחוחות של שלווה, שנכנסת לתוך הגוף וממלאה את כל כולך בתחושת האין-סוף של הים, בחוף היפה ביותר בעולם. כאן נתקין מאוורר וקולט אדים, נסתדר, אבל על הנוף אני לא מוותרת”.
בהתחלה רועי חשב שאני משוגעת. בית כתום? לא בא בחשבון! הוא חלם על בית קטן מחופה באבן ירושלמית, כמו שהכיר בילדותו. כשגרנו בגוש קטיף הצטער כל העת על איסור הקבלן לחפות את הבית ההוא באבן ירושלמית. “אתה לא מבין?” שאל אז הקבלן בעברית מתובלת בערבית. “המלח מהים יוריד לך את כל האבן תוך כמה שנים”. רועי התפשר אז ובדיעבד צחק שעל הבית הזה לא עברו מספיק שנים כדי שהמלח יוריד את האבנים, הדחפורים של צה”ל עשו את זה קודם…
בית כתום לא היה גם חלום חיי. כשבנינו את ביתנו בגוש עמד מול עיניי בית הורי במושב השכן, בית לבן עם גג אדום מוקף מדשאה ירוקה וגינה עמוסת עצי פרי ופרחים.
גם ביתנו שלנו היה כך, רק עצי הפרי לא הספיקו לצמוח לגובה, ואת ערוגות הפרחים מכסים כעת שברי הקירות שצבעתי בגוני פסטל שונים עם שברי חלונות הזכוכית הרבים שמילאו את הבית. הרי בית צריך להיות מלא אור, וחוץ מזה, עם נוף כמו כאן מי צריך תמונות?
מעולם לא חלמנו להתקין בחלונות סורגים (כתומים כמו בבית הזה, או בכל צבע אחר) ובטח שלא ביררנו מהי הזכוכית שמונעת מהרעש לעבור בצורה מקסימלית.
אבל כעת, כשצבעי הפסטל בבית ששם מעורבבים על החול, וכדי החרס שעמדו בגינה מקשטים בוודאי את ביתם של פטמה או סלימה, ואחרי תקופה ארוכה כל כך במגורים ארעיים הגענו סוף סוף לשלב התכנון והעיצוב – החלטתי שהבית הזה יהיה כולו בכתום.
רועי התנגד בכלל לבנייה. “הבית שלנו הוא רק שם. על חוף הים. כל דבר אחר הוא זמני, ארעי, ובדבר זמני אני לא מתכוון להשקיע כל כך הרבה כסף”.
גם חברתי הטובה שגרה באחד מהיישובים ביו”ש ובנתה את ביתה ממש כשאנחנו בנינו, שאלה (בשיחת טלפון, כשהיא יושבת במרפסת הקומה השנייה) – את לא מרגישה בוגדת? לבנות בית במקום אחר? תחכי קצת, עוד מעט יחזרו, ואם לא, אז תכף יאשרו בנייה אצלנו. הרי בינינו, מה תגידי לילדים?
שכבתי ערה לילות שלמים במיטה, מתהפכת בין תחושת הבגידה לארעיות הזאת שלא נותנת לי מנוח, רציתי כבר מקום משלי שאוכל להשקיע בו בלב מלא… במקום מסוים בתוכי אני יודעת שזה לא יקרה, כל בנייה של בית תהיה ברגשות מעורבים, ומול תחושת הבגידה בער בי יצר ההנצחה והזיכרון, ואז עלה לי לראש רעיון הבית הכתום. בית שכל כולו כתום. שאיש לא יוכל לומר ששכחנו, שאיש לא יטען שישנה כאן בגידה, שאף אחד לא יחשוב שאם כבר יש לנו בית אנחנו לא כועסים על מה שהיה. בית כתום.
הפגישה עם סוכן מכשירי החשמל הייתה קלה יותר, הוא אמר שהיום אפשר להשיג את הכול בכתום, “אפילו מעוטר פרפרים, כוכבים, עיגולים ומה שתרצי”, שלח את ידו אל התיק להוציא קטלוג. “זה בסדר”, אמרתי, עייפה מפגישות ודיונים, “זה פשוט צריך להיות כתום, הכול כתום, המקרר, המדיח, מכונת הכביסה והמייבש, הטוסטר אובן, המיקרוגל, מעבד המזון, וכמובן כל התקעים, השקעים החיבורים ומה שביניהם”.

התעוררתי שטופת זיעה, מדליקה את האור להתמצא בחדר שבו אני נמצאת. זהו, עכשיו אני מזהה, הקירות מקרטון, הסדק בפינה, הווילונות האדומים, בתמונה על הקיר הבית שהיה, נשימת הילדים נשמעת מהחדר הסמוך. קמתי בחשש לשירותים, הכול כשהיה, ניאגרה אחת, לבנה, פשוטה. “בטח”, צחקתי לעצמי, “אין ניאגרות כתומות”.
הכנתי כוס קפה והתיישבתי בפינת האוכל שמשמשת אותנו גם כפינת ישיבה, מנסה להירגע, מתלבטת ביני לבין עצמי אם היה זה חלום טוב או רע. “בסך הכול”, אמרתי לרועי שקם לבדוק מה קרה, “בחלום, סוף סוף, היה לנו בית”.

הדבר הראשון שהכה בה היה הריח. רוח מערבית שנכנסה מבעד לחלון הגג הפתוח הביאה עימה ריח חזק, תערובת ריחות של ים וריחות אחרים. הריח הזה היה שלה, מילא אותה בתחושה של בית במקום שמעולם לא הייתה בו, עורר בה רגש מוזר, מסתורי. משב נוסף של רוח הביא עימו את ההבנה מאין הריח הזה מוכר לה. הספות הישנות, המצעים והתמונות מביתה של סבתא עלו בדמיונה, ספוגים כולם בריח המיוחד הזה.
הילדה הקטנה שבה התעוררה, רצתה למתוח רגליים מעל תקרת הרכב, להתמכר לתחושה ההיא, שלה, שוכבת על הספה של סבתא, מביטה בתמונת הבית שעל הקיר ושוקעת בחלומות שובבים, רואה עצמה מתרוצצת בין העצים שבתמונה, מתגלגלת על הדשא הירוק. לעיתים מצאה עצמה משננת את המספר הצרוב על מסגרת העץ ומנסה לעמוד על טיבו… המבוגר האחראי שבה לא נתן לרגליים להתרומם. “זו נסיעה אזרחית ראשונה למקום”, “אנו מבקשים לא לסמוך על הניווט האוטומטי ברכב ולהשאיר רגל בכוננות על בלם החירום” – למעשה זה היה החוק בכל נסיעה בכלי רכב ממוחשבים, רק שהיא לא מכירה מישהו שבאמת מקפיד עליו, אולי חוץ מהזקן ההוא שמוביל את השיירה. נדמה היה לה שראתה אותו פעם, אולי בשבעה של סבתא או באחת האזכרות. אומרים שהוא מהאחרונים שעוד זוכר את הדרך לשם אז נתנו לו להוביל את השיירה. קצת משונה, בהתחשב בעובדה שהוא היחיד שנוסע ברכב בלי ניווט אוטומטי. היא בחנה אותו בעניין, מאז ומעולם הצחיקו אותה האנשים האלה, שלא מוכנים להתקדם.
סבתא שלה לא הייתה כזו, תמיד התעדכנה במתרחש. היו לה חשבונות ברשתות חברתיות כשאלו רק החלו, בית חכם ומשקפי תקשורת. רק לדבר אחד לא הייתה מסוגלת סבתא להתרגל, לשימוש בזיהוי ביומטרי. תמיד העדיפה סיסמאות מספריות, ומה הפלא, לכל החשבונות הייתה לה אותה סיסמה.
היא נזכרה בפעם ההיא, שנמלטה כילדה לבית של סבתא, לא זוכרת מה גרם לה לברוח. כשנכנסה אל הבית ובקרת האזעקה התחילה לצפצף, ראתה בעיניה את הסערה שתתרחש כשקולות האזעקה יישמעו למרחוק. אוטומטית הגישה אצבע לצג הזיהוי, אבל אז נזכרה שהיה זה הבית של סבתא, העבירה את האצבע והקלידה בלי לחשוב: שלושים ואחת, נקודה, שלוש שבע שלוש, פסיק, שלושים וארבע, נקודה, שלוש מאות.
כמה צחקה כשהאזעקה כבתה, היה זה צחוק משחרר, בריא. תחושה של שותפות סוד. מאז כבר נכנסה לביתה של סבתא בכל הזדמנות, חוזרת על רצף המספרים ההוא שוב ושוב עד שהפך לחלק ממנה. בלי משים הוא הפך להיות גם הסיסמה שלה במקומות שבהם לא יכלה להושיט אצבע מזהה, תמיד חייכה כשהקישה 31.373,34.300 מחכה לקבל מחמאה מאשף הסיסמאות, “סיסמה חזקה מאוד”. אם היית יודע עד כמה, הייתה אומרת, ספק אליו ספק לעצמה.
אבל עכשיו היא כאן, והסיסמה החוזרת ההיא הופכת לנקודת ציון משמעותית הרבה יותר בחייה.
את תחילת הדרך הכירה בעל פה, מאז קיבלה רישיון נהיגה הסיעה את סבתא בכל שנה בי”ב באב לטקס המצחיק, בראש התל ההוא, שאליו סבתא וחבריה היו מטפסים, מביטים מערבה במבט מלא געגוע ודמעות ושרים שירים שאיש מלבדם לא מכיר. עם השנים קטן מספרם של המשתתפים, וגם אלה שהגיעו התקשו לטפס. היו מקיימים את הטקס למטה, בחניית העפר. בסיומו הייתה סבתא נותנת לה יד חזקה ויחד היו עולות, צעד אחר צעד, אל ראש התל. שם הרשתה סבתא לדמעות להתגלגל על הפנים ותחושת שותפות הסוד הייתה מבעירה גם בה את הגעגוע, למקום שמעולם לא הכירה.
אחרי שסבתא נפטרה השתדלה להגיע אל הטקס לבדה, בכל שנה שהייתה בתאריך הזה בארץ ולא מחפשת את עצמה באיזה מקום נידח על פני הגלובוס.
בחודש אב האחרון דווקא הייתה בארץ ואפילו זכרה את הטקס וחשבה להגיע – אבל אז פרצה המלחמה. כשהודיעו בתקשורת שחיילינו עומדים על חורבות היישובים היהודיים הצטערה כל כך שסבתא אינה לצידה כדי לשמוע.
אולי לכן הייתה בה ידיעה ברורה, ברגע שראתה את ההודעה, שהיא מצטרפת לשיירה הזאת. אמנם במפגש ההכנה הודיעו שנכנסים רק לבקר, ועל התיישבות עוד אין מה לדבר, אבל בעבודה לקחה חופשה לשבוע (“אולי יותר”, אמרה לבוס בחיוך, “חופשה לא מתוכננת”, וראתה את האכזבה בעיניו אחרי שכבר חודשים הוא מנסה לשדך לה את אחיו הצעיר), העמיסה ברכב שישיות מים, אוהל ובגדים לכמה ימים, והנה היא כאן, בשיירה המצחיקה הזאת. כשהרכב הספורטיבי שלה זוהר בתוכה כמו נקודת אור בחשכה.
אתמול רצתה להכין את עצמה, להבין למה לצפות. שוב פתחה Google Earth, בראש האתר נכתב שתמונות הלוויין מתעדכנות כעת כל 48 שעות. אך כשהקישה את נקודת הציון המוכרת קפצה הודעת שגיאה: “אזור זה אינו מכוסה לוויינית, תמונה אחרונה מעודכנת לפני שישה חודשים. האם אתה מעוניין להמשיך?” חצי שנה? התפלאה לעצמה, הרי זה הרבה לפני שפרצה המלחמה… ובכל זאת לחצה “המשך”. על הצג עלתה תמונה מוכרת – קו החוף הכחול משמאל, ומימינו דיונות ריקות של חול, שהזכירו עד כמה צילום האוויר בביתה של סבתא, שמראה ערמות מסודרות של בתים חרבים ושבילים ביניהם, לא מעודכן כבר שנים. סבתא סיפרה לה שבשנים הראשונות הכול נשאר אותו דבר, ערמות של כאב מסודרות בשורות. אז עוד יכלה לזהות את הבית, לשמור לעצמה את נקודת הציון, לחרוט אותה על המסגרת ועל לוח ליבה. בהמשך כנראה ניסו לבנות שם משהו, בתמונות הלוויין באיכות של אז אפשר היה לזהות פארק מים או אתר דומה עם בריכות ומדשאות ביניהן, עם השנים והשינויים שהאזור עבר נקודת הציון הזאת הפכה שוב לתילי חורבות ואחר כך לשממה של חול.
צפצוף עדין נשמע מהנהג האוטומטי, קוטע את חוט מחשבותיה, מרמז שהיעד קרוב. היא הזדקפה והביטה סביב, כלי רכב צבאיים ואוהלים היו פזורים בין הדקלים על הדיונות הזהובות, כמו בסיס צבאי שהוקם באופן זמני. גם אל השיירה שלהם התלווה D9 כבד, אמרו שכדי לפלס את הדרך מהחולות. הבחור שעמד לידה לחש בקול סמכותי למי שסביבו שזה רק מה שמספרים לנו, אבל בעצם חוששים ממטענים על הכביש.
המשפט הזה ערער את ביטחונה, כלי הרכב הכבדים האלה מעולם לא עוררו בה תחושת ביטחון. תמיד שמעה מולם את קולה של סבתא מספרת “ואז הגיעו הדי-ניין” ושותקת, כמו רואה לנגד עיניה את קירות ביתה חרבים, אבן אחר אבן.
אולי כל הנסיעה הזאת מיותרת בשבילה. במפגש ההכנה היה רוב גברי ברור, מהסוג שמחפש אזורי לחימה. הנשים המעטות שהיו שם באו עם בני הזוג, רק היא עמדה לבדה, מרגישה בולטת כל כך, לא שייכת. פחדה שיבקשו שכל אחד יציג את עצמו ואת מניעיו, שמחה שהתחילו מיד בהסברים. כשהודיעו שייכנסו רק לאזור המרכזי קם זוג מבוגר ועזב בכעס, “שוב שוכחים את צפון החבל”, אמרו. הם נראו לה צעירים ממה שיכלה להיות סבתא אילו הייתה כאן היום, אבל היא לא, ואני כאן במקומה – ניסתה לחזק את עצמה. לה דווקא התאימה הנסיעה המרוכזת למרכז הגוש, פחדה לנסוע לבד דרך ארוכה אחרי שתפרוש מהשיירה לכיוון נקודת הציון הפרטית שלה.
“לאן אנחנו נוסעים?” שאל שם מישהו, ובשקט שהשתרר אחר כך אפשר היה לחוש איך כל אחד מהנוכחים שוקע במחשבות ותמונות משלו. כשחתך את הדממה והסביר כי בסך הכול ביקש נ”צ להתכוונן אליו, כמעט נתנה את שלה לכולם. אבל מחשבה נוספת עצרה אותה, הרגישה שתחלל בכך את זיכרונה של סבתא, כמו להזמין זרים לביתה הפרטי בלי להודיע. לשמחתה אחד הנוכחים נתן לכולם נ”צ אחר. זו נקודה משוערת, אמר, לאזור המלון, על חוף הים, השאר הנהנו בראשם כמבינים. כשהכניסה את שתי נקודות הציון לתוכנת הניווט שמחה לראות שהסטייה מהדרך היא של כמה מאות מטרים בלבד.
את השעות שלאחר מכן מילאו בסיפורים וזיכרונות. אז הבינה כמה נעים לה להיות בחברת האנשים האלה, כולם זרים לה אך חיים את הזיכרונות משם כאילו לא עברו כל כך הרבה שנים מהגירוש הנורא ההוא בתשס”ה. בכל אחד מהם ראתה משהו מסבתא. במבוגרים ראתה את אותו מבט בעיניים ששבע כל כך הרבה תקוות ואכזבות, וגם עכשיו לא ממש האמין שהם בדרך לשם; אצל הצעירים היו סקרנות, נחישות וחזון, אלה שלא אבדו לסבתא עד ימיה האחרונים. ואצלה? בעצמה גילתה את אותה תחושת שותפות סוד.
ההתרגשות שלה החלה עם פרוץ המלחמה, משהו בטון של המנהיגים נשמע אחר, נחוש יותר, החלטי. ראש הממשלה הודיע כי זו תהיה המלחמה האחרונה. הפרשנים לעגו לו בשעות הראשונות ולפתע משהו באווירה השתנה, תמונות של חיילים מניפים דגל על חוף הים, הרמטכ”ל נושא דברים בבית הכנסת העתיק בעזה, תמונת הפסיפס של דוד שנשתמרה למרות החורבן וההרס ששלטו מסביב, הדקלים הגבוהים עמוסי הפרי ועצי השיטה המכחילה, בפריחה הצהובה שלהם, שליוו את התמונות הרגילות מאזורי מלחמה.
כשראיינו בבית האבות את אחרון חבריה של סבתא שעוד הכירה, בכתה כשאמר “סוף סוף, היינו כחולמים”. מהרגע ההוא ידעה שהיא רוצה להיות שם, עם ראשוני החוזרים, להשלים שבועתה של סבתא כל שנה בתל גמה, משאלה שלא זכתה להגשים.
“קטע התפצלות דרכים קרוב, בחר מסלול מועדף”, קול הניווט האלקטרוני גרם לה להתרכז בדרך. הכביש שנסעו עליו היה משובש, עוד מעט תפנה השיירה כולה מערבה לכיוון הים, והיא תמשיך ישר, כמה מאות מטרים, עד לנקודת הציון הפרטית שלה. לרגע ציפתה לראות מולה שער צהוב ועמדת חיילים, כמו בתמונות האלבום הכתום של סבתא. בעידן דיגיטלי לא היו הרבה אלבומים בבית וזה האחרון זכה ללוות אותה בשבתות הארוכות של הקיץ. היא הכירה את כל תמונותיו בעל פה, יודעת שאת רובן לא תזכה לראות. כל מה שנבנה בידי אדם נהרס כבר בקיץ ההוא, סיפרה סבתא, את בתי הכנסת ומבני הציבור החריבו זמן קצר אחרי שהיהודי האחרון עזב. רק החולות, הדקלים והים יחכו לנו כשנשוב.
תמיד “כשנשוב”, מעולם לא “אם נשוב”. סבתא חיה כל שנותיה את האמירה הזאת. לא סתם הייתה האחרונה מכל אחיה שבנתה את ביתה ביישוב החדש. “אין לי כסף לשתי משכנתאות”, צחקה, “ואיך אבנה בית כשנשוב…” בסוף גם היא בנתה, בגינת ביתה נטעה עץ דקל גדול ש”עלה כמעט כמו המטבח” לדבריה, אבל נתן לה תחושה של בית.
נקודת ההתפצלות הגיעה. לא חיכה מולה שער צהוב, רק דרך עפר חבוטה. מהרכב שנסע אחריה בשיירה נשמעה צפירה, כמו שואלת, לאן זה, היא פתחה את החלון וסימנה בידה שהכול בסדר, ממשיכה בנסיעה איטית בשביל המשובש בתוך השממה.
בעוד מאתיים מטר… הרכב עצר. הכביש לפניה היה מכוסה בחולות נודדים.
לרגע החסירה פעימה. פתחה את הדלת ולקחה איתה את הניווט הידני, צועדת בהיסוס בכיוון שהראה.
“הגעת ליעד”.
31.373,34.300 זה כאן.
התיישבה על האדמה כלא מאמינה. מרשה לדמעות להתגלגל על לחייה.
“סבתא”, אמרה, חופנת בידיה את גרגרי החול.
“הגעתי הביתה”.

31.373,34.300 היא נקודת הציון שבה עמד ביתה של הכותבת, בגוש קטיף.

טבעה של טראומה, ובוודאי של טראומה קולקטיבית, שהיא תובעת את זמנה, לעיבוד ולבסוף גם ריפוי. בימים אלו השיח אודות העקירה-התנתקות-גירוש פורץ סוף סוף את חומות השתיקה וההשתקה, מוצא את דרכו לאט אך בהתמדה אל הספירה הציבורית. סיפורים מורכבים צפים ועולים, געגוע וכאב, ובצידם חלומות ותקוות לשיבה, תיקון, אחדות ואחריות לאומית.

“יהי” הרואה אור ע”י בית אורי צבי ירושלים הוקם מתוך התוהו הזה, של מעשה ההתנתקות. לא היה כמעשה הזה, והרגשנו כי סיפור זה, כמו גם מופעים אחרים של המעשה הלאומי בארץ ישראל, ראויים למצוא את מקומם בשדה התרבות, האמנות והספרות. היום אנו מניחים בפני הקהל הישראלי מאסף יצירות מקיף בנושא ההתנתקות. מגוון קולות, מן החיילים ובני הישיבות ששירתו ולמדו בחבל עזה, עבור דרך תושבי הגוש – ותיקים וצעירים – אנשי העוטף וציבור ישראלי רחב, המבקש להשמיע קולו. יצירות מקור חדשות ויצירות שנתהוו וראו אור טרם האירוע הזה, במהלכו ובשנים שאחריו.

“מרכז קטיף להנצחת מורשת גוש קטיף וצפון השומרון” מוביל את השיח הרחב אודות אירוע ההתנתקות ומשמעויותיו, ויחד חברנו ליצירת אסופה זו, אשר כפי המתוכנן מבחר יצירות ממנה תראינה אור בקרוב במהדורת דפוס ייחודית, בפורמט של גיליון אלבומי, ולכשירפה נגיף קורונה את אחיזתו בסדר היום התרבותי של מדינת ישראל גם במסגרת אירוע חגיגי של השקת תערוכה מקיפה.

עוד חברו למיזם זה “פורום שילה” שסייע לנו רבות, וברמה האמנותית כתב העת “בר – בין יוצר למקום”, בית הספר לאמנות “פרדס” וגלריה “1:1” לאמנות ופוליטיקה. שותפים אלה עמלים על רעיונות אמנותיים שונים המיועדים ללוות את המשך פיתוח המיזם בתקופה הקרובה.

הגיעו אלינו מאות רבות של יצירות אמנות וספרות. אפשר עדיין להוסיף ולשלוח, הדלת נשארת פתוחה ליצירה בנושא שלפנינו ובנושאים פואטי-פוליטיים אחרים. אנו מבקשים להודות מקרב לב ליוצרים אשר ליבם פתוח וכשרונם הינו לפניכם ואשר עמלו ושלחו. מתוך שפע היצירה בחרנו, ובימים הקרובים תעלינה עוד ועוד יצירות רבות. היו עימנו.

בברכה,

מערכת יהי

מרכז קטיף להנצחת מורשת גוש קטיף וצפון השומרון

בית אורי צבי ירושלים

אלחי סלומון, עורך

את זוכרת את החול הרך? לפני כל כך הרבה שנים, כשהיינו קטנות ובגינה היה חול שאפשר לשחק בו, ולא משטח גומי כמו שיש היום? בשנים הראשונות אחרי שהלכת הייתי חולמת עליך. היית פשוט נמצאת שם, נוכחת. אבל בימים האחרונים אני חושבת דווקא על החול. היינו רוצות שהוא יהיה נקי ורך וסיננו אותו שוב ושוב מוציאות אבנים, עלים יבשים וכל מיני לכלוכים שהתגלגלו בו נסתרים, חבויים. אני עוד יכולה להרגיש אותו כמו אז נשפך מבין אצבעות ידיי.
את זוכרת איך המשכנו לסנן, אוספות את האבנים בפעם החמישית או השישית, מוציאות אותן החוצה.
אחרי שהלכת חשבתי כמה אני רוצה להרגיש שוב את החול הנקי הזה, נקי מכל האבנים של הכאב והצער והכעס שהתמלאתי בהם. הייתי מוכנה לסנן אפילו מאה פעמים, אפילו מאתיים, אם כל הפסולת הייתה נשארת בחוץ ואני הייתי חול רך ונעים לכפות הידיים.
את בטח היית מביטה בי עכשיו בעיניים הגדולות והחכמות שלך, ומזכירה לי שלפעמים שיחקנו גם אחרת.
היינו צוהלות על כל אבן שהתגלתה בחפירות, מניחות אותה כבסיס איתן לבית שהיינו בונות, מחזקות את הקירות, מקשטות פתח או הר. אם החול כל כך רך ודק, היית אומרת לי, אי אפשר לבנות שום דבר שיחזיק מעמד, אפשר יהיה רק להעביר אותו בין כפות הידיים.

סרט כתום על התיק, אחי, איפה אתה חי. 2005 עבר מזמן והסרט היה באופנה עד לפני עשר שנים. הוא דווקא נשמע חמוד, אבל מעופף פחדים, אני רואה אותו מרחוק ומסמנת שזאת אני.
אני יונתן, הוא מציג את עצמו בביישנות, את בטח הלל. אנחנו מסתובבים קצת בפארק ומדברים שטויות של דייט ראשון, מתגלגלת שיחה סתמית, אז הוא מאלקנה ואני גרה בשילה ואני מקטיף במקור, ולא לא שב”חים, ולא משפחה שעברה בסוף, ממש במקור.
אתה שואל אם אני מתגעגעת? לא יודעת אם אני מתגעגעת. תבין, הייתי רק בת שש וזה היה הבית שלי אבל לא ממש חוויתי את הגירוש. אתה מבין, זו לא החוויה שלי משם. כלומר אני לא ממש יודעת מה החוויה שלי, כאילו, אני זוכרת אבל מצד שני גם לא, וזה מורכב כזה. אתה מבין?
בטח מבין. ברור שזה מורכב.
אני גם מהגוש, הוא אומר לי. מתל קטיפא. מכירה את בורדמן? הם היו שכנים שלנו. חמודים. היום הם בשילה. הבן שלהם שיעור מתחתיי בישיבה.
אולי בגלל זה הסרט הכתום. איזה מוזר, מי מסתובב עם דבר כזה בימינו. הוא הולך איתו בפארק כאילו גורש אתמול, כאילו אנחנו עדיין במחאה על מה שהיה, כאילו יש בעידן שלנו בכלל מחאות. אם מישהו רואה אותנו מהצד הוא מבליע חיוך על הזוג הזה, הוא עם זקן וסרט כתום על התיק, היא עם חצאית ארוכה, ותראו הם בטח בדייט ראשון, הם שותקים מלא.
הוא מספר לי שאתמול בישיבה היה להם דיון אם להגיע להפגנה בעפרה. עת לעשות לה’ הפרו תורתך, זעקו חלק, תורה מגינה ומצילה התלמד הצד השני. מה יותר חשוב מדווקא להמשיך בלימוד בזמן הזה. ומה אתה חשבת? אני שואלת בסקרנות, אף שמהצורה של הדברים אפשר לראות בבירור מה דעתו. אני הייתי בג’ילבון עם חבר, הוא מצטחק ומפתיע אותי. נסענו לחמשוש לצפת אז המשכנו כבר ביום ראשון לטייל, אין לי כוח לשטויות האלה של הפגנות. לא מועיל בכלום.
עוד לא החלטתי אם אני מסכימה איתו. פעם עוד היו לי ייסורי מצפון, דמיינתי שהיא קוראת לנו. נשבעתם לחזור, דור מפונק. כתבתם עוד נשוב, עצלנים, מה אכפת לכם לכתוב. תראו את הנוער של פעם, איך הם נאבקו, קרעו את העולם, איך לא היה אכפת מכלום, רק האידיאל, רק האידיאל, רק אש בעיניים של לתקן עולם במלכותו של ה’ יתברך שהוא המלך. ואתם מפונקים, אפילו להפגנה מסכנה אתם לא מוצאים כוח ללכת. איפה המדורה-הלהבה-השריפה שכילתה את כל מה שאתם רואים בעיניכם, למה עכשיו היא אפילו לא נר קטן רועד.
ואכזבה שלא הייתי שם, שלא נכחתי באמת. הרי זה סיפור של אהבה לא ממומשת לבית שלא הספקנו להתגעגע אליו, החמצה של מאבק שלא ידענו ללחום. האש שבערה שם נגמרה, אנשים אומרים, תם העידן. ואני רציתי לאחוז מזה עוד קצת ולהישרף בקצוות.
אם הייתי בגיל שלי עכשיו בגירוש הייתי במטה המאבק של נוער גוש קטיף. זאת אומרת הייתי במטה המאבק של צעירי גוש קטיף. בעצם הייתי נשואה פלוס תינוקת בשם אמונה או מוריה או חרות. היה לי שביל באמצע ומעליו מטפחת משולשת קצרה, חצאית ג’ינס עם כיסים וצמיד. היו מן הסתם ימים של ריגוש מעורב בתחושות שלא מכירים היום. בטח הייתה אש, תמיד. היינו חושבים שהיא תוקד על המזבח ולעולם לא תכבה.
אבל בקיץ ההוא לא היו דיונים ליליים, לא אהבה ולא שנאה. הייתי רק בת שש, ילדת שמש יחפה ותמימה. מדי פעם התמונה שלי ושל חברות רצות על החול הייתה מגיעה לפרוספקט כזה או אחר: פלייר שמשדר נינוחות, ישראליות וטבעיות, פונטים עגולים ורכים. כמה תום – ילדות בכתום, היה כתוב שם, אל נא תעקור נטוע.
כשהייתי בת אחת עשרה חלמתי איך נחזור לגוש. דמיינתי כת סודית שאנשיה גרים ליד הגבול ומחכים לחזור, יושבים עם תיקים וחמישה ילדים ומוכנים לכל קריאה פתאומית שתקרא להם להתנחל. ניסיתי להוריד מפות של האזור, חלמתי איך הים יחבק אותנו. וחשבתי שיש סיכוי, שנצליח בכוח שלנו כנגד כל הסיכויים, שנילחם. כמעט כמו אז, עם אותו להט בעיניים.
היית רוצה לחזור לשם? אני שואלת, מפחדת שיגיד כן ומפחדת שיגיד לא. הוא חושב. הייתי רוצה לגור ליד מחסום כיסופים, הוא אומר ברצינות. כל כך קרוב ולא להיות שם? אני כמעט נבהלת כאילו זה ממשי ואנחנו עומדים לסגור חוזה. איך זה אפשרי, למה אתה רוצה? תחשבי איזה שם יפה זה ליישוב, “כיסופים”, הוא נבוך. איזה יפה זה לעמוד שם במחסום ולא להגיע. ורק הצצה, הצצה חטופה לשם, שלא ניכווה מהאש.

בר שלום יושב במרפסת. הבית שטוף, מכונת הכביסה מסתובבת. “שטיפה היא תרפיה בשבילי”, הוא אומר. לשפוך מים, לגרוף חזק. אבל כביסה הוא לא סובל. מילא להכניס למכונה, אבל לחלק אחר כך במדפים של הילדים? הוא לעולם לא זוכר מה בדיוק המידות שלהם, וכמעט תמיד הוא שולח את הקטן לגן במכנסיים שגדולים עליו, ואת הגדול בחולצה שמגיעה לו עד הפופיק.
בהתחלה בר שלום אמר לעצמו שזה בחיים לא יקרה לו. שהוא יקפיד על כל פיפס בבית, שהילדים יגיעו למסגרות מאורגנים טיפ טופ, שלרגע הוא לא יהיה גבר מרושל שמלביש את הילדים עקום ומכין להם סנדוויצ’ים משאריות של חלה יבשה. בהתחלה הוא הקפיד על כל דבר. אפילו גיהץ חולצות שבת, משהו שאפילו עדי לא עשתה אף פעם. “בשביל מה?” היא הייתה צוחקת, “בשביל שישחקו בערֵמה כל השבת?”
“הערמה” הייתה ערמת חול גבוהה ליד הבית שאיתן וליאת התחילו לבנות. אחר כך ירו בליאת בציר כיסופים, ואיתן עבר לרעננה להיות קרוב לבית לוינשטיין. בניית הבית נעצרה ו”הערמה” נשארה.
אבל אחר כך תנופת ההתחלה שקעה, ושקע בבר שלום גם הפאסון והניסיון לעשות רושם שהוא מסתדר, ולא היה אכפת לו שהרישול התחיל להשתלט על כל הבית. “לעזאזל”, הוא אמר לעצמו, “זו המציאות, ומי שלא מוצא חן בעיניו מוזמן לא להגיע”. גם ככה רוח ההתנדבות ששרתה על השכנות ובנות השירות כבר התעייפה וכל אחת חזרה לעיסוקיה. הוא לא מאשים אף אחד כמובן, זה טבע העולם. זה לא שלאף אחד לא אכפת ממנו, אלא שכל אחד אכפת לו יותר מעצמו.
עכשיו, יושב במרפסת, הבית שטוף והמכונה מסתובבת, בר שלום חושב על ליאת ואיתן. הוא שונא את המחשבה הזאת שמזדחלת בו כל פעם שיש לו רגע פנאי במוח. הוא שונא את המחשבה שגורמת לו בדל גאווה מפגרת על איתן, ובדל תודה מטופשת לקדוש ברוך הוא שאיזה מזל שעדי מתה באמבולנס בדרך לברזילי באשקלון והיא לא תקועה כמו ליאת בגוף עקום ונפש שאין לדעת עליה כלום. ואיזה מזל, המשיכה המחשבה להזדחל, שהוא עצמו לא תקוע כמו איתן. לא שיש לו מה לעשות עם האינפורמציה הזאת. זה לא שהוא שוקל להתחתן עם מישהי אחרת, אף שהודיה אחותה של עדי לקחה אותו לא מזמן לשיחה באיזה בית קפה באשקלון וכחכחה הרבה בגרון וערבבה את הנס על חלב שלה שוב ושוב ואמרה: “אני לא יודעת איך להגיד לך את זה בדיוק מאיר”, והוא יכול היה לחסוך לה, כי הוא ידע בדיוק מה היא רוצה להגיד, אבל הוא השאיר אותה שם להתפתל ולכחכח ולעשות צליל מעצבן עם הכפית בכוס הזכוכית כמו איזה גונג לקרב שלא מצליח להתחיל, עד שהיא הצליחה להגיד: “אני חושבת שעדי הייתה רוצה שתתחתן שוב”, ומיד הוסיפה “זה טוב לילדים”. הוא לא יודע בדיוק למה הוא לא גאל אותה מההתפתלויות, אולי עונש כזה. על מה? על שהיא בחיים? ואיך היא מעיזה? היא הרי אחותה הקטנה. טיפשי, טיפשי לחלוטין להעניש אותה, מי ישמע גם איזה עונש זה, הוא חשב, אבל זה מה שעבר לו בלב באותו רגע, מה לעשות.
עכשיו, יושב במרפסת, הוא חושב גם על האספה שהייתה במזכירות היישוב בבוקר, אספת חירום. הדיבור על “ההתנתקות” או “הפינוי” או איך שלא קוראים לזה כבר נהיה הרבה הרבה יותר רציני, ומתחילה להתגבש הרגשה שהמהלך ההזוי הזה עשוי באמת לקרות. בר שלום כבר היה בהרבה אספות של היישוב, אספות קריטיות. אבל צעקות ותחושת פאניקה הזויה כמו שהיו היום, לא היו מעולם. בר שלום שם לב שהוא התחיל להשתמש במילה “הזוי”, מילה שהנוער התחיל להגיד הרבה. על כל דבר שלא נראה להם. “הזוי”. אבל באמת זו מילה קולעת, בר שלום חושב, כי איך מישהו בכלל יכול להזות רעיון כזה, ולקדם אותו בצעדי ענק כמו טרקטור די ניין שרומס כל מה שבדרך? והוא חושב שכמה שהוא לא איש מילים הוא לא יכול להתעלם מכך ש”פינוי” זו מילה שמזכירה מה שעושים לאשפה, או להומלסים שהשתלטו על בניין ששייך לעיריית ניו יורק, אבל לאנשים כמותם? שבנו בתים לתלפיות וקהילות מפוארות ובתי כנסת וחגים ויום-יום ובית ספר ובריכה ובית מלון וחממות? ו”התנתקות” היא מילה עוד יותר הזויה. מה, זה קטר של רכבת שבקליק אחד נפרד מאיזה קרון? סורי, נמאס לי לסחוב אותך, אני משאיר אותך על הפסים?
אולי הוא בכל זאת נדבק ממנה, מעדי. היא הייתה אשת המילים ביניהם, וליד תמונה שלה על הקיר יש תמונה של הים ושורות יפות של אהבה שהיא כתבה כשהם עברו לכאן. אהבה למאיר, לים הזה, לחולות. הרבה זמן מאיר לא ניגב דמעה, לא היה לו זמן לזה. אבל משהו בישיבה הסוערת הבוקר הזיז לוחות טקטוניים בנפש שלו ודרך הסדק בעבעה לו הנשמה. “איזה מזל שעדי לא פה בשביל הביזיון הזה”, הוא חשב, ושוב ניגב דמעה כי באמת הוא כן רצה שהיא תהיה פה, שיעברו את זה יחד. הוא לא ידע עדיין מה זה בדיוק “זה”, אבל זה הריח לא טוב בכלל. וכמה שעדי הייתה אשת הרוח, והוא, מאיר, איש המעשה – “מאיר”, היא הייתה אומרת עליו, “הוא איש הריח, הוא יודע להריח מרחוק בדיוק מה הולך לקרות”.
פתאום במרפסת נפלה עליו עייפות נוראה, העפעפיים שלו נפלו והוא לא הצליח לפקוח את העיניים. כמו בשבועות הראשונים אחרי שעדי נרצחה והוא לא יכול היה לפקוח את העיניים בבוקר. זה לא היה קשור לדיכאון או לרצון או להחלטה, העפעפיים שלו נדבקו, הרגליים שלו כבדו כמו שקי בטון ולא היה שום דבר שבשביל לראות אותו הוא הצליח לפתוח את דבק הנגרים הזה שהדביק אותו לעולמות השינה. את הילדים לקחה הודיה אחות של עדי, אבל בר שלום מעריך שגם בשבילם הוא לא היה מצליח לקום. שוב, זה לא קשור לרצון, הוא פשוט לא היה מצליח.
עכשיו, כשהעפעפיים שלו פתאום צנחו, הוא ניסה להגיד לעצמו שיתאמץ לרגע ויגרור את עצמו למיטה, ויצחצח שיניים או משהו, אבל זו לא הייתה עייפות שאפשר לדבר איתה, לנהל איזה משא ומתן, זו הייתה השינה העמוקה ההיא שחטפה אותו, גררה אותו כבול לקרקעית של ים. שינה שהוא מריח בה מוות, התנתקות מהעולם. איכשהו אחרי אולי שעה או שעתיים הוא הצליח לגרד את השינה ולהיכנס הביתה. עוד לא הרבה שעות יאיר היום וצריך לשלוח את הילדים לגנים ואספת חירום נוספת תהיה. בדרך למיטה הוא פתח את הפריזר והניח חבילת פיתות על השיש, שתפשיר. הוא לא זכר אם יש גבינה צהובה, מקסימום ימרח להם שוקולד. וואי וואי, הוא חושב, אם עדי הייתה יודעת כמה פיתה עם שוקולד הילדים אוכלים בזמן האחרון. שוכב במיטה, מאיר לא הצליח לשוב ולהירדם. מה הוא יגיד באספה? מצפים ממנו להגיד משהו משמעותי, להנהיג, להגיד אם הולכים עם זה, לוקחים את הפיצויים שהמדינה הבטיחה ומתקפלים, לבנות חיים נורמליים במקום אחר, ויפה שעה אחת קודם, או שמתנגדים בכל הכוח, אם מאמינים לזה בכלל? אם מקבלים החלטה משותפת לכל היישוב או איש ומשפחה הישר בעיניהם יעשו?
כשהוא עצם שוב את העיניים בתפר שבין ערות לשינה, הוא ראה את עצמו בדמותו של ראש היודנראט. לא מישהו ספציפי, רק עומד על מרפסת של בניין ועיני אנשים נשואות אליו והוא צריך לקבל החלטות. הבניין היה דומה לבית הכנסת של היישוב רק גבוה יותר, גבוה מאוד. הוא פקח את העיניים מיד, הלב שלו דפק מהר. בזמן ערות מוחלט הוא בחיים לא היה חושב על הדימוי הזה, בכלל הוא לא בן-אדם של דימויים. אבל זה מה שעבר בו באותו רגע, מה לעשות. האף שלו כנראה מריח רחוק מדי, האף היהודי מדי שלו. הוא חשב שאם עדי הייתה בחיים ושומעת על התמונה הזאת שרצה לו בראש, היא הייתה מתחרפנת. סבא וסבתא שלה היו ניצולי שואה והייתה במשפחה שלהם אלרגיה, ממש אלרגיה לדיבורים כאלה. סבא של עדי, שלמה, יכול לחטוף התקף לב אם הוא היה שומע את אחד הנכדים זורק משהו על מדינת ישראל עם איזשהו רמז מרומז ביותר למשטר הנאצי. מאיר שאל את עצמו אם הוא היה מספר לה בכלל, כי מאז שליאת נרצחה היו כבר כמה מחשבות ותחושות וחלומות קריטיים שלו שהוא לא סיפר לעדי. למה להפחיד אותה? מספיק שהיא איבדה חברה טובה כל כך, מספיק שרף הפחד ביישוב עלה אחרי הפיגוע ההוא. וחוץ מזה, האמת העמוקה יותר שמאיר הרגיש שהוא חייב אותה לעצמו היא: בשביל מה להפחיד את עצמו? מה שהיה בחלום נשאר בחלום ובשביל מה לעורר שדים רעבים מרבצם?
די, כבר תכף בוקר. אין טעם לישון. מאיר חושב, הוא יכין לילדים סנדוויצ’ים מושקעים, עם חביתה, יחתוך מלפפון דק דק. יותר מדי מחשבות סובבות בו הלילה. יותר מדי. הוא חייב לדחות את המחשבות מפני המציאות והוא יעשה את זה באמצעות הסנדוויצ’ים האלה. בעזרת המון פעולות קטנות. הוא יחתוך ויטגן וימרח ויעטוף יפה יפה. זה מה שהוא עושה יום יום מאז היום הנורא אחרי שהוא חזר הביתה לבדו מבית החולים, מחזיק חזק שקית אשפה לבנה גדולה ודקה עם לוגו של בית החולים ובתוכה צרורים הבגדים של עדי והקרוקס שלה ושקית סנדוויץ’ ובה התכשיטים. עגילים, טבעת נישואין. הוא זכר איך איתן סיפר לו לפני שהוא עבר לרעננה, שמהכול הכי שובר אותו הקרוקס של ליאת שמונחות ליד המיטה שלה שם במחלקת שיקום. מונחות יפה, צמודות, “איזו בלגניסטית היא הייתה ליאת”, איתן צחק. “כל בוקר היא הייתה מחפשת נעל אחת מתחת למיטה”. איתן צחק ופתאום הצחוק שלו נהיה היסטרי והוא אמר ונחר שברי משפט בקול מרוסק מצחוק הזוי. “עכשיו הנעליים שלה כל הזמן מסודרות, כאילו מה היא צריכה נעליים? כאילו יש לה לאן לקום וללכת?” ומאיר לא ידע מה לעשות עם איתן והצחוק המשוגע שלו. ובאותו לילה הוא חיבק את עדי עוד יותר חזק מהרגיל עד שהיא אמרה: “וואי מאיר, אתה מועך אותי”, ולא הצליח להוריד את העיניים מהקרוקס שלה שעמדו צמודות ומסודרות ליד המיטה. הוא הריח משהו רע ולא ידע עד כמה.
עכשיו, בלילה הלבן הזה, סדר הפעולות הסיזיפי והאין-סופי לא עזר. לא עזרה לו המלאכה ותקפה אותו סחרחורת. הוא פחד מהבוקר, מהרגעים שהילדים יקומו וכבר לא ישאלו איפה אימא. בזמן האחרון הם כבר לא שואלים. הוא פחד מהאספה שהוא הריח ממנה חשרת רעות גדולה, משהו בסדר גודל שאפילו הוא, שכבר ראה לצערו הרבה דברים, לא מכיר.
מאיר בר שלום התיישב על כיסא במטבח, אור דק נשפך דרך חרכי התריס. עדי אהבה להחשיך את הבית חושך מוחלט, והייתה מורידה את התריסים שלא ייראה שום חרך. בהתחלה מאיר המשיך ככה להוריד את התריסים, אבל לאחרונה הוא מרשה לעצמו לתת לאור הזהוב להיכנס, כמו שהוא אוהב. הוא שמע את הצלצול של השעון המעורר שלו, מנגינה דיגיטלית מעצבנת שחודשים הוא רוצה להחליף. הסחרחורת שלו פסקה אבל השאירה אחריה צל של ייאוש וחידלון ותחושה שהנפש שלו מתחילה להיפרם בקצוות, ואין לו כוח לכל מה שעומד לבוא. אין לו כוח להיות חייב למצוא את הכוח. הוא ישב על הכיסא במטבח ולא קם לכבות את השעון, ולא קם להעיר את הילדים, ולא קם להרים את התריס. הרי עוד מעט הכול יקרה לבד. השעון יפסיק, הילדים יפרצו למטבח בפיג’מות, רק התריס אולי עוד יישאר מוגף.

אמצע הלילה והיא, במרפסת של מיכל, או של אספיס. והיא מוציאה סיגריה שביקשה קודם מאיזה אחד בחתולות, והיא מפוררת אותה על דף מקומט צהוב. והאור הוא חם וקצת רועד מעליה וברקע יש את דילן שמיכל אוהבת או שאספיס אוהב או ההוא מנחלאות שהיה פה מקודם. ירושלים של מוצאי שבת תמיד סהרורית, צוחקת ומלמלת ומקיאה ונרדמת מלוכלכת אל תוך עצמה. והיא שונה מירושלים של אבא, ירושלים של אבא אבדה לה לנצח וירושלים של אימא בוכה. והיא נועצת את הגוש הכהה על קצה של עגיל ומציתה להבה על הגוש והוא מעלה לה את העשן הדק והריח המוכר החום, והיא שוב בנווה דקלים הנשרפת, שרפו את בית הכנסת, והיא אז קרעה את חולצתה הכתומה ולא בכתה. והיא מפוררת את הגוש השרוף אל תוך הדף ומבלבלת את עלי הטבק איתו. ולא, היא לא בכתה כשנתנו את הצווים לפנות את הבית שאבא בנה במו ידיו. ולא בכתה כשנכנסו החיילים וגררו את אימא ואז את דויד ואז אותה. וגם לא בכתה כשהרסו את הבית. ועכשיו היא כבר מגלגלת את הכל לסיגריה מחודשת, והיא מדליקה שוב את הלהבה ושורפת אותה בקצה ושואפת ונושפת. אבל כשהוציאו את אבא עטוף בטלית היא בכתה וכשהוציאו את נעמה היא כבר ברחה משם. וכשקברו אותם שוב, בהר המנוחות, היא נשבעה לעולם לא להתפלל יותר. היא מכבה את הסיגריה לקראת סופה וקמה. אולי לכיכר ציון. כבר לא אוהבת ללכת לזוּלה כי יש שם הרבה ערסים, אולי תעבור באמריקאים תחפש את שפירא. ואם תיראה חיילים היא תצעק להם נאצים ואם תראה חיילי מגב אולי תקלל אותם ואולי תיסע לתל אביב, שוב, לראות שמאלנים ואם תזהה כאלה היא תירק עליהם בפניהם, על ששמחו בחורבנה. ואולי תלך לכנסת ותרסס על החלונות, ‘זה היה ביתי’ או שלא, היא תרסס בצבע אדום ‘תג מחיר’. והיא נעמדת בחושך ליד ‘התו השמיני’ ומהדקת את הג’ינס של מיכל למותניה ואז מורידה את חולצת השלושת רבעי ונשארת עם גופיה של תמנון. ושוב מבקשת סיגריה ופוסעת איתה במדרחוב שכבר התרוקן מהחבר’ה שלה, החבר’ה של מוצאי שבת, שעכשיו מתפזרים ממנה בשוטטות אל הכניסה אל העיר וממנה הלאה אל כל מקום שהוא. היא יוצרת עשן בצורת עיגול עם תנועה כזו מהסנטר החוצה. הומלס על חתיכה של קרטון מושיט יד לבקש דבר מה. נהיה קר. מבלי שהתכוונה היא מתחילה את הדיבור הישן שלה, כשהיא לבדה, ככה באמצע של רחוב היא נוהגת להתבודד כי אם כבר לבד אז עם השם, ‘אבא איפה אתה?’, היא מרגישה שאיבדה משהו איפה שהוא בדרך, וחוזרת על עקבותיה אל הדירה של מיכל. בירושלים עולה האור, חיוור ותשוש.