רַבּוֹת הִלְּכוּ נִמְרָצוֹת בְּחַיַּי עַל חִנּוּךְ בַּיִת וְכֵיצַד.

הִלְּכוּ נִמְרָצוֹת בְּחַיַּי וְאַף עִצְּבוּ קִירוֹתָיו בִּסְמָלִים – צְלִילֵי רַכֶּבֶת וְצוֹפַר קַטָּר, חוֹמָה מִגְדָּל, אַרְיֵה שׁוֹאֵג וּקְטוּעַ יָד.

נוֹפָיו אַף עִצְּבוּ קִירוֹתָיו נִשְׁקָפִים חֲלוּלִים, חֲלוּדִים, חוֹרְקִים רְטָטִים.

הִלְּכוּ נִמְרָצוֹת וְעִצְּבוּ שְׂפָתַיי בְּמִכְתֶּבֶת וּמַדָּפִים עֲלֵיהֶם שְׂדוֹת טְרָשִׁים שִׂיחַ מַלּוּחַ אָפֹר, יָרֹק וּתְכֵלֶת קְטִיפָתִי.

עִצְּבוּ בֵּיתִי נִמְרָצוֹת בְּמַאַגְרֵי זִיכָּרוֹן עֲטוּפֵי גִּדְרוֹת מִכְלְאוֹת עֲדָרִים עֲדָרִים לְבָנִים שְׁחֹרִים צִבְעוֹנִים שְׁקוּפִים.

עִצְּבוּ בֵּיתִי מַדְּפֵי מוֹחִי בְּאָסוּר מֻתָּר עָשִׁיר קַבְּצָן וְהַכֹּל תֻּיַּק בִּקְלָסֵרִים.

כָּל בֹּקֶר נִמְרָצוֹת זוֹרֵם מַיִם קָרִים עַל עָרְפִּי הַקָּשֶׁה הַנֻּקְשֶׁה מְנַעֵר שְׂמֹאל יָמִין רֹאשׁ שְׂעָרִי הָרָטֹב מַתִּיז אֶת הָיָה וְיִהְיֶה.

וּבְחָטְמִי נִיחוֹחַ שָׂדֶה בְּקָצֵהוּ הַמִּזְרָחִי אִילַן הַשִּׁכְחָה וּבְקָצֵהוּ הַצְּפוֹנִי אִילַן הַגַּעְגּוּעַ.

בְּעָבְרִי בֵּין קוֹרוֹת כּוּרֶיהָ
שֶׁל נִשְׁמַת הַדּוֹרוֹת בַּיָּחִיד,
אֲנִי כָּרָאוּי כּוֹרֵעַ
לְאֵלֵי כִּכַּר הַיָּרִיד.
אֲנִי בְּיִרְאָה צוֹפֶה-בָם,
מוֹקִיר אֶת קוּמָם וְנָפְלָם,
אַךְ אֵלֵי מַחְבְּרוֹת בֵּית הַסֵּפֶר
יַאֲרִיכוּ יָמִים מִכֻּלָּם.

עוֹד כְּשֶׁגַּרְנוּ עַל עֵץ הֵם לִוּוּנוּ
וְלִמְּדוּ אִישׁ וָאִישׁ נִבְעָר,
שֶׁהַמַּיִם אָכֵן יַרְטִיבוּנוּ
וְהָאֵשׁ בֶּאֱמֶת תִּבְעַר.
אַךְ רָאִינוּ שֶׁהֵם רְפֵי רוּחַ,
קְהֵי חָזוֹן וּמֹחָם חָלָל
וְאָמַרְנוּ לָהֶם – לַמְּדוּ גּוֹרִילוֹת;
הָאָדָם יְטַפֵּס אֶל עָל.

עָלִינוּ, אָכֵן, לַגֹּבַהּ
בְּעוֹד אֵלֶּה בְּקֶצֶב אָחִיד
הִשְׂתָרְכוּ בְּלִי כַּנְפֵי הָרוּחַ
שֶׁל אֵלֵי כִּכַּר הַיָּרִיד,
אַךְ תָּמִיד הֵם הִדְבִּיקוּ אוֹתָנוּ
וְקִבְּלָה הַקִּדְמָה בְּשׂוֹרוֹת
עַל אֻמָּה שֶׁנָּמוֹגָה מִקֶּרַח
אוֹ עַל כְּבוֹת בָּעִיר רוֹמָא אוֹרוֹת.

כָּל תִּקְוָה שֶׁהִנְעִימָה לָנוּ
הֵם הָיוּ מַפְרִיכִים לְאַל:
הַלְּבָנָה לֹא גְּבִינָה הוֹלַנְדִּית,
הִיא אֵינֶנָּה גְּבִינָה בִּכְלָל.
אֵין גַּלְגַּלִּים לַסַּבְתָּא,
עֲשָׂבִים לֹא צוֹמְחִים עַל כַּף –
וְעַל כֵּן לְאֵלֵי הַיָּרִיד סָגַדְנוּ,
שֶׁכָּל פֶּלֶא בְּפִיהֶם תֻּקַּף.

בַּעֲלוֹת הָעִדָּן הַקַּמְבְּרִי
הֵם הִבְטִיחוּ שָׁלוֹם נִצְחִי:
אִם נִמְסֹר לָהֶם אֶת נִשְׁקֵנוּ
הַשְּׂנָאוֹת יִמָּחוּ כִּסְחִי.
מָסַרְנוּ – וְהֵם מְסָרוּנוּ:
לְאוֹיְבֵינוּ הָיִינוּ מִמְכָּר.
שִׁנְּנוּ אָז אֵלֵי מַחְבְּרוֹת בֵּית הַסֵּפֶר:
“דִּבְקוּ בַּשָּׂטָן הַמֻּכָּר”.

בְּבוֹא הָעִדָּן הַפֶמִינִי
הֻבְטְחָה רְאִיַּת הָאוֹר
(תְּחִלָּתָהּ אַהֲבַת רֵעֵנוּ
וְסוֹפָהּ אַהֲבַת רַעְיָתוֹ).
עַד נָשֵׁינוּ חָדְלוּ מִלֶּדֶת
וּגְבָרִים חָדְלוּ פְּנוֹת אֶל יָהּ.
שִׁנְּנוּ אָז אֵלֵי מַחְבְּרוֹת בֵּית הַסֵּפֶר:
“סוֹף גַּנָּב לִתְלִיָּה”.

בְּתוֹר הַזָּהָב הַקַּרְבּוֹנִי
הֻבְטַח לָנוּ שֶׁפַע לַכֹּל
אִם נִטֹּל מִכִּיסוֹ שֶׁל פִּיטֶר
וּנְחַלֵּק מָמוֹנוֹ לְכָל פּוֹל;
תֵּבֵל הִתְמַלְּאָה בְּכֶסֶף
אַךְ לֹא בִּתְמוּרָה לְכַסְפָּהּ.
שִׁנְּנוּ אָז אֵלֵי מַחְבְּרוֹת בֵּית הַסֵּפֶר:
“רַק עוֹבֵד אַדְמָתוֹ יִשְׂבַּע”.

אָז אֵלֵי הַיָּרִיד שָׁפָלוּ
עִם צְבָאָם, חֶבֶר מִתְחַנְחֵן
שֶׁל קוֹסְמִים, וְהָעָם נָפַל לוֹ
אֲסִימוֹן – שֶׁאוּלַי אָכֵן
לֹא הַכֹּל כָּאן הוּא זֹהַר וְזֹהַב,
וְשָׁלוֹשׁ פְּלוּס שָׁלוֹשׁ הֵם רַק שֵׁשׁ.
וְהִדְּסוּ אָז אֵלֵי מַחְבְּרוֹת בֵּית הַסֵּפֶר
לְהַסְבִּיר שׁוּב שֶׁזֶּה מָה שֶׁיֵּשׁ.

כְּמוֹ בְּעֵת הִבָּרְאֵנוּ אֶל תְּכֵלֶת,
כְּמוֹ בְּעֵת עַרְפִלֵּי עָתִיד,
כָּךְ נָכוֹן גַּם מֵאָז הֵחֵלָּה
הַקִּדְמָה הַחֶבְרָתִית:
אֶל קִיאוֹ יָשׁוּב הַכֶּלֶב;
אֶל הַפֶּרֶשׁ תַּחְזֹר חֲזִירָה;
אֶצְבָּעוֹ הַכְּווּיָה הַטֶּמְבֶּל
יִדְחֹף שׁוּב לְאֵשׁ הַכִּירָה;

וּכְשֶׁהַקִּדְמָה תַּשְׁלִים פֹּה
עוֹלָם חָדָשׁ אַמִּיץ
שֶׁאֵין בּוֹ עוֹנְשִׁין, וּמְקַבְּלִים בּוֹ
שָׂכָר עַל כָּךְ שֶׁנּוֹשְׁמִים –
כְּפִי שֶׁמַּיִם אָכֵן יַרְטִיבוּ,
כְּפִי שֶׁאֵשׁ בֶּאֱמֶת תִּבְעַר,
אֵלֵי מַחְבְּרוֹת בֵּית הַסֵּפֶר
יָשׁוּבוּ טוֹבְחֵי טִבְחָה!

הערת המתרגם:
רודיארד קיפלינג חיבר שיר זה ב-1919, לאחר מלחמת העולם הראשונה שבה נפל בנו, ואולי רלבנטי מכך: סמוך לאחר המהפכה הסובייטית. הוא מבקש לתת בו עומק היסטורי, ואפילו פרה-היסטורי, מיתי וכמעט נצחי, למאבק בין כוחות המהפכה, הקידמה וההנדסה החברתית לבין הנטייה השמרנית להישען על חוכמת הדורות הקודמים. את הראשונים, הנוצצים והאופטימיים, מייצגים “אלי כיכר היריד”; במקור “אלי כיכר השוק”, אך הביטוי שוק, market, עלול להטעותנו לחשוב שהכוונה לכלכלת השוק ולא לכלכלה המתוכננת. את הדבקות האפורה בלקחים שלימדונו הקדמונים, מנגד, מבטאים “אלי מחברות בית הספר”, או במקור “אלי פנקסי ההעתקה”: בבתי הספר באנגליה הוויקטוריאנית נהגו לשנן בכתיבה מימרות חוכמה כגון אלו המשובצות כאן.