‎19.04.2019‎ / י״ד בניסן ה׳תשע״ט

כתב עת פואטי־פוליטי

שירה

הגדר السياج (תר. לערבית: איתמר טובי)

יצחק כהן

בְּנַחַל עֹז

בשם אללה הרחמן והרחום

1 אַל תִּתְקָרֵב אֶל הַגָּדֵר בְּנִי. 2 בְּנִי 3 אַל תִּתְקָרֵב אֶל הַגָּדֵר.
4 רַגְלֶיךָ שֶׁקָּפְאוּ אֵינָן טוֹעוֹת. 5 נִשְׁבַּעְתִּי בְּחִשּׂוּף הַפַּרְדֵּסִים
6 וּבַצְּמִיגִים הַנְּמוֹגִים 7 וּבְעִיר זוֹ הַנְּצוּרָה 8 כִּי נִכְסְפָה נַפְשְׁךָ
אֶל מְבַקְּשֵׁי רָעָתָהּ. 9 קְרָא אֶת הַמִּכְתָּבִים שֶׁהֻשְׁלְכוּ בִּשְׂדוֹתֵיכֶם.
קְרָא אֶת אֵלֶּה 10 שֶׁהוֹתִירוּ בָּכֶם צַלְּקוֹת פֶּחָם. 11 יְדֵי אִשָּׁה
כָּתְבוּ אוֹתָם 12 חֲמָסָהּ עָלֶיךָ 13 וְקִנְאָתָהּ בּוֹעֶרֶת. 14 שֶׁהִיא הַפְּצוּעָה
וְהִיא הַפּוֹצַעַת 15 וְהִיא הַפֶּצַע. 16 שֶׁהִיא הַנְּצוּרָה וְהִיא הַנּוֹצֶרֶת
17 וְהִיא הַמָּצוֹר. 18 נִשְׁבַּעְתִּי בְּפִיחַ הַצְּמִיגִים 19 וּבַדֶּגֶל הַמּוּנָף
20 וּבַעֲלֶטֶת מִנְהָרָה זוֹ הַנֶּחְפֶּרֶת 21 כִּי נִכְסְפָה נַפְשְׁךָ אֶל מְבַקְּשֵׁי רָעָתָהּ.
22 מִנֶּגֶד תִּרְאֶה וְאַל תָּבוֹא 23 זֶה נְבוֹ

 

اسحق كوهين
السياج

في ناحل عوز

بسم الله الرحمن الرحيم

1.لا تقترب إلى السياج يا بني 2. يا بني 3. لا تقترب إلى السياج

4 أقدامك التي تجمدت ليست مُخطئة 5 أقسمتُ بإزالة البساتين

6. وبالعجلات المتلاشية 7. وبالمدينة المحاصرة هذه 8. هل نفسك اشتاقت الى الذين يسعون الى الشر؟!

9. اقرأ الرسائل التي أُلقيت في حقولكم. اقرأها. 10نقشوا عليكم النُدب المُفحّمة .11 أيدي المرأة كتبتها

12. بعيد الشر عنك 13. غيرتها تحترق 14لأنها الجريحة والجارحة

15 وهي الجُرح 16 إنها المحاصرة وإنها المتكونة

17وهي الحصار 18 أقسمت بِسخام العجلات 19 وبالعَلم المترفرف عالياً

20 وبالظلامِ هذا النفقِ الذي يُحفر 21 هل نفسك اشتاقت الى الذين يسعون الى الشر؟!

22 سترى كل شيء أمامك ولا تأتي 23 هذا نبو

שירה

אֵלֵי מַחְבְּרוֹת בֵּית הַסֵּפֶר/ רודיארד קיפלינג

צור ארליך

בְּעָבְרִי בֵּין קוֹרוֹת כּוּרֶיהָ
שֶׁל נִשְׁמַת הַדּוֹרוֹת בַּיָּחִיד,
אֲנִי כָּרָאוּי כּוֹרֵעַ
לְאֵלֵי כִּכַּר הַיָּרִיד.
אֲנִי בְּיִרְאָה צוֹפֶה-בָם,
מוֹקִיר אֶת קוּמָם וְנָפְלָם,
אַךְ אֵלֵי מַחְבְּרוֹת בֵּית הַסֵּפֶר
יַאֲרִיכוּ יָמִים מִכֻּלָּם.

 

עוֹד כְּשֶׁגַּרְנוּ עַל עֵץ הֵם לִוּוּנוּ
וְלִמְּדוּ אִישׁ וָאִישׁ נִבְעָר,
שֶׁהַמַּיִם אָכֵן יַרְטִיבוּנוּ
וְהָאֵשׁ בֶּאֱמֶת תִּבְעַר.
אַךְ רָאִינוּ שֶׁהֵם רְפֵי רוּחַ,
קְהֵי חָזוֹן וּמֹחָם חָלָל
וְאָמַרְנוּ לָהֶם – לַמְּדוּ גּוֹרִילוֹת;
הָאָדָם יְטַפֵּס אֶל עָל.

 

עָלִינוּ, אָכֵן, לַגֹּבַהּ
בְּעוֹד אֵלֶּה בְּקֶצֶב אָחִיד
הִשְׂתָרְכוּ בְּלִי כַּנְפֵי הָרוּחַ
שֶׁל אֵלֵי כִּכַּר הַיָּרִיד,
אַךְ תָּמִיד הֵם הִדְבִּיקוּ אוֹתָנוּ
וְקִבְּלָה הַקִּדְמָה בְּשׂוֹרוֹת
עַל אֻמָּה שֶׁנָּמוֹגָה מִקֶּרַח
אוֹ עַל כְּבוֹת בָּעִיר רוֹמָא אוֹרוֹת.

 

כָּל תִּקְוָה שֶׁהִנְעִימָה לָנוּ
הֵם הָיוּ מַפְרִיכִים לְאַל:
הַלְּבָנָה לֹא גְּבִינָה הוֹלַנְדִּית,
הִיא אֵינֶנָּה גְּבִינָה בִּכְלָל.
אֵין גַּלְגַּלִּים לַסַּבְתָּא,
עֲשָׂבִים לֹא צוֹמְחִים עַל כַּף –
וְעַל כֵּן לְאֵלֵי הַיָּרִיד סָגַדְנוּ,
שֶׁכָּל פֶּלֶא בְּפִיהֶם תֻּקַּף.

 

בַּעֲלוֹת הָעִדָּן הַקַּמְבְּרִי
הֵם הִבְטִיחוּ שָׁלוֹם נִצְחִי:
אִם נִמְסֹר לָהֶם אֶת נִשְׁקֵנוּ
הַשְּׂנָאוֹת יִמָּחוּ כִּסְחִי.
מָסַרְנוּ – וְהֵם מְסָרוּנוּ:
לְאוֹיְבֵינוּ הָיִינוּ מִמְכָּר.
שִׁנְּנוּ אָז אֵלֵי מַחְבְּרוֹת בֵּית הַסֵּפֶר:
"דִּבְקוּ בַּשָּׂטָן הַמֻּכָּר".

 

בְּבוֹא הָעִדָּן הַפֶמִינִי
הֻבְטְחָה רְאִיַּת הָאוֹר
(תְּחִלָּתָהּ אַהֲבַת רֵעֵנוּ
וְסוֹפָהּ אַהֲבַת רַעְיָתוֹ).
עַד נָשֵׁינוּ חָדְלוּ מִלֶּדֶת
וּגְבָרִים חָדְלוּ פְּנוֹת אֶל יָהּ.
שִׁנְּנוּ אָז אֵלֵי מַחְבְּרוֹת בֵּית הַסֵּפֶר:
"סוֹף גַּנָּב לִתְלִיָּה".

 

בְּתוֹר הַזָּהָב הַקַּרְבּוֹנִי
הֻבְטַח לָנוּ שֶׁפַע לַכֹּל
אִם נִטֹּל מִכִּיסוֹ שֶׁל פִּיטֶר
וּנְחַלֵּק מָמוֹנוֹ לְכָל פּוֹל;
תֵּבֵל הִתְמַלְּאָה בְּכֶסֶף
אַךְ לֹא בִּתְמוּרָה לְכַסְפָּהּ.
שִׁנְּנוּ אָז אֵלֵי מַחְבְּרוֹת בֵּית הַסֵּפֶר:
"רַק עוֹבֵד אַדְמָתוֹ יִשְׂבַּע".

 

אָז אֵלֵי הַיָּרִיד שָׁפָלוּ
עִם צְבָאָם, חֶבֶר מִתְחַנְחֵן
שֶׁל קוֹסְמִים, וְהָעָם נָפַל לוֹ
אֲסִימוֹן – שֶׁאוּלַי אָכֵן
לֹא הַכֹּל כָּאן הוּא זֹהַר וְזֹהַב,
וְשָׁלוֹשׁ פְּלוּס שָׁלוֹשׁ הֵם רַק שֵׁשׁ.
וְהִדְּסוּ אָז אֵלֵי מַחְבְּרוֹת בֵּית הַסֵּפֶר
לְהַסְבִּיר שׁוּב שֶׁזֶּה מָה שֶׁיֵּשׁ.

 

כְּמוֹ בְּעֵת הִבָּרְאֵנוּ אֶל תְּכֵלֶת,
כְּמוֹ בְּעֵת עַרְפִלֵּי עָתִיד,
כָּךְ נָכוֹן גַּם מֵאָז הֵחֵלָּה
הַקִּדְמָה הַחֶבְרָתִית:
אֶל קִיאוֹ יָשׁוּב הַכֶּלֶב;
אֶל הַפֶּרֶשׁ תַּחְזֹר חֲזִירָה;
אֶצְבָּעוֹ הַכְּווּיָה הַטֶּמְבֶּל
יִדְחֹף שׁוּב לְאֵשׁ הַכִּירָה;

 

וּכְשֶׁהַקִּדְמָה תַּשְׁלִים פֹּה
עוֹלָם חָדָשׁ אַמִּיץ
שֶׁאֵין בּוֹ עוֹנְשִׁין, וּמְקַבְּלִים בּוֹ
שָׂכָר עַל כָּךְ שֶׁנּוֹשְׁמִים –
כְּפִי שֶׁמַּיִם אָכֵן יַרְטִיבוּ,
כְּפִי שֶׁאֵשׁ בֶּאֱמֶת תִּבְעַר,
אֵלֵי מַחְבְּרוֹת בֵּית הַסֵּפֶר
יָשׁוּבוּ טוֹבְחֵי טִבְחָה!

 

 

הערת המתרגם:
רודיארד קיפלינג חיבר שיר זה ב-1919, לאחר מלחמת העולם הראשונה שבה נפל בנו, ואולי רלבנטי מכך: סמוך לאחר המהפכה הסובייטית. הוא מבקש לתת בו עומק היסטורי, ואפילו פרה-היסטורי, מיתי וכמעט נצחי, למאבק בין כוחות המהפכה, הקדמה וההנדסה החברתית לבין הנטייה השמרנית להישען על חוכמת הדורות הקודמים. את הראשונים, הנוצצים והאופטימיים, מייצגים "אלי כיכר היריד"; במקור "אלי כיכר השוק", אך הביטוי שוק, market, עלול להטעותנו לחשוב שהכוונה לכלכלת השוק ולא לכלכלה המתוכננת. את הדבקות האפורה בלקחים שלימדונו הקדמונים, מנגד, מבטאים "אלי מחברות בית הספר", או במקור "אלי פנקסי ההעתקה": בבתי הספר באנגליה הוויקטוריאנית נהגו לשנן בכתיבה מימרות חוכמה כגון אלו המשובצות כאן.

פרוזה

חתולות

שירה גץ-ווקר

אמצע הלילה והיא, במרפסת של מיכל, או של אספיס. והיא מוציאה סיגריה שביקשה קודם מאיזה אחד בחתולות, והיא מפוררת אותה על דף מקומט צהוב. והאור הוא חם וקצת רועד מעליה וברקע יש את דילן שמיכל אוהבת או שאספיס אוהב או ההוא מנחלאות שהיה פה מקודם. ירושלים של מוצאי שבת תמיד סהרורית, צוחקת ומלמלת ומקיאה ונרדמת מלוכלכת אל תוך עצמה. והיא שונה מירושלים של אבא, ירושלים של אבא אבדה לה לנצח וירושלים של אימא בוכה. והיא נועצת את הגוש הכהה על קצה של עגיל ומציתה להבה על הגוש והוא מעלה לה את העשן הדק והריח המוכר החום, והיא שוב בנווה דקלים הנשרפת, שרפו את בית הכנסת, והיא אז קרעה את חולצתה הכתומה ולא בכתה. והיא מפוררת את הגוש השרוף אל תוך הדף ומבלבלת את עלי הטבק איתו. ולא, היא לא בכתה כשנתנו את הצווים לפנות את הבית שאבא בנה במו ידיו. ולא בכתה כשנכנסו החיילים וגררו את אימא ואז את דויד ואז אותה. וגם לא בכתה כשהרסו את הבית. ועכשיו היא כבר מגלגלת את הכל לסיגריה מחודשת, והיא מדליקה שוב את הלהבה ושורפת אותה בקצה ושואפת ונושפת. אבל כשהוציאו את אבא עטוף בטלית היא בכתה וכשהוציאו את נעמה היא כבר ברחה משם. וכשקברו אותם שוב, בהר המנוחות, היא נשבעה לעולם לא להתפלל יותר. היא מכבה את הסיגריה לקראת סופה וקמה. אולי לכיכר ציון. כבר לא אוהבת ללכת לזוּלה כי יש שם הרבה ערסים, אולי תעבור באמריקאים תחפש את שפירא. ואם תיראה חיילים היא תצעק להם נאצים ואם תראה חיילי מגב אולי תקלל אותם ואולי תיסע לתל אביב, שוב, לראות שמאלנים ואם תזהה כאלה היא תירק עליהם בפניהם, על ששמחו בחורבנה. ואולי תלך לכנסת ותרסס על החלונות, 'זה היה ביתי' או שלא, היא תרסס בצבע אדום 'תג מחיר'. והיא נעמדת בחושך ליד 'התו השמיני' ומהדקת את הג'ינס של מיכל למותניה ואז מורידה את חולצת השלושת רבעי ונשארת עם גופיה של תמנון. ושוב מבקשת סיגריה ופוסעת איתה במדרחוב שכבר התרוקן מהחבר'ה שלה, החבר'ה של מוצאי שבת, שעכשיו מתפזרים ממנה בשוטטות אל הכניסה אל העיר וממנה הלאה אל כל מקום שהוא. היא יוצרת עשן בצורת עיגול עם תנועה כזו מהסנטר החוצה. הומלס על חתיכה של קרטון מושיט יד לבקש דבר מה. נהיה קר. מבלי שהתכוונה היא מתחילה את הדיבור הישן שלה, כשהיא לבדה, ככה באמצע של רחוב היא נוהגת להתבודד כי אם כבר לבד אז עם השם, 'אבא איפה אתה?', היא מרגישה שאיבדה משהו איפה שהוא בדרך, וחוזרת על עקבותיה אל הדירה של מיכל. בירושלים עולה האור, חיוור ותשוש.

"כיצד אוקלט שמי": מכתב גנוז של אורי צבי

טלילה ציפר

הכי פופלאריים

היצירות האהובות ביותר באתר יהי

אהבה פשיסטית

יוסי סוויד

קריאה מודרכת: נקודות למחשבה

עמרי שרת
שירה

פליאדות

יחזקאל נפשי

 

הוֹ נַעֲרָתִי הַיָּפָה

הַיָּפָה מִכָּל אֹמֶר

יוּעַם כּוֹכָבֵךְ עַל שְׁמֵי הָעֲלָטָה

בְּאֹדֶם חֶבְרוֹן

וּמִי יְכַנֵּךְ בְּשֵׁם

בְּעוֹד אַתְּ אֵינֵךְ

נֶעֱדֶרֶת בָּאֵימָה הַנִּצְחִית שֶׁאֵין לְבָאֲרָהּ בְּתֹכֶן

הוֹ נַעֲרָתִי, נַעֲרָתִי הַיָּפָה,

הַמַּקְסִימָה מִכָּל צִפּוֹר שִׁיר

דָּמֵךְ זָב עַתָּה בְּאוֹר רָקִיעַ

 

*

 

הִיא לָנָה עַל-גַּבֵּי הָעֵשֶׂב הַמְּטֻלָּל

נַעֲרַת הָרְקִיעִים הַשְּׁמֵימִית

עֵינֶיהָ פְּקוּחוֹת אַךְ הִיא אֵינָהּ עוֹד

הַשּׁוֹשַׁנִּים סְבִיב קַרְסֻלֶּיהָ

עוֹרָהּ הָפַךְ שַׁיִשׁ חֲלָבִי

הִיא קָרָה

הִיא דּוֹמֶמֶת

הִיא אֵינָהּ

שׁוֹשַׁנִּים סְבִיב קַרְסֻלֶּיהָ

 

*

 

הָאַיָּלוֹת רוֹבְצוֹת עַתָּה בַּיַּרְקוֹן

הוֹד נְגִינָה אֵי-מִשָּׁם נִשְׁמָע בַּוָּאדִי

הַרְחֵק. מְפֹאָר.

נַעֲרַת הַנּוּפָרִים עוֹלָה עַתָּה מִן הַנָּהָר

דְּבַשׁ סָבִיב לָהּ דְּבַשׁ וְלִימוֹן

מַחְרֹזֶת מַחֲטֵי אֹרֶן עֲנוּדָה הִיא

תַּרְנְגוֹלִים מִן הַמֶּרְחָק

תֻּכִּים

 

*

 

מִן הָאֲדָמָה עוֹלָה עַתָּה הַנַּעֲרָה הַמְּשֻׁגַּעַת

נַעֲרַת הַהַכָּרָה הָרַבָּה נַעֲרַת הַהַכָּרָה הָרַבָּה

אֵם הַשְּׁוָקִים

רְגָבִים סָבִיב לָהּ כְּשִׂמְלָה וְהִיא הַחַיָּה מִכֻּלָּן

פַּטְרוֹנִית הַנְּדִיבִים

כִּי הִיא הָאֲדָמָה

וְהִיא הַמֵּתָה מִכֻּלָּן כִּי הִיא הָאֲדָמָה

 

*

 

נַעֲרָה שֶׁל כְּאֵב וְנַעֲרָה שֶׁל יֹפִי

שְׁתַּיִם הֵמָּה הַפּוֹסְעוֹת בַּגַּיְא

גְּבָרִים שׁוֹטְחִים לְרַגְלֵיהֶן:

סוֹכְנֵי-בִּטּוּחַ, רוֹ"חִים, מוֹרִים וּמְשׁוֹרְרִים.

 

בּוֹנֵי בָּתִּים וְסַפָּנִים, סַוָּרִים קְשֵׁי-יוֹם,

מְנַהֲלִים, רוֹכְלִים, בִּימָאִים שֶׁהֲזָיָה מְנַקֶּרֶת בְּמוֹחָם.

הֵן גּוֹמְעוֹת

דָּמָם אַךְ אֵינָן רָווֹת לְעוֹלָם

מוּסִיקָה נִשְׁמַעַת

צִין

הַמּוּסִיקָה הִנָּהּ בֵּדוּאִית

פֹּה וָשָׁם עֲרָבִית

עַתִּיקָה נִשְׁמַעַת

 

*

 

נַעֲרָה שֶׁל אוֹר נַעֲרָה שֶׁל אוֹר

בּוֹאִי אֵלַי

אִמְרִי מָה שְׁמֵךְ

דַּבְּרִי אֵלַי

מֵעוֹלָם לֹא דִּבְּרוּ אֵלַי

 

*

 

אַטְלָס וּפְּלֵאיוֹנָה לֹא הָיוּ מְדַמִּים בְּנַפְשָׁם.

לֹא רָחֵל וְיַעֲקֹב, יְמִימָה וְקֶרֶן הַפּוּךְ.

דְּמָמָה עַל לֵיל הָאֹפֶל וְיַמָּה כַּבִּירָה גַּם.

זֶהוּ לַיְלָה עָמֹק. כָּחֹל.

שָׁלוֹם לָהֶן, לְכֻלָּן. בִּרְכוֹת הַסַּעַר וְעִנּוּגֵי הַכּוֹכָבִים.

וְזֶה מְבֹאָר

שֶׁכֵּן חָכְמַת אָדָם כְּאַיִן נֶחְשֶׁבֶת

שׁוֹכְנֵי בָּתֵּי חֹמֶר אֲשֶׁר בֶּעָפָר יְסוֹדָם

וְהַתַּרְדֶּמֶת הַגְּדוֹלָה שֶׁל הַבְלֵי הַזְּמַן

 

מוֹשֶׁכֶת הָלְאָה בְּסֶרֶן לְלֹא קֵץ

שָׁלוֹם לָהֶן, לְכֻלָּן.

אַטְלָס וּפְּלֵאיוֹנָה לֹא הָיוּ מְשַׁעֲרִים.

נַעֲרַת הָעֳפָרִים, אַיֵּךְ?

נַעֲרַת הָרְקִיעִים הַשְּׁמֵימִית, אַיֵּךְ?

הַנַּעֲרָה הַמְּשֻׁגַּעַת וְנַעֲרָה שֶׁל כְּאֵב

וְנַעֲרָה שֶׁל יֹפִי, הֵיכָן אַתֶּן?

נַעֲרָה שֶׁל אוֹר,

נַעֲרָתִי הַיָּפָה מִכָּל אֹמֶר, הֵיכָן אַתְּ?

דַּבְּרִי אֵלַי.

מֵעוֹלָם לֹא דִּבְּרוּ אֵלַי

 

שירה

שטר כתובה

מוריה קור

  כְּדַת מֹשֶׁה וְיִשְׂרָאֵל

סִדַּרְתִּי אֶת הַמִּטְפַּחַת עַל הַקּוּקוּ הַבְּלוֹנְדִינִי שֶׁלִּי. פָּתַחְתִּי אֶת הַמְּגֵרָה לְהוֹצִיא סִכַּת רֹאשׁ, הַמַּעֲטָפָה הָיְתָה רֵיקָה

  וַאֲנָא אֲפַלַח וְאוֹקִיר וְאוֹזִין וַאֲפַרְנֵס

גִּלִּיתִי שֶׁלָּקַחְתָּ אֶת הַמְּזֻמָּנִים שֶׁפָּדִיתִי מִקֻּפַּת הַגֶּמֶל וְתָרַמְתָּ אוֹתָם לַיִשּׁוּב

  יְתִיכִי לִיכִי כְּהִלְכוֹת גּוּבְרִין יְהוּדָאִין

כִּי אִם לֹא נִתֵּן לַכְּלָל – לֹא נוּכַל לְשַׂגְשֵׂג כִּפְרָטִים, וְעַל כָּךְ מֻשְׁתָּת בַּיִת יְהוּדִי

  דְּפַלְחִין וּמוֹקְרִין וְזָנִין וּמְפַרְנְסִין לִנְשֵׁיהוֹן

עָנִיתִי שָׁאַתָּה חַיָּב לִי לִפְנֵי שָׁאַתָּה חַיָּב לָרַב

  וְיָהֵיבְנָא לִיכִי כֶּסֶף זוּזֵי 365,000 דְּחָזֵי לִיכִי וּמְזוֹנַיְכִי וּכְסוּתַיְכִי וְסִפּוּקַיְכִי וּמֵיעַל לְוָתַיְכִי כְּאוֹרַח כֹּל אַרְעָא

רָאִיתָ אֶת הַגְּלוּלוֹת הַוְּרֻדּוֹת בַּמְּגֵרָה, שָׁלַחְתִּי יַד לְהַסְתִּיר אוֹתָן וְהִשַּׂגְתָ אוֹתִי. תָּפַסְתָּ אֶת הַיַּד, נָעַצְתָּ צִפָּרְנַיִם וּפֵרַקְתָּ אֶת הַחֲפִיסָה מִבֵּין אֶצְבְּעוֹתַי

  וּצְבִיאַת מָרַת נֶפֶשׁ דָּא וַהֲוָת לֵיהּ לְאִנְתּוּ וְדֵן נְדוּנְיָא דְהַנְעֲלַת לֵיהּ

אָמַרְתָּ שֶׁלֹּא תִּגַּע בִּי כָּל עוֹד אֲנִי לֹא בְּהֵרָיוֹן, נִסִּיתִי לָקַחַת מִמְּךָ אֶת הַכַּדּוּרִים וְהָדַפְתָּ אוֹתִי אֶל הָרִצְפָּה. הִתְרוֹמַמְתִּי וְשָׁלַחְתָּ יַד מְהִירָה וַחֲזָקָה אֶל הַפנים שֶׁלִּי, חָשַׁבְתִּי שֶׁלְּחָיַי עָפוֹת מֵהַמָּקוֹם

  בֵּין בְּכֶסֶף בֵּין בְּזָהָב בֵּין בְּתַכְשִׁיטִין

אַחַר כָּךְ גִּלִּיתִי שֶׁהָעֲגִילִים הִתְפָּרְקוּ מֵהַהֶדֶף, הָיָה לִי פִּיל גָּדוֹל בִּתְנוּךְ יָמִין וּפִילָה בַּצַּד הַשֵּׁנִי עִם פִּילְפִּילוֹן בַּחוֹר הַשְּׁלִישִי

  בְּמָאנֵי דִּלְבוּשָׁא בְּשִׁמּוּשֵׁי דִּירָה וּבְשִׁמּוּשָׁא דְּעַרְסָא

חִפַּשְׂתִּי וְחִפַּשְׂתִּי אוֹתָם שָׁם עַל רִצְפַּת חֲדַר הַשֵּׁנָה, מֵעוֹלָם לֹא מָצָאתִי

הַכֹּל קִבֵּל עָלָיו

גַּם כְּשֶׁחִפַּשְׂתִּי בַּסִּבּוּב הָאַחֲרוֹן, לִפְנֵי שֶׁעָזַבְתִּי אֶת הַבַּיִת

 

וּבְמַעֲמַד הַגֵּט, הֵם הִכְרִיחוּ אוֹתִי לְוַתֵּר עַל הַכְּתֻבָּה.

שירה

נח"ל צורף 1985

גלעד מאירי

עָנְדוּ אוֹתָנוּ עַל כֶּרֶם פַלַשְׂתִינִית,
כְּמוֹ סִכַּת צְנִיחָה
בְּכֶתֶף הַר. חֲצִי שָׁנָה
שָׁמַרְנוּ הֵיקֵפִית, הָיִינוּ בְּתַצְפִּית,
בַּבַת עַיִן שֶׁמְּצִיצָה
בֵּין שְׁכָבוֹת בִּגְדֵי הָעֲיָרָה,
בֵּית צוּר, צוּרִיף, צוֹרֵף
וְהֶאֱזַנּוּ בַּקֶּשֶׁר לְרוּחַ רַב לְשׁוֹנִית
עַתִּיקָה שֶׁמְּקַשְׁקֶשֶׁת בָּרֶשֶׁת
עִבְרִית, יֵוַנִית, עַרְבִית
וְעָנִינוּ בְּבִטָּחוֹן שׁוֹטֵף.
חֵלֶק מִסֵּדֶר הַיּוֹם כָּלַל
גַּם תּוֹרָנוּת בְּמִפְעָל
חֲלוּצִי זָעִיר. מִדֵּי בֹּקֶר צָבַעְנוּ
מַלְבְּנֵי מַתֶּכֶת קְטַנִּים,
מוֹלִיכֵי חַשְׁמַל,
בְּפַס דַּק אָדֹם אוֹ לָבָן
כְּמוֹ שְׂרוֹךְ בַּחֻלְצָה
שֶׁל הַתְּנוּעָה.
אֶת יוֹמֵנוּ הָאַחֲרוֹן בַּמַאֲחָז
חָגַגְנוּ עִם פִּנַּת הַחַי.
הִצְעַדְנוּ בַּעֲלֵי חַיִּים
בִּלְתִּי מְסֻוָּגִים
בִּשְׂמֹאל יָמִין,
זוּג בְּרֵכִיוֹת,
זָכָר וּנְקֵבָה הָיוּ,
זוּג כְּבָשִׂים מַקְרִיחִים,
זוּג חֲמוֹרִים טְמֵאִים,
שִׁבְעָה בֶּרְבֵּרִים טְהוֹרִים
וְהוֹבַלְנוּ אוֹתָם מְשֻׁחְרָרִים
מִחוּץ לַשִּׁן גִּימֶל.
הֵם רָעוּ דַּרְכָּם בְּתַהֲלוּכָה
עַל כְּבִישׁ הַגִּישָׁה הַצַּהַ"לִי,
נָעוּ אַט כְּמוֹ אֲדָמָה
לְעֵבֶר הַיִּשּׁוּב הָעַרְבִי
וְנִמְסְרוּ לַמְּקוֹמִיִּים לְלֹא טֶקֶס
אוֹ מַעֲמָד חֲתִימָה.

שירה

פואמה אפוקליפטית

ללי ציפי מיכאלי

א. הִתְמַלַּכְתִּי

קוֹל מִגָּבוֹהַּ שָׁאַל:
מָה אֶתֵּן לְךָ?
לֵב אוֹהֵב, אָמַרְתִּי.
הִצַּבְתִּי לִי כִּסֵּא שֵׁן
סִלַּקְתִּי אוֹיְבִים
עָרַפְתִּי מִתְחָרִים
נִכְנַסְתִּי לִשְׁטָחִים זָרִים
חָפַרְתִּי תְּעָלוֹת
הִצַּבְתִּי טַנְקִים
אָנַסְתִּי בָּזַזְתִּי
לָקַחְתִּי שְׁבוּיִים
הָפַכְתִּי תּוֹשָׁבִים זָרִים לַעֲבָדִים
שָׁלַחְתִּי אֳנִיּוֹת סוֹחֵר
לְחִזּוּק מַעֲמָדִי
יָצַרְתִּי אוֹפּוֹזִיצְיָה
הִגְדַּלְתִּי אוֹיְבַי
מֵאוֹהֲבַי
בִּצַּרְתִּי אֶת אַרְצִי
הַיָּד שֶׁהֵקִימָה בַּיִת
הָרְסָה מִבְנִים
לְפִי שִׁיטַת הַקְּלָפִים

 

ב. קַקְטוּסִים

בִּמְקוֹם פְּרָחִים
לִימוֹזִינוֹת הֵרִימוּ
שִׂמְחָה לַהֲמוֹנִים
הוֹט דוֹג הָפַךְ לְמַאֲכָל לְאֻמִּי
וְדִיאֵטוֹת הָיוּ לִסְפּוֹרְט לְאֻמִּי
יָצַרְנוּ אֶת מֻשַּׂג הַפַּעַר
בֵּין נָשִׁים וּגְבָרִים
שְׁחֹרִים וּלְבָנִים
עֲשִׁירִים וַעֲנִיִּים
הַשְּׂמֹאל וְהַיָּמִין

הָיִינוּ קַסְטוֹת
סוּג א' ב', ג' וְנָמוּךְ יוֹתֵר
הָיוּ גַּם חַסְרֵי מַעֲמָד

 

ג. מִלְחָמוֹת

עָרַכְנוּ אוֹרְגִּיָּה שֶׁל
בְּשָׂרִים וְדָם
רוֹקַנּוּ תַּחְמֹשֶׁת שֶׁל רֹעַ
הִפַּלְנוּ חוֹזִים שִׁיטוֹת וְאֵגוֹאִים
הָיָה שָׂמֵחַ אֶצְלֵנוּ
עַד שֶׁבָּא הָאַסְטֵרוֹאִיד

 

ד. אַסְטֵרוֹאִיד

מַשְׁאִיר אַחֲרָיו דָּבָר
לְכַדּוּר הָאָרֶץ
לֹא יָכוֹל הָיָה לִהְיוֹת קַו פָּתוּחַ
לִפְנֵי הַפִּיצוּץ
לְהִסְתַּכֵּל
לִרְאוֹת אֶת כָּל פַּרְצוּפֵי הַמְּצִיאוּת וְלֹא
לִרְאוֹת דָּבָר
סְתוּם עַיִן אַתָּה בְּמוֹתְךָ תָּמִיד
לֹא תִּזְכֹּר אֵיךְ נִרְאֵית אֲהוּבָתְךָ
תְּאַבֵּד אֶת זִכְרוֹן הֱיוֹתְךָ אָדָם
אַתָּה חוֹצֵב פֶּסֶל בִּצְעָדִים קְטַנִּים
וּמַחְלִיט דְּבַר מָה
עִם הַנִּיצוֹץ
מְנַסֶּה לְהַבְחִין בֵּין טוֹב לְרַע

 

ה. אַהֲבָה

לֹא יְכוֹלָה לְטַשְׁטֵשׁ אֶת טְרָאוּמַת הַמִּלְחָמָה
אַחֶיךָ נָפְלוּ וְאַתָּה
לֹא קָם
מָתַי תַּתְחִיל
לִשְׁטֹף יָדַיִם
אַךְ תַּמְשִׁיךְ לִרְאוֹת
עַל יָדֶיךָ הַנְּקִיּוֹת
דָּם?

שירה

יוני 1966/ גאווין יוארט

גלעד מאירי

שָׂרוּעַ בְּשָּׂרַךְ, בְּפָּארְק רִיצְ'מוֹנְד,
רַגְלֵיהֶם וְקוֹלוֹתֵיהֶם שֶׁל יְלָדַי חוֹלְפִים עַל פָּנַי
מְחַפְּשִׂים, מְחַפְּשִׂים; אֲנִי זוֹכֵר אֵיךְ
בַּ-13 לְיוּנִי 1940, אוֹתָהּ שָׁנָה מְבַעֲבַּעַת,
גֻּיַּסְתִּי לִיחִידַת חֵיל רַגְלִים קִדְמִית
וְלִפְנֵי יוֹתֵר מֵרֶבַע מֵאָה
בְּעֵת שֶׁצָּרְפַת נָפְלָה
עָרַכְנוּ אִמּוּנֵי הִסְתָּווּת בְּאוֹתו שָׂרַך.
הַגִּבְעוֹלִים הַשְּׂרוּפִים דָּקְרוּ מִבַּעַד לַבַּד.
הִיטְלֶר הוּא עַתָּה אַחַת מֵעַתִּיקוֹת הַהִיסְטוֹרְיָה,
אֲנִי אוֹרֵב כְּמוֹ מִפְלֶצֶת בְּמַחְבּוֹאִי.
הוּא לֹא לָכַד אוֹתִי. אִם יֵשׁ אֱלֹהִים
יִהְיֶה זֶה אַךְ מְנֻמָּס לְהוֹדוֹת לוֹ.

 

 

גאווין יוארט (1916 – 1995) הוא משורר לונדוני. החל את דרכו הספרותית בגיל 17, אך מלחמת העולם השניה דחתה את התפתחותו כמשורר לשנים רבות – עד 1964. הוא גויס לצבא האנגלי, הוכשר להיות קצין תותחנים ונטל חלק במלחמה. מוטיבים דומיננטיים בשירתו: הומור, ארוטיקה ומחאה נגד מלחמה.