‎27.10.2020‎ / ט׳ במרחשון ה׳תשפ״א

כתב עת פואטי־פוליטי

שירה

הזמנה לבכי

אליעז כהן

אֵלֶיךָ הַחַיָּל הַטּוֹב הַנֶּאֱמָן שֶׁבְּיוֹם מִן הַיָּמִים הוּא יוֹם פְּקֻדָּה
תִּקְרַב לִמְעוֹנֵנוּ:

 

אָרוּץ אֵלֶיךָ בִּזְרוֹעוֹת פְּתוּחוֹת אָרוּץ אֲחַבֶּקְךָ וְאוֹבִילְךָ
לִפְנֵי הַפֶּתַח אֹחַז צַוְּארוֹנְךָ, אֶקְרַע בְּךָ קְרִיעָה עַד
מְקוֹם הַלֵּב

 

תִּכָּנֵס, תֵּשֵׁב עִמָּנוּ בִּישִׁיבַת הָאֲבֵלִים, תִּטְעַם הַכְּעָכִים הָעֲגֻלִּים
כְּמוֹ הַיְלָדִים שֶׁגַּם עַכְשָׁו מִתְגַּלְגְּלִים עַל הַשָּׁטִיחַ כְּמוֹ
גּוֹרָל, שׁוּב הוֹפְכִים בָּתִּים בְּעֶצְיוֹן לִנְקוּבִים וַחֲלוּלִים

 

בִּדְמָמָה נֵלֵךְ בָּאַחֲרוֹנָה בֵּין חַדְרֵי הַבַּיִת:
רַק אֲנִי וְאַתְּ וְהַכְּתָלִים זוֹכְרִים רִיבִים וַאֲהָבִים
שׁוּרוֹת שֶׁנִּכְתְּבוּ שֶׁנִּמְחֲקוּ כְּמוֹ נִכְווֹת בְּסֵפֶר הַחַיִּים
בְּעֵינֶיךָ, חַיָּלִי הַטּוֹב, אֶרְאֶה דִּמְעָה, רֵעֵינוּ חוֹנְקִים אֶת
בִּכְיָם, כָּתַב בְּתַשַׁ”ח הַמְשׁוֹרֵר, עַכְשָׁו אוּלַי מֻתָּר לִבְכּוֹת
וְאִם הָיָה עוֹד זְמַן

הָיִינוּ רוֹבְצִים בִּנְאוֹת דֶּשֶׁא וְשׁוּב מְשַׂחֲקִים
בְּמִשְׂחַק הַמַּחֲבוֹאִים שֶׁל
שִׁיר הַשִּׁירִים
אַתְּ הָרַעְיָה, אֲנִי הַדּוֹד, אַתָּה בְּתַפְקִיד הַשּׁוֹמְרִים

 

וְהָיִיתִי בְּרִיצָה לוֹקֵחַ אוֹתְךָ מֵעַל לְבֵית הַקְּבָרוֹת –
לְכָאן, בִּשְׁעַת רַעֲוָא דְּרַעֲוִין אַחַת
שָׁמַעְתִּי תְּפִלַת הַמּוּאַזִּין כִּתְפִלַּת יְהוּדָאִין יַחַד עוֹלוֹת
כָּאן אֶפְשָׁר לְהִתְנַבֵּא, כָּאן
אִם רַק הָיָה לָנוּ עוֹד זְמַן

 

בִּלְחִישָׁה אַתָּה שׁוֹאֵל: אֲרַזְתֶּם? כְּאִלּוּ יֵשׁ בְּזֶה הָעוֹלָם הַצְּרוֹר
שֶׁכֹּה יָכִיל גַּעְגּוּעִים

 

אַתָּה עוֹצֵר בְּשֶׁטֶף הַדְּמָעוֹת. יוֹצְאִים לִנְשֹׁם עַל הַמִּרְפֶּסֶת
כָּאן הֵכַנְתִּי לִי פִּנָּה קְטַנָּה לִכְתֹּב אֶת הָרוֹמָן הַלֹּא גָּמוּר
עַכְשָׁו מֵעֵץ הַתְּאֵנָה שֶׁבֶּחָצֵר עָלֶה אַחֲרוֹן נוֹשֵׁר
הַכֹּל מָלֵא סְמָלִים אַתָּה אוֹמֵר
נוֹפֵל עַל צַוָּארִי בִּבְכִי וּמְמָרֵר
חַיָּלִי הַנֶּאֱמָן, הַטּוֹב, עַכְשָׁו מֻתָּר סוֹף סוֹף לִבְכּוֹת.

 

 

(מפּחד לב יומם, שבט התשס”ה
בכפר עציון)

15 להתנתקות: האסופה. דבר האוצֵר

אלחי סלומון

הכי פופלאריים

היצירות האהובות ביותר באתר יהי
שירה

יהונדב מאתר הקראווילות ניצן

סיגלית בנאי

יְהוֹנָדָב מֵאֲתַר הַקָּרָוִילוֹת נִצָּן

צוֹעֵד הַבַּיְתָה מֵהַהַסָּעָה

בְּט”וּ בִּשְׁבָט

עִם שְׁתִיל שֶׁל עֵץ אֹרֶן בַּיָּד

שֶׁקִּבֵּל בְּבֵית הַסֵּפֶר מִתּוֹרֵם אָמֶרִיקָאִי

הוּא חוֹפֵר גֻּמָּה בְּכַף יָם אֲדֻמָּה

בְּאַדְמַת הַבִּנְיָן הַלְּבָנָה

וּמְכַסֶּה בְּאֶצְבָּעוֹת קְטַנּוֹת

וְאַבָּא שֶׁחוֹזֵר מִבֵּית הַכְּנֶסֶת הַזְּמַנִּי

שֶׁהַמָּנוֹף הִנִּיחַ בִּקְצֵה הַשְּׁכוּנָה

מַבִּיט בִּשְׁתִיקָה

וְעוֹקֵר.

“אֲבָל זוֹ מִצְוָה לָטַעַת עֵץ בְּאַדְמַת אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל”

“כְּשֶׁנִּבְנֶה בַּיִת אָז נִטַּע”

“מָתַי?”

יְהוֹנָדָב בּוֹכֶה

וְגַם אַתָּה

בָּעֵינַיִם שֶׁרָאוּ אֶת הַפִּנּוּי שֶׁל הַבַּיִת בְּיַמִּית

וְאֶת הַדַּחְפּוֹר שֶׁהָרַס אֶת הַבַּיִת הַמּוֹרִיק

לְחוֹף יַמָּהּ שֶׁל עַזָּה

רֵיחַ הַמֶּלַח בְּרוּחַ עַרְבִית

בִּשְׁעַת הַתְּפִלָּה

בְּנֻסַּח בֵּית אַבָּא

שֶׁנֶּעֱקַר מִבַּגְדָּד

וְכָאן הָאֲוִיר נֶעֱמַד

מְחַכֶּה

לַתְּנוּעָה

הַבָּאָה

 

 

שירה

על מה חרב הבית

צור ארליך

עַל מָה וְלָמָּה הַחֻרְבָּן הַזֶּה?
עַל עֲווֹנוֹ שֶׁל הַמַּחְרִיב.
עַל מָה וְלָמָּה הַחֻרְבָּן הַזֶּה?
עַל חַטָּאתוֹ שֶׁל הַמַּקְרִיב.

 

עַל מָה וְלָמָּה הַחֻרְבָּן הַזֶּה?
עַל עֲבוֹדָה זָרָה
וְגִלּוּי רְאָיוֹת
וּשְׁפִיכוּת דָּמִים.

 

עַל עֲבוֹדָה זָרָה
לְבַעַל הַשְּׂרָרָה,
לְעַשְׁתְּרוֹת הַתְּהִלָּה,
לְכֹהֲנֵי הַמְּחִילָה,
לַאֲשֵׁרוֹת הַבְּרִיחָה,
לְתוֹעֲבַת הָאַבְטָחָה.

 

עַל גִּלּוּי רְאָיוֹת
נֶגֶד הַמַּחְרִיב.

 

עַל שְׁפִיכוּת דָּמָיו
שֶׁל הַמֻּחְרָב.
שֶׁעָמַד בַּקַּו,
שֶׁעָמַד מֻקָּף
מֵאָחוֹר וּמוּל –
וְהִנֵּה הַגְּמוּל.

 

עַל מָה וְלָמָּה הַחֻרְבָּן הַזֶּה?
עַל שִׂנְאַת חִנָּם.

 

שִׂנְאַת חִנָּם
בְּקֶרֶב הַמַּקְרִיב.
שִׂנְאַת חִנָּם
בְּחֶרֶב הַמַּחְרִיב.
שִׂנְאַת חִנָּם אֲשֶׁר נִשְׁפֶּכֶת
מִמַּאַמְרֵי הַמַּעֲרֶכֶת,
מִמִּרְקָקוֹת וְטוֹקְבֶּקִים,
מִן הַמַּכִּים אֶל הַמֻּכִּים.

 

אֲבָל בֶּאֱמֶת,
עַל מָה וְלָמָּה הַחֻרְבָּן הַזֶּה?
לֹא עַל כָּךְ
וְלֹא עַל כָּכָה.
פָּשׁוּט
כִּי כָּכָה.

 

 

 

ה’ באב תשס”ה, 10.8.2005

 

שירה

הארץ המטווחת

צור ארליך

תְּחִילָה הָיְתָה הָאָרֶץ הַמֻּבְטַחַת,
וּכְשֶׁהַהַבְטָחָה הַזּוֹ קֻיְּמָה
הָפְכוּ אוֹתָהּ לָאָרֶץ הַמְּאֻבְטַחַת
בְּמַגְנוֹמֶטֶר, פְּקָק, מַחְסוֹם, חוֹמָה.

 

וְהִיא הָיְתָה צְרוּרָה וּמְאֻבְטַחַת
וְשׁוּב וָשׁוּב פָּתְחוּ לָהּ אֶת הַתִּיק.
אַךְ כְּשֶׁבּוֹנִים חוֹמוֹת – אֶפְשָׁר מִתַּחַת
וְגַם מֵעָל לְהִתְחַכֵּם בִּטְרִיק.

 

כִּי כְּשֶׁחוֹמָה עַל כָּל תְּחוּמְךָ נִמְתַּחַת
וְהַתַּרְנְגוֹלוֹת תְּחוּמוֹת בְּלוּל,
הָאַבְטָחָה שָׁוָה לַמְּאַבְטַחַת
וְהַשּׁוּעָל מַתְלִיל אֶת הַמַּסְלוּל.

 

עַכְשָׁיו הִיא כְּבָר הָאָרֶץ הַמְּטֻוַּחַת.
עַל הַשֻּׁלְחָן בְּשָׂרָה הַטּוֹב מֻנָּח.
מִי שֶׁחוֹתֵךְ אוֹתָהּ, שֶׁמִּטּוּבָהּ חַת,
חוֹטֵף אֶת זֶה עַכְשָׁיו בִּמְאֻנָּךְ.

 

מִקַּו חֲדֵרָה וְצָפוֹן – קַטְיוּשׁוֹת.
מִסּוֹף שְׂדֵרוֹת עַד סַף אַשְׁדּוֹד – גָּרָאד.
וּפֹה מִבְצָע מֻצְלָח, וּקְצָת דִּיּוּן שָׁם,
אַךְ בַּדָּרוֹם, כָּל יוֹם, בָּרָד יָרַד.

 

בָּרָד יָרַד. וְאֵשׁ-קָלוֹן. וְרוּחַ
צְפוֹן-מַעֲרַב-דְּרוֹמִית מֵהַחֲזִית.
בָּרָד טָרַד. אָדָם חָרַד. אֵרוּעַ.
הֲרֵי אָמְרוּ הַכֹּל בַּתַּחֲזִית.

 

הַחַזָּאִים אָמְרוּ. אָמְרוּ. אָז מָה אִם
אָמְרוּ? זֶה הַפְחָדוֹת. מָה, שֶׁנִּפְחַד?
אָטַמְנוּ בְּחוֹמוֹת אֶת הָאָזְנַיִם
וְלֹא עִנְיֵן אוֹתָנוּ אַף אֶחָד.

 

בָּרַחְנוּ / הִתְנַתַּקְנוּ / נְסוּגוֹנוּ.
עַכְשָׁיו דָּבָר אֵינוֹ מוֹעִיל פָּחוֹת
מִמֶּמְשָׁלָה עַל כֵּס שֶׁל מָהָגוֹנִי
אוֹ מְאַבְטֵחַ עַל כִּסֵּא שְׂמָחוֹת.

 

חֲבֹק אֶת שְׁתֵּי יָדֶיךָ, מְאַבְטֵחַ!
כְּשֶׁהַפָּגָז יִפֹּל, לְמִי תִּקְרָא?
אַתָּה שָׁקוּל לְדֶלֶת וּמַפְתֵּחַ
שֶׁל בַּיִת שֶׁפְּתוּחָה לוֹ הַתִּקְרָה.

 

הַכְנֵס אֶל הַכִּיסִים אֶת שְׁתֵּי יָדֶיךָ
עָמֹק עָמֹק. הַקֶּטַע כְּבָר מֻצָּה.
כִּי מָה אַתָּה שָׁוֶה עַכְשָׁו? קָדַחַת.
וּמָה עוֹשִׂים? יַבְּשׁוּ אֶת הַבִּצָּה.

 

 

 

כ”ח באדר א’ תשס”ח, 5.3.2008

פרוזה

חיפושיות

אריאל ימיני

“תִּמְשַׁךְ אותם בעדינות, אבל תתפוס אותם בחזקוּת”, הוא פלט עם החצי עין שלו. מזיז את המקל בהתאם וממשיך, “זה הסיפור. לא רק לעשבים. גם במוסיקה. גם עם נשים. גם עם גברים. תפסת בעדינות, נפלת על הטוכעס, משכת חזק, ולא נשאר כוח ביד. לזכור, תִּמְשַׁךְ אותם בעדינות, אבל תתפוס אותם בחזקוּת”, הוא הרצין פתאום כאילו פענח את סודות הקוסמוס. ובשביל להראות לי הוא היה מדגים, מקפץ בין קלחי החסות, ניגוד מושלם לתדמית הישיש שהיה מסגל לעצמו בשאר הזמן. מאתר חיפושיות מזיקות מקילומטרים כמו מטוס ביון, ומכסח אותן כמו מסרשמידט. ואחרי זה חושף כמה שיני זהב מתחת לאפו המצולק, ויורק הצידה בשמחה כשהוא אוחז בשלל מרצד בין האצבע לאגודל, “איזה עם מטומטם, מזל שהם לא הולכים לקלפי”.
ובכל זאת, חיפושיות הן לא פראייריות, ובין מחוש למשנהו, היית יכול לראות את הגלגלים זזים כאומרים: “חכה, חכה, היום עוד לא רחוק ונבוא איתך חשבון”. אבל, אני, מה אני קשור במלחמה של יוסק’ה פור הזקן בקטנטני הטבע. אני בכלל הייתי בא לשדה כדי להתרחק מההמולה, מהרעש. והוא מצידו, מנצל את הטרף הקל בעל האוזניים שנחת בכפיו ומכלה בי את בדידותו. עכשיו לך תשתחרר מהטיפוס הזה.
ברקע המכוניות מפקיעות עם כל שנה שעוברת עוד מטר רבוע מהעולם שלו, הכביש הראשי ואיתו ההבטחה הבלתי נמנעת שהנה הרעש של הבחוץ גובר וגובר ותכף משתלט. והוא עומד במרכז הפרדס עם תפוז ביד, ומביט בחיפושיות שלו בדאגה. אדם אחר אולי היה מתקומם לנוכח הפלישה הבלתי נסבלת לטריטוריה שלו, אולי הופך כמה שולחנות בעירייה, אבל אצלו היה זה רק עניין של כמה מעלות פחות בחיוך ועוד כמה קמטים בפנים שבין כה וכה כבר התהוו למעין מפה חרושה ופתלתלה של אירועי חייו. באיזשהו שלב נחתה בחיקי ההבנה שבכלל לא אכפת לו מהתפוזים בפרדס, מהירקות שטיפח או אפילו מהצריף הישן שבו בילה כמעט חצי מאה. כל מה שנשאר לו היו החיפושיות והקרבות הקטנים מולן, אלו שהוא ידע בדיוק איך לנהל. מלחמה שהוא נועד להפסיד בה, שתבטיח את חיי הנצח שלו בבטנם הקטנטנה של אויביו המרים.
לפעמים אני מתחרט שלא שאלתי אותו יותר מדוע ויתר על חברתם של ההולכים על שתיים, ולמה החליט להידבק דווקא אליי. בכל זאת, לא מעט נוכחים מוזרים פקדו את השטח העצום שהופקד בידיו. בטח ידע גם את חידת מפגשם השבועי של משה מזרחי, בעל דוכן הספרים הקירח, ודינה פלוטניק הג’ינג’ית היפה, הצעירה ממנו. מה היה בו במזרחי המתפורר והנשוי שדינה הרווקה והיפה בחרה דווקא בו, שולחת לשאר חיוך קר כקרח. הוא בטח ידע את התשובה.
והאם זה נכון שאשתו רדקה, שהייתה מושא הפנטזיה של כל צעירי היישוב חד-עם, נטשה אותו ערב מלחמת העולם השנייה עם ילדיהם וחזרה למולדתה. אותה אישה שמשכה אותו לכאורה מכוכבותו כסולן תזמורת הכליזמרים הבוהמיינית בעבור חיים בכנען שוחרת המגפות. האם זה נכון שהורד בכוח מהספינה אל השאול על ידי מלחים בריטים שידעו איזה הווה מחכה לו בביתו שבנכר. האם זה נכון שכשהמכתבים פסקו מלהגיע, הוא החל לחפור בורות מוזרים באדמה.

שירה

כתום

אלחי סלומון

 

1

 

לוּלְיָנִים אָנוּ,
הָאָרֶץ לָנוּ קִרְקָס.
עוֹלִים בַּגֶּבַע
יוֹרְדִים בַּגֶּבַע
סֵפֶר תּוֹרָה לָנוּ, פַּעֲמוֹנִים וְנִצְנוּצִים
יֵשׁ לָנוּ צְבָעִים מְיֻחָדִים בַּחֻלְצוֹת
כְּתֻמִּים
אֲנַחְנוּ נְעָרוֹת רַכּוֹת
וְאַחַר כָּךְ
תִּינוֹקוֹת קוֹפְצוֹת מֵאִתָּנוּ בַּמִּנְשָׂאוֹת
נְעָרֵינוּ וּגְבָרֵינוּ
רוֹצְצִים וּמְיַחֲלִים
בֵּין טְרָשִׁים וְתַרְשִׁישִׁים
סְלָעֵינוּ עַל רָאשֵׁינוּ

 

 

2

 

מִיְּהוּדָה, מִיהוּדָה וּמִשּׁוֹמְרוֹן,
פַּנּוּ דֶּרֶךְ לָנוּ,
זוֹרְקִים עָלֵינוּ אַלּוֹת וְאֶמְצָעִים
לְפִזּוּר הַפְגָּנוֹת
יֵשׁ לָנוּ מַצְלֵמוֹת וּמְכוֹנִיּוֹת עִם מַכְשִׁירֵי קֶשֶׁר
הָאַנְטֵנוֹת שֶׁלָּנוּ מְסֻדָּרוֹת
עִם סְרָטִים
כְּתֻמִּים
וְיֵשׁ לָנוּ מַפּוֹת
אָנוּ
הוֹלְכִים בַּדֶּרֶךְ
בֹּאֲכָה אֶל הַגָּדֵר
אֶל הַהֲרִיסוֹת הַמְּחֻנְטְרָשׁוֹת
שֶׁל הַבָּתִּים שֶׁלָּנוּ שֶׁל גִּדְמֵי בֵּטוֹן וְאָלוּמִינְיוּם
כְּתָמִים אֲפֹרִים
בַּשֶּׁמֶשׁ הַמְּפֻיַּחַת שֶׁל עַזָּה

 

 

3

 

יֵאוּשׁ הָיָה לָקוּם שָׁם,
יֵאוּשׁ הָיָה לִבְנוֹת שָׁם,
הַמַּעֲרָב וְתַרְבּוּתוֹ וְכָל הַחֲתִיכִים
בְּבָתֵּי הַקָּפֶה.

אֲנַחְנוּ
הַפָּתֵטִיִּים
בְּשֶׁלִּי הַסַּעַר הַגָּדוֹל
הָעוֹלָמִי, הַיָּם-תִּיכוֹנִי
אֲנִי
שֶׁהַשּׁוֹטְרִים עוֹלִים עָלַי בְּיַם תְּכֵלֶת מַדֵּיהֶם
הָרֹק שֶׁלִּי מַקְצִיף עִם הֶעָפָר
הַשְּׂפָתַיִם לוֹחֲכוֹת עָפָר
אֵין לִי יְכֹלֶת לַהֲדֹף
גַּם
הָאֲדָמָה סוֹטֶרֶת לִי