‎18.11.2019‎ / כ׳ במרחשון ה׳תש״פ

כתב עת פואטי־פוליטי

שירה

ועזה תיכבש בשנית

יוחאי חדד

וְעַזָּה תִּכָּבֵשׁ בַּשֵּׁנִית. לֹא חֲלוֹם וְלֹא בַּלָּהוֹת.
רוּחַ מְקֻוֶּנֶת תִּנְשֹׁף בְּמִפְרְשֵׂי הַצֹּרֶךְ
עוֹד נֶאֱסֹף אֶת הַחֶרְפָּה שֶׁחָשַׁבְנוּ שֶׁאֶפְשָׁר
לְהִתְנַתֵּק מִשַּׁעֲרֵי עַזָּה הַמֻּלְחָמִים לִכְתֵפֵינוּ
כְּמוֹ הֵד עַתִּיק שׁוּעֲלֵי הָאֵשׁ יֻנְהֲגוּ מֵרָחוֹק
בִּיג דָּאטָה, עִבּוּד תְּמוּנָה, נִתּוּחֵי שָׂפָה, אוֹתוֹת קְרִינָה
בִּינָה מְלָאכוּתִית וּמְצִיאוּת רְבוּדָה
יַעֲלִימוּ אֶת הַפַּעַר הַמִּלְחַמְתִּי שֶׁבֵּין הַיְּדִיעָה לַפְּעֻלָּה

 

וְעַזָּה תִּכָּבֵשׁ בַּשֵּׁנִית. הַפַּעַם לֹא נְדַמְיֵן שְׁמָמָה
נַחֲשֹׂף מֵאוֹת קְבָרִים זְעִירִים בַּחוֹל וּנְבַקֵּשׁ סְלִיחָה
מִתִּינוֹקוֹת שֶׁלֹּא הֵבַנּוּ אֶת שְׂפַת בִּכְיָם
אַךְ יָדַעְנוּ לְהַקִּישׁ עַל גַּג בֵּיתָם.
הַתַּת מוּדָע הָאָפֵל הָרוֹבֵץ לְפִתְחֵנוּ
הַנִּכּוּר לֶאֱלֹהִים, לָאֶפְשָׁרוּת שֶׁמֵּעֵבֶר
לְכֶסֶף, לְעֵירֹם, לְמַחְשָׁבוֹת וְלִגְבוּלוֹת הָאָדָם.
הַכִּבּוּשׁ, רַק צְמִיג הַמַּעֲנִיק לְגוּרֵי פִּילִים יְתוֹמִים
תְּחוּשָׁה מְדֻמְיֶנֶת שֶׁל הוֹרִים אַרֻכֵּי חֵדֶק וִיכוֹלִים

 

וְעַזָּה תִּכָּבֵשׁ בַּשֵּׁנִית. "בָּרְחוֹב אֵין קוֹל וְאֵין בּוֹעֵר" –
הַמִּנְהָרוֹת עֲפִיפוֹנֵי הָאֵשׁ וּבָלוֹנֵי הַתַּבְעֵרָה בִּקְּשׁוּ דָּבָר
עִיר גְּדוֹלָה לֵאלוֹהִים וְהַרְבֵּה רִבּוֹא אָדָם
שֶׁלֹּא יָדַע בֵּין יְמִינוֹ לִשְׂמֹאלוֹ וּמְמַלֵּא אֶת הַשֶּׁבֶר
בְּגִ'יהָאד אֶל נַפְשׂ אוֹ גִ'יהָאד אֶל חַרְבּ
אַלְּלָהּ טְרָאוּמָה יְשָׁנָה מְתַרְגֵּל שׁוּב וָשׁוּב
צִמְצוּם, תִּקּוּן וּשְׁבִירָה

 

וְעַזָּה תִּכָּבֵשׁ בַּשֵּׁנִית. וְעֵינִי יֹרְדָה דִּמְעָה
עַל יַלְדֵי הַ"קָּזוּס בֶּלִי" הַיְּשֵׁנִים בְּחֵיק אִמָּם
בְּקִבּוּץ, מוֹשָׁב אוֹ עֲיָרָה
לֹא יוֹדְעִים שֶׁדָּמָם נִצְרָךְ כְּמַרְבַד אַרְגָּמָן –
כִּי נִמְלָא עָווֹן עַד הֵנָּה

שירה

ארוך המגף

אמרי פרל

וְהָיִיתִי אוּנִיבֶרְסָלִי, כְּאֶחָד הָאָדָם.
בַּעַל הַנֶּזֶם, אָרֹוךְ הַמַּגָּף,
לָשׁוֹן חֲלַקְלַקָּה דּוֹבֶרֶת שָׁפוֹת שֶׁל גּוֹיִים גְּדוֹלִים.
רֵעָי מִתְגוּנִי,
יַחְדָּיו פָּרַקְנוּ בָּאַשְׁרַאי בְּחוּצוֹת הַכְּרַךְ,
וּכְשֶׁלֶט חוֹצוֹת נָצַץ-בַּהַק חִיּוּךְ הַלֹּבֶן הַפּלֹורוֹאִידִי.
רוֹעֶה נֶאֱמָן לָעֲדָרִים שֶׁל חֲבֵרִים, וַחֲבֵרִים שֶׁל חֲבֵרִים,
הַשּׁוֹתִים בַּצָּמָא אֶת דְּבָרַי, אֶת צַלְמִי הַמִּסְתַּלְפֵף לְאֵין סוֹף,
בַּשֹּׁקֶת הַצִּבּוּרִית רַבַּת הַפַּרְצוּפִים.
וַאֲנִי, טוֹב לִי בְּחֶלְקָם, צַעֲרִי נִשְׁכַּח מֵרֹב בְּהוֹנוֹת כְּחַלְחָלוֹת,
טוֹב לִי מִכּוֹס שְׂכַר, שִׂכְרוּן הַהַכָּרָה, עַד כְּדֵי אָבְדָנָהּ.
מְקֻטְלַג תַּאֲרִיכִים, מְמֻסְפָּר חֲבֵרִים, מְשֻׁתָּף בְּדַף הַשָּׁט עַל אַסְדַּת סִילִיקוֹנִים מְאֻבְטַחַת.
וְהַכֹּל לָהוּט-דָּרוּךְ-מְשֻׁתָּף-מְשֻׁיָּף.
מְלֻקָּק מְתֻקְתָּק, מְמֻתָּק מְאֻלָּף.
אָכֵן פְּנֵי הָדוֹר כִּפְנֵי הַכֶּלֶב – כֻּלּוֹ לֵב נוֹבֵחַ, נוֹכֵחַ.
וְהַלֵּב, לְלֹא סָפֵק – חַי.

פרוזה

חתולות

שירה גץ-ווקר

אמצע הלילה והיא, במרפסת של מיכל, או של אספיס. והיא מוציאה סיגריה שביקשה קודם מאיזה אחד בחתולות, והיא מפוררת אותה על דף מקומט צהוב. והאור הוא חם וקצת רועד מעליה וברקע יש את דילן שמיכל אוהבת או שאספיס אוהב או ההוא מנחלאות שהיה פה מקודם. ירושלים של מוצאי שבת תמיד סהרורית, צוחקת ומלמלת ומקיאה ונרדמת מלוכלכת אל תוך עצמה. והיא שונה מירושלים של אבא, ירושלים של אבא אבדה לה לנצח וירושלים של אימא בוכה. והיא נועצת את הגוש הכהה על קצה של עגיל ומציתה להבה על הגוש והוא מעלה לה את העשן הדק והריח המוכר החום, והיא שוב בנווה דקלים הנשרפת, שרפו את בית הכנסת, והיא אז קרעה את חולצתה הכתומה ולא בכתה. והיא מפוררת את הגוש השרוף אל תוך הדף ומבלבלת את עלי הטבק איתו. ולא, היא לא בכתה כשנתנו את הצווים לפנות את הבית שאבא בנה במו ידיו. ולא בכתה כשנכנסו החיילים וגררו את אימא ואז את דויד ואז אותה. וגם לא בכתה כשהרסו את הבית. ועכשיו היא כבר מגלגלת את הכל לסיגריה מחודשת, והיא מדליקה שוב את הלהבה ושורפת אותה בקצה ושואפת ונושפת. אבל כשהוציאו את אבא עטוף בטלית היא בכתה וכשהוציאו את נעמה היא כבר ברחה משם. וכשקברו אותם שוב, בהר המנוחות, היא נשבעה לעולם לא להתפלל יותר. היא מכבה את הסיגריה לקראת סופה וקמה. אולי לכיכר ציון. כבר לא אוהבת ללכת לזוּלה כי יש שם הרבה ערסים, אולי תעבור באמריקאים תחפש את שפירא. ואם תיראה חיילים היא תצעק להם נאצים ואם תראה חיילי מגב אולי תקלל אותם ואולי תיסע לתל אביב, שוב, לראות שמאלנים ואם תזהה כאלה היא תירק עליהם בפניהם, על ששמחו בחורבנה. ואולי תלך לכנסת ותרסס על החלונות, 'זה היה ביתי' או שלא, היא תרסס בצבע אדום 'תג מחיר'. והיא נעמדת בחושך ליד 'התו השמיני' ומהדקת את הג'ינס של מיכל למותניה ואז מורידה את חולצת השלושת רבעי ונשארת עם גופיה של תמנון. ושוב מבקשת סיגריה ופוסעת איתה במדרחוב שכבר התרוקן מהחבר'ה שלה, החבר'ה של מוצאי שבת, שעכשיו מתפזרים ממנה בשוטטות אל הכניסה אל העיר וממנה הלאה אל כל מקום שהוא. היא יוצרת עשן בצורת עיגול עם תנועה כזו מהסנטר החוצה. הומלס על חתיכה של קרטון מושיט יד לבקש דבר מה. נהיה קר. מבלי שהתכוונה היא מתחילה את הדיבור הישן שלה, כשהיא לבדה, ככה באמצע של רחוב היא נוהגת להתבודד כי אם כבר לבד אז עם השם, 'אבא איפה אתה?', היא מרגישה שאיבדה משהו איפה שהוא בדרך, וחוזרת על עקבותיה אל הדירה של מיכל. בירושלים עולה האור, חיוור ותשוש.

בעולם השירה רצוי לעשות ריסט

אסתר קמרון

הכי פופלאריים

היצירות האהובות ביותר באתר יהי
שירה

גורל השיר

שמואל מוניץ

בַּחֲנוּת סְפָרִים רָאִיתִי מִשְׂחֲקֵי קֻפְסָה רַבִּים
יוֹתֵר מִסִּפְרֵי שִׁירָה.
הַמּוֹכֶרֶת שָׁאֲלָה: אֲנִי יְכוֹלָה לַעֲזֹר?
הִיא לֹא יָכְלָה לַעֲזֹר.
אִישׁ לֹא יָכֹל לַעֲזֹר.
הַיְּקוּם אָמַר אֶת דְּבָרוֹ.
אֵין בְּכוֹחוֹ שֶׁל שִׁיר לִקְנוֹת לֵב.
אֵין בְּכוֹחוֹ לִקְנוֹת אֲפִלּוּ
רֶגַע אֶחָד חֲרִישִׁי.
לְמִי אִכְפַּת מָה יַעֲלֶה בְּגוֹרַל
הַשִּׁיר הַזֶּה. לְמִי אִכְפַּת מִפֻּלְמוּס זֶה אוֹ אַחֵר
בְּמוּסַף תַּרְבּוּת וְסִפְרוּת.
אִם כְּתַב עֵת הֻדְפַּס בְּאֶמְצַע יַעַר
וְאִישׁ לֹא קָרָא
הַאִם הוּא הִשְׁמִיעַ צְלִיל?
לְמִי אִכְפַּת
מִבִּצַּת הַמְּבַקְּרִים הָאַפְרוּרִית
וּמִשְּׁלוּלִית הַפֶסְטִיבָלִים הַקְּטַנָּה.
עַל מִרְצָפוֹת מְעֻקָּמוֹת בְּתֵל אָבִיב
זוֹנוֹת מְפַרְכְּסוֹת זוֹ אֶת זוֹ. וּבַחֲנוּת סְפָרִים
מִשְׂחֲקֵי קֻפְסָה רַבִּים יוֹתֵר
מִסִּפְרֵי שִׁירָה.

שירה

נוגדנים

ניקולא יוזגוף אורבך

אֵין דֶּרֶךְ לְהָבִיס אֶת הַסּוֹצְיָאלִיזְמוּס הַיִּשְׂרְאֵלִי

אֵין הוּא מְאוּמָה מִלְּבַד נְגִיף אַרְכָאִי מֻחְלָשׁ

שֶׁהֻחְדַּר לְקִיּוּמוֹ שֶׁל הָעָם הַיְּהוּדִי

בְּכַוָּנָה לְהָמִיר צִבְיוֹנוֹ.

אֵין הוּא מְאוּמָה מִלְּבַד אוֹפּוֹזִיצְיָה

לַמַּעֲרֶכֶת הַחִסּוּנִית הַלְּאֻמִּית שֶׁהִתְחַשְּׁלָה

מֶשֶׁךְ דּוֹרוֹת

מִפְּנֵי טַפִּילִים מִסּוּגוֹ שֶׁהָיוּ וְאֵינָם עוֹד.

 

כָּל אֵימַת שֶׁקְּבוּצַת פָּרָזִיטִים מְכַרְסֶמֶת

בַּגּוּף הַלְּאֻמִּי, תוֹבַעַת לְעַצְמָהּ נְכָסִים לֹא לָהּ

מְשַׂגְשֵׂג הַסּוֹצְיָאלִיזְמוּס הַיִּשְׂרְאֵלִי, וְהַכֹּל חָשִׁים

בְּחִילוֹת, צְמַרְמוֹרוֹת, כְּאֵבֵי רֹאשׁ, רִפְיוֹן וְחֻלְשָׁה מַעֲרַכְתִּית.

הַכֹּל לְמַעֵט נוֹגְדָנֵי הַגּוּף הַלְּאֻמִּי, שֶׁכְּבָר הֻרְגְּלוּ בִּסְקַנְדָּלִים וִירוֹלוֹגִיִּים

שֶׁכְּבָר חִסְּנוּ אֶת הַגּוּף הַלְּאֻמִּי מִפְּנֵי הִתְפָּרְצוּיוֹת וִירָאלִיּוֹת חֲמוּרוֹת יוֹתֵר

וְכָךְ נָהֲגוּ מֶשֶׁךְ דּוֹרוֹת, מוּל כָּל אִיּוּם לְכֶשֶׁל מַעֲרַכְתִּי, לְמִן לֵדָתוֹ וְעַד קֵץ הַיָּמִים.

 

וּבְכָל זֹאת, אֵין דֶּרֶךְ לְהָבִיס אֶת הַסּוֹצְיָאלִיזְמוּס הַיִּשְׂרְאֵלִי,

בְּרַם אֵין בְּכָךְ צֹרֶךְ, שֶׁהֲרֵיהוּ בְּסוֹפוֹ שֶׁל דָּבָר

נְגִיף מֻחְלָשׁ שֶׁל מַחֲלָה שֶׁחָלְפָה,

שֶׁרַק שְׁיָרִים סוֹרְרִים נוֹתְרוּ מִמֶּנָּה

כְּגַלְעֵד לְרִפְיוֹן הַגּוּף הַלְּאֻמִּי בִּימֵי קֶדֶם.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

שירה

ה' נתן ה' לקח

אלישוב הר־שלום

תֵּן לָנוּ
תֵּן בָּנוּ
תֵּן וְאַל תְּהֵא
זָרִיז לָקַחַת
שֶׁהַכֹּל יוֹדְעִים
שֶׁאַתָּה חָפֵץ חַיִּים.

הִקְדַּמְתָּ בּוֹאֲךָ
אֶל הַשָּׂדֶה
לִקְטֹף שׁוֹשַׁנָּה
רַעֲנַנָּה וּטְהוֹרָה.
מִשֶּׁנִּכְנַס אָב
מְמַעֲטִין בְּשִׂמְחָה.

 

רוֹדְפֵינוּ הִשִּׂיגוּ
בֵּין הַמְּצָרִים
אֵם מִתְיַפַּחַת
אָב זוֹעֵק
בִּרְאוֹת הַמַּלְאָךְ
פֶּתַח בֵּית שׂוֹרֵק.

 

בָּאתִי לָקַחַת
הִגִּיעָה עֵת
כָּךְ גָּזַר
דַּיַּן אֱמֶת.

 

סָב קָדוֹשׁ
יוֹרֵד מִן הֵיכָלוֹת
לֹא אֶת נֶכְדִּי
פִּלַּלְתִּי לִרְאוֹת.

 

זָכְרֵנוּ לְחַיִּים
מֶלֶךְ חָפֵץ בַּחַיִּים
בְּעֵת עוֹלָה וְקָרְבָּן תָּמִים
נְקֹם נִקְמַת דַּם נְעוּרִים
וְאַל יֹאמְרוּ גּוֹיִים
יַלְדֵי מֶלֶךְ
מֻפְקָרִים.

 

 

אביו של הקדוש דביר יהודה שורק הוא איש מילים ואמש פתח את יומו באמירה אחת ובה שתק ולא יסף: ה' נתן ה' לקח. מכוחו ומכוחן של אלה המילים כתבתי. לע"נ עלם החמודות דביר יהודה שורק הי"ד

אהבה פשיסטית

יוסי סוויד

הבן מתגשם בבשר

עמיר עקיבא סגל
שירה

השד העדתי

אלי בר־יהלום

אנפּסט משושה

כְּשֶׁאַתָּה, מָרוֹקָאִי, אָחִי, מִתְגָּאֶה בְּמוֹרֶשֶׁת הַסַּבָּא;
כְּשֶׁאַתָּה, תֵּימָנִי, בֶּן-אָבִי – סֵמֶל דַּעַת, מָסֹרֶת וּמִין,
אָנֹכִי הָרוּסִי, בֵּיצָתָהּ הַשְּׁבוּרָה שֶׁל הַ"ק֫וּרוֹצְ'קָה רְיָ֫אבָּה" (1),
אֶת רֹאשִׁי הַכָּבֵד, הַנָּבוֹךְ, בְּחוֹלוֹת אֶרֶץ כְּנַעַן מַטְמִין.

אֵין לִי שׁוּם גַּאֲוַת יְחִידָה אוֹ רָצוֹן לְמִצּוּב פוֹטוֹגֵנִי.
אֵין עֵדָה לִי מִלְּבַד "כָּל עֲדַת יִשְׂרָאֵל" – כָּךְ אִלְּפוּנִי הוֹרַי.
מָה לְאֶרֶץ הַמָּוֶת וְלִי? רַק הַיֵּקֶה, אָחִי, יַשִּׂיגֵנִי,
כִּי מֵת בּוּבֶּר וְהַיְנֶה נִקְבַּר וְנוֹתַר רַק הָ"אַ֫רְבַּיְט מַאכְט פְרַי".

כָּל אֲבוֹת אֲבוֹתַי, מַאֲרָג טְרָגִיקוֹמִי שֶׁל שָׁ֫לוֹם-עֲלֵי֫כֶם,
מִמִּזְרַח-מִזְרָחָהּ שֶׁל אֵירוֹפָּה יָעִידוּ: אֲנִי – מִזְרָחִי.
עוֹד אֶזְכֹּר אֵיךְ סָפְרָה אֲגוֹרוֹת לְעֵת עֶרֶב אִמִּי לְפַת לֶחֶם,
אָז מֵאֵ֫יזוֹ מִין אֶ֫צְבַּע תִּמְצֹץ שֶׁאֲנִי פְּרִיבִילֵגִי, אָחִי?

אֵין לִי שׁוּם גַּאֲוַת יְחִידָה פְּרָט לְזוֹ שֶׁאִתְּךָ מְשֻׁתֶּפֶת:
רַק אִתְּךָ – אוֹ יַחְדָּו עִם בְּחִירָה, אוֹ יַחְדָּו חֲבֵרִים לַצָּרָה…
לֹא אֶבְנֶה לִי עָרֵי מִסְכֵּנוּת. לֹא אוֹסִיף מִסְּבִיבִי מַעֲטֶפֶת.
לֹא רוּסִי אָנֹכִי. לֹא רוּסִי…
…וּבְכָל-זֹאת – רוּסִי. כִּי שִׁירָה.

 

 

(1)  "תרנגולת נקודת-נוצות", גיבורת סיפור-הילדים שעליו גדל כל תינוק דובר רוסית; הטילה ביצה מזהב טהור שנשברה ממכת זנבו של עכבר מזדמן.

פרוזה

אבידות ומציאות

עינת קאפח

שלוש לירות ועוד חצי, אומר לו בעל הבית, אם אפשר לכנות קיטון בגג הבניין בשם בית. ואיך שאמר את החצי, כבר הרגיש רחמים בחסרון-כיס. שלושה שבועות היטלטלו בדרך, מצנעא לחזיז. מחזיז לדַ'מאַר. מדַ'מאַר ליַרִים. מיַרִים לאַלסַדֵּה. מאַלסַדֵּה לגַבַל חַדֵּה. קַעטבַה. אַלצַ'אלע, ועד למחנה הגדול בעדן. המלווים רכובים על גבי החמורים, אבל לא הוא ולא רומייה אשתו, שאסור לו ליהודי להיות גבוה יותר מהמוסלמי. וגם אם אין רואה, חוץ מריבונו של עולם שרואה גם ללב, וגם אם הם בחשכת ההרים בלילות, בכל זאת רחמים ורומייה צועדים ברגל שלא להרגיז את המלווים. רק את עמרם ויוסף הקטנים המתרגשים הניחו על שני חמורים, ולא על גב הבהמות אלא בארגזים. מצד האחד של יא חמר הניף רחמים את עמרם שלא מפסיק לצחוק, אל תוך הארגז, ומצדו השני הטעין ארגז נוסף ולתוכו בזהירות כמה מהספרים מחמלי נפשו שהביא מבית הכנסת. את יוסף הצעיר והצנום יותר, העמיס גם בארגז התלוי מצדו האחד של חמור, ומן העבר השני הניח את מנורת המאור, חֵלק מורה הנבוכים, בעלי הנפש לראב"ד ושישה סדרי משנה לרבנו בן מימון, שהם כבדים וגדולים ורְבות השנים שהצטברו בין עלעליהם מוסיפים למשקלם ושומרים שיוסף לא יחליק למטה בטלטולי השבילים. אבל יוסף חושש מהנהר והוא מחזיק חזק את הארגז משני משקופיו ולא סומך על בן מימון או רבי אבוהב הכבדים שבארגז המשווה.
מאז שהגיעו לתל אביב העיר המהוללה כאילו שכח רחמים את תלאות הדרך, אבל בעומק נפשו חרוטות האבנים שננעצו בנעליו והחום שהכביד על גווה של רומייה. תל אביב החדשה והצעירה האירה את פניה הרחוצות למשפחה העייפה שדיבורה תימנית מקראית משובצת, ומהון להון מצא רחמים עבודה כצורף בבית מלאכה אחד בבוגרשוב. אם רוב הצורפים עושים עבודתם כסף, הוא מומחה בזהב וצורת הפיליגרן שלו יחידה במינה. מרגע שסגר על הפרנסה מיהר רחמים למצוא את החדר בו יגורו, אבל יותר משלוש וחצי לירות לא יכול היה לתת, כי צריך שיהיה אוכל על השולחן, רווחה לרומייה ובגדים מִשל הישראלים לעמרם. את האוכל עמרם לא אוהב, רק הלחם והגבינה הוא אוכל אבל הזיתים השחורים נדמים בעיניו כ'בַּעַר'. העולם השתבש? – הוא שואל – ששם בתימן גללי עיזים הופכים בארץ ישראל למאכל? ישנו פה הפוך האנשים? עיניו נפקחות גדולות מאד ופיו מסרב לטעום, גם לא את הירוקים. אבל רחמים אביו מלטף את פניו וממלמל טובה לריבונו של עולם, שאחרי אשר לנו אצל קרובי משפחה, מצאו את החדר הקטן על הגג בפינת בן יהודה ובוגרשוב. גם קרוב לבית המלאכה, גם אל הים אליו עמרם ורומייה ממהרים בכל בוקר כדי לברך ולצחוק על החמה שמתמהמהת לקום, וגם על מחיר החדר שהתאים להם. בעזרת השם, כשכבר לא יהיו עולים וירווח להם, יתרחבו ויגדלו גם לבית שמידותיו מידותיהם. באותו הקיטון הקטן על הגג פרש מיטה לרומייה לצד הקיר, מזרון לעמרם על הרצפה הנקייה, ומיטת שדה לו עצמו שנפתחת רק בלילות. וכשהיא פתוחה אין הדלת יכולה להיסגר וכל כוכבי הלילה מארחים לחברה לראשו שבולט החוצה בשנתו. אין דבר, אומר רחמים שלא הצליח לסגור את הדלת בעד המיטה הפתוחה. מצוות הכנסת אורחים. אין דבר, אומרת רומייה אשתו, ייכנס האוויר ויניע את העולם שעומד. אין דבר, אומר עמרם, כך כשהדלת פתוחה, אולי יוסף הקטן יבוא. רחמים מתכווץ ורומייה מצטנפת במיטתה שהמילים של עמרם יישארו מחוץ לשמיכה ולא ייכנסו ישר אל הלב.
בדיוק בשלוש לפנות בוקר פוקח רחמים את עיניו, אין הוא זקוק למסלולי הכוכבים בשמים לדעת את השעה וגם לא לשעון הזהב שנתן לו אביו, ירושה מסב סבו. לא, הגיע הזמן ללמוד לפי תחושת הלב וההרגל. כי שם בתימן, קירות הבתים והחצרות ספוגים באהבת הלימוד, וריח התורה עומד בכל זיז וחריץ. שאם הלכת ברחובות, גם אם קשה לך לתפוס את המלים והבוץ נמשך בפסים, עדיין הלב והעיניים בכל זאת מלמלו את הפסוקים והטעמים. וגם אם שובב היית בנעוריך השובבוּת נתפסה על דברי חכמים. לא אגדה היא, באמת שכך הייתה צנעא ובאמת שלא היה צריך שעון גם לא מזהב להשכים ללמוד. עיקר תפקידו של השעון להיות תלוי על דש החליפה, ולהזכיר לרחמים את אהבת אביו ודורותיו שלפניו. אבל רחמים לא בחליפוֹת, ואין כיס להכניס בו את השעון והשרשרת שתימשך עד לכפתור, אלא עמרם ילדו-בכורו אוהב להירדם עם השעון בחיקו והתקתוק למראשותיו, וריחה של ילדותו שהייתה בתימן עד לפני שלושה חודשים, קרובה לרוחו.
הבוקר הקיץ רחמים פתאום בגעגוע לנגינת האצבעות בדפי ספר מנורת המאור ולשיחת הדפדוף. מה השתנה פה רחמים, שם הרי למדתם בו בשבת והיום רק יום שלישי. אבל רחמים לעצמו שאילו הספר במחיצתו היה פותח היום באחד הנרות ומחזק עצמו באגדה. שכן בעיר תל אביב, הקירות פתוחים ואווירת הקדושה נודפת ולא נתפסת בזיזים. אבל מזה שלושה שבועות שהם בארץ-ישראל והספרים אינם. עמד והתלבש, יצא לא צריך לומר, שדלת החדרון פתוחה כל הלילה. הלך רחמים לבית הכנסת להתפלל, לא לפני שסגר את המיטה ואת הדלת בעד רומייה ועמרם.
הליכתו קלה, חציה שמחה וחציה שלא. חמישה ארגזים הספיקו לו לסדר את הבגדים והכלים שהביאו איתם. אבל למה התעקשת לסחוב ארגזים הנוספים, התרעמה רומייה? לספרים שאבדו ואיבדו? ואיך יספר לה שבעלייתם למטוס, בסוף חודשיים רותחים במחנה חאשד בעדן, סוף סוף הגיעו השליחים ואמרו שעולים לארץ-ישראל. ואיך כמו אבותיו, בכל פעם שהגיע שליח מארץ- ישראל או ממערב חשבו כמעט-משיח ועל פיו יישק כל דבר והאמינו. אותו ספק משיח, רפי, מדד את צרורותיהם ודיבר במלים עבריות-ישראליות וברוכים הבאים ושבים הביתה, אבל ששת ארגזי הספרים נשארים. למה, לא הבין אותו רחמים. ורפי שיודע השיב לו בלחש, שהמטוס כבד ביהדות תימן ואת הספרים ישאיר כאן. איך אפשר, אבל איך אפשר, ואיך אפשר. אפשר צחק רפי, ואל תדאג, בישראל הכול ישוב כשהיה. ואיפה יחכו לי הספרים מתעקש רחמים, אותם כתבי היד כבר עברו מיד ליד במשך שש מאות שנים ורפי לוחש לאורי שלידו, עקשנים התימנים. ובקול, הם יחכו במשרדי העלייה בנמל, נביא אותם באונייה. בסדר התרצה רחמים, אני מבין. אנשים במטוס, יחליפו כוח, יעלו אבר כנשרים והספרים ינוחו באונייה, יש סדר בעולם.
נדדו עיניו ורגליו ולא הרגיש שעבר את בית הכנסת הקטן וכבר הגיע לשדרות בן גוריון. נמתין לאונייה אמר לרומייה אבל בליבו צורבת כבר הבגידה שנבגד ויודע שלא ישוב לראותם ואיך יגלה לה את ליבו להוסיף צער על צערה. ולא שמע שבאותו הרגע במחנה בקשו גם ממנה ומהנשים להוריד את כל התכשיטים, אחרת המטוס ייפול. שאר הנשים מיהרו להוריד את המָעְנְקֶּה והשְמַילַאת שענדו לכבוד ארץ-ישראל והערו לשק אחד, סיכה לא נשארה כדי שלא ליפול כדי שלא למות. אבל רומייה בחכמתה משכה העגילים, הצמידים ואף השרשרות שעל רגליה והחביאה בשמלתה ואת שעון הזהב של רחמים שמה בכיסו של עמרם. לא ייפול, אני יודעת, כי זו הדרך לארץ המובטחת. ורחמים, שראה את התכשיטים על גופה ושעון הזהב בידיו של עמרם, שמח בה שלא נתבקשה למסור את התכשיטים כמו האחרות. לא מזל אלא השגחה של ריבונו של עולם, נשם אל הלב וקבר בתוכו את המשפט שחשב לומר לה על הספרים שנלקחו ממנו, כשישוב לביתו לחדרם לקיטון.
נפנה לשוב לאחור אל בית הכנסת אבל השדרה הרחבה מילאה את ריאותיו, אביא לכאן את עמרם ורומייה, ובדוכן התפוזים-רימונים-בננות-שזיפים נצחיק את פינו. אותו הפה המתוק של עמרם יתמלא ברינה ולא יכול רחמים לגרש מזיכרונו את קריאתו החלשה של יוסף מים, מים, מים. תשושים הגיעו לחאשד. זאת הארץ כבר? לחש יוסף הצעיר בערגה, ועמרם אחיו הבכור צובט אותו בעדינות, מה איתך, זה המדבר של תימן עדיין. בעדינות, כי טרדות הדרך החלישו את כולם אבל יוסף יותר משהם, לא עמדה לו נפשו והלך ונחלש. ובאמת מחנה חאשד ההיפך מהארץ, פתחו של גיהנום היה. לא רק השמש הלכה והצטברה, אלא גם אלפים משכניהם צעדו שבועות ברגל כדי להגיע. והנה בפתחו של גיהנום, אין אוהלים ואין מספיק אוכל והם יושבים שעות בכל יום, צפוף צפוף צפוף וממתינים, רק הרוח החמה מחסה לראשיהם המעולפים. עמרם מצטופף תחת בגדו של רחמים ונאחז בשעון, ורומייה לוחשת ליוסף אני איתך יא עיוּני יא גלבּי ומכסה את פניו בגַרגוּש הצבעוני שלה. היא כמעט ומתעלפת, אבל בנה חשוב ממנה וכל טיפת מים שאפשר להם להשיג, היא מטפטפת לשפתיו. אך ללא הועיל ויוסף שוקע אלי בור ונדם פתאום.
תפוזים אביא גם לך יוסף, מעביר רחמים את לשונו על שפתיו בשדרת בן גוריון. אבל לאן הגעתי? פתאום לא מוצא את דרכו לבית הכנסת. כאשר אבדתי אבדתי עולות המילים בלשונו ועוד לא ידע שבאותו הרגע ממש מתעורר עמרם נזעק משנתו, אימא, אבל איפה השעון? רומייה פוקחת את העיניים מרימה את השמיכות מזיזה את הארגזים מפנה את הבגדים מביטה מתחת למיטה מרימה את המזרון ואין. כל כך היו עייפים מיומם הראשון בביתם החדש שנרדמו מיד ומידת הכנסת האורחים לא עמדה להם, שגנב אחד בא ולקח והלך.
בוא עמרם מחמל נפשי, רומייה אוספת אותו לתוכה, בוא נרד לים. עוד מעט אבא ישוב.

שירה

לפינוי ימית

טוביה סולמי

לְאֶרֶץ הַפְּלָאוֹת נוֹסְפָה פְּלִיאָה
אֵיךְ רַבּוּ פְּלִיטֵי שָׁלוֹם מֵעֲקוּרֵי חֶרֶב
אֲנִי שֶׁרָאִיתִי אֶת יַמִּית
מִן הַחוֹלוֹת בּוֹקַעַת עוֹלָה
וְאֶת הַמִּדְבָּר נָסוֹג מִדַּחְפּוֹר
מִתְקַפֵּל אֶל תּוֹךְ הַרְרֵי סִינַי.

 

וְהַיּוֹם נֶעֱקָרִים יִשּׁוּבִים וְקֶרֶת
וְהַיָּרֹק מַצְהִיב זְהַבְהַב כַּדְּיוּנוֹת
בְּנֵי בְּרִית נְסוֹגִים בִּכְאֵב וְתִקְוָה
וְשִׁבְטֵי נוֹדְדִים תּוֹקְעִים יְתֵדוֹת.

 

שִׁבְטֵי הָרְמֵילַאת פּוֹרְשִׂים אֹהָלִים
וְעִזֵּי הַתַּרַאבִּין לְצַד הַסְּוַארְכֶּה
הִנֵּה יַמִּית תָּשׁוּב הֱיוֹת תֵּל אַלְחֵימַר
וְתֵל אַבּוּ שׁוּנַּאר בָּתֵּי קַשׁ וּגְבָבָה.

 

בְּתִקְוָה אֲפַלֵּל כִּי הַפְרָדַת הַכֹּחוֹת
תִּשָּׂא בְּשׂוֹרוֹת וְאוּלַי גַּם שָׁלוֹם
לֹא אֶזְרֹק דְּגָלַי בְּכַעַס וְחָרוֹן
עוֹד רַבִּים בִּי הָאוֹנִים וְהַחֲזוֹנוֹת.

 

 

 

4.5.1982

שירה

יומא זכרון

צור ונטורה

מִתַּחַת לְחַלּוֹן הַבַּיִת שֶׁלְּךָ
אֲנַחְנוּ חֹולֵי אַהֲבָה.
מָחָר בַּלַּיְלָה הָעַם שֶׁלְּךָ יִשְׁתַּכֵּר בַּבָּמוֹת,
אֲבָל עַכְשָׁו
לֹא זְמַן לְסַפֵּר כַּמָּה טוֹבוֹת שֶׁלְּךָ
בָּאוּ בְּגַלִּים אֶל שְׂפַת יָמֵינוּ.

אַל תִּשְׁאַל,
בִּפְלַסְטֵרִים הָיִינוּ צְרִיכִים לְרַפֵּא אֶת הַלְּשַׁד שֶׁלָּנוּ, בְּמַכּוֹת בַּרְזֶל
לְיַשֵּׁר אֶת כָּל מְסִלּוֹת הַדְּרָכִים שֶׁהִתְעַקְּמוּ.
וּמִכָּל מַכָּה
שֶׁהִנְחַתְנוּ עַל הַבַּרְזֶל הַקָּטוּם
עָלְתָה עֲנָנָה שֶׁל אֵפֶר.

אַל תִּשְׁאַל אַיֶּכָּה. אֲנַחְנוּ כָּאן,
שָׁרִים לְךָ עֶרֶב בְּשָׁנָה
כָּל שָׁנָה
שִׁירִים שְׁבוּרִים שֶׁהֵם בְּרִית
בֵּינֵינוּ לְבֵין צְעָקוֹת שֶׁצָּעַקְנוּ נוֹאָשִׁים.

אָמְרוּ שֶׁאֵין לְמָה לְרַקֵּד תַּחַת חַלּוֹנוֹת
וְשֶׁרַעַשׁ יִהְיֶה טוֹבָה לחוֹלִיִי
שֶׁלֹּא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם עִם עֲרֵמַת אֵפֶר,
וַאֲנִי אוֹמֵר,
מִתְחַנֵּן לְךָ

שכך אֲנַחְנוּ אוֹבְדִים בַּחָלָל
שֶׁבֵּין עוֹרוֹ שֶׁל עַם לְאַדְמָתוֹ.