‎24.04.2025‎ / כ״ו בניסן ה׳תשפ״ה

כתב עת פואטי־פוליטי

שירה

בכורות

ארנון איתיאל

 

נכנסתי אל הקבר, תולש מכותנתי את מבטי הקבצנים.
שלום רבי מאיר, שלום כיפות התכלת, א צֶענְטֶער עם השבּורים של השכינה.

 

 

לְשֵׁם יִחוּד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וּשְׁכִינְתֵּיהּ, בִּדְחִילוּ וּרְחִימוּ,
לְיַחֲדָא שֵׁם יוד קֵ”י בְּוָא”ו קֵ”י בְּיִחוּדָא שְׁלִים בְּשֵׁם כָּל יִשְׂרָאֵל
אֱלָהָא דְּמֵאִיר עֲנֵנִי
אֱלָהָא דְּמֵאִיר עֲנֵנִי
אֱלָהָא דְּמֵאִיר עֲנֵנִי.

 

רוֹמֵץ הַכּוּר, עוֹמֵם בְּחֹם, פּוֹעֵם בַּנֹּגַהּ הַכָּתֹם
שָׁם טָאטֶע מְחַמֵּם אֶת אֶפְרוֹחָיו, יָתוֹם יָתוֹם
נָחִים, כְּרוּכִים בָּעֲרָפֶל, נוֹטְפֵי טְלָלִים וּמְתֹם
פְּדוּיִים, בְּכוֹרוֹתֵינוּ, לְחֹשֶׁן אוֹר וְתֹם.

 

אֶל מוּל צִיּוּן הַקֶּבֶר יָדַעְתִּי –
אֲנַחְנוּ מוּכָנִים לַגְּאֻלָּה.
וּמִתַּחַת לְכִפּוֹת הַתְּכֵלֶת, מְהַבְהֲבִים,
קִינָה אַחַת לִפְנֵי אַחֲרוֹנָה.
נִיצוֹץ לְנִיצוֹץ, נֶאֱהָבִים,
אֲנִי וְהַשְּׁבּוּרִים שֶׁל הַשְּׁכִינָה.

 

כִּי רַק הָאַהֲבָה חַמָּה כְּשַׁעֲוָה
כִּכַּר חֲלוּק נַחַל, לֶחֶם חֲמִימָה
וְאֶל נָגְהָהּ נִמְתַּח יָדַיִם
קָרוֹת כִּבְכוֹרוֹת
אוֹרָהּ חַמִּין לַנְּשָׁמָה בְּרֵיחַ בַּיִת
בִּנְהָרַת קְבָרוֹת
וּמִתַּחַת לְכִפּוֹת הַתְּכֵלֶת
מִתְחַשְּׁרוֹת:
“אֱלָהָא דְּמֵאִיר עֲנֵנִי,
אֱסֹף-נָא יָד נֶאֱמָנָה
שְׁעֵה-לֵב הַמְפַכֶּה כְּמֵי תְּחִנָּה
תְּנֵנִי רַק לְהִתְחַמֵּם
עִם הַשְּׁבּוּרִים שֶׁל הַשְּׁכִינָה”

 

אֱלָהָא דְּמֵאִיר עֲנֵנִי
כִּי עִמְּךָ מְקוֹר חַיִּים, בְּאוֹרְךָ נִרְאֶה אוֹר.

שירה

אח, כיבוש

בינה סבג פינקלשטיין

 

 

כִּי לָךְ יִקָּרֵא חֶפְצִי בָהּ וּלְאַרְצֵךְ בְּעוּלָה

כִּי חָפֵץ אֲדֹנָי בָּךְ וְאַרְצֵךְ תִּבָּעֵל

ישעיהו סב, ד

 

 

גּוּרוּ לָכֶם גְּבוּלוֹת

אַנְשֵׁי דֵּעוֹת נְכוֹנוֹת מוּכָנוֹת

אוֹנְנוֹת דַּוְקָנוֹת

סַפְקָנוֹת

לֹא אִתְּכֶם אֲתַנֶּה עֲלִילוֹת

אֻמְלְלֵי הֶגְיוֹנוֹת סוֹטֵי חֶשְׁבּוֹנוֹת

 

 

כִּי לְךָ לְחֶנְנָהּ צִיּוֹן אַלְמָנָה

בְּבִיאָה שֶׁל מִצְוָה שֶׁל עוֹנָה בִּזְמַנָּהּ

בְּבִגְדוֹ בְּבִגְדָּהּ בְּבִגְדֵי כְּהֻנָּה

נָא כָּל מִדָּה נְכוֹנָה

 

 

גּוּרוּ מִפְּנֵי בּוּשָׁה

יוֹשְׁבֵי תְּקָנִים כְּנוּעֵי הֲמוֹנִים

כַּסּוּ פָּנִים

קְטַנִּים

לְנֹכַח אִשָּׁה לְאֹרַח תְּחוּשָׁה

עַל אֵין אוֹנִים בִּסְדִינִים לְבָנִים

 

 

כִּי לְךָ שְׁכִינָה וְיִחוּד שׁוֹשַׁנָּה

בְּכִבּוּשׁ בְּעִילָה בְּגַן וְעֶדְנָה

בִּפְקִידַת עֲגוּנָה יוֹשְׁבָה אֲנִינָה

נָא כָּל מִדָּה נְכוֹנָה

 

 

גּוּרוּ עַל מֶרְחָב גּוֹהֲרֵי עַל מַפּוֹת

לוּ הָיוּ כְּזוֹנוֹת

מְפֻרְכְּסֵי בִּתְרוֹנוֹת אוֹחֲזֵי בִּקְרָנוֹת

בּוֹגְדָנוֹת

בְּכַפּוֹת יְחֵפוֹת בְּעָלִים לִתְרוּפוֹת

כְּבָר הָיוּ נַעֲנוֹת

 

 

כִּי לְךָ מָשָׁל וּלְךָ שְׁנִינָה

לְכוֹתְבֵי שִׂטְנָה גּוֹדְרֵי מְדִינָה

דּוֹחֲקֵי אֱמוּנָה נוֹשָׁנָה לַפִּנָּה

נָא כָּל מִדָּה נְכוֹנָה

 

 

גּוּרוּ תוֹפֵל וְשָׁוְא הַבְטָחוֹת

אֶרֶץ לָהֶם כְּמִלּוֹת בְּתַשְׁבֵּץ

אוֹמְרֵי עַד פֹּה תָּבוֹא וּפֹה תִּתְקַבֵּץ

תִּתְכַּוֵּץ

תְּבַצְבֵּץ

בְּנֵי שְׁפָחוֹת רַקָּחוֹת טַבָּחוֹת

פְּצוּעַ דַּכָּא לַפֶּתַח רוֹבֵץ

 

 

כִּי לְךָ רִנָּה וְחֶדְוַת חֲתֻנָּה

בְּשִׁמְעוֹן וְלֵוִי אֲחֵי דִּינָה

בִּימִין אֲדֹנָי נֶטַע כַּנָּה

נָא כָּל מִדָּה נְכוֹנָה

אחרית הימים

אחרית הימים – מקבץ שירים

שולמית אורבך

 

היסטוריה

 

אֲנַחְנוּ כּוֹתְבִים אֶת הַשְּׁתִיקָה
שֶׁיִּתְמְהוּ עָלֶיהָ בָּנֵינוּ
וְאֶת הֶסְתֵּר הַפָּנִים
שֶׁיִּתְבְּעוּ בּוֹ אוֹתָנוּ
אֲנַחְנוּ מְצַיְּרִים אֶת הָעֵינַיִם הַסְּגוּרוֹת
וְאֶת הָעִוָּרוֹן
שֶׁיֵּאָלְצוּ לְשַׁנֵּן לְבַגְרוּת
אֲנַחְנוּ כּוֹתְבִים אֶת הַחֶרְפָּה
שֶׁיִּשְּׂאוּ אוֹתָהּ עַל גַּבָּם
כָּל הַדּוֹרוֹת הַבָּאִים
אֲנַחְנוּ מַחְזִיקִים אֶת הַמִּלְחָמָה
בְּיָדַיִם אֲזוּקוֹת
וְלֹא שׁוֹמְטִים אוֹתָהּ לָאָרֶץ

 

 

הבוקר הזה

 

הַבֹּקֶר הַזֶּה נֶחְרְצוּ הַשָּׁמַיִם
קַרְקַע חִוֶּרֶת נֶחְשְׂפָה תַּחְתָּם
תְּלוּיָה מֵעֵבֶר לָאֹפֶק
צוּקֵי עֲנָנִים נִשָּׂאִים בָּאֲוִיר
נִנְעָצִים בְּרָקִיעַ חֲבוּל
סִימָנִים כְּחֻלִּים

 

הַבֹּקֶר הַזֶּה דִּמְּמוּ הַשָּׁמַיִם
וַעֲרָפֶל סָמִיךְ נִשְׁפָּךְ
רָאִיתִי גֶּשֶׁם שָׁקוּף וּמַר זוֹלֵג עַל הָאָרֶץ
רָאִיתִי שָׁמַיִם בּוֹכִים
וְאֶרֶץ מְסִבָּה פָּנֶיהָ

 

 

תהום על שפת האלוקים

 

יֵשׁ רֶגַע שֶׁבּוֹ תְּהוֹם מִתּוֹכִי עוֹמֶדֶת
עַל שְׂפַת הָאֱלוֹקִים
וְעֶרְגָּה חוֹלֶפֶת בֵּינֵינוּ.
מָחָר תֵּאָטֵם שׁוּב הָאֲדָמָה
וְאוּלַי פִּסּוֹת מִתּוֹכִי נִקְבָּרוֹת,
אֲבָל הַתְּהוֹם זוֹלֶגֶת אֶל הַשָּׁמַיִם
וְהַשָּׁמַיִם יוֹרְדִים אֶל הַקַּרְקַע
וַאֲנִי חוֹלֶפֶת בֵּין הָעוֹלָמוֹת
נַפְשִׁי עֲשׂוּיָה קְרָעִים קְרָעִים

 

 

תשעה באב

 

הַתִּקְרָה שֶׁלָּךְ לְבָנָה
מְחֻזֶּקֶת בְּטוֹן
מְצֻפָּה בְּשִׁכְבָה עֶלְיוֹנָה
אַף לֶהָבָה לֹא חוֹרֶכֶת בָּהּ זֵכֶר
אַף לֶהָבָה לֹא בּוֹקַעַת
רְחוֹבוֹתַיִךְ רְחָבִים
וְאֵין בָּם מֵצַר
אֵין פֶּרֶץ וּצְוָחָה

 

חִיּוּכִים מְתוּחִים מֵהַיּוֹם לְמָחָר
הַזְּמַן מִשְׁתּוֹלֵל כִּרְצוֹנוֹ
אֵין בָּךְ מָקוֹם לְדִמְעָה
לְעָפָר אוֹ לְאֵפֶר
לִקְצֵה הַרְגָּשָׁה מְלוּחָה

 

מָה חָרֵב בָּךְ, אִשָּׁה
מָה עָלָה בָּאֵשׁ
מָה סָפוּן בְּמַרְתְּפִים עַד טַחַב

 

הַאִם יֵשׁ אֵשׁ שֶׁהִיא שְׁקוּפָה
מִתַּמֶּרֶת כְּמוֹ אֵד
אֶל הַשָּׁמַיִם שֶׁלָּךְ
הַאִם יֵשׁ אֲבָנִים נִתָּזוֹת אֶל הַקַּרְקַע
וְרַק אַדְמָתֵךְ רוֹעֶדֶת
הַאִם יֵשׁ חֶרֶב בָּאֲוִיר
חֻרְבָּן מִתְחוֹלֵל מוּל עֵינַיִךְ
הֲיֵשׁ אֲדָמָה חֲרֵבָה, עֲזוּבָה
שֶׁהַכֹּל רוֹאִים בָּהּ דֶּשֶׁא וּפְרָחִים
וּבְכַפּוֹת רַגְלַיִךְ
קוֹצִים מִתְהַפְּכִים

 

הַאִם יֵשׁ תִּקְרָה לְבָנָה
שֶׁבּוֹעֶרֶת בַּחֹשֶׁךְ
הַאִם יוֹם אֶחָד הִיא תִּפֹּל
הַאִם אַבְנֵי בָּרָד יִתְגַּלְגְּלוּ עַל רֹאשֵׁךְ
וְאַתְּ תְּבַקְּשִׁי נֶחָמָה

 

מָה אַתְּ יוֹדַעַת עַכְשָׁו
הַבַּיִת לוֹהֵט וְאַתְּ צוֹבַעַת קִירוֹת
תּוֹלָה תְּמוּנָה עַל הַסֶּדֶק
צוֹבַעַת אֶת הַכַּחַשׁ שֶׁלֹּא יִבְלֹט בְּחִוְרוֹנוֹ
מְתַבֶּלֶת עָשָׁן שֶׁלֹּא יַחְנֹק אוֹתָךְ
שֶׁלֹּא יִסְתַּלְסֵל בְּגוּפֵךְ
שֶׁלֹּא יַעֲשֶׂה בָּךְ שְׁמוֹת

 

אִי אֶפְשָׁר לְכַסּוֹת חֻרְבָּן
הוּא יְבַצְבֵּץ מִתּוֹךְ הַתַּחְרָה
הוּא יִקְרַע אֶת הַמֶּשִׁי
הוּא יַהֲלֹם בָּךְ

 

אַל תְּנַסִּי לָתֵת טַעַם בְּחֻרְבַּן
לְגַלּוֹת בּוֹ יֹפִי
שֶׁיִּתְקַלֵּף לְאַט וְלֹא בְּבַת אַחַת
שֶׁתִּהְיֶה לָךְ דֶּלֶת לְהִפָּעֵר בָּהּ הַחוּצָה
שֶׁיִּהְיוּ בָּךְ מַיִם לְהִתְעַטֵּף בָּם
מוּל זַרְנוּק הָאֵשׁ
לִבְרֹחַ כְּאִלּוּ
אַתְּ יְכוֹלָה

 

הַתִּקְרָה שֶׁלָּךְ לְבָנָה
מֵרָחוֹק אֶפְשָׁר לִרְאוֹת בָּהּ
כִּתְמֵי קִינָה

אתם של ישראל?

ידידיה גזבר

הכי פופלאריים

היצירות האהובות ביותר באתר יהי
מסה

באחרית הימים באים הלילות

עוז בלומן

 

כִּי אֵשׁ קְדַחְתֶּם בְּאַפִּי עַד עוֹלָם תּוּקָד

ירמיהו יז, ד

 

 

א.
באחרית הימים באים הלילות.

 

ב.
חלמתי הלילה איך פצצת אטום פוגעת בישראל. השמים היו מוארים באור לבן בוהק. החום בלתי נסבל. אנחנו מחפשים מחסה. מרטיבים בגדים. מחליפים מבטים תמהים. מנסים להבין. והרדיו בבוקר המשיך לקשקש כרגיל. ישראל שוקלת את תגובתה במתינות. התעוררתי חנוק.

 

ג.
אפשר להשתגע. מילולית. צריך להשתגע. ככה לא מגיב אדם שהתפוצץ לו אטום. ככה לא מגיב מי שלקחו לו בת. באוקטובר חשבתי שאם הייתי אבא לתצפיתנית הייתי מחולל אפוקליפסה. מחזיר את העולם לתוהו ובוהו. מחריב בכל יום עיר גדולה אחרת במזרח התיכון. מתחיל במֶכָּה. נכנס לשדה תימן והורג אסירים בידיים. תחזירו את הבת שלי או שאני ממשיך. מרעיל תשתיות. מבעיר נפט. עכשיו תביאו אותה. הייתי רוצה שהבת שלי תראה שהעולם עצר אותי אחרי שאני מדמם על הרצפה. שכל העצמות שלי שבורות. שלא נשאר לי כדור במחסנית. שאין לי שיניים בפה כדי לנשוך. שהיקום מחורר ושוקע ומלא באדים רעילים. הייתי רוצה שהמסך ירד עליי והפנים שלי מרוחות על כולו בעווית של טירוף. שהיא לא תחשוב לרגע שוויתרתי. שאעצום עיניים בפעם האחרונה מול הר של גופות. רק שתחזור.

 

ד.
שוכב. נושם בשקט. כָּל הַכּוֹעֵס כָּל מִינֵי גֵיהִנּוֹם שׁוֹלְטִים בּוֹ. כל מִינֵי הזה לא טוב לי. בכעס צריך לשלוט. מרגיש חומרים מסוכנים מתנועעים בתוך הדם. תחושה של רדיקלים חופשיים. של אֵלים זרים. משתוללים. של שֵדים שאופפים לי את הראש. לֹא בָרַעַשׁ ה’. צריך להכניס את כולם חזרה לתוך הבקבוק. לבלוע את הסכינים. לאכול אש לא לנשוף חזרה. טוֹב אֶרֶךְ אַפַּיִם מִגִּבּוֹר וּמֹשֵׁל בְּרוּחוֹ מִלֹּכֵד עִיר.

 

ה.
אז הכעס עמוק בבטן. מתעקל כמו נחש הֵנָּה וָהֵנָּה. על מי לכעוס. על מה לכעוס. מעביר תחת השבט. על האיוולת. על הטמטום. על הערבים. על השומרים. על הקונספציה. על האו”ם. על אוזלת היד. על המחנה הזה. על המחנה ההוא. על הממשלה. על האסלאם. על הצבא. על הסרבנים. על החילונים. על הדתיים. ועוד נשאר עודף. אוהו כמה נשאר. עוד הרבה לפרוק. כמו גחלת לוחשת. כמו זומבי. פֶּרְפֶּטוּם מוֹבִּילֶה. כמו שמש בוער ובוער ולא נגמר.

 

ו.
בחברה הישראלית תגיד לי על מי אתה כועס ואומר לך מי אתה. הזולת לא רק בוחר בצורה שגויה. לא רק טועה בחישוב. הזולת עקום. הזולת דפוק. הזולת חסר תקנה. אינפנטיל אימבציל. והזווית שבה אתה פוזל לעברו היא ראשית צירים. היא אבן פינה. וזה הגיוני וזה אפילו מתבקש כי אנחנו חברה במצב חירום מתמשך ועכשיו כבר במצב היסטרי.

 

ז.
בשבוע שעבר חלמתי על הבית שלנו. בסלון שקט. בחוץ צעקות. אני מרגיע ואומר הכול בסדר. אין כלום. ניגש לעבר הדלת ובוחן את העינית. ערבי עם גרזן גדול מתקדם מהצד השני. נרתע אחורה נרעד ומקיץ.

 

ח.
שוכב ער. הלב עדיין לפות. שמיכת הריבונות מחוררת כולה. חרוכה באש. חרוצה בסכין. מבותקת ודרוסה. כי אין הרתעה ואבד המונופול על הכוח. וכל אחד תופס חתיכה של פתרון וצועק באולפן ורץ איתה לבחירות. והכול כלום ושום דבר ואפס. ובאפס ריבונות צריך לכעוס. ככה זה. כי החוזה החברתי הופר וכולם במצב הטבע. וכל לקחי האבולוציה מתנקזים אל יצור חי שנדרך לקראת הסכנה. צייד או ניצוד. איילה או נמר. בהישרדות יום יום יום יום. וצריך להתעורר אל הנשיונל ג’יאוגרפיק הגדול הזה. וצריך אדרנלין. וצריך אסרטיבי. וצריך אגרסיבי. פיזיקה ילידית של ברח או הסתער. כימיה מזרחית של תכעס או תמות. ביולוגיה ציונית של סבב ועוד סבב. חוק יסוד חרדת האדם וכעסו.

 

ט.
ואפשר עדיין לשמוע צעקות. אלוהים. צעקות וצווחות וצרחות ובליל של קולות מאיימים לעשות את כולנו חירשים. ויריות וערבית וקריאות הצלה ודממת מוות. סוֹף דָּבָר הַכֹּל נִשְׁמָע. וגופות וחלקים ועירום וסבל בכל כיוון. וכבר שנה שיש רעש חורק ולא פוסק. כאילו מישהו גורר כיסא. מגרד קיר בציפורניים. כאילו רופא שיניים. והכול מתוח. בַּבֹּקֶר תֹּאמַר מִי יִתֵּן עֶרֶב וּבָעֶרֶב תֹּאמַר מִי יִתֵּן בֹּקֶר מִפַּחַד לְבָבְךָ אֲשֶׁר תִּפְחָד. יהיה בסדר. יהיה בסדר. והלב דואג איך יהיה בסדר.

 

י.
וזה גורלו של איש רגיש מאוד וחסר כוח. להריח את העשן להרגיש את האוויר רוטט לחוש את הנשמות פורחות למשש את המציאות מתקלפת. והוא אוטם אוזניים. והוא מכסה את ראשו. והוא שוכב ומתכווץ ומושך את הברכיים עם הידיים. והוא בתנוחת עובר. והוא בחושך. והוא פוחד. והוא כועס.

 

כ.
אָמְרוּ חֲכָמִים הָרִאשׁוֹנִים כָּל הַכּוֹעֵס כְּאִלּוּ עוֹבֵד עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים. עוצם עיניים. נושף. אלוהים. אלוהים יהודי אינו באינסטינקט. אינו בהישרדות. אלוהים יהודי אינו בטבע. לא שמש לא ירח לא צבא שמים. לא חיות ולא טרף ולא ציפורניים. לֹא תִשְׁתַּחֲוֶה לָהֶם וְלֹא תָעָבְדֵם. זה לא מתחיל ממך. זה לא מתחיל מהרצון לחיות שלך. מהאגו שלך. מהקיום שלך. מהאופן שבו בחרת להתפלש בעולם הזה. להכות שורשים. ולא אתה בעל הבית. ולא אתה הריבון. וגם אתה מתחיל ממקום אחר ממה שחשבת. תבין את זה תהיה יהודי. תבין את זה תקדש את השם.

 

ל.
בחורף שאחרי השביעי באוקטובר בא אליי בחלום רבי מרדכי אליהו. והוא מקפיד. ופניו לבנות וקורנות ומאירות כמו שהיה בחייו. ומצביע על שלושה ספרי תורה. והם מעורטלים ממעיליהם. ושלושתם קרועים. ואיני מבין. ומוסיף ופוסק בחדות אל תשכח על הניסים. ורוצה לשאול. והוא מתרחק. ואני נדחף ונופל ונחבט ומתעורר.

 

מ.
כי יש גם כעס של מעלה. יש דינים. הַאי צוּרְבָּא מֵרַבָּנַן דְּרָתַח אוֹרָיְתָא הוּא דְקָא מַרְתְּחָא לֵיהּ. תלמיד חכם שרתח התורה היא שמרתיחה אותו. תלמיד חכם נושא על גבו עלבונֵי חורבנות של אלפי שנים. קהילות הקודש ואדירי התורה. וגלות ופוגרום וגירוש ושואה. ותורה נושאת על גבה שמים בוכים וארץ חוטאת ולבנה מקטרגת ותנינים מזדווגים ונחש ורוכבו וסמאל ולילית. ואלוהים נושא על גבו עלבונֵי עלבונות עולמות קמוטים וכלים שבורים ואורות עטופים ואותיות נִגְלמות וצמצום ראשון ושני. כִּי יוֹם נָקָם בְּלִבִּי וּשְׁנַת גְּאוּלַי בָּאָה. לא אנחנו רותחים. תורה קרועה ורותחת. אלוהים רותח בנו. וכעסו ללא תחתית והוא נורא ואיום ומרכבותיו לאין מספר. מבעבע ונוהם ושורק אַל תִּגְּעוּ בִמְשִׁיחָי. הישמרו גורו לכם קחו מרחק. אילנות קדושים על ראשכם. גלגלים וכוכבים וספירות ופרצופים. מיכאל השר הגדול והאיש לבוש הבדים ושׂר העולם וחותֶה בגחלים. ואוֹי לָהּ לָאֻמָּה שֶׁתִּמָּצֵא בְּשָׁעָה שֶׁהַקָּבָּ”ה עוֹשֶׂה פִּדְיוֹן לְבָנָיו. מִי מֵטִיל כְּסוּתוֹ בֵּין לָבִיא לִלְבִיאָה בְּשָׁעָה שֶׁנִּזְקָקִין זֶה עִם זֶה.

 

נ.
ועוד כעס יש. עמוק ממה שקדם. כָּל זְמַן שֶׁעֲבוֹדָה זָרָה בָּעוֹלָם חֲרוֹן אַף בָּעוֹלָם. ויש אלילים קטנים של פסל ומסכה. ויש אלילים גדולים של תודעה וחזון ותפיסה. והשביעי באוקטובר מנפץ אלילים. מנפץ אותנו. מרסק ציונות ומפורר דתיות ומשבר מוסר. כי תובנות ותבניות והתניות הן יצרים. העדפות ושרירותיוּת ונוחות ואטימות והיקסמות. מַשְׂאוֹת שָׁוְא וּמַדּוּחִים. וקשה מאוד להתרסק עד הלשד הזה. ומוסר הוא תנין גדול מכל תנין. והוא רובץ ביאוריו ומתנועע ובולע את כולם בדממה. כי אנשים יכולים לעמוד מחוץ לדת ומחוץ לציונות. אבל הם מתקשים לעמוד מחוץ למוסר. כי מה יישאר. והוא יֵצֶר והוא תבנית והוא אליל. והוא כבר ריק וחלול וסר צלמו. וזנבו בפיו והוא מכלה את בשרו. כי אין מוסר בלי אדמה. ואין מוסר בלי שמים. ואין מוסר בלי מלחמה. ואין מוסר בלי ידיים. ויעקב ועשיו ותורה ובשורה אנרכיה מסורת תרבות וביקורת. בָּשָׂר וְרוּחַ וּנְשָׁמָה גִּיד וְעֶצֶם וְקָרְמָה. לוחות ראשונים ושברים וארץ כיבוש ואלוהים אדירים. והוא מצקצק והוא מתנשא והוא בסחרור. והוא צועק והוא צווח ומכיש את עצמו. והוא שבור. והוא עוד יישבר. ואנחנו נישבר והכול יישבר. ונחיה בנותר. ומה נותר. האינסוף והתוהו והבוהו ובליל לא מובן של דקירות ורגשות. ונתחיל מחדש.

 

ס.
ובפסח שאחרי הרעש חלמתי ואני בג’בליה. הכול אפור ואני כפוּת בתוך מנהרה צרה. בבטן האדמה ואין אוויר ומחנק. ואין איש. וקירות קעורים וחוטים פזורים ורעשים מרעידים וחלקיקים נושרים מהתקרה. ופתאום הכול אבק. ומנורות מתנדנדות ובטון נופל והצלעות שלי מחוצות ולא נושם. ובקצות האצבעות אני נאבק לגרד שכבות דקות. להשתחרר ולחצוב לי דרך למעלה. עוד קצת עפר ועוד קצת עפר. ואין אוויר ואין אוויר. וחושך ונשיפות קצובות ובהלה. ומשהו נואש תקוע לי בצלעות ולוחץ ולוחץ ואני מתפתל ואני מתעורר ומזיז מעליי את הראש של הילד.

 

ע.
ובהסדרת הנשימה שלפני עלות השחר מתעורר בי זעם על אלוהים. על קיום יהודי עלוב שכזה. שקוע באדמה ומעופש וקבור בחיים. על אדישות שמים שכזו. זוחלים מילימטר אחר מילימטר ומעלינו חומות נפולות של בטון ואין מושיע. על אילמות השחקים. למה אתה שותק. מה נראה לך שעשית. מה נראה לך שאתה עושה. ככה לא עושים. איפה אתה. ואיפה הברית. ואיפה ההבטחה. ואגרופים שלי קפוצים. ושפתיים חשוקות. נַחְנוּ פָשַׁעְנוּ וּמָרִינוּ אַתָּה לֹא סָלָחְתָּ. למה שרפה. למה כריתה. למה ילדים. למה ברבריות. למה שבי. למה אונס. ואם שמיכת הריבונות שלנו מחוררת שמיכת השמים שלך מחוררת אף יותר. אַלפַּיִם שָׁנָה לַשָּׁמַיִם עוֹלָה. נְאָקָה חֲנוּקָה בֶּעָשָׁן “שְׁמַע יִשְׂרָאֵל”. אַךְ לֹא בָּא הַגּוֹאֵל. יַעַן קָם אֱלֹהִים לוֹ שָׂטָן.

 

פ.
בשמחת תורה ת”ו שי”ן פ”א דל”ת חלמתי ואני בשכונת ילדותי. ומשחק על גבעת דשא ליד גן שעשועים. וברקע סבך. ומתוך הסבך ננעצו בי עיניים. נפקחו מתוך החשכה. חיית פרא דוב שכול נוהם דרוך. ננעצו חזק. ומשהו בי ניעור לנצח.

 

צ.
באחרית הלילות שבים הימים.

 

ק.
וצריך להפסיק לכעוס ולהתחיל לרחם. והיה אומר רבנו שהעיקר בימי המשיח יהיה שלא לכעוס. והיה חוזר ואומר שאף על פי שיהיה על מה לכעוס שלא לכעוס. כי הגאולה היא במידת כעס ורחמים. וכאשר כועס מושך אותה ממידת הכעס. וכאשר מרחם מושך אותה ממידת הרחמים.

 

ר.
וזה יבוא רק אחרי שנתייאש. שנבין שהלכנו ותעינו בדרכים שגויות. ונזנח את העצבים ונתכנס ונבקש ונדבר ונתעבר. ונשוב על התשובה. ונשוב ונשוב. כי השביעי באוקטובר הצית בנו כור. והוא בוער לילה ויום. מיין פייערל וועט טליען ביז משיח וועט קומען. האש שלי תוקד עד ביאת משיח. עד עולם. ויש להתחמם כנגד אורה. ולהיזהר בגחלתה. ולשבור אלילים. ולשבור תבניות. ולשבור רצונות. ולשבור מחשבות. לשבור ולהישבר ולשוב על עקבות.

 

ש.
ואחרי שנשמע את כל הקולות ואת כל הצעקות ואת כל התוכחות ואת כל ההטחות. ואחרי שניפתח לכל הסבל וניקרע לכל הכיוונים וניפרם לכל הקצוות. ואחרי שנוקיע את כל הבוגדים ונסיר את כל המסכות. ואחרי שנגמע את כל הרעלים ונקבל את כל הקיצוניים ונפנים את כל מחשבות ההשמדה. אחרי הרעש ואחרי הרוח ואחרי האש. אחרי זה. תבוא דממה דקה.

 

ת.
באחרית החלומות הלב שלי יהיה שקט ורגוע. לא מגיב לא דוקר לא לוחץ. באחרית הלבבות כבר לא ארדוף לא אבוא בכוח. משהו בי יקבל. משהו יהיה רפה. משהו יבוא שלם עם עצמו. משהו יתרפא. באחרית הלילות יהיה טוב. כבר אי אפשר להאמין לזה. איך יהיה טוב אחרי כל מה שקרה. איך ציפורים בשמים. איך תכלת בלי יירוטים. איך מסיבה בלי צרחות.

 

א.
באחרית הימים כבר לא יהיו לי שאלות.

אוכל נפש

עמיחי חסון

סירה

נועם שבת הראל
שירה

אל השורשים

שאול דה-מלאך

 

חמישה דברים שאין רשאים לומר בשעה שקמים מהשבעה

 

 

 

א. מלים שסבא היה אומר אם היו לו [1]

 

הַצַּעַר הַגָּדוֹל עַל כָּךְ שֶׁאֵינִי יָכוֹל לוֹמַר לְךָ (יָא אִבְּנִי)
אֶת שֶׁעַל לִבִּי
הוּא שֶׁלִּבִּי נִשְׁאָר שָׁם, בַּמִּזְרָח
וְעַל אַף הֱיוֹתִי כֻּלִּי מַעֲרָב
מַעֲרָבִי אַנְטִי עֲרָבִי
מְעֹרָב בִּבְלִיל דַּעַת רְווּיַת אֲנִי
שֻׁמָּן טְרַנְס יְשׁוּרוּן מַבְעִית
שֶׁלֹּא נוֹתֵן לִי מָנוֹחַ
מְדַבֵּר עִם קוֹלוֹת
צְבָעִים
רֵיחוֹת
זוֹעֵק אָ מָאַס בָּאֲכָּה
וַאֲנִי אֵין לִי כְּלוּם
צֵל אָפֹר שֶׁל סָאמָרָה יְרֻקָּה
שֶׁל קָאמֵר וְסַבָּא אָהוּב
שֶׁעָלָה עִם מִזְוָדָה בָּהּ מִלִּים
וְגִלָּה שֶׁהֶחֱלִיפוּ פֹּה אֶת הַמַּטְבֵּעַ
אָה, סְלִיחָה אֲדוֹנִי (תּוֹדָה בֶּאֱמֶת)
הַמַּטְבֵּעַ לָשׁוֹן יָצָא מִשִּׁמּוּשׁ (אַתְּ לֹא מִצְטַעֶרֶת)
פֹּה לֹא קוֹרְאִים לְזֶה
יָא עַיְנַי, יָא רוּחִי
וְסַבָּא שֶׁלֹּא יָדַע לָשִׁיר בְּעִבְרִית רָזָה
הִשְׁלִים וְהִשִּׁיל אֶת הִשְׁפִּיל הַמַּשְׁפִּיל
שֶׁל כֶּפֶל לָשׁוֹן גָּדוּשׁ
עָשִׁיר
לֹא מוּבָן
יָא אִבְּנִי רוּחַ מִן הוֹן / אָ כְּאַלְתּוֹלַאקְ
אָנָּא מִן אַאעַבְּרַה אַל נַאהְרִי

 

 

ב. אני / פרויקט היברידי בלי מפתחות

 

אֲנִי שׁוֹמֵעַ מוּסִיקָה קְלָאסִית
בְּאָזְנִיּוֹת בְּתוֹךְ סִפְרִיָּה
עִם חוֹקְרִים בִּירוּשָׁלַיִם
וְרוֹצֶה לִכְתֹּב בְּעִירָאקִית
אֲבָל עַל אַף שֶׁאֵינִי מֵבִין
מוּסִיקָה קְלָאסִית וְעִירָאקִית
שְׁתֵּיהֶן מִתְנַגְּנוֹת בִּי בְּאֹפֶן
שֶׁגּוֹרֵם לִי לְהֵחָנֵק
מִדְּמָעוֹת

 

 

ג. סבתא דיברה אחרת

 

מִלִּים שֶׁאוֹמֶרֶת לִי סָבְתָא מְנוּחָתָהּ עֵדֶן:
עַד שֶׁלֹּא תָּבִין שֶׁלֹּא אַתָּה כּוֹתֵב
מִישֶׁהוּ כּוֹתֵב אוֹתְךָ
תֵּן לוֹ חֹפֶשׁ לְהַקְלִיד (חֹפֶשׁ בְּכִי רַע)
אֶת מָה שֶׁהוּא הָיָה רוֹצֶה שֶׁאַתָּה תִּרְצֶה לִכְתֹּב
רַק כָּכָה אוֹהֲבִים בֶּאֱמֶת
מְסִירוּת נֶפֶשׁ עַד כְּלוֹת כָּל הַכּוֹחוֹת
וִתּוּר מִדַּעַת עַל עַצְמְךָ כְּמִי שֶׁבָּנוּי
עַל יְדֵי מֶרְכָּז שֶׁל הַכָּרָה מוּדַעַת
כְּתִיבָה מְפֻזֶּרֶת עַל פְּנֵי דּוֹרוֹת שָׁנִים וְסוּגוֹת
כְּתוֹב בְּנִי, כְּתוֹב
כְּתוֹב לְמַעַן יֵדְעוּ הַדּוֹרוֹת הַבָּאִים
כְּתוֹב לְמַעַן תִּזְכֹּר אֶת אֲשֶׁר שָׁכַחְתָּ
כְּתוֹב כִּי לֹא הָיָה בִּי כּוֹחַ לִתֵּן לָךְ
כְּתוֹב כִּי אָבִי צִוַּנִי עַל כָּךְ
כְּתוֹב כִּי חָבוּי בָּהּ בַּכְּתִיבָה
מוֹרִיד שְׁאוֹל וְחַי בָּהּ
וַאֲנִי חָיִיתִי בָּהּ כָּל הַזְּמַן
שְׁנוֹתֶיהָ נִתְּנוּ לִי עַל אַף שֶׁלֹּא רָצִיתִי
חָיִיתִי עַל זְמַן שָׁאוּל
כָּכָה זֶה – מִן חַיִּים שֶׁל אֲחֵרִים שֶׁכָּאֵלֶּה
תּוֹדַעַת אֲנִי מֻרְחֶבֶת שֶׁזּוֹרֶמֶת
בִּרְחוֹבוֹת הַנָּהָר
נִפְנוּף שָׁלוֹם יַלְדָּה פְּתַיָּה
אֶת חִיּוּכִי נָשְׂאָה הָרוּחַ
שֶׁמַּמְשִׁיכָה לְסַפֵּר
כְּתֹב זֹאת זִכָּרוֹן בַּסֵּפֶר

 

 

ד. השיר על לינה משותפת בקיבוץ רביבים

 

סַבָּא יוֹאֵל יָכוֹל הָיָה לְהִקָּרֵא יְהוֹאֵל
בָּעוֹלָם בּוֹ מַלְאָכִים הָיוּ מְדַבְּרִים
עִם בְּנֵי אָדָם
אֲבָל סַבָּא נוֹלַד בְּאִיטַלְיָה
וּמוּסוֹלִינִי עָלָה לַשִּׁלְטוֹן
וְהָיָה הַרְבֵּה יוֹתֵר דָּחוּף לַעֲלוֹת לָאָרֶץ
מִלְּיַצֵר סִינְתֵּזָה בֵּין רֵנֵסַנְס לִזְרִיחָה
וַיְהִי הַיּוֹם
וַיַּעַל אֶל צִיּוֹ אֵנְצּוֹ
וַיִּשְׁאַל – צִיּוֹנוּת יֵשׁ כָּאן, הַקְרָבָה, מְסִירוּת נֶפֶשׁ, אִידֵאוֹלוֹגְיָה
אֲבָל הַאִם יֵשׁ כָּאן גַּם יַהֲדוּת?
אֲבָל צִיּוֹ אֵנְצּוֹ צָנַח מִמָּרוֹם
מַלְאָךְ שֶׁנִּלְכַּד עַל יְדֵי הַקְּלִפּוֹת
וְעֻנָּה וְעָנָה:
דֶּה אַנְגֵ’לִיס – הַמַּלְאָךְ יְהוֹאֶל
לֵךְ תַּמְתִּיק אֶת הַמַּיִם.

 

כָּל זֶה בִּיקוּם מַקְבִּיל
בְּפֹעַל כָּל זֶה לֹא קָרָה
רַק סָבְתָא פָּאוּלָה חָלְמָה
וְלֹא רָצְתָה לְהַגִּיד.
מִפְּנֵי כְּבוֹדוֹ שֶׁל סַבָּא,
שָׁתְקָה.
כָּךְ לִמְּדוּ אוֹתָהּ בְּאִיטַלְיָה
– לֹא לְהִתְלוֹנֵן,
מִשְׁפָּחָה לִפְנֵי הַכֹּל.
וַתֵּלֶךְ אַחֲרָיו בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה
וַתָלֶן בַּלַּיְלָה הַהוּא.

 

 

ה. עוד שיר על לינה משותפת בקיבוץ רביבים

 

לִינִי פֹּה הַלַּיְלָה,
כָּךְ אָמַר סַבָּא גִּדְעוֹן
עֵת קָבְרוּ לְיָדוֹ אֶת טְבוּחֵי בְּאֵרִי
לִינוּ פֹּה הַלַּיְלָה בְּאַדְמַת הַנֶּגֶב בָּהּ נִקְבַּרְתִּי אֲנִי
אֵינִי יוֹדֵעַ עִבְרִית
נֻקְשׁוּת שֶׁהָיְתָה בִּי
מְנַקֵּשׁ אֶת אַדְמַת רָמַת נֶגֶב
הִתְקוֹשְׁשׁוּ וְקֹשּׁוּ
נוֹק נוֹקֵשׁ עַל דַּלְתֵי מְרוֹם
פֶּן יָקוּשׁ
כָּל זֶה כְּבָר נֶאֱמַר בְּעִבְרִית
וַהֲרֵי אֲנִי אֵינֶנִּי מֵבִין עִבְרִית
מִקְרָאִית שֶׁזּוֹעֶקֶת וְנוֹקֶשֶׁת
וְהָיָה בַבֹּקֶר אִם יִגְאָלֵךְ טוֹב יִגְאָל
גַּם זֹאת אֵינִי מֵבִין
אֵיךְ בֹּקֶר
אֵיךְ טוֹב
אֵיךְ יִגְאָל
טוֹב יִגְאָל, לִינוּ פֹּה הַלַּיְלָה
בָּאֵי בַּמַּחְתֶּרֶת, יְדִידַי
כָּל שֶׁנּוֹתַר לָנוּ מְשֻׁתָּף הוּא
טְבוּחִים יְהוּדִים
שׁוּב
בְּאַדְמַת רְבִיבִים, קְבוּרָה זְמַנִּית
עַד נָשׁוּב עֲדֵי בְּאֵרִי
שֶׁסְּתָמוּם פְּלִשְׁתִּים

מֵרֹעַ כֹּה גָּדוֹל צָרִיךְ לְהִסְתַּלֵּק –
conviensi dipartir da tanto male
עַד שֶׁתִּגָּמֵר עֲבוֹדַת הַתַּרְגּוּם
וַיַּפֵּל אֱלֹהִים תַּרְדֵּמָה
לִינוּ פֹּה הַלַּיְלָה
לִינָה מְשֻׁתֶּפֶת אִתִּי,
נַוָּדִים כְּלָלִיִּים
בְּלִי בַּיִת פְּרָטִי
עַד שֶׁנֵּדַע לְתַרְגֵּם
אֶת כָּל שֶׁאָבַד לָנוּ בְּגִלְגּוּל מְחִלּוֹת
כֹּה אָמַר סַבָּא גִּדְעוֹן
בְּאִיטַלְקִית מְהֻקְצַעַת:
חַלּוּ נָא פְנֵי אֵל
מוֹלֶדֶת הַמָּוֶת יָפָה הִיא
הִנֵּה – וְגֹאֲלֵךְ חַי אֲנִי – חַי!
כֹּה עָנוּנוּ אַחֵינוּ (בארמית)
וַיִּהְיוּ כֻּלָּם זֹהַר

 

 

 

סיוון התשפ”ד

 

 

 

 

[1] על אף שאיני מבין ערבית, את השיר תרגמתי וכתבתי מעיראקית מדוברת. הנוסח שנכתב אצלי כלל כמה ביטויים שלא ניתן היה לתרגם, והושמטו בשל כך. עם הקוראים הסליחה.

פרוזה

“אפרת דמשק אפרת” – זוכה פרס ספיר התש”ף 2020 – פרק ראשון

ארנון איתיאל

שקרנים מזוינים זה מה שעובר לו בראש כשהוא רואה אותם מתחילים עם האחי שלהם וכל הקרבה המשיחית, יושבים שיכורים סביב לאש. היה נותן את נפשו עבור כל אחד מהם אבל הוא שונא אותם. את האמונה למראית עין, את אהבת האדם המזויפת במתק, את ההיפתחות הכוזבת של הנפש.
הוא מכיר את הנפש הזאת.
גנבים שלבם לבֶּצַע. נשמות קרועות שהבדידות העבירה על דעתן, אכזרים כלפי כל אבן או אדם שגורמים להם לעצור ולהתבונן על עצמם.
הוא לא זוכר מתי בדיוק הצטרף לג’מעות, אבל זוכר את הפעם הראשונה שדיבר עם שרגא.
איש כבר לא ציפה לראות אותו יושב בכיתה ומשתתף בשיעור, איש לא יחפש אחריו. שמחה קטנה הסתננה בין מכאוביו כשהבין שמחכה לו חצי שעה של חופש ושקט עד הצלצול הבא. הסתכל סביבו, איש לא נראה בחוץ. לא מורה, לא תלמיד, רק שמעון השרת יצא מבניין הכיתות של הגדולים לכיוון המחסן שלו. מהמרחק הזה השרת הזקן לא היה יכול לראות אותו, הכול בסדר. התכופף, הטה את פניו לאדמה כך שהדמעות ינשרו מעיניו ישר לכורכר בלי לגעת בפנים, החזיק את עפעפיו פקוחים בלי למצמץ. אז, בשנים ההן, האמין שכך יוכל להסתיר את עקבות הבכי.
ילד איפה הכיפה שלך.
ישב בשולי מגרש הכדורגל. כדי לראות מי דיבר אליו הרים את עיניו, עיווה את פרצופו בגלל השמש. הוא היה בכיתה ד’ ושרגא בכיתה ה’, הוא ישב מעופר ושרוט על הכורכר הרותח ושרגא היה התלמיד הגבוה בבית הספר. הוא ידע שהילד הגבוה שייך לחבורה של המשיח, מסתובב בעולם שקט ומוגן, ולא הבין לשם מה הוא בא להשתעשע בו עכשיו, כשהכול כבר נגמר.
לבסוף ענה לשרגא, אני חושב שהיא על הגג של הצריף מעבדה.
זרקו לך את זה לשם.
משך בכתפיו, לא הבין למה הילד הגבוה שואל. כל הילדים ראו, כולם ידעו. הטקס עצמו השתנה על פי גחמותיהם של המשיח וכלביו, אבל הסיום, שבו הכיפה שלו נזרקה על אחד הגגות, כבר היה עניין של מסורת. כשהרים שוב את ראשו שרגא הלך.
קם, החזיק בידיו את מכנסיו הקרועים שלא יישמטו, צלע אל עבר הסנדל הבודד הזרוק באמצע המגרש ונעל אותו. השפשופים הטריים במרפקים ובברכיים זימזמו בכאב, אוזניו וצדי ראשו בערו, זכרו את הסטירות.
בדרך למקום הסודי שלו מאחורי בניין המנהלה ראה שוב את שרגא הולך לעברו. קפא על מקומו, התכונן, אבל שרגא רק הושיט לו את הכיפה והמשיך ללכת.
למחרת שרגא הציע לו לבוא למחבוא של הג’מעות והוא הלך איתו. ישב ליד השיח הענקי שבין גזעיו הפנימיים הם היו מתכנסים, שרגא עמד לידו ושתק, חפר ברגלו בעלים המרקיבים. ג’יזס הגיע, נעץ בו עיניים ונכנס לשיח, אחריו בא המשיח, נכנס לתוך השיח בלי להביט בו, אבל הוא זכר את הסטירות, את הנחת שבה יצאו מפיו של המשיח המילים, תחזיקו לו את הידיים, תורידו לו את המכנסיים.
שבועיים ישב שם, ליד השיח של הג’מעות, התאמץ לפענח את המלמולים הסתומים, נדקר בפרצי הצחוק הפתאומיים. בעזרת מקל ערם תלוליות רקבובית על העפר השחור, ברא לעצמו ארצות חדשות שאינן יודעות עליו דבר. לא ידע אם הוא שומר, שוליה, או שהם פשוט שכחו אותו. רק זאת ידע, שהמכות בבית הספר פסקו ושאף ילד אחר באפרת לא הגיע כל כך קרוב למשיח ולחבורתו.
אחרי שבועיים יצא שרגא מהמחבוא ושלח אותו לצרכנייה. כשחזר, לא היה איש בחוץ לקבל מידיו את בקבוק השתייה. הוא חיכה זמן רב ולבסוף נכנס לתוך השיח והיה לאחד מהג’מעות.
כשהיה בכיתה ז’ ושאר הג’מעות ב־ח’, הם נסעו לאל קודס. המקום של הג’מעות עבר בינתיים אל מאחורי הבית של ג’יזס, מתחת לחלון חדר השינה של הוריו. כולם באפרת ידעו שהמורה לספורט משאירה את המפתחות על הגלגל הימני הקדמי של המכונית האמריקאית הישנה שלה, אבל רק להם היה האומץ לקחת אותם.
נסעו באוטו האמריקאי של המורה לספורט לגנוב סיגריות באל קודס. מושבי העור של המכונית היו עצומים, והג’מעות נבלעו בהם כמו ילדים שהגננת הפרידה ביניהם. בהיעדר קהל נפסקה ההצגה. בפחדם כל אחד היה לעצמו, ילד אחד. היה מוזר לראות את ג’יזס, שרגא ופאפוס יושבים מבוהלים ברכב הענקי; קטנים ורגילים. באפרת פחדו מהם, אפילו הילדים הגדולים שלמדו בישיבות, חסרי רחמים כצבוֹעים, אפילו הם לא רצו להתעסק עם המשיח ולבדוק אם הסיפורים עליו נכונים.
אף שכבר היה אחד מהם, עדיין לא ידע מה הוא עבורם. ג’יזס נתן למשיח נאמנות מוחלטת ואכזריות שעיניה לטושות ללא עפעפיים; פאפוס היה השרת והליצן ושרגא עזר למשיח לחשוב. גם בתוך המכונית הנוסעת לאל קודס, גם כשהיו חמישה ילדים מפוחדים שאין להם איש לבד מעצמם, נותרה החידה סתומה. המשיח שישב מאחורי ההגה ניסה להצחיק אותם, והם נענו לו צוהלים בקול רם מדי. ממנו לא ציפו והוא לא טרח, הביט מהחלון אל הנוף שנעלם באור אחרון ולעס את אגודלו.
הוא וג’יזס העלו רעיונות לפעולות. לאחרים לא היה אכפת; כל מה שעניין את שרגא היה לפרוץ מנעולים, ופאפוס היה פאפוס. המשיח הקשיב ואמר יכול להיות, ובכל שעה נוספת שחלפה בשתיקה, הרעיון שלהם נראה יותר מטופש וילדותי, עד שנמוג.
המשיח יזם והחליט. הוא היה המנהיג הבלתי מעורער של הג’מעות. אף לא אחד מהם שאל את עצמו אם אפשר אחרת. עבור ג’יזס ופאפוס המילים של המשיח היו קודש, לא פחות. הוא הלך איתם אחריו, לא היתה לו בררה, הִסְכין עם המציאות שבה המשיח הוא הפוסק אבל לרגע לא ראה בו רעבע. הולך אחריו, זוכר הכול, מלקט עבור עצמו את השגיאות, החטאים והחולשות של המנהיג. זוכר הכול וממשיך ללכת.
המשיח היה הבכור מבין שלושה אחים. כשהיו ילדים נהרג בן הזקונים בנפילה מגגו של מבנה בבנייה. השאלה מי מבין האחים הגדולים היה אמור לשמור עליו באותו אחר צהריים קפוא נותרה פתוחה. האשם ניתז בין בני המשפחה ככדור אש, ושני האחים החיים רותקו זה לזה בכבל שנאה שעוביו כזרוע. לאיש מבין ארבעת בני המשפחה הנותרים לא היו תעצומות להחזיק נפש נוספת לבד מעצמו, ושאלות כמו לאן אתה הולך ומתי אתה חוזר פסקו להישאל. הפתקים מבית הספר, משלחות המורים וביקורות שירותי הרווחה פסקו. בחלון הבית הפונה לרחוב היה תלוי וילון, שהורד על ידי שכנה טובת לב ונשלח לכביסה במהלך ימי האבל. הווילון לא נתלה מחדש, ומאז השקיף ריבוע החלון לרחוב; עיוור, שחור ועירום.
עבור הג’מעות היה המשיח פתוח עשרים וארבע שעות ביממה שבעה ימים בשבוע, בכל מקום שבו איוו להם משכן היה אפשר למצוא אותו במפנה הלילה והוא ער. אורו הקלוש של הפנס שלאורו קרא את ספריו משך אליו את פצועי הדכה ומוכי הילפת מקרב ילדי היישוב. כך הגיע אליו פאפוס. הפיגור הקל של פאפוס גרם לחברת המבוגרים למשוך את ידה ממנו, אבל לא היה מספיק קשה בשביל להציל אותו משיניה התולשות של חברת הילדים. באלף ואחת דרכים הם הראו לפאפוס לאן לזוז, היכן ראוי לו להתיישב, אך לבסוף, בגילוי נדיר של טוב לב, האיר לו היקום פנים והושיב אותו סמוך למשיח, במקום היחיד שעליו לא הורתה לו אף לא אצבע אחת.
באחד משיטוטיו הגיע פאפוס אל המחבוא של הג’מעות. נכנס מהסס, הביט במשיח, חיכה לראות מאין תתעופף האבן. דקות ארוכות עמד בכפיפתו הנפסדת, המשיח הקורא לא העיף מבט לעברו. לבסוף התיישב הילד על האדמה. שלושה צעדים הפרידו בין המשיח לילד שישב והביט בו. המשיח קרא עוד כמה דפים ובלי להרים עיניו מהספר ביקש מפאפוס שיסתכל אולי במקרה הוא יושב על המצית שלו. הילד מצא את המצית והגיש אותו למשיח בעיניים בורקות.
זו היתה כתוּבּתם. מאז פאפוס עשה דברים עבור המשיח ומאז המרחק ביניהם לא עלה על שלושה צעדים.
ג’יזס היה מספר שאביו שירת בקומנדו הימי וכיום הוא רב־חובל שמפקד על מכלית נפט בשווי מיליארד דולר ששטה במים הבינלאומיים. על אמו דיבר רק אם נשבעת לסודיות. אז היה הילד פוקח עיניים אפורות כגבו של כריש, ובקול נמוך מספר שאמו קצינה במוסד. כל אפרת היתה שותפה לסוד. הילד זהוב השיער גדל אצל רחל העקרה ובעלה, שנקראו בפי הילדים ההורים של ג’יזס. הם קיבלו לאומנה את הילד היפה כמלאכי מרום, וכמו המלאכים היה מביט ממעל אל זולת האדם במבט קר כקרח.
שרגא היה היחיד מבין הג’מעות שלא היה שותף להתעללויות בעברי, והיחיד ביניהם שחטף מכות מאביו כעונש על הפעולות שלהם. הוא היה ילד טוב, היה לו ילקוט. כמו שגריר מארץ זרה הנושא את תיק מסמכיו, כך תלה הילד הגבוה את התיק על כתפיו. היחיד מהם שלא היה צריך את המשיח אלא רצה בו. בניגוד לאחרים, לשרגא היתה בחירה. הוא היה יכול להיות מדריך בתנועת הנוער, שופע קסם וביטחון, עשוי להנהיג. המבוגרים ניסו להניא אותו מלקשור את גורלו בזה של המשיח אבל שרגא היה ממתין בשקט כמה שניות ואז עונה להם, הכול בסדר.
זמן קצר לאחר שחזרו מאל קודס, ישב עברי על מדרגות הכניסה לבניין הכיתות הנמוכות ושמע את תלמידי כיתה ה’ מדברים בהתרגשות על כך שהמשיח קרא למורה שקרן. בערב הם ישבו במחבוא שלהם והמשיח אמר שאסור להאמין לאף מילה של המורה לתורה. לבד הם קראו בספר שופטים, חשו בידיהם את מגע כריכת העור על ניצב חרבו של גדעון, שמעו את נהמת האוויר הנחתך כששמשון הניף את גולגולת החמור, טובח בפלישתים. ומעל כולם יפתח. ישבו תחת אור הפנס בשעה ששרגא הקריא מתוך הספר, נבוך ואמיץ אמר את המילים בן אישה זונה, סיפר את סיפורו של הנער שאיש לא רצה בו.
הם רצו בו. עברי ישב איתם, היה איתם שם, במחנה של יפתח, בשעה שנכבדי גלעד פסעו בין אוהלי הסמרטוטים לאוהלו של יפתח, הרימו רגליהם בין גלי האשפה, נרתעו מהכלבים שנבחו עליהם בשנאה. באו לבקש סליחה מזויפת, להתחנן לחסדיו של יפתח.
לכמה רגעים הוא היה איתם, יחד. הם שכחו והוא שכח את מה שהפריד בינו לבינם, שכח לשנוא אותם בכל מאודו בשעה שהם כולם, כל חמשתם, היו נערים ריקים בארץ טוב, נאמנים ליפתח עד המוות.
מעבר למושאי הערצתם, יותר מעוצם מעשי הגבורה; הם היו מוקסמים מהמרחק.
מאמצים את עיניהם לראות הרחק ככל שיכלו, הידיעה שמעבר לטווח העין נמשכים ארץ ועוד ארץ, אופק ועוד אופק, הטילה עליהם כישוף. הדרכים הנמתחות ישר והלאה היו עורקי חלומותיהם, ענני גשם רוכנים ונוגעים בערבות לאין שיעור השתקפו בעיניהם. המום ונעלב ראה כל אחד מהם לנגד עיניו את מדינת היהודים מוסרת נתחי אדמה לידי אויב חלש ופחדן.
בלילות דיברו על נסיעות ליליות אל עומק מדבר סיני, חוות סוסים ובקר נפרשות בסוואנות של מואב ואדום, קפה רותח בכוס גדולה הנלגם בבוקר קפוא על מדרגת אבן בצוקי חורן. בימים ראו שיירות פליטים יהודים נעקרים מנחלתם ויהודים נוהגים בהם. במקום גזע לוחמים נימולים מטילי אימה שאיש לא מהין להישיר מבט לעיניהם, ראו את ועד השטעטל נמוש מפני חלאות אויב נבער, מוכה גרדת. שוליו המשוננים של חלומם השבור פצעו את לבם, והם הבינו שהסיפורים על אודות היהודי האמיץ, המתנער, שסופרו להם לפני השינה, היו שקר. ההבטחה שהיתה מדינת היהודים, התקווה לחופש, אלה נבלו, נטועות לשווא בקרקע מלוחה מפחד ומעצב. ילדים טעויים ומובסים, הבינו שאם יש דרך אמת לשבט יהודה, עליהם למצוא אותה בעצמם. כל אחד מהם החל לחפש את הדרך חזרה אל מקור החיוּת, וכשהגיע, חבריו כבר חיכו לו שם.
לכל אחד מהם היתה דרך משלו להגיע אל המקום האחד. הנער שעברי היה חזר בדמיונו לשנות ילדותו, אל הבקרים שבהם בילה לבד בחצר גן הילדים הנאפית בשמש, שומע מתוך הגן את שירי ההלל מחרישי האוזניים על צדיקותם של אברהם יצחק ויעקב. נבהל מהמחשבה שחלפה בו, פזל בפחד אל הגננת השרה בקול, שמא תקרא את המחשבה על מצחו. לא העז לבטא זאת במילים, אבל מה שחש בתור ילד כשקרא על מעללי יעקב, היה בושה ובוז. יעקב החלש, הקטן, יושב האוהלים, זה שלא החזיק מעדר מימיו, קשר עם אמו הנכלולית לרמות את האב הזקן ואת בכורו הטוב, החזק, שהיה רגב מרגבי האדמה, שריחו היה ריחה. עשיו; עשיו הטוב, הנאמן, הישר כתלם הנפתח, שאהב את אביו, שסלח לאחיו הגנב, אותו שמה הגננת ללעג ולמשטמה, ולתוך אמתחתו של יעקב חולם החלומות, שבה היתה מונחת בכורת אחיו, הכניסה הגננת גם את אהבת האנשים. הוא המשיך לחטט באדמה, לחפור אל שורשי העץ, לגלות את הכיב הראשוני שפשה בשורשים, לראות היכן התחילה המחלה, עד שהגיע אליו, אל יסוד השושלת; אל קין.
הראשון שעשה את הפשוט, המתבקש, שלא ביקש להיות יפה, שנשאר איש כפי שנברא. קין, שהרים את האבן כי היה צריך ודי. חף מאשם, נקי ונחרץ, החזק שניצח.
מי הטוב ומי הרע. האברכים הלבנבנים, ניני ניניו של קין, שנרקבו בספריהם, שהשתוקקו לשאת חן, שהתעלפו למראה דם, שהאשם נהג בהם כמו כלב נחייה בבעליו, עבורם השאלה מי הטוב ומי הרע מילאה ספרים של דיונים. רבנים ופרופסורים הוציאו מהשאלה הזאת את מחייתם. קין העומד מעל גופת אחיו החלש, בידו האבן מרובבת דם ומוח, לא היה מבין את השאלה. מה זאת אומרת מי הטוב. האיש לא ירד לפשר המילה, אבל לו היה נשאל, היה מבין מספיק כדי להגיד שמי שנשאר לעמוד הוא הטוב.
במהירות ובבטחה התרחקו הג’מעות מהאתוס הציוני, מדלגים מעל גדרות האורתודוקסיה, וככל שהתרחקו הלך האוויר ונעשה חריף בצחותו. כל צורה של ממסד מחשבתי, לרבות תפיסת האלוהות, היתה חשודה בעיניהם. הם התחילו לכנות את עצמם יהודאים. את הישראליים כינו צָיונים, במלרע, או צָייוֹנִים, במלעיל. בהכרתם הדתית היתה השבטיות היהודאית יסוד מוסד. החומר, הגוף על חושיו ויפעתו היו עיקר אמוני. האהבה, התפילה, הלימוד והחסד — כל אלה הצטופפו וריווחו מקום לכיבוש, לנקם, להרג, ללקיחה, לצדקת החזק, שהוחזרו אחר כבוד לשבת בספסלים הקדמיים של בית המדרש.

שירה

עולם שיש בו אמא

אלחנן ניר

א
אֲנִי רוֹתֵם אֶת שְׁאֵרִיּוֹת זְכוּת הָאָבוֹת שֶׁלִּי
אוֹסֵף אֶת כָּל שְׁעוֹת הַהִתְבּוֹדְדוּת
כְּדֵי לִבְרֹא לְךָ עוֹלָם
בּוֹ אִשָּׁה לֹא נֶעֱקֶדֶת בְּפֶתַח הַבַּיִת
וְשִׂנְאָה הִיא מִלָּה שֶׁאֵין בָּהּ סַכִּין.

הֲכִי פָּשׁוּט: עוֹלָם שֶׁיֵּשׁ בּוֹ אִמָּא

 

ב
שָׁעוֹת אֲנִי כְּבָר מִסְתַּכֵּל עָלֶיךָ
מִתְמַקֵּד בִּכְבָרַת הַפַּחַד,
בַּחִתּוּכִים הַתְּמִימִים עַל הָעוֹר

 

ג
חוּץ מִשָּׁנִים שֶׁל צָמָא אֵין לִי דָּבָר לָתֵת לְךָ

עוֹד יַגִּיעוּ לֵילוֹת שְׁלֵמִים שֶׁל הֲלִיכָה פְּרוּמָה בָּרְחוֹבוֹת
שֶׁל גְּהָרַת הַתְּהוֹם הָרַע. (תֵּדַע כְּשֶׁהוּא הִגִּיעַ רַק כְּשֶׁלֹּא תּוּכַל לְסַפֵּר עָלָיו)

גַּם כְּשֶׁאֲנָשִׁים כְּבָר לֹא יִתְבַּיְּשׁוּ לְדַבֵּר אִתְּךָ
אַף פַּעַם לֹא תִּהְיֶה אֶחָד מֵהֶם.
גַּם הַמַּאֲכֶלֶת שֶׁעַל הַצַּוָּאר
וּכְאֵבֵי הַפַנְטוֹם שֶׁל הָאַהֲבָה כָּאן כְּדֵי לְהִשָּׁאֵר

 

ד
גַּם אֱלוֹהִים יֵלֵךְ וְיִשְׁתַּנֶּה לְךָ מוּל הָעֵינַיִם.
הָיִיתִי רוֹצֶה לוֹמַר לְךָ שֶׁתַּרְגִּישׁ אוֹתוֹ יוֹתֵר
שֶׁנַּעַר הָיִיתִי וְגַם זָקַנְתִּי וְלֹא רָאִיתִי יָתוֹם נֶעֱזָב.
אֲבָל יֵשׁ רְגָעִים שֶׁזֶּה רַק אַתָּה

 

ה
אַחַר-כָּךְ תִּהְיֶה הַתְּקוּפָה שֶׁל נִסְיוֹנוֹת הָאִמּוּץ הַדִּמְיוֹנִיִּים
כָּל אִשָּׁה עִם מִטְפַּחַת תַּהֲפֹךְ לְפּוֹטֶנְצְיָאל
אַתָּה תַּבִּיט בָּהּ וּתְחַכֶּה.
יִהְיוּ הָרְגָעִים שֶׁכִּמְעַט תָּרוּץ אֵלֶיהָ וּתְבַקֵּשׁ

וְהַנְּסִיעָה, וּרְצוּעוֹת הַתְּפִלִּין כְּפַסֵּי הָרַכֶּבֶת בַּתִּיק
וְהַדָּם הוּא הַנֶּפֶשׁ דּוֹפֵק בִּסְעָרָה

אַתָּה עַכְשָׁו בַּדֶּרֶךְ אֶל אֲרָצוֹת לֹא זְרוּעוֹת
וְכָל לַיְלָה בְּחֶדֶר רֵיק אַחֵר
וְיָמִים שְׁלֵמִים עַל הָעַרְסָל מְחַפֵּשׂ תְּשׁוּבָה
מַקִּיף עַצְמְךָ בְּעִגּוּל, דּוֹרֵשׁ הִתְגַּלּוּת

 

ו
הַנּוֹרָא מִכֹּל נִפְרָט לִרְגָעִים קְטַנִּים
לַמַּבָּט הֶעָזוּב הַנִּזְרָק אַחֲרֵי סֵדֶר עֶרֶב לַנַּיָּד,
לַיְּדִיעָה שֶׁאַחֲרֵי שֶׁמְּדַבְּרִים עִם אַבָּא
אֵין אִמָּא

 

(אחר רצח דפנה מאיר הי”ד, שבט תשע”ו)

שירה

ושוב מופגזת אלטלנה

עקיבא נוף

 

וְשׁוּב מֻפְגֶּזֶת אַלְטָלֵנָה
וְהַסֵּזוֹן, שׁוּב, בְּלִי לַחְדֹּל,
כְּשֶׁהַשִּׂנְאָה, מֵאָז, עוֹדֶנָּה,
הֲרֵיהִי שׁוּב כָּאן, וּבְגָדוֹל.
עוטָה מִלִּים שֶׁל צוּף וְיֹפִי,
כְּשֶׁבָּאַחֵר רוֹאִים רַק דֹּפִי,
נוטֶפֶת טוֹן שֶׁל הִתְנַשְׁאוּת –
אֲבָל שָׁרִים הֵם עַל “רֵעוּּת”,
בְּלִי גְּבוּל לְרֹעַ, לַצְּבִיעוּת
וּמְכַנִּים הֵם זֹאת – “סְבִירוּת”
כְּמוֹ הַהוּא, שֶׁחָמָס וְרָצַח אֶת הוֹרָיו
וּפוֹנֶה לַשּׁוֹפֵט לְבַקֵּשׁ רַחֲמָיו,
שֶׁהֲרֵיהוּ יָתוֹם גַּם מֵ-אֵם גַּם מִ-אָב;

 

טוֹבְלִים וְשֶׁרֶץ בְּיָדָם
עַל דֵּמוֹקְרַטְיָה מְדַבְּרִים,
תּוֹךְ הִתְעַלְּמוּת עַל כִּי הָעָם –
בַּקַּלְפִּי סָח דְּבָרִים בְּרוּרִים:
מִי הַמּוֹבִיל וּמָה הַדֶּרֶךְ
וּמָה “נָאוֹר” וּמָה “נָבוֹן”,
כָּל קוֹל בַּקַּלְפִּי הוּא שְׁוֵה עֵרֶךְ
וְאֵין יִתְרוֹן לְאַף צְפוֹן-בּוֹן.

 

אֶל רוֹמָא צָעֲדוּ פָאשִׁיסְטִים,
נושאֵי דְּגָלִים, צוֹוְחֵי קְלָלוֹת,
אַחֲרֵי הַדּוּצֶ’ה, מוּסוֹלִינִי,
הַשָּׁלָב הַבָּא הָיָה – אָלוֹת.
בְּכֹחַ מְאֻרְגָּן, מֻפְגָּן,
עָלוּ עַל רוֹמָא בְּמִצְעַד,
עַכְשָׁו, מַעְתִּיקִים לְכָאן,
מוֹפָע – “הַקַּלְפִּי בָּהּ נִבְעַט”.
קוֹרְאִים לְפּוּטְש לְלֹא בְּחִירוֹת

חוֹרְצִים פְּסַק דִּין בְּלֹא מִשְׁפָּט,
כְּמוֹ נֵירוֹן – אֵש שׁוֹלְחִים לִבְעוֹר
וּבוֹ בַּזְּמַן – נוֹגְנִים כִּנּוֹר.
מְמַלְמְלִים בְּקוֹל מוּנְמָך:
“לֹא מִשֶּׁלָּנוּ הוּא”, הִלְכָּךְ –
לֹא יְצֹרַף, לֹא יְסֻפַּח,
לִקְהָלֵנוּ, בְּנֵי פַּלְמָ”ח”…

 

וְאַף בְּתוֹךְ תּוֹכָם – שִׂנְאָה,
וּתְהוֹמוֹת בִּלְתִּי נֶחְצִים
בֵּין אָח לְאָח, בֵּין אֵם לִבְנָהּ,
כְּמוֹ בְּפִלּוּג הַקִּבּוּצִים,
וְהֵם לְכָךְ, כַּמָּה נֶחְמָד,
קָרְאוּ – “אִחוּד” וְ”מְאֻחָד”.

 

כֵּן, אֲנִי לְעוֹלָם, לְעוֹלָם לֹא אֶשְׁכַּח
אֵיךְ אָבִי מֵעֲבוֹדָה הֻדַּח
כִּי הָיָה רֵוִיזְיוֹנִיסְט שֶׁבָּאֵצֶ”ל תָּמַךְ.
זוֹ הַנּוֹרְמָה הָיְתָה עַד בּוֹא מַהְפָּךְ,
וְאָסוּר כִּי נַחֲזֹר וּלְשָׁם נִלָּקַח.

 

וְגַם אִזְכּוּר כִּי שָלְלוּ
אֶת פְּרַס אָקוּ”ם מֵאֲרִיאֵל
וְאֵיךְ לִשְׁנִיצֶר הֵם בִּטְּלוּ
אֶת קַבָּלַת פְּרַס יִשְׂרָאֵל.
אֶת בַּרְדּוּגוֹ וְקֹר דָּחֲקוּ מִ-גַּלָּ”צ אֶל הַחוּץ
וְגַם אֲחִימֵאִיר הֻדַּח מֵעֲרוּץ
“זֶה בִּכְלָל לֹא פּוֹלִיטִי” – עָנוּ כִּדְבָעֵי,
“זֶה הַכֹּל מַמְלַכְתִּי וְרַק מִקְצוֹעִי”.

 

הַכֹּל – בְּמַשְׂטֵמָה גֵּאָה
שֶׁל מִתְנַשְּׂאִים סְפוּגֵי שִׂנְאָה,
הַמְּמַנִּים עַצְמָם לִפְסֹק
מָה הַדֵּעָה וּמָה הַחֹק,
וּמִי ״נָאוֹר” וּמִי “בְּסֵדֶר”
וְכָל הַיֶּתֶר הֵם רַק – ״עֵדֶר “.

 

אַתֶּם הַשּׁוֹלְפִים סַכִּינִים בְּשִׁדּוּר,
תְּגַלוּ לְמוּלְכֶם עָם נָבוֹן וסָדוּר.
אַתֶּם, בְּנֵי זִמְרִי, הַקְשִׁיבוּ נָא טוֹב:
בְּתֵבַת הַקַּלְפִּי – אֲנַחְנוּ הָרֹב,
וְשׁוּב לֹא נִסְפֹּג הַ”תּוֹתָח הַקָּדוֹשׁ”,
דָּמֵנוּ מִכֶּם אֲנַחְנוּ נִדְרֹשׁ;
נָגֵן עַל הַכְּנֶסֶת, שֶׁבִּטּוּי הִיא לַרוֹב,
נִבְלֹם אֶת דַּרְכָּם שֶׁל פּוֹרְעֵי הָרְחוֹב,
וְעֵת תִּתְאַמְּצוּ כָּל גָּדֵר כָּאן לִשְׁבֹּר,
אֶת יֶדְכֶם הַפּוֹרַעַת נֵדַע לַעֲצֹר
דֵּמוֹקְרַטְיַת אֱמֶת אֲנַחְנוּ נִנְצֹר
נַחְסֹם אֶת הַפּוּטְצ’ – בִּיְּמִינֵנוּ הָאוֹר.

 

 

 

 

 

 

ברקע ההפגנות כנגד הרפורמה המשפטית 2023

כללי

בורגנות

צביה מרגליות

 

הָיְיתָה לָנוּ מִטָּה עַל רֹאשׁ הָהָר. מַצָּע שֶׁל קַשׁ מְרֻפָּד בִּפְרָחִים.

הָיִינוּ בָּהּ, אֲנִי וְאַתָּה, וְשֶׁמֶשׁ וַאֲדָמָה וְרוּחַ וְכוֹכָבִים.

אֲנִי רָצִיתִי רַק אוֹתְךָ וְאַתָּה רָצִיתָ רַק אוֹתִי

לָכֵן לֹא הָלַכְנוּ. רַק נַחְנוּ בָּהּ, כְּמוֹ שְׁנֵי כְּרוּבִים.

 

יוֹם אֶחָד, הֶחְלַטְנוּ לְהִתְיַישֵּׁב עַל הַמִּטָּה כְּדֵי לֵיהָנוֹת מֵהַנּוֹף שֶׁל הָעֵמֶק.

אַתָּה הִצְבַּעְתָּ לְמַטָּה וְשָׁאַלְתָּ – “מָה אֵלֶּה?”

אֵלֶּה הָיוּ רוּחוֹת שֶׁל הוֹמוֹסֶקְסוּאָלִים

הֲמוֹנִים, כְּמוֹ צָבָא, חוֹנִים בָּעֵמֶק.

“מָה הֵם עוֹשִׂים?” שָׁאַלְתָּ.

הֵם מַבִּיטִים לְמַעְלָה, לְעֵבֶר הָהָר. מַבִּיטִים בָּנוּ, חוֹשְׂפִים שִׁנַּיִם, רוֹקְקִים

“בְּמָה הֵם מַבִּיטִים?” שָׁאַלְתָּ.

“בִּיפִי תָּאָרְךָ” עָנִיתִי.

“לֹא כִּי”, אָמַרְתָּ, “הֵם מַבִּיטִים בִּכְרֵסֵךְ הַמִּתְעַגֶּלֶת”.

“וּמָה אֵלֶּה?” שָׁאַלְתִּי, וְהִצְבַּעְתִּי עַל מָקוֹם אַחֵר.

אֵלֶּה הָיוּ אַלְמָנוֹת.

אַלְמְנוֹת מִלְחָמָה, אַלְמְנוֹת מַחֲלָה, אַלְמְנוֹת תְּאוּנוֹת דְּרָכִים,

עִם יְלָדִים, בְּלִי יְלָדִים. צָבָא שֶׁל אַלְמָנוֹת מִתְקַדֵּם אֵלֵינוּ.

הֵן רוֹצוֹת לְהַגִּיעַ, הֵן יִתְּנוּ אֶת כָּל חַיֵּיהֶן בִּשְׁבִיל לְהַגִּיעַ, אֲבָל הֵן מִתְגַּלְגְּלוֹת בַּמּוֹרָד.

הֵן רוֹצוֹת אוֹתְךָ, אוֹ אוֹתִי, אוֹ אֶת בִּטְנִי הַמִּתְעַגֶּלֶת, אֲבָל הֵן מִתְגַּלְגְּלוֹת בַּמּוֹרָד.

הֵן חוֹפְרוֹת קְבָרִים, בְּיַחַד, בְּנִפְרָד, וְרוֹצוֹת לְמַלֵּא אוֹתָם בְּמַשֶּׁהוּ. אֲבָל הַקְּבָרִים רֵיקִים.

אַחַר כָּךְ הִבַּטְנוּ דָּרוֹמָה. הָיוּ שָׁם בּוֹגְדִים.

בּוֹגְדוֹת וּבוֹגְדִים. עֲצוּבוֹת וַעֲצוּבִים. נוֹקְמוֹת וְנוֹטְרִים.

הֵם הִתְנַבְּאוּ עָלֵינוּ – “שֶׁקֶר! שֶׁקֶר! הֲבֵל הֲבָלִים! אֵין פֹּה מִטָּה, וְאֵין פֹּה שֶׁמֶשׁ, וְאֵין פֹּה כּוֹכָבִים.

רְדוּ הֵנָּה, גַּם אַתֶּם מְנֻוָּלִים, אוֹ שֶׁתִּפְּלוּ וְתִשְׁבְּרוּ אֶת שִׁנֵּיכֶם”.

וּמִמִּזְרָח הָיוּ עֲקָרוֹת. וּנְזִירוֹת. וְרַוָּקוֹת וְרַוָּקִים, וּפָרוֹת

עִם עֲטִינִים סְתוּמִים סוֹחֲבוֹת אֵלֵינוּ עֲגָלִים מֻרְעָבִים.

 

אָמַרְתָּ – אֶבְנֶה לָךְ בַּיִת שֶׁיָּגֵן עָלַיִךְ מִמַּרְאוֹת קָשִׁים. וּבָנִיתָ בַּיִת. וְהֵקַמְנוּ יִשּׁוּב.

לֹא יָכֹלְנוּ לִישֹׁן עַל הָאֲדָמָה, אוֹ תַּחַת הַכּוֹכָבִים, אֲבָל הָרוּחַ נִכְנְסָה בֵּין הַשְּׁלַבִּים מִדֵּי פַּעַם.

הָיִיתִי שׁוֹאֶלֶת אֶת הַחֲבֵרוֹת – אֵיךְ הַחֲבִיתוֹת שֶׁלָּךְ כָּל כָּךְ נֶהְדָּרוֹת? וּמָתַי אַתְּ מַשְׁכִּיבָה אֶת הַיְּלָדִים?

וְלֹא רָאִינוּ אֶת הָעֵמֶק, וְהָיִינוּ שְׁלֵמִים.

רַק בַּלַּיְלָה הָיִיתִי דּוֹאֶגֶת.

 

רַק כְּשֶׁבְּנֵנוּ הַבְּכוֹר הֵקִים אִרְגּוּן טֵרוֹר, יָדַעְתִּי שֶׁנִּמְצְאָה כַּפָּרָה.

הוּא אָמַר – הַשָּׁלוֹם הוּא חֵטְא, הוּא אֲמַתְלָה

לִרְפִיסוּת, לְבַטָּלָה. הַשָּׁלוֹם הוּא קְלָלָה. אֲרָצוֹת בָּהֶן יֵשׁ שָׁלוֹם

הֵן אֲרָצוֹת בָּהֶן מֵתִים מִמִּשְׁקָל עוֹדֵף. בִּזָּיוֹן, הוּא אָמַר. עַל הַגֶּבֶר לְהִילָּחֵם, הוּא אָמַר,

לֹא לְהִתְעַיֵּיף. מִלְחָמָה, בְּמִי, בְּמָה, לֹא חָשׁוּב עַל מָה, הָעִקָּר – מִלְחָמָה.

הוּא חָפַר בְּבֵיתֵנוּ מַרְתֵּף, יִצֵּר שָׁם רִימּוֹנִים וּמַקְלְעֵי כָּתֵף, וְיוֹם אֶחָד

הוּא יָרַד אֶל הָעֵמֶק. מֵאָז כָּל הַיָּמִים הָיִיתִי דּוֹאֶגֶת.

וּבַלֵּילוֹת הָיִיתִי יוֹרֶדֶת לַמַּרְתֵּף, אוֹתוֹ הוּא חָפַר וְלֹא רִצֵּף, וּמָצָאתִי שָׁם

מַצָּע שֶׁל קַשׁ.

בּוֹא לְמַטָּה. שַׁן אִתִּי עַכְשָׁיו.

מָחָר נֵרֵד אֶל הָעֵמֶק, נֵצֵא אַחֲרָיו. בֵּינְתַיִים נָנוּחַ.

לֹא, אַל תִּנְעַל. הַשְׁאֵר אֶת הַבַּיִת פָּתוּחַ.

 

 

Share

Yehee — Political Poetic Journal