‎17.01.2022‎ / ט״ו בשבט ה׳תשפ״ב

כתב עת פואטי־פוליטי

שירה

שיר שבח לגבירול

אורית קלופשטוק

כתובת: שיר שבח לגבירול מיוחס לאורית בת ישעיהו סעד במלאת אלף להולדת ר׳ שלמה

 

 

יְדִידִי/ יְחִידִי

אַתָּה הַזָּהָב / עַל שִׁמְךָ נִקְרָא הַתּוֹר

לְמוּלְךָ יַשְׁחִירוּ / כָּל פְּנֵי בְּנֵי הַדּוֹר

 

 

מִשְּׁלֹמֹה עַד שְׁלֹמֹה/ לֹא קָם כִּשְׁלֹמֹה

כֶּתֶר מַלְכוּת עַל רֹאשְׁךָ/ וְנָתַתָּ לִבְּךָ/ לָתוּר בְּחָכְמָה

וְאָנוּ מָה

וְזָרַח הַשֶּׁמֶשׁ וּבָא הַשָּׁמֶשׁ/ רְאֵה שֶׁמֶשׁ אֲנוּשָׁה לָעֵת הַחֲדָשָׁה

וְתֵבֵל תֶּפֶל/ וְשָׁפֵל נוֹפֵל/ וְעַתָּה נָקָם/ וְאַתָּה קָם

שׁוֹלֶה מִבְחַר הַפְּנִינִים/ מִמֵּי עֲרָב שְׁנוּנִים

תּוֹלֶה חִבּוּר עֲנָק כְּמַעֲנָק לְכָל רָאשִׁים/ לְמַעַן יַשְׂכִּילוּ רָשִׁים

 

 

צַר עָלֶיךָ הַזְּמַן וְחַיֶּיךָ קִצֵּר/ וַאֲנַחְנוּ עָלֶיךָ נָצֵר/ וְחַיֵּינוּ יֵצֶר

וְנֹאמַר לָאוֹמְרִים/ אֳמָרֵינוּ מָרִים/ וְאִלּוּ אֳמָרֶיךָ אַשְׁרֶיךָ/ מְרִימִים אֲמִירִים

וְאוֹרְךָ לֹא כְּעוֹרְךָ/ כִּעוּרְךָ הֵעִיר אוֹרְךָ/ כִּי עוֹרְךָ קוֹדֵחַ וְאוֹרְךָ זוֹרֵחַ

יְדִידִי הָרָשׁ/ עוֹשְׂרֵךָ- הַדְּרָשׁ/ פַּרְפְּרָאוֹת רָכַשְׁתָּ/ וְזֵדִים הִכַּשְׁתָּ

דָּם יְדִידְךָ יְקוּתִיאֵל בְּעֵינְךָ/ נָדִיב שִׁירְךָ לִנְדִיבְךָ

 

 

אַךְ יְדִידִי אֲשֶׁר בַּשְּׁחָקִים מְשַׂחֵק/ בַּחֲשָׁקַי יְדֵי הַזְּמַן חִשַּׁקְתָּ וְהִנְּךָ שׂוֹחֵק

בְּאֵין חֵיק רִאשׁוֹן וּבְאֵין מְשַׂחֵק/ הִקְשַׁחְתָּ לִבְּךָ וְשָׁחַק כְּאֵבְךָ

וְעַתָּה הַשַּׁחַק לְךָ חֵיק כְּאִלּוּ

מִמְּאוֹר עוֹלָם שָׁמַיִם הִלְבִּינוּ / וְאַתָּה מַמְטִיר/ כַּעֲנָנִים יַזִּילוּ

גּבִירוֹל דּוֹמֶה כְּשַׁחַק עַל אֲדָמָה/ וְאָנוּ מָה

וְאַתָּה מְשַׂחֵק/ תְּכֵלֶת תִּלְבַּשׁ חִישׁ

הַיּוּכְלוּן לַעֲלוֹת שַׁחַק בְּנֵי אִישׁ?

וְאָנוּ בִּישׁ

 

 

וַאֲנִי חֲבַצֶּלֶת שָׂרוֹנִים/ וְשׁוּלַי נוֹגְנִים פַּעֲמוֹנִים/

וְאָעִיר לְדוֹדִי הַשְּׂשׂוֹנִים/ כִּי יוֹם אֲסוֹנְךָ- שְׂשׂוֹנְךָ

וְעַתָּה תֶּעֱרַב שְׁנָתְךָ/ מְנוּחַת עוֹלָם מְנָתְךָ

דּוֹדִי יְדִיד נַפְשִׁי/ הֵן אִי אֶפְשִׁי

שֶׁנָּהָר יְהֵא תַּחַת לְמִכְסֶה/ הֲיִקָּבֵר הַר?

שֶׁאֶת הָרוּחַ אֲדָמָה תְּכַסֶּה/ אֶת הָאָדוֹן הַשָּׁר?

הֵן בְּצִלְּךָ תֵּבֵל תֶּחְסֶה/ יַכִּירְךָ יָדִיד וְזָר

וְאַתָּה עַתָּה מְכֻסֶּה/ וְגָר בַּאֲשֶׁר גָּר

 

 

יְדִידִי/ יְחִידִי

קִלְשׁוֹנְךָ לְשׁוֹנְךָ/ נִצְּחָה אֶלֶף שְׁנוֹת

סוּס אַנְדָּלוּס/ גְּבוּרָתְךָ קוֹל עֲנוֹת

וּמִי יוּכַל עָמוֹד מוּלְךָ/ בָּנִים וּבָנוֹת

יְהֵא זִכְרְךָ לְעוֹלָם/ יְמִין הַשֵּׁם נָטְעָה כַּנּוֹת

 

 

 

 

 

 

 

ביאורים-

כתובת –  שורת כתובת בראש קסידה מציינת את שם המחבר ואת ההקשר לשיר

בית הפתיחה אינו נוקט בכללי הנימוס של לפני אלף שנה, כיוון שבימינו הכללים הפוכים ודווקא יש לפתוח בזהב ובהגזמה למשוך קשב.

ידידי– נכתב כדיאלוג בשיטת גבירול וכהד למשאלתו של גבירול לידיד

יחידי– מיוחס לבדידותו של גבירול כיחיד מול חברה וגם כיחיד לדורות

התור– תור הזהב נקרא על שמו . מוטיב ההפלגה. (בלי לפגוע במהימנות הדברים)

למולך ישחירו– גנאי בתוך שיר שבח כמקובל

פני בני– צימוד שונה אות ובהמשך צימודים שונים עפ״י שיטתו של גבירול

משלמה– שלמה המלך אליו רומז גבירול בשיריו. בית זה הוא בית המעבר בין הפתיחה לגוף השיר

כתר מלכות– ספרו הידוע של גבירול וכן כתר המלך שלמה

ונתת ליבך – שיבוץ מקהלת י״א, י״ג ונתתי לבי לתור בחכמה, מדומה לשלמה המלך

ואנו מה– שיבוץ חסר, אנו מה חיינו.. מה אנו שווים לעומתך

וזרח השמש– שיבוץ מקהלת, זרח שלמה חדש ובא שלמה אחר

ראה שמש– שיבוץ משירו של גבירול, קינה על יקותיאל פטרונו

לעת החדשה– כמו ראה שמש לעת ערב, כאן לעת הזאת, בימינו אין שמש , בעת החדשה השמש אנושה שוקעת כל הזמן

ותבל תפל– תבל מוטיב חוזר בשירת גבירול והיא תפלות, חיי ההבל

ושפל נופל– היום כולם שפלים נופלים

ועתה נקם ואתה קם– וכיום כשאין גאונים כמוך זמן הנקמה של גבירול לקום

מבחר הפנינים– מתייחס לתרגומו ״מבחר הפנינים״ מערבית .

הערה: יש תשתית רעיונית משותפת בין הפתיחה לגוף (הוא זהב מול בני דורו, גם בגוף השיר הוא שמש כזהב, עדיים, מול הדור השפל)

חיבור ענק– מתייחס ל״מחברת הענק״ חיבורו כמו שרשרת ענק שנתן לנו במענק, מוטיב הנדיבות. ענק-מענק צימוד נוסף.

צר עליך הזמן– צר בשני מובנים צר כאויב הזמן אויבו המושבע של גבירול, וכן צר כקצר שנפטר בגיל צעיר

וחיינו ייצר– החיים שלנו חיי יצרים, שיבוץ

ונאמר לאומרים– מענה לשירו ״אמור לאומרים״

צימודים גזיריים א.מ.ר

ואורך לא כעורך..- מתייחס למחלת העור, משחקי צימודים וקישוטי לשון , כעורך- כיעורך- כי עורך צימוד נוסף, וכן שיבוץ ׳אורך עלינו זרח׳

ידידי הרש– מתייחס להיותו עני ברכוש אך עשיר בחכמה

פרפראות רכשת– מתייחס לדברי אבן עזרא עליו ״ורכש הפרפראות..״

וזדים הכשת– גבירול בשיריו אומר שהוא כראש פתן לשונאיו. ״וראש פתן לכל ממיר עצתי״ מתוך ״בפי חרבי״.  זדים- אויבים המתנכלים לו, רמז לאנשי סרגוסה וגם רמז בהמשך לזדים נוספים.

דם ידידך– רומז לזדים שהלשינו על פטרונו יקותיאל וכעסו עליהם. מתייחסת לנאמנותו לידידו-שבח אישי

אך – אך מלשון רק ידידי או מלשון אבל ידידי בכל אופן הוא מול כל הידידים

אשר בשחקים משחק..- כעת שגבירול מת והוא נהנה בשמיים, שזו הייתה משאלתו של גבירול

בחשקי ידי הזמן חישקת– בתאוות ימי הזמן בעולם הזה הוא שלט, כמו חישק גלגל.

והנך שוחק– עכשיו הוא צוחק, עכשיו בא שכרו

באין חיק ראשון– אין אם ואב, היה יתום

ובאין משחק– אין חבר לשחק אתו

הקשחת ליבך ושחק כאבך– נפשו נהייתה קשוחה מהבדידות והכאב שחק אותו

ועתה השחק לך חיק– ועכשיו משעלה השמימה מצא חיק בשמיים כפי משאלתו כל חייו

שחק- בית שהמצלול ש.ח.ק חוזר על עצמו להדגיש את הייסורים שחיקת השיניים מול הזמן, החברה, הבדידות

כאילו– הפסיחה (כמו שעשה גבירול בשירו..) מראה את השבר בזמן, בחייו ללא חיק ומעתה הוא בחיק השמיים

ממאור עולם– מתוך השיר ״ואת יונה״ שבח ליקותיאל, מוטיב המאורות בשבח, וגם ״ממטיר, כעננים יזילו״

גבירול דומה כשחק– הסבתי ״גביר דומה כשחק על אדמה״ שכתב ליקותיאל ב״ואת יונה״

תכלת תלבש חיש– גבירול לובש את תכלת השמיים בקלות ובמהירות כי זה הלבוש המתאים לו, מוטיב הלבוש. תכלת מתייחס לכך שהדעת כיסתה בתכלת בשירו ״לו היתה נפשי מעט שואלת״.

היוכלון לעלות– שיבוץ בית משירי השנינה של גבירול ״הגנבת וכיחשת אמרי״

חיש-איש-ביש – קישוטי שיר

ואני חבצלת שרונים– רמז למחברת הקסידה, אורית בת ישעיהו מחבצלת השרון היא נתניה, ושולי פעמונים כינוי למשוררת פעמוני שירה. אולם התחלפה המילה ״מלאים״ (שולי מלאים פעמונים) ב״נוגנים״ על דרך גנאי והצטנעות ״וקמו אחריהם נוגנים״ שהם המשוררים החדשים הדלים. הבית מתייחס לשיבוץ מ״ואת יונה, חבצלת שרונים״ , ״נוגנים״ מתוך ״ידידי צמקו דדי תבונה״

כי יום אסונך – כבשירו ״יום אסוני- ששוני״ ייחל למותו כיום שיהיה יום שמחתו. מתוך ״ניחר בקוראי גרוני״

ועתה תערב שנתך– תשובה ל״ולא ערבה שנתי״ (בפי חרבי) ברכה שגורה בספרד

מנוחת עולם מנתך– המנה שלך, החלק שלך במנוחת עולמים במותך. שנתך-מנתך צימוד שונה אות

דודי ידיד נפשי– שיבוץ מ״מי זאת כמו שחר עולה״ שיר שבח שכתב גבירול לשמואל הנגיד

הן אי אפשי– פליאה , הרי אי אפשר שאבן גבירול ייעלם במותו

שנהר – גבירול מדומה לנהר , איך ייתכן שנהר יהיה תחת למכסה הקבר? ומדומה להר החכמה, זה שיבוץ נעלם, איך ייתכן לקבור הר

שאת הרוח– איך ייתכן שאדמה תכסה רוח? גבירול הוא הרוח והאדמה חיי החומר ואיך ייתכן שהחומר ינצח את האדון השר שהוא גבירול (אני השר והשיר לי עבד) שאפילו את השירה הוא מכניע

הן בצלך תבל– הרי בצלו של גבירול כל העולם ייחסה, גם בני עמו וגם זרים יכירו אותו

ועתה אתה מכוסה– ועכשיו אתה מכוסה אבל גר באשר גר מתייחס ל״שכני וגורי באשר תגורי״ מתוך ״מה תפחדי, נפשי, ומה תגורי?״ הנפש לא מכוסה אלא גרה במקום נעלם מאתנו

למכסה-תכסה-תחסה-מכוסה – לקוחים כסדרם משיר הקינה של גבירול ליקותיאל ״ראה, שמש״

פרק הסיום מפואר בחרוז מבריח שנות-ענות-בנות-כנות

קלשונך לשונך– כמאמרו ״כי קלשוני לשוני״ (למשל ב״ניחר בקוראי גרוני״)

ניצחה אלף שנות– שיריו ניצחו את הזמן ואלף שנה אחריו עדיין שיריו כאן

סוס אנדלוס– אמנם גבירול מתפאר בדימוי הגמל (בניחר בקראי גרוני) אך כיום ניתן לפאר יהודי בדימוי הסוס שהוא חיה מנצחת מלכותית יפה

קול ענות– שיבוץ ״ויאמר, אין קול ענות גבורה״ (שמות, לב, יח) גבורתו היא השירה כסוס צוהל בקול גדול

מי יוכל עמוד– כפי ששאל מי יוכל עמוד מולי (בניחר בקראי גרוני) כיום גם בנים גם בנות לומדים אותו

יהי זכרך לעולם– ברכה שגורה בזמנו

ימין השם נטעה כנות– מתייחס ל״וכנה אשר נטעה ימינך, ועל בן אימצת לך״ (תהילים פ, יד) גבירול מדומה לגפן שנטע ה׳ בגנו והוא כן בסיס לכל שיבואו אחריו והוא הבן המועדף. כיתום שחיפש כל חייו אב אוהב בחרתי לסיים בברכה אישית זו בשיבוץ נעלם.

 

 

 

 

 

 

יהי זכרו לעולם

 

לרגל אלף שנה להולדתו של ר׳ שלמה אבן גבירול

 

 

 

 

 

 

שירה

את

אלישבע מזרחי

הֵי אַתְּ
כְּבָר שָׁמְרוּ לָךְ לְמַעְלָה מָקוֹם בַּגֵּיהִנּוֹם
וְלָנוּ
בַּצַּד הַשֵּׁנִי
מִלְגַּת כּוֹלֵל מוֹסִיפָה וּפוֹחֶתֶת
הִיא הִיא הַכֹּתֶל הַמַּפְרִיד בֵּינֵינוּ
וּבֵינֵךְ
תִּתְמַסְּדִי כְּבָר רַבַּאק
עִם סוֹצְיוֹלוֹגְיָה לֹא הוֹלְכִים לַמַּכֹּלֶת
עִם עֹנִי כֵּן. שָׁכַחְתְּ?
אוּלַי אֵין בָּךְ אֱמוּנָה
שֶׁהִתְרַחַקְתְּ קְצָת
15 סֶנְטִימֵטֶר מִתַּחַת לַבֶּרֶךְ
וּשְׁנַיִם מִתַּחַת לַמַּרְפֵּק
כְּשֶׁתִּתְקָרְבִי
כְּבָר לֹא נִהְיֶה כָּאן
אַל תָּדוּנִי
שִׁפּוּטִיּוּת בּוֹנִים בְּיוֹם וּמוֹחֲקִים
בְּגִלְגּוּל אוֹ שְׁנַיִם
אֱמֶת נִמְכֶּרֶת אֶצְלֵנוּ בְּסִיטוֹנָאוּת
לֹא כָּמוֹךְ
קוֹנָה אֱמֶת מְיֻסֶּרֶת בְּכַמּוּיוֹת מִזְעָרִיּוֹת
נוּ, 15 סֶנְטִימֵטֶר מִתַּחַת לַבֶּרֶךְ
וְעוֹד שְׁנַיִם מִתַּחַת לַמַּרְפֵּק
קָטָן עָלַיִךְ
הַחַיִּים הֵם אִיקְס
כָּלְשֶׁהוּ בָּרִבּוּעַ
זוֹכֶרֶת?

טור > החלון הציוני

ידידיה גזבר

הכי פופלאריים

היצירות האהובות ביותר באתר יהי
פרוזה

חלום עכשיו

• (עיגול שחור)

חלמתי שהסיסמא הכי פופולרית בבחירות זה חלום בטוח, והבחירות הן על החלום.
השמאל רוצה לחתום הסכם חלום ולהביא את החלום באמצעות טקסט ומסמכים,
והימין אומר שאין פתרון לחלום ולכן מה שצריך זה עיניים פקוחות ומציאות, וכל
הזמן צועק כמו אשתי להתעורר, ומחבל בתהליך החלום. והשמאל מארגן בלילה
עצרת חלום, ושר בקולי קולות שיר לחלום ככה שאי אפשר להירדם, וגדולי הישנוניים
עולים על מיטה ענקית בכיכר, וקופצים עד השמיים וצועקים שצריך חלום, אבל אף
אחד לא הולך לישון. וכבר נעשית מוסכמה שכולם רוצים חלום אבל החלום לא מגיע.
ומתחילה עייפות גדולה, מותשות ותשישות בכל המערכות, עד שנעשית עייפות
מהחלום עצמו. חלום חלום ואין חלום. וכולם מפקפקים ומנהלים סימפוזיונים
האם החלום בכלל אפשרי, ויש תעשיית חלום שלמה של ועידות חלום ומפגשי חלום
וקבוצות חלום – ואז מגיע הנביא השחור.
וסוף סוף משתרר שקט בקהל. והתקוות גואות מהשחור החדש, שלא נראה כמותו, כי
ככל שהוא יותר שחור זה יותר נאור, והשחור הזה זה הדבר השחור הבא. הוא יותר
שחור מיהודי מלוכלך, גם יותר ממזרחי, יותר אפילו מערבי, מאתיופי, ממסתנן מקלט
אוריגינל מאפריקה עם תעודת מקוריות מהיבואן, יותר שחור אפילו מחתול הומלס
עם מזל רע, יותר מעכברוש ביבים, מג’וק על המדרכה, מצואת כלבים, מחור שחור
באדמה, אפילו מאובמה, שכולם – אם באמת מסתכלים ומודים על האמת – בעצם
קצת חומים, ולכן מזוהמים מהאדם הלבן. כי אף צבע עור לא יכול להתחרות בשחור
המלאכותי של השטריימל והחליפה. ולכן אף אחד לא יכול להיות חושך אמיתי,
שרק הוא זה שיביא את הפתרון לחלום, וייתן מענה למצוקה המוסרית של השמש
המחטאת, ושל האור הבוקע מליבנו – אל תוך המאפליה שלו. והשחור האולטימטיבי
עולה על הבמה בכיכר לאור הלילה ונואם את פתרון החלום:
יש לי חלום! החילונים לא יכולים לעשות שלום עם אף אחד, החרדים הליטאים יכולים
אולי לעשות שלום עם הסונה, אבל רק החסידים יכולים לעשות שלום עם השיעה.

רק אנחנו נעשה שלום עם איראן. רק השטריימל יסתדר עם הטורבן השחור. עוד 40
שנה רוב חרדי במדינה. ואז היא כבר לא תהיה מדינה אלימה. אבל לפני כן יש 20 שנה של סכנה, כי עוד 20 שנה רוב דתי במדינה. היום יש רוב מסורתי במדינה וכבר
תראו איך זה נראה. רוב חילוני במדינה היה לפני 20 שנה. אבל מה שאף אחד לא יודע
זה שעוד 60 שנה יהיה רוב חסידי במדינה. ואז, כשהמדינה תגיע ל 120- , היא כבר
לא תהיה מדינת ישראל – אלא מדינת האר”י. והשיח הלוריאני, שהיום הוא אזוטרי
אפילו בעולם הדתי, יהפוך לשיח הגמוני.
ולכן אנחנו צריכים כבר כיום לכתוב את ספרות התחייה של השפה הזו, להכין את
המנגנונים הרוחניים, את החיבור שלה לטכנולוגיה ולמנגנונים הכוחניים, שהמדינה
החסידית לא תהיה מסורסת כמו המדינה החילונית – להיות נחשים דקדושה. לכן
צריך דימויים נועזים. אחרת אלוהים יהיה פסל טקסטואלי. דברים שקשה להעלות
על דל שפתיים – ולכן נשארים מתחת לכובע. כשלראש המדינה יהיה שטריימל – אז
השלום יגיע. והסיבה שהחילונים שונאים את החרדים היא שבתת מודע הם יודעים
את זה, ולכן הם לא רוצים לחלום. ולכן השמאל הער, המואר, והמודע לעצמו, צריך
להצביע יותר שמאלה מהמשותפת, שהם לא מספיק רדיקליים.
אם תרצו אין זו אגדה! ככל שנצביע לאגודה, ונגביר את הריבוי השחור, נקצר את
הזמן המסוכן שבו המדינה דתית-לאומית, עד שנהיה מדינה חרדית. לכן רק שמאלני
מזויף וקרנף לאומני מצביע לערבים – שמאלני אמיתי מצביע לחרדים. החרדים לא
יילחמו בערבים. והערצת המדינה, מיליטריזם ופשיזם רחוקים מהם כרחוק הקוגל
מהפלאפל והשטריימל מכיפת ברזל. הרי הדבר הכי חשוב הוא סיום הכיבוש, לא? כי
רק אז תתחיל בכלל ההיסטוריה. והתקווה הריאלית האחרונה לסיום הכיבוש היא
להגביר את הריבוי הדמוגרפי של החרדים, כי עם הריבוי של החילונים כבר הפסדתם,
כי יותר קל להפגין וליילל מאשר לגדל ילדים, ויותר קל להחליף חתולים מלהחליף
חיתולים, ובוא נראה אותך מתמודד עם ילד בעל תודעה ליברלית מפותחת שצועק
רוצה גלידה. ואם לא תרצו – אגודה זו ותישאר אגודה.

פרוזה

מבקש

יעקב אייזנטל

פעם הייתי מבקש. כלומר, חשבתי שאני מבקש. מבקש במלעיל, מבקש השם, מבאאקש.

אני מתגעגע לשומרי אמונים. מתגעגע לטיש של שומרי אמונים, לסעודה שלישית ולריח הנורא של הדגים והקוגל והזיעה שמטהרת כמו הריקודים בקרב פזורינו בהקפה שישית. מתגעגע לי-ה ריבון, לי-ה אכסוף, לניגונים, לגעגוע. אהבה גדולה, אהבה מטורפת, ואני הולך בלילות שבת הארוכים של מאה שערים כמו משוגע, צועד ברחובות ירושלמיים ארוכים, מאריך את דרכי בסמטאות קטנות עם ריח חם, מדבר לעצמי בג’יבריש של יידיש וערבית, משוחח עם חסידים בזברות בדמיוני, הם חושבים שאני משלהם.

יש לי פרפורמנס של מבקש. אני מכופף את השכמות, מהדק גארטל רחב במיוחד – כ”ו חוטים כמניין הוי”ה דמוי משי דמוי מבקש דמוי לב דמוי מפריד בין הלב לערווה. אנשים יכולים לחשוב שאני אחד מכולם. איזה תענוג, איזה פחד. אני מתענג על השייכות, אני מפחד להיתפס. מה יהיה כשיידעו שאני לא מכאן, שאני זר, שאני בכלל מרגל. הם מדברים אליי ביידיש ואני מהנהן, מפחד לענות, כי המבטא מסגיר, ואז כולם יצביעו באצבע חסידית לבנה שמעולם לא ראתה שמש ותמיד הייתה מוסתרת מחוץ לקפוטה, ויידעו שאני לא מכאן.

אני מבקש, ואני הולך לבית הכנסת של מעייני ישראל. חב”ד פתחו אותו כדי לגייס את החסידים. בית הכנסת כאילו חסידי, אבל חב”ד מנצחת, כמו תמיד, כמו שרק חב”ד יודעת לנצח. אני נותן להם לשחק בי, נותן להם להרגיש שעוד רגע ואני נהיה חב”דניק לנצח. אני מבקש, ואני הולך לבית הכנסת של מעייני ישראל עם טלית מושלכת על כתפי, געפלאכטענע עטרה מכסף לראשי, מבט חולם בעיניי, ופסיעות קטנות ברגליי. אני מחזיק בבית שחיי חסידות מבוארת על שבת. חסידות מבוארת על שבת זה הכי מבקשי שיש. אמצא לי במעייני ישראל חברותא ואלמד איתו חסידות מבוארת על שבת. ממלא וסובב. קל כל כך להיות מבקש, כלומר – להיות עם פרפורמנס של מבקש. ממלא וסובב, ואתם שלי. אני אסביר על ממלא וסובב, אני אסביר לכם, אני אוכיח לכם כמה אני יודע, ואתם תרצו שאהיה שלכם, שאהיה חב”דניק, שאגיע להתוועדות אחר הצוהריים.

בהתוועדות אחר הצוהריים אשתה הרבה וודקה זולה. הבחור שמחלק את הוודקה לא רוצה לתת הרבה, רק קצת, בשביל לחיים. הוא מפחד שישתכרו סתם. לא שותים סתם. רק משפיעים שותים הרבה, או חסידים ידועים בציבור. מבקשים בתחילת דרכם אינם שותים הרבה, אלא מוזגים בעדינות ואומרים די, גענוג, ומחייכים ומהנהנים בעדינות לבחור שמוזג. הם גם אינם יודעים לשתות. מאיפה יידעו? הם הגיעו עכשיו מהכולל, יודעים רק ללמוד גמרא וטור־שולחן־ערוך. אני לא מגיע מכולל, לא לומד גמרא, רק שלא אחשוף את עצמי. אחר כך הוודקה עולה למוח ואני כועס על המשפיע. כמה טיפשות יכולה להיות באנשים? כמה רדידות? כמה שקר? אתם תפסיקו עם זה! אני מהמם אותו בשאלה, מכניס המון מושגים בקבלה. הוא מתפעל מהמושגים בקבלה, ומתעצבן מהשאלה. זה הורס את כל ההתוועדות. הוא כועס, אבל עושה את עצמו כאילו הוא רק מבטל אותי בחיוך, ואז מתחיל את הבינוני. החסידים שהולכים למעייני לא מכירים שירים אחרים, אז החב”דניקים שרים בשבילם את השירים שהם מכירים. עשרה בסך הכול, אולי חמישה־עשר.

עכשיו יגיע הנושר, הפרובוקטור. אני כבר שרוף, מסומן. לא מביאים לי יותר וודקה. הבחור המוזג מסתודד עם המשפיע ושניהם מסתכלים עליי בדאגה. אבל עכשיו, לפי התסריט, צריך נושר. התוועדות צריכה התפתחות בעלילה, סיבוך, מתח, ואז פתרון – מפתיע! ודאי מפתיע. כולם רוצים להיות קרובים לקדוש־ברוך־הוא, שותים קצת וודקה בעדינות ואומרים גענוג, המתגייסים החסידים הוותיקים שותים יותר ומשתכרים וצועקים “ממלא וסובב” ובוכים, ובאמצע הסערה הרוחנית מגיע הנושר־מחמד, הפרובוקטור, האנטגוניסט, ומפוצץ את הבועה. אבל מעייני זה הוליווד, לא מיכאל הנקה, ויש את עקרון קליעת הרעים. החסידים עם טיעונים הרבה פחות טובים, אבל הם מצליחים, בעזרת המשפיע, לצרף את הנושר־מחמד לשורותיהם. כולם מכירים את הנושר־מחמד. יש לו סמארטפון והוא מספר לכולם על החדשות במוצאי שבת, והוא חבר טוב של כולם. אבל הוא כועס, כועס קצת, במידה שתאפשר לו להיות הנושר־מחמד אבל לא לצאת מהמשחק. הוא קם, כאילו מתנודד, וצועק על החסידים הנסערים “הכול שקר, הכול בלוף, לא ממלא ולא סובב, אני מנסה שנים וכלום לא קורה, לכו תנסו קצת לעבור משהו אמיתי בחיים שלכם”, והחסידים כאילו מנסים להושיב אותו, להרגיע אותו, וחסיד אחד, חדש במעייני, מסתודד עם חסידים אחרים ומנסה למצוא פתרון, הם צוחקים. המשפיע קורא לו, שיבוא לשבת לידו. עכשיו זה המתח. שימו לב, חסידים ומתגייסים חדשים. המוח שלי מתפוצץ, נראה לי שכולם יודעים שראיתי את הטריק, והם הולכים להוציא אותי, ולתלות אותי בעמוד חשמל ולכתוב “זה עונשו של מתחזה למבקש”. הנושר־מחמד יושב ליד המשפיע, והמשפיע מתחיל לדבר אליו ברכות מפליאה ובחוזק עצום, ושואל על הטיול שלו לתאילנד, והנושר־מחמד מספר שהוא היה בהכול, בסמים, בנשים, בתאוות – שלא תדעו – קשות מאוד, בכל הדברים הוא היה, וגם הלך לחפש את עצמו במנזרים של הודו, או תאילנד, הוא לא בטוח איפה. אבל המשפיע לא שם לב שהוא מחליף ארצות. אף אחד לא שם לב חוץ ממני. והמשפיע מתחיל לדבר אליו, אבל בעצם הוא בכלל לא מדבר אליו אלא אל כל החסידים, ומתחיל לומר שזה כלום, והכול שטויות, ושיעזוב את כל הדברים האלה, והקדוש־ברוך־הוא נמצא גם בהודו, וגם במנזרים, וגם באפריקה, וגם במקומות הכי גרועים, אין עוד מלבדו, והוא סובב, וממלא, מריש כל דרגין עד סוף כל דרגין, למטה מעשרה טפחים, והכול כדי לגלות את אור אינסוף שלו, והנושר־מחמד מתחיל לבכות ושואל איך הוא יכול לגלות את אור אינסוף אם הוא רחוק כל כך ובהודו, וכולם מתחילים לשיר צמאה לך נפשי – השיר השמור לרגעי מתח בעלילה – והנושר־מחמד בוכה־בוכה־בוכה ושם את ראשו בחיקו של המשפיע ומתרפק, והמשפיע גוער בבחור המוזג שמנסה להזיז את הנושר־מחמד מחיקו של המשפיע.

אני שתוי כולי, מהגארטל ועד לשכמות המכופפות שמבקשות כבר להיחלץ מכאן. כולם חושבים שאני מבקש, גם האברך החסיד שלידי. אנחנו מדברים על כוונות האר”י לסוכות, והוא מהנהן בתנועות לא מורגשות בראשו. ההתוועדות ממשיכה, והנושר־מחמד כבר מצא את דרכו בחזרה לקדוש־ברוך־הוא, וכולם יודעים שהוא ממלא וסובב מריש כל דרגין ועד סוף כל דרגין, ואני בורח החוצה למניינים המוקדמים של מעריב, ובחוץ כל המחפפים שסיימו את ההתוועדות בטרם עת צוחקים בקול מבדיחה של הנושר־מחמד, ואני בורח רחוק־רחוק, בלי מעריב, בלי ממלא וסובב, בלי כלום, משחרר את השכמות, מטה את ראשי ומטעין את עיניי במבט אטום, מסיר את כ”ו החוטים של הגארטל באבחה ומתיישב באוטו.

ספוטיפיי, ראפ גנגסטרים, הכי גבוה שאפשר, הכי חזק שאפשר, הכי בס שאפשר, אהבה גדולה, אהבה מטורפת, ואני משוגע, נוהג, וכולם חושבים שאני חוטא וחצי גוי ששומע מוזיקה נוראית, ואני מסתכל על כל החסידים ברחוב במבט רחוק־רחוק, מלטף את הזברות שלהם ומסובב גארטל ענק מעל המצח שלי, מהדק כ”ו חוטים כנגד הוי”ה בחוזק. יש לי מיגרנה איומה.

נושאים חמים: