‎16.04.2024‎ / ח׳ בניסן ה׳תשפ״ד

כתב עת פואטי־פוליטי

מסה

המחלקה הותקלנו מלפנים

ישראל בלס

לֹא הָיִינוּ מוּכָנִים לָאוֹיֵב. לֹא הָיִינוּ מוּכָנִים בִּכְלָל. לְהַתְקַלָּה, לַתַּקָּלָה, לְטָעוּת, לְמָה שֶׁאֲנַחְנוּ לֹא יוֹדְעִים. שֶׁאֲנַחְנוּ לֹא צוֹדְקִים, לֹא חֲכָמִים לֹא הֲכִי חֲזָקִים.
הֻתְקַלְנוּ מִלְּפָנִים, מֵאָחוֹר, מֵהַצְּדָדִים. הֻתְקַלְנוּ עִם אֶלֶף חִצִּים לְתוֹךְ הַלֵּב הַשָּׁבוּר שֶׁלָּנוּ. הֻתְקַלְנוּ כִּי הָיִינוּ עֲסוּקִים בְּלֶהַתְקִיל, לְהַצְדִּיק, בְּלָרִיב בְּאַשְׁמַת מִי.
הֻתְקַלְנוּ מִלְּפָנִים כִּי לֹא הִתְקַלְנוּ בְּעַצְמֵנוּ. כִּי פָּחַדְנוּ, כִּי לֹא הֵעַזְנוּ, כִּי חָשַׁבְנוּ שֶׁהַכֹּל מַגִּיעַ בְּחִנָּם.
הֻתְקַלְנוּ כִּי הָיִינוּ צְרִיכִים שָׁעוֹן מְעוֹרֵר שֶׁאֲנַחְנוּ בִּכְלָל מַחְלָקָה וְלֹא מְשַׁנֶּה מִי הַמְּפַקֵּד, אֲנַחְנוּ בְּיַחַד עַד הַמָּוֶת.
הֻתְקַלְנוּ. הֻתְקַלְנוּ מִלְּפָנִים. הַכֹּל הָיָה בָּלָגָן. לֹא הֵבַנְתִּי מֵאֵיפֹה יוֹרִים. הַפְּקֻדּוֹת לֹא הִגִּיעוּ, שׁוּם דָּבָר לֹא הִגִּיעַ. הִתְגַּלַּשְׁנוּ מֵהֶהָרִים לְכָל הַכִּוּוּנִים, יָרִינוּ עַל כָּל הָאֲנָשִׁים. הַכָּאוֹס שָׁלַט בָּרְחוֹבוֹת, בַּלְּבָבוֹת.
הַמַּחְלָקָה הֻתְקַלְנוּ. תַּקָּלָה שֶׁל מַמָּשׁ. תַּקָּלָה שֶׁל פַּעַם בְּדוֹר. תַּקָּלָה שֶׁאֵין מִמֶּנָּה חֲזָרָה. צָרִיךְ לַחְתֹּר לִפְעֻלָּה. לֹא לְהִשָּׁאֵר בַּנָּגְמָשׁ הַשָּׁבוּר. לְחַפֵּשׂ מַחֲסֶה אַחֵר. מְכַנֶּה מְשֻׁתָּף אַחֵר. פִּתְרוֹן אַחֵר. תְּנוּעָה. חַיָּבִים תְּנוּעָה לְפָנִים. לֹא תִּרְגַּלְנוּ תנם תקר. לֹא תִּרְגַּלְנוּ שׁוּם דָּבָר. אֲנַחְנוּ לֹא אוֹרְגָּנִיִּים. לֹא מַכִּירִים זֶה אֶת זֶה אֲפִלּוּ בְּשֵׁמוֹת. תַּקָּלוֹת מַגִּיעוֹת בְּלֵילוֹת, בַּחֹשֶׁךְ, כְּשֶׁכָּל הַפִּתְרוֹנוֹת הָרְגִילִים לֹא עוֹבְדִים.
חַיָּל, תִּמְצָא אֶת הַמַּחְלָקָה שֶׁלְּךָ! תַּתְחִיל מֵהַצֶּמֶד, אַחַר כָּךְ הַכִּתָּה, אַחַר כָּךְ מִסְפְּרֵי בַּרְזֶל. תִּמְצָא אֶת עַצְמְךָ!
אֵין לִי מָה לוֹמַר, מָה אֶפְשָׁר לְהַגִּיד. בְּהַתְקַלָּה אִי אֶפְשָׁר לְדַבֵּר. לֹא יוֹדֵעַ מָה לְהַגִּיד הַכֹּל כָּל כָּךְ גָּדוֹל. כָּל כָּךְ מַפְחִיד. מֵאֵיזֶה כִּוּוּן לִתְקֹף? אֵין לִי מֻשָּׂג. צָרִיךְ לְהַאֲמִין בְּנַהָג. אֵין לִי בְּרֵרָה. חַיָּבִים מַטָּרָה. כְּדֵי לְהִתְקַדֵּם צָרִיךְ פְּקֻדּוֹת בְּרוּרוֹת. לִדְבֹּק בְּמַחְלָקָה.
זֶה הַסֵּדֶר הַיָּחִיד שֶׁיֵּשׁ בְּתוֹךְ הַהַתְקַלָּה.

מלך חדש לאמבטיה?

רונן שובל

הכי פופלאריים

היצירות האהובות ביותר באתר יהי
שירה

*

הראל נעים

הָרֶשֶׁת הַקְּרוּעָה בְּמִגְרַשׁ הַכַּדּוּרְסַל

שֶׁצּוֹרְחֵי פָלַסְטִין בְּחִנָּם קָרְעוּ

מָשְׁוָה לְעַצְמָהּ מַרְאֶה רוֹמַנְטִי

עַל הַחֵמָר הַצָּבוּעַ 

הַמְּאֻבָּק מִזִּרְדֵי עֵצִים.

מֵאָז שַׁבָּת לֹא שִׂחֲקוּ בּוֹ

 

עַד שֶׁמְּדַמְיְנִים אֶת הַצְּרָחוֹת וְהַגּוּפוֹת,

וְרוֹאִים מְכוֹנִיּוֹת שְׂרוּפוֹת לְיַד חֲנָיַת הַאוֹפַנַּיִם

וְהַדָּם וְהָאֵימָה, וְאֶת הַמָּוֶת הַמַּצְמִית

עַד אָז הַשֶּׁמֶשׁ נִדְמֵית כְּאִלּוּ זוֹרַחַת

כְּאִלּוּ מְחַמֶּמֶת

הַשְּׂעָרוֹת סוֹמְרוֹת בְּכָל צָעַד

 

בַּמַּכֹּלֶת הַמּוּצָרִים עֲבֵשִׁים

הַקֻּפָּה הָרוֹשֶׁמֶת מְנֻתֶּקֶת

עֲסִיס הַחַיִּים הָפַךְ לְבִצַּת דָּם

בַּבַּיִת, מִשְׁפָּחוֹת שֶׁהִתְמוֹסְסוּ וְאֵינָן

זִכְרוֹנוֹת שֶׁלֹּא יַעֲלוּ עוֹד מִפְּנֵי שֶׁאֵין זוֹכְרִים.

רַק אֲנִי מְדַמְיֵן.

 

אֵיךְ אֱלֹהִים יַצְדִּיק.

הַאִם אֱלֹהִים יַאֲמִין?

נִצּוֹלַת שׁוֹאָה וְתִינוֹק בֶּן שָׁנָה בְּאַחַת?

מֵעַל צַמְּרוֹת הָעֵצִים הָרוּחַ נִרְאֶה נִנּוֹחַ

אֲנִי מְשַׁעֵר שֶׁיֵּשׁ גַּן עֵדֶן,

כִּי בִּקַּרְתִּי בַּגֵּיהִנּוֹם.

שירה

כביש 3

חנה קרמר

שְׂדוֹת הַכֻּתְנָה מְרִימִים דֶּגֶל לָבָן לָבָן

הַשָּׂדוֹת שׁוֹתְקִים. מֶרְחַקִּים

אַחַר כָּךְ הֵם יִבְכּוּ עִם הַגֶּשֶׁם שֶׁיְּטַהֵר גְּוִיָּתָם

אַחַר כָּךְ יִפְרְחוּ כְּאִלּוּ כְּאִלּוּ

תָּם

הַפַּרְדֵּסִים יְרֻקֵּי עַד וְתַפּוּזִים עַל יַד

יְסוֹדוֹת עַל יַד

אַשְׁדּוֹד עַל יַד

גְּדֵרָה

הַשַּׁרְבִיטָן נֶאֱחַז בַּבְּרוֹשִׁים כְּפָעוֹט בְּשִׁדְרַת אִמּוֹ

טֶנְדֶּר לָבָן עִם דֶּגֶל עֲנָק מְנוֹפֵף בִּמְלוֹאוֹ

הַלּוּחוֹת הַסּוֹלָרִים שׁוֹכְבִים עַל גַּבָּם עַל הָרְפָתוֹת

מִתְפַּלְלִים

הָרְדוּפִים אֲדֻמִּים רְעִילִים שׁוֹאֲלִים

בַּקָּשׁוֹת הָרְגָבִים הֲפוּכוֹת

אֲנִי חָדְלָה לִפְחֹד

חָדְלָה לִבְכּוֹת

הַנּוֹף חוֹרֵשׁ בְּלִבִּי אֲרֻכּוֹת

בַּשָּׂדוֹת טְרַקְטוֹר קָטָן יָרֹק לֹא נִבְהָל

חֲסִידָה נוֹשֵׂאת מַסָּעָהּ כְּעִנְבָּל

נַחֲלִיאֵלִי חוֹצֶה כְּבִישׁ מְהַסֵּס אִם יוּכַל

בוגנוויליה בּוֹעֶרֶת סָגֹל כַּסְּנֶה לֹא אֻכָּל מֵחַלּוֹן 

אוֹטוֹבּוּס דּוֹהֵר

דּוֹהֶרֶת בְּדִידוּתִי מַהֵר

מָה שֶׁהָאֲדָמָה מְכַסָּה נִשְׁכָּח

אֲנִי חוֹשֶׁבֶת, שֶׁמָּא אָלִין בָּהּ וְרֹאשִׁי אַנִּיחַ כָּךְ

עַל אֶבֶן מֵהַמָּקוֹם

וְסֻלַּם יִקָּחֵנִי מָרוֹם

שָׁם אֶשְׁקוֹט

חָדְלָה לִבְכּוֹת

אוּלַי תָּבוֹא אַזְעָקָה

אֶת יָדֵינוּ נַנִּיחַ עַל הָרַקָּה

וְקוֹל דְּמָמָה דַּקָּה

שירה

יום אחד

אלחי סלומון

בַּיּוֹם הַהוּא
לֹא יִהְיֶה עוֹד עָבָר, הוֹוֶה
רַק עָתִיד
עָתִיד כְּהוֹוֶה.
בַּיּוֹם הַהוּא
לֹא יִהְיֶה עוֹד שְׂמֹאל יָמִין שְׂמֹאל וּשְׂמֹאל
בַּיּוֹם הַהוּא
וְנִגָּף
בַּיּוֹם הַהוּא
וְנִגָּר
דָּם זִבְחִי,
דְּבַשׁ רוּחִי
בַּיּוֹם הַהוּא
חוֹל כְּקֹדֶשׁ, תֶּחְמַרְנָה הַיָּדַיִם
יוֹם אֶחָד
בַּיּוֹם הַהוּא תֶּאֱפַל אֶרֶץ
וּלְבוּשֶׁיהָ כְּאַחֲרִית יָמִים.
יוֹם הַהוּא

 

בַּיּוֹם הַהוּא
יְצַלְצֵל מְשִׁיחִי אֵלַי,
שְׁעַת לַיִל.
בַּיּוֹם הַהוּא
מוּסַר הַקֹּדֶשׁ וּמוּסַר בְּאֵרִי
חַד בְּחַד הוּא, יוֹם
הַהוּא
וְנִקְדַּשְׁתִּי אֶת רֹאשִׁי מֵעָלַי
וַהֲסִירוֹתִי קַרְקַפְתּוֹ מֵעָלָיו
וְיָשְׁבָה הָאָרֶץ לָבֶטַח
בְּדָם חֲלָלִים וְיוֹנְקִים תִּטְבֹּל הָעֵנָב,
בְּאֶשְׁכָּר עֲנָבִים וּגְפָנִים וּפַגִּים
יִטְבְּלוּ אָז כֶּבֶשׂ
וּזְאֵב תַּפְנוּקִים
יוֹם אֶחָד הִנֵּה הוּא וְלֹא עוֹד
יוֹם אֶחָד
לֹא עוֹד יִקָּרֵא לְיוֹם לַיְלָה וּלְלַיְלָה לַיְלָה
יוֹם אֶחָד
וְנִשְׁלַף פִּין הַחַשְׁמַל
בַּיּוֹם הַהוּא
וְהָיוּ כָּל הַמָּסַכִּים לְיָעִים וְסִירוֹת עַל קַרְנוֹת הַמִּזְבֵּחַ
צָבְאוּ הַנָּשִׁים וְהָיוּ לְמַלְכוּת
וְהָאָדָם הָיָה בָּאָרֶץ, וְהָאָדָם יִרֶב בָּאָרֶץ, וַיֹּאכַל הָאָדָם אֶת הַגַּרְגִּירִים
וַיֵּצֵא לַחַקְלָאוּת בַּשָּׂדֶה, וַיַּעֲבֹד הָאָדָם בָּאָרֶץ, וְלֹא יֹאמַר הָאָדָם
צַר לִי הַזְּמַן
שֶׁאֶחֱזֶה שֶׁמֶשׁ וְאֶעֱשֶׂה שְׁרִיר
וּפָלוֹחַ וְאֶעֱבֹד בָּאָרֶץ. וְהָיָה לִי הַזֶּרַע לַזּוֹרֵעַ
וְהַלֶּחֶם לָאוֹכֵל,
גַּלְגַּל הַשֶּׁמֶשׁ הָיָה לְהִלַּת רֹאשִׁי, וּפֶלַח הָרִמּוֹן כְּפֶלַח קִבֹּרֶת הַחֲסוֹנִים
הַמְּדוּרָה הָיְתָה לְאֵשׁ וּבֵית יַעֲקֹב בַּיִת הַפָּתוּחַ

פרוזה

אלגריבה  كنيس الغريبة

יפעת גלבר

 

הסיפור נכתב על רקע מאורעות השביעי באוקטובר, ובהשראת מיתוס “אלגריבה” של יהודי ג’רבה. הדמויות והעלילה בדויות וכל קשר בינן לבין המציאות מקרי בהחלט.

 

 

אתמול בזמן שעשו בעיר את העצרת לחטופים ולנעדרים אני הלכתי יחד עם מקסים בעלי לשמוע את הרב מזוז בבית כנסת החדש שהעירייה סידרה בִּמקוֹם ההוא שנשרף. הרב הסביר לנו שאלוהים נותן עונשים ומביא מחבלים כי לא התנהגנו בכבוד אחד לשני ושצריך ללמוד ממה שקרה לתלמידים של רבי עקיבא המיסכנים שמתו במגפה. בשנה שעברה נסע הנכד שלי שמואל לבית כנסת אלגריבה בג’רבה לחגוג את הזיארה שזה היום שהפסיקו למות וגם היום שנפטר רבי שמעון בר יוחאי זיכרו יגן עלינו. שלחתי עם שמואל ביצה קשה שיהיה לו סגולה שיתחתן כפרה עליו, אבל כשחזר  סיפר לנו איך אחד מחבל יימח שמו הרג שני חוגגים וברח. בני דודים היו הנרצחים, מסכינה הסבתא שלהם כבר לא תראה מהם נינים. אבל אני על אסתר רציתי לספר לכם, שלא היו לה ילדים ולא נכדים כי הייתה צדקת נסתרת, ועל איך שהלכה לספר תורה למות עליו מהמחבלים כמו כלה עם החתן.

 

אסתר ואני גדלנו שתינו ביחד בג’רבה, אבא שלי היה הרב של הקהילה, גם היה שוחט וגם לימד את הילדים לקרוא ולכתוב ופרשת שבוע, כל מה שצריך. ואסתר, אבא שלה היה צורף כסף וזהב ומכין תכשיטים, אבל מה – כולם היו מספרים עליו שבזמן שהיה מכין תכשיטים היה אומר בשקט תפילות שלמד מהסבא שלו ומילים קדושות מספר הזוהר וככה מתקן עיטורים לכלה העליונה שהיא השכינה העצובה של אלוהים.

 

יום אחד באו שני האבות הביתה באמצע היום ואמרו לאימהות ולילדים שיאללה עולים לארץ ישראל. אבא שלי אמר שזו מצווה ליישב את הארץ, אבא של אסתר אמר לה שצריך לייחד שם יוד הא בוו הא, וכשהוא אמר את זה – הסתכל באסתר והיא הורידה את העיניים כאילו הבינה מה שאמר לה. אני כל החיים חשבתי שהאבא של אסתר מלמד אותה בשקט את כל מה שהוא יודע, חכמת הנסתר יעני, אבל שתקתי למה אם ידעו אצלנו שיש ילדה שיודעת סודות ששמורים רק לצדיקים, מי ירצה להתחתן איתה מסכינה.

 

ככה באנו לישראל שתי המשפחות, ומייד הממשלה שמה אותנו בשדרות איפה שכל הצפון אפריקאים. אבא שלי הקים לנו בית כנסת וקרא לו תורת כהנים, ובקיר של הבית כנסת שם אבן שהביא מאלגריבה שמספרים על האבן שהיא בכלל מבית המקדש הראשון שנשרף בירושלים. אותנו הילדים שלחו לבית ספר, אפילו את הילדות, וככה אני למדתי לקרוא ולכתוב אבל כשגדלתי החלטתי לעבוד כמבשלת בישיבה של האשכנזים, כל יום הכנתי להם קוסקוס וקציצות ומה לא, שיהיה להם טוב בבטן יוכלו ללמוד תורה. התחתנתי ובאו ילדים ונכדים ונינים הכל בסדר תודה לאל.

 

אבל אסתר היא הייתה חוזרת מהבית ספר ומייד יושבת עם האבא שלה הצורף ללמוד דברים שאסור אפילו לומר אותם השם ירחם. שהייתה בת שמונה עשרה חיתנו אותה עם ג’קו הבן של חדד, פחות משנה אחרי זה הלך במבצע של הצבא ולא חזר. אחר כך התחתנה עם דוד והוא מסכין הייתה לו מחלה הלך אחרי שנתיים. אחר כך כבר לא חיתנו אותה, ואבא שלי שהיה הרב של הקהילה סידר לה עבודה קטנה בחנות תפירה, ושכל יום יבואו לבקר אצלה בחורות מהאולפנה הדתית שלא תהיה לבד. חלק מהבחורות היו באות יפה מנומסות והולכות, אבל חלק התחילו לדבר איתה בדברים של סודות. היו שאלות והיא הייתה עונה מה שלמדה מאבא שלה עליו השלום, עד שנהיה אצלה בבית מין חוג כזה. היו באות אצלה פעמיים שלש בשבוע לשמוע שיעור ואחר כך היו עושות שרות לאומי ותכף הולכות לאוניברסיטה ללמוד קבלה וזוהר ומחשבת ישראל ומה לא. איזה שמועות לא היו עליהן. סיפרו שהיו קמות בלילה לומר את תיקון רחל ותיקון לאה ולשיר את הפיוטים שכתב הרב פתיה זכר צדיק לברכה נגד הנאצים יימח שמם. וסיפרו שהיו פותחות בספרים הקדושים ורואות מה יהיה עם עם ישראל עד ימות המשיח. היו באות לבית כנסת לכל התפילות בשבת, יושבות מאחורי המחיצה צפופות סביב אסתר ומתפללות מתוך הסידור ומתוך דפים מודפסים ואומרות סודות אללה ירחמו. כשאסתר התחילה לסבול מהברכיים שלה ולא לבוא לבית כנסת, היו ממשיכות לבוא בלעדיה.

 

יום אחד, זה היה לפני כמה שנים, באה אל הרב מזוז אחת מהבנות של אסתר, ככה היינו קוראים להן. היא כבר הייתה דוקטור במחשבת ישראל והיו לה שלש בנות משלה. והאישה הזו שקוראים אותה מלכה אמרה לרב מזוז שעוד מעט חג שמחת תורה ושהיא רוצה שהבנות שלה ירקדו עם הספר תורה. הרב אמר שאין מקור שאוסר על כך אבל מאחר והדבר חדש הוא רוצה להתייעץ עם המתפללים הקבועים ושיחזיר לה תשובה. יא וולדי איזה מהומה הייתה שם מהבקשה שלה, אנשים אמרו שהם מעדיפים להישרף במנורה של רבי שמעון בר יוחאי רק ששום אישה לא תיגע בספר תורה הקדוש.  מלכה לא התווכחה אבל הבטיחה שבשנה הבאה תנסה שוב. וככה היה, כל שנה מחדש הייתה באה מלכה ואחריה היו באות בנות נוספות של אסתר, והן היו מבקשות מהרב שיתיר להן לרקוד עם הספר תורה, והרב היה עונה שאי אפשר מחמת כבוד הציבור. ומשנה לשנה, כך סיפרו הנשים, היה קשה לו יותר לענות את זה והשנה, סיפרו, היו לו ממש דמעות בעיניים כשסירב.

 

ובכל זאת הגיע חג שמחת תורה, וכמו כל שנה באתי לבית כנסת בשעה שבע בבוקר והבאתי איתי סוכריות אניס שהכנתי לחלק לילדים הקטנים, וכמו כל שנה הבנות של אסתר כבר היו שם. אולי קמו בחצות להתפלל אל השכינה. אבל מה שהיה שונה זה שאסתר בעצמה ישבה על הספסל, לבושה בשמלה לבנה כאילו כיפור היום. הרבה שנים לא ראיתי את אסתר בבית כנסת, זיקנה קפצה עליה בגיל צעיר, אולי כי לא היו לה נכדים ונינים שיחליקו את הקמטים על הלחיים. כשראתה אותי אסתר קראה לי לבוא להתקרב אליה, ואז אמרה בקול חלש: “פורטונה, הדינים פרושים עלינו, נגזרה הגזירה הרעה”. אני ממש נבהלתי, אולי אסתר יצאה מדעתה אללה יוסטור, אבל אסתר נגעה ביד שלי ואמרה: “לא לדאוג פורטונה, אני אשמור על הרעיה, אני אחזק אותה בשירים ובעדיים, שלא תאבד”.

 

ובדיוק אז התחיל החזן בברכות השחר ואסתר הסתגרה מאחורי הסידור שלה וגם אני חזרתי למקומי בלי להבין מה אמרה לי. אבל בשעה שמונה ועשר דקות כשפתח הגבאי את ארון הקודש כדי להוציא את הספר תורה שירקדו איתו הגברים, פתאום קמה אסתר על הרגלים ופתחה את וילון המחיצה ונכנסה לעזרת גברים ותפסה את הספר תורה בכוח, וכולם מרוב ש0יו בהלם לא ידעו מה לומר. ואז שמעון שהוא אחד מהמתפללים הוותיקים צעק “יא אסתר מה את עושה, בשם אבא שלך הצורף הקדוש – תניחי את הספר תורה” אבל אסתר רק חיבקה אותו חזק יותר והתחילה לשיר בקול צרוד את הפיוט של שמחת תורה “יְקָרָה הִיא מִפְּנִינִים, בַּת קְרָאתִיהָ חֶפְצִי־בָהּ. רַעְיָה עֵינֶיהָ כְיוֹנִים, יְפוֹצְצוּן אֵשׁ לֶהָבָה”, היא שרה ועם הרגליים עשתה על הרצפה את הקצב וכל הבנות שלה שהיו המומות גם הן הצטרפו לאט לאט לשירה והיכו על הספסלים את הקצב העגול, האלים של השיר, ואיך שהגיעו לבית האחרון ושרו “אֶל־חִכֵּךְ שׁוֹפָר תְּנִי־נָא, וּבְקוֹל גָּדוֹל חִישׁ הָרִיעִי” התחילו אזעקות פתאום ולבית כנסת פרצו ארבעה אנשים עם כאפיות וסרטים ורובים, וצעקו בערבית אללה הוא אכבר, וכולנו התחלנו לצעוק גם כן ולברוח מכל הדלתות של הבית כנסת ורק אסתר נשארה בפנים ושרה את הסוף של השיר “פִּצְחִי בְּשִׁירָה וּרְנָנָה, נֶפֶשׁ נַעֲנָה הַשְׁבִּיעִי. עֲדִי נָא עֶדְיֵךְ עֲדִינָה, וְחִזְקִי חוֹלַת אַהֲבָה” ובזמן שכל המחבלים הסתכלו עליה המומים אנחנו כולנו הצלחנו לברוח, ואז מישהו צעק – “רימון!” וכל המחבלים ברחו גם הם, את הפיצוץ שנשמע היה אפשר לשמוע עד ג’רבה. בית הכנסת עלה כולו באש.

 

אבל כשבאו החיילים וכיבו את האש ופינו את ההריסות הם נדהמו למצוא במרכז בית הכנסת איפה שפעם הייתה הבימה את הגופה של אסתר, שלמה ולא שרופה, ובידיים שלה שלם גם הוא – ספר התורה. וכל הנשים התחילו להכות על החזה ולילל – אלגריבה, אלגריבה קדושה, ומלכה והבנות של אסתר נעמדו סביבה והתחילו לומר עליה קדיש,  מלכה אמרה בקול וכל הבנות חוזרות אחריה ביללות ובעצב כזה שאם היה בית מקדש קיים בירושלים היה שוב נחרב מרוב צער.  יְהֵא שְׁלָמָה רבָּא מִן שְׁמַיָּא, חַיִּים וְשָֹבָע וִישׁוּעָה וְנֶחָמָה וְשֵׁיזָבָה וּרְפוּאָה וּגְאֻלָּה וּסְלִיחָה וְכַפָּרָה, וְרֵיוַח וְהַצָּלָה לָנוּ וּלְכָל עַמּוֹ יִשְֹרָאֵל וְאִמְרוּ אָמֵן. עוֹשֶֹה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו, הוּא בְּרַחֲמָיו יַעֲשֶֹה שָׁלוֹם עָלֵינוּ, וְעַל כָּל עַמּוֹ יִשְֹרָאֵל וְאִמְרוּ אָמֵן.