א.

מאז השמיני באוקטובר אני מגדל פאות. יושב בוהה ומגדל פאות. בתחילה גדל השיער. נתתי לו להתארך כמו באבלות. לא יכולתי להתגלח או להסתפר. בהמשך באה ההבנה שמה שהולך ומתקרזל אלו פאות. פאות של שמחת תורה. הלכתי וגזרתי את השיער באמצע. מי זה היהודי הזה במראה.

ב.

מאז השמיני באוקטובר אני מגדל פאות כדי לזכור. בעבר הרחוק היו לי פאות. פחות הסתדרו על הראש. השיער שלי סבוך קשה ומתולתל והן היו קופצות מהצדדים. ההגינות מחייבת להתיישר. אני מסתובב במקומות מהוגנים. מאז השמיני באוקטובר אני מנסה להתמודד עם המקומות הללו. בוחן בחשד את המבט שלי עליהם ואת המבט שלהם עליי.

ג.

אני מגדל פאות כדי לזכור. לזכור מה. מה לזכור. לילדים שלי יש פאות. הם בכלל לא מבינים את השאלה. לבן השני שלי יש גוזמבות. גדולות. גם הוא התחיל בשיער ארוך. בבטלה הארוכה של הקורונה. געגועים על הקורונה. משם עבר לפאות בגלל אהוביה סנדק. יום אחד אסף את עצמו קם מהמיטה והלך להפגין על אהוביה. למה המשטרה הרגה אותו. בא הביתה וביקש להסתפר ולהשאיר פאות. בתחילה אסף את השיער בצדדים. בסוף הפאות הגיעו למראה החופשי והפרוע. נוער וגבעות לו. ואני שמח בו ובמראה שלו. הוא לא נכנע בכלל למבטים מבחוץ.

ד.

אבל צריך לזכור. לזכור את השביעי באוקטובר. לזכור את מה שהרגשנו בשביעי ואחרי השביעי. לזכור את מה שהוביל לשביעי. מה בעצם הוביל לשביעי. קונספציה. וצריך לפרק אותה. אני מנסה שוב ושוב להיזכר באותם הימים. איך הרגשתי אחרי השביעי. וזה קרוב וזה לא קשה. האוויר היה מלא ברטט. קול דמי אחינו צעקו וצרחו מן האדמה. אלו שהיו מעל האדמה ואלו שנגררו תחתיה. משהו באור היה שונה. העולם הסיר איזה מסווה מעליו. ונגענו בו ישירות מסונוורים ובוכים.

ה.

אז קונספציה. משהו נדפק. וצריך לזכור את זה. השאלה רק מה. מישהו לא היה שם. משהו לא עבד. מישהו לא שמר. למה לא שמר. מחשבה לא מסודרת. זזה לצדדים. בדיוק כמו עכשיו. מה שהיה לפני מעורפל עכשיו. חשבנו שאנחנו על קרקע מוצקה. צריך לזכור. צריך לזכור שהקרקע לא מוצקה. תמיד היא הייתה לא מוצקה.

ו.

צריך לזכור את אלוהים. פאות לזכור שאני שלו וכל אשר לי שלו. והארץ שלו. והוא עשה את זה. אבל למה. וצריך לזכור דברים שהוא אמר. וצריך לחפש איפה הוא. וצריך להבין מה הוא. ולדבר איתו. ולזכור שזה הסיפור שלו ולא שלי. ולזכור שאני בסך הכל מאוד קטן.

ז.

צריך להחזיק את החוט הזה. צריך לזכור. לזכור שאני לא מהם. שאני לא שׂם עליהם. שהם כבר לא יכריחו אותי לחשוב כמוהם. שיש אנחנו והם. ואיפה הם מתחילים ואני נגמר. איפה הם נגמרים. כדאי להרחיק ראות כי זה לא באופק כרגע. צריך לזכור שהם לא יודעים לחשוב. שהם סנטימנטליים. שהם לא מבחינים. שהם שכחו מה זה להיות יהודים. שאם משהו נדפק זה אצלם. שהמוסר שלהם לא מוסרי. שהם מוכנים לתת לי למות רק בשביל לצאת ידי חובה. שהם מוכנים לתת לי למות כי הם אוהבים יותר את הגוי.

ח.

ויש כל מיני סוגי פאות. יש לי ילד עם פאות של למדן. צרות ומסודרות ויורדות יפה למטה. הוא מסלסל אותם כשהוא חושב. ויש ילד אחר קטן יותר שלועס את קצה הפאה. הוא מתבייש במשהו ומחייך חצי חיוך עם לחיים מלאות. ויש ילד אחר שגזר את הפאות והתבגר מהר. ועוד ילד עם שיער חלק שהפאות ממסגרות לו את הפנים. וזה פשוט יפה לו. פאות לסימן היכר של משפחה דתית יחד עם הכיפה. אתה שייך אלינו. אתה שייך.

ט.

לזכור ולזכור. פאות. לזכור את מי שכבר אין לו משפחה. שכבר אין לו ילדים. לזכור את מי שנטבח באכזריות ואיבריו פוזרו. לזכור את האימה. לזכור את האונס. לזכור חבורה של ערבים מסביב לילד יהודי חסר אונים. עיניים מבוהלות וחיוורות. לזכור ולא לתת למחשבות אחרות להיכנס. כי הן מנקרות מבחוץ כל הזמן כל הזמן. ובסוף הן חודרות. כי התקשורת לא עצרה לרגע את השטף. והיא תוקפת שוב ושוב את התודעה. לזכור כמו אזעקה עולה ויורדת. לזכור כמו כוננות. לא להכניס שום דבר שלא מיוצר כולו בפנים. ובפנים יש יהודי שיושב ורועד וזועק ומוחה ותובע ומשלים עם עובדת היותו מקדש השם.

י.

אחרי כמה חודשים יש כבר התחלה של פאות. אחת גדולה יותר מהשנייה. הבן שלי אומר שזה רק פסיכולוגי. ביקשתי ממנו לסרוג לי כיפה מצמר. צריך ללכת רחוק. צריך ללכת לגבעות. צריך להבין מי כאן יהודי ומי כאן נגד מי. צריך לחזור אל מה ששכחנו. שכחנו את האדמה. שכחנו שאדמה היא לא בניגוד לחיים. שהיא חיים. שחיים זה מרחב ולמעלה ולמטה. שאדמה היא למה באנו לכאן. שאדמה היא כיוון. ומי שלא לוקח את האדמה כמצפן שוכח את חייו. שאדמה היא מה שיכול להנחות אותנו שוב חזרה אל הבית. שכחנו שאדמה מדברת. שהיא מלמדת שהיא מגדלת. והיא שותקת והיא מחוּללת. ומי יתבע את עלבונה. שכחנו שאדמה אסור לשכוח. שאדמה מתחת לרגליים זה להיות. והאדמה הזו היא ההיות כאן.

יא.

ויש מפלגה של גבעות. לשם באים יהודים של פאות. לא פאות של מאה שערים ושל שטיבלאך. פאות של גבעות. של ריקים ופוחזים של יפתח ואבימלך. של בחור וטוב של שאול. של מצוק ומר נפש של דוד. וצריך לזכור שיש בה חילול השם. בעצם כך אמרו לפני. עכשיו צריך לזכור הפוך. כי יהודי מת הוא חילול השם. כי יהודי חלש הוא חילול השם. כי יהודי מטומטם הוא חילול השם. כי לקחו את היהודי ועשו אותו חלל. נקבים נקבים חללים חללים. ובתוך הפאות החלל מתארך. מוקף בטבעות של יושר ועיגולים.

יב.

הפאות בינתיים מאחורי האזניים. מי יודע. אולי מתישהו אשלוף אותן. הן מאיימות. הן מצחיקות. הן אומרות לכולם שמשהו בי השתחרר. אולי בורג. אולי שניים. הן אומרות שדם יהודי אינו הפקר. הן גם ברסלב ושמחה וטירוף ושמירת הברית. הן חיבוק בין יהודים. יש דם רעך ויש לא תעמוד. ומי שהיה אצל רבינו לא יצא מהעולם הזה בלי תשובה. ועיקר התשובה שישמע בזיונו ידום וישתוק. ישמע בזיונו הקטן על הפאות. וישמע בזיונו הגדול על אלף וארבע מאות חלל ביום אחד.

יג.

הפאה היא הקצה. המקום שבו הראש הופך לחד. היא סוף האוזניים והמוח שביניהם. היא ללכת לקצה ועל הקצה. וצריך להשאיר פאה או שתיים. כי צריכה להיות בנו חמלה לקצוות. כי מישהו עוד יבוא ללקט ויהיה לו מה לאכול בערב. וצריך להפסיק לקצור את השערות בצדדים. להניח אותן לעניים ולחלשים. ופעם היה בן גוריון עם הרבה שער בצדדים אבל הלך וגזר את הסימנים לבני עדות המזרח. ועל כן באה לנו הצרה הזו. כי בלי סימנים אי אפשר לזכור. ואנו מכריזים בזאת כי הוא ושכמותו לא זכרו.

יד.

צריך לזכור. צריך לזכור וגם צריך להקשיב. להקשיב למה. פאות סביב האזניים כמו מכשיר שמיעה. כמו אנטנה שיכולה לקלוט. כמו אזניות גדולות. והפאה הולכת וסובבת את האוזן. כי יש צעקות באוויר שעוד לא נקלטו. ויש דם שעוד שפוך. ויש בת קול שיוצאת מהר חורב ואומרת אוי להם לבריות. ויש שכינה שמנהמת כיונה אוי לי שהחרבתי. ועם הפאות אפשר לשמוע. כמו קונכיה שהיינו מקרבים לאוזן כדי לשמוע את הים. ויש קולות חלולים של מומחים זחוחים שצריך לזרוק לכל הרוחות. ותמה אני אם ימותו מיתת עצמם.

טו.

וזה ברור שצריך לזכור. במחזור הישן היה כתוב כאן צריך לבכות. בשמחת תורה יהיה כתוב כאן צריך לזכור. הכל יזכור. כאן זוכרים. את עמלק לזכור. ואת סיני לזכור. כי בשניהם קולות תרועה וחרדות ויריעות מתנופפות ורוחות וברקים. ושניהם מצווה. ושניהם כפייה. ושניהם אות. ובשניהם אין אפשרות להתקרב להר. ומשה למעלה למעלה ואתה צועק. ואתה עומד ושמה לא תקרב וזהו. ומשם תפרח נשמתך. ומשם לוחות על גבך. ואין לך רשות להתחמק מהם. ובשניהם כבדו ידי משה. ועיניך כלות. ובשניהם שבירה.

טז.

וזו כרוניקה של יציאה מן הדעת. של אי שפיות. של התדרדרות מנטלית. נשבר הצדיק. והשערות ממשיכות לצמוח כי אין מהן מנוחה. הן גדלות וגדלות. ומכסות על האזניים ויורדות ויורדות ואין להן עצירה. כמו דמעות גדולות. כמו נטיפים. כמו זקן אהרן. כמו צמח גולש. כמו יהודי נודד. כמו יהודי נופל. כמו דם יהודי שנשפך. יורד שאולה.

יז.

ואין ביחד ולא יהיה ביחד. כי אדם בא לעולם בבכי. ואדם בא לעולם בשריטה. ואחרי השביעי באוקטובר השריטות צורבות ועמוקות. בתחילת החורף עוד היה אפשר לקוות שיש לנו רק שריטה אחת. ואני הולך לעוד פגישה ולעוד עצרת ולעוד ביחד. ופעם הפאות אסופות ופעם הפאות קופצות. וכולם שרוטים וכולם צועקים וכולם שותקים. ובמקום מכשיר שמיעה לכולם יש אזניות. וכולם על הקצה וכולם דולקים. וכולם בקונכיות. ולכל אחד חלאס משלו. ולעולם לא עוד משלו. וביחד משלו. ואך ורק שלו.

יח.

וצריך לזכור. צריך לקום. אסור לישון. רק לא לחזור לישון. להחזיק. להתהפך. להתיישר. רק לא לחזור לישון. עכשיו. כולם. עכשיו.

יט.

וצריך וצריך. ומי אמר שצריך. צריך כאן נביא. וצריך כאן אלוהים. וגם משיח עכשיו. ואולי צריך גם לשכוח. לשכוח סיפורים קונספציה. לא להיכנס לנפולת הסיפורים הללו. לא השכלה ולא ציונות ולא ישראליות ולא נורמליות. לא ימין ושמאל ולא מומחים ולא מפלגות. כי הכל הכל קונספציה והכל טמטום והכל לחזור לישון. וצריך סיפור אחר.

כ.

כי יש יהודי. וליהודי יש פאות. וזה סיפור. וזה כל הסיפור. ולי יש פאת צפון. ופאת תימן. ואחוריי למערב. ואני אפיים ארצה בפישוט ידיים ורגליים.

בַּשֵּׁרוּתִים עַל מוֹשַׁב הָאַסְלָה נִפְתְּחוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאֲדָמָה רָעֲדָה.

רַעַד נָמוּךְ, רוֹטֵן, כְּמוֹ וִיבְּרָטוֹר קוֹדֵחַ בְּרֶחֶם הָאָרֶץ. הָרֶטֶט קָבוּעַ, עָמֹק – אוּלַי הָרוּחַ מַרְטִיטָה אֶת פַּח הַמַּחְסָן? אוֹ מָנוֹעַ בָּרְחוֹב מְחַלֵּל אֶת הַחַג?

הַתֶּדֶר מִתְגַּבֵּר, וְאָז הֵם מַגִּיעִים: פְּסָגוֹת הַוּוֹלְיוּם מִתַּמְּרוֹת וְנִתָּקוֹת מִן הַגְּרָף: בּוּמִים. מִתְקָרְבִים, מִתְחַזְּקִים.

אֲנִי מִזְדַּקֵּף, מוֹשֵׁךְ אֶת הַמִּכְנָסַיִם וּמוֹרִיד אֶת הַמַּיִם. מְפַלֵּחַ אֶת הַנִּמְנוּם הַמִּשְׁפַּחְתִּי הֶחָשׁוּךְ אֶל דֶּלֶת הַכְּנִיסָה. סִבּוּב מַפְתֵּחַ, יָדִית. אוֹר הַבֹּקֶר מִתְפָּרֵץ פְּנִימָה.

מִצְמוּץ עֵינַיִם אֶל רֶכֶס הֶהָרִים – פִּטְרִיּוֹת עָשָׁן. שְׁתַּיִם. שָׁלוֹשׁ. מַקִּיף אֶת קִיר הַמְּבוֹאָה לְהַשְׁקִיף מַעֲרָבָה לְבֵית שֶׁמֶשׁ – פִּטְרִיָּה נוֹסֶפֶת. שִׁיט, שִׁיט. עַכְשָׁו מַגִּיעַ הַנֶּפֶץ וְאִתּוֹ הַהֶדֶף הַזֶּה בַּבֶּטֶן.

אֵיפֹה הָאַזְעָקוֹת? יֵשׁ שָׁם מִישֶׁהוּ? אֵיפֹה כֻּלָּם?

עֲנֵנוּ קָצָר מִלְּהוֹשִׁיעַ עֲנֵנוּ

רְצוּעַת הַחוֹף כְּחֻלָּה אֲפֹרָה וְשׁוֹתֶקֶת בְּעַנְנֵי הַבֹּקֶר. הַשָּׁמַיִם מִתְפּוֹרְרִים לְעַנְנֵי פִּטְרִיּוֹת עַל הָאָרֶץ.

אֵין.

הַפְּגָזִים נוֹחֲתִים עַל מִטּוֹת הַיְּשֵׁנִים.

מִטּוֹת הַיְּשֵׁנִים פִּטְרִיּוֹת תַּרְדֶּמֶת, קֶצֶף חֲלוֹמוֹת נִשְׁפַּךְ אֶל הַמִּרְצָפוֹת כְּאֶשֶׁד קֶרַח יָבֵשׁ.

יְשֵׁנֵי הִירוֹשִׁימָה נָגֹזּוּ בַּהֲמוֹנֵיהֶם, רְשִׁימוֹ חֲלוֹמָם זוֹחֵל עַכְשָׁו, מְכַסֶּה אֶת עֵין הָאָרֶץ וְגַם הִנֵּה מִתְחַנֵּן מוּלִי.

אֵין אוֹנִים. אֵין עֲתִידִים.

מֵעוֹלָם לֹא הָיָה עָתִיד.

הֶעָבָר נִתַּק מֵעֵבֶר נְהַר הָעֲנָנִים.

עֲנֵנוּ אֱלֹהֵי אֵין אֱלֹהִים עֲנֵנוּ

אֵין תְּנוּעָה מִלְּבַד צִיר הַצַּוָּאר לְנִיעַ הַמַּבָּט, סְרִיקַת הָעַיִן אֶת רִכְסֵי הָאֵין מָה לִרְאוֹת.

תֹּרֶן הָרֹאשׁ סָב עַל צִירוֹ, נִמְתַּח כְּנָחָשׁ בְּמוֹרַד הַצַּוָּאר. תַּחַת הַכְּתֵפַיִם מִבֵּין הַשְּׁכָמוֹת שְׁרִיר נִתַּק מִשְּׁרִיר, גִּידִים נִפְרָמִים בִּמְשִׁיכַת כָּתֵף, גְּדָמִים פְּרוּדִים קְטוּמִים, קוֹמַת אָדָם נִתֶּקֶת מִגַּבְּךָ וְגַם הִנֵּה נִצָּבָה.

עֲנֵנוּ אֵינֶנּוּ עֲנֵנוּ

הוּא מֵאֲחוֹרֶיךָ עַכְשָׁו, נְשִׁיפָתוֹ עַל עָרְפְּךָ.

“אַל תִּסְתּוֹבֵב. אֵין טַעַם, אֵין לְאָן. זֶה לֹא יְקָרֵב אוֹתָנוּ לְמִפְגָּשׁ. לֹא בָּאתִי אֶלָּא לְהִפָּרֵד”.

שַׂעֲרוֹת זְקָנוֹ רוֹטְטוֹת בְּדַבְּרוֹ, מְגָרְדוֹת בְּמוֹרַד הַגַּב עַד כַּפּוֹת הָרַגְלַיִם.

“אֲנִי בּוֹגֵד בְּךָ עַכְשָׁו, כְּבֶגֶד שֶׁנִּפְרַם, נוֹטֵשׁ אוֹתְךָ בְּרֶגַע הַמְּתִיחָה. בָּגַדְתִּי אֶת בְּשָׂרְךָ בְּרִקְמָה שֶׁל מַשְׁמָעוּת. מָתַחְתִּי עֲבוּרְךָ מְסִלּוֹת, כָּרַזְתִּי אֶת שְׁמוֹת הַתַּחֲנוֹת וּמֶשֶׁךְ הַנְּסִיעָה וּמָתַי נַגִּיעַ. אָז הִנֵּה, לִשְׁאֵרִיּוֹת הָאֵמוּן הַמֻּחְלָט שֶׁנָּתַתָּ בִּי קַבֵּל שִׁמּוּשׁ אַחֲרוֹן: מְחַק אוֹתָן עַכְשָׁו”.

לוט

תחילת נובמבר כבר הייתי במטוס לישראל. לא עניינו אותי יותר כל הרחובות הרטובים של וורשה עם הבנייה הקומינסטית שלהם. באמת, כנופייה של בריונים משמינים מכרוב חמוץ ונקניקיות. הייתי חייב לחזור לארץ כדי שהזין שלי לא ייקפא.
בדרך לשדה התעופה המונית נתקעה בערימה של פולנים סמוקי לחיים. הייתה מהומה שלמה, בממשלה הפולנית החליטו לציין מאה שנה להולדת האומה המופלאה הזאת, שאת כל ההיסטוריה שלה אפשר לתמצת למחנות השמדה וכופתאות ממולאות. באמת חגיגה. המונית נתקעה במשך שעה מאחורי תהלוכה של ניאו נאצים שהניפו דגלים של פולין. על הדגלים הודפס דרקון עם חרב שעולה וצומחת היישר מהמפשעה שלו.
“נו” צרחתי דרך החלון הפתוח ומיד חטפתי אגרוף.
הנהג ניסה להרגיע אותי אבל אני ידעתי שאם אני אשאר במדינה הזאת עוד דקה אני הולך לחטוף שחפת.
הלאומנים השיכורים החלו לשיר על חיי האיכר הפולני, פיזמון עממי וקליט שהצלחתי להבין ממנו רק את המילה החוזרת:
“פשיסטקו, פשיסטקו” , הכל, הכל, הכל שלנו, הויסלה, השדות, החזירים, צביקה פיק, שירלי טמפל.
במזל הצלחתי לחצות את שדה התעופה ולהתעופף משם לפני שהיו הופכים גם אותי לרכוש ממשלת פולין. סינס 1918 “פשיסטקו, פשיסטקו”.

היו לי הרבה סיבות לחזור לארץ, בכלל כל הטיול הזה בפולין נראה לי עכשיו כאיזו גחמה של בן נוער הורמונלי. במקום להשיג לעצמי איזו בחורה לעניין שתעשה לי ילדים ותכין לי מרק, הייתי שבוי בחלום רומנטי “להיות משורר”. הייתי בטוח שמזג האוויר הקודר יפיח בי תשוקה לכתוב שירים כמו שצריך, ואוכל לברוח מחלומות הזוועה שתקפו אותי. מה בן אדם רוצה בסך הכל? לא להשתתף בפיגועים, ולאכול קרעפלך. לא הייתה לי סבלנות לסטודנטים המתוסכלים מאוניברסיטת תל אביב שבדיוק מיהרו וחטפו את כל מישרות המתרגלים הנחשקות, מנשקים את כפות הרגליים של המרצים המזדקנים בזמן שאני צריך להתעורר מסיוטים באמצע הלילה ולהשתדל לא להרטיב את המיטה.
ביום האחרון של ספטמבר, כשעוד ישבתי בדירה שלי בורשה, קיבלתי מכתב חשוד מעמיחי, החבר היחידי שנשאר לי מבית הספר ואולי החבר היחיד שהיה לי שם. הוא כתב בסיגנון המתלהם שלו שהוא לא יכול בלעדי, לא יכול לתפקד בלי אהבה, הלב שלו שורף, הוא לא יכול לכתוב, לא יכול ליצור, לא יכול לזיין, וקלישאות נוספות שעדיף שאמנע מלפרט אותן. איזה אידיוט. אל תאמינו למה שמוכרים לכם. ההשתפכות הזאת הייתה יכולה להחמיא לי אם לא היה מדובר במי שסינן אותי שלוש שנים רצוף. עד לגרמניה נסעתי פעם בשביל הנבלה הזאת, אבל הוא התעלם ממני לחלוטין. אמר שיש לו עניינים מאוד חשובים לסדר.
עוד לפני שקיבלתי את המכתב שמעתי שעמיחי השתגע. הגיע אלי שמועה שהוא הסתכסך עם אנטי-פה בברלין והלך מכות עם אירגוני זכויות אדם אחרי שהחליט לעשות ערב מחווה ליוליוס אבולה, איזה איש רוח איטלקי איזוטרי שהפשיסטים של מוסליני ראו בו מורה הדרך שלהם. הוא הצליח להבעיר את כל שכונת נויקלן ונאלץ להתעופף חזרה לארץ הקודש. שם כמובן – פטה מורגנה – סינדרום ירושלים – תרנגול כפרות – נאבד השכל.
השתעממתי מישראל מהר משציפיתי. הישגתי בדרך-לא-דרך דירה נוחה בשכונת יד אליהו, שהייתה זולה באופן חצוף כמעט.נדרשתי רק לדאוג לאקווריום מפלצתי שעמד בלב הסלון ושימש בית תענוגות לשני דגים ענקיים ומכוערים. אוצר בקנה מידה תל אביבי. מצאתי עבודה במשרד נסיעות פולני, ונרשמתי לתואר שני בספרות עברית באוניברסיטה. אמרתי לעצמי: “כל אחד צריך לדעת מאין הוא בא ולאן הוא הולך”.

למזלי הרע כבר בשבוע הראשון של התואר השני התאהבתי מעל הראש. קראו לה מישל עזרא והיא הייתה יפהפייה. היו לה נמשים וציצים עגולים להפליא, והיא צלעה ברגל אחת כך שנראתה כאילו היא מענטזת כשדידתה ממקום למקום. פגשתי אותה בשיעור על פאול צאלן. אני חיבבתי משוררים רומנים, ומישל הייתה כפייתית לגבי המרצה הממושקף. היא הייתה חסרת ביטחון באופן מושלם ודיברה תמיד בקול עצבני כאילו היא רבה עם מישהו, במיוחד כשזה היה עם המורה שהעריצה. תמיד נכנסה לדבריו, העלתה טיעונים מבולבלים ונכנעה בעונג לתשובתיו החידתיות. המורה לא רק ענה לה אלא גם אירגן מחדש את טיעוניה באופן פיוטי, ומצא בהם יופי שאפילו היא לא חשבה עליו. אני רק בהיתי בה מהצד וחשבתי לעצמי ‘איזו משוררת מדהימה’.
זו הייתה טעות של מתחילים. כבר בחודש הראשון של הסימסטר הפכתי את עצמי לעבד נרצע. היא גילתה שאני היחיד שמוכן לכל מה שהייתה כותבת. היה לנו מנהג קבוע לשבת בבית קפה מוזנח בסוף אלנבי ולקרוא זו לזה שירים שכתבנו. היא הייתה מזמינה קפה שחור, מרוצה מהבחירה שלה מאיזו סיבה שקשורה למגדר כנראה, ומקריאה לי שירים ארוכים ומשעמים. אני הייתי מחמיא, מהלל, מריע. נאלצתי לקצוב מראש את מספר המחמאות לכל שיר, כדי לשמור על מידה של אמינות. התחלתי בהתלהבות, אחר כך עברתי למחמאות יותר מהורהרות, ולקראת השיר הרביעי הגבתי בהתפעלות שחרגה מתחום הטעם הטוב – מחיאת כפיים, שריקה, מבט מצועף. הכל כדי להראות לה שאני מתרגש באופן אותנטי. שום דבר לא עזר לי, היא לא הסכימה להתנשק, שמרה את עצמה למרצים לספרות גרמנית, הסקתי. ולכן זו תחרות מכורה מראש.

מישל

מישל דיברה כל הזמן על החשיבות של ‘היות אישה’. היא אמרה לי שאני ‘פריוולגי’ ו’פאלוצנטרי’, ‘מיזוגני’ ו’טרנסופובי’. אני העדפתי את ‘פאלוצנטרי’, כי היה לזה מצלול נחמד יותר. אבל מישל מעולם לא שאלה אותי לדעתי. כשהייתה מתווכחת איתי היא ראתה בי אויב כללי, שכל שמות הגנאי הולמים אותו.
“אתה עוד תלמד”.
אמרה לי בשבוע הראשון לאפריל, אחרי שהסכמתי להגרר לערב ספוקן וורד בכולי עלמא. חלום בלהות. מיונז וחזרת. מישל הייתה “חזקה בסצינה”. באותו ערב היא לא הופיעה אך היה חשוב להראות נוכחות, זה גם נתן לה השראה אינסופית, כך אמרה.
“תקשיב לשיר שכתבתי” התחילה, מיד כשמצאנו שולחן פנוי:
“אני לא מקשיבה לקולות שאומרים לי לשתוק.
אני לא מגיבה לאנשים שאומרים לי בצחוק.
אני לא משיבה למי שאומרים אותי לחנוק.
אני לא, ואין לי בעל ואין לי תינוק.
אני פוסעת קדימה ללא כיוון ברור.
אני פוסעת קדימה לתוך הכיוון שאסור.
שוברת את הגדר ונכנסת
שוברת את החומה והורסת.
לך אולי יש אישה אבל אני כבר מתרחקת.
לך אולי יש גישה אבל אני כבר מתחמקת.”

בשלב הזה הפסקתי להקשיב והבטתי, מוקסם, בפה האצילי שלה שקורא את המילים מתוך האייפון.
“לא אהבת,” שמעתי אותה לוחשת בסוף.
“מה, מה פתאום! זה היה מעולה. מאוד אהבתי.”
היא עיקמה את האף. ושתקנו.
“אני רוצה שתגיד לי את האמת, מילים צריכות הד.”
“כלום זה היה מאוד יפה, אני פשוט, קשה לי עם הרעש של כל האנשים מסביב.”
מישל לא אמרה דבר ורק הסתכלה על מישהו שעלה לבצע את הקטע שלו על הבמה.
“או קיי,” קטעתי את השתיקה. “אני חושב שאולי את יכולה לחתוך קצת. לא לוותר על הכל, אבל אולי תפרידי בין הדברים שאת אומרת. יש לך כמה נושאים באותו קטע, מבינה?”
מישל המשיכה לבהות בבמה, אחרי זה אמרה בקול חנוק:
“זה פשוט ספוקן וורד זה משהו אחר, אתה לא מבין בזה.”
“האמת, נכון, אני לא מבין. זה היה קטע יפה,” אמרתי כמעט בלי קול.
המשכנו להסתכל על כל האנשים שעולים ויורדים. אנשים בקהל צחקו בקול חרדתי ואני הרגשתי שאני לא מצליח לנשום.
“בואי נלך מפה, באמת מישל, אני חייב שנלך מכאן”.
היא נגררה אחריי בחוסר חשק. הלכנו לאורך רחוב אלנבי, ונעצרנו בקפה שנקרא “הבקטריה”. זה היה בית קפה חדש יחסית, אבל הוא היה למעשה גלגול עכשווי של שרשרת בתי קפה שנסגרו ונפתחו. וכל פעם כיוונו לאותו קהל יעד של צעירים בוהמיינים שהגיעו לתל אביב בשביל לכבוש את עולם האומנות ובסוף עבדו בתור עורכים בטיים אאוט. לכל בתי הקפה האלו היה את אותו חזון אסתטי של שולחנות דביקים וחפצים שמצאו בביגודית הקרובה.
ניסיתי לחשוב על נושאים לשיחה ובסוף החלטתי ללכת על ‘יצחק לאור’, שבעיני היה משורר נוראי ומישל חשבה שהוא אנס.
“גברים לא יכולים לכתוב,” הכריזה מישל. “בשביל לכתוב צריך בטן, צריך רחם, אתה מבין?”
הנהנתי בהסכמה מוגזמת.
“כמו יונה וולך!”
לא ידעתי מה לעשות אז אמרתי:
“דליה רביקוביץ’.”
מישל הסתכלה עליי בכעס ואמרה:
“נכון”.

בשעה תשע וחצי צעדה לתוך הקפה חבורה פלורנטינית ורעשנית. מסוג החבורות המאפיינות בתי קפה מהסוג הזה, גברים מזוקנים, לבושים בגדים עתיקים, ונשים בקארה ושפתיים אדומות. על כולם פיקד ז’אקוב שוורץ שהתהלך כמו אווזה, מעודד ומחמיא על כל תעלול שביצע אחד הגוזלים שלו. הסתכלתי על מישל ועברנו לשבת בשולחן עץ מחוץ לדלת של הקפה.

ז’אקוב

ז’אקוב היה מופת של נטוורקינג אומנותי. מגיל חמש עשרה, השנה שבה נחת בישראל, פעל במרץ לקשור קשרים עם כל גורם בעולם התרבות הישראלי. הוא השתתף בכל סצינה ממשית או וירטואלית בתל אביב, באר שבע, ירושלים וחיפה, פייסבוק, טוויטר, אינסטגרם, כל דבר שהריח ממיץ הזבל של הברנז’ה. הוא ניהל מופעי ספוקן וורד בנמל תל אביב, השתתף בשלוש הצגות נפרדות בפסטיבל עכו, היה חבר מערכת בשלושה כתבי עת לשירה ועבד במרץ על הדוקטורט שלו: “מרטין בובר בין חבלי משיח לנבואת זעם”. הוא השתחל לערבים של ערספואטיקה, מתעקש שאימו הייתה תוניסאית, ובו זמנית כתב נגדם מאמרים מתלהמים במוסף הספרותי של הארץ. הוא היה מעורב בו זמנית ב”מקום לשירה”, “בית ש”י עגנון” ו”מוזיאון ינקו דאדא” בעין הוד.
שנתיים לפני שטסתי לוורשה, ז’אקוב גילה את עולם הסטנדאפ הישראלי. חבריו לספסל הלימודים החלו לכבוש את במות החובבים במונולוגים על חייהם המתסכלים, חלקם כתבו לתוכניות סאטירה, ואחת מהם אפילו עשתה הופעת אורח ב’ארץ נהדרת’. ז’אקוב התנפל על הממצא בציפורניים שלופות וייסד ליין סטנד-אפ בפאב ההודנא בפלורנטין. הערבים שאירגן היו ידועים באקסצנטריות שלהם ובדמיונם הקלוש למופעי סטנד-אפ אמיתיים: המופיעים צרחו לתוך המיקרופון קטעי הברות, גזרו בשתיקה ניירות צבעוניים וזייפו התקפי אפילפסיה. באחד מהערבים העלו ז’אקוב וחבריו את עלילת מלך האריות כאשר הם לבושים בבגדי ים בלבד. ז’אקוב, שהיה בעל גוף בריא ושיער פרוע, הפך בין לילה לסמל מין. “מלך האריות הגירסא הלא מצונזרת” הפך לקאלט והוצג פעם בחודש, ממלא את הפאב בעשרות מעריצים שבאו לראות את הענק העירום שר את “האקונה מטאטא”.
באותו ערב בקפה “בקטריה” ז’אקוב היה עסוק בניהול: הוא צווח, שרק, רקע ברגלו והפריח איומים לכל עבר, כאשר מסביבו מתרוצצים אנשים ומחתלים את השולחנות במפות תכולות, מסדרים כוסות פלסטיק, סרטים מבריקים ובלונים. על הקיר היחיד בקפה הציבו תמונה עצומה של ביבי נתניהו על רקע סגול ניאוני.
התמונה של ביבי הזכירה לי, בתחושות אשם קלות, שבאותו יום נערכו הבחירות הכלליות. מערכת הבחירות הייתה כל כך פאתטית ומשעממת שאפילו לא זכרתי שהיא מתקיימת. ראש הממשלה זה ארבע פעמים עמד לזכות שוב ולאף אחד באופוזיציה לא היה כוח להיאבק בו. מה גם שבעשור האחרון לא התרחש איזה אסון לאומי נוראי כך שלמרות השנאה לביבי והשחיתויות הקטנות שלו. נדמה ששום הפתעה לא תצוץ.
אך הנמלים החרוצות של ז’אקוב נראו נלהבות במיוחד. הן הוציאו עתה רמקולים שחורים ותפוחים וסחבו מקרן ממכונית ישנה. מישל ואני הבטנו בהם המומים.
“זה עולה!” נשמעה צרחה מתוך בית הקפה.
ז’אקוב מזג ערק לכוסות פלסטיק וקרא לתוך המיקרופון:
“מדוזות! מדוזות ירוקות, גחליליות!” כדי לבדוק את מערכת השמע.
בחור עם משקפיים ושיער ארוך, שגולח בצד אחד, הציב מעל התמונה של ביבי שלט: “אירוע הנצחון”. אחר כך הדביק לתמונה סרט סאטן אדום וכתר מפוליגל. כשז’אקוב יצא החוצה לחפש נקודת חשמל לרמקולים, מישל משכה לו בחולצת הפלאנל, להבין על מה כל המהומה:
“תסלח לי,” שאגה, מנסה להתגבר על הרעש מסביב, “מה אתם עושים בדיוק?”
“אנחנו?” זימזם ז’אקוב בקול ערמומי, “מסיבת ניצחון לראש הממשלה כמובן”.
הוא נראה משועשע מעצמו.
“אתם רציניים?”
“רציניים ביותר!” ז’אקוב זקר אצבע לשמים, “מדובר באירוע ברמה לאומית, בין-לאומית, בין-גלקטית.”
מישל ניסתה להגניב עוד שאלה אך ז’אקוב כבר עסק בשחרור קשר שנוצר בכבל שסחב. אני לעסתי גרעינים מתוך קערה קטנה. הייתי מרוצה שהפסיקה לדבר עם הענק המזוקן.
“זה מתחיל,” צעקו מתוך בית הקפה.
ז’אקוב הכה בשולחן ושאל אותנו:
“אתם באים?”
השתרכנו אחריו פנימה. עשרים איש מחוייכים ומעונבים מילאו כל כיסא ושולחן שהיו במקום. הרגשתי שעברנו את התפוסה המותרת במקום מוזנח מהסוג הזה.
ז’אקוב עלה לבמה הקטנה וסידר את העניבה שלו. הוא תפס את המיקרופון ואמר:
“נשמות טהרות, טוב שבאתם.”
מישהו צעק מהקהל:
“חבל שלא באתם קודם אבל גם עכשיו זה בסדר”.
“לפני שאני מכבד את נציגת ‘החדשות’ הלאומית, המתוקה, האורגזמטית שלנו בהקראת תוצאות המדגם, יש לי כאן הפתעה מרגשת בשבילכם. קבלו את המשוררת הגדולה, המנהיגה בעלת שיעור הקומה האדיר, פרח השושן של המזרח התיכון והטיפוס הכי בלתי נסבל שאני מכיר: הילה זוסמן!”
אל הבמה דילגה בקלילות בחורה זעירת מימדים בת שלושים..

הילה

חִפְרוּ אֶת הַהִיסְטוֹרְיָה בְּאֶמְצָעוּת פְּצָצָה.
אַל תִּבְרֵרוּ, בְּאֶמְצָעוּת מִבְרֶשֶׁת, אֶת הַחוֹל.
אַל תַּפְרִידוּ, בְּאֶמְצָעוּת פַּטִּישׁ גיאולוגים, בֵּין הַשְּׁכָבוֹת.
חִפְרוּ אֶת הַהִיסְטוֹרְיָה שֶׁלָּנוּ בְּאֶמְצָעוּת נַפְּלָאם.
לאור הָאֵשׁ גָּלוּ מָה יש לאֲדָמָה לְהַסְתִּיר.
קְחוּ אֶת יְלָדֶיהָ כִּבְנֵי עֲרֻבָּה.
הִצִּיבוּ לָהּ אוּלְטִימָטוּם.
תְּנִי
לָנוּ
אֶת
הֶעָתִיד.

וַלֹא

השם ‘הילה זוסמן’ התפשט כמו ביצה על מחבת. היא הייתה סוג של פרובוקטרית מקצוענית. כבר כשהייתה בת שמונה עשרה היא החלה להתבלט בניהיליזם המטורלל שלה כשייסדה ערב שירת שכול לזכרו של ג’וליאן שגרן, כוכב ילדים נשכח. הערב התבטל אחרי ששגראן, שנמצא חי ונושם, איים עליה בתביעת דיבה. ג’ולייאן שגרן היה רק ההתחלה של השיגעון הזוסמני. כשסיימה את שירותה הצבאי המקוצר החלה לצלם סירטוני יוטיוב היתוליים וגסים בכיכובם של מיכל ינאי, קיפי בן קיפוד, הרב בא-גד ודודו טופז. בנוסף לפעילות הקדחתנית הזו דאגה לפרסם בלוג תרבות פופלארי בשם “מבצע ריינהרד” בו יצאה בהכרזות קיצוניות ביותר לגבי כל דבר שזז בתל אביב. ב2013 האשימה את אריק איינשטיין בפדופיליה, ושנה אחר כך רמזה שהיה לה רומן עם גידי גוב ושלזמרת דיקלה יש איבר מין גברי, איידס ואוטיזם. הרשת אהבה לשנוא את הילה זוסמן. היא קיבלה משרה בעיתון “הארץ” ופוטרה בשל דרישת הקוראים, קיבלה משרה ב”וואלה” ופוטרה בגלל שפיברקה ידיעה שקרית לגמרי אודות העורך הראשי של האתר. היא אף זכתה לכתוב כמה אייטמים ל”ישראל היום”, אך העיפו אותה משם אחרי שפירסמה הצהרת נאמנות לעירית לינור, נשבעה “להלחם למענה ולשתות את דמם של אויביה.” ההצהרה פורשה על ידי אירגוני השמאל כבגידה בעקרונות ההומניזם, ועל ידי לינור עצמה כאירוניה קנטרנית. שתי ההאשמות היו נכונות כמובן.
אחרי השיר של זוסמן ז’אקוב הוציא אורגנית קטנה וביקש מהקהל להצטרף אליו לתפילה למען הצלחתו של ראש הממשלה. הקהל הצטרף בקולות שאגה. מישל ואני נמלטנו חזרה לשולחן שלנו וניסינו למצוא מלצר אחד לרפואה שיהיה מוכן להביא לנו עוד בירה.
“איזו חבורה של מטומטמים.” התעצבנה מישל.
“כן” אמרתי, מנסה ללכוד את המבט של המלצרית שניסתה לזוז בין השולחנות בפנים.
תנועות הידיים המוגזמות שלי לא עזרו, במקום מלצרית נשלפו החוצה ז’אקוב, הילה וקבוצה של מזוקנים בתפזורת. זוסמן תקעה בי עיניים וקיוויתי שלא תזכור אותי משיעור ‘יסודות השיר’ שלמדנו ביחד.
“אפשר אש, בבקשה?”
זה היה מאוחר מדי והילה כבר עמדה ליד השולחן שלנו. מישל לא הבחינה במצוקתי או שהייתה נסערת מדי בשביל לייחס לה חשיבות.
“תגידי לי, אתם רציניים?” מישל אמרה בטון אימהי, מוסרת לה מצית לבנה ומקושקשת בדיו. הילה לא התייחסה אליה. היא הושיטה לי את ידה הדקיקה, וחיכתה שאנשק אותה.
“הילה זוסמן,” היא חייכה אליי.
“מישל, נעים מאוד. את יכולה להסביר לי מה זה הדבר הזה?”
“ואיך קוראים לפרח העצוב שלידך?”
“זה יותם,” אמרה מישל, ואני הנהנתי קלות לאישור. “את מוכנה להסביר לי למה אתם עושים ערב הוקרה לראש הממשלה הכי מושחת בהיסטוריה של ישראל?”
“ינאי!” הילה צעקה, “בוא רגע, יש להם פה שאלות משעממות.”
היא המשיכה להביט בי. נשענת על הקיר של הקפה.
לעבר השולחן התקרב בחור ממושקף עם שיער ארוך והתיישב לידינו. עוד לפני שפתח את הפה ראו עליו שהוא טיפוס שאוהב לדבר.. הוא חייך אל מישל והצית סיגרייה.
“מה כל העניין, אתם בטח שואלים את עצמכם.”
מישל לא התייחסה אליו ורק נעצה הסתכלה בשנאה לוהטת בזוסמן, שעמדה ליד הדלת ועישנה.
“איזו התנשאות. מי היא חושבת שהיא?”
ינאי המשיך בהרצאה. קהל לא מרוכז מעולם לא הפריע לו.
“אנחנו חושבים שראש הממשלה הוא אייקון, הוא אל מודרני, אכילס של הפוליטיקה הישראלית.”
אחרי שהרגיש שלא הצליח לשבור את הקרח הוסיף:
“קצת הומור חברים, למה אתם נראים מאוכזבים?”
הנחתי את הראש שלי בין כפות הידיים, זו הייתה טעות לבוא לכאן.
“זה נראה לכם מצחיק?” מישל אמרה לו, מגבירה את קולה כדי שגם הילה תוכל לשמוע. “אתם רוצים שנצא לעוד מלחמה באוגוסט? אתה רוצה שעזה תהיה תחת הסגר עד שנת 2022? שליש מהמדינה עניים ואתם משחקים בלהעריץ את ראש הממשלה. יש לי יותר כבוד לליכודניקים אמיתיים.”
עכשיו רציתי לדפוק את הראש בפינה של השולחן. קולות עלו מתוך בית הקפה. ינאי הציץ פנימה והחל לתופף על הברכיים שלו.
“הו הא, מי זה בא, ראש הממשלה הבא!”
האנשים בפנים התפקעו מצחוק. לפתע הוא הבחין במשהו ועצר את שירי העידוד שלו. הוא נעמד על ספסל העץ וקרא לעבר הרחוב:
“מדברים על ראש הממשלה הבא – תראו מה הרוחות הפוליטיות סחבו לכאן!”
“בוא נלך מהמקום הדוחה הזה,” מישל אמרה ומשכה את היד שלי, “אני לא מאמינה שהבאת אותי לכאן.”
הסכמתי איתה לחלוטין והתחלתי לאסוף את הסיגריות והכסף שלי כדי ללכת אחריה.
הבחור שינאי קרא לו התקרב אלינו ומישל קפאה במקום, זה היה גבר בגילינו במעיל כהה ופנים חזקות. יכולתי לנחש מה עובר לה בראש. היא התיישבה בחזרה בתנועה איטית ובהתה בו, לרגע אחד הציצה על הגוף שלה לראות שהכל נמצא במקום. אם לא הייתי מקנא זה היה נראה לי חמוד. אבל לא הייתי צריך להתרגש, זו התגובה של כל מי שפוגש בפעם הראשונה את עמיחי.

עמיחי

עמיחי למד יחד איתי בתיכון של מועצה איזורית משגב. בגיל שבע עשרה כשעלינו לכיתה י”א הפסיק להגיע, נרשם לבגרות אקסטרנית וסיים את כל המבחנים בהצטיינות באותה שנה. את כיתה י”ב הוא הקדיש לפירוק החברות שלנו ולרומן הרסני עם אמא של אחת מבנות הכיתה שלו. כשהסיפור התפוצץ ובעלה כמעט הרג אותו הוא עבר לגור במושב ספיר שבנגב ועבד בחקלאות עד הגיוס שלו. בצבא התנדב לסיירת צנחנים, נפצע באימון והשתחרר. אחרי חודשיים בבית של הדודים שלו הוא טס לארצות הברית לטיול של שנה, ומשם המשיך לטיבט, קירגיזסטן, סין וגיאורגיה. שם פגש זוג מ”הגוש” בירח הדבש שלהם. הם נתנו לו גיליון של “משיב הרוח”, כתב עת לשירה של הציונות הדתית. זה היה “רגע מפתח” בחייו, כך כתב לי בדרמטיות האופיינית שלו. הוא נזכר בעולם הספרות, בחיים הקודמים שלו איתי ובספרייה הקטנה של המועצה. הוא חזר לארץ, נרשם לחוג לספרות עברית בירושלים וללימודי מחשבת ישראל. אחרי שיצא בטריקת דלת מקורס בביקורת קווירית של עגנון, בעודו מקלל את המרצה, פרש מהחוג לספרות וייסד כתב עת עצמאי. שלוש שנים בירושלים חידדו את קנאותו לספרות העברית. הוא ראה את עצמו כשגריר של השירה העליונה, של התרבות האמיתית, וכמי שמתכתב בשיריו עם סופרי התנ”ך, עם חכמי התלמוד ועם האר”י הקדוש בעצמו. הוא סלד מביקורת ניאו-מרקסיסטית, מתאוריה פמיניסטית, מביקורת מגדרית ובעצם מכל מגמה חדשה שצמחה כמו אצות מזוהמות מתוך אוניברסיטת תל אביב (כך במקור). מתוך העמדה הזו תירץ מדוע אינו מוכן לפגוש אותי או לדבר איתי במשך חודשים.
כמו כל הקנאים עמיחי היה עסוק בלשנוא יותר מאשר בלאהוב. שנה בברלין רק חידדה את השנאה הזאת. הוא התקוטט מילולית ופיזית עם נציגי הבוהמה הישראלית שחיו שם, עם אירגוני שמאל ועם כל מה שהריח לו מתיאוריה ביקורתית. הוא פירסם מספר ביקורות במוסף הספרים של הארץ וכתש עד דק את חבורת ערס-פואטיקה, את הליקון וכמובן את החוגים לספרות, כשהוא מכוון את חיציו במיוחד לחוג התל אביבי. הלימודים בירושלים חיזקו אצלו את האהבה לטקסטים יהודיים קדומים. הוא היה תלמיד מבריק למקרא, ברוך שוורץ ראה בו עילוי ממש ואלכסנדר רופא אף הציע לו משרה בתור מתרגל אצלו בקורס. אבל מכולם היה תלמידו הנאמן של יהודה ליבס, חוקר הזוהר החשוב. עמיחי ראה בו את מורה הדרך היחידי שלו לעולם הספרות. בעצתו החל ללמוד יוונית עתיקה, ארמית וערבית.
בעקבות ליבס נעשה עמיחי קנאי במיוחד לשני משוררי עבר: יונתן רטוש ואורי צבי גרינברג. בשניהם ראה את פני השירה האמיתית, הלא-מתפשרת, הגברית של ישראל. שנתיים לפני שעזבתי את הארץ נתקלתי בו בחנות ספרים קטנה בירושלים, בעודו מתווכח בלהט עם מוכר רוסי על תרגום של שלונסקי. כשהצלחתי לשכנעו לצאת משם, הלכנו לשבת בתקליט ודיברנו שם עד אמצע הלילה. בסוף השיחה עמיחי חיבק אותי וצעק: “רק אתה מבין אותי, למה אתה לא מדבר איתי יותר?” ואני התעצבנתי אבל לא אמרתי כלום. אחרי זה המשיך כמובן לסנן כל שיחה ממני. כשעזב את ברלין עבר לגור בנווה צדק, בדירה שהייתה שייכת למשפחה, וחילק את הזמן בין עבודה על כתב העת העצמאי שלו לשתייה מופרזת.

הוא עמד לפנינו, בפנים אדומות, בחיוך מרוח של פטרוזיליה:
“סוף סוף.”
הוא הסתובב להילה זוסמן וקרא אליה:
“מה זה? החלטתם לתת לאנשים עם מוח להתקרב לכנופיה שלכם?”
הילה חייכה אליו וסימנה עם האצבע המשולשת על המפשעה שלה.
“תן חיבוק, כוכב,” הוא אמר לי ומעך אותי בין ידיו השריריות.
אחרי ששיחרר את האחיזה התיישב והחל לספר לי ולינאי על התקופה שלו בארצות הברית, ואיך מצא את עצמו שומר על שדות חקלאיים מפני שפני בר כשהוא שוכב ימים שלמים במדבר, עם רובה אוויר וציידנית מלאה בסטייקים ובורבון.
מישל ניסתה להשתלב בשיחה ולכוון אותה למקומות שתוכל לתרום את חלקה:
“מה, אתה גם משורר?”
עמיחי הנהן והמשיך את התיאור של אסם התבואה הענק שהיה צריך לישון בו.
“מי היה מאמין,” הוא אמר, “יותם שבח, השמאלני הטהרן משחק עם זוסמן והקלגסים.”
הייתי מבולבל מאוד וגם עצבני על היחס שקיבל ממישל.
“סתם הגענו לכאן,” אמרתי, “אין לך מה להתרגש.”
“רגע אתה גם מהמסיבה הזאת?” מישל ניסתה להשמע ביקורתית “מה אתה גם ימני? אתה באמת חושב שצריך להצביע לביבי?”
“תצביעי למי שאת רוצה.”
“מה זה בדיחה? אתם באמת הולכים להצביע לו?” מישל המשיכה.
עמיחי קטע לרגע את שטף הדיבור שלו והפנה את פניו אל מישל.
“את יכולה להפסיק לדבר? זה נורא משעמם אותי.”
זה כבר ממש עלה לי על העצבים. נזכרתי למה לא דיברנו עשר שנים. הוא פשוט היה בן אדם מחורבן.
“למה אתה חתיכת זין?” שאלתי אותו, משחרר את היד שלי מאחיזתו החזקה.
עמיחי עדיין נראה כאילו הוא מאוהב בי. הוא קם לחבק אותי ודחפתי אותו בשתי ידי. הוא איבד את שיווי המשקל ועף עד הילה, מפיל לה את הסיגריה מהיד.
“תראי מה זה,” הוא אמר לה. “חיה!”
מישל מיהרה אליו, מנסה להתנצל בשמי.
“אני מצטערת, הוא מפגר לפעמים, קרה לך משהו?”
עמיחי הסתכל עליי.
“הוא יכול להתנהג איך שהוא רוצה, Übermensch.” אחר כך פנה אליה: “אבל את לעומת זאת יכולה ללכת.”
מישל גימגמה משהו והחלה להתרחק. היא עצרה את הדמעות שלה, יכולתי להבחין בזה. דווקא ברגעים כאלה היא הייתה בעיניי יפהפייה ואמיצה. היא דיברה אל עצמה והפרצוף שלה התרכך כמו של ילד. אבל שנאתי את זה שהיא יכלה פשוט ללכת ולהתאהב בעמיחי כאילו לא השקעתי בחיזורים שלי דם וכסף.
“ואתה,” עמיחי אמר לי, “כשתרצה להפסיק לשחק עם הילדים תבוא לדבר איתי. יש לנו כמה שנים להשלים.”
הוא התרומם, לקח את המעיל שלו והלך משם לכיוון מרכז העיר.
בבית הקפה הוכרז שביבי גובר על שאר המתמודדים בעשר מנדטים והמבטא המוזר של ז’אקוב הריע:
“מהפך! מהפך!”
הילה וינאי כיבו את הסיגריות שלהם ונכנסו פנימה, לשלהב את הרוחות.

ספרות

עם ניצחונו מחדש של ראש הממשלה הוחלפה שרת התרבות. לתוך החלל הגדול שהותירה נכנס בצעדי בלרינה טדי כהן, מעין חרוט עגלגל וממושקף שאהב לאכול אפונה ולדבר בפתגמים. עם כניסתו לתפקיד החלו לנשב רוחות מקארתיסטיות רעננות. צעדו הראשון והפרובקטיבי של כהן היה לסלק לאלתר מרצה לתיאוריה של הספרות מאוניברסיטת באר שבע. המרצה, שהיה מכפיש על ימין ועל שמאל כל מה שהריח מלאומיות, הועיל להגדיל הפעם ולהלל במאי פלסטיני תומך חמאס, כאשר זה פירסם סרט תעמולה אנטי ישראלי. אחרי סילוקו פירסם השר בחשבון הטוויטר שלו:
“המרצה המהולל תמך ופעל למען אנשים הרואים בהשמדת ישראל את מטרת-החיים שלהם. על כך אין סליחה.” הפרטים היו משמימים להפליא אך מסדרונות גילמן סערו וסאנו.
אני באופן אישי מיהרתי והצהרתי שאין לי שום עניין במאורע אבל התפלאתי לגלות שקבוצה של אנשים מהחוג לספרות ממש הסכים עם שר התרבות. הם חשבו שראוי לסלק את המרצה. ראשון לנאמני שר התרבות היה ז’אקוב. ז’אקוב שהיה מתרגל בקורס המקביל בגילמן שלהב את הסטודנטים נגד המרצה ש”כפר” באוטוריטה של גילמן בתחום הספרות והעז לחשוב שיש מקום כזה באר שבע. חלק מהתלמידים היו משועשעים וחלק התלוננו עליו למזכירות החוג. ז’אקוב נקרא לשימוע.
בחוסר רצון נגררתי אחרי מישל לפגישות המתישות על מדשאות הספרייה. אלו היו פגישות של אמנים אקטיבסטים והם הסכימו זה עם זה באופן מעורר השתאות, ועשו זאת בצווחות היסטריות כמעט. לדעתם שר התרבות התנהג :
“בחוסר תרבות וחוסר אינטלגנציה”
“תת רמה של אדם”
“קוף”
“נאצי!”
“זה פשוט פאשיזם!”
“פאשיסטים!”
“פשיסטקו,” ניסיתי להציע, אך הושתקתי במהרה על ידי מבטיה של מישל.
מול הקואליציה הזו של לוחמי החופש תססה קבוצה קטנה שהונהגה, באופן לא מפתיע, בידי הילה זוסמן. זוסמן אמנם לא השתמשה במילים כמו “פאשיזם” ו”נאציזם”, אך היא חיפתה על כך ביצירתיות וקולניות שקשה היה להתחרות בהם. המשוררת החרוצה ארגנה הפגנות תמיכה ספונטניות בשר התרבות באמצע המדרגות או בחצר הקפיטריה, תלתה שלטי ענק המציגים את דמותו כגיבור ישראל, וביצעה אפיזודות של “שירה ציונית” ברחבי הספרייה.
ראשת החוג והמרצים הוציאו במשותף מכתב תמיכה רשמי בפרופסור, בעד חופש הביטוי ותמיכה כללית בערכי השוויון והחירות. כתגובה החליטו ז’אקוב והילה לארגן “פסטיבל אמנות למען שר התרבות והספורט על שם שר התרבות והספורט”. אירוע הפתיחה היה מסיבת ריקודים פרועה במועדון גייז ברחוב המסגר. תמונתו של שר התרבות הודפסה על יריעות בד ענקיות שניתלו כדגלים אנכיים מהתקרה. יחד עם אורות הניאון הכחולים והצהובים הדגלים הללו “השרו אווירה היסטורית”, כפי שז’אקוב תיאר זאת מתחת לשפמו המוקפד. המסיבה הוגדרה כ”להיט”, והיא זכתה להיות ראשונה בשצף הפעילות העניפה של שני המטורללים.
זוסמן וז’אקוב תיפקדו כמפלצת דו ראשית, שלא בחלה באף אמצעי לביסוס מעמדה התרבותי של האורתודכסיה החדשה שלהם, מעין ברית בריונים מנומרת. שבוע אחרי המסיבה השיקו השניים ספר ציטוטים דקיק של שר התרבות, (השר נכנס לפוליטיקה רק לפני שנים ספורות וככל הנראה לא הרבה להתבטא בפומבי), אותו חילקו לעוברים ולשבים בליווי יין נתזים.
באותו הערב נפתחה בנוסף תערוכה שנקראה בשם הנייטרלי “קולטורנה”, ובה תמונות בשחור לבן של שר התרבות, של ראש הממשלה, נחשי פיתון, אריות כרותי ראש ורבי קומות. על הציורים הותזו צבעים בהירים וזרחניים, במה שז’אקוב וזוסמן קראו לו “אסטרטגיה בולימית”.
מישל וחבורת הבודדים שלה לא הבינו מהיכן הם נחתו. לא רק שז’אקוב וזוסמן היו חרוצים, באופן מפתיע היצירות שלהם היו מוקפדות, אסתטיות ולעיתים מרהיבות ממש, לפחות לעומת ערבי הספוקן וורד הרפטטיביים שמישל לקחה אותי אליהם. מישל וחבריה הגיבו בזעזוע עמוק לגמיקים שהופקו חדשות לבקרים בשבילי האוניברסיטה, במדרגות של גילמן ואפילו בשירותים הציבוריים ואמרו שוב ושוב:
“זו אומנות בינונית”,
“פרובוקציה לשם הפרובוקציה”,
“מילא הפאשיזם, אבל כמה חוסר כישרון…”.
יומיים אחרי פתיחת התערוכה הופיעו בגילמן שתי כתבות תרבות מ”וואלה! חדשות”. הן הוזמנו, באופן רישמי, על ידי מיכל סיני מהחוג להיסטוריה, אך מאחורי הקלעים עמדו כמובן זוסמן וז’אקוב, שרצו לתעד את המהלכים המבריקים שלהם. יחד איתם התאספו מספר חברים נאמנים. הם הגיעו מוכנים, היתה להם כוריאוגרפיה שעבדו עליה, קטע ממחזה איטלקי ומספר שירים שעובדו מחדש להקראה בפני המצלמות. סימן ההיכר של כל מי שלקח חלק במופע היה מכנסיים אדומים ומבריקים. לכתבת של וואלה! לא נתנו מספיק זמן אוויר לדחוס בידיעה הקצרה את כל הפעלולים שהכינו, אך המכנסיים מילאו את המסך. ז’אקוב זעק לתוך המצלמה:
“כן! אנחנו מאמינים בראש הממשלה, הוא הז’אן דארק של הספרות, המאו דזה של האמנויות, נפוליאון בונפרט של התיאטרון!”
ברקע עמדו הילה ושאר האספסוף ובידיהם פוסטרים של שר התרבות. הכתבת המסכנה נראתה מבולבלת מתועפות הקישקושים. היא מילמלה למיקרופון: “קבוצה שנוייה במחלוקת” ו”לא כולם מרוצים מהפעילות שלהם”, וכיוצא באלה תגובות מחושבות.

פשיסטקו

הכתבה היכתה גלים. אם ביום רביעי הופיע ז’אקוב במהודרת הערב של וואלה! בלבד, במהדורה המיוחדת של סוף השבוע כבר ראיתי את המכנסיים האדומים בכל מדורי החדשות. הסירטון הפך ויראלי. פרשנים ניסו להסביר את מהות הקבוצה, להתווכח אם מדובר בתופעה חיובית או הרסנית. שר התרבות מצא את עצמו, שבוע אחרי כניסתו לתפקיד, בליבה של סערה תקשורתית מפתיעה. הוא נאלץ להתגבר על המבוכה וטען בתוכנית רדיו שהוא גילה בתל אביב: “קבוצה של צעירים, מוכשרים, ציוניים, שאוהבים את המדינה, ראוי שכולם ילמדו מהם.” הציטוט כמובן הצית חגיגה גדולה. הוא נדגם, מוקסס והפך למנטרה מוזיקלית ברחבי האוניברסיטה, ב”בקטריה”, בבתי הקפה של אזור לבונטין, ואפילו חצה את קווי הגבול של תל אביב אפילו לאויבותיה המושבעות: ירושלים ונס ציונה.
השר הגדיל לעשות ובעצה אחת עם יהודה עציון, מי שהיה אחד ממנהיגי המחתרת היהודית, המיר את שמה של תחרות השירה העברית השנתית ל”תחרות השירה העברית על שם שבתי בן דוב”. בן דוב היה הוגה דיעות קיצוני שהפך למורה הרוחני של עציון, אשר תכנן בהשראתו להטמין לבנות חבלה מתחת לכיפת הסלע אך נתפס לפני שביצע את זממו. כמאה שירים נשלחו בשבוע אחד לתחרות. אני מודה שאפילו אני שלחתי שיר, משהו עגמומי למדי על נסיעה ברכבת בוורשה. לתחרות השירים זוסמן כבר התנגדה. היא טענה ששר התרבות איבד את הניצוץ הלאומי וקרנו ירדה, ודרשה שיערכו לו “מבחן נאמנות”.
המרצים בפקולטה למדעי הרוח היו חלוקים בדיעותיהם. אחדים מיהרו לגנות את התופעה ולהתייצב לטובת הפרופסור מבאר שבע, וטענו שיש להעיף את ז’אקוב מסגל ההוראה לאלתר. אחרים חששו לאבד תמיכה בקרב הסטודנטים שלהם, מה גם שהיה משהו מלהיב, אני מנחש, בהתעניינות המחודשת שחוללה השערוריה בחוג הזנוח הזה. הימים היפים בהם מנחם פרי התהלך ככובש קדמוני, מטיל כישופים על נערות תכולות עיניים ונועץ את חניתו המחודדת בכל מבקר חמוץ פה, חלפו מבלי שוב. מאז הצמיח החוג בעיקר מורות לספרות בחטיבות בינייים ומבקרי ספרות ממורמרים.
המכנסיים האדומים הלהיטו לא רק את מסדרונות גילמן. הבוז והשנאה של התקשורת הישראלית וגינוייהם של כמה סופרים בעלי שם כמו דוד גרוסמן ומאיר שלו הקסימה את החברה הישראלית. מכנסיים אדומים נמכרו בכל מקום. תמיר גל, זמר הדיכאון המפורסם והליכודניק המושבע, הלחין שיר של ינאי, ואפילו תנועת “אם תרצו” חגגו על המציאה וקראו בערוץ היו-טיוב שלהם לצאת ולשמוע קצת “שירה לאומית אמיתית”.
תגובת הנגד לא איחרה לבוא. ההערצה לזוסמן וז’אקוב השתוותה רק לשנאה העיוורת אליהם. הט יעונים הראשונים היו, איך לא, שמדובר בתנועה ממוסחרת. באחד מהשיעורים על הספרות העממית בימי הביניים שמעתי במו אוזניי מישהו אומר:
“האמת שהיה משהו בשירים שלהם בהתחלה, אבל עכשיו זה סתם מיחזור”.
חובבי הספוקן וורד טענו שמדובר ב”פירוק הדמוקרטיה, שיתוף פעולה עם הדיכוי, המשך הפשיזם באמצעים אחרים” וכדומה. הגדילו לעשות תלמידי הספרות הלטינו-האמריקאית, שהיו חבורה של סוציאליסטים חמומי-מוח. הם יצאו בהצהרה שמכנסיים האדומים הם סימן מטרים לשילוח אנשים למחנות עבודה. חבורה של שמאלנים אדומי לחיים מתואר ראשון תלשו את הפוסטרים של שר התרבות וייסדו במה מחתרתית של שירה פוליטית בחצר בית הקפה של גילמן. שם קראו שירים ביקורתיים על הממשלה, על סתימת פיות ועל התקרנפות חבריהם לחוג.
הילה, שהייתה תמיד בעלת ראש עיסקי, הציעה להקים במה מתחרה מול הבמה השמאלית והכריזה על אירוע של “דיבייט שירה” – קרב מילולי בין הניצים. האירוע נקבע לשעה שלוש בצהריים ביום למחרת, והפירסום היה אינטנסבי. אני קיבלתי את ההזמנה באופן אישי, בסיום שיעור אקו-פמיניזם, כשניסיתי לכתוב לעצמי הצעה לתזה. הילה זוסמן נכנסה בסערה לתוך חלל הכיתה מוציאה לשון לשני נערים ממושקפים והניחה על השולחן שלי דף מקומט עם הפרטים תוך כדי נסיון להשיג את מספר הטלפון שלי. אמרתי לה שאני לא מתכוון לבוא ושבדיוק קבעתי לבהות בטלפון שלי בשירותים. היא חייכה ואמרה לי שמישל תהיה שם. עשיתי פרצוף אדיש אבל החלטתי לבדוק את העניין, על כל צרה שלא תבוא.
ביום שלישי הכאוס כבר חצה גבולות. ז’אקוב סולק מאחד משיעוריו על ידי קבוצת תלמידות פמיניסטיות, הוא צעד חסר דאגות לעבר בית הקפה כשהוא מזמר לעצמו את ‘לורליי’ של היינה בגרמנית. בשיעור על תיאוריות ספרותיות קמו קבוצת תלמידים וקראו שירים שונים בו זמנית, בדיוק כשהמורה הסביר כיצד החיים של ג’ודית באטלר קשורים לתיאריות שפיתחה. בדשא המרכזי החלו למכור מכנסיים אדומים במגוון גזרות ודוגמאות. שני סטודנטים לסוציולוגיה עם מסקרה בעיניים וראסטות בלונדיניות בנו דוכן מעבודת יד שמטרתו הייתה לקדם “שירה של שלום”.
חשבתי שזו הזדמנות טובה והלכתי לעמוד ליד שני תלמידי תיאטרון רגוזים, שעמדו עם שלט שעליו הודפסו “ארבע עשר סימני הפאשיזם” של אומברטו אקו. חיכיתי לראות את מישל אבל לא מצאתי אותה בשום מקום. הילה זוסמן הופיעה לידי ולחשה לי באוזן:
“מתחכך עם האוייב?”
התעלמתי ממנה וחזרתי להסתכל על הבמה. ראשון עלה בחור מתולתל ודביק, ולפי השיר הבלתי נסבל שקרא ניחשתי שהוא מייצג את השמאל. זה היה מין קטע ספוקן וורד שהתכתב באופן רופף עם השיר “קילפתי תפוז” של אריק איינשטיין, והיו בו שורות בלתי נשכחות כמו “קילפתי את עצמי ומצאתי בפנים את מי שאמרתי שלא אהיה בחיים” ו”זה מה שנשאר בעולם אחרי שהילד נרדם”. מחיאות הכפיים חגגו, הילה נחרה בבוז, וז’אקוב פלירטט עם אחת המתרגלות. אחריו עלה מישהו בשם אליוט והשיר שקרא פירט את שלבי הכנת חרב פלדה. גם הוא זכה למחיאות כפיים מוגזמות. אחרי אמן החרבות עלתה בחורה שקראה קטע על כך שהיא “אישה בעולם של גברים”. זה עבר את גבול הטעם הטוב ומלמלתי לעצמי:
“איזה שיעמום.”
כנראה שלא הסתרתי את ההתנשאות שלי מספיק טוב ואיזה בחור עם תווי פנים נעימים אבל עם עיניים רושפות אמר בטון תוקפני:
“מישהי פותחת את הלב שלה ובגלל שאתה יכול, אתה פשוט משפיל אותה?”
מלמלתי משהו על זה שהיו סיבוכים בלידה שלי ואין לי חמצן במוח, אבל מה ששכנע אותו, היה עמיחי. הוא התקרב באיטיות ושם לו יד שרירית על הצוואר.
“משעמם אותו השיר המטומטם של חברה שלך, אותך הוא לא משעמם?”.
לרגע אחד שמחתי שעמיחי נמצא לידי, הסתכלנו שנינו על הבחורה קוראת את השורות האחרונות של השיר. מחיאות הכפיים לא איחרו לבוא, אך לעבר הבמה נזרקו גם מספר כוסות פלסטיק.
עכשיו הילה זוסמן עלתה לבמה ושאלה אם יש בקהל מתנדב לקרוא את השיר הבא. לפני שמישהו הרים יד עמיחי צעק לה:
“כאן, כאן!” ודחף אותי קדימה.
הילה חייכה, ומיהרה למשוך אותי בידה הקטנה לבמה.
“אני מבקשת להציג את תגלית השנה, יותם שבח”.
הלום ומסוחרר עמדתי מול הקהל, שהביט בי בריכוז, מוכן להעריץ ולחסל אותי בנשימה אחת. בהתחלה התכוונתי לברוח אבל פתאום חשבתי על זה שהילה רוצה לשכב איתי ושגם מישל נמצאת כאן וגם עמיחי ואם אני לא קורא עכשיו שיר אז מתי אני כן אקרא? לא זכרתי הרבה שירים בעל פה, והדבר היחידי שעלה לי לראש היה משהו שכתבתי אחרי השבוע הראשון שלי באוניברסיטה. בקול רועד אמרתי:
“השיר הזה מוקדש למישל”.
אבל לפני שהתחלתי לדקלם את שיר האהבה המדממת שלי, הצטלצלה צעקת
“בוגד!” וחשתי חבטה בבטן.
נפלתי אחורה הישר לתוך השיחים הדלילים שבקושי ריככו את המכה. מהומה החלה בחצר בית הקפה. צעקות, דחיפות וקללות, כוסות קפה מלאות הושלכו מכל מקום.
“פאשיסטים!”
“שמאלנים!”
חטפתי אגרוף בלחי שלי, וראיתי את הילה מגחכת בצד. בסוף עמיחי חילץ אותי מערמת הגופים הלוהטים שעטפה אותי יחד עם ליבי דוליטל שהיה לה שיער בגוון כחול דהוי. הילה מיהרה לנצל את המהומה, עלתה לבמה וצעקה לתוך המיקרופון:
“סוף סוף שירה לא משעממת, קצת דם לקינוח הדבש כמו שאומרים! שירה שתקנית היא זו המובילה לסערה. תראו אותו, יותם שבח, הצליח לעשות מהפכה בלי מילה אחת.”
היא חייכה שוב ומשכה אותי אחריה מרימה את היד שלי כמו זוכה בתחרות איגרוף:
“יש לנו מנצח!”
אדומי המכנסיים מחאו כפיים ונשאו אותי באוויר. המהומה הפכה לזירת קרב ממש. כשכיסאות פלסטיק החלו להתעופף ועובדי הקפיטריה נאלצו להתקשר לאבטחה. מישל הסתכלה עליי במבט רצחני. רציתי להגיד לה משהו, אבל עמיחי סחב אותי משם.
“בוא, בוא, לפני שיבקשו מאיתנו לסדר את הבלאגן.”
במקום ללכת דרך השער הראשי עמיחי לקח אותי דרך בית התפוצות. עלינו על קו 25 ונסענו חצי שעה בדממה עד שירדנו בנסיך הקטן. עמיחי נופף לשלום לשני משוררים מזדקנים שישבו לאכול שם כריך בטטה ונבטים. הזמנתי לנו קפה ועמיחי הסתובב בחצר האחורית של החנות עד שמצא בשבילי ספר. קראו לו “הקריירה של ניקודם דיזמה”.
“מתנה לפולני שלי,” אמר.
חייכתי במבוכה ועמיחי גלגל את היד שלו, כאילו הוא ג’נטלמן אנגלי שמחזר אחרי הגברת שלו.
“בוא נלך לסלון ברלין, נראה מה יש שם.”
יצאנו לרחוב, קינג ג’ורג’ כבר החל להחשיך וכולם התרוצצו שם כמו סוחרי איברים לפה ולשם. הרגשתי שעבר שבוע מאז שהגעתי לאוניברסיטה.
נכנסנו לפאב והתיישבנו בחללו האפלולי. היינו בין הלקוחות היחידים. עמיחי שלף חבילת טבק לגילגול והכין לנו סיגריות. אחרי שעישנו ושתינו בירה שאלתי:
“עמיחי?”
אבל הוא אמר לי:
“תשתוק.”
אחרי זה שתה מהבירה שלו והסתכל על המלצרית שישבה מאחורי הבר ושיחקה עם הטלפון שלה.
“אני רוצה שתקרא משהו שכתבתי,” אמר.
הוא שלף מתוך התיק שלו קופסת קרטון. בתוכה נחו קלפים מאויירים.
“טארוט,” הוא הסביר.
בכתב מוקפד וצפוץ נכתבו על הקלפים פרגמנטים קצרים. חלקם היו כתובים בחרוז ומשקל, וחלקם בכתיבה אסוציאטיבית לחלוטין. הם היו מין תפילות קודרות, אגרסיביות. השם של אלוהים חזר הרבה פעמים. היה בזה משהו מאוד בוטה, גם מינית וגם דתית ועם זאת זה הצליח לשעמם אותי לגמרי. קיוויתי כל הזמן שהוא יפסיק אותי אבל רק אחרי שסיימתי לקרוא את כולם עמיחי קם והביט בתיקרה.
“זה מאוד יפה,” אמרתי.
הוא הסתכל עליי ואמר:
“בגלל זה אני לא רוצה שתמשיך להסתובב עם הילה, זה לא בדיחה, אתה מבין?”
“מישל אתה מתכוון.”
“מישל, הילה, כולן, אתה לא צריך את זה. אתה צריך להיות איתי.
“אתה עזבת,” הזכרתי לו.
“אתה רואה שאתה מתנהג כמו ילד קטן. אני עומד ערום מולך ואתה מתעסק שוב פעם רק בקליפות. רוצה לראות משהו?” שאל.
הנהנתי ועמיחי משך מעלה את חולצתו. באיזור הגב התחתון נמתחה צלקת ארוכה.
“זה מאנטי-פה, אתה מבין? חבורה של מטומטמים. אתה יודע מה מרגיז אותי?” הוא שאל מתרומם שוב מהכיסא. “לא זה שבסוף השמאלנים הם הכי צבועים והכי אלימים כי הם כל הזמן עסוקים בלהסתיר את זה. זה בעיה שלהם. הדבר הכי מעצבן זה שלאף אחד לא אכפת מהקפלים של השפה, מההיסטוריה שלה. בגלל זה הם כל כך אוהבים את דה סוסיר, הייתי רוצח אותו עם הידיים שלי אם הוא היה חי. הם רק רוצים להגיד את הדבר שכולם אומרים, שוב ושוב. לא לצאת מהלופ. תמיד להגיד בדיוק את מה שנכון לזמן הזה.”
הוא הרים את כוס הבירה שלו למעלה שופך מתוכה זרזיפים דקים על הריצפה.
“לכל מילה יש את המשמעות הכי שטחית שיכלה להיות לה. אבל אני מסרב לקבל את הדבר הזה.”
הוא מתח את החזה שלו מול האנשים שאיימו לשטח את השפה, כאילו הם נמצאים איתנו בסלון ברלין בחרבות שלופות.
“אני רוצה שהספרות תראה כמו חתך גיאולוגי, שהיופי שלה יהיה כמו של הר, למה שבקתני?” קרא לתיקרה.
מלצרית אחת הפנתה את המבט שלה אלינו.
“אתה אידיוט” סיננתי ועמיחי התיישב וחייך אליי.
“אוך התגעגעתי אליך, אולי תצטרף אליי? מה יש לך לעשות עם החיים העלובים שלך.”
“כלום,” הודיתי.
“ממשיך לכרכר אחרי הנקבה הזאת. למה?”
“אה… היא יפה,” אמרתי.
“היא לא כל כך יפה, חבוב.”
חשבתי על זה. הוא צדק, היא לא בדיוק יפה, מישל.
“לא יודע, אני אוהב שהיא חלשה כזאת, שהיא לא מבינה בכלום. היא קצת מטומטמת, אתה יודע?”
עמיחי חייך.
“כן, אני מבין, אתה אוהב את השליטה. מאכזב קצת, אבל אנושי.”
“לא בדיוק שליטה,” אמרתי.
“לא משנה. אתה צריך לבוא לסדנה שלנו, תבוא ביום חמישי,” הוא עכשיו נעמד. “זהו, אתה חייב לבוא, תשבע לי שאתה בא.”
הוא לא חיכה לשבועה שלי.
“אני חייב ללכת,” אמר בקול רם השאיר כסף לשלם על שנינו, וברח.
ניסיתי לרדוף אחריו אבל הוא נעלם בגוש האנשים הענק שחצה את אלנבי לכיוון קינג ג’ורג’.

אחרי שאיבדתי אותו לרוחות השגעון המשכתי ללכת באלנבי ובמקום לחכות לאוטובוס נכנסתי לחנות ספרים משומשים שהייתה מעבר לכביש. חיפשתי את הספר של עמיחי. ידעתי שהוא הוציא אחד כשחזר מברלין, אבל לא הצלחתי למצוא. המוכר לא הכיר אותו. ביקשתי ספר של אורי צבי גרינברג והמוכר אמר לי שיש לו רק את “רחובות הנהר”. אמרתי בסדר, כי לא קראתי שום דבר שלו. מיד כשהוצאתי את הארנק נכנסו לחנות ז’אקוב וזוסמן מלאי עונג מעצמם.
“אוהוהו, ‘רחובות הנהר’, אורי צבי גרינברג!” ז’אקוב גירגר את המילים במבטא הצרפתי שלו. “הולך לזיין?”
“הוא מסתובב יותר מדי זמן עם עמיחי, זה לא עושה לו טוב, צריך לטהר אותו!” הילה אמרה לו.
פעם ראשונה שראיתי את ז’אקוב מעוות את הפנים. הוא שנא את עמיחי יותר משציפיתי.
“הוא אנטישמי,” קבע, “בלי כישרון, וזה חבל, כי יש אנטישמיים עם כישרון רב, גוגול, סלין, אליסטר קרואלי!”
הילה דחפה אותנו מחוץ לחנות.
“קדימה, קדימה, הזמן קצר והמלאכה מרובה.”
ז’אקוב עצר באם:פם וקנה שני בקבוקי יין. הלכנו כמה רחובות לכיוון פלורנטין. זוסמן וז’אקוב התווכחו בלהט על בנימין נתניהו. לדעת ז’אקוב הוא לא היה מספיק פטריוט.
“זקן טרחן,” הוא אמר.
הילה חשבה שחייבים להעריך את האופי הטראגי שלו.
“הוא כמו מדיאה,” הכריזה. “עדיף גיבור כזה שישרוף את עזה למען האהבה שלו מאשר בירוקרט ימני שיילחם בבג”ץ או משהו בירוקרטי דומה.”
ז’אקוב גיחך ואמר לה שהיא שרלטנית.
“לאן הולכים?” התערבתי בכוח בשיחה.
“אל תהיה ספקן,” אמרה הילה, “זה מקום פנטסטי, יתאים לך כמו סוכריה על מקל.”
ז’אקוב הצביע לשמים ואמר:
“מלא עלמות חן, תוכל להזמין מישהי ללכת איתה להצגה היומית”
זוסמן התלהבה:
“כן, תגיד לה: מיידעלע, מה את עושה אחרי הגימנסיה? רוצה לראות את שרירי המפשעה שלי?”
הם היו מאוד מרוצים מעצמם. עצרנו ליד בניין ברחוב זבולון. ז’אקוב סידר את הצווארון שלי ותפח על החזה של הילה, מיישר אותנו.
“מוכנים? אל תעשו לי בושות.”

המקום שאליו לקחו אותי היה חוג בית. הוא נערך בבית של נועה זיסברג, ומי שהעביר אותו היה מתנחל חייכני ופנאט שהסתנן לשורות הליכוד ונכנס לכנסת בעיקבות הצלחתם המוגזמת בבחירות. הוא היה מקום שלושים ושתיים ברשימה, ואם זכרתי נכון לא היה האחרון שנכנס, הטקטיקה של הבחור, כפי שלמדתי בחוג הבית, הייתה דווקא לכבוש את ליבם של התל אביבים הליברלים. הוא דיבר על חופש כלכלי, צמצום הצבא ומלחמת חורמה בפקידי הממסד. ברחבי הסלון ישבו זוג מטאליסטים בחולצות שחורות, שני דתיים עם חליפות ומשקפיים, בחורה עם שביס הודי, נועה זיסברג שהתלבשה כמו מארחת במסעדה ושניים מהתא של ‘אם תרצו’ באוניברסיטת תל אביב. זוסמן עשתה לי סיור היכרות.
“זאת זיסברג, היא ממש הייתה חשובה מתישהו,” ואז לחשה לי: “משוגעת”.
אחר כך הציגה בפני את הבנים הדתיים:
“זה נדי ומתן. “אתם יכולים ללחוץ לו יד, הוא בן.”

מתן התכוון לומר לה משהו אבל היא כבר עמדה להציג את את הזוג המטאליסטי:
“היא הבחורה הכי יפה בסצינה של הימין,” הצביעה על הבחורה הגבוהה והממושקפת שלבשה חולצה של KORN. “וזה החבר האפס שלה, תום. לתום אין יכולות חברתיות אז הוא ליברטריאן,” ובאותה נשימה התקרבה אליו ואמרה “מה אתה אומר תום? אני ואתה נזדיין אחר כך?” והוסיפה קריצה והוצאת לשון אפילפטית.
“די זוסמן תעופי כבר, מי הזמין אותך בכלל?”
בשעה תשע חבר הכנסת התחיל לדבר וז’אקוב מזג לכולם יין ועודד אותנו לשתות. באמצע נאומו של חבר הכנסת החשיבות של כלכלה מאוזנת שאינה כנועה למשפחות הפשע של ועדי העובדים, הילה זוסמן הצביעה כמו ילדה בכיתה ג’. הנאום נעצר והוא הסתכל עליה בחיוך.
“אתה לא בעד בית המקדש?” שאלה “מתי אתה מדבר על בית המקדש? באנו בגלל בית המקדש.”
חבר הכנסת האדים. ז’אקוב אמר:
“קצת נימוסים גברת.” ומזג לה עוד יין.
המטאליסטית היפה ניצלה את ההפוגה מהמושגים הכלכליים ושאלה אם הוא בעד לגליזציה של סמים. וחבר הכנסת אמר מיד שכן ושהוא שותף בקואליציה של חברי כנסת שתומכים בלגליזציה, לא רק רפואית. המטאליסטית הנהנה בכובד ראש ואמרה שהיא ממש מופתעת מהפתיחות שלו ואני חשדתי שהיא קהל מושתל.
ז’אקוב ניגש לדבר איתו על משהו שכתב על דייויד יום באחד מהמאמרים שלו במקור ראשון וחבר הכנסת הופתע ואמר לו שהוא לא ידע שיש כאלה אנשים רציניים בתל אביב שקוראים את מקור ראשון. אחרי זה ז’אקוב מזג לו קצת יין וחזר לשבת להמשך ההרצאה. חבר הכנסת ניסה להחזיר את כולם לריכוז והתחיל לדבר על בעיית הפליטים בדרום תל אביב.
הילה נחרה בקול ורקעה עם הרגליים שלה.
“למי אכפת? תגיד אם הולכים לבנות כבר בית מקדש או לפחות משהו דומה עם קורבנות.” היא ניסתה למשוך את תשומת הלב של ז’אקוב אבל הוא החמיץ את הפנים שלו אליה וניסה להקשיב למה שהוא אומר.
“ותגיד יש מצב שגם בנות יוכלו להשתלב הפעם? אמרת שאתה בעד שילוב של נשים בצה”ל אז מה עם זה? תתן לנו?”
חבר הכנסת האדים מעט ואמר בקול שבור:
“עד שזה יבוא… אני מאמין שכן, אבל…”
ז’אקוב ניגש להציל את המצב ואמר:
“אולי ניתן לאיש הגאון הזה לדבר ונשאל שאלות בסוף, מה את אומרת מפלצת?”
הילה התעצבנה וקמה על הרגליים שלה:
“ידעתי שאתה תתפשר, תמיד אתה מתפשר בסוף. ואתה,” פנתה לחבר הכנסת ההמום “אתה יכול לחזור ל’שלום עכשיו’. באמת, לגלזיציה, מה אתה גיל קופטש?”
אחרי זה הסתכלה עליי ואמרה:
“מי בכלל רוצה לשכב איתך?” והלכה בטריקת דלת.

מהפיכה

בבוקר הבא פספסתי את השיעור הראשון ורצתי במדשאות האוניברסיטה שיכור והלום עדיין מכמויות היין ששתינו בחוג הבית בפלורנטין. ניסיתי להגיע לפחות לשיעור ספרות לטינו-אמריקאית. תחושה לא נוחה התפתלה מאחורי הגב שלי. נדמה היה לי שכולם נועצים בי מבטים מפוקפקים. כשעברתי את בניין מנהל עסקים מישהי הצביעה עליי בלי בושה.
החששות התגלו כמוצדקים. הכניסה לבניין הפקולטה תקפה אותי באלם מוחלט. על קירות המסדרון נתלו זה אחר זה פוסטרים ענקיים עם תמונה שלי במרכזם. כן, כן, אני, יותם שבח, הודפסתי בעשרות והודבקתי לאורך ולרוחב קירות החוג לספרות. בלורית שחורה מתוחה אחורה, היד שלי מחזיקה מיקרופון. מעל הפרצוף העקום שלי הופיעה המילה “ניצחון”. מבטים ננעצו בי מכל עבר. סטודנטים, מתרגלים, מרצים ואפילו עובדי הניקיון הסתכלו עליי, משתהים. התרחקתי מהם וטיפסתי במדרגות לקומה השלישית, שם לשמחתי לא הופיעו עוד שלטים.
פתחתי את הדלת של חדר 207. דניאל המרצה עמד באמצע הכיתה ונשא במבטא ארגנטינאי מהפנט נאום נלהב על בורחס. נכנסתי בשקט, מנסה למשוך כמה שפחות תשומת לב. אלא שדניאל עצר את השיעור, הביט לעברי והחל לקרוא:
“פשיסט! בוגד! פשיסט!”
בלי ששמתי לב הושלך לעברי, בדייקנות ראויה לציון, טוש פלסטיק שחור. הכאב היה חד וחותך. אל דניאל הצטרפו הסטודנטים האחרים וכולם החלו לקרוא לעברי בשמות. זיהיתי את הגב של מישל בשורה הראשונה, אבל היא לא הפנתה אלי את ראשה. ליבי דוליטל קמה מהמושב שלה, חושפת מכנסיים אדומים ומבריקים. היא גלגלה עיניים לעבר הכיתה ומשכה אותי החוצה.
ליבי הייתה מהמעריצות השרופות של עמיחי. היא גדלה בכפר סבא, ותמיד הייתה מרדנית ויחד עם זאת בעלת חולשה לדמויות סמכות. בגיל ארבע עשרה העריצה את להקת “היהודים”, רדפה אחריהם בכל הארץ. בגיל שבע עשרה החרימה אותם ולא הסכימה לשמוע מוזיקה ישראלית בכלל. היא הצטרפה לקבוצה של נערים שהיו נפגשים בגשר של דיזנגוף סנטר, מעשנים סמים ומדברים על אנרכיזם ופאנק. כשהתקרבו הבגרויות בבית ספר כצנלסון, ויתרה על הקריירה שלה כמהפכנית והחליטה להתמקד בשירה. היא קראה כל מה שיכלה, קריאות מרתוניות לתוך הלילה, וברגעים רוטטים במיוחד אפילו כתבה כמה שירים בעצמה. היא לא העזה לקרוא אותם לאף אחד, עד שפגשה את עמיחי באיזה פסטיבל והעזה לתת לו מחברת אחת, הוא עבר על כולה בלי להסיר עין, ובלי להגיב, עמד לידה מחזיק את המחברת וקרא במשך רבע שעה כמעט ארבעים שירים. היא התפתלה, רצתה לחטוף את המחברת, לזרוק אותה, לנשק אותו, לפרוץ בצחוק. אבל לעמיחי היה מבט רציני והיה ברור שאסור להפריע לו. בסוף סגר את המחברת וקבע: “את תקריאי את השירים האלה בערב שאני מארגן,” ולא הוסיף דבר. ליבי הייתה שלו לעד.
הלכנו לקפיטריה. אני הייתי עדיין מבוהל מהתקרית בכיתה, אבל ליבי התהלכה בשלווה חגיגית כמעט ונהנהת מההזדמנות להתאוורר קצת מהשיעורים. הקפיטריה הייתה מכוסה בפוסטרים: שר התרבות שפס שחור חוצה את פניו, אני, בפרצוף נוגה, עוזה מפרפר נחמד אוחזת בדגל ישראל. על שולחן מתכת עגול חיכה לנו עמיחי, בחיוך מרוצה הוא סימן לנו לשבת איתו ונישק את ליבי על לחיה.
“נו, איך הפירסום, כוכב?”
ליבי הסתכלה עליו במבט אוהב.
“נהדר,” עניתי לו בפרצוף חמוץ.
“מה אתה מדוכדך, יש מהפכה, אתה חלק ממנה, תתקדם.”
הוא שלף פלסק כסוף ומזג ממנו לתוך כוס האמריקנו שלו.
“כמו דוסטוייבסקי,” הוא קרץ לי.
“זה לא כמו…” התייאשתי באמצע המשפט.
ליבי הפריחה לאוויר טבעות דקיקות של עשן וסימנה לנו לעבר חבורה של ממושקפים בעלי תווי פנים עדינות. הם התווכחו לגבי איזו הפגנה שתיכננו בסוף החודש, שמטרתה הייתה “להפסיק את הטירוף הקיצוני שמשתלט על האוניברסיטה”.
“אתה קולט שפעם התלוננו שמסמנים מרצים?” אמר אחד הבחורים, “זה גורם לי להתגעגע לתקופות האלו. איך בכלל אפשר להגיד שאתה איש רוח ימני? זה אוקסימורון.”
הם הבחינו בנו רק אחרי שכבר הספקנו לשמוע את כל תכניותיהם הנרגשות להחזרת השוויון והחירות למסדרונות גילמן. עמיחי נופף להם בידו, משועשע, והם הסתלקו תוך הפטרת קללות אלגנטיות לאוויר.
“נו, אז מה שלום האספסוף של זוסמן? היא כבר זיינה אותך או שאתה שומר על התחתונים שלך יפה?” עמיחי אמר. הדרמטיות של אתמול נעלמה, והוא סרק את קפה גילמן בבוז.
“מי קשור אליהם בכלל?” התעצבנתי.
“אתה, אתה הבייבי שלהם,” הוא קבע בפסקנות.
ליבי קמה מהכיסא ושאלה את עמיחי אם להביא לו משהו.
“עזוב אותי, אתם כולכם משוגעים,” אמרתי, “מה אתה חושב, שמעניין אותי כל השטויות שלכם? משחקים בלהיות מקוריים, להיות האמנים הימנים כי תפסו לכם את כל הפוזציות האחרות.”
עמיחי הרצין. “הם,” הוא אמר, וקירב את ראשו לזה שלי. “רק הם, אבל זה בסדר, תמשיך לבלות איתם, אתה עוד לא בשל, כנראה.”
קמתי ללכת אבל לפני שחציתי את הגדר לכיוון היציאה עמיחי אמר:
“אגב, יש אנשים שכבר מוכנים ואנחנו מקבלים אותם בידיים פתוחות”.
ידעתי שהוא אמר את זה כדי לפגוע בי, אבל לא הבנתי את מלוא המשמעות של המילים לפחות לא באותו יום.

בבבוקר המאוחר של שבת ישבתי בבבית קפה בלבונטין לכתוב עבודה לסיום הקורס באקו-פמניזם. אבל המבטים העוינים סביבי לא נתנו לי לעבוד בשקט. מאז שהפוסטרים שלי נתלו על קירות הפקולטה הרגשתי שכולם מחכים להכות אותי במקלות. בקצה של בית הקפה ישב השחקן שהקריא באירוע השירה בקפה גילמן את השיר הנוראי על התפוז והגרעינים ומה שזה לא יהיה. התקרבתי אליו ושאלתי אותו בזהירות אם ראה את מישל. הוא הביט עליי מבעד לתלתליו השמנוניים ואמר בבוז:
“חשבתי שהיא עברה לצד שלכם, לא?”
לא הבנתי.
“על מה אתה מדבר? איזה צד?”
הבחור לא הקשיב לשאלה שלי.
“אבל אתם יכולים לעשות מה שאתם רוצים,” אמר, “לא יעזור לכם כבר. שרפתם את כל הגשרים, הפסדתם.”
“הפסדנו?”
“זהו, לא יעזור לכם.”
התרחקתי ממנו בשביל לא להידבק, אבל מישהי שישבה לידו הוסיפה.
“כן, העיפו אותם מהאוניברסיטה, לא שמעת?”
הסתבר שהמטומטמים האלה החליטו להקים דגם קטן של בית המקדש בכניסה לספרייה, וקראו לו על שם ראשת החוג. היא התעמתה עם ז’אקוב והודיעה שיש לו 48 שעות להסתלק מהאוניברסיטה לפני שהיא מוציאה נגדו צו הרחקה. הילה קיבלה אזהרה, אבל רצתה ללכת על כל הקופה והחליטה לעזוב את הלימודים כמחאה על דיכוי חופש הביטוי. היא ארגנה תהלוכה של עשרים מכנסונים אדומים, שהקיפו את האוניברסיטה כשהם מדקלמים את “חיילים אלמונים” של יאיר שטרן מדגישים בעיקר את ארבעת המילים שבאמת זכרו: “משורה משחחר רק המוות”.

דם אריות

הסילוק השערורייתי הוביל את הפאשיסטים להכריז על אירוע התעוררות המונית. עכשיו כשגילמן טוהרה מהשפעתם האפלה, החליטו למקם את המחאה בדשא מול בניין מקסיקו לאומניות. מחוץ לשערי האוניברסיטה הוצבו שתי סטודנטיות לתואר ראשון במחוכים שחורים מחנות סקס זולה וחילקו פליירים לעוברים ולשבים. זה היה רעיון של ז’אקוב.
עמיחי עלה לדבר ראשון.
“יותר מדי זמן נתנו את הדפים ועטים שלנו לאנשים הלא נכונים,” הוא נזף בקהל החף מפשע. “צריך להגיד את האמת: תנועות חברתיות כותבות מניפסטים מחורבנים ושירים מחורבנים. שירה בגוף ראשון היא אוננות. את שפת הרחוב צריך להשליך לפחי הרחוב. שירת זכויות האדם סיימה את תפקידה עם ברטולט ברכט. מאז שנות הארבעים היא עוסקת בהפיכת דו”חות עוני לאמנות ואת המילים לדו”חות עוני. כמו שאמר איזה נוצרי, תנו לאמנות את אשר לאמנות ותנו לקיסר את אשר לקיסר!”
בקהל היה כרגיל גרעין של מטורפים שהקשיבו לעמיחי כמו לגורו, ואילו כל האחרים בהו בפסל המכוער שהיה קבוע בדשא מרב שעמום. לזוועתי זיהיתי בקבוצה הנאמנה שלו את מישל. ממש כך, בגודל טבעי ובמבט מצועף, בולעת כל מילה שלו כמו סרדינים ניסיתי לפלס אליה דרך בין האנשים בקהל, אבל ברגע שעמיחי ירד שוב פעם הסתודדו יחד כל הפשיסטים, מריעים לז’אקוב שדילג בקלילות לפודיום. הם נופפו, מחאו כפיים וצעקו “הזהב, הזהב, הזהב!”. ז’אקוב עלה ומאחוריו ארבע עשר צעירים עם חולצות מודפסות של ‘הבית היהודי’.
“חברים וחברות, מכרים וג’נטלמנס,” ז’אקוב לחש למיקרופון, “אוניברסיטת תל אביב החליטה, בצעד אמיץ, לשלוח אותנו אל מחוץ לגבולותיה. היא אמרה לי ‘זאקוב, נועדת לגדולות, אל תשאר בקן הקטן הזה, תפרוש כנפיים’.” הוא חייך חיוך קטן והוסיף: “ככה לפחות היא התכוונה להגיד.”
הוא עצר לרגע ומשך את הפאוזה להעצים את החגיגיות שבדברים שלו:
“החלטנו להצטרף לביצה הפוליטית החמימה משתן ושחיתות. בגלל שאנחנו מושחתים באופיינו וגם מריחים רע, רע, רע!”
שאגות השמחה נשמעו מכל עבר. ז’אקוב עצר את ההתלהבות בידיו.
“אני רוצה עכשיו, אם יורשה לי, לקרוא לכם פנינים נבחרות מתוך המצע של הסיעה החדשה שלנו.”
הכנופייה סביבו המשיכו לרקוע ברגליים ואני ניסיתי להתקרב לעבר מישל ועמיחי, שעמדו עם ליבי וינאי ליד הדלת של בניין מקסיקו ועישנו. ז’אקוב החל לקרוא משפטים סתומים מתוך המניפסט שכתב:
“הלאה החולשה, הלאה המחלות, הלאה המוות! אנחנו נאמנים לחיים, לחיים! לא צריך למכור את הגוף הרקוב שלכם למוות, תנו אותו לחיים. מה נתנו לנו כל המוות והזיהומים הנגפיים? רק כאב וצער! שימו את מבטחכם בחיים. הפסיקו למות, בפקודה!” הוא גרר את המילים, מרטיט את שפמו הדקיק מעלה ומטה.
התקרבתי לשער של בניין מקסיקו והצצתי לעבר עמיחי, שנראה עצבני. מישל ניסתה להרגיע אותו.
“קרקס, הם הופכים את הכל לקרקס,” הוא יילל לעבר מישל כמו ילד, והיא ניסתה להרגיע אותו.
נשכתי את השפתיים ורציתי ללכת לבכות איפה שהוא למזלי מצאתי את הילה ביציאה מהאוניברסיטה. תפסתי אותה כשירדה במדרגות לעבר שער הכניסה.
“את לא מצטרפת לחגיגה שלכם?” שאלתי.
“עזוב אותי, חבורה של סתומים.” היא הסתכלה על הקהל המשולהב למשך דקה ואז הפנתה את מבטה.
“נמאס מהשטויות האלה. אני התבגרתי כבר מכל המלל הזה. אני במקום אחר.”
הבטתי עליה מבולבל.
“צריך לחזור לבייס, לשאלות הגדולות. עזבתי את הדירה. אני נוסעת לאפריקה, לאיפה שהדברים באמת מתחילים.”
“מה?”
היא הראתה לי כרטיס של קבוצת קואופרטיבים שעסקו במשהו כמו הטפלת מים. אחרי זה תופפה בידיה על הבטן והרגליים, וכל גופה הזעיר רעד.
“יש לי מלא ספרים שאני צריכה להפטר מהם. רוצה לקחת משהו?”
הנהנתי. עלינו על מונית ונסענו לשכונה צעירה על גבול יפו. הבית שלה היה קטן אבל מסודר להפליא. קירות עירומים וספה שחורה מול ארון עץ מלא. היו לה המוני ספרים, דחוסים ומאורגנים כמו בחנות. ספרים בעברית, אנגלית וכמה ספרי שירה בשפות אחרות. היה שם הכל: מספרי שירה בכמה כרכים עד לספרי בישול, שפות תיכנות, פוליטיקה, סטאלגים מרופטים וספרי קומיקס בערבית.
“אז את לא מצטרפת לפוליטיקה?” שאלתי. ניסיתי למצוא דרך לדובב אותה. הילה רק הניעה את ראשה לשלילה בעוד עיניה ממוקדות בי.
“אז למה היית שם? לא העיפו אותכם?” ניסיתי שוב.
“לתפוס חתיכים,” היא אמרה.
“וזה עבד?” שאלתי.
“לא יודעת, זה עבד?”
הנהנתי בלי להוציא מילה.
“אז נשיקה.” היא הצביעה על הצוואר שלה.
ניגשתי לעברה ונישקתי את צווארה. היא המהמה. ומשכה אותי לעבר המקרר שלה. והראתה לי את התכולה שלו, היו שם משקאות שלא הכרתי כל מיני פחיות מחניות בוטיק ובירות.
“רוצה?”
לקחתי בירה בבקבוק קטן ושחור והיא מיהרה לשלוף פותחן מהמגירה. אבל לפני שפתחה לי אותו הוא נפל לה מהיד והיא התכופפה להרים אותו.
“את מתביישת ממני?”
היא חייכה אליי במבוכה והנהנה שוב. ואז רצה לחדר שלה והביאה עט ונייר ושירבטה במהירות משהו. היא הגישה לי את הפתק מקופל. פתחתי אותו והיה כתוב שם: “אני רוצה שתתפשט” הורדתי את החולצה שלי ואחר כך את המכנסיים והילה נישקה אותי על הבטן ועל הידיים. ואחר כך שמה את היד שלה על התחתונים שלי.
אחרי זה השתכרנו אבל לא כל כך עמד לי אז ירדתי לה והיא לא כעסה. להפתעתי היא גם לא העיפה אותי אחרי, רק הניחה את הראש שלה עליי וסידרה את היד שלי כך שתעטוף אותה.

בבוקר הרגשתי רע. המיטה הייתה ריקה, והילה ישבה בישיבה מזרחית על כסא במרפסת ושתתה קפה בכוס זכוכית קטנה. התקרבתי אליה, אבל היא סימנה לי שהיא לא יכולה לדבר. חשבתי שנמאסתי עליה אז התלבשתי מהר ורציתי לצאת. לפני שפתחתי את הדלת עצרה אותי.
“אתה הולך?” היא שאלה בחיוך.
“מה את עושה, מדטיציה?” שאלתי.
הילה התמתחה ונישקה אותי על השפתיים.
“זה לא מדיטציה. זה אימון חדש שהתחלתי לעשות, קוראים לזה ‘למפל טיורינג’, פיתחה את זה מישהי מהוד השרון, אני נוסעת לסמינר שלהם ביום שבת.”
זרקתי משהו על עבודה שאני צריך להגיש וברחתי לרכבת. האנשים ברחוב נראו עוינים. אישה עם חליפת ג’ינס חצתה את הכביש באלכסון והבהילה אותי כל כך שקפאתי לכמה שניות. לפני שהגעתי לתחנה הטלפון צילצל. זו הייתה מישל.
“אל תבוא,” היא אמרה כשעניתי לשיחה. זה הפחיד אותי מאוד ולא הצלחתי להגיד שום דבר.
“אל תבוא היום, הם נכנסים בכם עכשיו.”
“לאן לא לבוא?” שאלתי.
“לאוניברסיטה, יש פה אנשים…” היא לא השלימה את המשפט.
“את סתם לא רוצה לראות אותי,” אמרתי.
“אני, לא… זה לא נכון. אני גם צריכה להזמין אותך. אני צריכה להזמין אותך, בוא לבר יוחאי 7 בעשר בערב, טוב?”
“בר יוחאי? לגלריה של עמיחי?”
“כן לגלריה של עמיחי” היא אמרה בכעס “תגיד תודה שהזהרתי אותך, היום בר יוחאי בעשר. אני לא רציתי להזמין אותך אבל עמיחי התעקש.”
“למה שלא תרצי להזמין אותי?” שאלתי , אבל מישל כבר ניתקה את הטלפון.
חשבתי על מישל הכי חזק שלי עד שהרגשתי שהיא נעלמת ממני. ואחר כך חשבתי עליה שוב פעם כשהיא שוכבת עם עמיחי. היה לי את כל היום לשרוף אז חזרתי הביתה ובהיתי בטלוויזיה, ואחר כך ניסיתי לאונן אבל שוב פעם לא עמד לי. בסוף ניסיתי לקרוא ספר של גוגול. חוסר הצלחה אפי.

בעיתון הארץ כבר נכתבו כל העמדות לגבי הצטרפות סיעת “חיים” בהנהגת ז’אקוב למפלגת הבית היהודי. אנשים כתשו זה את זה בניסיון להביע את העמדה הכי מופרכת לגבי הסיטואציה האבסורדית ממילא. הייתי צריך למלא את השעות עד הלילה ובדקתי מה אנשים אומרים על זה בפייסבוק ובטוויטר. החוג לספרות בתל אביב זכה לכינויים נוסח “החוג לפופוליזם רדיקאלי”, “סותמי פיות באצטלה ליברלית” ו”החוג החדש לניו מדיה”. בין חברי החוג השנאה הכי גדולה הופנתה כלפי מישל, וזה שימח אותי באופן שלא יתואר. עשיתי לייק לפוסט שכותרתו הייתה “הפילגש של הדוצ’ה”, ועוד אחד בשם “זאב פשיסטי בעור מפלסטיק”.
כל הדרך לגלרייה הייתי לחוץ ממה שאגלה שם, דמיינתי את עמיחי ומישל כמו זוג מלכותי מפקד על קבוצת המטורללים שלו. כשנכנסתי פנימה כבר היו שם כמה אנשי שוליים מבין עושי דברו של עמיחי. זיהיתי את ליבי ואת ינאי . הם היו רטובים, יצאו בוודאי מאיזה טקס וודו. איזה סיוט. עמיחי התרגש לראות אותי, ובירך אותי בפרצוף מלבב של תנין.
“מה?” שאלתי, מגשש בעיניי אחר מישל.
“נסיך, זה יופי שאתה כאן, חיכינו רק לך.”
“לא הייתם צריכים לחכות,” אמרתי,
עמיחי חייך. הוא דילג לעבר הבמה הקטנה שאיכלסה כמות גדולה של פוסטרים ועליהם שירים מודפסים באותיות ענק. אל המקום נכנסו עוד מספר קטן של אנשים, היינו עשרים כולל את מישל ואותי. עמיחי ביקש מכולם להספיק את מה שהם עושים ודיבר אל תוך המיקרופון.
“זהו, משחק הילדים נגמר,” הוא אמר, “אנחנו הולכים להציל את האמנות מהעטים המגוייסים, מהשטחיות האקדמית, מהבוז של אנשי התרבות לתרבות עצמה. אנחנו הולכים להחזיר את הספרות, את השירה, למקום המתאים להם, למקום שפעם עמדה הדת, שהכהנים היו מגינים עליה בגופם.”
מסביב נשמעו קריאות עידוד סוערות.
“הרבה מילים נשפכו על העניין הזה. הרבה מילים, יותר מדי, אבל נו, בסוף נשארים רק המחוייבים. עכשיו שמעתי,” עמיחי הפסיק לדבר וחייך חיוך קטן, “שבסוף החודש הולכת להתרחש הפגנת כוח של אנשים שמבקשים להפוך את התרבות שלנו לנחלת הדמוקרטיה, לנחלת כל אדם, בלי כישרון, בלי השקעה, בלי עבודה, בלי ידע בסיסי, בלי אמונה. כל מי שמכתים את הנייר שווה ערך לפיקאסו, כל מי שיורק מספר חרוזים הוא טי.אס אליוט. כתבת פוסט בפייסבוק? קיבלת לייק? עשית אטנדינג? יאללה, שלח למוסף הספרים של הארץ. והילה זוסמן, איפה היא? איפה ז’אקוב שהלכנו אחריו בעיניים עצומות? מכרו את עצמם לפוליטיקה, עזבו את העקרונות שלהם בשביל טראפיק. זה לא בשבילינו. אנחנו לא כאן בשביל שיכתבו עלינו בוואלה!, אנחנו לא כאן בשביל שבצלאל סמוטריץ’ יזכיר אותנו בפמפלטים של המפלגה שלו.” הוא נתן לקהל להריע לו ולמחוא כפיים ואז הכריז: “לרכבים!”
מישל עמדה קרוב לדלת דרכה הוביל אותנו עמיחי. היא הסתכלה עליו, מחפשת את העינים שלו ולא מוצאת. אחרי שראה שכל הקהל מתחיל לצאת החוצה חזר עמיחי דרך הדלת וניגש ישר אליי.
“אני כל כך שמח שבאת,” אמר לי. “אני בחיים לא רוצה לעשות שום דבר בלעדיך.”
הוא חיבק אותי עד שהדפתי אותו ואז יצא החוצה. שאר הקלגסים הלכו בעקבותיו. יצאתי אחריהם. היו שם שתי מכוניות פרטיות ומכונית מסחרית גדולה. מישל יצאה אחריי.
“מה זה?” שאלתי בחשדנות.
“אתה לא יודע? חשבתי שאתה החבר שלו,” אמרה.
“אני לא יודע כלום.”
“אתה מפחד?”
“ממנו?” הצבעתי על הטרנזיט. “בטח שאני מפחד, הוא קוקיה. ובכלל, מה את עושה פה? מה הקשר שלך לחבורת הלאומנים הזאת?”
“לא יודעת,” היא אמרה. “פשוט, כשעמיחי מדבר…כשהוא מדבר זה פשוט נשמע הגיוני. הוא לא מקשקש ולא מתמרן, הוא אומר את האמת כמו שהוא רואה. זה סוחף.”
היא צחקקה, וזה עיצבן אותי כל כך שהחלטתי לעשות את הדבר הכי טיפשי שיכולתי, ונכנסתי לטרנזיט עם עוד חמישה אנשים.
המכונית נעצרה אחרי עשרים דקות. בכלל לא הרגשתי שהזמן חלף. רק דמיינתי את עמיחי מזדיין עם מישל בגלריה, על הפודיום בגילמן, על הראש שלי, ואיפה לא.
“מה זה? הגענו? איפה אנחנו?” שאלתי, אבל אף אחד לא השיב.
ראיתי את רמת גן. הייתי בטוח, כי עמדנו מול החומות האפורות של הספארי.
“מה זה? למה אנחנו מחכים?”
ינאי הסתכל החוצה ואז פלט, “הנה, פותחים לנו”.
ינאי דיבר עכשיו עם מישהו שדיבר במבטא רוסי כבד.
“זהו?”
“לא, לא, יש עוד מכונית, חצי שעה לא יותר.”
“אתה הבוס עכשיו, יצאתי להפסקה.”
השער של הספארי היה מורכב משני חלקים ועכשיו החלק החיצוני נסגר והפנימי נפתח בפנינו. חיכינו עוד עשר דקות ואז הופיעה מכונית פרטית אפורה.
“יאללה, לצאת,” ינאי צעק עלינו.
“מה לצאת? אתה משוגע, עם כל ההיפופוטמים?” אמרתי בקול רועד.
ליבי דוליטל אמרה בקול חסר סבלנות:
“כאן זה לא השטח של ההיפופוטמים, זה השטח של האריות.”
כבר הצטערתי לגמרי שעליתי על המכונית המפגרת הזאת. לא משנה כמה שנאתי את מישל עכשיו, לא שווה למות בשביל זה.
“איך שאתה רוצה,” ינאי אמר.
הוא שלף מתחת לכיסא שקית שחורה שבתוכה נחו שתי אומצות עצומות למראה. הוא הזריק לתוכן חומר שקוף והשליך אותן לחלק האחורי של הטרנזיט.
“אני רק אומר לך שלכאן הם הולכים להגיע.”
יצאתי בטריקה מהאוטו.
עמיחי הסתובב כאילו הוא סיים עתה קרב בניצחון מוחץ.
“תגיד לי, אתם חבורת משוגעים או מה?” אמרתי לו.
עמיחי סימן לי שקט עם האצבע ואז אמר בלחש,
“אנחנו הולכים לעשות את מפגן הכוח הכי גדול שראו כאן מאז המנדט הבריטי. על האריה של גנדי שמעת?”
עמיחי החזיק מוט עם שפיץ מחודד, שעליו התנדנדה חתיכת בשר מדממת.
“אתה יודע מה, יותם? כל מה שרציתי נמצא כאן. אריות, אני ואתה, שום דבר אחר לא חשוב.”
“תקשיב, יש כאן איזה עשרים אריות, הם הולכים לאכול אותנו,” אמרתי.
עמיחי סימן לי לשתוק. הלכתי לרכב הפרטי האפור וסגרתי את הדלת מאחורי. מישל ישבה שם ועישנה.
“מה אתה עושה כאן? אתה לא מנהיג המהפכה? יד ימינו של ג’ינג’ס חאן? כל החברים שלך יוצאים להלחם ואתה נשאר כאן כמו ילד?”
“הם לא חברים שלי,” אמרתי, “ואת, איך יש לך משהו להגיד בכלל?”
מישל הפנתה את המבט שלה לחלון ואמרה:
“אתה לא תבין.”
“מה אני לא מבין.”
“אתה לא מבין כלום, אבל אתה הכי לא מבין את עמיחי.”
“ואת בטח מבינה כי את המאהבת שלו.”
“אני יודעת שהוא לא אוהב אותי. הוא רק רצה שאני אבוא כדי לגרום לך להגיע.”
“שכבתם?”
“אוף אתה כל כך מטומטם.” היא אמרה. “מה הוא רוצה ממך? כאילו הוא לא יכול לעשות שום דבר בלי שאתה תסתכל עליו. לפחות בדמיון שלו. כל ההצגה הזאת זה בשבילך.”
לא ידעתי מה להגיד. אז שאלתי שוב:
“שכבתם?”
עמיחי וינאי עמדו לצד הטרנזיט מנופפים בחתיכת הבשר הטיפשית שלהם. ניסיתי לראות אריות מרחוק אבל הכל היה חשוך נורא. מישל סיימה לעשן ואז אמרה:
“טוב, משעמם כאן, אני יוצאת.”
“מה?” אמרתי, “אל תצאי, מישל.”
היא מלמלה משהו לעצמה ויצאה מהאוטו.
“תסגרי את הדלת,” צעקתי.
היא לא התייחסה אליי ונאלצתי לעבור למושב הקידמי ולסגור אותה בעצמי.

שמעתי את זה כמה שניות אחר כך. שלוש מאות קילו של חיה התמוטטו על עמיחי, נועצים שיניים בכתפו. הוא צרח ומישל צרחה. נצמדתי לשמשה הקידמית, מנסה לראות משהו בחושך. האריה תלש חתיכות עבות מהבשר שלו, חושף שיניים זוהרות מדם. הרגשתי איך שתן מציף את מכנסיי ולרגע פחדתי שזה דם. ראיתי את הכל קטן-קטן, רחוק ממני שנות אור. האריה היכה והצליף על הגוף שוב ושוב. בלי לחשוב לקחתי מוט מתכת ששכב על ריצפת המכונית ויצאתי מהאוטו. רצתי עד לחיה הנוהמת והיכתי בה על הראש מכה אחת ועוד אחת. הוא שאג. מאחורי החיה נפער חריץ של אור בשמיים, ומתוכו, בצעדים רועשים, התקרב יהוה, בשיער שחור ורטוב. הוא החזיק חרב נחושת ונעץ אותה הישר בתוך הלב של האריה. המשכנו ביחד לשחוט אותו. עוד מכה ועוד דקירה. לא הצלחתי להפסיק. דם שחור פרץ מפרוות הקטיפה של האריה ונספג באדמה. הברזל נדבק לעור שלי. מישל מיהרה אליי ומשכה אותי אליה.
התחלתי לבכות.
אור חזק וקולות של אזעקה בקעו מבקתת השומר.
הרגשתי שתולשים אותי ממישל ומכניסים אותי לתוך מכונית. אחר כך כבר לא זכרתי כלום.

למחרת אני, מישל וינאי שוחררנו ממעצר, התערבות של שר התרבות. ז’אקוב דאג לכך. הוא התקשר אליי נרגש וסיפר שיש תמונות שלי בכל מהדורות החדשות ושזהו, המהלך הושלם, אנחנו הולכים לנצח. ניתקתי את הטלפון בלי להגיד לו כלום.

הלכתי לישון אצל אמא שלי כמה ימים אבל אחרי שלא הצלחתי להרדם במשך שבוע עשיתי כמה סידורים ולקחתי מטוס חזרה לוורשה. העיר היתה לבנה משלג וכשיצאתי מהמונית הפתיתים המשיכו לרדת עלי ברכות ולכסות את כל הכבישים והמידשאות והבניינים.
שבוע אחרי שהגעתי יצאה לפועל ההפגנה הראוותנית של השמאל. עקבתי אחרי הדיווחים באתר של וואלה! ז’אקוב והמכנסיים האדומים הקיפו בקלות את הקבוצה הזעירה שהגיעה, מחזיקים פוסטרים שלי ופסלים של אריות מקלקר. במגפון צרחו שוב ושוב “האריה, האריה, האריה!”

הילה התקשרה עליי בווטסאפ.
“אני במקום אחר,” אמרה לי.
“את רואה את ההפגנה?” שאלתי.
היא צחקה.
“מסכנים, מה אני אגיד לך, צריך להיזהר ממטורפים ולהתרחק מהם כמה שאפשר.”
“בגלל זה ברחתי ממך,” אמרתי, והיא צחקה שוב.
“תספר לי מה אתה עושה עכשיו.”
“אני בדירה שלי. זה כמו פתח תקווה פה אבל לבן, הכל לבן, הכל.”