‎19.03.2024‎ / ט׳ באדר ב׳ ה׳תשפ״ד

כתב עת פואטי־פוליטי

שירה

גלות בתוך ריבונות

בינה סבג פינקלשטיין

לתיאוריה וביקורת

זרע לבטלה

 

 

כִּי שְׁתַּיִם דִּבְּרוֹת פָּקְדָה לָנוּ גָּלוּת

בַּמַּחְבּוֹא בַּשָּׂדֶה בַּגֵּטוֹ

בִּמְעוֹנוֹת שֶׁל דַּלּוּת בְּלֵילוֹת בְּהִילוּת

נִתְּכָה עַל רָאשֵׁינוּ אֱמֶת אוֹ: צְלִילוּת

אֲיֻמָּה

אֱלוֹהִים בַּשָּׁמַיִם

וְהַגּוֹי עַל הָאָרֶץ

עַל כֵּן יִהְיוּ דְּבָרֶיךָ מְעַטִּים

 

 

שָׁמַיִם וָאָרֶץ וְתֹהוּ וָבֹהוּ

כָּךְ הָיְתָה גָּלוּת:

שְׁמֵי תְּכֵלֶת בְּאֵינְסוֹף מְסַנְוֵר

שְׁקֵטִים וּגְבוֹהִים אֲטוּמִים וּדְמוּמִים

וֶאֱלוֹהִים שָׁם חִוֵּר

וְאֵין כָּמוֹהוּ

וְגוֹיִים מִתְלַחֲשִׁים וְאוֹרְבִים זוֹמְמִים

לְמָמוֹן לְעִנּוּי לְנִוּוּל בְּעֵירֹם

לְעֵת חֹשֶׁךְ לִפְנֵי תְּהוֹם

לְהַשְׁלִיךְ לִבְזֹז לַחְנֹק לִכְפֹּת

לִדְפֹּק וְלִגְמֹר

וְזֶהוּ

 

 

הַשָּׁמַיִם שָׁמַיִם לֶאֱלוֹהִים

וְאֶרֶץ נִתְּנָה בְּיַד רָשָׁע

יִחוּדָא עִלָּאָה יִחוּדָא תַּתָּאָה

וְאוֹי לַבּוּשָׁה

כִּי בָּזַע לְבוּשָׁיו

יְהוּדִי מִתְעַטֵּף בְּשָׁחֹר וְלָבָן

וְהִשָּׁמֶר לְךָ וּשְׁמֹר נַפְשְׁךָ

מְאוֹד

 

 

דַּע אֶת הַגּוֹי

זָכוֹר לֹא תִּשְׁכַּח

כִּי שִׁנַּיִם לַגּוֹי וְסַכִּין לַגּוֹי

וְחִיּוּךְ לְעֵת מַטְבֵּחַ

וִירֵכַיִם עָבוֹת וְיָדַיִם כְּבֵדוֹת

לֶאֱחֹז בְּתוּלוֹת לְחַלֵּל כְּלוּלוֹת

לְחוֹלֵל אַיָּלוֹת בִּשְׁרִיקוֹת הוֹלְלוֹת

לַעֲלוֹת לְכַלּוֹת לְעוֹלֵל עֲלִילוֹת: בְּרֶשַׁע

לְכַזֵּב תְּפִלּוֹת לְעֵינַיִם כָּלוֹת

לְרַטֵּשׁ גֻּלְגּוֹלוֹת

וּלְפַצֵּחַ

 

 

וּבְכָל זֹאת שִׁמְךָ לֹא שָׁכַחְנוּ

לֹא שָׁכַחְנוּ הֲרוּגֵי מַלְכוּתְךָ

וְעֹל גָּלוּתְךָ וַחֲרוֹן אַפְּךָ

וְעִיר מֵתִים:

כִּי הָאֱלוֹהִים בַּשָּׁמַיִם

אֵין עוֹד עַל הָאָרֶץ

עַל כֵּן יִהְיוּ דְּבָרֶיךָ

מְעַטִּים

 

 

גּוֹי הוּא גּוֹי

לֹא אֶחָד מְסֻיָּם

לֹא עֲרָב לֹא סְפָרַד וְלֹא רוֹמָא

גּוֹי הוּא שֵׁם עֶצֶם

הוּא הַשֵּׁם עַד הָעֶצֶם: הוּא הַשֵּׁם בְּעַצְמוֹ

הוּא חֲשָׁד בִּטְמֵאִים הוּא יָבוֹא בְּיוֹמוֹ

הוּא טְרֵפָה הוּא קְלִפָּה

הוּא אֵימָה

הוּא תּוֹלֶה עַל בְּלִימָה

הוּא כְּלִיאַת נְשִׁימָה

גּוֹי הוּא גּוֹי וְיִמַּח שְׁמוֹ

 

 

נִשְׁמָט יְהוּדִי לַצְּדָדִים

בִּמְנוּסָה תַּחְבּוּלָה שְׁתַדְּלָנוּת וּפִתּוּי

בִּתְחִנָּה בַּדְלָנוּת וְשִׁחוּד וְשִׁטּוּי

וְהַגּוֹי בְּשֶׁלּוֹ מַעֲלֶה יְהוּדִים

לַשָּׁמַיִם

בְּרַח יְהוּדִי: רָאאאוּס וּשְׁנֶל

פְּרַח יְהוּדִי: קַדֵּשׁ אֶת שִׁמְךָ

בִּצְוָחוֹת בִּכְרִיתוֹת

בְּמִיתוֹת עֲצוּמוֹת

עַפְעַפַּיִם

 

 

יְהוּדִי גָּלוּת בּוֹ טִינָה

מְלוֹא כָּל הָאָרֶץ טִינָה

מַשְׂטֵמָה וְשִׂנְאָה וּקְלָלוֹת וְקִנְאָה

בַּעֲרָבִית בְּלָדִינוֹ בְּיִידִישׁ

אִם בָּכָה וְשָׂחַק וְרָקַק:

מִכָּל הַלֵּב הוּא רָקַק

וְנִגֵּב מִצְחוֹ מְיֻזָּע אָז בַּכּוֹבַע

וְאִישׁוֹנִים לִרְוָחָה הוּא פָּתַח

בְּעֵינָיו שֶׁכָּבוּ בְּלִבּוֹ הַבּוֹעֵר

וְלִכְסֵן מַבָּטוֹ דֶּרֶךְ קֶבַע

וְלִגְלוּג בִּקְצֵה שְׂפָתָיו רַק הִנִּיחַ

לָאֱנוֹשִׁי לַנָּאוֹר

לַהֲזָיוֹת: עַל זְכוּיוֹת

לַהֲכָלָה לָאַחֵר לַפִּטְפּוּט שֶׁל הַשִּׂיחַ

וְהוּא קָם וְצָלַע וְהָלַךְ לְדַרְכּוֹ

וְשָׁכַח וּבִטֵּל עוֹלָם וּמְלוֹאוֹ

 

 

יְהוּדִים רָעִים דַּיָּם

הֵגִיחוּ מִבֵּין יְהוּדִים שֶׁל גָּלוּת

מִן חֹרִים: אֶל עֵת רִבּוֹנוּת

הִכּוּ בַּסְּלָעִים

וְשָׁבְרוּ בַּלּוּחוֹת

וּבָקְעוּ אֶת הַיָּם

וּמַבַּט עֵינֵיהֶם הַמּוּזָר הָאַכְזָר

הֵנִיס פְּלִיטִים לְאָחוֹר

כְּמוֹ רִבִּי שִׁמְעוֹן וְרִבִּי אֶלְעָזָר

בְּתוֹךְ אֵשׁ לְבָנָה בָּעַר הַשְּׁחוֹר

כִּי שׁוֹאָה יְהוּדִית שֶׁהָיְתָה

לֹא תִּהְיֶה עוֹד לֹא יִהְיֶה עוֹד פּוֹגְרוֹם

לֹא בֶּהָלָה לֹא טֶבַח לֹא גַּרְדּוֹם

וַאֲפֵלָה חֲשֵׁכָה דָּלְקָה בָּם

וְאָיֹם מִכָּל אָיֹם

כִּי כָּלָה וְנֶחֱרָצָה גָּמְרוּ לַעֲשׂוֹת

יִשָּׂרֵף הָעוֹלָם וְיִדֹּם

 

 

 

 

יְהוּדִי אֲדָמָה לְרַגְלָיו

אֵין צָרִיךְ עוֹד שָׁמַיִם

מֵת אֱלֹהִים נִשְׁכָּח הַגּוֹי

בַּטְּלוּ שְׁתֵּי רָשׁוּיוֹת: מָךְ בַּעֲצַלְתַּיִם

יְהוּדִי שֶׁל חָסוּת שֶׁל קַטְנוּת

מְלַבְלֵב בְּקִבּוּץ גָּלוּיוֹת

הוּא מִלִּים וּמִלִּים עַל שִׁיר גְּאוּלִים

הוּא חוֹלֵף בֵּין גִּזְרֵי עִתּוֹנוּת

בֵּין עַרְבַּיִם

 

 

אֵימָה שֶׁל גָּלוּת

תָּמִיד תָּשׁוּב וְקָשָׁה וְכוֹאֶבֶת

בִּפְקָעוֹת שֶׁל פְּחָדִים בִּילָדִים נִרְעָדִים

בְּעַם שֶׁאָבַד בַּשַּׁלֶּכֶת

גָּלוּת תָּמִיד יֵשׁ תָּמִיד יֵשׁ גָּלוּת

וְטִינָה וְלִגְלוּג וּמַקֵּל נְדוּדִים

וְדִבֵּר רִאשׁוֹן וְשֵׁנִי

אֱמֶת בְּצוֹק הָעִתִּים:

אֱלוֹהִים בַּשָּׁמַיִם וְאַתָּה עַל הָאָרֶץ

עַל כֵּן יִהְיוּ

דְּבָרֶיךָ

מְעַטִּים

מלך חדש לאמבטיה?

רונן שובל

הכי פופלאריים

היצירות האהובות ביותר באתר יהי

הודעת וואטסאפ מ-2025

ענר טאוסיג

“Is it safe to go home?” (יומן מלחמה 9)

עוזיאל רנחל
שירה

יום אחד

אלחי סלומון

בַּיּוֹם הַהוּא
לֹא יִהְיֶה עוֹד עָבָר, הוֹוֶה
רַק עָתִיד
עָתִיד כְּהוֹוֶה.
בַּיּוֹם הַהוּא
לֹא יִהְיֶה עוֹד שְׂמֹאל יָמִין שְׂמֹאל וּשְׂמֹאל
בַּיּוֹם הַהוּא
וְנִגָּף
בַּיּוֹם הַהוּא
וְנִגָּר
דָּם זִבְחִי,
דְּבַשׁ רוּחִי
בַּיּוֹם הַהוּא
חוֹל כְּקֹדֶשׁ, תֶּחְמַרְנָה הַיָּדַיִם
יוֹם אֶחָד
בַּיּוֹם הַהוּא תֶּאֱפַל אֶרֶץ
וּלְבוּשֶׁיהָ כְּאַחֲרִית יָמִים.
יוֹם הַהוּא

 

בַּיּוֹם הַהוּא
יְצַלְצֵל מְשִׁיחִי אֵלַי,
שְׁעַת לַיִל.
בַּיּוֹם הַהוּא
מוּסַר הַקֹּדֶשׁ וּמוּסַר בְּאֵרִי
חַד בְּחַד הוּא, יוֹם
הַהוּא
וְנִקְדַּשְׁתִּי אֶת רֹאשִׁי מֵעָלַי
וַהֲסִירוֹתִי קַרְקַפְתּוֹ מֵעָלָיו
וְיָשְׁבָה הָאָרֶץ לָבֶטַח
בְּדָם חֲלָלִים וְיוֹנְקִים תִּטְבֹּל הָעֵנָב,
בְּאֶשְׁכָּר עֲנָבִים וּגְפָנִים וּפַגִּים
יִטְבְּלוּ אָז כֶּבֶשׂ
וּזְאֵב תַּפְנוּקִים
יוֹם אֶחָד הִנֵּה הוּא וְלֹא עוֹד
יוֹם אֶחָד
לֹא עוֹד יִקָּרֵא לְיוֹם לַיְלָה וּלְלַיְלָה לַיְלָה
יוֹם אֶחָד
וְנִשְׁלַף פִּין הַחַשְׁמַל
בַּיּוֹם הַהוּא
וְהָיוּ כָּל הַמָּסַכִּים לְיָעִים וְסִירוֹת עַל קַרְנוֹת הַמִּזְבֵּחַ
צָבְאוּ הַנָּשִׁים וְהָיוּ לְמַלְכוּת
וְהָאָדָם הָיָה בָּאָרֶץ, וְהָאָדָם יִרֶב בָּאָרֶץ, וַיֹּאכַל הָאָדָם אֶת הַגַּרְגִּירִים
וַיֵּצֵא לַחַקְלָאוּת בַּשָּׂדֶה, וַיַּעֲבֹד הָאָדָם בָּאָרֶץ, וְלֹא יֹאמַר הָאָדָם
צַר לִי הַזְּמַן
שֶׁאֶחֱזֶה שֶׁמֶשׁ וְאֶעֱשֶׂה שְׁרִיר
וּפָלוֹחַ וְאֶעֱבֹד בָּאָרֶץ. וְהָיָה לִי הַזֶּרַע לַזּוֹרֵעַ
וְהַלֶּחֶם לָאוֹכֵל,
גַּלְגַּל הַשֶּׁמֶשׁ הָיָה לְהִלַּת רֹאשִׁי, וּפֶלַח הָרִמּוֹן כְּפֶלַח קִבֹּרֶת הַחֲסוֹנִים
הַמְּדוּרָה הָיְתָה לְאֵשׁ וּבֵית יַעֲקֹב בַּיִת הַפָּתוּחַ

שירה

הלילה שאחרי (קינה)

בינה סבג פינקלשטיין

לֹא תָּנוּם יִשְׂרָאֵל לֹא תִּישַׁן

תִּבְהֶה עֵינַיִם מֵתוֹת חֲלוּלוֹת תִּשְׁאַל

מִי נָתַן יִשְׂרָאֵל

מִי לָקַח מִי גָּנַב מִי יִשְׁמַע יִשְׂרָאֵל

מִי קִפֵּל דָּחַף הֶחֱזִיק חָנַק שָׁגַל

אֵיךְ נָתַתְּ לוֹ יִשְׂרָאֵל

אֵיךְ נָתַתְּ

אֵיךְ הֵרִים יָדוֹ וְגָבַר יִשְׂרָאֵל

אֵיךְ שָׁתַקְתְּ לוֹ אֵיךְ שָׁתַקְתְּ

אֵיךְ הֵטִיחַ בָּךְ אֵיךְ נִשְׁנַקְתְּ

 

 

בָּדָד תֵּשֵׁב יִשְׂרָאֵל לֹא תֵּשֵׁב בֶּטַח

מוּל מַאֲפֵרָה כְּבוּיָה

מוֹדֶדֶת יִשְׂרָאֵל מַכּוֹת כְּחֻלּוֹת מַכּוֹת וְקֶרַח

תְּכַסִּי יִשְׂרָאֵל פֹּה אֶת גְּלוּיָה

עַד פֹּה אֶת חַיָּה פֹּה אֶת גְּוִיָּה

שָׂפָה מְלוּחָה עַיִן נְפוּחָה בֶּטֶן מְעוּכָה

כֻּלָּךְ פְּזוּרָה יִשְׂרָאֵל

כֻּלָּךְ פְּתוּחָה לִרְוָחָה

 

 

קוּמִי יִשְׂרָאֵל קוּמִי אֵיךְ תָּקוּם

רוֹצָה רַק לְהַרְפּוֹת

לִנְזֹל מֵהַחַיִּים לִשְׁכַּב

לְהִתְמוֹטֵט לָמוּת רַגְלַיִם יְחֵפוֹת

הָרֹאשׁ כּוֹאֵב יִשְׂרָאֵל הַלֵּב דְּקִירוֹת

אֲרֻכּוֹת שָׁעוֹת אֲרֻכּוֹת לְחַכּוֹת

רוֹצָה לִכְעֹס רוֹצָה לִצְעֹק יִשְׂרָאֵל

יִזְכּוֹר יִשְׂרָאֵל זוֹכֶרֶת רוֹצָה לִבְכּוֹת

 

 

גַּל עֲצָמוֹת יִשְׂרָאֵל גַּל עֲצָמוֹת

מְלַקֶּטֶת מְחַבֶּרֶת אוֹסֶפֶת

עוֹטֶפֶת שְׁאֵרִית יִשְׂרָאֵל בְּבַד עוֹטֶפֶת

מְאַלֶּמֶת אֲלֻמּוֹת

מְרִימָה מוֹשֶׁכֶת גּוֹרֶרֶת אֵבָרִים

גּוֹרֶדֶת טִנֹּפֶת חֲלָקִים שְׁבָרִים יְלָדִים הוֹרִים

שׁוֹתֶקֶת שׁוֹתֶקֶת אֵימוֹת

 

 

נִשְׁבַּעַת יִשְׂרָאֵל חוֹזֶרֶת נוֹבֶרֶת נִשְׁבֶּרֶת

נִשְׁבַּעַת יִשְׂרָאֵל

לֹא רוֹצָה אִישׁ יִשְׂרָאֵל

לֹא רוֹצָה

אֵשׁ בְּאָהֳלָה יִשְׂרָאֵל

אֵשׁ פְּרוּצָה

 

 

 

 

שמחת תורה תשפ”ד

פרוזה

אלגריבה  كنيس الغريبة

יפעת גלבר

 

הסיפור נכתב על רקע מאורעות השביעי באוקטובר, ובהשראת מיתוס “אלגריבה” של יהודי ג’רבה. הדמויות והעלילה בדויות וכל קשר בינן לבין המציאות מקרי בהחלט.

 

 

אתמול בזמן שעשו בעיר את העצרת לחטופים ולנעדרים אני הלכתי יחד עם מקסים בעלי לשמוע את הרב מזוז בבית כנסת החדש שהעירייה סידרה בִּמקוֹם ההוא שנשרף. הרב הסביר לנו שאלוהים נותן עונשים ומביא מחבלים כי לא התנהגנו בכבוד אחד לשני ושצריך ללמוד ממה שקרה לתלמידים של רבי עקיבא המיסכנים שמתו במגפה. בשנה שעברה נסע הנכד שלי שמואל לבית כנסת אלגריבה בג’רבה לחגוג את הזיארה שזה היום שהפסיקו למות וגם היום שנפטר רבי שמעון בר יוחאי זיכרו יגן עלינו. שלחתי עם שמואל ביצה קשה שיהיה לו סגולה שיתחתן כפרה עליו, אבל כשחזר  סיפר לנו איך אחד מחבל יימח שמו הרג שני חוגגים וברח. בני דודים היו הנרצחים, מסכינה הסבתא שלהם כבר לא תראה מהם נינים. אבל אני על אסתר רציתי לספר לכם, שלא היו לה ילדים ולא נכדים כי הייתה צדקת נסתרת, ועל איך שהלכה לספר תורה למות עליו מהמחבלים כמו כלה עם החתן.

 

אסתר ואני גדלנו שתינו ביחד בג’רבה, אבא שלי היה הרב של הקהילה, גם היה שוחט וגם לימד את הילדים לקרוא ולכתוב ופרשת שבוע, כל מה שצריך. ואסתר, אבא שלה היה צורף כסף וזהב ומכין תכשיטים, אבל מה – כולם היו מספרים עליו שבזמן שהיה מכין תכשיטים היה אומר בשקט תפילות שלמד מהסבא שלו ומילים קדושות מספר הזוהר וככה מתקן עיטורים לכלה העליונה שהיא השכינה העצובה של אלוהים.

 

יום אחד באו שני האבות הביתה באמצע היום ואמרו לאימהות ולילדים שיאללה עולים לארץ ישראל. אבא שלי אמר שזו מצווה ליישב את הארץ, אבא של אסתר אמר לה שצריך לייחד שם יוד הא בוו הא, וכשהוא אמר את זה – הסתכל באסתר והיא הורידה את העיניים כאילו הבינה מה שאמר לה. אני כל החיים חשבתי שהאבא של אסתר מלמד אותה בשקט את כל מה שהוא יודע, חכמת הנסתר יעני, אבל שתקתי למה אם ידעו אצלנו שיש ילדה שיודעת סודות ששמורים רק לצדיקים, מי ירצה להתחתן איתה מסכינה.

 

ככה באנו לישראל שתי המשפחות, ומייד הממשלה שמה אותנו בשדרות איפה שכל הצפון אפריקאים. אבא שלי הקים לנו בית כנסת וקרא לו תורת כהנים, ובקיר של הבית כנסת שם אבן שהביא מאלגריבה שמספרים על האבן שהיא בכלל מבית המקדש הראשון שנשרף בירושלים. אותנו הילדים שלחו לבית ספר, אפילו את הילדות, וככה אני למדתי לקרוא ולכתוב אבל כשגדלתי החלטתי לעבוד כמבשלת בישיבה של האשכנזים, כל יום הכנתי להם קוסקוס וקציצות ומה לא, שיהיה להם טוב בבטן יוכלו ללמוד תורה. התחתנתי ובאו ילדים ונכדים ונינים הכל בסדר תודה לאל.

 

אבל אסתר היא הייתה חוזרת מהבית ספר ומייד יושבת עם האבא שלה הצורף ללמוד דברים שאסור אפילו לומר אותם השם ירחם. שהייתה בת שמונה עשרה חיתנו אותה עם ג’קו הבן של חדד, פחות משנה אחרי זה הלך במבצע של הצבא ולא חזר. אחר כך התחתנה עם דוד והוא מסכין הייתה לו מחלה הלך אחרי שנתיים. אחר כך כבר לא חיתנו אותה, ואבא שלי שהיה הרב של הקהילה סידר לה עבודה קטנה בחנות תפירה, ושכל יום יבואו לבקר אצלה בחורות מהאולפנה הדתית שלא תהיה לבד. חלק מהבחורות היו באות יפה מנומסות והולכות, אבל חלק התחילו לדבר איתה בדברים של סודות. היו שאלות והיא הייתה עונה מה שלמדה מאבא שלה עליו השלום, עד שנהיה אצלה בבית מין חוג כזה. היו באות אצלה פעמיים שלש בשבוע לשמוע שיעור ואחר כך היו עושות שרות לאומי ותכף הולכות לאוניברסיטה ללמוד קבלה וזוהר ומחשבת ישראל ומה לא. איזה שמועות לא היו עליהן. סיפרו שהיו קמות בלילה לומר את תיקון רחל ותיקון לאה ולשיר את הפיוטים שכתב הרב פתיה זכר צדיק לברכה נגד הנאצים יימח שמם. וסיפרו שהיו פותחות בספרים הקדושים ורואות מה יהיה עם עם ישראל עד ימות המשיח. היו באות לבית כנסת לכל התפילות בשבת, יושבות מאחורי המחיצה צפופות סביב אסתר ומתפללות מתוך הסידור ומתוך דפים מודפסים ואומרות סודות אללה ירחמו. כשאסתר התחילה לסבול מהברכיים שלה ולא לבוא לבית כנסת, היו ממשיכות לבוא בלעדיה.

 

יום אחד, זה היה לפני כמה שנים, באה אל הרב מזוז אחת מהבנות של אסתר, ככה היינו קוראים להן. היא כבר הייתה דוקטור במחשבת ישראל והיו לה שלש בנות משלה. והאישה הזו שקוראים אותה מלכה אמרה לרב מזוז שעוד מעט חג שמחת תורה ושהיא רוצה שהבנות שלה ירקדו עם הספר תורה. הרב אמר שאין מקור שאוסר על כך אבל מאחר והדבר חדש הוא רוצה להתייעץ עם המתפללים הקבועים ושיחזיר לה תשובה. יא וולדי איזה מהומה הייתה שם מהבקשה שלה, אנשים אמרו שהם מעדיפים להישרף במנורה של רבי שמעון בר יוחאי רק ששום אישה לא תיגע בספר תורה הקדוש.  מלכה לא התווכחה אבל הבטיחה שבשנה הבאה תנסה שוב. וככה היה, כל שנה מחדש הייתה באה מלכה ואחריה היו באות בנות נוספות של אסתר, והן היו מבקשות מהרב שיתיר להן לרקוד עם הספר תורה, והרב היה עונה שאי אפשר מחמת כבוד הציבור. ומשנה לשנה, כך סיפרו הנשים, היה קשה לו יותר לענות את זה והשנה, סיפרו, היו לו ממש דמעות בעיניים כשסירב.

 

ובכל זאת הגיע חג שמחת תורה, וכמו כל שנה באתי לבית כנסת בשעה שבע בבוקר והבאתי איתי סוכריות אניס שהכנתי לחלק לילדים הקטנים, וכמו כל שנה הבנות של אסתר כבר היו שם. אולי קמו בחצות להתפלל אל השכינה. אבל מה שהיה שונה זה שאסתר בעצמה ישבה על הספסל, לבושה בשמלה לבנה כאילו כיפור היום. הרבה שנים לא ראיתי את אסתר בבית כנסת, זיקנה קפצה עליה בגיל צעיר, אולי כי לא היו לה נכדים ונינים שיחליקו את הקמטים על הלחיים. כשראתה אותי אסתר קראה לי לבוא להתקרב אליה, ואז אמרה בקול חלש: “פורטונה, הדינים פרושים עלינו, נגזרה הגזירה הרעה”. אני ממש נבהלתי, אולי אסתר יצאה מדעתה אללה יוסטור, אבל אסתר נגעה ביד שלי ואמרה: “לא לדאוג פורטונה, אני אשמור על הרעיה, אני אחזק אותה בשירים ובעדיים, שלא תאבד”.

 

ובדיוק אז התחיל החזן בברכות השחר ואסתר הסתגרה מאחורי הסידור שלה וגם אני חזרתי למקומי בלי להבין מה אמרה לי. אבל בשעה שמונה ועשר דקות כשפתח הגבאי את ארון הקודש כדי להוציא את הספר תורה שירקדו איתו הגברים, פתאום קמה אסתר על הרגלים ופתחה את וילון המחיצה ונכנסה לעזרת גברים ותפסה את הספר תורה בכוח, וכולם מרוב ש0יו בהלם לא ידעו מה לומר. ואז שמעון שהוא אחד מהמתפללים הוותיקים צעק “יא אסתר מה את עושה, בשם אבא שלך הצורף הקדוש – תניחי את הספר תורה” אבל אסתר רק חיבקה אותו חזק יותר והתחילה לשיר בקול צרוד את הפיוט של שמחת תורה “יְקָרָה הִיא מִפְּנִינִים, בַּת קְרָאתִיהָ חֶפְצִי־בָהּ. רַעְיָה עֵינֶיהָ כְיוֹנִים, יְפוֹצְצוּן אֵשׁ לֶהָבָה”, היא שרה ועם הרגליים עשתה על הרצפה את הקצב וכל הבנות שלה שהיו המומות גם הן הצטרפו לאט לאט לשירה והיכו על הספסלים את הקצב העגול, האלים של השיר, ואיך שהגיעו לבית האחרון ושרו “אֶל־חִכֵּךְ שׁוֹפָר תְּנִי־נָא, וּבְקוֹל גָּדוֹל חִישׁ הָרִיעִי” התחילו אזעקות פתאום ולבית כנסת פרצו ארבעה אנשים עם כאפיות וסרטים ורובים, וצעקו בערבית אללה הוא אכבר, וכולנו התחלנו לצעוק גם כן ולברוח מכל הדלתות של הבית כנסת ורק אסתר נשארה בפנים ושרה את הסוף של השיר “פִּצְחִי בְּשִׁירָה וּרְנָנָה, נֶפֶשׁ נַעֲנָה הַשְׁבִּיעִי. עֲדִי נָא עֶדְיֵךְ עֲדִינָה, וְחִזְקִי חוֹלַת אַהֲבָה” ובזמן שכל המחבלים הסתכלו עליה המומים אנחנו כולנו הצלחנו לברוח, ואז מישהו צעק – “רימון!” וכל המחבלים ברחו גם הם, את הפיצוץ שנשמע היה אפשר לשמוע עד ג’רבה. בית הכנסת עלה כולו באש.

 

אבל כשבאו החיילים וכיבו את האש ופינו את ההריסות הם נדהמו למצוא במרכז בית הכנסת איפה שפעם הייתה הבימה את הגופה של אסתר, שלמה ולא שרופה, ובידיים שלה שלם גם הוא – ספר התורה. וכל הנשים התחילו להכות על החזה ולילל – אלגריבה, אלגריבה קדושה, ומלכה והבנות של אסתר נעמדו סביבה והתחילו לומר עליה קדיש,  מלכה אמרה בקול וכל הבנות חוזרות אחריה ביללות ובעצב כזה שאם היה בית מקדש קיים בירושלים היה שוב נחרב מרוב צער.  יְהֵא שְׁלָמָה רבָּא מִן שְׁמַיָּא, חַיִּים וְשָֹבָע וִישׁוּעָה וְנֶחָמָה וְשֵׁיזָבָה וּרְפוּאָה וּגְאֻלָּה וּסְלִיחָה וְכַפָּרָה, וְרֵיוַח וְהַצָּלָה לָנוּ וּלְכָל עַמּוֹ יִשְֹרָאֵל וְאִמְרוּ אָמֵן. עוֹשֶֹה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו, הוּא בְּרַחֲמָיו יַעֲשֶֹה שָׁלוֹם עָלֵינוּ, וְעַל כָּל עַמּוֹ יִשְֹרָאֵל וְאִמְרוּ אָמֵן.

 

 

 

 

שירה

אשה אינה זקוקה ליער

חנה נקי

אִשָּׁה אֵינָהּ זְקוּקָה לְיַעַר

הִיא לְבַדָּהּ – מֻקֶּפֶת

אִילָנוֹת גְּבוֹהִים, סְבוּכֵי צַמֶּרֶת, מְטִילִים אֶת צִלָּם

מְקָרְרִים אֶת הַשֶּׁמֶשׁ שֶׁלָּהּ.

עוֹצְרִים אֶת הָרוּחַ (שֶׁלֹּא תְּהֵא חוֹלֶמֶת).

יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר

שֶׁבִּזְכוּת הָעֵצִים הִיא נוֹשֶׁמֶת.

 

אִשָּׁה פּוֹסַעַת תָּמִיד

מְפַלֶּסֶת דַּרְכָּהּ בֵּין שׂוֹכוֹת, בֵּין גִּזְרֵי עֲנָפִים

מְלַקֶּטֶת מֵהֶם לְעֵת צֹרֶךְ

בְּחֹם. (מַה תְּבַשֵּׁל לְהַיּוֹם?)

מְשַׂרְטֶטֶת שְׁבִילִים עֲלֵי אֲדָמָה

כְּמוֹ אוֹמֶרֶת: הָיִיתִי גַּם פֹּה.

לְעִתִּים הִיא עוֹצֶרֶת לָנוּחַ. לְעִתִּים הִיא חוֹשֶׁבֶת לִבְרֹחַ

לְאִישׁ הַיַּעַר לָבוֹא.

 

(אָז נֶחְבֵּאת הִיא בְּתוֹכוֹ).

 

אִשָּׁה פּוֹרֶשֶׂת כַּפַּיִם

לַעֲנִי. לְעַצְמָהּ. לַשָּׁמַיִם.

יָדָהּ סְדוּקָה, אַךְ עוֹדָהּ מְלַטֶּפֶת

עָלֶה שֶׁנָּשַׁר. עַלְעַל מְחֻבָּר.

הִיא לוֹחֶשֶׁת לוֹ

“גְּדַל”.

הִיא נוֹשֶׁקֶת לוֹ, לְבַל

יַרְכִּין רֹאשׁוֹ, לְבַל יוּעַם

אוֹרוֹ הָרַךְ.

בֵּין עֳפָאִים נוֹתֶנֶת קוֹל

(אָנָּא אֱלֹקַי, שֶׁרַק יִפְרַח – – -).

 

 

אִשָּׁה אֵינָהּ זְקוּקָה לְיַעַר

לְהַלֵּךְ בּוֹ יְחִידָה בַּלַּיְלָה

לִצְעֹק אֶת תְּפִלָּתָהּ.

הִיא מֻקֶּפֶת עֲשָׂבִים רַכִּים

בַּיּוֹם מַרְוָה אוֹתָם

בָּאוֹר. בְּנִשְׁמָתָהּ.