חֲשֹׁב לְךָ:

חַיָּל הַבִּצּוֹת מִמְצָדָה

מְלַמֵּד עַצְמוֹ מוֹלֶדֶת

בָּאֹפֶן הַבִּלְתִּי-כָּבוּי בְּיוֹתֵר

נֶגֶד

כָּל קוֹץ בַּתַּיִל.

חֲשֹׁב לְךָ:

חַסְרֵי-הָעֵינַיִם לְלֹא צוּרָה

מוֹבִילִים אוֹתְךָ, בֶּן-חוֹרִין,

דֶּרֶךְ הַמְהוּמָה, אַתָּה

מִתְעַצֵּם וְ-

מִתְעַצֵּם.

חֲשֹׁב לְךָ:

בְּפִסַּת הָאֲדָמָה הַזֹּאת

הָרְאוּיָה לִמְגוּרִים

הַמוּנֶפֶת תּוֹךְ סֵבֶל לְחַיִּים

יָדְךָ שֶׁלְךָ

הֶחֱזִיקָה.

חֲשֹׁב לְךָ:

זֶה בָּא לִקְרָאתִי

מוּעָר בַּשֵּׁם, בַּיָּד,

לָעַד,

מִן הַבִּלְתִּי-קָבִיר.

צלאן התחיל לכתוב את השיר ב-7.6.1967, ביום בו נכנסו הכוחות הישראלים לעיר העתיקה (סיים ב-13.6.1967).

מגרמנית: אסתר קמרון ותהילה מרקוביץ

ושיר בעקבות שיר זה, מאת אסתר קמרון:

*

חֵצִי מֵאָה כִּמְעַט– חַיֶּךָ.

חֵצִי מֵאָה וּמְעַט — הֶעדֵרְךָ.

וּמִצְרִיִים מִתְעַבֵּית.

וְיָמֵשׁ הַחֹשֶׁךְ.

וְהָאוֹר במוֹשְׁבֹתֵנוּ מִצְטַמְצֵם

כְּדֵי נְקֻדָּה.

מִי זָעִיר

וְיִכָּנֵס בָּהּ?

כָּל זְמַן סטוט א פונק נוך פינקלן

ועט נוך ליכטיק זיין

קוּם, לְךָ

אֶל

הַבִּלְתִּי קָבִיר.

בַּקַּשׁ

שֶׁיִּפְקֹד נְקֻדָּה זוֹ,

שֶׁיִּצֹק בָּה כֹּחַ

מְשִׁיכָה.

וּבֱרֵַַכֵנוּ

בְּחֵרוּת

אֵלֶיךָ הַחַיָּל הַטּוֹב הַנֶּאֱמָן שֶׁבְּיוֹם מִן הַיָּמִים הוּא יוֹם פְּקֻדָּה
תִּקְרַב לִמְעוֹנֵנוּ:

אָרוּץ אֵלֶיךָ בִּזְרוֹעוֹת פְּתוּחוֹת אָרוּץ אֲחַבֶּקְךָ וְאוֹבִילְךָ
לִפְנֵי הַפֶּתַח אֹחַז צַוְּארוֹנְךָ, אֶקְרַע בְּךָ קְרִיעָה עַד
מְקוֹם הַלֵּב

תִּכָּנֵס, תֵּשֵׁב עִמָּנוּ בִּישִׁיבַת הָאֲבֵלִים, תִּטְעַם הַכְּעָכִים הָעֲגֻלִּים
כְּמוֹ הַיְלָדִים שֶׁגַּם עַכְשָׁו מִתְגַּלְגְּלִים עַל הַשָּׁטִיחַ כְּמוֹ
גּוֹרָל, שׁוּב הוֹפְכִים בָּתִּים בְּעֶצְיוֹן לִנְקוּבִים וַחֲלוּלִים

בִּדְמָמָה נֵלֵךְ בָּאַחֲרוֹנָה בֵּין חַדְרֵי הַבַּיִת:
רַק אֲנִי וְאַתְּ וְהַכְּתָלִים זוֹכְרִים רִיבִים וַאֲהָבִים
שׁוּרוֹת שֶׁנִּכְתְּבוּ שֶׁנִּמְחֲקוּ כְּמוֹ נִכְווֹת בְּסֵפֶר הַחַיִּים
בְּעֵינֶיךָ, חַיָּלִי הַטּוֹב, אֶרְאֶה דִּמְעָה, רֵעֵינוּ חוֹנְקִים אֶת
בִּכְיָם, כָּתַב בְּתַשַׁ”ח הַמְשׁוֹרֵר, עַכְשָׁו אוּלַי מֻתָּר לִבְכּוֹת
וְאִם הָיָה עוֹד זְמַן

הָיִינוּ רוֹבְצִים בִּנְאוֹת דֶּשֶׁא וְשׁוּב מְשַׂחֲקִים
בְּמִשְׂחַק הַמַּחֲבוֹאִים שֶׁל
שִׁיר הַשִּׁירִים
אַתְּ הָרַעְיָה, אֲנִי הַדּוֹד, אַתָּה בְּתַפְקִיד הַשּׁוֹמְרִים

וְהָיִיתִי בְּרִיצָה לוֹקֵחַ אוֹתְךָ מֵעַל לְבֵית הַקְּבָרוֹת –
לְכָאן, בִּשְׁעַת רַעֲוָא דְּרַעֲוִין אַחַת
שָׁמַעְתִּי תְּפִלַת הַמּוּאַזִּין כִּתְפִלַּת יְהוּדָאִין יַחַד עוֹלוֹת
כָּאן אֶפְשָׁר לְהִתְנַבֵּא, כָּאן
אִם רַק הָיָה לָנוּ עוֹד זְמַן

בִּלְחִישָׁה אַתָּה שׁוֹאֵל: אֲרַזְתֶּם? כְּאִלּוּ יֵשׁ בְּזֶה הָעוֹלָם הַצְּרוֹר
שֶׁכֹּה יָכִיל גַּעְגּוּעִים

אַתָּה עוֹצֵר בְּשֶׁטֶף הַדְּמָעוֹת. יוֹצְאִים לִנְשֹׁם עַל הַמִּרְפֶּסֶת
כָּאן הֵכַנְתִּי לִי פִּנָּה קְטַנָּה לִכְתֹּב אֶת הָרוֹמָן הַלֹּא גָּמוּר
עַכְשָׁו מֵעֵץ הַתְּאֵנָה שֶׁבֶּחָצֵר עָלֶה אַחֲרוֹן נוֹשֵׁר
הַכֹּל מָלֵא סְמָלִים אַתָּה אוֹמֵר
נוֹפֵל עַל צַוָּארִי בִּבְכִי וּמְמָרֵר
חַיָּלִי הַנֶּאֱמָן, הַטּוֹב, עַכְשָׁו מֻתָּר סוֹף סוֹף לִבְכּוֹת.

(מפּחד לב יומם, שבט התשס”ה
בכפר עציון)

מתוך קונטרס השירים “הזמנה לבכי” (אבן חושן, 2005)

כּוֹתֶרֶת מְכֻתֶּרֶת מִבַּיִת וּמִחוּץ

מְעַלְעֶלֶת מְפַלְפֶּלֶת בֵּין אָסוּר לְבֵין נָחוּץ

בְּעוֹד שַׁרְשֶׁרֶת מְקֻשֶּׁרֶת כְּאֶחָד בְּמַסָּע,

נִתֶּנֶת מְסֻמֶּנֶת לִדְרִיסָה וְלִרְמִיסָה.

מֶרְכֶּבֶת יָ-הּ תַּחַת רֶכֶב שְׂטָנִי מִתְגּוֹלֶלֶת

אוֹפַן אֵימְתָנִי בְּחַיָּתִית מִתְגַּלְגֶּלֶת.

אֶל אֲשֶׁר הָרוּחַ נוֹגַה, לְהַבְזִיק

נוֹרְאוֹת קַרְחֵי אֱנוֹשׁ לֶאֱנוֹשׁ וּלְהַזִּיק.

תַּרְשִׁישׁ כָּבוֹד עָכוּר כְּסוֹד גָּבוֹהַּ, מְנֻשָּׂא

רָעוּעַ וְתָמוּהַּ אַף קָרוּעַ, הַכִּסֵּא.

מַרְאֶה מְאוּבָּן בִּמְכֻוָּן מְחֻפֶּה,

מְחֻשְׁמָל וּמְקֻשָּׁת נִטָּח וְנִשָּׁת

וְרָקִיעַ נִרְפֶּה

אחר דריסת הצוערים בטיילת ארמון הנציב

יְהוֹנָדָב מֵאֲתַר הַקָּרָוִילוֹת נִצָּן

צוֹעֵד הַבַּיְתָה מֵהַהַסָּעָה

בְּט”וּ בִּשְׁבָט

עִם שְׁתִיל שֶׁל עֵץ אֹרֶן בַּיָּד

שֶׁקִּבֵּל בְּבֵית הַסֵּפֶר מִתּוֹרֵם אָמֶרִיקָאִי

הוּא חוֹפֵר גֻּמָּה בְּכַף יָם אֲדֻמָּה

בְּאַדְמַת הַבִּנְיָן הַלְּבָנָה

וּמְכַסֶּה בְּאֶצְבָּעוֹת קְטַנּוֹת

וְאַבָּא שֶׁחוֹזֵר מִבֵּית הַכְּנֶסֶת הַזְּמַנִּי

שֶׁהַמָּנוֹף הִנִּיחַ בִּקְצֵה הַשְּׁכוּנָה

מַבִּיט בִּשְׁתִיקָה

וְעוֹקֵר.

“אֲבָל זוֹ מִצְוָה לָטַעַת עֵץ בְּאַדְמַת אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל”

“כְּשֶׁנִּבְנֶה בַּיִת אָז נִטַּע”

“מָתַי?”

יְהוֹנָדָב בּוֹכֶה

וְגַם אַתָּה

בָּעֵינַיִם שֶׁרָאוּ אֶת הַפִּנּוּי שֶׁל הַבַּיִת בְּיַמִּית

וְאֶת הַדַּחְפּוֹר שֶׁהָרַס אֶת הַבַּיִת הַמּוֹרִיק

לְחוֹף יַמָּהּ שֶׁל עַזָּה

רֵיחַ הַמֶּלַח בְּרוּחַ עַרְבִית

בִּשְׁעַת הַתְּפִלָּה

בְּנֻסַּח בֵּית אַבָּא

שֶׁנֶּעֱקַר מִבַּגְדָּד

וְכָאן הָאֲוִיר נֶעֱמַד

מְחַכֶּה

לַתְּנוּעָה

הַבָּאָה

השיר ראה אור בספר “עברייה”, הוצאת ספרי עיתון 77, 2016

עַל מָה וְלָמָּה הַחֻרְבָּן הַזֶּה?
עַל עֲווֹנוֹ שֶׁל הַמַּחְרִיב.
עַל מָה וְלָמָּה הַחֻרְבָּן הַזֶּה?
עַל חַטָּאתוֹ שֶׁל הַמַּקְרִיב.

עַל מָה וְלָמָּה הַחֻרְבָּן הַזֶּה?
עַל עֲבוֹדָה זָרָה
וְגִלּוּי רְאָיוֹת
וּשְׁפִיכוּת דָּמִים.

עַל עֲבוֹדָה זָרָה
לְבַעַל הַשְּׂרָרָה,
לְעַשְׁתְּרוֹת הַתְּהִלָּה,
לְכֹהֲנֵי הַמְּחִילָה,
לַאֲשֵׁרוֹת הַבְּרִיחָה,
לְתוֹעֲבַת הָאַבְטָחָה.

עַל גִּלּוּי רְאָיוֹת
נֶגֶד הַמַּחְרִיב.

עַל שְׁפִיכוּת דָּמָיו
שֶׁל הַמֻּחְרָב.
שֶׁעָמַד בַּקַּו,
שֶׁעָמַד מֻקָּף
מֵאָחוֹר וּמוּל –
וְהִנֵּה הַגְּמוּל.

עַל מָה וְלָמָּה הַחֻרְבָּן הַזֶּה?
עַל שִׂנְאַת חִנָּם.

שִׂנְאַת חִנָּם
בְּקֶרֶב הַמַּקְרִיב.
שִׂנְאַת חִנָּם
בְּחֶרֶב הַמַּחְרִיב.
שִׂנְאַת חִנָּם אֲשֶׁר נִשְׁפֶּכֶת
מִמַּאַמְרֵי הַמַּעֲרֶכֶת,
מִמִּרְקָקוֹת וְטוֹקְבֶּקִים,
מִן הַמַּכִּים אֶל הַמֻּכִּים.

אֲבָל בֶּאֱמֶת,
עַל מָה וְלָמָּה הַחֻרְבָּן הַזֶּה?
לֹא עַל כָּךְ
וְלֹא עַל כָּכָה.
פָּשׁוּט
כִּי כָּכָה.

ה’ באב תשס”ה, 10.8.2005