‎19.05.2025‎ / כ״א באייר ה׳תשפ״ה

כתב עת פואטי־פוליטי

שירה

צהריים בגרר

ארנון איתיאל

 

לעילוי נשמת רוני אשל

 

 

 

יאמר ג’ פעמים כשהוא מעוטף:

“אנשים פוצצו את שעון חול

אנשים רצים לי לגדר”

 

 

הוֹדוּ לַה’ כִּי טוֹב אַשְּׁרוּ קַבָּלָה
הוֹדוּ לֵאלֹהֵי הָאֱלֹהִים אַשְּׁרוּ קַבָּלָה
הוֹדוּ לַאֲדֹנֵי הָאֲדֹנִים אַשְּׁרוּ קַבָּלָה
אַרְבָּעָה אֲנָשִׁים רָצִים לִי לַגָּדֵר אַשְּׁרוּ קַבָּלָה
אֶחָד חָצָה חָמוּשׁ אַשְּׁרוּ קַבָּלָה
אֲנָשִׁים פּוֹצְצוּ אֶת שְׁעוֹן חוֹל אַשְּׁרוּ קַבָּלָה
קַבְּלוּ שֶׁהֵם חֲמוּשִׁים אַשְּׁרוּ קַבָּלָה
לְרֹקַע הָאָרֶץ עַל הַמָּיִם אַשְּׁרוּ קַבָּלָה
לְגֹזֵר יַם סוּף לִגְזָרִים אַשְּׁרוּ קַבָּלָה
הַמְשֵׁךְ מִשְׁנֶה שְׁלִילִי אַשְּׁרוּ קַבָּלָה
לְמוֹלִיךְ עַמּוֹ בַּמִּדְבָּר אַשְּׁרוּ קַבָּלָה
הֵם נִמְצָאִים כָּרֶגַע מוּל הַחֹר אַשְּׁרוּ קַבָּלָה
תַּחֲנוֹת דְּיֶיגוֹ אַשְּׁרוּ קַבָּלָה
וַיַּהֲרֹג מְלָכִים אַדִּירִים אַשְּׁרוּ קַבָּלָה
וְנָתַן אַרְצָם לְנַחֲלָה אַשְּׁרוּ קַבָּלָה
מִתְעַסְּקִים עִם הַגָּדֵר אַשְּׁרוּ קַבָּלָה
קַבְּלוּ שְׁלוֹשָׁה אֲנָשִׁים
הַמְשֵׁךְ מִשְׁנֶה קַבֵּל שְׁעוֹן חוֹל
פּוֹצְצוּ אוֹתָהּ כָּרֶגַע אַשְּׁרוּ קַבָּלָה
הוֹדוּ לְאֵל הַשָּׁמָיִם אַשְּׁרוּ קַבָּלָה
תַּחֲנוֹת דְּיֶיגוֹ אַשְּׁרוּ קַבָּלָה
תַּחֲנוֹת דְּיֶיגוֹ      מָה אִתִּי אַשְּׁרוּ קַבָּלָה
תַּחֲנוֹת דְּיֶיגוֹ
אַשְּׁרוּ קַבָּלָה

 

 

הַבָּלָדָה עַל דְּיֶיגוֹ, הַפָּרָשׁ הַטּוּרְקִי
שֶׁאֶת שְׂפָמוֹ מָשַׁח בְּשַׁעֲוָה
בְּרִילַנְטִין וְקַמְפוֹר בְּמִטְפַּחַת
וְעַל הַיָּד שְׁעוֹן חוֹל עָנַד,
וְאֶת רוֹנִי הַקְּטַנָּה בָּא לָקַחַת

 

 

הַבָּלָדָה עַל רוֹנִי הַקְּטַנָּה
כָּל הַבֹּקֶר עָבְרָה, תַּחֲנָה תַּחֲנָה
נִשְׁמְעָה מְקֻטַּעַת, מִשְׁנֶה לֹא עָנָה
וְחִכְּתָה סַבְלָנִית עַד שֶׁדְּיֶיגוֹ הִגִּיעַ
טְעוּיָה, עֲרוּיָה, חֲבוּיָה בִּגְוִיָּה

 

 

צָהֳרַיִם בִּגְרָר, זַעֲקוֹת הַזְּבוּבִים, פָּרָשׁ טוּרְקִי בּוֹטֵשׁ

בְּרַעֲמַת הַדְּיוּנָה.
שָׂפָם, צִדּוּד וְהַגְבָּהָה, רוֹאֶה לֹא רוֹאֶה, יוֹרֶה לֹא יוֹרֶה
קוֹפֵץ לַחוֹל “אַתְּ בְּסֵדֶר?”
“עַכְשָׁו אֲנִי בְּסֵדֶר”
כָּךְ רָכְבוּ אֶל הַשְּׁקִיעָה, דְּיֶיגוֹ וְרוֹנִי הַקְּטַנָּה
כָּךְ נִמְצָא פָּרָשׁ אֶחָד, טוּרְקִי,
שֶׁרָכַב וְיָרַד וְאָסָף וְעָלָה
סוֹף סוֹף גֶּבֶר אֶחָד שֶׁאִשֵּׁר קַבָּלָה.

 

 

שירה

שָׁם

זיו חן

 

 

שָׁם

 

 

שָׁם
עוֹבְדִים וִירֵאִים
קְרוֹבִים וּרְחוֹקִים

 

שָׁם
קְדוֹשִׁים וּבְשָׂרִיִּים
גּוּפָנִיִּים וְנִשְׁמָתִיִּים

 

שָׁם
שִׁיר לְוִיִּים
כֹּהֲנִים עוֹבְדִים

 

שָׁם
בְּנֵי לֵוִי מְשַׁמְּשִׁים
בִּנְוֵיהֶם יִשְׂרְאֵלִים

 

שָׁם
כָּל אֶחָד בִּמְקוֹמוֹ
וְכָל יִשְׂרָאֵל עִם חֲבֵרוֹ

 

שָׁם
בַּיִת שֶׁלְּךָ שֶׁלָּנוּ
לְכָל עַם תִּקְרָאֶנּוּ

 

שָׁם
הִתְמַסְּרוּת קָרְבָּן
וּתְפִלָּה מִזְדַּהָה

 

שָׁם
יַיִן מְנֻסָּךְ
וּזְבִיחַת בָּשָׂר

 

שָׁם
מִנְחַת צֶמַח
וְדָם בְּקֶרֶן מִזְבֵּחַ

 

שָׁם
בֵּית
מִקְדָּשׁ

 

שָׁם
לֹא פֹּה
עוֹד לֹא

 

 

 

 

עיר מלוכה

 

 

כְּלִילַת יֹפִי
עֲנָקִית רוּחַ
אֲחִידַת אֲבָנִים
תְּמִימַת לֵב

 

סָבִיב הָרִים אַדִּירִים
מָלְאָה גֹּדֶל פְּנִימִי
מֵעָפָר קָמָה וְגַם נִצָּבָה
שְׁאִיפָתָהּ אֶל שְׁמֵי מַעְלָה

 

אֲרֻכַּת יָמִים
קוֹנָה חָכְמָה
עֲשִׁירָה וּכְבוֹדָהּ
בָּהּ חַי חַיִּים

 

עִיר מְלוּכָה
שֶׁעוֹשָׂה חֲבֵרִים
שֶׁקֹּדֶשׁ וְחוֹל לָהּ אֶחָד
אוֹר בְּתוֹךְ כְּלִי

 

 

 

 

הלל שלם ותיקון חצות

 

ליום ירושלים

 

 

נֶפֶשׁ מִשְׁתּוֹחַחַת
חֵרְפוּהָ צוֹרְרִים
מוּקֶמֶת מֵעָפָר דַּל
מֵאַשְׁפּוֹת מִתְרוֹמְמָהּ

 

לָמָּה זְנָחָנוּ
קוֹדֵר הִתְהַלַּכְנוּ
כְּשֶׁהָרִים רוֹקְדִים
אֲגַמֵּי מַיִם בַּצּוּרִים

 

מִי יַעֲלֶה בְּהַר
מִי יִשָּׂא בְּרָכָה
עָלֵינוּ וְעַל בָּנֵינוּ
קְטַנִּים עִם הַגְּדוֹלִים

 

אוּלַי קְצָת הֶאָרַת פָּנִים
הוֹדָאַת עַמִּים אֱלֹהִים
מוֹסֵרִים נִפְתָּחִים
כּוֹסוֹת נִשָּׂאִים

 

סוֹד יְשָׁרִים
מַעֲשִׂים גְּדוֹלִים
הָאֻמִּים מְשַׁבְּחִים
אֱמֶת לְעוֹלָם

 

פֶּשַׁע מָחָה
חֲטָאִים שָׁבִים
חַגִּים נֶאֱסָרִים
חֶסֶד לְעוֹלָמִים

 

מסה

היסודות לאמנות היהודית

מאיר בן אורי

 

עריכה ועיבוד- יאיר בן אורי שבט תשפ”ה. הופיע בגליון “סלם” למחשבת חרות ישראל, בעריכת ד”ר ישראל שייב-אלדד, גליון סיון תשי”א. נכתב בעקבות ההרצאה שהושמעה במועדון “סולם” כ”ז בניסן תשי”א, ובהסתדרות נשי מזרחי, בבית צעירות מזרחי בתל אביב ביום י”ג באדר א’ תשי”א.

 

 

 

 

  • יסודות לאמנות בכלל

היסוד המשותף לכל תופעות האמנות הוא רצונו של האדם לעיצוב דמות. רצון זה הוא הפועל במשחקו של הילד, בשיר, בריקוד ואף בקישוטו של האדם הפרימיטיבי.  רצון זה הוא הדוחף את האדם-האמן בדרכו מן הרעיון-החזון-החלום עד למתן הצורה לחומר שנבחר על ידו. תנאי הסביבה, הביטחון, והאקלים הלאומי – בכוחם לעודד או להחליש את כוחו של רצון זה. חוסר אקלים לאומי מעודד, ומצבי חירום של גירושים, פורעניות ושמד גרמו לכך שיהודים אחוזי רצון לאמנות נדדו ממרכזי עמם בגלות  למרכזים עולמיים לאמנות. אך גם שאינם יהודים באו למרכזים אלו בגלל אוצרות האמנות במוזיאונים, בתיאטראות, בבתי הספר הגבוהים לאמנות ורובעי האמנים וכד’ – כל אלו נמשכו למרכזים אלו כביכול “אנוסים” מכח רצונם באמנות. אם תלמידים נודדים אלה לא היו מושרשים בקרקע הלאומית שלהם ( מין לבנטיניזם) – נחלש בהם אחד היסודות לאמנות והם הסתבכו בסבך העולמי של אומנות ללא לאומיות בכרכי רומא, פריז, מדריד או ברלין, יסוד האומנות הלאומית.  אצל גאוני האומנות כמוצרט, שקספיר, ורמברנדט אנו מוצאים יניקה ממעיינות עממיים. הופעת האמן-הגאון היא כעין הר מכוסה בשלג, המתנשא לגובה, וראשו נעלם בעננים. אך למרות גובהו ושיאו הגבוהים, בסיסו עולה מבין ההרים המקיפים אותו, ובהם מדרגות בין הרים גבוהים נמוכים וגבעות, והעמקים שבתווך, העמקים שבהם מצויים היסודות העממיים.  כאשר אנו עוסקים בחקר האמנות והרצון לאמנות עלינו להמשיך ולרדת גם אל מתחת לפני האדמה. שם נמצא שכבות שונות בעומקים שונים, ובאיכות גיאולוגית שונה.

את הרצון לאמנות יש לטפח כבר בשכבות הנמוכות והראשוניות ביותר, בנפש הילד מיום היוולדו, בחדר הילדים, ברחוב, בגן הציבורי, בבית הספר, בבית הכנסת, בטיולים, בשבת ומועד – כל אלה דרגות ומדרגות להתעלות הרצון לאומנות.  יש, ובנפשו של הילד, מתוך עצמו ו/או מתורשת אבותיו, הרצון לאמנות חזק, והוא מטפס בכוחות עצמיים ומקוריים יותר, אבל זה קובע את הכוח והעוצמה אך לא את הכיוון. הסביבה והאקלים ממשיכים ומשפיעים. על יסוד אחד אפשר להקים בנינים רבים ושונים.

 

 

  • אמנות ההשכלה, אמנות ההנאה ואמנות האמונה.

נתבונן בשלושת הדוגמאות של מבנים מפורסמים, המוצגות להלן, דוגמא לכל אחד מטיפוסי האמנות שהגדרנו בכותרת פרק זה.

הבנין הראשון הוא בנין האומות המאוחדות בניו יורק.

בנין רב קומות, ללא הבדלים בחזיתות. הכל נראה מבחוץ כתאים שווים, אך מבפנים קיימת חלוקה תכליתית ליחידות ארגוניות על טהרת העקרונות המדעיים. בעל הרצון לאמנות הופך לחוקר ומלומד, זו היא האמנות כהשכלה.  דברי אמנות נאספים ומקוטלגים בשיטה “חשבונאית”. המורה והתלמיד ממוינים לפי כרטיסיות. הכל “מקוטלג”, גם הפגום והלקוי, המוקדם והמאוחר, האורגינל והעותקים ממנו, הכל כבאותו בנין למופת הבנין החדש של האומות המאוחדות בניו יורק.

 

 

מימין לשמאל: בנין האו”ם (120 מטר),  כנסיית נוטרדאם (70 מטר),  מגדל אייפל (300 מטר)

 

הבנין השני הוא מגדל אייפל שבפריז. 

מגדל אייפל הוא סמל לאמנות ההנאה. יצירה גאונית מושלמת. גובה המגדל כ-300 מטר. עולים בו למטרת הנאה, ושבים ויורדים על מנת לפנות המקום לקבוצת מבקרים אחרת. אין חלוקת ביניים רציונלית לקומות או יחידות. זהו הסמל לאמנות ההנאה. הרצון לאמנות רודף אחרי ההצלחה, זהו כשרון וירטואוזי. הרדיפה אחרי הרושם מעלה את האמן שבאופנה מעלה מעלה, אבל כעבור זמן קצר עליו לפנות את המקום ליורשו, המפתיע יותר את קהל צמאי ההנאה. תופעה זו קיימת גם בתערוכות, הצגות, בקונצרטים וגם בהופעות של חזנים מפורסמים. כולם בבחינת ” מגדל אייפל”: אותו היסוד, אותו רצון לאמנות לאחר שבקע, הוא שואף להגיע מהר לשיא ההנאה וההצלחה, ואין זו אמנות של אמת.

 

הבנין השלישי הוא כנסיית נוטרדאם שבפריז. זו דוגמא לאמנות של אמת.

בנין זה לא נבנה על ידי יחיד ולא על ידי מיכשור מודרני מתקדם. בנו אותו קומה אחר קומה אמנים עממיים חדורי אמונה, שתוכנית הכנסייה בלבם. בנאי הקומה הראשונה על שלושת שעריה המפוארים עטורי הפסלים, הדמויות ההיסטוריות והאגדתיות לא חשבו בשעת יצירתם על מה שיבוא למעלה מזה בקומה השניה והשלישית. הם ידעו ש”בית מקדש” זה יבנה בתקופה ארוכה יותר מדור אחד-דורם. כך העמידו לאורך כל החזית את הדמויות הנהדרות של כל מלכי יהודה וישראל.

מעל קומה זו, בנו אמנים ובנאים קומה שניה, זו עם החלון המרכזי העצום, זגגוהו אמני זיגוג, ציירוהו ציירים. ומעל הקומה השניה, נבנתה הקומה השלישית ומגדלי הפעמונים. הכל ללא יחידות סטנדרטיות ובכל זאת מתוך תיאום מלא. האמן ממשיך את מלאכת קודמיו, בונה על גבי הקומות שבנו קודמיו, ממשיך ברוחם ובכל זאת מתוך חופש יצירה בטווח יצירתו. רצון הזדהות עם התוכנית הכללית וביטוי עצמי כאחת. חיקוי הצורות הקודמות וחידוש צורות. וכך עד לקומת הפעמונים. הרצון לאמנות מתגבר והולך, ניכר הרצון לעלות על אמנות הקודמים. יצירת רבים וכן יחידים, אך לא מגדל בבל. זה מגדל בית-אל, מגדל אמונה

בנין זה אינו יחיד, הוא רק דוגמא. גם לעמים אחרים בנינים כאלה, בדרך זו כל עם יוצר את תרבותו. האם התלמוד, למשל, אינו בנין לאומי-מקורי מונומנטאלי שכזה?

 

 

  • בין עם ואמנות

ניתן להגדיר את טיב היחסים בין העם לבין האמנות בשתי דרכים מנוגדות.

הדרך הראשונה היא זו של “נעשה ונשמע”. בדרך זו מתבטאת הזדהות העם עם הגילוי האמנותי המבטא את רצונו של העם. כזהו הוא למשל היחס בין קהל המתפללים לשליח הציבור והמקהלה, כאלו הן התהלוכות החגיגיות וריקודי העם, קישוטי הבית והלבוש בימי חג ומועד, חיקוי סמלים וכלים ממלכתיים ומקודשים מתוך רצון ותודעה.

הדרך השניה מוגדרת בנוסחת ” נשמע ו- (לא) נעשה”, דרך זו מבטאת את יחס הקהל להופעת אמנים. הקהל אמנם עומד תחת הרושם של הופעת האקרובטים והוירטואוזים, אך הוא מוותר מראש על כל נסיון של חיקוי, ומשום כך, משום חוסר המומנט של הזדהות רצונית בתכנים, אין כמעט הד רחב להופעת אמנים גדולים שבגדולים, ובסופו של דבר אין הופעתם אלא כעליה למגדל אייפל שהוא מופת לאמנות כהנאה. אבל אותו ציבור עממי שאין ביכולתו להזדהות עם הופעת האמנים, מסוגל להזדהות עם הופעות אמנותיות היסטוריות או לאומיות.

בהגיענו לכלי הממלכתי  הקרוי מדינת ישראל, בהחיותנו את הכיסופים הממלכתיים של בית המקדש ובנין עיר דוד ובקיימנו כבר היום מצוות רבות משל סדר יציאת מצרים – עדיין אנו עומדים ללא התחלות כלשהן לבנין יסודות לאמנות ממלכתית.

בדרכנו האורכה דרך תרבויות כל האומות, תרבות נוצרית-הלניסטית-ליברלית-טוטליטארית, בימי קוצר-רוח  מחמת רדיפות מחד גיסא, וימי קוצר-נשימה מחמת “וישמן ישורון” מאידך גיסא, – דחינו את מועד ההכנות האמנותיות המעשיות  למתן דמות וצורה. עמים כגון איטליה ומצרים יכולים לקוות לכל היותר לשיקום ההיכלות שלהם במובן הפיזי, באמצעים טכניים ומכניים, אבל אנו, תוך שימוש בכל האמצעים, כולל המודרניים, כגון רדיו וטלביזיה, יכולים לשלבם ככלי קודש לעבודת קודש ולא כענפי “שירותים” כפי שהם מוגדרים היום בנוסח האמנות להשכלה או האמנות להנאה.

כאשר נבחן את סולם הערכים הרוחניים של העמים, נראה שעד היום, כל הנסיונות של העמים לחקות את הצורות הקדושות מבלי לקבל את התוכן הקדוש – נכשלו. לאומיות ודת שניהם ערכים מקודשים בתולדות האמנות. עם ישראל זכה במיוחד למזיגה נאה ומלאה של סמלים וכלים לאומיים ודתיים. להלן נציג שלוש דוגמאות למיזוג כזה, דוגמאות היכולות לשמש דרך להבנת היסודות לבניית האומנות היהודית.

 

 

  • הגדה של פסח

נציג תמונה אחת מתוך “הגדת סרייבו”. הגדה זו נכתבה וצוירה במאה ה-14, בעותק אחד. העשייה האמנותית של אותו צייר-אילוסטרטור בציורים הרבים בהגדה זו – מיוחדת במינה.

התמונה המוצגת להלן, מצד ימין, מחולקת לחלק עליון וחלק תחתון. בחלק העליון אנו רואים  תיאור הליכת בני ישראל בים סוף, – ללא קישוטים, עיטורים ופירוטים מיותרים. אנו רואים רק את ראשי הגברים, ביד של אחד או שנים מהם מקל, ובראשם משה עטור כתר. מימינם ומשמאלם מים ועל המים צפים ראשי המצרים הטובעים. הקו האופייני ביותר לציור זה  הוא רצינותו, או אם ננסח זאת על דרך השלילה: איננו רואים תהלוכת ראווה  או הצגה בשביל המסתכל. יציאת מצרים אינה מופע ראווה כי אם מעשה היסטורי רציני וציורו הוא מעשה הזדהות פנימית.

ומה בחלקה התחתון של התמונה ? כהשלמה לחלק העליון, “עזרת נשים”. מרים והנשים יוצאות במחולות. הנשים במצב של עמידה-הליכה-מוזיקלית. רושם זה מתקבל מקצב הקווים, הידיים וראשי הנשים. ניכר שאין כוונה להציג ריקוד בימתי-תיאטרלי.  הרושם שונה מאד מהמתקבל מציורי רנסאנס-ברוק-רוקוקו שבהן פולחן היופי בא לידי ביטוי באספקלריה יונית-הליניסטית של אדם וחוה. בציור שלפנינו מתבטא רצונו של האמן יהודי – הדתי: לא גוף האדם ולא גוף האשה הם אידיאל היופי. הללו אינם אלא כלים לנשמה, ביטויים לשמחה וחדוה והוד ומלכות. כדאי לשים לב גם לרקע של הציור. משבצות בצבעי זהב ותכלת. קומפוזיציה דקורטיבית, כמעט מודרנית. אך למעשה “שטיח” זה אינו אלא פתרון אמנותי להיעדר הכרה של נוף המולדת הקדושה, שבה שרו ורקדו מרים ובנות ישראל.

 

מימין- איור מהגדת סרייבו, בני ישראל עוברים הים ומרים והנשים רוקדות, משמאל- תמונה של בן אורי, בעקבותיה:

 

         

 

מה שנאלץ לעשות אמן יהודי-ספרדי אינו מחייב את האמן העברי החי במולדתו, המתרגם ציור החלק התחתון לנוף מולדתנו. נתבונן בתמונה משמאל: רקע המשבצות נעלם, ובמקומו צוירו הרי אדום ונוף מפרץ אילת. ההרים מקומטים כקמט הפנים של אבות זקנים נושאי בינת דורות ורבי נסיון. דמויות הנשים הרוקדות על רקע נוף זה שצוירו במודע כבתמונה בהגדת סרייבו, מקבלות משמעות ציורית חדשה ועמוקה. בפרשנות ציורית זו גלום צירוף של אהבה, שמחה, יפי-צורה עם מולדת, וידיעת הנוף.

בהתעמקות אמנותית ציורית כזו בהגדה של פסח גלומות אפשרויות רבות.  אמני ישראל יציירו את ההגדה של פסח על קלף, ידפיסו בספרים ויעלו על מגילות – תאיר ההגדה של פסח שנית את שולחנות ה”סדר” ותאיר את נשמות המסובים.

ההגדה של פסח אינה אלא חלק מאותה שלמות הקרויה “סדר ליל פסח” הפותחת פתח למעשי אמנות רבים ומגוונים: מבנה השולחן וכליו, כלי קישוט סמליים. היא מקור לרעיונות לאמנים במלאכת הצורפות פיסול ורקמה, מלאכות לגברים ולנשים,  ליוצרים ולמלחינים.

עד כה לא גובשו מנגינות הקריאה של ההגדה של פסח כדוגמת טעמי המקרא לקריאת התורה וההפטרה. היכן הניגון שיהיה דרמאטי ולירי, סיפורי ואגדתי, ומלא קצב ותנועה אף לריקוד. פרשת פתיחת הדלת לקראת בואו של אליהו הנביא נותנת מקום לטקס מוזיקלי-ריקודי, כעין טקס של יציאה לרחוב, לשכונה לריקוד שירת הים כהימנון (ואם לא בליל הסדר – בשביעי של פסח), בשעה אחת, יוצאים משפחות מהבתים בלבוש חג, ובניגון אחד ובקצב אחד לשירת הים ולקבלת פני אליהו הנביא. “והיא שעמדה לאבותינו ולנו”, וגם “בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו”. אלו זכרונות ישנים וחדשים מימי גאולה וחורבן ורדיפה ושיבת ציון… יותר מדי מכל אלו נשאר בספרים וטרם זכו לתחיה באמצעים אמנותיים.

יהי רצון שנזכה, ויראה העם היוצא לרחובות את הדורות האלה במלבושיהם וגם את אויביהם נגפים לפניהם, גם בתמונות מוחשיות. תומחש ההיסטוריה  בליל חג זה לעיני העם והנוער למען העמקת הקשרים. כך נעשית ההגדה של פסח לפרטיטורה לכלים אמנותיים רבים, ולשיתוף המוני העם מתוך הזדהות. לא כבימה תיאטרלית לפני קהל צופים היושבים בכסאותיהם אלא כעלילה ללא מחיצה בין המציגים והמסתכלים, פעילים ומובלים. אמנות העם – אמנות האמונה.

 

 

 

 

  • דוגמת כלי הבדלה.

הכלים להבדלה זכו לעיצובים רבים של אמנים יהודים בגולה. העיצובים היו במגוון גדול של חומרים שונים. את הבשמים להרחה בהבדלה בין קדש לחול, הוכנסו לכלים בצורה של בניינים, פרחים, פירות, דגים, מגדלים, ארונות ואפילו לקטר של רכבת. הכלים נעשו מכסף, נחושת, זכוכית, חרסינה, ועץ -עץ זית.  הנה דוגמאות למגדלי הבשמים המפורסמים.

אנו רואים מגדל בשמים מפורסם, בראשו כפתור ודגל מעל גג משופע. מתחת לגג חדר קטן ומעקה סביבו, כדוגמת חדרי הפעמונים במגדלי העיריות באירופה.  מתחת לחדר זה קירות המגדל מקושטות ומעוטרות בעמודים, קשתות וחלונות. דלת עם מנעול מובילה לחלל המיועד לבשמים. המגדל עומד על רגל אחת. מה רצה האמן לאמר בצורה זו ? הוא רצה להבדיל בין תא הבשמים סמל לרוחניות, לנשמה ישראלית ובין הסביבה המגדלית-הנוצרית. תא בשמים זה – נשמה יהודית זו עצורה בגיטו מאחורי דלת ומנעול.

 

 

                     

 

 

כאן אני עובר בקפיצה גדולה מאמנות ההבדלה הזו שבגולה לאפשרויות אמנותיות הניתנות להבדלה במולדת, כפי שאני מעלה ומציע.

 

ידוע לכל שהגנים הציבוריים שלנו סובלים מהיעדר מוטיבים מקוריים ויהודיים. גם אם יש בגנים הציבוריים אויר (לא תמיד), רוח אין בהם, אוירה אין בהם. ואלו הם השטחים העומדים לרשות הציבור-העם.

הנה אני בונה במקום רחב מוקף עצים ושיחים, ורצוף אבנים ודשאים – “שולחן הבדלה” גדול מאד. השולחן, שולחן עגול, עשוי אבנים, והאבנים מעוטרות בציורים ותבליטים בנושאים שונים מהתנ”ך ומאגדות חז”ל. והאבנים – אבני ארץ ישראל, הרי ירושלים הנגב והגליל עשירים כל כך בסוגי אבנים שונים. גודלו של השולחן – כדי שיעמדו סביבו חמישים עד שבעים בתי אב בישראל. בלוח השולחן חצובות צלחות, צלחת ליד צלחת, ולפני כל צלחת, בצלע המדרגה של השולחן, שני שערים קטנים המובילים לתאים, שבאחד יש כוס יין ובשני קופסה לבשמים.

אל פני השולחן העגול המוגבה, מובילות מדרגות. ממרכזו של השולחן עולה מגדל עשוי אבן, זכוכית ונחושת. מדרגות סולמיות – ספירליות עולות במגדל שבראשו מעקה-תצפית עטור כתר, ככתר מלכות או כמצנפת כהן גדול. מובן שאין זה “מגדל אייפל”, לא בצורתו ולא במהותו. זהו מגדל “המבדיל”. במוצאי שבתות וחגים מתקהלות המשפחות: האבות ובני המשפחה, ודיירי הישוב להבדיל בין שבת/חג לחול. השולחן מתעורר לחיים – לא הצגה כבגן ילדים ולא הסתכלות פסיבית , ספק סקרנית ספק לגלגנית-סלחנית ל”זקן הדתי” שבמשפחה. כל אבות המשפחות יחד משמיעים “הנה א-ל ישועתי אבטח ולא אפחד”, ויחד כולם שרים המבדיל בין קדש לחול, ועל ההבדלה בין ישראל לעמים. בדומה לשיתוף הילדים במעשה “ליל הסדר” בפסח,  ילדי המשפחות נוטלים נרות בידיהם ונערכים בשרשרת ארוכה של 50-70 נושאי נרות ועולים במדרגות שלפני השולחן ומשם בסולם המגדל הלוליני (ספירלי), והם מכניסים הנרות בתאים המיועדים לכך במגדל, תאים שחלקם החיצוני עשוי זכוכית המעוטרת בציורים צבעוניים על שופטים גבורים ומלכים, והאור בוקע כלפי חוץ כלפי כל הציבור ברחבה שסביב מגדל המבדיל.  תהלוכה זו של הילדים מלווה בשירה בטחון ואמונה: אבטח ולא אפחד. כאשר הילדים מגיעים לרחבה למטה לאחר ההדלקה, הם יוצאים במחול הבטחון והשמחה, ללא אותה עצבות שליוותה את היהודי בגלות, בצאתו משבת המלכה לימי החול המדכאים בין הגוים.

 

 

 

סקיצות למעבר ממגדל בשמים פרטי למגדל המבדיל ציבורי בגובה של כ- 22 מטר.

 

 

 

 

“מגדל המבדיל”  וגילגולי מגדלים בתכניותיו ורעיונותיו של בן אורי.

 

 

  • ארון הקודש

בדוגמא זו, אין פרטיטורה לעלילת-עם כבדוגמא הראשונה ולא מצבה ציבורית – מגדל אור כבדוגמא השניה.

צורות רבות ניתנו לארון הקודש במשך דורות רבים. אין לנו שיחזור מדויק של ארון הקדש שהיה לפי התורה (בין אם מדובר בארון שעשה משה ובין אם מדובר שעשה בצלאל – הדברים נכתבו לפני שבן אורי עסק ב-“לשון בניה בתורה” חקר התכניות והביצוע של המשכן וכליו, לפי חז”ל ובהתאם ללשון התורה, מספר הפסוקים התיבות והאותיות בצו העשיה וההבדלים בין לשון “ועשית” ובין לשון “ויעש”).

 

 

 

 

אביא כאן רק דוגמא אחת של בית כנסת וארון קודש מהגולה. מדובר בבית הכנסת המפורסם בזבדלוב שבפולין. בית כנסת זה הוא מתקופת גזירות ת”ח-ת”ט. בית הכנסת, גובהו כ-30 מטר והוא בנוי מעץ. הבונים אנשים מאמינים שלא חששו לשריפות (או שלא היתה להם אלטרנטיבה). הגגות משופעים ושנונים כמחרשות אשר יעודן לחרוש ולהבקיע לשמים דרך רבדי העננים. גובה ארון הקדש כ-10 מטר, והוא כעין מגדל, רק התקרה עצרה את האמן הגדול מלהמשיך ולהעלות את ארון הקדש קומה מעל קומה, מעלה מעלה. הארון כולו פיוט, מחרוזות כתרים, עמודים, פרחים, צפורים ופסוקים.

 

 

 

בעיות בנין בתי כנסת בארץ היא חדשה ואינה דומה לבעיית בנין בתי כנסת בגולה.

בגולה הייתה בעייה לרכוש מגרש לבית כנסת בשורות הבתים ברחובות, ולקבל רשות השלטונות לבניה (שלא ככנסיות של הנוצרים להם הוקצו מגרשים וככרות מרכזיים). במדינת ישראל אין בעיה כזו ועל כל פנים לא צריכה להיות בעיה כזו, גם בהיעדר תיכנון מראש.

המשך המסורת הגלותית וקיום שכונות שכונות לעדות ולבעלי מנהגים שונים הביאו גם כאן לריבוי בתי כנסת בין בתים וברחובות בצורה לא מתוכננת מראש בדומה למצב בגולה. כיצד נוכל לעצב בתי כנסת  בצורה הראויה להם בין בתים גבוהים ורפרזנטטיביים? כיצד להגביה את בית הכנסת מעליהם? בעיות נוספות נובעות מהמוקדים הכפולים ארון הקדש והבמה. ארון הקדש בקיר ציון שהוא הקיר המכוון לירושלים ובית המקדש (המכונה “קיר המזרח”) והבמה לקריאת התורה באמצע בית הכנסת. במצב זה יש מתפללים היושבים וערפם מופנה לבמה ולקריאת התורה ואם יסתובבו ויפנו לבמה – ערפם וגבם יופנו לארון הקדש. בעיות כאלו וכיוצא בהן מעמידות את האמן היהודי בפני קשיים גדולים.

 

נציג דוגמא להבהרת רעיון חדשני בנושא זה.

כיכר עירונית גדולה, שלפי התיכנון הממלכתי נקבע שסביבה יהיו הבניינים הציבוריים הרשמיים של המקום. מוסדות חינוך, ממשל, משפט וכד’. בכיכר עצמה אין תנועת רכב.

 

 

 

 

כדי לתת מכסה וצל לאלפים המזדמנים לכיכר זו לרגל חגיגות וטכסים ציבוריים חשובים, נבנו סביב הכיכר סככות אבן או עץ כסוכות עליהם מטפסת צמחיה מתאימה. הכיכר מוקפת גם בעצי נוי גבוהים. במרכז הכיכר נבנתה בימה בצורת אוהל, שתפקידה כעין “אהל מועד”. הבימה נראית מכל מקום ברחבי הכיכר. הגג מתוכנן בצורה שיגביר את קולו של הקורא בתורה, קריאה שתיעשה באהל זה. את ארון הקדש מביאים בתהלוכה חגיגית כשהוא נישא על מוטות. כהנים בבגדי כהונה נושאים את הארון. זמרים עוברים לפני הארון או מאחריו ושרים משירי תהילים. המתפללים מבתי הכנסת השונים בעיר מצטרפים למסע זה של הארון בשורות מסודרות ומתייצבים בכיכר לאחר שהגיע הארון לכיכר.  ומעל הבמה קוראים בציבור את פרשת השבוע ואת ההפטרה ואולי גם דרשות ודברי תורה על הפרשה.

בימי חג ומועד הכיכר תהיה מקושטת בתמונות ובדגלים. כל העם משתתף בשירת “ויהי בנסוע הארון…” ו”ובנחה יאמר שובה ה’…”. העם מזדהה עם התורה השמורה בארון הקדש ואין עוד הפרדה בין זקנים-דתיים ובין “חופשיים”. אם לפי דוגמת המלך דוד, כל בית ישראל יעלה אחרי מנהיג מאמין ההולך ושר עם הארון בתרועה וקול שופר, נהיה קרובים יותר לבנין בית המקדש ועבודתו.

 

רישום לאותו רעיון בזווית שונה במקצת.

 

סיכום

חייבת להתקבל פרטיטורה לאומית ככליל הביטויים של תרבות האומה: פיוט-שירה-נגינה-אגדה-ביום-ציור- פיסול-ארכיטקטורה, לימי שלום ולימי קרב, לימי שובע ולימי סבל מתוך הפעלת טובי הכוחות בכל כלי וכלי. חסרים היינו דורות רבים הרבה מן הכלים הללו, היום הם שוב בידינו. היום כל ענפי האמנות חייבים להתמזג במנגינת האומה של בית ישראל.

 

אתם של ישראל?

ידידיה גזבר

הכי פופלאריים

היצירות האהובות ביותר באתר יהי
פרוזה

אחרונה בשבט

נעם פרימר

 

א.

 

הייתי באמצע להכין את הקלסרים לקראת הדיון בתיק חליווה נגד האחים דאוד כשקיבלתי את הווטסאפ שבישר לי שעדינה מולר התארסה. בתודה לה’ התארסנו, עדינה ואבישי. ככה היה כתוב ביחד עם תמונת אחרי-הצעת-נישואין גנרית. התגובה הראשונית שלי היתה וואי מזל טוב איזה יופי. תמיד אהבתי את עדינה. לא יצא לנו מספיק להתראות בשנים האחרונות אבל כשכן נפגשנו תמיד הרגשתי שמשוך בינינו איזה חוט של הזדהות. אבל רגע אחרי שהאינסטינקט הזה שקע בי קלטתי: נשארתי אחרונה מהשבט. אלוהים. כאילו, יש את קישי ואת יויו כמובן, אבל מהבנות אני האחרונה. איזה פחד. מי היה מאמין. אני. באולפנה כשהיינו מהמרות באיזה סדר נתחתן הייתי תמיד בראש הרשימה. במשחקי הניחושים האלה הייתי גם מקבלת בדרך כלל את הבעל הכי חתיך. והנה אני עכשיו. כמעט עשר בערב. המשרד כבר שומם לגמרי, ואני מסדרת קלסרים מתחת לפלורסנט היחיד שדליה לא כיבתה בסיבוב הסגירה שלה. עדידי, אל תשכחי את האזעקה כשאת יוצאת, דליה אמרה והפריחה לי נשיקה, טוב מותק? ותלכי הביתה, אה? לא להישאר פה יותר מדיי. כן ברור דליה, חייכתי אליה, תודה, לילה טוב.

 

בדרך לדירה ניסיתי להבין בפעם האלף איך הגעתי למצב הזה. איפה טעיתי. איך קרה שמכל הבנות בשבט דווקא עדי ראפ היפה והמוכשרת לא התחתנה. אמא שלי הבליעה פעם באיזו סעודת שבת שאולי אם היית במקצוע פחות תובעני היה לך יותר זמן להפנות לזוגיות. אני בחיים לא אגיד לאמא שלי בפנים שלה שהיא מדברת שטויות – היא לא אומרת את זה מתוך כוונה רעה או משהו – אבל באמת שאין שום קשר. היו לי בתקופה האחרונה דווקא כמה קשרים שממש השקעתי בהם. הבעיה היא לא שם. הבעיה היא שגם כשאני משקיעה אני לא מצליחה להיקשר. למה לא? הו, עכשיו אנחנו נוגעים בשאלה.

 

נעמה עמדה במטבח בטרנינג וסווטשרט מהוה עתיק יומין מימי השירות הלאומי וחתכה ירקות לסלט. כשנכנסתי קראה מיד בלי להסתובב: אני עושה לנו סלט! היי נעמז אמרתי וקרסתי על הספה. רפרפתי על הטלפון שלי בפיזור דעת וראיתי את ההודעה מיובל שטיינר שהתעלמתי ממנה משלוש בצהריים. היי עדי, יובל. מה קורה. סמיילי. שיט, שכחתי ממנו לגמרי. נעמה התיישבה לידי עם שתי קערות מתפקעות מירקות מבותרים. קרה משהו? היא שאלה. לא, סתם, אמרתי, איזה בחור שהסכמתי לצאת איתו, הייתי כל כך עסוקה היום זה פרח לי לגמרי מהראש. אוקיי, נעמה גרגרה גוש חסה, מה הבעיה, תכתבי לו עכשיו. אוף, נאנחתי, אני לא יודעת למה בכלל הסכמתי לזה. זרקתי את הטלפון לצד השני של הספה והשענתי את הראש על נעמה. נעמה היא דבר טוב בחיים שלי. לפעמים אני שוכחת את זה. היא האדם הכי קלמזי שאני מכירה אבל היא חכמה ומצחיקה ונובע ממנה טוּב שכבר אין בעולם. לחשתי לה: עדינה התארסה היום נעמז.

 

איזו עדינה? מולר?

 

כן, עדינה מולר.

 

וואלה, מזל טוב.

 

זאת תהיה חתונה נוראית. כל הבנות יהיו שם. עם הבעלים שלהן. והבנים. והנשים של הבנים. וההורים שלי. וכל המבוגרים של השכונה. פשוט סיוט. נעמה הניחה את קערת הסלט שלה, התקרבה אליי ואמרה לי לתוך העיניים: את יודעת מה את צריכה עדי? את צריכה ללמוד להגיד פאק יו. זה דבר גדול לדעת להגיד פאק יו. את מבינה אותי? מה אכפת לך מהם? מהבנות ומהבעלים המפגרים שלהם. מי הם בכלל. שילכו כולם להזדיין.

 

נכון את צודקת נעמז, לא צריך להיות לי אכפת מהם.

 

שילכו להזדיין. תגידי.

 

שילכו להזדיין.

 

מצוין. ואת יודעת מה עוד את צריכה? נעמה קפצה מהספה לכיוון המטבח, את צריכה לשבת איתי עכשיו לראות את הפרק החדש! היא חזרה עם גליל בן אנד ג’ריז שוקולד בראוניז ופתחה את המחשב שלה. אכלנו גלידה טעימה וראינו פרק של אמילי בפריז שהיה מטומטם כצפוי אבל באמת שיכך לי משהו בלב.

 

 

ב.

 

פרדוקס הרווקוּת. מה הרגע המדויק שבו את הופכת מסתם בחורה שדווקא די הולך לה לרווקה. בגיל 23? לא. 24? לא. 25? 26? 27? ואולי זה בכלל משהו בראש. כשהשביב הראשון של הייאוש מתחיל לקנות לו שביתה בלב שלך. פעם ידעתי בבירור: אין מצב בעולם שאני לא מתחתנת. אין מצב בעולם שלא יהיו לי ילדים. לא היה תרחיש כזה. ויום אחד, לא יודעת להגיד בדיוק מתי, אני מגלה שיש בי ספק. שאולי זה לא יקרה. יש הרי אנשים שלא מתחתנים. מי ערב לי שאני לא אחת מהם. וברגע שחשבתי את זה – זהו; הייאוש הגיע באניות מלחמה, כבש רצועת חוף דקה בתוכי ובנה לו שם כמה מצודות. מאז הוא יוצא כל לילה לפשיטה ומרחיב את גבול השליטה שלו על שאר חלקי הנפש שלי. ואני נלחמת, בחיי שאני נלחמת, אבל נגמר לי כבר הכוח.

 

כמו בכל בוקר קו 19 היה מלא סטודנטים שבורים למדעי החברה והרוח. הבנות היו לבושות מיליון דולר והניגוד בין האיפור המוקפד המשוח על פניהן להבעת העייפות שמתחתיו זעק לשמיים. ירדתי ברחוב צלאח א-דין ונכנסתי בשערי בית המשפט. הגעתי קצת מוקדם ובועז עוד לא היה אבל אשתו של חליווה עישנה סיגריה לפני הכניסה ודיברה בטלפון. נכנסתי בינתיים לאולם הריק של השופטת ניצה הס ופתחתי את תמצית הטיעון שכתבתי לנו אתמול. חליווה הוא קבלן – או פרויקטור, כמו שהוא אוהב לכנות את עצמו – שבנה את עצמו בעשר אצבעות; עוד ביטוי שהוא אוהב. בגיל צעיר התחיל לשפץ בתים לעשירים של קטמון ותוך עשרים שנה הפך לאחד מיזמי הנדל”ן הגדולים בארץ. האחים דאוד היו תאומים משועפאט שנשכרו על ידי חליווה להניח את היסודות למלון שהוא בונה במרכז העיר ובמקום זה גרמו נזק לתשתית בשווי 7 מיליון שקלים. לטענתנו. בועז נכנס לאולם מחזיק קלסר ביד אחת וקפה מארומה ביד השנייה. בוקר טוב עדי, הוא אמר והתיישב לידי, תודה על הקלסרים. היי בועז, אמרתי, בוקר טוב, בכיף. הגיע חליווה? בועז שאל תוך עלעול בתמצית הטיעון שהדפיס מהמייל ששלחתי לו אתמול. לא ראיתי אותו, אמרתי, אבל אליס פה בחוץ, הם בטח ייכנסו עוד כמה דקות. בועז התמחה במשרד שש שנים לפניי. הוא רזה, נמוך, קצת חרדתי ומבריק. בדיונים הוא טוען בנעימה תלמודית כאילו הוא עדיין תלמיד בישיבת עתניאל. לפעמים הוא מתבייש להסתכל לי בעיניים. הוא התחתן עם נאווה בשנה השנייה של הלימודים, הם גרים באלעזר ויש להם שלושה בנים חמודים שאני רואה פה ושם בגיחות של נאווה למשרד. לי ולנאווה היה קליק מיידי. זה התחיל כשהיא נכנסה אליי פעם לשאול שאלה משפטית שקשורה לעבודה שלה – משהו בזכויות יוצרים על העיצובים שלה – והעירה, במתיקות האופיינית שלה, שתמיד כשהיא שואלת את בועז בעניין משפטי היא אף פעם לא מבינה מה הוא אומר ואין לו סבלנות להסביר לה. כן, זה קורה עם גאונים אמרתי לה. זה קורה עם בועז את מתכוונת, היא אמרה, ושתינו צחקנו במין אחווה נשית. נאווה היא גם הנשואה היחידה כמעט שאני מרגישה שלא מתנשאת עליי. דלת האולם נפתחה ושלמה ואליס חליווה פרצו פנימה, התיישבו לידינו ושלמה ובועז החלו להתלחשש. אחריהם השתרכו האחים דאוד בלוויית עורך דינם יורם חן. יורם עשה לנו שלום עם הראש והתיישב בשולחן לצידנו. השופטת ניצה הס נכנסה מהדלת הפנימית, צעדה מלוא קומתה הקטנטנה אל הכיסא המרופד שלה ושקעה בו עד שבקושי היה אפשר לראות אותה. היא רשרשה בדפים שלפניה וצפצפה: טוב חברים, בואו נתחיל.

 

 

ג.

 

יובל שטיינר חיכה לי מתחת לבניין בשעה שמונה שלושים ושלוש ולבש סריג אפור עבה וג’ינס בהיר ומהוה. הוא הציע לאסוף אותי עם הרכב שלו אבל אמרתי לו שחבל, אנחנו גרים כל כך קרוב בוא נסתובב קצת ברגל דווקא לא כל כך קר. גיליתי שהוא בן 32 וכותב אלגוריתמים לחברה בינלאומית שיושבת בהר חוצבים. בחור מוצלח. נראה סבבה. גדל בנווה שאנן. למד בעצמונה. חצינו את קק”ל ופנינו בקרן היסוד. יובל שאל אם אני אוהבת את העבודה שלי. אמרתי לו שבדרך כלל כן אבל יש גם הרבה חלקים משמימים. למשל היום, אמרתי לו, וסיפרתי לו על הדיון מהבוקר. כשסיימתי לתאר את חליווה ואת אשתו ואת בועז ואת התאומים דאוד ואת יורם חן ואת השופטת ניצה הס ואת כל הדינמיקות ביניהם יובל אמר שזה נשמע לו שאני דווקא ממש בתוך זה. בהיבט הבינאישי בכל אופן. מעניין, אמרתי לו, לא חשבתי על זה ככה. אצלנו נגיד אין רבע מהדרמות האלה, הוא אמר, יש חברים והפסקות קפה ויש לי בוס וכל זה, אבל בסוף זה אני מול המוצר. נכנסנו לבית קפה קטן מול גן הפעמון והתיישבנו באחת הפינות. הוא הזמין אמריקנו עם חלב בצד ואני תה עם נענע. אחזתי את הספל שלי בשתי ידיים כדי להתחמם וחשבתי: תכלס חמוד היובל שטיינר הזה. מעניין עם כמה בנות הוא יצא. כמה עשרות בטוח, אולי יותר ממאה. אז מה העניין. גבר יציב. נראה בסדר. חכם. איפה החסימה שלו. הוא בטח חושב עליי את אותו דבר בדיוק. יפה. אינטליגנטית. מה הבעיה שלה. באמת מה הבעיה שלי. פתאום כאילו משקולת אדירה של עייפות נפלה עליי. יובל אמר משהו על איזו סדרה ממש טובה שהוא התחיל לראות אבל לא הצלחתי להתרכז. מבין שרידי העירנות האחרונים שלי עניתי שאני לא ממש רואה סדרות, רק מה שהשותפה שלי מכריחה אותי. הוא צחק: התעייפת לנו, אה? כן, ננערתי, אוף, יובל, אני מה זה מצטערת, היה לי יום משוגע. שטויות, הוא אמר, ברור. קמנו ולפני שהספקתי להגיד משהו הוא שילם על שנינו. יצאנו והתחלנו לטפס בז’בוטינסקי. כשהגענו לבניין שלי יובל נעמד עם הידיים בכיסים, הביט ברצפה ואליי ושוב ברצפה ואמר: היה ערב נחמד עדי. ראיתי שהוא מסמיק. איזה חמוד, אלוהים. גם לי יובל, אמרתי, סליחה שאני ככה עייפה. לא, איזה, הוא חייך, הכל טוב, יאללה שיהיה לילה טוב.

 

 

ד.

 

הנקודה בלהיות לבד היא שאת כל הזמן לבד. את יוצאת בבוקר לבד. חוזרת בערב לבד. גם כשאת עם מישהו את לבד. לא משנה מה את עושה את לבד. נחמדה לאנשים – לבד. לא נחמדה לאנשים – לבד. מתלבשת טוב – לבד. מתלבשת חרא – לבד. שום דבר לא הופך את זה. להיות לבד זה להיות תמיד לבד. את מצליחה לבד ונכשלת לבד. שמחה לבד ועצובה לבד. פעם הייתי בוכה על הלבד. הייתי נכנסת מתחת לשמיכה ומתפללת. אנא ה’. תעזור לי. תשחרר לי את הלב. אבל גם כשהתפללתי על הלבד זה היה לבד. ומתישהו החלטתי זהו, אי אפשר ככה, אין ה’ יותר. זה נגמר. היום אני יודעת שזה בכלל לא משנה, יש ה’ אין ה’, בין כה וכה אני לבד.

 

 

ה.

 

יו. אתה פה בשבת?

 

דידושקוש! נראה לי שכן, את?

 

גם. אנחנו עושות אצלנו ארוחה בערב. תגיע.

 

יאללה אש, מה להביא?

 

מממ. את עצמך. ובקבוק יין אולי. ואיזה חבר.

 

יויו חיכה לנו אחרי התפילה ועברנו דרך הדירה שלו להביא את היין ומין פסטו מיוחד כזה שאליטוב הכין. יויו מקפיד לא לבוא עם דברים לבית הכנסת. איש של עקרונות יויו. בדרך לדירה עצרנו פעם אחת לדבר עם חברה של נעמה, שרית חג’ג’ – זה באמת השם שלה – שבדיוק חזרה מבורמה או משהו, ופעמיים נוספות עצרנו להגיד שלום לחברים של יויו. הייתה סעודה נחמדה. הגיעו גם שכנות שלנו, הדס ותהילה חריף, או כמו שיויו קורא להן: הספייס גירלז. אני עשיתי מרק עם גרונות הודו ועלי סלרי, כמו שאמא שלי עושה, הדס אפתה חלות מדהימות, תהילה השקיעה בסלט עם נענע רימונים ופקאן ואת שאר המעדנים – דג טריפוליטאי, עוף בדבש ואורז עם שקדים וצימוקים – נעמה הכינה וירדה עד הפרטים הקטנים. הדס ואליטוב נגררו לוויכוח על פוליטיקה ולמרות שלגופו של עניין אליטוב צדק הוא הציג את העמדה שלו גרוע והדס שחטה אותו, אף כי בדרכי נועם. לי עצמי לא היה שום רצון להתערב. אחרי שפינינו את השולחן נעמה התיישבה והתחילה לשיר יה ריבון. היא אוהבת לשיר זמירות שבת גם אם אף אחד לא מצטרף, וכריסטינה אגילרה היא לא, אז יויו החמוד הזה נכנס מיד לחפות עליה. אני קמתי בינתיים להוציא קינוח: עוגת תמרים, סורבה מנגו ותה והם שרו: אלהא די לה יקר ורבותא פרוק ית ענך מפום אריוותא ואפיק ית עמך מגו גלותא עמך די בחרת מכל אומיא. כשדעכה השירה תהילה שלפה את מוסף הארץ והקריאה את 20 השאלות אבל הצלחנו לפתור רק מעט מאוד מהן. יויו אמר שכבר הרבה זמן הוא חושד שבירושלים הם שמים בכוונה שאלות בלתי פתירות כדי לדפוק את הדתיים. הבנים פיצחו גרעינים. הדס ותהילה סיימו לברך ברכת המזון ועלו לדירה שלהן, ואליטוב שקלט שיויו רוצה קצת להישאר אמר לנו תודה, היה ממש כיף, ברור שאני אבוא עוד פעם, ויצא גם הוא. נעמה קמה, הביאה לי נשיקה, אמרה לי אני אוהבת אותך עדי ונכנסה לחדר שלה לקרוא ספר. אני עמדתי במטבח לרחוץ כלים אחרונים וכשסיימתי ניגבתי את הידיים והצטרפתי ליויו שישב במרפסת וגלגל סיגריה. כשהתיישבתי לידו שמתי לב למפרצי פדחת דקיקים שניבעו בצידי הבלורית שלו. היו לו פעם תלתלים בלונדיניים מטריפים שביחד עם עיני הטורקיז, הכישרון המוזיקלי והלשון המושחזת שלו הקנו לו מעמד יתר אצלנו כשהיינו נערים. העיניים שלו עדיין מהממות אבל עם היעלמות התלתלים גם הלשון קצת התמתנה. הוא שוכר עכשיו דירת חדר קטנה בנחלאות וגר בה עם הפינצ’ר הננסי השחצן שלו, טורנוסרופוס. לפני שנה הקים עם שני חברים טריו מופרע ואנדרייטד בקטע שערורייתי בשם ‘אום תול כלום’ שמשלב מוזיקה ערבית וג’אז. שאלתי אותו איך מתקדם עם ההרכב. יויו הדליק את הסיגריה וינק ממנה. בסדר, הוא אמר ופלט עשן בקילוח דק, אותו דבר, אין איזה חידוש משמעותי. מה אצלך? סבבה, אמרתי, אתה יודע, עייפה עייפות תמידית כזאת, אבל בגדול סבבה. יוצאת עם מישהו? הוא איפר מעבר למעקה. התחלתי עכשיו איזה משהו, אמרתי, לא יודעת מה יהיה עם זה. הוא ממש חמוד, אבל לא יודעת. שמעת שעדינה התארסה. הוא הסתכל עליי כאילו מנסה לנחש לאן אני הולכת עם זה. נשארתי אחרונה יויו, אתה קולט? הוא שתק רגע ואז אמר: אבל את יודעת שאת מדהימה דידי, נכון? אין בחור בירושלים שלא היה לוקח אותך ברגע זה. וכשהוא אמר את זה התפרקתי. התחלתי לבכות. אני כל כך עייפה יויו לחשתי, אפסו לי כל הכוחות. אני מרגישה כל הזמן בדז’ה וו. כאילו כל החיים שלי הם דייט אחד מתמשך עם אותו גבר גנרי; אותם סיפורים, אותם בדיחות. יויו מעך את הבדל שלו במאפרה וחיבק אותי. אוף, אני שונאת כשרווקים מתבכיינים, ניגבתי את הלחיים, יש אנשים עם צרות אמתיות. מחלות. ילדים פגועים. אז אני קצת בודדה. אז מה. אח של נעמה מת בצבא. זה צרות. יויו הידק את החיבוק שלו סביבי. נצמדתי אליו וגעיתי אל תוך החזה שלו. זה בסדר, הוא אמר וליטף לי את הראש בעדינות, זה בסדר עדידוש, מותר לך להרגיש ככה. באמת. את יודעת. כל אחד והפק”ל שלו.

 

אוכל נפש

עמיחי חסון

סירה

נועם שבת הראל
שירה

אל השורשים

שאול דה-מלאך

 

חמישה דברים שאין רשאים לומר בשעה שקמים מהשבעה

 

 

 

א. מלים שסבא היה אומר אם היו לו [1]

 

הַצַּעַר הַגָּדוֹל עַל כָּךְ שֶׁאֵינִי יָכוֹל לוֹמַר לְךָ (יָא אִבְּנִי)
אֶת שֶׁעַל לִבִּי
הוּא שֶׁלִּבִּי נִשְׁאָר שָׁם, בַּמִּזְרָח
וְעַל אַף הֱיוֹתִי כֻּלִּי מַעֲרָב
מַעֲרָבִי אַנְטִי עֲרָבִי
מְעֹרָב בִּבְלִיל דַּעַת רְווּיַת אֲנִי
שֻׁמָּן טְרַנְס יְשׁוּרוּן מַבְעִית
שֶׁלֹּא נוֹתֵן לִי מָנוֹחַ
מְדַבֵּר עִם קוֹלוֹת
צְבָעִים
רֵיחוֹת
זוֹעֵק אָ מָאַס בָּאֲכָּה
וַאֲנִי אֵין לִי כְּלוּם
צֵל אָפֹר שֶׁל סָאמָרָה יְרֻקָּה
שֶׁל קָאמֵר וְסַבָּא אָהוּב
שֶׁעָלָה עִם מִזְוָדָה בָּהּ מִלִּים
וְגִלָּה שֶׁהֶחֱלִיפוּ פֹּה אֶת הַמַּטְבֵּעַ
אָה, סְלִיחָה אֲדוֹנִי (תּוֹדָה בֶּאֱמֶת)
הַמַּטְבֵּעַ לָשׁוֹן יָצָא מִשִּׁמּוּשׁ (אַתְּ לֹא מִצְטַעֶרֶת)
פֹּה לֹא קוֹרְאִים לְזֶה
יָא עַיְנַי, יָא רוּחִי
וְסַבָּא שֶׁלֹּא יָדַע לָשִׁיר בְּעִבְרִית רָזָה
הִשְׁלִים וְהִשִּׁיל אֶת הִשְׁפִּיל הַמַּשְׁפִּיל
שֶׁל כֶּפֶל לָשׁוֹן גָּדוּשׁ
עָשִׁיר
לֹא מוּבָן
יָא אִבְּנִי רוּחַ מִן הוֹן / אָ כְּאַלְתּוֹלַאקְ
אָנָּא מִן אַאעַבְּרַה אַל נַאהְרִי

 

 

ב. אני / פרויקט היברידי בלי מפתחות

 

אֲנִי שׁוֹמֵעַ מוּסִיקָה קְלָאסִית
בְּאָזְנִיּוֹת בְּתוֹךְ סִפְרִיָּה
עִם חוֹקְרִים בִּירוּשָׁלַיִם
וְרוֹצֶה לִכְתֹּב בְּעִירָאקִית
אֲבָל עַל אַף שֶׁאֵינִי מֵבִין
מוּסִיקָה קְלָאסִית וְעִירָאקִית
שְׁתֵּיהֶן מִתְנַגְּנוֹת בִּי בְּאֹפֶן
שֶׁגּוֹרֵם לִי לְהֵחָנֵק
מִדְּמָעוֹת

 

 

ג. סבתא דיברה אחרת

 

מִלִּים שֶׁאוֹמֶרֶת לִי סָבְתָא מְנוּחָתָהּ עֵדֶן:
עַד שֶׁלֹּא תָּבִין שֶׁלֹּא אַתָּה כּוֹתֵב
מִישֶׁהוּ כּוֹתֵב אוֹתְךָ
תֵּן לוֹ חֹפֶשׁ לְהַקְלִיד (חֹפֶשׁ בְּכִי רַע)
אֶת מָה שֶׁהוּא הָיָה רוֹצֶה שֶׁאַתָּה תִּרְצֶה לִכְתֹּב
רַק כָּכָה אוֹהֲבִים בֶּאֱמֶת
מְסִירוּת נֶפֶשׁ עַד כְּלוֹת כָּל הַכּוֹחוֹת
וִתּוּר מִדַּעַת עַל עַצְמְךָ כְּמִי שֶׁבָּנוּי
עַל יְדֵי מֶרְכָּז שֶׁל הַכָּרָה מוּדַעַת
כְּתִיבָה מְפֻזֶּרֶת עַל פְּנֵי דּוֹרוֹת שָׁנִים וְסוּגוֹת
כְּתוֹב בְּנִי, כְּתוֹב
כְּתוֹב לְמַעַן יֵדְעוּ הַדּוֹרוֹת הַבָּאִים
כְּתוֹב לְמַעַן תִּזְכֹּר אֶת אֲשֶׁר שָׁכַחְתָּ
כְּתוֹב כִּי לֹא הָיָה בִּי כּוֹחַ לִתֵּן לָךְ
כְּתוֹב כִּי אָבִי צִוַּנִי עַל כָּךְ
כְּתוֹב כִּי חָבוּי בָּהּ בַּכְּתִיבָה
מוֹרִיד שְׁאוֹל וְחַי בָּהּ
וַאֲנִי חָיִיתִי בָּהּ כָּל הַזְּמַן
שְׁנוֹתֶיהָ נִתְּנוּ לִי עַל אַף שֶׁלֹּא רָצִיתִי
חָיִיתִי עַל זְמַן שָׁאוּל
כָּכָה זֶה – מִן חַיִּים שֶׁל אֲחֵרִים שֶׁכָּאֵלֶּה
תּוֹדַעַת אֲנִי מֻרְחֶבֶת שֶׁזּוֹרֶמֶת
בִּרְחוֹבוֹת הַנָּהָר
נִפְנוּף שָׁלוֹם יַלְדָּה פְּתַיָּה
אֶת חִיּוּכִי נָשְׂאָה הָרוּחַ
שֶׁמַּמְשִׁיכָה לְסַפֵּר
כְּתֹב זֹאת זִכָּרוֹן בַּסֵּפֶר

 

 

ד. השיר על לינה משותפת בקיבוץ רביבים

 

סַבָּא יוֹאֵל יָכוֹל הָיָה לְהִקָּרֵא יְהוֹאֵל
בָּעוֹלָם בּוֹ מַלְאָכִים הָיוּ מְדַבְּרִים
עִם בְּנֵי אָדָם
אֲבָל סַבָּא נוֹלַד בְּאִיטַלְיָה
וּמוּסוֹלִינִי עָלָה לַשִּׁלְטוֹן
וְהָיָה הַרְבֵּה יוֹתֵר דָּחוּף לַעֲלוֹת לָאָרֶץ
מִלְּיַצֵר סִינְתֵּזָה בֵּין רֵנֵסַנְס לִזְרִיחָה
וַיְהִי הַיּוֹם
וַיַּעַל אֶל צִיּוֹ אֵנְצּוֹ
וַיִּשְׁאַל – צִיּוֹנוּת יֵשׁ כָּאן, הַקְרָבָה, מְסִירוּת נֶפֶשׁ, אִידֵאוֹלוֹגְיָה
אֲבָל הַאִם יֵשׁ כָּאן גַּם יַהֲדוּת?
אֲבָל צִיּוֹ אֵנְצּוֹ צָנַח מִמָּרוֹם
מַלְאָךְ שֶׁנִּלְכַּד עַל יְדֵי הַקְּלִפּוֹת
וְעֻנָּה וְעָנָה:
דֶּה אַנְגֵ’לִיס – הַמַּלְאָךְ יְהוֹאֶל
לֵךְ תַּמְתִּיק אֶת הַמַּיִם.

 

כָּל זֶה בִּיקוּם מַקְבִּיל
בְּפֹעַל כָּל זֶה לֹא קָרָה
רַק סָבְתָא פָּאוּלָה חָלְמָה
וְלֹא רָצְתָה לְהַגִּיד.
מִפְּנֵי כְּבוֹדוֹ שֶׁל סַבָּא,
שָׁתְקָה.
כָּךְ לִמְּדוּ אוֹתָהּ בְּאִיטַלְיָה
– לֹא לְהִתְלוֹנֵן,
מִשְׁפָּחָה לִפְנֵי הַכֹּל.
וַתֵּלֶךְ אַחֲרָיו בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה
וַתָלֶן בַּלַּיְלָה הַהוּא.

 

 

ה. עוד שיר על לינה משותפת בקיבוץ רביבים

 

לִינִי פֹּה הַלַּיְלָה,
כָּךְ אָמַר סַבָּא גִּדְעוֹן
עֵת קָבְרוּ לְיָדוֹ אֶת טְבוּחֵי בְּאֵרִי
לִינוּ פֹּה הַלַּיְלָה בְּאַדְמַת הַנֶּגֶב בָּהּ נִקְבַּרְתִּי אֲנִי
אֵינִי יוֹדֵעַ עִבְרִית
נֻקְשׁוּת שֶׁהָיְתָה בִּי
מְנַקֵּשׁ אֶת אַדְמַת רָמַת נֶגֶב
הִתְקוֹשְׁשׁוּ וְקֹשּׁוּ
נוֹק נוֹקֵשׁ עַל דַּלְתֵי מְרוֹם
פֶּן יָקוּשׁ
כָּל זֶה כְּבָר נֶאֱמַר בְּעִבְרִית
וַהֲרֵי אֲנִי אֵינֶנִּי מֵבִין עִבְרִית
מִקְרָאִית שֶׁזּוֹעֶקֶת וְנוֹקֶשֶׁת
וְהָיָה בַבֹּקֶר אִם יִגְאָלֵךְ טוֹב יִגְאָל
גַּם זֹאת אֵינִי מֵבִין
אֵיךְ בֹּקֶר
אֵיךְ טוֹב
אֵיךְ יִגְאָל
טוֹב יִגְאָל, לִינוּ פֹּה הַלַּיְלָה
בָּאֵי בַּמַּחְתֶּרֶת, יְדִידַי
כָּל שֶׁנּוֹתַר לָנוּ מְשֻׁתָּף הוּא
טְבוּחִים יְהוּדִים
שׁוּב
בְּאַדְמַת רְבִיבִים, קְבוּרָה זְמַנִּית
עַד נָשׁוּב עֲדֵי בְּאֵרִי
שֶׁסְּתָמוּם פְּלִשְׁתִּים

מֵרֹעַ כֹּה גָּדוֹל צָרִיךְ לְהִסְתַּלֵּק –
conviensi dipartir da tanto male
עַד שֶׁתִּגָּמֵר עֲבוֹדַת הַתַּרְגּוּם
וַיַּפֵּל אֱלֹהִים תַּרְדֵּמָה
לִינוּ פֹּה הַלַּיְלָה
לִינָה מְשֻׁתֶּפֶת אִתִּי,
נַוָּדִים כְּלָלִיִּים
בְּלִי בַּיִת פְּרָטִי
עַד שֶׁנֵּדַע לְתַרְגֵּם
אֶת כָּל שֶׁאָבַד לָנוּ בְּגִלְגּוּל מְחִלּוֹת
כֹּה אָמַר סַבָּא גִּדְעוֹן
בְּאִיטַלְקִית מְהֻקְצַעַת:
חַלּוּ נָא פְנֵי אֵל
מוֹלֶדֶת הַמָּוֶת יָפָה הִיא
הִנֵּה – וְגֹאֲלֵךְ חַי אֲנִי – חַי!
כֹּה עָנוּנוּ אַחֵינוּ (בארמית)
וַיִּהְיוּ כֻּלָּם זֹהַר

 

 

 

סיוון התשפ”ד

 

 

 

 

[1] על אף שאיני מבין ערבית, את השיר תרגמתי וכתבתי מעיראקית מדוברת. הנוסח שנכתב אצלי כלל כמה ביטויים שלא ניתן היה לתרגם, והושמטו בשל כך. עם הקוראים הסליחה.

שירה

עולם שיש בו אמא

אלחנן ניר

א
אֲנִי רוֹתֵם אֶת שְׁאֵרִיּוֹת זְכוּת הָאָבוֹת שֶׁלִּי
אוֹסֵף אֶת כָּל שְׁעוֹת הַהִתְבּוֹדְדוּת
כְּדֵי לִבְרֹא לְךָ עוֹלָם
בּוֹ אִשָּׁה לֹא נֶעֱקֶדֶת בְּפֶתַח הַבַּיִת
וְשִׂנְאָה הִיא מִלָּה שֶׁאֵין בָּהּ סַכִּין.

הֲכִי פָּשׁוּט: עוֹלָם שֶׁיֵּשׁ בּוֹ אִמָּא

 

ב
שָׁעוֹת אֲנִי כְּבָר מִסְתַּכֵּל עָלֶיךָ
מִתְמַקֵּד בִּכְבָרַת הַפַּחַד,
בַּחִתּוּכִים הַתְּמִימִים עַל הָעוֹר

 

ג
חוּץ מִשָּׁנִים שֶׁל צָמָא אֵין לִי דָּבָר לָתֵת לְךָ

עוֹד יַגִּיעוּ לֵילוֹת שְׁלֵמִים שֶׁל הֲלִיכָה פְּרוּמָה בָּרְחוֹבוֹת
שֶׁל גְּהָרַת הַתְּהוֹם הָרַע. (תֵּדַע כְּשֶׁהוּא הִגִּיעַ רַק כְּשֶׁלֹּא תּוּכַל לְסַפֵּר עָלָיו)

גַּם כְּשֶׁאֲנָשִׁים כְּבָר לֹא יִתְבַּיְּשׁוּ לְדַבֵּר אִתְּךָ
אַף פַּעַם לֹא תִּהְיֶה אֶחָד מֵהֶם.
גַּם הַמַּאֲכֶלֶת שֶׁעַל הַצַּוָּאר
וּכְאֵבֵי הַפַנְטוֹם שֶׁל הָאַהֲבָה כָּאן כְּדֵי לְהִשָּׁאֵר

 

ד
גַּם אֱלוֹהִים יֵלֵךְ וְיִשְׁתַּנֶּה לְךָ מוּל הָעֵינַיִם.
הָיִיתִי רוֹצֶה לוֹמַר לְךָ שֶׁתַּרְגִּישׁ אוֹתוֹ יוֹתֵר
שֶׁנַּעַר הָיִיתִי וְגַם זָקַנְתִּי וְלֹא רָאִיתִי יָתוֹם נֶעֱזָב.
אֲבָל יֵשׁ רְגָעִים שֶׁזֶּה רַק אַתָּה

 

ה
אַחַר-כָּךְ תִּהְיֶה הַתְּקוּפָה שֶׁל נִסְיוֹנוֹת הָאִמּוּץ הַדִּמְיוֹנִיִּים
כָּל אִשָּׁה עִם מִטְפַּחַת תַּהֲפֹךְ לְפּוֹטֶנְצְיָאל
אַתָּה תַּבִּיט בָּהּ וּתְחַכֶּה.
יִהְיוּ הָרְגָעִים שֶׁכִּמְעַט תָּרוּץ אֵלֶיהָ וּתְבַקֵּשׁ

וְהַנְּסִיעָה, וּרְצוּעוֹת הַתְּפִלִּין כְּפַסֵּי הָרַכֶּבֶת בַּתִּיק
וְהַדָּם הוּא הַנֶּפֶשׁ דּוֹפֵק בִּסְעָרָה

אַתָּה עַכְשָׁו בַּדֶּרֶךְ אֶל אֲרָצוֹת לֹא זְרוּעוֹת
וְכָל לַיְלָה בְּחֶדֶר רֵיק אַחֵר
וְיָמִים שְׁלֵמִים עַל הָעַרְסָל מְחַפֵּשׂ תְּשׁוּבָה
מַקִּיף עַצְמְךָ בְּעִגּוּל, דּוֹרֵשׁ הִתְגַּלּוּת

 

ו
הַנּוֹרָא מִכֹּל נִפְרָט לִרְגָעִים קְטַנִּים
לַמַּבָּט הֶעָזוּב הַנִּזְרָק אַחֲרֵי סֵדֶר עֶרֶב לַנַּיָּד,
לַיְּדִיעָה שֶׁאַחֲרֵי שֶׁמְּדַבְּרִים עִם אַבָּא
אֵין אִמָּא

 

(אחר רצח דפנה מאיר הי”ד, שבט תשע”ו)

שירה

ושוב מופגזת אלטלנה

עקיבא נוף

 

וְשׁוּב מֻפְגֶּזֶת אַלְטָלֵנָה
וְהַסֵּזוֹן, שׁוּב, בְּלִי לַחְדֹּל,
כְּשֶׁהַשִּׂנְאָה, מֵאָז, עוֹדֶנָּה,
הֲרֵיהִי שׁוּב כָּאן, וּבְגָדוֹל.
עוטָה מִלִּים שֶׁל צוּף וְיֹפִי,
כְּשֶׁבָּאַחֵר רוֹאִים רַק דֹּפִי,
נוטֶפֶת טוֹן שֶׁל הִתְנַשְׁאוּת –
אֲבָל שָׁרִים הֵם עַל “רֵעוּּת”,
בְּלִי גְּבוּל לְרֹעַ, לַצְּבִיעוּת
וּמְכַנִּים הֵם זֹאת – “סְבִירוּת”
כְּמוֹ הַהוּא, שֶׁחָמָס וְרָצַח אֶת הוֹרָיו
וּפוֹנֶה לַשּׁוֹפֵט לְבַקֵּשׁ רַחֲמָיו,
שֶׁהֲרֵיהוּ יָתוֹם גַּם מֵ-אֵם גַּם מִ-אָב;

 

טוֹבְלִים וְשֶׁרֶץ בְּיָדָם
עַל דֵּמוֹקְרַטְיָה מְדַבְּרִים,
תּוֹךְ הִתְעַלְּמוּת עַל כִּי הָעָם –
בַּקַּלְפִּי סָח דְּבָרִים בְּרוּרִים:
מִי הַמּוֹבִיל וּמָה הַדֶּרֶךְ
וּמָה “נָאוֹר” וּמָה “נָבוֹן”,
כָּל קוֹל בַּקַּלְפִּי הוּא שְׁוֵה עֵרֶךְ
וְאֵין יִתְרוֹן לְאַף צְפוֹן-בּוֹן.

 

אֶל רוֹמָא צָעֲדוּ פָאשִׁיסְטִים,
נושאֵי דְּגָלִים, צוֹוְחֵי קְלָלוֹת,
אַחֲרֵי הַדּוּצֶ’ה, מוּסוֹלִינִי,
הַשָּׁלָב הַבָּא הָיָה – אָלוֹת.
בְּכֹחַ מְאֻרְגָּן, מֻפְגָּן,
עָלוּ עַל רוֹמָא בְּמִצְעַד,
עַכְשָׁו, מַעְתִּיקִים לְכָאן,
מוֹפָע – “הַקַּלְפִּי בָּהּ נִבְעַט”.
קוֹרְאִים לְפּוּטְש לְלֹא בְּחִירוֹת

חוֹרְצִים פְּסַק דִּין בְּלֹא מִשְׁפָּט,
כְּמוֹ נֵירוֹן – אֵש שׁוֹלְחִים לִבְעוֹר
וּבוֹ בַּזְּמַן – נוֹגְנִים כִּנּוֹר.
מְמַלְמְלִים בְּקוֹל מוּנְמָך:
“לֹא מִשֶּׁלָּנוּ הוּא”, הִלְכָּךְ –
לֹא יְצֹרַף, לֹא יְסֻפַּח,
לִקְהָלֵנוּ, בְּנֵי פַּלְמָ”ח”…

 

וְאַף בְּתוֹךְ תּוֹכָם – שִׂנְאָה,
וּתְהוֹמוֹת בִּלְתִּי נֶחְצִים
בֵּין אָח לְאָח, בֵּין אֵם לִבְנָהּ,
כְּמוֹ בְּפִלּוּג הַקִּבּוּצִים,
וְהֵם לְכָךְ, כַּמָּה נֶחְמָד,
קָרְאוּ – “אִחוּד” וְ”מְאֻחָד”.

 

כֵּן, אֲנִי לְעוֹלָם, לְעוֹלָם לֹא אֶשְׁכַּח
אֵיךְ אָבִי מֵעֲבוֹדָה הֻדַּח
כִּי הָיָה רֵוִיזְיוֹנִיסְט שֶׁבָּאֵצֶ”ל תָּמַךְ.
זוֹ הַנּוֹרְמָה הָיְתָה עַד בּוֹא מַהְפָּךְ,
וְאָסוּר כִּי נַחֲזֹר וּלְשָׁם נִלָּקַח.

 

וְגַם אִזְכּוּר כִּי שָלְלוּ
אֶת פְּרַס אָקוּ”ם מֵאֲרִיאֵל
וְאֵיךְ לִשְׁנִיצֶר הֵם בִּטְּלוּ
אֶת קַבָּלַת פְּרַס יִשְׂרָאֵל.
אֶת בַּרְדּוּגוֹ וְקֹר דָּחֲקוּ מִ-גַּלָּ”צ אֶל הַחוּץ
וְגַם אֲחִימֵאִיר הֻדַּח מֵעֲרוּץ
“זֶה בִּכְלָל לֹא פּוֹלִיטִי” – עָנוּ כִּדְבָעֵי,
“זֶה הַכֹּל מַמְלַכְתִּי וְרַק מִקְצוֹעִי”.

 

הַכֹּל – בְּמַשְׂטֵמָה גֵּאָה
שֶׁל מִתְנַשְּׂאִים סְפוּגֵי שִׂנְאָה,
הַמְּמַנִּים עַצְמָם לִפְסֹק
מָה הַדֵּעָה וּמָה הַחֹק,
וּמִי ״נָאוֹר” וּמִי “בְּסֵדֶר”
וְכָל הַיֶּתֶר הֵם רַק – ״עֵדֶר “.

 

אַתֶּם הַשּׁוֹלְפִים סַכִּינִים בְּשִׁדּוּר,
תְּגַלוּ לְמוּלְכֶם עָם נָבוֹן וסָדוּר.
אַתֶּם, בְּנֵי זִמְרִי, הַקְשִׁיבוּ נָא טוֹב:
בְּתֵבַת הַקַּלְפִּי – אֲנַחְנוּ הָרֹב,
וְשׁוּב לֹא נִסְפֹּג הַ”תּוֹתָח הַקָּדוֹשׁ”,
דָּמֵנוּ מִכֶּם אֲנַחְנוּ נִדְרֹשׁ;
נָגֵן עַל הַכְּנֶסֶת, שֶׁבִּטּוּי הִיא לַרוֹב,
נִבְלֹם אֶת דַּרְכָּם שֶׁל פּוֹרְעֵי הָרְחוֹב,
וְעֵת תִּתְאַמְּצוּ כָּל גָּדֵר כָּאן לִשְׁבֹּר,
אֶת יֶדְכֶם הַפּוֹרַעַת נֵדַע לַעֲצֹר
דֵּמוֹקְרַטְיַת אֱמֶת אֲנַחְנוּ נִנְצֹר
נַחְסֹם אֶת הַפּוּטְצ’ – בִּיְּמִינֵנוּ הָאוֹר.

 

 

 

 

 

 

ברקע ההפגנות כנגד הרפורמה המשפטית 2023

כללי

בורגנות

צביה מרגליות

 

הָיְיתָה לָנוּ מִטָּה עַל רֹאשׁ הָהָר. מַצָּע שֶׁל קַשׁ מְרֻפָּד בִּפְרָחִים.

הָיִינוּ בָּהּ, אֲנִי וְאַתָּה, וְשֶׁמֶשׁ וַאֲדָמָה וְרוּחַ וְכוֹכָבִים.

אֲנִי רָצִיתִי רַק אוֹתְךָ וְאַתָּה רָצִיתָ רַק אוֹתִי

לָכֵן לֹא הָלַכְנוּ. רַק נַחְנוּ בָּהּ, כְּמוֹ שְׁנֵי כְּרוּבִים.

 

יוֹם אֶחָד, הֶחְלַטְנוּ לְהִתְיַישֵּׁב עַל הַמִּטָּה כְּדֵי לֵיהָנוֹת מֵהַנּוֹף שֶׁל הָעֵמֶק.

אַתָּה הִצְבַּעְתָּ לְמַטָּה וְשָׁאַלְתָּ – “מָה אֵלֶּה?”

אֵלֶּה הָיוּ רוּחוֹת שֶׁל הוֹמוֹסֶקְסוּאָלִים

הֲמוֹנִים, כְּמוֹ צָבָא, חוֹנִים בָּעֵמֶק.

“מָה הֵם עוֹשִׂים?” שָׁאַלְתָּ.

הֵם מַבִּיטִים לְמַעְלָה, לְעֵבֶר הָהָר. מַבִּיטִים בָּנוּ, חוֹשְׂפִים שִׁנַּיִם, רוֹקְקִים

“בְּמָה הֵם מַבִּיטִים?” שָׁאַלְתָּ.

“בִּיפִי תָּאָרְךָ” עָנִיתִי.

“לֹא כִּי”, אָמַרְתָּ, “הֵם מַבִּיטִים בִּכְרֵסֵךְ הַמִּתְעַגֶּלֶת”.

“וּמָה אֵלֶּה?” שָׁאַלְתִּי, וְהִצְבַּעְתִּי עַל מָקוֹם אַחֵר.

אֵלֶּה הָיוּ אַלְמָנוֹת.

אַלְמְנוֹת מִלְחָמָה, אַלְמְנוֹת מַחֲלָה, אַלְמְנוֹת תְּאוּנוֹת דְּרָכִים,

עִם יְלָדִים, בְּלִי יְלָדִים. צָבָא שֶׁל אַלְמָנוֹת מִתְקַדֵּם אֵלֵינוּ.

הֵן רוֹצוֹת לְהַגִּיעַ, הֵן יִתְּנוּ אֶת כָּל חַיֵּיהֶן בִּשְׁבִיל לְהַגִּיעַ, אֲבָל הֵן מִתְגַּלְגְּלוֹת בַּמּוֹרָד.

הֵן רוֹצוֹת אוֹתְךָ, אוֹ אוֹתִי, אוֹ אֶת בִּטְנִי הַמִּתְעַגֶּלֶת, אֲבָל הֵן מִתְגַּלְגְּלוֹת בַּמּוֹרָד.

הֵן חוֹפְרוֹת קְבָרִים, בְּיַחַד, בְּנִפְרָד, וְרוֹצוֹת לְמַלֵּא אוֹתָם בְּמַשֶּׁהוּ. אֲבָל הַקְּבָרִים רֵיקִים.

אַחַר כָּךְ הִבַּטְנוּ דָּרוֹמָה. הָיוּ שָׁם בּוֹגְדִים.

בּוֹגְדוֹת וּבוֹגְדִים. עֲצוּבוֹת וַעֲצוּבִים. נוֹקְמוֹת וְנוֹטְרִים.

הֵם הִתְנַבְּאוּ עָלֵינוּ – “שֶׁקֶר! שֶׁקֶר! הֲבֵל הֲבָלִים! אֵין פֹּה מִטָּה, וְאֵין פֹּה שֶׁמֶשׁ, וְאֵין פֹּה כּוֹכָבִים.

רְדוּ הֵנָּה, גַּם אַתֶּם מְנֻוָּלִים, אוֹ שֶׁתִּפְּלוּ וְתִשְׁבְּרוּ אֶת שִׁנֵּיכֶם”.

וּמִמִּזְרָח הָיוּ עֲקָרוֹת. וּנְזִירוֹת. וְרַוָּקוֹת וְרַוָּקִים, וּפָרוֹת

עִם עֲטִינִים סְתוּמִים סוֹחֲבוֹת אֵלֵינוּ עֲגָלִים מֻרְעָבִים.

 

אָמַרְתָּ – אֶבְנֶה לָךְ בַּיִת שֶׁיָּגֵן עָלַיִךְ מִמַּרְאוֹת קָשִׁים. וּבָנִיתָ בַּיִת. וְהֵקַמְנוּ יִשּׁוּב.

לֹא יָכֹלְנוּ לִישֹׁן עַל הָאֲדָמָה, אוֹ תַּחַת הַכּוֹכָבִים, אֲבָל הָרוּחַ נִכְנְסָה בֵּין הַשְּׁלַבִּים מִדֵּי פַּעַם.

הָיִיתִי שׁוֹאֶלֶת אֶת הַחֲבֵרוֹת – אֵיךְ הַחֲבִיתוֹת שֶׁלָּךְ כָּל כָּךְ נֶהְדָּרוֹת? וּמָתַי אַתְּ מַשְׁכִּיבָה אֶת הַיְּלָדִים?

וְלֹא רָאִינוּ אֶת הָעֵמֶק, וְהָיִינוּ שְׁלֵמִים.

רַק בַּלַּיְלָה הָיִיתִי דּוֹאֶגֶת.

 

רַק כְּשֶׁבְּנֵנוּ הַבְּכוֹר הֵקִים אִרְגּוּן טֵרוֹר, יָדַעְתִּי שֶׁנִּמְצְאָה כַּפָּרָה.

הוּא אָמַר – הַשָּׁלוֹם הוּא חֵטְא, הוּא אֲמַתְלָה

לִרְפִיסוּת, לְבַטָּלָה. הַשָּׁלוֹם הוּא קְלָלָה. אֲרָצוֹת בָּהֶן יֵשׁ שָׁלוֹם

הֵן אֲרָצוֹת בָּהֶן מֵתִים מִמִּשְׁקָל עוֹדֵף. בִּזָּיוֹן, הוּא אָמַר. עַל הַגֶּבֶר לְהִילָּחֵם, הוּא אָמַר,

לֹא לְהִתְעַיֵּיף. מִלְחָמָה, בְּמִי, בְּמָה, לֹא חָשׁוּב עַל מָה, הָעִקָּר – מִלְחָמָה.

הוּא חָפַר בְּבֵיתֵנוּ מַרְתֵּף, יִצֵּר שָׁם רִימּוֹנִים וּמַקְלְעֵי כָּתֵף, וְיוֹם אֶחָד

הוּא יָרַד אֶל הָעֵמֶק. מֵאָז כָּל הַיָּמִים הָיִיתִי דּוֹאֶגֶת.

וּבַלֵּילוֹת הָיִיתִי יוֹרֶדֶת לַמַּרְתֵּף, אוֹתוֹ הוּא חָפַר וְלֹא רִצֵּף, וּמָצָאתִי שָׁם

מַצָּע שֶׁל קַשׁ.

בּוֹא לְמַטָּה. שַׁן אִתִּי עַכְשָׁיו.

מָחָר נֵרֵד אֶל הָעֵמֶק, נֵצֵא אַחֲרָיו. בֵּינְתַיִים נָנוּחַ.

לֹא, אַל תִּנְעַל. הַשְׁאֵר אֶת הַבַּיִת פָּתוּחַ.

 

 

Share

Yehee — Political Poetic Journal