‎06.07.2020‎ / י״ד בתמוז ה׳תש״פ

כתב עת פואטי־פוליטי

שירה

שיר ראש פינה

שלמה סקולסקי

 

לשלמה בן יוסף, 1938

 

בֵּין סְלָעֶיהָ בַּגָּלִיל,
חֲבוּיָה בְּחֵיק הָהָר,
מִשְׁתַּקֶּפֶת בַּכִּנֶּרֶת
עֵין רֹאשׁ-פִּנָּה – תֵּל נִסְתָּר.

 

מַה יָּפִית רֹאשׁ פִּנָּתִי,
כֶּתֶר רֹאשׁ שֶׁלִּי,
אֵרַשְׂתִּיךְ בְּדָם וָסֵבֶל
לִי, לִי, לִי.

 

שְׁבִיל סוֹלַל עֲלֵי מוֹרָד,
שְׁבִיל חָדָשׁ בֵּין אַבְנֵי כֵּף,
אַלּוֹנִים פּוֹרְשִׂים צַמֶּרֶת,
דֹּם שָׁרִים לְבֶן-יוֹסֵף.

 

בֵּין הַבֶּקַע וְהַשִּׂיא
קֶבֶר-עַד חֻצַּב,
אַלּוֹנִים נָדִים בְּאֵבֶל:
שְׁכַב, שְׁכַב, שְׁכַב, שְׁכַב.

 

וּבַלַּיְלָה עִם חֲצוֹת
קוֹל דְּמָמָה דַּקָּה יִרְעַד:
“אֵין כּוֹבְשִׁים אֶת רֹאשׁ הַסֶּלַע –
אִם אֵין קֶבֶר בַּמּוֹרָד!”

 

וּבַדְּמִי לְאוֹר כּוֹכָב
הֶרָה גְּדוּד מַעְפִּיל
וְכָל שַׁעַל – אֶנְקַת נֵבֶל:
צְלִיל, צְלִיל, צְלִיל…

 

 

 

לשלמה בן יוסף, פרסום מחודש של יצירות לאומיות נשכחות, מיזם משותף למרכז בגין ובית אורי צבי, ירושלים

שירה

רשף פז צץ בשמיים

אברהם סלמן

 

בלדה. לשלמה בן יוסף, 1938

 

עֲלָטָה פָּרְשָׂה כְּנָפַיִם
נֶשֶׁף, כֶּשֶׁף, רָז.
רֶשֶׁף־פָּז בִּכְחוֹל־שָׁמַיִם
נִתְלַקַּח וְגַז.

 

בֹּקֶר אוֹר, שְׁחָקִים קוֹרֵע
כֶּתֶף הַחֶרְמוֹן.
עֶלֶם בֵּין טְרָשִׁים כּוֹרֵעַ
בְּיָדוֹ רִמּוֹן.

 

הַשֵּׁנִי, יָדוֹ לוֹפֶתֶת
פֶּלֶד הָאֶקְדָּח.
עֵין שְׁלִישִׁי צוֹפָה מַבֶּטֶת
פַּאֲתֵי מִזְרָח.

 

דּוּמִיָּה, דָּרוּךְ כָּל אֵבֶר,
רֶטֶט בַּלְּבָבוֹת.
לֹא יֻפְקַר עוֹד דָּם בֵּן־עֵבֶר
עַל אַדְמַת אָבוֹת!

 

מְכוֹנִית עוֹלָה, עוֹד רֶגַע
יִזְדַּעְזְעוּ שְׁמֵי תְּכוֹל.
“דְּעִי, עֲרָב, גַּם אַתְּ אֶת פֶּגַע
פַּחַד, חַי וּשְׁכוֹל”.

 

הַמְכוֹנִית דַּרְכָּהּ הִמְשִׁיכָה.
שָׁוְא אֶקְדָּח פִּצְפֵּץ.
שָׁוְא הַיָּד רִמּוֹן הִשְׁלִיכָה,
רִמּוֹן לֹא הִתְפּוֹצֵץ.

 

שֶׁמֶשׁ רַד בַּעֲצַלְתַּיִם
אֲחוֹרֵי חֻרְשָׁה.
נֶאֶסְרוּ בִּנְחֻשְׁתַּיִם
בְּנֵי־חוֹרִין שְׁלוֹשָׁה.

 

רַחַשׁ, לַחַשׁ, לֵיל צַלְמָוֶת
בֵּין חוֹמוֹת מִבְצָר.
בֶּן יוֹסֵף צוֹפֶה אֶל מָוֶת
בְּתָאוֹ הַצַּר.

 

בֹּקֶר. רוֹן. צְלִיל נְחֻשְׁתַּיִם,
דְּמוּת עוֹטָה אָדֹם
מוּבָלָה בַּעֲצַלְתַּיִם
לְפַאֲתֵי גַּרְדּוֹם.

 

מָה לָכֶם קוֹרוֹת וְאֵלֶם,
מָה לָכֶם יַתְמוּת.
צַו חַיָּיו שָׁם שָׁר הָעֶלֶם:
“כְּבוֹשׁ הָהָר אוֹ מוּת!”

 

עֲלָטָה פָּרְשָׂה כְּנָפַיִם,
נֶשֶׁף, כֶּשֶׁף, רָז.
רֶשֶׁף־פָּז צָץ בַּשָּׁמַיִם
וּמֵאָז לֹא גַּז.

 

 

 

 

לשלמה בן יוסף, פרסום מחודש של יצירות לאומיות נשכחות, מיזם משותף למרכז בגין ובית אורי צבי, ירושלים

ולדיסלב שלנגל, משורר גטו ורשה או משורר אצ”י?

יוסי סוויד

הכי פופלאריים

היצירות האהובות ביותר באתר יהי
שירה

לשמע צחוקך ירדתי

יוסי סוויד

 

לְשֵׁמַע צְחוֹקְךָ יָרַדְתִּי
בֵּין שִׁנֵּי תְּכֵלֶת הַנּוֹגְסִים
בְּרוֹשֵׁי רֹאשׁ פִּנָּה.
לְבַקֵּשׁ יֶלֶד בֵּין
חֲרוּלִים שֶׁל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל.
יָדְעָה דּוּמָם בּוֹלֶשֶׁת
דֶּרֶךְ בֶּגִין הַסְּלוּלָה.
הִיא אָסְפָה וְעוֹדֶנָּה אוֹסֶפֶת
צְעִירִי שַׁלְהֶבֶתְיָה.
מְבוֹאוֹתֶיךָ יַרְכִּינוּ צַמֶּרֶת –
הוּא אֵינֶנּוּ כָּאן.
שֹׁבֶל פְּרוּרֵי עוּגִיַּת גְּבִינָה
נִגְרַס בְּסַהֲרוֹנֵי אַלְחֶלֶד.
הַהֶאֱמַנְתֶּם כִּי הוּא גֶּבֶר?
דַּע דָּם דַּע דָּם דַּע דָּם
יַצְהִירוּ חֲצוֹצְרוֹת הָעֶרֶב.
נְכוֹנוֹת לִקְרֹעַ נֶפֶשׁ
מֵעַל בְּשַׂר אֵם.
זוֹ הַדֶּרֶךְ פּוֹלִינָה
אַחֲרֵי שַׁוַארְמַה שֶׁמֶשׁ
יָמִינָה.
קַח אִתְּךָ צִיטְרוֹן
הַמְּסֻלָּק בְּהָאנְד-בְּרְנֵייִד
הָבֵא אוֹתוֹ לְאִמָּא
עַל בִּרְכֶּיהָ פּוֹל
פַּעַם אַחֲרוֹנָה
וְשׁוּבָה רֹאשׁ פִּנָּה.

 

 

נ.ב
שְלֵנְגֵל קָרָא לְךָ – אָחִי
אֵיפֹה אַתָּה, אֵיפֹה הוּא
אֵיפֹה אֲנַחְנוּ
מִי שׁוֹמֵעַ, מִי נִזְכַּר
מִי מִכָּל הַגְּוַרְדְּיָה נִשְׁאַר?
זוּ סַכִּין בֵּין הַשִּׁנַּיִם
זֶהוּ לַהַב מַחְרֵשָׁה
פּוֹצֵעַ אֲדָמָה לִשְׁנַיִם
מַחְלִידִים, בְּתֵל-חַי.
מִי שִׁיבֶּר שִׁנָּיו בְּטַרְשֵׁי
רֹאשׁ פִּנָּה
מִי שָׁאַב הַמַּיִם
מִי דָּמוֹ סָעַר
מִי הִצִּית הָאֵשׁ
בְּקָמִין בֵּית כְּנֶסֶת
הַנּוֹשָׁן
קוֹרֵא וּמִתְאַנֵּחַ
וְזוֹעֵף בַּחֲצֵרוֹ הָרְמוּסָה
הַקָּשָׁה
קָשָׁה הִיא הֵשִׁיבָה
שְׂפַת מְהַגְּרִים לֹא תָּבִין אֶרֶץ
רַחֲשֵׁי חֲמֹל אֲדָמָה
תּוּתֵי עֵץ עַל גַּב נְמָלָה
שָׁא עֵינֶיךָ וּרְאֵה בֶּן יוֹסֵף
אֵיךְ תַּמּוּ דּוֹרוֹת הַאֵלִיָּהוּ
אֵיךְ לַהֶבֶת פִּינְחָס בָּאַפְּלִיקַצְיָה
אֵינֶנָּה מְסֻכֶּנֶת עוֹד
חַיָּל בּוֹכֶה
שֶׁאֵין לוֹ שׁוֹקוֹ
עֲסִיס אֲבַטִּיחַ בְּלִי גַּרְעִינִים עַל
חוּלְצָאוֹת בְּאַנְגְּלִית שֶׁל
יְלָדִים
קָפֶה בְּלִי קָפֶאִין
לֶחֶם בְּלִי קֶמַח
גַּם לְךָ מַגִּיעַ קוֹרְנְפְלֶקְס דֻּבּוֹנִים
בֶּן יוֹסֵף
נִתֵּן לְךָ כֻּלָּנוּ, קִינְדֵערְלָך שֶׁל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל
מְנַת יוֹמֵנוּ – פָלָאפֶל נְטוּל גְּלוּטֶן
וְסַבְּרֶס בְּלִי קוֹצִים.

תקומה

אלעזר ריגר

טפי על החיים שלי

איציק חדד
פרוזה

אבֵרה

אבי ילאו

נע ונד בין בני אדם שלא הבחינו כלל בקיומו – כך נהג אברה בכל פעם שהמחשבות טרדו את מנוחתו. יצא מביתו ושוטט חסר מנוחה, חסר מילים שיכולות לעשות סדר במחשבות המתרוצצות מבולבלות, אכול רגשות אשם שאינו יודע להסביר לגמרי את פשרם. נע ונד, בחולות, בגבעות, בכבישים.
ושם אחד שחוזר ומהדהד – מיכאל. האח הגדול והאהוב.
מאז איבד אברה את מיכאל, האח שנפשו הייתה קשורה בנפשו, הוא לא ידע מנוח. ברגע שבית החולים בישר למשפחה שמיכאל איננו, התנפץ עולמו של אברה לרסיסים. הוא מיאן לקבל את הבשורה. מבחינת אברה, מיכאל לא מת. לא ייתכן שאחיו החכם, היפה והגדול כבר איננו.
הכאב לא מרפה, חייב למצוא מפלט, דרך התמודדות. הוא יוצא וחוזר מביתו. הרגליים לוקחות אותו החוצה והראש בוער פנימה. נע ונד, והכאב גדל בכל פעם עוד יותר. הוא מרגיש אחריות על אחיו. ועם האחריות מגיעה תחושת אשמה גדולה ועימה ההכרזה הפנימית כי מיכאל חייב לחזור והוא, אברה, האיש שעל כתפיו מוטלת המשימה. נע ונד עם אות קין שחרט לעצמו עמוק בתוך הנפש שחיפשה מרפא.
מרגע האובדן של מיכאל, אברה כמעט שאינו קיים. דבר אחד, בכל זאת, עמד לנגד עיניו – למצוא את אחיו. המציאות הנפשית של אברה הלכה והידרדרה בעיני הסובבים אותו. הם ניסו לסייע לו, אך אברה סגר את דלתות ליבו וסכר את שפתיו ולא אִפשר לשום דבר לחדור או לצאת מבעדן. כמו גינה שאיש אינו משקה, הלך אברה והתייבש. הוא צעק, הו כמה שצעק, אך את צעקתו של אברה לא יכלו אוזני הבריות לשמוע. בתוך תוכו התחולל מאבק איתנים בין הבשורה המרה לבין הצורך שלו למצוא תכלית לחייו, אך כלפי חוץ הוא הלך וקמל.
לא תמיד קמל. פעם היו העיניים והמחשבות אחרות – של ילד.
חמש שנים על אברה עברו באתיופיה. ובשישית לא ידע איך לפנות אל חבריו החדשים בישראל. על מיכאל עברו תשע באתיופיה, ועכשיו שניהם, יחד עם ההורים והאחים, בארץ חדשה, בשכונה ישנה. אולי הכי ישנה שיש – עתיקות אשקלון. זה בולט מכל עבר: עוני, בתים מתפוררים, שיכוני רכבת צפופים ורעועים, הזנחה ומצוקה שמכרסמות בעקביות את בדלי האופטימיות.
בשכונה שהמדינה שכחה והשאירה מאחור, יהיו תמיד כאלה הזוכרים את המקרים הרבים של אלה המתקשים לשאת את הסבל והכאב, שולחים יד בנפשם או גוועים לאיטם. מיכאל היה אחד מאותם שגוועו לאיטם. הנפש של אברה היא שאינה מסוגלת לשכוח. מאז הוא נע ונד, בלי כיוון, רק עם שברי מחשבות שאינן מרפות.
חלפו ימים, שבועות, חודשים, שנים, ואברה עדיין שבוי בתוך עצמו. נע ונד בין אנשים שמעולם לא הבחינו בקיומו. כעבור שלוש שנים מיוסרות החליט שהגיע הזמן לצאת ולא לחזור עד שימצא את אחיו האהוב. חדור מטרה הוא צועד ללא יעד, הרגליים מובילות לשומקום ולבסוף מגיעות אל גדר הגבול. אברה אינו מבחין בקיומו וחוצה אותו.
כעבור זמן קצר הוא נלכד ונכלא על ידי אנשי החמאס. אברה מנגיסטו, בן 33, כלוא איפשהו בעזה חמש שנים ושבעה חודשים, נע ונד רק בתוך ראשו שמחפש מעט שקט.
ואות הקין? איפה הוא?

פרוזה

הנגיף

ישי פרץ

העיניים סגורות. הגוף לא זז. חסר הכרה ומונשם. הוא שוכב על הבטן. החזה מוגבה קלות. מכונת ההנשמה דוחפת לו אוויר והוא מקבל אותו בהכנעה. רופאים ממוגנים וסטריליים נכנסים מדי פעם ובודקים סימנים חיוניים. גם החדר סטרילי אך אין הוא יכול לנגיפי הגעגוע שתוקפים את המערכת החיסונית הגמורה שלו. הם מקיפים אותו. הריאות בתפוקת אפס כמעט אבל הראש בקיבולת מלאה. חודרים לו לעצמות. מד הגעגוע מכוון אל האזור האדום בשעון. מאיים להתפקע.
העיניים שלה פקוחות כבר כמה לילות. לא מפסיקה לזוז. בהכרה מלאה ונושמת. הבית סגור אך החרדה מטפטפת פנימה ומקיפה אותה. הוא הבטיח שתמיד נהיה יחד. שלא נתפרק. שנתרפק.
הצפצוף המונוטוני בחדר הסטרילי מספר שהוא עדיין כאן אבל משמיט את השאר. שבועיים לבד וכבר הכול קורס אצלו. רק המכונה מחזיקה אותו שלא ילך. דוחפת לו אוויר והוא מקבל אותו בהכנעה. רשרוש הרופאים הממוגנים, הנכנסים מדי פעם, מתמזג עם קונצרט הרעשים שמפיק החדר. הוא חושב עליה, זוכר שהבטיח שתמיד יהיה שם בשבילה, בטוב וברע, שלא יתפרקו. שיתרפקו. ועכשיו כמו טמבל שוכב על הבטן בחזה מורם ונותן למכונות לדחוף לו אוויר. הוא מקבל אותו בהכנעה. היא לבד עכשיו. מהדהדת בראשו. מסתובבת בבית. כמו חיית בר בכלוב, חושבת לעצמה איזה מין דבר זה להיות ככה לבד, בלי אף אחד שאתה מכיר, בלי האישה שלך שתחזיק לך את היד, שתדבר איתך גם כשאתה חסר הכרה ומונשם, שתדאג לך מקרוב, כמו שרק היא יודעת, למודת ניסיון של שנים שכבר לא סופרים. איך אפשר ככה בלי אף אחד להיות איתו, שואלת את הכלום שסביבה. שאלות של סימן קריאה. מה זה החיים האלה אם אחרי כל השנים ביחד אי אפשר פשוט להיות ליד. את זה כבר נדמה היה לה ששאלה בקול, לעצמה, כשהיא לבד, אז התיישבה במטבח על הכיסא שלה, מסתכלת על כוס הקפה שלו שעדיין מונחת על השולחן. בלי סוכר. כוס זכוכית. כן כן אני יודעת. מהדהד בראשה.
אין חיסון לגעגוע שלו, אין כדורים שיכולים להרגיע את כאב ליטופי הפאנטום שלה. על הלחי, עכשיו על המצח. יד שמכירה כל קמט מלטפת בעדינות את הראש. כואב לו כשהיא מחזיקה לו את היד. החדר ריק וקפוא אבל האצבעות שלו מזיעות. הוא בוכה ואף אחד לא רואה את זה. חסר הכרה ומונשם. הוא לוחש לה באוזן נראה לי שסוף סוף התחלתי לחבב אותך וזה מצחיק אותה. הגיע הזמן היא עונה לו, רק חמישים ומשהו שנה ביחד. מהדהד בראשה. איך זה שאנחנו כל כך זקנים ועדיין לא יודעים אידיש. זה בושות שתדעי לך. בסוף החבר’ה של הדיור המוגן עוד יחרימו אותנו ונראה אותך מסתדרת בלי בינגו כל כך הרבה זמן. היא מחייכת ודומעת. הדהוד. רוצה רק כמה דקות עם השטויות שלו. שיידע שאני איתו. שלא יחשוב ששכחנו. שהתייאשנו. אין חיסון לגעגוע שלה.
הצפצוף המונוטוני לא מעניין אף אחד. הרופאים הממוגנים נכנסים לאזור הנגוע, מסתכלים על המסכים הצמודים למיטה ויוצאים במהירות. כמעט בריצה. כמה שפחות להיות ביחד. כמה שיותר לבד. רק בודקים סימנים חיוניים והחוצה, והמסכים ממשיכים לשקר והצפצוף המונוטוני ממשיך לספר לרופאים סיפור אחר. אבל אותו, חסר ההכרה והמונשם, אף צג ושום צפצוף לא ירמו. הוא יודע שהוא על אפס סימנים חיוניים. הסימן החיוני היחיד שלו לא איתו בחדר. היא בבית, במטבח, אבל לא אכלה כבר יומיים. מחלה ארורה, היא ממלמלת בשנאה, באה בלי שאף אחד הזמין אותה ושינתה את חוקי המשחק. הפכה את הביחד מסיכוי לסיכון. ברגע אחד. ארורה שכמותה, מפיצה את נגיפי הבדידות שלה לכל עבר בלי לפסוח על אף אחד. טוב לה היות האדם לבדו. בלי עזר כנגדו. בלי הביחד שכפה אלוהים על האדם. מחלה ארורה. ויהי ערב ויהי בוקר מכונת הנשמה.
היא לבד וזה משגע אותו, חסר הכרה ומונשם, הוא הבטיח ועכשיו כמו טמבל הפוך על המיטה. המכונה דוחפת לו אוויר והוא מקבל אותו בהכנעה. איך שהוא אהב אותה. אוהב אותה. הוא לבד וזה משגע אותה. מה בן אדם צריך ברגעים האלה אם לא מישהו שיחזיק לו את היד. ואיך שהיא אהבה. אוהבת.
את כל התרופות האפשריות כבר קיבל, והמחלה, עושה רושם, לא הולכת לשום מקום. נשארת איתו. מצאה בו בית קינון מושלם להפצת נגיפי הבדידות שלה. דמעות זולגות על לחיים שאף אחד לא רואה. נגיף הבדידות יושב בתוך המערכת החיסונית שלו ומפרק אותה. מתרבה ותופס עוד ועוד מקום. מדליק פה ומכבה שם. המכשירים מצפצפים. ברקים ורעמים. הסערה הדלקתית הגיעה. המסכים מתריעים. הרופאים נכנסים בריצה מהירה, מרשרשים את דרכם פנימה ומנסים לעזור. הוא עוד הספיק לשמוע לשבריר שניה את הצפצוף הארוך שבישר את מה שידע הרבה קודם. עוד לפניהם. לפני המסכים והרופאים המרשרשים. אפס סימנים חיוניים. היא הרגישה את זה, במטבח, עוד לפני שהטלפון צלצל. הייתה מוכנה והתיישבה. מחכה. הדמעות זולגות. נגיף הבדידות השלים עוד יום עבודה. הספרות באתר האינטרנט התקדמו באחד. בטלוויזיה לא עברו למשדר מיוחד. ברדיו דיווחו, בן 75 נפטר הבוקר בבית החולים, מחלת רקע: אהבה.

שירה

הוירוס השני

גל כהן

 

מִסּוֹף חֹדֶשׁ אַדָּר עַד עַתָּה
מְבֹעָת הָעוֹלָם מִן הַוִּירוּס
וּבְאַרְצֵנוּ שֶׁלָּנוּ פָּשְׂתָה
מַחֲלָה מְקוֹמִית אַחֶרֶת

 

הַסִּימְפְּטוֹמִים – הֱיֵה נָא קַשּׁוּב! –
שֶׁל הַנֶּגַע, מַחְלַת הַ צַּ בַּ עַ ת:
לְהַבְדִּיל בֵּין כָּל אִישׁ אוֹ אִשָּׁה מִן הַיִּשּׁוּב
לְלוֹבְשֵׁי הַשְּׁחֹרִים וּמִגְבַּעַת.

 

נִצְטָרַע וְחָלָה בְּצָרַעַת
– לֹא עָלֵינוּ – נִקְרָא צָרוּעַ
וְחוֹלֶה מַחְלַת הַצַּבַּעַת
בְּעִבְרִית יִקָּרֵא:
צָבוּעַ.

 

בַּתְּחִלָּה נִסְפְּרָה רַק נִדְבֶּקֶת
וּבִן רֶגַע מִסְפָּר כָּפוּל,
אַךְ כָּעֵת מִילְיוֹנִים הִיא חוֹבֶקֶת
וְעוֹד אֵין פְּרוֹטוֹקוֹל לְטִפּוּל,
לַחוֹלֶה הִיא גּוֹרֶמֶת צַעֶקֶת
וּלְשִׁקּוּל דַּעֲתוֹ קְצָת עִרְפּוּל

 

לְמָשָׁל, הִתְכַּנְּסוּת הֲמוֹנִית
הַמּוֹנָה, בּוֹא נֹאמַר, עֲשָׂרָה
דּוֹרֶשֶׁת בֵּרוּר קַפְּדָנִי
לְצָרְכֵי חַוַּת דַּעַת בְּרוּרָה
(שֶׁכֵּן כָּל כַּתָּבָה עִתּוֹנִית
מְקִימָה וַעֲדַת חֲקִירָה).

 

וַעַד אֵתִיקָה חַף מִפְּנִיּוֹת –
בְּכֻלָּנוּ מֻכְרָח לִהְיוֹת!
וּמֻכְרָח לְבַצֵּעַ בְּדִיקָה
מְדֻקְדֶּקֶת
בַּצִּיצִיּוֹת.

 

אִם הָיְתָה זוֹ, נֹאמַר, הַפְגָּנָה
אֵיךְ אֶפְשָׁר הֵן שֶׁלֹּא לְאַשֵּׁר?!
הַלֹּא אָנוּ חַיִּים בִּמְדִינָה
דֵּמוֹקְרָטִית, בָּרוּךְ הַשֵּׁם

 

כָּךְ יֹאמַר הַחוֹלֶה, אַךְ יִרְתַּח
בְּזַעַם קָדוֹשׁ וּבְחִילָה
אִם נוֹדַע לוֹ שֶׁזֶּה הַפִּרְחָח
נֶאֱסַף, לְדֻגְמָה, לִתְפִלָּה

 

לַחוֹבֵשׁ אֶת סַפְסַל הַיְּשִׁיבָה
יַטִּיף הַחוֹלֶה כָּל יֹשֶׁר
אֲבָל לֹא, לְמָשָׁל, אִם יֵדָע
שֶׁקָּפַץ אֶל מְכוֹן הַכֹּשֶׁר

 

חֲמִשִּׁים אֲנָשִׁים הִתְכַּנְּסוּ יוֹם אֶתְמוֹל
יְקַלֵּל הַחוֹלֶה בְּלָשׁוֹן חֲרוּצָה
אִם הָיוּ הַהוֹלְכִים בִּלְוָיַת כְּבוֹד הָרַב,
אֲבָל לֹא אִם בְּחוֹף רַחֲצָה.

 

חֲרֵדִים בְּלִי מַסְוֶה עַל פִּיהֶם וְאַפָּם
כְּתַחְבִּיב בָּרְחוֹב הוּא יִשְׂמַח לְאַתֵּר
בָּהּ בָּעֵת שֶׁמַּסֵּכָתוֹ – עַל אַפָּם! –
תְּלוּיָה לוֹ בִּכְלָל עַל סַנְטֵר

 

“מִי שׁוֹמֵר עַל מֶרְחָק בִּמְקוֹמוֹת עֲבוֹדָה,
בְּמַּכֹּלֶת צְפוּפָה אוֹ רַכֶּבֶת?”
לֹא יִשְׁאַל. רַק יֶחְרַד לִשְׁאֵלָה יְחִידָה:
אִם שָׁמְרוּ עַל מֶרְחָק גַּם בַּשְּׁטִיבְּל.

 

מִכָּל מָה שֶׁנֶּאְסַף וְדֻוַּח
כָּךְ עוֹבֶדֶת מַחְלַת הַצַּבַּעַת:
כָּאן – “חַיִּים רְגִילִים שֶׁל הֶכְרֵחַ”
וְשָׁם – “רַשְׁלָנוּת נִפְשַׁעַת!”

 

מַגֵּפַת הַנְּגִיף הָרִאשׁוֹן
תַּעֲבֹר בְּעֶזְרַת הַשֵּׁם,
אַךְ סָפֵק אִם תּוּבַס הַשְּׁנִיָּה
בְּשֶׁלָּהּ נַחֲשֹׁב כָּל שְׁנִיָּה
שֶׁחוֹבֵשׁ הַמִּגְבַּעַת אָשֵׁם.

פרוזה

חיפושיות

אריאל ימיני

“תִּמְשַׁךְ אותם בעדינות, אבל תתפוס אותם בחזקוּת”, הוא פלט עם החצי עין שלו. מזיז את המקל בהתאם וממשיך, “זה הסיפור. לא רק לעשבים. גם במוסיקה. גם עם נשים. גם עם גברים. תפסת בעדינות, נפלת על הטוכעס, משכת חזק, ולא נשאר כוח ביד. לזכור, תִּמְשַׁךְ אותם בעדינות, אבל תתפוס אותם בחזקוּת”, הוא הרצין פתאום כאילו פענח את סודות הקוסמוס. ובשביל להראות לי הוא היה מדגים, מקפץ בין קלחי החסות, ניגוד מושלם לתדמית הישיש שהיה מסגל לעצמו בשאר הזמן. מאתר חיפושיות מזיקות מקילומטרים כמו מטוס ביון, ומכסח אותן כמו מסרשמידט. ואחרי זה חושף כמה שיני זהב מתחת לאפו המצולק, ויורק הצידה בשמחה כשהוא אוחז בשלל מרצד בין האצבע לאגודל, “איזה עם מטומטם, מזל שהם לא הולכים לקלפי”.
ובכל זאת, חיפושיות הן לא פראייריות, ובין מחוש למשנהו, היית יכול לראות את הגלגלים זזים כאומרים: “חכה, חכה, היום עוד לא רחוק ונבוא איתך חשבון”. אבל, אני, מה אני קשור במלחמה של יוסק’ה פור הזקן בקטנטני הטבע. אני בכלל הייתי בא לשדה כדי להתרחק מההמולה, מהרעש. והוא מצידו, מנצל את הטרף הקל בעל האוזניים שנחת בכפיו ומכלה בי את בדידותו. עכשיו לך תשתחרר מהטיפוס הזה.
ברקע המכוניות מפקיעות עם כל שנה שעוברת עוד מטר רבוע מהעולם שלו, הכביש הראשי ואיתו ההבטחה הבלתי נמנעת שהנה הרעש של הבחוץ גובר וגובר ותכף משתלט. והוא עומד במרכז הפרדס עם תפוז ביד, ומביט בחיפושיות שלו בדאגה. אדם אחר אולי היה מתקומם לנוכח הפלישה הבלתי נסבלת לטריטוריה שלו, אולי הופך כמה שולחנות בעירייה, אבל אצלו היה זה רק עניין של כמה מעלות פחות בחיוך ועוד כמה קמטים בפנים שבין כה וכה כבר התהוו למעין מפה חרושה ופתלתלה של אירועי חייו. באיזשהו שלב נחתה בחיקי ההבנה שבכלל לא אכפת לו מהתפוזים בפרדס, מהירקות שטיפח או אפילו מהצריף הישן שבו בילה כמעט חצי מאה. כל מה שנשאר לו היו החיפושיות והקרבות הקטנים מולן, אלו שהוא ידע בדיוק איך לנהל. מלחמה שהוא נועד להפסיד בה, שתבטיח את חיי הנצח שלו בבטנם הקטנטנה של אויביו המרים.
לפעמים אני מתחרט שלא שאלתי אותו יותר מדוע ויתר על חברתם של ההולכים על שתיים, ולמה החליט להידבק דווקא אליי. בכל זאת, לא מעט נוכחים מוזרים פקדו את השטח העצום שהופקד בידיו. בטח ידע גם את חידת מפגשם השבועי של משה מזרחי, בעל דוכן הספרים הקירח, ודינה פלוטניק הג’ינג’ית היפה, הצעירה ממנו. מה היה בו במזרחי המתפורר והנשוי שדינה הרווקה והיפה בחרה דווקא בו, שולחת לשאר חיוך קר כקרח. הוא בטח ידע את התשובה.
והאם זה נכון שאשתו רדקה, שהייתה מושא הפנטזיה של כל צעירי היישוב חד-עם, נטשה אותו ערב מלחמת העולם השנייה עם ילדיהם וחזרה למולדתה. אותה אישה שמשכה אותו לכאורה מכוכבותו כסולן תזמורת הכליזמרים הבוהמיינית בעבור חיים בכנען שוחרת המגפות. האם זה נכון שהורד בכוח מהספינה אל השאול על ידי מלחים בריטים שידעו איזה הווה מחכה לו בביתו שבנכר. האם זה נכון שכשהמכתבים פסקו מלהגיע, הוא החל לחפור בורות מוזרים באדמה.

פרוזה

גלידה מרציפן

שמואל מוניץ

שנאתי להסתובב בחוץ בקיץ. הרגשתי שהשמש חורכת את העור שלי, כך שתכף אני מעלה עשן ונצלה. חמקתי אל תוך חנות מוצרי חשמל כדי להתקרר. התיישבתי בכורסת עיסוי מצופה ניילונים והתנשפתי.
“אתה מחפש משהו?” שאלה אחת העובדות בחנות. היה לה שיער ברונטי ארוך מאוד ונמשים.
“לא. סליחה, פשוט רציתי לברוח מהשמש בחוץ, וראיתי שממוזג כאן”, מלמלתי והתחלתי לצעוד אחורה לכיוון היציאה.
“אתה לא חייב ללכת”, צחקה. “גם אני נמסה בשמש. השמש הזאת של אוגוסט”.
“אוגוסטוס הארור. אבל יוליוס היה גרוע לא פחות”.
“אתה לומד היסטוריה?” שאלה.
“לא. פיזיקה”.
“אה”, אמרה. היא עמדה להסתובב וללכת לצד השני של החנות. “מצטערת”, משכה בכתפיה, “לקוחות”.
מאוחר יותר הצטערתי שלא לקחתי ממנה מספר טלפון. לפחות הספקתי לקלוט את השם שהיה רשום על התג שלה: איילת. כתבתי את הפרטים שאני יודע עליה על פתק.
לפנות ערב אנדריי התקשר. התברר שבימים הקרובים הוא בארץ. הוא רצה להיפגש, גם שגב הוזמן. “נשב על פיצוחים מול יורוספורט, נשתה בירה, כמו בימים הטובים…” אמר בנימה נוסטלגית. לא הבעתי התנגדות.
אנדריי היה קלע מקצועני. הוא השתתף בתחרויות קליעה ברובה אוויר, במצבים שונים, למרחק חמישים מטרים ולמרחק מאה מטרים. זו הייתה מסורת משפחתית – אבא שלו הוא קלע עבר שייצג את ברית המועצות בשתי אולימפיאדות, ודודתו של אנדריי הייתה גם כן קלעית מצטיינת. בינתיים חיכו כולם שאנדריי יעשה את הפריצה, את התחרות המוצלחת שתזניק אותו קדימה.
לעומתו היה שגב הרבה פחות, איך לומר, ממוקד במטרה. רוב הזמן היה מובטל והתפרנס מההורים העשירים שלו שהיו כרישי נדל”ן. לאחרונה עבר דירה. אני ואנדריי עזרנו לו לסחוב חלק מהרהיטים ולהעביר אותם לדירה החדשה. בזמן האחרון היה בודד מאוד. אני חושב שהוא קיווה, וגם אני קיוויתי, שהדירה תוביל אותו להתחלה חדשה.
באותו ערב ישבנו אצל אנדריי מול הטלוויזיה. ביורוספורט שידרו משחק פוקר, ומפני שאינני מבין כל כך בפוקר התחלתי להשתעמם תוך זמן קצר. אנדריי היה מארח איום ונורא, והוא הודה בכך בכל הזדמנות, כאילו זה הטבע שלו ואין מה לעשות. “מצטער שלא הבאתי גרעינים או בירה”, אמר. “יש קבנוס במקרר, אם אתם רוצים”. בשלב מסוים קם והוציא מהמזווה בקבוק ויסקי, אך לא הציע לנו לשתות. הוא סידר את שערו הגולש מאחורי האוזניים, כך שהיה אפשר לראות את העגיל הכסוף באוזנו הימנית.
אחרי זמן־מה מול המסך איבדו גם שגב ואנדריי את הקשב. אנדריי שתה במהירות מרשימה. “אתם לא מבינים את מי ראיתי היום”, אמר. “זוכרים את עומרי קרמר? ראיתי אותו היום במרכז המסחרי. מסתבר שהוא סטודנט בטכניון, הייתם מאמינים? האידיוט הזה. ממזר אידיוט”.
“טיפוס נשכח”, אמרתי. “מה הוא כבר עשה לך?”
“סתם אידיוט. ‘מה אתה עושה היום’ הוא שואל אותי. ‘קליעה? ברובה אוויר? מה אתה אומר. לא ידעתי… וממה מתפרנסים?’ ככה הוא אמר. ממזר דפוק”.
“זה כל הסיפור?” שאל שגב.
“מה אתה מדבר? יש לנו חשבון ארוך. לכל אורך כיתה י’ הוא ירד לחיי ועשה לי את המוות בגלל העגיל”.
“ברצינות?” חייכתי. “אתה עוד זוכר לו את זה? זה היה לפני שש שנים”.
“מעניין לי את הסבתא שזה היה לפני שש שנים. דבר כזה לא שוכחים. כל יום הוא היה מחכה לי, ליד השער. ‘חושב שאתה מגניב, רוסי קוקסינל?’ הוא היה אומר לי. ככה, פותח את הג’ורה שלו”, אפשר היה לראות שהוא כבר שיכור. לרגע המבט הזועם בעיניו התחלף במבט נוגה. “אני לא אשכח את זה”.
הקפתי אותו בזרועי כדי לתמוך בו ולדאוג שלא ייפול מהספה.

כשבאתי לחנות למחרת באותה השעה, איילת לא הייתה שם. שאלתי בחורה אחרת שעובדת במקום לאן היא הלכה. היא נעצה בי מבט מבעד למשקפי הענק שלה. “היא בחופש היום. תבוא מחר בצוהריים”. יכולתי לראות שהיא מסתכלת עליי באופן מוזר. מה שמצא חן בעיניי אצל איילת, כבר בהיכרות הקצרצרה שהייתה לי איתה, היה שהיא לא הביטה בי במבט שמסגיר את העובדה שאני חריג בעיניה. היא פנתה אליי כאחד האדם.
אחר הצוהריים אנדריי התקשר אליי. “מצטער על אתמול, אני מקווה שלא עשיתי הרבה שטויות”, אמר.
“שטויות, זה שום דבר. באמת”.
“אני אמור לחזור לאימון. רק רציתי לוודא שאתה לא כועס עליי”.
“למה שאכעס? לך, לך לאימון. אין בעיה”.
אנדריי עלה לארץ בגיל שלוש, והעברית שלו הייתה טובה יותר משל רוב הישראלים שאני מכיר. את העברית של שגב, לעומת זאת, לא יצא לשמוע הרבה בזמן האחרון. מאז שהמ”כ שלו התעלל בו בטירונות הוא הפך להיות שקט ומופנם הרבה יותר. לא שאלנו שאלות על מה שקרה שם בדיוק. היה ברור שזה נושא רגיש. אני מניח שלכל גבר יש את סף השבירה המנטלית שלו; בטירונות עבר שגב את סף השבירה הזה.
הרבה לפני הגיוס חלמנו להקים להקת רוק. אני על הקלידים, שגב על הגיטרה ואנדריי על התופים. היה אפילו שם שהצעתי ללהקה שלנו, “גלידה מרציפן”. מתישהו בדרך זנחנו כל אחד את הנגינה והעלינו חלודה.
כשחזרתי לחנות למחרת בצוהריים ראיתי את איילת מתרוצצת בין לקוחות, יפה מתמיד. נעלבתי מעט כשלא ניגשה לומר לי שלום. ניגשתי אליה בעצמי. “מה שלומך?” שאלתי.
“הו, שלום. הפתעת אותי. חם לך שוב?”
“לא. דווקא באתי בשבילך”.
היא עצרה לרגע וסימנה לי לבוא הצידה. “זה כבר מתחיל להטריד”, לחשה. היא ראתה שאני מתחיל להילחץ וצחקקה. “סתם, נו, אני מסיימת כאן בשבע”.
“ניפגש במדרחוב?”
החלפנו פרטים במהירות. היא הייתה צריכה לחזור לעבוד. “רגע!” קראה רגע לפני שיצאתי. “איך אמרת שקוראים לך בכלל, בן אדם?”
“אביתר”, אמרתי.
היא הגיעה למדרחוב באיחור, כשהיא לובשת חצאית אוורירית וחולצה אחרת מזו שהיא לבשה בצוהריים. “סליחה על האיחור. אני מקווה שלא נשרפת בינתיים…”
“לא, השמש כבר חזקה פחות “.
סיפרתי על עצמי, על הלימודים והעבודות המזדמנות ועל הנגינה שזנחתי.
“אתה יודע פסנתר?” אמרה, “אני ניגנתי על גיטרה בס, עד לא מזמן”.
“מה קרה פתאום?”
“הייתה לי להקה, אבל זה לא הסתדר. להקת בנות, היינו נורא מגניבות. הופענו ביום הסטודנט לפני שנתיים. מתישהו כל אחת הלכה לכיוון אחר”.
יכולתי להרגיש באוויר תחושת החמצה. הנחתי שכל מוזיקאי מוכשר שלא עוסק במוזיקה מרגיש כך.
בערב קבענו, החברים, להיפגש אצל שגב. הוא סיפר שיש לו הפתעה להראות לנו. שגב ישב בסלון והחזיק בידיו בעל חיים קטן, ארוך ופרוותי. כשהשתחרר מאחיזתו של שגב, אפשר היה לראות אותו ביתר פירוט: רובו היה שחרחר, חוץ מהפרווה הלבנה סביב האף והאוזניים הקטנות והמעוגלות. היו לו רגליים קצרות וזנב ארוך.
“מה זה?” שאל אנדריי בתמיהה.
שגב הכריז, “תכירו את חֶמִי. הוא חָמוֹס”. חמי רחרח אותנו, ואחרי שהתיישבנו תפס מקום בספה ליד אנדריי. אנדריי לא אהב את זה, בלשון המעטה. הוא נגע בו בחשש. “הפרווה שלו דוקרנית”, אמר.
“זו פרוות הקיץ שלו”, אמר שגב. ישבנו כמה רגעים עד ששמתי לב לריח. “אוי”, אמר אנדריי והשתעל באופן מוגזם.
החמוס זינק ועבר לשבת על שגב. “הוא שם לב שאתה לא אוהב אותו. תראו איזה יצור חמוד! איך אפשר שלא לאהוב אותו?” שגב ליטף את בטנו של החמוס. “מה זה משנה איך הוא מריח? מתרגלים”. אני ואנדריי החלפנו בינינו מבטים. הרבה זמן לא ראינו את שגב נקשר ככה למישהו. ביני לבין עצמי ידעתי שזו עוד דרך להפיג את הבדידות. לכל אחד מאיתנו היו ניסיונות, נואשים לעיתים, להפיג את הבדידות הזאת. מזל שלפחות היה לנו זה את זה.
“מה זה שם? הכנת לו ארגז חול?” שאל אנדריי.
“איפה אתה רוצה שהוא יחרבן? על השטיח?” ענה שגב בעצבנות.
שגב ואנדריי המשיכו לפטפט ביניהם ואילו אני שקעתי במחשבות.
“אביתר? אתה איתנו? כדור הארץ לאביתר… הוא כנראה חושב על הקוונטים שלו”.
“דיברתם אליי?” שאלתי פתאום.
“לא, איינשטיין, אלא מי?” אמר אנדריי.
“פשוט חשבתי על משהו, זה הכול”, אמרתי. “תגידו, אתם זוכרים את הלהקה שרצינו להקים? להקת הרוק שדיברנו עליה בתיכון?”
“כן, אני זוכר משהו כזה”, אמר שגב.
“למה זה לא יצא לפועל? למה שלא נלך על זה עכשיו?”
אנדריי נשען על הכורסה ונאנח. “מה פתאום נזכרת בזה?”
עבר רגע של דממה. “נו”, אמרתי, “בואו נחזור להתאמן. התגעגעתי לזה”.

בערב שלאחר מכן הצטופפנו במקלט; אנדריי שלף את מקלות התופים ושגב חיבר את הגיטרה למגבר, פרט על כל מיתר בנפרד וכיוון. אני עמדתי ליד האורגן. כשהיינו מוכנים אלתרנו משהו על בסיס שיר שכתבתי. “זה זוועה”, אמר שגב כשאנדריי יצא מהקצב.
“אני יודע, זה שיר גרוע”, אמרתי בייאוש.
“אפשר לנסות משהו שכולנו מכירים”, הציע שגב.
ניגנו חומרים של ברי סחרוף וגם את השיר הישן והאלמותי של דילן, Blowin’ In The Wind. בכמה דרכים על הגבר לצעוד, לפני שתקרא לו כבר איש? הייתי אומר בתרגום חופשי. כולנו שאלנו את עצמנו את השאלה הזאת.
“לא, לא! חסר לנו משהו. אנחנו צריכים גיטרה בס”, אמרתי.
“נתחיל לחפש בסיסט עכשיו? תקשיב, אביתר, אין לי כוח לכל זה”, אמר אנדריי וקם מהמושב שמאחורי מערכת התופים. “נראה לך בכלל שיהיה לי זמן לנגן איתכם, עם כל הטיסות והתחרויות והבלגן? זה לא ריאלי”.
“בוא ננסה, מה יש לנו להפסיד?” דחקתי בו.
“אם מחפשים בס, יש לי בסיסט טוב. קוראים לו שולמן, שירת איתי ביחידה. אני יכול לדבר איתו”, אמר שגב.
פתאום נפל לי האסימון. “לא, לא, אני מכיר בסיסטית טובה יותר. אני אדאג לזה. תאמין לי, היא הכי טובה שיש”.
“בחורה? טוב, אם אתה אומר”, הפטיר שגב.

“להקת בנים? נשמע לי מוזר”, הייתה התגובה הראשונה של איילת.
“נו, זו כבר לא תהיה להקת בנים”, אמרתי. “תבואי לחזרה אחת, מה כבר יקרה?”
“בסדר”, אמרה וחייכה, “אבל רק בשבילך”.
הרגשתי כאילו היא הסכימה לעשות לי טובה. לא ממש היה לי אכפת כל עוד היא באה.
היא הגיעה למקלט באיחור הרגיל שלה, כשהיא לובשת חולצת לייקרה שחורה. היא הוציאה את גיטרת הבס שלה מנרתיק בד זול וחיברה אותה למגבר. ניגנו משהו, לקח לה זמן להשתלב.
אחרי שהיא הלכה אנדריי תקע בי מבט. “הכי טובה שיש?” סינן.
“מה?” התפלאתי. “לא אהבת?”
“בתור בסיסטית? תאמין לי, אביתר, משהו בה כנראה דופק לך את השמיעה המוזיקלית”.
משהו בתוכי צנח לשמע מה שהוא אמר, אבל לא נתתי לזה להפריע לי. מאוחר יותר התקשרתי אליה וקבעתי איתה שתבוא פעם נוספת לנגן איתנו, והיא היססה ואמרה שהיא רוצה לפגוש אותי מחר בארבע עיניים. אמרתי שאין בעיות, אבל בתוכי כבר החלו לצוץ חששות לקראת הפגישה הזאת.
“אז אתה יוצא איתה?” שאל שגב כשישבנו אצלו רגל על רגל וראינו פרק של “חברים”.
“איך אתה יודע?” שאלתי.
“בחייך”, צחק, “ראו את זה מקילומטרים”.
בהיתי באוויר לרגע, מחשב לעצמי מה עשיתי לא נכון בכל הסיפור הזה.
“איי!” צעק אנדרי פתאום, קם מהספה, נגע בישבנו ונשך את שפתיו. הוא זרק בזעם את הכפכף שלו במטרה לפגוע בחמוס. “הוא נשך אותי!” זעק. חמי הצליח לחמוק בזריזות מהכפכף. הוא הצטנף בקצה החדר, כאילו העמידו אותו בפינה בתור עונש. “תאמין לי, שגב, אני אירה בו! אני לא צוחק!”
“כשאתה אומר את זה אפשר להאמין לך”, אמר שגב בעוקצנות.
“מה אתה בכלל נותן לו להסתובב? למה הוא לא בכלוב?” שאל אנדריי בעצבנות.
“הוא חמוס”, הסביר שגב, “הם צריכים מרחב מחיה”.
“אבל למה על חשבוני?!”
“די, חבר’ה, בואו נירגע”, ניסיתי להרגיע את הרוחות. בסופו של דבר אנדריי התיישב, כשהוא עדיין זעוף ועצבני. אחרי כמה דקות של צפייה בטלוויזיה יכולתי לראות אותו מחייך בזווית הפה.

למחרת בצוהריים ישבתי בבית הקפה שבו קבענו. הסרתי את השעון המתכתי שלי והפכתי בו בידיי בחוסר סבלנות. כשהיא הופיעה סוף־סוף הבחנתי שהידיים שלי מזיעות.
“היי”, קראה לעברי ורציתי לגשת אליה ולחבק אותה. הספקתי לדבר איתה מעט על אתמול עד שהיא עצרה את שטף הדיבור שלי. “אביתר”, אמרה פתאום. ההבעה שלה בישרה שמשהו רע הולך להיאמר. “אני שמחה שמצאת בסיסטית, אולי זה מה שהיית צריך כל הזמן. אבל אני לא חושבת שאני מעוניינת בקשר הזה”, היא נגעה בלחיי והביטה בי שוב בהבעה מאוסה של רחמים מזויפים. “אני מצטערת”, אמרה, לקחה את התיק שלה והלכה.
בדרך משם עברתי בגלידרייה וקניתי לעצמי כדור של גלידה מרציפן. אני חושב שבין כפיות הגלידה ההיא מצאתי מעט נחמה.
כשהגעתי הביתה, לדירה הקטנה והמעיקה שחייתי בה, הורדתי חולצה. הנחתי את אצבעותיי על עיניי ונכנסתי לחדר האמבטיה, שהיה גם חדר השירותים היחיד בדירה. פקחתי את עיניי לאט. הבטתי טוב בבבואה שהשתקפה במראה. התמקדתי בפנים שלי: השיער הלבן, שנראה כמו שער שיבה, המשקפיים העבים שטשטשו את צבע העיניים החיוור, העור שהיה בהיר כל כך. בעבר צחקו עליי שאני פלורוסנט מהלך.
נאנחתי והתחלתי לבכות. לתומי חשבתי שהיא לא שטחית כמו אחרות. כמה תמים אני לפעמים.

באמצע הלילה הופעתי אצל שגב. “מצטער שאני נופל עליך. הייתי צריך לראות פנים מוכרות”, הסברתי.
“בסדר גמור”, אמר, ושמתי לב שהוא לא לגמרי לבוש, “רק תדפוק לפני זה, אם אתה לא רוצה שאקבל אותך עם בוקסר”.
“לא דפקתי? מצטער, לא שמתי לב. אני קצת הפוך היום”. הייתי קצת נבוך.
“לא נורא, שטויות. מה קרה?”
“מה כבר יכול לקרות? היא זרקה אותי. אני כבר לא יודע אם אי פעם מישהי תרצה אותי”, אמרתי בעצב והתיישבתי על הספה. “אתה לא מבין, זה לא נורא בכלל. זה פשוט הקש ששבר את גב הגמל. תגיד לי, מה יהיה איתי? אני תקוע. כל החיים שלי אני תקוע. בלי אישה ובלי קריירה ובלי עבודה”.
“מה אתה מקשקש? יהיה בסדר. אתה עוד תמצא מישהי עמוקה וג’וב יוקרתי, כמו שמגיע לך”, אמר שגב. הוא נשמע אמיתי וכן.
“אני מרגיש שהצבא תקע אותי. פתאום אני חושב על זה. יכולתי להיות היום עם תואר וקריירה ואולי אפילו נשוי פלוס. הקטע הוא שנתנו לי פטור. יכולתי לוותר על התקיעה הזאת! במקום זה הלכתי להתנדב כמו מטומטם. אתה מבין? בזבוז של שלוש שנים, רק כי פחדתי מה יגידו. עכשיו אני פוחד שאני אשלם על זה כל החיים”. לא יכולתי לעצור את הדמעות כשישבתי מולו. בהתחלה שגב לא ידע איך להתמודד עם זה. הוא טפח לי על השכם קלות. “אין טעם לבכות על זה עכשיו”, אמר, ונראה היה שהוא בורר את מילותיו. “גם אני מצטער על השירות שלי. אבל ככה זה עובד במדינה הזאת. תאמין שיהיה טוב. תקשיב, אביתר, אתה אחד האנשים המבריקים שאני מכיר. ברצינות. הלוואי שהיה לי שכל כמו שלך. אתה תראה, הכול יסתדר לך בסוף”. הסתכלתי עליו וחייכתי בקושי. אספתי את עצמי והלכתי לשטוף פנים בשירותים.
“אז מה?” אמרתי כשחזרתי לסלון, “כולנו נדפקנו בגלל הצבא?”
“חוץ מהספורטאי המצטיין שלנו”, ציין שגב.
“אתה חושב שהוא יגיע פעם לאולימפיאדה?” שאלתי.
“כן. אבל שם הוא לא יפגע ממטר”.
צחקנו ושתינו קולה ששגב הספיק למזוג לכוסות בירה גדולות.

מוקדם בערב אנדריי הופיע פתאום בדירה. הוא נראה עייף אך דרוך, כולו מזיע ומתנשף. “מה נשמע?” אמרתי לקראתו, “חכה, אני אביא לך מים”. אחרי שהבאתי לו כוס מים הוא התיישב בכיסא המרופד. חיכיתי בקוצר רוח שידבר כבר, כי נראה היה שמשהו דרמטי קרה. הוא שתה את כל המים בבת אחת וניגב את פיו. “יריתי בו”, אמר בשקט.
“מה עשית?!” התמלאתי בחרדה וחשבתי על חמי החמוס האומלל. דמיינתי אותו מתפתל מכאבים כשדם זורם מהפצע הפעור שהכדור ניקב בו.
“יריתי בו ברובה אוויר. אל תדאג, הוא יחיה. כולה פגיעה קלה”.
“רק כדי שאני אהיה בטוח – אתה מוכן להסביר על מי לעזאזל אתה מדבר?”
אנדריי גיחך. “עומרי קרמר, הממזר ההוא. ראיתי אותו שוב אתמול, אני חושב שיש לו מישהי כאן בעיר. בכל מקרה, לקחתי היום את הרובה והחלטתי לעקוב אחריו. צלפתי מתוך קרוון נטוש. בשכיבה, חמישים מטר, בום! ישר באוזן ימין. פגע בול בתנוך”. הוא עצם אחת מעיניו ודימה כאילו הוא מחזיק בידיו את הרובה ויורה.
הרגשתי הקלה גדולה. מה קורה לי? חשבתי. חיה חשובה בעיניי יותר מבן אדם? מתי בדיוק הספיק החוש המוסרי שלי להשתבש?
התבוננתי באנדריי ולא ידעתי מה בעצם אני אמור להגיד. “מה אתה מתכוון לעשות עכשיו?” שאלתי.
“אה, אני טס עוד מעט לגרמניה. יש תחרות של סבב גביע העולם”.
“וואו. מהיר. המזוודות ארוזות?”
“בטח. הכול מוכן”.
התחבקנו חיבוק ידידותי. “שיהיה בהצלחה, אחי”, אמרתי. לא ידעתי שוב מה להגיד. “אתה פסיכי לגמרי”, התחלתי לומר, אבל הרגשתי שאני נחנק מדמעות של צחוק.

פרוזה

הנסיעה

אורלי עסיס

אנחנו לוקחים חדר במלון קנגסהאר, קרוב למרכז קטמנדו. השעה מאוחרת ונפאלי קטן מידות תולש את מזוודותינו מידינו וממהר לקחת אותן במעלה המדרגות. דורון מביט בי ואז במטען המתרחק ושוב בי, ואני יכולה לראות אגלי זיעה נקווים במרכז מצחו. בספרי ההדרכה כתבו שנפאל היא “פנינה תיירותית בוהקת”, “גן עדן לטיילים”, ואחד הספרים שבתיה נתנה לדורון אפילו הבטיח ש”בנפאל תחוו את ירח הדבש שמעולם לא היה לכם”, אבל פה, בסמטה הצרה והמצחינה המובילה לפתח המלון, המילים נשמעות כמו זמזום בשפה אחרת, חסרת פשר. גם מילותיה של בתיה עתידות להישכח בשעות שאחר כך: “תטיילו הרבה. תחזיקו ידיים גם כשלא יתחשק לכם. תכירו אחד לשני דברים חדשים. תכתבו יומן נפרד ויומן משותף: מה עשיתם מהבוקר עד הערב. האם כעסתם אחד על השני. האם שימחתם אחד את השני. מה תוכלו לשפר ביום הבא. תעשו מאמץ גופני ביחד (היא ממליצה על טרק הפון היל שאורכו חמישה ימים אבל יש גם מסלולים קצרים יותר. היא מפנה אותנו לסוכנות טיולים מקומית), תחלקו את המשימות במסלול. אתה (היא פונה לדורון) תנווט, את (היא מביטה בי) תקבעי את הפסקות המים והאוכל, אתה תצלם, את תקבעי איפה ישנים בלילה. הכי חשוב”, היא מדגישה, “זה שתנועו ביחד ושתשאירו את כל ההרגלים שלכם מאחור”, ודורון כותב בדייקנות על גבי הדף ומהנהן נמרצות. אז היא גם מבקשת שדורון יתקשר פעם ביום בשביל לספר לה מה קורה, בכל זאת הוא המאומן שלה ולא אני, ורוכנת קדימה כדי לאסוף את הצ’ק האחרון לפני הטיול. היא בטוחה שנצליח.
בקבלה אנחנו מקבלים את המפתחות לחדר בקומה הראשונה. הפקיד מזדהה כסוראיה, מחייך חיוך רחב ובאנגלית רצוצה מדבר בשבחו של החדר, “ביוטיפול רום, ורי ורי נייס קלין”, ודורון לוחץ את ידי, אני סופרת שזו הפעם הראשונה מאז שירדנו מהטיסה, ולוחש באוזניי שאנשים פה נחמדים הרבה יותר ממה שהוא דמיין. סוראיה מספר שלפעמים יש הפסקות חשמל יזומות של הממשלה, ושלעיתים רחוקות קווי הטלפון קורסים. באור העמום הבוקע מהמנורה שעל השולחן אני רואה את שפתיו זזות. אני חושבת על דורון ועליי יושבים באפלה, לאור נר, מסתכלים בשתיקה זה בזה ומחכים לשובו של האור, ואז מרגישה את מרפקו של דורון ננעץ בעצמותיי. “רחל”. “רחל, הוא מדבר איתך”. שפתיו של סוראיה כבר אינן נעות, וחור קטן נפער ביניהן במין ציפייה. “הוא שואל אם תרצי לעשות טיפול יופי. לאימא שלו יש מכון פה ליד”, דורון אומר. וסוראיה מוסיף, “ללקוחות שלנו יש 30 אחוז הנחה”.
הלילה הראשון אינו דומה לאף לילה שחוויתי בחיי. מוזיקה מסורתית חזקה בוקעת מהמסעדה ממול, ועדיין אני מצליחה לשמוע את נשימותיו הקצובות של דורון, שאינו מתהפך כלל. שעה קודם לכן, הוא נכנס לחדר, משך אותי בידו, הביט בקירות הדהויים, שלף את כלי הגילוח מתיקו ונכנס לחדר האמבטיה. “יפה פה, לא?” הוא צעק מבפנים, ואני ניסיתי ללכוד נחיל של נמלים שטיפס במעלה המיטה.
דורון נאלם ברגע שהניח את ראשו על הכר. אני מחכה שישקע בשנתו, נושפת רכות על פניו ואז מתרוממת ונכנסת לחדר האמבטיה. במטליות לחות אני מנגבת את המראה המתנדנדת התלויה מעל הכיור, את האסלה ואת זגוגיות החלון המאובקות. על הרצפה אני שופכת מים עם סבון כלים וגורפת עם יעה חבוט שמצאתי באחד הארונות. את הכריות והשמיכות אני מנערת במרפסת. מתוך החדר נשמעת אנקה קלה, ואז חרחור ושוב דממה. אני מוצאת מטאטא במסדרון החשוך, מנקה איתו בפינות החדר ומתחת למיטה ומסירה בעזרתו את קורי העכביש שנטוו על תקרת חדר האמבטיה. את השטיח אני מאווררת על אדן החלון, ואז אני שומעת קול של טפיפות רגליים בוקע מהמסדרון. אני מציצה החוצה ומבחינה בצללית מתרחקת. אני שבה לחדר, זורקת את המטליות בפח הזבל, נשכבת לצידו של דורון ומתכסה בשמיכה. המוזיקה דעכה, נשימותיו של דורון התגברו. עד הבוקר איני ישנה.
בבוקר סוראיה עומד מעל מיטתי. “בוקר טוב רהל, בעלך ביקש מגבות”. הוא מניח את המגבות על השידה ונשאר לעמוד. אני מתבוננת סביבי ורואה שאור השמש שוטף את הרהיטים, הצד של דורון במיטה ריק, ופח הזבל רוקן. מהמסדרון אני שומעת שברי משפטים. “צריך ללכת להחליף דולרים”, “עיר מאוד צבעונית”, “רחל ישנה… להעיר אותה… בסדר”. סוראיה מעביר את מבטו מהמסדרון אליי ומחייך חיוך דק. “דורון אוהב לדבר בטלפון”, הוא אומר, “ככה זה אתם המערביים”, ואז מביט בי כמחכה לאישור כלשהו. אני מניעה את ראשי בתנועה אלכסונית. הוא מהנהן, מסתובב ללכת וביציאה מהחדר נעצר ובטון מבויש אומר, “יש חומרי ניקוי בקבלה”.
דורון מספר לבתיה שאנחנו נהנים. היא שהמליצה לנסוע לתאילנד, כי תאילנד היא ארץ זוגית, ארץ שטובה לשיקום מערכות יחסים. “מה זאת אומרת?” אני יורה לעבר דורון, והוא מסביר לי שלפי תורת הקואוצ’ינג יש ארצות הטובות להישרדות, יש ארצות הטובות לבניית אופי, יש ארצות הטובות להתגברות על דיכאון ויש ארצות למערכות יחסים. זה עניין המוכיח את עצמו, הכול מגובה בסטטיסטיקות, לבתיה יש מפה במשרד עם החלוקה ואני יכולה לבוא ולראות. אחרי יומיים דורון מציע את הודו. הוא חושב שהוא הגיע לשלב שבו הוא צריך למרוד בבתיה, להמרות את פיה, שזה שלב טוב וחיובי, ואני אומרת לו שגם אנחנו הגענו לשלב הזה, ומתעקשת על נפאל ואיני מרפה. “אל תתחכמי”, הוא מטיח בי ומתקשר לבתיה כדי לספר לה כיצד הגבתי. “בתיה מבקשת להיפגש איתך”, הוא מודיע לי שבוע אחרי כן, ומגחך, “היא בדרך כלל לא נפגשת עם הנשים של המאומנים שלה, אבל היא הרגישה שמדובר במקרה יוצא דופן”. בפגישה שתינו ישובות זו מול זו ופוכרות את אצבעותינו. “אז החלטתם לנסוע לנפאל”, היא אומרת. “כן”, אני משיבה. “אני מבינה שיש לך הסתייגויות מהטיפול של דורון”, היא אומרת. “אני תומכת בו במה שיבחר”, אני משיבה. “ובכל זאת, דורון מדווח שחל ריחוק מסוים ביניכם מאז הטיפול ובכלל”, היא אומרת. “מסוים”, קולי רועד ועיניי מחפשות בחלל נקודת אחיזה.
דורון מספר לבתיה שאנחנו נהנים. שהשירות אדיב, שהחדר נקי, שרחל משתפת פעולה. אני יושבת מול הטלוויזיה שבחדר, ושומעת בחצי אוזן שהוא שואל אותה אם כדאי להישאר בעיר הגדולה או לנסוע לכפרים הקטנים, ואז מהמהם מספר פעמים. השיחה מתנתקת, דורון צועק לתוך המכשיר, “הלו, הלו, הלו, את שומעת אותי”, ואז אני שומעת את צעדיו המתרחקים ואת קולו הגווע במרחק, “אקסקיוז מי, קן יו פליז… ”
על השידה, מעל ערמת המגבות, אני מבחינה בכרטיס קטן וצבעוני. “יו אר א ביוטיפול וומן”, זועקת הכותרת באנגלית על גבי הכרטיס, ומתחתיה כתובת בנפאלית, מספר טלפון, והבטחה ל-30 אחוזי הנחה. אני מכניסה את הכרטיס לכיס, מתקרבת לחלון ומסיטה את הווילון. קטמנדו גדולה, צפופה, בתיה נמוכים ואפורים, בליל צליליה מרעיש באוזניי – ריקשות ורוכלים ומוזיקה וטרקטורים וצעקות ילדים. ממרחק, בצורתה, היא נראית כמו חזה של אישה, אך חזה נפול קצת, מדולדל. אני עוברת באצבעי על גבי הזכוכית, סביב קווי המתאר. “יו אר א ביוטיפול וומן”, אני לוחשת.
דורון חוזר לחדר בשאט נפש. “השיחה עם בתיה התנתקה”, הוא מודיע לי. “דיברתי עם סוראיה מהקבלה, והוא אומר שהקווים קרסו”. אני מושכת בכתפיי והוא מתעקש, “אין לך מה להגיד? זה נשמע לך הגיוני?” “זה המצב בנפאל, אנשים חיים ככה כל הזמן”, אני משיבה, ודורון מתקרב לחלון ומסנן, “זו בטח לא פריז”. “בוא נכתוב את היומן המשותף שבתיה אמרה לנו”, אני מציעה, ודורון מביט בי במבט מפוזר, ואז מתרצה, “כן, בואי נעשה את זה”. אנחנו מתיישבים זה מול זה ומציעים התחלות, “הגענו בלילה אחרי עיכוב בטיסה”, “לא, לא, תמחקי את העיכוב בטיסה, זה לא מהותי”, דורון אומר, “הגענו ב… הגענו לתוך הלילה… הגענו לקטמנדו ביום שני בלילה… הגענו בדמדומי יום שני… ” בשעה החולפת אנחנו מצליחים להסכים על שלושה משפטים ברורים, עם נושא ונשוא וקשר של סיבה ותוצאה, ודורון מחייך ומוציא סיגריה ורוכן קדימה בשביל להדליק את שלי, וידי מגששת אחר ידו, ולפתע נשמע קולו של סוראיה, “הקווים חזרו”. דורון ואני מרימים את ראשינו מהדפים ומבחינים בו עומד בכניסה, מעט נבוך, ידיו בכיסים, ממלמל, “אפשר להתקשר עכשיו”. דורון מביט בי, לרגע דממה, ואז טופח על כתפי וקם במהרה, מודה לסוראיה ויוצא מהחדר, ובמשב הרוח שמעוררת תזוזתו שני דפים מתעופפים לרצפה.
סוראיה ממשיך לעמוד בצד החדר. אני יושבת על המיטה ושומעת את נשימותיו הסדירות, ואז מרימה את ראשי ומביטה בו בשתיקה. הוא מתקרב, מתכופף על ברכיו, ואני עוצמת את עיניי ומדמיינת שהוא הולך להסיר את נעליי בזו אחר זו, ואז להרים את רגליי ולפשוט אותן על המיטה, ומיישרת את הקרסוליים בשביל להקל עליו את המלאכה. כשאני פוקחת את עיניי, מבטינו מתלכדים שוב והוא לוחץ את ידי ביד רפויה. “ביוטיפול וומן נו קריי”, הוא לוחש ויוצא מהחדר.

פרוזה

זוג יונים

יעל גידניאן

היא פקחה את העיניים בבת אחת והסתכלה סביב, בלי להניע את הראש, אוספת מידע על מצבה. היא מצאה שהיא בחדרה, קרני השמש הנעימות שחדרו בעד החלונות שידרו עליצות ונועם, אביב. מיששה את הכותונת העייפה, הציצה בשעון. סוף סוף סובבה ראשה ימינה כדי לאשר שהוא אינו במיטה.
“השם”, נאנחה בקול רם ולא יציב. הוא לא הופיע אבל העובדת הזרה כן. בוקר טוב, אמרה במבטאה המוזר ועזרה לסבתא להתיישב במיטה, הלבישה אותה בשמלה נקייה וסייעה לה בהתארגנות הבוקר. לאחר מכן הובילה אותה באיטיות אל פינת האוכל ושם הגישה לה תה חם. סבתא המתינה בחוסר עניין לארוחת הבוקר שלה ובינתיים כרסמה שקדים וצימוקים מאובקים שעמדו בקערה על השולחן. אחר כך קיבלה חביתה וקצת לחם עם גבינה, אכלה מה שאכלה ופנתה לעבר הספה הגדולה. כשכמעט הגיעה נזכרה פתאום, “טלפון”, אמרה ביובש לעובדת וזו הביאה את הטלפון האלחוטי והניחה על הספה, לצד עלוני שבת ישנים.
סבתא הסבה בכבדות על הספה הגדולה. “איי איי איי, השם”. היא הביטה מהחלון וראתה על גג הבניין הסמוך את חברותיה היונים. אגש להאכיל אותן, חשבה, וכשהביטה לכיוון החלון שלהן, נזכרה ונשארה לשבת. בחלון הזה האכילה במשך עשרות שנים יונים שמנות ונאמנות שהיו מגיעות כמה פעמים ביום לקבל את ארוחתן: שאריות של אורז פרסי משובח שנאסף מצלחות של ילדים, נכדים והרבה הרבה אורחים. כשהיו מגיעות הייתה מסדרת להן את האורז במגשים בחלון של המבואה ומתבוננת בהן אוכלות. היונים מצידן היו משאירות לה לעתים מנחת תודה, ביצה קטנה, והיא הייתה מכינה מזה חביתה לנכדים המסוקרנים.
היונים לא היו קליינטיות בלעדיות. היא עצמה עיניים והרהרה בימים אחרים, כאשר היו שניים. ביתם היה פתוח לכל אורח, ומי לא רצה להיכנס? במוצאי שבתות, הבית היה מתמלא פתאום אורחים. אחיה ואשתו, ילדיו והעובד שלו במכולת, שכן מטהראן שהיה בסביבה, השכנה מדירה 14, שני חברים מבית הכנסת ועוד ועוד, כל אלה בנוסף לילדים שעשו את השבת בביתם. הכיסאות היו מסודרים בין הספות, בסמוך לקירות הסלון, וכך היה נוצר מעגל גדול של אורחים, שלא הפסיקו להגיע. הוא היה יושב ומשוחח עם האורחים, מחייך את החיוך היפה שלו. היא הייתה עומדת במטבח, מקלפת פירות בחריצות ומסדרת את התקרובת בידיים מיומנות. הנכדים הצעירים היו מובילים לסלון קעריות עם צימוקים, שקדים, פירות טריים ודברי מתיקה מעשי ידיה, עוברים בין האורחים, אחד אחד לפי הסדר, ומשדלים אותם לטעום מהכול ולא להחסיר דבר.
“היו ימים…” אמרה לעצמה במרירות. את הקשר האמיץ עם היונים נאלצה להפסיק אחרי ששכנים מחו על הלכלוך בחלונותיהם. את הקשר איתו הפסיק מלאך המוות בכבודו ובעצמו. הילדים, הנכדים…? הוגיעה את מוחה. היא נטלה את הטלפון לידה וצלצלה למשרד של בכורה האהוב עליה, שאיתו שוחחה מדי בוקר. קול אישה בקע מהשפופרת. “אליהו?” שאלה משועשעת, ספק מוטרדת, “הוא יצא לפנסיה, הוא לא עובד פה כבר. תרשמי את המספר שלו, טוב?” היא רשמה את המספר. ואז הוסיפה לשבת, מבולבלת, הטלפון בידה. יונה אחת התקרבה לחלון הגדול בסלון, התיישבה באדנית הפרחים החרבה והציצה פנימה. “יונה, יונה”, זימרה לה סבתא בלצון, “איפה חבר שלך? יונה?” היא דימתה לחשוב שהיונה והיא חולקות גורל משותף. גם היא והוא היו פעם זוג יונים. למרות זאת נשארה לבד. היונה הביטה אנה ואנה, אחר התחפרה קצת בתוך האדנית.
כעבור זמן קצר הופיעה עוד אחת, הצטופפה איתה באדנית הצרה, עד שקשה היה להבחין בין כנפיהן. הן המריאו יחד ועפו הרחק משם. “איי איי איי”, אמרה סבתא, “איי איי איי”.