"אין ניאגרות כתומות", קבע בנחרצות יוסי, קבלן האינסטלציה שהזמנו לעבוד בביתנו החדש. רועי הביט בי בייאוש, הבטתי בו בחזרה בעיניים נחרצות: אם אין, אז יהיו! נצבע, נרסס, נדביק, נצפה, זה לא ממש משנה, הניאגרות יהיו כתומות, בדיוק כמו השפריץ החיצוני, הפורמייקה של ארונות המטבח, המשקופים, הדלתות, ארונות הבגדים, שולחנות הכתיבה, הספריות, המדפים, אפילו הקולבים למגבות במקלחת יהיו כתומים. כך החלטנו וכך יהיה. הבית הזה יהיה כתום! לגינה כבר הזמנתי שני עצי תפוז ושתילי ורדים כתומים. במפעל הלבנים הודיעו כי תמורת סכום זה או אחר גם האבנים המשתלבות בשביל הגישה יהיו כתומות. מתקין הדלתות המתרוממות בחניה כבר עשה בעבורנו חיפוש והזמין במיוחד שער כתום מתרומם, ובמשרד הרישוי גבו רק אגרה כששינינו את צבע הרכב הלבן ל"כתום-התנתקות" (שלא יחפשו איזה רכב בגוון אפרסק) אז הניאגרות לא יעצרו את הפרויקט. לא הם ולא היוסי הזה.
"אולי תוכל לברר", ניסה רועי לבקש, "אולי להזמין בחו"ל או ייצור מיוחד בשבילנו?" "אין ייצור מיוחד לשלוש ניאגרות בבית", "ארבע", תיקן אותו רועי, "כבר כתבת לך שהוספנו חדר שירותים בקומה העליונה". "גם לא לארבע, ייצור מיוחד זה לא פחות מאלף חתיכות", יוסי הביט בנו כמנצח. התערבתי בשיחה: "יהיו לך אלף. יהיו לך אפילו אלפיים ויותר. רק תחשוב, אנחנו רק ההתחלה, יש עוד אלף שש מאות משפחות של מגורשים שלא בנו עדיין בית, ותחשוב על הילודה אצלנו והגדלים של המשפחות, זה לפחות שלוש ניאגרות בכל בית, ותאמין לי, כולם ירצו ניאגרות כתומות…" הוויכוח עם יוסי נמשך שעה ארוכה, גלש כרגיל לוויכוחים על פוליטיקה וכדורגל, ולבסוף סיכמנו שיחזור עם תשובה. כשיצא סימנתי סימן שאלה ליד "ניאגרות" ברשימה הארוכה שבמחברת, ובעמוד הבא הוספתי עוד ספריי כתום לרשימת הקניות. זה בטח לא יהיה מיותר…
רועי ואני הבטנו עייפים זה בזה, מעולם לא חלמנו שעיצוב הבית יהיה מלאכה קשה כל כך. הפגישה הבאה הייתה עם האדריכלית הנהדרת שלנו, סוף סוף היא מצאה אומנית שמוכנה לצייר חול ים ודקלים מאחורי זכוכית במקום חלון במטבח. "ככה התרגלתי לבשל", אמרתי לה בפגישתנו הראשונה. לא צריך חלון, באמת, הרוח כאן לעולם לא תוכל להיות רוח ים אמיתית, כזו שמביאה עימה ניחוחות של שלווה, שנכנסת לתוך הגוף וממלאה את כל כולך בתחושת האין-סוף של הים, בחוף היפה ביותר בעולם. כאן נתקין מאוורר וקולט אדים, נסתדר, אבל על הנוף אני לא מוותרת".
בהתחלה רועי חשב שאני משוגעת. בית כתום? לא בא בחשבון! הוא חלם על בית קטן מחופה באבן ירושלמית, כמו שהכיר בילדותו. כשגרנו בגוש קטיף הצטער כל העת על איסור הקבלן לחפות את הבית ההוא באבן ירושלמית. "אתה לא מבין?" שאל אז הקבלן בעברית מתובלת בערבית. "המלח מהים יוריד לך את כל האבן תוך כמה שנים". רועי התפשר אז ובדיעבד צחק שעל הבית הזה לא עברו מספיק שנים כדי שהמלח יוריד את האבנים, הדחפורים של צה"ל עשו את זה קודם…
בית כתום לא היה גם חלום חיי. כשבנינו את ביתנו בגוש עמד מול עיניי בית הורי במושב השכן, בית לבן עם גג אדום מוקף מדשאה ירוקה וגינה עמוסת עצי פרי ופרחים.
גם ביתנו שלנו היה כך, רק עצי הפרי לא הספיקו לצמוח לגובה, ואת ערוגות הפרחים מכסים כעת שברי הקירות שצבעתי בגוני פסטל שונים עם שברי חלונות הזכוכית הרבים שמילאו את הבית. הרי בית צריך להיות מלא אור, וחוץ מזה, עם נוף כמו כאן מי צריך תמונות?
מעולם לא חלמנו להתקין בחלונות סורגים (כתומים כמו בבית הזה, או בכל צבע אחר) ובטח שלא ביררנו מהי הזכוכית שמונעת מהרעש לעבור בצורה מקסימלית.
אבל כעת, כשצבעי הפסטל בבית ששם מעורבבים על החול, וכדי החרס שעמדו בגינה מקשטים בוודאי את ביתם של פטמה או סלימה, ואחרי תקופה ארוכה כל כך במגורים ארעיים הגענו סוף סוף לשלב התכנון והעיצוב – החלטתי שהבית הזה יהיה כולו בכתום.
רועי התנגד בכלל לבנייה. "הבית שלנו הוא רק שם. על חוף הים. כל דבר אחר הוא זמני, ארעי, ובדבר זמני אני לא מתכוון להשקיע כל כך הרבה כסף".
גם חברתי הטובה שגרה באחד מהיישובים ביו"ש ובנתה את ביתה ממש כשאנחנו בנינו, שאלה (בשיחת טלפון, כשהיא יושבת במרפסת הקומה השנייה) – את לא מרגישה בוגדת? לבנות בית במקום אחר? תחכי קצת, עוד מעט יחזרו, ואם לא, אז תכף יאשרו בנייה אצלנו. הרי בינינו, מה תגידי לילדים?
שכבתי ערה לילות שלמים במיטה, מתהפכת בין תחושת הבגידה לארעיות הזאת שלא נותנת לי מנוח, רציתי כבר מקום משלי שאוכל להשקיע בו בלב מלא… במקום מסוים בתוכי אני יודעת שזה לא יקרה, כל בנייה של בית תהיה ברגשות מעורבים, ומול תחושת הבגידה בער בי יצר ההנצחה והזיכרון, ואז עלה לי לראש רעיון הבית הכתום. בית שכל כולו כתום. שאיש לא יוכל לומר ששכחנו, שאיש לא יטען שישנה כאן בגידה, שאף אחד לא יחשוב שאם כבר יש לנו בית אנחנו לא כועסים על מה שהיה. בית כתום.
הפגישה עם סוכן מכשירי החשמל הייתה קלה יותר, הוא אמר שהיום אפשר להשיג את הכול בכתום, "אפילו מעוטר פרפרים, כוכבים, עיגולים ומה שתרצי", שלח את ידו אל התיק להוציא קטלוג. "זה בסדר", אמרתי, עייפה מפגישות ודיונים, "זה פשוט צריך להיות כתום, הכול כתום, המקרר, המדיח, מכונת הכביסה והמייבש, הטוסטר אובן, המיקרוגל, מעבד המזון, וכמובן כל התקעים, השקעים החיבורים ומה שביניהם".

התעוררתי שטופת זיעה, מדליקה את האור להתמצא בחדר שבו אני נמצאת. זהו, עכשיו אני מזהה, הקירות מקרטון, הסדק בפינה, הווילונות האדומים, בתמונה על הקיר הבית שהיה, נשימת הילדים נשמעת מהחדר הסמוך. קמתי בחשש לשירותים, הכול כשהיה, ניאגרה אחת, לבנה, פשוטה. "בטח", צחקתי לעצמי, "אין ניאגרות כתומות".
הכנתי כוס קפה והתיישבתי בפינת האוכל שמשמשת אותנו גם כפינת ישיבה, מנסה להירגע, מתלבטת ביני לבין עצמי אם היה זה חלום טוב או רע. "בסך הכול", אמרתי לרועי שקם לבדוק מה קרה, "בחלום, סוף סוף, היה לנו בית".

 

 

 

 

11.1.26

 

עוּרוּ עוּרוּ גַּבְרֵי צִיּוֹן

 

הפעם הראשונה בה שמעתי על הכתיבה של ארנון איתיאל הייתה בשנת 2017 במפגש עם גלית דיסטל אטבריאן בבית זמורה-ביתן שבת"א. היא סיפרה על בחור ששלח לה כתב-יד וכותב מבלי להקפיד על חוקי הלשון והפיסוק. היא סיפרה שמעולם לא קרה לה דבר כזה, לקבל כתב-יד של סופר עילוי ולהרגיש שיש לה אוצר ביד. היא לא אמרה פעם אחת את השם ארנון איתיאל, שהיה אז אלמוני לחלוטין ואני חיברתי את השם כמה שנים לאחר מכן, כשנודע לי שגלית דיסטל אטבריאן הראשונה שנחשפה לכתב היד שהפך בהמשך לספר " אפרת דמשק אפרת " – זוכה פרס ספיר לספר ביכורים לשנת 2018.

איתיאל לא הוציא אף ספר מאז ובעקבות אירועי השבעה באוקטובר, רואה שליחות קדושה בהצבת תמרור אזהרה בפני העם היהודי, ומזהיר את הגבר היהודי-ישראלי פן יפספס את תפקידו הטבעי ולא ייקח בחזרה את המושכות בהגנה על האישה מפני האויב. כתיבתו מוקדשת בעיקר לנזיפה בגבר המערבי החדש שבגד בתפקידו המסורתי וההיסטורי.

ארנון איתיאל דגם 2026. סופר, משורר, גנן, משפיען רשת שלא מוכר מוצרים למיצוק העור.

ראיון תחת מטר הגשם בחוץ. געגועים לסדר העולם הישן והטוב ואף מילה על נתניהו.

 

 

*

 

"אפרת דמשק אפרת" הוא ספרך הראשון. אתה תיארת לעצמך שתהיה חתן פרס ספיר?

 

כשכתבתי את כתב היד הראשון, הייתי משוכנע שהעולם מחכה לכתב-יד הזה. פנימית, חשבתי שאני עושה לעולם טובה ענקית באמצעות הטקסט שכתבתי. התייחסתי בבוז אל הקורא. אמרתי ניקוד, עריכה וסמני פיסוק זה לא בשבילי. שיגידו תודה בכלל שנתתי להם את הטקסט הזה. הטקסט הגיע למערכת זמורה-ביתן ואי אפשר היה לקרוא את זה. חבר טוב אמר לי "זה יהיר". ובאותו הרגע הבנתי הכל. לקחתי את הטקסט בחזרה, וכתבתי מחדש ואז הוא התקבל. הייתי צעיר ואידיוט ומאז התבגרתי.

 

נשים היו מעורבות בהוצאת הספר הראשון שלך, מגלית דיסטל אטבריאן ועד עלמה ורדי העורכת. זה ספר שיש בו הרבה אלימות. יש בו אווירה של הסרטים MAD MAX, FULL METAL JACKET , BLADE RUNNER. יש לך הסבר למה נשים אהבו את הטקסט הזה ? זה לא ספר שאתה מצפה שנשים יתחברו אליו, בגלל כמות הדם המופיעה בו.

 

בדיוק ההיפך. הן אהבו את האלימות. הטקסט הוא לא אלים, הוא כוחני. כשאת אומרת אלים, זה שיפוט ערכי. אלימות היא הפעלת כח בלתי מוצדק. בגלל שאנחנו חיים בתוך המחלה של העולם המערבי שהכריז שכל הפעלת כח היא בלתי מוצדקת, ומתוך כך המילה "הפעלת כח" הפכה ל-"אלימות". המילה "אלימות" היא לא במקום פה. זה לא ספר שיש בו אלימות, זה ספר שיש בו הפעלת כח. אנשים מחפשים את האותנטי. כשאתה יוצא החוצה, אתה חוטף שקר בפנים כל דקה וחצי ואנשים רוצים אמת.

 

זה ספר שהיה לי מאוד קשה לקרוא אותו בפעם הראשונה. גם בגלל סצנות האלימות וגם בגלל שהכתיבה דחוסה מאוד ודורשת שליטה גבוהה בשפה העברית. זה ספר שלא דומה לשום דבר אחר שקראתי. לאחר השביעי באוקטובר, קראתי אותו בשנית ופתאום סצנות מתוכו קיבלו משמעויות חדשות בגלל שיש בו אלמנטים נבואיים. אני מצטטת: "במקום גזע לוחמים נימולים מטילי אימה שאיש לא מהין להישיר מבט לעיניהם, ראו את ועד השטעטל נמוש מפני חלאות אויב".

 

אני לא יודע אם זה ספר נבואי אבל זו כן תחזית הכי מדויקת שיכולה להיות על דמותו של הצבא הישראלי. יש שם קטע ארוך על חיל האוויר כשטייסים בוחרים איזו משימה הם עושים. ציטוט : "המסוק מרחף נמוך, תר אחר נקודת נחיתה. הוא מצמיד את האוזניות, שומע בקשר את הטייסים מדברים ביניהם, מנחיתים את המסוק. [אנחנו חמישים ושש ארוכים מקו כוחותינו… שילכו ברגל. אני לא נופל בגללם… כל ההטסה הזאת מטומטמת. אני לא חוטף טיל בגלל כמה דוסים…. אם השטח מלוכלך אז בכלל אנחנו צריכים לעוף מכאן. את ההקלטה של מערכת הקשר פנים כיביתי. עזרא איתי בעניין… אם משהו מה שקורה כאן יוצא החוצה בתחקיר, אני מפיל הכל עלייך"].

 

האם האהבה בין עברי, הגיבור הראשי, למִָרְיָם מייצגת בעינייך אידאה זוגית, שזה מן כדור אש של יצרים בין זכר לנקבה?

 

כן. הזוגיות ביניהם מופשטת מכל הדברים שעושים את הזוגיות אפשרית עבור שני אנשים. מה שנשאר, זו ליבת הדברים, זו האש.

 

הגבריות היא תמה מאוד בולטת בכתיבה שלך. בוא נדבר על דמות הגבר הראשונה בחיים שלך. אתה אמרת שאתה מעריץ את אבא שלך.

 

האבא הוא פונקציה אלוקית, מעבר ליחסי אב-בן. זה קודש מבחינתי. אבא שלי הוא בעיקר דוגמא, הוא מהגברים הישנים, אלה שלא מדברים, שלא מחצינים רגשות. שממלאים את חובותיהם בחרדת קודש. לגבר יש חובות והוא ימלא אותם ייקוב הדין את ההר. אבא שלי הוא דוגמא לגבר ישן וטוב שעומד בחובות שלו והוא בן אדם מדהים, נדיב, חם, משכיל. דוגמא איך צריך להתנהג גבר ואיך צריך להתנהג יהודי.

 

גדלת בקיבוץ הדתי סעד, בדרום.

 

הגבעות של צפון הנגב הם מכורתי.

 

אתה הילד השלישי במשפחה בת 4 אחים. איזה מן ילד היית?

 

חכם. מצחיק. שחצן. לא מנהיג וגם לא מונהג. מעט חברים ולעומתי. אף פעם לא מרגיש בבית.

 

אתה מגדיר את עצמך כדתל"ש?

 

אני דתלשל"ש (דתל"ש לשעבר) בגיל 18, הורדתי את הכיפה. נסעתי בשבת להופעה של בוב דילן. אבל זה היה מהלך די טבעי. 90 אחוז מבני המשק בגילי הורידו את הכיפה.

 

אתה נשוי לאפרת, אב לנבו (28), הגר (24), יפתח (18), ויעל (17) ומתגורר ביהוד. האם המשפחה שלך מכירה בכישרון הכתיבה שלך. היא מבינה את רמת השליטה שלך בשפה העברית ? לא כל יום נולד במשפחה אמן של מלים. הם מבינים את משמעות יוקרת הפרס שזכית בו לפני 8 שנים?

 

אבא שלי הוא זה שקורא ושומר כל דבר והוא שותף לכתיבה שלי. לאחרים, זה יותר "התחביב של אבא".
הילדים שלי יודעים שאני יושב וכותב והם הבינו את משמעות הפרס אבל מי שמתעניין ביצירה שלי זה בעיקר אני. את הילדים שלי זה לא כל כך מעניין.

 

הם מבקשים ממך לשתוק או למחוק לפעמים?

 

לא. לפעמים, אפרת אשתי אומרת שהיא לא אוהבת שהשתמשתי בביטוי כלשהו. כשאני מכלה את זעמי באשכנזים נגיד. אבל בגדול, אני חופשי. זה קורה פעם בהרבה זמן.

 

איבדת חברים בגלל דברים שאמרת , בגלל הדרך בה הבעת את דעותיך?

 

מלא. ערמות. נפרדתי מהמון חברים גם. אחוזים בודדים במריבה. לרוב, הדברים נהיו מעצמם כשהפסקנו לדבר והיו פרידות שהיו צריכות לקרות. אני מתייחס לזה בהבנה ובטבעיות. אני לא יכול להיות חבר של שמאלני. מה לי ולו במשותף ? המילה "יהודי" מסמנת בשבילי משהו אחד ובשבילו משהו אחר. כנ"ל המילה "ישראל". אין לי שום דבר משותף עם בן אדם מהשמאל, למעט זה שאני מחויב וערב לו בחיי ואני חייב לקחת אותו לישועה. אני לא מגיע לפורומים שיש בהם שמאלנים. יש לי חברים חדשים ברוך השם.

 

 

 

*

 

ארנון איתיאל הוא רב סרן במילואים בגבעתי ובמהלך שירותו הצבאי הספיק להישפט וגם להינזף אפילו ע"י יקיר הימין המח"ט דוד זיני על אי הקפדת נהלים (שלא לומר זריקת רימון שלא התפוצץ).

 

אני חייל בעייתי שקשה לו לקבל סמכות מבלי שבעל הסמכות הרוויח אותה ביושר. אני לא יודע לשתוק, זו בעיה. כישורים חברתיים מוגבלים. הייתי קצין בעייתי. המח"ט האחרון שניסה להדיח אותי מהפלוגה היה דוד זיני. אותי אי אפשר להדיח. הפלוגה היא לא של צה"ל. הפלוגה היא של צבא העם היהודי ואותי אי אפשר להדיח מהצבא הזה. אני חייל של העם היהודי.

 

ודעתך בנושא מינוי דוד זיני לראש השב"כ?

 

יש לי דרישה אחת מדוד זיני. שיביא את הרוצחים האמיתיים של משפחת דוואבשה מכפר-דומא לדין.

 

הגענו לדון בנושא שיש עליו ריב ומדון, גם בימין : תיק עמירם בן אוליאל שהורשע ברצח משפחת דוואבשה באמצעות זריקת בקבוק תבערה. אתה בחרת לקחת עמדה פומבית ולקחת חלק במאבק להוכחת חפותו. גילוי נאות : היה לנו ויכוח בנושא בעבר ועל עוד נושאים וכעסתי עלייך. מהצד, זה נראה שאתה רוצה להסתבך ומחפש להיכנס לנושאים שנויים במחלוקת.

 

בתחושה שלי, יהודי לא מסוגל לעשות את מה שמייחסים לו.

 

לא יכול להיות מצב שהוא אכן זרק את בקבוק התבערה אבל מעולם לא היה עושה את זה, לו ידע שזה יסתיים בתוצאה הנוראית הזו, בה תינוק מת בייסורים נוראים?

 

אני לא מתעסק בזה. אני מתעסק בדרך שבה הרשיעו אותו. כשיהודים לוקחים יהודי, מענים אותו, מוציאים ממנו הודאה. זה סיפור תנ"כי. על פילגש בגבעה, שבט שלם כמעט נכחד. לא יכול להיות שיהודים מענים יהודי, מוציאים ממנו הודאה וזורקים אותו לכל חייו לכלא. כל תא בגוף שלי נחרד.

 

השיר שלך "גור" (2023, ר' אתר יהי כאן) הוא עוד שיר על דמות מעוררת מחלוקת על גור המל ז"ל שהורשע ברצח ערבי בשנת 1999. זה שיר יפהפה ואני לא מתווכחת עם הערך הספרותי שלו, אבל למה בער לך לכתוב על העוול שמשפחתו עברה כשבאה לקבור אותו בקיבוץ ולא בער לך לכתוב על המעשה שלו, למשל?

 

הוא רצח כנקמה על רצח גיסו וחברו. רצח שהתלבש על אדם מאוד בעייתי. גור המל ז"ל היה בשולי החברה, לא התאים למערכת וילדים היו מרביצים לו. חברת הילדים הקיבוצית על מלוא יפעתה השטנית. אני לא מגן על הרצח, אני רק נחרד מהמפלצת המעוותת הבלתי תיאמן שנקראת "קיבוץ".

 

זה כתב אישום על מה שעבר בחברה הקיבוצית?

 

אתה לא יכול לשפוט את העבר על פי אמות המידה של היום. כתב האישום שלי הוא מה שעשו לו אחרי שמת, על ביזוי המת.

 

אתה מבטא הרבה פעמים עמדות שמכעיסות ופוגעות ולא מביאות לך רק ידידים. אתה גם לא עושה כלום כדי להפריך את הרושם שנוצר. למה? לא בא לך שיאהבו אותך?

 

איפה שיש דברים שאסור להגיד, אני פה. השליחות שלי בעולם זה להגיד את הדברים שאסור להגיד אותם. אני לא מוכן להתנצל. יעלבו כל הפתיתי שלג הענוגים, בסדר. יעבור להם.

 

אתה מגדיר את עצמך כאמיץ?

 

אני לא אמיץ. אמיץ זה חייל שנלחם בעזה. אמיץ זה מרדכי בן דוד. אמיץ זה הדר מוכתר.
אני מקליד על המקלדת, זה מה שאני עושה. באתי בשביל לעצבן. אנחנו חיים בחברה חולה ואני התרופה.

 

אתה מקדיש הרבה שירים שלך לנשים נפגעות פעולות איבה. התצפיתנית רוני אשל ז"ל. ענבר שגב-ויגדר ז"ל שנרצחה ברכבת הקלה ביפו, כשהתינוק שלה עליה במנשא. אתה יכול לספר על השיר שלך "סליחה" (2024) שנכתב לזכרה של אותה אימא? מה הפעיל אותך שם?

 

איך זה יכול להיות שבחורה יהודייה עם תינוק עליה נרצחת ואין אף גבר שיציל אותה. איך הגענו למצב הזה? לכן אני כותב עליהן כי אני נחרד ממה שנהיה מהגבר. ממה שהפכו את דמות הגבר. איך הגענו למצב שבו בנות שלנו נחטפות, נאנסות ונרצחות ואין שם אף גבר שיבוא לעזור להן ולהציל ? איך דבר כזה קרה?
יש תמה שלמה על השביעי באוקטובר. דמות הגבר המערבי, מהצלחה לכישלון. השבעה לאוקטובר וראה מה שנהיה מהגבר וזה דבר עלוב מה שנהיה מהדמות של הגבר.

 

שלחת את השיר שלך "גרר בצהריים" שנכתב השנה לזכרה של התצפיתנית רוני אשל ז"ל, להוריה?

 

לא. דת חדשה נוסדה בישראל "דת החטופים" והיא ניכסה לעצמה את אירוע השביעי באוקטובר. הייתי שולח את זה נגיד, מקבל מלא לייקים ומה שהיה קורה, זה שהייתי פשוט חלק מהפולחן והדת שלי היא שונה ואני מאמין בדברים אחרים מהקיטש והפורנו-מוות הזה. אני לא רוצה להיות חלק מזה. אני רציתי לכתוב שיר וזהו וזה מה שעשיתי. הפרש הטורקי בשיר הוא הגבר שהיה מסומם וקשור במרתף. הוא הדמות האולטימטיבית, הגבר שמגיע. הסיפור הזה שאף גבר ישראלי לא הגיע לעזור לרוני, הדבר הזה הוא הרבה מעבר לפוליטיקה. תביני, זה משבר של דמות הגבר. זה הכניס כאן את כל הגברים במדינת ישראל לאין אונות.

 

אתה לא חושב שאם גברים יכלו להגיע, הם היו מגיעים? יש אלפי סיפורי גבורה על גברים, אזרחים וחיילים, שהיו שם והגיעו, כולל בחורים שלא היו בשירות סדיר, ונפלו בשביעי לאוקטובר בניסיון להגן ולחלץ.

 

שמעי עדויות מקיבוץ בארי. בשעה 12 בצהריים החיילים מרוכזים מחוץ לש"ג אומרים לתושבים שצועקים "רוצחים אותנו" : "אמרו לנו להישאר פה" ומחכים לפקודות. הארכיטיפ של הגבר הישראלי שובש, דוכא, סומם ונזרק למרתף. אסור לך להיות גבר. אם אתה גבר אמיתי, אתה תורחק מכל פורום ציבורי ולא היינו שם. אם השבעה באוקטובר היה קורה בשנות החמישים, אני מבטיח לך שכל הגברים היו רצים לגבול עם קלשונים. אף אחד לא היה חושב לנטוש את הישוב שלו. זה לקחת את "חומה ומגדל" ולהפוך אותו כמו כפפה, זה הנגטיב של חומה ומגדל. מה היה בחומה ומגדל ? תוך כדי מלחמה, באנו, תקענו יתד ואמרנו "אנחנו כאן". בשבעה באוקטובר, כולם ברחו, זה הסיפור וזה מה שנהיה ממדינת ישראל.

 

יש סופר ישראלי שאתה אוהב או שהיית רוצה להיות חתום על אחד מספריו?

 

לא באמת. אני מחובר נפשית לספר "מנוחה נכונה" של עמוס עוז כי אני ניצול קיבוץ, אבל אני לא מתייחס אל עמוס עוז כאל סופר מחונן. יש כמובן את ש"י עגנון. לצערי, אף אחד לא סופר אותו בתור סופר ישראלי. התעלמות מוחלטת. עגנון בעוונותיו היה אדם דתי, ולכן דחו אותו ומחקו אותו מהקנון הישראלי.

 

אני לא מסכימה איתך. מלמדים אותו לבגרויות, הוא על שטר של בנק ישראל והוא שנים היה תרנגולת שמטילה ביצי זהב להוצאת שוקן והארץ. הוא פשוט סופר ישן שנפטר מזמן וצעירים פחות מתחברים לשפה הגבוהה שלו, קשה מאוד לקרוא אותו. אבל הוא בשום צורה לא מוקצה מהקנון הספרות ישראלי. מה שכן, מנסים למחוק את עמדותיו הלאומיות על איחוד ירושלים, על ניצחון 67 והשמאל מנסה לנכס אותו לעצמו, אבל בשום צורה לא מתנערים ממנו.

 

אם תעשי סקר ותשאלי אנשים אקראית ברחוב מיהם חמשת הסופרים הישראלים החשובים, אף אחד לא יגיד לך עגנון. עשו לו מה שעשו לנעמי שמר ולאפרים קישון.

 

שיר שכתבת וגורם לך להתרגש ושיר שאתה מתבייש בו.

 

"יפתח" (2013) על הבן שלי מרגש אותי. אין סיכוי שתקראי שיר שאני מתבייש בו. כשאני קורא חומרים ישנים שלי, השיר עצמו לא מביך אלא האדם של אז, אלה שירים בוסריים. אתה לא יכול באמת לכתוב משהו בעברית מבלי להתייחס לשכינה. גם אם אתה כותב רשימה למכולת יש שם שכינה, ואם היא לא שם, זה לא שיר טוב. גם כשאתה כותב שיר אהבה לבחורה, אם זה בתוך היותך יהודי ואתה מתחפש לאיש העולם שכותב שיר לאהובתו, זה לא יהיה שיר טוב אף פעם. יהודי שכותב אומנות, גם אם הוא לא נוגע באומנות, המהלך הטבעי זה שזה יהיה בעיניים של יהודי ואיפה שזה לא מתקיים, אותה אומנות נמחקת ולא תתקיים ולעולם ולא תהיה לה תוחלת.

 

אפרופו אהבה, השירים שלך בעשור האחרון הם לאומיים ופוליטיים מאוד. אתה לא רוצה לכתוב על האישי ? על זוגיות ? על הבית ? הילדים והבית כמעט ולגמרי נעדרים מהיצירה שלך חוץ מהשירים "יפתח" ו-"שקרים" (2013).

 

את השיר על אהבה, כבר כתבו. זה שיר אחד והוא הולך ככה "אהובתי למה עזבת אותי, כל כך קשה לי, תחזרי". על השיר הזה עשו אלפי וריאציות. העולם המערבי מיצה מזמן את התמה הזאת ואין לי שום כוונה להיכנס לתמה שכבר נאמר עליה הכול. זה פשוט משעמם.

 

גם על הלאומי כתבו הכל, וכתבו טוב.

 

אני לא חושב שהיחסים שלי ביני לבין אישה אמיתית או מדומיינת מעניין. אותי היום מעניין העם היהודי ובורא עולם. אגב, אני לא רואה הפרדה בין הדברים. אני יודע היום שגורל העם היהודי נכנס לחדר המיטות עם האישה והילדים. כרגע מה שדחוף לי זה הנושא הלאומי-אמוני. הלוואי ויום אחד אני אוכל לכתוב רק על היחסים עם אשתי. השיר "שקרים" זה הארנון ההוא מלפני השבעה באוקטובר. לא ארנון של העולם החדש.

 

איך מתרחש תהליך הכתיבה שלך? יש לך ריטואל קבוע?

 

אני כתבת שיר ראשון בגיל 16. ברגע שיש לי רעיון לשיר, מתחילים כמה ימים של דגירה.

 

אתה מקליט את עצמך?

 

שמור השם, חס וחלילה. אני מתיישב על שיר פעם בכמה חודשים, כותב בצורה מסודרת את כל מה שעולה לי לראש ואחרי כמה ימים, חוזר אליו ומגבש אותו.

 

איזה שיר שלך אתה אוהב במיוחד?

 

" אֲפָרים" (2014). זה מדבר על התרחשות שואתית. יש שמה איזשהו ריקוד בין הגרמני ליהודי. היהודים תמיד רוקדים עם הרוצחים שלהם כי הם דומים להם. אנחנו מאוד דומים לגרמנים ולנוחבות. אנחנו כמו אחים שגרים אחד ליד השני והם יודעים בדיוק על איזה כפתורים ללחוץ, במקומות הכי נמוכים שלנו. יש את האמרה הזו "שלא נהיה כמוהם". ואני אומר "בואו נראה מה קורה אם נהיה כמוהם, אולי זה לא כזה נורא שנהיה עכשיו הנאצים". נשחק עם זה.

 

איזה דמיון? היהודים אף פעם לא יוכלו להיות כמוהם, גם אם ירצו. בן תורה לא מסוגל לרצוח ככה, בטח שלא תינוקות ונשים.

 

הדמיון הוא בטירוף. ערבים ויהודים הם אותו הדבר בטירוף שלהם. את יושבת בארץ ישראל, את מדברת איתי בעברית. כל ההוויה שלך מטורפת. כל הסיפור של שיבת ציון הוא טירוף. אם בשנת 165 לספירה, הייתי אומר לך שאת תחזרי לציון, היית חושבת שאני מטורף כי אין באמת דבר יותר מטורף מזה. תביני, עמלק מתחמש כל הזמן. אלוהים הביא לנו עמלק שמתאים לנו. אנחנו הטובים שבבניו, עם הסיפור הכי מטורף שיש והעמלק שיעלה מולנו חייב להיות באותה רמת טירוף.

 

אני מאוד אוהבת את כל הטקסטים שכתבת לאירועי POETRY SLAM ויכולה לראות אותך שוב ושוב מדקלם את הטקסט "יונה וולך" (2019) מרוב שזה מעולה – שהוא שיר הגחכה על השירים שלה, שאני, אגב, ממש אוהבת. אז אני שואלת – מה הבעיה שלך עם יונה וולך?

 

היא משעממת ולא מוכשרת. אין אפילו לא שיר אחד שאני אוהב. כשאני קורא שיר, אני לא מתכוון להתאמץ. אני עובד משבע עד ארבע ואני גמרתי לעבוד להיום. כשבא אליי בן אדם ואומר לי "תקרא את מה שכתבתי, תעבוד ובסוף תבין". אני אומר לו "אתה יודע מה, אחי? לא צריך. תודה רבה". יונה וולך יכלה להיות סוכנת ביטוח נהדרת, מדריכת צנחנים, סקיפרית מעולה. משוררת ? אפס כישרון. כלום. לא יודע למה היא נכנסה לעולם השירה. תני לי שיר אחד של יונה וולך, אני כותב כאלה עשרה בעשר דקות. אני נסמך על מבחן הפתק. בן אדם מוצא פתק על הרצפה מבלי לדעת מי כתב, מרים וקורא. כל בן אדם שהיה מוצא פתק של אלתרמן, ביאליק או לאה גולדברג, היה מכניס את אותו הפתק לכיס. יונה וולך ? אני אומר לך, אף אחד לא היה שם בכיס. זה קשקוש, זה סתם מלים. אז היא הייתה מחוברת למיליה הנכון. זו הייתה אליטה. זה כמו אשתו של אהרון ברק שהייתה נשיאה בית-המשפט לעבודה. בחורה שאין לה שום כישרון משפטי. זה הסיפור של המשוררים האדומים. הם היו מקורבים למפא"י. קוראים להם משוררים גדולים כשלמעשה הם היו עלובים.

 

ההופעות שלך ב-POETRY SLAM הן בעיניי אחד הדברים הטובים שהיו שם. בין אם זה "יונה וולך", "נקמה" (2013) "אנחנו צריכים לדבר" (2014) שהוא אחד הטקסטים המבריקים ששמעתי על זוגיות. למה אתה כבר לא מופיע שם עם חומרים?

 

בקיצור : כי זה של שמאלנים, בפירוט : אני לא מוצא שם מקום לשכינה.

 

איזה מהמשפטים הבאים שאמרת, היית רוצה שגוגל ישכח?

"האצבע (המשולשת) של יאיר נתניהו היא התשובה היחידה".
"אתה לא יכול ללכת היום לפאב בלי נוטריון. בן אדם לא יודע אם הוא ייצא ממפגש כזה עם זיון או עם שיימינג. יהיה טופס הסכמה ושני הצדדים יחתמו עליו לפני שהם הולכים למיטה".
"קראת למישהי כוסית, עשית לה את היום".
"שמאלנים צריכים מישהו שיחבק אותם".

 

לשכוח? חס ושלום. הפוך. אני רוצה לנשק כל משפט כזה. אני כבר אומר לך, צריך לקעקע כל משפט כזה על הגוף. יש דברים שאני לא עומד מאחוריהם, אבל זה ? אני באתי בשביל לעצבן, אני התרופה.

 

משפט נוראי שעוד לא אמרת?

 

"אני לא רוצה שלום", "האשכנזים הרגו אותנו", "הכיבוש טוב לערבים". כיבוש? זה מהמם. זה הדבר הכי טוב שקרה לערבים, זו התקווה שלהם. אני חושב שהם צריכים להפוך את הנכבה לחגיגות 1948. היה להם מזל גדול. אין אף אוכלוסייה מוסלמית שחיה ברמת חיים ואיכות חיים שכזו. אין לזה אח ורע בעולם. מדובר בקהילה המוסלמית היחידה בעולם שחיה בדמוקרטיה ומקבלת שירותי בריאות ברמה הכי גבוהה שיש ובחינם. מדינה פלשתינית זה האסון הכי גדול שיכול לקרות להם. הגאולה זה הכיבוש הישראלי. הכיבוש הישראלי זה פתח התקווה שלהם.

 

עדה שעוד לא העלבת?

 

אתיופים. אין איך להעליב אותם. אני חולה על האנשים האלה. אני יודע שזו אמירה גזענית, מזל שאני גזען.

 

אתה עובד על ספר שני?

 

אני כותב פרוזה מזרם התודעה החופשית. משהו די דומה לספר הראשון בסגנון CYBER PUNK ושמתרחש בעתיד דיסטופי.

 

ולסיום, מערכת החינוך הישראלית. אתה היית מורה בעצמך.

 

כן, לכמה רגעים חולפים, לאנגלית ומתמטיקה. כשאת אומרת "מערכת החינוך", את מתכוונת לדבר הזה שמכנה את עצמו "מערכת החינוך". אני טוען שאנחנו חיים בתוך חברה חולה, שלוקה בנפשה, אנחנו חיים בתוך אפיזודה פסיכוטית, הפרעת אישיות קולקטיבית. צריך לסגור ולהפריט את הדבר המגונה הזה.
אני רוצה לשלוח את הילד שלי בבוקר, שהם יעמדו בבוקר ירקעו ברגליים שהם הולכים לבית הספר, שהם ישתוקקו ללכת לבית הספר וירצו להיות שם כל היום. אני רוצה מורים מעוררי השראה. שהם יחזרו עם עיניים נוצצות ושילמדו אותנו מה הם למדו בבית-הספר. משרד החינוך יהיה אחראי על מערך הבחינות ולא תהיה מערכת חינוך. מערכת החינוך צריכה לחזור לשוק הפרטי. בן אדם שעסוק בכבוד שלו לא יכול להיות מורה. את צריכה שיהיה לך כוח להשפיע על מי מלמד את הילד שלך ומה. כרגע, את בצד ויש לך אפס השפעה. אם נקים מדינה מחדש, אף אחד לא יגיד "מי שאחראי על החינוך של הילדים שלנו, זו תהיה המדינה". הכול לפי השוק הפרטי, היצע וביקוש. ברמת אביב ג', ינהל את בית הספר שמאלני ובדימונה חינוך תורני.

 

 

שאלון פרוסט (PROUST) למשורר ארנון איתיאל:

 

1. תכונת אופי שאתה מעריך אצל גבר: מילה שלו ברזל.
2. תכונת אופי שאתה מעריך אצל אישה: חוש הומור.
3. תכונת אופי נשית המאפיינת אותך: נעלב מכל שטות.
4. החיסרון העיקרי שלך: נתון להתקפות כעס.
5. המילה האהובה עלייך: שלולית.
6. הקללה האהובה עלייך: מוצר.
7. מילה שאתה לא יכול לסבול: ערכים.
8. צליל שאתה אוהב: האופנוע כשאני מניע אותו.
9. צליל שאתה מתעב: זמבורות.
10. איש ואישה שצריכים להופיע על שטר: בנימין נתניהו ומוניקה בלוצ'י.
11. מקצוע שלא היית רוצה לעסוק בו: פרסום.
12. הצמח והחיה שדומה לך: אשכולית וקיפוד.
13. מאכל שאתה גם עם אקדח לרקה לא תטעם: Spare ribs.
14. פרט עלייך שלא יודעים: אני נהג מדהים.
15. טעות שאתה סלחן כשבני אדם עושים אותה: "ברת מזל", ואני סולח רק בגלל שיש לי הזדמנות לתקן בקול רם.
16. תה או קפה: קפה.
17. זיכרון ילדות ראשון: חדר משותף בבית תינוקות בקיבוץ והתחושה של הגומי המתפורר של המוצץ בפי.
18. מקום המפלט שלך: הצד שלי במיטה.
19. מהי פסגת האושר בעינייך: ילדים מאושרים.
20. פעם אחרונה שבכית: אוקטובר 2023.
21. חפץ שאתה קשור אליו: טבעת זהב מבכורי והאקדח שלי.
22. אירוע משנה חיים: השבעה באוקטובר.
23. מה מרגיע אותך, כשאתה עצבני: כלום.
24. מה יש בפלייליסט שלך: אני שומע פסיבי. אוהב את איימי ווינהאוס.
29. במה אתה צופה בקולנוע ? מדע בדיוני/פנטזיה: המטריקס, שר הטבעות, חולית. סרטי פעולה באיכות גבוהה: כל סדרת ג'ייסון בורן, סיקריו.

 

 

 

על אף שקשה לתמצת את פועלו של יהודה ויזן, אקדים בכל זאת כמה מילים. כבר בגיל 21 הקים כתב עת לשירה בשם ׳כתם׳, בהמשך יצר לעצמו שם של מבקר חריף וב־14 השנים האחרונות הוא עורך ביד רמה את כתב העת ׳דְחק׳ שייסד. באמתחתו שישה ספרי שירה. ׳ספר אמצעי׳ התפרסם השנה בהוצאת בלימה.

 

ביום ראשון, 28.12.25 בשעה 19:00 יערך מפגש של חבורת ׳בגדולות׳ בבית אצ״ג על שיריו של יהודה ויזן, שם דבר בעולם השירה. לקראת האירוע, שלחתי אליו שאלות וזכיתי ממנו למענה יסודי. הנה הצצה לכמה מתשובותיו המחכימות: את רגע קבלת השיר מכנה ויזן ״טרנסצנדנטי״, כזה שלא ניתן לזמנו. עם זאת הוא אינו סבור ״שהשליחות של המשורר היא להיות נביא, ממש לא״. למשורר המתחיל הוא מציע ״לא להעמיד פנים״ ולא לחטוא בהתפשרות על שירתו כי ״הפשע הפואטי אינו משתלם״. על אילו פרויקטים הוא עובד כרגע? מה הוא טעמו בקולנוע? אילו שורות משיר שלו הוא אוהב במיוחד? כל זאת ועוד בשו״ת שלפניכם.

 

1) בשירך הסאטירי כתבת על עצמך ״אתה מעין נביא שלא רוצה לבוא״. מה יחסך לשירה כנבואה? האם יחסך זה לשליחותו של המשורר השתנה עם השנים?

השורה שציטטת היא שורה שמזדהה עם יונה הנביא. אך אני באופן אישי לא סבור שהשליחות של המשורר היא להיות נביא, ממש לא. מה שכן, וזה לא השתנה וכנראה גם לא ישתנה, רגע קבלת השיר הוא רגע טרנסצנדנטי. אין לי מושג מאיפה הוא בא ומתי ואם בכלל יבוא השיר הבא וזה לא תלוי בי. אני רק יכול להכשיר את הכלי כמה שיותר טוב לקבלת החומר ולרגע הקבלה. התקופות הללו, בין שיר לשיר, הן תקופות לא פשוטות. ואני, על כל פנים, לא יכול פשוט לשבת ולכתוב שיר. אז אני מתרגם במקום. בימים אלה אני עובד על שיר שהוא מעין ״תשובה״ לשירו של טשרניחובסקי ׳יוֹם זֶה יוֹם יֻלַּד בּוֹ שִׁיר׳. אצלי הוא נפתח בשורה ״יוֹם בּוֹ אֲנַחֵשׁ שִׁיר״. מצד שני, ניחוש הוא איסור מדאורייתא, אז אולי זו לא ממש נבואה.

 

2) הפואמה החשובה שלך ״נבואת אבן שם הגלילי״ (בשמה המקוצר) עוסקת בנפילתה של אירופה והיא הקדימה בחודשיים את התרגום ל׳כניעה׳ של מישל וולבק. האם הפיגוע בהיפר כשר היווה טריגר לנושא שממילא יש להניח העסיק אותך תקופה ארוכה? מה הניע אותך לכתוב אותה?

האמת היא שאיני קורא דברים כמו וולבק וגם לא ממש זכרתי את הפיגוע בהיפר כשר. למעלה מכך, מעולם לא הייתי באירופה, או בכלל בחוץ לארץ. כמו וולך ״חוץ לארץ באה אלי״, אני רואה מה קורה בעולם, אני משוחח עם אנשים, מקשיב, מתבונן, אוסף רשמים ומחשבות ובעיקר צובר תחושות. יכול להיות שקיבלתי מידה מסוימת של ״הרשאה״ (מבלי לאמץ את הנוסח או הנימה) מהנבואות של ויליאם בלייק (אחת מהן נקראת ׳אירופה׳). אך כאמור, אני לא יודע מאיפה השיר בא, יש הבדל גדול בין הרשאה להשראה.

 

3) באופן אידיאלי, מה צריך להיות תפקידו של המשורר בישראל של ימינו?

באופן אידיאלי תפקידו הוא לכתוב שירים טובים.

 

4) עד כמה עורכי כתבי העת מעצבים את השירה הנכתבת בישראל?

כיום? ההרגשה היא שכמעט אין להם השפעה. לא מזמן עוד הייתה, בין 2005 ל־2010. אבל היום כתבי העת הם כמו סירות הצלה קטנות. לא יותר מזה. אבל אין לדעת, אולי במבט לאחור חשיבותם תתברר כמכרעת.

 

5) כיצד תשכנע משורר לא להתפשר על שירתו, וכפי שטען ויקטור הוגו, להתעלם מרחשי הקהל, ולדבוק במלאכתו האצילה: ״להביא להזהרת המחר״?

בית מתוך השיר ״תפקיד המשורר״ (בתרגום שלי, מ"ק):

הַמְּשׁוֹרֵר בִּימֵי כְּפִירָה וּמִינוּת
עוֹמֵל לְמַעַן זְמַן כָּל־כָּךְ מֻפְלָא.
אוּטוֹפִּיסְט עִם לֹא מְעַט שְׁאַפְתָּנוּת,
רַגְלָיו שֶׁלּוֹ כָּאן, מַבָּטוֹ נִשָּׂא.
הוּא אֲשֶׁר מוּרָם מֵעַל כָּל רָאשִׁים
בְּכָל זְמַן שֶׁהוּא, כְּמוֹ נְבִיאִים,
בְּיָדוֹ, אֲשֶׁר נוֹשֵׂאת כָּל דָּבָר,
חַיָּב, אִם יְשַׁבְּחוּ אוֹ יִגְעֲרוּ,
כְּמוֹ אֲבוּקָה אֲשֶׁר יְנַעֲרוּ,
לְהָבִיא לְהַזְהָרַת הַמָּחָר.

 

נדמה לי שהדרך הטובה ביותר היא פשוט להראות לו מה קרה ומה קורה למשוררים שהתפשרו. יש לא מעט דוגמאות ויש גם כל מיני סוגים של פשרות. בספרי השני, ׳מבוא לאסתטיקה קלה׳, ישנו שיר (לא מוצלח במיוחד) שנפתח בשורה (המוצלחת למדי): ״הַפְּשָׁרָה יָפָה לַמִּתְפַּשְּׁרִים חֲצִי״. נדמה לי שאפשר להראות לו שהפשע הפואטי אינו משתלם. מצד שני, מי שמוכן להתפשר, או שוקל להתפשר, בדרך כלל אינו שווה את הטרחה.

 

6) טור או קופלט המסבים לך גאווה על שכתבת אותם:

אני לא יודע אם גאה היא המילה הנכונה, אני אוהב הרבה דברים שכתבתי. לא נעים כל כך לבחור. בספרי האחרון, בשיר שעוסק באיש החופר, ישנו רצף שאהוב עלי במיוחד:

״פְּרָקַי קָשִׁים, שְׁרִירַי מְרֻשָּׁשִׁים,
אֲנִי נִפְקָק בְּאֶלֶף קִרְקוּשִׁים בְּכָל תְּנוּעָה
אֲנִי נִפְרָק וּמִתְאַחֶה
אַךְ לִפְרָקִים הָאִחוּי מִתְאַחֵר
וַאֲנִי מַחֲלִים לְאַט
וּמְשֻׁנֶּה
וְשָׁב אַחֵר.״

 

7) במה אתה צופה בקולנוע? הרחב קצת על הטעם שלך.

לא אוהב קולנוע. אחרי שהרסו את ׳דוקטור הוּ׳ אני צופה בעיקר בסדרות אנימה יפניות ונרדם מול סדרת הארכיאולוגיה הבריטית Time Team, בהנחייתו של טוני רובינסון (המוכר בעיקר כבולדריק מ׳הפתן השחור׳). זה הכל.

 

8) השנה היא 1993, הבולס או הניקס?

למרות שהיו לי אז את נעלי הפטריק יואינג של ריבוק עם הלשונית המתנפחת (ה-Pump) – הבולס.

 

9) סלנג שאזנך אינה מוכנה לסבול:

עושה שכל.

 

10) מה מעצבן אותך יותר? לגלות שהכדורסל לא מנופח ושכחת משאבה או ביקורת שלילית?

באופן כללי קשה מאוד לעצבן אותי. אבל לשאלתך, לא שיחקתי כדורסל כבר שנים וביקורת שלילית לא מפריעה לי כלל. הדברים היחידים שמתסכלים אותי קשורים בהתחזות, יומרה ריקה, שקר וכו׳.

 

11) השלם ביקורת שלילית היא ביקורת…

שאם היא כתובה היטב ובאופן מנומק, יכולה להיות הזדמנות פז עבור משורר לבחון מחדש אלמנטים מסוימים בשירתו. זו הזדמנות ללמוד ולהשתפר. לפעמים זו הזדמנות עבור השדה הספרותי כולו.

 

12) עם איזה סופר או משורר ישראלי בין החיים היית יושב לקפה? (אותה שאלה לגבי המתים)

זו שאלה קשה מדי, יותר מדי שמות קופצים לראש.

 

13) הקללה האהובה עליך?

אני לא ממש מקלל. לפעמים ״גרפומן חרוף״ כשזה קשור לספרות, גם ״יש לך בינה של אתרוג״ נפלט לי פעם או פעמיים. כשהיינו ילדים היינו מתחרים לפעמים בין בני־הדודים בקללות נוראיות, אז שלי הייתה ״שתזכה לחיים ארוכים אבל עיוור ומשותק״.

 

14) קיבלת שטח פרסום יקר ערך בעיריית תל אביב, איזה שיר שלך תפרסם?

לא הייתי מפרסם שיר על שלט חוצות. זה לא מקום לשירה.

 

15) ספר על פרויקט המעסיק אותך בימים אלו.

כמו תמיד אני עובד על כמה פרויקטים במקביל. על כרך חדש של ׳דחק׳, ועל לא מעט ספרים. כרגע מעסיקים אותי שלושה שצריכים לצאת בקרוב. ׳על היפה והנשגב׳ מאת אדמונד ברק בתרגום אביעד שטיר (עם הקדמה של אסף שגיב), ה׳הקדמה להרצאות על האסתטיקה׳ מאת גאורג וילהלם פרידריך הגל בתרגום רעייתי האהובה מיכל סגל ו׳תגליות׳ מאת בן ג׳ונסון בתרגומו של יותם בנשלום. יש עוד איזה שלושה ארבעה ספרים נוספים. ועוד הרבה תוכניות. לא חסרה עבודה. אני גם מנסה לכתוב פה ושם.

 

16) האם קראת לכלבך על שם דמות ספרותית? ואם כן, האם זה פקח?

לכלב שלנו קוראים טוביה. אשתי הציעה את השם, אני קיבלתי. אנשים מבוגרים שואלים אם זה על שם טוביה החולב, אנשים צעירים שואלים אם זה בגלל סבא טוביה, אבל קראנו לו ככה כי הוא פשוט טוב.

 

17) המבורגר או סטייק?

סטייק.

 

18) מאכל אהוב ומאכל שנוא? (לא חייב לגלות מה זה מה)

בסיסה, במבה.

 

19) קבוצת כדורסל אהובה:

פעם מכבי. היום רואה רק את יוקיץ׳ ואבדיה.

 

20) כשבאים לך רעיונות, מה אתה עושה כדי לזכור אותם?

לפעמים כותב במחברת או בקובץ וורד פתוח. אבל ברוב המקרים אני מנסה להתעלם מהם או לראות אם אשכח אותם. ואם אני זוכר אותם או אם הם מציקים לי וחוזרים שוב ושוב, אז אני כבר יושב לכתוב.

 

21) טיפ אחד למשורר מתחיל:

אל תעמיד פנים.

 

22) מה אתה קורא כרגע לפנאי? (אתה קורא בכלל לפנאי?)

אני לא יודע מה זה לקרוא לפנאי. אני לומד מכל מה שאני קורא. אבל כן יש את החומרים שעליהם אני עובד ויש ספרים שאני קורא, בדרך כלל בשירותים, להנאתי. כפי שציינתי במכתם בספרי האחרון ״כל פיפי שיר / כל קקי סיפור״. יש לי מדף בשירותים והספרים כל הזמן מתחלפים. כרגע אני נהנה מאוד מספרו של ידידי המנוח והגאון המופלג עמינדב דיקמן זצ״ל, ׳אלגיות לטיניות מראשיתן ועד המאה העשרים׳. איזו אבידה נוראית לספרות העברית.