‎10.10.2024‎ / ח׳ בתשרי ה׳תשפ״ה

כתב עת פואטי־פוליטי

שירה

אל השורשים

שאול דה-מלאך

 

חמישה דברים שאין רשאים לומר בשעה שקמים מהשבעה

 

 

 

א. מלים שסבא היה אומר אם היו לו [1]

 

הַצַּעַר הַגָּדוֹל עַל כָּךְ שֶׁאֵינִי יָכוֹל לוֹמַר לְךָ (יָא אִבְּנִי)
אֶת שֶׁעַל לִבִּי
הוּא שֶׁלִּבִּי נִשְׁאָר שָׁם, בַּמִּזְרָח
וְעַל אַף הֱיוֹתִי כֻּלִּי מַעֲרָב
מַעֲרָבִי אַנְטִי עֲרָבִי
מְעֹרָב בִּבְלִיל דַּעַת רְווּיַת אֲנִי
שֻׁמָּן טְרַנְס יְשׁוּרוּן מַבְעִית
שֶׁלֹּא נוֹתֵן לִי מָנוֹחַ
מְדַבֵּר עִם קוֹלוֹת
צְבָעִים
רֵיחוֹת
זוֹעֵק אָ מָאַס בָּאֲכָּה
וַאֲנִי אֵין לִי כְּלוּם
צֵל אָפֹר שֶׁל סָאמָרָה יְרֻקָּה
שֶׁל קָאמֵר וְסַבָּא אָהוּב
שֶׁעָלָה עִם מִזְוָדָה בָּהּ מִלִּים
וְגִלָּה שֶׁהֶחֱלִיפוּ פֹּה אֶת הַמַּטְבֵּעַ
אָה, סְלִיחָה אֲדוֹנִי (תּוֹדָה בֶּאֱמֶת)
הַמַּטְבֵּעַ לָשׁוֹן יָצָא מִשִּׁמּוּשׁ (אַתְּ לֹא מִצְטַעֶרֶת)
פֹּה לֹא קוֹרְאִים לְזֶה
יָא עַיְנַי, יָא רוּחִי
וְסַבָּא שֶׁלֹּא יָדַע לָשִׁיר בְּעִבְרִית רָזָה
הִשְׁלִים וְהִשִּׁיל אֶת הִשְׁפִּיל הַמַּשְׁפִּיל
שֶׁל כֶּפֶל לָשׁוֹן גָּדוּשׁ
עָשִׁיר
לֹא מוּבָן
יָא אִבְּנִי רוּחַ מִן הוֹן / אָ כְּאַלְתּוֹלַאקְ
אָנָּא מִן אַאעַבְּרַה אַל נַאהְרִי

 

 

ב. אני / פרויקט היברידי בלי מפתחות

 

אֲנִי שׁוֹמֵעַ מוּסִיקָה קְלָאסִית
בְּאָזְנִיּוֹת בְּתוֹךְ סִפְרִיָּה
עִם חוֹקְרִים בִּירוּשָׁלַיִם
וְרוֹצֶה לִכְתֹּב בְּעִירָאקִית
אֲבָל עַל אַף שֶׁאֵינִי מֵבִין
מוּסִיקָה קְלָאסִית וְעִירָאקִית
שְׁתֵּיהֶן מִתְנַגְּנוֹת בִּי בְּאֹפֶן
שֶׁגּוֹרֵם לִי לְהֵחָנֵק
מִדְּמָעוֹת

 

 

ג. סבתא דיברה אחרת

 

מִלִּים שֶׁאוֹמֶרֶת לִי סָבְתָא מְנוּחָתָהּ עֵדֶן:
עַד שֶׁלֹּא תָּבִין שֶׁלֹּא אַתָּה כּוֹתֵב
מִישֶׁהוּ כּוֹתֵב אוֹתְךָ
תֵּן לוֹ חֹפֶשׁ לְהַקְלִיד (חֹפֶשׁ בְּכִי רַע)
אֶת מָה שֶׁהוּא הָיָה רוֹצֶה שֶׁאַתָּה תִּרְצֶה לִכְתֹּב
רַק כָּכָה אוֹהֲבִים בֶּאֱמֶת
מְסִירוּת נֶפֶשׁ עַד כְּלוֹת כָּל הַכּוֹחוֹת
וִתּוּר מִדַּעַת עַל עַצְמְךָ כְּמִי שֶׁבָּנוּי
עַל יְדֵי מֶרְכָּז שֶׁל הַכָּרָה מוּדַעַת
כְּתִיבָה מְפֻזֶּרֶת עַל פְּנֵי דּוֹרוֹת שָׁנִים וְסוּגוֹת
כְּתוֹב בְּנִי, כְּתוֹב
כְּתוֹב לְמַעַן יֵדְעוּ הַדּוֹרוֹת הַבָּאִים
כְּתוֹב לְמַעַן תִּזְכֹּר אֶת אֲשֶׁר שָׁכַחְתָּ
כְּתוֹב כִּי לֹא הָיָה בִּי כּוֹחַ לִתֵּן לָךְ
כְּתוֹב כִּי אָבִי צִוַּנִי עַל כָּךְ
כְּתוֹב כִּי חָבוּי בָּהּ בַּכְּתִיבָה
מוֹרִיד שְׁאוֹל וְחַי בָּהּ
וַאֲנִי חָיִיתִי בָּהּ כָּל הַזְּמַן
שְׁנוֹתֶיהָ נִתְּנוּ לִי עַל אַף שֶׁלֹּא רָצִיתִי
חָיִיתִי עַל זְמַן שָׁאוּל
כָּכָה זֶה – מִן חַיִּים שֶׁל אֲחֵרִים שֶׁכָּאֵלֶּה
תּוֹדַעַת אֲנִי מֻרְחֶבֶת שֶׁזּוֹרֶמֶת
בִּרְחוֹבוֹת הַנָּהָר
נִפְנוּף שָׁלוֹם יַלְדָּה פְּתַיָּה
אֶת חִיּוּכִי נָשְׂאָה הָרוּחַ
שֶׁמַּמְשִׁיכָה לְסַפֵּר
כְּתֹב זֹאת זִכָּרוֹן בַּסֵּפֶר

 

 

ד. השיר על לינה משותפת בקיבוץ רביבים

 

סַבָּא יוֹאֵל יָכוֹל הָיָה לְהִקָּרֵא יְהוֹאֵל
בָּעוֹלָם בּוֹ מַלְאָכִים הָיוּ מְדַבְּרִים
עִם בְּנֵי אָדָם
אֲבָל סַבָּא נוֹלַד בְּאִיטַלְיָה
וּמוּסוֹלִינִי עָלָה לַשִּׁלְטוֹן
וְהָיָה הַרְבֵּה יוֹתֵר דָּחוּף לַעֲלוֹת לָאָרֶץ
מִלְּיַצֵר סִינְתֵּזָה בֵּין רֵנֵסַנְס לִזְרִיחָה
וַיְהִי הַיּוֹם
וַיַּעַל אֶל צִיּוֹ אֵנְצּוֹ
וַיִּשְׁאַל – צִיּוֹנוּת יֵשׁ כָּאן, הַקְרָבָה, מְסִירוּת נֶפֶשׁ, אִידֵאוֹלוֹגְיָה
אֲבָל הַאִם יֵשׁ כָּאן גַּם יַהֲדוּת?
אֲבָל צִיּוֹ אֵנְצּוֹ צָנַח מִמָּרוֹם
מַלְאָךְ שֶׁנִּלְכַּד עַל יְדֵי הַקְּלִפּוֹת
וְעֻנָּה וְעָנָה:
דֶּה אַנְגֵ’לִיס – הַמַּלְאָךְ יְהוֹאֶל
לֵךְ תַּמְתִּיק אֶת הַמַּיִם.

 

כָּל זֶה בִּיקוּם מַקְבִּיל
בְּפֹעַל כָּל זֶה לֹא קָרָה
רַק סָבְתָא פָּאוּלָה חָלְמָה
וְלֹא רָצְתָה לְהַגִּיד.
מִפְּנֵי כְּבוֹדוֹ שֶׁל סַבָּא,
שָׁתְקָה.
כָּךְ לִמְּדוּ אוֹתָהּ בְּאִיטַלְיָה
– לֹא לְהִתְלוֹנֵן,
מִשְׁפָּחָה לִפְנֵי הַכֹּל.
וַתֵּלֶךְ אַחֲרָיו בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה
וַתָלֶן בַּלַּיְלָה הַהוּא.

 

 

ה. עוד שיר על לינה משותפת בקיבוץ רביבים

 

לִינִי פֹּה הַלַּיְלָה,
כָּךְ אָמַר סַבָּא גִּדְעוֹן
עֵת קָבְרוּ לְיָדוֹ אֶת טְבוּחֵי בְּאֵרִי
לִינוּ פֹּה הַלַּיְלָה בְּאַדְמַת הַנֶּגֶב בָּהּ נִקְבַּרְתִּי אֲנִי
אֵינִי יוֹדֵעַ עִבְרִית
נֻקְשׁוּת שֶׁהָיְתָה בִּי
מְנַקֵּשׁ אֶת אַדְמַת רָמַת נֶגֶב
הִתְקוֹשְׁשׁוּ וְקֹשּׁוּ
נוֹק נוֹקֵשׁ עַל דַּלְתֵי מְרוֹם
פֶּן יָקוּשׁ
כָּל זֶה כְּבָר נֶאֱמַר בְּעִבְרִית
וַהֲרֵי אֲנִי אֵינֶנִּי מֵבִין עִבְרִית
מִקְרָאִית שֶׁזּוֹעֶקֶת וְנוֹקֶשֶׁת
וְהָיָה בַבֹּקֶר אִם יִגְאָלֵךְ טוֹב יִגְאָל
גַּם זֹאת אֵינִי מֵבִין
אֵיךְ בֹּקֶר
אֵיךְ טוֹב
אֵיךְ יִגְאָל
טוֹב יִגְאָל, לִינוּ פֹּה הַלַּיְלָה
בָּאֵי בַּמַּחְתֶּרֶת, יְדִידַי
כָּל שֶׁנּוֹתַר לָנוּ מְשֻׁתָּף הוּא
טְבוּחִים יְהוּדִים
שׁוּב
בְּאַדְמַת רְבִיבִים, קְבוּרָה זְמַנִּית
עַד נָשׁוּב עֲדֵי בְּאֵרִי
שֶׁסְּתָמוּם פְּלִשְׁתִּים

מֵרֹעַ כֹּה גָּדוֹל צָרִיךְ לְהִסְתַּלֵּק –
conviensi dipartir da tanto male
עַד שֶׁתִּגָּמֵר עֲבוֹדַת הַתַּרְגּוּם
וַיַּפֵּל אֱלֹהִים תַּרְדֵּמָה
לִינוּ פֹּה הַלַּיְלָה
לִינָה מְשֻׁתֶּפֶת אִתִּי,
נַוָּדִים כְּלָלִיִּים
בְּלִי בַּיִת פְּרָטִי
עַד שֶׁנֵּדַע לְתַרְגֵּם
אֶת כָּל שֶׁאָבַד לָנוּ בְּגִלְגּוּל מְחִלּוֹת
כֹּה אָמַר סַבָּא גִּדְעוֹן
בְּאִיטַלְקִית מְהֻקְצַעַת:
חַלּוּ נָא פְנֵי אֵל
מוֹלֶדֶת הַמָּוֶת יָפָה הִיא
הִנֵּה – וְגֹאֲלֵךְ חַי אֲנִי – חַי!
כֹּה עָנוּנוּ אַחֵינוּ (בארמית)
וַיִּהְיוּ כֻּלָּם זֹהַר

 

 

 

סיוון התשפ”ד

 

 

 

 

[1] על אף שאיני מבין ערבית, את השיר תרגמתי וכתבתי מעיראקית מדוברת. הנוסח שנכתב אצלי כלל כמה ביטויים שלא ניתן היה לתרגם, והושמטו בשל כך. עם הקוראים הסליחה.

שירה

סליחה

ארנון איתיאל

 

 

לעילוי נשמתה של ענבר שגב ויגדר הי”ד

 

 

אֲנִיָּת עֲנִיָּה בַּת צִיּוֹן נָשַׁמָּה
מָאַסְנוּ מַלְמֵל אוֹתִיּוֹת נְשָׁמָה
טְרָשִׁים וּקְרָשִׁים מְכַסִּים אֶת דָּמָהּ
אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ הַמְצֵא נְקָמָה.

 

שׁוֹמֵמָה דּוֹמְמָה וּקְצוּרָה כְּקָמָה
פְּאָתָהּ לְקוּטָה וּשְׁכוּחַת אֲדָמָה
עַל מָה רְצוּחָה בִּתְּךָ, עַלְמָה
בְּאֵין עָווֹן נָפְלָה בְּאֵין נֶחָמָה.
עוֹלָלָהּ מְעֻפָּר בְּאֹדֶם דָּמָהּ
כְּלוּם אָפֵס מוֹתָהּ, הֶאָבוּד בַּדְּמָמָה
פְּקַח, פְּקַח אָבִיהָ, עֵינְךָ עֲצוּמָה
חָסִין וְקָדוֹשׁ הַמְטֵר נְקָמָה.

 

נְקָמָה אֲדֻמָּה נִדְגָּלָה אֲיֻמָּה
כְּשִׁבְטֵי גֶּרְמָאנִים נְקָמָה עֲצוּמָה
כִּפְלִיסְטִים פּוֹשְׁטֵי עוֹר עַד גְּוִיָּה עֵירֻמָּה
הַשְׁאֵל לֵב אַחֵר לְבָנֶיךָ קַמָּא.
טַע בָּנוּ רוּחַ אַחֶרֶת שְׁלֵמָה
עַד נִשְׂבָּע וְנוֹתִיר מִבְּשָׂרָהּ שֶׁל אֻמָּה
טוֹבְלִים בְּדָמָהּ עַד גֻּמָּץ וְאָמָה
נְקָמָה אֲדוֹנַי אֱלוֹהִים נְקָמָה.

 

אַל תִּמְחֶה חֶשְׁבּוֹנָם בְּמַסּוֹק הַנִּזְהָר
שְׁבוֹר עֶפְרוֹן חֶנְוָנִי פִּנְקָסוֹ הַנִּגְזָר
חַטּוּאֵל וְאָנְסְבָּכֶר וְנוֹרְזִ’יץ וְזָר
הֲפוּכֵי אִישׁוֹנִים מַמְתִּינִים בַּמִּנְזָר
לְאֵשׁ אֵלִיָּהוּ, לְחָנוֹךְ שֶׁחָזַר.
הוֹבֵשׁ אֱלֹהַי כָּל חַיְשָׁן נֶעֱזָר
וְעָשֵׁנוּ גָּאוֹן וְנָדִיב וְאַכְזָר
אַכְזָר וְאַכְזָר וְאַכְזָר וְאַכְזָר
עַד לַאֵפֶר נִשְׂרַף וְלַמַּיִם מוּזַר.

 

רַק הַפַּעַם הַזֹּאת אֱלֹהַי אִנָּקְמָה
עִיר שָׁלֵם חֲרוֹנָהּ בַּת צִיּוֹן זוֹעֲמָהּ
אָז הָיוֹ לִי תִּהְיֶה מְנוּחָה שְׁלֵמָה
אָז קָחֵנִי אָבִי בְּאַחְרוֹן נְשִׁימָה
וְאֵדַע וְתֵדַע וְתִדְעֶה נְשָׁמָה
שֶׁהַנֵּר עוֹד דּוֹלֵק שֶׁתִּזְרַח הַחַמָּה
כָּל עוֹד אֱלֹהַי בַּלֵבָב פְּנִימָה.

פרוזה

חלל פנוי

פורת סלומון

 

בַּשֵּׁרוּתִים עַל מוֹשַׁב הָאַסְלָה נִפְתְּחוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאֲדָמָה רָעֲדָה.

רַעַד נָמוּךְ, רוֹטֵן, כְּמוֹ וִיבְּרָטוֹר קוֹדֵחַ בְּרֶחֶם הָאָרֶץ. הָרֶטֶט קָבוּעַ, עָמֹק – אוּלַי הָרוּחַ מַרְטִיטָה אֶת פַּח הַמַּחְסָן? אוֹ מָנוֹעַ בָּרְחוֹב מְחַלֵּל אֶת הַחַג?

הַתֶּדֶר מִתְגַּבֵּר, וְאָז הֵם מַגִּיעִים: פְּסָגוֹת הַוּוֹלְיוּם מִתַּמְּרוֹת וְנִתָּקוֹת מִן הַגְּרָף: בּוּמִים. מִתְקָרְבִים, מִתְחַזְּקִים.

אֲנִי מִזְדַּקֵּף, מוֹשֵׁךְ אֶת הַמִּכְנָסַיִם וּמוֹרִיד אֶת הַמַּיִם. מְפַלֵּחַ אֶת הַנִּמְנוּם הַמִּשְׁפַּחְתִּי הֶחָשׁוּךְ אֶל דֶּלֶת הַכְּנִיסָה. סִבּוּב מַפְתֵּחַ, יָדִית. אוֹר הַבֹּקֶר מִתְפָּרֵץ פְּנִימָה.

מִצְמוּץ עֵינַיִם אֶל רֶכֶס הֶהָרִים – פִּטְרִיּוֹת עָשָׁן. שְׁתַּיִם. שָׁלוֹשׁ. מַקִּיף אֶת קִיר הַמְּבוֹאָה לְהַשְׁקִיף מַעֲרָבָה לְבֵית שֶׁמֶשׁ – פִּטְרִיָּה נוֹסֶפֶת. שִׁיט, שִׁיט. עַכְשָׁו מַגִּיעַ הַנֶּפֶץ וְאִתּוֹ הַהֶדֶף הַזֶּה בַּבֶּטֶן.

אֵיפֹה הָאַזְעָקוֹת? יֵשׁ שָׁם מִישֶׁהוּ? אֵיפֹה כֻּלָּם?

 

 

עֲנֵנוּ קָצָר מִלְּהוֹשִׁיעַ עֲנֵנוּ

 

 

רְצוּעַת הַחוֹף כְּחֻלָּה אֲפֹרָה וְשׁוֹתֶקֶת בְּעַנְנֵי הַבֹּקֶר. הַשָּׁמַיִם מִתְפּוֹרְרִים לְעַנְנֵי פִּטְרִיּוֹת עַל הָאָרֶץ.

אֵין.

הַפְּגָזִים נוֹחֲתִים עַל מִטּוֹת הַיְּשֵׁנִים.

מִטּוֹת הַיְּשֵׁנִים פִּטְרִיּוֹת תַּרְדֶּמֶת, קֶצֶף חֲלוֹמוֹת נִשְׁפַּךְ אֶל הַמִּרְצָפוֹת כְּאֶשֶׁד קֶרַח יָבֵשׁ.

יְשֵׁנֵי הִירוֹשִׁימָה נָגֹזּוּ בַּהֲמוֹנֵיהֶם, רְשִׁימוֹ חֲלוֹמָם זוֹחֵל עַכְשָׁו, מְכַסֶּה אֶת עֵין הָאָרֶץ וְגַם הִנֵּה מִתְחַנֵּן מוּלִי.

אֵין אוֹנִים. אֵין עֲתִידִים.

מֵעוֹלָם לֹא הָיָה עָתִיד.

הֶעָבָר נִתַּק מֵעֵבֶר נְהַר הָעֲנָנִים.

 

 

עֲנֵנוּ אֱלֹהֵי אֵין אֱלֹהִים עֲנֵנוּ

 

 

אֵין תְּנוּעָה מִלְּבַד צִיר הַצַּוָּאר לְנִיעַ הַמַּבָּט, סְרִיקַת הָעַיִן אֶת רִכְסֵי הָאֵין מָה לִרְאוֹת.

תֹּרֶן הָרֹאשׁ סָב עַל צִירוֹ, נִמְתַּח כְּנָחָשׁ בְּמוֹרַד הַצַּוָּאר. תַּחַת הַכְּתֵפַיִם מִבֵּין הַשְּׁכָמוֹת שְׁרִיר נִתַּק מִשְּׁרִיר, גִּידִים נִפְרָמִים בִּמְשִׁיכַת כָּתֵף, גְּדָמִים פְּרוּדִים קְטוּמִים, קוֹמַת אָדָם נִתֶּקֶת מִגַּבְּךָ וְגַם הִנֵּה נִצָּבָה.

 

 

עֲנֵנוּ אֵינֶנּוּ עֲנֵנוּ

 

 

הוּא מֵאֲחוֹרֶיךָ עַכְשָׁו, נְשִׁיפָתוֹ עַל עָרְפְּךָ.

“אַל תִּסְתּוֹבֵב. אֵין טַעַם, אֵין לְאָן. זֶה לֹא יְקָרֵב אוֹתָנוּ לְמִפְגָּשׁ. לֹא בָּאתִי אֶלָּא לְהִפָּרֵד”.

שַׂעֲרוֹת זְקָנוֹ רוֹטְטוֹת בְּדַבְּרוֹ, מְגָרְדוֹת בְּמוֹרַד הַגַּב עַד כַּפּוֹת הָרַגְלַיִם.

“אֲנִי בּוֹגֵד בְּךָ עַכְשָׁו, כְּבֶגֶד שֶׁנִּפְרַם, נוֹטֵשׁ אוֹתְךָ בְּרֶגַע הַמְּתִיחָה. בָּגַדְתִּי אֶת בְּשָׂרְךָ בְּרִקְמָה שֶׁל מַשְׁמָעוּת. מָתַחְתִּי עֲבוּרְךָ מְסִלּוֹת, כָּרַזְתִּי אֶת שְׁמוֹת הַתַּחֲנוֹת וּמֶשֶׁךְ הַנְּסִיעָה וּמָתַי נַגִּיעַ. אָז הִנֵּה, לִשְׁאֵרִיּוֹת הָאֵמוּן הַמֻּחְלָט שֶׁנָּתַתָּ בִּי קַבֵּל שִׁמּוּשׁ אַחֲרוֹן: מְחַק אוֹתָן עַכְשָׁו”.

 

 

לשם, בחזרה, לשם ובחזרה

ידידיה גזבר

הכי פופלאריים

היצירות האהובות ביותר באתר יהי
אחרית הימים

פאות. עד הקצה

עוז בלומן

 

 

א.

מאז השמיני באוקטובר אני מגדל פאות. יושב בוהה ומגדל פאות. בתחילה גדל השיער. נתתי לו להתארך כמו באבלות. לא יכולתי להתגלח או להסתפר. בהמשך באה ההבנה שמה שהולך ומתקרזל אלו פאות. פאות של שמחת תורה. הלכתי וגזרתי את השיער באמצע. מי זה היהודי הזה במראה.

 

ב.

מאז השמיני באוקטובר אני מגדל פאות כדי לזכור. בעבר הרחוק היו לי פאות. פחות הסתדרו על הראש. השיער שלי סבוך קשה ומתולתל והן היו קופצות מהצדדים. ההגינות מחייבת להתיישר. אני מסתובב במקומות מהוגנים. מאז השמיני באוקטובר אני מנסה להתמודד עם המקומות הללו. בוחן בחשד את המבט שלי עליהם ואת המבט שלהם עליי.

 

ג.

אני מגדל פאות כדי לזכור. לזכור מה. מה לזכור. לילדים שלי יש פאות. הם בכלל לא מבינים את השאלה. לבן השני שלי יש גוזמבות. גדולות. גם הוא התחיל בשיער ארוך. בבטלה הארוכה של הקורונה. געגועים על הקורונה. משם עבר לפאות בגלל אהוביה סנדק. יום אחד אסף את עצמו קם מהמיטה והלך להפגין על אהוביה. למה המשטרה הרגה אותו. בא הביתה וביקש להסתפר ולהשאיר פאות. בתחילה אסף את השיער בצדדים. בסוף הפאות הגיעו למראה החופשי והפרוע. נוער וגבעות לו. ואני שמח בו ובמראה שלו. הוא לא נכנע בכלל למבטים מבחוץ.

 

ד.

אבל צריך לזכור. לזכור את השביעי באוקטובר. לזכור את מה שהרגשנו בשביעי ואחרי השביעי. לזכור את מה שהוביל לשביעי. מה בעצם הוביל לשביעי. קונספציה. וצריך לפרק אותה. אני מנסה שוב ושוב להיזכר באותם הימים. איך הרגשתי אחרי השביעי. וזה קרוב וזה לא קשה. האוויר היה מלא ברטט. קול דמי אחינו צעקו וצרחו מן האדמה. אלו שהיו מעל האדמה ואלו שנגררו תחתיה. משהו באור היה שונה. העולם הסיר איזה מסווה מעליו. ונגענו בו ישירות מסונוורים ובוכים.

 

ה.

אז קונספציה. משהו נדפק. וצריך לזכור את זה. השאלה רק מה. מישהו לא היה שם. משהו לא עבד. מישהו לא שמר. למה לא שמר. מחשבה לא מסודרת. זזה לצדדים. בדיוק כמו עכשיו. מה שהיה לפני מעורפל עכשיו. חשבנו שאנחנו על קרקע מוצקה. צריך לזכור. צריך לזכור שהקרקע לא מוצקה. תמיד היא הייתה לא מוצקה.

 

ו.

צריך לזכור את אלוהים. פאות לזכור שאני שלו וכל אשר לי שלו. והארץ שלו. והוא עשה את זה. אבל למה. וצריך לזכור דברים שהוא אמר. וצריך לחפש איפה הוא. וצריך להבין מה הוא. ולדבר איתו. ולזכור שזה הסיפור שלו ולא שלי. ולזכור שאני בסך הכל מאוד קטן.

 

ז.

צריך להחזיק את החוט הזה. צריך לזכור. לזכור שאני לא מהם. שאני לא שׂם עליהם. שהם כבר לא יכריחו אותי לחשוב כמוהם. שיש אנחנו והם. ואיפה הם מתחילים ואני נגמר. איפה הם נגמרים. כדאי להרחיק ראות כי זה לא באופק כרגע. צריך לזכור שהם לא יודעים לחשוב. שהם סנטימנטליים. שהם לא מבחינים. שהם שכחו מה זה להיות יהודים. שאם משהו נדפק זה אצלם. שהמוסר שלהם לא מוסרי. שהם מוכנים לתת לי למות רק בשביל לצאת ידי חובה. שהם מוכנים לתת לי למות כי הם אוהבים יותר את הגוי.

 

ח.

ויש כל מיני סוגי פאות. יש לי ילד עם פאות של למדן. צרות ומסודרות ויורדות יפה למטה. הוא מסלסל אותם כשהוא חושב. ויש ילד אחר קטן יותר שלועס את קצה הפאה. הוא מתבייש במשהו ומחייך חצי חיוך עם לחיים מלאות. ויש ילד אחר שגזר את הפאות והתבגר מהר. ועוד ילד עם שיער חלק שהפאות ממסגרות לו את הפנים. וזה פשוט יפה לו. פאות לסימן היכר של משפחה דתית יחד עם הכיפה. אתה שייך אלינו. אתה שייך.

 

ט.

לזכור ולזכור. פאות. לזכור את מי שכבר אין לו משפחה. שכבר אין לו ילדים. לזכור את מי שנטבח באכזריות ואיבריו פוזרו. לזכור את האימה. לזכור את האונס. לזכור חבורה של ערבים מסביב לילד יהודי חסר אונים. עיניים מבוהלות וחיוורות. לזכור ולא לתת למחשבות אחרות להיכנס. כי הן מנקרות מבחוץ כל הזמן כל הזמן. ובסוף הן חודרות. כי התקשורת לא עצרה לרגע את השטף. והיא תוקפת שוב ושוב את התודעה. לזכור כמו אזעקה עולה ויורדת. לזכור כמו כוננות. לא להכניס שום דבר שלא מיוצר כולו בפנים. ובפנים יש יהודי שיושב ורועד וזועק ומוחה ותובע ומשלים עם עובדת היותו מקדש השם.

 

י.

אחרי כמה חודשים יש כבר התחלה של פאות. אחת גדולה יותר מהשנייה. הבן שלי אומר שזה רק פסיכולוגי. ביקשתי ממנו לסרוג לי כיפה מצמר. צריך ללכת רחוק. צריך ללכת לגבעות. צריך להבין מי כאן יהודי ומי כאן נגד מי. צריך לחזור אל מה ששכחנו. שכחנו את האדמה. שכחנו שאדמה היא לא בניגוד לחיים. שהיא חיים. שחיים זה מרחב ולמעלה ולמטה. שאדמה היא למה באנו לכאן. שאדמה היא כיוון. ומי שלא לוקח את האדמה כמצפן שוכח את חייו. שאדמה היא מה שיכול להנחות אותנו שוב חזרה אל הבית. שכחנו שאדמה מדברת. שהיא מלמדת שהיא מגדלת. והיא שותקת והיא מחוּללת. ומי יתבע את עלבונה. שכחנו שאדמה אסור לשכוח. שאדמה מתחת לרגליים זה להיות. והאדמה הזו היא ההיות כאן.

 

יא.

ויש מפלגה של גבעות. לשם באים יהודים של פאות. לא פאות של מאה שערים ושל שטיבלאך. פאות של גבעות. של ריקים ופוחזים של יפתח ואבימלך. של בחור וטוב של שאול. של מצוק ומר נפש של דוד. וצריך לזכור שיש בה חילול השם. בעצם כך אמרו לפני. עכשיו צריך לזכור הפוך. כי יהודי מת הוא חילול השם. כי יהודי חלש הוא חילול השם. כי יהודי מטומטם הוא חילול השם. כי לקחו את היהודי ועשו אותו חלל. נקבים נקבים חללים חללים. ובתוך הפאות החלל מתארך. מוקף בטבעות של יושר ועיגולים.

 

יב.

הפאות בינתיים מאחורי האזניים. מי יודע. אולי מתישהו אשלוף אותן. הן מאיימות. הן מצחיקות. הן אומרות לכולם שמשהו בי השתחרר. אולי בורג. אולי שניים. הן אומרות שדם יהודי אינו הפקר. הן גם ברסלב ושמחה וטירוף ושמירת הברית. הן חיבוק בין יהודים. יש דם רעך ויש לא תעמוד. ומי שהיה אצל רבינו לא יצא מהעולם הזה בלי תשובה. ועיקר התשובה שישמע בזיונו ידום וישתוק. ישמע בזיונו הקטן על הפאות. וישמע בזיונו הגדול על אלף וארבע מאות חלל ביום אחד.

 

יג.

הפאה היא הקצה. המקום שבו הראש הופך לחד. היא סוף האוזניים והמוח שביניהם. היא ללכת לקצה ועל הקצה. וצריך להשאיר פאה או שתיים. כי צריכה להיות בנו חמלה לקצוות. כי מישהו עוד יבוא ללקט ויהיה לו מה לאכול בערב. וצריך להפסיק לקצור את השערות בצדדים. להניח אותן לעניים ולחלשים. ופעם היה בן גוריון עם הרבה שער בצדדים אבל הלך וגזר את הסימנים לבני עדות המזרח. ועל כן באה לנו הצרה הזו. כי בלי סימנים אי אפשר לזכור. ואנו מכריזים בזאת כי הוא ושכמותו לא זכרו.

 

יד.

צריך לזכור. צריך לזכור וגם צריך להקשיב. להקשיב למה. פאות סביב האזניים כמו מכשיר שמיעה. כמו אנטנה שיכולה לקלוט. כמו אזניות גדולות. והפאה הולכת וסובבת את האוזן. כי יש צעקות באוויר שעוד לא נקלטו. ויש דם שעוד שפוך. ויש בת קול שיוצאת מהר חורב ואומרת אוי להם לבריות. ויש שכינה שמנהמת כיונה אוי לי שהחרבתי. ועם הפאות אפשר לשמוע. כמו קונכיה שהיינו מקרבים לאוזן כדי לשמוע את הים. ויש קולות חלולים של מומחים זחוחים שצריך לזרוק לכל הרוחות. ותמה אני אם ימותו מיתת עצמם.

 

טו.

וזה ברור שצריך לזכור. במחזור הישן היה כתוב כאן צריך לבכות. בשמחת תורה יהיה כתוב כאן צריך לזכור. הכל יזכור. כאן זוכרים. את עמלק לזכור. ואת סיני לזכור. כי בשניהם קולות תרועה וחרדות ויריעות מתנופפות ורוחות וברקים. ושניהם מצווה. ושניהם כפייה. ושניהם אות. ובשניהם אין אפשרות להתקרב להר. ומשה למעלה למעלה ואתה צועק. ואתה עומד ושמה לא תקרב וזהו. ומשם תפרח נשמתך. ומשם לוחות על גבך. ואין לך רשות להתחמק מהם. ובשניהם כבדו ידי משה. ועיניך כלות. ובשניהם שבירה.

 

טז.

וזו כרוניקה של יציאה מן הדעת. של אי שפיות. של התדרדרות מנטלית. נשבר הצדיק. והשערות ממשיכות לצמוח כי אין מהן מנוחה. הן גדלות וגדלות. ומכסות על האזניים ויורדות ויורדות ואין להן עצירה. כמו דמעות גדולות. כמו נטיפים. כמו זקן אהרן. כמו צמח גולש. כמו יהודי נודד. כמו יהודי נופל. כמו דם יהודי שנשפך. יורד שאולה.

 

יז.

ואין ביחד ולא יהיה ביחד. כי אדם בא לעולם בבכי. ואדם בא לעולם בשריטה. ואחרי השביעי באוקטובר השריטות צורבות ועמוקות. בתחילת החורף עוד היה אפשר לקוות שיש לנו רק שריטה אחת. ואני הולך לעוד פגישה ולעוד עצרת ולעוד ביחד. ופעם הפאות אסופות ופעם הפאות קופצות. וכולם שרוטים וכולם צועקים וכולם שותקים. ובמקום מכשיר שמיעה לכולם יש אזניות. וכולם על הקצה וכולם דולקים. וכולם בקונכיות. ולכל אחד חלאס משלו. ולעולם לא עוד משלו. וביחד משלו. ואך ורק שלו.

 

יח.

וצריך לזכור. צריך לקום. אסור לישון. רק לא לחזור לישון. להחזיק. להתהפך. להתיישר. רק לא לחזור לישון. עכשיו. כולם. עכשיו.

 

יט.

וצריך וצריך. ומי אמר שצריך. צריך כאן נביא. וצריך כאן אלוהים. וגם משיח עכשיו. ואולי צריך גם לשכוח. לשכוח סיפורים קונספציה. לא להיכנס לנפולת הסיפורים הללו. לא השכלה ולא ציונות ולא ישראליות ולא נורמליות. לא ימין ושמאל ולא מומחים ולא מפלגות. כי הכל הכל קונספציה והכל טמטום והכל לחזור לישון. וצריך סיפור אחר.

 

כ.

כי יש יהודי. וליהודי יש פאות. וזה סיפור. וזה כל הסיפור. ולי יש פאת צפון. ופאת תימן. ואחוריי למערב. ואני אפיים ארצה בפישוט ידיים ורגליים.

 

 

קאנון לאומי חדש - בשיתוף מרכז בגין

דומיית קיץ

עין טור מלכא

 

– – וְלוּ תִכְבְּשִׁי רֹאשׁ בֶּעָפָר
וְאֶת שִׂגְשׂוּג אִבֵּי הַנַּחַל
תְּדַמִּי לִשְׁקִיקַת דָּמֵךְ.

 

קוֹצִים רוֹחֲשִׁים.
דּוּמִיַּת קַיִץ.
עֲמוּמוֹת
מְבַעְבְּעִים עֵינוֹת תְּהוֹם
לְלֹֹֹא חֲדָל.
וּכְמוֹ תֻפִּים הוֹמִים בָּאָזְנַיִם.

 

תּוּגָה בֶּעָפָר.
גְבָעוֹת מְאַבְּרוֹת מִלֵּב הָעֵמֶק…
בִּקְעָה כֻּלָּהּ אַחֲרֵי קָצִיר.

 

אֶל הֶהָרִים הָהֵם לִירוּשָׁלַיִם
חוֹמְרִים שִׁפּוּעֵי הַשָּׁמַיִם
לְלֹא קֵצֶה:
שָׁם נֹגַהּ־אוֹנִים זָרוּחַ – –

 

קוֹל בָּרָמָה:
הָאָרֶץ דּוֹבֶרֶת אֶת הַחַמָּה.

 

 

 

תש”ט

 

 

מתוך כתב העת ‘סולם’, 1.9.49

 

 

היצירה מתפרסמת ב’יהי’ בשיתוף מרכז בגין במסגרת קאנון לאומי חדש, מיזם חשיפה ליצירות אמני התנועה הלאומית לדורותם. אמנים אלה, במסגרת התנועה הרוויזיוניסטית ובמסגרות נוספות, חוללו שיח תרבותי עשיר שהודר מהזכרון הלאומי התרבותי ועטרתם כעת חוזרת.

אוכל נפש

עמיחי חסון

סירה

נועם שבת הראל
שירה

בבית הכנסת של עזרא

אדם צחי

בְּבֵית הַכְּנֶסֶת שֶׁל עֶזְרָא

לֹא יָדְעוּ לְהַגִּיד מַבַּע פֶּרְפוֹרְמָטִיבִי

אֲבָל חָכָם אַרְיֵה שֶׁהָיָה גָּאוֹן גָּדוֹל וּמְשֻׁגָּע גָּדוֹל

הָיָה צוֹעֵק בְּעַל פֶּה כְּמוֹ כִּשּׁוּף

סֻלִימַאן, מוּצַאפִי, מוּסַאיוֹף.

הַמִּלִּים רָדְפוּ אַחַת אַחֲרֵי הַזָּנָב שֶׁל הַשְּׁנִיָּה

בְּשַׁרְשְׁרָאוֹת שֶׁל תַּאֲרִיכִים מְדֻיָּקִים שֶׁל נוֹלָדִים וּמֵתִים,

כְּשֶׁחָכָם אַרְיֵה מַגִּישׁ לָנוּ זִכְרוֹנוֹת מְאֻבָּקִים

שֶׁל יֶלֶד שֶׁהִתְאַהֵב

פַּעַם אַחַת

בַּתּוֹרָה

וְלִבּוֹ נִשְׁבַּר.

מָה זֶה פֶּרְפוֹרְמֵנְס לֹא יָדַעְנוּ,

אֲבָל יְלָדִים לְיַד הַתֵּבָה הֵרִימוּ רֶגֶל עַל רֶגֶל

וּכְשֶׁחָכָם כֹּהֵן (שֶׁבָּאַזְכָּרוֹת קִבֵּל רִאשׁוֹן מְזוֹנוֹת וְהָעֵץ, אֲדָמָה וְשֶׁהַכֹּל)

הָיָה נוֹהֵם בְּגַבּוֹת קְמוּטוֹת

הָיוּ שָׁבוֹת רַגְלֵיהֶם לִמְקוֹמָן כִּבְאֹרַח נֵס.

 

לֹא דִּבְּרוּ עַל מוֹת הַמְּחַבֵּר בְּבֵית הַכְּנֶסֶת שֶׁל עֶזְרָא,

אֲבָל חָכָם צְפַנְיָה הַזָּקֵן מְאוֹד (שֶׁרָאָה אוֹתִי פַּעַם נִרְדָּם עַל הַשֻּׁלְחָן בַּחוּץ

בַּעֲלוֹת הַשַּׁחַר שֶׁל תִּקּוּן שָׁבוּעוֹת, וְאָמַר לִי בְּק’ עִירָאקִית

שֶׁעַד הַיּוֹם אֲנִי יוֹדֵעַ לְגַלְגֵּל בְּעֹמֶק הַחֵךְ:

קוּם)

מֵת מִכָּל בְּחִינָה שֶׁהִיא

עַל אַף שֶׁכָּל יוֹם אַחֲרֵי עַרְבִית

הָיִינוּ אֲנִי וְיִנּוֹן לוֹקְחִים אוֹתוֹ הַבַּיְתָה

שֶׁלֹּא יָמוּת לְבַד בַּדֶּרֶךְ.

לֹא יִתֵּן לְעוֹלָם מוֹט לַצַּדִּיק, הָיִינוּ קוֹרְאִים,

עַל אַף שֶׁשִּׁמְעוֹן הַסַּיָּד (שֶׁאָהַבְנוּ כִּי כְּשֶׁעָלָה חַזָּן הִתְפַּלֵּל מַהֵר וְצָחַק הַרְבֵּה) בַּקַּדִּישׁ הָיָה קוֹרֵא לְנָעִים (שֶׁיָּדַעְנוּ שֶׁהוּא אָח שֶׁל הָרַב עוֹבַדְיָה אֲבָל נִרְאָה כְּמוֹ סְתָם אִישׁ זָקֵן) שֶׁהָיָה מִתְפַּלֵּל בַּאֲרִיכוּת מֻפְלֶגֶת (וְעַד שֶׁהָיָה מַגִּיעַ בְּשַׁחֲרִית שֶׁל שַׁבָּת לְ”הַמְעוֹרֵר יְשֵׁנִים וְהַמֵּקִיץ נִרְדָּמִים” הָיִינוּ דָּוִד וַאֲנִי נִרְדָּמִים, מִתְחַבְּאִים עַל הַסַּפְסָל שֶׁמֵּאֲחוֹרֵי הַתֵּבָה): “בַּעֲגָלָא וּבִשְׁנֵי סוּסִים יִקְּחוּ אֶת נָעִים לְהַר הַזֵּיתִים”, וּבֶאֱמֶת, יוֹם אֶחָד מֵת נָעִים וְלֹא יָדַעְתִּי אַיֵּה מְקוֹם קְבוּרָתוֹ, אִם בְּהַר הַזֵּיתִים אוֹ בְּהַר הַמְּנוּחוֹת

 

מָה לְבֵית הַכְּנֶסֶת שֶׁל עֶזְרָא וּלְדִיסְקוּרְס עַל הַבָּזוּי,

מִלְּבַד שֶׁהָיָה בֵּית הַשִּׁמּוּשׁ נָעוּל עַל בְּרִיחַ,

שֶׁלֹּא כָּל אֶחָד יִכָּנֵס כְּאַוַּת נַפְשׁוֹ,

וְהַמַּפְתֵּחַ הָיָה תָּלוּי כְּמוֹ פּוֹשֵׁעַ

עַל זִיז בַּכְּנִיסָה מִתַּחַת הַמְּזוּזָה

וְאֵלָיו שָׁב רַק לְאַחַר שֶׁמִּי שֶׁנִּפְנָה לִצְרָכָיו נָטַל אֶת יָדָיו

וּמַנְעוּל הִתְקִין חָכָם עֶזְרָא גַּם עַל הַמְּקָרֵר,

שֶׁלֹּא נִשְׁתֶּה חָלִילָה אֶת הַמִּיץ הַמְּאָרֵר

וְיָבוֹא בְּבִטְנֵנוּ וְיַצְבֶּה בֶּטֶן

 

גַּם עַל שִׁיבַת הַמֻּדְחָק לֹא דִּבְּרוּ,

אֶלָּא שֶׁהַמֵּתִים נִכְתְּבוּ בְּאוֹתִיּוֹת גְּדוֹלוֹת

מִתַּחַת לַמְּנוֹרוֹת וְלַפְלוּאוֹרוֹסֶנְטִים

(שֶׁשָּׁנִים מְאֻחָר יוֹתֵר לָמַדְתִּי מִפִּיהָ שֶׁל מוֹרָה לְקוֹלְנוֹעַ, שֶׁצִּבְעָם אֵינוֹ לָבָן כִּי אִם יְרַקְרַק,

כְּשֶׁל רוּחַ רְפָאִים, וּכְשֶׁמְּצַלְּמִים אוֹתָם בְּמַצְלֵמַת וִידֵאוֹ רוֹאִים הֵיטֵב)

אֶחָד מֵהֶם, מֵעַל אֲרוֹן הַקֹּדֶשׁ, הָיָה אֱלִיעֶזֶר פַּאפּוֹ זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה

שֶׁהָיָה הַסַּבָּא שֶׁל אִמָּא שֶׁלָּנוּ

שֶׁלָּנוּ לִפְנֵי שֶׁפָּרְשָׂה כְּנָפַיִם,

שֶׁהֵקִים אֶת בֵּית הַכְּנֶסֶת שֶׁהִתְגַּלְגֵּל לִידֵי נָעִים אָח שֶׁל הָרַב עוֹבַדְיָה

שֶׁהוֹרִישׁ אוֹתוֹ לְיָדָיו שֶׁל חָכָם עֶזְרָא שֶׁהָיָה שׁוֹאֵל אוֹתִי הֵיכָן כָּתוּב הַכֹּל וְלֹא יָדַעְתִּי

לֹא הָיוּ גִּלְיוֹנוֹת צִיּוּנִים וּוְעָדוֹת לִתְאָרִים מִתְקַדְּמִים

אֲבָל הָיָה שׁוֹאֵל אוֹתִי לְפָחוֹת פַּעֲמַיִם בְּכָל שִׁעוּר

בְּבֶן אִישׁ חַי וּבְעֵין יַעֲקֹב וּבְחֻמָּשׁ:

אֵיפֹה כָּתוּב, תַּגִּיד נוּ, אֵיפֹה עוֹד זֶה כָּתוּב.

וְהָיִיתִי שׁוֹתֵק כִּי לֹא יָדַעְתִּי כְּלוּם.

וְהַבֵּן שֶׁל חָכָם עֶזְרָא הָיָה מְחַיֵּךְ תָּמִיד וְיוֹדֵעַ,

וְעֶזְרָא הָיָה מְחַיֵּךְ וְאוֹמֵר לוֹ: דְּבַשׁ וְחָלָב תַּחַת לְשׁוֹנֵךְ.

 

וּפַעַם אַחַת בְּשָׁנָה הָיָה חָכָם עֶזְרָא הוֹלֵךְ אֵצֶל חֲדַר הַמִּטְבָּח

וּמוֹצִיא מִן הָאֲרוֹנוֹת סִפְרֵי קֹדֶשׁ טוֹבִים

וּמְחַלֵּק לְכָל קוֹרְאֵי הַתְּהִלִּים, אִישׁ לְפִי מַעֲלָתוֹ: טוֹב, טוֹב מְאוֹד, מְצֻיָּן.

שֶׁכֵּן בְּבֵית הַכְּנֶסֶת שֶׁל עֶזְרָא הָיָה הַתְּהִלִּים פּוֹרֵשׂ כָּל שַׁבָּת כְּנָפַיִם מִתּוֹךְ הַגָּרוֹן שֶׁלָּנוּ:

שִׁבֹּלֶת מַיִם שְׁטָפָתְנִי, יָגַעְתִּי וְאֵין מָעֳמָד

מָעֳמָד, הָיָה שׁוֹאֵג הַקָּמָץ הַגָּדוֹל

וְהֶחְזַקְנוּ בּוֹ בְּכָל כּוֹחֵנוּ, שֶׁלֹּא נִמּוֹט

 

וְתִקֵּן אוֹתִי עֶזְרָא בְּמִלּוֹת הַתְּהִלִּים שׁוּב וָשׁוּב,

כְּכוֹרֵה יַהֲלוֹמִים בָּאֲדָמָה הַשְּׁחֹרָה.

שֶׁלֹּא אָנִיחַ אֶת הַשְּׁוָא שֶׁנָּע

וְשֶׁלֹּא אָרַע אֶת הַמִּלְּעֵיל

וְשֶׁלֹּא אַרְפֶּה אֶת הַדָּגוּשׁ.

וְתָמִיד הָיִיתִי טוֹעֶה אֵצֶל עֶזְרָא

וְלֹא זָכַרְתִּי הֵיכָן כְּתוּבִים הַדְּבָרִים.

וְכֵיוָן שֶׁאֱלִיעֶזֶר פַּאפּוֹ הַגָּדוֹל נִפְטַר,

וְשֶׁאִמָּא פָּרְשָׂה כְּנָפַיִם,

וְשֶׁלִּבּוֹ שֶׁל עֶזְרָא טוֹב וּמֵיטִיב,

תִּקֵּן אוֹתִי כָּל הַשָּׁנִים.

 

וּמֵאָז טָעִיתִי הַרְבֵּה וּמֵהֵיכָן כָּעֵת יָבוֹא לִי תִּקּוּן.

פרוזה

“אפרת דמשק אפרת” – זוכה פרס ספיר התש”ף 2020 – פרק ראשון

ארנון איתיאל

שקרנים מזוינים זה מה שעובר לו בראש כשהוא רואה אותם מתחילים עם האחי שלהם וכל הקרבה המשיחית, יושבים שיכורים סביב לאש. היה נותן את נפשו עבור כל אחד מהם אבל הוא שונא אותם. את האמונה למראית עין, את אהבת האדם המזויפת במתק, את ההיפתחות הכוזבת של הנפש.
הוא מכיר את הנפש הזאת.
גנבים שלבם לבֶּצַע. נשמות קרועות שהבדידות העבירה על דעתן, אכזרים כלפי כל אבן או אדם שגורמים להם לעצור ולהתבונן על עצמם.
הוא לא זוכר מתי בדיוק הצטרף לג’מעות, אבל זוכר את הפעם הראשונה שדיבר עם שרגא.
איש כבר לא ציפה לראות אותו יושב בכיתה ומשתתף בשיעור, איש לא יחפש אחריו. שמחה קטנה הסתננה בין מכאוביו כשהבין שמחכה לו חצי שעה של חופש ושקט עד הצלצול הבא. הסתכל סביבו, איש לא נראה בחוץ. לא מורה, לא תלמיד, רק שמעון השרת יצא מבניין הכיתות של הגדולים לכיוון המחסן שלו. מהמרחק הזה השרת הזקן לא היה יכול לראות אותו, הכול בסדר. התכופף, הטה את פניו לאדמה כך שהדמעות ינשרו מעיניו ישר לכורכר בלי לגעת בפנים, החזיק את עפעפיו פקוחים בלי למצמץ. אז, בשנים ההן, האמין שכך יוכל להסתיר את עקבות הבכי.
ילד איפה הכיפה שלך.
ישב בשולי מגרש הכדורגל. כדי לראות מי דיבר אליו הרים את עיניו, עיווה את פרצופו בגלל השמש. הוא היה בכיתה ד’ ושרגא בכיתה ה’, הוא ישב מעופר ושרוט על הכורכר הרותח ושרגא היה התלמיד הגבוה בבית הספר. הוא ידע שהילד הגבוה שייך לחבורה של המשיח, מסתובב בעולם שקט ומוגן, ולא הבין לשם מה הוא בא להשתעשע בו עכשיו, כשהכול כבר נגמר.
לבסוף ענה לשרגא, אני חושב שהיא על הגג של הצריף מעבדה.
זרקו לך את זה לשם.
משך בכתפיו, לא הבין למה הילד הגבוה שואל. כל הילדים ראו, כולם ידעו. הטקס עצמו השתנה על פי גחמותיהם של המשיח וכלביו, אבל הסיום, שבו הכיפה שלו נזרקה על אחד הגגות, כבר היה עניין של מסורת. כשהרים שוב את ראשו שרגא הלך.
קם, החזיק בידיו את מכנסיו הקרועים שלא יישמטו, צלע אל עבר הסנדל הבודד הזרוק באמצע המגרש ונעל אותו. השפשופים הטריים במרפקים ובברכיים זימזמו בכאב, אוזניו וצדי ראשו בערו, זכרו את הסטירות.
בדרך למקום הסודי שלו מאחורי בניין המנהלה ראה שוב את שרגא הולך לעברו. קפא על מקומו, התכונן, אבל שרגא רק הושיט לו את הכיפה והמשיך ללכת.
למחרת שרגא הציע לו לבוא למחבוא של הג’מעות והוא הלך איתו. ישב ליד השיח הענקי שבין גזעיו הפנימיים הם היו מתכנסים, שרגא עמד לידו ושתק, חפר ברגלו בעלים המרקיבים. ג’יזס הגיע, נעץ בו עיניים ונכנס לשיח, אחריו בא המשיח, נכנס לתוך השיח בלי להביט בו, אבל הוא זכר את הסטירות, את הנחת שבה יצאו מפיו של המשיח המילים, תחזיקו לו את הידיים, תורידו לו את המכנסיים.
שבועיים ישב שם, ליד השיח של הג’מעות, התאמץ לפענח את המלמולים הסתומים, נדקר בפרצי הצחוק הפתאומיים. בעזרת מקל ערם תלוליות רקבובית על העפר השחור, ברא לעצמו ארצות חדשות שאינן יודעות עליו דבר. לא ידע אם הוא שומר, שוליה, או שהם פשוט שכחו אותו. רק זאת ידע, שהמכות בבית הספר פסקו ושאף ילד אחר באפרת לא הגיע כל כך קרוב למשיח ולחבורתו.
אחרי שבועיים יצא שרגא מהמחבוא ושלח אותו לצרכנייה. כשחזר, לא היה איש בחוץ לקבל מידיו את בקבוק השתייה. הוא חיכה זמן רב ולבסוף נכנס לתוך השיח והיה לאחד מהג’מעות.
כשהיה בכיתה ז’ ושאר הג’מעות ב־ח’, הם נסעו לאל קודס. המקום של הג’מעות עבר בינתיים אל מאחורי הבית של ג’יזס, מתחת לחלון חדר השינה של הוריו. כולם באפרת ידעו שהמורה לספורט משאירה את המפתחות על הגלגל הימני הקדמי של המכונית האמריקאית הישנה שלה, אבל רק להם היה האומץ לקחת אותם.
נסעו באוטו האמריקאי של המורה לספורט לגנוב סיגריות באל קודס. מושבי העור של המכונית היו עצומים, והג’מעות נבלעו בהם כמו ילדים שהגננת הפרידה ביניהם. בהיעדר קהל נפסקה ההצגה. בפחדם כל אחד היה לעצמו, ילד אחד. היה מוזר לראות את ג’יזס, שרגא ופאפוס יושבים מבוהלים ברכב הענקי; קטנים ורגילים. באפרת פחדו מהם, אפילו הילדים הגדולים שלמדו בישיבות, חסרי רחמים כצבוֹעים, אפילו הם לא רצו להתעסק עם המשיח ולבדוק אם הסיפורים עליו נכונים.
אף שכבר היה אחד מהם, עדיין לא ידע מה הוא עבורם. ג’יזס נתן למשיח נאמנות מוחלטת ואכזריות שעיניה לטושות ללא עפעפיים; פאפוס היה השרת והליצן ושרגא עזר למשיח לחשוב. גם בתוך המכונית הנוסעת לאל קודס, גם כשהיו חמישה ילדים מפוחדים שאין להם איש לבד מעצמם, נותרה החידה סתומה. המשיח שישב מאחורי ההגה ניסה להצחיק אותם, והם נענו לו צוהלים בקול רם מדי. ממנו לא ציפו והוא לא טרח, הביט מהחלון אל הנוף שנעלם באור אחרון ולעס את אגודלו.
הוא וג’יזס העלו רעיונות לפעולות. לאחרים לא היה אכפת; כל מה שעניין את שרגא היה לפרוץ מנעולים, ופאפוס היה פאפוס. המשיח הקשיב ואמר יכול להיות, ובכל שעה נוספת שחלפה בשתיקה, הרעיון שלהם נראה יותר מטופש וילדותי, עד שנמוג.
המשיח יזם והחליט. הוא היה המנהיג הבלתי מעורער של הג’מעות. אף לא אחד מהם שאל את עצמו אם אפשר אחרת. עבור ג’יזס ופאפוס המילים של המשיח היו קודש, לא פחות. הוא הלך איתם אחריו, לא היתה לו בררה, הִסְכין עם המציאות שבה המשיח הוא הפוסק אבל לרגע לא ראה בו רעבע. הולך אחריו, זוכר הכול, מלקט עבור עצמו את השגיאות, החטאים והחולשות של המנהיג. זוכר הכול וממשיך ללכת.
המשיח היה הבכור מבין שלושה אחים. כשהיו ילדים נהרג בן הזקונים בנפילה מגגו של מבנה בבנייה. השאלה מי מבין האחים הגדולים היה אמור לשמור עליו באותו אחר צהריים קפוא נותרה פתוחה. האשם ניתז בין בני המשפחה ככדור אש, ושני האחים החיים רותקו זה לזה בכבל שנאה שעוביו כזרוע. לאיש מבין ארבעת בני המשפחה הנותרים לא היו תעצומות להחזיק נפש נוספת לבד מעצמו, ושאלות כמו לאן אתה הולך ומתי אתה חוזר פסקו להישאל. הפתקים מבית הספר, משלחות המורים וביקורות שירותי הרווחה פסקו. בחלון הבית הפונה לרחוב היה תלוי וילון, שהורד על ידי שכנה טובת לב ונשלח לכביסה במהלך ימי האבל. הווילון לא נתלה מחדש, ומאז השקיף ריבוע החלון לרחוב; עיוור, שחור ועירום.
עבור הג’מעות היה המשיח פתוח עשרים וארבע שעות ביממה שבעה ימים בשבוע, בכל מקום שבו איוו להם משכן היה אפשר למצוא אותו במפנה הלילה והוא ער. אורו הקלוש של הפנס שלאורו קרא את ספריו משך אליו את פצועי הדכה ומוכי הילפת מקרב ילדי היישוב. כך הגיע אליו פאפוס. הפיגור הקל של פאפוס גרם לחברת המבוגרים למשוך את ידה ממנו, אבל לא היה מספיק קשה בשביל להציל אותו משיניה התולשות של חברת הילדים. באלף ואחת דרכים הם הראו לפאפוס לאן לזוז, היכן ראוי לו להתיישב, אך לבסוף, בגילוי נדיר של טוב לב, האיר לו היקום פנים והושיב אותו סמוך למשיח, במקום היחיד שעליו לא הורתה לו אף לא אצבע אחת.
באחד משיטוטיו הגיע פאפוס אל המחבוא של הג’מעות. נכנס מהסס, הביט במשיח, חיכה לראות מאין תתעופף האבן. דקות ארוכות עמד בכפיפתו הנפסדת, המשיח הקורא לא העיף מבט לעברו. לבסוף התיישב הילד על האדמה. שלושה צעדים הפרידו בין המשיח לילד שישב והביט בו. המשיח קרא עוד כמה דפים ובלי להרים עיניו מהספר ביקש מפאפוס שיסתכל אולי במקרה הוא יושב על המצית שלו. הילד מצא את המצית והגיש אותו למשיח בעיניים בורקות.
זו היתה כתוּבּתם. מאז פאפוס עשה דברים עבור המשיח ומאז המרחק ביניהם לא עלה על שלושה צעדים.
ג’יזס היה מספר שאביו שירת בקומנדו הימי וכיום הוא רב־חובל שמפקד על מכלית נפט בשווי מיליארד דולר ששטה במים הבינלאומיים. על אמו דיבר רק אם נשבעת לסודיות. אז היה הילד פוקח עיניים אפורות כגבו של כריש, ובקול נמוך מספר שאמו קצינה במוסד. כל אפרת היתה שותפה לסוד. הילד זהוב השיער גדל אצל רחל העקרה ובעלה, שנקראו בפי הילדים ההורים של ג’יזס. הם קיבלו לאומנה את הילד היפה כמלאכי מרום, וכמו המלאכים היה מביט ממעל אל זולת האדם במבט קר כקרח.
שרגא היה היחיד מבין הג’מעות שלא היה שותף להתעללויות בעברי, והיחיד ביניהם שחטף מכות מאביו כעונש על הפעולות שלהם. הוא היה ילד טוב, היה לו ילקוט. כמו שגריר מארץ זרה הנושא את תיק מסמכיו, כך תלה הילד הגבוה את התיק על כתפיו. היחיד מהם שלא היה צריך את המשיח אלא רצה בו. בניגוד לאחרים, לשרגא היתה בחירה. הוא היה יכול להיות מדריך בתנועת הנוער, שופע קסם וביטחון, עשוי להנהיג. המבוגרים ניסו להניא אותו מלקשור את גורלו בזה של המשיח אבל שרגא היה ממתין בשקט כמה שניות ואז עונה להם, הכול בסדר.
זמן קצר לאחר שחזרו מאל קודס, ישב עברי על מדרגות הכניסה לבניין הכיתות הנמוכות ושמע את תלמידי כיתה ה’ מדברים בהתרגשות על כך שהמשיח קרא למורה שקרן. בערב הם ישבו במחבוא שלהם והמשיח אמר שאסור להאמין לאף מילה של המורה לתורה. לבד הם קראו בספר שופטים, חשו בידיהם את מגע כריכת העור על ניצב חרבו של גדעון, שמעו את נהמת האוויר הנחתך כששמשון הניף את גולגולת החמור, טובח בפלישתים. ומעל כולם יפתח. ישבו תחת אור הפנס בשעה ששרגא הקריא מתוך הספר, נבוך ואמיץ אמר את המילים בן אישה זונה, סיפר את סיפורו של הנער שאיש לא רצה בו.
הם רצו בו. עברי ישב איתם, היה איתם שם, במחנה של יפתח, בשעה שנכבדי גלעד פסעו בין אוהלי הסמרטוטים לאוהלו של יפתח, הרימו רגליהם בין גלי האשפה, נרתעו מהכלבים שנבחו עליהם בשנאה. באו לבקש סליחה מזויפת, להתחנן לחסדיו של יפתח.
לכמה רגעים הוא היה איתם, יחד. הם שכחו והוא שכח את מה שהפריד בינו לבינם, שכח לשנוא אותם בכל מאודו בשעה שהם כולם, כל חמשתם, היו נערים ריקים בארץ טוב, נאמנים ליפתח עד המוות.
מעבר למושאי הערצתם, יותר מעוצם מעשי הגבורה; הם היו מוקסמים מהמרחק.
מאמצים את עיניהם לראות הרחק ככל שיכלו, הידיעה שמעבר לטווח העין נמשכים ארץ ועוד ארץ, אופק ועוד אופק, הטילה עליהם כישוף. הדרכים הנמתחות ישר והלאה היו עורקי חלומותיהם, ענני גשם רוכנים ונוגעים בערבות לאין שיעור השתקפו בעיניהם. המום ונעלב ראה כל אחד מהם לנגד עיניו את מדינת היהודים מוסרת נתחי אדמה לידי אויב חלש ופחדן.
בלילות דיברו על נסיעות ליליות אל עומק מדבר סיני, חוות סוסים ובקר נפרשות בסוואנות של מואב ואדום, קפה רותח בכוס גדולה הנלגם בבוקר קפוא על מדרגת אבן בצוקי חורן. בימים ראו שיירות פליטים יהודים נעקרים מנחלתם ויהודים נוהגים בהם. במקום גזע לוחמים נימולים מטילי אימה שאיש לא מהין להישיר מבט לעיניהם, ראו את ועד השטעטל נמוש מפני חלאות אויב נבער, מוכה גרדת. שוליו המשוננים של חלומם השבור פצעו את לבם, והם הבינו שהסיפורים על אודות היהודי האמיץ, המתנער, שסופרו להם לפני השינה, היו שקר. ההבטחה שהיתה מדינת היהודים, התקווה לחופש, אלה נבלו, נטועות לשווא בקרקע מלוחה מפחד ומעצב. ילדים טעויים ומובסים, הבינו שאם יש דרך אמת לשבט יהודה, עליהם למצוא אותה בעצמם. כל אחד מהם החל לחפש את הדרך חזרה אל מקור החיוּת, וכשהגיע, חבריו כבר חיכו לו שם.
לכל אחד מהם היתה דרך משלו להגיע אל המקום האחד. הנער שעברי היה חזר בדמיונו לשנות ילדותו, אל הבקרים שבהם בילה לבד בחצר גן הילדים הנאפית בשמש, שומע מתוך הגן את שירי ההלל מחרישי האוזניים על צדיקותם של אברהם יצחק ויעקב. נבהל מהמחשבה שחלפה בו, פזל בפחד אל הגננת השרה בקול, שמא תקרא את המחשבה על מצחו. לא העז לבטא זאת במילים, אבל מה שחש בתור ילד כשקרא על מעללי יעקב, היה בושה ובוז. יעקב החלש, הקטן, יושב האוהלים, זה שלא החזיק מעדר מימיו, קשר עם אמו הנכלולית לרמות את האב הזקן ואת בכורו הטוב, החזק, שהיה רגב מרגבי האדמה, שריחו היה ריחה. עשיו; עשיו הטוב, הנאמן, הישר כתלם הנפתח, שאהב את אביו, שסלח לאחיו הגנב, אותו שמה הגננת ללעג ולמשטמה, ולתוך אמתחתו של יעקב חולם החלומות, שבה היתה מונחת בכורת אחיו, הכניסה הגננת גם את אהבת האנשים. הוא המשיך לחטט באדמה, לחפור אל שורשי העץ, לגלות את הכיב הראשוני שפשה בשורשים, לראות היכן התחילה המחלה, עד שהגיע אליו, אל יסוד השושלת; אל קין.
הראשון שעשה את הפשוט, המתבקש, שלא ביקש להיות יפה, שנשאר איש כפי שנברא. קין, שהרים את האבן כי היה צריך ודי. חף מאשם, נקי ונחרץ, החזק שניצח.
מי הטוב ומי הרע. האברכים הלבנבנים, ניני ניניו של קין, שנרקבו בספריהם, שהשתוקקו לשאת חן, שהתעלפו למראה דם, שהאשם נהג בהם כמו כלב נחייה בבעליו, עבורם השאלה מי הטוב ומי הרע מילאה ספרים של דיונים. רבנים ופרופסורים הוציאו מהשאלה הזאת את מחייתם. קין העומד מעל גופת אחיו החלש, בידו האבן מרובבת דם ומוח, לא היה מבין את השאלה. מה זאת אומרת מי הטוב. האיש לא ירד לפשר המילה, אבל לו היה נשאל, היה מבין מספיק כדי להגיד שמי שנשאר לעמוד הוא הטוב.
במהירות ובבטחה התרחקו הג’מעות מהאתוס הציוני, מדלגים מעל גדרות האורתודוקסיה, וככל שהתרחקו הלך האוויר ונעשה חריף בצחותו. כל צורה של ממסד מחשבתי, לרבות תפיסת האלוהות, היתה חשודה בעיניהם. הם התחילו לכנות את עצמם יהודאים. את הישראליים כינו צָיונים, במלרע, או צָייוֹנִים, במלעיל. בהכרתם הדתית היתה השבטיות היהודאית יסוד מוסד. החומר, הגוף על חושיו ויפעתו היו עיקר אמוני. האהבה, התפילה, הלימוד והחסד — כל אלה הצטופפו וריווחו מקום לכיבוש, לנקם, להרג, ללקיחה, לצדקת החזק, שהוחזרו אחר כבוד לשבת בספסלים הקדמיים של בית המדרש.

שירה

עולם שיש בו אמא

אלחנן ניר

א
אֲנִי רוֹתֵם אֶת שְׁאֵרִיּוֹת זְכוּת הָאָבוֹת שֶׁלִּי
אוֹסֵף אֶת כָּל שְׁעוֹת הַהִתְבּוֹדְדוּת
כְּדֵי לִבְרֹא לְךָ עוֹלָם
בּוֹ אִשָּׁה לֹא נֶעֱקֶדֶת בְּפֶתַח הַבַּיִת
וְשִׂנְאָה הִיא מִלָּה שֶׁאֵין בָּהּ סַכִּין.

הֲכִי פָּשׁוּט: עוֹלָם שֶׁיֵּשׁ בּוֹ אִמָּא

 

ב
שָׁעוֹת אֲנִי כְּבָר מִסְתַּכֵּל עָלֶיךָ
מִתְמַקֵּד בִּכְבָרַת הַפַּחַד,
בַּחִתּוּכִים הַתְּמִימִים עַל הָעוֹר

 

ג
חוּץ מִשָּׁנִים שֶׁל צָמָא אֵין לִי דָּבָר לָתֵת לְךָ

עוֹד יַגִּיעוּ לֵילוֹת שְׁלֵמִים שֶׁל הֲלִיכָה פְּרוּמָה בָּרְחוֹבוֹת
שֶׁל גְּהָרַת הַתְּהוֹם הָרַע. (תֵּדַע כְּשֶׁהוּא הִגִּיעַ רַק כְּשֶׁלֹּא תּוּכַל לְסַפֵּר עָלָיו)

גַּם כְּשֶׁאֲנָשִׁים כְּבָר לֹא יִתְבַּיְּשׁוּ לְדַבֵּר אִתְּךָ
אַף פַּעַם לֹא תִּהְיֶה אֶחָד מֵהֶם.
גַּם הַמַּאֲכֶלֶת שֶׁעַל הַצַּוָּאר
וּכְאֵבֵי הַפַנְטוֹם שֶׁל הָאַהֲבָה כָּאן כְּדֵי לְהִשָּׁאֵר

 

ד
גַּם אֱלוֹהִים יֵלֵךְ וְיִשְׁתַּנֶּה לְךָ מוּל הָעֵינַיִם.
הָיִיתִי רוֹצֶה לוֹמַר לְךָ שֶׁתַּרְגִּישׁ אוֹתוֹ יוֹתֵר
שֶׁנַּעַר הָיִיתִי וְגַם זָקַנְתִּי וְלֹא רָאִיתִי יָתוֹם נֶעֱזָב.
אֲבָל יֵשׁ רְגָעִים שֶׁזֶּה רַק אַתָּה

 

ה
אַחַר-כָּךְ תִּהְיֶה הַתְּקוּפָה שֶׁל נִסְיוֹנוֹת הָאִמּוּץ הַדִּמְיוֹנִיִּים
כָּל אִשָּׁה עִם מִטְפַּחַת תַּהֲפֹךְ לְפּוֹטֶנְצְיָאל
אַתָּה תַּבִּיט בָּהּ וּתְחַכֶּה.
יִהְיוּ הָרְגָעִים שֶׁכִּמְעַט תָּרוּץ אֵלֶיהָ וּתְבַקֵּשׁ

וְהַנְּסִיעָה, וּרְצוּעוֹת הַתְּפִלִּין כְּפַסֵּי הָרַכֶּבֶת בַּתִּיק
וְהַדָּם הוּא הַנֶּפֶשׁ דּוֹפֵק בִּסְעָרָה

אַתָּה עַכְשָׁו בַּדֶּרֶךְ אֶל אֲרָצוֹת לֹא זְרוּעוֹת
וְכָל לַיְלָה בְּחֶדֶר רֵיק אַחֵר
וְיָמִים שְׁלֵמִים עַל הָעַרְסָל מְחַפֵּשׂ תְּשׁוּבָה
מַקִּיף עַצְמְךָ בְּעִגּוּל, דּוֹרֵשׁ הִתְגַּלּוּת

 

ו
הַנּוֹרָא מִכֹּל נִפְרָט לִרְגָעִים קְטַנִּים
לַמַּבָּט הֶעָזוּב הַנִּזְרָק אַחֲרֵי סֵדֶר עֶרֶב לַנַּיָּד,
לַיְּדִיעָה שֶׁאַחֲרֵי שֶׁמְּדַבְּרִים עִם אַבָּא
אֵין אִמָּא

 

(אחר רצח דפנה מאיר הי”ד, שבט תשע”ו)

כללי

בורגנות

צביה מרגליות

 

הָיְיתָה לָנוּ מִטָּה עַל רֹאשׁ הָהָר. מַצָּע שֶׁל קַשׁ מְרֻפָּד בִּפְרָחִים.

הָיִינוּ בָּהּ, אֲנִי וְאַתָּה, וְשֶׁמֶשׁ וַאֲדָמָה וְרוּחַ וְכוֹכָבִים.

אֲנִי רָצִיתִי רַק אוֹתְךָ וְאַתָּה רָצִיתָ רַק אוֹתִי

לָכֵן לֹא הָלַכְנוּ. רַק נַחְנוּ בָּהּ, כְּמוֹ שְׁנֵי כְּרוּבִים.

 

יוֹם אֶחָד, הֶחְלַטְנוּ לְהִתְיַישֵּׁב עַל הַמִּטָּה כְּדֵי לֵיהָנוֹת מֵהַנּוֹף שֶׁל הָעֵמֶק.

אַתָּה הִצְבַּעְתָּ לְמַטָּה וְשָׁאַלְתָּ – “מָה אֵלֶּה?”

אֵלֶּה הָיוּ רוּחוֹת שֶׁל הוֹמוֹסֶקְסוּאָלִים

הֲמוֹנִים, כְּמוֹ צָבָא, חוֹנִים בָּעֵמֶק.

“מָה הֵם עוֹשִׂים?” שָׁאַלְתָּ.

הֵם מַבִּיטִים לְמַעְלָה, לְעֵבֶר הָהָר. מַבִּיטִים בָּנוּ, חוֹשְׂפִים שִׁנַּיִם, רוֹקְקִים

“בְּמָה הֵם מַבִּיטִים?” שָׁאַלְתָּ.

“בִּיפִי תָּאָרְךָ” עָנִיתִי.

“לֹא כִּי”, אָמַרְתָּ, “הֵם מַבִּיטִים בִּכְרֵסֵךְ הַמִּתְעַגֶּלֶת”.

“וּמָה אֵלֶּה?” שָׁאַלְתִּי, וְהִצְבַּעְתִּי עַל מָקוֹם אַחֵר.

אֵלֶּה הָיוּ אַלְמָנוֹת.

אַלְמְנוֹת מִלְחָמָה, אַלְמְנוֹת מַחֲלָה, אַלְמְנוֹת תְּאוּנוֹת דְּרָכִים,

עִם יְלָדִים, בְּלִי יְלָדִים. צָבָא שֶׁל אַלְמָנוֹת מִתְקַדֵּם אֵלֵינוּ.

הֵן רוֹצוֹת לְהַגִּיעַ, הֵן יִתְּנוּ אֶת כָּל חַיֵּיהֶן בִּשְׁבִיל לְהַגִּיעַ, אֲבָל הֵן מִתְגַּלְגְּלוֹת בַּמּוֹרָד.

הֵן רוֹצוֹת אוֹתְךָ, אוֹ אוֹתִי, אוֹ אֶת בִּטְנִי הַמִּתְעַגֶּלֶת, אֲבָל הֵן מִתְגַּלְגְּלוֹת בַּמּוֹרָד.

הֵן חוֹפְרוֹת קְבָרִים, בְּיַחַד, בְּנִפְרָד, וְרוֹצוֹת לְמַלֵּא אוֹתָם בְּמַשֶּׁהוּ. אֲבָל הַקְּבָרִים רֵיקִים.

אַחַר כָּךְ הִבַּטְנוּ דָּרוֹמָה. הָיוּ שָׁם בּוֹגְדִים.

בּוֹגְדוֹת וּבוֹגְדִים. עֲצוּבוֹת וַעֲצוּבִים. נוֹקְמוֹת וְנוֹטְרִים.

הֵם הִתְנַבְּאוּ עָלֵינוּ – “שֶׁקֶר! שֶׁקֶר! הֲבֵל הֲבָלִים! אֵין פֹּה מִטָּה, וְאֵין פֹּה שֶׁמֶשׁ, וְאֵין פֹּה כּוֹכָבִים.

רְדוּ הֵנָּה, גַּם אַתֶּם מְנֻוָּלִים, אוֹ שֶׁתִּפְּלוּ וְתִשְׁבְּרוּ אֶת שִׁנֵּיכֶם”.

וּמִמִּזְרָח הָיוּ עֲקָרוֹת. וּנְזִירוֹת. וְרַוָּקוֹת וְרַוָּקִים, וּפָרוֹת

עִם עֲטִינִים סְתוּמִים סוֹחֲבוֹת אֵלֵינוּ עֲגָלִים מֻרְעָבִים.

 

אָמַרְתָּ – אֶבְנֶה לָךְ בַּיִת שֶׁיָּגֵן עָלַיִךְ מִמַּרְאוֹת קָשִׁים. וּבָנִיתָ בַּיִת. וְהֵקַמְנוּ יִשּׁוּב.

לֹא יָכֹלְנוּ לִישֹׁן עַל הָאֲדָמָה, אוֹ תַּחַת הַכּוֹכָבִים, אֲבָל הָרוּחַ נִכְנְסָה בֵּין הַשְּׁלַבִּים מִדֵּי פַּעַם.

הָיִיתִי שׁוֹאֶלֶת אֶת הַחֲבֵרוֹת – אֵיךְ הַחֲבִיתוֹת שֶׁלָּךְ כָּל כָּךְ נֶהְדָּרוֹת? וּמָתַי אַתְּ מַשְׁכִּיבָה אֶת הַיְּלָדִים?

וְלֹא רָאִינוּ אֶת הָעֵמֶק, וְהָיִינוּ שְׁלֵמִים.

רַק בַּלַּיְלָה הָיִיתִי דּוֹאֶגֶת.

 

רַק כְּשֶׁבְּנֵנוּ הַבְּכוֹר הֵקִים אִרְגּוּן טֵרוֹר, יָדַעְתִּי שֶׁנִּמְצְאָה כַּפָּרָה.

הוּא אָמַר – הַשָּׁלוֹם הוּא חֵטְא, הוּא אֲמַתְלָה

לִרְפִיסוּת, לְבַטָּלָה. הַשָּׁלוֹם הוּא קְלָלָה. אֲרָצוֹת בָּהֶן יֵשׁ שָׁלוֹם

הֵן אֲרָצוֹת בָּהֶן מֵתִים מִמִּשְׁקָל עוֹדֵף. בִּזָּיוֹן, הוּא אָמַר. עַל הַגֶּבֶר לְהִילָּחֵם, הוּא אָמַר,

לֹא לְהִתְעַיֵּיף. מִלְחָמָה, בְּמִי, בְּמָה, לֹא חָשׁוּב עַל מָה, הָעִקָּר – מִלְחָמָה.

הוּא חָפַר בְּבֵיתֵנוּ מַרְתֵּף, יִצֵּר שָׁם רִימּוֹנִים וּמַקְלְעֵי כָּתֵף, וְיוֹם אֶחָד

הוּא יָרַד אֶל הָעֵמֶק. מֵאָז כָּל הַיָּמִים הָיִיתִי דּוֹאֶגֶת.

וּבַלֵּילוֹת הָיִיתִי יוֹרֶדֶת לַמַּרְתֵּף, אוֹתוֹ הוּא חָפַר וְלֹא רִצֵּף, וּמָצָאתִי שָׁם

מַצָּע שֶׁל קַשׁ.

בּוֹא לְמַטָּה. שַׁן אִתִּי עַכְשָׁיו.

מָחָר נֵרֵד אֶל הָעֵמֶק, נֵצֵא אַחֲרָיו. בֵּינְתַיִים נָנוּחַ.

לֹא, אַל תִּנְעַל. הַשְׁאֵר אֶת הַבַּיִת פָּתוּחַ.

 

 

Share

Yehee — Political Poetic Journal