‎25.09.2021‎ / י״ט בתשרי ה׳תשפ״ב

כתב עת פואטי־פוליטי

כללי

שלוש עליות וירידה

תהילה סולטנה שפר

 

עלייה ראשונה: בבטן הדגה

 

 

בבטן הספינה אני מצמידה ראש לקורות עץ חורקות, נצמדת בגופי לתנודות. הים עומד לבקוע את הרצפה. בתוכי נעה דגה נרגשת מריח הים, בועטת עם זנבה, יוצרת בליטות וגלים בבטני. ידיים מושכות אותי מבטן הספינה אל הסיפון.
אני עומדת על מעקה הספינה ומאחורי עדר אדם. מבטיהם דוחקים. אני קופצת.
המים – שקט. החושך – רוגע. הגוף שוקע והדגה מתעוררת משנתה.
אני מחליקה על מרבד רקום רירית. לשון חמה מקבלת אותי בליטוף. שפתיים קרניות סוגרות עליי. גופי נע במסילת פה הדגה.
ובבטן הדגה אור.
אור נר מהבהב על צלעות הדגה. ספר עב כרס פתוח ודפיו מתעופפים מצד לצד. המילים אותיות והאותיות נקודות והנקודות נקודות אור. אש לבנה על אש שחורה.
המילים קוראות לי לקרוא בהן. הן מתמוללות בפי. נמעכות למרקם רירי. לשון חמה עוטפת ודוחפת אותן אל קרבי.
הדגה בבטני פוערת את פיה. היא בולעת מילים. בולעת אותיות. בולעת נקודות. הדגה בולעת את האור. בחשיכה הדגה שקטה.
יום חולף, לילה בא. מילים ללא קול יוצאות מפי בבועות אוויר. ידיי סנפירים עדינים. מקצה גבי מכה זנב. עיניי אפורות ומתות. דבר אינו נכנס בבטן הדגה. דבר אינו יוצא. אני שטה מצד לצד בסחרור ללא שינה.

 

אני חולמת ובחלום סנפירי ידיי מצמיחים נוצות. פי מקור מזמר. זנבי קופצני וחופשי. עיניי נקודות סקרניות מתרוצצות ימין ושמאל. משב רוח מעורר בי תעופה וכנפיי משיקות בבטן הדגה. כנף ידי דוחפת את בטן הדגה. פי הדגה נפער אל שמיים מוארים. אני ממריאה. הדגה נקודה זעירה בים. המון דגים מנקדים את הים בצורות אותיות. מילים מתחברות ונפרדות.

 

בבטן הדגה אין יום ואין לילה. חלום בולע חלום. דג טורף דג בבטן דג. יונה אינה זכר או נקבה או עוף. הגאולה היא כחלום יעוף.

 

 

 

עלייה שנייה: עמוד התפילה

 

 

גלים הולמים בלוחות הארז, שלד התיבה חורק וכנף הצוהר מתדפק. האוויר רווי מים. נכנס ויוצא בחלון. נשאב לחללים אטומי אור. לבטן התיבה, לתוך קינים חשוכים, בהם נמים בעלי החיים. אריה מסרק בכפו את שפמו. עיניו עצומות. יען מטיבה ראשה בגומת כנפה. צפעוני מהדק לסתות, זנבו מגשש אחר הבזק פרוות עכבר. אך גם עליו נופלת תרדמה גדולה, מכריעה את עיניו נטולות העפעף. כל בעלי החיים ישנים. הטורפים והנטרפים נמים זה לצד זה. האוויר מטייל על פרוותם, מחליק על קשקשי גופם. משב רוח חולף בין טופריהם, מתעצם לתנועה, להדף יללה, קורע את ציר החלון, פורץ את הצוהר, לנשום.
על סיפון התיבה חגה יוד קטנה. רגליה הדקיקות חגות על הרצפה. היא מתנדנדת מצד לצד בכל מהלומה. גבה כפוף, עיניה אל הסערה. ברקיע דוהרים ברקים, סלילי אור מסמאים. צמר עננים ספוג גשמים, מתקדם בכבדות, שובר בפרסותיו מרקם ים. טיפות מוטחות במים. הים נבקע בשברי אדוות. ברד נוקש על לוחות הארז.
היוד מהדקת רגליה, מחדדת כפותיה, זוקפת ברכיה, גבה מאוזן עם האופק. היא מסתחררת במקומה. רוקדת ושמלתה מתרוממת. היא פעמון של עונג. מרימה ידיים מעלה, כפות משולבות כחץ לשמי הסערה. בשדרתה קולות בקיעה, גבה נע באיטיות, נאנח מתנועת ההזדקרות, עד שהיא אינה עוד אותה היוד. היא קו ישר. חץ שלוח מריצפת הסיפון לעין השמיים. תלויה כ-וו במרחב. הולכת ונמתחת בין כאן לשם.
הוו מטה ראשה לרקיע ופותחת פיה. טיפות גשם על לשונה, מעירות את בלוטות רוקה. עיניה לחות. על עורה שובלי מים. רגליה מטופפות בריקוד בין הטיפות, המצטברות לשלולית המתרחבת לצדדים, ומעמיקה לבאר שסופה בתהום. הוו חגה חגה, כחגב. הוו חגה חגה כיונה בחגווי הסלע. היא מותחת אברת כנף ומנופפת בידה. היא מתרוממת באוויר ומגלה שתחתיה חגה יוד זעירה. היא פותחת פיה ונאנחת: “ההההה”.
ההא אינה יודעת שהיא הא. ההא היא רק תנועה. היא אוויר נע כהבל מתמזג בכל מה שסביבה. היא רצפת הסיפון. היא עץ התיבה. היא הלחות ברוח. הגלים המתנפצים. האור הנוזל בין קרעי העננים. ההא סובבת את העולם בריקוד וממלאת את הכל בהוויה.

 

 

 

עלייה שלישית: תורה ק”ה

 

 

השעיר הרכין ראשו תחת ידי הכהן. הכפות החמות, המזיעות, נעמו לו, כמו ליקוק של אם. הכהן מסר לו מילים מבלי להביט בעיניו. גם השעיר עצם את עיניו והרגיש את ההברות הלא מובנות זולגות מידי הכהן אל גופו. הן ניסו להתיישב בראשו, אבל מוחו סירב לקבלן. הן נעו בתוך גופו, מחפשות מקום להקלט בו. בטנו של השעיר החלה רוטטת. העלים שלעס קודם לכן התערבלו בקיבתו. הכהן סיים את דיבורו ופקח את עיניו. גם השעיר פקח את עיניו ונתן מבט יחיד, תמה, בכהן.
במדבר צעד השעיר והאיש שנלווה אליו. המלווה היה שקט, מילה לא יצאה מפיו. בטנו של השעיר נעה ללא מנוחה. העלים והמילים עלו לגרונו, חונקות וצורבות את הוושט. הוא נעצר. רעד עבר בעורו. חזהו עלה וירד, הוא התנדנד במקומו כמו הכהן בזמן שדיבר מעליו. מפיו פרצו העלים המעוכלים למחצה ומיצי הקיבה. המילים נותרו בגרונו, צורבות בחוסר הבנה.
החום היכה על ראש השעיר. תמונות התחלפו מול עיניו. האיש זירז אותו להתקדם באמצעות מקל. השעיר נע, רגליו נעו, אך תודעתו ריחפה מעליו. הוא ראה בני אדם רוקעים וצוהלים סביב פר מוזהב. הוא ראה גברים פורצים לאוהלי נשים ומזדווגים עימן לקול בכיין. הוא ראה חיות אנוש מכים בחרב את בני מינם.
השעיר ראה כל זאת ובטנו התהפכה. המילים שטו מגרונו לבטנו, וכל מילה התפרקה בקיבתו להברות, וכל הברה נשברה לאותיות, והאותיות התערבלו והסתחררו בתוכו, ודעתו הלכה וחלשה, והשמש יבשה את לשונו. הוא השמיע קול חלוש. האיש שליווה אותו זירז אותו במקלו.
הם עצרו על ראש צוק. השעיר העייף נתן מבטו באיש, מחכה למילת הסבר. אך האיש לא הוציא מילה. השעיר הביט על המדרון התלול, עיניו נמשכו לאחור בבהלה אל ארץ הגזרה ממנה בא.
“אין רחמים בליבך?” שאל השעיר את האיש הדומם. האיש הוציא חוט אדום וקשרו על קרנו של השעיר. “אין תבונה בראשך?” שאל השעיר את האיש שקשר חוט נוסף על סלע. האיש לא הביט בעיני השעיר שדיברו אל עיניו.
שברי האותיות וקרעי ההברות עלו והצטופפו בגרונו של השעיר. הן הסתדרו זו לצד זו וצעדו אוחזות אחת בשנייה אל לשונו של השעיר. המילים נקשו על שיניו, על חיכו. השעיר פתח את פיו והמילים בקעו מתוכו.
“אל נא רפא נא לה” הרעיד קולו של השעיר את המדבר. ההד הלך ושב מהתהום שבתחתית הצוק. האיש הדומם שמט את מקלו. עיניו נזרקו לשמיים ומשם שבו, חדורות אימה, אל השעיר. הן ראו את קרניו השטניות בוהקות באור לשון של זהורית. הן ראו את הפה המדבר, השיניים העקומות, הלשון היבשה, ואת המילים פורחות באוויר בשפת בני אדם.
הוא צעד לאחור מבוהל ומעד מראש הצוק. לא הגיע לאמצע ההר וכבר היה גופו איברים איברים.
תפילתו של השעיר העירה את בעלי החיים המסתתרים בכוכי המדבר. עופות חגו על פני התהום עולים ויורדים עם תנודות הרוח. אריה שאג ממקום מרבצו. צבועים צעקו, מלווים את המילים המהדהדות על פני המדבר. יעלים זקפו אוזניהם. ושפני הסלע מיהרו לתוך מחילותיהם, להשיב את התפילה אל בטן האדמה.

שירה

הזמנה לבכי

אליעז כהן

אֵלֶיךָ הַחַיָּל הַטּוֹב הַנֶּאֱמָן שֶׁבְּיוֹם מִן הַיָּמִים הוּא יוֹם פְּקֻדָּה
תִּקְרַב לִמְעוֹנֵנוּ:

 

אָרוּץ אֵלֶיךָ בִּזְרוֹעוֹת פְּתוּחוֹת אָרוּץ אֲחַבֶּקְךָ וְאוֹבִילְךָ
לִפְנֵי הַפֶּתַח אֹחַז צַוְּארוֹנְךָ, אֶקְרַע בְּךָ קְרִיעָה עַד
מְקוֹם הַלֵּב

 

תִּכָּנֵס, תֵּשֵׁב עִמָּנוּ בִּישִׁיבַת הָאֲבֵלִים, תִּטְעַם הַכְּעָכִים הָעֲגֻלִּים
כְּמוֹ הַיְלָדִים שֶׁגַּם עַכְשָׁו מִתְגַּלְגְּלִים עַל הַשָּׁטִיחַ כְּמוֹ
גּוֹרָל, שׁוּב הוֹפְכִים בָּתִּים בְּעֶצְיוֹן לִנְקוּבִים וַחֲלוּלִים

 

בִּדְמָמָה נֵלֵךְ בָּאַחֲרוֹנָה בֵּין חַדְרֵי הַבַּיִת:
רַק אֲנִי וְאַתְּ וְהַכְּתָלִים זוֹכְרִים רִיבִים וַאֲהָבִים
שׁוּרוֹת שֶׁנִּכְתְּבוּ שֶׁנִּמְחֲקוּ כְּמוֹ נִכְווֹת בְּסֵפֶר הַחַיִּים
בְּעֵינֶיךָ, חַיָּלִי הַטּוֹב, אֶרְאֶה דִּמְעָה, רֵעֵינוּ חוֹנְקִים אֶת
בִּכְיָם, כָּתַב בְּתַשַׁ”ח הַמְשׁוֹרֵר, עַכְשָׁו אוּלַי מֻתָּר לִבְכּוֹת
וְאִם הָיָה עוֹד זְמַן

הָיִינוּ רוֹבְצִים בִּנְאוֹת דֶּשֶׁא וְשׁוּב מְשַׂחֲקִים
בְּמִשְׂחַק הַמַּחֲבוֹאִים שֶׁל
שִׁיר הַשִּׁירִים
אַתְּ הָרַעְיָה, אֲנִי הַדּוֹד, אַתָּה בְּתַפְקִיד הַשּׁוֹמְרִים

 

וְהָיִיתִי בְּרִיצָה לוֹקֵחַ אוֹתְךָ מֵעַל לְבֵית הַקְּבָרוֹת –
לְכָאן, בִּשְׁעַת רַעֲוָא דְּרַעֲוִין אַחַת
שָׁמַעְתִּי תְּפִלַת הַמּוּאַזִּין כִּתְפִלַּת יְהוּדָאִין יַחַד עוֹלוֹת
כָּאן אֶפְשָׁר לְהִתְנַבֵּא, כָּאן
אִם רַק הָיָה לָנוּ עוֹד זְמַן

 

בִּלְחִישָׁה אַתָּה שׁוֹאֵל: אֲרַזְתֶּם? כְּאִלּוּ יֵשׁ בְּזֶה הָעוֹלָם הַצְּרוֹר
שֶׁכֹּה יָכִיל גַּעְגּוּעִים

 

אַתָּה עוֹצֵר בְּשֶׁטֶף הַדְּמָעוֹת. יוֹצְאִים לִנְשֹׁם עַל הַמִּרְפֶּסֶת
כָּאן הֵכַנְתִּי לִי פִּנָּה קְטַנָּה לִכְתֹּב אֶת הָרוֹמָן הַלֹּא גָּמוּר
עַכְשָׁו מֵעֵץ הַתְּאֵנָה שֶׁבֶּחָצֵר עָלֶה אַחֲרוֹן נוֹשֵׁר
הַכֹּל מָלֵא סְמָלִים אַתָּה אוֹמֵר
נוֹפֵל עַל צַוָּארִי בִּבְכִי וּמְמָרֵר
חַיָּלִי הַנֶּאֱמָן, הַטּוֹב, עַכְשָׁו מֻתָּר סוֹף סוֹף לִבְכּוֹת.

 

 

(מפּחד לב יומם, שבט התשס”ה
בכפר עציון)

 

 

 

 

מתוך קונטרס השירים “הזמנה לבכי” (אבן חושן, 2005)

בדרך ממוזלגת: על ביקורו של פאול צלאן בארץ, ליום ה-100 להולדתו

אסתר קמרון

הכי פופלאריים

היצירות האהובות ביותר באתר יהי
שירה

יהונדב מאתר הקראווילות ניצן

סיגלית בנאי

יְהוֹנָדָב מֵאֲתַר הַקָּרָוִילוֹת נִצָּן

צוֹעֵד הַבַּיְתָה מֵהַהַסָּעָה

בְּט”וּ בִּשְׁבָט

עִם שְׁתִיל שֶׁל עֵץ אֹרֶן בַּיָּד

שֶׁקִּבֵּל בְּבֵית הַסֵּפֶר מִתּוֹרֵם אָמֶרִיקָאִי

הוּא חוֹפֵר גֻּמָּה בְּכַף יָם אֲדֻמָּה

בְּאַדְמַת הַבִּנְיָן הַלְּבָנָה

וּמְכַסֶּה בְּאֶצְבָּעוֹת קְטַנּוֹת

וְאַבָּא שֶׁחוֹזֵר מִבֵּית הַכְּנֶסֶת הַזְּמַנִּי

שֶׁהַמָּנוֹף הִנִּיחַ בִּקְצֵה הַשְּׁכוּנָה

מַבִּיט בִּשְׁתִיקָה

וְעוֹקֵר.

“אֲבָל זוֹ מִצְוָה לָטַעַת עֵץ בְּאַדְמַת אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל”

“כְּשֶׁנִּבְנֶה בַּיִת אָז נִטַּע”

“מָתַי?”

יְהוֹנָדָב בּוֹכֶה

וְגַם אַתָּה

בָּעֵינַיִם שֶׁרָאוּ אֶת הַפִּנּוּי שֶׁל הַבַּיִת בְּיַמִּית

וְאֶת הַדַּחְפּוֹר שֶׁהָרַס אֶת הַבַּיִת הַמּוֹרִיק

לְחוֹף יַמָּהּ שֶׁל עַזָּה

רֵיחַ הַמֶּלַח בְּרוּחַ עַרְבִית

בִּשְׁעַת הַתְּפִלָּה

בְּנֻסַּח בֵּית אַבָּא

שֶׁנֶּעֱקַר מִבַּגְדָּד

וְכָאן הָאֲוִיר נֶעֱמַד

מְחַכֶּה

לַתְּנוּעָה

הַבָּאָה

 

 

 

 

 

 

 

השיר ראה אור בספר “עברייה”, הוצאת ספרי עיתון 77, 2016

 

 

שירה

על מה חרב הבית

צור ארליך

עַל מָה וְלָמָּה הַחֻרְבָּן הַזֶּה?
עַל עֲווֹנוֹ שֶׁל הַמַּחְרִיב.
עַל מָה וְלָמָּה הַחֻרְבָּן הַזֶּה?
עַל חַטָּאתוֹ שֶׁל הַמַּקְרִיב.

 

עַל מָה וְלָמָּה הַחֻרְבָּן הַזֶּה?
עַל עֲבוֹדָה זָרָה
וְגִלּוּי רְאָיוֹת
וּשְׁפִיכוּת דָּמִים.

 

עַל עֲבוֹדָה זָרָה
לְבַעַל הַשְּׂרָרָה,
לְעַשְׁתְּרוֹת הַתְּהִלָּה,
לְכֹהֲנֵי הַמְּחִילָה,
לַאֲשֵׁרוֹת הַבְּרִיחָה,
לְתוֹעֲבַת הָאַבְטָחָה.

 

עַל גִּלּוּי רְאָיוֹת
נֶגֶד הַמַּחְרִיב.

 

עַל שְׁפִיכוּת דָּמָיו
שֶׁל הַמֻּחְרָב.
שֶׁעָמַד בַּקַּו,
שֶׁעָמַד מֻקָּף
מֵאָחוֹר וּמוּל –
וְהִנֵּה הַגְּמוּל.

 

עַל מָה וְלָמָּה הַחֻרְבָּן הַזֶּה?
עַל שִׂנְאַת חִנָּם.

 

שִׂנְאַת חִנָּם
בְּקֶרֶב הַמַּקְרִיב.
שִׂנְאַת חִנָּם
בְּחֶרֶב הַמַּחְרִיב.
שִׂנְאַת חִנָּם אֲשֶׁר נִשְׁפֶּכֶת
מִמַּאַמְרֵי הַמַּעֲרֶכֶת,
מִמִּרְקָקוֹת וְטוֹקְבֶּקִים,
מִן הַמַּכִּים אֶל הַמֻּכִּים.

 

אֲבָל בֶּאֱמֶת,
עַל מָה וְלָמָּה הַחֻרְבָּן הַזֶּה?
לֹא עַל כָּךְ
וְלֹא עַל כָּכָה.
פָּשׁוּט
כִּי כָּכָה.

 

 

 

ה’ באב תשס”ה, 10.8.2005

 

שירה

הארץ המטווחת

צור ארליך

תְּחִילָה הָיְתָה הָאָרֶץ הַמֻּבְטַחַת,
וּכְשֶׁהַהַבְטָחָה הַזּוֹ קֻיְּמָה
הָפְכוּ אוֹתָהּ לָאָרֶץ הַמְּאֻבְטַחַת
בְּמַגְנוֹמֶטֶר, פְּקָק, מַחְסוֹם, חוֹמָה.

 

וְהִיא הָיְתָה צְרוּרָה וּמְאֻבְטַחַת
וְשׁוּב וָשׁוּב פָּתְחוּ לָהּ אֶת הַתִּיק.
אַךְ כְּשֶׁבּוֹנִים חוֹמוֹת – אֶפְשָׁר מִתַּחַת
וְגַם מֵעָל לְהִתְחַכֵּם בִּטְרִיק.

 

כִּי כְּשֶׁחוֹמָה עַל כָּל תְּחוּמְךָ נִמְתַּחַת
וְהַתַּרְנְגוֹלוֹת תְּחוּמוֹת בְּלוּל,
הָאַבְטָחָה שָׁוָה לַמְּאַבְטַחַת
וְהַשּׁוּעָל מַתְלִיל אֶת הַמַּסְלוּל.

 

עַכְשָׁיו הִיא כְּבָר הָאָרֶץ הַמְּטֻוַּחַת.
עַל הַשֻּׁלְחָן בְּשָׂרָה הַטּוֹב מֻנָּח.
מִי שֶׁחוֹתֵךְ אוֹתָהּ, שֶׁמִּטּוּבָהּ חַת,
חוֹטֵף אֶת זֶה עַכְשָׁיו בִּמְאֻנָּךְ.

 

מִקַּו חֲדֵרָה וְצָפוֹן – קַטְיוּשׁוֹת.
מִסּוֹף שְׂדֵרוֹת עַד סַף אַשְׁדּוֹד – גָּרָאד.
וּפֹה מִבְצָע מֻצְלָח, וּקְצָת דִּיּוּן שָׁם,
אַךְ בַּדָּרוֹם, כָּל יוֹם, בָּרָד יָרַד.

 

בָּרָד יָרַד. וְאֵשׁ-קָלוֹן. וְרוּחַ
צְפוֹן-מַעֲרַב-דְּרוֹמִית מֵהַחֲזִית.
בָּרָד טָרַד. אָדָם חָרַד. אֵרוּעַ.
הֲרֵי אָמְרוּ הַכֹּל בַּתַּחֲזִית.

 

הַחַזָּאִים אָמְרוּ. אָמְרוּ. אָז מָה אִם
אָמְרוּ? זֶה הַפְחָדוֹת. מָה, שֶׁנִּפְחַד?
אָטַמְנוּ בְּחוֹמוֹת אֶת הָאָזְנַיִם
וְלֹא עִנְיֵן אוֹתָנוּ אַף אֶחָד.

 

בָּרַחְנוּ / הִתְנַתַּקְנוּ / נְסוּגוֹנוּ.
עַכְשָׁיו דָּבָר אֵינוֹ מוֹעִיל פָּחוֹת
מִמֶּמְשָׁלָה עַל כֵּס שֶׁל מָהָגוֹנִי
אוֹ מְאַבְטֵחַ עַל כִּסֵּא שְׂמָחוֹת.

 

חֲבֹק אֶת שְׁתֵּי יָדֶיךָ, מְאַבְטֵחַ!
כְּשֶׁהַפָּגָז יִפֹּל, לְמִי תִּקְרָא?
אַתָּה שָׁקוּל לְדֶלֶת וּמַפְתֵּחַ
שֶׁל בַּיִת שֶׁפְּתוּחָה לוֹ הַתִּקְרָה.

 

הַכְנֵס אֶל הַכִּיסִים אֶת שְׁתֵּי יָדֶיךָ
עָמֹק עָמֹק. הַקֶּטַע כְּבָר מֻצָּה.
כִּי מָה אַתָּה שָׁוֶה עַכְשָׁו? קָדַחַת.
וּמָה עוֹשִׂים? יַבְּשׁוּ אֶת הַבִּצָּה.

 

 

 

כ”ח באדר א’ תשס”ח, 5.3.2008

פרוזה

חיפושיות

אריאל ימיני

“תִּמְשַׁךְ אותם בעדינות, אבל תתפוס אותם בחזקוּת”, הוא פלט עם החצי עין שלו. מזיז את המקל בהתאם וממשיך, “זה הסיפור. לא רק לעשבים. גם במוסיקה. גם עם נשים. גם עם גברים. תפסת בעדינות, נפלת על הטוכעס, משכת חזק, ולא נשאר כוח ביד. לזכור, תִּמְשַׁךְ אותם בעדינות, אבל תתפוס אותם בחזקוּת”, הוא הרצין פתאום כאילו פענח את סודות הקוסמוס. ובשביל להראות לי הוא היה מדגים, מקפץ בין קלחי החסות, ניגוד מושלם לתדמית הישיש שהיה מסגל לעצמו בשאר הזמן. מאתר חיפושיות מזיקות מקילומטרים כמו מטוס ביון, ומכסח אותן כמו מסרשמידט. ואחרי זה חושף כמה שיני זהב מתחת לאפו המצולק, ויורק הצידה בשמחה כשהוא אוחז בשלל מרצד בין האצבע לאגודל, “איזה עם מטומטם, מזל שהם לא הולכים לקלפי”.
ובכל זאת, חיפושיות הן לא פראייריות, ובין מחוש למשנהו, היית יכול לראות את הגלגלים זזים כאומרים: “חכה, חכה, היום עוד לא רחוק ונבוא איתך חשבון”. אבל, אני, מה אני קשור במלחמה של יוסק’ה פור הזקן בקטנטני הטבע. אני בכלל הייתי בא לשדה כדי להתרחק מההמולה, מהרעש. והוא מצידו, מנצל את הטרף הקל בעל האוזניים שנחת בכפיו ומכלה בי את בדידותו. עכשיו לך תשתחרר מהטיפוס הזה.
ברקע המכוניות מפקיעות עם כל שנה שעוברת עוד מטר רבוע מהעולם שלו, הכביש הראשי ואיתו ההבטחה הבלתי נמנעת שהנה הרעש של הבחוץ גובר וגובר ותכף משתלט. והוא עומד במרכז הפרדס עם תפוז ביד, ומביט בחיפושיות שלו בדאגה. אדם אחר אולי היה מתקומם לנוכח הפלישה הבלתי נסבלת לטריטוריה שלו, אולי הופך כמה שולחנות בעירייה, אבל אצלו היה זה רק עניין של כמה מעלות פחות בחיוך ועוד כמה קמטים בפנים שבין כה וכה כבר התהוו למעין מפה חרושה ופתלתלה של אירועי חייו. באיזשהו שלב נחתה בחיקי ההבנה שבכלל לא אכפת לו מהתפוזים בפרדס, מהירקות שטיפח או אפילו מהצריף הישן שבו בילה כמעט חצי מאה. כל מה שנשאר לו היו החיפושיות והקרבות הקטנים מולן, אלו שהוא ידע בדיוק איך לנהל. מלחמה שהוא נועד להפסיד בה, שתבטיח את חיי הנצח שלו בבטנם הקטנטנה של אויביו המרים.
לפעמים אני מתחרט שלא שאלתי אותו יותר מדוע ויתר על חברתם של ההולכים על שתיים, ולמה החליט להידבק דווקא אליי. בכל זאת, לא מעט נוכחים מוזרים פקדו את השטח העצום שהופקד בידיו. בטח ידע גם את חידת מפגשם השבועי של משה מזרחי, בעל דוכן הספרים הקירח, ודינה פלוטניק הג’ינג’ית היפה, הצעירה ממנו. מה היה בו במזרחי המתפורר והנשוי שדינה הרווקה והיפה בחרה דווקא בו, שולחת לשאר חיוך קר כקרח. הוא בטח ידע את התשובה.
והאם זה נכון שאשתו רדקה, שהייתה מושא הפנטזיה של כל צעירי היישוב חד-עם, נטשה אותו ערב מלחמת העולם השנייה עם ילדיהם וחזרה למולדתה. אותה אישה שמשכה אותו לכאורה מכוכבותו כסולן תזמורת הכליזמרים הבוהמיינית בעבור חיים בכנען שוחרת המגפות. האם זה נכון שהורד בכוח מהספינה אל השאול על ידי מלחים בריטים שידעו איזה הווה מחכה לו בביתו שבנכר. האם זה נכון שכשהמכתבים פסקו מלהגיע, הוא החל לחפור בורות מוזרים באדמה.

שירה

כתום

אלחי סלומון

 

1

 

לוּלְיָנִים אָנוּ,
הָאָרֶץ לָנוּ קִרְקָס.
עוֹלִים בַּגֶּבַע
יוֹרְדִים בַּגֶּבַע
סֵפֶר תּוֹרָה לָנוּ, פַּעֲמוֹנִים וְנִצְנוּצִים
יֵשׁ לָנוּ צְבָעִים מְיֻחָדִים בַּחֻלְצוֹת
כְּתֻמִּים
אֲנַחְנוּ נְעָרוֹת רַכּוֹת
וְאַחַר כָּךְ
תִּינוֹקוֹת קוֹפְצוֹת מֵאִתָּנוּ בַּמִּנְשָׂאוֹת
נְעָרֵינוּ וּגְבָרֵינוּ
רוֹצְצִים וּמְיַחֲלִים
בֵּין טְרָשִׁים וְתַרְשִׁישִׁים
סְלָעֵינוּ עַל רָאשֵׁינוּ

 

 

2

 

מִיְּהוּדָה, מִיהוּדָה וּמִשּׁוֹמְרוֹן,
פַּנּוּ דֶּרֶךְ לָנוּ,
זוֹרְקִים עָלֵינוּ אַלּוֹת וְאֶמְצָעִים
לְפִזּוּר הַפְגָּנוֹת
יֵשׁ לָנוּ מַצְלֵמוֹת וּמְכוֹנִיּוֹת עִם מַכְשִׁירֵי קֶשֶׁר
הָאַנְטֵנוֹת שֶׁלָּנוּ מְסֻדָּרוֹת
עִם סְרָטִים
כְּתֻמִּים
וְיֵשׁ לָנוּ מַפּוֹת
אָנוּ
הוֹלְכִים בַּדֶּרֶךְ
בֹּאֲכָה אֶל הַגָּדֵר
אֶל הַהֲרִיסוֹת הַמְּחֻנְטְרָשׁוֹת
שֶׁל הַבָּתִּים שֶׁלָּנוּ שֶׁל גִּדְמֵי בֵּטוֹן וְאָלוּמִינְיוּם
כְּתָמִים אֲפֹרִים
בַּשֶּׁמֶשׁ הַמְּפֻיַּחַת שֶׁל עַזָּה

 

 

3

 

יֵאוּשׁ הָיָה לָקוּם שָׁם,
יֵאוּשׁ הָיָה לִבְנוֹת שָׁם,
הַמַּעֲרָב וְתַרְבּוּתוֹ וְכָל הַחֲתִיכִים
בְּבָתֵּי הַקָּפֶה.

אֲנַחְנוּ
הַפָּתֵטִיִּים
בְּשֶׁלִּי הַסַּעַר הַגָּדוֹל
הָעוֹלָמִי, הַיָּם-תִּיכוֹנִי
אֲנִי
שֶׁהַשּׁוֹטְרִים עוֹלִים עָלַי בְּיַם תְּכֵלֶת מַדֵּיהֶם
הָרֹק שֶׁלִּי מַקְצִיף עִם הֶעָפָר
הַשְּׂפָתַיִם לוֹחֲכוֹת עָפָר
אֵין לִי יְכֹלֶת לַהֲדֹף
גַּם
הָאֲדָמָה סוֹטֶרֶת לִי

 

 

 

 

 

 

פורסם בספר “קטיפא קומי”, הוצאת הקיבוץ המאוחד התש”ף

נושאים חמים: