‎11.12.2019‎ / י״ג בכסלו ה׳תש״פ

כתב עת פואטי־פוליטי

שירה

ועזה תיכבש בשנית

יוחאי שלום חדד

וְעַזָּה תִּכָּבֵשׁ בַּשֵּׁנִית. לֹא חֲלוֹם וְלֹא בַּלָּהוֹת.
רוּחַ מְקֻוֶּנֶת תִּנְשֹׁף בְּמִפְרְשֵׂי הַצֹּרֶךְ
עוֹד נֶאֱסֹף אֶת הַחֶרְפָּה שֶׁחָשַׁבְנוּ שֶׁאֶפְשָׁר
לְהִתְנַתֵּק מִשַּׁעֲרֵי עַזָּה הַמֻּלְחָמִים לִכְתֵפֵינוּ
כְּמוֹ הֵד עַתִּיק שׁוּעֲלֵי הָאֵשׁ יֻנְהֲגוּ מֵרָחוֹק
בִּיג דָּאטָה, עִבּוּד תְּמוּנָה, נִתּוּחֵי שָׂפָה, אוֹתוֹת קְרִינָה
בִּינָה מְלָאכוּתִית וּמְצִיאוּת רְבוּדָה
יַעֲלִימוּ אֶת הַפַּעַר הַמִּלְחַמְתִּי שֶׁבֵּין הַיְּדִיעָה לַפְּעֻלָּה

 

וְעַזָּה תִּכָּבֵשׁ בַּשֵּׁנִית. הַפַּעַם לֹא נְדַמְיֵן שְׁמָמָה
נַחֲשֹׂף מֵאוֹת קְבָרִים זְעִירִים בַּחוֹל וּנְבַקֵּשׁ סְלִיחָה
מִתִּינוֹקוֹת שֶׁלֹּא הֵבַנּוּ אֶת שְׂפַת בִּכְיָם
אַךְ יָדַעְנוּ לְהַקִּישׁ עַל גַּג בֵּיתָם.
הַתַּת מוּדָע הָאָפֵל הָרוֹבֵץ לְפִתְחֵנוּ
הַנִּכּוּר לֶאֱלֹהִים, לָאֶפְשָׁרוּת שֶׁמֵּעֵבֶר
לְכֶסֶף, לְעֵירֹם, לְמַחְשָׁבוֹת וְלִגְבוּלוֹת הָאָדָם.
הַכִּבּוּשׁ, רַק צְמִיג הַמַּעֲנִיק לְגוּרֵי פִּילִים יְתוֹמִים
תְּחוּשָׁה מְדֻמְיֶנֶת שֶׁל הוֹרִים אַרֻכֵּי חֵדֶק וִיכוֹלִים

 

וְעַזָּה תִּכָּבֵשׁ בַּשֵּׁנִית. "בָּרְחוֹב אֵין קוֹל וְאֵין בּוֹעֵר" –
הַמִּנְהָרוֹת עֲפִיפוֹנֵי הָאֵשׁ וּבָלוֹנֵי הַתַּבְעֵרָה בִּקְּשׁוּ דָּבָר
עִיר גְּדוֹלָה לֵאלוֹהִים וְהַרְבֵּה רִבּוֹא אָדָם
שֶׁלֹּא יָדַע בֵּין יְמִינוֹ לִשְׂמֹאלוֹ וּמְמַלֵּא אֶת הַשֶּׁבֶר
בְּגִ'יהָאד אֶל נַפְשׂ אוֹ גִ'יהָאד אֶל חַרְבּ
אַלְּלָהּ טְרָאוּמָה יְשָׁנָה מְתַרְגֵּל שׁוּב וָשׁוּב
צִמְצוּם, תִּקּוּן וּשְׁבִירָה

 

וְעַזָּה תִּכָּבֵשׁ בַּשֵּׁנִית. וְעֵינִי יֹרְדָה דִּמְעָה
עַל יַלְדֵי הַ"קָּזוּס בֶּלִי" הַיְּשֵׁנִים בְּחֵיק אִמָּם
בְּקִבּוּץ, מוֹשָׁב אוֹ עֲיָרָה
לֹא יוֹדְעִים שֶׁדָּמָם נִצְרָךְ כְּמַרְבַד אַרְגָּמָן –
כִּי נִמְלָא עָווֹן עַד הֵנָּה

פרוזה

תהום

תהילה סולטנה שפר

בינואר 2020 שלושה עשר אנשים רעולי פנים עקפו את מערך האבטחה בהר הבית וחדרו לכיפת הסלע. במצלמות האבטחה נראו מתפללים יוצאים בריצה מהמבנה בזמן שכוחות הביטחון כיתרו את המקום. שבע דקות נמתחה דממת חרדה על ההר, ואז השוטרים פרצו פנימה. הם מצאו את רעולי הפנים עומדים במעגל במרכז המסגד, גבם מופנה לאבן השתייה. בספירה שנעשתה בזמן המעצר היו רק שנים עשר אנשים. מצלמות האבטחה הראו ששלושה עשר נכנסו למבנה ואיש לא יצא בשבע הדקות שבהן שהו לבדם. העצורים לא הסגירו את פשר היעלמותו של האדם השלושה עשר. תמונתו של אחד השוטרים מרכין ראשו אל החור שבאבן השתייה ומביט בתדהמה בחשֵׁכה, הפכה לסמל התעלומה במהדורות החדשות.
יומיים לאחר המקרה ירושלים בערה בשנאה, אלימות משני המתרסים ואלימות פנים ישראלית, חרכו את האוויר. רוחות חורף נשבו בעוז כמהלומות אגרוף, עננים אגרו גשמיהם קמוצי פנים ונעו באיום מעל שמי העיר. ישבתי בבית הקפה האהוב על אליס והבטתי בה בזמן שהטביעה קצפת בקפה. "את יודעת מה הבעיה שלך," היא אמרה ולקחה לגימה מהתערובת המתוקה-מרירה, "את לא מוכנה להיכנס פנימה. את צועדת על הסף, הלוך ושוב, אולי מרכינה ראש, אולי מציצה, אבל רגליים תקועות באדמה. את יודעת מה זה חמש עשרה שנה טיפול? זה מלא כסף!" אליס נעצרה, רוקנה שקית סוכר לתוך הכוס ובחשה בתנועות חדות. "מה זה? מה זה כל הזמן הזה בקליניקה? אני אגיד לך מה. זה בית. זה מה שזה. בית. בכסף שהשקעת אצלו כל השנים יכולת לקנות. תחשבי על זה! שבוע הבא איפה תגורי? אבל בינתיים הד"ר שלך היה יכול לקנות, רק מהטיפול שלך. זה הזוי, לא? ואני אגיד לך מה, הוא בטח גם עשה את זה. הוא בטח קנה, בטח יש לו בית יפיפה, בבָּקְעַה, עם חלונות מעוגלים וחצר קטנה נסתרת ואיזו גפן מטפסת. מושלם. את יודעת מה, הוא צריך לשים שלט בכניסה, איפה שהוא ואשתו בטח מורידים נעליים בקטע תרבותי, שישים שלט מוזהב שיהיה כתוב שהבית נקנה בתרומת המטופלת הוותיקה ביותר שלו… לפחות יקרא לפינת הישיבה בחצר על השם שלך!". דרך הקיר העשוי זכוכית שמאחורי אליס ראיתי את מרצפות רחוב בצלאל האפורות. עקבתי בעיניי אחר עורב שקיפץ לאיטו, מותח ראשו לצדדים, נועץ מבטיו השחורים בנקודות מבריקות. זוג מכורבל מעילים התקרב לעברו והוא פרש כנפיו ונעלם.
ד"ר בוכריס אמר: "אולי הגיע הזמן לשקול היפנוזה". הוא הציץ במיומנות בשעון מאחוריי, כמעט מבלי שיכולתי להבחין בכך, וחייך. "בכל אופן, נשוחח על כך בפעם הבאה. את תשקלי מה את רוצה, לאן את רוצה לקחת את הטיפול הזה. דברי איתי. אני זמין כרגיל. יש לי זמן". דלת הקליניקה של ד"ר בוכריס היא דלת פלדלת כבדה, כשאני חולפת דרכה, אני עוצרת אותה בשתי ידיים לפני שתיסגר.
הנהג בקו 19 הגביר את הרדיו. מחלון האוטובוס הבטתי בסנדלר מרחוב עזה, הוא הוריד את תריס הדוכן ושִׁפעת שרוכים נעלמה מאחורי אלומיניום זול. נוסעים עלו בתחנה, הנהג אסף את כספם ביד אחת וביד שנייה סובב את ההגה חזרה לכביש. האוטובוס שב לפקק ממנו נח לרגע במעגן התחנה ואני האזנתי יחד עם שאר הנוסעים לקרן נויבך מראיינת מומחה לאמנזיה דיסוציאטיבית. הנושא חזר לכותרות בעקבות סערה תקשורתית בארצות הברית. סופר מבוגר שכבר הוציא אוטוביוגרפיה אחת הוציא ספר חדש אותו כינה: "גִּרסה שנייה" של חייו. תיאורי ילדותו החמים התחלפו בספר זה במסכת התעללות שיטתית. אביו הואשם במעשים מחרידים שביצע בבנו בשעות הלילה. התנשפויות וברזל מלובן. מאחר שהאב היה איש ציבור ידוע ואחד התומכים הבולטים בקמפיין של ג'ורג' בוש האב, התקשורת האמריקאית חגגה. הציניים טענו שהגרסה השנייה "נחשפה" בעקבות כישלון הגרסה הראשונה בחנויות. נציגות הארגונים הפמיניסטיים הביאו הוכחות למקרים של זיכרונות משוחזרים. אחותו של הסופר תבעה אותו על הוצאת דיבה על אביהם. קרן נויבך שאלה את המומחה לדעתו והוא אמר שכל הנושא הוא תעלומה. בראשית דרכו פרויד טען לקיומם של זיכרונות המודחקים משום עוצמת הטראומה וצפים בזיכרון בהמשך החיים, אך מאוחר יותר פרויד קבע שאלו זיכרונות כוזבים שדומיינו כתוצאה מטיפול. המומחה התייחס לטענת הסופר שהזיכרונות התעוררו בשנתו, ואמר שאיש אינו יודע מהי מטרת החלום והאם החלום משקף מציאות או דווקא את היפוכה. נוסעת בקדמת האוטובוס ביקשה מהנהג להנמיך את הרדיו וויכוח פרץ ביניהם ובלע את שארית דבריו של החוקר. קרן נויבך עברה לדווח על המתיחות סביב הר הבית, התפתחויות חדשות בפרשה. רעולי הפנים התגלו כפעילי ארגון "השיבה לבית", לאומנים יהודיים הפועלים להקמת בית המקדש מיסודותיו המפוררים. היא הוסיפה ציטוט מזהבה גלאון שקראה להם "הוזים והזויים", וציינה שחסימות הוצבו ברחובות ירושלים לצורך בידוקים משטרתיים. מישהו מאחוריי קילל את הערבים. הבטתי מהחלון בילדה במכנסיים אדומים וכובע צמר, עוקפת את הפקק בצעדים גדולים ונעלמת בפנייה לרחוב נרקיס.
ישבתי על הכורסא האפורה בסלון, חובקת בידי כוס זכוכית עם חליטת צמחים ופניי צמודים לחלון. רחוב עץ החיים התעורר לשגרה. נערים ערבים גררו סחורה לבאסטות והעמיסו ירקות בתפזורת. נשים מקומטות דחפו זו את זו בעגלות שוק ומיששו בידיהן הפנויות עגבניות ותפוזים. סוחרים הסתערו בצעקות שהבריחו לקוחות. קבצן התמקם ליד עמדה להנחת תפילין. עוד שבוע, קצת פחות, הדירה תסויד בכחול נצנצים, והיכן שהמיטה שלי עכשיו תוצב מיטת טיפולים. בעלת הדירה, גיסתו של מרדכי פיצוחים, החליטה להפוך את המקום למכון יופי נשי. את ההון הראשון לעסק החדש קיבלה בהלוואה ממרדכי גיסה, שהשתמש בחנות הפיצוחים גם כבנק הלוואות בריבית. את שארית הסכום כיסתה עם שכר הדירה ששילמתי לה במשך שנה. עוד שבוע, קצת פחות, ואני לא ידעתי לאן אעבור.
בלילה חלמתי את אותו חלום. שוב אני צועדת במסדרון. בקצה המסדרון אני פונה ומסדרון נוסף מתגלה בפניי, ואחריו עוד אחד ועוד אחד. אני צועדת חנוקה בין קירות צרים, כלואה בין מעברים ומסדרונות ארוכים ואין מוצא. רגליי כבדות, עיניי מתאמצות לראות, הכל חשֵׁכה. אני חולפת על פני חדרים חתומים ומבואות ללא דלתות, מתקדמת בפיתולים ומעגלים, לא מצליחה לחדש את הנשימה. התעוררתי עם תחושת חנק בגרון. מהחלון נכנס פס צר של אור. ניסיתי להזיז את ידיי והן היו משותקות, ניסיתי למשוך את רגליי והן היו משקולות טובעות. הרהרתי בחלום שחוזר מאז שהייתי ילדה.
ד"ר בוכריס נשען לעברי, מטוטלת מוזהבת משתלשלת מידו. "ממש כמו בסרטים…" הוא צִחקק באי נחת כשנתתי בו מבט שואל. "רק תעקבי אחרי התנועה ותקשיבי לקול שלי. אבל קודם תנשמי עמוק, את צריכה להיות רגועה". המטוטלת נעה מצד לצד, מילאתי חזי באוויר, כָּרוז אוטובוס מחוץ לקליניקה הכריז: "קו שלוש עשרה, לתלפיות" ומצינור המפלֵט השתחרר קול ירייה. ד"ר בוכריס אמר: "תעצמי עיניים. העיניים שלך כבדות ועייפות. את בתוך חושך גדול. הנשימות עולות ויורדות. את מרגישה מתכת קרה בכפות הידיים. את מחוץ לשער, מה את רואה?". אני רואה שיחים גבוהים, שבילים מתפצלים. אני מנערת בידי את שער הברזל הסגור ונשמעת חריקה. פני אישה עצומים גוהרים עליי מצדו השני של השער. היא מצליפה בזנבה ונוהמת לעברי שאלה: "מי בסגירתו הוא שנים עשר, בפתיחתו הוא שלושה עשר, וללא האחד הוא שש?". אני שותקת. אני רואה את כפותיה הכבדות נמתחות וחושפות את ציפורניהם. תחושת חנק מתיישבת בגרוני. רגליה האחוריות כותשות את האדמה בשביעות רצון. מאחוריה שיחי הגן מלבבים בפרחי לבן ואדום. "שושנה" אני עונה, והשער נעלם ואני בתוך הגן.
"תבחרי שביל" אומר לי ד"ר בוכריס. יש רק כניסה אחת ואני נכנסת בה. חומת שיחים מזדקרת עד השמיים משני צדדיי. שושנים מטות ראשיהן, עוקבות אחר צעדיי. השביל מתפצל ואני פונה שמאלה. לפתע אני רואה תנועה, שומעת קול. אני רצה בעקבות הֶבְזֵק הצבע הנעלם בפנייה. בשביל עומדת ילדה קטנה, מכנסיים אדומות ועל ראשה קשת אוזני ארנב צמריריים. אנחנו מביטות זו בזו. השקט שוקל כמו אלבומי זיכרון. היא קורעת את השקט בצחוק וזורקת לעברי תמונות כמו מחפיסת קלפים. אני מתקרבת אליה והיא מזנקת אל חור באדמה, נעלמת והחור נעלם איתה.
אני רצה במבוך, אבודה. נהמה מרעידה את עלי השיחים, שושנים משילים את עלי הכותרת, חושפים את עמודי העֱלִי. נהמה נוספת, רעד עובר באדמה. בקיעים נפתחים. אני במרכז המבוך, וסביבי שממה. אני מריחה את מליחות הים, צועדת על מדרון הקרקע הבקועה. מדרגות אדמה אפורה, שומנית ולא יציבה, מובילים אל המים. סירחון ביצתי נתלה בנחיריי. במדרגה האחרונה אני רואה אישה, על שפת הבולען, גבה מופנה אליי, פניה אל התהום ואל הים. אני ממהרת לתפוס אותה. שלא תיפול. היא נותרת יציבה, פניה מוסתרות. צווארה חרוט שריטות, בגדיה קרועים בקווים אלכסוניים, חושפים את עור גבה העדין. אני נזכרת ביד הכבדה בכניסה למבוך, נמתחת וחושפת את ציפורניה. צליל חריטה מצמרר את גבי.
"זה מספיק לעכשיו" ד"ר בוכריס העביר לי חבילת ממחטות. יצאתי מהקליניקה ודלת הפלדלת נסגרה אחריי בטריקה. בזמן שחיכיתי בתחנה לקו שלוש עשרה קיבלתי מאליס הודעה: "יש דירה" וחמישה סימני שאלה. אתמול גררתי את עצמי לשבת מול המחשב, אבל את העכבר לא הצלחתי לגרור ולהקיש על כפתור החיפוש. עוד הודעה נכנסה מאליס, דחפתי את המכשיר לתוך התיק. המתנתי חצי שעה לקו שלוש עשרה ומיד כשהוא פנה לרחוב הפלמ"ח נתקענו בפקקים. קיוויתי שהנהג ישים חדשות, אבל הוא שם מוזיקה מזרחית.
עננים אפורים, מלאים להתפקע בגשם שממאן להשתחרר, החשיכו את המדרחוב באמצע היום. אחזתי בשקיות עמוסות קניות, על הידיות סימני מתיחה על סף קריעה. מיהרתי לרדת את רחוב בן יהודה מתחמקת מנגינת הקבצנים ומשמיכותיהם המשובצות. בכיכר ציון נעצרתי והתיישבתי על המדרגות הארוכות תחת בנק הפועלים. בקצה המדרגה היה שכוב הומלס מכוסה בשמיכה. הוצאתי מאחת השקיות לחמנייה ועגבנייה, פי לועס את התערובת ועיניי מציצות בהומלס. הוא שכב מכונס בעצמו, עיניו פקוחות לעבר השמיים והתעלם מהעוברים והשבים שדילגו בינו וביני לעלות במדרגות. "רוצה לחמנייה?" קראתי לעברו והוא התרומם מתוך השמיכה. פניו היו נעימים, תווים רכים וזקן ארוך, עיניו הופנו לעברי, אבל לא פגשו בעיניי, הבנתי שהוא לא רואה את ידי המושטת אליו. התיישבתי לידו וגם הוא התיישב, הוציא שקית מתוך השמיכה ובתוכה חומוס למריחה. ניגבנו לחמניות טריות בחומוס, משקיפים על כיכר ציון ועל השוטרים המפטרלים על סוסים, אני רואה והוא בוהה, ידיו ממשמשות בשקית הירקות ושולפות עגבנייה. "איך זה להיות בלי בית?" שאלתי. "יש לי בית" הוא ענה. "אהה" שתקתי. "אז למה אתה ישן ברחוב?" שאלתי. "כי הבית שלי נחרב" הוא ענה. שתקתי. "גם הבית שלי" אמרתי. הוא שתק. "לא ממש נחרב" אמרתי, "לא במובן המקראי של המילה. יותר חרב כמו מחורבן. יש לי משפחה מחורבנת ממש". החומוס עמד להיגמר וההומלס עם הבית החרב מיהר לנגב את מה שנשאר. "יונים מחרבנות על הקיר בבית שלי" אמר, "והזויים חופרים מתחת. הופכים את הכל". אספתי את השקיות הפזורות, ואת קופסת החומוס הריקה זרקתי לפח. "תודה" אמרתי וירדתי במדרגות, כשהגעתי למדרגה האחרונה שמעתי אותו אומר: "תעשי מה שאני עושה – תחרבני עליהם בחזרה".
אליס באה לעזור לי לארוז. "נו אז יש חדש עם הד"ר בורכס הזה?" שאלה וחתכה בפיה סרט הדבקה. "בוכריס" תיקנתי אותה ומסרתי לה כלי מטבח שתשים בקרטון. "עברנו להיפנוזה" אמרתי. אליס הפכה ארגז והצמידה בדבק את כנפיו. הרמתי אגרטל, "את זה אני לא רוצה, את רוצה?" שאלתי. היא לקחה אותו מיָדי, מרוצה. "וואלה היפנוזה…" אליס המהמה, "אז את כבר יודעת מה הטראומה של הפוסט טראומה שלך?". "לא, אני רק יודעת שאני בפוסט, אבל הטראומה לא". אליס אמרה: "נראה לי את האדם היחיד בעולם שהפסיכולוג שלו נתן לו כזאת אבחנה בלי טראומה ביד לנופף בה". "אני לא בטוחה…" השקעתי בה מבט מעבר לערימת הכלים הנערמים, "יש מצב שזה מקרה של זיכרונות מודחקים". "מה, כמו הסופר המטורף הזה?" היא צחקה. "למה את חושבת שהוא מטורף?" שאלתי והיא ענתה: "אולי לא מטורף, אולי רק זקן, או שהעבודה שלו השתלטה לו על התודעה. מסכן, הוא כתב הרבה סיפורים, בטח הדמיונות שלו והזיכרונות מתערבבים, הוא הופך להיות בָּאדִי לַאב ספרותי". היא צחקה שוב. "טוב אני לא יודעת מה הקטע שלו, אבל נגיד שגם לי יש זיכרונות חוזרים כאלה, או שיהיו לי אחרי ההיפנוזה, מה, את לא תאמיני לי?" קולי צרם. אליס שאלה: "למה? את חושבת שקרה לך משהו דומה לשלו?" היא עקפה את ערימת הכלים והארגזים והניחה יד על גבי. "לא. לא שאני יודעת. לא חייב להיות משהו כזה. לא חייב להיות בבית. או עם ההורים. אבל אולי משהו, מתחת לכל הדברים, בלא מודע, אולי מסתתר משהו נורא. אני לא יודעת, אבל גם זה די חרא". אליס ליטפה את ראשי.
אני צועדת בשביל, הקירות העשויים שיחים הולכים ומחשיכים ומקבלים מרקם בטון. נורה מיטלטלת מעל ראשי, מפיצה אור חלש, אני פונה שמאלה למסדרון נוסף. האור הולך ומתעמעם ואני צועדת בחשֵׁכה. צעדים מהירים נשמעים מאחוריי, אני מסתובבת ולא רואה דבר. "אולי תרצי את זה" אני שומעת את קולו של ד"ר בוכריס ומרגישה ביָדי חפץ קר. אני לוחצת על הכפתור בקצהו ואלומת חושך יוצאת מנורת הפנס. אני מאירה עם אלומת החושך על ד"ר בוכריס ורואה שהוא אוחז בשעון הקליניקה הגדול בידו. על ראשו אני מזהה את הקשת שאהבתי בילדותי, עם אוזני ארנב צמריריים. ד"ר בוכריס מתנצל ואומר שנגמר הזמן, הוא עוקף אותי, רץ במסדרון ונעלם. אני רצה אחריו, ממסדרון למסדרון עד שאני מגיעה לחלל רחב. במרכז, סלע ענק. אני מספיקה לראות את ד"ר בוכריס מדלג בזריזות מעל הסלע ונבלע בתוכו. אני מתקרבת ורואה חור קטן. "תפסיקי להשתפן" אני שומעת את קולה של אליס בוקע ממעמקי החור. אליס רחבה ממני, אני חושבת, איך היא נכנסה? אני שולחת רגל אחת פנימה ומחליקה לתוך מנהרה. דופנות שרוול האדמה לחות ופועמות, הדפנות מתרחבות ומתכווצות, לוחצות אותי הלאה למעמקי האדמה. אני נוחתת בשלולית בתוך אפלוליות טחובה. הפנס מחליק מיָדי ושולח קרן חושך לרחבת המערה. ד"ר בוכריס איננו, גם אליס לא שם, אני נעמדת, מנערת את חצאיתי האדומה וממטירה בוץ. מחליקה ידיי על קירות המערה, מגששת אחר דבר מה. אני רוצה לבעוט באכזבה, אבל אין במה. אני רוצה לבכות, אבל מפחדת מההד בחלל הריק.
בבוקר בו הייתי צריכה להתפנות מהדירה אליס עזרה לי להעמיס את הארגזים לסובארו הכחולה שלה. הבגאז' לא הצליח להיסגר, אבל היא אמרה שאין מה לדאוג, הדברים שלי בטוחים אצלה עד שאדע מה היעד הבא. היא הסיעה אותי לכתובת שנתתי לה וכשעמדתי לצאת מהרכב, אמרה: "את תהיי בסדר? בטוחה שאת לא צריכה שאבוא איתך?". חייכתי אליה ואמרתי: "אני אתקשר אלייך אחר כך. תהיי זמינה".
דחפתי שער לחצר, הדלת נתקעה באמצע, בדיוק כמו שזכרתי, ואני השתחלתי פנימה. ליבי דפק למראה החצר. ערימות חפצים היו זרוקות בערבוביה פראית. מזרנים על גבי מזנונים וספות, שברי כיסאות, שולחן הפוך על ראשו, כלי מטבח פזורים מעלים חלודה. הרגשתי שאני מאבדת אחיזה באדמה. עקפתי את ערימת השברים ברגליים חלשות ודרכתי במקום בו הייתה ערוגת הירקות שטיפחתי כשהייתי נערה. מצאתי שם לוח שעם שהיה תלוי בחדר שלי מעל המיטה. תמונות עוד היו מחוברות אליו בנעצים חלודים. תלשתי תמונה אחת ודחפתי לכיס המעיל. התבוננתי בהרס הרהיטים, באלימות שנרמזה דרך הכאוס חסר המעצורים. כמה שנאה נדרשת לאדם כדי לפרק זיכרונות של חיים שלמים בצורה כזאת, שאלתי את עצמי והרגשתי תשובה הולמת בליבי, מתחרטת שאליס לא איתי. פתחתי את דלת הבית, המנעול הוסר ממקומו. מסדרון מאובק קידם את פניי ופניתי בו שמאלה למסדרון נוסף מרוסס גרפיטי על הקיר. קולות דיבור נשמעו בסלון. הדלת הייתה פתוחה לרווחה, מקרן הטלוויזיה עבד. היא ישבה מולו, פניה מופנים למסך וגבה אליי. "אמא," קראתי לה, היא לא הסתובבה. "אמא," צעדתי לתוך הסלון. נפלתי על ידיי, שבבי עץ שהתרוממו מהריצפה, שרטו את רגליי. ריצפת העץ היתה בקועה כמו ממהלומות גרזן. הרהיטים בסלון היו מפורקים. מלפניי נפער פתח רחב בריצפה, גיששתי בידיי לעבר הפתח, מבטי מורכן מטה בתדהמה. יכולתי לראות את הקומה שמתחת, גם היא שבורה, כאילו פגז פגע בבית ופער חור עצום כל הדרך עד מעמקי האדמה.
אמא ישבה מצידו השני של הסלון והביטה במהדורת החדשות. קול הכתב הדהד בבית: "כן, אם כך אנחנו כעת יכולים להניח שההסתערות הייתה פעולת הסחה. כפי שנשמע מפיו של אחד החשודים, המטרה היתה להגיע ליסודות הר הבית ולהביא הוכחות לקיום בית המקדש". הכתב עצר מדיבורו והקלטה של החשוד נשמעה: "תחת כיפת הסלע ישנם יסודות המצדיקים את קיומנו. אבן השתייה היא תשתית העולם. צריך לגלול את האבן ולחשוף את האמת. הערבים טוענים שיש שם תהום. אין שם תהום! יש שם הוכחות! יש סיבה לקיימנו!". הכתב חזר וסקר את הפרשה מראשיתה, החשוד השלוש עשרה לא נמצא והחוקרים לא יכלו לקבל את הטענה ההזויה שהוא נכנס לחור שבאבן השתייה. המשטרה אסרה להיכנס לכיפת הסלע מחשש שהחשוד מתחבא ומתכנן פיגוע במקום. הם התייחסו להר הבית כמו פצע מגורה שבכל מגע יכול לשוב ולדמם. עטפו את ההר בכל אמצעי הביטחון מבלי לחשוד במה שמתרחש בתוכו. ובינתיים מתחת לאבן השתייה, החשוד השלוש עשרה התקדם בזחילה בתוך מנהרה לעבר תהום.
לחצתי על כפתור הכיבוי של הטלוויזיה. המסך נותר חשוך ודומם כמִקודם. הסלון היה ריק. ישבתי על הריצפה והוצאתי מכיס המעיל את התמונה של אמא שהורדתי מלוח השעם. התבוננתי בה, גבה מופנה לצלם, פניה פונות אל הים, היא על סף בולען. שריטות מהזמן שחלף חתכו את התמונה בלובן דק. הרגשתי את הפחד שלה, בעמידה המהוססת על הסף. דמיינתי את העיניים שלה תלויות בתימהון בתהום. הרפיתי ממנה. היא התגלגלה אל הפתח בריצפה ונבלעה באדמה.

פרוזה

חתולות

שירה גץ-ווקר

אמצע הלילה והיא, במרפסת של מיכל, או של אספיס. והיא מוציאה סיגריה שביקשה קודם מאיזה אחד בחתולות, והיא מפוררת אותה על דף מקומט צהוב. והאור הוא חם וקצת רועד מעליה וברקע יש את דילן שמיכל אוהבת או שאספיס אוהב או ההוא מנחלאות שהיה פה מקודם. ירושלים של מוצאי שבת תמיד סהרורית, צוחקת ומלמלת ומקיאה ונרדמת מלוכלכת אל תוך עצמה. והיא שונה מירושלים של אבא, ירושלים של אבא אבדה לה לנצח וירושלים של אימא בוכה. והיא נועצת את הגוש הכהה על קצה של עגיל ומציתה להבה על הגוש והוא מעלה לה את העשן הדק והריח המוכר החום, והיא שוב בנווה דקלים הנשרפת, שרפו את בית הכנסת, והיא אז קרעה את חולצתה הכתומה ולא בכתה. והיא מפוררת את הגוש השרוף אל תוך הדף ומבלבלת את עלי הטבק איתו. ולא, היא לא בכתה כשנתנו את הצווים לפנות את הבית שאבא בנה במו ידיו. ולא בכתה כשנכנסו החיילים וגררו את אימא ואז את דויד ואז אותה. וגם לא בכתה כשהרסו את הבית. ועכשיו היא כבר מגלגלת את הכל לסיגריה מחודשת, והיא מדליקה שוב את הלהבה ושורפת אותה בקצה ושואפת ונושפת. אבל כשהוציאו את אבא עטוף בטלית היא בכתה וכשהוציאו את נעמה היא כבר ברחה משם. וכשקברו אותם שוב, בהר המנוחות, היא נשבעה לעולם לא להתפלל יותר. היא מכבה את הסיגריה לקראת סופה וקמה. אולי לכיכר ציון. כבר לא אוהבת ללכת לזוּלה כי יש שם הרבה ערסים, אולי תעבור באמריקאים תחפש את שפירא. ואם תיראה חיילים היא תצעק להם נאצים ואם תראה חיילי מגב אולי תקלל אותם ואולי תיסע לתל אביב, שוב, לראות שמאלנים ואם תזהה כאלה היא תירק עליהם בפניהם, על ששמחו בחורבנה. ואולי תלך לכנסת ותרסס על החלונות, 'זה היה ביתי' או שלא, היא תרסס בצבע אדום 'תג מחיר'. והיא נעמדת בחושך ליד 'התו השמיני' ומהדקת את הג'ינס של מיכל למותניה ואז מורידה את חולצת השלושת רבעי ונשארת עם גופיה של תמנון. ושוב מבקשת סיגריה ופוסעת איתה במדרחוב שכבר התרוקן מהחבר'ה שלה, החבר'ה של מוצאי שבת, שעכשיו מתפזרים ממנה בשוטטות אל הכניסה אל העיר וממנה הלאה אל כל מקום שהוא. היא יוצרת עשן בצורת עיגול עם תנועה כזו מהסנטר החוצה. הומלס על חתיכה של קרטון מושיט יד לבקש דבר מה. נהיה קר. מבלי שהתכוונה היא מתחילה את הדיבור הישן שלה, כשהיא לבדה, ככה באמצע של רחוב היא נוהגת להתבודד כי אם כבר לבד אז עם השם, 'אבא איפה אתה?', היא מרגישה שאיבדה משהו איפה שהוא בדרך, וחוזרת על עקבותיה אל הדירה של מיכל. בירושלים עולה האור, חיוור ותשוש.

בעולם השירה רצוי לעשות ריסט

אסתר קמרון

הכי פופלאריים

היצירות האהובות ביותר באתר יהי
שירה

גורל השיר

שמואל מוניץ

בַּחֲנוּת סְפָרִים רָאִיתִי מִשְׂחֲקֵי קֻפְסָה רַבִּים
יוֹתֵר מִסִּפְרֵי שִׁירָה.
הַמּוֹכֶרֶת שָׁאֲלָה: אֲנִי יְכוֹלָה לַעֲזֹר?
הִיא לֹא יָכְלָה לַעֲזֹר.
אִישׁ לֹא יָכֹל לַעֲזֹר.
הַיְּקוּם אָמַר אֶת דְּבָרוֹ.
אֵין בְּכוֹחוֹ שֶׁל שִׁיר לִקְנוֹת לֵב.
אֵין בְּכוֹחוֹ לִקְנוֹת אֲפִלּוּ
רֶגַע אֶחָד חֲרִישִׁי.
לְמִי אִכְפַּת מָה יַעֲלֶה בְּגוֹרַל
הַשִּׁיר הַזֶּה. לְמִי אִכְפַּת מִפֻּלְמוּס זֶה אוֹ אַחֵר
בְּמוּסַף תַּרְבּוּת וְסִפְרוּת.
אִם כְּתַב עֵת הֻדְפַּס בְּאֶמְצַע יַעַר
וְאִישׁ לֹא קָרָא
הַאִם הוּא הִשְׁמִיעַ צְלִיל?
לְמִי אִכְפַּת
מִבִּצַּת הַמְּבַקְּרִים הָאַפְרוּרִית
וּמִשְּׁלוּלִית הַפֶסְטִיבָלִים הַקְּטַנָּה.
עַל מִרְצָפוֹת מְעֻקָּמוֹת בְּתֵל אָבִיב
זוֹנוֹת מְפַרְכְּסוֹת זוֹ אֶת זוֹ. וּבַחֲנוּת סְפָרִים
מִשְׂחֲקֵי קֻפְסָה רַבִּים יוֹתֵר
מִסִּפְרֵי שִׁירָה.

שירה

נוגדנים

ניקולא יוזגוף אורבך

אֵין דֶּרֶךְ לְהָבִיס אֶת הַסּוֹצְיָאלִיזְמוּס הַיִּשְׂרְאֵלִי

אֵין הוּא מְאוּמָה מִלְּבַד נְגִיף אַרְכָאִי מֻחְלָשׁ

שֶׁהֻחְדַּר לְקִיּוּמוֹ שֶׁל הָעָם הַיְּהוּדִי

בְּכַוָּנָה לְהָמִיר צִבְיוֹנוֹ.

אֵין הוּא מְאוּמָה מִלְּבַד אוֹפּוֹזִיצְיָה

לַמַּעֲרֶכֶת הַחִסּוּנִית הַלְּאֻמִּית שֶׁהִתְחַשְּׁלָה

מֶשֶׁךְ דּוֹרוֹת

מִפְּנֵי טַפִּילִים מִסּוּגוֹ שֶׁהָיוּ וְאֵינָם עוֹד.

 

כָּל אֵימַת שֶׁקְּבוּצַת פָּרָזִיטִים מְכַרְסֶמֶת

בַּגּוּף הַלְּאֻמִּי, תוֹבַעַת לְעַצְמָהּ נְכָסִים לֹא לָהּ

מְשַׂגְשֵׂג הַסּוֹצְיָאלִיזְמוּס הַיִּשְׂרְאֵלִי, וְהַכֹּל חָשִׁים

בְּחִילוֹת, צְמַרְמוֹרוֹת, כְּאֵבֵי רֹאשׁ, רִפְיוֹן וְחֻלְשָׁה מַעֲרַכְתִּית.

הַכֹּל לְמַעֵט נוֹגְדָנֵי הַגּוּף הַלְּאֻמִּי, שֶׁכְּבָר הֻרְגְּלוּ בִּסְקַנְדָּלִים וִירוֹלוֹגִיִּים

שֶׁכְּבָר חִסְּנוּ אֶת הַגּוּף הַלְּאֻמִּי מִפְּנֵי הִתְפָּרְצוּיוֹת וִירָאלִיּוֹת חֲמוּרוֹת יוֹתֵר

וְכָךְ נָהֲגוּ מֶשֶׁךְ דּוֹרוֹת, מוּל כָּל אִיּוּם לְכֶשֶׁל מַעֲרַכְתִּי, לְמִן לֵדָתוֹ וְעַד קֵץ הַיָּמִים.

 

וּבְכָל זֹאת, אֵין דֶּרֶךְ לְהָבִיס אֶת הַסּוֹצְיָאלִיזְמוּס הַיִּשְׂרְאֵלִי,

בְּרַם אֵין בְּכָךְ צֹרֶךְ, שֶׁהֲרֵיהוּ בְּסוֹפוֹ שֶׁל דָּבָר

נְגִיף מֻחְלָשׁ שֶׁל מַחֲלָה שֶׁחָלְפָה,

שֶׁרַק שְׁיָרִים סוֹרְרִים נוֹתְרוּ מִמֶּנָּה

כְּגַלְעֵד לְרִפְיוֹן הַגּוּף הַלְּאֻמִּי בִּימֵי קֶדֶם.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

שירה

ה' נתן ה' לקח

אלישוב הר־שלום

תֵּן לָנוּ
תֵּן בָּנוּ
תֵּן וְאַל תְּהֵא
זָרִיז לָקַחַת
שֶׁהַכֹּל יוֹדְעִים
שֶׁאַתָּה חָפֵץ חַיִּים.

הִקְדַּמְתָּ בּוֹאֲךָ
אֶל הַשָּׂדֶה
לִקְטֹף שׁוֹשַׁנָּה
רַעֲנַנָּה וּטְהוֹרָה.
מִשֶּׁנִּכְנַס אָב
מְמַעֲטִין בְּשִׂמְחָה.

 

רוֹדְפֵינוּ הִשִּׂיגוּ
בֵּין הַמְּצָרִים
אֵם מִתְיַפַּחַת
אָב זוֹעֵק
בִּרְאוֹת הַמַּלְאָךְ
פֶּתַח בֵּית שׂוֹרֵק.

 

בָּאתִי לָקַחַת
הִגִּיעָה עֵת
כָּךְ גָּזַר
דַּיַּן אֱמֶת.

 

סָב קָדוֹשׁ
יוֹרֵד מִן הֵיכָלוֹת
לֹא אֶת נֶכְדִּי
פִּלַּלְתִּי לִרְאוֹת.

 

זָכְרֵנוּ לְחַיִּים
מֶלֶךְ חָפֵץ בַּחַיִּים
בְּעֵת עוֹלָה וְקָרְבָּן תָּמִים
נְקֹם נִקְמַת דַּם נְעוּרִים
וְאַל יֹאמְרוּ גּוֹיִים
יַלְדֵי מֶלֶךְ
מֻפְקָרִים.

 

 

אביו של הקדוש דביר יהודה שורק הוא איש מילים ואמש פתח את יומו באמירה אחת ובה שתק ולא יסף: ה' נתן ה' לקח. מכוחו ומכוחן של אלה המילים כתבתי. לע"נ עלם החמודות דביר יהודה שורק הי"ד

אהבה פשיסטית

יוסי סוויד

הבן מתגשם בבשר

עמיר עקיבא סגל
שירה

יומא זכרון

צור ונטורה

מִתַּחַת לְחַלּוֹן הַבַּיִת שֶׁלְּךָ
אֲנַחְנוּ חֹולֵי אַהֲבָה.
מָחָר בַּלַּיְלָה הָעַם שֶׁלְּךָ יִשְׁתַּכֵּר בַּבָּמוֹת,
אֲבָל עַכְשָׁו
לֹא זְמַן לְסַפֵּר כַּמָּה טוֹבוֹת שֶׁלְּךָ
בָּאוּ בְּגַלִּים אֶל שְׂפַת יָמֵינוּ.

אַל תִּשְׁאַל,
בִּפְלַסְטֵרִים הָיִינוּ צְרִיכִים לְרַפֵּא אֶת הַלְּשַׁד שֶׁלָּנוּ, בְּמַכּוֹת בַּרְזֶל
לְיַשֵּׁר אֶת כָּל מְסִלּוֹת הַדְּרָכִים שֶׁהִתְעַקְּמוּ.
וּמִכָּל מַכָּה
שֶׁהִנְחַתְנוּ עַל הַבַּרְזֶל הַקָּטוּם
עָלְתָה עֲנָנָה שֶׁל אֵפֶר.

אַל תִּשְׁאַל אַיֶּכָּה. אֲנַחְנוּ כָּאן,
שָׁרִים לְךָ עֶרֶב בְּשָׁנָה
כָּל שָׁנָה
שִׁירִים שְׁבוּרִים שֶׁהֵם בְּרִית
בֵּינֵינוּ לְבֵין צְעָקוֹת שֶׁצָּעַקְנוּ נוֹאָשִׁים.

אָמְרוּ שֶׁאֵין לְמָה לְרַקֵּד תַּחַת חַלּוֹנוֹת
וְשֶׁרַעַשׁ יִהְיֶה טוֹבָה לחוֹלִיִי
שֶׁלֹּא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם עִם עֲרֵמַת אֵפֶר,
וַאֲנִי אוֹמֵר,
מִתְחַנֵּן לְךָ

שכך אֲנַחְנוּ אוֹבְדִים בַּחָלָל
שֶׁבֵּין עוֹרוֹ שֶׁל עַם לְאַדְמָתוֹ.

שירה

השד העדתי

אלי בר־יהלום

אנפּסט משושה

כְּשֶׁאַתָּה, מָרוֹקָאִי, אָחִי, מִתְגָּאֶה בְּמוֹרֶשֶׁת הַסַּבָּא;
כְּשֶׁאַתָּה, תֵּימָנִי, בֶּן-אָבִי – סֵמֶל דַּעַת, מָסֹרֶת וּמִין,
אָנֹכִי הָרוּסִי, בֵּיצָתָהּ הַשְּׁבוּרָה שֶׁל הַ"ק֫וּרוֹצְ'קָה רְיָ֫אבָּה" (1),
אֶת רֹאשִׁי הַכָּבֵד, הַנָּבוֹךְ, בְּחוֹלוֹת אֶרֶץ כְּנַעַן מַטְמִין.

אֵין לִי שׁוּם גַּאֲוַת יְחִידָה אוֹ רָצוֹן לְמִצּוּב פוֹטוֹגֵנִי.
אֵין עֵדָה לִי מִלְּבַד "כָּל עֲדַת יִשְׂרָאֵל" – כָּךְ אִלְּפוּנִי הוֹרַי.
מָה לְאֶרֶץ הַמָּוֶת וְלִי? רַק הַיֵּקֶה, אָחִי, יַשִּׂיגֵנִי,
כִּי מֵת בּוּבֶּר וְהַיְנֶה נִקְבַּר וְנוֹתַר רַק הָ"אַ֫רְבַּיְט מַאכְט פְרַי".

כָּל אֲבוֹת אֲבוֹתַי, מַאֲרָג טְרָגִיקוֹמִי שֶׁל שָׁ֫לוֹם-עֲלֵי֫כֶם,
מִמִּזְרַח-מִזְרָחָהּ שֶׁל אֵירוֹפָּה יָעִידוּ: אֲנִי – מִזְרָחִי.
עוֹד אֶזְכֹּר אֵיךְ סָפְרָה אֲגוֹרוֹת לְעֵת עֶרֶב אִמִּי לְפַת לֶחֶם,
אָז מֵאֵ֫יזוֹ מִין אֶ֫צְבַּע תִּמְצֹץ שֶׁאֲנִי פְּרִיבִילֵגִי, אָחִי?

אֵין לִי שׁוּם גַּאֲוַת יְחִידָה פְּרָט לְזוֹ שֶׁאִתְּךָ מְשֻׁתֶּפֶת:
רַק אִתְּךָ – אוֹ יַחְדָּו עִם בְּחִירָה, אוֹ יַחְדָּו חֲבֵרִים לַצָּרָה…
לֹא אֶבְנֶה לִי עָרֵי מִסְכֵּנוּת. לֹא אוֹסִיף מִסְּבִיבִי מַעֲטֶפֶת.
לֹא רוּסִי אָנֹכִי. לֹא רוּסִי…
…וּבְכָל-זֹאת – רוּסִי. כִּי שִׁירָה.

 

 

(1)  "תרנגולת נקודת-נוצות", גיבורת סיפור-הילדים שעליו גדל כל תינוק דובר רוסית; הטילה ביצה מזהב טהור שנשברה ממכת זנבו של עכבר מזדמן.

פרוזה

אבידות ומציאות

עינת קאפח

שלוש לירות ועוד חצי, אומר לו בעל הבית, אם אפשר לכנות קיטון בגג הבניין בשם בית. ואיך שאמר את החצי, כבר הרגיש רחמים בחסרון-כיס. שלושה שבועות היטלטלו בדרך, מצנעא לחזיז. מחזיז לדַ'מאַר. מדַ'מאַר ליַרִים. מיַרִים לאַלסַדֵּה. מאַלסַדֵּה לגַבַל חַדֵּה. קַעטבַה. אַלצַ'אלע, ועד למחנה הגדול בעדן. המלווים רכובים על גבי החמורים, אבל לא הוא ולא רומייה אשתו, שאסור לו ליהודי להיות גבוה יותר מהמוסלמי. וגם אם אין רואה, חוץ מריבונו של עולם שרואה גם ללב, וגם אם הם בחשכת ההרים בלילות, בכל זאת רחמים ורומייה צועדים ברגל שלא להרגיז את המלווים. רק את עמרם ויוסף הקטנים המתרגשים הניחו על שני חמורים, ולא על גב הבהמות אלא בארגזים. מצד האחד של יא חמר הניף רחמים את עמרם שלא מפסיק לצחוק, אל תוך הארגז, ומצדו השני הטעין ארגז נוסף ולתוכו בזהירות כמה מהספרים מחמלי נפשו שהביא מבית הכנסת. את יוסף הצעיר והצנום יותר, העמיס גם בארגז התלוי מצדו האחד של חמור, ומן העבר השני הניח את מנורת המאור, חֵלק מורה הנבוכים, בעלי הנפש לראב"ד ושישה סדרי משנה לרבנו בן מימון, שהם כבדים וגדולים ורְבות השנים שהצטברו בין עלעליהם מוסיפים למשקלם ושומרים שיוסף לא יחליק למטה בטלטולי השבילים. אבל יוסף חושש מהנהר והוא מחזיק חזק את הארגז משני משקופיו ולא סומך על בן מימון או רבי אבוהב הכבדים שבארגז המשווה.
מאז שהגיעו לתל אביב העיר המהוללה כאילו שכח רחמים את תלאות הדרך, אבל בעומק נפשו חרוטות האבנים שננעצו בנעליו והחום שהכביד על גווה של רומייה. תל אביב החדשה והצעירה האירה את פניה הרחוצות למשפחה העייפה שדיבורה תימנית מקראית משובצת, ומהון להון מצא רחמים עבודה כצורף בבית מלאכה אחד בבוגרשוב. אם רוב הצורפים עושים עבודתם כסף, הוא מומחה בזהב וצורת הפיליגרן שלו יחידה במינה. מרגע שסגר על הפרנסה מיהר רחמים למצוא את החדר בו יגורו, אבל יותר משלוש וחצי לירות לא יכול היה לתת, כי צריך שיהיה אוכל על השולחן, רווחה לרומייה ובגדים מִשל הישראלים לעמרם. את האוכל עמרם לא אוהב, רק הלחם והגבינה הוא אוכל אבל הזיתים השחורים נדמים בעיניו כ'בַּעַר'. העולם השתבש? – הוא שואל – ששם בתימן גללי עיזים הופכים בארץ ישראל למאכל? ישנו פה הפוך האנשים? עיניו נפקחות גדולות מאד ופיו מסרב לטעום, גם לא את הירוקים. אבל רחמים אביו מלטף את פניו וממלמל טובה לריבונו של עולם, שאחרי אשר לנו אצל קרובי משפחה, מצאו את החדר הקטן על הגג בפינת בן יהודה ובוגרשוב. גם קרוב לבית המלאכה, גם אל הים אליו עמרם ורומייה ממהרים בכל בוקר כדי לברך ולצחוק על החמה שמתמהמהת לקום, וגם על מחיר החדר שהתאים להם. בעזרת השם, כשכבר לא יהיו עולים וירווח להם, יתרחבו ויגדלו גם לבית שמידותיו מידותיהם. באותו הקיטון הקטן על הגג פרש מיטה לרומייה לצד הקיר, מזרון לעמרם על הרצפה הנקייה, ומיטת שדה לו עצמו שנפתחת רק בלילות. וכשהיא פתוחה אין הדלת יכולה להיסגר וכל כוכבי הלילה מארחים לחברה לראשו שבולט החוצה בשנתו. אין דבר, אומר רחמים שלא הצליח לסגור את הדלת בעד המיטה הפתוחה. מצוות הכנסת אורחים. אין דבר, אומרת רומייה אשתו, ייכנס האוויר ויניע את העולם שעומד. אין דבר, אומר עמרם, כך כשהדלת פתוחה, אולי יוסף הקטן יבוא. רחמים מתכווץ ורומייה מצטנפת במיטתה שהמילים של עמרם יישארו מחוץ לשמיכה ולא ייכנסו ישר אל הלב.
בדיוק בשלוש לפנות בוקר פוקח רחמים את עיניו, אין הוא זקוק למסלולי הכוכבים בשמים לדעת את השעה וגם לא לשעון הזהב שנתן לו אביו, ירושה מסב סבו. לא, הגיע הזמן ללמוד לפי תחושת הלב וההרגל. כי שם בתימן, קירות הבתים והחצרות ספוגים באהבת הלימוד, וריח התורה עומד בכל זיז וחריץ. שאם הלכת ברחובות, גם אם קשה לך לתפוס את המלים והבוץ נמשך בפסים, עדיין הלב והעיניים בכל זאת מלמלו את הפסוקים והטעמים. וגם אם שובב היית בנעוריך השובבוּת נתפסה על דברי חכמים. לא אגדה היא, באמת שכך הייתה צנעא ובאמת שלא היה צריך שעון גם לא מזהב להשכים ללמוד. עיקר תפקידו של השעון להיות תלוי על דש החליפה, ולהזכיר לרחמים את אהבת אביו ודורותיו שלפניו. אבל רחמים לא בחליפוֹת, ואין כיס להכניס בו את השעון והשרשרת שתימשך עד לכפתור, אלא עמרם ילדו-בכורו אוהב להירדם עם השעון בחיקו והתקתוק למראשותיו, וריחה של ילדותו שהייתה בתימן עד לפני שלושה חודשים, קרובה לרוחו.
הבוקר הקיץ רחמים פתאום בגעגוע לנגינת האצבעות בדפי ספר מנורת המאור ולשיחת הדפדוף. מה השתנה פה רחמים, שם הרי למדתם בו בשבת והיום רק יום שלישי. אבל רחמים לעצמו שאילו הספר במחיצתו היה פותח היום באחד הנרות ומחזק עצמו באגדה. שכן בעיר תל אביב, הקירות פתוחים ואווירת הקדושה נודפת ולא נתפסת בזיזים. אבל מזה שלושה שבועות שהם בארץ-ישראל והספרים אינם. עמד והתלבש, יצא לא צריך לומר, שדלת החדרון פתוחה כל הלילה. הלך רחמים לבית הכנסת להתפלל, לא לפני שסגר את המיטה ואת הדלת בעד רומייה ועמרם.
הליכתו קלה, חציה שמחה וחציה שלא. חמישה ארגזים הספיקו לו לסדר את הבגדים והכלים שהביאו איתם. אבל למה התעקשת לסחוב ארגזים הנוספים, התרעמה רומייה? לספרים שאבדו ואיבדו? ואיך יספר לה שבעלייתם למטוס, בסוף חודשיים רותחים במחנה חאשד בעדן, סוף סוף הגיעו השליחים ואמרו שעולים לארץ-ישראל. ואיך כמו אבותיו, בכל פעם שהגיע שליח מארץ- ישראל או ממערב חשבו כמעט-משיח ועל פיו יישק כל דבר והאמינו. אותו ספק משיח, רפי, מדד את צרורותיהם ודיבר במלים עבריות-ישראליות וברוכים הבאים ושבים הביתה, אבל ששת ארגזי הספרים נשארים. למה, לא הבין אותו רחמים. ורפי שיודע השיב לו בלחש, שהמטוס כבד ביהדות תימן ואת הספרים ישאיר כאן. איך אפשר, אבל איך אפשר, ואיך אפשר. אפשר צחק רפי, ואל תדאג, בישראל הכול ישוב כשהיה. ואיפה יחכו לי הספרים מתעקש רחמים, אותם כתבי היד כבר עברו מיד ליד במשך שש מאות שנים ורפי לוחש לאורי שלידו, עקשנים התימנים. ובקול, הם יחכו במשרדי העלייה בנמל, נביא אותם באונייה. בסדר התרצה רחמים, אני מבין. אנשים במטוס, יחליפו כוח, יעלו אבר כנשרים והספרים ינוחו באונייה, יש סדר בעולם.
נדדו עיניו ורגליו ולא הרגיש שעבר את בית הכנסת הקטן וכבר הגיע לשדרות בן גוריון. נמתין לאונייה אמר לרומייה אבל בליבו צורבת כבר הבגידה שנבגד ויודע שלא ישוב לראותם ואיך יגלה לה את ליבו להוסיף צער על צערה. ולא שמע שבאותו הרגע במחנה בקשו גם ממנה ומהנשים להוריד את כל התכשיטים, אחרת המטוס ייפול. שאר הנשים מיהרו להוריד את המָעְנְקֶּה והשְמַילַאת שענדו לכבוד ארץ-ישראל והערו לשק אחד, סיכה לא נשארה כדי שלא ליפול כדי שלא למות. אבל רומייה בחכמתה משכה העגילים, הצמידים ואף השרשרות שעל רגליה והחביאה בשמלתה ואת שעון הזהב של רחמים שמה בכיסו של עמרם. לא ייפול, אני יודעת, כי זו הדרך לארץ המובטחת. ורחמים, שראה את התכשיטים על גופה ושעון הזהב בידיו של עמרם, שמח בה שלא נתבקשה למסור את התכשיטים כמו האחרות. לא מזל אלא השגחה של ריבונו של עולם, נשם אל הלב וקבר בתוכו את המשפט שחשב לומר לה על הספרים שנלקחו ממנו, כשישוב לביתו לחדרם לקיטון.
נפנה לשוב לאחור אל בית הכנסת אבל השדרה הרחבה מילאה את ריאותיו, אביא לכאן את עמרם ורומייה, ובדוכן התפוזים-רימונים-בננות-שזיפים נצחיק את פינו. אותו הפה המתוק של עמרם יתמלא ברינה ולא יכול רחמים לגרש מזיכרונו את קריאתו החלשה של יוסף מים, מים, מים. תשושים הגיעו לחאשד. זאת הארץ כבר? לחש יוסף הצעיר בערגה, ועמרם אחיו הבכור צובט אותו בעדינות, מה איתך, זה המדבר של תימן עדיין. בעדינות, כי טרדות הדרך החלישו את כולם אבל יוסף יותר משהם, לא עמדה לו נפשו והלך ונחלש. ובאמת מחנה חאשד ההיפך מהארץ, פתחו של גיהנום היה. לא רק השמש הלכה והצטברה, אלא גם אלפים משכניהם צעדו שבועות ברגל כדי להגיע. והנה בפתחו של גיהנום, אין אוהלים ואין מספיק אוכל והם יושבים שעות בכל יום, צפוף צפוף צפוף וממתינים, רק הרוח החמה מחסה לראשיהם המעולפים. עמרם מצטופף תחת בגדו של רחמים ונאחז בשעון, ורומייה לוחשת ליוסף אני איתך יא עיוּני יא גלבּי ומכסה את פניו בגַרגוּש הצבעוני שלה. היא כמעט ומתעלפת, אבל בנה חשוב ממנה וכל טיפת מים שאפשר להם להשיג, היא מטפטפת לשפתיו. אך ללא הועיל ויוסף שוקע אלי בור ונדם פתאום.
תפוזים אביא גם לך יוסף, מעביר רחמים את לשונו על שפתיו בשדרת בן גוריון. אבל לאן הגעתי? פתאום לא מוצא את דרכו לבית הכנסת. כאשר אבדתי אבדתי עולות המילים בלשונו ועוד לא ידע שבאותו הרגע ממש מתעורר עמרם נזעק משנתו, אימא, אבל איפה השעון? רומייה פוקחת את העיניים מרימה את השמיכות מזיזה את הארגזים מפנה את הבגדים מביטה מתחת למיטה מרימה את המזרון ואין. כל כך היו עייפים מיומם הראשון בביתם החדש שנרדמו מיד ומידת הכנסת האורחים לא עמדה להם, שגנב אחד בא ולקח והלך.
בוא עמרם מחמל נפשי, רומייה אוספת אותו לתוכה, בוא נרד לים. עוד מעט אבא ישוב.