אורי צבי

פרקי שירה
על שירתו של אורי צבי גרינברג – פרופ’ דן מירון

uri_zvi_grinberg_1956

אורי צבי גרינברג הוא הדמות הבולטת ביותר מעל לקו האופק של  השירה העברית והיהודית המודרנית במאה העשרים. למעלה משישים שנה שפעה יצירתו השירית – תחילה בעיקר באידיש ואחר כך, מ-1924, בעיקר בעברית – בשפע איכותי וכמותי שאין כדוגמתם.

תימטית נדרשה שירה זו לכל הנושאים והבעיות שעוררה ההיסטוריה הגועשת של העם היהודי במאה העשרים וכן לנושאים אוניברסליים הקשורים במיכלול הרגישויות המודרניות שעיצבו את תרבות המערב למן ראשית המאה. הגותית היא נעה בין ניהיליזם נואש ומרדני לבין דיאלוג עם האמונה הדתית, בין אינדבידואליזם קיצוני לקולקטיביזם נחרץ, בין חיי התודעה העמוקים והפרטיים ביותר לחיים הציבוריים והפוליטיים של חברה לאומית מתחדשת. ריגשית היא מעלה בלי הרף מתחים וריגושים שכמעט אין לעמוד בעוצמתם ועם זאת היא מרסנת עצמה גם ע”י ראציונליות עמוקה (אפילו את האבל על חורבן יהדות אירופה הפך המשורר ל”מדע אבל”). לשונית היא הפעילה את המערכת הלקסיקאלית והתחבירית המקיפה והמורכבת ביותר המוכרת לנו בשירה העברית במאתיים השנים האחרונות. כל הרבדים ההיסטוריים של הלשון העברית, למן לשון המיקרא ועד לעגות מודרניות רוויות לעז, מצאו בה את מקומם. צורנית היא מציגה מחד – פריצה מודרניסטית מנפצת כל דפוס מוכר, ומאידך – ניסיון שיבה אל נוסחאות שירה עתיקה ברוח הפיוט העברי הקדום ושירת ימי הביניים. היסטורית היא מגלמת את המרד הרדיקאלי ביותר של המודרניזם העברי בפואטיקה הרומנטית הנורמטיבית של עידן “התחיה” הביאליקאי; עם זאת, היא ההמשך המשמעותי והעיקרי של שירת ביאליק ושל הנעימה והעמדה הנבואית האופיינית לה. פוליטית וחברתית מזדהה שירת אורי צבי גרינברג (החל משנות השלושים) עם מגמותיו של הימין הציוני הרוויזיוניסטי. אצ”ג העמיד את עטו הפיוטי לרשות הרעיונות המנחים מגמות אלה והיה למשורר הפוליטי בהא הידיעה של השירה העברית. עם זאת שירת אצ”ג היא שירה השואפת לבטא לא את היחיד הנבחר ולא רק את העם הנבחר, אלא גם את “האדם המיליוני”, באשר הוא שוכן ב”עמק האדם” – בחיי העמל, המצוקה, המשפחה, אהבת החיים ופחד המוות, שהם מנת חלקנו.

כל הקורא בשירת אצ”ג, כמוהו כמי שיוצא למסע בים גדול, שחלקים נרחבים שלו  עדיין לא מופו. עם זאת אין בשירה העברית ים עמוק יותר, שבו מחכות לקורא לא  רק סופות אדירות (שירת גרינברג היא האוקיאנוס הבלתי שקט שלנו), אלא גם רגיעות מופלאות אצל חופים רחוקים, שהיחיד יכול להיות שרוי בהם בקשר העמוק ביותר עם עצמו.