ארץ גזירה
שבת, 4:15 לפנות בוקר. בקעת הורקניה, מדבר יהודה
סולימאן נהג בטנדר, במושב האחורי ישבו שני בניו. מאחורי הטנדר נהג אחיו בטרקטור ואת השיירה סגרה משאית עפר מקרטעת שהיתה נהוגה בידי שכן.
עברו עשרים שנה מאז שרשות הטבע הכריזה על האזור כשמורת טבע וסגרה בפני שבט הג’האלין את המחצבה הישנה. עברו שלושה חודשים מאז שבני השבט הפסידו בבג”ץ מול המנהל האזרחי.
“בשבת בבוקר”, אמר סולימאן, “אין פה חיילים של המנהל האזרחי”. איזה שם הם בחרו לעצמם, חשב, אם הם אזרחים אז למה חיילים? “זו ההזדמנות שלנו לפתוח שוב את המחצבה הישנה של השבט בואדי אבו שעלה,. זו המחצבה שממנה בנינו את המסגד הגדול של נבי מוסא עליו השלום עוד במאה ה-13, אחרי שניצחנו בקרב הגדול נגד הכופרים המונגולים בעין ג’אלות. עכשיו הגיע הזמן להחזיר את העמק לחיים”.
הם החנו את הטרקטור ואת המשאית הריקה מאחורי סוללת העפר. סולימאן ושני בניו המשיכו אל תוך הבקע הישן הנמצא מתחת לג’בל מונטאר. שם, במרכז המחצבה עמדה אבן שחורה. סולימאן לקח מזוודה מהטנדר הישן, הוא פתח אותה בזהירות והוציא מתוכה שתי לבנות חבלה. כשראה את האות “צ” מופיעה על חומר הנפץ גיחך לעצמו, לפעמים יש משהו טוב בכיבוש, צחק בקול רם. הוא מיקם את חומר הנפץ בשני צידי האבן, הצבע השחור של האבן הזכיר לו את צבע הדם של אחיו אחרי שזה קיבל כדור בבטן בהפגנה הגדולה ההיא שגלשה אל הכביש הראשי. בסרטים הדם תמיד אדום, אבל הוא זוכר את הצבע השחור שניגר על האדמה, ממש כמו צבע האבן במחצבה הסגורה. סולימאן חיבר את פתיל ההשהיה ללבנת החבלה והחל מגלגל את החוט עד מעבר לסוללת ההגנה. זה הזמן להעיף את האבן לאלף עזאזל, חשב. השמיים החלו להתקדר.
יום ראשון, 16:00. כביש מס’ 1
שבתאי נסע בכביש מספר 1 עד שנעמד בפקקיה האין סופיים של הבירה. בחדשות דיבר הקריין על עסקת טיעון כלשהי ועל שינויים בפוליטיקה הישראלית. שבתאי כיבה את הרדיו ופלט קללה. שום מילה על חמשת ההרוגים משבט הג’האלין. כבר למעלה מחמש עשרה שנים ששבתאי מסתובב במדבר יהודה ועוזר לבני השבט במאבקיהם מול המנהל האזרחי, מול הרט”ג ומול הרחבות המתנחלים. אתמול הוא קרא באתר חדשות מזרח ירושלמי שמתרגם חדשות מערבית לעברית על בני המשפחה שנהרגו. הסיבה הרשמית שנכתבה שם הייתה שימוש לא מבוקר בחומר נפץ, אבל שבתאי חשד שאולי גם הפעם האצבע של החיילים בנבי מוסא הייתה קלה מידי על ההדק. הוא ייסע לשם בעצמו ויחקור את העניינים. שבתאי נכנס למנהרת נעמי שמר מתחת להר הצופים, הוא פיזם לעצמו את השורה שהוסיפה שמר אחרי מלחמת ששת הימים, “ושוב נרד לים המלח בדרך יריחו” וחשב על האירוניה שבדבר. מדהים, הוא חשב לעצמו, בצד אחד של המנהרה אתה בארץ הנושבת, מוקף בעצי האלון והאלה של הרי ירושלים וברגע שאתה יוצא מהמנהרה אתה נמצא במדבר. מנהרה בין ארצות החיים לארצו של עזאזל, ארץ המתים, ארץ ציה וצלמוות. שבתאי עבר את כפר אדומים ופנה ימינה לכיוון נבי מוסא, קצת אחרי כיפות האבן הלבנות של המסגד עמד מחסום פתע של חיילים. לפניו הוא ראה רכב שרד יוקרתי ובתוכו מספר חרדים שניהלו וויכוח עם החיילים. לאחר דין ודברים הסתובב הרכב, פנה לאחור וחלף על ידו. במושב האחורי של הרכב, ליד וילון שהיה מוסט מעט הוא חשב שראה לרגע את הרב יחזקאל הכהן, ראש ישיבת המקובלים מהעיר העתיקה בירושלים. אח של שבתאי, יצחק, למד למעלה מעשור באותה ישיבה בעיר העתיקה עד שהתחתן ועבר לגור בשומרון. בברית של בנו בכורו כיבד יצחק את ראש ישיבת המקובלים להיות הסנדק, ושבתאי חשב שהוא זיהה אותו באותו רכב שחלף כרגע על פניו ועלה בדרך חזרה לירושלים.
שבתאי הגיע אל המחסום וביקש מהחיילים לעבור. אלה אמרו לו שזה שטח צבאי סגור. שבתאי ניסה להתווכח ואף הראה להם את תעודת העיתונאי שקיבל מהאיחוד האירופאי באחד הסבבים בהם נסע להרצות בבירות אירופה נגד מדיניות ישראל בשטחים. אבל החיילים עמדו על שלהם. שבתאי הסתובב חזרה לכיוון המסגד ונכנס לשביל צדדי לכיוון נחל סככה שבבקעת הורקניה, שבתאי זכר מלימודיו באוניברסיטה העברית שנחל סככה מוזכר במגילת הנחושת, המסתורית שבין מגילות קומראן , ושהערבים קוראים לו “אבו שעלה” או בעברית “המצית” בעקבות האמונה ששם ניתן להצית את אבני המדבר, ואילו הארכיאולוגים מצאו בוואדי שתי מנהרות מסתוריות שעד היום לא יודעים למה הן שימשו.
לעומת השמש שזרחה באותו היום בירושלים, במדבר עמדה עננה מוזרה. שבאי נסע דרך בית הקברות הבדואי הישן, עקף את הבסיס וכשהסתיימה הדרך ירד רגלית לכיוון המחצבה הישנה שבנחל. הוא נשכב על אחת הסוללות, מתחתיו ראה אנשים לבושים בחליפות אטומות מכף רגל ועד ראש, נושאים על גבם מכלי חמצן. לרגע זה נראה לו כמו נחיתה על מאדים; האבנים האדומות מלמטה, אלו שעל שמם נקראה ההתנחלות הגדולה “מעלה אדומים”, השמיים השחורים מעל ובתווך כעשרה אסטרונאוטים המקפצים על האדמה. הוא הבחין בסמל הקמ”ג – הקריה למחקר גרעיני שליד דימונה, אשר הופיע על הוואן שחנה בסמוך אליהם. מעניין, הוא חשב לעצמו, אולי ישראל ערכה ניסוי גרעיני בבקעת הורקניה? המקום היה עמוס בחיילים ששמרו על הבקעה מכל עבר. הוא הבחין גם בחברת שמירה אזרחית שנכחה במקום. שבתאי הרגיש שמשהו גדול ממנו קורה שם. באוויר עמד ריח מוזר של גופרית. הוא התבונן לכיוון ים המלח ותהה, האם יתכן שהריח מגיע משם עד לפה? אולי גם אני צריך חליפת הגנה, חשב. הוא הוציא את הפלאפון והתחיל לצלם תמונות. כל התמונות יצאו מטושטשות, כאילו זיהם אותן הבזק אור שחור שעלה ממרכז הבקעה. הוא ניסה לשלוח את התמונות לחברי הארגון שלו, אבל לא היתה קליטה. שבתאי ירד בזהירות מהסוללה ונכנס חזרה לרכב. משהו גדול קורה פה, הוא אמר לעצמו והתחיל לנסוע בדרך חזרה החוצה, מנסה לצאת לפני רדת השמש.
כששבתאי חזר אל הכביש הראשי הפלאפון שלו התחיל לצפצף. שמונה שיחות שלא נענו מאמא. בדרך כלל אמא שלו לא מתקשרת, לפחות לא מאז שהוא הוריד את הכיפה והצטרף לארגונים המסייעים לפלסטינים בשטחים הכבושים. הוא תמיד היה הכבשה השחורה במשפחה, אחים שלו התחתנו והקימו משפחות ואילו הוא חי בזוגיות מתחלפת ובכל מקרה החליט כבר מזמן שלא להביא ילדים לעולם כל כך קשה. הוא חייג לאמא דרך הדיבורית. אמא הייתה נסערת, היא סיפרה לו שאחיו יצחק בבית חולים בירושלים. משהו שקרה בשבת בבוקר. אולי אירוע מוחי. שבתאי כבר היה ביציאה מירושלים לכיוון תל אביב, הוא שינה את הכתובת בוויז וכתב “הדסה עין כרם”.
יום ראשון, 22:00. הדסה עין כרם
במחלקה לטיפול נמרץ היה שקט. אמא שלו ישבה ליד המיטה בצד אחד, ורבקה אשתו של אחיו בצד השני. בשקט שהשתרר היה אפשר לשמוע את מכונת הלב-ריאה מכניסה חמצן לגופו של אחיו. “מה קרה?” שאל. “לא יודעים” ענתה אימו, “משהו מוזר”. רק אז הבחין שבתאי בשני אברכים שישבו עם ספר זוהר בפינת החדר ומילמלו. “מי אלה?” הוא שאל. אמו ענתה שהם תלמידי ישבת המקובלים, יצחק היה שם בשבת כשהאירוע קרה. שלושה תלמידים נוספים נמצאים כרגע בבית החולים במצב דומה.
שבתאי ניגש לאחד האברכים ורצה לשאול אותו האם יתכן שראה את ראש הישיבה במחסום הצבאי במדבר יהודה. אבל האברך הסתכל בשבתאי ואמר “השער נפתח, לילית הכריעה אותו בקרב הגדול, השמיים וכל צבאם”. האברך שלף קמע עשוי קלף ונתן אותו לשבתאי. “בשבילך”, הוא אמר “להגנה נגד רוחות המדבר”. האברך הסתכל לשבתאי בעיניים ולחש “כבר אלפיים שנה לא נזרקה עז שחורה, אפילו לא עצם, רק אתה יכול להציל אותו”. האברך הסתכל לשבתאי עמקו לתוך עינו ולחש “אני מזהה בך את סוד התיקון הגדול”. שבתאי הרגיש שהאברך מביט לו לתוך הנשמה.
יום שני, 12:00 בצהרים. הר גריזים
הכהן השומרוני הגדול, יפת כהן, פתח את הלפטופ וכתב את הסיסמא בזום. מאז שמגפת הקורונה נכנסה לחיינו הפך הזום לכלי לגיטימי לפגישות, והוא שמח על כך שהוא יכול להישאר יותר זמן בהר הקדוש.
בריבוע המרכזי בזום הופיע ד”ר פבריציו בוצאטו, שגריר מסדר האבירים של מלטה, מסדר שהוקם על ידי הצלבנים במאה ה-12 בירושלים. בריבוע הקטן מימין ניתן היה לראות את הרב יחזקאל הכהן ראש ישיבת המקובלים, מתחתיו היה ניקולס השני, ראש הקרויה של משמרות ארץ הקודש – המסדר הפרנצאסקני הוותיק בארץ ישראל. ריבוע נוסף נשאר חשוך והופיע בו רק הכיתוב “וואקף” בעברית, ערבית ואנגלית. השיחה התקיימה בשפה האנגלית.
פבריציו פתח את השיחה, “השאול נפתח, אנו צריכים להפעיל את הפרוטוקול”.
כלפי חוץ היו ראשי הדתות צהובים זה לזה, עקב מאות שנים של פוגרומים והמרות דת. אחד הסודות הכמוסים ביותר היה הקשר הנסתר בין ראשי הדתות. המלך בולדווין הראשון, ראש ממלכת ירושלים בתקופה הצלבנית, היה זה שייסד את הקוורטט – פרוטוקול סודי של נציגי היהודים, המוסלמים הנוצרים והשומרנים בארץ הקודש. בחוץ הם נלחמו זה בזה אבל בעתות מצוקה היה עליהם לשתף פעולה. הפעם הראשונה בה הם פתחו את שערי השמיים היתה בזמן שהכופרים המונגולים הגיעו עד לארץ ישראל, לעין ג’אלות שבעמק הארמגדון ליד מגידו, אז גם נבנה מסגד נבי מוסא על מנת לשמור הפתח האחר סגור לעולמים. בפעם האחרונה הופעל הפרוטוקול בזמן מגפת הכולרה ב 1865, אז אישר הוואקף המוסלמי לרבני ישיבת המקובלים להיכנס לפנות בוקר אל ההר, מחופשים למוסלמים ולפתוח את השער של אבן השתיה. פבריציו המשיך וציטט בלטינית את הפסוק מדברי הימים “וירא את מלאך ה’ עומד בין הארץ ובין השמים וחרבו שלופה בידו נטויה על ירושלים”. “מחר בזריחה נפתח את השערים” אמר, “במקום המולד של מושיענו בבית לחם, במקדש הקדום בהר גריזים ובחארם אל שריף באל אקצא”. הרב יחזקאל ביקש את רשות הדיבור. “נציג הוואקף לא הצטרף אלינו” הוא אמר “ניסנו ליצור איתו קשר אבל מאז האינתיפאדה השנייה, כשהוואקף בחר לעצמו הנהגה לאומנית, הקשר איתנו ניתק”. כהן יפת השומרוני הנהן בהסכמה. “אין לנו ברירה, אתם חייבים לנסות” אמר פבריציו, “והאל הטוב יהיה בעזרכם”.
יום שלישי, 7:00 בבוקר. בקעת הורקניה
שבתאי ראה באופק את המחסום הצבאי עומד על הכביש הראשי אחרי כפר אדומים. מוזר, חשב לעצמו, סוגרים את הכביש הראשי לים המלח. הוא לקח פניה חדה ימינה אל תוך השטח המדברי, מנסה לעקוף את המחסום. בחדשות של 7:00 בבוקר הודיעו על פינוי כל התיירים והנופשים ממלונות ים המלח. יש הרעלת ברום באוויר, אמרו. בחדשות ראיינו פעילת סביבה שדיברה כנגד מפעלי ים המלח, המזהמים הגדולים של המזרח התיכון. בהמשך דיווחה המהדורה על חבורת רבנים הזויים שניסו להסתנן להר הבית כמוסלמים ונתפסו כשהם מקיימים טקס סודי וסובבים את כיפת הסלע. נציג הוואקף התראיין ואמר שגם בעוד אלף שנים הם לא יאפשרו ליהודים להתפלל בהר. בהמשך המהדורה חזרו לעסוק שוב בזיהום האוויר ודיווחו על תושבים ממעלה אדומים שכבר בחרו להתפנות מביתם.
שבתאי נסע דרך שביל לא מסומן שהוביל לאחד ממקבצי הפחונים של שבט הג’האלין, משם יוכל להמשיך רגלית לג’בל מונטאר ולתצפת על המחצבה הישנה. כשהגיע למאהל הוא נעצר בחריקה. שקט מפחיד השתרר. אפילו כלב הרועים לא נבח. המאהל היה ריק. במכלאה שעמדה בחוץ הוא ראה את העדר כולו שוכב מת. הוא הרים בידיו את אחד הכבשים, הידיים שלו התמלאו בדם והוא הניח את הכבש בחזרה על אחד מחבריו. המראה של עשרות גופות הכבשים שוכבות על הרצפה כשעיניהן פתוחות בזעקה השמיימה, גרם לו לרצות להקיא. הוא הביט לשמיים בעקבות עיניהן הפעורות לרווחה של הכבשים וראה מעליו עננים שחורים, סערה וברקים שניסו להכות את הארץ, כמהפכת סדום ועמורה. הוא לא העז להיכנס את המאהל עצמו, פחד ממה שאולי יראה שם. באופק ראה את מתחם הר הבית, עם קרן אור קטנה שהאירה את הכיפה המוזהבת. קרן קטנה מידי, הוא חשב לעצמו. שבתאי השאיר את הרכב במאהל הנטוש והחל לטפס על ההר. הוא נזכר איך בכיתה י”א, כשעוד למד בישיבה התיכונית היוקרתית ההיא, הם יצאו לטיול במדבר יהודה. המדריך הכריזמטי, זה שאחר כך נהרג במלחמת לבנון השנייה, הסביר שבג’בל מונטאר היו זורקים את השעיר לעזאזל. כפי שמופיע בפרשת בר המצווה של שבתאי ” ושלח ביד איש עתי המדברה ונשא השעיר עליו את כל עונתם אל ארץ גזרה” הוא נזכר במדריך שהקריא בפאתוס מתוך המשנה “מה היה עושה? חולק לשון של זהורית, חציו קשר בסלע וחציו קשר בין שתי קרניו, ודחפו לאחוריו והוא מתגלגל ויורד, ולא היה מגיע לחצי ההר, עד שנעשה איברים איברים”. הוא נאחז בסלעים וטיפס כנגד הרוח, סלעי הצור האכזריים קרעו את העור בכפות ידיו, ארץ גזרה. דמו התערבב עם דם הכבש שהרים. הוא נזכר באחיו השוכב בבית החולים ובאשתו הישובה לידו, וחשב שוב על הבחירה שלו שלא להביא ילדים לעולם. שבתאי המשיך וטיפס על ההר, באמצע הוא עצר להקיא. הוא שם את הכאפייה האדומה שלו על הפה ועל האף בשביל לנסות להתגבר על הריח הגופרתי. הגוף שלו הפך חלש, הוא ירד על ארבע והמשיך לטפס על המסלע השחור. הוא נזכר איך כבר כנער היה ילד רגיש שמנסה לעזור לחלשים, איך היה מוכן להודות על מעשה שלא עשה, רק על מנת שאחיו יצחק ימשיך ללמוד בישיבה התיכונית ואילו אותו יעלו כקורבן ויעיפו מהמוסד היוקרתי על לא עוול בכפיו, תמים כשה. הוא הגיע לראש ההר והלך בזהירות אל קצה המצוק. בקצה, בין שמים לארץ הוא התבונן מטה וראה את הפתח העגול, כמו עין של סערה שנמשכת עד לאין סוף, תהום רבה. הוא הרגיש שהוא שומע את הרעב העולה מן המעמקים. הקמע בכיסו בער מרוב כאב. הוא נזכר באחיו בבית החולים, בכבשים המתות במאהל, הוא נזכר איך תמיד היה הכבשה השחורה במשפחה, או אולי מוטב לומר העז השחורה. הוא התבונן באצבעות ידיו המלאות בדם אל מול דמדומי השמש. הוא קשר את הכאפייה האדומה על שיח קטן שעמד בקצה ההר, ובהתפשטות הגשמיות, פרש כנף אל עבר התהום וכיפר בעדו ובעד ביתו.
תגובות פייסבוק