טור> נסכים שלא להסכים
על שלד חשוף של קיר גבס ניצב מסך קטן ובו עבודת וידיאו פשוטה – מקדחת שיניים החורטת על תקליט ויניל שמנגן את ‘Imagine’ של ג’ון לנון, מה שכמובן נעשה בלתי נסבל בין רגע. זו הכניסה לתערוכה האדריכלית ‘דיסצנזוס’ במוזיאון ת”א (אוצרת: מאירה יגיד-חיימוביץ; אוצרת משנה: הדס יוסיף-און; יועצת מדעית: ד”ר רונית לוין-שנור, תאריך נעילה: 30/7/22) והיא אמורה להציג בפני המבקרים הנכנסים את העולם האוטופי שהשתבש. אין כאן קמצוץ של אירוניה או רפלקסיה כלפי נאיביות אפשרית בעמדה של לנון, והדבר מעורר בעיקר את התחושה שאולי הדיסק הזה פשוט שרוט והגיע הזמן להחליף אותו.
ה”דיסק” שהתערוכה כולה מנגנת בהחלט מושמע כבר זמן רב, והבחירה ב’Imagine’ מעוררת מחשבות על התקווה המשיחית המפעמת בו: יום אחד כולם – עניים ועשירים, ערבים ויהודים – יפסיקו עם השטויות וההבלים ויחיו באושר זה לצד זה, מסכימים וחסרי אופי במידה שווה. עם זאת, מסיבות כאלה ואחרות הפן התיאורטי של התערוכה לא יכול היה להגן על קו כזה: מכיוון שכך הוא מציג כיוון כמעט הפוך, לפיו כולנו לא מסכימים – ‘דיסצנזוס’ – והשאלה היא מה עושים עכשיו.
האם התערוכה מטפלת בדיסוננס שבין שלום של הסכמה ובין שלום של אי-הסכמה? בין ‘Imagine’ ובין ‘דיסצנזוס’? לא ממש. הקליפה התיאורטית הדקה מאפשרת לנסח את הדיסק הרגיל וללחוץ פליי, הפעם בגרסה מעודכנת ל-2022: התערוכה מורכבת מ-20 עבודות העוסקות בקונפליקטים מקומיים, בעיקרם הסכסוך הישראלי-פלסטיני ועלייתו של הקפיטליזם הנדל”ני, והן כולן תוצרי מחקר של צוותים מגוונים יותר או פחות המשלבים חוקרים, אדריכלים עצמאיים, עובדים במנהל התכנון וכדומה. העבודות מנסות לספר כיצד תודעה מייצרת מציאות, או כיצד חקיקה – וגם שפה או מיפוי – מייצרים מרחב.
כשלושה רבעים מן העבודות עושות שימוש במסך ואוזניות ודורשות זמן מופרך בהיקפו. למעשה, הן נותנות תחושה שאין באמת כוונה שתצפה ותגבש עמדה: העמדה הגיעה ארוזה עם העבודה. התחושה מתחזקת בעבודות כמו זו שעוסקת בקונפליקט מתחם קדם בעיר-דוד – ואדי-חילווה (אילה רונאל, איתן מן, אדם חבקין, פאדי דחברה), בה מוצב כמין ארכיון למסמכים הרלוונטיים שהוא בעצם חמש חוברות כרוכות בספירלה: כך לא נראית הנגשה לכניסה לקונפליקט, כך נראה אובייקט שמטרתו לשמש משקולת לצד אחד (זה הזמן להתנצל שאכן, לא ראיתי את כל ארבע השעות של הסרטים שהתערוכה מציגה).
כל זה באמת חבל, כי החומרים בהם התערוכה נוגעת קריטיים לדיון התכנוני: בחלקיה הטובים התערוכה מראה כיצד מונחת על המרחב שכבה של המשגה, באמצעותה אנשים מגדירים את המרחב. כך, באמצעות כלים כמו מפות או שפה (“ארץ ללא עם”, “שטחי אש”, “שטחים פתוחים”) התודעה דרכה אנו תופסים את המרחב משתנה, וגם הוא עצמו משתנה. בהצגת מפות ותצלומי אויר אלטרנטיביים אפשר לראות את המציאות אחרת, ובעיקר ליצור מודעות לשכבות השונות. כך למשל מטפלת התערוכה בפרוייקטים שמביאים לשולחן את הנוכחות הבדואית בנגב או את הנפקדים מ’חוק נכסי נפקדים’.
רונן בן אריה, סנדי קדר, עורווה סויטאת, מתוך ‘נכסי נפקדים’. צילום: אוהד מילשטיין
ברור, כמובן, שגם המפה האלטרנטיבית היא שכבה של מיפוי ולא המציאות הגולמית. ברור, כמובן, שזה שישנן שתי שכבות לא בהכרח אומר ששכבת ההמשגה אינה רעיון טוב; רגע, אמרתי “ברור”? לתערוכה זה לא כל כך ברור, ורוב העבודות משתמשות בשפה של ‘חשיפה’, משל המיפוי האלטרנטיבי הוא הנגיעה במציאות הממשית עצמה. ועדיין, אם מסירים לרגע את חוסר המודעות העצמית, הגילוי של הדרך בה משפיעה תודעה על תפיסת מציאות -ובעצם, ‘חקיקה’ על ‘תכנון’ – הוא תהליך קריטי. הוא קריטי להבנת אופני השימוש בכלי התיווך, כמו מפות. הוא קריטי לחשיפת נקודות עיוורון בסיטואציה ובעיקר קריטי להנכחה של מורכבות בשדות עם פוזיציה פחות ברורה מאליה מבחינת שחקנים ויחסי כוח.
כותרת המשנה של התערוכה היא ‘חקיקה, תכנון, אדריכלות’ ומטרתה להצביע על היחס המורכב שבין שלושת אלו. עם זאת, הביקורת שהתערוכה מציעה אינה תיאור מורכב אלא תיאור ישיר ופשטני, ברוב המקרים: חקיקה>תכנון>אדריכלות. מהתערוכה נעדרים אמצעי עיצוב מרחב המתחילים מלמטה, ובוודאי כאלה המתוארים בצורה ביקורתית. התמונה לפיה הכל מתחיל מן המחוקק היא לכל הפחות תמוהה: הכוח לא רק מונחת מלמעלה, בטח לא בתכנון.
אבל חמור מכך, התערוכה משחזרת את הכשל שבמהלך ‘חקיקה>תכנון>אדריכלות’, אותו היא מבקרת, במקום להשיב את האדריכלות אל העלילה. במקום לייצר מורכבות תלת-מימדית, סיטואציות בהן השחקנים הם לא אלה שראינו כבר אינספור פעמים, מחקרים שבהם החלוקה אינה כותבת את עצמה – היא מייצרת מניפסט שמקווה להשפיע על ה’חקיקה’ שמקווה להשפיע על ה’תכנון’. ‘אדריכלות’? זה מה שיישאר, אם יהיה זמן.
התחושה לפיה מדובר בתערוכה חד-מימדית מתבטאת בהבנה שבתור תערוכת אדריכלות אין בה הרבה תלת-מימד. למעשה, יש מודל אחד של חלון ממ”ד ותו לא (עידו צרפתי, ‘ההתבצרות של הבית: הממ”ד כמומנט חוקתי ואדריכלי’, 2021. ממש עבודה חמודה!). זה ביטוי לתהליך אותו עולם התכנון עובר, בו כל רעיון הופך למצגת: אם פעם יכול היה מתכנן לבטא את עצמו במודל, בתערוכה הזו תהליך המחקר הוא כמעט רק ליניארי. זו החמצה אדירה של עולם המחקר האדריכלי, שמביא לשדה משהו שסוציולוגיה, למשל, מוגבלת ביכולתה להציע: מחשבה תלת-מימדית, רשת מושגים, מבט לא שיפוטי. כל אלה מבצבצים מדי פעם אבל רוב הזמן נעדרים מצורת המחקר שהתערוכה מעודדת, שהיא דו-מימדית במקרה הטוב ובדרך כלל חד-מימדית: יש לה נקודה להעביר.
עידו צרפתי, ההתבצרות של הבית: הממ “ד כמומנט חוקתי ואדריכלי, 2021. דגם חלון ממ״ד (1:4) קרטון אמריקאי, 30×35×50. צלם: אורי זמיר
מִנהל התכנון: ארז בן־אליעזר, שחר רוזנק, חן בן־ארי־יוניש, תומר טויזר, רוני בר, צופיה חברוני
תכנון קרוב, תכנון רחוק, 2021
כך, המושג התיאורטי ‘דיסצנזוס’ מוחמץ לחלוטין: הרעיון של פתרון קונפליקטים חברתיים (דבר שמכון ירושלים למחקרי מדיניות, נניח, עשה בו חיל) לא ממש מופיע בתערוכה – כי הוא לא באמת מעניין את יוצרי התערוכה. היא נעשתה בקונצנזוס מוחלט של האוצרים עם עצמם ועם חוג המבקרים המקומי, מה שמייצר מניפסט המשוכנע שהוא עוסק באיזשהם ‘שני צדדים’, אבל קשה מאד לאתר אותם.
כוחה הגדול של התערוכה יכול היה להתבטא בבחירת קונפליקטים ללא אשמים מיידיים: בלי “עמותת הימין אלע”ד” (או ‘פעילי השמאל של בצלם’ – זה גרוע באותה מידה), סיפור פשוט על אנשים והדרך שבה אינטרסים, חקיקה, תודעה ושפה מכוננים מרחב. ואכן, דווקא העבודות בתערוכה שאינן עוסקות בלאומיות מציגות מורכבות מרשימה וככל שהן מתרחקות מהשפה הגרפית של מצגת נרטיבית הן משתפרות. ה’תלת-מימד’ אינו רק מטאפורה.
דנה לוי, מיכאל ספרד, אורן יפתחאל, מתוך: “חמש דקות מכפר-סבא”, מובלעת של אדמה בבעלות ערבית פרטית באזור שבו נבנית שכונה ליישוב ישראלי-התנחלות מעבר לקו הירוק ליד בִּלעין. צילום: אלון כהן-ליפשיץ
כך למשל שתי עבודות רישום ואיור: אחת של רן ברעם, מתכנן במחוז ת”א, המאייר נושאי תכנון עירוני תוך כדי וסביב עבודתו. ברעם פועל כמעין קריקטוריסט, והוא מצייר דרכי מחשבה וסכמות אדריכליות העולות משדה הפעולה העירוני. יש לברעם עמדה, אבל יש בה ענווה; הוא לא ניגש לסיטואציה רדוף צדק ומחפש להעניש את האשמים, אלא מתאר את הסבך בעדינות ועם תקווה לטוב. למקבץ הרישומים שהוא מציג אין התחלה או קו התקדמות ברור, ולכן המתבונן מחוייב בצלילה פנימה ולא מסתפק בכותרת של העבודה.
עבודה אחרת היא זו של שירה רוטקופף ועודד קוטוק, אשר ברוח איטאלו קאלווינו ו’הערים הסמויות מעין’ (1972; 1984) מספרים את סיפורן המופלא של השכונות החדשות בישראל. קאלווינו יצר חמישים ערים דמיוניות עם היגיון פנימי משלהן, וקוטוק ורוטקופף מספרים ברוח הארכיאולוגיה של העתיד על ערי ההווה, יוצרים את הסיפור של ראשון לציון מערב מהשאריות שתשאיר אחריה. בפעולה הזו הם מגרדים את המרחב המשוכפל, המתוכנת והריקני במטרה למצוא בנוסחה הטכנית העצובה שיצרה אותו בסיס להנחת משמעות. גם אצלם אין לעבודה כיוון ליניארי – על אף שיש לה עמדה, וגם הם מראים את כוחה של השפה – אבל בכיוון ההפוך מרוב העבודות בתערוכה.
נותר רק לדמיין איך היו נראות עבודות כאלה, והפעם כשהן מתרחשות באופן מורכב יותר ושבות ומטפלות בקונפליקטים הגדולים של המרחב שלנו. דמיינו.
תגובות פייסבוק