דלילה מסל גורדון

בערב ל”ג בעומר, כשטיילתי עם בייבי, חציתי את הכביש אל עבר בריכת הנוי שבכיכר, ועמדתי על המדרכה הצרה המקיפה את הבריכה עם דגי הזהב ופרח הלוטוס והצמחיה הירוקה, ולא בחציה השני של הכיכר, שבו סבך ירוק מכסה את הקרקע – שם לא עמדתי מפחד מנחשים.

הדג המת המתין על שפת הבריכה. בייבי ניסתה להסתיר אותו בכפותיה, כשומרת דבר מאכל, אבל לא הצליחה. והדג נותר מת על שפת הבריכה. שקערורית העין הריקה שלו בלטה לנגד עיני, במרכז הכיכר –

דג מת

בלי עין

עם חלל קעור כפופיק

על המעקה החלקלק.

שקערורית העין הריקה היתה בגודל של תפוז סיני.

לכן ציירתי למחרת את המפלץ מיץ’ – עם הנמשים הכתומים התלת-ממדיים, שנראים כמתפוזים סיניים – שיש לו עץ מלווה – עץ קטן של תפוזים סיניים שמלווה אותו לכל מקום – כמו הורה מלווה, להבדיל, שהוא משהו מאוד ישראלי – ומספק לו את הנמשים – למרות שמיץ’ הוא אמריקני.

***

הדג המת המתין על שפת הבריכה.

ומאוחר באותו הלילה התרחש האסון בהר מירון.

אלי אמר לי: “אני מאוד אהבתי את אבא שלי”.

ואחרי זמן מה, כשטיילנו בתל אביב, אמרתי לו: “ההורים שלך הם שני הרים”.

הצלע החסרה של אבא של אלי מתינוקות, בעקבות ניתוח שנאלץ לעבור – הבור שנפער בגב שלו מאז. (הוא שאל אותי אם ראיתי פעם את אבא שלו בלי חולצה. ואני חושבת שזה מוזר כי לאלי יש שקע במרכז בית החזה, ממש כחור).