דבורה זגורי

נטאשה לא רצתה להכנס לכל העסק הזה עם היהודים שבאים לראש השנה אל הצדיק שלהם. יש לה את הלקוחות הקבועים שלה, עם חלק מהם יש לה גם קשרי ידידות, לא חסר לה על הראש עכשיו אנשים מארץ אחרת ומחלות אחרות, עם שפה אחרת שאי אפשר לתקשר איתם ואי אפשר להבין מה הם רוצים ממך בדיוק. היא רואה אותם ברחובות העיר הקטנה שלה, נהרות אדם, לובשים שחור ולבן, זורקים על הרצפה שקיות של חטיפים, כוסות חד פעמיות. מרימים עיניים לשמים, מוחאים כפיים, צועקים, הולכים עם מגבת על הצוואר כמו מאמני אגרוף.
אבל היא הסכימה בשביל מרינה ובגלל שכסף כפול זה דבר שקשה לסרב לו.
“את חייבת לעזור לי” מרינה התחננה “הילד אמור להיות אצלי בימים האלה בדיוק, מה אני אגיד לאבא שלו? למה אני לא יכולה שהילד יהיה אצלי בשבוע האחרון של ספטמבר? אם הוא ידע למה, הוא יהרוג אותי.” נטאשה ידעה שכשמרינה אומרת שסטאס יהרוג, הוא יהרוג. הוא כבר עשה את זה פעם, לאשה הראשונה שהיתה לו. אפשר להגיד עליה הרבה דברים, שהיא היתה צעירה וטיפשה ולא ידעה מה אשה צריכה לעשות בשביל שבעלה יסתום, אבל מרינה לא מתעסקת עם סטאס. רצח פעם אחת, ירצח פעם שניה. “אני אשלם לך כפול” מרינה אמרה “על כל דולר שהוא ישים אני אשים אחד גם” ונטאשה הסכימה.

זה היה לפני שלוש שנים. עכשיו עוד מעט העשרים לספטמבר והוא שוב יבוא. בפעם הראשונה שהוא בא הוא ישב על המיטה בחדר שלה ואפילו לא פתח את החולצה. לא את שלו ולא את שלה. היא מכירה כאלה ביישנים, כאלה שבאו רק בשביל להוכיח לעצמם משהו, כאלה שבאו בשביל לנקום באשה שלהם שבבית אפילו בלי שהיא יודעת על הנקמה הזאת. או כאלה שבאו בשביל לסגור חשבון עם אמא או אבא שלהם שאולי אפילו כבר לא חיים. עם כל אלה נטאשה תמיד ידעה מה לעשות.
אבל איתו היא לא ידעה. הוא ישב לצידה על המיטה בצורה נינוחה כאילו הוא מכיר אותה המון המון שנים. כאילו הם גדלו יחד בילדות של גלגול אחר, או אולי הכירו בחלומות, ועכשיו, המפגש הזה הוא זמן הפרעון. הוא הסתכל עליה ולקח בעדינות בשתי ידיים חמות את הראש שלה והניח אותו על החזה שלו. נטאשה, גבוהה ממנו בהרבה, קיפלה את הרגליים הארוכות שלה, אספה אותן אל החזה, עצמה עיניים ונאספה אל בין הזרועות שלו. היה לו ריח שהיא לא הכירה מגברים אוקראינים אחרים, גם לא מגברים ממערב אירופה שהזדמנו פה ושם, איטלקים, צרפתים. היה לו ריח עתיק וחם וקצת חמוץ. וככה הם ישבו על המיטה הרבה זמן. שעה אולי. בדקות הארוכות האלה, המוח של נטאשה רץ. אם לא קורה ביניהם כלום האם היא יכולה לא לספר למרינה כלום ולקחת בסוף הכל?
זה מה שהיא עשתה בסוף. מרינה שאלה “נו, איך היה? ” ונטאשה צחקקה ואמרה “בסדר, קצת מסריח אבל לא יותר מכל גבר אחר.” ומרינה אמרה “במיוחד שהוא יהודי” ונטאשה צחקה צחוק פרוע שכיסה על המבוכה שלה. מבוכת השקר שהיא אומרת עכשיו למרינה בשביל לקבל את כל הכסף. השקר שבעצם בכל השעה שהוא היה אצלה, הם רק ישבו ככה עטופים בעצמם ולא קרה ביניהם שום דבר שמצדיק כסף.
בשנה שאחר כך היא לא סיפרה למרינה שהוא מגיע. הוא התקשר אליה עוד מהארץ שלו ואמר: “אני עושה סידורים לטיסה” כאילו היא, נטאשה, עוד איזה “סידורים” שעושים לכבוד הטיסה של ראש השנה לבוא להיות עם הצדיק. המרפא הגדול שלהם.
היא לא ידעה איך קוראים לו, היא לא ידעה אם יש לו אשה והוא נוקם בה, או טוב לו איתה והוא רוצה משהו אחר במקום אחר. היא לא ידע אם הוא בא אליה כי הוא עצוב ובודד? כי חסרים לו חיים? כי יש לו יותר מדי חיים? יותר מדי חיות פנימית שאין לו לאן להוליך. היא רק ידעה שמאותה פעם ראשונה שהוא ישב אצלה על המיטה והיא היתה אסופה ומכורבלת בזרועותיו והניחה את הראש על החזה הרחב שלו שומעת את הולם הלב דרך שלוש שכבות לבנות- חולצה, גופיה, ובאמצע ביניהן בד צמר דק וחמים שהוא אמר לה שנקרא “ציצית”. מאותה פעם היא חיכתה לתחילתו של ספטמבר הבא. שנה תמימה היא חיכתה. לא שלא היו דברים טובים בשנה הזאת, היו, אמא שלה התחילה לקבל עזרה מאיזו עמותת סיעוד וזה הקל על נטאשה מאד, מרינה וסטאס נפרדו סופית והילד עבר להיות עם מרינה כמעט כל הזמן, באותה שנה מרינה הכירה גבר חדש והם התחתנו ביום שישי יפה אחד על האגם.
אבל לאורך כל השנה ההיא משהו רפרף לנטאשה בבטן וחיכה ליהודי החם והחסון עם העיניים החודרות שיבוא מארץ ישראל לפקוד את הרבי שלו בראש השנה ונטאשה כבר לא יכלה לעבוד על עצמה והרגישה געגועים נוראיים, כמו גלים של בחילה. כשהוא בא בספטבר והם היו ביחד היא הרגישה כמו בתוך טירה של אבירים מימי הביניים, עם חומת אבן עצומה וצריחים שמגינים עליה מבחוץ, ובפנים בתוך השקט של המסדרונות האפלים מסתובב מישהו עם אבוקה ביד ומאיר פניות חשוכות. כאילו כדור של אש מתגלגל בתוכה ומאיר את כפות הידיים מבפנים את הכתפיים, הירכיים.
בשנה השלישית הוא לא התקשר והיא הצטערה. הצטערה מאד אבל קבעה כבר משהו אחר. לקוח איטלקי, עשיר, מצחיק, ששילם הרבה, שאהב לבוא מאוחר מאד בלילה. ואהב לצחוק והצחיק גם אותה ואמר שהוא לא אוהב אלכוהול בכלל אבל איתה, זה משהו אחר, רק איתה הוא אוהב לשתות.
אבל אחרי צהריים אחד בסוף ספטמבר היהודי דפק בדלת. היתה לו מגבת על הצוואר והוא היה נראה רזה יותר מאשר בשנה שעברה. הרבה יותר רזה. החולצה הלבנה היתה תלויה עליו. העיניים שלו היו בוערות. Are you sick? היא שאלה אותו ונזכרה שהיא אפילו לא יכולה לצרף שם לשאלה החשובה הזאת. כי זה כלל אצלה- אם לקוח לא אומר מה השם שלו, היא לא שואלת. ומוצאת דרך לדבר אליו באוזן גם בלי השם שלו.
אבל הפעם זה פתאום בער לה. היא ידעה שהוא רוצה להשאר אנונימי כמה שאפשר, שהשם שלו לא חשוב בסיטואציה הזאת ובכל זאת, לא עזב אותה שאין בידה שם להוליך אליו את הגעגועים. והיא החזיקה את הפנים הרזות שלה בידיים שלה ושאלה ברוך: “are you ok?
נטאשה חיבקה את הצוואר שלו, הרגישה שהמגבת רטובה ונרתעה קצת. Sorry הוא אמר והוריד מיד את המגבת, פרש אותה על מסעד הכסא שבסלון. הוא סיפר לה על המנהג של היהודים לטבול במים של האגם. להשליך בהם חטאים. והיא חשבה על אינספור הטיולים שהיא עשתה אל האגם מאז שהיא ילדה קטנה ועל שתי החתונות של מרינה שהיו על שפת האגם הזה ועל זרי הכלה שזרקו אל תוכו בשתיהן.
הוא אמר לה שהוא לא ממש חולה, אבל גם לא ממש בסדר ושהוא מצטער שהוא לא קבע איתה או הודיע, הוא פשוט לא היה בטוח שזה יקרה השנה. חשב שהוא לא יבוא. כי עד הרגע האחרון דברים בבית לא הסתדרו. וגם, הצדיק הגדול לא הזמין אותו. נטאשה לא הבינה מה הכוונה ש”הצדיק לא הזמין אותו”, כי הוא הרי מת ובכלל לא מכיר כל אחד ואחד מהבאים אליו. היא גם לא היתה בטוחה שהיא רוצה לדעת מה לא הסתדר לו בבית, ובכלל שיש לו בית. ומי מחכה לו שם? והאם יש שם גם ילדים? למרות שאצל לקוחות אחרים זה מעולם לא הפריע לה. היה ברור שיש להם בית ואשה ובדרך כלל גם ילדים. וגם לה יש בית וחיים לפני ואחרי, והמפגש הזה הוא בועה סגורה בתוך חיים שלמים. אבל איתו, עם היהודי שפתאום היה לה דחוף מאד לדעת מה השם שלו, בשנה השלישית להכרותם, היה לה משונה לחשוב שיש לו בית וחיים אחרים. כי הבועה הסגורה הזאת היתה כל כך שקופה ואוורירית ועדינה, שכל ידיעה, אולי אפילו ידיעת השם שלו- עלולה לפוצץ אותה. ובועה שמתפוצצת, אי אפשר אחר כך לנפח בחזרה.
נטאשה אמרה לו שישב רגע והיא תכין לו תה ותעשה בינתיים איזה טלפון אחד לבטל משהו שהיא קבעה להערב. “מה פתאום” הוא אמר לה “אל תבטלי, אני כבר הולך”. והיא חשבה לרגע על האיטלקי שהיא לא ראתה כבר חצי שנה, ועל הצחוק והשחרור והאלכוהול, שלא יזיק מעט ממנו לבחורה רצינית ואחראית וכבדת ראש כמוה. והוא, היהודי הזה שמביט בה בעיניים מאכלות, שנראה שהוא מאוכל מבפנים, שמעט הפעמים שהיא היתה אתו היו תמיד מסע אל בטן האדמה, אל מסדרונות הטירה. מסע לא מצחיק, ולא קליל, אבל מנחם ומוכר ומשחרר בדרכו העמוקה. שנים שהיא מרגישה כמו אסיר שקיבל צרור מפתחות ענק לתא הטחוב שלו ומה שהיא עושה כל החיים שלה זה למצוא את המפתח הנכון, היא מנסה ומנסה. אולי עם המפתח הזה? אולי עם זה? ועם היהודי הזה, נטאשה הרגישה שהיא מצאה את המפתח.
נטאשה הסתכלה עליו וחייגה לאיטלקי. היא אמרה לו שהיא חולה, ממש ממש מצוננת, ושאולי פעם אחרת ואפילו התעטשה בטלפון חמש פעמים בשביל שהוא יאמין לה. היא הניחה את הפלאפון על השולחן והכינה גם לעצמה כוס תה שחור ומתוק. כזה שסבתא שלה היתה אומרת שהוא תרופה לכל דבר. תה, ולישון ביחד עם אהבה.
אחר כך נטאשה הרגישה שהיא צוללת עם היהודי יפה העיניים עד קרקעיות שהיא לא הכירה, ולמרות שהיא נוגעת בקרקעית הנפש היא לא נחבטת בה, אלא מלטפת אותה ועולה בתוך זוהר כחול למעלה, נעה בתוך מים של אגם ענק, ואולי שמים עצומים, כמו לוויתן או ציפור יפה.
**
בערב שלאחר מכן נטאשה טיילה עם שני הכלבים שלה בפארק הגדול של העיר הקטנה. הפארק עוד היה מלא ביהודים שמחכים לטיסות שלהם הביתה. הם הלכו לשבילים צדדיים ובכו, ודיברו עם השמים וחיבקו עצים ומחאו כפיים. היא ברכה לשלום את השומר בפארק והוא סיפר לה שמישהו מכל המשוגעים האלה טבע בחג באגם הגדול. “אבל זה לא נורא” הוא אמר “יש מספיק מהם, כמו שאת רואה נטאשה” היא חשבה שזה לא יפה לדבר ככה על היהודים כי הרי הם מביאים פרנסה לשומר, אבל היא לא רצתה להגיד לו כלום על כך, כדי שהוא לא ישאל אותה אם גם לה הם מביאים פרנסה ויקרוץ כמו שמדי פעם הוא קורץ לה והיא נגעלת ממנו. “עוד לא אמרו כלום בחדשות” הוא אמר “הרבה בלגאן היה שם, ליד האגם”
גם בשיחות הרחוב, ובסופרמרקט לא ידעו הרבה פרטים על הארוע. הוא נסגר ונעטף במהירות ובחשאיות. במהדורת החדשות של הלילה הובאו פרטים נוספים, אבל מועטים מאד.
נטאשה השתוקקה להעביר את הזמן לאחור, לחזור לעמוד בסלון הבית שלה, האור מהחלונות משתקף כמו דבש בשתי כוסות התה שלהם, העיניים שלו ממוקדות כמו קרני שמש על חתיכת זכוכית, מכינות את כדור האש שיטייל בגוף ובנשמה שלה ולשאול את היהודי לשמו. להתעקש על זה. לא שזה היה עוזר לה, כי בחדשות לא הוזכר שם ולא היתה תמונה של היהודי שצלל לקרקעית החטאים שמצמיחים חבצלות מים לבנות ויפות ולא עלה ממנה.

א אמר לה שהוא לא ממש חולה, אבל גם לא ממש בסדר ושהוא מצטער שהוא לא קבע איתה או הודיע, הוא פשוט לא היה בטוח שזה יקרה השנה. חשב שהוא לא יבוא. כי עד הרגע האחרון דברים בבית לא הסתדרו. וגם, הצדיק הגדול לא הזמין אותו. נטאשה לא הבינה מה הכוונה ש”הצדיק לא הזמין אותו”, כי הוא הרי מת ובכלל לא מכיר כל אחד ואחד מהבאים אליו. היא גם לא היתה בטוחה שהיא רוצה לדעת מה לא הסתדר לו בבית, ובכלל שיש לו בית. ומי מחכה לו שם? והאם יש שם גם ילדים? למרות שאצל לקוחות אחרים זה מעולם לא הפריע לה. היה ברור שיש להם בית ואשה ובדרך כלל גם ילדים. וגם לה יש בית וחיים לפני ואחרי, והמפגש הזה הוא בועה סגורה בתוך חיים שלמים. אבל איתו, עם היהודי שפתאום היה לה דחוף מאד לדעת מה השם שלו, בשנה השלישית להכרותם, היה לה משונה לחשוב שיש לו בית וחיים אחרים. כי הבועה הסגורה הזאת היתה כל כך שקופה ואוורירית ועדינה, שכל ידיעה, אולי אפילו ידיעת השם שלו- עלולה לפוצץ אותה. ובועה שמתפוצצת, אי אפשר אחר כך לנפח בחזרה.
נטאשה אמרה לו שישב רגע והיא תכין לו תה ותעשה בינתיים איזה טלפון אחד לבטל משהו שהיא קבעה להערב. “מה פתאום” הוא אמר לה “אל תבטלי, אני כבר הולך”. והיא חשבה לרגע על האיטלקי שהיא לא ראתה כבר חצי שנה, ועל הצחוק והשחרור והאלכוהול, שלא יזיק מעט ממנו לבחורה רצינית ואחראית וכבדת ראש כמוה. והוא, היהודי הזה שמביט בה בעיניים מאכלות, שנראה שהוא מאוכל מבפנים, שמעט הפעמים שהיא היתה אתו היו תמיד מסע אל בטן האדמה, אל מסדרונות הטירה. מסע לא מצחיק, ולא קליל, אבל מנחם ומוכר ומשחרר בדרכו העמוקה. שנים שהיא מרגישה כמו אסיר שקיבל צרור מפתחות ענק לתא הטחוב שלו ומה שהיא עושה כל החיים שלה זה למצוא את המפתח הנכון, היא מנסה ומנסה. אולי עם המפתח הזה? אולי עם זה? ועם היהודי הזה, נטאשה הרגישה שהיא מצאה את המפתח.
נטאשה הסתכלה עליו וחייגה לאיטלקי. היא אמרה לו שהיא חולה, ממש ממש מצוננת, ושאולי פעם אחרת ואפילו התעטשה בטלפון חמש פעמים בשביל שהוא יאמין לה. היא הניחה את הפלאפון על השולחן והכינה גם לעצמה כוס תה שחור ומתוק. כזה שסבתא שלה היתה אומרת שהוא תרופה לכל דבר. תה, ולישון ביחד עם אהבה.
אחר כך נטאשה הרגישה שהיא צוללת עם היהודי יפה העיניים עד קרקעיות שהיא לא הכירה, ולמרות שהיא נוגעת בקרקעית הנפש היא לא נחבטת בה, אלא מלטפת אותה ועולה בתוך זוהר כחול למעלה, נעה בתוך מים של אגם ענק, ואולי שמים עצומים, כמו לוויתן או ציפור יפה.
**
בערב שלאחר מכן נטאשה טיילה עם שני הכלבים שלה בפארק הגדול של העיר הקטנה. הפארק עוד היה מלא ביהודים שמחכים לטיסות שלהם הביתה. הם הלכו לשבילים צדדיים ובכו, ודיברו עם השמים וחיבקו עצים ומחאו כפיים. היא ברכה לשלום את השומר בפארק והוא סיפר לה שמישהו מכל המשוגעים האלה טבע בחג באגם הגדול. “אבל זה לא נורא” הוא אמר “יש מספיק מהם, כמו שאת רואה נטאשה” היא חשבה שזה לא יפה לדבר ככה על היהודים כי הרי הם מביאים פרנסה לשומר, אבל היא לא רצתה להגיד לו כלום על כך, כדי שהוא לא ישאל אותה אם גם לה הם מביאים פרנסה ויקרוץ כמו שמדי פעם הוא קורץ לה והיא נגעלת ממנו. “עוד לא אמרו כלום בחדשות” הוא אמר “הרבה בלגאן היה שם, ליד האגם”
גם בשיחות הרחוב, ובסופרמרקט לא ידעו הרבה פרטים על הארוע. הוא נסגר ונעטף במהירות ובחשאיות. במהדורת החדשות של הלילה הובאו פרטים נוספים, אבל מועטים מאד.
נטאשה השתוקקה להעביר את הזמן לאחור, לחזור לעמוד בסלון הבית שלה, האור מהחלונות משתקף כמו דבש בשתי כוסות התה שלהם, העיניים שלו ממוקדות כמו קרני שמש על חתיכת זכוכית, מכינות את כדור האש שיטייל בגוף ובנשמה שלה ולשאול את היהודי לשמו. להתעקש על זה. לא שזה היה עוזר לה, כי בחדשות לא הוזכר שם ולא היתה תמונה של היהודי שצלל לקרקעית החטאים שמצמיחים חבצלות מים לבנות ויפות ולא עלה ממנה.