סופרת

מיכל זק

אודות
פרוזה

הבריכה

מיכל זק

– עוד יין לאדוני?
הסוּמֵלְיֶיה הטה ביד בוטחת את הבקבוק העטוף במפית בד צחורה.
– לא, לא, תודה. אמר ראש הממשלה.
תודה לאל שהארוחה הזו נגמרת.
הוא הביט קדימה אל מעבר לשולחן. מולו ישבו רעייתו בשמלה כחולה וזוג יהודים אמריקאים, ספק ידידים ספק בעלי עניין. האישה בשיער אפור דיברה ללא הפסק, ואילו בעלה הינהן רוב הזמן, ולא אמר יותר מקצת יס, יס, טרו, אבסולוטלי. ה וא ניסה להיזכר מתי הכיר אותם: הוא זכר שהגבר החייכן בעל רעמת השיער הכהה הוא פרופסור לכלכלה ב-NYU, אם כך כנראה שנפגשו לראשונה אי שם באלפיים ועשר, בביקור בניו יורק שנגמר בקטסטרופה. הזכרון הזה הכאיב לו יותר מכאב הראש המעקצץ שהתפתח במהלך העמידה הממושכת בשמש, בטקס גזירת הסרט של בית-הספר היהודי החדש. הוא השתוקק מאד לסגור את הערב ולחזור לחדרו. הוא צריך לעשות מעשה.
– טֵל מי, הוא פנה אל הגבר הסמוק בחיוך ובאנגלית רהוטה, פרופסור טהרני, מעולם לא ספרת לנו איך השגת את האישה היפה ביותר בברוקלין!
המשפט עשה את עבודתו, ובזמן שפרופסור טהרני הביט בחמדה באשתו, כאילו קיבל אסמכתא לכך שהוא ראוי לאישה שאיתו, האדימה רעייתו של ראש הממשלה, השפילה את עיניה וכחכחה בגרונה.
– תסלחו לי – היא דחפה את הכיסא אחורה בתנופה והשליכה את המפית הלבנה על השולחן, קמה וחייכה חיוך מתאמץ – אני מרגישה מאד לא טוב, אני מתנצלת אבל אני חייבת לעלות לחדר.
הוא התבונן ברעייתו מיישרת את השמלה, רוכנת ומושיטה את ידה ללחיצה מנומסת לפרופסור טהרני ולאשתו כרמלה, שאכן היתה מברוקלין אבל לא יהודיה מהבית, הוא נזכר, אלא קתולית כשרה שלא ברור אם התגיירה בסוף, ובכל מקרה עכשיו זה כבר לא משנה, אבל זה כן מסביר את ניחוח הבושם האירופאי. כך או כך, הארוחה הסתיימה ללא ספק, הוא קם והתנצל בפני האמריקאים – אני מקוה שתסלחו לי, הג’ט לג עדיין משפיע על רעייתי, זה היה יום ארוך. היה לי לעונג לפגוש אתכם שוב, אדון וגברת טהרני, ואני סמוך ובטוח שנפגש בקרוב.
הוא ליווה אותם אל פתח האולם, שם נצמדו אליהם ארבעה אנשי אבטחה שליוו אותם הלאה משם. הוא לקח נשימה עמוקה.
העייפות חלחלה לכל איבר בגופו. הוא הרגיש את הרפיון ברגליים, בכתפיים, את הרעד הקל בכף יד שמאל, אבל ידע שלא יהיה לו קל להרדם. גם לא הלילה. הוא אמנם שתה שתי כוסות יין וכוסית אחת של ויסקי, אבל האלכוהול כבר מזמן לא משפיע עליו. שנים של מסיבות קוקטייל הפכו אותו חסין, וכדור שינה הוא לא רוצה לקחת. הכדורים אמנם עושים את העבודה, אבל כשהוא לוקח כדור שינה הוא ישן כל כך עמוק שהוא לא חולם. והלילה, הלילה הזה הוא משתוקק לחלום.
צעדיו הלאים נבלעו ברכות בשטיח הסינטתי, שנמשך מדלת אולם האוכל הפרטי ועד לפתח המעלית. ידו שבכיס המכנסיים שיחקה בכרטיס האלקטרוני שפותח את החדר הנוסף שהזמין מבעוד מועד. מלווה בשני שב”כניקים הוא נכנס אל החדר, פנה לעבר חדר השינה וטרק אחריו את הדלת. בפינת החדר חיכתה לו המזוודה, ועל המיטה נחו זוג כפכפי בד וחלוק רחצה. הוא צנח והתיישב על המיטה, מתפשט באיטיות, מניח את החולצה והז’קט על מסעד הכיסא שעמד ליד הוילון הסגור, ומקפל את המכנסיים שלושה קיפולים, כמו שאמא שלו לימדה אותו.
בגופיה לבנה ותחתונים כחולים, פרם את שרוכי הנעליים וחלץ אותן, רגל רגל, אחר כך נפטר מהגרביים והניע את הבהונות. הוא נשכב לאחור ופכר את פניו בידיו.
ריח אבק השריפה גרם לו לפקוח עיניים, אבל החושך היה עבה, וצינה לא צפויה ליטפה את כתפיו החשופות. לאט לאט העיניים התרגלו לחשיכה, והוא הביט סביבו. הגופיה הלבנה שלו זהרה בחושך. הוא לא זע זמן ממושך, עד שחש משהו שדוקר אותו ברגל. הוא הסב את פניו וראה את העיניים השחורות של יוחאי “זרג” צוחקות אליו. נמלים, הוא חשב, אני זוכר את זה, אלה רק נמלים. הוא התפלא, מה קרה שהם עושים את המארב בגופיות? ואז נזכר ששכח את הנשק בחדר של המלון ליד הוילון. הוא צריך לחזור לשם לקחת אותו.
– שכב!
הוא שמע את יוחאי צועק לו בלחש ומפיל אותו על האדמה,
– יצאת מדעתך? יגלו אותנו.
יוחאי “זרג” לבש גופיה צבאית ירוקה ובגד ים ספידו.
– איפה כולם? הוא שאל את יוחאי
– כולם מתים. ענה יוחאי.
הוא חש הקלה. כולם מתים, הוא חשב. אם כך, הסתיימה המשימה. הוא הביט למרחק וראה את השחר עולה באופק, מכחיל מעל גבעות וסלעים רחוקים. אם נתקדם, הוא חשב, אם נתקדם עוד קצת, נגיע לבריכת המים.
– אני מתקדם, הוא לחש ליוחאי. אבל יוחאי לא היה שם כבר.
הוא מצא את עצמו לבד. כמו תמיד. תמיד הוא מוצא את עצמו לבד. אבא מת, אמא מתה. יוני מת. עכשיו הוא עומד על קצה הצוק, בגופיה ותחתונים, מסתכל באופק הוורוד, המתבהר, מצמצם את עיניו במטרה לזהות את השביל אל הבריכה. את הניצנוץ של המים. את החרוב הנוטה על צידו. הנה הוא.
ראש הממשלה מתחיל ללכת. הוא יורד יחף בשביל התלול, מרחף מעל האדמה ומעל דרדורת האבנים, הגדילנים בצידי השביל כלל לא שורטים אותו, השמש מתחילה לעלות. ההליכה לא קשה לו כלל, הוא עשה אותה מאות פעמים, בלילה הקודם ובלילה שלפניו ובלילה שלפני זה, לילות רבים כל כך הוא עושה את הדרך הזו אל בריכת המים הקרירה. לאט לאט הנוף מתמלא צמחיה, את האבנים הקטנות מחליפות מחטי האורנים, ואחר כך האחו הפתוח המוצף פרחי חרדל, ועכשיו הוא רץ, יש לו כוח והוא רץ, רץ, רץ קדימה, במעלה הגבעה, קדימה הסתער! הוא צועק בגרון ניחר, לפתע הנשק שלו ביד, והאפוד על הכתפיים, אבל הוא לא מפסיק לרוץ, לעבר הבריכה, הנה היא – מנצנצת, הבריכה, שם מחכים לו כל החברים, יוחאי ויוני וברוך הדתי, הוא זורק את הנשק ופותח את הסקוצ’ים ומעיף את האפוד מעליו, והנה שוב הוא בגופיה ותחתונים, עומד על מסגרת הבטון של הבריכה, המים ירוקים ושקופים מביטים עליו בחיבה – הנה הגעת, הם מחייכים אליו, סוף סוף הגעת.
ראש הממשלה קופץ למים הקרירים ושוקע לעבר הקרקעית החלקלקה, המים נושקים לשפתיו ומדגדגים את אפו, בלוריתו ספוגה מים והחיים מתחילים לזרום בעורקיו. הוא עולה וצף לאט, ראשו צץ על פני המים, הוא לוקח נשימה עמוקה ומוציא את האויר בשאגה אדירה:
– אההההההההההההההה!

*

נדב מזנק מהכיסא ופורץ לעבר דלת החדר, אבל אולג מקדים אותו ושולח יד ועוצר אותו לפני שהוא פותח את הדלת.
– עזוב, זה שום דבר. אומר אולג
– מה שום דבר? לא שמעת את הצעקה?
נדב מסיים שבועיים בתפקיד. אולג סוגר שנה.
– זה בסדר, אומר אולג, מניח יד על הכתף של נדב ומסמן לו בעיניים להרגע.
– זה בסדר.
ראש הממשלה חולם.

לצפייה ביצירה

תגובות פייסבוק