סופר

יאיר טיקטין

אודות
פרוזה

חקל דמים

יאיר טיקטין

 

הוא סידר את העציצים בטור מדויק. השקה כל פרח בנפרד, ניגב עלה עלה מפני האבק שעלה מהוואדי. עוד מעט תגיע שנת הארבעים שלו מאז שנדר את נזר הנזירות, ולמעלה מעשרים שנה מאז שהוא חי בירושלים, תחילה תחת השלטון הבריטי, ובתשע עשרה השנים האחרונות תחת הממלכה הירדנית הגדולה.

גרגוריוס גדל בכפר קטן באי קורפיו שביוון. הוא זוכר איך היה רוכב כל בוקר על האתון הקטנה, מהירידה מביתו שבראש ההר ועד לבית הספר שלחוף הים. באחד הימים, עת חבורת נערים רדפו אחריו, הוא ניסה לנוס במהירות והיכה את האתון בחוזקה. הוא חלף תחת האלה הגדולה ואחד הענפים שרט את עינו. מאז, כשרכב על האתון לבית הספר, חבוש ברטייה על עינו השמאלית, דבק בו השם “בלעם”, כשמו של הנביא המקראי שטום העין.

גרוגריוס אכן הזדהה עם הנביא הקדמון. כבר מגיל צעיר היה מתבונן שעות בדמותו של ישו הסובל על הצלב,  ובשעות הפנאי, כשחבריו יצאו לשחק בכדור בחצר בית הספר, היה גרוגוריוס מעדיף להתבודד בתוככי הכנסייה. ככל שאביו היה חוזר שיכור יותר בלילות, וככל שהלכה אימו ודעכה תחת מכותיו של אביו, היה גרגיוריוס מבלה יותר ויותר זמן בכנסיה, תחילת כנער מזבח פשוט ולאחר מכן כעוזרו האישי של הכומר, כומר ששימש לו כאב.

מהכומר למד גרוגוריוס לשנוא יהודים. הם אלו שהביאו למותו של ישו, והם אלו שעד היום מחזיקים את מיטב העסקים באי הקטן קורפו. גרוגריוס עוז זכר את הסיפור על החייט היהודי שערף את ראשה של הנערה מריה דסילה, נערה נוצרייה שאותו יהודי אימץ, אירוע שסבתא שלו הייתה עדה לו והעבירה במלוא העוצמה הסיפורית לנכדה הצעיר.

באחד ממסעותיו לכנסייה בעיר יאנינה הסמוכה, התוודע גרגוריוס לחלקים הטורקיים של יוון, ודווקא שם, בצל האסלם, מצא בני ברית משותפים. הוא חזר אל עירו מלא השראה מהפקידים העות’מאניים שכורעים בתפילתם וסוגדים לאל במשותף.

 

בהיותו כבן 18, שעה שחבריו לכיתה החלו לחזר אחרי בנות המין היפה, בחר גרגוריוס לנדור את נזר הנדירות, בלילה לפני הנזר הוא נשאר לבדו בכנסיה ומול פסלו של ישוע נדר להישבע אמונים לאב ולבן, לנקום את אשר עשו לו היהודים ולזכור ולהתפלל עד הביאה השנייה במהרה בימינו.

חבריו לכיתה קראו לו “בלעם הקוסם”. אמנם גרגוריוס לא ידע לעשות כשפים, אבל הייתה לו יכולת נדירה של ראייה. לראות את מה שנמצא מעבר לעולם החומר. בכנסייה הקטנה של הכפר לימד אותו הכומר הזקן את סודות המנזר. אבל לא רק את החלקים הגלויים של המיסה, הווידוי והטקסים הגלויים אלא גם את המסורת הנסתרת. בחלק האחורי של הכנסייה, הכניס הכומר הזקן את העלם הצעיר בסודות שמעבר. שם, על הרצפה בחדר האחורי, צייר הכומר צלב. מכל צלע של הצלב הוציא זווית נוספת שיצרה מעין גלגל שיניים אימתני, ואת הצלב הייחודי כלא בתוך כוכב מחומש. בחדר האחורי של הכנסייה התוודע גרגוריוס לספרים האסורים, אלה שנאסרו על ידי הכנסייה הרשמית. הבשורה של יהודה איש קריות והבשורה על פי  מרים. שם לימד אותו הכומר להביט בעינו האחת אל האופל ולשאוב כוח מהשאול עצמו.

כבר מגיל צעיר היו לגריגוריוס חזיונות אפלים. ערב לפני שסבתו האהובה מתה, הוא ראה ענן שחור שעולה מהים, מתוך תהום רבה, וזוחל עד לביתה.

בחודש שקדם למלחמת העולם, ראה את האד השחור עולה מן הקרקע, מגיע מכיוונה של רומא. הוא הזהיר את בני משפחתו ואף נשא דרשה בכנסייה וביקש מהקהל להתכונן ליום עברה. ואכן, בני משפחתו, שהאמינו לעלם שהקדיש את חייו לכנסייה, אגרו מזון שסייע להם בשעות הקשות של הכיבוש האיטלקי ולאחר מכן תחת הכיבוש הגרמני.

הפעם האחרונה שהוא הרגיש את רוחה השחורה של הנבואה, היה ביום שבו לקחו את היהודים למבצר פרוירו. גרוגוריוס הרגיש איך נשמתו מתעלה ואיך נִדְרוֹ לנקמה ביהודים סוף סוף מתקיים. כשבוע לאחר מכן גילה גרגוריוס משפחה יהודית שמתחבאת בצריף הקטן של חומרי הניקוי בחצר הכנסייה. גרגוריוס חש התעלות רוחנית בשעה שקרא לקצין הס.ס, וזה לקח משם את המשפחה. את הגעת הנאצים לעיר רומא הקדושה ראה כהכנה לביאה השנייה ואת היטלר כמבשר הגאולה. גרגוריוס הרגיש כי הוא חי בתקופה היסטורית קדושה וזוכה לחזות בעינו האחת במשפט אחרית הימים.

עם סיום המלחמה הלך גרוגריוס לכומר הזקן וסיפר לו שהוא מעוניין לצאת לשליחות במנזר מרוחק. להפתעתו, הציע לו הכומר לנסוע למנזר חקל דמא שבירושלים, מנזר שמוקדש דווקא לבוגד שבשליחים, ליהודה איש קריות; מנזר שנבנה בתחתית גיא בן הינום, בעיקול של נחל קדרון. במקום שאותו, כך על פי המסורת, קנה יהודה איש קריות באותו כסף דמים שבו מכר את ישו; המקום שבו, על פי מסורת אחרת, ירד יהודה איש קריות רכוב על חמורו, והתאבד בתלייה; מנזר שבנוי בעצמו בתוך סבך של מערות קבורה, ומונחות בו עצמות הנזירים שנהרגו בטבח הפרסי במאה השביעית לספירה.

לפני יציאתו לשליחות, הביא לו הכומר הזקן מתנה, קופסת עץ קטנה ובתוכה סמל של צלב קרס מוזהב. “זו מתנה שקיבלתי ממפקד הס.ס באי”, הסביר הכומר הזקן “בעבור העזרה שנתתי להם בהסגרת היהודים. את הסמל הזה אני מעביר אליך”. הכומר הזקן ובן טיפוחיו נפלו זה על צווארו של זה. גריגוריוס ידע שהכומר הזקן היו לו כמו אב, והוא היה לכומר כבן שמעולם לא זכה לו.

 

גרגוריוס קיבל על עצמו את השליחות בירושלים. ארבע שנים היה תחת השלטון הבריטי ואז עברה ירושלים להיות תחת הכתר הירדני. גרגוריוס אהב את השילוב בין הנצרות לאסלאם, שילוב שעוד זכר מסיוריו ביוון הטורקית. מבעד לחלונות הכנסייה התבונן בסמל הסהר של המסגד הקטן שמעל המעיין בסילוואן. מעליו עלה הירח והאיר על פני השמש שצוירה מעל  דיוקן הקדושים. “איחוד הירח והשמש”, חשב לעצמו. “נבואת איוב על נחש עקלתון ונחש בריח”, לחש. וכמו בתוך טראנס הוא הסביר לעצמות הקדושים ששכנו במערות שתחתיו: “נחש עקלתון הוא הסהר המתעקל ואילו נחש בריח אינו אלא סמל הצלב שמוברח שתי וערב. כשהנחשים הקדמונים יעלו מהתהום, יוכלו לכלות את שארית היהודים”. הוא הביט אל החלק היהודי של ירושלים, זה הזדקר מעבר לעמק וכמו ניסה, על האדריכלות המערבית שלו, לבלוע את הכפר השקט שבעמק.

בשנה התשע עשרה לשלטון הירדני בירושלים התחיל גרוגריוס להרגיש פעם נוספת את האדמה הרועדת. בחג הפסחא היו השמיים בהירים, בהירים מדי, כאילו אלפי מלאכים היכו את העיר בסנוורים. מן הגיא שבו עמדה הכנסייה, החל אד מסתורי לעלות. אד שרק גרגוריוס הצליח לחזות בו.

ברדיו הודיעו שנאצר סגר את מיצרי טיראן. רוחות מלחמה החלו לנשב. החיילים הירדנים במוצב שליד המנזר הקטן החלו להתאמן בלילות. גרגוריוס התפלל כל הלילה וביקש לראות שוב את האד השחור המסתורי. הוא אמר את מזמור “דיאס אירה” – Dies iræ, dies illa- “יום עברה ביום ההוא” dona eis requiem הענק להם מנוחה.

ביום הראשון של המלחמה. כאשר בראשי ההרים נשמעו פיצוצים, החליט גרגוריוס לצאת ולחפש אחר פתח התהום.

 

 

ב.

אשר זעליג נדחף תחת הסטנדרים בישיבת המקובלים. פאותיו, שסודרו על צדעיו במסורת אשכנזית, היו מראה נדיר בישיבתו של הרב עובדיה הדאיה. נדיר אבל לא יחידאי.

אמנם מאז שנפל הרובע היהודי במלחמת השחרור, פעלה הישיבה במעונה הזמני בשכונת מקור ברוך בירושלים. אך אשר זעליג הצעיר עוד הספיק להיות כמה שנים בעיר העתיקה. אשר זעליג ניחן בחוש ראייה רגיש. בגיל שמונה הוא ברח מהנאצים, לאחר שגילה להוריו שהוא רואה את אש העקדה עולה מהמזרח, וביקש מהוריו שיסעו יחד אתו אל הדרום. הוריו בחרו להישאר אבל נענו להפצרותיו והעלו אותו על ספינה ליוון, מצויד בתליון קטן למזכרת. ביוון התחבא זמן מה אצל משפחה יוונית נוצרית שהייתה בקשר עסקי עם הוריו, וכשחש פעם נוספת את האדמה רועדת, המשיך לבדו בבטן של ספינת מטען והגיע כמסתנן לישראל. בישראל השתכן אשר זעליג אצל דודו, מצאצאי רבי אברהם גרשון מקיטוב, גיסו של הבעל שם טוב. דודו, שמאז התאלמנותו גר לבדו, לקח את הנער הצעיר כל בוקר לישיבת המקובלים שבעיר העתיקה, אך זה בילה אז זמנו במשחקי מחבואים בין הספרים העתיקים.

בקיץ של 1942 נודע לו שהוריו, אחיו אחיותיו, נרצחו כולם באותו היום, באושוויץ. אשר זעליג בכה עד לב השמים. באותו ערב נפלה אבן בכותל המערבי.

את האבן לקחה הקהילה היהודית לגניזה למערה בתחתית בית הקברות סמבוסקי שבמורדות הר הזיתים, בית הקברות של עניי ירושלים, ולפי השמועה, בו נקברו חולי הרוח והמתאבדים. המערה שכנה בתחתית ההר, ממש אל מול חומת המנזר מעורר האימה, חקל דמים. אשר זעליג הרגיש קשר מיוחד אל אבן הכותל הקבורה. היא סימלה בעבורו את החומה המשפחתית שלו, שנפלה ונספתה במלחמה.

 

מאז שנפל הרובע היהודי, נשאר הר ציון בתחומי מדינת ישראל הצעירה, אבל בית הקברות וגם מערת הקבורה שבה האבן הקדושה, נותרו בצידו הירדני של הקו העירוני. לעתים היה אשר זעליג מסתנן לשם בשעות החשיכה, ולצד גדר מחנה הלגיון הירדני, גדר אבן שהייתה מורכבת כולה ממצבות בזוזות מקברי העניים היהודים, היה יורד למטה, עד למערה. שם שפך את שיחו לפני קונו, הניח את התליון על האבן הקדושה והדליק נר זיכרון.

 

 

ג.

תחת קולות המלחמה התפלל גרגוריוס את תפילת הערב ויצא שוב אל החושך הירושלמי. במרחק נשמעו יריות הקרבות בג’אבל מוכבר. פצצות תאורה זהרו מעל ארמון הנציב הבריטי בירושלים. גרגוריוס, לבוש בבגדים השחורים של הנזירים, עינו השמאלית עטויה ברטייה, כמעט ולא נראה באפלה הירושלמית. תחילה סבב בקברים הגדולים של נחל קדרון. הוא ראה את יד אבשלום, יד זיכרון לבן שמרד באביו, וחשב על סמיכות המקום למנזר שלו, מנזר שגם הוא מומנט הנצחה לבוגד, יהודה איש קריות. האזור היה נתון בערפילים שגלשו ממצבות היהודים בהר הזיתים לכיוון העמק. גרגוריוס ניסה להריח את ריחם של המלאכים השחורים, הריח שזכר עוד מימי ילדותו, ביום שבו הוענשו היהודים באי. הריח ששורר במנזר. אבל הריח הנחשק היה קלוש. גרגוריוס הרגיש כי פנה לכיוון הלא נכון בנחל.

 

גרגיוריוס סב על עקביו והלך במעלה הנחל, בגיא בן הינום, המקום שבו על פי המסורת היהודית היו הורים מקריבים את בניהם למולך, המקום שבו הסתבכו שיערות ראשו של אבשלום באלה הגדולה, המקום שבו יהודה איש קריות ירד מחמורו והתאבד. שם, בתחתית בית הקברות היהודי, בתחתית בית הקברות, הבחין באבן כבדה. גרגוריוס, בכוחות שוודאי שאב רק מן השטן, הצליח לגלול את האבן הכבדה.

באותם רגעים נגלה למול עיניו דם. דם אדום שחור, כהה, מבעבע מן האדמה.

דמו של יהודה איש קריות, שהתאבד ממש כאן, חשב גרגוריוס. והאדמה, כמו ברצח הבל, עדיין אינה מוכנה לקבל את תשובתו. שעת המשפט בעמק יהושפט התחילה.

 

 

ד.

כמו בימי ילדותו, הרגיש אשר זעליג כי האדמה רועדת. כמו בפולין, הריח את אותו ריח שחור שעלה  לשמיים וניצח את העננים הלבנים. כאן בירושלים, אמנם היה הריח חריף, אבל השמיים היו צלולים והאירו באור יקרות.

אשר זעליג לא יכול היה להתעלם. בלילה החליט לרדת שוב לבית קברות סמבוסקי. הוא העפיל להר ציון, בינות לשיחים, ומשם ירד לכיוון גיא בן הינום. השמיים הוארו בפצצות תאורה של הכוחות הלוחמים. בליבו התפלל להצלחת החיילים היהודים.

אשר זעליג זכר את סיפורי המורה בחיידר. את תיאורי הגמרא על כך ששם, בגיא בן הינום, בין שני דקלים קדומים, נמצא פתחו של גיהינום. הוא הביט אל קו האופק, לא ראה שום דקל בנוף.

מפתיע היה הדבר, שכל כך קרוב למקום הקדוש ביותר, בית קודש הקודשים, נמצא המקום הטמא ביותר, הגיא בו הוקרבו ילדים על פתחו של גיהינום. ואולי זו משמעות בחירת המקום? המקום שבו עמד המלאך בימי דוד וחרבו שלופה בידו. בין החיים לבין המתים.

אשר זעליג המשיך לצעוד לכיוון המערה. משהגיע, ראה בפתחה מראה מחריד. דם. מבעבע, שחור, כהה.

 

מיד עלה בזיכרונו של אשר זעליג המדרש על דמו של זכריה, כהן ונביא, שנרצח במקום זה בידי נבורזדאן משמיד ירושלים. “רנ”ב שנה היה הדם תוסס, מה עשו? גרפו עליו כל עפר, ועשו כל ערימה, ולא נח. והיה הדם תוסס ומרתיח. כיוון שעלה נבוזראדן וראה את הדם, אמר להם: מה טיבוֹ של דם הזה, שתוסס כך? אמרו לו: כהן ונביא ושופט היה מתנבא עלינו את כל הדברים האלה שאתה עושה עמנו, ולא היינו מאמינים בו, ועמדנו עליו והרגנוהו על שהיה מוכיחנו. מיד הביא שמונים אלף פרחי כהונה ושחט על הדם של זכריה, ולא נח, והיה הדם בוקע ועולֶה”.

האם נמצא נבורזדאן פעם נוספת בפתח העיר? תהה אשר זעליג. הוא הביט אל השמיים וראה את המלאך וחרבו שלופה בידו. מלחמה אמיתית בין אראלים למצוקים. אשר זעליג שלח את ידו ונגע בקצה אצבעו בדם, מבקש לחוש האם דם אמיתי הוא זה.

מעוצמת ההתרגשות עף אשר זעליג לאחור ונחבט באדמה. השחור שחור הזה התחיל לזחול בגופו, מעליו התנשאה לפתע דמות נזיר שתום עין, צלב גדול על ליבו.

 

 

ה.

ראש ישיבת המקובלים כינס את זקני הישיבה בחדרו הקטן. הוא ביקש מאחד הצעירים לסגור את הדלת. “נו”, שאל, “האם עוד מישהו מרגיש?” אחד הזקנים הרים מעט את ידו וסיפר שהוא חש רעידה, כאילו האדמה מתפוצצת. הקהל הקטן הנהן בהסכמה. אחד מצעירי המקובלים אמר שהוא דווקא רואה שמיים בהירים, כאילו המלאכים בעצמם ירדו להאיר על הארץ.

הרב הקשיש השתיק את הקהל. “מלחמה”, הוא אמר, ושתק. אחר הוסיף: “סדנה דשמיים וסדנה דארעא חד הם. המלחמה בארץ היא רק הד למלחמה בשמיים. לפני שלושים שנה, שם בגיא ההריגה, התפרץ הרוע. עכשיו הוא מנסה לזלוג גם לפה”. ראש הישיבה התבונן בדודו של אשר זעליג והמשיך: “הגיע הזמן למשפט הגדול בנחל יהושפט, משפט בו יצאו מים חיים מהר הזיתים אל נחל קדרון”.

 

לפתע נשמעו דפיקות רמות בדלת. אחד התלמידים נכנס בצעקה.

“זה אשר זעליג”, אמר, “נזיר מצא אותו בתחתית נחל קדרון והביא אותו לעמדת החיילים. הוא בדרכו לבית חולים ביקור חולים”.

הרב הקשיש הפסיק את שיחתו, ויחד עם דודו של הנער, עלה על מונית לביקור חולים. בדרך התגלגל ברדיו השיר החדש: “ירושלים של זהב”. הרב הזקן הקשיב לשיר בעיניים עצומות ובזוויות עיניו ניצתו דמעות.

 

 

ו.

שלושה ימים פרפר אשר זעליג בין חיים ומוות. מעל ראשו עמד המלאך וחרבו שלופה בידו. כמו אבן השתייה שבמרכז הר הבית, טיפה שנופלת  מערבית לה – נופלת דרך נחל שורק אל ארץ החיים, ואילו טיפה שנופלת מעט מזרחית, ממשיכה לגיא בן הינום אל ים המוות.

למראשותיו ישבו תלמידי הישיבה והתפללו ללא הפסקה.

ביום השלישי, כ”ח באייר התשכ”ז, פתח אשר את עיניו. ברדיו הודיעו על שחרור העיר העתיקה, הצוות הרפואי פרץ בשמחה גדולה על הניצחון. בישיבת המקובלים הרב הישיש דרש וקבע: “ניצחו אראלים את המצוקים”.

את האצבע שעליה הסימן השחור, נאלצו הרופאים לקצץ במעט. כבעל מום, חשב לעצמו אשר זעליג, כבר לא אוכל לעבוד במקדש. כשהודיעו ברדיו על שחרור העיר העתיקה, רצה אשר זעליג ללכת לשם מיד, אבל הרב ביקש שימתין עוד מעט. “אל דאגה”, הרגיע, “גם הישיבה הקדושה עוד תחזור לבניינה הישן בעיר העתיקה”.

לאחר שבוע נוסף השתחרר אשר זעליג מבית החולים. בעמימות מסוימת הוא זכר את הנזיר שתום העין שעמד מעליו, לצד הדם המבעבע, ומלמל ביוונית פסוקים מספרי הקודש הנוצרים, שעסקו במשפט העתידי בעמק יהושפט.

 

כשעה לפני הזריחה, ירד אשר זעליג בנחל קדרון, הפעם ללא פחד מפני מהלגיון הירדני. העיר כולה הייתה תחת ריבונות ישראלית ודגל ישראל התנוסס בגאון במרומי הר ציון. הוא ירד את מורד בית הקברות והגיע לפתח המערה. שם, במקום הדם המבעבע, ראה רק שאריות גומה בקרקע. לאחר 3,000 שנה פסק הדם מלבעבע. הבנים שבו לגבולם.

אשר זעליג המשיך מהמערה לכיוון המנזר. שם, להפתעתו, ראה סוכת אבלים קטנה. במעט היוונית שזיהה מימי שהותו ביוון, הבין שהנזיר שתום העין נפטר בפתאומיות. בבוקר שבו שחררו חיילי צה”ל את ההר, נדם ליבו של הנזיר.

אשר זעליג סב על עקביו. הוא התקרב למקום שבו בעבע הדם. חור דקיק נמשך משם ועד לתהום. הוא הוציא את התליון הקטן, המזכרת האחרונה מהוריו, ושלשל את התליון לתוך הסדק באדמה. לראשונה בחייו נשם אשר זעליג נשימה עמוקה והריח את ריח השמיים הצלולים.

 

מעבר לאופק, ברחבת הכותל המערבי, נשמעו קולות שופר. קולות שגלשו ממרומים, והגיעו עד לשיפולי הר ציון.

שירה

שבר

יאיר טיקטין

מוקדש לרב מנחם פרומן, שידע לחבר בין שמים וארץ ובין איש ואישה.

 

 

בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת פָּרָשַׁת כִּי- תי- שָׂא

נָסַעְתִּי בַּעֲלִיּוֹת מִיָּם הַמֶּלַח.

בְּרַדְיוֹ דִּבְּרוֹ עַל מַהְפֵּכָה

סְדוֹם וַעֲמֹרָה.

הַדֶּגֶל הַדָּהוּי נִמְנֵם לוֹ בַּבָּגָאז’

כְּאַרְיֵה שֶׁעָלָה מִן הַסּוּגַר.

 

 

שֵׁדִים קַדְמוֹנִים, דָּמוֹ

נִים

אֵדִים שֶׁל שִׂנְאָה

עָלוּ מֵהַשֶּׁבֶר

נִסּוּ לִקְרֹעַ לִשְׁנַיִם

לְהַפְרִיד

בֵּין לֻחוֹת טֶקְטוֹנִים

 

 

לוּ יָכֹלְתְּי, הָיִיתִי שׂוֹרֵף אֶת עֵגֶל הַזָּהָב

לוּ יָכֹלְתִּי, הָיִיתִי שׂוֹרֵף אֶת הַמַּסֵּכוֹת כֻּלָּן

וְאֶת מָסַךְ פֶּתַח הֶחָצֵר הַמַּפְרִיד

 

 

רַק הָאוֹר הַמְּרַצֵּד שֶׁל מָסַךְ הַטֵּלֵפוֹן הַנַּיָּד

גָּרַם לִי לְהַפְנוֹת מַבָּט

אֶל הָעוֹר הֶחָשׂוּף שֶׁל הָרַגְלַיִיִּם הַמְּהַמְּמוֹת שֶׁלָּךְ

שֶׁנָּחוּ עַל הַדֶּשְׁבּוֹרְד הַמְּאֻבָּק

בְּנוֹנְשָׁלַנְטִיּוּת מְפַתָּה שֶׁל אֵלֶּה יְוָנִית

גָּרַם לִי לְחַיֵּךְ עָפָר לְרַגְלַיִךְ.

נִזְכַּרְתִּי שֶׁעוֹד יֵשׁ

סִכּוּי לָאַהֲבָה.

שירה

שירי חורבן ונחמה

יאיר טיקטין

1.
צַעַר הָעוֹלָם מִזְדַּחֵל אֵלַי הַבַּיְתָה
נִכְנַס בֵּין הַמְּצַרִים
שֶׁל הַמִּטָּה בַּחֲדַר הַשֵּׁנָה
בְּצִדְקָנוּת שׂוֹרֵף אֶת הַבַּיִת

 

אֵיכָה נָלִין בַּצָּהֳרַיִם?
אֵיכָה נֵצֵאָה לַכְּרָמִים?
אוּלַי תַּפְסִיקִי לְשַׂחֵק בִּשְׁתִיקוֹת
בּוֹאִי,
גַּם אֲנִי זָקוּק לְנֶחָמָה

 

2.
תַּפְסִיק כְּבָר לִבְכּוֹת
מִיתְקָרְבֵּן כּמוּ שֶׂה לְעוֹלָה
מְיַלֵל כְּמוֹ אִישָּׁה יוֹלֶדֶת
מְקוֹנֵן עַל בַּיִת שֶׁחָרַב
פָּשׁוּט תַּפְסִיק!
אַתָּה וְכָל הָאֵיכָה שֶׁלְּךָ
וּמָה אִתִּי?
יוֹשֶׁבֶת עַל הַמַּשְׁבֵּר
שֶׁל סַל הַכְּבִיסָה
וּבוֹכַה כָּל הַלַּיְלָה
עַל בָּנִים וְעַל אָב
בְּכִיָּה לְדוֹרוֹת

 

3.
הַבַּיִת הַחַרֶב
יָבֵשׁ כֻּלּוֹ
בְּאֶרֶץ צִיָּה
מְבַקֵּשׁ מַיִם

מִתְכַּרְבֵּל בְּתוֹכֵךְ
וְלוֹחֵשׁ:
“נַחֲמוּ, נַחֲמוּ”
בּוֹאִי נִבְנֶה
מֵחורְבוֹת יְרוּשָׁלַיִם
בּוֹאִי נַפְסִיק לְשַׂחֵק בְּמִלְחָמות

 

4.
שָׁבוּעַ אַחֲרֵי הֵרִיב הַגָּדוֹל
מֵהַבַּיִת לֹא נִשְׁאַר הַרְבֵּה
רַק גַּחֶלֶת
אָז יָצָאנוּ הַחוּצָה
לִרְאוֹת, הֲפָרְחָה הַגֶּפֶן
רָקַדְנוּ בְּכַרְמֵי שִׁלֹה עַד אוֹר הַבֹּקֶר
גַּם הַמֶּלֶךְ בִּמְסִבּוֹ יָצָא אֶל הַשָּׂדֶה
בּוֹאִי,
בּוֹאִי נִשְׁחַק בְּאוֹהֲבִים.

פרוזה

ארץ גזירה

יאיר טיקטין

שבת, 4:15 לפנות בוקר. בקעת הורקניה, מדבר יהודה

סולימאן נהג בטנדר, במושב האחורי ישבו שני בניו. מאחורי הטנדר נהג אחיו בטרקטור ואת השיירה סגרה משאית עפר מקרטעת שהיתה נהוגה בידי שכן.
עברו עשרים שנה מאז שרשות הטבע הכריזה על האזור כשמורת טבע וסגרה בפני שבט הג’האלין את המחצבה הישנה. עברו שלושה חודשים מאז שבני השבט הפסידו בבג”ץ מול המנהל האזרחי.
“בשבת בבוקר”, אמר סולימאן, “אין פה חיילים של המנהל האזרחי”. איזה שם הם בחרו לעצמם, חשב, אם הם אזרחים אז למה חיילים? “זו ההזדמנות שלנו לפתוח שוב את המחצבה הישנה של השבט בואדי אבו שעלה,. זו המחצבה שממנה בנינו את המסגד הגדול של נבי מוסא עליו השלום עוד במאה ה-13, אחרי שניצחנו בקרב הגדול נגד הכופרים המונגולים בעין ג’אלות. עכשיו הגיע הזמן להחזיר את העמק לחיים”.
הם החנו את הטרקטור ואת המשאית הריקה מאחורי סוללת העפר. סולימאן ושני בניו המשיכו אל תוך הבקע הישן הנמצא מתחת לג’בל מונטאר. שם, במרכז המחצבה עמדה אבן שחורה. סולימאן לקח מזוודה מהטנדר הישן, הוא פתח אותה בזהירות והוציא מתוכה שתי לבנות חבלה. כשראה את האות “צ” מופיעה על חומר הנפץ גיחך לעצמו, לפעמים יש משהו טוב בכיבוש, צחק בקול רם. הוא מיקם את חומר הנפץ בשני צידי האבן, הצבע השחור של האבן הזכיר לו את צבע הדם של אחיו אחרי שזה קיבל כדור בבטן בהפגנה הגדולה ההיא שגלשה אל הכביש הראשי. בסרטים הדם תמיד אדום, אבל הוא זוכר את הצבע השחור שניגר על האדמה, ממש כמו צבע האבן במחצבה הסגורה. סולימאן חיבר את פתיל ההשהיה ללבנת החבלה והחל מגלגל את החוט עד מעבר לסוללת ההגנה. זה הזמן להעיף את האבן לאלף עזאזל, חשב. השמיים החלו להתקדר.

 

 

יום ראשון, 16:00. כביש מס’ 1

שבתאי נסע בכביש מספר 1 עד שנעמד בפקקיה האין סופיים של הבירה. בחדשות דיבר הקריין על עסקת טיעון כלשהי ועל שינויים בפוליטיקה הישראלית. שבתאי כיבה את הרדיו ופלט קללה. שום מילה על חמשת ההרוגים משבט הג’האלין. כבר למעלה מחמש עשרה שנים ששבתאי מסתובב במדבר יהודה ועוזר לבני השבט במאבקיהם מול המנהל האזרחי, מול הרט”ג ומול הרחבות המתנחלים. אתמול הוא קרא באתר חדשות מזרח ירושלמי שמתרגם חדשות מערבית לעברית על בני המשפחה שנהרגו. הסיבה הרשמית שנכתבה שם הייתה שימוש לא מבוקר בחומר נפץ, אבל שבתאי חשד שאולי גם הפעם האצבע של החיילים בנבי מוסא הייתה קלה מידי על ההדק. הוא ייסע לשם בעצמו ויחקור את העניינים. שבתאי נכנס למנהרת נעמי שמר מתחת להר הצופים, הוא פיזם לעצמו את השורה שהוסיפה שמר אחרי מלחמת ששת הימים, “ושוב נרד לים המלח בדרך יריחו” וחשב על האירוניה שבדבר. מדהים, הוא חשב לעצמו, בצד אחד של המנהרה אתה בארץ הנושבת, מוקף בעצי האלון והאלה של הרי ירושלים וברגע שאתה יוצא מהמנהרה אתה נמצא במדבר. מנהרה בין ארצות החיים לארצו של עזאזל, ארץ המתים, ארץ ציה וצלמוות. שבתאי עבר את כפר אדומים ופנה ימינה לכיוון נבי מוסא, קצת אחרי כיפות האבן הלבנות של המסגד עמד מחסום פתע של חיילים. לפניו הוא ראה רכב שרד יוקרתי ובתוכו מספר חרדים שניהלו וויכוח עם החיילים. לאחר דין ודברים הסתובב הרכב, פנה לאחור וחלף על ידו. במושב האחורי של הרכב, ליד וילון שהיה מוסט מעט הוא חשב שראה לרגע את הרב יחזקאל הכהן, ראש ישיבת המקובלים מהעיר העתיקה בירושלים. אח של שבתאי, יצחק, למד למעלה מעשור באותה ישיבה בעיר העתיקה עד שהתחתן ועבר לגור בשומרון. בברית של בנו בכורו כיבד יצחק את ראש ישיבת המקובלים להיות הסנדק, ושבתאי חשב שהוא זיהה אותו באותו רכב שחלף כרגע על פניו ועלה בדרך חזרה לירושלים.
שבתאי הגיע אל המחסום וביקש מהחיילים לעבור. אלה אמרו לו שזה שטח צבאי סגור. שבתאי ניסה להתווכח ואף הראה להם את תעודת העיתונאי שקיבל מהאיחוד האירופאי באחד הסבבים בהם נסע להרצות בבירות אירופה נגד מדיניות ישראל בשטחים. אבל החיילים עמדו על שלהם. שבתאי הסתובב חזרה לכיוון המסגד ונכנס לשביל צדדי לכיוון נחל סככה שבבקעת הורקניה, שבתאי זכר מלימודיו באוניברסיטה העברית שנחל סככה מוזכר במגילת הנחושת, המסתורית שבין מגילות קומראן , ושהערבים קוראים לו “אבו שעלה” או בעברית “המצית” בעקבות האמונה ששם ניתן להצית את אבני המדבר, ואילו הארכיאולוגים מצאו בוואדי שתי מנהרות מסתוריות שעד היום לא יודעים למה הן שימשו.
לעומת השמש שזרחה באותו היום בירושלים, במדבר עמדה עננה מוזרה. שבאי נסע דרך בית הקברות הבדואי הישן, עקף את הבסיס וכשהסתיימה הדרך ירד רגלית לכיוון המחצבה הישנה שבנחל. הוא נשכב על אחת הסוללות, מתחתיו ראה אנשים לבושים בחליפות אטומות מכף רגל ועד ראש, נושאים על גבם מכלי חמצן. לרגע זה נראה לו כמו נחיתה על מאדים; האבנים האדומות מלמטה, אלו שעל שמם נקראה ההתנחלות הגדולה “מעלה אדומים”, השמיים השחורים מעל ובתווך כעשרה אסטרונאוטים המקפצים על האדמה. הוא הבחין בסמל הקמ”ג – הקריה למחקר גרעיני שליד דימונה, אשר הופיע על הוואן שחנה בסמוך אליהם. מעניין, הוא חשב לעצמו, אולי ישראל ערכה ניסוי גרעיני בבקעת הורקניה? המקום היה עמוס בחיילים ששמרו על הבקעה מכל עבר. הוא הבחין גם בחברת שמירה אזרחית שנכחה במקום. שבתאי הרגיש שמשהו גדול ממנו קורה שם. באוויר עמד ריח מוזר של גופרית. הוא התבונן לכיוון ים המלח ותהה, האם יתכן שהריח מגיע משם עד לפה? אולי גם אני צריך חליפת הגנה, חשב. הוא הוציא את הפלאפון והתחיל לצלם תמונות. כל התמונות יצאו מטושטשות, כאילו זיהם אותן הבזק אור שחור שעלה ממרכז הבקעה. הוא ניסה לשלוח את התמונות לחברי הארגון שלו, אבל לא היתה קליטה. שבתאי ירד בזהירות מהסוללה ונכנס חזרה לרכב. משהו גדול קורה פה, הוא אמר לעצמו והתחיל לנסוע בדרך חזרה החוצה, מנסה לצאת לפני רדת השמש.
כששבתאי חזר אל הכביש הראשי הפלאפון שלו התחיל לצפצף. שמונה שיחות שלא נענו מאמא. בדרך כלל אמא שלו לא מתקשרת, לפחות לא מאז שהוא הוריד את הכיפה והצטרף לארגונים המסייעים לפלסטינים בשטחים הכבושים. הוא תמיד היה הכבשה השחורה במשפחה, אחים שלו התחתנו והקימו משפחות ואילו הוא חי בזוגיות מתחלפת ובכל מקרה החליט כבר מזמן שלא להביא ילדים לעולם כל כך קשה. הוא חייג לאמא דרך הדיבורית. אמא הייתה נסערת, היא סיפרה לו שאחיו יצחק בבית חולים בירושלים. משהו שקרה בשבת בבוקר. אולי אירוע מוחי. שבתאי כבר היה ביציאה מירושלים לכיוון תל אביב, הוא שינה את הכתובת בוויז וכתב “הדסה עין כרם”.

 

יום ראשון, 22:00. הדסה עין כרם

במחלקה לטיפול נמרץ היה שקט. אמא שלו ישבה ליד המיטה בצד אחד, ורבקה אשתו של אחיו בצד השני. בשקט שהשתרר היה אפשר לשמוע את מכונת הלב-ריאה מכניסה חמצן לגופו של אחיו. “מה קרה?” שאל. “לא יודעים” ענתה אימו, “משהו מוזר”. רק אז הבחין שבתאי בשני אברכים שישבו עם ספר זוהר בפינת החדר ומילמלו. “מי אלה?” הוא שאל. אמו ענתה שהם תלמידי ישבת המקובלים, יצחק היה שם בשבת כשהאירוע קרה. שלושה תלמידים נוספים נמצאים כרגע בבית החולים במצב דומה.
שבתאי ניגש לאחד האברכים ורצה לשאול אותו האם יתכן שראה את ראש הישיבה במחסום הצבאי במדבר יהודה. אבל האברך הסתכל בשבתאי ואמר “השער נפתח, לילית הכריעה אותו בקרב הגדול, השמיים וכל צבאם”. האברך שלף קמע עשוי קלף ונתן אותו לשבתאי. “בשבילך”, הוא אמר “להגנה נגד רוחות המדבר”. האברך הסתכל לשבתאי בעיניים ולחש “כבר אלפיים שנה לא נזרקה עז שחורה, אפילו לא עצם, רק אתה יכול להציל אותו”. האברך הסתכל לשבתאי עמקו לתוך עינו ולחש “אני מזהה בך את סוד התיקון הגדול”. שבתאי הרגיש שהאברך מביט לו לתוך הנשמה.

 

 

יום שני, 12:00 בצהרים. הר גריזים

הכהן השומרוני הגדול, יפת כהן, פתח את הלפטופ וכתב את הסיסמא בזום. מאז שמגפת הקורונה נכנסה לחיינו הפך הזום לכלי לגיטימי לפגישות, והוא שמח על כך שהוא יכול להישאר יותר זמן בהר הקדוש.
בריבוע המרכזי בזום הופיע ד”ר פבריציו בוצאטו, שגריר מסדר האבירים של מלטה, מסדר שהוקם על ידי הצלבנים במאה ה-12 בירושלים. בריבוע הקטן מימין ניתן היה לראות את הרב יחזקאל הכהן ראש ישיבת המקובלים, מתחתיו היה ניקולס השני, ראש הקרויה של משמרות ארץ הקודש – המסדר הפרנצאסקני הוותיק בארץ ישראל. ריבוע נוסף נשאר חשוך והופיע בו רק הכיתוב “וואקף” בעברית, ערבית ואנגלית. השיחה התקיימה בשפה האנגלית.
פבריציו פתח את השיחה, “השאול נפתח, אנו צריכים להפעיל את הפרוטוקול”.
כלפי חוץ היו ראשי הדתות צהובים זה לזה, עקב מאות שנים של פוגרומים והמרות דת. אחד הסודות הכמוסים ביותר היה הקשר הנסתר בין ראשי הדתות. המלך בולדווין הראשון, ראש ממלכת ירושלים בתקופה הצלבנית, היה זה שייסד את הקוורטט – פרוטוקול סודי של נציגי היהודים, המוסלמים הנוצרים והשומרנים בארץ הקודש. בחוץ הם נלחמו זה בזה אבל בעתות מצוקה היה עליהם לשתף פעולה. הפעם הראשונה בה הם פתחו את שערי השמיים היתה בזמן שהכופרים המונגולים הגיעו עד לארץ ישראל, לעין ג’אלות שבעמק הארמגדון ליד מגידו, אז גם נבנה מסגד נבי מוסא על מנת לשמור הפתח האחר סגור לעולמים. בפעם האחרונה הופעל הפרוטוקול בזמן מגפת הכולרה ב 1865, אז אישר הוואקף המוסלמי לרבני ישיבת המקובלים להיכנס לפנות בוקר אל ההר, מחופשים למוסלמים ולפתוח את השער של אבן השתיה. פבריציו המשיך וציטט בלטינית את הפסוק מדברי הימים “וירא את מלאך ה’ עומד בין הארץ ובין השמים וחרבו שלופה בידו נטויה על ירושלים”. “מחר בזריחה נפתח את השערים” אמר, “במקום המולד של מושיענו בבית לחם, במקדש הקדום בהר גריזים ובחארם אל שריף באל אקצא”. הרב יחזקאל ביקש את רשות הדיבור. “נציג הוואקף לא הצטרף אלינו” הוא אמר “ניסנו ליצור איתו קשר אבל מאז האינתיפאדה השנייה, כשהוואקף בחר לעצמו הנהגה לאומנית, הקשר איתנו ניתק”. כהן יפת השומרוני הנהן בהסכמה. “אין לנו ברירה, אתם חייבים לנסות” אמר פבריציו, “והאל הטוב יהיה בעזרכם”.

 

 

יום שלישי, 7:00 בבוקר. בקעת הורקניה

שבתאי ראה באופק את המחסום הצבאי עומד על הכביש הראשי אחרי כפר אדומים. מוזר, חשב לעצמו, סוגרים את הכביש הראשי לים המלח. הוא לקח פניה חדה ימינה אל תוך השטח המדברי, מנסה לעקוף את המחסום. בחדשות של 7:00 בבוקר הודיעו על פינוי כל התיירים והנופשים ממלונות ים המלח. יש הרעלת ברום באוויר, אמרו. בחדשות ראיינו פעילת סביבה שדיברה כנגד מפעלי ים המלח, המזהמים הגדולים של המזרח התיכון. בהמשך דיווחה המהדורה על חבורת רבנים הזויים שניסו להסתנן להר הבית כמוסלמים ונתפסו כשהם מקיימים טקס סודי וסובבים את כיפת הסלע. נציג הוואקף התראיין ואמר שגם בעוד אלף שנים הם לא יאפשרו ליהודים להתפלל בהר. בהמשך המהדורה חזרו לעסוק שוב בזיהום האוויר ודיווחו על תושבים ממעלה אדומים שכבר בחרו להתפנות מביתם.
שבתאי נסע דרך שביל לא מסומן שהוביל לאחד ממקבצי הפחונים של שבט הג’האלין, משם יוכל להמשיך רגלית לג’בל מונטאר ולתצפת על המחצבה הישנה. כשהגיע למאהל הוא נעצר בחריקה. שקט מפחיד השתרר. אפילו כלב הרועים לא נבח. המאהל היה ריק. במכלאה שעמדה בחוץ הוא ראה את העדר כולו שוכב מת. הוא הרים בידיו את אחד הכבשים, הידיים שלו התמלאו בדם והוא הניח את הכבש בחזרה על אחד מחבריו. המראה של עשרות גופות הכבשים שוכבות על הרצפה כשעיניהן פתוחות בזעקה השמיימה, גרם לו לרצות להקיא. הוא הביט לשמיים בעקבות עיניהן הפעורות לרווחה של הכבשים וראה מעליו עננים שחורים, סערה וברקים שניסו להכות את הארץ, כמהפכת סדום ועמורה. הוא לא העז להיכנס את המאהל עצמו, פחד ממה שאולי יראה שם. באופק ראה את מתחם הר הבית, עם קרן אור קטנה שהאירה את הכיפה המוזהבת. קרן קטנה מידי, הוא חשב לעצמו. שבתאי השאיר את הרכב במאהל הנטוש והחל לטפס על ההר. הוא נזכר איך בכיתה י”א, כשעוד למד בישיבה התיכונית היוקרתית ההיא, הם יצאו לטיול במדבר יהודה. המדריך הכריזמטי, זה שאחר כך נהרג במלחמת לבנון השנייה, הסביר שבג’בל מונטאר היו זורקים את השעיר לעזאזל. כפי שמופיע בפרשת בר המצווה של שבתאי ” ושלח ביד איש עתי המדברה ונשא השעיר עליו את כל עונתם אל ארץ גזרה” הוא נזכר במדריך שהקריא בפאתוס מתוך המשנה “מה היה עושה? חולק לשון של זהורית, חציו קשר בסלע וחציו קשר בין שתי קרניו, ודחפו לאחוריו והוא מתגלגל ויורד, ולא היה מגיע לחצי ההר, עד שנעשה איברים איברים”. הוא נאחז בסלעים וטיפס כנגד הרוח, סלעי הצור האכזריים קרעו את העור בכפות ידיו, ארץ גזרה. דמו התערבב עם דם הכבש שהרים. הוא נזכר באחיו השוכב בבית החולים ובאשתו הישובה לידו, וחשב שוב על הבחירה שלו שלא להביא ילדים לעולם. שבתאי המשיך וטיפס על ההר, באמצע הוא עצר להקיא. הוא שם את הכאפייה האדומה שלו על הפה ועל האף בשביל לנסות להתגבר על הריח הגופרתי. הגוף שלו הפך חלש, הוא ירד על ארבע והמשיך לטפס על המסלע השחור. הוא נזכר איך כבר כנער היה ילד רגיש שמנסה לעזור לחלשים, איך היה מוכן להודות על מעשה שלא עשה, רק על מנת שאחיו יצחק ימשיך ללמוד בישיבה התיכונית ואילו אותו יעלו כקורבן ויעיפו מהמוסד היוקרתי על לא עוול בכפיו, תמים כשה. הוא הגיע לראש ההר והלך בזהירות אל קצה המצוק. בקצה, בין שמים לארץ הוא התבונן מטה וראה את הפתח העגול, כמו עין של סערה שנמשכת עד לאין סוף, תהום רבה. הוא הרגיש שהוא שומע את הרעב העולה מן המעמקים. הקמע בכיסו בער מרוב כאב. הוא נזכר באחיו בבית החולים, בכבשים המתות במאהל, הוא נזכר איך תמיד היה הכבשה השחורה במשפחה, או אולי מוטב לומר העז השחורה. הוא התבונן באצבעות ידיו המלאות בדם אל מול דמדומי השמש. הוא קשר את הכאפייה האדומה על שיח קטן שעמד בקצה ההר, ובהתפשטות הגשמיות, פרש כנף אל עבר התהום וכיפר בעדו ובעד ביתו.

תגובות פייסבוק

Share

Yehee — Political Poetic Journal