אמנות חזותית

לנגיף שהעסיק (ומעסיק?) את כולנו בתקופה האחרונה אין צורה הנראית לעין. הודות למדע אנו יכולים לקבל דימוי כזה או אחר של אותה צורת חיים חמקמקה – מה שפותח את הפתח לשלל דימויים ויזואליים הנעים על רצפים שונים: מצחיקים, מפחידים, מטרידים, מנחמים ועוד ועוד. הצד השווה שבהם: הכדוריות ודימויי-המחושים (בעיצובים שונים), על שלל גירסאותיהם. כמו כן הצבע: ירוק אחיד, או כמה וכמה שילובי צבע, בין גוף הנגיף לאותם מחושים-קצוות.

הויזואליה היא שפה, כידוע. עוד לפני המצאת הכתב – האדם תיקשר באמצעות ציורים: ‘ציורי המערות’ וכתב החרטומים, למשל. גם כיום אנחנו חוזרים לתקשר בסמלים – החל מתמרורים דהויים וכלה באימוג’ים קורצים רוויי צבע.

אינה דומה ויזואליה המציגה את מסריה לצד טקסט או אמצעים אחרים לצורך הבעת מסר, לזו המשחקת על הבמה כשחקן יחיד. אם במדיום האיור למשל האיור עצמו והטקסט המאוייר חולקים את תשומת הלב של הקהל, וכמו כן בקומיקס (לפחות אלו שמכילים טקסט), הרי שבקריקטורה ובאנימציה אפשר לומר שהוויזואליה שולטת באופן בלעדי. אפשר להתווכח האם אלו תוצאות ישירות או לא, אך עובדה היא שבמדיומים האחרונים הנ”ל נוצרות תדיר הגזמות ענפות, כמו כן משחק רב ומגוון, ומתיחה אנרגטית – באלמנטים ובמסרים כאחד.

בבואי לאצור את גיזרת הקומיקס, הקריקטורה והאנימציה בפרויקט הקורונה של ‘יהי’ (ותודה לאלחי סלומון עורך כתב העת על ההזדמנות – בבקשה אל תמחק את המשפט הזה 🙂 ) התמקדתי בפניו השונות של המשחק החזותי, שהוזכר לעיל. לא בחרתי בנושא תמאטי מסויים הנגזר מן הקורונה כתופעה חברתית כשאר האוצרים בגזרות האחרות בפרוייקט – אלא דווקא משחקים עם צורתו וצבעו של הנגיף, לפי טעמם ורצונם של היוצרים שהוזמנו ליטול חלק.

אני מקווה שהפרויקט יפתח לכולנו את העיניים, יצבע באור אחר – מחויך יותר – את התקופה הזו, וכן יגרום לזווית ראיה חדשה על המציאות, כי כמו שיש דברים שאפשר לומר רק בשפה מסוימת ולא עוברים בתרגום, יש דברים שאפשר לומר רק בעזרת ייצוג חזותי, כי, כאמור, הויזואליה היא שפה. אתם מוזמנים לפתוח את המילון, ולהתחיל לשנן ‘אוצר דימויים’.

איך יוצרים אמנות כשהמציאות מסרבת להיות עוגן מוכר – כשהנוף מהחלון נעשה רחוק ומוזר והזולת האהוב נעשה לאיום? איזו הזרה יכולה האמנות להציע למבט המשתאה מול מחזה אבסורד כלל עולמי, שמנוהל בקווי גרפים וסרטי סימון?
כשהתותחים רועמים – המוזות שותקות. אבל מה קורה כשהתותחים שותקים והמוזות משרטטות במהדורת החדשות בערב את קווי המתאר למציאות של מחר?
בתערוכה המקוונת שלפניכם הוזמנו אמני קהילת ‘פרדס’ – סטודנטים לאמנות ובוגרי התכנית – לדווח את פליאתם מהזמן המשונה הזה, מההווה המרצד של מגיפת הקורונה.
מהעבודות שנאספו עולה המאמץ להקדיש מבט משתהה לדימויים המתחלפים, למשמע מחדש את המציאות הנחווית ולאתר בתוך רגע ההווה גרעין טמון של סדר זמן ארכאי: למצוא בו את ההיזכרות, הגעגוע והתעופה.
כך, בציוריה של שקד סגל הופכים הרחוב היפואי הנטוש והחגיגיות הרצינית של אולפן החדשות להתרחשויות פנטסטיות, מופע זיקוקים מערוץ של תרבות זרה. גם בצילום של סיגלית פריד – ‘עסק ביש’ נוכחותו של הדיוקן המתפרץ מתוך כרזת פרסום ברחוב הנטוש כסבך יער פראי.
טקסי השגרה המוכרת נטענים ברבדי משמעות חדשים. בוידאו ‘שולחן שבת’ של רני בן-ארי נותר השולחן הערוך לאורחים – נטוש ונרקב. היעדר הקרבה האנושית מוחלף בנוכחותם המצטברת של זבובים ובתהליכים הטבעיים של ריקבון והתכלות.
הנוף הפתוח והמזמין של חוף הים ברישומה של חן אלישע, נחרץ ומסומן בידי החוק בסרט הסימון הקוטע את המרחב. על החלון אל הנוף בצילומו של אלקנה לוי מופיע נגיף הקורונה בייצוגו הגרפי כמעין קמיע-תכשיט מבשר רעות.
צמצום המרחב אל הנוכחות הגופנית מייחל לפריצתו ברישום הדחוס של חן אברישמי “ד’ אמות”- ההגדרה ההלכתית למינימום נוכחותו של גוף במרחב והיחסים החדשים בין אדם לחיה. גלית ירושלמי יוצרת דימויים ארכאיים לרגע ההווה, זיכרונות של העכשווי.
טקסיות הלקוחה מן הפרוצדורה הרפואית מעוררת בטליה פרי אסוציאציות לטקס עבודת הכהן הגדול ביום הכיפורים, והסטריליזציה הרפואית נחווית כטקס כפרה והיטהרות.