כללי

בֵּינוֹת לִכְבִישִׁים
מְאֻבְּקֵי דְּיוּנוֹת,
וְקֶצֶף יָם
נִשְׁכָּח,
צָפוּ וְעָלוּ
שָׁרְשֵׁי חָרוּב חַי-מֵת,
וּתְשׁוּבָתִי:
לָאֲדָמָה הַזּוֹ,
כִּי שָׁם בֵּיתִי

אב התש”פ

לאחר שאבא שלי נרצח ניטע חרוב לזכרו, בפתח מכון התורה והארץ, היכן שנרצח. בזמן העקירה מגוש קטיף עקר הצבא את החרוב, בלי שורשים. השורשים נשארו באדמה. בעיני זה סמלי מאוד.

רָאִיתִי אוֹתָן שָׁרוֹת ה’ שִׁמְעָה תְפִלָּתִי וְשַׁוְעָתִי אֵלֶיךָ תָבוֹא

וְלֹא יָדַעְתִּי אָנָה אָבוֹא

אֲנִי שֶׁלֹּא נֶעֱקַרְתִּי מִבַּיִת

וְחוֹלוֹת קְטוּפִים לֹא לִחֲכוּ כַּפּוֹתַי

אֲבָל נָשִׁים שָׁרוֹת שַׁוְעָתָן

שׁוֹלְחוֹת שָׁרְשֵׁיהֶן אֵלַי

וְהֵן הֵמֵסּוּ תְּפָרִים מִסִּילִיקוֹן

שֶׁטָּווּ עַכְבִישֵׁי הַזְּמַן סְבִיב לִבִּי

וְהֵן הָיוּ שַׁעַר דְּמָעוֹת, שַׁעַר שְׁכִינָה, שַׁעַר תַּחֲנוּנִים

לְכָל מָה שֶׁחָדַל מִלְּהִתְפַּלֵּל בִּי

הֵן קָרְאוּ לִי שֶׁאָבוֹא שׁוּב

אֶל אָבִי.

“לִוְיָתָן זֶה-יָצַרְתָּ לְשַׂחֶק-בּוֹ”
(תהלים קד)

לֹא עוֹד תִּשָּׁמַע צְפִירַת גַּעְגּוּעֶיךָ, יֶלֶד לִוְיָתָן
לֹא עוֹד.
מֵאֵיזוֹ תְּהוֹם עָשִׂיתָ עֲלִיָּה?
לֹא יָדַעְתָּ שֶׁבַּצַּד הָאָפֵל שֶׁל אֶרֶץ שְׁכוּרַת-שֶׁמֶשׁ זוֹ
רַב הַצַּלְמָוֶת?
לֹא שָׁמַעְתָּ כִּי כָּאן אֶרֶץ אוֹכֶלֶת יְלָדֶיהָ?
מֵרֹאשׁ הַכַּרְמֶל הָאִי-נִרְאֶה הָעוֹלֶה בְּעָשָׁן
רוֹאֶה אוֹתְךָ, יֶלֶד לִוְיָתָן
חוֹתֵר אֶל הַכָּחֹל הַכָּחֹל וְלֹא יָכוֹל. וּמַה
בִּקַּשְׁתָּ לְהָבִיא בִּסְנַפִּירֶיךָ? אוּלַי מְעַט שַׁלְוַת אוֹקְיָנוֹס
אוֹ פַנְטַזְיַת כָּל אָדָם לְהִבָּלַע כְּמוֹ פִּינוֹקְיוֹ אוֹ יוֹנָה
בָּרֶחֶם הַגְּדוֹלָה?
אוּלַי הֶמְיַת-אַלְפַּיִם-שְׁנוֹת עָשְׂתָה דַּרְכָּהּ בְּקוֹל צְפִירַת גַּעְגּוּעֶיךָ…
וְעַכְשָׁו אַתָּה יוֹדֵעַ, כְּמוֹ דָּוִד בִּתְהִלִּים, כֻּלָּנוּ כְּלֵי-מִשְׂחָק
בְּיַד הָאֱלֹהִים
וְאֵין לִי לֵב לָשׁוּב לִרְאוֹת אוֹתְךָ עוֹד מִטַּלְטֵל
בְּתוֹךְ גַּלֵּי-תִּקְוָה-קְטַנִּים
בְּמֵי הַקִּישׁוֹן הַמְכַלִּים.

ניסן תשס”ה

מתוך קונטרס השירים “הזמנה לבכי” (אבן חושן, 2005)

שַׁבָּת בּוֹכָה בַּגַּן אֲנִי זוֹכֵר

וְשׁוֹמֵר אֶת עֲטִיפַת הַשַּׁבָּת

יוֹרֶדֶת עַל הַיְּשִׁיבָה

מְהַלֶּכֶת בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ כְּשֶׁכֻּלָּם לְבָנִים

בּוֹאִי יָד מִילָה לַטְּפִי דְּבֵקִים וּפְגוּעִים

רָצִים לַחֲדַר הָאֹכֶל לִקְרַאת מַלְאָכִים

וְחַלָּה בּוֹאוּ גְּדוּדֵי מִלִּים תִּהְיוּ הוֹרִים

שַׁבָּת תִּהְיוּ שְׁבַטְבַּט בַּגִּנָּה הֵחָלְצוּ לִתְמֹךְ

בַּיּוֹשְׁבִים עַל כִּסֵּא מְלוּכָה חָרוּךְ דַּבְּרוּ אֲלֵיהֶם

בְּרֹךְ שֶׁלֹּא יָדְעוּ יַבִּיטוּ בְּעֵינַיִם קְרוּעוֹת

בְּעוֹד אֶצְבְּעוֹתֵיהֶם מְדַלְּגוֹת עֲלֵיכֶם

יְשׁוּבִים סְבִיב זִכָּרוֹן

שִׁמְעוֹן אֱיָל נְוֵה דְּקָלִים הַמָּוָאסִי חַאן יוּנֶס

גַּנֵּי טַל דְּיוּנוֹת חוֹלְפוֹת

עַל פְּנֵי חַדְרֵי לִמּוּד, אַשְׁקֻבִּיּוֹת, שִׂיחוֹת

דָּוִד מָה לַעֲשׂוֹת

עַכְשָׁו כְּשֶׁדְּיוּנוֹת שָׁרוֹת

למדתי בישיבת ימית בנווה דקלים בזמנים בהם הסתובבנו באופן חופשי בחאן יונס ונכנסנו לתפילות ראש חודש בבית הכנסת העתיק בעזה.

הי

מה נשמע

מה קורה

מָה כְּבָר עָשִׂיתִי?
אֲנִי שָׁנִים לֹא עָשִׂיתִי כְּלוּם.
אֲנִי רַק הִסְתַּכַּלְתִּי בַּחַלּוֹן (דליה רביקוביץ’, החלון)

*

בִּזְמַן כָּזֶה אַתָּה אָנוּס לְהָאֵט.
עַל הָרִצְפָּה. נָמוּךְ. מַקְשִׁיב אֶת
רַחַשׁ הַנְּמָלִים. הָפוּךְ
הוֹזֶה אֶת תְּזוּזַת הָעֲנָנִים.
אֲבָל הַבַּיִת לֹא נוֹסֵעַ
מָה שֶׁקּוֹרֶה קוֹרֶה
תָּמִיד גַּם בֵּין קִירוֹת.
וּמַחְשָׁבוֹת
עוֹבְרוֹת אוֹתְךָ
כְּמוֹ עַמּוּדֵי חַשְׁמַל
אֶחָד אֶחָד דּוֹלְקִים

אַחֲרֶיךָ הַצֵּל וְהָאוֹר

מִתְחַלְּפִים עַל הַמּוֹשָׁב

הָאֲחוֹרִי הָרֵיק.

בְּיוֹם הַזִּכָּרוֹן לִוִּיתִי אֶת סָבְתָא
אֶל אָחִיהָ בֶּן הָעֶשְׂרִים וְשָׁלוֹשׁ.
בָּעֲלִיּוֹת לִירוּשָׁלַיִם הָיָה חֹם אֵימִים,
אֲבָל לֹא כְּמוֹ כְּשֶׁנִּשְׂרָפִים בְּתוֹךְ טַנְק.
כְּשֶׁהִתְקָרַבְנוּ, מַכְשִׁיר הַנִּוּוּט הִתְרִיעַ:
“בְּהַר הֵרְצְל עֹמֶס כָּבֵד מְאוֹד”.

לזכרו של סידני בן סעיד ז״ל

אֵינִי עוֹמֵד בַּצְּפִירָה
הַצְּפִירָה עוֹמֶדֶת לִי
לֹא הִתְחַלְתִּי עִמָּהּ
הִיא הִתְחִילָה עִמִּי
אֵינִי מִתְאַבֵּד
(אֲבָל) הָעֲרָבִי הוֹרֵג אוֹתִי
אֵינִי קוֹבֵר עַצְמִי
הַמְּדִינָה קוֹבֶרֶת אוֹתִי.

שֶׁתַּעֲמֹד לָהּ
הִיא לֹא מַפְחִידָה אוֹתִי