השיח הימני בישראל מאשים את יריביו משמאל בהתנשאות וקשה שלא להבין מדוע. מחנה השמאל פעם אחר פעם מרים לו להנחתה ונראה שקשה לו מאוד להיאבק בתדמית הזאת. חומרי הגלם הזהותיים והתרבותיים של שני הצדדים לא באמת מאפשרים מסגרת פוליטית אחרת. זה לא רק עניין של עולם ערכים ואידיאולוגיה אלא גם ובעיקר של דימויים, היסטוריה פוליטית ושאלות מעמדיות. במובן זה שימוש נכון יותר יהיה מחנה המרכז-שמאל, שכן לא קווי המתאר האידיאולוגים הם הדבר הממשי אלא המרחב הזהותי. מי שיתבונן בתוצאות הבחירות האחרונות בפריפריה ובמרכז לא יוכל להתבלבל. התמיכה בגוש נתניהו מובהקת.

כבר לא מעט שנים שנעשים מאמצים (גם אם מזעריים) לחשב מסלול מחדש. לנסות לרכך את הדימוי הבעייתי שדבק באותו מחנה. ההפסדים הרבים במערכות הבחירות האחרונות מחייבים חשבון נפש. הסחורה הקיימת כבר הרבה מאוד זמן לא מוכרת ואין סיבה להניח שבאורח פלא היא תהפוך למבוקשת יותר. היטיב לתאר זאת יאיר גולן שבזמן מאבקו בזהבה גלאון על ראשות מרצ הוא טען שמרצ צריכה להשתחרר מהדימוי התל אביבי והסגור שלה. במילים אחרות – הגיע הזמן להיאבק בתדמית המתנשאת.

כוונותיו של יאיר גולן טובות ככל הנראה אך הניסיון להיאבק בתדמית הבעייתית לא יניב פירות. הבעיה האמיתית של השמאל איננה היותו מתנשא אלא דווקא העובדה שהוא לא באמת מתנשא. כדי להיאבק בצורה רצינית בתדמית הזאת השמאל צריך לעבור מאסתטיקה של התנשאות לאתיקה של התנשאות. מי שבאמת מתנשא איננו צריך להחצין זאת. אין לו שום סיבה לחפש אישור מבחוץ להיותו כזה. הוא מספיק בוגר כדי לוותר על ההתענגות האומללה שמספקים לו יחסי הכוח הברורים. הוא מבין בצורה עמוקה את יתרונו האיכותי ומבטא את עמדותיו הפוליטיות בצורה מתוחכמת ומעורפלת יותר.

כמה ימים לאחר הבחירות האחרונות נתקלתי בהתבטאות של אחד ממצביעי מרצ שטען כי לחלקים רחבים בחברה הישראלית אין את היכולת להבין חזון אידיאולוגי ומורכב כמו של מרצ. למקרא דבריו תהיתי לעצמי האם הוא מודע למתח הפוליטי העומד בבסיס טענתו. אם הם לא מסוגלים להכיל את אותו חזון מדוע בכלל לנסות להציע משהו כזה? קשה לי שלא להיזכר כאן  בר’ נחמן ובאתגרים הפוליטיים והרוחניים שעמם התמודד בזמנו. בשלב מסוים בחייו הוא מבין שכוחה של הדרשה הולך ומתמעט וצו השעה הוא לספר סיפורי מעשיות. לטענתו, הסיפור מצליח להגיע למקומות שהדרשה מתקשה להגיע אליהם. הצורה המיתית של הסיפור מסוגלת להיכנס לליבו של האדם מכניסות צדדיות ומאזורים פחות מוארים. במובן זה האתגר הפוליטי מתמקם במרחבי התרגום. ביכולת לרווח את השפה ולזהות בה אפשרויות תקשורתיות מגוונות יותר.

נחזור לשאלת ההתנשאות. כדי שזאת תתאפשר נדרשות בראש ובראשונה מובחנות ונבדלות מחנאית. סימוני הגבול השונים הם אלה שמכוננים את היחסים הפוליטיים ככאלה. דומני כי הדרך היחידה שבה יוכל אותו מחנה לחדש את כוחו היא דווקא ביכולתו לטשטש את הגבולות הברורים. שימור הגבולות הקיימים הוא אינטרס של הצד הגדול והחזק יותר. הוא תמיד יכוון ללוחמה ישירה. במסגרת פוליטיקת המסמנים שלנו אין באמת פנאי לעצור ולשאול מהו התוכן הממלא את אותם מסמנים. התוצאה היא שיח חירשים. במובן זה מחנה המרכז-שמאל ימשיך להפסיד ככל הנראה אם לא יבין שתנאי מזג האוויר הפוליטיים אינם עומדים לטובתו. התאורטיקן הצרפתי מישל דה סרטו היה מציע לעבור מאסטרטגיה לטקטיקה. לצאת מהמרחב המובהק והמסודר של האסטרטגי לכיוון האין-מקום של הטקטי. לא להיאבק בחוקי המשחק שמציע הצד השני אלא דווקא לקבל אותם ולנסות לפעול בתוכם ומתוכם. לזהות רגעים חמקמקים בזמן ולייצר רווחים קצרים. לאורך הזמן, עם עבודה חכמה ויסודית, יהיה אפשר אולי לחזור ולהתמקם במרחבים ברורים ומובחנים.

דגש חשוב מאוד הוא שהמעבר מהתנשאות אסתטית לאתית איננו אפשרות פוליטית של השמאל בלבד. העובדה כי במצב העניינים הנוכחי הוא רלוונטי יותר לצד השמאלי במפה לא צריכה להטעות אותנו. היא לא שייכת למחנה מסוים אלא ביטוי לאפשרות אחרת של הוויה פוליטית. לשרטוט מחודש של השיח הפוליטי ובעיקר של היכולת לשכנע. הבעיה העמוקה בהתנשאות האסתטית איננה עצם ההתנשאות אלא העובדה שהיא מופיעה בגלוי. התנשאות אתית לעומת זאת מתפקדת תחת ההגיון של “מה שלא יודע אינו פוגע”. לא רק משום שיש כאן ממד של הסתרה אלא מפני שיש בינינו חוזה דמוקרטי לא כתוב המכונן את הסובייקטיביות הפוליטית שלנו כמרחב של הכרעה אוטונומית. לא התהליך הנפשי-פוליטי הוא העיקר אלא רגע ההכרעה.

המעבר לשדה האתי איננו מתבטא רק בטשטוש הגבולות אל מול האחר הפוליטי. מוקד נוסף ולא פחות חשוב הוא הסובייקט עצמו. מעבר לטשטוש הגבולות הוא מסוגל גם לשחרר תקיעויות עצמיות. הבעיה הראשיתית עם הממד האסתטי של ההתנשאות נסבה בעיקר על בעיית הביטחון העצמי. לעיתים ההתענגות נושאת בחובה את הקיבעון. היא משמרת את המתענג בתוך גבולותיו הצרים של ההווה. ההשהיה של ההתענגות עשויה להאיר אופקים אחרים. במובן זה פוליטיקה במיטבה איננה רק היכולת לבלבל את האחר אלא בראש ובראשונה את המבלבל עצמו. לגרום לו להאמין בעצמו באמת. בתחבולות תעשה לך פוליטיקה. לאחרים ובעיקר לך.

לכל אדם יש סיפור. לכל עם יש סיפור. לכל משפחה, מגזר ועדה יש סיפור. גם לדתיים – לאומיים יש סיפור, ואני, אני פשוט לא חלק ממנו.
אחת לחודש או חודשיים זה עולה לי, כשמתייגים אותי באיזה דיון או שולחים לי פוסט כלשהו שקשור לגירוש. לא שואלים אותי לפני, פשוט מניחים שיש לי משהו להגיד בנושא, אחרי הכל, אני בן לציונות הדתית.
בכל פעם כזאת מחדש אני מוצא את עצמי מתנצל שאין לי מה לתרום לדיון. “הייתי אז בן שמונה”, אני אומר או כותב במבט נבוך, “וגם גרתי בנהריה, אז…”.
אז.
אין לדור שלי אתוס מכונן. בצל כל הדיונים על כן מגזר או לא מגזר, על מפלגה מגזרית האמנם ועל סוג התיון המועדף בשבתות אולפנה, העיקר קצת נשכח. המגזר הזה, שאתם אוהבים לדבר עליו, מבוסס על ברית דמים. ואני, בברית דמים הזאת, לא הייתי.
לא עליתי לסבסטיה. לא גורשתי מימית. לא הפגנתי נגד אוסלו. לא למדתי במרכז בפיצול. לא שרתי על הגג בנווה דקלים ובכללי פשוט לא. לא עשיתי שום דבר “דתי-לאומי”. לא נכנסתי בברית דמים.
בקבוצת וואטסאפ שאני חבר בה רצו לפני כמה חודשים לשנות את השם, וביקשו מכל המשתתפים להציע שמות, כשהמטרה הייתה שהשם החדש יהיה קשור לצעירים ולמגזר. בחצי חיוך הצעתי את השם “גם אני לא זוכר איפה הייתי כשרבין נרצח”, אבל השם הזה נפל מהר מאוד.
למה? מסיבה פשוטה – רוב חברי הקבוצה זכרו היטב היכן הם היו כשרבין נרצח. גם כן צעירים…
לרוב חברי הקבוצה היה אתוס משותף, אתוס שאני לא חלק ממנו. שאני לעולם לא אהיה.
החוויות שציינתי, אולי למעט סבסטיה, הן שליליות, כואבות, לא סתם הגדרתי את הקשר הזה, את הסולידריות המגזרית הזאת, כברית דמים. הרבה מדם ליבו של המגזר נשפך שם, מדמעותיו, מתפילותיו. ההורים שלי, הדודים שלי, סבא וסבתא שלי, כולם חצבו שם את החלקים העמוקים ביותר בזהות שלהם, בזהות הקולקטיבית שלהם, אבל אני לא. וגם כל הדור שלי לא.
נכון, גדלתי בבית דתי לאומי. ונכון, למדתי בישיבה תיכונית וישיבת הסדר. אבל זה לא מספיק. לא מתקרב להיות מספיק. יש מין אחווה טבעית של מוכי גורל, של אנשים שגורלם לא שפר עליהם, והמגזר הדתי לאומי הוא מוכה גורל. המגזר הדתי לאומי הוא מוכה פוסט טראומה.
אנשים שגורשו מבתיהם, שראו את אמא שלהם נשלפת מפתח ביתה בזרועות שני חיילים כשהיא בוכה וצועקת, ראו בתי כנסת חרבים ונשרפים, קברים נפתחים וגופות מפונות הם אנשים עם צריבה בלב, עם צלקת בל תמחה.
וזה ממש לא רק מי שהיה שם. זה כל מי שבאו לעזור, שיצאו להפגין, שהכירו מפונים, שאירחו מפונים. שבכו. שכאבו. שבאו בברית דמים. זה כל המגזר שלנו. כל מה שהיה המגזר שלנו.
כי כרגע, כבר לא ברור מה או מי הכותרת הזאת מכילה.
“תדע לך שגם אנחנו חשבנו ככה בזמנו”, אמרה לי בחיוך עייף משוררת בשנות השלושים לחייה שאני מעריך, “אבל אז הגיע הגירוש”. “ומה עם חטיפת שלושת הנערים?”, הקשה עליי חבר מהישיבה, “או גירוש עמונה?”.
אולי אני טועה באמת, אולי זה רק עניין של זמן עד האירוע הגדול הבא, אולי אחד האירועים שחלפו לידי היה אירוע מכונן עבור רוב בני ובנות המגזר. אולי.
ואולי, רק אולי, ככה נראית שגרה, ככה נראים חיים. אולי מירוץ החיים המטורף הזה מאירוע לאירוע תוך צבירת אתוסים מכוננים וסרטים כתומים זה היוצא דופן, והחיים הפשוטים, השקטים, הם פשוט לא מגזריים? אולי “איש לאוהליו ישראל” הוא פשוט השלב הטבעי שמגיע אחרי “ותשקוט הארץ ארבעים שנה”.
ברית זה דבר מעולה, אבל האם אנחנו מוכנים לשלם את מחיר הדמים הנדרש? האם אנחנו רוצים בכך? המדינה כולה מתאחדת בימי מלחמה, ובכל זאת אנחנו מתפללים ומייחלים לשלום.
אז כן, אני רוצה ברית, אבל אני מקווה ומייחל שזמנה של ברית הדמים עבר מן העולם, שבימיי לא יוקז דמו של המגזר, שיותר לא תראה הקשת בענן. איך הברית הזו תראה ועל מה היא תתבסס? בכנות, אני לא יודע. עדיין לא יודע. אבל המשימה שלי, ושל הדור שלי, היא למצוא ולכונן את הברית הזו.
ברית שאולי תתחיל מהמגזר, אבל תתפשט ותתרחב ותכיל בתוכה את כל החברה הישראלית. ברית שתיבנה על בסיס חיים, ולא על בסיס פצע פתוח. הלוואי.
“ובאו כולם בברית יחד” כאיש אחד בלב אחד, ואחרי זה, ורק אחרי כן, “נעשה ונשמע אמרו כאחד”.