אחרית הימים

אחרית הימים – משכיל

מיכל אבריאל

 

1 הַטַּיָּסִים כְּבָר אֵינָם עָפִים גָּבוֹהַּ מֵעַל חַיָּלֵי הַשָּׂדֶה.
2 הַבְּכִירִים הַנִּכְשָׁלִים יוֹצְאִים, חַדִּים וְנֶאֱמָנִים קָמִים לַהַנְהָגָה.
3 נַהַג הַמּוֹנִית אֵינוֹ רוֹאֶה רָחוֹק יוֹתֵר מֵהַקָּדְקוֹדִים.
4 הָעָם שֶׁל הַשּׁוֹפֵט הַזָּקֵן אוֹמֵר דַּי, לֹא עוֹד.
5 כְּבָר אֵין רוֹדְפִים בַּגְּבָעוֹת נְעָרוֹת וּנְעָרִים שָׁעָה שֶׁהָאוֹיֵב מְשַׂגְשֵׂג בְּשֶׁקֶט. 
6 אַנְשֵׁי הַמּוֹדִיעִין אֵינָם עִוְּרִים לַקּוֹלוֹת שֶׁשּׁוֹמֵעַ הֵיטֵב הָאִישׁ בָּרְחוֹב.
7 לֹא מַשְׁתִּיקִים אֶת הָאִישׁ עִם הַמִּבְטָא הַמַּצְחִיק, שֶׁמֵּבִין הֵיטֵב אֶת שְׂפַת הַמָּקוֹם.
8 נִכְלָם שַׁחַץ הַפְּרוֹגֵרְס כְּשֶׁהַסְּטוּדֵנְט חוֹבֵשׁ הַכִּפָּה מִסְתַּעֵר קָדִימָה. 
9 צְעִירִים כּוֹאֲבִים לוֹמְדִים לָקוּם בִּתְעוּזָה מִשְּׁגִיאוֹת הַדּוֹרוֹת הַקּוֹדְמִים.
10  בַּשָּׂדוֹת כֻּלָּם רוֹכְנִים אֶל הָאֲדָמָה עִם הַחַקְלָאִים.
11  קוֹנִים אֹכֶל וּבְגָדִים וְנֶשֶׁק, כֻּלָּנוּ זֶה בִּשְׁבִיל זֶה.
12  גִּבּוֹרֵי הַמָּסַכִּים יוֹדְעִים אֶת מְקוֹמָם בֵּין הַשּׁוֹמְרִים עַל הַגְּבוּלוֹת. 
13  הַקָּם לְהָרְגְךָ הַשְׁכֵּם, עִם שַׁחַר, חָדַל לְהַכְשִׁיר מְבַקְּשֵׁי מָוֶת.
14  בַּמַּרְאָה שֶׁבַּיְּצִיאָה מֵהַבַּיִת מִתְבּוֹנְנִים לְפֶתַע גַּם מַאֲשִׁימֵי הָאַחֵר.
15  הַזֶּהוּת כְּבוֹדָהּ יָקָר, אִישׁ אֵינוֹ מֵבִין עַכְשָׁו מַדּוּעַ לְזַלְזֵל בָּהּ.
16  הַמְּצִיאוּת אֵינָהּ מוּמֶרֶת עוֹד בִּשְׁקָרִים שֶׁמִּתְמַכְּרִים לְדִבּוּרִים אֲחִידִים

 עַל שָׁלוֹם. 

17  הַשִּׂנְאָה הָעַצְמִית מִתְמַסֶּרֶת לְהִתְגַּבְּרוּת, מוֹצֵאת אֶת אַהֲבָתָהּ בַּשָּׁרָשִׁים. 
18  הַזְּמַן רוֹדֵף בְּמַעַגְלֵי הוֹדָיַת הַטּוֹב, בֹּקֶר אוֹר יִהְיֶה לְלַיְלָה שָׁקֵט. 
19  הַיַּחַד הוּא אַחְדוּת נִגּוּדִים, לֹא יִמּוֹט לָנֶצַח.
שירה

אח-דות

גולן שחר

 

אֵל הַמִּלְחָמָה אוֹתִי אָנַס! כָּךְ הִצְדִּיקָה סִילְבִיָּה הַכֹּהֶנֶת

אֶת הֶרְיוֹנָהּ לְמַארְס. תְּאוֹמִים – רֵמוּס וְרוֹמוּלוּס – נוֹלְדוּ.

הַמֶּלֶךְ אֵמִילְיוּס כָּעַס. צִוָּה לְהַשְׁלִיךְ אֶת הַשְּׁנַיִם

לַנָּהָר הַסּוֹעֵר לְמִרְמָס. וּבָאֵבוּס, בְּקִרְבַת מָקוֹם, הֵם

נוֹתְרוּ לְבַדָּם כִּפְרָס לַמַּיִם הַשּׁוֹצְפִים לְהָרַע. לְמַזָּלָם

הֶחֱלִיטָה הַשֵּׁם אוֹ-אָז לִשְׁלֹחַ לְשָׁם זְאֵבָה צְמֵאָה,

וּבְעוֹד הֵם בּוֹכִים חָמָס, אִתְּרָה אוֹתָם הַזְּאֵבָה.

רֹךְ לְלֵב הַחַיָּה נִכְנַס, וּבִמְקוֹם לִטְרֹף כַּמִּתְבַּקֵּשׁ,

לִקְּקָה אֶת פְּנֵיהֶם לִכְדֵי הָס. נִרְגְּעוּ הַתְּאוֹמִים וְנִרְדְּמוּ עַד

שֶׁנִּגְלוּ לְרוֹעֶה מְחֻסְפָּס. הֱבִיאָם לְבֵיתוֹ, וְאִשְׁתּוֹ,

לוֹפָּה, גִּדְּלָה אוֹתָם בְּחֹם. בִּדְבֵקוּת. בְּאֵין-נִמְאָס.

 

 

חָיוּ הַתְּאוֹמִים בַּיַּעַר, הָפְכוּ חֲזָקִים לִבְלִי חַת.

בְּלִבָּם לֹא שָׁכַן צַעַר. רַק אַחְוָה, מְשׁוּבָה

וּמִשְׂחָק. אֲבָל נַעַר שֶׁגֻּדַּל עַל יְדֵי זְאֵבִים

לֹא יִבְחַל בְּתַעַר וּמְהוּמָה. לָכֵן, כְּשֶׁרָבוּ זֶה עִם זֶה,

רָבוּ בְּעָצְמָה.

 

 

דָּבָר הוֹבִיל לְדָבָר. צֶמֶד אֵימְתָנִי הֻתַּךְ.

כְּשֶׁלָּמְדוּ עַל הֶעָבָר, חִפְּשׂוּ אֶת הַמֶּלֶךְ אֵמִילְיוּס,

וּמָצְאוּ. צַוָּארוֹ נִשְׁבַּר. סָבָם, נוּמִיטוֹר, הֶחְלִיפוֹ בַּשִּׁלְטוֹן.

בָּא-בַּיָּמִים הָיָה כְּבָר. הַתְּאוֹמִים חִפְּשׂוּ עוֹד אֶתְגָּר

וְהֶחְלִיטוּ לְהָקִים פַּרְוָר עֲנָק וְנוֹצֵץ. אֲבָל

אָז, כָּל אֶחָד מֵהַשְּׁנַיִם סָבַר שֶׁהוּא הָרָאוּי לִמְשֹׁל

וְכָל הַזַּעַם שֶׁנִּצְבַּר חָזַר אֲלֵיהֶם, מְסֻנְוָר.

 

 

וְכָךְ, כְּדֵי לְהַחְלִיט, הִתְכַּנְּסוּ הָאַחִים בְּקָרַחַת יַעַר

שְׁכוּחַת אֵל וְתַכְלִית, בְּיוֹם חֹם מַקְפִּיא דָּם,

גֶּבֶר-גֶּבֶר אֶת עֹצֶם שְׁרִירָיו מַבְלִיט בּוֹאֲכָה דּוּ-קְרָב

וּסְבִיבָם מִנְיַן עִלִּית חַיּוֹת הַיַּעַר וְשׁוֹכְנָיו

צוֹפִים בִּבְעָתָה אֲצִילִית. בּוּם! סְנוֹקֶרֶת לַסַּנְטֵר הָאֶחָד.

טְרָאח, בְּעִיטַת הַטְעָיָה נַכְלוּלִית וְנוֹסֶפֶת לָרֹאשׁ.

לֹא מְוַתְּרִים! סַכִּין אַפְלוּלִית קוֹפֶצֶת וְאָז דְּקִירָה

וּקְרִיאָה מַבְלִיחָה כְּפָלִיט: “אַתָּה הוֹלֵךְ לָמוּת!”

אֶבֶן-עֲנָק, מוֹנוֹלִית, מוּטַחַת בְּרֹאשׁ מִתְמוֹטֵט.

זְאֵבָה מַשְׁמִיעָה צְעָקָה עַל-קוֹלִית: “דַּייייי!!”.

וְאַחַד הָאַחִים בְּמַבָּט אֱוִילִי מְסַנֵּן

“הֲשׁוֹמֵר אָחִי אָנֹכִי?”

וְהָאָח הָאַחֵר – תְּלוּלִית.

 

 

*

 

 

תָּהִיתִי כֵּיצַד מַגִּיעִים לְרוֹמָא.

רַבּוֹת, כָּךְ אָמְרוּ, הַדְּרָכִים.

אֲבָל אַף דֶּרֶךְ אֵינֶנָּה עוֹבֶרֶת

בְּשִׂנְאַת אַחִים.

 

 

 

 

 

 

דברים שאחרי השיר:

 

 

את כולם. עכ-שיו!

 

 

“פיינשטיין היה ממוצא אירופאי, איך קוראים לזה, אשכנזי; משה ברזני היה ספרדי מעיראק. בלילה לאחר שנידונו למוות, והיו צריכים בבוקר-בבוקר להוריד אותם מן התלייה, והרב היה איש זקן, הוא אמר שיבוא להוריד אותם, ולא רצו לפגוע ברב, הם לקחו לליבותיהם רימון יד, לחצו. אשכנזים? עיראקים? יהודים! אחים! לוחמים!
(מנחם בגין בנאום בחירות ב-1981, לאחר “נאום הצ’חצ’חים” של דודו טופז)

 

 

 

לפני שבועיים, בפעם הראשונה לאחר שלושים שנה של עבודה קלינית, התאבד מטופל שלי. אמנם הכנתי את עצמי במשך כל השנים, אבל בסופו של דבר חטא הגאווה הצליח בכל זאת להתגנב לליבי: לי זה כבר לא יקרה. כפי שנהגה לומר אימי ז”ל: האדם מתכנן ואלוהים צוחק. ביידיש זה נשמע בפיה אפילו טוב יותר. בחז”לית (ויקרא רבה לה) זו בכלל חגיגה.

 

אימי העניקה לי – לצד המחויבות למלחמה בדיכאון ובאובדנות – גם את ההכרה בגדולתו של מנחם בגין. “לב יהודי טוב היה לו”, נהגה לומר בשעה שהיתה מספרת לנו – לי, לאחי הגדול ולאחותי הקטנה – על ימיה בתנועת בית”ר: כיצד התלוותה לבגין בנאומיו בעצרות השונות, ואודות ביקוריו בסניף בראשון לציון. היינו מתפקעים מצחוק כשנהגה לחקות את בגין כפי שדיבר כשהיו מארחים אותו בבית קפה מוכר בעיר. כאשר היו מזמינים את החשבון היה בגין שולף את ארנקו לקול מחאת הנוכחים שדרשו לשלם. “מה פתאוםםםם???”, נהגה אימי לחקות את דיבורו המזדמזם-משתהה של ראש בית”ר ואת קולו הצרוד. “אננננייי משלם!”.  הנה כי כן, “לב יהודי טוב”. לא חוכמתו, הכריזמה שלו, או תעלוליו הפוליטיים המתוחכמים עמדו לנגד עיניה, אלא מידותיו. “דרך ארץ קדמה לתורה!”, נהגה להצליף בי בעת שרצתי כה וכה, מתעלם בחופשיות מהעולם ומהנוכחים בו ושוגה בדמיונות פרועים.

 

לכן הייתה אימי נוהגת בכבוד ובאדיבות כלפי כל אדם. כולל אלה שלא חיבבה, לשון המעטה. והיו, ברוך השם, לא מעט כאלה. כי אימי, לצד נועם הליכותיה, מעולם לא שכחה עוול. איך הייתה מאריכה בסיפוריה על הסזון, אלטלנה ו”הפנקס האדום”. היתה מלינה בזעם שעות על ‘המערך’. לכן הופתעתי כשצפיתי בה מְשׂיחה בנועם, גם בנושאים פוליטיים, עם חלק מחבריה, שהזדהו בבירור עם המפלגה ההיא. זה הטריד אותי, שכן כבר הספקתי להזדהות עם תחושת העוול שביטאה, והתנהגותה הנעימה נחוותה אצלי כצבועה. אבל כשעימתּי אותה עם הסתירה הזאת, היא השיבה: “כולנו יהודים. יש לנו, ברוך השם, כל כך הרבה שונאים שרוצים לטבוח בנו. המערך לא בסדר, אבל  הם האחים שלי, לא האויבים שלי. אני מתעקשת לאהוב אותם גם כשאני בטוחה שהם לא בסדר”.

 

פניה של אימי התכרכמו כשהכרזתי בפניה – הייתי רק בן 14 – שאני “עובר למערך”. כיד הדמיון הטובה עליי, הגברתי את עוצמת הפרובוקציה: “אתם אוסף היסטריים, צועקים ‘בגין, בגין’ כמו איזו כת!”. אבל הפרובוקציה נכשלה. אימי ענתה בנועם האופייני: “אני חושבת שאתה טועה, ומאמינה שאתה תיווכח בכך. אבל זכותך לְדעתך. ובסופו של דבר כולנו יהודים”. מתוך תדהמה מהולה בהערצה, החלטתי בו-ברגע שאהיה נעים כמוה. נכשלתי, כמובן. קוללתי וגם התברכתי באותו מזג המאפשר להבין ואף לנווט סערות נפש, אבל לא תמיד להחזיק את ההדר. מאידך, את ה”כולנו יהודים” אימצתי אל ליבי. לא רק במשמעותו הדתית-לאומית אלא גם בזו האוניברסלית: לחפש את הטוב בכל אדם.

 

אני די בטוח שמה שבסופו של דבר הרג את המטופל שלי הוא אובדן האמון בטוב. המפולת האחרונה התרחשה לאחר שנים רבות של טיפול, שבמהלכו כבר צלחנו מפולות דומות. אבל לפני כמה חודשים התרחשה תפנית בעלילה. משהו בחייו של המטופל שכנע אותו לזנוח את האמון המועט שנותר לו בטוב האנושי. מדובר באובדן קטלני; אמונה בטובו של הזולת מאפשרת חמלה עצמית. וכפי שהתבטאתי פעם, התמוטטות החלק החומל בנפש היא המתמטיקה של הקטסטרופה.

 

בשבעה באוקטובר, עת הפתיע אותנו הרוע המוחלט, החלק החומל בנפשנו דווקא סירב להתמוטט. להיפך, הוא התקומם, לבוש במדי כל חלקי העם. הנה כי כן,  “צוות קלמנזון” מעתניאל, בהובלתו של אלחנן ועימו אחיו מנחם ואחיינם איתיאל, זינק אל קיבוץ בארי, נלחם בטורפים, והציל כמאה מתושבי הקיבוץ. המחיר? איום. אלחנן נורה ונהרג. הארץ כולה הוכתה בתדהמה כשנודע המפגש הזה בין לוחמי עתניאל למותקפי בארי. הרי המפגש התרחש לאחר עשרה חודשים של פילוג חברתי-פוליטי שכמותו לא ידענו. בדברים שנשא מנחם קלמנזון בטקס פרס ישראל, הוא התייחס לתמיהה שביטאו רבים לגבי היחלצותם של העתניאלים להצלת חברי בארי. “את אחיי אנוכי מבקש!”, הכריז מעל לפודיום, גוער-למחצה בעם כולו על עצם שאילת השאלה. ומנגד, בשבעה באוקטובר צפינו בהתייצבותה של תנועת המחאה כולה בחזית האזרחית של המלחמה. חברי המחאה הרבים, ואני ביניהם, הסתערו על כל בור אזרחי פעור בנחישות לסתום אותו. ולדאבון לב היו בורות רבים כאלה. באותם זמנים, דומה היה שאין “כובש”, “מוכֵר”, “דיקטטור”, “0מאלן” או “ימנון”. קדושה השתררה בארץ: אחים. יהודים ולא-יהודים. לוחמים. כל אחד בדרכו, בנשקו, ולפי יכולותיו.

 

והנה, פסה הקדושה. חזרנו לנגוס איש בכבֵדו של רעהו. השטן שפקד אותנו בעשרת החודשים שקדמו לאסון חזר לבקר. לא זכור לי שמישהו הזמין אותו, אבל בניגוד לאימי, הוא איננו מקפיד בהליכות ונימוסים. להיפך, הוא משגשג בשדות מרעה דליקים. בדיוק כפי שתיאר המשורר האנגלי ג’ון מילטון ב”גן העדן האבוד”. השטן – מובס באחת מהתגוששויותיו עם האל – מחליט לפגוע באויבו המיתולוגי בבטן הרכה: אהבתו לאדם. הוא מסתנן לגן העדן בדמות נחש, ומדיח את חוה להפר את האיסור האלוקי ולאכול מעץ הדעת. לאחר שחוה עושה זאת, היא משתפת את אדם בחטאה ומעמידה אותו בפני דילמה נוראה: לבחור בין אהבתו לחוה לאהבתו לאל. אדם בוחר בחוה, מפר גם הוא את האיסור, ובכך לא מותיר לאל ברירה אלא לגרש את שניהם מגן עדן.

 

כך שולל השטן מהאל את הטוב שהאל יצר בעצמו.

בעצמנו יצרנו את הטוב המשותף הזה שנקרא מדינת ישראל. בלקוניות הולמת (תרתי משמע) כותב המשורר צור ארליך:

שני ימי זיכרון סמוכים כל שנה / לטובת החישוב הכללי / כמה עולה לנו עם מדינה / וכמה עולה לנו בלי.

והנה, במו ידינו, ובחדוות הרס בלתי מוסברת, אנחנו מתנכלים לטוב המשותף הזה. כל צד משוכנע שהצדק איתו, ולכן (כמעט) כל האמצעים כשרים כדי להביס את הצד האחר. בשם הצדק הקדוש לכאו-רע הזה אנחנו מחמשים את אויבינו הרצחניים, כמו גם את מעגל הרשע האנטישמי חובק העולם. ואני תוהה: אם “היהודי” מהווה מושא ארכיטיפי של שנאה גלובלית, מדוע שלפחות היהודים לא יבחרו לאהוב אותו?

 

לאהוב זה להיות-עִם. להתעקש להחזיק קשר. להכיר בקיום האחר גם כאשר הוא מעורר בנו רגשות קשים כגון אימה, סלידה וזעם. ובמצב הנוכחי, לנוכח הרוע הרוחף מעל, להיות-עִם זה עניין של חיים ומוות. שומה עלינו לאהוב את כולנו. עכ-שיו. אנחנו צריכים את הסקרנות הניסיונית ותאוות העונג של החלק הליברלי (רובו חילוני), גם כאשר הוא נחווה בעיני חלק מאיתנו כהדוניסטי ורופס. אנחנו זקוקים ללהט הלאומי-משיחי של השמרנות הסרוגה-ברובה, גם כאשר היא מאיימת לכאורה על האינדיבידואליות שלנו. דרושה לנו אפילו הפנאטיות תאבת התורה של אחינו ואחיותינו מהיהדות החרדית, גם אם שכלנו אינו מצליח להשיג את סירובם לשאת בנטל. חילוקי הדעות לא יברחו. הם ייפתרו במקום הנכון למדינה דמוקרטית: בזירה הפוליטית. אבל עד אז, עלינו להגן על הטוב שבכל אחד מהציבורים האלה, כמו גם בציבורים הישראלים האחרים.

לתקוף את הטוב זה להתאבד. “להתאבד” על הטוב זה להתאחד.

 

 

 

י״ג בכסלו ה׳תשפ״ג (7 בדצמבר 2022)

אם השמאל באמת היה מתנשא

מתנאל בוזגלו

השיח הימני בישראל מאשים את יריביו משמאל בהתנשאות וקשה שלא להבין מדוע. מחנה השמאל פעם אחר פעם מרים לו להנחתה ונראה שקשה לו מאוד להיאבק בתדמית הזאת. חומרי הגלם הזהותיים והתרבותיים של שני הצדדים לא באמת מאפשרים מסגרת פוליטית אחרת. זה לא רק עניין של עולם ערכים ואידיאולוגיה אלא גם ובעיקר של דימויים, היסטוריה פוליטית ושאלות מעמדיות. במובן זה שימוש נכון יותר יהיה מחנה המרכז-שמאל, שכן לא קווי המתאר האידיאולוגים הם הדבר הממשי אלא המרחב הזהותי. מי שיתבונן בתוצאות הבחירות האחרונות בפריפריה ובמרכז לא יוכל להתבלבל. התמיכה בגוש נתניהו מובהקת.

כבר לא מעט שנים שנעשים מאמצים (גם אם מזעריים) לחשב מסלול מחדש. לנסות לרכך את הדימוי הבעייתי שדבק באותו מחנה. ההפסדים הרבים במערכות הבחירות האחרונות מחייבים חשבון נפש. הסחורה הקיימת כבר הרבה מאוד זמן לא מוכרת ואין סיבה להניח שבאורח פלא היא תהפוך למבוקשת יותר. היטיב לתאר זאת יאיר גולן שבזמן מאבקו בזהבה גלאון על ראשות מרצ הוא טען שמרצ צריכה להשתחרר מהדימוי התל אביבי והסגור שלה. במילים אחרות – הגיע הזמן להיאבק בתדמית המתנשאת.

כוונותיו של יאיר גולן טובות ככל הנראה אך הניסיון להיאבק בתדמית הבעייתית לא יניב פירות. הבעיה האמיתית של השמאל איננה היותו מתנשא אלא דווקא העובדה שהוא לא באמת מתנשא. כדי להיאבק בצורה רצינית בתדמית הזאת השמאל צריך לעבור מאסתטיקה של התנשאות לאתיקה של התנשאות. מי שבאמת מתנשא איננו צריך להחצין זאת. אין לו שום סיבה לחפש אישור מבחוץ להיותו כזה. הוא מספיק בוגר כדי לוותר על ההתענגות האומללה שמספקים לו יחסי הכוח הברורים. הוא מבין בצורה עמוקה את יתרונו האיכותי ומבטא את עמדותיו הפוליטיות בצורה מתוחכמת ומעורפלת יותר.

כמה ימים לאחר הבחירות האחרונות נתקלתי בהתבטאות של אחד ממצביעי מרצ שטען כי לחלקים רחבים בחברה הישראלית אין את היכולת להבין חזון אידיאולוגי ומורכב כמו של מרצ. למקרא דבריו תהיתי לעצמי האם הוא מודע למתח הפוליטי העומד בבסיס טענתו. אם הם לא מסוגלים להכיל את אותו חזון מדוע בכלל לנסות להציע משהו כזה? קשה לי שלא להיזכר כאן  בר’ נחמן ובאתגרים הפוליטיים והרוחניים שעמם התמודד בזמנו. בשלב מסוים בחייו הוא מבין שכוחה של הדרשה הולך ומתמעט וצו השעה הוא לספר סיפורי מעשיות. לטענתו, הסיפור מצליח להגיע למקומות שהדרשה מתקשה להגיע אליהם. הצורה המיתית של הסיפור מסוגלת להיכנס לליבו של האדם מכניסות צדדיות ומאזורים פחות מוארים. במובן זה האתגר הפוליטי מתמקם במרחבי התרגום. ביכולת לרווח את השפה ולזהות בה אפשרויות תקשורתיות מגוונות יותר.

נחזור לשאלת ההתנשאות. כדי שזאת תתאפשר נדרשות בראש ובראשונה מובחנות ונבדלות מחנאית. סימוני הגבול השונים הם אלה שמכוננים את היחסים הפוליטיים ככאלה. דומני כי הדרך היחידה שבה יוכל אותו מחנה לחדש את כוחו היא דווקא ביכולתו לטשטש את הגבולות הברורים. שימור הגבולות הקיימים הוא אינטרס של הצד הגדול והחזק יותר. הוא תמיד יכוון ללוחמה ישירה. במסגרת פוליטיקת המסמנים שלנו אין באמת פנאי לעצור ולשאול מהו התוכן הממלא את אותם מסמנים. התוצאה היא שיח חירשים. במובן זה מחנה המרכז-שמאל ימשיך להפסיד ככל הנראה אם לא יבין שתנאי מזג האוויר הפוליטיים אינם עומדים לטובתו. התאורטיקן הצרפתי מישל דה סרטו היה מציע לעבור מאסטרטגיה לטקטיקה. לצאת מהמרחב המובהק והמסודר של האסטרטגי לכיוון האין-מקום של הטקטי. לא להיאבק בחוקי המשחק שמציע הצד השני אלא דווקא לקבל אותם ולנסות לפעול בתוכם ומתוכם. לזהות רגעים חמקמקים בזמן ולייצר רווחים קצרים. לאורך הזמן, עם עבודה חכמה ויסודית, יהיה אפשר אולי לחזור ולהתמקם במרחבים ברורים ומובחנים.

דגש חשוב מאוד הוא שהמעבר מהתנשאות אסתטית לאתית איננו אפשרות פוליטית של השמאל בלבד. העובדה כי במצב העניינים הנוכחי הוא רלוונטי יותר לצד השמאלי במפה לא צריכה להטעות אותנו. היא לא שייכת למחנה מסוים אלא ביטוי לאפשרות אחרת של הוויה פוליטית. לשרטוט מחודש של השיח הפוליטי ובעיקר של היכולת לשכנע. הבעיה העמוקה בהתנשאות האסתטית איננה עצם ההתנשאות אלא העובדה שהיא מופיעה בגלוי. התנשאות אתית לעומת זאת מתפקדת תחת ההגיון של “מה שלא יודע אינו פוגע”. לא רק משום שיש כאן ממד של הסתרה אלא מפני שיש בינינו חוזה דמוקרטי לא כתוב המכונן את הסובייקטיביות הפוליטית שלנו כמרחב של הכרעה אוטונומית. לא התהליך הנפשי-פוליטי הוא העיקר אלא רגע ההכרעה.

המעבר לשדה האתי איננו מתבטא רק בטשטוש הגבולות אל מול האחר הפוליטי. מוקד נוסף ולא פחות חשוב הוא הסובייקט עצמו. מעבר לטשטוש הגבולות הוא מסוגל גם לשחרר תקיעויות עצמיות. הבעיה הראשיתית עם הממד האסתטי של ההתנשאות נסבה בעיקר על בעיית הביטחון העצמי. לעיתים ההתענגות נושאת בחובה את הקיבעון. היא משמרת את המתענג בתוך גבולותיו הצרים של ההווה. ההשהיה של ההתענגות עשויה להאיר אופקים אחרים. במובן זה פוליטיקה במיטבה איננה רק היכולת לבלבל את האחר אלא בראש ובראשונה את המבלבל עצמו. לגרום לו להאמין בעצמו באמת. בתחבולות תעשה לך פוליטיקה. לאחרים ובעיקר לך.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

מסה

ברית

אריאל פייגלין

לכל אדם יש סיפור. לכל עם יש סיפור. לכל משפחה, מגזר ועדה יש סיפור. גם לדתיים – לאומיים יש סיפור, ואני, אני פשוט לא חלק ממנו.
אחת לחודש או חודשיים זה עולה לי, כשמתייגים אותי באיזה דיון או שולחים לי פוסט כלשהו שקשור לגירוש. לא שואלים אותי לפני, פשוט מניחים שיש לי משהו להגיד בנושא, אחרי הכל, אני בן לציונות הדתית.
בכל פעם כזאת מחדש אני מוצא את עצמי מתנצל שאין לי מה לתרום לדיון. “הייתי אז בן שמונה”, אני אומר או כותב במבט נבוך, “וגם גרתי בנהריה, אז…”.
אז.
אין לדור שלי אתוס מכונן. בצל כל הדיונים על כן מגזר או לא מגזר, על מפלגה מגזרית האמנם ועל סוג התיון המועדף בשבתות אולפנה, העיקר קצת נשכח. המגזר הזה, שאתם אוהבים לדבר עליו, מבוסס על ברית דמים. ואני, בברית דמים הזאת, לא הייתי.
לא עליתי לסבסטיה. לא גורשתי מימית. לא הפגנתי נגד אוסלו. לא למדתי במרכז בפיצול. לא שרתי על הגג בנווה דקלים ובכללי פשוט לא. לא עשיתי שום דבר “דתי-לאומי”. לא נכנסתי בברית דמים.
בקבוצת וואטסאפ שאני חבר בה רצו לפני כמה חודשים לשנות את השם, וביקשו מכל המשתתפים להציע שמות, כשהמטרה הייתה שהשם החדש יהיה קשור לצעירים ולמגזר. בחצי חיוך הצעתי את השם “גם אני לא זוכר איפה הייתי כשרבין נרצח”, אבל השם הזה נפל מהר מאוד.
למה? מסיבה פשוטה – רוב חברי הקבוצה זכרו היטב היכן הם היו כשרבין נרצח. גם כן צעירים…
לרוב חברי הקבוצה היה אתוס משותף, אתוס שאני לא חלק ממנו. שאני לעולם לא אהיה.
החוויות שציינתי, אולי למעט סבסטיה, הן שליליות, כואבות, לא סתם הגדרתי את הקשר הזה, את הסולידריות המגזרית הזאת, כברית דמים. הרבה מדם ליבו של המגזר נשפך שם, מדמעותיו, מתפילותיו. ההורים שלי, הדודים שלי, סבא וסבתא שלי, כולם חצבו שם את החלקים העמוקים ביותר בזהות שלהם, בזהות הקולקטיבית שלהם, אבל אני לא. וגם כל הדור שלי לא.
נכון, גדלתי בבית דתי לאומי. ונכון, למדתי בישיבה תיכונית וישיבת הסדר. אבל זה לא מספיק. לא מתקרב להיות מספיק. יש מין אחווה טבעית של מוכי גורל, של אנשים שגורלם לא שפר עליהם, והמגזר הדתי לאומי הוא מוכה גורל. המגזר הדתי לאומי הוא מוכה פוסט טראומה.
אנשים שגורשו מבתיהם, שראו את אמא שלהם נשלפת מפתח ביתה בזרועות שני חיילים כשהיא בוכה וצועקת, ראו בתי כנסת חרבים ונשרפים, קברים נפתחים וגופות מפונות הם אנשים עם צריבה בלב, עם צלקת בל תמחה.
וזה ממש לא רק מי שהיה שם. זה כל מי שבאו לעזור, שיצאו להפגין, שהכירו מפונים, שאירחו מפונים. שבכו. שכאבו. שבאו בברית דמים. זה כל המגזר שלנו. כל מה שהיה המגזר שלנו.
כי כרגע, כבר לא ברור מה או מי הכותרת הזאת מכילה.
“תדע לך שגם אנחנו חשבנו ככה בזמנו”, אמרה לי בחיוך עייף משוררת בשנות השלושים לחייה שאני מעריך, “אבל אז הגיע הגירוש”. “ומה עם חטיפת שלושת הנערים?”, הקשה עליי חבר מהישיבה, “או גירוש עמונה?”.
אולי אני טועה באמת, אולי זה רק עניין של זמן עד האירוע הגדול הבא, אולי אחד האירועים שחלפו לידי היה אירוע מכונן עבור רוב בני ובנות המגזר. אולי.
ואולי, רק אולי, ככה נראית שגרה, ככה נראים חיים. אולי מירוץ החיים המטורף הזה מאירוע לאירוע תוך צבירת אתוסים מכוננים וסרטים כתומים זה היוצא דופן, והחיים הפשוטים, השקטים, הם פשוט לא מגזריים? אולי “איש לאוהליו ישראל” הוא פשוט השלב הטבעי שמגיע אחרי “ותשקוט הארץ ארבעים שנה”.
ברית זה דבר מעולה, אבל האם אנחנו מוכנים לשלם את מחיר הדמים הנדרש? האם אנחנו רוצים בכך? המדינה כולה מתאחדת בימי מלחמה, ובכל זאת אנחנו מתפללים ומייחלים לשלום.
אז כן, אני רוצה ברית, אבל אני מקווה ומייחל שזמנה של ברית הדמים עבר מן העולם, שבימיי לא יוקז דמו של המגזר, שיותר לא תראה הקשת בענן. איך הברית הזו תראה ועל מה היא תתבסס? בכנות, אני לא יודע. עדיין לא יודע. אבל המשימה שלי, ושל הדור שלי, היא למצוא ולכונן את הברית הזו.
ברית שאולי תתחיל מהמגזר, אבל תתפשט ותתרחב ותכיל בתוכה את כל החברה הישראלית. ברית שתיבנה על בסיס חיים, ולא על בסיס פצע פתוח. הלוואי.
“ובאו כולם בברית יחד” כאיש אחד בלב אחד, ואחרי זה, ורק אחרי כן, “נעשה ונשמע אמרו כאחד”.

אחדות

Share

Yehee — Political Poetic Journal