אִם שְׁתֵּי יֵשׁוּיוֹת יַחְלְקוּ מַחְשָׁבָה אַחַת,
יִוָּצְרוּ בְּמֶרְחֲבֵי הַמָּקוֹם וְהַזְּמַן אֵין סְפֹר קְרָעִים.
דָּבָר לֹא יִשָּׁאֵר כְּשֶׁהָיָה בַּחַיִּים.
לֹא מִרְקָמוֹ שֶׁל לֶחֶם וְלֹא עִקְצוּצָיו שֶׁל הַחֵךְ אַחֲרֵי יַיִן.

 

הִתְפַּכְּחוּת יֵשׁ מֵאַיִן,
בְּבָאֵךְ עָלַיִךְ נְבָרֵךְ!
בְּרִיאָה מְשַׁכֶּרֶת הִנֵּךְ,
גַּם מַחֲלִימָה גַּם חוֹבֶקֶת – אַחֲרַיִךְ נָהוּ.

 

מִישֶׁהוּ בֶּאֱמֶת חָשַׁב, כְּמוֹ לְפָנָיו שֶׁטָּעוּ,
שֶׁאֶת גּוֹרַל הַיְקוּם הוּא חָתַם,
אַךְ הַשְּׁתַּיִם לֹא נִשְׁמְעוּ
וְלֹא הִסְתַּגְּרוּ בְּבֵיתָן.

 

1	הַטַּיָּסִים כְּבָר אֵינָם עָפִים גָּבוֹהַּ מֵעַל חַיָּלֵי הַשָּׂדֶה.
2	הַבְּכִירִים הַנִּכְשָׁלִים יוֹצְאִים, חַדִּים וְנֶאֱמָנִים קָמִים לַהַנְהָגָה.
3	נַהַג הַמּוֹנִית אֵינוֹ רוֹאֶה רָחוֹק יוֹתֵר מֵהַקָּדְקוֹדִים.
4	הָעָם שֶׁל הַשּׁוֹפֵט הַזָּקֵן אוֹמֵר דַּי, לֹא עוֹד.
5	כְּבָר אֵין רוֹדְפִים בַּגְּבָעוֹת נְעָרוֹת וּנְעָרִים שָׁעָה שֶׁהָאוֹיֵב מְשַׂגְשֵׂג בְּשֶׁקֶט.
6	אַנְשֵׁי הַמּוֹדִיעִין אֵינָם עִוְּרִים לַקּוֹלוֹת שֶׁשּׁוֹמֵעַ הֵיטֵב הָאִישׁ בָּרְחוֹב.
7	לֹא מַשְׁתִּיקִים אֶת הָאִישׁ עִם הַמִּבְטָא הַמַּצְחִיק, שֶׁמֵּבִין הֵיטֵב אֶת שְׂפַת הַמָּקוֹם.
8	נִכְלָם שַׁחַץ הַפְּרוֹגֵרְס כְּשֶׁהַסְּטוּדֵנְט חוֹבֵשׁ הַכִּפָּה מִסְתַּעֵר קָדִימָה.
9	צְעִירִים כּוֹאֲבִים לוֹמְדִים לָקוּם בִּתְעוּזָה מִשְּׁגִיאוֹת הַדּוֹרוֹת הַקּוֹדְמִים.
10	בַּשָּׂדוֹת כֻּלָּם רוֹכְנִים אֶל הָאֲדָמָה עִם הַחַקְלָאִים.
11	קוֹנִים אֹכֶל וּבְגָדִים וְנֶשֶׁק, כֻּלָּנוּ זֶה בִּשְׁבִיל זֶה.
12	גִּבּוֹרֵי הַמָּסַכִּים יוֹדְעִים אֶת מְקוֹמָם בֵּין הַשּׁוֹמְרִים עַל הַגְּבוּלוֹת.
13	הַקָּם לְהָרְגְךָ הַשְׁכֵּם, עִם שַׁחַר, חָדַל לְהַכְשִׁיר מְבַקְּשֵׁי מָוֶת.
14	בַּמַּרְאָה שֶׁבַּיְּצִיאָה מֵהַבַּיִת מִתְבּוֹנְנִים לְפֶתַע גַּם מַאֲשִׁימֵי הָאַחֵר.
15	הַזֶּהוּת כְּבוֹדָהּ יָקָר, אִישׁ אֵינוֹ מֵבִין עַכְשָׁו מַדּוּעַ לְזַלְזֵל בָּהּ.
16	הַמְּצִיאוּת אֵינָהּ מוּמֶרֶת עוֹד בִּשְׁקָרִים שֶׁמִּתְמַכְּרִים לְדִבּוּרִים אֲחִידִים  עַל שָׁלוֹם.
17	הַשִּׂנְאָה הָעַצְמִית מִתְמַסֶּרֶת לְהִתְגַּבְּרוּת, מוֹצֵאת אֶת אַהֲבָתָהּ בַּשָּׁרָשִׁים.
18	הַזְּמַן רוֹדֵף בְּמַעַגְלֵי הוֹדָיַת הַטּוֹב, בֹּקֶר אוֹר יִהְיֶה לְלַיְלָה שָׁקֵט.
19	הַיַּחַד הוּא אַחְדוּת נִגּוּדִים, לֹא יִמּוֹט לָנֶצַח.

 

אֵל הַמִּלְחָמָה אוֹתִי אָנַס! כָּךְ הִצְדִּיקָה סִילְבִיָּה הַכֹּהֶנֶת

אֶת הֶרְיוֹנָהּ לְמַארְס. תְּאוֹמִים – רֵמוּס וְרוֹמוּלוּס – נוֹלְדוּ.

הַמֶּלֶךְ אֵמִילְיוּס כָּעַס. צִוָּה לְהַשְׁלִיךְ אֶת הַשְּׁנַיִם

לַנָּהָר הַסּוֹעֵר לְמִרְמָס. וּבָאֵבוּס, בְּקִרְבַת מָקוֹם, הֵם

נוֹתְרוּ לְבַדָּם כִּפְרָס לַמַּיִם הַשּׁוֹצְפִים לְהָרַע. לְמַזָּלָם

הֶחֱלִיטָה הַשֵּׁם אוֹ-אָז לִשְׁלֹחַ לְשָׁם זְאֵבָה צְמֵאָה,

וּבְעוֹד הֵם בּוֹכִים חָמָס, אִתְּרָה אוֹתָם הַזְּאֵבָה.

רֹךְ לְלֵב הַחַיָּה נִכְנַס, וּבִמְקוֹם לִטְרֹף כַּמִּתְבַּקֵּשׁ,

לִקְּקָה אֶת פְּנֵיהֶם לִכְדֵי הָס. נִרְגְּעוּ הַתְּאוֹמִים וְנִרְדְּמוּ עַד

שֶׁנִּגְלוּ לְרוֹעֶה מְחֻסְפָּס. הֱבִיאָם לְבֵיתוֹ, וְאִשְׁתּוֹ,

לוֹפָּה, גִּדְּלָה אוֹתָם בְּחֹם. בִּדְבֵקוּת. בְּאֵין-נִמְאָס.

 

 

חָיוּ הַתְּאוֹמִים בַּיַּעַר, הָפְכוּ חֲזָקִים לִבְלִי חַת.

בְּלִבָּם לֹא שָׁכַן צַעַר. רַק אַחְוָה, מְשׁוּבָה

וּמִשְׂחָק. אֲבָל נַעַר שֶׁגֻּדַּל עַל יְדֵי זְאֵבִים

לֹא יִבְחַל בְּתַעַר וּמְהוּמָה. לָכֵן, כְּשֶׁרָבוּ זֶה עִם זֶה,

רָבוּ בְּעָצְמָה.

 

 

דָּבָר הוֹבִיל לְדָבָר. צֶמֶד אֵימְתָנִי הֻתַּךְ.

כְּשֶׁלָּמְדוּ עַל הֶעָבָר, חִפְּשׂוּ אֶת הַמֶּלֶךְ אֵמִילְיוּס,

וּמָצְאוּ. צַוָּארוֹ נִשְׁבַּר. סָבָם, נוּמִיטוֹר, הֶחְלִיפוֹ בַּשִּׁלְטוֹן.

בָּא-בַּיָּמִים הָיָה כְּבָר. הַתְּאוֹמִים חִפְּשׂוּ עוֹד אֶתְגָּר

וְהֶחְלִיטוּ לְהָקִים פַּרְוָר עֲנָק וְנוֹצֵץ. אֲבָל

אָז, כָּל אֶחָד מֵהַשְּׁנַיִם סָבַר שֶׁהוּא הָרָאוּי לִמְשֹׁל

וְכָל הַזַּעַם שֶׁנִּצְבַּר חָזַר אֲלֵיהֶם, מְסֻנְוָר.

 

 

וְכָךְ, כְּדֵי לְהַחְלִיט, הִתְכַּנְּסוּ הָאַחִים בְּקָרַחַת יַעַר

שְׁכוּחַת אֵל וְתַכְלִית, בְּיוֹם חֹם מַקְפִּיא דָּם,

גֶּבֶר-גֶּבֶר אֶת עֹצֶם שְׁרִירָיו מַבְלִיט בּוֹאֲכָה דּוּ-קְרָב

וּסְבִיבָם מִנְיַן עִלִּית חַיּוֹת הַיַּעַר וְשׁוֹכְנָיו

צוֹפִים בִּבְעָתָה אֲצִילִית. בּוּם! סְנוֹקֶרֶת לַסַּנְטֵר הָאֶחָד.

טְרָאח, בְּעִיטַת הַטְעָיָה נַכְלוּלִית וְנוֹסֶפֶת לָרֹאשׁ.

לֹא מְוַתְּרִים! סַכִּין אַפְלוּלִית קוֹפֶצֶת וְאָז דְּקִירָה

וּקְרִיאָה מַבְלִיחָה כְּפָלִיט: “אַתָּה הוֹלֵךְ לָמוּת!”

אֶבֶן-עֲנָק, מוֹנוֹלִית, מוּטַחַת בְּרֹאשׁ מִתְמוֹטֵט.

זְאֵבָה מַשְׁמִיעָה צְעָקָה עַל-קוֹלִית: “דַּייייי!!”.

וְאַחַד הָאַחִים בְּמַבָּט אֱוִילִי מְסַנֵּן

“הֲשׁוֹמֵר אָחִי אָנֹכִי?”

וְהָאָח הָאַחֵר – תְּלוּלִית.

 

 

*

 

 

תָּהִיתִי כֵּיצַד מַגִּיעִים לְרוֹמָא.

רַבּוֹת, כָּךְ אָמְרוּ, הַדְּרָכִים.

אֲבָל אַף דֶּרֶךְ אֵינֶנָּה עוֹבֶרֶת

בְּשִׂנְאַת אַחִים.

 

 

 

 

 

 

דברים שאחרי השיר:

 

 

את כולם. עכ-שיו!

 

 

“פיינשטיין היה ממוצא אירופאי, איך קוראים לזה, אשכנזי; משה ברזני היה ספרדי מעיראק. בלילה לאחר שנידונו למוות, והיו צריכים בבוקר-בבוקר להוריד אותם מן התלייה, והרב היה איש זקן, הוא אמר שיבוא להוריד אותם, ולא רצו לפגוע ברב, הם לקחו לליבותיהם רימון יד, לחצו. אשכנזים? עיראקים? יהודים! אחים! לוחמים!

(מנחם בגין בנאום בחירות ב-1981, לאחר “נאום הצ’חצ’חים” של דודו טופז)

 

 

 

לפני שבועיים, בפעם הראשונה לאחר שלושים שנה של עבודה קלינית, התאבד מטופל שלי. אמנם הכנתי את עצמי במשך כל השנים, אבל בסופו של דבר חטא הגאווה הצליח בכל זאת להתגנב לליבי: לי זה כבר לא יקרה. כפי שנהגה לומר אימי ז”ל: האדם מתכנן ואלוהים צוחק. ביידיש זה נשמע בפיה אפילו טוב יותר. בחז”לית (ויקרא רבה לה) זו בכלל חגיגה.

 

אימי העניקה לי – לצד המחויבות למלחמה בדיכאון ובאובדנות – גם את ההכרה בגדולתו של מנחם בגין. “לב יהודי טוב היה לו”, נהגה לומר בשעה שהיתה מספרת לנו – לי, לאחי הגדול ולאחותי הקטנה – על ימיה בתנועת בית”ר: כיצד התלוותה לבגין בנאומיו בעצרות השונות, ואודות ביקוריו בסניף בראשון לציון. היינו מתפקעים מצחוק כשנהגה לחקות את בגין כפי שדיבר כשהיו מארחים אותו בבית קפה מוכר בעיר. כאשר היו מזמינים את החשבון היה בגין שולף את ארנקו לקול מחאת הנוכחים שדרשו לשלם. “מה פתאוםםםם???”, נהגה אימי לחקות את דיבורו המזדמזם-משתהה של ראש בית”ר ואת קולו הצרוד. “אננננייי משלם!”.  הנה כי כן, “לב יהודי טוב”. לא חוכמתו, הכריזמה שלו, או תעלוליו הפוליטיים המתוחכמים עמדו לנגד עיניה, אלא מידותיו. “דרך ארץ קדמה לתורה!”, נהגה להצליף בי בעת שרצתי כה וכה, מתעלם בחופשיות מהעולם ומהנוכחים בו ושוגה בדמיונות פרועים.

 

לכן הייתה אימי נוהגת בכבוד ובאדיבות כלפי כל אדם. כולל אלה שלא חיבבה, לשון המעטה. והיו, ברוך השם, לא מעט כאלה. כי אימי, לצד נועם הליכותיה, מעולם לא שכחה עוול. איך הייתה מאריכה בסיפוריה על הסזון, אלטלנה ו”הפנקס האדום”. היתה מלינה בזעם שעות על ‘המערך’. לכן הופתעתי כשצפיתי בה מְשׂיחה בנועם, גם בנושאים פוליטיים, עם חלק מחבריה, שהזדהו בבירור עם המפלגה ההיא. זה הטריד אותי, שכן כבר הספקתי להזדהות עם תחושת העוול שביטאה, והתנהגותה הנעימה נחוותה אצלי כצבועה. אבל כשעימתּי אותה עם הסתירה הזאת, היא השיבה: “כולנו יהודים. יש לנו, ברוך השם, כל כך הרבה שונאים שרוצים לטבוח בנו. המערך לא בסדר, אבל  הם האחים שלי, לא האויבים שלי. אני מתעקשת לאהוב אותם גם כשאני בטוחה שהם לא בסדר”.

 

פניה של אימי התכרכמו כשהכרזתי בפניה – הייתי רק בן 14 – שאני “עובר למערך”. כיד הדמיון הטובה עליי, הגברתי את עוצמת הפרובוקציה: “אתם אוסף היסטריים, צועקים ‘בגין, בגין’ כמו איזו כת!”. אבל הפרובוקציה נכשלה. אימי ענתה בנועם האופייני: “אני חושבת שאתה טועה, ומאמינה שאתה תיווכח בכך. אבל זכותך לְדעתך. ובסופו של דבר כולנו יהודים”. מתוך תדהמה מהולה בהערצה, החלטתי בו-ברגע שאהיה נעים כמוה. נכשלתי, כמובן. קוללתי וגם התברכתי באותו מזג המאפשר להבין ואף לנווט סערות נפש, אבל לא תמיד להחזיק את ההדר. מאידך, את ה”כולנו יהודים” אימצתי אל ליבי. לא רק במשמעותו הדתית-לאומית אלא גם בזו האוניברסלית: לחפש את הטוב בכל אדם.

 

אני די בטוח שמה שבסופו של דבר הרג את המטופל שלי הוא אובדן האמון בטוב. המפולת האחרונה התרחשה לאחר שנים רבות של טיפול, שבמהלכו כבר צלחנו מפולות דומות. אבל לפני כמה חודשים התרחשה תפנית בעלילה. משהו בחייו של המטופל שכנע אותו לזנוח את האמון המועט שנותר לו בטוב האנושי. מדובר באובדן קטלני; אמונה בטובו של הזולת מאפשרת חמלה עצמית. וכפי שהתבטאתי פעם, התמוטטות החלק החומל בנפש היא המתמטיקה של הקטסטרופה.

 

בשבעה באוקטובר, עת הפתיע אותנו הרוע המוחלט, החלק החומל בנפשנו דווקא סירב להתמוטט. להיפך, הוא התקומם, לבוש במדי כל חלקי העם. הנה כי כן,  “צוות קלמנזון” מעתניאל, בהובלתו של אלחנן ועימו אחיו מנחם ואחיינם איתיאל, זינק אל קיבוץ בארי, נלחם בטורפים, והציל כמאה מתושבי הקיבוץ. המחיר? איום. אלחנן נורה ונהרג. הארץ כולה הוכתה בתדהמה כשנודע המפגש הזה בין לוחמי עתניאל למותקפי בארי. הרי המפגש התרחש לאחר עשרה חודשים של פילוג חברתי-פוליטי שכמותו לא ידענו. בדברים שנשא מנחם קלמנזון בטקס פרס ישראל, הוא התייחס לתמיהה שביטאו רבים לגבי היחלצותם של העתניאלים להצלת חברי בארי. “את אחיי אנוכי מבקש!”, הכריז מעל לפודיום, גוער-למחצה בעם כולו על עצם שאילת השאלה. ומנגד, בשבעה באוקטובר צפינו בהתייצבותה של תנועת המחאה כולה בחזית האזרחית של המלחמה. חברי המחאה הרבים, ואני ביניהם, הסתערו על כל בור אזרחי פעור בנחישות לסתום אותו. ולדאבון לב היו בורות רבים כאלה. באותם זמנים, דומה היה שאין “כובש”, “מוכֵר”, “דיקטטור”, “0מאלן” או “ימנון”. קדושה השתררה בארץ: אחים. יהודים ולא-יהודים. לוחמים. כל אחד בדרכו, בנשקו, ולפי יכולותיו.

 

והנה, פסה הקדושה. חזרנו לנגוס איש בכבֵדו של רעהו. השטן שפקד אותנו בעשרת החודשים שקדמו לאסון חזר לבקר. לא זכור לי שמישהו הזמין אותו, אבל בניגוד לאימי, הוא איננו מקפיד בהליכות ונימוסים. להיפך, הוא משגשג בשדות מרעה דליקים. בדיוק כפי שתיאר המשורר האנגלי ג’ון מילטון ב”גן העדן האבוד”. השטן – מובס באחת מהתגוששויותיו עם האל – מחליט לפגוע באויבו המיתולוגי בבטן הרכה: אהבתו לאדם. הוא מסתנן לגן העדן בדמות נחש, ומדיח את חוה להפר את האיסור האלוקי ולאכול מעץ הדעת. לאחר שחוה עושה זאת, היא משתפת את אדם בחטאה ומעמידה אותו בפני דילמה נוראה: לבחור בין אהבתו לחוה לאהבתו לאל. אדם בוחר בחוה, מפר גם הוא את האיסור, ובכך לא מותיר לאל ברירה אלא לגרש את שניהם מגן עדן.

 

כך שולל השטן מהאל את הטוב שהאל יצר בעצמו.

בעצמנו יצרנו את הטוב המשותף הזה שנקרא מדינת ישראל. בלקוניות הולמת (תרתי משמע) כותב המשורר צור ארליך:

שני ימי זיכרון סמוכים כל שנה / לטובת החישוב הכללי / כמה עולה לנו עם מדינה / וכמה עולה לנו בלי.

והנה, במו ידינו, ובחדוות הרס בלתי מוסברת, אנחנו מתנכלים לטוב המשותף הזה. כל צד משוכנע שהצדק איתו, ולכן (כמעט) כל האמצעים כשרים כדי להביס את הצד האחר. בשם הצדק הקדוש לכאו-רע הזה אנחנו מחמשים את אויבינו הרצחניים, כמו גם את מעגל הרשע האנטישמי חובק העולם. ואני תוהה: אם “היהודי” מהווה מושא ארכיטיפי של שנאה גלובלית, מדוע שלפחות היהודים לא יבחרו לאהוב אותו?

 

לאהוב זה להיות-עִם. להתעקש להחזיק קשר. להכיר בקיום האחר גם כאשר הוא מעורר בנו רגשות קשים כגון אימה, סלידה וזעם. ובמצב הנוכחי, לנוכח הרוע הרוחף מעל, להיות-עִם זה עניין של חיים ומוות. שומה עלינו לאהוב את כולנו. עכ-שיו. אנחנו צריכים את הסקרנות הניסיונית ותאוות העונג של החלק הליברלי (רובו חילוני), גם כאשר הוא נחווה בעיני חלק מאיתנו כהדוניסטי ורופס. אנחנו זקוקים ללהט הלאומי-משיחי של השמרנות הסרוגה-ברובה, גם כאשר היא מאיימת לכאורה על האינדיבידואליות שלנו. דרושה לנו אפילו הפנאטיות תאבת התורה של אחינו ואחיותינו מהיהדות החרדית, גם אם שכלנו אינו מצליח להשיג את סירובם לשאת בנטל. חילוקי הדעות לא יברחו. הם ייפתרו במקום הנכון למדינה דמוקרטית: בזירה הפוליטית. אבל עד אז, עלינו להגן על הטוב שבכל אחד מהציבורים האלה, כמו גם בציבורים הישראלים האחרים.

לתקוף את הטוב זה להתאבד. “להתאבד” על הטוב זה להתאחד.