כ״ו בניסן ה׳תש״פ (20 באפריל 2020)

ולדיסלב שלנגל, משורר גטו ורשה או משורר אצ”י?

יוסי סוויד

בשנת 1963 פרסם חיים לזר, פרטיזן לשעבר מגטו וילנא ובית”רי גאה, את הספר “מצדה של ורשה”, בו פרש לראשונה באופן נרחב את קורותיו של “הארגון הצבאי היהודי” – האצ”י, ואת פרשת מלחמתו הנועזת בנאצים במהלך מרד גטו ורשה, שהיתה עד אז עלומה וכמעט לא ידועה לציבור. סיבות אידיאולוגיות־פוליטיות והעובדה שבכירי אצ”י לא שרדו למעט אחד היו הגורמים העיקריים לכך שזכר האצ”י לא נודע. אולם הספר לא הכה גלים, ולא פרץ את מסגרת המשוכנעים ממילא המצומצמת. בעקבות כך, בשנת 2009, פרסם משה ארנס ספר נוסף, המהווה מעין המשך והעמקת המחקר שהחל לזר. ספרו זה, “דגלים מעל הגטו”, זכה לתהודה נרחבת יותר, והחל אף להשפיע על התודעה הציבורית, בנוגע להרכב הכוחות הלוחמים במרד גטו ורשה. כתבות, סרטים והתייחסות תרבותית ואף אקדמית היוו הוכחה כי פרשת הדגל הכחול־לבן שהונף מעל לגגות הגטו בעיצומו של המרד וסיפורם של מניפיו – החלו לחלחל לתודעה הציבורית.

 

 

בול לרגל 70 שנה למרד גטו ורשה שהנפיק השירות הבולאי עם דמותו של פאבל פרנקל מפקד האצ”י, שקלסתרון פניו שוחזר כחלק מפועלו של משה ארנס להנצחת האצ”י ופועלו.

 

יחד עם זאת, פועלה של אצ”י נותר משני עד לא ידוע לכארבעים אלף תלמידים, חיילים ושוטרים היוצאים מישראל מדי שנה במסגרת ממלכתית למשלחות המסע לפולין. במסגרת מסעות אלו מגיעים המשתתפים, רובם ככולם, לרחוב מילה 18 בוורשה, מקום שרידי הבונקר בו מצאו את מותם לוחמי מחתרת האי”ל הסוציאליסטית ומרדכי אנילביץ’ שעמד בראשה. מתי מעט, אם בכלל, יעצרו באבן הזכרון לפאבל פרנקל הצמודה לאתר זה, או יפקדו את שלט הזכרון ל”קרב־הדגלים” בככר מורנובסקה הנמצא במרחק של כ-500 מטרים בלבד משם.

בשל כך, במסגרת עבודתי במרכז מורשת מנחם בגין כמנהל פיתוח התוכן, נתבקשתי לפתח מקראה למדריך המסע לפולין, המתמקדת במחתרת אצ”י: הרקע להקמתה, אישיה, מנהיגיה, פועלה ומורשתה. על מנת להשלים את נופך הפן התרבותי הנלווה למסעות לפולין, בקשתי לאתר שירים העוסקים בנושא מרד גטו ורשה מנקודת מבטם של חברי אצ”י. במהלך חיפושיי נתקלתי בשיריו של המשורר ולדיסלב שלנגל (1912-8/5/1943) הידוע בספרות ובמחקר כ”משורר גטו ורשה”.

 

 

תמונתו הידועה ביותר של ולדיסלב שלנגל. בהקדשה אישית לחברו כתב על גבי התמונה: זדז. פינדורסקי. הזאטוט האהוב מספסל הלימודים, ולאדק. 11 בספטמבר 1939.

 

 

בציבוריות הישראלית נתפרסם שלנגל בעיקר בזכות שירו “התחנה הקטנה טרבלינקה” שתורגם בידי ניצולת השואה הלינה בירנבאום, אשר כנערה בגטו ורשה היתה מדקלמת את שיריו שהיו נפוצים וידועים בגטו , בערבי תרבות, במטרה לאסוף תרומות לעניים. השיר נערך ע”י בנה היוצר והמפיק יעקב גלעד והולחן ע”י יהודה פוליקר (נכלל באלבום המופת “אפר ואבק” המבטא את התמודדותם של בני הדור השני עם השלכות השואה על חייהם). את השיר כתב שלנגל לאחר שהגיעו אל גטו ורשה ידיעות אודות גורלם של היהודים “הנשלחים מזרחה” במסגרת האקציה הגדולה של יולי 1942, ונתברר כי מאות אלפי המגורשים נשלחו למעשה למותם במחנה ההשמדה טרבלינקה, שם נרצחו בגז. השיר מאופיין כמו רבים משיריו של שלנגל בכתיבה מושחזת וסרקסטית, המאפשרת לאימה לצמוח מהנרמז, מהלא־מדובר ומהשתיקה.

 

 

התחנה הקטנה טרבלינקה

 

ולדיסלב שלנגל
תרגום: הלינה בירנבאום

 

בַּקַּו שֶׁבֵּין טְלוֹשְץ’ לְוַרְשָׁה,
מִתַּחֲנַת הָרַכֶּבֶת וַורְשַׁאוּ־אוֹסְט,
יוֹצְאִים בָּרַכֶּבֶת וְנוֹסְעִים יָשָׁר.

 

הַנְּסִיעָה נִמְשֶׁכֶת לִפְעָמִים
חָמֵשׁ שָׁעוֹת וְעוֹד אַרְבָּעִים וְחָמֵשׁ דַּקּוֹת,
וְלִפְעָמִים נִמְשֶׁכֶת אוֹתָהּ נְסִיעָה
חַיִּים שְׁלֵמִים, עַד מוֹתְךָ.

 

וְהַתַּחֲנָה הִיא קְטַנְטֹנֶת,
שְׁלוֹשָׁה אַשּׁוּחִים גְּדֵלִים בָּהּ.
וּכְתֹבֶת רְגִילָה אוֹמֶרֶת:
“כָּאן הַתַּחֲנָה טְרֶבְּלִינְקָה”.

 

וְאֵין אֲפִלּוּ קֻפָּה,
גַּם אִישׁ הַמִּטְעָנִים אֵינֶנּוּ,
וּבַעֲבוּר מִילְיוֹן,
לֹא תְּקַבֵּל כַּרְטִיס חָזוֹר.

 

וְאִישׁ לֹא מְחַכֶּה בַּתַּחֲנָה,
וְאַף אֶחָד לֹא מְנַפְנֵף שֵׁם בַּמִּטְפַּחַת.
רַק בָּאֲוִיר תְּלוּיָה דְּמָמָה,
לְקַדֵּם פָּנֶיךָ בִּשְׁמָמָה אֲטוּמָה.

 

וְשׁוֹתֵק עַמּוּד הַתַּחֲנָה,
וְשׁוֹתְקִים שְׁלֹשֶׁת הָאַשּׁוּחִים,
שׁוֹתֶקֶת הַכְּתֹבֶת הַשְּׁחֹרָה,
כִּי “כָּאן הַתַּחֲנָה טְרֶבְּלִינְקָה”

 

וְרַק שֶׁלֶט פִּרְסֹמֶת,
תָּלוּי עוֹד מֵאָז,
סִיסְמָה יְשָׁנָה וּבְלוּיָה הָאוֹמֶרֶת:
“בַּשְּׁלוּ רַק בַּגָּז”

 

 

שירו הידוע ביותר של שלנגל העוסק במרד הוא “התקפת נגד”. בשיר זה מתאר שלנגל את ראשית המרד, “המרד הקטן”, שפרץ בינואר 1943. שיר זה, יחד עם האזכור “היהודים יורים” בסוף הפואמה של יצחק כצנלסון “השיר על העם היהודי שנהרג”, הם ככל הידוע השירים המרכזיים והידועים ביותר שנכתבו אודות מרד גטו ורשה בעת המאורעות עצמן וממקור ראשון. צבעיו העזים של השיר, הסרקזם החותך, ההומור הציני ואומץ הלב הנשקף ממנו אינם יכולים להותיר את הקורא אדיש:

 

 

התקפת נגד

ולדיסלב שלנגל
תרגום: הלינה בירנבאום

 

בְּשֶׁקֶט – הָלְכוּ לַקְּרוֹנוֹת.
כְּאִלּוּ מָאֲסוּ בַּכֹּל.

 

הַחַיָּלִים הַלִּיטָאִים נָעֲצוּ עֵינֵי כֶּלֶב רְעֵבוֹת;
“בְּשָׂרִים”.

 

שָׁלְווּ הַקְּצִינִים הַיָּפִים.
כְּלוּם עַל עֲצַבֵּיהֶם לֹא מַשְׁפִּיעַ.

 

הָלְכוּ – כְּעֵדֶר כֵּהֶה, מְמֻשְׁמָע.
וּלְשֵׁם הַנָּאָה בִּלְבַד,
הִצְלִיפוּ הַחַיָּלִים בִּפְנֵיהֶם.
הֶהָמוֹן נָפַל עַל הַמִּגְרָשׁ בִּשְׁתִיקָה,
בְּטֶרֶם בַּקְּרוֹנוֹת הִתְיַפֵּחַ.
הִגִּירוּ דָּם וּדְמָעוֹת עַל הַקַּרְקַע הַחוֹלִית.

 

וְ”הָאֲדוֹנִים”,
עַל הַגְּוִיּוֹת,
בַּאֲדִישׁוּת הִשְׁלִיכוּ,
קֻפְסוֹת סִיגַרְיוֹת “יוּנוֹ” עֲגֻלּוֹת.

 

כָּךְ – עַד לְאוֹתוֹ יוֹם.

 

אוֹתוֹ יוֹם – בּוֹ פָּרְצוּ עִם שַׁחַר כְּתַנִּים,
מֵעַרְפֶל הַלַּיְלָה, אֶל הָעִיר – עוֹטָה הָאַשְׁלָיָה.

 

הִתְעוֹרְרוּ הָעֲדָרִים.
חָשְׂפוּ נִיבֵיהֶם.

 

בִּרְחוֹב מִילָה נִשְׁמְעָה הַיְּרִיָּה הָרִאשׁוֹנָה.

 

הַזַּ’נְדַּרְם הִתְמוֹטֵט בַּשַּׁעַר;
הִבִּיט בְּתַדְהֵמָה.
לְרֶגַע עָצַר, מִשֵּׁשׁ אֶת זְרוֹעוֹ הַמְּרֻסֶּקֶת –
לֹא תָּפַס;
“מַשֶּׁהוּ כָּאן לֹא כַּשּׁוּרָה”
הָרֵי הַכֹּל הָלַךְ כָּל כָּךְ חָלָק,
הֲרֵי בִּפְּרוֹטֶקְצְיָה הֻחְזַר לְכָאן מִן הַמִּזְרָח,
כְּדֵי לָנוּחַ קְצָת בְּוַרְשָׁה,
(הָיוּ לוֹ כַּמָּה יָמִים שֶׁל חֶסֶד)
הֲרֵי רַק לְנַקּוֹת קְצָת אֶת הַדִּיר,
לְהוֹבִיל הָעֲדָרִים,

 

וְהֵנָּה, גַּם כָּאן,
בִּרְחוֹב מִילָה – דָּם?
הוּא נָסוֹג לַשַּׁעַר וְקִלֵּל;
“אֲנִי בֶּאֱמֶת – מְדַמֵּם”!

 

אֲבָל אָז כְּבָר טִרְטְרוּ הַבְּרָאוּנִינְגִים;
בְּנִיסְקָה
בְּדְזִ’יקָה
בְּפָאבְּיָה
בַּמַּדְרֵגוֹת
הַמִּתְפַּתְּלוֹת
עֲלֵיהֶן גָּרְרוּ אֵם זְקֵנָה בְּשַׂעֲרוֹתֶיהָ.

 

וּכְאִלּוּ חֲנָקוֹ הַמֶּרֶד עַצְמוֹ,
שָׁכַב קְצִין ס”ס הַנְדְטְקָה,
מְנֻפָּח, בְּצוּרָה כֹּה מְשֻׁנֶּה.
אֵינוֹ מְסֻגָּל לְעַכֵּל בְּשׂוֹרַת הַמָּוֶת,
מְחַרְחֵר רֹק וְדָמִים –
לְתוֹךְ קֻפְסַת סִיגַרְיוֹת “יוּנוֹ” עֲגֻלּוֹת.

 

אֲבַק זָהָב כָּתוּשׁ לַדַּק, סוֹבֵב עַתָּה בְּמַעְגָּל.

 

מַדֵּי זַ’נְדַּרְם כְּחֻלִּים, כִּסְמַרְטוּטִים,
עַל מַדְרֵגוֹת מְזֹהָמוֹת מֵרֹק,
בִּרְחוֹב פָאבְּיָה הַיְּהוּדִי.
וְהֵם אֵינָם יוֹדְעִים,
שֶׁבְּבָתֵּי הַחֲרֹשֶׁת טַבֵנְס וְשוּלְץ,
שׁוֹרְקִים הַכַּדּוּרִים, שָׁרִים, וּמְרַקְּדִים;

 

מֶרֶד הַבְּשָׂרִים!
מֶרֶד הַבְּשָׂרִים!
מֶרֶד הַבְּשָׂרִים!

 

בָּשָׂר – יוֹרֵק מֵחַלּוֹנוֹת רִמּוֹנִים,
בָּשָׂר – רוֹשֵׁף בְּלֶהָבָה אֲדֻמָּה,
בְּשָׂרִים – אֶת הָאָרֶץ מַרְעִידִים!

 

הֵי! מָה נָעִים לִירוֹת בֵּין הָעֵינַיִם!

 

כָּאן הַחֲזִית – גְּבַרְתָּנִים.
כָּאן חֲזִית – “אֲדוֹנִים” מִשְׁתַּמְּטִים.
כָּאן – כְּבָר לֹא שׁוֹתִים בִּירָה יוֹתֵר.
כָּאן – לֹא יוּבְלוּ הָעֲדָרִים;

 

דָּם!
דָּם!
דָּם!

 

הָסִירוּ הַכְּפָפוֹת מֵעוֹרְכֶם הַבָּהִיר, הֶחָלָק,
הָנִיחוּ אֶת הַשּׁוֹט,
חִבְשׁוּ קַסְדוֹת,
מִפְּנֵי שֶׁמָּחָר כְּבָר תִּצְטָרְכוּ לְשַׁקֵּר בַּחֲדָשׁוֹת:
“תָּקַעְנוּ טְרִיז אֵצֶל טֵבֵנְס בַּבְּלוֹק”;

 

מֶרֶד הַבְּשָׂרִים!
מֶרֶד הַבְּשָׂרִים!
מֶרֶד הַבְּשָׂרִים!

 

הַשּׁוֹמֵעַ אַתָּה? אֱלֹהֵי הַגֶּרְמָנִים?
אֶת תְּפִלַּת הַיְּהוּדִים עוֹלָה מֵהַבָּתִּים הַפִּרְאִיִּים?
בְּמַקְּלוֹת וַאֲבָנִים בִּידֵיהֶם
אֶל אֱלֹהֵיהֶם מְשַׁוְּעִים –
לְמַאֲבַק דָּמִים!

 

אֱלֹהִים;
תֵּן לָנוּ מָוֶת מִיָּדִי.
שֶׁלֹּא יִרְאוּ עֵינֵינוּ, בִּגְסִיסָה אֲרֻכָּה,
כֵּיצַד מִתְמַשֶּׁכֶת הַמְּסִלָּה.
שָׁלַח זְרִיזוּת בְּיָדֵינוּ, אֲדוֹנִי,
שֶׁבְּאֹדֶם תַּסְפִּיק לְהַכְתִּים, אֶת כָּחָל הַמַּדִּים.
תֵּן לְעֵינֵינוּ לִרְאוֹת – אַךְ הַפַּעַם הַזֹּאת,
אֵיךְ בַּיָּדַיִם הַחֲצוּפוֹת, הַמַּצְלִיפוֹת,
אוֹחֶזֶת חֲרָדָה אֱנוֹשִׁית – רְגִילָה.

 

כְּפִרְחֵי דָּם פּוֹרְחוֹת הַלֶּהָבוֹת,
בִּרְחוֹב נִיסְקָה, מִילָה, מוֹרָנוֹב,
מִלֹּעִי רוֹבֵינוּ –
זֶהוּ הָאָבִיב שֶׁלָּנוּ! זוֹהִי הַתְקָפַת נֶגֶד!
וְיֵין הַלְּחִימָה אֶת רֹאשֵׁנוּ מְסַחְרֵר.
אֵלּוּ יַעֲרוֹת הַפַּרְטִיזָנִים שֶׁלָּנוּ;
סִמְטְאוֹת דְזִ’יקָה וְאוֹסְטְרוֹבְסְקָה.

 

עַל חָזֵינוּ רוֹעֲדִים מִסְפְּרֵי הַבְּלוֹק –
מֶדַלְיוֹת הַמִּלְחָמָה הַיְּהוּדִיּוֹת.

 

זַעֲקַת שָׁלוֹשׁ אוֹתִיּוֹת בְּאֹדֶם מַבְהִיקָה,
כְּאַיַּל בַּרְזֶל מַכָּה הַמִּלָּה – מֶרֶד

 

וּבָרְחוֹב, מְזֹהֶמֶת מִדָּם, דְּרוּסָה חֲפִיסָה –
סִיגַרְיוֹת “יוּנוֹ” עֲגֻלּוֹת.

 

 

כאשר קראתי לראשונה את השיר קפצה לעיניי השורה: “כפרחי דם פורחות הלהבות ברחובות ניסקה, מילה, מורנוב, מלועי רובינו…”. מלבד העובדה שהמשורר מתאר את פעולות השיר בגוף ראשון רבים, וכולל בכך את עצמו בלוחמים, מופיע אזכור מעניין של רחוב מורנוב. ברחובות ניסקה ומילה פעלו שתי המחתרות – האי”ל והאצ”י, אך מורנוב היה מתחם לחימה של אצ”י באופן מובהק. שם שכנה מפקדת אצ”י, ושם התחולל בימי המרד הגדול “קרב הדגלים”, עליו העיד יורגן שטרופ, מפקד הכוחות הנאצים הממונה על השמדת הגטו, שהיה הקרב הקשה ביותר במהלך המרד: “את ההתנגדות החזקה ביותר גילתה קבוצת מורדים שהקימה בריקדה בבית גדול מבטון בככר מורנובסקי 7. עמדה זו החזיקה מעמד יותר מכל עמדה אחרת היות ולמגיניה היתה באורח יחסי הכמות הגדולה ביותר של תחמושת”.
איזכור “מורנוב” בשיר יכול ללמד, או למצער לרמז, על אחת מהשתיים – או ששלנגל היה בלתי מזוהה ברמה המפלגתית־פוליטית, או שהיה מקורב, אם לא חבר של ממש באצ”י. לשלנגל היה נסיון צבאי מסוים: בעת פלישת הנאצים לפולין ב-1 לספטמבר 1939 התגייס שלנגל לכוחות ההגנה של העיר, עבר הכשרה צבאית ואף נלחם. בהקשר האיזכור של מורנוב, יש לדעת כי אילו היה מקורב לארגון אי”ל ולתנועות הסוציאליסטיות, מן הסתם לא היה מזכיר את לוחמי מורנוב שהיו בבחינת מוקצים מחמת מיאוס בעיני חברי המחתרת הסוציאליסטית. מארק אדלמן למשל, מראשי אי”ל ומנהיג “הבונד”, תיאר את המחתרת הבית”רית כפשיסטים, או נוטים לפאשיזם, מחתרת המורכבת מטלאים של סבלים, מבריחים וגנבים (הדבר נאמר גם מפני שאצ”י קיבלו לשורותיהם גם בלתי מזוהים פוליטית, בניגוד לאי”ל שקיבלו רק סוציאליסטים).
החלטתי לפיכך לחקור את פועלו וקורותיו של שלנגל. להפתעתי הרבה כבר בבדיקה ראשונית ב-ZIH, המכון להסטוריה יהודית בורשה ע”ש עמנואל רינגלבלום, התברר כי עמדתו הרשמית של המכון היא ששלנגל לחם ככל הנראה במסגרת אצ”י. עמדה זו מפורסמת באתר המכון, בערך אודות שלנגל.
בבדיקה במקורות ישראלים, מצאתי אזכור של שלנגל כקשור לאצ”י בספרו של ישראל גוטמן “יהודי ורשה 1939-1943”: “אנשי אצ”י ביקרו במסיבה שנערכה בהשתתפות המשורר היהודי־פולני ולדיסלב שלנגל באזור המברשתנים. כל ההכנסות מהמסיבה נועדו לעניים, לחג הפסח. כשנודע הדבר לאנשי אצ”י הם תרמו 10,000 זלוטי…”.

לשם השוואה, המשורר והסופר יצחק כצנלסון המוזכר לעיל שהה אף הוא באותה התקופה בגטו ורשה ושוייך במובהק לתנועת “דרור “, שהיתה חלק ממחתרת “אי”ל”. בימי האקציה הגדולה בגטו ורשה ביולי 1942 בכירי אי”ל דאגו לו ולבנו לאישורי עבודה במפעלי הקונצרנים הגרמניים שפעלו בסביבות הגטו והחשיבו אותו כנושא רוח התנועה ברמה הרוחנית־תרבותית. יצחק “אנטק” צוקרמן, מנהיג “דרור” במחתרת ומבכירי אי”ל, אף אמר עליו לאחר המלחמה: “רבותי, אני מודיע שליצחק קצנלסון, באופן אישי, לא היה אקדח והוא לא ירה אפילו ירייה אחת, ולא הרג אף גרמני. אבל מה שהוא עשה , זה מרד”. גם לשלנגל היה מי שידאג. בפתיחה לקובץ שיריו מתקופת הגטו “אשר קראתי למתים”, מודה שלנגל לאלו שסייעו בידו לשרוד: “שירים אלו נכתבו בין זעזוע לזעזוע, בימי גסיסת הקהילה היהודית הגדולה ביותר באירופה, בין סוף יולי וספטמבר 1942. אני מקדישם לאנשים עליהם יכולתי להשען בשעות סופה ותוהו מוחלטים. לאותם המעטים, שהיו מסוגלים במערבולת האירועים, במחול המקרה, המוות והפרוטקציות לזכור שלא רק משפחה, לא רק קשרים, לא רק כסף – אלא, שצריך להציל את המוהיקנים המעטים והאחרונים, שכל רכושם ונשקם – הוא המילה. לאלו, שאליהם הגיעה קריאתי בלילה”. שלנגל לא מפרש מי היו אותם אנשים אליהם הגיעה קריאתו בלילה. האם היו אלו אנשי אצ”י שארגנו עבורו תעודת עובד מצילת חיים בשופ המברשתנים, כפי שדאגו חברי אי”ל ליצחק קצנלסון? האם אכן לחם שלנגל במסגרת אצ”י כטענת ה-ZIH, או שמא רק מרד כקצנלסון בכך ששימש שופר תרבותי של האצ”י? ואם כן, כיצד ומדוע דברים אלו לא זכו עד כה לכל פרסום ישראלי?
במסגרת מחקרי יצרתי קשר עם ה ZIH, ונתברר לי כי הערך אודות שלנגל נכתב לפני כעשרים שנה, וכי החוקרת אשר כתבה את הערך – לא ציינה ולא שמרה את המקורות לקביעתה כי שלנגל לחם, ככל הנראה, במסגרת האצ”י. יחד עם זאת, כחוקרת־היסטוריונית מוסמכת, עמדה על כך, כמובן, שנשענה על מקורות תקפים. יצאתי אפוא למסע חקר אודות שלנגל ופועלו, במהלכו, עלי להודות, נקשרתי עמוקות לדמותו של המשורר, ולשירתו העזה, ההומוריסטית, הסרקסטית, האפלה והנוקבת.

 

 

שלנגל שלפני המלחמה

את פעילותו בשדה הכתיבה החל שלנגל עוד כתלמיד בתיכון בבית־הספר למסחר בורשה (תחום לימוד א־סוציאליסטי לכל הדעות). בעשור שקדם למלחמת העולם השניה, בגילאי העשרים שלו, נחשב כבר למשורר, פזמונאי ומחזאי פופולרי ומבוקש בקרב יהדות פולין הציונית־משכילה ואף מחוצה לה.

 

שלגנל, יושב על הארץ, ראשון משמאל, כתלמיד בבית־הספר למסחר בורשה

 

בתקופה זו פרסם שלנגל את שיריו בעיקר בעיתונים הפולנים־יהודיים “נאש פשגלונד” (סקירתנו) ו”שפילקי” (סיכות), אך לא רק, ועסק בעיקר בנושאים לאומיים – פולניים, יהודיים וציוניים. בשיר “אווירון” שפרסם ב-6.4.1937 בעיתון “נאש פשגלונד” מבטא שלנגל את היחס בין המציאות העגומה והנלעגת להכאיב של יהודי הגולה, לבין החלום הציוני הישן־חדש לשוב לארץ אבות. שלנגל מתאר את היהודי הגלותי הקלאסי בדמותו של רב זלמן, היושב בדירת מרתף וחולם באופן נאיבי ופסיבי על ארץ ישראל. בתקופה זו פרסם זאב ז’בוטינסקי את תכנית האבוקציה שלו – פינוי אירופה מיהודים לארץ ישראל מחשש לחייהם, תוך שהוא סובב בערי אירופה ומפציר ביהודים: “חסלו את הגולה, ולא תחסל הגולה אתכם”. רבים לא שעו לאזהרותיו של ז’בוטינסקי, אך גם אלו שביקשו לעלות ארצה לא יכלו לעשות כן מפני שהארץ היתה חסומה בפניהם בשל תקנות הספר הלבן של המנדט הבריטי, שהגבילו את העלייה ארצה באופן דראסטי.

 

 

הפגנת יהודי ורשה נגד הספר הלבן – 1930

 

 

ואכן, המרירות נוכחת בשיר כמעט בכל שורה – האם יוכל רב זלמן הישיש, המנותק מגוף וחומר, לעלות ממרתפו הטחוב ברחוב ניסקה העלוב, ברובע היהודי־העני של וורשה, לארץ ישראל המופזת? האם הפתרון הטכנולוגי המופיע בשמי ההיסטוריה (אווירון) אכן ממשי ואפשרי עבור המון העם היהודי שבגולה?

 

 

אווירון

ולדיסלב שלנגל
תרגום: הלינה בירנבאום

 

בִּרְחוֹב נִיסְקַה מֵאָה,
בְּדִירַת מַרְתֵּף שֶׁהַשֶּׁמֶשׁ לֹא עָלְתָה בָּהּ מֵעוֹלָם,
מִתְגּוֹרֵר לוֹ רֵבּ זַלְמָן,
שֶׁבַּחַשְׁמַלִּית מֵעוֹדוֹ לֹא נָסַע.

 

מֵעוֹלָם לֹא שָׁמַע רַדְיוֹ,
אֵין לוֹ שֶׁמֶץ שֶׁל מֻשָּׂג בְּקוֹלְנוֹעַ,
וְשָׁנִים רַבּוֹת רַק הִתְפַּלֵּל
רֵבּ זַלְמָן, בְּדִירַת הַמַּרְתֵּף.
וּלְפֶתַע, לְצָרַת אִשְׁתּוֹ,
(הַחֲסֵרוֹת לָהּ דְּאָגוֹת?)
הָפַךְ רֵבּ זַלְמָן, לְמַעֲרִיץ שֶׁל;
אֲוִירוֹנִים – הַמַּמְרִיאִים לַמֶּרְחַקִּים.

 

בַּלֵּילוֹת נִגָּשׁ הוּא לַחַלּוֹן,
עֵת רַעַם סִילוֹן רָחוֹק יָעִירוֹ.
חִיּוּךְ שֶׁלֹּא יוּבַן לְאִישׁ,

מַבְלִיחַ חֶרֶשׁ עַל שְׂפָתוֹ.

 

בְּשַׁבָּת שָׁמַע רֵבּ זַלְמָן, בְּבֵית הַכְּנֶסֶת,
שֶׁמִּישֶׁהוּ קָרָא;
מִפּוֹלִין לְפָּלֶשְׂתִּינָה, בַּאֲוִירוֹן עַכְשָׁו אֶפְשָׁר!
וּמִוַּרְשָׁה לְשָׁם הַכֹּל שׁוֹלְחִים,
אֲפִלּוּ עִתּוֹנִים.

 

כֵּן. תּוֹךְ שָׁעוֹת סְפוּרוֹת, לָאָרֶץ אֶפְשָׁר.
אַךְ, הַאִם אַדְמַת הַקֹּדֶשׁ – אכן כָּל כָּךְ קְרוֹבָה?

 

בַּלֵּילוֹת חוֹלָם רֵבּ זַלְמָן,
עַל אֶרֶץ גֶּפֶן – אֶרֶץ אֶל.
עַל צִפּוֹר, אוֹתוֹ תִּשָּׂא,

מֵאוֹתוֹ רְחוֹב נִיסְקַה.

 

כָּךְ הַיּוֹם – דִּירַת מַרְתֵּף,
מַחֲנָק, אֵדִים,
וּמָחָר, בַּשֶּׁמֶשׁ יִתְעוֹרֵר –
כְּתַפּוּחַ־זָהָב גָּדוֹל.

 

אֲבָל אוֹתָהּ הָאָרֶץ רְחוֹקָה.
עֲבוּר אֶבְיוֹנִים כְּרֵבּ זַלְמָן – נִשְׁאֲרָה בְּדִיּוּק כְּשֶׁהָיְתָה.

 

אוּלָם, מָה טוֹב שֶׁקַּיָּם הָאֲוִירוֹן,
לְפָחוֹת אֶפְשָׁר לַחְלֹם…

 

מַנְגִּינָה נֶהֱדֶרֶת שׁוֹמֵעַ רֵבּ זַלְמָן,
בָּרַעַם הָרָחוֹק.
בַּחַשְׁמַלִּית מֵעוֹדוֹ לֹא נָסַע,
אַךְ חוֹלֵם עַל הוּא – אֲוִירוֹן.

 

 

משיר ‘האוירון’ נשקפת דאגתו של שלנגל לבעיה היהודית ובמיוחד להמון העם החלש – העני, הקשיש, החולה. דאגה זו מתכתבת ישירות עם תפיסת עולמו של ז’בוטינסקי. בתשעה באב התרצ”ח (אוגוסט 1938) נשא ז’בוטינסקי נאום דרמטי באספת־עם בוורשה, בו צייר תמונת מצב קודרת. הוא האשים את ההנהגה הציונית שכלל אינה מתכוונת בפעולותיה להצלת העם היהודי, אלא רק לחלק קטן ממנו: “את ההסבר לתופעה [של ויתור על רוב חלקי הארץ במסגרת תכנית החלוקה], נתן מנהיגה הראשי של ההסתדרות הציונית הישנה [חיים וייצמן]… הוא אמר: מעוניינים אנחנו להציל רק שריד של עם ישראל, רק חלק קטן ונבחר ממנו – את הנוער. כל שאר חלקי עמנו אינם אלא אבק כלכלי ומוסרי, גורלם כבר נחרץ, ואין להם תקווה לשום תקומה” (ז’בוטינסקי – נאומים 1927-1940, “למות או לכבוש את ההר” נאום באסיפת עם בוורשה בתיאטרון היהודי, 12 ביולי 1938, עמ’ 315). ז’בוטינסקי הדגיש כי אין בכוונתו להגיע לכדי כל פשרה עם עמדת ההנהגה הציונית בעניין:
“…עלי לומר לכם בכל הכנות: אינני רואה דרך לשלום [עם ההנהגה הציונית]… הרי אין זו אחדות אלא מין אנדרוגינוס, מין שעטנז. ואני מתנגד לשעטנז… כאן לא תוכל להיות כל פשרה, כי אני, השייך ל’אבק האדם’, לא אוכל להסתלק מלפעול למען הצלת אלה הנמצאים באי, שהמים עומדים להציפו” (שם, שם).

גם בשירים אחרים מאותה תקופה עוסק שלנגל בבעיה זו. בשירו “סוכות” שפורסם אף הוא בעיתון נאש פשגלונד ב20.9.37 תוהה שלנגל האם היהודי יכול לראות במושבו בגלות מקום בטוח עבורו? והוא גם משיב – לא. בגלות אין בטחון עבור היהודי. בטחון ימצא רק במולדתו. רק שם, יוכל לחגוג את חג הסוכות כזכרון לדבר רחוק שפעם היה ואינו נוכח תמידי ומאיים בחייו:

 

 

סוכות

ולדיסלב שלנגל
תרגום: הלינה בירנבאום

 

הַיּוֹם יֵשׁ לָנוּ בַּיִת,
וּמֵעַל הַבַּיִת, גַּג מוּצָק.
בֵּית חוֹמוֹת, פְּלָדָה וּבֶּטוֹן.
הַסֻּכּוֹת, אֲדוֹנִי, הֵן זֵכֶר לְיָמִים רְחוֹקִים
בָּהֶם – בַּיִת, לֹא הָיָה לָנוּ;

 

כְּשֶׁנָּדַדְנוּ בַּמִּדְבָּר.
אָז חֹם לוֹהֵט שָׂרַר, וּבַלֵּילוֹת – כְּפוֹר הַרוּחַ.
אֵלֶּה הָיוּ וַדַּאי זְמַנִּים אֲיֻמִּים, אֲדוֹנִי,

אִם לְמֶשֶׁךְ שָׁנִים כֹּה רַבּוֹת שָׂרְדָה הַמָּסֹרֶת –

הַבְּקָתוֹת – הַסֻּכּוֹת.

 

וְהַיּוֹם, הַאִם יֵשׁ לָנוּ בַּיִת?
הַאִם לָבֶטַח הַבַּיִת שֶׁלָּנוּ?
הַאִם מַעֲנִיק לָנוּ שַׁלְוָה לַחֲלוֹם?
הַאִם בְּשֶׁקֶט נִתְבָּרֵךְ בּוֹ?

 

הַחְזָרָתִי כְּבָר מִגָּלוּת נְדוּדַי?
מֵהַמִּדְבָּר הַפִּרְאִי?
הַאִם בֵּיתִי הוּא זֶה?
הַאִם אֵין כְּבָר מָה לַחְשֹׁשׁ,
שֶׁמִּבַּעַד גַּג-עָלִים אֲרָעִי,
יִפְרֹץ לוֹ רַעַם מִשָּׁמַיִם מְעֻרְעָרִים?

 

אֲנִי עֲדַיִן תּוֹעֶה,
בְּמִדְבַּר הֶעָרִים.
עָרִים שֶׁל אֲחֵרִים.
בְּסַעֲרַת רוּחוֹת שֶׁל כַּוָּנוֹת רָעוֹת,
שֶׁל הַכְפָּשׁוֹת וְהַשְׁמָצוֹת…
נָע וָנָד עַל-יְדֵי רוּחוֹת רַבִּים כָּל כָּךְ,
תָּלוּי כְּעָלֶה, בַּמֶּרְחָב וּבַזְּמַן.

 

שִׁבְעָה יָמִים חוֹגְגִים בַּסֻּכָּה,
הַאִם אֶת פְּצָעַי בָּהֶם אֲרַפֵּא?

 

פַּעַם, כְּשֶׁאָשׁוּב לְבֵיתִי,
אֶזָּכֵר בְּאוֹתָם הַיָּמִים בַּנֵּכָר,
בְּאֶמְצָעוּת הַסֻּכּוֹת – חַג סְתָו שָׂמַח.
אֲבָל הַיּוֹם, אֲדוֹנִי, בְּקָתוֹת רְעוּעוֹת
הֵן חַיַּי –
חַיַּי – יוֹם-יוֹם.

 

 

בשירו “אין חדש” מתריס שלגנל באופן חריף וציני ביותר כנגד תפיסות אנטישמיות, שהיו, כידוע, רווחות ביותר באירופה באותה תקופה:

 

 

Nihi novi – אין חדש

ולדיסלב שלנגל
תרגום: הלינה בירנבאום

 

אֲנִי צוֹעֵד בְּדַרְכִּי הָעֲצוּבָה,
כְּבָר אַלְפַּיִם שָׁנָה.

 

בְּעִקְבוֹתַי,
כְּצֵל נִסְחֶבֶת,
רְשִׁימַת “מַעֲשַׂי” הַשְּׁפֵלָה:
– מַרְעִיל בְּאֵרוֹת,
– מֵבִיא מֶזֶג־אֲוִיר נוֹרָא,
– מֵטִיל בְּעֶדְרֵי הַצֹּאן עַיִן הָרַע,
– גּוֹנֵב צְלָבֵי זָהָב מִכְּנֵסִיּוֹת (רַק כְּדֵי לִירֹק וּלְהָטִיחַ בָּהֶם בֹּץ),
– וּמְשַׁלֵּם לֶאֱלֹהַי כּוֹפֵר דָּמִים;
לִכְבוֹד הַחַגִּים, מְעַרְבֵּב בִּקְעָרָה דַּם יְלָדִים. גּוֹנֵב פָּעוֹטוֹת חִוְּרִים, לְנַקַּר עֵינֵיהֶם הַמֵּתוֹת, וְדָם מִלִּבָּם לִמְזֹג…

 

חוֹלְפוֹת הַשָּׁנִים,
וּתְמוּנַת הָעוֹלָם מִשְׁתַּנָּה –

 

דּוֹהֶרֶת הַתַּרְבּוּת, זוֹרֵחַ אוֹר הַקִּדְמָה, אַךְ עֲבוּרְכֶם לְגַבַּי, דָּבָר לֹא הִשְׁתַּנָּה:
– לִי עֲדַיִן יֵשׁ מְעָרוֹת מִסְתּוֹר.
– אֲנִי עֲדַיִן סוֹפֵר זָהָב בַּלֵּילוֹת.
– בִּשְׁנִיָּה אֲנִי מְעוֹרֵר מִלְחָמוֹת (בְּרֶגַע שֶׁיֶּחְפְּצוּ בְּכָךְ זִקְנֵי צִיּוֹן),
– אֲנִי עֲדַיִן הַסַּפְסָר הָאַדִּיר הַקּוֹסֵם הַגָּדוֹל, וְכָל מַהְפֵּכָה תִּפְרֹץ – כְּשֶׁרַק אֶתֵּן אֶת הָאוֹת.

 

לוּחוֹת הַשָּׁנָה מִתְחַלְּפִים בִּמְהִירוּת כֹּה רַבָּה. כֹּה רַבּוֹת הַהִתְרַחֲשֻׁיּוֹת הַגְּלוֹבָּלִיּוֹת, כֹּה רַבּוֹת;
מִן הָעוֹלָם נֶעֱלָמִים סִפּוּרֵי בַּדִּים וְדֵעוֹת קְדוּמוֹת.
וְהֵנָּה הוֹפִיעוּ; רַדְיוֹ, מִקְצָב חָדִישׁ, קוֹלְנוֹעַ. עַל הַכֹּל הָאֱנוֹשׁוּת חוֹשֶׁבֶת, עַל הַכֹּל,

 

רַק לְגַבַּי… Nihil novi, אֵין חָדָשׁ:
– אֲנִי עֲדַיִן הַבּוּרְגָּנוּת – וְהַנִּצּוּל;
אֲנִי עֲדַיִן הַמַּשְׁבֵּר הָעוֹלָמִי.
– עֲדַיִן קוֹמוּנִיסְט – וְעָשִׁיר.
– עֲדַיִן דָּתִי – וְאָתֵאִיסְט.
כָּל רַע מְנֻגָּד שֶׁבָּעוֹלָם, מִתְחַבֵּר בְּלִבִּי כְּאֶחָד.
– אֲנִי מַמְשִׁיךְ לִשְׁדֹּד וְלַחְנֹק (רַק כְּדֵי לֶאֱגֹר זָהָב בְּמַרְתְּפִי).
– וְהָעוֹלָם – עֲדַיִן יִזְכֶּה בְּגִזַּת הַזָּהָב, רַק כַּאֲשֶׁר מִמֶּנִּי יְפַטְּרוּ.
– אֲנִי לְנַצֵּחַ חָבִית חֹמֶר נֶפֶץ לְפִיצוּץ, לְשֵׁם הַשְׁתָּקַת הָאֲסַפְסוּף.

 

וּבְכָל זֹאת אֲנִי…
חַי.

 

לֹא נָעִים. נָכוֹן?
אֲפִלּוּ – חֶרְפָּה.

 

אֲבָל הֵנָּה אֲנִי – דַּוְקָא;
חַי, וְיְהוּדִי.

 

 

בשירים אלו שפרסם שלנגל לפני המלחמה ניכרת תודעתו היהודית־לאומית המפותחת. הוא רואה את הגלות כמקום ארעי ומעורער ואף מסוכן, הוא מזהה בישראל פתרון לאומי לעם היהודי, ומבין את הקושי המעשי העצום בעלייה המונית ארצה. במילים אחרות, הוא מדבר לשון אחת עם ציוני התקופה ובמיוחד עם הצד הימני של המפה, אם כי לא באופן בלעדי. האם משירים אלו ניתן להסיק כי היה רוויזיוניסט? לאור הממצאים שהוצגו עד כה, לא ניתן לקבוע זאת בבירור.

לאור כך, המשכתי בחיפושיי. למרבה הפלא, באתר Jperss מצאתי שיר של שלנגל שלא פורסם בשום קובץ מאז פרסומו ב-1938 בעתון “יידישע פולקסבלאט” (חדשות העם היהודי). השיר נקרא “שיר הגיבור” והוא כולו שיר שבח והלל לשלמה בן יוסף הבית”רי הצעיר מלוצק, חבר בית”ר ראש־פינה, שיצא על דעת עצמו ובניגוד לעמדת מפקדיו לפעולת נקם כנגד אטובוס נוסעים ערבי, בעקבות פרעות המרד העברי הגדול שבמהלכו נרצחו כ־400 יהודים בידי פורעים ערבים. בן יוסף נכשל בפעולתו, נתפס ע”י הבריטים והוצא להורג ביולי 1938.

 

 

שער העתון שיצא יומיים לאחר הוצאתו להורג של שלמה בן יוסף, ושירו של שלנגל במרכז השער

 

 

שיר הגיבור

ולדיסלב שלנגל
תרגום: יוסי סוויד

 

נְנַתֵּץ כָּל מִגְדַּל וְשַׁלְשֶׁלֶת,
מִיָּדֵינוּ יֵצֵא הַדָּבָר.
לְחִישָׁתְךָ, אָחִי, אֵימְתָנִית,
מִשַּׁאֲגַת הָאַרְיֵה הָאַנְגְּלִי.

 

זֶה פּוֹעֵל בַּלֵּב, כְּשֶׁהַמְּרִירוֹת גּוֹבֶרֶת.
בַּמָּצוֹק, יְהוּדִי, לְחִישָׁתְךָ הִיא לְחִישָׁתִי.

 

עוֹד יִתְגַּלֶּה לָעוֹלָם שִׁיר הַגִּבּוֹר,
עוֹד תָּגִיחַ אַגָּדַת הַגְּבוּרָה;
לִרְחוֹבוֹת חֲשׁוּכִים – לְחַלּוֹנוֹת עֲצוּבִים.
לְעָרִים סוֹאֲנוֹת – לִכְפָרִים מְנֻמְנָמִים.
עוֹד יַחְלִיק בְּחֶשְׁכַת עֶרֶב שְׁקֵטָה;
שִׁיר בֶּן יוֹסֵף – שִׁיר הַגְּבוּרָה.
יִתְגַּנֵּב מִגַּג סַדְנָאוֹת הַיֶּזַע,
יַחְדֹּר אֶל לֵב־הַלְּבָבוֹת, כְּרוּחַ רַעֲנָנָה.
בְּמִילוֹתָיו, אֶת הַלֵּב הוּא יַמְרִיץ;
לֹא סְתָם אַגָּדָה הִיא. לֹא סְתָם שִׁיר.

 

עַל אֲסִיר
תָּם,
וְעַל גֶּנֶרָל הָאֶבֶן.

 

עַל הַשֶּׁקֶט הַשָּׁחֹר שֶׁבָּרְחוֹב,
וְעַל הַתָּא הֶחָשׁוּךְ שֶׁבַּכֶּלֶא.

 

עַל מַדִּים אֲפֵלִים וְכוֹכָב,
שֶׁבְּתַחְתִּית הַפָּזֶל הַפּוֹלִיטִי,
וְעַל עוֹלָם אַדִּיר שֶׁל זְעָקוֹת.

 

עַל בְּכִי הָאֵם,
וְעַל כְּרָזוֹת הַקִּיר.
עַל הַהוֹדָעוֹת.
עַל הַמִּשְׁטָרָה.

 

בְּקֶבֶר רֹאשׁ־פִּנָּה הַקָּדוֹשׁ.

 

עַל יָמִים אַחֲרוֹנִים
בְּלֵילוֹת אֶלֶף יַעַר.

 

עַל אֻמָּה הַגֵּאָה בִּבְנָהּ,
שֶׁדָּמוֹ – קָרְבָּן עָצְמָה.
עוֹד יָבוֹא יוֹם נִצְחוֹנוֹ, יוֹם גְּדֻלָּה.

 

נְנַתֵּץ כָּל מִגְדַּל וְשַׁלְשֶׁלֶת,
מִיָּדֵינוּ יֵצֵא הַדָּבָר.
לְחִישָׁתְךָ הָאַחֲרוֹנָה אַדִּירָה, אֲחִי,
מִשַּׁאֲגַת הָאַרְיֵה הָאַנְגְּלִי.

 

 

 

שלמה בן יוסף במדי בית”ר

 

 

שיר זה הינו ללא ספק “אקדח מעשן”, הקושר את שלנגל לתנועה הרוויזיוניסטית. מעשהו של בן יוסף נתקבל בביקורת קשה בקרב התנועות הסוציאליסטיות. ביום הוצאתו להורג, הורה מזכ”ל ההסתדרות דוד רמז להניף דגל שחור על בניין הוועד הפועל של ההסתדרות ולהשבית את עבודתה לאות אבל, אלא שאנשי שמאל שהתנגדו לגילוי הסולידריות עם הרוויזיוניסטים, הורידו את הדגל. דוד בן גוריון, על אף שנלחם נגד הוצאתו להורג, הביע בישיבת מפלגתו התנגדות וסלידה ממעשהו: “זהו סילוף האנושיות והציונות להגיד: בכלל מותר לתלות אדם, ובכל ארץ מותר לתלות יהודי – אבל אין לתלות יהודי בארץ ישראל… אני מסוגל להזדעזע מקיום תלייה בעולם, אבל אינני מזועזע מתליית יהודי בארץ ישראל. אני מתבייש מהמעשה שגרם לתלייה”.
לעומתו, זאב ז’בוטינסקי שלכתחילה התנגד לפעולות נקם מעין אלו, בצעד חריג – פקד על הפעולה בדיעבד, ושלח מכתב ניחומים לחברי בית”ר ראש פינה, בו קבע: “מגרדומו נעשה מגדל, מקברו – היכל, מזכרו – דת אזרחית”. ברור אם כן כי הגדרתו של שלנגל את בן יוסף כגיבור האומה אינה יכולה להיות מקרית או אקראית, וכי היא מבטאת נאמנה את השקפתו, הדוגלת בלחימה אקטיבית למען כבוד העם היהודי – עמדה רוויזיוניסטית קלאסית.

 

מלבד “התקפת נגד”, קיים שיר נוסף הקשור במישרין לפעולת המחתרת וההכנות לקראת המרד הגדול:

 

 

חמש דקות לחצות

ולדיסלב שלנגל
תרגום: הלינה בירנבאום

 

לֹא לָנוּ הוֹרוּ לָרֶדֶת.
עַל עֲלִיַּת הַגַּג, כַּחֲתוּלִים בִּשְׁלַבֵּי הַסֻּלָּם, קָפַצְנוּ מְיֻזָּעִים מִפַּחַד.
מִשֵּׁשׁ בַּבֹּקֶר – מְחַכִּים לַלַּיְלָה.
אָנוּ, שֶׁמְּעַכְּלִים אֶת הַיֵּאוּשׁ בְּמֶשֶׁךְ שָׁעוֹת, מְקֻפָּלִים בַּמְּאוּרוֹת – סְרוּחִים עַל הַגַּגּוֹת.

 

עַל הַגַּג, בְּפָנִים מְתוּחוֹת וְחִוְּרוֹת,
הִתְחַבֵּא הָאָח־הַיְּהוּדִי, כֻּלּוֹ רוֹעֵד.
הָיָה רוֹצֶה לְהֵעָלֵם בְּצֵל הָאֲרֻבָּה…
אֵיזֶה בַּר מַזָּל – הִסְפִּיק שְׁנִיָּה לִפְנֵי הַבְּלוֹקָדָה!
בְּעַצְלוּת מִשְׂתָּרֵךְ, זוֹחֵל הַשַּׁחַר,
בְּלִוְיַת שָׁנִים. הַשָּׁעָה שְׁמוֹנֶה.

 

הַשָּׁעָה שְׁמוֹנֶה. הַאִם מְסֻגֶּלֶת הַמַּחְשָׁבָה לִצְלֹל וְלָרֶדֶת לְעֹמֶק הַזְּמַן הַזּוֹחֵל, הַדֹּפֶק בְּמוֹחוֹת הַמִּסְתַּתְּרִים בִּפְסָגוֹת?
רֶגַע – וּמֵאָה – אֶתְמוֹל, כְּהַיּוֹם.
אַךְ גַּם זַהֲרוֹ הָרַב שֶׁל הַמָּחָר,
שֶׁל אֲנָשִׁים הַחָפְשִׁיִּים לִחְיוֹת.

 

הַשָּׁעָה תֵּשַׁע – טְרוּף וּמוּעָקָה.
בְּאַחַת – הַלֵּב יִקְפֹּץ מִן הֶחָזֶה.
דַּקַּת נָצַח – בַּתִּקְוָה שֶׁהִבְהִיקָה.
מְכֻשָּׁפִים בְּמַרְתְּפִים, בַּמַּעֲמַקִּים.
רְדוּפוֹת הָעֵינַיִם, עֲצוּבוֹת, כְּבוּיוֹת,
הַאִם לֹא קוֹרֶה דְּבַר מָה סְבִיבָן?

 

קוֹרִים דְּבָרִים עֲלֵיהֶם לֹא חָלְמוּ
חַכְמֵי שְׂדוֹת הַקֶּטֶל – אֵינְקְוִיזֵטוֹרִים,
בְּמוֹקְדֵי עִנּוּיִים מְתֻחְכָּמִים בְּיוֹתֵר –
אֲבָנִים חַיּוֹת – מִי מִכֶּם שֶׁיָּבוֹא, בְּשָׁעָה לֹא יְדוּעָה,
מְסֻגָּל לִסְפֹּג אֶת חֹסֶר שְׁלִּיטָתָם שֶׁל הַמְּרֻתָּקִים לַמִּטָּה?

 

לְרָאשֵׁי הַמִּטּוֹת אוֹרֶבֶת זְוָעָה –
אוֹת הַצּוֹפָר: ג – ס – ט – פ – ו   כ – א – ן !
לַשְּׁעָרִים – דֶּרֶךְ מַדְרֵגוֹת, בְּדֶלֶת דָּפְקוּ,
שְׁחֹרִים – אֶת הָאֲנָשִׁים מְחַפְּשִׂים בַּמְּאוּרוֹת,
וְאוֹתוֹ אוֹ־הוֹ! מִתְמַשֵּׁךְ, בַּכְיָנִי
צְעָקוֹת וִילָלוֹת שׁוּעָלִים.

 

שׁוּעָלִים קְרֵבִים, אִי שָׁם אוֹרְבִים
וּמְרִיחִים, וְעוֹקְבִים – בְּעֵינַיִם קוֹדְחוֹת.
הַכַּדּוּרִים מְצַרְצְרִים – צְרָעוֹת עַקְשָׁנִיּוֹת.
אָנוּ לֹא נִתָּן לְנִרְמָס לְהִשָּׁבֵר!
שִׁכּוֹר מִתְנַדְנֵד – קָפַץ מִמְּאוּרָה
אַבָּא. הָלְכוּ שָׁלוֹשׁ וָחֵצִי.

 

מִלְּמַטָּה שְׁרִיקָה מֻכֶּרֶת – תַּעֲמֹד שָׁם –
לְאָן הוֹלֵךְ הָאֻמְלָל? – אַתָּה שׁוֹמֵעַ?
תִּזְהַר – מַפְצִיר בְּפֶתַח הַשּׁוֹמֵר,
תַּחֲזֹר – עוֹד מֻקְדָּם מִדַּי לָלֶכֶת הַבַּיְתָה!
שֶׁלְּךָ הִיא הָאֲנָקָה הַמְּאֻבֶּנֶת בְּתוֹךְ הַדְּמָמָה?
ה – ר – ו – ג עַל הַסַּף – אַבָּא? לֹא – אַתָּה מְשַׁקֵּר!

 

אֵינְךָ מְשַׁקֵּר. וְגַם אַתָּה לֹא, אַתָּה שֶׁאֶת אִמִּי רוֹאֶה,
עֵת הִיא מִתְקָרֶרֶת, גּוֹוַעַת – כִּזְכוּכִית מַבָּטָהּ.

 

הִסְתַּכֵּל בַּתִּינוֹק הַמְּנֻקָּב כַּדּוּרִים…
כִּי מִתַּחַת לִגְוִיּוֹת קְבוּרִים עוֹד יְהוּדִים,
אֲנָשִׁים חַיִּים.
שְׁנִיָּה הוֹפֶכֶת שָׁנָה –
נְקָמָה – לְמֶלַח – עַל הָאֲדָמָה הַזּוֹ.

 

מֶלַח. אֲנִי טוֹבֵל אֶת הַלֵּב בַּמְּרִירוּת,
בְּדַם קַיִן. בַּעֲדָם שֶׁל מִילְיוֹנֵי הַנּוֹפְלִים מִן הָעָם.

 

מָה הַשָּׁעָה?
אִלּוּ הָיִיתִי שׁוֹלֵט בְּמִילַת רַעַם,
לֹא יָכְלוּ כָּל קְרוֹנוֹתֵיכֶם לָשֵׂאת
אֲפִלּוּ מִלָּה בּוֹדֵדָה. מְקַלֵּל.

 

מְקַלֵּל עֲבוּר אֵלּוּ שֶׁלְּקַלֵּל אֵינָם יְכוֹלִים.
עֲבוּר אֵלּוּ שֶׁלֹּא יִשְׁמְעוּ אוֹת הַהַשְׁכָּמָה,
וְשִׁירִים חָפְשִׁיִּים מֵעַל חוֹמוֹת הָעִיר,
כַּאֲשֶׁר נִקְרָא: הוֹ אַתֶּם, הַגְּדוֹלִים כֶּאֱלֹהִים,
מֵהַיֵּאוּשׁ וְהָעֶצֶב – קוּמוּ לְמַעֲשִׂים!
הַזְּמַן קָרֵב – חָמֵשׁ דַּקּוֹת לְחַצּוֹת.

 

 

שמו של השיר “חמש דקות לחצות” מתאר את הזמן העובר עד לשעת יעד קריטית, המתוארת כחצות הליל. שעה בה יעשה מעשה, אשר ניתן לפרשה כשעת פרוץ המרד. השימוש בשעה חצות כשעת האופל המוחלט כבר נעשה ארבע שנים לפני כן בידי ז’בוטינסקי, באחת מאזהרותיו החריפות ששיגר ליהודי העולם:
“לעתים חושש אני כי השעה כבר מאוחרת יותר מן השעה האחת עשרה; ייתכן כי הנה כבר צלצלה השעה השתים עשרה, כלומר חצות הלילה, כלומר – הסוף… האנושות יושבת ומצפה למלאך המוות. ובקרב אנושות זו אנחנו, אנחנו היהודים.”
מלבד הקשר אפשרי זה – ההתיחסות לשעת חצות כסוף המוחלט – קיימים בשיר עוד כמה רמזים בולטים לפעילותו האפשרית של שלנגל במסגרת לחימת המחתרות. בבית הראשון מתאר שלנגל קבוצה המסתתרת על גגות הגטו וממתינה לשעת כושר, “לא לנו הורו לרדת”. מפתיחה זו ומהמשך השיר המתאר “בלוקדה” – עוצר שהיו מטילים הנאצים על קבוצת בניינים במטרה לתפוס את יושביהם ולשלחם להשמדה, משתמע כי היהודים קיבלו אמנם הוראה לרדת מהבתים, אך פקודה זו  אינה רלוונטית לאותה קבוצה המסתתרת על הגג. בבית השני מתואר כיצד פוגשת הקבוצה על הגג באקראי ב־”אח־היהודי”, אחד מיושבי הגטו שאינו נמנה על הקבוצה הלוחמת ואשר הצליח להמלט מן הבלוקדה. ההתייחסות אליו כאח־יהודי מחדדת את ההבדל בין קבוצת היהודים המסתתרים על הגג למטרת לחימה לאותו יהודי המסתתר מאימת הבלוקדה.
בבית השלישי מתוארת שאיפת המסתתרים על הגג: “זהרו הרב של המחר, של אנשים החפשיים לחיות”. שאיפה זו מלמדת כי לקבוצה זו ישנן בוודאי תכניות אחרות לגבי עתידם. בבית הרביעי מתוארים היהודים המסתתרים בבונקרים, כאשר דבר מפתיע מתרחש לנגד עיניהם: “מכושפים במרתפים, במעמקים. רדופות העיניים, עצובות, כבויות, האם לא קורה דבר מה סביבן?” האין זה תיאור דבר המרד היהודי המזוין? דבר שכמותו לא נראה ולא נצפה עד אז?
בבית החמישי מתוארת הציפיה לאויב, שאינו מעלה על דעתו את הצפוי לו בפגישתו עם היהודים הלוחמים: “קורים דברים עליהם לא חלמו חכמי שדות הקטל – אינקוויזיטורים…” ובבית השישי מתוארת הגעת האויב, הגסטפו, והמהומה הזוועתית הנלווית אליה: “שחורים – את האנשים מחפשים במאורות…”. בתקופת המרד התנגדה רוב רובה של אוכלוסיית הגטו לנאצים, הרוב בהתנגדות פאסיבית – באמצעות הסתתרות בבונקרים וסירוב למסור עצמם לידי הרוצחים, והמיעוט בהתנגדות מזויינת של ממש, בראשם כאמור האי”ל והאצ”י.

בבית השביעי מופיעה הצהרה הנשמעת באופן מובהק כהצהרת לוחמים אשר לקחו על עצמם להגן על כבוד עמם: “אנו לא ניתן לנרמס להשבר!” ובבתים הבאים מופיעה הסיבה בעטיה יוצאים הלוחמים למלחמה: הזוועות אותן חווה העם, ומסקנת הנקמה: “הסתכל בתינוק מנוקב הכדורים… כי מתחת לגוויות קבורים עוד יהודים, אנשים חיים. שנייה הופכת שנה – נקמה – למלח – על האדמה הזו”. בבית האחרון מתוארת “קריאת ההשכמה” ומופיע משפט רב משמעות: “מהיאוש והעצב – קומו למעשים!” שורה זו מהדהדת ללא ספק את רוח המסרים של חברי המחתרות בגטו ורשה, ובפרט את כרוז המרד של אצ”י שהופץ בגטו בינואר 1943 בכמויות גדולות ונשמר ותועד בארכיון רינגלבלום, כותרתו “היכונו למעשים! היו ערים!!! הבה נקום למלחמה!” וכמו כן מוזכר בו כי “הלאה היאוש וקטנות האמונה! הלאה שפלות הרוח שאחזה בנו!” והמשפט המסכם של הכרוז: “הלאה הבוגדים בעם! מלחמת חורמה באויב עד טיפת דמנו האחרונה! היכונו למעשים! היו ערים!”.

 

 

שלנגל (מימין) עם חברו לספסל הלימודים יגנץ פאפלבאום

 

 

לפני המלחמה וגם בראשית תקופת הגטו, לפני האקציה הגדולה של יולי 1942, התגורר שלנגל עם אשתו ברחוב ואליצוב 14 בוורשה, אחד הבניינים היחידים מתקופת הגטו ששרדו עד ימינו ורק בשנת 2018 הוכר כבניין לשימור, בעקבות פנייה של פעילים פולנים וחברי להקת ‘אל המשורר’ שהוציאה בשנת 2016 אלבום מלא של שירי שלנגל המולחנים.

 

 

הבית ברחוב ואליצוב 14

 

 

בעקבות האקציה והשמדת למעלה ממחצית תושבי הגטו צמצמו הנאצים את שטח הגטו והבית בואליצוב 14 הוצא משטח גבולות הגטו. בשלב זה קיבל שלנגל את כרטיס העובד שלו בבלוק המברשתנים ועבר לבית ברחוב שווינטורסקיה 34 , שם המשיך לכתוב שירים במרץ, אותם כינה ‘שירים – מסמכים’. בית זה היה צמוד לחומת הגטו, מעברו השני של גן קרסינסקי. בשלב זה כתב שלנגל את שירו המפורסם “חלון הפונה לצד האחר”:

 

 

חלון הפונה לצד האחר

תרגום: הלינה בירנבאום
עריכה: יוסי סוויד

 

 

יֵשׁ לִי חַלּוֹן, הַפּוֹנֶה לַצָּד הָאַחֵר.
חַלּוֹן יְהוּדִי מְחֻצָּף,
הַמַּשְׁקִיף עַל פָּארְק קָרְסִינסְקִי הַנֶּהְדָּר,
שָׁם עֲלֵי הַסְּתָיו נִרְטָבִים,
לִפְנוֹת עֶרֶב, אֲפוֹר סָגֹל.
הָעֲנָפִים מִשְׁתַּחֲוִים,
וּמַבִּיטִים הָעֵצִים הָאָרִים
בְּחַלּוֹנִי הַיְּהוּדִי.

 

וְלִי אָסוּר לַעֲמֹד בַּחַלּוֹן
חֲרָקִים יְהוּדִיִּים… חֲפַרְפָּרוֹת…
מְנוּעִים בְּהֶכְרֵחַ מִלִּרְאוֹת.
יָשְׁבוּ בִּמְאוֹרוֹתֵיהֶם, הַבַּחוּרִים.
עֵינֵיהֶם שְׁקוּעוֹת בַּעֲבוֹדָה,
הַרְחֵק מֵחַלּוֹנוֹתֵיהֶם הַיְּהוּדִיִּים…

 

וַאֲנִי… כְּשֶׁיּוֹרֵד הַלַּיִל…
לְהָשִׁיב הַכֹּל אוֹמֵר.

 

אָץ אֶל הַחַלּוֹן בַּחֲשֵׁכָה,
וּמִסְתַּכֵּל… כְּרָעֵב – מִסְתַּכֵּל…
גּוֹנֵב אֶת וְרָשָׁה הַכְּבוּיָה,
רִשְׁרוּשִׁים וּשְׁרִיקוֹת רְחוֹקוֹת,
תָּוֵי בָּתִּים וּרְחוֹבוֹת,
גִּדְמֵי אַרְמוֹנוֹת…

 

חוֹמֵד בְּמַבָּטִי אֶת בֵּיּת הָעִירִיָּה,
כִּכַּר הַתֵּאַטְרוֹן לְרַגְלִי.
יָרֵחַ מְגוֹנֵן מַתִּיר לִי,
אוֹתָהּ הַבְרָחָה סִנְטִימַנְטַלִית…

 

חוֹדְרוֹת הָעֵינַיִם הָרְעֵבוֹת,
כְּלַהַב הַנִּנְעָץ בַּחֲזֵה הַלַּיְלָה.
מְתַוֵּךְ עָרֵב וַרְשָׁאִי שׁוֹתֵק,
בְּכִכַּר עִיר אָפְלָה…

 

וּכְשֶׁרָוִיתִי דַּי,
עַד מָחָר, אוּלַי אַף יוֹתֵר…
אֲנִי נִתַּק מֵעִיר שׁוֹתֶקֶת,
בְּכוֹחַ מַאגִי מֵרִים יָדַי,
עֵינַי עוֹצֵם וְלוֹחֵשׁ:
וַרְשָׁה… הַשְׁמִיעִי קוֹל… אֲנִי מְחַכֶּה…

 

מִיַּד הַפְּסַנְתֵּרִים בָּעִיר,
מִכְסֵיהֶם הַדּוֹמְמִים,
מִתְרוֹמְמִים מֵעַצְמָם לִפְקוּדָה.
כְּבֵדִים, נֶעֱצָבִים, עֲיֵפִים…

 

וּמִתּוֹךְ מֵאָה פְּסַנְתְּרִים עוֹלֶה
אֵל הַלַּיִל… פּוֹלוֹנֵז לְשׁוֹפֶּן…
קוֹרְאִים הַקְלַבְיקֹרְדִים
אֵל הַשֶּׁקֶט הַמֵּעִיק
מַעַל הָעִיר, מִתְנוֹסְסִים אָקוֹרְדִּים
מַעַל קְלִידִים לְבָנִים כַּמֵּת…

 

הָקֵץ… אֲנִי מַנִּיחַ יָדַיִם…
שָׁב אֵל קֻפְסָאוֹת הַפּוֹלוֹנֵז…
חוֹזֵר וְחוֹשֵׁב כָּמַה רַע,
כְּשֶׁחַלּוֹנְךָ פּוֹנֶה, לַצָּד הָאַחֵר.

 

 

עם התקוממות הגטו באפריל 1943, מצא שלנגל מחבוא בבונקר של איש העולם התחתון שמעון (שימק) כץ, ברחוב שווינטוירסקה 36, הצמוד לביתו. את שימק מזכיר שלנגל בהקדמה שכתב לקובץ שירי הגטו שלו, אותו ערך ולו נתן את השם “אשר קראתי למתים”:
“האווירה במשמרת [בבית החרושת של המברשתנים, י.ס] הייתה מטעה ובלתי ברורה. לא האמינו – צריך לגרור מהחדר החם, ממשחק הברידג’ את שימק [שמעון, י.ס] כץ – הוא אולי ידע משהו, אולי יטלפן לאנשיו. הולכים בקבוצה קטנה לשימק. אלומות פנסי-היד מצטלבות בחצר. הלחשים משתתקים. האנשים יודעים, יודעים… בדרך מוזרה מתגברת התנועה בחצר האפלה באופן מוחשי ביותר.
אצל שימק ברידג’ כמובן. מספר מלים מן הצד. מבקש סליחה מאשתו ויורד איתנו. הבלוק כבר לא ישן. הגטו לא נם. הטלפונים מטרטרים באימה שחורה. האיים היהודים מזעיקים זה את זה. הבלוקים מחליפים ידיעות. הידיעה הגיעה כבר לכל מקום. ממנטו! ממנטו! (תזכורת!). הגטו דרוך! המוות אורב ב- Befehlstelle [עמדת הפיקוד הנאצית בגטו, י.ס] – מחר, מחר יזנק תוך קפיצה אורבת”.

לפי עדותו של לאון נייברג, עד ליום מותו ב-8 במאי 1943, היום בו גילו הגרמנים הבונקר בו הסתתר, עסק שלנגל בקדחתנות בכתיבת שירים לעידוד הלוחמים.

בונקר זה שימש את לוחמי אצ”י שפעלו בגזרת המברשתנים כמו למשל את הנריק זמש, אשר עליו קיימת העדות הבאה במוזיאון הפרטיזנים והלוחמים במלחמת העולם השניה:
“זמש היה מן המפקדים האחרונים [של אצ”י, י.ס] שנותרו בגטו אחרי המרד. בבוקר שבת, ה-8 במאי בשנת 1943, גילו הגרמנים את הבונקר ברח’ שווינטוירסקה 36 בו שהו זמש ואחרים. כאשר השוהים בבונקר סירבו להכנע ולצאת, הטילו הגרמנים פצצות עשן וגפרית לתוך הבונקר. זמש ושני חבריו נמלטו אל מחוץ לבניין ונקלעו לכיתור גרמני. הוא נהרג במהלך קרב יריות ברח’ נאלבקי 27”.

 

קטע ממפת הגטו, בה ניתן לראות את הבית ברחוב שווינטורסקיה 34 בו התגורר שלנגל והבית במספר 36 תחתיו הבונקר בו מצאו שלנגל ואשתו את מותם. מעבר לחומת הגטו ניתן לראות את גן קרסינסקי.

 

 

כיום, במעין צדק פואטי, בעקבות שינוי תכסית העיר ששוקמה באזור הגטו מחורבן מוחלט, נמצא שטח הבונקר בתוך גן קרסינסקי עצמו. הגן עליו חלם המשורר, הגיע עד למקומו. לעניות דעתי יש להנציח במקום את הבונקר, את לוחמי אצ”י שלחמו בו ואת ולידסלב שלנגל ואשתו, ששמה אינו ידוע.

 

 

מיקומו של הבונקר בימינו בתוך גן קרסינסקי. אזור מתאים וראוי להנצחה עתידית.

 

 

שירתו של שלנגל אם כן אופיינה עוד טרם המלחמה בגישה לוחמנית ומתריסה כנגד האנטשמיות האירופאית ובתמיכה בציונות ברוח התפיסות הציוניות הרוויזיוניסטיות הקלאסיות. תמיכה זו אף כוללת האדרתו של הרוג המלכות הבית”רי הראשון שלמה בן יוסף, דבר הקושר אותו לתנועה הרוויזיוניסטית.
בשיריו מתקופת הגטו, מלבד קריאותיו למרד, מצייר את עצמו שלנגל כחבר של ממש בקבוצת לוחמים. גם אם לא היה לוחם בפועל, הוא מתאר את הלחימה מנקודת מבטו של לוחם, האורב בגגות, יורה בין עיניים ומעיר את העם להלחם על חייו. אזכוריו ההסטוריים קשורים כמעט תמיד לאצ”י והבונקר בו מצא את מותו ובו כתב שירים לעידוד הלוחמים היה בונקר בו הסתתרו לוחמי אצ”י ומפקדי אצ”י בכירים. לאור כל אלו ניתן לקבוע לדעתי כי המשורר ולדיסלב שלנגל היה לכל הפחות מקורב לאצ”י, וברמת סבירות גבוהה אף פעל במסגרת האצ”י וייתכן שאף לחם במסגרת הארגון.

 

 

 

הכותב הוא חבר מערכת ‘יהי’ ומנהל פיתוח התוכן במרכז מורשת מנחם בגין. המאמר נכתב בעקבות מחקר שיזם מרכז בגין בנושא פועלה של התנועה הרוויזיוניסטית בתקופת השואה.

אצ”י