שירה

עשרה מסעות

סיון הר שפי

 

גוש קטיף, קיץ תשס”ה

 

“וְהַבַּיִת בְּהִבָּנֹתוֹ
אֶבֶן שְׁלֵמָה מַסָּע נִבְנָה”
(מלכים א, ו)

 

עשר מסעות נסעה השכינה, מכרוב לכרוב, ומכרוב למפתן הבית, מן מפתן הבית לַכרובים, ומן הכרובים לַשער הקדמוני, משער הקדמוני לחצר, מן החצר לגג, מן הגג למזבח, מן המזבח לחומה, מן החומה לעיר, מן העיר להר הזיתים.

 

א

 

מִיָּמִין לִשְׂמֹאל בַּמִּטָּה הַזּוּגִית,
מִתְהַפֶּכֶת וְשׁוֹאֶפֶת עָמֹק אֶת חֲלוֹמוֹתֵינוּ
שֶׁנַּשְׁאִיר מֵאָחוֹר.
מֵהַצַּד שֶׁלְּךָ לַצַּד שֶׁלִּי,
מֵרֵיחַ גּוּפְךָ אֶל רֵיחַ גּוּפִי
שֶׁנַּשְׁאִיר מֵאָחוֹר.
יְמֵי הַהִתְנַתְּקוּת נָפְלוּ לִהְיוֹת יְמֵי נִדּוּתִי,
בַּמָּקוֹם בּוֹ הִתְפַּלַּלְתִּי וּתְהֵא מִטָּתִי שְׁלֵמָה לְפָנֶיךָ
הַסֶּדֶק מִתְרַחֵב,
כַּף יָד לֵאָה נִשְׁמֶטֶת
רֵאשִׁית פְּרֵדָה.
צָהֳרַיִם וְאֵין כֹּחַ לָצֵאת מֵהַמִּטָּה
לְמִיתָה
לִפְרָחִים שֶׁיִּקְמְלוּ בַּחֲמָמוֹת
עַד תָּבוֹא יָד זָרָה לְהַשְׁקוֹתָם.
יָד זָרָה קוֹטֶפֶת אוֹתִי מִגּוּשׁ הַשְּׂמִיכוֹת וְהַסְּדִינִים
יָדִי הַזָּרָה לִי נִשְׁלַחַת לְהוֹרִיד תְּרִיסִים
אֶצְבָּעִי הַנָּכְרִיָּה עַל הַמֶּתֶג
מִשְׁתַּהָה:
כָּל חֻמּוֹ שֶׁל הַחֶדֶר נִשְׁאָב אֶל גֻּמּוֹת הַחֵן בַּמַּצָּעִים
שֶׁהוֹתַרְנוּ מֵאָחוֹר
מַצָּע רַךְ
לְחָלָל קָשֶׁה.
ב

 

מֵחֲדַר הַשֵּׁנָה לַחֲדַר הַיְלָדִים.
הַקִּירוֹת עֲרֻמִּים כִּבְיוֹם הִוָּלְדָם
מְצֻמָּקִים כִּבְיוֹם הַמָּוֶת בְּרִגְעֵי הַטָּהֳרָה
כְּשֶׁהַגּוּף וַתְרָן וְסַלְחָן
מַפְטִיר אַחַר נִשְׁמָתוֹ בְּשָׂפָה רָפָה.
כְּמוֹ בְּכָל הַלְּוָיוֹת שֶׁל הַשָּׁנִים הָאַחֲרוֹנוֹת,
הַסִּדּוּר הָרָגִיל: הַיְלָדִים אֵצֶל סַבְתָּא אַשְׁקְלוֹן
עַד יַעֲבֹר זַעַם.
אֵיכָה הוּעַם זְהַב עֵינֵיהֶם,
הַקָּטָן רָצָה לַהֲרֹס עַד עָפָר אֶת הַבַּיִת
בָּכָה וְגֵרֵד אֶת הַטִּיחַ בְּצִפָּרְנָיו
חָפַר לְהוֹצִיא מֵהַגִּנָּה שֶׁלֶד צִפּוֹר שֶׁקָּבַר.
אֵיכָה נָדַם סֶלַע הָרוּחוֹת הַחַיּוֹת,
הָיוּ לְזִכְרוֹנוֹת אֲסוּרִים בָּרָהִיטִים
הָיוּ לְמִטַּלְטְלִים
וְרַק הֵד פְּסִיעוֹתַי הָאַחֲרוֹנוֹת בַּחֶדֶר
נִכְסֵי דְּלָא נָיְדֵי.

ג

 

מֵחֲדַר הַיְלָדִים לַסָּלוֹן.
אוֹרְחִים רְפָאִים יְשׁוּבִים מִזְרָחִית עַל סַפּוֹת הָאוֹר
שֶׁמְּטִילִים חֲרַכֵּי הַתְּרִיסִים לְאֹרֶךְ הַקִּירוֹת,
שׁוֹתִים כּוֹס קַהְוָה וּמוֹדְדִים בְּעֵינַיִם נוֹצְצוֹת אֶת מַזָּלָם,
פּוֹסְחִים עָלַי עוֹמֶדֶת בַּמַּשְׁקוֹף מוּצֶפֶת דָּם,
אֲנִי שְׁקוּפָה וְאֵינִי מִמַּזָּלָם הַטּוֹב
אַף לֹא אוֹרַחַת בְּבֵיתִי.
כִּלְהֵאָחֵז בְּיָדִית אוֹטוֹבּוּס מִטַּלְטֵל
שֶׁלֹּא לִפֹּל
יָדִי נִשְׁלְחָה אֶל הַמְּזוּזָה לְנַשֵּׁק
וְחָזְרָה,
יָדִי הַזָּרָה נִשְׁלְחָה בַּשֵּׁנִית
וְעָקְרָה
אֲנָחָה מִלֵּב הַמַּשְׁקוֹף
שְׁמַע יִשְׂרָאֵל
אֵינֶנִּי.

ד

 

מִן הַסָּלוֹן לַמִּטְבָּח
הַכֵּלִים נִשְׁבְּרוּ
אֲנִי אוֹסֶפֶת רְסִיסִים בְּמוֹ יָדַי
כְּאֵב כָּזֶה, חַד:
אִם ה’ לֹא יִבְנֶה בַּיִת
שָׁוְא עָמְלוּ בוֹנָיו בּוֹ
הַאִם בֵּית שָׁוְא?
הַשְּׁבִיל שֶׁנִּסְלַל אֶל הַיָּם,
הַחֲמָמוֹת הַפּוֹרְחוֹת,
וְאוּלַי
לֹא הָיוּ הַדְּבָרִים מֵעוֹלָם?

 

וְשׁוּב אֶצְבָּעִי עַל הַמֶּתֶג
יְהִי חֹשֶךְ.
הָאוֹר אוֹזֵל מִן הַחֲדָרִים
מִסְתַּלֵּק כְּדָם מִן הַגּוּף.
כָּל הַמְּנוֹרוֹת עַכְשָׁו
זָהָב סָגוּר.

 

ה

 

מִן הַמִּטְבָּח אֶל מִפְתַּן הַבַּיִת
פָּנַי פְּנִימָה וְגַבִּי אֶל הָעוֹלָם
אֲנִי מַפְסִיעָה אָחוֹר,
מַעֲלָה בְּדַעְתִּי עוֹד כַּמָּה וְכַמָּה אֲנָשִׁים
שֶׁזּוֹ תְּהֵא לָהֶם מֵעַתָּה צוּרַת הֲלִיכָתָם בָּעוֹלָם.
דְּמוּתִי אֵינָהּ מְמַלְּאָה אֶת הַמִּפְתָּן,
מְרַחֶפֶת, קְטַנָּה מִתָּמִיד
בֵּין הַמַּשְׁקוֹפִים שֶׁהִקְדִּירוּ,
מְנֻתֶּקֶת
כְּמוֹ אוֹתִיּוֹת בס”ד בְּפֶתַח
מוֹדַעַת אֵבֶל.
מַה נִּלְחָשׁ בֵּין הַיָּד לְיָדִית הַדֶּלֶת
בַּמַּגָּע הַמְיֻזָּע וְהָרוֹעֵד?
מָהֵן הַמִּלִּים שֶׁאֵינָן מְיֻתָּרוֹת
בֵּין הַסַּד לַסַּדָּן?
בְּסִיַּעְתָּא דִשְׁמַיָּא.

ו

 

בְּצַעַד אֶחָד מִן הַמִּפְתָּן הַחוּצָה:
כָּךְ מָצָא עַצְמוֹ אָדָם מִחוּץ לְשַׁעֲרֵי גַּן עֵדֶן.
הוּא רָבַץ תַּחְתָּיו
יָדָיו עַל סוֹרְגֵי הַשַּׁעַר,
וְהַחַיּוֹת לָהֶן קָרָא פַּעַם בְּשֵׁם
מְיַלְּלוֹת וּמְלַקְּקוֹת אֶת יָדָיו
מִן הָעֵבֶר הָאַחֵר.
הוּא יָשַׁב כָּךְ כַּמָּה חֳדָשִׁים, אָדָם,
מַעֲבִיר בְּמַחְשַׁבְתּוֹ אֶת
הַצַּעַד הָאֶחָד.
בְּצַעַד אֶחָד מִן הַמִּפְתָּן הַחוּצָה:
אֲנִי בַּמִּרְפֶּסֶת.
הַמִּרְפֶּסֶת סִפּוּן הַבַּיִת,
הַמִּרְפֶּסֶת הָרְחָבָה וּמַכְנִיסַת אוֹרְחִים, עַכְשָׁו
אֶגְרוֹף קָמוּץ.
פַּעֲמוֹנֵי הָרוּחַ
הַמּוּסִיקָה הַיְחִידָה שֶׁיָּכוֹל
לָשֵׂאת

ז

 

מִן הַמִּרְפֶּסֶת לַגַּג,
בְּסֻלַּם חֲבָלִים.
הַגַּג הוּא מִבְצָר אַחֲרוֹן,
הֲכִי קָרוֹב לַשָּׁמַיִם.
עַל הַגַּגּוֹת סָבִיב, כִּכְלֵי חֶרֶס יְבֵשִׁים,
חֲבֵרַי נְבִיאִים שְׁבוּרִים עוֹד מְצַפִּים לְנֵס,
עוֹתְרִים לְנֹכַח בָּתֵּיהֶם פְּעוּרֵי הַפֶּה.
שְׁכֵנִי אֶתְמוֹל הִצִּיב גַּגּוֹ,
הָרְעָפִים כְּחֻלִּים עָלוּ בְּיֹקֶר
וּמָה אִכְפַּת לוֹ בְּעֶצֶם שֶׁיִּהְיוּ אֲדֻמִּים,
מָה אִכְפַּת לוֹ שֶׁלֹּא יִהְיוּ רְעָפִים כְּלָל,
אֲבָל הוּא הִתְעַקֵּשׁ עַל כָּחֹל
וְקַרְנִי אָמְרָה: בָּרֶגַע שֶׁיִּתְפַּשֵּׁר, סִימָן
שֶׁהַפְּרֵדָה הֵחֵלָּה.
וְהוּא עֲדַיִן לֹא נִפְרַד, אֲנִי רוֹאָה
גַּם הוּא עָלָה עַכְשָׁו אֶל גַּג בֵּיתוֹ
עִם שִׁמְשִׁיָּה וְסֵפֶר, כִּבְכָל יוֹם קַיִץ שִׁגְרָתִי
וְהוּא עֲדַיִן לֹא אָרַז.
רַק אֱ-לֹהִים יוֹדֵעַ אֵיךְ נִפְרָד אָדָם כָּזֶה
אוּלַי כְּמוֹ קֶרַע בַּבָּשָׂר הַחַי.
בְּקַו הָאֹפֶק
מִי זֶה מַעֲלֶה תִּימְרוֹת אָבָק
הַאִם הַדַּחְפּוֹרִים קְרֵבִים?
אֲנִי שָׂמָה רֹאשִׁי בֵּין בִּרְכַּי, עוֹצֶמֶת עֵינַיִם – –

 

וְסָלָחְתָּ אֵת אֲשֶׁר יֶחֱטָא אִישׁ לְרֵעֵהוּ.

 

ח

 

וּמִן הַגַּג אֲנִי יוֹרֶדֶת עוֹד לִפְנֵי הָרַעַשׁ
אֶל הֶחָצֵר הַגְּדוֹלָה,
אֶל הַסַּפְסָל הַמִּתְנַדְנֵד עָלָיו דִּמִּיתִי לְהִזְדַּקֵּן
מְחֹרֶצֶת כַּזַּיִת,
עֲנֵפָה כַּתְּאֵנָה
שֶׁשָּׁתַלְתִּי וּבֵרַכְתִּי: לְשִׁבְעִים שָׁנָה.

הָיִיתִי כְּחוֹלְמִים

 

ט

 

מֵהֶחָצֵר אֶל שׁוּרַת הַחֲמָמוֹת
רֵיחַ פִּרְחֵי הַיִּצּוּא וְעִשְּׂבֵי הַתַּבְלִין
מַכֶּה בַּנְּחִירַיִם, מַעֲלֶה דְּמָעוֹת.
בַּמָּקוֹם בּוֹ שְׁתִילֵי הַכֻּסְבָּרָה מַבְקִיעִים
וְאוֹמְרִים אֶת שִׁירַת הָעֲשָׂבִים שֶׁלָּהֶם,
וּכְשֶׁהַלֵּב מִן הַשִּׁירָה מִתְמַלֵּא וּמִשְׁתּוֹקֵק –
אֶצְבָּעִי מְלַטֶּפֶת אֶת נְקֻדַּת הַחִבּוּר הָרַךְ וְהַפָּגִיעַ
אֶצְבָּעִי מְשַׂרְטֶטֶת עִגּוּל בָּאֲדָמָה שֶׁסְּבִיב רַגְלַי:
כָּאן אֲנִי.
וְאַחַר כָּךְ אֲנִי בּוֹטֶשֶׁת בְּרַגְלַי
מַעֲלָה עָלַי עֲנָנָה חוּמָה.
וּמִן הַחֲמָמוֹת אֲנִי יוֹצֵאת אֶל
עוֹלָם קַר

י

 

בִּידֵי מִכְמוֹרוֹת רֵיקוֹת
בְּלֵב גֵּאוּת וָשֶׁפֶל
אֲנִי נִגֶּשֶׁת אֶל הַיָּם.
יְלַמְּדֵנוּ רַבֵּנוּ,
אִם תַּשְׁלִיךְ אֶבֶן לַיָּם, וְלֹא נוֹדַע כִּי בָּאָה אֶל קִרְבּוֹ.
אִם סִירָה מְהִירָה תִּקְרַע פַּס בַּמַּיִם, יִתְאַחוּ מִיָּד.
לַמַּיִם הַתִּקּוּן הֲכִי מָהִיר,
יְלַמְּדֵנוּ.
אוֹ לְפָחוֹת יְדוֹבֵב הַמֶּלַח כָּל פְּצָעַי
לוֹמַר שִׁירָה
עֵת מַעֲשֵׂי יָדַי טוֹבְעִים.

אֲנִי מְבַקֶּשֶׁת אֶת הַחוֹל בּוֹ מְבוֹסְסוֹת רַגְלַי:
שִׂימֵנִי כַחוֹתָם.
הַחוֹל מוֹשֵׁךְ וּמַעֲמִיק אֶת הַצְּעָדִים
אֲבָל זוֹ אַשְׁלָיָה: בִּמְהֵרָה יִמָּחוּ עִקְּבוֹתַי
כְּעִקְּבוֹת הַצִּפֳּרִים,
וְאִישׁ לֹא יָקִים מִקְדָּשׁ בַּמָּקוֹם בּוֹ
נִתְּקוּ רַגְלַי מֵאַדְמָתִי.
הַהַבְטָחָה, כַּחוֹל אֲשֶׁר עַל שְׂפַת
מִתְפַּזֶּרֶת

 

– – –

עֵינַי אֶל חַלּוֹנֵי הַבַּיִת
שְׁקוּפִים אֲטוּמִים
עֵינַיִם מוּל עֵינַיִם
שׁוֹאֲלוֹת:
כֵּיצַד אֶסְגֹּר אֶת בֵּיתִי,
בִּטְרִיקָה?
בִּנְשִׁיקָה?
(הַאִם עוֹד מְנַשְּׁקִים הַיּוֹם אֲדָמָה?)

 

כֵּיצַד אֶסְגֹּר אֶת בֵּיתִי,
בִּנְעִילָה?
בִּתְפִלָּה?
בְּבַקָּשַׁת מְחִילָה?
אוֹ אַשְׁאִיר הַשַּׁעַר פָּתוּחַ וְאֹמַר
הֲרֵי אַתָּה מֻתָּר
לְכָל אָדָם
וְאֶנְעַל רַק שַׁעֲרֵי דְּמָעוֹת.

 

כֵּיצַד אֶסְגֹּר אֶת בֵּיתִי,
הַאִם אֶדְאַג לְצִלּוּם אַחֲרוֹן
וְשָׁם, הַאִם רַק הַבַּיִת, בַּיִת רֵיק,
אוֹ בֵּיתִי וַאֲנִי וּמִשְׁפַּחְתִּי וּמְחַיְּכִים?

 

כֵּיצַד,
הַאִם אַעֲלֶה אֵשׁ בְּכָל חַלּוֹנוֹתָיו
הַאִם אֶצְעַק תָּמוּת נַפְשִׁי עִם עַמּוּדֶיךָ
וְיִמְרְטוּ אוֹתִי מִן הַגַּג בִּזְרוֹעוֹת הַפְּלָדָה
אוֹ אֵצֵא לְאִטִּי, מְהֻרְהֶרֶת,
כְּמוֹ לַהֲלִיכָה סְתָמִית,
אֵצֵא בְּהֶסַּח הַדַּעַת
וְלֹא אָשׁוּב לְעוֹלָם?

 

 

 

משהיתה שכינה יוצאת מבית המקדש היתה חוזרת ומגפפת ומנשקת בכותלי בית המקדש ובעמודי בית המקדש ובוכה ואומרת הוֵי שלום בית מקדשי הוֵי שלום בית מלכותי הוֵי שלום בית יקרי הוֵי שלום בית מקדשי הוֵי שלום.

פורסם בעיתון מקור ראשון לאחר ההתנתקות.

פרוזה

הגעת ליעד

יעל הרמתי

הדבר הראשון שהכה בה היה הריח. רוח מערבית שנכנסה מבעד לחלון הגג הפתוח הביאה עימה ריח חזק, תערובת ריחות של ים וריחות אחרים. הריח הזה היה שלה, מילא אותה בתחושה של בית במקום שמעולם לא הייתה בו, עורר בה רגש מוזר, מסתורי. משב נוסף של רוח הביא עימו את ההבנה מאין הריח הזה מוכר לה. הספות הישנות, המצעים והתמונות מביתה של סבתא עלו בדמיונה, ספוגים כולם בריח המיוחד הזה.
הילדה הקטנה שבה התעוררה, רצתה למתוח רגליים מעל תקרת הרכב, להתמכר לתחושה ההיא, שלה, שוכבת על הספה של סבתא, מביטה בתמונת הבית שעל הקיר ושוקעת בחלומות שובבים, רואה עצמה מתרוצצת בין העצים שבתמונה, מתגלגלת על הדשא הירוק. לעיתים מצאה עצמה משננת את המספר הצרוב על מסגרת העץ ומנסה לעמוד על טיבו… המבוגר האחראי שבה לא נתן לרגליים להתרומם. “זו נסיעה אזרחית ראשונה למקום”, “אנו מבקשים לא לסמוך על הניווט האוטומטי ברכב ולהשאיר רגל בכוננות על בלם החירום” – למעשה זה היה החוק בכל נסיעה בכלי רכב ממוחשבים, רק שהיא לא מכירה מישהו שבאמת מקפיד עליו, אולי חוץ מהזקן ההוא שמוביל את השיירה. נדמה היה לה שראתה אותו פעם, אולי בשבעה של סבתא או באחת האזכרות. אומרים שהוא מהאחרונים שעוד זוכר את הדרך לשם אז נתנו לו להוביל את השיירה. קצת משונה, בהתחשב בעובדה שהוא היחיד שנוסע ברכב בלי ניווט אוטומטי. היא בחנה אותו בעניין, מאז ומעולם הצחיקו אותה האנשים האלה, שלא מוכנים להתקדם.
סבתא שלה לא הייתה כזו, תמיד התעדכנה במתרחש. היו לה חשבונות ברשתות חברתיות כשאלו רק החלו, בית חכם ומשקפי תקשורת. רק לדבר אחד לא הייתה מסוגלת סבתא להתרגל, לשימוש בזיהוי ביומטרי. תמיד העדיפה סיסמאות מספריות, ומה הפלא, לכל החשבונות הייתה לה אותה סיסמה.
היא נזכרה בפעם ההיא, שנמלטה כילדה לבית של סבתא, לא זוכרת מה גרם לה לברוח. כשנכנסה אל הבית ובקרת האזעקה התחילה לצפצף, ראתה בעיניה את הסערה שתתרחש כשקולות האזעקה יישמעו למרחוק. אוטומטית הגישה אצבע לצג הזיהוי, אבל אז נזכרה שהיה זה הבית של סבתא, העבירה את האצבע והקלידה בלי לחשוב: שלושים ואחת, נקודה, שלוש שבע שלוש, פסיק, שלושים וארבע, נקודה, שלוש מאות.
כמה צחקה כשהאזעקה כבתה, היה זה צחוק משחרר, בריא. תחושה של שותפות סוד. מאז כבר נכנסה לביתה של סבתא בכל הזדמנות, חוזרת על רצף המספרים ההוא שוב ושוב עד שהפך לחלק ממנה. בלי משים הוא הפך להיות גם הסיסמה שלה במקומות שבהם לא יכלה להושיט אצבע מזהה, תמיד חייכה כשהקישה 31.373,34.300 מחכה לקבל מחמאה מאשף הסיסמאות, “סיסמה חזקה מאוד”. אם היית יודע עד כמה, הייתה אומרת, ספק אליו ספק לעצמה.
אבל עכשיו היא כאן, והסיסמה החוזרת ההיא הופכת לנקודת ציון משמעותית הרבה יותר בחייה.
את תחילת הדרך הכירה בעל פה, מאז קיבלה רישיון נהיגה הסיעה את סבתא בכל שנה בי”ב באב לטקס המצחיק, בראש התל ההוא, שאליו סבתא וחבריה היו מטפסים, מביטים מערבה במבט מלא געגוע ודמעות ושרים שירים שאיש מלבדם לא מכיר. עם השנים קטן מספרם של המשתתפים, וגם אלה שהגיעו התקשו לטפס. היו מקיימים את הטקס למטה, בחניית העפר. בסיומו הייתה סבתא נותנת לה יד חזקה ויחד היו עולות, צעד אחר צעד, אל ראש התל. שם הרשתה סבתא לדמעות להתגלגל על הפנים ותחושת שותפות הסוד הייתה מבעירה גם בה את הגעגוע, למקום שמעולם לא הכירה.
אחרי שסבתא נפטרה השתדלה להגיע אל הטקס לבדה, בכל שנה שהייתה בתאריך הזה בארץ ולא מחפשת את עצמה באיזה מקום נידח על פני הגלובוס.
בחודש אב האחרון דווקא הייתה בארץ ואפילו זכרה את הטקס וחשבה להגיע – אבל אז פרצה המלחמה. כשהודיעו בתקשורת שחיילינו עומדים על חורבות היישובים היהודיים הצטערה כל כך שסבתא אינה לצידה כדי לשמוע.
אולי לכן הייתה בה ידיעה ברורה, ברגע שראתה את ההודעה, שהיא מצטרפת לשיירה הזאת. אמנם במפגש ההכנה הודיעו שנכנסים רק לבקר, ועל התיישבות עוד אין מה לדבר, אבל בעבודה לקחה חופשה לשבוע (“אולי יותר”, אמרה לבוס בחיוך, “חופשה לא מתוכננת”, וראתה את האכזבה בעיניו אחרי שכבר חודשים הוא מנסה לשדך לה את אחיו הצעיר), העמיסה ברכב שישיות מים, אוהל ובגדים לכמה ימים, והנה היא כאן, בשיירה המצחיקה הזאת. כשהרכב הספורטיבי שלה זוהר בתוכה כמו נקודת אור בחשכה.
אתמול רצתה להכין את עצמה, להבין למה לצפות. שוב פתחה Google Earth, בראש האתר נכתב שתמונות הלוויין מתעדכנות כעת כל 48 שעות. אך כשהקישה את נקודת הציון המוכרת קפצה הודעת שגיאה: “אזור זה אינו מכוסה לוויינית, תמונה אחרונה מעודכנת לפני שישה חודשים. האם אתה מעוניין להמשיך?” חצי שנה? התפלאה לעצמה, הרי זה הרבה לפני שפרצה המלחמה… ובכל זאת לחצה “המשך”. על הצג עלתה תמונה מוכרת – קו החוף הכחול משמאל, ומימינו דיונות ריקות של חול, שהזכירו עד כמה צילום האוויר בביתה של סבתא, שמראה ערמות מסודרות של בתים חרבים ושבילים ביניהם, לא מעודכן כבר שנים. סבתא סיפרה לה שבשנים הראשונות הכול נשאר אותו דבר, ערמות של כאב מסודרות בשורות. אז עוד יכלה לזהות את הבית, לשמור לעצמה את נקודת הציון, לחרוט אותה על המסגרת ועל לוח ליבה. בהמשך כנראה ניסו לבנות שם משהו, בתמונות הלוויין באיכות של אז אפשר היה לזהות פארק מים או אתר דומה עם בריכות ומדשאות ביניהן, עם השנים והשינויים שהאזור עבר נקודת הציון הזאת הפכה שוב לתילי חורבות ואחר כך לשממה של חול.
צפצוף עדין נשמע מהנהג האוטומטי, קוטע את חוט מחשבותיה, מרמז שהיעד קרוב. היא הזדקפה והביטה סביב, כלי רכב צבאיים ואוהלים היו פזורים בין הדקלים על הדיונות הזהובות, כמו בסיס צבאי שהוקם באופן זמני. גם אל השיירה שלהם התלווה D9 כבד, אמרו שכדי לפלס את הדרך מהחולות. הבחור שעמד לידה לחש בקול סמכותי למי שסביבו שזה רק מה שמספרים לנו, אבל בעצם חוששים ממטענים על הכביש.
המשפט הזה ערער את ביטחונה, כלי הרכב הכבדים האלה מעולם לא עוררו בה תחושת ביטחון. תמיד שמעה מולם את קולה של סבתא מספרת “ואז הגיעו הדי-ניין” ושותקת, כמו רואה לנגד עיניה את קירות ביתה חרבים, אבן אחר אבן.
אולי כל הנסיעה הזאת מיותרת בשבילה. במפגש ההכנה היה רוב גברי ברור, מהסוג שמחפש אזורי לחימה. הנשים המעטות שהיו שם באו עם בני הזוג, רק היא עמדה לבדה, מרגישה בולטת כל כך, לא שייכת. פחדה שיבקשו שכל אחד יציג את עצמו ואת מניעיו, שמחה שהתחילו מיד בהסברים. כשהודיעו שייכנסו רק לאזור המרכזי קם זוג מבוגר ועזב בכעס, “שוב שוכחים את צפון החבל”, אמרו. הם נראו לה צעירים ממה שיכלה להיות סבתא אילו הייתה כאן היום, אבל היא לא, ואני כאן במקומה – ניסתה לחזק את עצמה. לה דווקא התאימה הנסיעה המרוכזת למרכז הגוש, פחדה לנסוע לבד דרך ארוכה אחרי שתפרוש מהשיירה לכיוון נקודת הציון הפרטית שלה.
“לאן אנחנו נוסעים?” שאל שם מישהו, ובשקט שהשתרר אחר כך אפשר היה לחוש איך כל אחד מהנוכחים שוקע במחשבות ותמונות משלו. כשחתך את הדממה והסביר כי בסך הכול ביקש נ”צ להתכוונן אליו, כמעט נתנה את שלה לכולם. אבל מחשבה נוספת עצרה אותה, הרגישה שתחלל בכך את זיכרונה של סבתא, כמו להזמין זרים לביתה הפרטי בלי להודיע. לשמחתה אחד הנוכחים נתן לכולם נ”צ אחר. זו נקודה משוערת, אמר, לאזור המלון, על חוף הים, השאר הנהנו בראשם כמבינים. כשהכניסה את שתי נקודות הציון לתוכנת הניווט שמחה לראות שהסטייה מהדרך היא של כמה מאות מטרים בלבד.
את השעות שלאחר מכן מילאו בסיפורים וזיכרונות. אז הבינה כמה נעים לה להיות בחברת האנשים האלה, כולם זרים לה אך חיים את הזיכרונות משם כאילו לא עברו כל כך הרבה שנים מהגירוש הנורא ההוא בתשס”ה. בכל אחד מהם ראתה משהו מסבתא. במבוגרים ראתה את אותו מבט בעיניים ששבע כל כך הרבה תקוות ואכזבות, וגם עכשיו לא ממש האמין שהם בדרך לשם; אצל הצעירים היו סקרנות, נחישות וחזון, אלה שלא אבדו לסבתא עד ימיה האחרונים. ואצלה? בעצמה גילתה את אותה תחושת שותפות סוד.
ההתרגשות שלה החלה עם פרוץ המלחמה, משהו בטון של המנהיגים נשמע אחר, נחוש יותר, החלטי. ראש הממשלה הודיע כי זו תהיה המלחמה האחרונה. הפרשנים לעגו לו בשעות הראשונות ולפתע משהו באווירה השתנה, תמונות של חיילים מניפים דגל על חוף הים, הרמטכ”ל נושא דברים בבית הכנסת העתיק בעזה, תמונת הפסיפס של דוד שנשתמרה למרות החורבן וההרס ששלטו מסביב, הדקלים הגבוהים עמוסי הפרי ועצי השיטה המכחילה, בפריחה הצהובה שלהם, שליוו את התמונות הרגילות מאזורי מלחמה.
כשראיינו בבית האבות את אחרון חבריה של סבתא שעוד הכירה, בכתה כשאמר “סוף סוף, היינו כחולמים”. מהרגע ההוא ידעה שהיא רוצה להיות שם, עם ראשוני החוזרים, להשלים שבועתה של סבתא כל שנה בתל גמה, משאלה שלא זכתה להגשים.
“קטע התפצלות דרכים קרוב, בחר מסלול מועדף”, קול הניווט האלקטרוני גרם לה להתרכז בדרך. הכביש שנסעו עליו היה משובש, עוד מעט תפנה השיירה כולה מערבה לכיוון הים, והיא תמשיך ישר, כמה מאות מטרים, עד לנקודת הציון הפרטית שלה. לרגע ציפתה לראות מולה שער צהוב ועמדת חיילים, כמו בתמונות האלבום הכתום של סבתא. בעידן דיגיטלי לא היו הרבה אלבומים בבית וזה האחרון זכה ללוות אותה בשבתות הארוכות של הקיץ. היא הכירה את כל תמונותיו בעל פה, יודעת שאת רובן לא תזכה לראות. כל מה שנבנה בידי אדם נהרס כבר בקיץ ההוא, סיפרה סבתא, את בתי הכנסת ומבני הציבור החריבו זמן קצר אחרי שהיהודי האחרון עזב. רק החולות, הדקלים והים יחכו לנו כשנשוב.
תמיד “כשנשוב”, מעולם לא “אם נשוב”. סבתא חיה כל שנותיה את האמירה הזאת. לא סתם הייתה האחרונה מכל אחיה שבנתה את ביתה ביישוב החדש. “אין לי כסף לשתי משכנתאות”, צחקה, “ואיך אבנה בית כשנשוב…” בסוף גם היא בנתה, בגינת ביתה נטעה עץ דקל גדול ש”עלה כמעט כמו המטבח” לדבריה, אבל נתן לה תחושה של בית.
נקודת ההתפצלות הגיעה. לא חיכה מולה שער צהוב, רק דרך עפר חבוטה. מהרכב שנסע אחריה בשיירה נשמעה צפירה, כמו שואלת, לאן זה, היא פתחה את החלון וסימנה בידה שהכול בסדר, ממשיכה בנסיעה איטית בשביל המשובש בתוך השממה.
בעוד מאתיים מטר… הרכב עצר. הכביש לפניה היה מכוסה בחולות נודדים.
לרגע החסירה פעימה. פתחה את הדלת ולקחה איתה את הניווט הידני, צועדת בהיסוס בכיוון שהראה.
“הגעת ליעד”.
31.373,34.300 זה כאן.
התיישבה על האדמה כלא מאמינה. מרשה לדמעות להתגלגל על לחייה.
“סבתא”, אמרה, חופנת בידיה את גרגרי החול.
“הגעתי הביתה”.

 

 

31.373,34.300 היא נקודת הציון שבה עמד ביתה של הכותבת, בגוש קטיף.

שירה

צַלֶּמֶת

אדם צחי

קַיִץ מַכֶּה.
שׁוּלֵי הַנֶּפֶשׁ נֶחְרָכִים.
עִם מַצְלֵמָה אַתְּ רָצָה
בֵּין דְּיוּנוֹת כּוֹשֶׁלֶת
לוֹכֶדֶת בַּיִת
אַחַר בַּיִת
נוֹפֵל
קָטִיף גָּדִיד שִׁירַת הַיָּם
אֵיךְ מֵתִים מוּצָאִים מִקִּבְרָם

עֶשְׂרִים שָׁנָה עִם הֲלוּם קְרָב אֲנִי חַיָּה
לָחַשְׁתְּ לוֹ בַּלֵּילוֹת,
שְׁכַב לִישֹׁן
עִם חֲבֵרֶיךָ הַמֵּתִים. הַגְּדוּד
פָּשַׁט עַל בְּדֹלַח
מוֹרַג נִיסָנִית וְגַן אוֹר
וְכָמוֹךְ לֹא הִשְׁאִיר אֶבֶן עַל אֶבֶן.

וּבַיִת אַחַר בַּיִת נֶחֱרַב
מְעוֹנוֹת הַסְּטוּדֶנְטִים בְּהַר הַצּוֹפִים,
הַבַּיִת לְיַד הַיְּשִׁיבָה,
הַבַּיִת מוּל הַר הַמְּנוּחוֹת.
הֶאֱמַנְתִּי שֶׁהָיֹה לֹא תִּהְיֶה,
שֶׁנַּחֲזֹר לַדְּשָׁאִים הַגְּדוֹלִים,
שֶׁנָּרוּץ צוֹחֲקִים מוּל הָרוּחַ
שֶׁנִּהְיֶה כְּמוֹ כֻּלָּם

כְּשֶׁחָזַרְתְּ אֶל הַבַּיִת הָרֵיק
כַּרְטִיסֵי זִכָּרוֹן בְּיָדַיִךְ
מְלֵאִים בְּבָתִּים שֶׁאֵינָם,
בָּכִיתִי מוּל שַׁעַר בּוֹעֵר
יָדַעְתִּי שֶׁלְּעוֹלָם לֹא נָשׁוּב

שירה

על כורחך

נעמי גולן

על כרחך אתה נולד. שהנשמה אינה רוצה לצאת מן הפרגוד, מקום טהור שנשמות מונחות שם, וליכנס במעי אישה במקום טמא, ומלאך בא ומוציאה בעל כורחה ומכניסה במעי האישה (ר’ עובדיה מברטנורא, מסכת אבות ד, כ”ב)

 

בַּשְּׁבִיל אֶל הַגַּן מִתְהַלֶּכֶת יְחֵפָה מִבַּגְרוּת
בֵּין עֲלֵי כּוֹתֶרֶת מִשְׂחֲקֵי יַלְדוּת
וּבָרֶקַע – מִשְׁפָּחוֹת
עוֹלָם נִבְרָא זוּגוֹת זוּגוֹת

 

וּבֵינֵיהֶם
גַּם אֲנִי רוֹצָה
מְשַׁנֶּנֶת מַתְכּוֹנִים לְחַיִּים טוֹבִים
מַאֲמִינָה

 

וְהַכְּבֵדוּת. וְהַמָּוֶת. וְהַשָּׁחֹר הָאַכְזָרִי הַלֹּא מַקְשִׁיב
הִגִּיעוּ גַּם הֵם
מָצְאוּ מָקוֹם בֵּין גַּלֵּי הַיָּם
הַסּוֹעֲרִים שֶׁהִשְׁקִיטוּ
נִכְנֶסֶת לָרֶחֶם שֶׁהֵם
וְיֵשׁ בִּי כֹּחַ שׁוּב לְהָגִיחַ
כְּמוֹ בְּבֵית הַכְּנֶסֶת הֶחָשׁוּךְ הַקָּטָן בְּפַאֲתֵי הַיִּשּׁוּב

 

עַד שֶׁחָרַב.

 

עַל כָּרְחֵנוּ נֵצֵא דֶּרֶךְ צִיר כִּסּוּפִים
וְלֹא תִּהְיֶה דֶּרֶךְ חֲזָרָה

 

רַק טִפּוֹת חַיֶּיךָ בְּרַחְמִי שֶׁלִּי
יוּכְלוּ שׁוּב לְמַלֵּא אֶת הַתְּהוֹם

פרוזה

לילה לבן

דבורה זגורי

בר שלום יושב במרפסת. הבית שטוף, מכונת הכביסה מסתובבת. “שטיפה היא תרפיה בשבילי”, הוא אומר. לשפוך מים, לגרוף חזק. אבל כביסה הוא לא סובל. מילא להכניס למכונה, אבל לחלק אחר כך במדפים של הילדים? הוא לעולם לא זוכר מה בדיוק המידות שלהם, וכמעט תמיד הוא שולח את הקטן לגן במכנסיים שגדולים עליו, ואת הגדול בחולצה שמגיעה לו עד הפופיק.
בהתחלה בר שלום אמר לעצמו שזה בחיים לא יקרה לו. שהוא יקפיד על כל פיפס בבית, שהילדים יגיעו למסגרות מאורגנים טיפ טופ, שלרגע הוא לא יהיה גבר מרושל שמלביש את הילדים עקום ומכין להם סנדוויצ’ים משאריות של חלה יבשה. בהתחלה הוא הקפיד על כל דבר. אפילו גיהץ חולצות שבת, משהו שאפילו עדי לא עשתה אף פעם. “בשביל מה?” היא הייתה צוחקת, “בשביל שישחקו בערֵמה כל השבת?”
“הערמה” הייתה ערמת חול גבוהה ליד הבית שאיתן וליאת התחילו לבנות. אחר כך ירו בליאת בציר כיסופים, ואיתן עבר לרעננה להיות קרוב לבית לוינשטיין. בניית הבית נעצרה ו”הערמה” נשארה.
אבל אחר כך תנופת ההתחלה שקעה, ושקע בבר שלום גם הפאסון והניסיון לעשות רושם שהוא מסתדר, ולא היה אכפת לו שהרישול התחיל להשתלט על כל הבית. “לעזאזל”, הוא אמר לעצמו, “זו המציאות, ומי שלא מוצא חן בעיניו מוזמן לא להגיע”. גם ככה רוח ההתנדבות ששרתה על השכנות ובנות השירות כבר התעייפה וכל אחת חזרה לעיסוקיה. הוא לא מאשים אף אחד כמובן, זה טבע העולם. זה לא שלאף אחד לא אכפת ממנו, אלא שכל אחד אכפת לו יותר מעצמו.
עכשיו, יושב במרפסת, הבית שטוף והמכונה מסתובבת, בר שלום חושב על ליאת ואיתן. הוא שונא את המחשבה הזאת שמזדחלת בו כל פעם שיש לו רגע פנאי במוח. הוא שונא את המחשבה שגורמת לו בדל גאווה מפגרת על איתן, ובדל תודה מטופשת לקדוש ברוך הוא שאיזה מזל שעדי מתה באמבולנס בדרך לברזילי באשקלון והיא לא תקועה כמו ליאת בגוף עקום ונפש שאין לדעת עליה כלום. ואיזה מזל, המשיכה המחשבה להזדחל, שהוא עצמו לא תקוע כמו איתן. לא שיש לו מה לעשות עם האינפורמציה הזאת. זה לא שהוא שוקל להתחתן עם מישהי אחרת, אף שהודיה אחותה של עדי לקחה אותו לא מזמן לשיחה באיזה בית קפה באשקלון וכחכחה הרבה בגרון וערבבה את הנס על חלב שלה שוב ושוב ואמרה: “אני לא יודעת איך להגיד לך את זה בדיוק מאיר”, והוא יכול היה לחסוך לה, כי הוא ידע בדיוק מה היא רוצה להגיד, אבל הוא השאיר אותה שם להתפתל ולכחכח ולעשות צליל מעצבן עם הכפית בכוס הזכוכית כמו איזה גונג לקרב שלא מצליח להתחיל, עד שהיא הצליחה להגיד: “אני חושבת שעדי הייתה רוצה שתתחתן שוב”, ומיד הוסיפה “זה טוב לילדים”. הוא לא יודע בדיוק למה הוא לא גאל אותה מההתפתלויות, אולי עונש כזה. על מה? על שהיא בחיים? ואיך היא מעיזה? היא הרי אחותה הקטנה. טיפשי, טיפשי לחלוטין להעניש אותה, מי ישמע גם איזה עונש זה, הוא חשב, אבל זה מה שעבר לו בלב באותו רגע, מה לעשות.
עכשיו, יושב במרפסת, הוא חושב גם על האספה שהייתה במזכירות היישוב בבוקר, אספת חירום. הדיבור על “ההתנתקות” או “הפינוי” או איך שלא קוראים לזה כבר נהיה הרבה הרבה יותר רציני, ומתחילה להתגבש הרגשה שהמהלך ההזוי הזה עשוי באמת לקרות. בר שלום כבר היה בהרבה אספות של היישוב, אספות קריטיות. אבל צעקות ותחושת פאניקה הזויה כמו שהיו היום, לא היו מעולם. בר שלום שם לב שהוא התחיל להשתמש במילה “הזוי”, מילה שהנוער התחיל להגיד הרבה. על כל דבר שלא נראה להם. “הזוי”. אבל באמת זו מילה קולעת, בר שלום חושב, כי איך מישהו בכלל יכול להזות רעיון כזה, ולקדם אותו בצעדי ענק כמו טרקטור די ניין שרומס כל מה שבדרך? והוא חושב שכמה שהוא לא איש מילים הוא לא יכול להתעלם מכך ש”פינוי” זו מילה שמזכירה מה שעושים לאשפה, או להומלסים שהשתלטו על בניין ששייך לעיריית ניו יורק, אבל לאנשים כמותם? שבנו בתים לתלפיות וקהילות מפוארות ובתי כנסת וחגים ויום-יום ובית ספר ובריכה ובית מלון וחממות? ו”התנתקות” היא מילה עוד יותר הזויה. מה, זה קטר של רכבת שבקליק אחד נפרד מאיזה קרון? סורי, נמאס לי לסחוב אותך, אני משאיר אותך על הפסים?
אולי הוא בכל זאת נדבק ממנה, מעדי. היא הייתה אשת המילים ביניהם, וליד תמונה שלה על הקיר יש תמונה של הים ושורות יפות של אהבה שהיא כתבה כשהם עברו לכאן. אהבה למאיר, לים הזה, לחולות. הרבה זמן מאיר לא ניגב דמעה, לא היה לו זמן לזה. אבל משהו בישיבה הסוערת הבוקר הזיז לוחות טקטוניים בנפש שלו ודרך הסדק בעבעה לו הנשמה. “איזה מזל שעדי לא פה בשביל הביזיון הזה”, הוא חשב, ושוב ניגב דמעה כי באמת הוא כן רצה שהיא תהיה פה, שיעברו את זה יחד. הוא לא ידע עדיין מה זה בדיוק “זה”, אבל זה הריח לא טוב בכלל. וכמה שעדי הייתה אשת הרוח, והוא, מאיר, איש המעשה – “מאיר”, היא הייתה אומרת עליו, “הוא איש הריח, הוא יודע להריח מרחוק בדיוק מה הולך לקרות”.
פתאום במרפסת נפלה עליו עייפות נוראה, העפעפיים שלו נפלו והוא לא הצליח לפקוח את העיניים. כמו בשבועות הראשונים אחרי שעדי נרצחה והוא לא יכול היה לפקוח את העיניים בבוקר. זה לא היה קשור לדיכאון או לרצון או להחלטה, העפעפיים שלו נדבקו, הרגליים שלו כבדו כמו שקי בטון ולא היה שום דבר שבשביל לראות אותו הוא הצליח לפתוח את דבק הנגרים הזה שהדביק אותו לעולמות השינה. את הילדים לקחה הודיה אחות של עדי, אבל בר שלום מעריך שגם בשבילם הוא לא היה מצליח לקום. שוב, זה לא קשור לרצון, הוא פשוט לא היה מצליח.
עכשיו, כשהעפעפיים שלו פתאום צנחו, הוא ניסה להגיד לעצמו שיתאמץ לרגע ויגרור את עצמו למיטה, ויצחצח שיניים או משהו, אבל זו לא הייתה עייפות שאפשר לדבר איתה, לנהל איזה משא ומתן, זו הייתה השינה העמוקה ההיא שחטפה אותו, גררה אותו כבול לקרקעית של ים. שינה שהוא מריח בה מוות, התנתקות מהעולם. איכשהו אחרי אולי שעה או שעתיים הוא הצליח לגרד את השינה ולהיכנס הביתה. עוד לא הרבה שעות יאיר היום וצריך לשלוח את הילדים לגנים ואספת חירום נוספת תהיה. בדרך למיטה הוא פתח את הפריזר והניח חבילת פיתות על השיש, שתפשיר. הוא לא זכר אם יש גבינה צהובה, מקסימום ימרח להם שוקולד. וואי וואי, הוא חושב, אם עדי הייתה יודעת כמה פיתה עם שוקולד הילדים אוכלים בזמן האחרון. שוכב במיטה, מאיר לא הצליח לשוב ולהירדם. מה הוא יגיד באספה? מצפים ממנו להגיד משהו משמעותי, להנהיג, להגיד אם הולכים עם זה, לוקחים את הפיצויים שהמדינה הבטיחה ומתקפלים, לבנות חיים נורמליים במקום אחר, ויפה שעה אחת קודם, או שמתנגדים בכל הכוח, אם מאמינים לזה בכלל? אם מקבלים החלטה משותפת לכל היישוב או איש ומשפחה הישר בעיניהם יעשו?
כשהוא עצם שוב את העיניים בתפר שבין ערות לשינה, הוא ראה את עצמו בדמותו של ראש היודנראט. לא מישהו ספציפי, רק עומד על מרפסת של בניין ועיני אנשים נשואות אליו והוא צריך לקבל החלטות. הבניין היה דומה לבית הכנסת של היישוב רק גבוה יותר, גבוה מאוד. הוא פקח את העיניים מיד, הלב שלו דפק מהר. בזמן ערות מוחלט הוא בחיים לא היה חושב על הדימוי הזה, בכלל הוא לא בן-אדם של דימויים. אבל זה מה שעבר בו באותו רגע, מה לעשות. האף שלו כנראה מריח רחוק מדי, האף היהודי מדי שלו. הוא חשב שאם עדי הייתה בחיים ושומעת על התמונה הזאת שרצה לו בראש, היא הייתה מתחרפנת. סבא וסבתא שלה היו ניצולי שואה והייתה במשפחה שלהם אלרגיה, ממש אלרגיה לדיבורים כאלה. סבא של עדי, שלמה, יכול לחטוף התקף לב אם הוא היה שומע את אחד הנכדים זורק משהו על מדינת ישראל עם איזשהו רמז מרומז ביותר למשטר הנאצי. מאיר שאל את עצמו אם הוא היה מספר לה בכלל, כי מאז שליאת נרצחה היו כבר כמה מחשבות ותחושות וחלומות קריטיים שלו שהוא לא סיפר לעדי. למה להפחיד אותה? מספיק שהיא איבדה חברה טובה כל כך, מספיק שרף הפחד ביישוב עלה אחרי הפיגוע ההוא. וחוץ מזה, האמת העמוקה יותר שמאיר הרגיש שהוא חייב אותה לעצמו היא: בשביל מה להפחיד את עצמו? מה שהיה בחלום נשאר בחלום ובשביל מה לעורר שדים רעבים מרבצם?
די, כבר תכף בוקר. אין טעם לישון. מאיר חושב, הוא יכין לילדים סנדוויצ’ים מושקעים, עם חביתה, יחתוך מלפפון דק דק. יותר מדי מחשבות סובבות בו הלילה. יותר מדי. הוא חייב לדחות את המחשבות מפני המציאות והוא יעשה את זה באמצעות הסנדוויצ’ים האלה. בעזרת המון פעולות קטנות. הוא יחתוך ויטגן וימרח ויעטוף יפה יפה. זה מה שהוא עושה יום יום מאז היום הנורא אחרי שהוא חזר הביתה לבדו מבית החולים, מחזיק חזק שקית אשפה לבנה גדולה ודקה עם לוגו של בית החולים ובתוכה צרורים הבגדים של עדי והקרוקס שלה ושקית סנדוויץ’ ובה התכשיטים. עגילים, טבעת נישואין. הוא זכר איך איתן סיפר לו לפני שהוא עבר לרעננה, שמהכול הכי שובר אותו הקרוקס של ליאת שמונחות ליד המיטה שלה שם במחלקת שיקום. מונחות יפה, צמודות, “איזו בלגניסטית היא הייתה ליאת”, איתן צחק. “כל בוקר היא הייתה מחפשת נעל אחת מתחת למיטה”. איתן צחק ופתאום הצחוק שלו נהיה היסטרי והוא אמר ונחר שברי משפט בקול מרוסק מצחוק הזוי. “עכשיו הנעליים שלה כל הזמן מסודרות, כאילו מה היא צריכה נעליים? כאילו יש לה לאן לקום וללכת?” ומאיר לא ידע מה לעשות עם איתן והצחוק המשוגע שלו. ובאותו לילה הוא חיבק את עדי עוד יותר חזק מהרגיל עד שהיא אמרה: “וואי מאיר, אתה מועך אותי”, ולא הצליח להוריד את העיניים מהקרוקס שלה שעמדו צמודות ומסודרות ליד המיטה. הוא הריח משהו רע ולא ידע עד כמה.
עכשיו, בלילה הלבן הזה, סדר הפעולות הסיזיפי והאין-סופי לא עזר. לא עזרה לו המלאכה ותקפה אותו סחרחורת. הוא פחד מהבוקר, מהרגעים שהילדים יקומו וכבר לא ישאלו איפה אימא. בזמן האחרון הם כבר לא שואלים. הוא פחד מהאספה שהוא הריח ממנה חשרת רעות גדולה, משהו בסדר גודל שאפילו הוא, שכבר ראה לצערו הרבה דברים, לא מכיר.
מאיר בר שלום התיישב על כיסא במטבח, אור דק נשפך דרך חרכי התריס. עדי אהבה להחשיך את הבית חושך מוחלט, והייתה מורידה את התריסים שלא ייראה שום חרך. בהתחלה מאיר המשיך ככה להוריד את התריסים, אבל לאחרונה הוא מרשה לעצמו לתת לאור הזהוב להיכנס, כמו שהוא אוהב. הוא שמע את הצלצול של השעון המעורר שלו, מנגינה דיגיטלית מעצבנת שחודשים הוא רוצה להחליף. הסחרחורת שלו פסקה אבל השאירה אחריה צל של ייאוש וחידלון ותחושה שהנפש שלו מתחילה להיפרם בקצוות, ואין לו כוח לכל מה שעומד לבוא. אין לו כוח להיות חייב למצוא את הכוח. הוא ישב על הכיסא במטבח ולא קם לכבות את השעון, ולא קם להעיר את הילדים, ולא קם להרים את התריס. הרי עוד מעט הכול יקרה לבד. השעון יפסיק, הילדים יפרצו למטבח בפיג’מות, רק התריס אולי עוד יישאר מוגף.

הורות ומשפחה