משה חניבד החל ללמוד באקדמיה בשנת 1998 והנו בעל תואר ראשון ושני תארים שניים במדעי המדינה ותקשורת. בעברו שימש כדובר תנועת הליכוד והסיעה בכנסת ועסק בהוראת אזרחות ותקשורת בבתי ספר. מאמר זה מציג את עבודת התיזה שכתב במסגרת לימודיו לתואר שני, שהוענק לו לאחרונה.

טור זה מבקש להציג בזעיר אנפין את ממצאיו של מחקר אקדמי חדשני ופורץ דרך בתחום ייצוג תקשורתי של מיעוטים וקבוצות שוליים חברתיות העוסק, לראשונה בישראל, בבחינת דפוסי הסיקור, הייצוג והדימוי של האוכלוסייה החרדית בעיתונות הישראלית המקוונת בהשוואה לשינוי בכוחן הפוליטי של הסיעות החרדיות.

האבות המייסדים והערכים המרכזיים בחברה

תנועת ההשכלה, שצמחה בהשפעת תנועת ההשכלה באירופה בשלהי המאה ה-18, הגבירה את הפילוג בין יהדות מערב-אירופה לבין מזרח-אירופה וארצות האסלם עקב מרידתה בדת, שמילאה תפקיד ראשי בליכוד העם היהודי (אטינגר, 1980). התנועה הציונית נתנה הגדרה חילונית לזהות היהודית, שנבעה מתוך התנועה הלאומית באירופה, והריב הגדול ביותר היה נגד היהדות החרדית. שלילת היהודי הגלותי הפכה לאחד המרכיבים המרכזיים בזהות היהודית החדשה (שגב, 1999).

עם הקמת מדינת ישראל שלילת החרדים הפכה למרכיב קבוע בזהות החדשה והייתה קשורה גם בדיכוי עולי ארצות ערב משום תרבותם וזיקתם למסורת. הדתיוּת והמזרחיוּת לעומת המערביוּת והחילון, שני היסודות נגדם יצאה הציונות ששללה את תרבותם וזהותם (שם), לכך הייתה השפעה רבה על הגדרת האויב או “האחר” שלה (אייזנשטדט, 2002).

אמצעי התקשורת והאליטה הדומיננטית בישראל

מחקרים אשר בחנו את הייצוגים התקשורתיים של קבוצות מיעוט וקבוצות שוליים חברתיות בישראל הצביעו על “הכחדתן הסימבולית” ואודות הסטריאוטיפים וההשטחה הבנאלית של קבוצות אלו ה”אחרות”, אשר שונות מדמות האליטה ההגמונית הישראלית הצברית, זו שנתפסת כדמות התרבותית של “הרוב” (כ”ץ, 2016).

קימרלינג (2001) מכנה את קבוצת האליטה החברתית בישראל “אחוסלי”ם” (אשכנזים, חילונים, ותיקים, סוציאליסטים, לאומיים). לדבריו, כבר מתקופת היישוב ועם הקמת מדינת ישראל החלה קבוצת המייסדים, כקבוצה הגמונית, לשמר את כוחה במוקדי הכוח במדינה אל מול גלי העלייה מארצות האסלאם. במסגרת אידיאולוגיית “כור ההיתוך”, בה נקטה קבוצה הגמונית זו אל מול שאר הקבוצות החברתיות, לא ניתנה חשיבות וייצוג לתרבויות של קבוצות המהגרים האחרות. כך למעשה נחסמה השתלבותן של קבוצות אלו בכל תחומי המדינה, לרבות באמצעי התקשורת.

במהלך שנות השבעים, איבדה ההגמוניה את הדומיננטיות השלטונית בעקבות מלחמת יום הכיפורים ועלייתו של מנחם בגין לשלטון. מאז החל תהליך של פיחות מתמשך בכוחה הפוליטי של אליטה זו, ולפיכך מתקיים בחברה הישראלית קרב מאסף של אליטה זו לשמר את כוחה מול שאר הקבוצות האחרות במדינה. אחד ממוקדי הכוח הללו הוא אמצעי התקשורת (שם).

אברהם (2001) מציין כי יש דמיון רב בין מאפייני האליטה החברתית השלטת למאפייני האליטה התקשורתית בישראל, כך שרוב מקבלי ההחלטות במוסדות התקשורת בישראל הנם גברים אשכנזים חילוניים בעלי דעה שמאלית. דבר זה תורם ליצירת ערוצי קשר ישירים ולהזדהות המעמדית ביניהם. שני הממסדים, אשר עוצבו בתקופת היישוב, רואים אירועים המתרחשים מבעד לאותם “המשקפיים”, וכך היחסים הקרובים משפיעים על דפוסי הסיקור.

מתודולוגיה

ניתן להמחיש את הייצוג של האוכלוסייה החרדית בעיתונות הישראלית המקוננת: “עיריית רמת גן הציבה גדרות למניעת מעבר הולכי רגל מבני ברק…”. ^[1] הבניית המציאות התקשורתית ממסגרת את המפגש בין תושבי בני ברק החרדית לתושבי רמת גן החילונית כמלחמה ביצירת ניגוד בינארי ודימוי שלילי בין “אנחנו” שצריכים הגנה מ”הם” שלא ידביקו אותנו בקורונה. לעומת זאת, המציאות יותר מורכבת מ”שחור ולבן”. כהנר ומלאך (2020) מצאו כי בשנים 2018- 2020 39% מהחרדים עסקו בפעילות התנדבותית, יותר משיעור המתנדבים הלא-חרדים (24%).

מחקר זה לא מסתפק בבחינה אקראית של דפוסי הסיקור אלא בוחן אותם ביחס לסביבה הפוליטית – כוחן של הסיעות החרדיות, מידת הקרבה לשלטון והשפעתן על הבניית הייצוג והדימוי. לפיכך, ייצוג האוכלוסייה החרדית נבחן על-ידי ניתוח תוכן כמותי של היקף, בולטות ואופי הסיקור. ניתוח התוכן האיכותני בוחן את קטגוריות הדימוי של האוכלוסייה החרדית בעיתונות הישראלית המקוונת. נדגמו 550 כתבות משני אתרי אינטרנט חדשותיים, ynet הפופוליסטי ו”הארץ” האליטיסטי, בשתי תקופות שונות: כאשר המפלגות החרדיות באופוזיציה וכאשר הן בקואליציה, סביב שולחן הממשלה. זאת במטרה לבחון את דפוסי הסיקור ביחס לשינוי בכוח הפוליטי של הסיעות החרדיות.

ייצוג האוכלוסייה החרדית

סיכום דפוסי סיקור האוכלוסייה החרדית בעיתונות הישראלית המקוונת

מהממצאים עולה כי כאשר הסיעות החרדיות באופוזיציה האוכלוסייה החרדית זוכה לסיקור דל ושולי. באתר “הארץ” הסיקור רב יותר מאתר ynet בתקופת האופוזיציה. כאשר הסיעות החרדיות בקואליציה זכתה האוכלוסייה החרדית לסיקור גדול יותר, אך עדיין שולי, בהשוואה לתקופת האופוזיציה. נראה כי העיתונות הפופוליסטית, המונעת מהפן הכלכלי, בוחרת להתעלם כמעט לחלוטין מהאוכלוסייה החרדית כאשר הסיעות החרדיות נמצאות מחוץ לממשלה. לעומת זאת, אתר הארץ, המונע מהפן האידיאולוגי, נותן לאוכלוסייה החרדית מקום של “כבוד שולי” ומגלה עניין ב”חרדים” גם בתקופת המדבר הפוליטי.

איסוף נתונים כמותיים אלו מספקים תמונת-על של הממצאים ומאפשר לדון במיקומה החברתי של קבוצת שוליים החרדית ביחס לקבוצות שוליים חברתיות אחרות וביחס לקבוצת הרוב החברתית. בחינה זו לבדה אינה מספיקה כדי לעמוד על כלל מאפייני דפוסי הסיקור. לצורך “השלמת התמונה” נדרשת בחינה איכותנית של הכתבות (פירסט ואח’, 2013).

אופי סיקור האוכלוסייה החרדית בעיתונות הישראלית המקוונת:

מהממצאים עולה כי כאשר הסיעות החרדיות אינן חברות בממשלה אופיו של סיקור האוכלוסייה החרדית בעיתונות הישראלית המקוונת יותר חיובי מאשר שלילי (28%), וכאשר הסיעות החרדיות חברות בממשלה (22%) זוכה האוכלוסייה החרדית לסיקור שלילי.

דימוי האוכלוסייה החרדית

נראה כי המכנה המשותף לקטגוריות הדימוי של האוכלוסייה החרדית בתקופה זו הוא “טיפוס החרדי הדומה לנו”, לחברה הכללית. אף כי “החרדי” הוא עדיין חרדי, נראה כי דמותו מתוארת בצורה יותר לגיטימית ואנושית, שכן כעת נציגיו נמצאים במקום מרוחק ממוקדי הכוח, ההשפעה וקבלת ההחלטות. לאמור, הנכם מיעוט, הישארו ב”מקומכם הטבעי”, מקום שאינו מאיים על הערכים, התרבות, המרחב הציבורי, הזהות והצביון של מדינת ישראל כמדינה חילונית-מערבית. כדברי כתב “הארץ”: “… גם החרדים הופתעו מהתקשורת החיובית שלה זכו… הייתכן, שהעדרם של הפוליטיקאים החרדים ממרקעי הטלוויזיה והעמודים הראשונים עושה את כל ההבדל? שרק מפני שיעקב ליצמן, משה גפני ואלי ישי הוגלו אל האופוזיציה הבלתי נראית מוכן הציבור החילוני להתייחס לחרדים לגמרי אחרת? … ברגע שהם יחזרו לפוליטיקה של כוחניות, וישלחו שוב את שמואל הלפרט וליצמן לנהל את חיי החילונים, יחזור גם הדימוי השלילי כל כך”. (שחר אילן, 29/2/03, אתר הארץ).

נראה כי כאשר הסיעות החרדיות חברות בקואליציה, במוקדי הכוח וקבלת ההחלטות במדינה, סדר היום החברתי החילוני-ההגמוני חש מאוים מפני קבוצת המיעוט החרדית המצויה בממשלה. כך משתקף מאמצעי התקשורת דימוי של “חרדי בינארי”, “החרדי האחר”, שונה ורחוק מאיתנו: דימוי של חברה שלא לומדת כמונו לימודי ליב”ה ואינה משכילה, אנשיה שלא עובדים לפרנסתם ולכן זו חברה ענייה, חברה שגם לא צורכת בתבונה מוצרי איכות וחיה בסביבה של הזנחה וזלזול בחיי ילדים. ה”טיפוס החרדי” מוזר ומגוחך ומחרים סדרתי, אינו מתגייס לצבא ואינו תורם לחברה. במידה והוא כן מתגייס מדובר בחייל קיצוני שמתעלל בערבים. החרדי עוסק בפלילים, גזען, קיצוני-לאומני ואלים, הרבנים שלו חיים בעולם מנותק ולא-ליברלי, ומוסד הרבנות וכללי הכשרות מרחיקים את רוב הציבור החילוני מהמסורת. החרדי פוגע בשלטון החוק, נגד פשרה ופלורליזם, פלילי, מפגין סדרתי ושרלטן; סחטן המנצל את כוחו הפוליטי לקבלת תקציבים, עסקן, נלחם, לוחץ ומחריף את הטון, כופה את אורחות חייו המוזרים על הציבור החילוני, מתרבה בקצב מהיר עד כי יהיה רוב במדינה, משתלט על המרחב הציבורי ועל אזורי המגורים המתחרדים, מתקרב למוקדי הכוח במדינה, ועל כך עלינו להתריע מפניו.

לאור ממצאים אלו מחקר זה מציע מודל המסביר את סיקור האוכלוסייה החרדית בעיתונות המקוונת בישראל. הערכים המרכזיים עליהם מושתתת מדינת ישראל ואשר הותוו על-ידי האבות המייסדים הם מערביוּת וחילון. הקבוצה הדומיננטית בחברה הישראלית, המכונה אליטה, שולטת למעשה במוקדי הכוח במדינה, ובתוכם אמצעי התקשורת, הכתבים והעורכים, אשר בינם ובין האוכלוסייה החרדית ישנו מרחק אידיאולוגי המתבטא בהתגייסות ובלקיחת צד במלחמת התרבות, במאבק על המרחב הציבורי ועל צביונה, אופייה וזהותה של מדינת ישראל. כאשר נציגיו הפוליטיים של המגזר החרדי רחוקים ממוקדי כוח וקבלת החלטות חברי האליטה אינם חשים איום לדומיננטיות שלהם, וכך אמצעי התקשורת, המתפקדים כזרוע הביצועית לעיצוב דעת הקהל בישראל, מסקרים בהתאם את האוכלוסייה החרדית בהיקף דל, בבולטות שולית אך ביותר סיקור חיובי משלילי. ייתכן שיש בכך “תמרור הזהרה” לאמור הישארו רחוקים מהשלטון, במקומכם “השולי הטבעי”, ותזכו “להיות נחמדים בתקשורת”. כך הדימוי התקשורתי בתקופת האופוזיציה הוא דימוי היברידי של “טיפוס חרדי”, שהוא אומנם פחות שונה ויותר דומה לנו: הוא עובד לפרנסתו, מתגייס לצבא ובעד שלטון החוק. במידה ו”החרדים” יבקשו להתקרב למוקדי הכוח, ההשפעה וקבלת ההחלטות האליטה הישראלית, המערבית-חילונית, נכנסת למצב מלחמה והזרוע הביצועית שלה, אמצעי התקשורת, “תכה בו”, תשחיר את דמותו ותזהיר מפניו. היקף הסיקור, שוליותו ושליליותו גדלים משמעותית, יותר בעיתונות האליטיסטית, והדימוי הופך ל”חרדי האחר”, המדגיש ומבליט את שונותו ואחרותו השולית. כאשר הסיעות החרדיות מתקרבות לשלטון חברי האליטה “חרדים לשלטון” והאוכלוסייה החרדית “מתרחקת מהקונצנזוס”, אחרת, שונה, סוטה, סחטנית ומסוכנת. האוכלוסייה החרדית הופכת ללא-לגיטימית וכל הפגנה ממוסגרת כהתפרעות, דרישה קואליציונית להשוואת תקציב הופכת לסחטנות ו”מציצת דם”, החרדים משתמטים מנשיאה בנטל הביטחוני, ואלו שכן מתגייסים הם קיצוניים לאומנים, החרדים מתרבים ללא הכרה ומשתלטים על המרחב הציבורי, ומשאינם עובדים לפרנסתם הם מנצלים את כוחם הפוליטי לסחטנות ולכפיית אורחות חייהם הביזאריים והחשוכים על כלל הציבור.

בטקס יום העצמאות חוי עמדה מאחור. היא נסתה להקטין את עצמה לא לבלוט בחולצה השחורה על רקע כל החולצות הלבנות שמילאו את מגרש הספורט של הישוב. כשהיא התלבשה ללכת לטקס היא חיפשה בארון את החולצה הכי יפה שלה. לא אחת שתהיה מוגזמת כמו זאת עם התחרה בצווארון ולא חשופה מדי כמו הירוקה מקטיפה. היא לא רצתה לבלוט, סתם חיפשה חולצה חמודה ומחמיאה, השחורה התאימה בול. היא לא העלתה על דעתה שאנשים לובשים חולצות לבנות. כולם במגרש הספורט, גברים נשים וטף לבשו חולצות לבנות. הם ברכו אחד את השני בברכת: “חג שמח!” במנגינה שהיא הכירה שמברכים אחד את השני בימי חג אמיתיים כשחוזרים מבית הכנסת. מנגינה שגם באידיש היא מתנגנת טוב: “גוט יום טוב״.

חוי נסתה להצניע את עצמה מאחורי כמות הקהל שחולצותיו לבנות ועיניו נוצצות והוא מברך זה את זה בחג שמח במנגינה שהעלת בה דמעות כי זו המנגינה של הבית. לא שקל לה להצניע את עצמה כי בכל מקום שהיא מציגה בו את עצמה ואומרת: “נעים מאד, חוי שטיין” מיד נודדות העיניים של המתבונן אל מכנסי הג’ינס שלה, אל הגופיה הקצרה, אל העגיל שבבטן והיא רואה איך בעיניים שלהם הם מנסים ליישב את הסתירה. עד שבסוף הם אומרים: “אההה” ארוך כזה של מביני דבר. ואז עולה חיוך על שפתיהם: אה, הנה בחורה מהסיפורים, נערה חרדית שעזבה. זה נראה שהם כמעט נהנים מהתופעה שהיא. כמו לצפות ביליד אפריקאי מערוץ נשיונל ג’אוגרפיק שיצא מהטלויזיה וקם לתחיה מולם..

חוי מכירה את המבטים האלה, את ה”אה” הארוך ואת החיוך המתלווה והיא פשוט מחייכת גם, איך אומרים?: “כמים פנים לפנים”. כי מה? היא תתחיל להסביר להם שאין בכלל מה לחייך? שזה מסע שהיא לא מאחלת לאף אחד? שהיא לא תמיד יודעת איפה היא תישן בלילה? שהיא מתגלגלת מעבודה לעבודה? וזה בכלל בימים הטובים שיש לה עבודה, ומה עם כל הימים שלא היתה עבודה ואפילו מה לאכול לא היה תמיד? נגיד עכשיו היא מלצרית בקפה קטן בקניון ליד בית שמש. אז יש עבודה ויש גם עוד קצת לנשנש. נכון, סבתא בלומה אמרה שתמיד היא יכולה לבוא אליה לאכול או לישון אם היא צריכה, אבל חוי רצתה לשמור את ההצעה הנדיבה של בובע בלומה לימים שהמצב יהיה קצה הקצוות. ובגלל שהיא החליטה להיות חזקה ולעשות את זה באש ובמים, היא אכן היתה חזקה ולא הרשתה לעצמה לקרוא לאף אחת מהמצוקות ‘סוף העולם’.

אמא שלה אומרת שהיא תמיד היתה: “עקשענתע”. שזה עקשנית ומרדנית “מגיל שנה, איך שהיא היתה זורקת את הבקבוק בפרצוף אם זה לא היה טעים לגברת” ואחר כך, חוי זוכרת זכרונות מגיל די צעיר, היא רבה ונלחמה על כל שמלה, וכל בובה, עם כל גננת וכל מורה. מול כולן היה לה קשה להוריד את הראש, לקבל מרות, לעשות מה שאמרו לה בלי וויכוחים. היא זוכרת את עצמה מתווכחת המון בבית הספר, עם המורות, עם המנהלת. חלקם ויכוחים פילוסופיים, לימים היא הכירה את המילה “תיאולוגיים” והבינה שכנראה היו גם ויכוחים כאלה, חלקם ויכוחים פסיכולוגיים, על נפש האדם ומה מאיר אותה ומה מקווצ’ץ’ אותה. וחלקם ויכוחי סתם רק בשביל להתווכח, רק כי ככה היא התרגלה.

במשך השנים חוי למדה לא להתווכח. לעשות מה שאומרים, להוריד את הראש ולשתוק ובסתר לעשות אחר כך מה שהיא רוצה. הרבה חברות שלה בסמינר חיו ככה. היו להן חברים בנים שנפגשו איתם בלילות ואף אחד לא ידע שהן מגיעות טרוטות עיניים לסמינר בבוקר אחרי לילות ארוכים במגרשי חניה חשוכים. היו להן בתיק סטים שלמים של בגדים מקומטים ואיפור וג’ינסים שהן היו משתחלות אל תוכן איפשהוא ביער רמות, או במגרש החניה של מרכז כלל, או בדרם תל אביב באיזה מחסן. חוי לא אהבה את השקר הזה, היא ידעה לשקר טוב, גם היא עשתה את כל מה שעשו החברות כמה פעמים, אבל השקר שישב לה דוקא טוב על הפנים שלא הסגירו כלום כרסם לה בלב והיא הרגישה איך הלב שלה הולך וקטן ונחלש ומשחיר מיום ליום. אולי הוא כבר נראה כמו ריאות של מעשנת כבדה. היא חשבה.

הקהל במגרש הספורט מקשיב לנאומים שעל הבמה, מדליק לפידים שרק לפני שנה או שנתיים חוי שמעה שביום העצמאות קוראים להם ׳משואות׳. חוי חושבת שהיא יכלה לחסוך הרבה מהבלבול של אנשים אם היא היתה נגיד משנה את השם שלה. בשביל מה להסתובב בגופיות עם שם כמו ‘חוי שטיין’ ולקבל כל הזמן מבטים דו משמעיים שכאלה. אם היו קוראים לה יעל או טלי, זה לא היה קורה. יש המון יעל וטלי ולירון ונטע, היא יכלה לבחור לעצמה שם כזה. לפעמים היא קונה כוס קפה ב’ארומה’ וכשבקופה שואלים “מה השם?” היא מודדת לעצמה שמות. נועה, או רונה או כל מיני כאלה. ואז כשקוראים ברמקול שהקפה של נועה מוכן, הם מכריזים איזה שלוש פעמים עד שהיא נזכרת שזו היא ובאה לקחת אותו. 

אבל להחליף את השם היא לא רוצה. זה דבר זהותי כל כך עמוק בעיניה, השם שלה, היא אפילו אוהבת אותו, למרות שהיא חושבת שהוא לא כל כך יפה. איזה דבר מוזר.

אז היא נשארת ‘חוי’ ומסכימה למבטים התוהים.

בטקס מתחילים לשיר את ‘התקווה’. חוי מסתכלת סביב, כולם יודעים את המילים, כ ו ל ם . ללא יוצא מן הכלל. רק היא בסוף השורה האחרונה הרחוקה ביותר מהבמה, עומדת יחידה בחולצה שחורה ולא יודעת את המילים. את המנגינה היא שמעה וגם מילה פה מילה שם. מילים כמו “ציון” ו”צופיה” ו”פאתי מזרח” שהן מילים מאד יפות בעיניה ואפשר להרגיש איך אור בוקע מאחוריהן, לידה עומד גבר גדול ועל כתפיו ילדה קטנה, החולצה הלבנה של הגבר קצת מתפוצצת על הכרס שלו, והקשת בשיער של הילדה נופלת לה על המצח.

איך היא בכלל הגיעה ליישוב הזה? מיכאל הביא אותה. מיכאל הוא האחמ”ש בבית הקפה בו היא עובדת בבית שמש. הוא חייל משוחרר וגר באחד היישובים שמעל ההרים שמעבר בית שמש מעבר לקו הירוק. חוי אף פעם לא היתה שם אבל מיכאל רגוע ונחמד אליה ממש, הוא מיד קלט את הענין, ביום הראשון שהיא הגיעה לעבוד בבית הקפה ואמרה שקוראים לה “חוי שטיין” כל שאר החבר’ה בקפה הסתכלו עליה במבטים ההם ומיכאל ישר קלט. ובנינוחות, שאחר כך חוי הבינה שמאפיינת אותו, הוא פשוט שאל: “את באה מבית חרדי?” והיא אמרה “כן” וזהו. ככה זה נגמר. מיכאל לא אמר “אההה” ארוך, אלא פשוט: “יופי, בואי תראי איפה הכוסות כאן” וזרק לה ישר לידיים סינר שחור. בסוף משמרת הערב הוא הכין שתי כוסות קפה הפוך והביא סלט ניסואז גדול שנשאר ואמר לה: “בואי נאכל משהו” ולא חיכה שהיא תסביר על החיים שלה ודוקא בגלל זה מדי פעם בסוף משמרת הם ישבו יחד ואכלו משהו והיא סיפרה לו חלקים קטנים מעצמה והוא הקשיב טוב וצחק הרבה.

שבוע שעבר מיכאל אמר: “אולי תרצי לבוא ליישוב שלנו ליום העצמאות? זה כיף, אחים שלי יהיו, אנחנו שמונה ילדים ועושים מנגל גדול, אבא שלי אלוף בעל האש”. חוי חשבה על האחים שלה, שגם הם שמונה ילדים ועל כך שמיכאל אמר “שמונה” בסגול, ולא שמונה בקמץ מתחת לנ’ ואמרה: “יאללה, למה לא” ולא ידעה שיש טקס שלם בערב ואת המנגל עושים ביום. 

קר מאד במגרש, אפילו שאייר עכשיו ומיכאל צץ פתאום וזורק לה איזה סווטשירט בורדו שכתוב עליו: “סוף מסלול” יש לו ריח שם זיעה קלה וחמימות של מישהו שלבש אותו לפני כמה רגעים. חוי מנסה לדוג מילים נוספות מהשירה. הנה: “עוד לא אבדה תקוותינו” מיכאל עומד לידה ושר, בעבודה מיכאל אוהב לשיר, הוא קצת זייפן וזה מצחיק כי הוא שר בלי חשבון, בלי שאכפת לו שהוא זייפן. אבל הפעם, בשיר הזה הוא שר יציב ונכון ויפה כאילו זה שיר שאי אפשר לזייף אותו. חוי מנסה לרוץ אחרי המילים ולהשלים קצת בדיליי ומיכאל לא מנסה לעשות כאילו הוא לא שם לב אלא צוחק תוך כדי ומשהו בצפיפות של האנשים הרבים מסביבה מגיע עד אליה וחם לה ונעים לה לחוי שטיין. 

הרמזור לא התחלף וזה נראה היה לה כבר מוגזם. החום היה בלתי נסבל, כמו תמיד בתחילת תמוז. השיער שלה, שהיא מתעקשת לגדל מתחת לפאה, היה ספוג זיעה. היא הרגישה איך שערות הפלסטיק של הפאה נדבקות לה ללחיים הסמוקות. אולי אם היא היתה עם הפאה של שבת זה לא היה כל כך מפריע לה כי היא יותר איכותית ועשויה משערות אמיתיות, של הודיות. אבל עם הפאה של שבת היא הולכת רק בשבתות וחגים. לפעמים גם בראש חודש, אם היא זוכרת, ובחתונות.

אבל היום זה סתם יום חם. גרביי הניילון שלה מתגלגלות מתחת לברך ובטח ישאירו שם סימן של לחץ. גם היא בלחץ. הצפצוף של העיוורים מתחיל לפעול והיא חוצה את הגבול בין בני ברק ורמת גן. אמנם זה רק מעבר חציה אבל בשבילה זה גשר. שחור לבן, שחור לבן, שחור לבן שמבלבל לה את העיניים. בגלל זה היא עכשיו בדרך לאם.אר.איי. פעם שלישית בשנה האחרונה. האופטומטריסט אמר שזה לא עניין של משקפיים. הרופא אמר שהוא לא מבין ואליעזר ביקש ממנה שתיקח את זה ברצינות, שהוא דואג לה. למה השחור לבן הזה עושה לה סחרחורות. אז היא עשתה בדיוק מה שהוא ביקש. תמיד היא עושה מה שהוא מבקש, ככה היא ‘אישה טובה שעושה רצון בעלה’. בדרך כלל היא עושה לו את הרצון והוא, כדרך הגברים, חושב שהוא סיבת הסיבוב כולו. הוא מרוצה, מאושר, מצחיק אותה כשהוא עוזר לה לבשל לשבת ומרעיף עליה אהבה שלא רואים הרבה בשכונות שלהם. כשהיא עוברת את הגבול היא גם מתרחקת קצת ממנו. כדי לנשום בנחת ולא לחשוב על כל ההשלכות. כל כך חם לה שהיא מושכת את החולצה מהחצאית. ככה נכנס מעט אוויר גם מלמטה. בבני ברק היו כולם יכולים לראות את הקימוטים בלמטה של החולצה שהיתה תחובה עמוק בחצאית. ברמת גן, היא סתם אישה חרדית. אין לה גוף אין לה בגדים, אין לה צבעים. שחור לבן, שחור לבן, שחור לבן.

מכון הרנטגן ממוקם בתוך מגרש חנייה ליד מוסכים וחנויות של קבלנים. השלט דהוי והכניסה מלוכלכת. יש אנשים שגורלם נחרץ במקום הזה, למה אין יותר כבוד לגורל?

לפחות המזגן עובד. היא נשענת על הקיר, לוקחת מידעון על טיפול פליאטיבי ביתי לחולים סופניים ומשתמשת בו כמניפה להשיב קצת רוח על פניה המיוזעות. כמובן, כל הכיסאות תפוסים, כרגיל. מזל שנשארה לה חתיכת קיר להישען עליה. היא ניגשת לפקידה שלועסת מסטיק בקולניות. ממש הסטיגמה של עצמה.

“שלום. יש לי תור ב11.40”.

“כרטיס מגנטי”.

היא מוציאה את הכרטיס המגנטי של קופת חולים ומעבירה לפקידה.

“אהובה?”

“כן, זאת אני”.

“תיגשי למכונה בכניסה אני מוציאה לך מספר. לחייב את הכרטיס ב24 ₪?”

“כן, תודה לך. יום טוב”.

אף שישים וארבע היה המספר שלה. היא נשענת על הפינה שלה בקיר ומתבוננת באנשים. אולי היה מצופה ממנה, או מהתדמית שלה, שתמלמל תהילים בעודה מחכה, אבל היא דווקא נהנתה מהשקט ומהנוף. זה היה הנוף האהוב עליה, נוף אנושי. היא לא עברה במבטה אחד אחד על הממתינים לתורם. היא נעצה עיניים בנערה אחת שבהתה בה בחזרה. היא היתה כל כך רזה שלאובי התחשק להכין לה צוהריים. היתה לה ערמת שיער מרשימה, שחורה ברובה וורודה בקצוות. היא לבשה גופייה עם כתפיות דקיקות שהיה מודפס עליו צמח כלשהו. מה שהפתיעה אותה היו מכנסיים גדולות מכפי מידתה הגרומה ונעליים כבדות, כמו צבאיות. בתוך האוזניים היו נעוצות אוזניות לבנות קטנות שלא היו מחוברות לכלום. עיניה החומות הגדולות בהו בה בחזרה. אובי חייכה אליה אבל הנערה לא חייכה בחזרה. מערכת התורים הכריזה שאף שישים ושניים צריך להיכנס. הנערה קמה ונכנסה לבדיקה. אובי התיישבה במקומה ומתחה את הרגליים. בגיל חמישים ושלוש היא היתה צריכה לנוח יותר ממה שרצתה להודות. היא רצתה שיהיו לה יותר רגעים כאלה שבהם היא יושבת ומחכה ויודעת למה. בבית היא לא נחה אם לא היה התירוץ של הקפה. בעבודה, לשבת עם מורות קולגות זה היה חלק מהעבודה. בשבת היא נחה כי זו היתה המצווה. אבל היא לא חצתה את הגבול בראש אל עבר הסקרנות שלה. לשם כך היא היתה צריכה לחצות את הגשר ההוא.

אם היו לה אוזניות קטנות כאלה, שלא מחוברות לשום דבר אולי היא היתה מצליחה לשמוע. לשמוע את הקולות בתוכה שלוחשים לה בשקט שזה כבר לא רלוונטי שחור לבן, שחור לבן, שחור לבן. שאפילו לא אחד מששת ילדיה מצליח לענות להגדרה של להיות מוצלח. את הלב שלה הם ממיסים עם התמימות שלהם, שמובילה אותם לשאול שאלות והם מאתגרים אותה עם הסקרנות שלהם שדורשת מהסביבה לתת תשובות. את ריבון העולם הם עובדים בשמחה זה רק שהם עצמאיים מדי. הולכים בתלם ובודקים את הגבול.

המערכת קראה למספר הבא והיא ראתה את הנערה יוצאת מחדר הבדיקות. “לחכות כאן?” . הטכנאי הנהן וכבר סגר אחריו את הדלת עם הנבדק הבא. הנערה התקרבה אל הכיסא שהיה שלה וראתה פתאום את אובי. “אני ישבתי כאן קודם”. “נכון” אובי ענתה לה ולא קמה. זאת היתה הרגשה נעימה. הנערה התיישבה לידה. “לא משנה” היא הפטירה.

“מה יש לך?” אובי שאלה. בחיים היא לא התנסחה ככה, חופשי. הנערה הרימה את הראש והסתכלה עליה בפליאה “כנראה גידול. מחכה לתשובה. מה לך?” אובי לא ריחמה עליה. היא לא הבינה לאן הלך חוש החסד שלה “אולי גם. יש לי משהו גבולי, כנראה. עוד מעט תורי ואז אני אדע”. הנערה הרימה את גבותיה ושמה את האוזניות בתוך האוזניים. אובי שמעה את המוזיקה האלקטרונית בוקעת משם. היא המשיכה להסתכל עליה בלי בושה. הנערה הוציאה אוזניה אחת “בר קוראים לי. איך לך?”. “אובי” היא ענתה. “אף שישים וארבע” המערכת קראה לה והיא קמה. הקודם יצא והיא נכנסה. מבטא רוסי אמר לה “להוריד תכשיטים, פאה, סיכות ושעון ולשכב עם הראש על כרית קטנה”. אובי תהתה אם תפגוש היום את כל הסטיגמות האפשריות. היא הורידה הכל ולא התביישה להוריד את הפאה. מה קרה לה? בפעמים הקודמות היא השפילה מבט. עכשיו היא שכבה על המיטה הקשה ונהנתה להרגיש את הצמה הארוכה משוחררת. היא הסתכלה על כל הצלבים שהמבטא הרוסי אמר לה ונשמה לאט. לא היה לה נוח אבל היא היתה במנוחה, זה היה לה מוזר. “סיימנו. כדאי שתחכי לתוצאות”. היא התרוממה מהר מדי והיתה לה סחרחורת. הטכנאי החזיק אותה “גברת, לאט לאט”. היא קצת נרתעה כשנגע בה גבר זר, אבל היא היתה צריכה משענת והוא החזיק אותה וזה היה לה נעים. “תודה. כנראה קמתי מהר מדי” היא אספה את השיער הארוך מדי שלה וסידרה את הפאה מעליו. “תחכי בחוץ לתוצאות”. היא יצאה ואור הפלורסנטים של חדר ההמתנה סינוור אותה. בר הרימה את העיניים וסימנה לה לשבת לידה. “מה יש לך?” היא שאלה. אובי חייכה אליה בחום “תודה”. בר חייכה בחזרה ואמרה “סבבה”.

היא הוציאה מהתיק שלה בקבוק קטן עם מיץ תפוחים ושתתה. החום והסחרחורת בחדר הבדיקה עייפו אותה. היא ידעה שהיא צריכה לחכות אבל רצתה להיות במקום אחר, שהיא לא מכירה. פתאום היא הרגישה יד דופקת לה על הכתף. היא קפצה וראתה שבר מושיטה לה אוזניה אחת. “רוצה?” היא שאלה. אובי חייכה. מאיפה באה הבר הזאת, היא עזרה לה לשים את האוזנייה בתוך האוזן. גיטרות, תופים ופסנתר פוצצו אותה ומילאו אותה לחלוטין. היה שם זמר שדיבר לה לנשמה והיא לא ידעה שהנשמה שלה דוברת אנגלית בכלל. היא הרגישה איזו שמחה שמהולה בייאוש וזה היה בדיוק הקוקטייל שהיא היתה צריכה, עצמה את העיניים והרגישה את הלב פועם באותו הקצב, הזר. זהו זה. זה היה המקום שאליו היא רצתה ללכת. היא הרגישה טוב ושמחה שכשנגמר השיר התחיל עוד אחד מיד אחרי זה, בקצב שונה ועוצמה זהה. “רובינשטיין. אהובה רובינשטיין” נכנס לעולם שלה קולות מהעולם האחר, המציאותי. היא פקחה את העיניים וראתה את בר מחייכת. “איך הם טובים, נכון?”. אובי חייכה אליה “תודה”. “בר זהבי” הפקידה קראה. שתיהן קמו וניגשו אל הפקידה. “רובינשטיין?” היא שאלה והרימה את העיניים. אובי הנהנה. “גבולי. תגשי עם התוצאות לרופא”. אובי הודתה ולקחה את הדיסק ואת הפיענוח. “זהבי?” היא שמעה את הפקידה. בר הנהנה “גבולי. תגשי עם התוצאות לרופא”.

היא אספה את עצמה ואת הדברים שלה ויצאה. בחוץ בר שאלה אותה “מה זה אומר גבולי?”. אובי הסתכלה על הכביש הסואן אותו היא צריכה לחצות כדי לחזור. “האמת שאני לא באמת יודעת. נראה לי שזה אומר שהכל פתוח וזה מוצא חן בעיני”. בר הרימה את היד לשלום, אובי נתנה לה כיף והלכה למעבר החצייה. מאוד חם היה בחוץ וגבולות החלו להינמס.

יש משהו אירוני בזה שדווקא דוד ריב הוא כוכבו של הפרק הנוכחי ביחסי אמנות וההמון. אם מטים אוזן לפולמוס סביב הוצאת יצירתו ממוזיאון רמת-גן, אפשר לשמוע שהוא לא נענש על עבודה ‘פוגענית’ כמו שהוא נענש על עבודה פשטנית, ובמובן הזה גם על עבודה שההמון מזהה כ’לא טובה’: מעבר לשאלת החרדי המצויר שנפגע או לא, טון משמעותי חוזר בביקורות כשהוא מגלגל עיניים ואומר האמנים האלה, במקום אמנות עושים זבל.

האירוניה היא בכך שזה חלק נכבד ממה שריב ניסה לעשות בחלק מגוף עבודתו: לבטל את מעמדו הנשגב של המוזיאון, לעכב את היותו אקס-טריטוריה, מרחב מוגן עם כללים משלו. להציע אמנות קריאה וישירה. יש סדרה של ריב מ-1997 שכוללת מספר ציורים באקריליק בגווני שחור-לבן ולהם היגיון דומה: כל אחד מהם מחולק לשני דימויים, האחד חלל, מבנה או פסל ממוזיאון ישראל והשני דימוי מהסכסוך הישראלי-פלסטיני. אחד מהציורים תלוי בתצוגת הקבע של מוזיאון ישראל: בדימוי העליון מצויר בניין המוזיאון מבחוץ, ובתחתון שוטר פלסטיני עם קלצ’ניקוב, על פי צילום של מיקי קרצמן.

david rib, beautiful architecture, 1997, acrylic on canvas, 160×140 cm

ריב מייצר מעין קאט בלתי צפוי בין שלוות המוזיאונים הפואטית והמהורהרת ובין ‘מה שקורה בחוץ’, הפוליטי הקונקרטי שדורש תגובה בוערת. יש כאן ניסיון לסדוק את תפיסתו של המוזיאון כמין אקס-טריטוריה ודחיקה בו “להיות רלוונטי”. העיבוד של הצילום המיידי והבוער לעבודת יד שמצריכה השתהות ומחשבה עוזר לו להיכנס לתוככי המוזיאון ולפעול בו כסוס טרויאני, להפיל את קירותיו ולהביא אליו את החיים שמחוצה לו. תערוכת הפתיחה של מוזיאון רמת גן בכללותה עוסקת בתפקיד המוזיאון הנוכחי, ועבודות רבות בה מבקרות את רעיון המוזיאון כאקס-טריטוריה; ובכן, זו התוצאה.

הצורך לחשוף את הכל ולבטל את האקס-טריטוריה הוא ליבו של הסיפור הזה. עבודתו של ריב הייתה תלויה במחסן, סמוך מעבר לדלת הזכוכית הפונה לקהל. בצעד שאמור להיות דרמטי מוזיאון רמת-גן “פתח את האוסף לקהל”, כלומר איפשר לקהל להציץ פנימה. אין יותר מרחב תיווך ועיבור לחשוב בו דברים מורכבים. מה שמתגלה הוא שבסיטואציה כזו, כאשר הארכיון הוא תצוגה, הוא כבר לא ארכיון אלא רק תצוגה. כשמבקשים להציע את הטיוטות כחלק מהעבודה, הטיוטות שיוצגו אינן טיוטות. יהיו טיוטות מאחוריהן. הציבור לא עושה את האבחנה בין תצוגה לתצוגה, וכנראה בצדק: אפשר היה לומר שעבודתו של ריב תלויה במחסן במובהק, לציון חוסר הרלוונטיות שלה, אבל נדמה שהפלטפורמה אינה כשירה לביצוע מהלך כזה. אנסה להציע מדוע.

הצורך של אמנות ומוזיאונים באקס-טריטוריה נובע מהפער בין דימויים ובין הדברים עצמם. בתגובות רבות לאירוע חזרה תמה לפיה החרדי והכותל הם רק סמל לירושלים, לא אנשים אמיתיים. ובכן, מי היה מאמין, אלו אנשים אמיתיים, יש באמת חרדים, יש באמת אנשים שהכותל הוא חלק אמיתי וחי מעולמם. לא סמל ולא אות. בוודאי שאפשר לבקר גם אותם, אבל ביטול המחיצות בין המוזיאון ובין העולם לא יכול להגיע באותה חבילה: או שמדובר במרחב הדימויים ואז אנחנו מקבלים את תפקידו של המוזיאון כמרחב הטרוטופי להרהור, או שמדובר בשיח אנושי – ואז אין מעמד מועדף לפרקטיקה ששמה ‘אמנות’.

הקהל המוזיאלי חובב האמנות קיבל בהתלהבות רבה את היצירות של זויה צ’רקסקי הבזות למוסד המוזיאון ואף המוסד עצמו הגיב אליהן בהתלהבות. מוזיאון ישראל תלה את היצירה ההיא של דוד ריב במין ביקורת עצמית מרוצה מעצמה, ולא רק בגלל שהשם שלה הוא ‘ארכיטקטורה יפה’. עולם האמנות סבור שהוא רווי מודעות עצמית, שהוא מסוגל לקבל ביקורת.

ב’אסטריקס והקלחת’, קומיקס המופת של גוסיני ואודרזו, מגיעים שני הגיבורים לתיאטרון מודרני. להקת התיאטרון שותלת מישהו בקהל שיצעק ‘בוז! בושה וחרפה! עושים מאיתנו צחוק!’ כדי שההופעה תהיה ‘ספונטנית’, שהכל ‘יהיה חי’. ברקע, המושל הרומאי זורח מאושר בזמן שהקהל צועק ‘הוא צודק!’ ‘הוציאו אותו!’ ‘מפגרים!’. ואז שולח מנהיג הלהקה את אובליקס, אחד משני הגיבורים, לומר מה שעולה לו בראש; אובליקס אומר, כמנהגו, ‘הם מטורפים הרומאים הללו!’, והמושל הרומאי מתרגז באמת ושולח את חייליו לאסור את כולם. ברקע הקהל ממשיך לצפות בעונג, וכשאחד אומר לחברו ‘הם קצת מגזימים בקטע הזה; זה נראה לא-טבעי’, החבר עונה ‘אלה הם מושגים חדשים של יופי; אני מוצא שיש בהם עניין רב’.

קל היה לומר שראש העיר רמת גן הוא המושל הרומאי המתיימר לשלוט באמנות כרצונו. אבל נדמה שלמעשה, אין הבדל בין קהל לקהל; המושל הרומאי הוא גם כרמל שאמה הכהן, ללא ספק, אבל גם כהני עולם האמנות. ההבדל הוא רק באיזה מרחב הקהל מרגיש שהוא נמצא, וכמה הוא מרגיש שהוא נמצא במרחב מוגן, באקס-טריטוריה שבה אפשר לא להיעלב.

כרמל שאמה הכהן (לא בקטע אישי, אנחנו לא מכירים) לא חווה את המוזיאון מהמקום הרפלקטיבי שמסוגל לקבל את הביקורת עליו בעליצות זורחת שכזו. גם אצלו אין מחיצות בין המוזיאון למה שמחוץ לו. זה לא דימוי, זה סתם עלבון. ומהצד השני, תמונת המראה: בתוך המוזיאון קל לדוד ריב להתיימר להפיל את המחיצות ולפרק את המוזיאון. במפגש עם קהל אמיתי, שאינו סמל של ירושלים אלא איש אמיתי מירושלים, הוא נסוג למגננה ומחפש את המרחב הבטוח. אולי מוטב היה לא לפרק אותו מלכתחילה.

נטאשה לא רצתה להכנס לכל העסק הזה עם היהודים שבאים לראש השנה אל הצדיק שלהם. יש לה את הלקוחות הקבועים שלה, עם חלק מהם יש לה גם קשרי ידידות, לא חסר לה על הראש עכשיו אנשים מארץ אחרת ומחלות אחרות, עם שפה אחרת שאי אפשר לתקשר איתם ואי אפשר להבין מה הם רוצים ממך בדיוק. היא רואה אותם ברחובות העיר הקטנה שלה, נהרות אדם, לובשים שחור ולבן, זורקים על הרצפה שקיות של חטיפים, כוסות חד פעמיות. מרימים עיניים לשמים, מוחאים כפיים, צועקים, הולכים עם מגבת על הצוואר כמו מאמני אגרוף.
אבל היא הסכימה בשביל מרינה ובגלל שכסף כפול זה דבר שקשה לסרב לו.
“את חייבת לעזור לי” מרינה התחננה “הילד אמור להיות אצלי בימים האלה בדיוק, מה אני אגיד לאבא שלו? למה אני לא יכולה שהילד יהיה אצלי בשבוע האחרון של ספטמבר? אם הוא ידע למה, הוא יהרוג אותי.” נטאשה ידעה שכשמרינה אומרת שסטאס יהרוג, הוא יהרוג. הוא כבר עשה את זה פעם, לאשה הראשונה שהיתה לו. אפשר להגיד עליה הרבה דברים, שהיא היתה צעירה וטיפשה ולא ידעה מה אשה צריכה לעשות בשביל שבעלה יסתום, אבל מרינה לא מתעסקת עם סטאס. רצח פעם אחת, ירצח פעם שניה. “אני אשלם לך כפול” מרינה אמרה “על כל דולר שהוא ישים אני אשים אחד גם” ונטאשה הסכימה.

זה היה לפני שלוש שנים. עכשיו עוד מעט העשרים לספטמבר והוא שוב יבוא. בפעם הראשונה שהוא בא הוא ישב על המיטה בחדר שלה ואפילו לא פתח את החולצה. לא את שלו ולא את שלה. היא מכירה כאלה ביישנים, כאלה שבאו רק בשביל להוכיח לעצמם משהו, כאלה שבאו בשביל לנקום באשה שלהם שבבית אפילו בלי שהיא יודעת על הנקמה הזאת. או כאלה שבאו בשביל לסגור חשבון עם אמא או אבא שלהם שאולי אפילו כבר לא חיים. עם כל אלה נטאשה תמיד ידעה מה לעשות.
אבל איתו היא לא ידעה. הוא ישב לצידה על המיטה בצורה נינוחה כאילו הוא מכיר אותה המון המון שנים. כאילו הם גדלו יחד בילדות של גלגול אחר, או אולי הכירו בחלומות, ועכשיו, המפגש הזה הוא זמן הפרעון. הוא הסתכל עליה ולקח בעדינות בשתי ידיים חמות את הראש שלה והניח אותו על החזה שלו. נטאשה, גבוהה ממנו בהרבה, קיפלה את הרגליים הארוכות שלה, אספה אותן אל החזה, עצמה עיניים ונאספה אל בין הזרועות שלו. היה לו ריח שהיא לא הכירה מגברים אוקראינים אחרים, גם לא מגברים ממערב אירופה שהזדמנו פה ושם, איטלקים, צרפתים. היה לו ריח עתיק וחם וקצת חמוץ. וככה הם ישבו על המיטה הרבה זמן. שעה אולי. בדקות הארוכות האלה, המוח של נטאשה רץ. אם לא קורה ביניהם כלום האם היא יכולה לא לספר למרינה כלום ולקחת בסוף הכל?
זה מה שהיא עשתה בסוף. מרינה שאלה “נו, איך היה? ” ונטאשה צחקקה ואמרה “בסדר, קצת מסריח אבל לא יותר מכל גבר אחר.” ומרינה אמרה “במיוחד שהוא יהודי” ונטאשה צחקה צחוק פרוע שכיסה על המבוכה שלה. מבוכת השקר שהיא אומרת עכשיו למרינה בשביל לקבל את כל הכסף. השקר שבעצם בכל השעה שהוא היה אצלה, הם רק ישבו ככה עטופים בעצמם ולא קרה ביניהם שום דבר שמצדיק כסף.
בשנה שאחר כך היא לא סיפרה למרינה שהוא מגיע. הוא התקשר אליה עוד מהארץ שלו ואמר: “אני עושה סידורים לטיסה” כאילו היא, נטאשה, עוד איזה “סידורים” שעושים לכבוד הטיסה של ראש השנה לבוא להיות עם הצדיק. המרפא הגדול שלהם.
היא לא ידעה איך קוראים לו, היא לא ידעה אם יש לו אשה והוא נוקם בה, או טוב לו איתה והוא רוצה משהו אחר במקום אחר. היא לא ידע אם הוא בא אליה כי הוא עצוב ובודד? כי חסרים לו חיים? כי יש לו יותר מדי חיים? יותר מדי חיות פנימית שאין לו לאן להוליך. היא רק ידעה שמאותה פעם ראשונה שהוא ישב אצלה על המיטה והיא היתה אסופה ומכורבלת בזרועותיו והניחה את הראש על החזה הרחב שלו שומעת את הולם הלב דרך שלוש שכבות לבנות- חולצה, גופיה, ובאמצע ביניהן בד צמר דק וחמים שהוא אמר לה שנקרא “ציצית”. מאותה פעם היא חיכתה לתחילתו של ספטמבר הבא. שנה תמימה היא חיכתה. לא שלא היו דברים טובים בשנה הזאת, היו, אמא שלה התחילה לקבל עזרה מאיזו עמותת סיעוד וזה הקל על נטאשה מאד, מרינה וסטאס נפרדו סופית והילד עבר להיות עם מרינה כמעט כל הזמן, באותה שנה מרינה הכירה גבר חדש והם התחתנו ביום שישי יפה אחד על האגם.
אבל לאורך כל השנה ההיא משהו רפרף לנטאשה בבטן וחיכה ליהודי החם והחסון עם העיניים החודרות שיבוא מארץ ישראל לפקוד את הרבי שלו בראש השנה ונטאשה כבר לא יכלה לעבוד על עצמה והרגישה געגועים נוראיים, כמו גלים של בחילה. כשהוא בא בספטבר והם היו ביחד היא הרגישה כמו בתוך טירה של אבירים מימי הביניים, עם חומת אבן עצומה וצריחים שמגינים עליה מבחוץ, ובפנים בתוך השקט של המסדרונות האפלים מסתובב מישהו עם אבוקה ביד ומאיר פניות חשוכות. כאילו כדור של אש מתגלגל בתוכה ומאיר את כפות הידיים מבפנים את הכתפיים, הירכיים.
בשנה השלישית הוא לא התקשר והיא הצטערה. הצטערה מאד אבל קבעה כבר משהו אחר. לקוח איטלקי, עשיר, מצחיק, ששילם הרבה, שאהב לבוא מאוחר מאד בלילה. ואהב לצחוק והצחיק גם אותה ואמר שהוא לא אוהב אלכוהול בכלל אבל איתה, זה משהו אחר, רק איתה הוא אוהב לשתות.
אבל אחרי צהריים אחד בסוף ספטמבר היהודי דפק בדלת. היתה לו מגבת על הצוואר והוא היה נראה רזה יותר מאשר בשנה שעברה. הרבה יותר רזה. החולצה הלבנה היתה תלויה עליו. העיניים שלו היו בוערות. Are you sick? היא שאלה אותו ונזכרה שהיא אפילו לא יכולה לצרף שם לשאלה החשובה הזאת. כי זה כלל אצלה- אם לקוח לא אומר מה השם שלו, היא לא שואלת. ומוצאת דרך לדבר אליו באוזן גם בלי השם שלו.
אבל הפעם זה פתאום בער לה. היא ידעה שהוא רוצה להשאר אנונימי כמה שאפשר, שהשם שלו לא חשוב בסיטואציה הזאת ובכל זאת, לא עזב אותה שאין בידה שם להוליך אליו את הגעגועים. והיא החזיקה את הפנים הרזות שלה בידיים שלה ושאלה ברוך: “are you ok?
נטאשה חיבקה את הצוואר שלו, הרגישה שהמגבת רטובה ונרתעה קצת. Sorry הוא אמר והוריד מיד את המגבת, פרש אותה על מסעד הכסא שבסלון. הוא סיפר לה על המנהג של היהודים לטבול במים של האגם. להשליך בהם חטאים. והיא חשבה על אינספור הטיולים שהיא עשתה אל האגם מאז שהיא ילדה קטנה ועל שתי החתונות של מרינה שהיו על שפת האגם הזה ועל זרי הכלה שזרקו אל תוכו בשתיהן.
הוא אמר לה שהוא לא ממש חולה, אבל גם לא ממש בסדר ושהוא מצטער שהוא לא קבע איתה או הודיע, הוא פשוט לא היה בטוח שזה יקרה השנה. חשב שהוא לא יבוא. כי עד הרגע האחרון דברים בבית לא הסתדרו. וגם, הצדיק הגדול לא הזמין אותו. נטאשה לא הבינה מה הכוונה ש”הצדיק לא הזמין אותו”, כי הוא הרי מת ובכלל לא מכיר כל אחד ואחד מהבאים אליו. היא גם לא היתה בטוחה שהיא רוצה לדעת מה לא הסתדר לו בבית, ובכלל שיש לו בית. ומי מחכה לו שם? והאם יש שם גם ילדים? למרות שאצל לקוחות אחרים זה מעולם לא הפריע לה. היה ברור שיש להם בית ואשה ובדרך כלל גם ילדים. וגם לה יש בית וחיים לפני ואחרי, והמפגש הזה הוא בועה סגורה בתוך חיים שלמים. אבל איתו, עם היהודי שפתאום היה לה דחוף מאד לדעת מה השם שלו, בשנה השלישית להכרותם, היה לה משונה לחשוב שיש לו בית וחיים אחרים. כי הבועה הסגורה הזאת היתה כל כך שקופה ואוורירית ועדינה, שכל ידיעה, אולי אפילו ידיעת השם שלו- עלולה לפוצץ אותה. ובועה שמתפוצצת, אי אפשר אחר כך לנפח בחזרה.
נטאשה אמרה לו שישב רגע והיא תכין לו תה ותעשה בינתיים איזה טלפון אחד לבטל משהו שהיא קבעה להערב. “מה פתאום” הוא אמר לה “אל תבטלי, אני כבר הולך”. והיא חשבה לרגע על האיטלקי שהיא לא ראתה כבר חצי שנה, ועל הצחוק והשחרור והאלכוהול, שלא יזיק מעט ממנו לבחורה רצינית ואחראית וכבדת ראש כמוה. והוא, היהודי הזה שמביט בה בעיניים מאכלות, שנראה שהוא מאוכל מבפנים, שמעט הפעמים שהיא היתה אתו היו תמיד מסע אל בטן האדמה, אל מסדרונות הטירה. מסע לא מצחיק, ולא קליל, אבל מנחם ומוכר ומשחרר בדרכו העמוקה. שנים שהיא מרגישה כמו אסיר שקיבל צרור מפתחות ענק לתא הטחוב שלו ומה שהיא עושה כל החיים שלה זה למצוא את המפתח הנכון, היא מנסה ומנסה. אולי עם המפתח הזה? אולי עם זה? ועם היהודי הזה, נטאשה הרגישה שהיא מצאה את המפתח.
נטאשה הסתכלה עליו וחייגה לאיטלקי. היא אמרה לו שהיא חולה, ממש ממש מצוננת, ושאולי פעם אחרת ואפילו התעטשה בטלפון חמש פעמים בשביל שהוא יאמין לה. היא הניחה את הפלאפון על השולחן והכינה גם לעצמה כוס תה שחור ומתוק. כזה שסבתא שלה היתה אומרת שהוא תרופה לכל דבר. תה, ולישון ביחד עם אהבה.
אחר כך נטאשה הרגישה שהיא צוללת עם היהודי יפה העיניים עד קרקעיות שהיא לא הכירה, ולמרות שהיא נוגעת בקרקעית הנפש היא לא נחבטת בה, אלא מלטפת אותה ועולה בתוך זוהר כחול למעלה, נעה בתוך מים של אגם ענק, ואולי שמים עצומים, כמו לוויתן או ציפור יפה.
**
בערב שלאחר מכן נטאשה טיילה עם שני הכלבים שלה בפארק הגדול של העיר הקטנה. הפארק עוד היה מלא ביהודים שמחכים לטיסות שלהם הביתה. הם הלכו לשבילים צדדיים ובכו, ודיברו עם השמים וחיבקו עצים ומחאו כפיים. היא ברכה לשלום את השומר בפארק והוא סיפר לה שמישהו מכל המשוגעים האלה טבע בחג באגם הגדול. “אבל זה לא נורא” הוא אמר “יש מספיק מהם, כמו שאת רואה נטאשה” היא חשבה שזה לא יפה לדבר ככה על היהודים כי הרי הם מביאים פרנסה לשומר, אבל היא לא רצתה להגיד לו כלום על כך, כדי שהוא לא ישאל אותה אם גם לה הם מביאים פרנסה ויקרוץ כמו שמדי פעם הוא קורץ לה והיא נגעלת ממנו. “עוד לא אמרו כלום בחדשות” הוא אמר “הרבה בלגאן היה שם, ליד האגם”
גם בשיחות הרחוב, ובסופרמרקט לא ידעו הרבה פרטים על הארוע. הוא נסגר ונעטף במהירות ובחשאיות. במהדורת החדשות של הלילה הובאו פרטים נוספים, אבל מועטים מאד.
נטאשה השתוקקה להעביר את הזמן לאחור, לחזור לעמוד בסלון הבית שלה, האור מהחלונות משתקף כמו דבש בשתי כוסות התה שלהם, העיניים שלו ממוקדות כמו קרני שמש על חתיכת זכוכית, מכינות את כדור האש שיטייל בגוף ובנשמה שלה ולשאול את היהודי לשמו. להתעקש על זה. לא שזה היה עוזר לה, כי בחדשות לא הוזכר שם ולא היתה תמונה של היהודי שצלל לקרקעית החטאים שמצמיחים חבצלות מים לבנות ויפות ולא עלה ממנה.

א אמר לה שהוא לא ממש חולה, אבל גם לא ממש בסדר ושהוא מצטער שהוא לא קבע איתה או הודיע, הוא פשוט לא היה בטוח שזה יקרה השנה. חשב שהוא לא יבוא. כי עד הרגע האחרון דברים בבית לא הסתדרו. וגם, הצדיק הגדול לא הזמין אותו. נטאשה לא הבינה מה הכוונה ש”הצדיק לא הזמין אותו”, כי הוא הרי מת ובכלל לא מכיר כל אחד ואחד מהבאים אליו. היא גם לא היתה בטוחה שהיא רוצה לדעת מה לא הסתדר לו בבית, ובכלל שיש לו בית. ומי מחכה לו שם? והאם יש שם גם ילדים? למרות שאצל לקוחות אחרים זה מעולם לא הפריע לה. היה ברור שיש להם בית ואשה ובדרך כלל גם ילדים. וגם לה יש בית וחיים לפני ואחרי, והמפגש הזה הוא בועה סגורה בתוך חיים שלמים. אבל איתו, עם היהודי שפתאום היה לה דחוף מאד לדעת מה השם שלו, בשנה השלישית להכרותם, היה לה משונה לחשוב שיש לו בית וחיים אחרים. כי הבועה הסגורה הזאת היתה כל כך שקופה ואוורירית ועדינה, שכל ידיעה, אולי אפילו ידיעת השם שלו- עלולה לפוצץ אותה. ובועה שמתפוצצת, אי אפשר אחר כך לנפח בחזרה.
נטאשה אמרה לו שישב רגע והיא תכין לו תה ותעשה בינתיים איזה טלפון אחד לבטל משהו שהיא קבעה להערב. “מה פתאום” הוא אמר לה “אל תבטלי, אני כבר הולך”. והיא חשבה לרגע על האיטלקי שהיא לא ראתה כבר חצי שנה, ועל הצחוק והשחרור והאלכוהול, שלא יזיק מעט ממנו לבחורה רצינית ואחראית וכבדת ראש כמוה. והוא, היהודי הזה שמביט בה בעיניים מאכלות, שנראה שהוא מאוכל מבפנים, שמעט הפעמים שהיא היתה אתו היו תמיד מסע אל בטן האדמה, אל מסדרונות הטירה. מסע לא מצחיק, ולא קליל, אבל מנחם ומוכר ומשחרר בדרכו העמוקה. שנים שהיא מרגישה כמו אסיר שקיבל צרור מפתחות ענק לתא הטחוב שלו ומה שהיא עושה כל החיים שלה זה למצוא את המפתח הנכון, היא מנסה ומנסה. אולי עם המפתח הזה? אולי עם זה? ועם היהודי הזה, נטאשה הרגישה שהיא מצאה את המפתח.
נטאשה הסתכלה עליו וחייגה לאיטלקי. היא אמרה לו שהיא חולה, ממש ממש מצוננת, ושאולי פעם אחרת ואפילו התעטשה בטלפון חמש פעמים בשביל שהוא יאמין לה. היא הניחה את הפלאפון על השולחן והכינה גם לעצמה כוס תה שחור ומתוק. כזה שסבתא שלה היתה אומרת שהוא תרופה לכל דבר. תה, ולישון ביחד עם אהבה.
אחר כך נטאשה הרגישה שהיא צוללת עם היהודי יפה העיניים עד קרקעיות שהיא לא הכירה, ולמרות שהיא נוגעת בקרקעית הנפש היא לא נחבטת בה, אלא מלטפת אותה ועולה בתוך זוהר כחול למעלה, נעה בתוך מים של אגם ענק, ואולי שמים עצומים, כמו לוויתן או ציפור יפה.
**
בערב שלאחר מכן נטאשה טיילה עם שני הכלבים שלה בפארק הגדול של העיר הקטנה. הפארק עוד היה מלא ביהודים שמחכים לטיסות שלהם הביתה. הם הלכו לשבילים צדדיים ובכו, ודיברו עם השמים וחיבקו עצים ומחאו כפיים. היא ברכה לשלום את השומר בפארק והוא סיפר לה שמישהו מכל המשוגעים האלה טבע בחג באגם הגדול. “אבל זה לא נורא” הוא אמר “יש מספיק מהם, כמו שאת רואה נטאשה” היא חשבה שזה לא יפה לדבר ככה על היהודים כי הרי הם מביאים פרנסה לשומר, אבל היא לא רצתה להגיד לו כלום על כך, כדי שהוא לא ישאל אותה אם גם לה הם מביאים פרנסה ויקרוץ כמו שמדי פעם הוא קורץ לה והיא נגעלת ממנו. “עוד לא אמרו כלום בחדשות” הוא אמר “הרבה בלגאן היה שם, ליד האגם”
גם בשיחות הרחוב, ובסופרמרקט לא ידעו הרבה פרטים על הארוע. הוא נסגר ונעטף במהירות ובחשאיות. במהדורת החדשות של הלילה הובאו פרטים נוספים, אבל מועטים מאד.
נטאשה השתוקקה להעביר את הזמן לאחור, לחזור לעמוד בסלון הבית שלה, האור מהחלונות משתקף כמו דבש בשתי כוסות התה שלהם, העיניים שלו ממוקדות כמו קרני שמש על חתיכת זכוכית, מכינות את כדור האש שיטייל בגוף ובנשמה שלה ולשאול את היהודי לשמו. להתעקש על זה. לא שזה היה עוזר לה, כי בחדשות לא הוזכר שם ולא היתה תמונה של היהודי שצלל לקרקעית החטאים שמצמיחים חבצלות מים לבנות ויפות ולא עלה ממנה.

לְהַלָּן יָבוֹאוּ נְתוּנִים נִבְחָרִים שֶׁל הַחוּשִׁים וּפַרְשָׁנוּתָם אֶפְשָׁרִית־הַמְּצִיאוּת. בִּשְׁכוּנוֹת הַיְּרֵאִים בִּירוּשָׁלַיִם בֵּין חֲרוּלִים פְּרָחִים אֲדֻמִּים פְּשׁוּטִים עוֹמְדִים. תְּמִידִין כְּסִדְרָן בְּנֵי אָדָם אוֹמְרִים: זֶה נוֹרָא פָּשׁוּט וְאֵינָם מַצְבִּיעִים עַל דָּבָר. נוֹרָא וּפָשׁוּט עֲשׂוּיִים לִסְתֹּר זֶה אֶת זֶה אֲבָל אֵין הֶכְרֵחַ בַּדָּבָר. יָכוֹל לִקְרוֹת שֶׁבַּהֲלִיכָה בַּכְּבִישׁ פָּנִים יָפִים נִגְלִים פִּתְאוֹם. פַּעַם נִבַּט מִלְּמַעְלָה זוּג מְדַבֵּר דָּבָר לֹא חָשׁוּב בְּפָנִים רְצִינִיִּים. מְהַנְהֵן זֶה נֶגֶד זֶה מְנוֹפֵף בְּיָדָיו חֲלִיפוֹת. הָאֵרוּעַ מִתְקַיֵּם במוצש”ק שֶׁל בִּרְכַּת לְבָנָה, שְׁבָט התשמ”ח. הַמָּקוֹם הוּא יְרוּשָׁלַיִם הַצְּפוֹנִית. אֶחָד הָעֵדִים לִפְנֵי גִּיל מִצְווֹת עוֹמֵד בְּחַלּוֹן דִּירָתוֹ. גַּבּוֹ אֵלֶיהָ. הַזּוּג עוֹמֵד מִתַּחַת עַל רְחָבָה מוּאֶרֶת בְּפָנָס. מִתֹּקֶף נְסִבּוֹת אֵלּוּ רָאשֵׁיהֶם מְשַׁמְּשִׁים כְּאַסְפַּקְלַרְיוֹת לְהַתָּזַת נִיצוֹצוֹת אוֹר חַשְׁמַלִּי. לָרֹב אָנוּ הַיְּרוּשַׁלְמִים אֵינֶנּוּ מְשַׁקְּרִים. מֵעֵת לְעֵת נִבְעִים תַּחְתֵּינוּ סְדָקִים רְחָבִים דֵּי הַצֹּרֶךְ לְהִקָּרֵא יֹפִי שֶׁל שֶׁבֶר. אוֹרוֹ יִתְבָּרַךְ נוֹרָא וְגַם פָּשׁוּט. רֹב הַסַּפְסָלִים אֶצְלֵנוּ עֲשׂוּיִים פִּלְחֵי עֵץ צָבוּעַ וַאֲוִיר בֵּינְתַיִם כִּסְכָךְ פָּסוּל. תְּמִידִין כְּסִדְרָן יִשְּׂאוּ נָשִׁים, אֲנָשִׁים וַחֲתוּלִים טֶפַח מֵעַל הַקַּרְקַע שֶׁנִּתְחֲבוּ בָּהּ. יֵשׁ לְהַכִּיר בִּזְכוּת הָרָשֻׁיּוֹת שֶׁתִּכְנְנוּ אֶת הַדָּבָר וַהֲפָכוּהוּ אַקְטוּאָלִי בְּעֵסֶק גָּדוֹל. בִּירוּשָׁלַיִם יֵשׁ גַּם סַפְסְלֵי בַּרְזֶל מְחֹרָרִים בְּדֻגְמָתוֹ שֶׁל אַרְיֵה מְשֻׁרְבַּב לָשׁוֹן. רָאִינוּ כַּמָּה פְּעָמִים אֶת הֶעָתִיד לָבוֹא טוֹב מִמָּה שֶׁהָיָה רוֹאֶה אֶת עַצְמוֹ לוּ הָיוּ לוֹ עֵינַיִם וְאַסְפַּקְלַרְיָה. שֶׁלֹּא כְּמוֹ אֵצֶל הַסּוֹפֵר הוֹפְמַן, לְשׁוֹן רַבִּים כָּאן מַשְׁמָעוֹ אַתֶּם וַאֲנִי גַּם יַחַד. נָתַנּוּ בּוֹ תְּמוּרָה פַּעֲמַיִם אוֹ שָׁלוֹשׁ טֶרֶם עָמַד בְּשֶׁלּוֹ. הֶעָבָר קַל הַמֵּרוֹץ רוֹדֵף אוֹתָנוּ וּצְעָדָיו מִתְרַחֲבִים. יֵשׁ בָּנוּ הַיְּכֹלֶת לְדַמּוֹתוֹ מַשִּׂיגֵנוּ וּמַמְשִׁיךְ לְהַלֵּךְ וְאָנוּ מִתְבּוֹנְנִים בַּאֲחוֹרָיו וּמִתְנַבְּאִים נְבוּאָה חֲדָשָׁה לְגַמְרֵי. אַגַּב הִלּוּכֵנוּ עָלֵינוּ לִזְכֹּר אֶת הַמֻּתְכַּלִּימִין הַמְּדַמִּים שֶׁכָּל הַנִּתָּן לְדִמְיוֹן הוּא הֶכְרֵחִי הַמְּצִיאוּת. בְּפֵרוּשׁוֹ לְמִשְׁנֵה הרמב”ם כּוֹתֵב שֶׁהַדָּבָר שָׁגוּי. הוּא מַצְבִּיעַ עַל כָּךְ שֶׁאֶפְשָׁר לְדַמְיֵן כַּדּוּר פּוֹרֵחַ בַּשָּׁמַיִם כְּשֶׁבָּרוּר שֶׁאֵין זֶה אֶלָּא עוֹרְבָא פָּרַח. מִי שֶׁצִּוּוּהוּ לֶאֱכֹל וְלִשְׁתּוֹת דַּיּוֹ יוּכַל לָלֶכֶת בְּכֹחַ הָאֲכִילָה וְהַשְּׁתִיָּה הַלָּלוּ יָמִים וְלֵילוֹת עַד שֶׁיַּגִּיעַ.

ואז החשמל קרס, בבת אחת.

לא הבהובים, לא הקדמות שיעולי פלורוסנט. פלאק, קודם אור, אחר כך חושך.

החדר שאני עומד בו, לא ראה אור יום מעולם, בחייו טחובי עשן הסיגריות ואדי התבשילים. עכשיו ערב, מאוחר,  ופנסי הרחוב עובדים קשה עם מה שיש להם, ואין להם הרבה. פנסי רחוב במאה שערים לא מגשימים את עצמם ככל שהם מזדקנים יפה. הם משתדלים להתחבא היטב בין הכבסים ולא ליצור קשר עין עם העוברים.

אז כמובן שניסיתי לפתוח ולהבליט את העיניים, מעשה לא חכם, כי עיסת האיטריות שבעבעה מולי לא התרשמה מההאפלה, והמשיכה בשלה לעשות מה שעושות עיסות איטריות כשהן בסיר 40 ליטר על פלטה חשמלית. היא ביעבעה בועה עצלה שהתפוצצה לאדי סוכר לוהטים. אחד מהם טס לתוך העין הפעורה שלי. איי. קפצתי בחוש הישרדות בסיסי אחורנית והחלק האחורי של הראש נפגש במדף שהכיל, מסתבר, איי, את כל מכסי האלומניום לכל סירי מאה שערים. אחרי שהרעש שכך מעט, התפנתי לאחל ייסורים מגוונים לכל סירי הקוגל עלי אדמות, ולשאר הפשטידות על הדרך.

חייב להתקשר לנוסן. גיששתי לעבר הכיס, ו…כן. ברור. הפלאפון למעלה, בדירה של גרוטיץ’. מיישה חיים גרוטיץ’ עצמו יצא לסיבוב חלוקה לפני שעתים ואמר שיחזור עוד רבע שעה. כשמיישה אומר שיחזור עוד רבע שעה זה אומר שאפשר ללכת לאכול, לישון, לקום, להתפלל, לחזור להיות רעב, להנשא ולהעמיד דורות ישרים ומבורכים, עד שתעבור רבע השעה הזאת. פעם קראתי לזה – רבע שעה שעתיים, הוא צחק את צחוקו, חריקה יחידה בשיניים סגורות על סיגריה, ואמר, בהממבחרממ, והלך.

הסתובבתי  בידיים מושטות קדימה ולצדדים, מגשש את דרכי אל הפתח, ומזכיר לעצמי בקול שאם עוד פעם נוסן מזמין אותי לעבוד אצל גרוטיץ’ בקוגלים, לומר לו לא, ואם הוא מתעקש, ולהזמין הצולה מייד, כי אחרי שאני אומר “לא”, ומתעקשים, לא מרגישים טוב. 38 שקל לשעה ונשנוש חופשי מהסירים. לא שווה את זה.

מייד כשאמרתי “את זה” דרכתי על מכסה מהסוג העגול, מהסוג שבישלו בו קודם. כל שתי המטר שלי ביצעו סלטה מופלאה באוויר, יד מחפשת אחיזה מצאה מנוח בקופסת הטחינה הענקית, רגל בעטה בארבעס שנחו להשרייה, ואני מתוך השלמה על הרצפה, מכוסה בטחינה ומעוטר בגרעיני חומוס, חושב על החיים.

לעבוד בקוגליה, אמר לי נוסן פעם, זה כמו לאכול קוגל. אתה מתחיל לא מרצון חופשי שלך, וגומר עד הסוף כי אי אפשר לעצור באמצע. לא מיקמתי איפה החמוצים באלגוריה הפילוסופית שלו. כי הייתי מוסח דעת איך יכולה להתקיים סיגריה בקצה השפתיים ממשך, תלויה לא תלויה על בלי מה.

אחרי רבע שעה מצאתי את הדלת. כמובן היד שלי מכוסת הטחינה לא הצליחה לפתוח את המנעול השברירי שגם באור יום ומול פורץ מומחה לא מתפקדת כמשהו שעושה את העבודה, אזי בעיטה בדלת נחשבה לי כמשהו הגיוני לעשות, אחרי שהתאוששתי מהכאב, נזכרתי שיש סולם שמוביל למקלט של מעמול מהשטריימלך, שגורטיץ’ אמר לי שאפשר להשתמש בו אם מס הכנסה באים.

ברור יבואו. יעירו את הסבתא של גורטיץ’, יפתחו את הארון אמבטיה, איפה שיש מדרגות, יעקפו את דודי המים לשבת של הרב שטוטגרט,, יזיזו את דוד הדמה, יירדו שוב במדרגות מטויחות בסיר מנדטורי ויפתחו את הדלת שמאחורי הסכך של ניסנבויגן, עם המפתח המשומן והישיש, שמתפקד כבר שנים כסכין למריחה למרגרינה של הסבתא גורטיץ’. כי מי לא רוצה לבוא לבקר בהיכלי “נוסן קיגל”, המחסן של גורטיץ’, מאה שערים 5.

התפתלתי במעלה הסולם. קורי עכביש שמחו לתפוס טרמפ על שכבת הטחינה והחמוצים שעלי, אל עבר הארץ המובטחת. בדרך עברתי דרך המחסן החשוך של השטריימלך של מעמול, שהוא עצמו נושא לסיפור אחר. היתה לי תחושה עמומה, ששטריימל אחד או שתים לא כבר יישבו לעולם על ראש של אף אחד. אף אחד שלא אוהב “החומוס של נוסן” מרוח עליו.

הדלת שאטמה את המחסן של מעמול נפתחה אל חנות בגדים כשרים ביותר, שנפתחה היישר לרחוב מאה שערים.

דחיפה בכתף, ואור. מי יתנני אור שלטים, נהיתי אחרי האור כמו עטלף אל עבר חשכה, עין אחת נפוחה, עין אחת עצומה וממוצמצת באור הפתאומי של שלטי הרחוב. נטיפי טחינה ופיסות מלפפון חמוץ סימנו את הנתיב שלי בדרך אל האור. עמדתי שם, כואב דאוב ומתנשם, פקחתי עין וראיתי קבוצת תיירים מאיפשהו גרמניה כנראה עומדת עם הרבה לבן בעיניים, ושפת גוף של אנשים שרואים משהו שהם לא רואים כל יום, ובמובן הכי שלילי של המילה.

מה. צעקתי עליהם.

הם נפוצו לכל עבר ואני הלכתי לדירה של גורטיץ’.

קוגלים נקנים בייסורים, חשבתי, נוגס במלפפון שמצאתי בכיס של החולצה.

הוא סגר את הדלת אחריו.

הדם עדיין בעבע לו בראש, פועם ומתרחב ומרשרש.

מחשבות נדחפו אחת על השנייה, מחפשות להתחפר אצלו בתודעה.

הוא הידק שפתיים, עצם עיניים ונענע את הראש. הוא יירגע עכשיו, הוא החליט בנחת.

הוא הזדקף לאט, הרים את הסנטר והוריד את הכתפיים.

כמה דקות ככה הוא עמד בשקט, ורק נשם, מרגיע את ההידוק.

הוא שם לב לחדר סביבו, פתאום. נכח בו בהפתעה קלה.

החדר היה אפלולי. הקירות היו בעובי חצי מטר כמעט. בניה ישנה, ששומרת על קרירות.

האור חדר באלכסון, קרן שמש ירושלמית שערבלה להקת חלקיקי אבק בקצב היפנוטי. ארונות הספרים התפרשו על הקירות, דחוקים זה על זה, כאילו גדלו באופן טבעי ככה, כאילו כל הארונות והספרים עליהם הם אותה ישות של עץ נדיר ועתיק.

הוא הסתובב לאיטו בחדר, מעביר יד ארוכה ולבנה על שדרות הספרים, מרגיש אותם ספר ספר, וכאילו הספרים הם אלה שליטפו אותו, הלוך ולטוף.

אבא היה עומד מולם לפני שהיה הולך לישון – מביט בהם. אחרי כמה רגעים הוא היה מסתובב, אך מניח יד על הארון, ונשאר ככה עומד, לא יכול להפרד. מסתובב ולוקח ספר אחד למיטה, רק לחטוף עוד עמוד זוהר, קצות החושן, רמחל, פרי הארץ או רב צודעק.

אבא היה כותב כאן עמודים של תשובות, הסיגריה כבתה כבר לפני שעה בין אצבעותיו, והוא כותב וחושב ומהמהם ומסלסל את פיאות זקנו. ושואל בלי להרים את הראש, כמה מתוק היום שלך, יידל?

אבא לא ישמע את הצרחות שיהיו בחדר הזה. את העלבונות שיטיחו הוא ויששכר זה בזה. כמה הליכי מש….

ריח עץ מהגוני מתוק וכבד עלה באפו

הוא עצר. הסתובב לאט והפנה את מבטו מעבר לכתפו. הפסנתר עמד ליד הקיר. שנים של השענת ספרים, חיבור של מדפים אליו ושימוש כשידת מכתבים עיקמו לו קצת את הצורה אבל לא עמעמו את הריח שעלה ממנו, הו, איזה ריח.

במוצאי שבתות חורף, אחרי שכל החסידים כבר חזרו הביתה, והבנות סיימו לנקות ולהחזיר לבית את הצורה, אמא שלו היתה מביאה שרפרף, כאילו במקרה, יושבת ומרפקה תלוי עליו וקוראת תהילים , אחרי כמה עשרות קאפיטלאך היא היתה עוצרת וחולמת לכיוון הפסנתר. לאחר יד היא היתה מרימה את המכסה, ומתווה אקורד מינורי משוטט.

ממתין בנשימה עצורה מאחורי ארון אחד,הוא היה מחכה. אמא שלו, הרבצען של כל הקהילה, היתה מסתובבת פתאום אל הפסנתר ובאצבעות בוטחות היתה משחררת את הפסנתר מאקורד מזורי משונה ושובר לב, וממשיכה למנגינה ענוגה ומטפסת משם לאט לאט בשילובי צבעים ודיאזים למרעום מלודי מלא תנופה, פונה בקצב ומשנה איזון בעלילה פורטת על ליבו של יידל באלפי צבעים והתפוצצויות קטנות של רגשות חדווה וגעגוע. מאיטה פתאום, ויורדת לקרקע משמי שמיים, ומסיימת את המנגינה לאט.

יידל הניח את שתי ידיו על מכסה הפסנתר, ונשם את הריח, עד שיגיע לתחתית הריאות ולעומק ההכרה.

אמא שלו היתה אומרת לו לפני שהיה הולך לחיידר, תהייה טוב יידל.

תהיה טוב, יידל.

הוא התנער באחת, הסתובב באוושה ופתח את דלת החדר בתנופה.

הרכב בית הדין עמד מולו, ומאחוריהם ייששכר, והמון עסקנים של שתי החסידויות. כולם עומדים  ומסתכלים.

הוא הסתכל על נקודה עלומה באוויר ואמר אל השקט, אני מוותר. אני לא האדמור. יששכר, הבנינים שלך. רב שימען, בטל את התביעה.

הוא פסע אל עבר היציאה, והאנשים טיפסו זה על זה כדי לפנות לו מקום. כשיצא אל הרחוב הוא הרגיש מאחוריו את מבול הצעקות שעלה מהבניין כגל הדף ענקי, ואמר בקול אל העננים, תהיה טוב, יידל. תהיה טוב.

מבוא
קריאה במאמרן המכונן של לומסקי-פדר, רפופורט וגינזבורג, “נראות בהגירה — גוף,
מבט, ייצוג” (2010), עוררה אצלי את סוגיית נראותם של החוזרים בתשובה. כחוזר
בתשובה, צלם וחוקר חזותי, אני מוצא את המחשבה אודות החזרה בתשובה משיקה
למצבי הגירה, וככזו היא דורשת בדיקה ומחקר מעמיקים. היריעה העומדת לרשותי
אינה רחבה דיה על מנת להעמיק בחקר ההקשרים, אך אנצל מקום צנוע ואינטימי
זה לכתיבת תהודה, שבה נשמעת השונות החזותית של החוזר בתשובה מהסביבה
החברתית שאליה הוא מתייחס. אעשה זאת על ידי קריאה אחת בצילום מעשה ידיי.
קריאה מינורית הנובעת ונשענת על כלים סמיוטיים אך יוצאת מהסמיוטי אל עבר
כתיבה אישית הנכנסת לקפלי הצילום ומתוכו. מעצם העובדה שאני הוא המתבונן
בצילום שלי, הקריאה הזו מקיימת שפה המדברת קרבה וקשב.
אני משתמש במתודה סוציולוגית של אמפתיה כלפי מושאי המחקר שלי (אריאלי
ואילון, 2011). אני מאמץ עמדה אתית זו לא רק מעצם היותי חוקר את החברה אליה
אני משתייך, אלא מתוך בחירה ואמונה שאמפתיה זו עשויה להרחיב את ראיית החוקר
ולהעלות אל פני השטח תובנות שכנראה לא היו נגלות בגישה אחרת .
רולאן בארת מציע במאמרו “המסר הצילומי” (1977, Barthes) אופן ניתוח סמיוטי בעל מבנה קוהרנטי הנע מהרובד הנראה והמוצג בצילום (דנוטציה) אל הרבדים הנסתרים החושפים את ההבניות החברתיות המוטמנות על ידי יוצר הדימוי (קונוטציה). אני בוחר להישען על המתודה של בארת, אך המהלך שלי הוא לינארי פחות. אני משתמש באופנים המשלבים ביחד עם ניתוח הפריט החזותי גם כתיבה שאכנה אותה “פואטית”, כזו המנסה להישאר קרובה לקיומו של פריט חזותי החי ומתקיים באופן לא מילולי. פרדוקס זה דורש ממני לנוע במארג מילים המאפשר פתח אל הלא מודע וגילויים הנובעים ממפגש עם יצירה חזותית.

חופה
התכנסות אנושית. לחרדי המשפחה היא מצפן התייחסות בראשיתי וכמעט יחידי.
החרדי ממעט להתכנס עם חבריו.
לחוזר בתשובה החברים הם המשפחה החדשה — שותפי האחווה בדרך שבה הושלו
זהויות עָבָר לטובת חיפוש הנשען בתחילתו על מבט המופנה לקבוצת ההתייחסות
החדשה. מקום ההתכנסות — חצר אחורית של בניין שיכון, מקום בעל משמעות
טעונה. האם החוזרים בתשובה הם החצר האחורית של החברה? באיזו חברה מדובר?
החברה הישראלית הכללית? החברה החרדית?
למראית עין נראות הנפשות המאכלסות את הצילום לבושות ודוברות בקודים חרדיים:
נשים, נערות וילדות יושבות סביב שולחן במרכזו של הפריים ובאמצעו בחורים
צעירים עומדים בעומק הפריים, וילד וילדה בחזית מצד שמאל. מבט מעמיק יותר
יחשוף בפנינו חריגות מהקידוד החזותי החרדי ההגמוני.

כיסוי הראש של הנשים עשוי בדי פשמינה הנפוצים בקרב החוזרות בתשובה. גם
אופני קשירת הכיסוי ועטיפת הראש מסמנים: אנו לא חרדיות.
לבוש ארבעת הבחורים בעומק הפריים אינו בעל עדות חד משמעית. שלושה מהם נראים כבחורים בישיבה: פלג גופם העליון עוטה חולצת כפתורים לבנה, שרווליהם
של שני הבחורים מצד שמאל מופשלים בקיפול, בעוד שרווליו של בעל החולצה
הלבנה השלישי אינם מופשלים, כנראה שהגיע עם ז’קט שחור ופשט אותו. הצעיר
הרביעי, הימני שבהם, לבוש חולצת T — זהותו הדתית אינה ברורה, וכיפתו אינה
נראית בצילום.

הכיפה, החופה, עוטפת את הצילום ואת המצולמים בטופוגרפיות שונות. חופת הבניין
על גג הבטון שלה, חופת החצר המוקפת צמחייה, ושולחן הנשים אשר חופתו אינה
נראית אך ארבעת עמודי המתכת הריבועיים מכוננים את המתחם שלו.
לבנה-אפרפרה, רכה, מתוחה ובעלת אשנב ריבועי, מציצה דופן סוכה מהצלע השמאלית של הצילום. אם כן אנו בימי חול המועד סוכות. טיב האירוע מתבהר, ועמו גם סיבת היעדרם של האבות והגברים הבוגרים — הם מכונסים בסוכה. היעדרם החזותי מעניק לצופה מרחב נשי. הנשיות כאימהות, כנערות, נשיות המעידה על קשרי המשפחה באמצעות השיער: גלוי או מכוסה, אסוף או פזור. שיערה הארוך של הנערה היושבת לצידו השמאלי של השולחן הוא פזור, דבר לא אופייני לנערה חרדית האסור על פי כללי מוסדות הלימוד החרדיים לנערות. האם יש כאן שמץ מרידה? שחרור בזמן
החופשה, או נינוחות של הימצאות בקרב קהילת הדומות לה?
הנערים עטופים בהילת עשן הנובע מזבחי המנגל. ליד הבחור הלבוש חולצת ה-T עומד
ילד חבוש כיפה בהירה הנשזרת במארג הסימנים החזותיים ההיברידיים המרובים
בצילום זה. מנעד האפורים של צילום השחור לבן אינו מונע מדקויות הצבעים החשובות
כל-כך במגזר החרדי המונוכרומטי מלהיראות. כמו צמחייה מדברית הנגלית לעין
המטייל מתוך אחידות הצבעים, כך כל שינוי מזערי בקודים התרבותיים נגלה לעין
המאומנת בראיית האחידות וההבדלים.

מילה
רבים תופסים ורואים את החרדים כמקשה אחת. לא רק שהדבר אינו נכון מבחינת
השוני ההשקפתי, אלא שההבדלים ניכרים בדקויות הפרטים החזותיים ובעיקר
בפרטי הלבוש. מיקומם של כובע או מגבעת על הראש, אורך החליפה, מיקום כפתורי
החולצה, פאה נוכרית או כיסוי ראש על סגנונותיהם ואופני הקשירה — כל אלה הם
רק חלק משפה חזותית המסמנת את הלובשים ושייכותם החברתית-קהילתית-מגזרית.
החוזרים בתשובה כמעט ואינם מודעים לדקויות חזותיות אלו, ולכן אנו רואים בקרבם אימוץ אקלקטי והיברידי של פרטי לבוש ואופני נראות. נדמה שהחוזר בתשובה מנסה
בתחילת דרכו להידמות למודלים אותם הוא רואה בחברת ה”ילידים” שהוא שואף
להתקבל אליה מחד, ומאידך לשמר משהו מעברו ומהזהות אשר הביאה אותו לפתחו
של מעשה הגירה זה.

זוהי הגירה תרבותית ממצב חיים אחד, לרוב בעל מאפיינים חילוניים, אל עבר
התמקמות- ביחס. ביחס אל החרדים, ביחס לעבר החילוני וביחס לעבר קדום יותר
של סבא, סבתא או שורשים קדומים יותר במשפחה. לרוב הגירת החילוני דרך החזרה
בתשובה אינה נובעת מטעמים כלכליים או כבריחה מאזורי מלחמה וקונפליקט. זו
הגירה מרצון, לעיתים לאחר מחשבה רבה ולעיתים מתוך דחף עמוק ומהיר.
למושגים הגירה וחזרה בתשובה משמעות הפוכה. החזרה מייצגת שיבה למקום
שהיינו בו כבר, למקום של יישוב, יישוב הדעת, מקום ישיבה ונחלה, ואילו ההגירה
מתקשרת באטימולוגיה שלה לגרות, לישיבה לא קבועה, שאיננה נטמעת לחלוטין.
אני חושב גם על דמותה של הגר המקראית, המגורשת עם בנה ישמעאל.
“גר הצדק” — גוי שהחליט להצטרף לעם ישראל ולהתגייר — שומר עדיין על שיוכו
הלשוני לגרות. לטעמי חלק גדול מהחוזרים בתשובה חשים עצמם כגרי צדק) “במקום
שבעלי תשובה עומדין צדיקים גמורים אינם עומדין”, בבלי ברכות ל”ד ע”ב). בתחילת התהליך זוכים החוזרים בתשובה ליחס מיוחד ואוהד של החברה החרדית,
אך לאחר שקיבלו על עצמם עול תורה ומצוות והם נראים (כמעט) כחרדים לכל דבר,
הם נתקלים במורכבות היחס אליהם ובקונפליקטים פנימיים ההולכים וגדלים. כמעט
שלא ניתן לעשות מעבר שכזה תוך השלכה מוחלטת של אישיות העבר על זיכרונותיה,
על קשריה החברתיים והמשפחתיים, ועל דפוסי חיים ומבנים נפשיים שנבנו במשך
שנים. הדבר מתבטא בין היתר בסממנים החזותיים. אנו רואים בעלי תשובה המשנים
באופן מודע ולא מודע מעט מן הייצוג החזותי שלהם על מנת להיתפס על ידי החברה
ההגמונית כמי שנמצאים במצב של “בטרם”, של “עדיין”. הרווח מהשהייה באזורים
אלו הוא שמירה על הייחודיות והתמודדות מפחד ההיבלעות במה שנראה בתחילה
כגוש אחיד ומונוכרומטי לא רק מבחינה חזותית אלא בעיקר כמונוכרומטיות נפשית
והשקפתית.

משקף
מה נשקף לצלם ומה למתבונן בצילום? האם לכך לאקאן התכוון באומרו “i see myself seeing myself (lacan, 1978, p.81)” נראות עצמית הרואה את עצם
הראייה של עצמה. היותי הצלם, חוזר בתשובה הכותב אודות הצילום שלי ומתוך
ראייתי אותו, יוצרת תנועה המחוללת סביב החזותי ונעה מעבר לפרספקטיבה ולנקודת
המבט של סובייקט מתבונן באובייקט.

האור חורט כפשוטו בתשליל השחור-לבן. על מנת לחלץ את הדימוי הפוזיטיבי על
הלידי הכסף לעבור “הגירה” טרנספורמטיבית וסימבולית. מעשה הצילום בפילם
שחור-לבן הוא כמעשה הגירה.

ריקוד סיום
בארת טבע בספרו האחרון והאישי “מחשבות על הצילום” )1988 )את המושג “פונקטום” העומד מנגד ל-“סטודיום”. הפונקטום הוא נקודה או אזור “דוקר” המניע רגשית את הצופה, ואילו הסטודיום נקשר לפענוח החברתי, הפוליטי והשכלי. אם אוכל להעיד על הפוקנטום בצילום שלי, הרי הוא מופיע לטעמי בפריסת אצבעות כף ידה השמאלית של הילדה הנמצאת בחזית הצילום מצד שמאל.
אזור זה בצילום הוא רגע מזוקק של ההוויה ההיברידית של החוזר בתשובה המהגר.
הילד הנראה כבן 11 או 12 מכופף את גוו ומושיט את ידו הימנית לליטוף כלב לבן
פרווה. זו מחווה שלא נמצא בקרב ילדים חרדים. הללו פוחדים מכלבים בדרך כלל,
כאשר הכלבים נתפסים אצלם כיצור טמא שיש לשמור ממנו מרחק. זהו סימן מרחיק
לכת אולי מכל הסימנים האחרים, החבויים יותר. הילדה האוחזת בשמלתה בידה
הימנית פורסת את אצבעות יד שמאל בתנועה הנראית כמו אלמוג. הדקירה החזותית
מגיחה מהמתח המובע באצבעות המשתוקקות אולי לגעת בפרווה הסמיכה של היצור
החי, הרוטט על אדמת החופה.
דווקא הילד בעל הסממנים החרדיים המובהקים שובר את דקויות הסימנים המעידים
על החוזרים בתשובה, ובתעוזתו הוא נוגע, תרתי משמע, בעולמות הסמויים מן העין.
כף ידה האלמוגית, סימן האיווי.
זרועו של הילד
פרוות כלב לבנה
איך זה שצילום אחד מעז?

חלמתי שהסיסמא הכי פופולרית בבחירות זה חלום בטוח, והבחירות הן על החלום. השמאל רוצה לחתום הסכם חלום ולהביא את החלום באמצעות טקסט ומסמכים, והימין אומר שאין פתרון לחלום ולכן מה שצריך זה עיניים פקוחות ומציאות, וכל הזמן צועק כמו אשתי להתעורר, ומחבל בתהליך החלום. והשמאל מארגן בלילה עצרת חלום, ושר בקולי קולות שיר לחלום ככה שאי אפשר להירדם, וגדולי הישנוניים עולים על מיטה ענקית בכיכר, וקופצים עד השמיים וצועקים שצריך חלום, אבל אף אחד לא הולך לישון. וכבר נעשית מוסכמה שכולם רוצים חלום אבל החלום לא מגיע. ומתחילה עייפות גדולה, מותשות ותשישות בכל המערכות, עד שנעשית עייפות מהחלום עצמו. חלום חלום ואין חלום. וכולם מפקפקים ומנהלים סימפוזיונים האם החלום בכלל אפשרי, ויש תעשיית חלום שלמה של ועידות חלום ומפגשי חלום וקבוצות חלום – ואז מגיע הנביא השחור.

וסוף סוף משתרר שקט בקהל. והתקוות גואות מהשחור החדש, שלא נראה כמותו, כי ככל שהוא יותר שחור זה יותר נאור, והשחור הזה זה הדבר השחור הבא. הוא יותר שחור מיהודי מלוכלך, גם יותר ממזרחי, יותר אפילו מערבי, מאתיופי, ממסתנן מקלט אוריגינל מאפריקה עם תעודת מקוריות מהיבואן, יותר שחור אפילו מחתול הומלס עם מזל רע, יותר מעכברוש ביבים, מג’וק על המדרכה, מצואת כלבים, מחור שחור באדמה, אפילו מאובמה, שכולם – אם באמת מסתכלים ומודים על האמת – בעצם קצת חומים, ולכן מזוהמים מהאדם הלבן. כי אף צבע עור לא יכול להתחרות בשחור המלאכותי של השטריימל והחליפה. ולכן אף אחד לא יכול להיות חושך אמיתי, שרק הוא זה שיביא את הפתרון לחלום, וייתן מענה למצוקה המוסרית של השמש המחטאת, ושל האור הבוקע מליבנו – אל תוך המאפליה שלו. והשחור האולטימטיבי עולה על הבמה בכיכר לאור הלילה ונואם את פתרון החלום:

יש לי חלום! החילונים לא יכולים לעשות שלום עם אף אחד, החרדים הליטאים יכולים אולי לעשות שלום עם הסונה, אבל רק החסידים יכולים לעשות שלום עם השיעה. רק אנחנו נעשה שלום עם איראן. רק השטריימל יסתדר עם הטורבן השחור. עוד 40 שנה רוב חרדי במדינה. ואז היא כבר לא תהיה מדינה אלימה. אבל לפני כן יש 20 שנה של סכנה, כי עוד 20 שנה רוב דתי במדינה. היום יש רוב מסורתי במדינה וכבר תראו איך זה נראה. רוב חילוני במדינה היה לפני 20 שנה. אבל מה שאף אחד לא יודע זה שעוד 60 שנה יהיה רוב חסידי במדינה. ואז, כשהמדינה תגיע ל-120, היא כבר לא תהיה מדינת ישראל – אלא מדינת האר”י. והשיח הלוריאני, שהיום הוא אזוטרי אפילו בעולם הדתי, יהפוך לשיח הגמוני.

ולכן אנחנו צריכים כבר כיום לכתוב את ספרות התחייה של השפה הזו, להכין את המנגנונים הרוחניים, את החיבור שלה לטכנולוגיה ולמנגנונים הכוחניים, שהמדינה החסידית לא תהיה מסורסת כמו המדינה החילונית – להיות נחשים דקדושה. לכן צריך דימויים נועזים. אחרת אלוהים יהיה פסל טקסטואלי. דברים שקשה להעלות על דל שפתיים – ולכן נשארים מתחת לכובע. כשלראש המדינה יהיה שטריימל – אז השלום יגיע. והסיבה שהחילונים שונאים את החרדים היא שבתת מודע הם יודעים את זה, ולכן הם לא רוצים לחלום. ולכן השמאל הער, המואר, והמודע לעצמו, צריך להצביע יותר שמאלה מהמשותפת, שהם לא מספיק רדיקליים.

אם תרצו אין זו אגדה! ככל שנצביע לאגודה, ונגביר את הריבוי השחור, נקצר את הזמן המסוכן שבו המדינה דתית-לאומית, עד שנהיה מדינה חרדית. לכן רק שמאלני מזויף וקרנף לאומני מצביע לערבים – שמאלני אמיתי מצביע לחרדים. החרדים לא יילחמו בערבים. והערצת המדינה, מיליטריזם ופשיזם רחוקים מהם כרחוק הקוגל מהפלאפל והשטריימל מכיפת ברזל. הרי הדבר הכי חשוב הוא סיום הכיבוש, לא? כי רק אז תתחיל בכלל ההיסטוריה. והתקווה הריאלית האחרונה לסיום הכיבוש היא להגביר את הריבוי הדמוגרפי של החרדים, כי עם הריבוי של החילונים כבר הפסדתם, כי יותר קל להפגין וליילל מאשר לגדל ילדים, ויותר קל להחליף חתולים מלהחליף חיתולים, ובוא נראה אותך מתמודד עם ילד בעל תודעה ליברלית מפותחת שצועק רוצה גלידה. ואם לא תרצו – אגודה זו ותישאר אגודה.

כשאני משחזר את האירועים אני נזכר שהרעיון היה של ר’ קלמן.

הייתי אז אברך צעיר, טרי-טרי, עדיין עם השעון המוזהב על היד. חיפשתי חברותא לסדר שלישי, לא במסגרת מחייבת אבל שהלימוד יהיה רציני.

יום אחד אני מהלך ברחובות ירושלים טרוד במחשבותיי, ולפתע אני פוגש את ר’ קלמן. היה לו איזה תפקיד משני בישיבה-קטנה שבה למדתי. “מה שלומך, וולפסון?” צהל לקראתי. “אני מחפש חברותא לסדר שלישי”, סיפרתי. 

פניו של ר’ קלמן נעשו רציניות. “יש לי רעיון נועז”, אמר, “לך לבית הכנסת ‘זהרי לבנה’, בחדר האחורי תמצא אותו. קוראים לו שרוליק, שרוליק הולמס. הוא ביקש ממני למצוא לו חברותא. נראה לי שאתם תסתדרו לא רע”.

הודיתי לר’ קלמן בחום, ואז הוא אמר “תצטרך להתרגל אליו, יכול להיות שזה ייקח זמן, אבל יהיה שווה”. 

“למה, יש איתו איזו בעיה?” התפלאתי.

“לא הייתי מגדיר את זה ‘בעיה’. כבר תראה בעצמך…” חתם ר’ קלמן ונפנה לדרכו.

באותו ערב פסעתי לעבר בית הכנסת ‘זהרי לבנה’. בחדר האחורי ראיתי אדם צנום יושב בעיניים עצומות, לא נע ולא זע, מצחו חרוש קמטים והוא נראה מרוכז עד כאב.

“סליחה, אתה הרב הולמס?”

שריר לא נע בפניו.

“סליחה”, ניסיתי יותר בקול, “ר’ קלמן הפנה אותי אליך”.

האיש לא נע ולא זע. אילולא ראיתי את אצבעותיו המתופפות הייתי יכול לחשוב שהוא ישן.

“סליחה, הרב הולמס. אנחנו אמורים להתחיל ללמוד אז…”

“שתוק!” הרים את קולו לפתע, וחזר במהירות מפתיעה לתנוחת הריכוז.

מעוצמת ההלם עמדתי המום דקה ארוכה ובהיתי בו, ממולל את מגבעתי בידי.

חיוך גדול התפשט על פניו. “כמובן”, לחש בעונג, “לרמב”ם הייתה את הגירסה שהב”ח שלל, הכול מסתדר…”

עיניו נפקחו, הוא בחן אותי מכף רגל ועד ראש. “שלום וולפסון”, פנה אליי בחדות, “סליחה על חוסר הנימוס מקודם. המאמץ להיות מנומס עלול לבזבז לי תאים במוח שמנוצלים לדברים חשובים יותר”. מהירות הדיבור שלו הייתה בלתי נתפסת, אבל הרהיטות וחיתוך הדברים גרמו שאבין במדויק כל מילה.

“שלום הרב הולמס”, פתחתי.

“זו פעם שלישית שאתה קורא לי כך”, חתך אותי, “אתה עושה בכך שתי טעויות. אחת – אני לא צריך לשמוע דבר יותר מפעם אחת כדי לקלוט אותו באופן סופי ובלתי הפיך. שתיים – החל מרגע זה ועד ביאת משיח צדקנו במהרה בימינו אמן, תקרא לי רק שרוליק. לא הרב, ולא הולמס. אין לי זמן וכוח להתנחמדויות, ברור וולפסון?”

עמדתי מולו בפה פעור. לבסוף הצלחתי לשאול: “רגע, מאיפה אתה יודע שקוראים לי וולפסון?”

בת שחוק קלושה עברה על פניו, הוא עבר לדבר בטון איטי ומודגש: “בדיוק מהיכן שאני יודע שאתה גר ברחוב סורוצקין 43 קומה שנייה, שאתה נוסע לכולל בקו 59 של השעה שמונה ורבע, שאתה לומד יבמות, ושאתה תקוע עכשיו בתוס’ הגדול בדף ע”ג עמוד ב'”.

ההלם ניכר על פניי.

“שנשב ללמוד?”, פתח את הגמרא.

“אבל רגע, מאיפה ידעת את כל הפרטים הללו?”

“השם ‘וולפסון’ רשום על המדבקה במגבעת שלך לצד מספר הטלפון שלך, מספר שעל פי חישוב מתמטי פשוט שייך לדירה ברחוב סורוצקין 43”. אמר הולמס בטון משועמם. “רוב הבגדים שלך חדשים למדי מלבד הכובע שאתה אוחז בידיך, כובע בורסלינו בן שנתיים וחצי על פי הערכתי. אף אחד לא קונה בורסלינו ליום חול. אם כן, רכשת כובע חדש והפכת את הכובע שהיה של שבת לכובע של יום חול – מה שמוכיח את העובדה שהתחתנת לאחרונה. לפני ארבעה חודשים נפטר זקן בשם מנחם ברומר שהיה גר בקומה השנייה של בניין 43 ברחוב סורוצקין, ומרב הסיכויים הם שאתה גר שם כיום במקומו. הפתק שאתה אוחז בידך, שרשמת מצידו האחורי ‘זהרי לבנה שרוליק הולמס’, הוא קבלה של נהג האוטובוס, שמופיעים עליה השעה והקו שאתה נוסע בהם”.

“ו… יבמות, והתוס’ בדף ע”ג עמוד ב’?”

“אה, זה? קלמן אמר לי. אלמנטרי וולפסון”.

פעם הייתי מבקש. כלומר, חשבתי שאני מבקש. מבקש במלעיל, מבקש השם, מבאאקש.

אני מתגעגע לשומרי אמונים. מתגעגע לטיש של שומרי אמונים, לסעודה שלישית ולריח הנורא של הדגים והקוגל והזיעה שמטהרת כמו הריקודים בקרב פזורינו בהקפה שישית. מתגעגע לי-ה ריבון, לי-ה אכסוף, לניגונים, לגעגוע. אהבה גדולה, אהבה מטורפת, ואני הולך בלילות שבת הארוכים של מאה שערים כמו משוגע, צועד ברחובות ירושלמיים ארוכים, מאריך את דרכי בסמטאות קטנות עם ריח חם, מדבר לעצמי בג’יבריש של יידיש וערבית, משוחח עם חסידים בזברות בדמיוני, הם חושבים שאני משלהם.

יש לי פרפורמנס של מבקש. אני מכופף את השכמות, מהדק גארטל רחב במיוחד – כ”ו חוטים כמניין הוי”ה דמוי משי דמוי מבקש דמוי לב דמוי מפריד בין הלב לערווה. אנשים יכולים לחשוב שאני אחד מכולם. איזה תענוג, איזה פחד. אני מתענג על השייכות, אני מפחד להיתפס. מה יהיה כשיידעו שאני לא מכאן, שאני זר, שאני בכלל מרגל. הם מדברים אליי ביידיש ואני מהנהן, מפחד לענות, כי המבטא מסגיר, ואז כולם יצביעו באצבע חסידית לבנה שמעולם לא ראתה שמש ותמיד הייתה מוסתרת מחוץ לקפוטה, ויידעו שאני לא מכאן.

אני מבקש, ואני הולך לבית הכנסת של מעייני ישראל. חב”ד פתחו אותו כדי לגייס את החסידים. בית הכנסת כאילו חסידי, אבל חב”ד מנצחת, כמו תמיד, כמו שרק חב”ד יודעת לנצח. אני נותן להם לשחק בי, נותן להם להרגיש שעוד רגע ואני נהיה חב”דניק לנצח. אני מבקש, ואני הולך לבית הכנסת של מעייני ישראל עם טלית מושלכת על כתפי, געפלאכטענע עטרה מכסף לראשי, מבט חולם בעיניי, ופסיעות קטנות ברגליי. אני מחזיק בבית שחיי חסידות מבוארת על שבת. חסידות מבוארת על שבת זה הכי מבקשי שיש. אמצא לי במעייני ישראל חברותא ואלמד איתו חסידות מבוארת על שבת. ממלא וסובב. קל כל כך להיות מבקש, כלומר – להיות עם פרפורמנס של מבקש. ממלא וסובב, ואתם שלי. אני אסביר על ממלא וסובב, אני אסביר לכם, אני אוכיח לכם כמה אני יודע, ואתם תרצו שאהיה שלכם, שאהיה חב”דניק, שאגיע להתוועדות אחר הצוהריים.

בהתוועדות אחר הצוהריים אשתה הרבה וודקה זולה. הבחור שמחלק את הוודקה לא רוצה לתת הרבה, רק קצת, בשביל לחיים. הוא מפחד שישתכרו סתם. לא שותים סתם. רק משפיעים שותים הרבה, או חסידים ידועים בציבור. מבקשים בתחילת דרכם אינם שותים הרבה, אלא מוזגים בעדינות ואומרים די, גענוג, ומחייכים ומהנהנים בעדינות לבחור שמוזג. הם גם אינם יודעים לשתות. מאיפה יידעו? הם הגיעו עכשיו מהכולל, יודעים רק ללמוד גמרא וטור־שולחן־ערוך. אני לא מגיע מכולל, לא לומד גמרא, רק שלא אחשוף את עצמי. אחר כך הוודקה עולה למוח ואני כועס על המשפיע. כמה טיפשות יכולה להיות באנשים? כמה רדידות? כמה שקר? אתם תפסיקו עם זה! אני מהמם אותו בשאלה, מכניס המון מושגים בקבלה. הוא מתפעל מהמושגים בקבלה, ומתעצבן מהשאלה. זה הורס את כל ההתוועדות. הוא כועס, אבל עושה את עצמו כאילו הוא רק מבטל אותי בחיוך, ואז מתחיל את הבינוני. החסידים שהולכים למעייני לא מכירים שירים אחרים, אז החב”דניקים שרים בשבילם את השירים שהם מכירים. עשרה בסך הכול, אולי חמישה־עשר.

עכשיו יגיע הנושר, הפרובוקטור. אני כבר שרוף, מסומן. לא מביאים לי יותר וודקה. הבחור המוזג מסתודד עם המשפיע ושניהם מסתכלים עליי בדאגה. אבל עכשיו, לפי התסריט, צריך נושר. התוועדות צריכה התפתחות בעלילה, סיבוך, מתח, ואז פתרון – מפתיע! ודאי מפתיע. כולם רוצים להיות קרובים לקדוש־ברוך־הוא, שותים קצת וודקה בעדינות ואומרים גענוג, המתגייסים החסידים הוותיקים שותים יותר ומשתכרים וצועקים “ממלא וסובב” ובוכים, ובאמצע הסערה הרוחנית מגיע הנושר־מחמד, הפרובוקטור, האנטגוניסט, ומפוצץ את הבועה. אבל מעייני זה הוליווד, לא מיכאל הנקה, ויש את עקרון קליעת הרעים. החסידים עם טיעונים הרבה פחות טובים, אבל הם מצליחים, בעזרת המשפיע, לצרף את הנושר־מחמד לשורותיהם. כולם מכירים את הנושר־מחמד. יש לו סמארטפון והוא מספר לכולם על החדשות במוצאי שבת, והוא חבר טוב של כולם. אבל הוא כועס, כועס קצת, במידה שתאפשר לו להיות הנושר־מחמד אבל לא לצאת מהמשחק. הוא קם, כאילו מתנודד, וצועק על החסידים הנסערים “הכול שקר, הכול בלוף, לא ממלא ולא סובב, אני מנסה שנים וכלום לא קורה, לכו תנסו קצת לעבור משהו אמיתי בחיים שלכם”, והחסידים כאילו מנסים להושיב אותו, להרגיע אותו, וחסיד אחד, חדש במעייני, מסתודד עם חסידים אחרים ומנסה למצוא פתרון, הם צוחקים. המשפיע קורא לו, שיבוא לשבת לידו. עכשיו זה המתח. שימו לב, חסידים ומתגייסים חדשים. המוח שלי מתפוצץ, נראה לי שכולם יודעים שראיתי את הטריק, והם הולכים להוציא אותי, ולתלות אותי בעמוד חשמל ולכתוב “זה עונשו של מתחזה למבקש”. הנושר־מחמד יושב ליד המשפיע, והמשפיע מתחיל לדבר אליו ברכות מפליאה ובחוזק עצום, ושואל על הטיול שלו לתאילנד, והנושר־מחמד מספר שהוא היה בהכול, בסמים, בנשים, בתאוות – שלא תדעו – קשות מאוד, בכל הדברים הוא היה, וגם הלך לחפש את עצמו במנזרים של הודו, או תאילנד, הוא לא בטוח איפה. אבל המשפיע לא שם לב שהוא מחליף ארצות. אף אחד לא שם לב חוץ ממני. והמשפיע מתחיל לדבר אליו, אבל בעצם הוא בכלל לא מדבר אליו אלא אל כל החסידים, ומתחיל לומר שזה כלום, והכול שטויות, ושיעזוב את כל הדברים האלה, והקדוש־ברוך־הוא נמצא גם בהודו, וגם במנזרים, וגם באפריקה, וגם במקומות הכי גרועים, אין עוד מלבדו, והוא סובב, וממלא, מריש כל דרגין עד סוף כל דרגין, למטה מעשרה טפחים, והכול כדי לגלות את אור אינסוף שלו, והנושר־מחמד מתחיל לבכות ושואל איך הוא יכול לגלות את אור אינסוף אם הוא רחוק כל כך ובהודו, וכולם מתחילים לשיר צמאה לך נפשי – השיר השמור לרגעי מתח בעלילה – והנושר־מחמד בוכה־בוכה־בוכה ושם את ראשו בחיקו של המשפיע ומתרפק, והמשפיע גוער בבחור המוזג שמנסה להזיז את הנושר־מחמד מחיקו של המשפיע.

אני שתוי כולי, מהגארטל ועד לשכמות המכופפות שמבקשות כבר להיחלץ מכאן. כולם חושבים שאני מבקש, גם האברך החסיד שלידי. אנחנו מדברים על כוונות האר”י לסוכות, והוא מהנהן בתנועות לא מורגשות בראשו. ההתוועדות ממשיכה, והנושר־מחמד כבר מצא את דרכו בחזרה לקדוש־ברוך־הוא, וכולם יודעים שהוא ממלא וסובב מריש כל דרגין ועד סוף כל דרגין, ואני בורח החוצה למניינים המוקדמים של מעריב, ובחוץ כל המחפפים שסיימו את ההתוועדות בטרם עת צוחקים בקול מבדיחה של הנושר־מחמד, ואני בורח רחוק־רחוק, בלי מעריב, בלי ממלא וסובב, בלי כלום, משחרר את השכמות, מטה את ראשי ומטעין את עיניי במבט אטום, מסיר את כ”ו החוטים של הגארטל באבחה ומתיישב באוטו.

ספוטיפיי, ראפ גנגסטרים, הכי גבוה שאפשר, הכי חזק שאפשר, הכי בס שאפשר, אהבה גדולה, אהבה מטורפת, ואני משוגע, נוהג, וכולם חושבים שאני חוטא וחצי גוי ששומע מוזיקה נוראית, ואני מסתכל על כל החסידים ברחוב במבט רחוק־רחוק, מלטף את הזברות שלהם ומסובב גארטל ענק מעל המצח שלי, מהדק כ”ו חוטים כנגד הוי”ה בחוזק. יש לי מיגרנה איומה.

א. רשע

בקרים היו עניין פרוע מדי עבור בלו. כן, כך ניתן לומר, אפילו לומר בוודאות. בקרים הם סיכון שאין להכניס אותו בסך השיקולים העמוס ממילא בזוטות סרות טעם. לילות, ובעיקר לילות שבהם לא היה איש מעז ללכת ברחוב, היו אפוא ברירה ראויה, אם אכן ניתן לומר כך על לילות. לאף אחד לא היה אכפת, למעשה. מעולם לא היה לאף אחד אכפת, ואולי זה מה שאִפשר לכולם לצקצק בלשונם ולהראות פנים רגישות כשהיו הדברים מגיעים לכדי צורך – ולא שהגיעו לכך פעמים רבות. רוב הזמנים היו שוממים סתם, במין שיממון שאין לו כל תרופה, וכך גם לא נאלצו אלה לענות את פניהם בעווית של רגישות שלא היטיבה – כך יש לומר – עם פניהם. ובלו היה מעדיף ללכת רחוק ככל האפשר. רחוק מכולם, רחוק מהרחובות הריקים, רחוק מהבית – שעליו כמעט אי־אפשר לדבר. רחוק מהאוכל הנורא שהגישו בסטרטקוב, המסעדה החשוכה שהיתה נפתחת בכל ערב ונסגרת באותו ערב עצמו. רחוק גם ממנה, וממנו, ומהם. לאן היה הולך – זאת אין לדעת; אפילו בלו לא ידע להיכן הלך. אולי אפילו בדק זאת בעצמו כאשר הלך בלילות, והיה מאשר זאת לאחר שוטטות ארוכה: אין לאן ללכת, וגם לא יהיה. מכל מקום, לפעמים יש לבדוק שוב אם כל האפשרויות כלו.

מטריאלה היתה מאחור תמיד, משתרכת במין חוסר הבנה. יש בה תמימות נהדרת, מלאת יופי. זאת מצילה אותה מלדעת את המתרחש באמת. באותה עת, תמימותה הביאה אותה להיות שוערת הלילות האלה, שאליהם חזר בלו במין פולחן רפטטיבי, אחוז בהלה. היא שליחת האל מבלי דעת, והוא הנידון מבלי דעת, והלילות עושים מלאכתם בידיעה, בייחוד ובדבקות גמורים. וגם ארטום ובלה היו לפעמים מצטרפים אליהם. האם היה בהם רשע? זאת שאלה פילוסופית, ובלילות אין מקום להתקשקשות מעין זו. רשע. וכי למי יש פנאי להיות רשע. כולם עסוקים בעניינם – אם שגגה היא או זדון, ידונו בבית המשפט, והוא נסגר זה מכבר, ובלילות הוא סגור עוד יותר. ובכל זאת היה ריח עולה, ריח של רשע. מין צחנה מתועבת ומפליקה, כמעט כמו צינת הלילה הצוחקת למשבתם של האנוסים לפוגשה. בלו היה חושב על רשע רבות. רֶשע ורָשע, ורשעים ורשעוֹת, ובכלל רשעוּת. האם בלו היה רשע? זאת אין לקבוע. בלו היה בלו, עבד הלילה. מי מכרו לאדוניו, ומה היה לפני כן – בלו עצמו מתקשה לזכור, והשמועות, כדרכן של שמועות, מרושעות מדי מכדי להיות נכונות. על כל פנים, ועל פי השמועות, בלו לא היה רשע – מה שעושה את הדבר לחמור אף יותר, ואולי אפילו מרושע.

ב. בלו עבד הלילה

בלו היה גבר נאה ביותר, כך אמרו כל רואיו, אלא שהם היו מעטים כל כך עד שכשהיו פוגשים בו אחרי לילה מאותם לילות, לא היו מבחינים בפניו, רק בעבדותו. פניו היו מלוחות־מתוקות: מצחו גבוה, צדעיו טהורים, אפו מעודן, עצמות לחייו גבוהות ומסותתות, זקנו זקן נביאים ועיניו. לא ראיתם מעולם עיניים כאלה – עמוקות כים, חודרות כשורש, מתגעגעות כמטורף, יפות כלילה שרוע של טבת. הן היו מתארכות ומתעגלות, ומבטן לעולם אינו מרצד.

פעם, כך אמרו השמועות, יכולת להביט בעיניו ולהתנבא. אבל שמועות, כדרכן של שמועות, הן מרושעות. וכעת עיניו היו דחוקות, כאילו התאמץ להסתירן מאחורי מסך אטום. אולי, כך אמרו, היה לו פעם שם אחר. שם מוזר בלו. מוזר.

בלו עבד הלילה. עבדים רבים ללילה, אבל בלו המובחר שבהם. תפקידו לאסוף מעשים טובים ולמוסרם לממונה. עבודה קשה היא, אך לא לחינם נבחר לכך. בלו יודע כל מעשה טוב שנעשה והולך אחריו למרחקים. ריח של מעשים טובים הוא ריח שאי־אפשר לעמוד בפניו, אלא שאף אחד אינו מריח מלבד בלו, והוא הולך אחר מעשים לכל עבר עד שמוצא אותם. לפעמים הולך לילות שלמים למצוא מעשה טוב אחד. אחר כך, כשמוצא את מעשיו, לא נותר בו דבר, והוא נפרד מהכול במשיכת כתף, כאילו מעולם לא היו כאן אלה.

ג. נטע

נטע מרים ראשו בתמיהה. כך הוא עושה פעמים רבות במהלך יומו. פדחתו היתה ריקה משיער, אבל יכולת לראות בה את כל השערות שמכל העולם כולו. לב גדול יש לו לנטע, לב מקודש, מוקדש. עיניו כחולות, כחול מרכך. אפו משוך מעט, ושפתיו דקות ונטויות. נטע רוצה לעשות דברים רבים, והוא הולך ממקום למקום ועושה דברים רבים. הרבה מאוד הוא תמה. העולם מלא תמיהה, אבל איש אינו אוסף אותה, והיא נערמת בסמטאות עד שמישהו רוצה לעבור והוא משליך את הכול בתנועה של זלזול. תתמהי, הוא תמיד אומר לה. תתמהי. בסופו של יום מה נותר לנו אם לא פליאה – כך אנחנו יכולים להיות מחוץ לזה. ומה הבעיה בזה? היא שואלת באדישות, אבל הוא כבר הולך למקום אחר לעשות דברים. מה נותר ביום הזה מנטע, מה נותר מנטע, מה נותר. הלב של נטע שמיכה קרועה, הלב של נטע פשפשים. הלב של נטע זיכרונות.

נטע הולך למקווה. אין אנשים בסוף היום, ובמקווה אפשר למצוא זיכרונות יפים במיוחד, וגם בושה נוראה שפוכה בחמה, ואותות כמעט נשכחים של מאבק. מי שיודע יכול לחוש את הטבילות. הנה כאן טבל מישהו בבהלה; אולי נבהל מעצמו, ממה שעשה. אולי נבהל מהקור של המים. אולי ממה שראה כשעצם את עיניו. הכול חוזר כשעוצמים את העיניים, וכמעט אפשר לשכוח שבאו לטבול.

המים עייפים מלהתגונן, אבל לעיתים נפצעים, ואפשר לאסוף צווחה של כאב במסננת כתומה ארורה שמונחת בין הבור של המים החמים לבור של המים הקרים. אם נוברים בתוכם, עולות כל הטבילות של הנערים שקפצו אל המים במהירות ובצינת הבוקר. שש בבוקר. מי טובל בשעות האלו? אנשים שרוצים להסתתר. קשה למצוא את ליבם בין לבבות של אנשים אחרים, אבל אי־אפשר לעמוד בריח של טבילה, ונטע מריח. הוא הולך בתוך המים כמשוגע, ומיטלטל בין הזיכרונות. בחור בלונדיני מבויש שטבל את כל חייו הקצרים ונענע את נשמתו בחוסר אמון, אברך יגע שהשליך את תפילתו לתוך המים, נפשות קצרות וצרות שעשו במקווה כבשלהן. שייסלח להם במהרה. נטע מסומם מאנשים אחרים, נטע לפות בתוך עצמותם של הערים בבקרים, מטביע רגליים דקות בתוך בוצה אפרפרה ונאנק מבלי יכולת לנשום. אפשר למות כאן, אפשר לחיות כאן, אפשר להשתגע. טוב, נטע – הלא הוא משוגע, כך לפחות אומרות השמועות. אבל שמועות, כדרכן של שמועות, הן מרושעות.

ד. מטריאלה

אהבה היא מה שלעולם לא יהיה לעבד הלילה, כך בלו יודע בוודאות. וייתכן גם שמעולם לא הייתה לו, אבל הוא אינו עוסק בזה. עליו להישרף הלילה, וגם מחר, ובכל הלילות שיהיו בכל העולמות. ומטריאלה אומרת: ‘אתה רוצה שאראה לך מה זאת אהבה?’ ולפעמים אף מחציפה את פניה הפחוסות לומר: ‘אתה רוצה שאתן לך אהבה?’ ובלו בורח ומותיר את הכול מאחוריו, אך בוף – על אף שיכרונה התמידי – היא תמיד מדביקה את צעדיו.

מטריאלה ממונה על השרפה, מטריאלה ממונה על הכול. אין לדעת ממתי היא לצידו, אפילו היא לא יודעת זאת. עליה רק לשרוף הכול ולא להשאיר סימן, כדי שיוכלו הדברים להמשיך כסדרם. סדר הוא דבר חשוב כדי להמשיך, ויש להמשיך. כך אומרים כולם, ואף השמועות אומרות כך, אף שהן מרושעות כדרכן, אך ייתכן שיש להמשיך באמת. למרבה הצער, לא ידוע אל נכון אם מטריאלה רשעה. רשעה? אולי מעט. מעט מעט. מי יודע. היא בלתי־נסבלת, לפחות על בלו. לפעמים. גם ארטום ובלה אומרים כך.

ה. מקווה

בלו היה מסתתר בדרכים רבות ממבטם של בני אדם. לפעמים היה לובש בגדים רחבים ומכניס את כתפיו שלא ייראו. לפעמים היה עוטף את ראשו בברדס כתום ענקי, וכשמישהו היה מסתכל, היה טובע בתוך הצבע הזוהר ושוכח מקיומו של בלו. לפעמים היה בלו מתערטל לגמרי, וכך היו אנשים מזדעזעים מהמראה הנורא וצועקים עד שכל העיר היתה מתעוררת, ואז היו רודפים אחריו ברחובות, ומטריאלה היתה אומרת: ‘למה לך כל זה?’ והוא היה אומר לה ‘למה לי באמת?’ אבל אף אדם לא היה מביט בו, אלא רק בגופו הקפוא. בלו גם היה לובש לפעמים בגדי חסידים, והיה מהנהן לעוברי דרכים לשלום ומפטיר ביידיש ‘א גוטן חודש’, או ‘שולם שולם’, או ‘גוט שאבעס’, או רק מרים את ידו עד גובה פניו ומנופף בה באופן כמעט בלתי־מורגש כשם שעושים חסידים, וכך כולם היו מביטים בו כאילו היה כאן תמיד ואין בכוונתו לעסוק בשום עניין שיש לתת עליו את הדעת. כך או כך, אף אחד מעולם לא עצר להביט בעיניו ולשוטט בהן עד כלות.

אותו הלילה היה ארוך וצונן, ובלו היה לבוש בקפוטה שהברק סר ממנה, וראשו היה תחוב בשטריימל מהודר. מלאכה לא רבה הייתה, אבל הלב של בלו שרוף, כשם שהוא נשרף בכל לילה. נשרף ומתקלף, כדי שתהיה שכבה נוספת לשרוף אותה. אלוהים, כמה שהלילה נורא, כמה שהלילה נורא. ריח של עשב ודלק וחלב חמוץ ולחמניות נאפות במאפיות שלעולם לא ישלחו את סחורתן לאף מקום. בלו הלך אחרי מעשה טוב אחד, שריחו היה שלו ורך באותה מידה. כשם שהיה ריחו טוב, כך היה רחוק ביותר. בלו ידע זאת, שעליו ללכת זמן ארוך ביותר עד שימצא מהיכן מגיע הריח. ומטריאלה שתתה יין זול והשתכרה והשתרכה אחריו ברחובות השוממים ובגדיה צואים. ובלו הולך ממקום למקום, אפו היפה מרחרח את העולם אבל כל העולם עצב. בלו רגיל בריח של עצב, אף שאין בקרבתו ריח כזה. למי יש פנאי למותרות כמו עצב. למי יש פנאי להשליך ברחוב משהו נוסף מלבד תמיהה.

הלילה עליו לחפש אהבה, כך נאמר. הרחובות היו מלאים אנשים, בלי סיבה נראית לעין. אבל הריח עלה עד לצמרות העצים הבודדים שנותרו ברחובות, ואנשים היו מביטים בהן בשנאה מוזרה. בלו אף פעם לא הבין אנשים. מין מוזר שאין לו קיום, שלא נשרף בכל לילה, שנשאר במקומו ואינו נע לעולם. אם היה יכול לצעוק היה רותם את האנשים לכרכרות וצורח אל הכפור. אין לצעוק בזמנים אלה, אולי רק להפטיר ברכות שלום ביידיש. מישהו יכול להבחין בסוף ולחשוף הכול. מה יקרה כשייחשף הכול? העולם יעמוד מלכת? הלילות ייהפכו לימים? התמיהה תחדל להצטבר בסמטאות? מטריאלה אומרת לו תמיד: ‘לא יקרה כלום’. בלו רוצה להאמין שיקרה משהו, ודווקא בשל כך יש פחד איום בליבו מהגילוי. זה יתרחש יום אחד, ואין מי שישלוט בכך, ואולי יתגלה שהכול היה לשווא, ואין בכלל מי שאכפת לו.

בלו הולך ברחובות הארוכים והאנשים רבים, ונראה כי כל העיר בדרכה לצאת מן הבתים אל האופל. הקולות מתרבים, ובלו עוטה לפניו ארשת של ברכות שלום ומתחיל להשליכן מפיו אל החסידים. הם, כך נראה, להוטים מדי מכדי להבחין בו, חביבים מדי מכדי להתעניין בו. מה יש לכם בפנים? אם היה רק מותר לו, היה שואל אותם. בלו עבד הלילה, אסור לו לשאול דבר, עליו רק ללכת אחר הריח. והריח היה הפעם קשה מנשוא, וכל העיר משתגעת. אנשים מתחילים לרוץ בין הבתים ופוגעים זה בזה במנוסתם. הפצועים מייבבים על מפתן החנויות, אבל בלו לא נעצר. עליו ללכת אחר הריח, וזה רחוק מכאן. יש כאן שרֵפה, הוא בטוח בכך. אין ריח שמוכר לו יותר מריחה של אש לוחכת, משתלטת, רוצחת כל דבר העומד בדרכה. בלו אוהב ריח של שרֵפה. זהו ריח מרגיע, מוכר. כמו ריח דובי אהוב של ילד שלעולם אין לכבסו. הוא מסמן את סוף הלילה, את הסדר שאין לשנותו, שיימשך כך לנצח. שרֵפה היא הנצח, והלילה הוא ההווה חסר המשמעות, וסופו של ההווה לכלות בנצח. מרחוק כבר נראות הלהבות, מפלשות את שמי העיר השחורים באור מעוות. הרחובות מלאים אדם עד שאין מקום לזוז, ובלו נאלץ לדחוק בבשרם של אנשים ולפלס את דרכו בין העומדים ועיניהם קרועות. זמן רב לא נגע באדם, זמן רב לא ראה אנשים רבים כל כך. ועתה הם כאן כולם, וכל העיניים רודפות. מי אתה? מי אתה? מי אתה? הוא היה רוצה לצעוק, אבל אין מי שישמע.

הם, לעומת זאת, צועקים. צועקים עד שהשמיים רועדים, ואפילו האש נבהלת. ריח השרֵפה מדגדג את אפו, והוא עוצם את עיניו לאט ונשאב אל האש. מה תרצי ממני עכשיו, מה תרצי ממני עכשיו. כתום מבהיק חורך את פניו, וריחה של האהבה פתאום מתערבב, נשמט. הוא קרוב, עוד כמה צעדים ומלאכתו נשלמה. אנשים החלו להתרעם, ודיבורים של רוגזה עוברים בין הנדחקים. אין לדחוף, אין לדחוף כל כך. זהו מעשה רע. אסור לדחוף. ריח האהבה מטביע ומחבק, ובלו מוזג ממנו לכוס גבוהה, שואף. אפשר לחוש אדמה אדומה, תיחוחה. רק היום הושקתה בגשם. אדמה כזו יש לטעום, להניח על הלשון, לטרוק את הבשלות אל תוך החך, להעלות את העסיס למנחה, לפרוך את המרקם המחוספס אל השיניים הטוחנות. מאכל של עצים. של פיות. בלו פותח בבהלה את עיניו. הוא שכח. הוא שכח לרדוף! מעולם לא קרה לו כך. הוא מביט סביב, וכולם מביטים בו בעיניים קרועות. בלו מנסה להפטיר שלומות ביידיש, אך לשונו מלאה באדמה, והחסידים מסתכלים בו בחשדנות.

חום האש מרחיק את האנשים, אך הם נהדפים שוב ושוב בגושים ענקיים אל מרכז הלהבות. למעלה, על במה גבוהה, עומד איש אחד בתוך מקווה רותח, אפוף להבות, עיניו עצומות, והוא פורש את ידיו לשמיים. בלו מטפס אל הבמה ונוגע.

– נטע?

נטע פותח את עיניו, ומניח את מבטו הרך על בלו.

מה אתה עושה כאן? זה שלי, מוחה בלו. ומטריאלה אומרת: ‘עזוב אותך מזה’.

רוצה לטעום? שואל נטע בשקט, וגושי האנשים למטה צועקים אל השמיים המוארים. בלו מהנהן, ונטע מגיש לשפתיו כפית עם מים, ובלו מסתחרר וסוגר שוב את עיניו.

יש לזה טעם של יום, הוא בסוף פוסק, ומביט אל עיניו הכחולות של נטע. ממש אסור. ממש אסור. הוא לוחש לעצמו. ומטריאלה לופתת את ידיו ואומרת: ‘אסור לך, בוא נלך כבר’.

אני צריך לאסוף מפה, אתה מבין? הוא אומר לנטע, ונטע מביט לתוך עיניו. אני צריך לאסוף מפה, לאסוף מהר וללכת, הוא לוחש ורועד מקור. נטע מביט אליו, ובלו מסיר את השטריימל המהודר והקפוטה שכבר סר ממנה הברק ומשליך אותם אל ההמון הצווח. ומטריאלה אומרת: ‘למה לך כל זה?’, אבל בלו אינו שומע, והוא קופץ לתוך המים לקול תרועות החסידים הנהדפים אל הבמה.

ואחרי שכל הרעש שוכך, נטע מביט בעיניו של בלו, נוטל את ידו והולך.

בתחנה בבר אילן עלה זוג צעיר עם תינוק. הגבר בחליפה דהויה, כובע קנייטש סטנדרטי ומשקפי ברגים של אברך מצוי במיר, נראה כאילו סיים עתה את הסיידר בבית ישעיה. אשתו, נוות ביתו, רעייתו או ה”אשת חבר” שלו, בפאת קוקו מרושלת ובגדי בית קלילים הובילה את עגלת הבייבי ג’וגר כשהוא סוחב את השקיות של שערי רווחה.

הם התיישבו בספסלים שלפניי. הוא והשקיות בצד ימין של המעבר מאחורי הדלת האחורית, היא בצד שמאל של המעבר, במושב שמאחורי ‘תחנת העגלות’ מתכופפת מדי פעם לתינוקה ומחווה פרצופים של אימהות.

הכול היה רגיל, רגיל וזוהר. עיני בני הזוג נפגשו במבטים של אדם הרואה נוף מדהים ומוכר. נוף שהתרגלו אליו, אוהבים לראות אותו אך לא מתפעמים. העין שבעה, נינוחה, לא נוצצת ולא עייפה.

אמא הזמינה אותנו לשבת, היא מספרת לו בחיוך. אבל אני מעדיפה בבוקר להישאר בבית. החיוך מתרחב.

עדיף להיות אצל אמא שלך השבת, חייך הוא, ושבוע הבא כשחיים יבוא אליה נעשה שבת בבית.

החיוכים נשארו מחוייכים כשהיא סיפרה משהו על התינוק בעגלה. הוא דווקא שתה היום את הסימילאק בלי שום בעיה. אה, באמת? השתומם לשמע הבשורה המרעישה, כנראה שהצמחי אכן יותר טוב לו, כמו ששפרה אמרה.

הם רכנו זה לקראת זה בטבעיות, ראשיהם תלויים מעל המעבר שבין המושבים בלי לגעת זה בזה כשהמשיכו לדון בענייניהם המרתקים. התור בשערי רווחה שהתקצר פלאים, המשרה החדשה של טובי והנהג החצוף שחתך בפראות את נתיב האוטובוס. גם הוא סיבה לשיתופי מבט וחיוכים מלאי הרמוניה ונינוחות.

הוא אומר משהו, תוך כדי שהוא מעביר לה את הכובע שלו, שימי את זה שם, הוא מבקש. היא שמה את זה שם ומקשיבה לו בעיניים גדולות ופשוטות.

לי לא היה נוח כל כך. הרגשתי שאני פולש להם לזוגיות. המיקום שלי באוטובוס הכניס אותי בעל כורחי תחת כנפי חיוכיהם הזורמים. להם לא אכפת ממני ומאף אחד אחר. הרי אין כאן שום סוד ושום רומנטיקה אינטימית. סתם שיחת יום יום. לא הבנתי איך זה קרה אבל פתאום שאלות הסימילאק, התורים, ארוחות השבת והנהגים החותכים נראו בעיניי עניינים חשובים שיש להתעניין בם בכובד ראש. למרבה צערי לא מצאתי מה לחדש בעניינים אלה.

האוטובוס הגיע לשרי ישראל ואני קם לרדת. כדי להגיע לדלת אני חייב לעבור ביניהם ומרגיש מבוכה קלה כאילו אני דוחק רגלי השכינה. עם המבוכה מתגנב ללב גם כעס קל. סליחה! זה המעבר שלי בדיוק כמו שלכם. באיזו זכות אתם ממלאים אותו בסימילאק וחיוכים המונעים את המעבר.

מבט נוסף אליהם ומיהרתי לסלוח. עברתי ביניהם. ערב טוב לכם, איחלתי בחיוך (איך לא). בבת אחת הרימו את ראשיהם מרכינתם והסתכלו בי בתמיהה. הספקתי לראות את משקפי הברגים שלו גולשים על אפו. הם בטח חושבים אותי לאדם משונה. אנחנו הרי לא מכירים אותו, יתלחשו עליי אחרי שדלת האוטובוס תיסגר אחריי. אבל אני, אני מכירם.

כל התחיל כשאביו של החבר שלי, אריה, ניגש אלי בוקר אחד לאחר התפילה. הוא היה גם מגיד השיעור שלי בישיבה קטנה ולא רוויתי ממנו נחת. לא מזמן הוא נזכר בי והחליט שיש לו שידוך בשבילי. הודעתי לו בחיוך חצוף, שאני צופה שבסופו של העניין הוא יתרגז ויכריז שאין לו שידוך בשבילי. אמר שזה לא נכון, ומה אכפת לי להקשיב לו, למה סתם לא לשתף פעולה?! נכנעתי, אני בסופו של דבר אדם נחמד מאוד.

הוא פגש אותי שוב בשטיבלך של ‘סאטמער’ במאה שערים. דיברנו. הסברתי לו שכיום יש לי הרגלים בנושאים מסוימים וקשה לי להתעסק עם אנשים בגלל זאת.

הוא שאל אותי, כגון מה? לאחרונה עסקתי בלוגיקה, עניתי לו: לדוגמה, לוגיקה. הוא שאל אותי, מה הכוונה?

הבאתי לו דוגמה, והוכחתי לו שהוא לא מבין לוגיקה (וזה עניין פשוט סך הכל של תרגול והבנת טיעונים).

הוא שאל אותי האם אני מאמין בה’. עניתי לו כי גם זה כשל לוגי, הוא מסיט את הדיון…

שאלני, האם לרב שך הייתה תמיד לוגיקה?

עניתי, בטח שלא.

קרא לי: כויפער! והלך.

בשבת קודש לאחר הסיפור הזה פגשתי את בנו. פגשתי את הבן בבית כנסת שלי. הוא אמר לי: יש לי חדשות בשבילך. הוא כנראה רצה לדבר על ‘האינצידנט’ עם אביו שנכנס בי אישית ומתוך מטרה “לעזור” לי.

תוך כדי שאנו מדברים, אחיו הקטן מתערב. הוא שאל אותי: מה אני חושב על אבא שלו? עניתי: שאני לא מספיק מכיר אותו. אולם מן הקצת שהצלחתי, אני יודע שיש לו כשלים לוגיים, ופעם האח שלכם לכלך את חדר השיעורים בישיבה, ואביכם ציווה עלי לנקות החדר. סירבתי. הוא אמר לי שאם לא אנקה או לא אגיד מי לכלך, אני משחק עם העתיד שלי בישיבה. ובאמת לאחר כמה שבועות סולקתי מהישיבה בלי שאמרו לי מדוע. ואני עדיין לא מתחרט על ששמרתי על חירותי וכבודי ועל שלא הלשנתי.

כאן הם נכנסו בי ואמרו: אם אתה לא מכיר אותו מספיק, איך אתה יכול להגיד שיש לו כשלים לוגיים?! ומעשה אבות סימן לבנים.

אחרי זה שאלו אותי כשל לוגי מהו. והם המשיכו וטענו שזה לא משנה שזה כשל לוגי היות שהם מדברים בהיגיון. אמרתי שאם אין להם תרבות שיחה אין לי עניין להסביר. או אז הם אמרו לי שמי שלא מוכן להסביר, זה אומר שהוא לא מבין.

אמרתי גוט שאבעס יפה והלכתי.