פרוזה

הבריחה אל עצמנו

זלמן שטוב

פחד הוא מה שמניע אותנו לא לנוע, שואב אותנו שוב ושוב אל המקום ממנו באנו, ולא אל המקום אליו אנחנו הולכים.

פחד שואב אותנו, את מוחנו אל כל הוואקום האינסופי הזה, הממלא את כל העולם, סובב והולך, הולך ושואב.

 

———————

עַל שְׁלשָׁה דְּבָרִים הָעוֹלָם עוֹמֵד, וְעַל חָמֵשׁ מִלִּים. שְׁלשָׁה דְּבָרִים מוֹצִיאִים אֶת הָאָדָם מִן הָעוֹלָם, וְהַרְבֵּה יוֹתֵר מִכָּךְ הָאָדָם בְּעַצְמוֹ. הָאָדָם מוֹצִיא אֶת עַצְמוֹ מִן הָעוֹלָם בִּדְרָכִים שׁוֹנוֹת, בְּעֵצוֹת וּבִתְבוּנוֹת נִפְלָאוֹת, אֵין חֵקֶר.

 

עַל מִיטָּתִי בַּלֵּילוֹת בִּקַּשְׁתִּי אֶת עַצְמִי, בִּקַּשְׁתִּיו וְלֹא מְצָאתִיו. כָּל הַיּוֹם בִּקַּשְׁתִּי לְבַקֵּשׁ – רַק אֶת הַבִּיקּוּשׁ – כִּי הַפַּחַד בָּעַר בִּי – לֹא נָתַן יוֹתֵר, אַךְ כְּשֶׁהִגִּיעָה שָׁעָה שֶׁל לַיְלָה, שֶׁל חֹסֶר אוֹנִים, אוֹ אָז נִרְגָּע הַפַּחַד, גַּם הוּא עָיֵף, וּמָה אִכְפַּת לוֹ אִם אֲבַקֵּשׁ קִמְעָה, בְּלָאו הֲכִי אֶפֹּל שָׁדוּד בְּעוֹד רֶגַע – רגעותיים. הוּא רָגוּעַ, מֵכִין אֶת עַצְמוֹ אֶל הַמַּאֲבָק הָאֲמִתִּי בַּבֹּקֶר הַבָּא, בְּעֵת שֶׁהַשֶּׁמֶשׁ זוֹרַחַת מֵעָלָיו.

 

פָּגַשְׁתִּי אֶת הַשּׁוֹמְרִים הַסּוֹבְבִים בָּעִיר, וְהֵם הִכּוּ בִּי. פָּגַשְׁתִּי אֶת הַפַּחַד – יוֹשֵׁב עַל מִיטָּתִי, עָיֵף וְשַׁאֲנָן, וְאַף הוּא הִכָּה בִּי, “עֲזֹב אֶת עַצְמְךָ”, הוּא אָמַר. “אַךְ אַיֵּה נַפְשִׁי, אַיָּהּ הָאַהֲבָה שֶׁבִּי?”, שָׁאַלְתִּי, וְהוּא, בַּפַּרְצוּף זָחוּחַ, נִרְדַּם, לוֹבֵשׁ אֶת רְדִידִי כְּאִלּוּ הָיָה אֲדוֹנוֹ. מַשְׁאִיר קְצָת מָקוֹם פָּנוּי בַּמִּטָּה, בִּשְׁבִילִי, בִּשְׁבִיל הַפַּחְדָן.

 

וְיָכֹלְתִּי לִשְׁאֹל רַק אֶת עַצְמִי, בְּשֶׁקֶט, בָּאֲפֵלָה הַדְּמוּמָה שֶׁהִדְהֲדָה סְבִיבִי. וְשָׁאַלְתִּי – אַחֲרֵי שָׁנִים שֶׁלֹּא דִּבַּרְנוּ, וּבָכִינוּ שְׁנֵינוּ, בְּשֶׁקֶט, בְּלִי דְּמָעוֹת וּבְלִי קוֹל. “אַיֵּה שֶׁאָהֲבָה נַפְשֵׁנוּ אַיֵּה”. וּלְבַסּוֹף, כְּשֶׁחַשְׁנוּ כִּי סוֹף-סוֹף נִגְלָה לְעֵינֵינוּ ‘חָזוֹן הַדְּמָעוֹת הַיְּבֵשׁוֹת’, רָאִינוּ לְמוּל עֵינֵינוּ רַק שֶׁלֶד; חֲצִי אָדָם וַחֲצִי עֲצָמוֹת, וְהָיָה זֶה מַחֲזֶה קָשֶׁה, כִּי גַּם הַשֶּׁלֶד עַצְמוֹ הִנּוֹ עֲצָמוֹת. וְכָאַבְנוּ שׁוּב יַחְדָּו, כְּאֵב עָמֹק, כְּאֵב חוֹדֵר פְּנִימָה עַד לְלִבָּן שֶׁל הָעֲצָמוֹת שֶׁנִּצְּבוּ אֶל מוּל פָּנֵינוּ, עֵירֹמוֹת מִכָּל מִשְׂחָק, מִתְפּוֹרְרוֹת מֵרֹב מִשְׂחָק.

 

אח”כ הִשְׁתַּגַּעְנוּ. טִפַּסְנוּ אֶל הַחוֹמָה הָאֲיֻמָּה שֶׁסָּבְבָה הַכֹּל, זֹאת שֶׁאָמְרוּ עָלֶיהָ שֶׁנִּבְנְתָה לְבַד – יָרְדָה מִתּוֹךְ אֵשׁ, וּנְגִיעָתָהּ בּוֹעֶרֶת וְשׂוֹרֶפֶת, בִּשְׁאֵרִית כֹּחוֹת, תַּחַת הַיָּרֵחַ הַקּוֹפֵחַ. צַעַד אַחַר צַעַד, כְּאֵב אַחַר כְּאֵב, כְּלוּם אַחַר כְּלוּם גָּדוֹל יוֹתֵר. וְהָעִיר הִתְרַחֲקָה, וְהָעֲצָמוֹת נִשְׁאֲרוּ אֵי שָׂם בַּעֲמָקִים, וְהִמְשַׁכְנוּ לְטַפֵּס, כִּי לֹא תָּמִיד צָרִיךְ לִסְחֹב הַכֹּל אִתָּנוּ, גַּם אִם הַדָּבָר שֶׁהִשְׁאַרְנוּ מֵאָחוֹר הוּא חֵלֶק מַמָּשִׁי מֵאִתָּנוּ.

 

וְהַחוֹמָה הָיְיתָה רֵיקָה, וְהַשּׁוֹמְרִים הַיְּחִידִים שֶׁהָיוּ שָׁם שָׁתְקוּ, וְזָכַרְנוּ שֶׁבַּפַּעַם שֶׁעָבְרָה, כְּשֶׁהֵצַצְנוּ אֶל הַחוֹמָה – הֵם בָּאוּ, הִכּוּ אוֹתָנוּ וּפָצְעוּ. אַךְ הַפַּעַם טִפַּסְנוּ לְלֹא עֲצָמוֹת – וּכְבָר לֹא הָיָה מָה לִשְׁבֹּר, וְלִבֵּנוּ הָיָה פָּצוּעַ כָּל כָּךְ מֵהַטִּיפוּס, שֶׁלֹּא הָיָה אַף מָה לִפְצֹעַ. נְשָׁמוֹת מְטַפְּסוֹת בִּלְבַד, לֹא טֶרֶף לְשִׁנֵּיהֶם שֶׁל שׁוֹמְרִים.

 

צָעַדְנוּ סְבִיב הָעִיר הָאַדִּירָה, זֹאת שֶׁהֶעֱמִיקָה, תּוֹךְ כָּךְ שֶׁהַחוֹמוֹת גּוֹבְהוֹת. צָעַדְנוּ שָׁעָה וְצָעַדְנוּ שְׁעָתַיִם, צָעַדְנוּ שָׁבוּעַ וְצָעַדְנוּ כָּל חַיֵּינוּ, שָׁם, עַל הַחוֹמָה שֶׁאִישׁ לֹא טָפַח עַל ראשה. אֲבָל אֲנַחְנוּ הָיִינוּ שְׁנַיִם, שָׁם – עַל הַחוֹמָה הַגְּבוֹהָה.

 

אַחֲרֵי שֶׁצָּעַדְנוּ כָּל כָּךְ הַרְבֵּה וְכָל כָּךְ קְצָת, עָצַרְנוּ. הָיִינוּ חַיָּיבִים לְהִסְתַּכֵּל אֶל הַתְּהוֹם מִמֶּנָּה בָּאנוּ. פַּעַם הָיְיתָה זֹאת ‘הָעִיר’ – כָּךְ קָרָאנוּ לָהּ, עַכְשָׁיו, שָׁם לְמַעֲלָה – קָרָאנוּ לָהּ תְּהוֹם. וְאַחֲרֵי דַּקָּה אוֹ מַשֶּׁהוּ, וְזֶה בָּאֱמֶת לֹא מְשַׁנֶּה כִּי הַכֹּל הָיָה רַק חוֹמָה וַאֲנַחְנוּ. וּתְהוֹם. בְּלִי זְמַן וְכִמְעַט בְּלִי מָקוֹם. אַחֲרֵי מָה שֶׁאֲחֵרִים הָיוּ מְכַנִּים בְּשֵׁם ‘זְמַן’, הִסְתַּכַּלְנוּ אֶחָד עַל הַשֵּׁנִי, מפוייחי נֶפֶשׁ, כוויי רוּחַ, וְשָׁתַקְנוּ. לְאַף אֶחָד מֵאִתָּנוּ לֹא הָיָה הָאֹמֶץ לְהִסְתַּכֵּל מַטָּה, אֶל ה’שָׁם’. כִּמְעַט וְלֹא הֶאֱמַנּוּ שֶׁאֲנַחְנוּ לֹא שָׁם, אֲנַחְנוּ פֹּה, וּמָה זֶה אוֹמֵר בִּכְלָל? פַּעַם פֹּה הָיָה שָׁם, וְאִי אֶפְשָׁר לָדַעַת מָה יִהְיֶה מָחָר, אִם יִהְיֶה מָחָר. אִם מָחָר תִּהְיֶה בִּכְלָל יְדִיעָה.

 

‘הוּא’ נִסָּה לְהִסְתַּכֵּל לְבַד, רַק לְהָעִיף מַבָּט קָטָן כָּזֶה, לֹא מַסְגִּיר, כְּאִלּוּ בָּאֱמֶת לֹא הָיְיתָה כָּאן שׁוּם הִסְתַּכְּלוּת, מִתְגַנֵּב כָּזֶה. וְרָאִיתִי אוֹתוֹ עוֹשֶׂה אֶת זֶה, וּלְלֹא הַצְלָחָה. הוּא לֹא הִצְלִיחַ. אָז נִסִּיתִי אֲנִי בְּעַצְמִי, לִפְזֹול אֶל הָעֹמֶק, לָתֵת בּוֹ מַבָּט קָטָן מִבְּלִי לָדַעַת בִּכְלָל שֶׁהִסְתַּכַּלְתִּי, עוֹד מַשֶּׁהוּ שֶׁיַּעֲבֹר אֶל מוּל עֵינַי, כִּי הָיָה שָׁם, וְעֵינַי הָיוּ שָׁם, סְתָם עוֹד מִקְרִיּוֹת קִיּוּמִית חֲסְרַת פֵּשֶׁר וְתוֹחֶלֶת, שֶׁנּוֹגַעַת בְּכָל כֻּלָּנוּ. וְגַם אֲנִי לֹא הִצְלַחְתִּי לְהִתְבּוֹנֵן – אֲפִילּוּ הִתְבּוֹנְנוּת שֶׁלֹּא רוֹאָה כְּלוּם. וְרָאִיתִי אֶת עַצְמִי מִתְבּוֹנֵן בִּי, וְרָאִיתִי שֶׁלֹּא הִתְבּוֹנַנְתִּי, וְגַם הוּא רָאָה.

 

וְשָׁתַקְנוּ. שָׁתַקְנוּ, אֵיךְ אֶפְשָׁר שֶׁלֹּא לִשְׁתֹּק כְּשֶׁאִי אֶפְשָׁר אֲפִילּוּ לְהָעִיף מַבָּטוֹן? שָׁתַקְנוּ וְשָׁתַקְנוּ, וְנִזְכַּרְנוּ וְשָׁכַחְנוּ, וְזָכַרְנוּ שֶׁשָּׁכַחְנוּ אֲבָל לֹא זָכַרְנוּ מָה שָׁכַחְנוּ. וְשָׁכַחְנוּ שֶׁשָּׁכַחְנוּ. וְכָאַבְנוּ עַל הַכֹּל. כְּאֵב תָּמִיד זוֹכֵר הַכֹּל, כְּאֵב תָּמִיד נוֹגֵעַ בְּכָל נְקֻדָּה. וְשָׂמַחְנוּ שֶׁכָּאַבְנוּ.

 

אַחֲרֵי שֶׁהִגִּיעַ זְמַנָּהּ שֶׁל הַשְּׁתִיקָה לְהִסְתַּיֵּים – כִּי שְׁתִיקָה חַיֶּבֶת לְהִסְתַּיֵּים, וְאִם לֹא מְסַיְּימִים אוֹתָהּ הִיא צוֹוַחַת וְצוֹעֶקֶת, נִשְׁנֶקֶת וְנֶאֱנַחַת בְּקוֹלֵי קוֹלוֹת, עַד שֶׁשּׁוּם קוֹל בָּעוֹלָם לֹא יָכוֹל לִגְבֹּר עָלֶיהָ. שְׁתִיקַת הַמֵּתִים, מִתַּת הַשְּׁתִיקָה. הַשְּׁתִיקָה הִיא מַשֶּׁהוּ עָדִין, שַׁבְרִירִית בְּמַהוּתָהּ, כָּכָה שֶׁבְּנֵי אָדָם כָּל כָּךְ פּוֹחֲדִים מִמֶּנָּה. כָּל קוֹל שׁוֹבֵר אוֹתָהּ, וּכְשֶׁהִיא נִמְשֶׁכֶת יוֹתֵר מִדַּי זְמַן, הִיא הוֹפֶכֶת לְאַלִּימָה יוֹתֵר מִכָּל רַעַשׁ בָּעוֹלָם. בִּנְקֻודַּת הָאַל חֲזֹר שֶׁל הַשְּׁתִיקָה פָּנִינוּ אֶחָד לַחֲבֵרוֹ וּבְיַחַד, בְּטוֹן חָלוּשׁוֹת אָמַרְנוּ, “עַכְשָׁיו”. וְהִסְתַּכַּלְנוּ מַטָּה – אֶל הַתְּהוֹם, אֶל מָה שֶׁהָיָה פַּעַם אֲנַחְנוּ בְּעַצְמוֹ, אֶל הָעֲצָמוֹת הַשְּׁבוּרוֹת וְאֶל הַדְּמָעוֹת הַיְּבֵשׁוֹת. אֶל הַפַּחַד שֶׁעֲדַיִן שָׁכַב בְּמִטָּתֵנוּ, רָגוּעַ ושָׁלֵו, כְּאִלּוּ לֹא הָיָה פַּחַד, כְּאִלּוּ לֹא הָיִינוּ.

 

‘הַפַּחַד’ – בְּחַדְרֵי חֲדָרִים תָּמִיד תָּהִיתִי לגביו, אִם הוּא עַצְמוֹ חָשׁ בְּפַחַד, אוֹ שֶׁמָּא הוּא רַק מְשַׁדֵּר פַּחַד, אֶל הָאֲחֵרִים. תָּהִיתִי וְיָדַעְתִּי, בְּעֹמֶק עֹמֶק לִבִּי – הַפַּחַד לֹא פּוֹחֵד, הַפַּחַד מַכִּיר אֶת עַצְמוֹ, וּבִּכְלָל, יֵשׁ לוֹ שֵׁם, כְּמוֹ לְכָל אֶחָד מֵאִתָּנוּ. חֲבֵרָיו – הַפְּחָדִים הָאֲחֵרִים, גַּם לָהֶם יֵשׁ שֵׁמוֹת, כָּל אֶחָד עִם הַכִּנּוּי שֶׁלּוֹ וְשֵׁם הַמִּשְׁפָּחָה מִמֶּנָּה הוּא הִגִּיעַ. הַפַּחַד בְּסַךְ הַכֹּל מְשַׂחֵק מִשְׂחָק, וְאִם יֵשׁ בּוֹ פַּחַד – זֶהוּ רַק הַפַּחַד שֶׁכֻּלָּם יְגַלּוּ – שֶׁאֵין לוֹ פַּחַד. וְהוּא כְּמוֹ כָּל אֶחָד מֵאִתָּנוּ, גָּדֵל מִתִּינוֹק קָטָן וְחָלוּשׁ, לְפַחַד גָּדוֹל וּמַפְחִיד.

 

וְהִסְתַּכַּלְנוּ אֶל עֵבֶר פִּי תְּהוֹם, וְאֶל תּוֹךְ לֵב הַתְּהוֹם, וְהַקְּרָבַיִם שֶׁלּוֹ, יָדָיו וְרַגְלָיו. הִסְתַּכַּלְנוּ עַל הַתְּהוֹם. הִסְתַּכַּלְנוּ עַל נִשְׁמָתוֹ שֶׁל הַתְּהוֹם. וּלְרֶגַע חָשַׁבְתִּי שֶׁאֲנִי אוֹבֵד בְּתוֹךְ הַדָּבָר הֶעָצוּם הַזֶּה, וְשֶׁכֹּחַ אַדִּיר עוֹצְמוֹת מוֹשֵׁךְ אוֹתִי וּמְנַסֶּה לְהַכְשִׁיל אֶת רַגְלַי, לְמַטָּה, אֶל הַדֶּרֶךְ מִמֶּנָּה הִגַּעְתִּי בְּיֶזַע, נוֹטֵף טִפּוֹת עַצְמִיּוּת. עָצַרְתִּי, וְהִתְבּוֹנַנְתִּי בְּ’עַצְמִי’, גַּם הוּא עָצַר וְהִבִּיט בִּי בְּחֲזָרָה, בְּצוּרָה בָּהּ מֵעוֹלָם לֹא הִבַּטְנוּ אֶחָד בַּשֵּׁנִי. כְּאִלּוּ הָיִינוּ אֶחָד. הַמַּעַרְבֹּלֶת שֶׁבִּי נָחָה, כְּבָר לֹא עוֹד יָדַיִים אֵימְתָנִיּוֹת הַמּוֹשְׁכוֹת אוֹתִי אֶל עֵבֶר הָאֵי פֹּה – הָאֵי שָׁם.

 

וְהַשֶּׁמֶשׁ הֵחֵלָּה לַעֲלוֹת, רָאִינוּ אוֹתָהּ עַכְשָׁיו בִּזְרִיחָתָהּ, לָרִאשׁוֹנָה, לְלֹא מַחְסוֹמִים שֶׁל חוֹמָה אֲרוּרַת גֹּבַהּ, לְלֹא עֳמָקִים שֶׁל תְּהוֹם אֲרוּרַת עֹמֶק. פָּשׁוּט עָמַדְנוּ וְצָפִינוּ, עֵת שֶׁיָּצְאָה מִן הֶהָרִים שֶׁבַּמִּזְרָח הָרָחוֹק, מִן הַקֶּרֶן הָרִאשׁוֹנָה, עַל לָעֲגַלְגָּלוּת הַכְּבֵדָה שֶׁמִּתְגַּלָּה בְּתַחְתִּית הַשֶּׁמֶשׁ. רָאִינוּ אֵיךְ הַשֶּׁמֶשׁ נִלְחֶמֶת בִּיצִיאָתָהּ, מוֹשֶׁכֶת אֶת עַצְמָה מִתּוֹךְ כֹּחַ עָלוּם הַמְּבַקֵּשׁ לְהַשְׁאִירָה שָׁם, בְּתוֹךְ הֶהָרִים – בִּתְהוֹם אַחֶרֶת. הָיָה זֶה מַחֲזֶה מָלֵא הָדָר, אֱלֹהִי מַשֶּׁהוּ וֶאֱנוֹשִׁי אַף יוֹתֵר. הֵבַנּוּ שֶׁגַּם לַשֶּׁמֶשׁ יֵשׁ פַּחַד, וְגַם הִיא הִצְלִיחָה לְטַפֵּס, בְּדִיּוּק כָּמוֹנוּ. כָּל יוֹם מֵחָדָשׁ.

 

וְשָׁם, בַּתְּהוֹם הַתְּהוֹמִית שֶׁל עַצְמֵנוּ, שָׁמַעְנוּ צְוָחָה מְנַסֶּרֶת שָׁמַיִם, אֶת צִוְוחַת פַּחֲדֵנוּ, זוֹעֵק וּמְיַלֵּל, מְחַפֵּשׂ וּמִתְרוֹצֵץ. “הֵיכָן הֵם, הֵיכָן יַרְבִּיצוּ בַּצָּהֳרָיִם ?” וְשׁוּם קוֹל לֹא עָנָה בחֲזָרָה, וְשׁוּם דְּמָמָה לֹא הִרְגִּיעָה. וּכְשֶׁהָלַךְ וּבָא בְּכָל הַמְּקוֹמוֹת כֻּלָּם וְלֹא מָצָא כְּלוּם, פָּתַח בִּשְׁאָגָה שׁוֹבֶרֶת רְקִיעִים, מִסּוֹף הָעוֹלָם וְעַד סוֹפוֹ, הֵרִים עֵינָיו אֶל הַשָּׁמַיִם. וְלָרֶגַע עָמַדְנוּ מְהוּפְּנָּטִים, אֲנִי וְעַצְמִי, מִסְתַּכְּלִים מַטָּה אֶל הַפַּחַד, וְעֵינֵינוּ נִפְגְּשׁוּ – אֲנַחְנוּ וְהַפַּחַד. מֶרְחָק עוֹלָמִים, אַךְ כְּשֶׁהַפַּחַד מֵצִיץ אֶל תּוֹךְ אִישׁוֹן עֵינֵיךָ הַכֹּל מִצְטַמְצֵם, כְּאִלּוּ הוּא כָּאן. כְּאִלּוּ וּבֶאֱמֶת. וְעָמַדְנוּ, וְרָעַדְנוּ, וְנוֹזֵל שֶׁל אֵימָה נִגָּר עַל פָּנֵינוּ הַסְּדוּקוֹת, כָּכָה כַּמָּה רְגָעִים עַד שֶׁהַשֶּׁמֶשׁ הִתְקָרְבָה, עָמְדָה מֵעָלֵינוּ וְסִנְוְרָה אֶת הַפַּחַד. עֵינָיו מִצְמְצוּ לְרֶגַע וְהַקֶּסֶם אָבַד וְאִתּוֹ הָאֵימָה. הֵבַנּוּ שֶׁאֲנַחְנוּ לְמַעֲלָה, וְהַפַּחַד, הַפַּחַד נִמְצָא בְּתוֹךְ הַתְּהוֹם. גַּם הַפַּחַד הֵבִין אֶת זֶה. יָכֹלְנוּ לִרְאוֹת אֶת רִגְשׁוֹתָיו מִשְׁתּוֹלְלִים, כְּמוֹ הָיוּ כָּאן לְפָנֵינוּ, מִתַּחַת רַגְלֵינוּ, כְּמוֹ שֶׁאֲנַחְנוּ תָּמִיד הָיִינוּ לְפָנָיו. וּבְרֶגַע פִּתְאוֹם, עָלָה חִיּוּךְ גָּדוֹל עַל הַפָּנִים שֶׁל שְׁנֵינוּ, הַפַּחַד צָוַוח אֶת צִוְוחַתו הָאַחֲרוֹנָה, יוֹרֵק אֵשׁ וּבְרָקִים, פּוֹלֵט צִינָה וְצַחֲנָה שֶׁלֹּא הָיוּ כְּמוֹתָן, כָּל כָּךְ אֱנוֹשִׁי, כָּל כָּךְ חַי, וּלְרֶגַע חִיֵּיךְ אַף הוּא חִיּוּךְ עֲנָק שֶׁל יֶלֶד קָטָן, וְקָפַץ אֶל תּוֹךְ תְּהוֹמוֹ שֶׁלּוֹ.

 

יוֹם חָדָשׁ הִגִּיעַ, יוֹם חֲסַר פַּחַד. יוֹם אֲשֶׁר הוּא לֹא יוֹם וְלֹא לַיְלָה. יוֹם שֶׁהוּא יוֹם.

כ״ח בטבת ה׳תשפ״ב (1 בינואר 2022)

טור > ירושלים של זהב שחור

ידידיה גזבר

יש משהו אירוני בזה שדווקא דוד ריב הוא כוכבו של הפרק הנוכחי ביחסי אמנות וההמון. אם מטים אוזן לפולמוס סביב הוצאת יצירתו ממוזיאון רמת-גן, אפשר לשמוע שהוא לא נענש על עבודה ‘פוגענית’ כמו שהוא נענש על עבודה פשטנית, ובמובן הזה גם על עבודה שההמון מזהה כ’לא טובה’: מעבר לשאלת החרדי המצויר שנפגע או לא, טון משמעותי חוזר בביקורות כשהוא מגלגל עיניים ואומר האמנים האלה, במקום אמנות עושים זבל.

 

האירוניה היא בכך שזה חלק נכבד ממה שריב ניסה לעשות בחלק מגוף עבודתו: לבטל את מעמדו הנשגב של המוזיאון, לעכב את היותו אקס-טריטוריה, מרחב מוגן עם כללים משלו. להציע אמנות קריאה וישירה. יש סדרה של ריב מ-1997 שכוללת מספר ציורים באקריליק בגווני שחור-לבן ולהם היגיון דומה: כל אחד מהם מחולק לשני דימויים, האחד חלל, מבנה או פסל ממוזיאון ישראל והשני דימוי מהסכסוך הישראלי-פלסטיני. אחד מהציורים תלוי בתצוגת הקבע של מוזיאון ישראל: בדימוי העליון מצויר בניין המוזיאון מבחוץ, ובתחתון שוטר פלסטיני עם קלצ’ניקוב, על פי צילום של מיקי קרצמן.

 

david rib, beautiful architecture, 1997, acrylic on canvas, 160×140 cm

 

ריב מייצר מעין קאט בלתי צפוי בין שלוות המוזיאונים הפואטית והמהורהרת ובין ‘מה שקורה בחוץ’, הפוליטי הקונקרטי שדורש תגובה בוערת. יש כאן ניסיון לסדוק את תפיסתו של המוזיאון כמין אקס-טריטוריה ודחיקה בו “להיות רלוונטי”. העיבוד של הצילום המיידי והבוער לעבודת יד שמצריכה השתהות ומחשבה עוזר לו להיכנס לתוככי המוזיאון ולפעול בו כסוס טרויאני, להפיל את קירותיו ולהביא אליו את החיים שמחוצה לו. תערוכת הפתיחה של מוזיאון רמת גן בכללותה עוסקת בתפקיד המוזיאון הנוכחי, ועבודות רבות בה מבקרות את רעיון המוזיאון כאקס-טריטוריה; ובכן, זו התוצאה.

 

הצורך לחשוף את הכל ולבטל את האקס-טריטוריה הוא ליבו של הסיפור הזה. עבודתו של ריב הייתה תלויה במחסן, סמוך מעבר לדלת הזכוכית הפונה לקהל. בצעד שאמור להיות דרמטי מוזיאון רמת-גן “פתח את האוסף לקהל”, כלומר איפשר לקהל להציץ פנימה. אין יותר מרחב תיווך ועיבור לחשוב בו דברים מורכבים. מה שמתגלה הוא שבסיטואציה כזו, כאשר הארכיון הוא תצוגה, הוא כבר לא ארכיון אלא רק תצוגה. כשמבקשים להציע את הטיוטות כחלק מהעבודה, הטיוטות שיוצגו אינן טיוטות. יהיו טיוטות מאחוריהן. הציבור לא עושה את האבחנה בין תצוגה לתצוגה, וכנראה בצדק: אפשר היה לומר שעבודתו של ריב תלויה במחסן במובהק, לציון חוסר הרלוונטיות שלה, אבל נדמה שהפלטפורמה אינה כשירה לביצוע מהלך כזה. אנסה להציע מדוע.

 

הצורך של אמנות ומוזיאונים באקס-טריטוריה נובע מהפער בין דימויים ובין הדברים עצמם. בתגובות רבות לאירוע חזרה תמה לפיה החרדי והכותל הם רק סמל לירושלים, לא אנשים אמיתיים. ובכן, מי היה מאמין, אלו אנשים אמיתיים, יש באמת חרדים, יש באמת אנשים שהכותל הוא חלק אמיתי וחי מעולמם. לא סמל ולא אות. בוודאי שאפשר לבקר גם אותם, אבל ביטול המחיצות בין המוזיאון ובין העולם לא יכול להגיע באותה חבילה: או שמדובר במרחב הדימויים ואז אנחנו מקבלים את תפקידו של המוזיאון כמרחב הטרוטופי להרהור, או שמדובר בשיח אנושי – ואז אין מעמד מועדף לפרקטיקה ששמה ‘אמנות’.

 

הקהל המוזיאלי חובב האמנות קיבל בהתלהבות רבה את היצירות של זויה צ’רקסקי הבזות למוסד המוזיאון ואף המוסד עצמו הגיב אליהן בהתלהבות. מוזיאון ישראל תלה את היצירה ההיא של דוד ריב במין ביקורת עצמית מרוצה מעצמה, ולא רק בגלל שהשם שלה הוא ‘ארכיטקטורה יפה’. עולם האמנות סבור שהוא רווי מודעות עצמית, שהוא מסוגל לקבל ביקורת.

 

ב’אסטריקס והקלחת’, קומיקס המופת של גוסיני ואודרזו, מגיעים שני הגיבורים לתיאטרון מודרני. להקת התיאטרון שותלת מישהו בקהל שיצעק ‘בוז! בושה וחרפה! עושים מאיתנו צחוק!’ כדי שההופעה תהיה ‘ספונטנית’, שהכל ‘יהיה חי’. ברקע, המושל הרומאי זורח מאושר בזמן שהקהל צועק ‘הוא צודק!’ ‘הוציאו אותו!’ ‘מפגרים!’. ואז שולח מנהיג הלהקה את אובליקס, אחד משני הגיבורים, לומר מה שעולה לו בראש; אובליקס אומר, כמנהגו, ‘הם מטורפים הרומאים הללו!’, והמושל הרומאי מתרגז באמת ושולח את חייליו לאסור את כולם. ברקע הקהל ממשיך לצפות בעונג, וכשאחד אומר לחברו ‘הם קצת מגזימים בקטע הזה; זה נראה לא-טבעי’, החבר עונה ‘אלה הם מושגים חדשים של יופי; אני מוצא שיש בהם עניין רב’.

 

קל היה לומר שראש העיר רמת גן הוא המושל הרומאי המתיימר לשלוט באמנות כרצונו. אבל נדמה שלמעשה, אין הבדל בין קהל לקהל; המושל הרומאי הוא גם כרמל שאמה הכהן, ללא ספק, אבל גם כהני עולם האמנות. ההבדל הוא רק באיזה מרחב הקהל מרגיש שהוא נמצא, וכמה הוא מרגיש שהוא נמצא במרחב מוגן, באקס-טריטוריה שבה אפשר לא להיעלב.

 

כרמל שאמה הכהן (לא בקטע אישי, אנחנו לא מכירים) לא חווה את המוזיאון מהמקום הרפלקטיבי שמסוגל לקבל את הביקורת עליו בעליצות זורחת שכזו. גם אצלו אין מחיצות בין המוזיאון למה שמחוץ לו. זה לא דימוי, זה סתם עלבון. ומהצד השני, תמונת המראה: בתוך המוזיאון קל לדוד ריב להתיימר להפיל את המחיצות ולפרק את המוזיאון. במפגש עם קהל אמיתי, שאינו סמל של ירושלים אלא איש אמיתי מירושלים, הוא נסוג למגננה ומחפש את המרחב הבטוח. אולי מוטב היה לא לפרק אותו מלכתחילה.

 

פרוזה

תשליך

דבורה זגורי

נטאשה לא רצתה להכנס לכל העסק הזה עם היהודים שבאים לראש השנה אל הצדיק שלהם. יש לה את הלקוחות הקבועים שלה, עם חלק מהם יש לה גם קשרי ידידות, לא חסר לה על הראש עכשיו אנשים מארץ אחרת ומחלות אחרות, עם שפה אחרת שאי אפשר לתקשר איתם ואי אפשר להבין מה הם רוצים ממך בדיוק. היא רואה אותם ברחובות העיר הקטנה שלה, נהרות אדם, לובשים שחור ולבן, זורקים על הרצפה שקיות של חטיפים, כוסות חד פעמיות. מרימים עיניים לשמים, מוחאים כפיים, צועקים, הולכים עם מגבת על הצוואר כמו מאמני אגרוף.
אבל היא הסכימה בשביל מרינה ובגלל שכסף כפול זה דבר שקשה לסרב לו.
“את חייבת לעזור לי” מרינה התחננה “הילד אמור להיות אצלי בימים האלה בדיוק, מה אני אגיד לאבא שלו? למה אני לא יכולה שהילד יהיה אצלי בשבוע האחרון של ספטמבר? אם הוא ידע למה, הוא יהרוג אותי.” נטאשה ידעה שכשמרינה אומרת שסטאס יהרוג, הוא יהרוג. הוא כבר עשה את זה פעם, לאשה הראשונה שהיתה לו. אפשר להגיד עליה הרבה דברים, שהיא היתה צעירה וטיפשה ולא ידעה מה אשה צריכה לעשות בשביל שבעלה יסתום, אבל מרינה לא מתעסקת עם סטאס. רצח פעם אחת, ירצח פעם שניה. “אני אשלם לך כפול” מרינה אמרה “על כל דולר שהוא ישים אני אשים אחד גם” ונטאשה הסכימה.

זה היה לפני שלוש שנים. עכשיו עוד מעט העשרים לספטמבר והוא שוב יבוא. בפעם הראשונה שהוא בא הוא ישב על המיטה בחדר שלה ואפילו לא פתח את החולצה. לא את שלו ולא את שלה. היא מכירה כאלה ביישנים, כאלה שבאו רק בשביל להוכיח לעצמם משהו, כאלה שבאו בשביל לנקום באשה שלהם שבבית אפילו בלי שהיא יודעת על הנקמה הזאת. או כאלה שבאו בשביל לסגור חשבון עם אמא או אבא שלהם שאולי אפילו כבר לא חיים. עם כל אלה נטאשה תמיד ידעה מה לעשות.
אבל איתו היא לא ידעה. הוא ישב לצידה על המיטה בצורה נינוחה כאילו הוא מכיר אותה המון המון שנים. כאילו הם גדלו יחד בילדות של גלגול אחר, או אולי הכירו בחלומות, ועכשיו, המפגש הזה הוא זמן הפרעון. הוא הסתכל עליה ולקח בעדינות בשתי ידיים חמות את הראש שלה והניח אותו על החזה שלו. נטאשה, גבוהה ממנו בהרבה, קיפלה את הרגליים הארוכות שלה, אספה אותן אל החזה, עצמה עיניים ונאספה אל בין הזרועות שלו. היה לו ריח שהיא לא הכירה מגברים אוקראינים אחרים, גם לא מגברים ממערב אירופה שהזדמנו פה ושם, איטלקים, צרפתים. היה לו ריח עתיק וחם וקצת חמוץ. וככה הם ישבו על המיטה הרבה זמן. שעה אולי. בדקות הארוכות האלה, המוח של נטאשה רץ. אם לא קורה ביניהם כלום האם היא יכולה לא לספר למרינה כלום ולקחת בסוף הכל?
זה מה שהיא עשתה בסוף. מרינה שאלה “נו, איך היה? ” ונטאשה צחקקה ואמרה “בסדר, קצת מסריח אבל לא יותר מכל גבר אחר.” ומרינה אמרה “במיוחד שהוא יהודי” ונטאשה צחקה צחוק פרוע שכיסה על המבוכה שלה. מבוכת השקר שהיא אומרת עכשיו למרינה בשביל לקבל את כל הכסף. השקר שבעצם בכל השעה שהוא היה אצלה, הם רק ישבו ככה עטופים בעצמם ולא קרה ביניהם שום דבר שמצדיק כסף.
בשנה שאחר כך היא לא סיפרה למרינה שהוא מגיע. הוא התקשר אליה עוד מהארץ שלו ואמר: “אני עושה סידורים לטיסה” כאילו היא, נטאשה, עוד איזה “סידורים” שעושים לכבוד הטיסה של ראש השנה לבוא להיות עם הצדיק. המרפא הגדול שלהם.
היא לא ידעה איך קוראים לו, היא לא ידעה אם יש לו אשה והוא נוקם בה, או טוב לו איתה והוא רוצה משהו אחר במקום אחר. היא לא ידע אם הוא בא אליה כי הוא עצוב ובודד? כי חסרים לו חיים? כי יש לו יותר מדי חיים? יותר מדי חיות פנימית שאין לו לאן להוליך. היא רק ידעה שמאותה פעם ראשונה שהוא ישב אצלה על המיטה והיא היתה אסופה ומכורבלת בזרועותיו והניחה את הראש על החזה הרחב שלו שומעת את הולם הלב דרך שלוש שכבות לבנות- חולצה, גופיה, ובאמצע ביניהן בד צמר דק וחמים שהוא אמר לה שנקרא “ציצית”. מאותה פעם היא חיכתה לתחילתו של ספטמבר הבא. שנה תמימה היא חיכתה. לא שלא היו דברים טובים בשנה הזאת, היו, אמא שלה התחילה לקבל עזרה מאיזו עמותת סיעוד וזה הקל על נטאשה מאד, מרינה וסטאס נפרדו סופית והילד עבר להיות עם מרינה כמעט כל הזמן, באותה שנה מרינה הכירה גבר חדש והם התחתנו ביום שישי יפה אחד על האגם.
אבל לאורך כל השנה ההיא משהו רפרף לנטאשה בבטן וחיכה ליהודי החם והחסון עם העיניים החודרות שיבוא מארץ ישראל לפקוד את הרבי שלו בראש השנה ונטאשה כבר לא יכלה לעבוד על עצמה והרגישה געגועים נוראיים, כמו גלים של בחילה. כשהוא בא בספטבר והם היו ביחד היא הרגישה כמו בתוך טירה של אבירים מימי הביניים, עם חומת אבן עצומה וצריחים שמגינים עליה מבחוץ, ובפנים בתוך השקט של המסדרונות האפלים מסתובב מישהו עם אבוקה ביד ומאיר פניות חשוכות. כאילו כדור של אש מתגלגל בתוכה ומאיר את כפות הידיים מבפנים את הכתפיים, הירכיים.
בשנה השלישית הוא לא התקשר והיא הצטערה. הצטערה מאד אבל קבעה כבר משהו אחר. לקוח איטלקי, עשיר, מצחיק, ששילם הרבה, שאהב לבוא מאוחר מאד בלילה. ואהב לצחוק והצחיק גם אותה ואמר שהוא לא אוהב אלכוהול בכלל אבל איתה, זה משהו אחר, רק איתה הוא אוהב לשתות.
אבל אחרי צהריים אחד בסוף ספטמבר היהודי דפק בדלת. היתה לו מגבת על הצוואר והוא היה נראה רזה יותר מאשר בשנה שעברה. הרבה יותר רזה. החולצה הלבנה היתה תלויה עליו. העיניים שלו היו בוערות. Are you sick? היא שאלה אותו ונזכרה שהיא אפילו לא יכולה לצרף שם לשאלה החשובה הזאת. כי זה כלל אצלה- אם לקוח לא אומר מה השם שלו, היא לא שואלת. ומוצאת דרך לדבר אליו באוזן גם בלי השם שלו.
אבל הפעם זה פתאום בער לה. היא ידעה שהוא רוצה להשאר אנונימי כמה שאפשר, שהשם שלו לא חשוב בסיטואציה הזאת ובכל זאת, לא עזב אותה שאין בידה שם להוליך אליו את הגעגועים. והיא החזיקה את הפנים הרזות שלה בידיים שלה ושאלה ברוך: “are you ok?
נטאשה חיבקה את הצוואר שלו, הרגישה שהמגבת רטובה ונרתעה קצת. Sorry הוא אמר והוריד מיד את המגבת, פרש אותה על מסעד הכסא שבסלון. הוא סיפר לה על המנהג של היהודים לטבול במים של האגם. להשליך בהם חטאים. והיא חשבה על אינספור הטיולים שהיא עשתה אל האגם מאז שהיא ילדה קטנה ועל שתי החתונות של מרינה שהיו על שפת האגם הזה ועל זרי הכלה שזרקו אל תוכו בשתיהן.
הוא אמר לה שהוא לא ממש חולה, אבל גם לא ממש בסדר ושהוא מצטער שהוא לא קבע איתה או הודיע, הוא פשוט לא היה בטוח שזה יקרה השנה. חשב שהוא לא יבוא. כי עד הרגע האחרון דברים בבית לא הסתדרו. וגם, הצדיק הגדול לא הזמין אותו. נטאשה לא הבינה מה הכוונה ש”הצדיק לא הזמין אותו”, כי הוא הרי מת ובכלל לא מכיר כל אחד ואחד מהבאים אליו. היא גם לא היתה בטוחה שהיא רוצה לדעת מה לא הסתדר לו בבית, ובכלל שיש לו בית. ומי מחכה לו שם? והאם יש שם גם ילדים? למרות שאצל לקוחות אחרים זה מעולם לא הפריע לה. היה ברור שיש להם בית ואשה ובדרך כלל גם ילדים. וגם לה יש בית וחיים לפני ואחרי, והמפגש הזה הוא בועה סגורה בתוך חיים שלמים. אבל איתו, עם היהודי שפתאום היה לה דחוף מאד לדעת מה השם שלו, בשנה השלישית להכרותם, היה לה משונה לחשוב שיש לו בית וחיים אחרים. כי הבועה הסגורה הזאת היתה כל כך שקופה ואוורירית ועדינה, שכל ידיעה, אולי אפילו ידיעת השם שלו- עלולה לפוצץ אותה. ובועה שמתפוצצת, אי אפשר אחר כך לנפח בחזרה.
נטאשה אמרה לו שישב רגע והיא תכין לו תה ותעשה בינתיים איזה טלפון אחד לבטל משהו שהיא קבעה להערב. “מה פתאום” הוא אמר לה “אל תבטלי, אני כבר הולך”. והיא חשבה לרגע על האיטלקי שהיא לא ראתה כבר חצי שנה, ועל הצחוק והשחרור והאלכוהול, שלא יזיק מעט ממנו לבחורה רצינית ואחראית וכבדת ראש כמוה. והוא, היהודי הזה שמביט בה בעיניים מאכלות, שנראה שהוא מאוכל מבפנים, שמעט הפעמים שהיא היתה אתו היו תמיד מסע אל בטן האדמה, אל מסדרונות הטירה. מסע לא מצחיק, ולא קליל, אבל מנחם ומוכר ומשחרר בדרכו העמוקה. שנים שהיא מרגישה כמו אסיר שקיבל צרור מפתחות ענק לתא הטחוב שלו ומה שהיא עושה כל החיים שלה זה למצוא את המפתח הנכון, היא מנסה ומנסה. אולי עם המפתח הזה? אולי עם זה? ועם היהודי הזה, נטאשה הרגישה שהיא מצאה את המפתח.
נטאשה הסתכלה עליו וחייגה לאיטלקי. היא אמרה לו שהיא חולה, ממש ממש מצוננת, ושאולי פעם אחרת ואפילו התעטשה בטלפון חמש פעמים בשביל שהוא יאמין לה. היא הניחה את הפלאפון על השולחן והכינה גם לעצמה כוס תה שחור ומתוק. כזה שסבתא שלה היתה אומרת שהוא תרופה לכל דבר. תה, ולישון ביחד עם אהבה.
אחר כך נטאשה הרגישה שהיא צוללת עם היהודי יפה העיניים עד קרקעיות שהיא לא הכירה, ולמרות שהיא נוגעת בקרקעית הנפש היא לא נחבטת בה, אלא מלטפת אותה ועולה בתוך זוהר כחול למעלה, נעה בתוך מים של אגם ענק, ואולי שמים עצומים, כמו לוויתן או ציפור יפה.
**
בערב שלאחר מכן נטאשה טיילה עם שני הכלבים שלה בפארק הגדול של העיר הקטנה. הפארק עוד היה מלא ביהודים שמחכים לטיסות שלהם הביתה. הם הלכו לשבילים צדדיים ובכו, ודיברו עם השמים וחיבקו עצים ומחאו כפיים. היא ברכה לשלום את השומר בפארק והוא סיפר לה שמישהו מכל המשוגעים האלה טבע בחג באגם הגדול. “אבל זה לא נורא” הוא אמר “יש מספיק מהם, כמו שאת רואה נטאשה” היא חשבה שזה לא יפה לדבר ככה על היהודים כי הרי הם מביאים פרנסה לשומר, אבל היא לא רצתה להגיד לו כלום על כך, כדי שהוא לא ישאל אותה אם גם לה הם מביאים פרנסה ויקרוץ כמו שמדי פעם הוא קורץ לה והיא נגעלת ממנו. “עוד לא אמרו כלום בחדשות” הוא אמר “הרבה בלגאן היה שם, ליד האגם”
גם בשיחות הרחוב, ובסופרמרקט לא ידעו הרבה פרטים על הארוע. הוא נסגר ונעטף במהירות ובחשאיות. במהדורת החדשות של הלילה הובאו פרטים נוספים, אבל מועטים מאד.
נטאשה השתוקקה להעביר את הזמן לאחור, לחזור לעמוד בסלון הבית שלה, האור מהחלונות משתקף כמו דבש בשתי כוסות התה שלהם, העיניים שלו ממוקדות כמו קרני שמש על חתיכת זכוכית, מכינות את כדור האש שיטייל בגוף ובנשמה שלה ולשאול את היהודי לשמו. להתעקש על זה. לא שזה היה עוזר לה, כי בחדשות לא הוזכר שם ולא היתה תמונה של היהודי שצלל לקרקעית החטאים שמצמיחים חבצלות מים לבנות ויפות ולא עלה ממנה.

א אמר לה שהוא לא ממש חולה, אבל גם לא ממש בסדר ושהוא מצטער שהוא לא קבע איתה או הודיע, הוא פשוט לא היה בטוח שזה יקרה השנה. חשב שהוא לא יבוא. כי עד הרגע האחרון דברים בבית לא הסתדרו. וגם, הצדיק הגדול לא הזמין אותו. נטאשה לא הבינה מה הכוונה ש”הצדיק לא הזמין אותו”, כי הוא הרי מת ובכלל לא מכיר כל אחד ואחד מהבאים אליו. היא גם לא היתה בטוחה שהיא רוצה לדעת מה לא הסתדר לו בבית, ובכלל שיש לו בית. ומי מחכה לו שם? והאם יש שם גם ילדים? למרות שאצל לקוחות אחרים זה מעולם לא הפריע לה. היה ברור שיש להם בית ואשה ובדרך כלל גם ילדים. וגם לה יש בית וחיים לפני ואחרי, והמפגש הזה הוא בועה סגורה בתוך חיים שלמים. אבל איתו, עם היהודי שפתאום היה לה דחוף מאד לדעת מה השם שלו, בשנה השלישית להכרותם, היה לה משונה לחשוב שיש לו בית וחיים אחרים. כי הבועה הסגורה הזאת היתה כל כך שקופה ואוורירית ועדינה, שכל ידיעה, אולי אפילו ידיעת השם שלו- עלולה לפוצץ אותה. ובועה שמתפוצצת, אי אפשר אחר כך לנפח בחזרה.
נטאשה אמרה לו שישב רגע והיא תכין לו תה ותעשה בינתיים איזה טלפון אחד לבטל משהו שהיא קבעה להערב. “מה פתאום” הוא אמר לה “אל תבטלי, אני כבר הולך”. והיא חשבה לרגע על האיטלקי שהיא לא ראתה כבר חצי שנה, ועל הצחוק והשחרור והאלכוהול, שלא יזיק מעט ממנו לבחורה רצינית ואחראית וכבדת ראש כמוה. והוא, היהודי הזה שמביט בה בעיניים מאכלות, שנראה שהוא מאוכל מבפנים, שמעט הפעמים שהיא היתה אתו היו תמיד מסע אל בטן האדמה, אל מסדרונות הטירה. מסע לא מצחיק, ולא קליל, אבל מנחם ומוכר ומשחרר בדרכו העמוקה. שנים שהיא מרגישה כמו אסיר שקיבל צרור מפתחות ענק לתא הטחוב שלו ומה שהיא עושה כל החיים שלה זה למצוא את המפתח הנכון, היא מנסה ומנסה. אולי עם המפתח הזה? אולי עם זה? ועם היהודי הזה, נטאשה הרגישה שהיא מצאה את המפתח.
נטאשה הסתכלה עליו וחייגה לאיטלקי. היא אמרה לו שהיא חולה, ממש ממש מצוננת, ושאולי פעם אחרת ואפילו התעטשה בטלפון חמש פעמים בשביל שהוא יאמין לה. היא הניחה את הפלאפון על השולחן והכינה גם לעצמה כוס תה שחור ומתוק. כזה שסבתא שלה היתה אומרת שהוא תרופה לכל דבר. תה, ולישון ביחד עם אהבה.
אחר כך נטאשה הרגישה שהיא צוללת עם היהודי יפה העיניים עד קרקעיות שהיא לא הכירה, ולמרות שהיא נוגעת בקרקעית הנפש היא לא נחבטת בה, אלא מלטפת אותה ועולה בתוך זוהר כחול למעלה, נעה בתוך מים של אגם ענק, ואולי שמים עצומים, כמו לוויתן או ציפור יפה.
**
בערב שלאחר מכן נטאשה טיילה עם שני הכלבים שלה בפארק הגדול של העיר הקטנה. הפארק עוד היה מלא ביהודים שמחכים לטיסות שלהם הביתה. הם הלכו לשבילים צדדיים ובכו, ודיברו עם השמים וחיבקו עצים ומחאו כפיים. היא ברכה לשלום את השומר בפארק והוא סיפר לה שמישהו מכל המשוגעים האלה טבע בחג באגם הגדול. “אבל זה לא נורא” הוא אמר “יש מספיק מהם, כמו שאת רואה נטאשה” היא חשבה שזה לא יפה לדבר ככה על היהודים כי הרי הם מביאים פרנסה לשומר, אבל היא לא רצתה להגיד לו כלום על כך, כדי שהוא לא ישאל אותה אם גם לה הם מביאים פרנסה ויקרוץ כמו שמדי פעם הוא קורץ לה והיא נגעלת ממנו. “עוד לא אמרו כלום בחדשות” הוא אמר “הרבה בלגאן היה שם, ליד האגם”
גם בשיחות הרחוב, ובסופרמרקט לא ידעו הרבה פרטים על הארוע. הוא נסגר ונעטף במהירות ובחשאיות. במהדורת החדשות של הלילה הובאו פרטים נוספים, אבל מועטים מאד.
נטאשה השתוקקה להעביר את הזמן לאחור, לחזור לעמוד בסלון הבית שלה, האור מהחלונות משתקף כמו דבש בשתי כוסות התה שלהם, העיניים שלו ממוקדות כמו קרני שמש על חתיכת זכוכית, מכינות את כדור האש שיטייל בגוף ובנשמה שלה ולשאול את היהודי לשמו. להתעקש על זה. לא שזה היה עוזר לה, כי בחדשות לא הוזכר שם ולא היתה תמונה של היהודי שצלל לקרקעית החטאים שמצמיחים חבצלות מים לבנות ויפות ולא עלה ממנה.

כללי

בהילוכי ברחובות ירושלים

חיים ברנדווין

בהילוכי בשוק מחנה יהודה, עוצר אותי בסטיונר ואומר לי: “צדיק, תוכל להגיד לנו איזה דבר תורה על פרשת השבוע?”
אמרתי לו: מהו פרשת השבוע, השבוע?
אמר לי: מה, אתה לא יודע?!
הנהנתי בראשי בצורה שאני לא יודע משמעותה
הוא צחק ואמר: נו, פרשת מטות-מסעי
אמרתי: אה, בטח! מתואר המסעות שבני ישראל עברו במדבר מיציאת מצרים עד אשר הגיעו לארץ ישראל
אמר: נכון. אז תגיד משהו?
אמרתי: תראה, התורה לא כותבת סתם היסטוריה, אלא היא כותבת תהליכים נפשיים שהאדם עובר באופן פרטי או העם בצורה קולקטיבית. ויש את הספירלה הזאת שנקרא: “מצרים, מדבר, ארץ ישראל” ואז שוב פעם: “מצרים, מדבר, ארץ ישראל”. ודרך תיאור הספירלה הזאת האדם יכול למצב ולזהות את עצמו האם הוא כרגע במצב “מצרים” או במצב “מדבר” או במצב “ארץ ישראל”. כאשר ‘מצרים’ מזוהה כמצב של מיצרים ועבדות, ‘מדבר’ מזוהה כמצב של חיפוש וללכת אחרי הלא נודע, ו’ארץ ישראל’ מסמל מצב של מנוחה. תפילתי שנזכה להיות בארץ ישראל גם במובן התודעתית והרגשית.
הוא: צדיק, ביקשתי ממך דבר תורה
אני: אה, בטח, כתוב בספר דגל מחנה אפרים בשם הבעל שם טוב: “אלו המסעות הכתובים בתורה הם אצל כל אדם מיום היוולדו עד שובו אל עולמו”
הוא: יפה. חזק וברוך!

והמשכתי ללכת..

וכאשר הגעתי לרחוב הנביאים בירושלים עיר הקודש פגשתי לחבר והוא אומר לי: אלו שלא נשמרים מהקורונה, אין להם ערבות הדדית, הם מעלים את אחוזי הנדבקים וגורמים לסגר, הם מדביקים אחד את השני בכוונה בכדי להרוויח לצאת למלוניות בחינם, הם חושבים רק על עצמם, כל המדינה סובלת בגללם ובסוף זה עוד גורם לגל שנאה נגד החרדים.

נזכרתי שבאתי מרחוב מאה שערים ואני עדיין בלי מסכה, מיד שמתי את המסכה כמנהג המקום ואמרתי לו: כזאת טענה עוד לא שמעתי!

אמר לי: אני באמת לא מבין את אלו שלא נשמרים מהקורונה, איך הם לא מרגישים מתוסכלים אחרי שרואים שיש עלייה מתמדת בגרף המתים, ורואים שהרוב מגיע מהשכונות שלא נשמרים מהקורונה באחוזים גבוהים, והם גם ממלאים את בתי החולים באחוזים גבוהים, נתונים שכל אחד יכול לגשת לבתי החולים ולראות, זה שחור על לבן.

אמרתי לו: אז מה אתה מנסה לומר?

אמר לי: אני מנסה להבין, מה הם לא רואים את הנתונים?!

אמרתי לו: אני ממהר לעבודה.

והמשכתי ללכת..

וכאשר הלכתי ברחוב מאה שערים פגשתי לחבר והוא אומר לי: אלו שעושים בדיקות, אין להם ערבות הדדית, הם מעלים את אחוזי הנדבקים וגורמים לסגר, הם חושבים רק על עצמם, כל השכונה סובלת בגללם ובסוף זה עוד גורם לגל שנאה נגד החרדים.

נזכרתי שבאתי מרחוב הנביאים ואני עדיין עם מסכה, מיד הורדתי את המסכה כמנהג המקום ואמרתי לו: כזאת טענה עוד לא שמעתי!

אמר לי: אני באמת לא מבין את אלו שהולכים כל היום עם מסכה איך הם לא מרגישים מתוסכלים אחרי שרואים שיש אין סוף נדבקים גם בתוך אלו שנשמרו במאה אחוז כמו למשל בחסידות קרלין וגור שהם שמרו בקנאות על כללי משרד הבריאות ועוד החמירו יותר ובכל זאת לא הצילו את עצמם מהתפשטות הנגיף, ומול זה יש שכונת מאה שערים שזו שכונה עם רוב מוחץ של מבוגרים והם כולם נפגשו ביחד עשרות פעמים בחללים סגורים ביחד אלפי אנשים בלי מסכות וזה ככה באופן רצוף מתחילת הקורונה, ולפי כל התחזיות היו אמורים לצאת עשרות לוויות ממאה שערים. ובפועל אין תמותה יתר אפילו לא של אחוז אחד.

אמרתי לו: אז מה אתה מנסה לומר?

אמר לי: אני מנסה להבין, מה הם לא רואים את הנתונים?!

אמרתי לו: אני ממהר למנחה.

והמשכתי ללכת…

וכאשר נסעתי מתחת לגשר בכביש 38 ראיתי לשלט שהיה כתוב עליו “לך”, חשבתי שכנראה הסיבה שאברהם אבינו כן שמע לקריאה ללכת, כי אצל אברהם אבינו נאמר פעמיים ‘לך’ ‘לך’ כי בכדי לעשות פעולה מעשית של הליכה צריך שהקריאה ללכת יהיה משני הצדדים גם להנאתך וגם לטובתך, כי כל מעשה בפועל עדיף שתיעשה גם מצד הטוב הכללי וגם מצד ההנאה הפרטית, והמשכתי לנסוע.

ולעת ערב הגעתי לשיעור בבית המדרש.

והמורה מנסה להסביר את דעת האר”י בסוד בריאת העולם שהאר”י חידש שהעולם הזה נברא על ידי צמצום אחר צמצום ולא אחרי צמצום אחד כפי שחשב הרמ”ק.

ושאלתי את המגיד שיעור האם לדעת האר”י השתלשלות בריאת העולמות עדיין נמשכת?

אמר לי: חיים, אל תרוץ קדימה, תשב תלמד.

והמשכתי ללמוד…

ובחצר בית המדרש ביקש אחד התלמידים לפתוח דיון על האיסור לפתוח בקבוק בשבת.

קפץ אחד התלמידים ואמר: כבר דשו בזה כל גדולי הדור והמנהג שהתקבל שמותר לפתוח פקק פלסטיק אבל לא פקק מתכת. ובטעם הדבר כי לפני פתיחת הפקק הוא עדיין לא נחשב כ”פקק” אלא סתם חתיכת מתכת על בקבוק ורק אחרי סיבוב הפקק והפרדתו מהבקבוק הוא מתחיל להיות ‘פקק’ שאפשר להבריג פנימה והחוצה ואם כך הרי יוצא שבפתיחת פקק של בקבוק יש בו מעשה של ‘מכה בפטיש’ שמסיים ומוליד את היצירה שנקרא ‘פקק’. והרי מה רצינו? לשבות, לשבות רצינו. רוצים יום אחד בשבילנו! כל השבוע אני נותן במלאכה כמו שכתוב “ששת ימים תעשה מלאכה” לא מספיק?! יום אחד זה נטו לשבות, לא רוצים לעסוק במלאכה גם לא הקטן ביותר, תן לנוח.

וכולם השתקקו והתחילו לשיר מארש מודזיץ, ובגלל שדיברו בענייני שבת נפתח שיח בין התלמידים על אופן התענגותם בשבת וכל אחד שיתף את הדרך המיוחדת לו להתענג בשבת, וביחד היללו את ממציאי שעון השבת ופלטת השבת שבזכותם ההתענגות בשבת היא באופן מושלם יותר שבמשך השבת לא צריכים לדאוג כלל לענייני התאורה וחימום האוכל. ושתינו לחיים…

והמשכנו לשתות…

פרוזה

נורא פשוט

בניהו טבילה

לְהַלָּן יָבוֹאוּ נְתוּנִים נִבְחָרִים שֶׁל הַחוּשִׁים וּפַרְשָׁנוּתָם אֶפְשָׁרִית־הַמְּצִיאוּת. בִּשְׁכוּנוֹת הַיְּרֵאִים בִּירוּשָׁלַיִם בֵּין חֲרוּלִים פְּרָחִים אֲדֻמִּים פְּשׁוּטִים עוֹמְדִים. תְּמִידִין כְּסִדְרָן בְּנֵי אָדָם אוֹמְרִים: זֶה נוֹרָא פָּשׁוּט וְאֵינָם מַצְבִּיעִים עַל דָּבָר. נוֹרָא וּפָשׁוּט עֲשׂוּיִים לִסְתֹּר זֶה אֶת זֶה אֲבָל אֵין הֶכְרֵחַ בַּדָּבָר. יָכוֹל לִקְרוֹת שֶׁבַּהֲלִיכָה בַּכְּבִישׁ פָּנִים יָפִים נִגְלִים פִּתְאוֹם. פַּעַם נִבַּט מִלְּמַעְלָה זוּג מְדַבֵּר דָּבָר לֹא חָשׁוּב בְּפָנִים רְצִינִיִּים. מְהַנְהֵן זֶה נֶגֶד זֶה מְנוֹפֵף בְּיָדָיו חֲלִיפוֹת. הָאֵרוּעַ מִתְקַיֵּם במוצש”ק שֶׁל בִּרְכַּת לְבָנָה, שְׁבָט התשמ”ח. הַמָּקוֹם הוּא יְרוּשָׁלַיִם הַצְּפוֹנִית. אֶחָד הָעֵדִים לִפְנֵי גִּיל מִצְווֹת עוֹמֵד בְּחַלּוֹן דִּירָתוֹ. גַּבּוֹ אֵלֶיהָ. הַזּוּג עוֹמֵד מִתַּחַת עַל רְחָבָה מוּאֶרֶת בְּפָנָס. מִתֹּקֶף נְסִבּוֹת אֵלּוּ רָאשֵׁיהֶם מְשַׁמְּשִׁים כְּאַסְפַּקְלַרְיוֹת לְהַתָּזַת נִיצוֹצוֹת אוֹר חַשְׁמַלִּי. לָרֹב אָנוּ הַיְּרוּשַׁלְמִים אֵינֶנּוּ מְשַׁקְּרִים. מֵעֵת לְעֵת נִבְעִים תַּחְתֵּינוּ סְדָקִים רְחָבִים דֵּי הַצֹּרֶךְ לְהִקָּרֵא יֹפִי שֶׁל שֶׁבֶר. אֱלֹהִים הוּא נוֹרָא וְגַם פָּשׁוּט. רֹב הַסַּפְסָלִים אֶצְלֵנוּ עֲשׂוּיִים פִּלְחֵי עֵץ צָבוּעַ וַאֲוִיר בֵּינְתַיִם כִּסְכָךְ פָּסוּל. תְּמִידִין כְּסִדְרָן יִשְּׂאוּ נָשִׁים, אֲנָשִׁים וַחֲתוּלִים טֶפַח מֵעַל הַקַּרְקַע שֶׁנִּתְחֲבוּ בָּהּ. יֵשׁ לְהַכִּיר בִּזְכוּת הָרָשֻׁיּוֹת שֶׁתִּכְנְנוּ אֶת הַדָּבָר וַהֲפָכוּהוּ אַקְטוּאָלִי בְּעֵסֶק גָּדוֹל. בִּירוּשָׁלַיִם יֵשׁ גַּם סַפְסְלֵי בַּרְזֶל מְחֹרָרִים בְּדֻגְמָתוֹ שֶׁל אַרְיֵה מְשֻׁרְבַּב לָשׁוֹן. רָאִינוּ כַּמָּה פְּעָמִים אֶת הֶעָתִיד לָבוֹא טוֹב מִמָּה שֶׁהָיָה רוֹאֶה אֶת עַצְמוֹ לוּ הָיוּ לוֹ עֵינַיִם וְאַסְפַּקְלַרְיָה. שֶׁלֹּא כְּמוֹ אֵצֶל הַסּוֹפֵר הוֹפְמַן, לְשׁוֹן רַבִּים כָּאן מַשְׁמָעוֹ אַתֶּם וַאֲנִי גַּם יַחַד. נָתַנּוּ בּוֹ תְּמוּרָה פַּעֲמַיִם אוֹ שָׁלוֹשׁ טֶרֶם עָמַד בְּשֶׁלּוֹ. הֶעָבָר קַל הַמֵּרוֹץ רוֹדֵף אוֹתָנוּ וּצְעָדָיו מִתְרַחֲבִים. יֵשׁ בָּנוּ הַיְּכֹלֶת לְדַמּוֹתוֹ מַשִּׂיגֵנוּ וּמַמְשִׁיךְ לְהַלֵּךְ וְאָנוּ מִתְבּוֹנְנִים בַּאֲחוֹרָיו וּמִתְנַבְּאִים נְבוּאָה חֲדָשָׁה לְגַמְרֵי. אַגַּב הִלּוּכֵנוּ עָלֵינוּ לִזְכֹּר אֶת הַמֻּתְכַּלִּימִין הַמְּדַמִּים שֶׁכָּל הַנִּתָּן לְדִמְיוֹן הוּא הֶכְרֵחִי הַמְּצִיאוּת. בְּפֵרוּשׁוֹ לְמִשְׁנֵה הרמב”ם כּוֹתֵב שֶׁהַדָּבָר שָׁגוּי. הוּא מַצְבִּיעַ עַל כָּךְ שֶׁאֶפְשָׁר לְדַמְיֵן כַּדּוּר פּוֹרֵחַ בַּשָּׁמַיִם כְּשֶׁבָּרוּר שֶׁאֵין זֶה אֶלָּא עוֹרְבָא פָּרַח. מִי שֶׁצִּוּוּהוּ לֶאֱכֹל וְלִשְׁתּוֹת דַּיּוֹ יוּכַל לָלֶכֶת בְּכֹחַ הָאֲכִילָה וְהַשְּׁתִיָּה הַלָּלוּ יָמִים וְלֵילוֹת עַד שֶׁיַּגִּיעַ.

פרוזה

הטובים לקוגל

אבימי

ואז החשמל קרס, בבת אחת.

לא הבהובים, לא הקדמות שיעולי פלורוסנט. פלאק, קודם אור, אחר כך חושך.

החדר שאני עומד בו, לא ראה אור יום מעולם, בחייו טחובי עשן הסיגריות ואדי התבשילים. עכשיו ערב, מאוחר,  ופנסי הרחוב עובדים קשה עם מה שיש להם, ואין להם הרבה. פנסי רחוב במאה שערים לא מגשימים את עצמם ככל שהם מזדקנים יפה. הם משתדלים להתחבא היטב בין הכבסים ולא ליצור קשר עין עם העוברים.

אז כמובן שניסיתי לפתוח ולהבליט את העיניים, מעשה לא חכם, כי עיסת האיטריות שבעבעה מולי לא התרשמה מההאפלה, והמשיכה בשלה לעשות מה שעושות עיסות איטריות כשהן בסיר 40 ליטר על פלטה חשמלית. היא ביעבעה בועה עצלה שהתפוצצה לאדי סוכר לוהטים. אחד מהם טס לתוך העין הפעורה שלי. איי. קפצתי בחוש הישרדות בסיסי אחורנית והחלק האחורי של הראש נפגש במדף שהכיל, מסתבר, איי, את כל מכסי האלומניום לכל סירי מאה שערים. אחרי שהרעש שכך מעט, התפנתי לאחל ייסורים מגוונים לכל סירי הקוגל עלי אדמות, ולשאר הפשטידות על הדרך.

חייב להתקשר לנוסן. גיששתי לעבר הכיס, ו…כן. ברור. הפלאפון למעלה, בדירה של גרוטיץ’. מיישה חיים גרוטיץ’ עצמו יצא לסיבוב חלוקה לפני שעתים ואמר שיחזור עוד רבע שעה. כשמיישה אומר שיחזור עוד רבע שעה זה אומר שאפשר ללכת לאכול, לישון, לקום, להתפלל, לחזור להיות רעב, להנשא ולהעמיד דורות ישרים ומבורכים, עד שתעבור רבע השעה הזאת. פעם קראתי לזה – רבע שעה שעתיים, הוא צחק את צחוקו, חריקה יחידה בשיניים סגורות על סיגריה, ואמר, בהממבחרממ, והלך.

הסתובבתי  בידיים מושטות קדימה ולצדדים, מגשש את דרכי אל הפתח, ומזכיר לעצמי בקול שאם עוד פעם נוסן מזמין אותי לעבוד אצל גרוטיץ’ בקוגלים, לומר לו לא, ואם הוא מתעקש, ולהזמין הצולה מייד, כי אחרי שאני אומר “לא”, ומתעקשים, לא מרגישים טוב. 38 שקל לשעה ונשנוש חופשי מהסירים. לא שווה את זה.

מייד כשאמרתי “את זה” דרכתי על מכסה מהסוג העגול, מהסוג שבישלו בו קודם. כל שתי המטר שלי ביצעו סלטה מופלאה באוויר, יד מחפשת אחיזה מצאה מנוח בקופסת הטחינה הענקית, רגל בעטה בארבעס שנחו להשרייה, ואני מתוך השלמה על הרצפה, מכוסה בטחינה ומעוטר בגרעיני חומוס, חושב על החיים.

לעבוד בקוגליה, אמר לי נוסן פעם, זה כמו לאכול קוגל. אתה מתחיל לא מרצון חופשי שלך, וגומר עד הסוף כי אי אפשר לעצור באמצע. לא מיקמתי איפה החמוצים באלגוריה הפילוסופית שלו. כי הייתי מוסח דעת איך יכולה להתקיים סיגריה בקצה השפתיים ממשך, תלויה לא תלויה על בלי מה.

אחרי רבע שעה מצאתי את הדלת. כמובן היד שלי מכוסת הטחינה לא הצליחה לפתוח את המנעול השברירי שגם באור יום ומול פורץ מומחה לא מתפקדת כמשהו שעושה את העבודה, אזי בעיטה בדלת נחשבה לי כמשהו הגיוני לעשות, אחרי שהתאוששתי מהכאב, נזכרתי שיש סולם שמוביל למקלט של מעמול מהשטריימלך, שגורטיץ’ אמר לי שאפשר להשתמש בו אם מס הכנסה באים.

ברור יבואו. יעירו את הסבתא של גורטיץ’, יפתחו את הארון אמבטיה, איפה שיש מדרגות, יעקפו את דודי המים לשבת של הרב שטוטגרט,, יזיזו את דוד הדמה, יירדו שוב במדרגות מטויחות בסיר מנדטורי ויפתחו את הדלת שמאחורי הסכך של ניסנבויגן, עם המפתח המשומן והישיש, שמתפקד כבר שנים כסכין למריחה למרגרינה של הסבתא גורטיץ’. כי מי לא רוצה לבוא לבקר בהיכלי “נוסן קיגל”, המחסן של גורטיץ’, מאה שערים 5.

התפתלתי במעלה הסולם. קורי עכביש שמחו לתפוס טרמפ על שכבת הטחינה והחמוצים שעלי, אל עבר הארץ המובטחת. בדרך עברתי דרך המחסן החשוך של השטריימלך של מעמול, שהוא עצמו נושא לסיפור אחר. היתה לי תחושה עמומה, ששטריימל אחד או שתים לא כבר יישבו לעולם על ראש של אף אחד. אף אחד שלא אוהב “החומוס של נוסן” מרוח עליו.

הדלת שאטמה את המחסן של מעמול נפתחה אל חנות בגדים כשרים ביותר, שנפתחה היישר לרחוב מאה שערים.

דחיפה בכתף, ואור. מי יתנני אור שלטים, נהיתי אחרי האור כמו עטלף אל עבר חשכה, עין אחת נפוחה, עין אחת עצומה וממוצמצת באור הפתאומי של שלטי הרחוב. נטיפי טחינה ופיסות מלפפון חמוץ סימנו את הנתיב שלי בדרך אל האור. עמדתי שם, כואב דאוב ומתנשם, פקחתי עין וראיתי קבוצת תיירים מאיפשהו גרמניה כנראה עומדת עם הרבה לבן בעיניים, ושפת גוף של אנשים שרואים משהו שהם לא רואים כל יום, ובמובן הכי שלילי של המילה.

מה. צעקתי עליהם.

הם נפוצו לכל עבר ואני הלכתי לדירה של גורטיץ’.

קוגלים נקנים בייסורים, חשבתי, נוגס במלפפון שמצאתי בכיס של החולצה.

פרוזה

יידל

אבימי

הוא סגר את הדלת אחריו.

הדם עדיין בעבע לו בראש, פועם ומתרחב ומרשרש.

מחשבות נדחפו אחת על השנייה, מחפשות להתחפר אצלו בתודעה.

הוא הידק שפתיים, עצם עיניים ונענע את הראש. הוא יירגע עכשיו, הוא החליט בנחת.

הוא הזדקף לאט, הרים את הסנטר והוריד את הכתפיים.

כמה דקות ככה הוא עמד בשקט, ורק נשם, מרגיע את ההידוק.

הוא שם לב לחדר סביבו, פתאום. נכח בו בהפתעה קלה.

החדר היה אפלולי. הקירות היו בעובי חצי מטר כמעט. בניה ישנה, ששומרת על קרירות.

האור חדר באלכסון, קרן שמש ירושלמית שערבלה להקת חלקיקי אבק בקצב היפנוטי. ארונות הספרים התפרשו על הקירות, דחוקים זה על זה, כאילו גדלו באופן טבעי ככה, כאילו כל הארונות והספרים עליהם הם אותה ישות של עץ נדיר ועתיק.

הוא הסתובב לאיטו בחדר, מעביר יד ארוכה ולבנה על שדרות הספרים, מרגיש אותם ספר ספר, וכאילו הספרים הם אלה שליטפו אותו, הלוך ולטוף.

אבא היה עומד מולם לפני שהיה הולך לישון – מביט בהם. אחרי כמה רגעים הוא היה מסתובב, אך מניח יד על הארון, ונשאר ככה עומד, לא יכול להפרד. מסתובב ולוקח ספר אחד למיטה, רק לחטוף עוד עמוד זוהר, קצות החושן, רמחל, פרי הארץ או רב צודעק.

אבא היה כותב כאן עמודים של תשובות, הסיגריה כבתה כבר לפני שעה בין אצבעותיו, והוא כותב וחושב ומהמהם ומסלסל את פיאות זקנו. ושואל בלי להרים את הראש, כמה מתוק היום שלך, יידל?

אבא לא ישמע את הצרחות שיהיו בחדר הזה. את העלבונות שיטיחו הוא ויששכר זה בזה. כמה הליכי מש….

ריח עץ מהגוני מתוק וכבד עלה באפו

 

הוא עצר. הסתובב לאט והפנה את מבטו מעבר לכתפו. הפסנתר עמד ליד הקיר. שנים של השענת ספרים, חיבור של מדפים אליו ושימוש כשידת מכתבים עיקמו לו קצת את הצורה אבל לא עמעמו את הריח שעלה ממנו, הו, איזה ריח.

במוצאי שבתות חורף, אחרי שכל החסידים כבר חזרו הביתה, והבנות סיימו לנקות ולהחזיר לבית את הצורה, אמא שלו היתה מביאה שרפרף, כאילו במקרה, יושבת ומרפקה תלוי עליו וקוראת תהילים , אחרי כמה עשרות קאפיטלאך היא היתה עוצרת וחולמת לכיוון הפסנתר. לאחר יד היא היתה מרימה את המכסה, ומתווה אקורד מינורי משוטט.

ממתין בנשימה עצורה מאחורי ארון אחד,הוא היה מחכה. אמא שלו, הרבצען של כל הקהילה, היתה מסתובבת פתאום אל הפסנתר ובאצבעות בוטחות היתה משחררת את הפסנתר מאקורד מזורי משונה ושובר לב, וממשיכה למנגינה ענוגה ומטפסת משם לאט לאט בשילובי צבעים ודיאזים למרעום מלודי מלא תנופה, פונה בקצב ומשנה איזון בעלילה פורטת על ליבו של יידל באלפי צבעים והתפוצצויות קטנות של רגשות חדווה וגעגוע. מאיטה פתאום, ויורדת לקרקע משמי שמיים, ומסיימת את המנגינה לאט.

יידל הניח את שתי ידיו על מכסה הפסנתר, ונשם את הריח, עד שיגיע לתחתית הריאות ולעומק ההכרה.

אמא שלו היתה אומרת לו לפני שהיה הולך לחיידר, תהייה טוב יידל.

תהיה טוב, יידל.

 

הוא התנער באחת, הסתובב באוושה ופתח את דלת החדר בתנופה.

הרכב בית הדין עמד מולו, ומאחוריהם ייששכר, והמון עסקנים של שתי החסידויות. כולם עומדים  ומסתכלים.

הוא הסתכל על נקודה עלומה באוויר ואמר אל השקט, אני מוותר. אני לא האדמור. יששכר, הבנינים שלך. רב שימען, בטל את התביעה.

הוא פסע אל עבר היציאה, והאנשים טיפסו זה על זה כדי לפנות לו מקום. כשיצא אל הרחוב הוא הרגיש מאחוריו את מבול הצעקות שעלה מהבניין כגל הדף ענקי, ואמר בקול אל העננים, תהיה טוב, יידל. תהיה טוב.

שירה

זרות

חיה אוחיון

חוֹמַת הַיַּיִן קָרְסָה לְמוּלִי
כָּל הַדָּם זוֹלֵג עַל הַמִּדְרָכָה
זוֹעֵק -“אַל תַּפְקִירוּ פְּצוּעִים בִּשְׂדֵה הַקְּרָב”

 

וְהַדָּם מְנַסֶּה לְפַלֵּס לוֹ דֶּרֶךְ מֵאַרְבַּע כַּנְפוֹתַי
בָּרֶוַח בֵּין כָּנָף לְכָנָף
מְנַסֶּה לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בִּי
כְּחֹמֶר בְּעִירָה

 

וְהַזָּרוּת, הוֹ הַזָּרוּת
מָה יְהֵא עָלֶיהָ

 

בִּצְפוֹן תֵּל אָבִיב אֵין לִי רוּחַ
בִּצְפַת אֵין לִי אֲדָמָה לִנְחוֹת עָלֶיהָ
בִּירוּשָׁלַיִם אֵין לִי קוֹרָה לִשְׁהוֹת תַּחְתֶּיהָ

 

בְּמִזְרַח יְרוּשָׁלַיִם מִתְהַלֶּכֶת עַל אֲדָמָה לְלֹא שָׁרָשִׁים
מַזְכִּירִים לִי אוֹתִי
הַבָּתִּים כֹּה אֲרָעִיִּים שֶׁאֲפִלּוּ טִיחַ
אֵין טַעַם לִטְרֹחַ וְלִמְרֹחַ
הַדּוּדִים הַשְּׁחֹרִים עִם מַיִם מְבַעְבְּעִים
נוֹשְׁקִים לַשָּׁמַיִם

 

וַאֲנִי, מִתְפַּלֶּלֶת שֶׁהַמַּיִם הַמְּבַעְבְּעִים בְּתוֹכִי יִסְדְּקוּ
אֶת תִּקְרַת הַזְּכוּכִית שֶׁאֲנִי שְׂרוּעָה תַּחְתֶּיהָ
אֲבֵלָה
עַל אֲדָמָה פְּעוּרָה
וַאֲנִי, מִתְפַּלֶּלֶת לְיוֹם שֶׁבּוֹ אֶת הַפְּלָטִינוֹת בְּגוּפִי אֶהֱפֹךְ לְסַכִּינִים
אֶשְׁלֹף מוּל כָּל אוֹיְבָי

 

וַאֲנִי, אוֹמֶרֶת לְעַצְמִי –
לִפְעָמִים יַלְדָּה נוֹלֶדֶת מֵתָה

י״ז בכסלו ה׳תשפ״ב (21 בנובמבר 2021)

חזרה בתשובה כהגירה מינורית, היבטים חזותיים

אופיר סגל

מבוא
קריאה במאמרן המכונן של לומסקי-פדר, רפופורט וגינזבורג, “נראות בהגירה — גוף,
מבט, ייצוג” (2010), עוררה אצלי את סוגיית נראותם של החוזרים בתשובה. כחוזר
בתשובה, צלם וחוקר חזותי, אני מוצא את המחשבה אודות החזרה בתשובה משיקה
למצבי הגירה, וככזו היא דורשת בדיקה ומחקר מעמיקים. היריעה העומדת לרשותי
אינה רחבה דיה על מנת להעמיק בחקר ההקשרים, אך אנצל מקום צנוע ואינטימי
זה לכתיבת תהודה, שבה נשמעת השונות החזותית של החוזר בתשובה מהסביבה
החברתית שאליה הוא מתייחס. אעשה זאת על ידי קריאה אחת בצילום מעשה ידיי.
קריאה מינורית הנובעת ונשענת על כלים סמיוטיים אך יוצאת מהסמיוטי אל עבר
כתיבה אישית הנכנסת לקפלי הצילום ומתוכו. מעצם העובדה שאני הוא המתבונן
בצילום שלי, הקריאה הזו מקיימת שפה המדברת קרבה וקשב.
אני משתמש במתודה סוציולוגית של אמפתיה כלפי מושאי המחקר שלי (אריאלי
ואילון, 2011). אני מאמץ עמדה אתית זו לא רק מעצם היותי חוקר את החברה אליה
אני משתייך, אלא מתוך בחירה ואמונה שאמפתיה זו עשויה להרחיב את ראיית החוקר
ולהעלות אל פני השטח תובנות שכנראה לא היו נגלות בגישה אחרת .
רולאן בארת מציע במאמרו “המסר הצילומי” (1977, Barthes) אופן ניתוח סמיוטי בעל מבנה קוהרנטי הנע מהרובד הנראה והמוצג בצילום (דנוטציה) אל הרבדים הנסתרים החושפים את ההבניות החברתיות המוטמנות על ידי יוצר הדימוי (קונוטציה). אני בוחר להישען על המתודה של בארת, אך המהלך שלי הוא לינארי פחות. אני משתמש באופנים המשלבים ביחד עם ניתוח הפריט החזותי גם כתיבה שאכנה אותה “פואטית”, כזו המנסה להישאר קרובה לקיומו של פריט חזותי החי ומתקיים באופן לא מילולי. פרדוקס זה דורש ממני לנוע במארג מילים המאפשר פתח אל הלא מודע וגילויים הנובעים ממפגש עם יצירה חזותית.

 

 

חופה
התכנסות אנושית. לחרדי המשפחה היא מצפן התייחסות בראשיתי וכמעט יחידי.
החרדי ממעט להתכנס עם חבריו.
לחוזר בתשובה החברים הם המשפחה החדשה — שותפי האחווה בדרך שבה הושלו
זהויות עָבָר לטובת חיפוש הנשען בתחילתו על מבט המופנה לקבוצת ההתייחסות
החדשה. מקום ההתכנסות — חצר אחורית של בניין שיכון, מקום בעל משמעות
טעונה. האם החוזרים בתשובה הם החצר האחורית של החברה? באיזו חברה מדובר?
החברה הישראלית הכללית? החברה החרדית?
למראית עין נראות הנפשות המאכלסות את הצילום לבושות ודוברות בקודים חרדיים:
נשים, נערות וילדות יושבות סביב שולחן במרכזו של הפריים ובאמצעו בחורים
צעירים עומדים בעומק הפריים, וילד וילדה בחזית מצד שמאל. מבט מעמיק יותר
יחשוף בפנינו חריגות מהקידוד החזותי החרדי ההגמוני.

כיסוי הראש של הנשים עשוי בדי פשמינה הנפוצים בקרב החוזרות בתשובה. גם
אופני קשירת הכיסוי ועטיפת הראש מסמנים: אנו לא חרדיות.
לבוש ארבעת הבחורים בעומק הפריים אינו בעל עדות חד משמעית. שלושה מהם נראים כבחורים בישיבה: פלג גופם העליון עוטה חולצת כפתורים לבנה, שרווליהם
של שני הבחורים מצד שמאל מופשלים בקיפול, בעוד שרווליו של בעל החולצה
הלבנה השלישי אינם מופשלים, כנראה שהגיע עם ז’קט שחור ופשט אותו. הצעיר
הרביעי, הימני שבהם, לבוש חולצת T — זהותו הדתית אינה ברורה, וכיפתו אינה
נראית בצילום.

הכיפה, החופה, עוטפת את הצילום ואת המצולמים בטופוגרפיות שונות. חופת הבניין
על גג הבטון שלה, חופת החצר המוקפת צמחייה, ושולחן הנשים אשר חופתו אינה
נראית אך ארבעת עמודי המתכת הריבועיים מכוננים את המתחם שלו.
לבנה-אפרפרה, רכה, מתוחה ובעלת אשנב ריבועי, מציצה דופן סוכה מהצלע השמאלית של הצילום. אם כן אנו בימי חול המועד סוכות. טיב האירוע מתבהר, ועמו גם סיבת היעדרם של האבות והגברים הבוגרים — הם מכונסים בסוכה. היעדרם החזותי מעניק לצופה מרחב נשי. הנשיות כאימהות, כנערות, נשיות המעידה על קשרי המשפחה באמצעות השיער: גלוי או מכוסה, אסוף או פזור. שיערה הארוך של הנערה היושבת לצידו השמאלי של השולחן הוא פזור, דבר לא אופייני לנערה חרדית האסור על פי כללי מוסדות הלימוד החרדיים לנערות. האם יש כאן שמץ מרידה? שחרור בזמן
החופשה, או נינוחות של הימצאות בקרב קהילת הדומות לה?
הנערים עטופים בהילת עשן הנובע מזבחי המנגל. ליד הבחור הלבוש חולצת ה-T עומד
ילד חבוש כיפה בהירה הנשזרת במארג הסימנים החזותיים ההיברידיים המרובים
בצילום זה. מנעד האפורים של צילום השחור לבן אינו מונע מדקויות הצבעים החשובות
כל-כך במגזר החרדי המונוכרומטי מלהיראות. כמו צמחייה מדברית הנגלית לעין
המטייל מתוך אחידות הצבעים, כך כל שינוי מזערי בקודים התרבותיים נגלה לעין
המאומנת בראיית האחידות וההבדלים.

 

 

 

מילה
רבים תופסים ורואים את החרדים כמקשה אחת. לא רק שהדבר אינו נכון מבחינת
השוני ההשקפתי, אלא שההבדלים ניכרים בדקויות הפרטים החזותיים ובעיקר
בפרטי הלבוש. מיקומם של כובע או מגבעת על הראש, אורך החליפה, מיקום כפתורי
החולצה, פאה נוכרית או כיסוי ראש על סגנונותיהם ואופני הקשירה — כל אלה הם
רק חלק משפה חזותית המסמנת את הלובשים ושייכותם החברתית-קהילתית-מגזרית.
החוזרים בתשובה כמעט ואינם מודעים לדקויות חזותיות אלו, ולכן אנו רואים בקרבם אימוץ אקלקטי והיברידי של פרטי לבוש ואופני נראות. נדמה שהחוזר בתשובה מנסה
בתחילת דרכו להידמות למודלים אותם הוא רואה בחברת ה”ילידים” שהוא שואף
להתקבל אליה מחד, ומאידך לשמר משהו מעברו ומהזהות אשר הביאה אותו לפתחו
של מעשה הגירה זה.

זוהי הגירה תרבותית ממצב חיים אחד, לרוב בעל מאפיינים חילוניים, אל עבר
התמקמות- ביחס. ביחס אל החרדים, ביחס לעבר החילוני וביחס לעבר קדום יותר
של סבא, סבתא או שורשים קדומים יותר במשפחה. לרוב הגירת החילוני דרך החזרה
בתשובה אינה נובעת מטעמים כלכליים או כבריחה מאזורי מלחמה וקונפליקט. זו
הגירה מרצון, לעיתים לאחר מחשבה רבה ולעיתים מתוך דחף עמוק ומהיר.
למושגים הגירה וחזרה בתשובה משמעות הפוכה. החזרה מייצגת שיבה למקום
שהיינו בו כבר, למקום של יישוב, יישוב הדעת, מקום ישיבה ונחלה, ואילו ההגירה
מתקשרת באטימולוגיה שלה לגרות, לישיבה לא קבועה, שאיננה נטמעת לחלוטין.
אני חושב גם על דמותה של הגר המקראית, המגורשת עם בנה ישמעאל.
“גר הצדק” — גוי שהחליט להצטרף לעם ישראל ולהתגייר — שומר עדיין על שיוכו
הלשוני לגרות. לטעמי חלק גדול מהחוזרים בתשובה חשים עצמם כגרי צדק) “במקום
שבעלי תשובה עומדין צדיקים גמורים אינם עומדין”, בבלי ברכות ל”ד ע”ב). בתחילת התהליך זוכים החוזרים בתשובה ליחס מיוחד ואוהד של החברה החרדית,
אך לאחר שקיבלו על עצמם עול תורה ומצוות והם נראים (כמעט) כחרדים לכל דבר,
הם נתקלים במורכבות היחס אליהם ובקונפליקטים פנימיים ההולכים וגדלים. כמעט
שלא ניתן לעשות מעבר שכזה תוך השלכה מוחלטת של אישיות העבר על זיכרונותיה,
על קשריה החברתיים והמשפחתיים, ועל דפוסי חיים ומבנים נפשיים שנבנו במשך
שנים. הדבר מתבטא בין היתר בסממנים החזותיים. אנו רואים בעלי תשובה המשנים
באופן מודע ולא מודע מעט מן הייצוג החזותי שלהם על מנת להיתפס על ידי החברה
ההגמונית כמי שנמצאים במצב של “בטרם”, של “עדיין”. הרווח מהשהייה באזורים
אלו הוא שמירה על הייחודיות והתמודדות מפחד ההיבלעות במה שנראה בתחילה
כגוש אחיד ומונוכרומטי לא רק מבחינה חזותית אלא בעיקר כמונוכרומטיות נפשית
והשקפתית.

 

 

 

משקף
מה נשקף לצלם ומה למתבונן בצילום? האם לכך לאקאן התכוון באומרו “i see myself seeing myself (lacan, 1978, p.81)” נראות עצמית הרואה את עצם
הראייה של עצמה. היותי הצלם, חוזר בתשובה הכותב אודות הצילום שלי ומתוך
ראייתי אותו, יוצרת תנועה המחוללת סביב החזותי ונעה מעבר לפרספקטיבה ולנקודת
המבט של סובייקט מתבונן באובייקט.

האור חורט כפשוטו בתשליל השחור-לבן. על מנת לחלץ את הדימוי הפוזיטיבי על
הלידי הכסף לעבור “הגירה” טרנספורמטיבית וסימבולית. מעשה הצילום בפילם
שחור-לבן הוא כמעשה הגירה.

 

 

 

ריקוד סיום
בארת טבע בספרו האחרון והאישי “מחשבות על הצילום” )1988 )את המושג “פונקטום” העומד מנגד ל-“סטודיום”. הפונקטום הוא נקודה או אזור “דוקר” המניע רגשית את הצופה, ואילו הסטודיום נקשר לפענוח החברתי, הפוליטי והשכלי. אם אוכל להעיד על הפוקנטום בצילום שלי, הרי הוא מופיע לטעמי בפריסת אצבעות כף ידה השמאלית של הילדה הנמצאת בחזית הצילום מצד שמאל.
אזור זה בצילום הוא רגע מזוקק של ההוויה ההיברידית של החוזר בתשובה המהגר.
הילד הנראה כבן 11 או 12 מכופף את גוו ומושיט את ידו הימנית לליטוף כלב לבן
פרווה. זו מחווה שלא נמצא בקרב ילדים חרדים. הללו פוחדים מכלבים בדרך כלל,
כאשר הכלבים נתפסים אצלם כיצור טמא שיש לשמור ממנו מרחק. זהו סימן מרחיק
לכת אולי מכל הסימנים האחרים, החבויים יותר. הילדה האוחזת בשמלתה בידה
הימנית פורסת את אצבעות יד שמאל בתנועה הנראית כמו אלמוג. הדקירה החזותית
מגיחה מהמתח המובע באצבעות המשתוקקות אולי לגעת בפרווה הסמיכה של היצור
החי, הרוטט על אדמת החופה.
דווקא הילד בעל הסממנים החרדיים המובהקים שובר את דקויות הסימנים המעידים
על החוזרים בתשובה, ובתעוזתו הוא נוגע, תרתי משמע, בעולמות הסמויים מן העין.
כף ידה האלמוגית, סימן האיווי.
זרועו של הילד
פרוות כלב לבנה
איך זה שצילום אחד מעז?

 

 

 

 

פרוזה

חלום עכשיו

• (עיגול שחור)

חלמתי שהסיסמא הכי פופולרית בבחירות זה חלום בטוח, והבחירות הן על החלום.
השמאל רוצה לחתום הסכם חלום ולהביא את החלום באמצעות טקסט ומסמכים,
והימין אומר שאין פתרון לחלום ולכן מה שצריך זה עיניים פקוחות ומציאות, וכל
הזמן צועק כמו אשתי להתעורר, ומחבל בתהליך החלום. והשמאל מארגן בלילה
עצרת חלום, ושר בקולי קולות שיר לחלום ככה שאי אפשר להירדם, וגדולי הישנוניים
עולים על מיטה ענקית בכיכר, וקופצים עד השמיים וצועקים שצריך חלום, אבל אף
אחד לא הולך לישון. וכבר נעשית מוסכמה שכולם רוצים חלום אבל החלום לא מגיע.
ומתחילה עייפות גדולה, מותשות ותשישות בכל המערכות, עד שנעשית עייפות
מהחלום עצמו. חלום חלום ואין חלום. וכולם מפקפקים ומנהלים סימפוזיונים
האם החלום בכלל אפשרי, ויש תעשיית חלום שלמה של ועידות חלום ומפגשי חלום
וקבוצות חלום – ואז מגיע הנביא השחור.
וסוף סוף משתרר שקט בקהל. והתקוות גואות מהשחור החדש, שלא נראה כמותו, כי
ככל שהוא יותר שחור זה יותר נאור, והשחור הזה זה הדבר השחור הבא. הוא יותר
שחור מיהודי מלוכלך, גם יותר ממזרחי, יותר אפילו מערבי, מאתיופי, ממסתנן מקלט
אוריגינל מאפריקה עם תעודת מקוריות מהיבואן, יותר שחור אפילו מחתול הומלס
עם מזל רע, יותר מעכברוש ביבים, מג’וק על המדרכה, מצואת כלבים, מחור שחור
באדמה, אפילו מאובמה, שכולם – אם באמת מסתכלים ומודים על האמת – בעצם
קצת חומים, ולכן מזוהמים מהאדם הלבן. כי אף צבע עור לא יכול להתחרות בשחור
המלאכותי של השטריימל והחליפה. ולכן אף אחד לא יכול להיות חושך אמיתי,
שרק הוא זה שיביא את הפתרון לחלום, וייתן מענה למצוקה המוסרית של השמש
המחטאת, ושל האור הבוקע מליבנו – אל תוך המאפליה שלו. והשחור האולטימטיבי
עולה על הבמה בכיכר לאור הלילה ונואם את פתרון החלום:
יש לי חלום! החילונים לא יכולים לעשות שלום עם אף אחד, החרדים הליטאים יכולים
אולי לעשות שלום עם הסונה, אבל רק החסידים יכולים לעשות שלום עם השיעה.

רק אנחנו נעשה שלום עם איראן. רק השטריימל יסתדר עם הטורבן השחור. עוד 40
שנה רוב חרדי במדינה. ואז היא כבר לא תהיה מדינה אלימה. אבל לפני כן יש 20 שנה של סכנה, כי עוד 20 שנה רוב דתי במדינה. היום יש רוב מסורתי במדינה וכבר
תראו איך זה נראה. רוב חילוני במדינה היה לפני 20 שנה. אבל מה שאף אחד לא יודע
זה שעוד 60 שנה יהיה רוב חסידי במדינה. ואז, כשהמדינה תגיע ל 120- , היא כבר
לא תהיה מדינת ישראל – אלא מדינת האר”י. והשיח הלוריאני, שהיום הוא אזוטרי
אפילו בעולם הדתי, יהפוך לשיח הגמוני.
ולכן אנחנו צריכים כבר כיום לכתוב את ספרות התחייה של השפה הזו, להכין את
המנגנונים הרוחניים, את החיבור שלה לטכנולוגיה ולמנגנונים הכוחניים, שהמדינה
החסידית לא תהיה מסורסת כמו המדינה החילונית – להיות נחשים דקדושה. לכן
צריך דימויים נועזים. אחרת אלוהים יהיה פסל טקסטואלי. דברים שקשה להעלות
על דל שפתיים – ולכן נשארים מתחת לכובע. כשלראש המדינה יהיה שטריימל – אז
השלום יגיע. והסיבה שהחילונים שונאים את החרדים היא שבתת מודע הם יודעים
את זה, ולכן הם לא רוצים לחלום. ולכן השמאל הער, המואר, והמודע לעצמו, צריך
להצביע יותר שמאלה מהמשותפת, שהם לא מספיק רדיקליים.
אם תרצו אין זו אגדה! ככל שנצביע לאגודה, ונגביר את הריבוי השחור, נקצר את
הזמן המסוכן שבו המדינה דתית-לאומית, עד שנהיה מדינה חרדית. לכן רק שמאלני
מזויף וקרנף לאומני מצביע לערבים – שמאלני אמיתי מצביע לחרדים. החרדים לא
יילחמו בערבים. והערצת המדינה, מיליטריזם ופשיזם רחוקים מהם כרחוק הקוגל
מהפלאפל והשטריימל מכיפת ברזל. הרי הדבר הכי חשוב הוא סיום הכיבוש, לא? כי
רק אז תתחיל בכלל ההיסטוריה. והתקווה הריאלית האחרונה לסיום הכיבוש היא
להגביר את הריבוי הדמוגרפי של החרדים, כי עם הריבוי של החילונים כבר הפסדתם,
כי יותר קל להפגין וליילל מאשר לגדל ילדים, ויותר קל להחליף חתולים מלהחליף
חיתולים, ובוא נראה אותך מתמודד עם ילד בעל תודעה ליברלית מפותחת שצועק
רוצה גלידה. ואם לא תרצו – אגודה זו ותישאר אגודה.

שירה

על בשרי

ושרט לנפש לא תתנו בבשרכם וכתובת קעקע לא תתנו בכם אני ה’ )ויקרא יט כח(
אם היה שם כתוב על בשרו הרי זה לא ירחץ ולא יסוך ולא יעמוד במקום הטינופת (הרמב”ם, יסודי התורה)

אֵינִי עֵץ לִנְעֹץ בּוֹ מַסְמְרוֹת וְלֹא דַּף לַחֲרֹט בּוֹ הַמַּחַט לְהַזְרִיק אֵלָיו הַדְּיוֹ
לִכְתֹּב לִשְׂרֹט הַנֶּפֶשׁ לֹא אֶתֵּן בִּבְשָׂרִי
אוֹתִיּוֹת
לֹא אֶעֱשֶׂה לִי כָּל תְּמוּנָה.
לֹא יִהְיוּ לִי אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנַי. עַל יָדַי. עַל בִּטְנִי וְגֵוִי וְרַגְלַי. לֹא הֵם
נָפְחוּ בְּאַפִּי סָגְרוּ אֶת בְּשָׂרִי בָּנוּ אוֹתִי מִצֶּלַע. הִרְדִּימוּ וְהֵבִיאוּ אוֹתִי
לָאָדָם. בָּשָׂר.
זָרְקוּ אוֹתִי לִכְלִי מְנֻסָּר.
אֲנִי עֵץ וְדַף. וּבָשָׂר.
וְהַשֵּׁם כָּתוּב עָלַי נָעוּץ חָרוּט מֻזְרָק שׂוֹרֵט לְעִתִּים גַּם הַנֶּפֶשׁ וְלֹא רַק הַדָּם
אֵינוֹ נֶעֱלַם. שִׁמְךָ. מִגּוּף כָּל אָדָם. יוֹצֵר בּוֹרֵא מַפְלִיא לַעֲשׂוֹת בִּי
חוֹתָם
אֲנִי כָּאן. שֵׁם קָדוֹשׁ. גּוּפִי
שֵׁם קָדוֹשׁ. כָּתוּב עַל בְּשָׂרִי הֲרֵי
לֹא אֶעֱמֹד עוֹד הֵיכָן שֶׁאֵינְךָ.
לֹא אֶרְחַץ לֹא אָסוּךְ לֹא
אֲסוֹבְבָהּ אֶת בְּשָׂרִי
נגְֶדְּך.ָ

שירה

שרי נריה

כְּלָבִים מְשׁוֹטְטִים בְּנֵרוֹת שַׁבָּת
באְַּשְׁמרֶֹת שְׁניִהָּ
כְּשֶׁפּוֹקַחַת עֵינַיִם.
מְצַוְּחִים אֶת תּוֹדַעְתִּי
מַעֲלִים מִשְּׁאוֹל הַנֶּפֶשׁ
אֶת הַחַיָּה הַטְּמֵאָה הַמְּנַמְנֶמֶת —
מַחְשָׁבוֹת שֶׁבַּסֵּמִינָר קָרְאוּ אוֹתָן
יֵצֶר הוֹרֶע,
מְיָאֲשׁוֹת אוֹתִי שׁוּב.
סִפְרֵי שִׁירָה הַזְּרוּקִים
עַל שִׁדָּה לְיַד מִטָּתִי
בָּהּ זָרוּק גּוּפִי

בֶּן שְׁלוֹשִׁים אַךְ מֻתָּשׁ כְּמֵאוֹת,
חוֹרְצִים לָשׁוֹן מִמִּסְתְּרֵיהֶם.
נְבִיחוֹת עוֹלוֹת מֵחַלּוֹנִי
דֶּרֶךְ פִּרְצָה בְּגֶדֶר הַפַּח
יוֹצְרוֹת מִסְתּוֹרִין מַשֶּׁהוּ
מְיחֶַלתֶ שֶׁימְַּשִׁיכוּ
מְיחֶַלתֶ שֶׁיפִּּסְָקוּ,
כחְַּייַּ

 

*

 

בַּשְּׂדֵרָה וּבָרְחוֹבוֹת הַחֲשׁוּכִים שֶׁל תֵּל אָבִיב
מִסְתּוֹבְבִים יְפֵי הַנֶּפֶשׁ וְהַפָּנִים
חוֹבְטִים בִּבְנֵי מֵעַי
דְּעִי מֵאַיִן בָּאת
וְאֵין לָךְ לְאָן לֵילֵךְ.
מַעֲטֶפתֶ דַקָּּה וּמֻכתְֶּמֶת
מִמֶּנָּה בָּקַעְתִּי, אָדָם אַחֵר,
מַשְׁמִיעָה קוֹל רִסּוּק תַּחַת צְעָדַי.
ביַּמִָּים הָהֵם
הַשַּׁעַר הַגָּדוֹל בִּרְחוֹב יִצְחָק אֶלְחָנָן
פָּלַט אוֹתִי לְזִרְמֵי אֲוִיר וָרִיק.
הַיָּם הֶעָכוּר הַמְּטַהֵר
הַמִּתְנַפֵּץ אֵינְסוֹף אֶל קִירוֹתַי
מַמָּשׁ כָּאן, בְּמֶרְחַק שׁוּק
וּמֵי שׁוֹפְכִין עַל הָרִצְפָּה וְהַלְּבָבוֹת.
מֵאָז הוֹלֶכֶת לְבֵית עוֹלָמִי
עוֹלָה יוֹרֶדֶת
יוֹשֶׁבֶת עַל מַדְרֵגָה, קָמָה וּמִתְבּוֹנֶנֶת
בּוֹלַעַת עוֹלָם חֲמַקְמַק וּמְכַשֵּׁף
שֶׁיָּכֹלְתִּי לִדְרֹשׁ לוֹ בַּעֲלוּת
אִלּוּלֵי וְלוּ לֹא
זוֹ אֲנִי
שֶׁנבִּחְַרְתִּי

שירה

מסכת

דוד אלפנביין

1.

אֱלוֹהַי
נְשָׁמָה שֶׁנָּתַתָּ בִּי טְהוֹרָה
ואֲַניִ
נִמְלַטְתִּי אִתָּהּ לְפִנּוֹת חֲשׁוּכוֹת
הִתְעַלּמְַתִּי מִזעֲַּקוֹתֶיהָ
לִחְלַחְתִּיהָ בְּדִמְעוֹתַי לִכְלַכְתִּיהָ
גְּנֵבוֹת קְטַנּוֹת שֶׁל אֹשֶׁר
אַתָּה עָתִיד לִטְּלָהּ מִמֶּנִּי
לְהָצִיץ בְּחֹרֶיהָ לְנַגֵּב דִּמְעוֹתֶיהָ לְנַעֵר
אֶת האָָבקָ
לחְַיךְֵּ
וּלְהַחֲזִירָהּ בִּי

 

2.

כשְֵּׁם שֶׁעֲזרְַתַּניִ
להְַחְליִט
לֶאֱזֹר אֶת הָאֹמֶץ
לפִתְּחַֹ אֶת הַסּפֵרֶ
ולְאֹ לסְִגרֹּ
בְּכָל דָּקּה
עַל הַקָּפֶה שֶׁבֵּינְתַיִם
וְאֵינְסוֹף הַנִּסְיוֹנוֹת
מִי כָּמוֹךָ יוֹדֵעַ
כןֵּ תעַּזַ רְֵניִ
לְהַזִּיל שׁוּב אֶת דִּמְעוֹת הַדַּף הָרִאשׁוֹן

והְָאַחֲרוֹן
לִצְלֹחַ סְפָרִים אֲחֵרִים
לִצְללֹ לְעָמְקָם
להְִלּחֵָם גםַּ דַרְּכםָּ
בְּמוֹחִי הַמְּשׁוֹטֵט
בִּכְלוּב הַצִּפּוֹרִים הַמְּעוֹפֵף בּוֹ
וְלַעֲלוֹת מִן הַסֵּפֶר
וּלסְַימְָּם

מסה

“המפגש”, פרק א’ מתוך: ‘שרוליק הולמס בתעלומת הפמוטים’, רומן בכתובים

ס. גרינבוים

כשאני משחזר את האירועים אני נזכר שהרעיון היה של ר’ קלמן.

הייתי אז אברך צעיר, טרי-טרי, עדיין עם השעון המוזהב על היד. חיפשתי חברותא לסדר שלישי, לא במסגרת מחייבת אבל שהלימוד יהיה רציני.

יום אחד אני מהלך ברחובות ירושלים טרוד במחשבותיי, ולפתע אני פוגש את ר’ קלמן. היה לו איזה תפקיד משני בישיבה-קטנה שבה למדתי. “מה שלומך, וולפסון?” צהל לקראתי. “אני מחפש חברותא לסדר שלישי”, סיפרתי. 

פניו של ר’ קלמן נעשו רציניות. “יש לי רעיון נועז”, אמר, “לך לבית הכנסת ‘זהרי לבנה’, בחדר האחורי תמצא אותו. קוראים לו שרוליק, שרוליק הולמס. הוא ביקש ממני למצוא לו חברותא. נראה לי שאתם תסתדרו לא רע”.

הודיתי לר’ קלמן בחום, ואז הוא אמר “תצטרך להתרגל אליו, יכול להיות שזה ייקח זמן, אבל יהיה שווה”. 

“למה, יש איתו איזו בעיה?” התפלאתי.

“לא הייתי מגדיר את זה ‘בעיה’. כבר תראה בעצמך…” חתם ר’ קלמן ונפנה לדרכו.

 

באותו ערב פסעתי לעבר בית הכנסת ‘זהרי לבנה’. בחדר האחורי ראיתי אדם צנום יושב בעיניים עצומות, לא נע ולא זע, מצחו חרוש קמטים והוא נראה מרוכז עד כאב.

“סליחה, אתה הרב הולמס?”

שריר לא נע בפניו.

“סליחה”, ניסיתי יותר בקול, “ר’ קלמן הפנה אותי אליך”.

האיש לא נע ולא זע. אילולא ראיתי את אצבעותיו המתופפות הייתי יכול לחשוב שהוא ישן.

“סליחה, הרב הולמס. אנחנו אמורים להתחיל ללמוד אז…”

 

“שתוק!” הרים את קולו לפתע, וחזר במהירות מפתיעה לתנוחת הריכוז.

מעוצמת ההלם עמדתי המום דקה ארוכה ובהיתי בו, ממולל את מגבעתי בידי.

חיוך גדול התפשט על פניו. “כמובן”, לחש בעונג, “לרמב”ם הייתה את הגירסה שהב”ח שלל, הכול מסתדר…”

עיניו נפקחו, הוא בחן אותי מכף רגל ועד ראש. “שלום וולפסון”, פנה אליי בחדות, “סליחה על חוסר הנימוס מקודם. המאמץ להיות מנומס עלול לבזבז לי תאים במוח שמנוצלים לדברים חשובים יותר”. מהירות הדיבור שלו הייתה בלתי נתפסת, אבל הרהיטות וחיתוך הדברים גרמו שאבין במדויק כל מילה.

“שלום הרב הולמס”, פתחתי.

“זו פעם שלישית שאתה קורא לי כך”, חתך אותי, “אתה עושה בכך שתי טעויות. אחת – אני לא צריך לשמוע דבר יותר מפעם אחת כדי לקלוט אותו באופן סופי ובלתי הפיך. שתיים – החל מרגע זה ועד ביאת משיח צדקנו במהרה בימינו אמן, תקרא לי רק שרוליק. לא הרב, ולא הולמס. אין לי זמן וכוח להתנחמדויות, ברור וולפסון?”

עמדתי מולו בפה פעור. לבסוף הצלחתי לשאול: “רגע, מאיפה אתה יודע שקוראים לי וולפסון?”

בת שחוק קלושה עברה על פניו, הוא עבר לדבר בטון איטי ומודגש: “בדיוק מהיכן שאני יודע שאתה גר ברחוב סורוצקין 43 קומה שנייה, שאתה נוסע לכולל בקו 59 של השעה שמונה ורבע, שאתה לומד יבמות, ושאתה תקוע עכשיו בתוס’ הגדול בדף ע”ג עמוד ב'”.

ההלם ניכר על פניי.

“שנשב ללמוד?”, פתח את הגמרא.

“אבל רגע, מאיפה ידעת את כל הפרטים הללו?”

“השם ‘וולפסון’ רשום על המדבקה במגבעת שלך לצד מספר הטלפון שלך, מספר שעל פי חישוב מתמטי פשוט שייך לדירה ברחוב סורוצקין 43”. אמר הולמס בטון משועמם. “רוב הבגדים שלך חדשים למדי מלבד הכובע שאתה אוחז בידיך, כובע בורסלינו בן שנתיים וחצי על פי הערכתי. אף אחד לא קונה בורסלינו ליום חול. אם כן, רכשת כובע חדש והפכת את הכובע שהיה של שבת לכובע של יום חול – מה שמוכיח את העובדה שהתחתנת לאחרונה. לפני ארבעה חודשים נפטר זקן בשם מנחם ברומר שהיה גר בקומה השנייה של בניין 43 ברחוב סורוצקין, ומרב הסיכויים הם שאתה גר שם כיום במקומו. הפתק שאתה אוחז בידך, שרשמת מצידו האחורי ‘זהרי לבנה שרוליק הולמס’, הוא קבלה של נהג האוטובוס, שמופיעים עליה השעה והקו שאתה נוסע בהם”.

“ו… יבמות, והתוס’ בדף ע”ג עמוד ב’?”

“אה, זה? קלמן אמר לי. אלמנטרי וולפסון”.

 

שירה

עיר מדבר

בן ציון גולדשטיין

יָד קְטַנָּה בְּכַף יָד אַבָּא גְּדוֹלָה,

יַלְדוּת שְׁכוּרָה כְּדִירָה,

ורַבֵּי קוֹמוֹת  נִשְׁעָנִים עַל קַבֵּי מֵאוּם

מְחַשְּׁבוֹתֵינוּ, מֵטֵאוֹרִיטִים קְטַנִּים,

נוֹיְרוֹנִים דַּקִּים יְרוּיִים טָסִים

בֵּין חֶבְלֵי הִמְשִׁיכָה בַּחֹשֶׁךְ

הַסָּתוּם הַמִּתְעַקֵּשׁ

לִזְהֹר.

*

כְּמוֹ קַרְקָעוֹת יָרֵחַ מוּאָרוֹת

נִדְלַק הָרְחוֹב הַבֹּקֶר

וּבַאֲרוּבוֹת עֵינַי הִשְׁתַּקְּעוּ, חֲלַקְלַקִּים,

אִישׁוֹנֵי חַרְדּוֹן מִדְבָּר שֶׁיָּצָא לְהַחְזִיק

אֶת חֹם הַגּוּף מוּל שֶׁמֶשׁ חֲצוּפָה,

טְפָרָיו נְעוּצִים  בְּלוּחַ הָעֲרָבָה הַמֻּטֶּלֶת

כְּכתובת חרס קדומה

מַצֵּבָה חקוקה לְעִדְּנֵי מִיּוֹקֶן שֶׁלֶג וְאָצָה,

לַחֲדֵלוֹת שֶׁל הַחוֹצֶה עַכְשָׁו אֶל בֵּית הַקָּפֶה וּבוֹחֵשׁ

בִּקְצִיפַת הֶחָלָב הַמְּעֻגֶּלֶת ללֵּב.

הָיִינוּ כְּמוֹ נַחַל אַהֲבָה יָבֵשׁ,

מְרַכֵּךְ אֶת אַכְזָבָתוֹ

מֵעַצְמוֹ, בְּלַחְלוּחִיתוֹ, בְּמֵימָיו.

*

בַּכְּנִיסָה לַבַּיִת הַקָּטָן

שַׁיֶּרֶת נְמָלִים עוברת

בֵּין אַבְנֵי הַמִּדְרָךְ

נוֹשֵׂאת גַּרְגִּיר דָּגָן וּמֶלַח

סוֹחֶרֶת ב מ ת ק.

שירה

מכתב לראש ישיבה

בן ציון גולדשטיין

נִעַרְתְּ  לִי בַּחֻלְצָה בְּיָדַיִם גַּסּוֹת

אֵיפֹה הָיִיתָ?!

 

וּבְהִזְדַּמְּנוּת אַחֶרֶת, בְּמֶרְחַק שֻׁלְחָן פָּשׁוּט עֵץ

 

אַתָּה לֹא יָכוֹל לְהַמְשִׁיךְ לִלְמֹד בַּיְּשִׁיבָה שֶׁלָּנוּ

לְךָ אֶל קִבְרֵי רַבּוֹתֵינוּ רָאשֵׁי הַיְּשִׁיבוֹת מֵהַדּוֹר הַקּוֹדֵם

לְהִתְפַּלֵּל 

(אֲנִי יוֹדֵעַ מָה חָסֵר לְךָ בַּחַיִּים, סִיַּעְתָּא דִּשְׁמַיָּא !)

 

מוּל הַפֶּה הַגָּדוֹל, הָיִיתִי 

בִּלְתִּי מְאֻיָּשׁ,  בֶּחָלָל מִסְדְּרוֹן

אוֹמְרִים שֶׁאַתָּה עַצְמָאִי

צָעַקְתָּ צָעַקְתָּ צָעַקְתָּ (כִּכרוּכְיָא) מָה יֵצֵא מִמְּךָ ?!

(מַגִּישׁ חֲבִילַת טִישְׁיוּ)

 

כְּשֶׁיָּצָאתִי מֵחֲדַר הַיִּחוּד, שָׁאַלְתָּ

מָה קָרָה שֶׁהִתְעַכַּבְתָּ שָׁם הַרְבֵּה זְמַן?!

נְשִׁיקוֹת שֶׁל לִיפְּסְטִיק סָמְקוּ  עַל לֶחֱיִי כַּלָּתִי

עַל צַוָּארִי

 

בִּקְרָבַיִם הֲפוּכוֹת   טְבוּלוֹת צְּעָקוֹת

שׁוֹתְתוֹת    אֲנִי עוֹד כּוֹתֵב 

וְכוֹתֵב

בִּדְיוֹ שָׁפוּךְ

שירה

את

אלישבע מזרחי

הֵי אַתְּ
כְּבָר שָׁמְרוּ לָךְ לְמַעְלָה מָקוֹם בַּגֵּיהִנּוֹם
וְלָנוּ
בַּצַּד הַשֵּׁנִי
מִלְגַּת כּוֹלֵל מוֹסִיפָה וּפוֹחֶתֶת
הִיא הִיא הַכֹּתֶל הַמַּפְרִיד בֵּינֵינוּ
וּבֵינֵךְ
תִּתְמַסְּדִי כְּבָר רַבַּאק
עִם סוֹצְיוֹלוֹגְיָה לֹא הוֹלְכִים לַמַּכֹּלֶת
עִם עֹנִי כֵּן. שָׁכַחְתְּ?
אוּלַי אֵין בָּךְ אֱמוּנָה
שֶׁהִתְרַחַקְתְּ קְצָת
15 סֶנְטִימֵטֶר מִתַּחַת לַבֶּרֶךְ
וּשְׁנַיִם מִתַּחַת לַמַּרְפֵּק
כְּשֶׁתִּתְקָרְבִי
כְּבָר לֹא נִהְיֶה כָּאן
אַל תָּדוּנִי
שִׁפּוּטִיּוּת בּוֹנִים בְּיוֹם וּמוֹחֲקִים
בְּגִלְגּוּל אוֹ שְׁנַיִם
אֱמֶת נִמְכֶּרֶת אֶצְלֵנוּ בְּסִיטוֹנָאוּת
לֹא כָּמוֹךְ
קוֹנָה אֱמֶת מְיֻסֶּרֶת בְּכַמּוּיוֹת מִזְעָרִיּוֹת
נוּ, 15 סֶנְטִימֵטֶר מִתַּחַת לַבֶּרֶךְ
וְעוֹד שְׁנַיִם מִתַּחַת לַמַּרְפֵּק
קָטָן עָלַיִךְ
הַחַיִּים הֵם אִיקְס
כָּלְשֶׁהוּ בָּרִבּוּעַ
זוֹכֶרֶת?

שירה

קלסטרופוביה

אָדָם קָטָן מְבַקֵּשׁ

פִּנָּה קְטַנָּה לָגוּר בָּהּ

אִשָּׁה קְטַנָּה לָגוּר אִתָּהּ

לִבְנוֹת אִתָּהּ אֶת בֵּיתוֹ.

 

אָדָם קָטָן רוֹאֶה

בְּפִנָּה קְטַנָּה, בְּאִשָּׁה קְטַנָּה –

כָּל עוֹלָמוֹ.

 

אָדָם קָטָן חוֹלֵם חֲלוֹמוֹת קְטַנִּים

יְשָׁרִים אֲפֹרִים רְגִילִים

כְּמוֹ סִכּוֹת, כְּמוֹ מְחָטִים.

אִשָּׁה אַחַת מְבַקֶּשֶׁת

לֹא לִהְיוֹת קְטַנָּה,

חֲלוֹמוֹת גְּדוֹלִים

וּמַעֲשִׂים גְּדוֹלִים

לַחֲווֹת וּלְהַבִּיעַ אֶל הַחוּץ אֶת הַפְּנִים.

אָדָם קָטָן וְאִשָּׁה אַחַת

חַיִּים בְּבַיִת אֶחָד

הַחֲלוֹמוֹת שֶׁלָּהּ בּוּעוֹת יָפוֹת,

הָרְצוֹנוֹת שֶׁלּוֹ סִכּוֹת

דּוֹקְרוֹת אֶת הַבּוּעוֹת שֶׁלָּהּ

כְּשֶׁהֵן מִתְנַפְּצוֹת הִיא בּוֹכָה

הִיא לֹא רוֹצָה שֶׁהוּא יִרְאֶה אֶת הַדְּמָעוֹת.

בִּשְׁבִילוֹ דְּמָעוֹת הֵן קְטַנּוֹת, פְּשׁוּטוֹת

עַל חָלָב שֶׁנִּשְׁפַּךְ, עַל תַּבְשִׁיל שֶׁלֹּא צָלַח,

בִּשְׁבִילָהּ דְּמָעוֹת הֵן כְּאֵב עָמֹק שֶׁלֹּא נִשְׁכַּח,

אֵיךְ אָדָם קָטָן חַי עִם מִסְגֶּרֶת שֶׁל אִשָּׁה קְטַנָּה,

וְכָל מָה שֶׁהִיא רוֹצָה חוֹוָה וּמַרְגִּישָׁה

שֶׁלֹּא נִכְנָס אֶל הַמִּסְגֶּרֶת שֶׁהוּא בָּנָה,

מִתְפּוֹרֵר עַל הָרִצְפָּה עַל הַקִּירוֹת

הַחוּצָה דֶּרֶךְ הַחַלּוֹנוֹת

הִיא רוֹצָה לָצֵאת וּלְהַגְשִׁים אֶת כָּל הַחֲלוֹמוֹת.

שירה

מרן החזון איש

“מידת האמונה היא נטייה דקה מעדינות הנפש. אם האדם הוא בעל נפש, ושעתו שעת השקט, חפשי מרעבון תאוני, ועינו מרהיבה ממחזה שמיים לרום והארץ לעומק, הוא נרגש ונדהם, כי העולם נדמה לפניו כחידה סתומה, כמוסה ונפלאה, והחידה הזאת מלפפת את לבבו ומוחו… ודעת פתרונה כלתה נפשו” (מתוך הפתיחה ל”אמונה וביטחון” לחזו”א)

מָרָן הַחֲזוֹן אִישׁ,

אֵיךְ כּוֹתְבִים לָכֶם מִכְתָּב

וְאַתֶּם תְּמוּנָה עַל קִיר הַלֵּב

חֲרוּתָה בְּלַהַט נְעוּרִים

בֶּאֱמוּנָה וּבִטָּחוֹן.

וְלָמָּה נִדְפְּסוּ הֵם בִּכְרִיכַת וָרֹד אוֹ תְּכֵלֶת דַּוְקָא

כְּמוֹ הָיוּ תְּמוּנַת יַלְדוּת תְּמִימָה

וַהֲלֹא אַתָּה הָיִיתָ

לִרְצוּעוֹת תְּפִלִּין מְהֻדָּקוֹת

הִטְבִּיעוּ בְּרוּחִי

רוּחַ אִשָּׁה

חוֹתָם שֶׁל

אֵשׁ.

וְאֵיךְ לִפְנוֹת אֲלֵיכֶם בְּגוּף שֵׁנִי:

אַתָּה,

רַבִּי,

כְּאִלּוּ יֵשׁ בָּשָׂר וָדָם

מֵאֲחוֹרֵי תְּמוּנַת הַהוֹד, דַּעַת הַתּוֹרָה, עַמּוּד שֶׁל אֵשׁ לִפְנֵי הַמַּחֲנֶה.

רַבִּי אַבְרָהָם יְשַׁעְיָהוּ

הַאִם מֻתָּר לִפְנוֹת אֲלֵיכֶם בְּשֵׁם פְּרָטִי?

הַאִם הָיִיתָ מַבִּיט גַּם בִּי, רַבִּי,

בִּשְׁמִי הַפְּרָטִי

לֹא בְּשֵׁם הַמִּשְׁפָּחָה

אֶל תּוֹךְ רוּחִי

בִּכְפִיפוּתִי

בְּדִמְעָתִי

יַלְדָּה רָעָה מִבַּיִת טוֹב

בְּנַפְתּוּלֵי לִבִּי בְּתוֹךְ דַּפֵּי סִפְרְךָ

בִּנְטִיָּה דַּקָּה מֵעֲדִינוּת נַפְשִׁי

בְּתוֹךְ עוֹלָם בָּרוּר אֲשֶׁר חָזִיתָ,

אִשָּׁה בִּשְׁאֵלָתָהּ?

אָבִי אָבִי

רֶכֶב יִשְׂרָאֵל וּפָרָשָׁיו.

וְעַל הַמַּדְרֵגוֹת בַּתִּיכוֹן שָׁרוֹת הָיִינוּ עִם גִּיטָרָה

“חֲזוֹן הָאִישׁ אֲשֶׁר שָׁמַר

לְבַל תִּשְׁקַע הָעֲגָלָה…”

בְּקַלּוּת לָשׁוֹן וָדַעַת.

וְאַחַר הָלַכְתִּי בַּדְּרָכִים

בֶּאֱמוּנָה וּבִטָּחוֹן

וְנָטַעְתָּ בִּי אֶת שְׁעַת הַשֶּׁקֶט

חָפְשִׁיָּה מֵרְעָבוֹן תַּאֲוָנִי

וְעֵינִי מַרְהִיבָה מִמַּחֲזֵה הַשָּׁמַיִם לָרוּם

וְהָאָרֶץ מִתַּחַת.

אָבִי

אָבִי

לָמָּה זֶה לִי לְזַעֲזֵעַ אֶת אַמּוֹת הַסִּפִּין

שֶׁל עוֹלָם בָּרוּר אֲשֶׁר חָזִיתָ

וְכָל שֶׁשּׁוֹאֶלֶת נַפְשִׁי הוּא שְׁעַת הַשֶּׁקֶט

לְהִצְטַנֵּף בֵּין דַּפֵּי סִפְרְךָ

קְטַנָּה וּפוֹתָה

לִינֹק חֲלַב הַדַּעַת

מַרְבַּת הַמַּכְאוֹב.

שירה

אני את שלי אמרתי

יוסף לרר

עַל מִטָּה מֻצַּעַת
זוֹרֵק חָמְרֵי גֶּלֶם
מוֹדֵד אֶת הַמֶּרְחָק
בֵּין הַמִּלִּים
לַחֶדֶר הַמְּבֻלְגָּן מִסְּבִיבִי
קוֹשֵׁר אוֹתָן בְּחוּטֵי הַבַּרְזֶל.

דַּוְקָא סִדַּרְתִּי אֶת הַחֶדֶר
אֶתְמוֹל בָּעֶרֶב אֲבָל
מַשֶּׁהוּ נִשְׁאַר בָּאֲוִיר
פָּרוּעַ וְכוֹעֵס.

בְּסָלוֹן בֵּיתִי אֲנִי צוֹעֵק
חֲמָמָה לְגִדּוּל אֲנָשִׁים
רֵיקִים מִמְּהוּמָה וְזַעַם
מְשׁוֹרְרִים
יָזוּעוּ בִּמְקוֹמָם
יִתְעַנְּגוּ עַל רֵיחַ הַמִּלָּה
וְלֹא יָזוּזוּ
עַד שֶׁתָּבוֹא הָאַהֲבָה
שֶׁיָּבוֹא הַמָּוֶת
תָּבוֹא הַיְּשׁוּעָה.

הִנֵּה אֲנִי עוֹמֵד עַל
סַפְסָל בְּמֶרְכַּז בֵּית הַמִּדְרָשׁ
וּבְפָנִים שְׁלֵווֹת קוֹרֵא שִׁירִים
סְטֶנְדֶּרִים עָפִים עָלַי מִכָּל הַכִּוּוּנִים
וְרֹאשִׁי מְנֻפָּץ נִשְׁפָּךְ לְכָל עֵבֶר
וְכֻלָּם אוֹסְפִים אֶת שְׁאֵרִיּוֹת הַצֶּדֶק
מִתּוֹךְ לִבִּי אֶל תּוֹךְ לִבָּם
שֶׁיִּקְּחוּ הַכֹּל, שֶׁיִּקְּחוּ
לְהֵיכָן שֶׁלְּאֵיפֹה שֶׁהֵם רוֹצִים
הִגִּיעַ הַזְּמַן שֶׁיּוֹדוּ לִי
אֲנִי אֶת שֶׁלִּי אָמַרְתִּי.

פרוזה

מבקש

יעקב אייזנטל

פעם הייתי מבקש. כלומר, חשבתי שאני מבקש. מבקש במלעיל, מבקש השם, מבאאקש.

אני מתגעגע לשומרי אמונים. מתגעגע לטיש של שומרי אמונים, לסעודה שלישית ולריח הנורא של הדגים והקוגל והזיעה שמטהרת כמו הריקודים בקרב פזורינו בהקפה שישית. מתגעגע לי-ה ריבון, לי-ה אכסוף, לניגונים, לגעגוע. אהבה גדולה, אהבה מטורפת, ואני הולך בלילות שבת הארוכים של מאה שערים כמו משוגע, צועד ברחובות ירושלמיים ארוכים, מאריך את דרכי בסמטאות קטנות עם ריח חם, מדבר לעצמי בג’יבריש של יידיש וערבית, משוחח עם חסידים בזברות בדמיוני, הם חושבים שאני משלהם.

יש לי פרפורמנס של מבקש. אני מכופף את השכמות, מהדק גארטל רחב במיוחד – כ”ו חוטים כמניין הוי”ה דמוי משי דמוי מבקש דמוי לב דמוי מפריד בין הלב לערווה. אנשים יכולים לחשוב שאני אחד מכולם. איזה תענוג, איזה פחד. אני מתענג על השייכות, אני מפחד להיתפס. מה יהיה כשיידעו שאני לא מכאן, שאני זר, שאני בכלל מרגל. הם מדברים אליי ביידיש ואני מהנהן, מפחד לענות, כי המבטא מסגיר, ואז כולם יצביעו באצבע חסידית לבנה שמעולם לא ראתה שמש ותמיד הייתה מוסתרת מחוץ לקפוטה, ויידעו שאני לא מכאן.

אני מבקש, ואני הולך לבית הכנסת של מעייני ישראל. חב”ד פתחו אותו כדי לגייס את החסידים. בית הכנסת כאילו חסידי, אבל חב”ד מנצחת, כמו תמיד, כמו שרק חב”ד יודעת לנצח. אני נותן להם לשחק בי, נותן להם להרגיש שעוד רגע ואני נהיה חב”דניק לנצח. אני מבקש, ואני הולך לבית הכנסת של מעייני ישראל עם טלית מושלכת על כתפי, געפלאכטענע עטרה מכסף לראשי, מבט חולם בעיניי, ופסיעות קטנות ברגליי. אני מחזיק בבית שחיי חסידות מבוארת על שבת. חסידות מבוארת על שבת זה הכי מבקשי שיש. אמצא לי במעייני ישראל חברותא ואלמד איתו חסידות מבוארת על שבת. ממלא וסובב. קל כל כך להיות מבקש, כלומר – להיות עם פרפורמנס של מבקש. ממלא וסובב, ואתם שלי. אני אסביר על ממלא וסובב, אני אסביר לכם, אני אוכיח לכם כמה אני יודע, ואתם תרצו שאהיה שלכם, שאהיה חב”דניק, שאגיע להתוועדות אחר הצוהריים.

בהתוועדות אחר הצוהריים אשתה הרבה וודקה זולה. הבחור שמחלק את הוודקה לא רוצה לתת הרבה, רק קצת, בשביל לחיים. הוא מפחד שישתכרו סתם. לא שותים סתם. רק משפיעים שותים הרבה, או חסידים ידועים בציבור. מבקשים בתחילת דרכם אינם שותים הרבה, אלא מוזגים בעדינות ואומרים די, גענוג, ומחייכים ומהנהנים בעדינות לבחור שמוזג. הם גם אינם יודעים לשתות. מאיפה יידעו? הם הגיעו עכשיו מהכולל, יודעים רק ללמוד גמרא וטור־שולחן־ערוך. אני לא מגיע מכולל, לא לומד גמרא, רק שלא אחשוף את עצמי. אחר כך הוודקה עולה למוח ואני כועס על המשפיע. כמה טיפשות יכולה להיות באנשים? כמה רדידות? כמה שקר? אתם תפסיקו עם זה! אני מהמם אותו בשאלה, מכניס המון מושגים בקבלה. הוא מתפעל מהמושגים בקבלה, ומתעצבן מהשאלה. זה הורס את כל ההתוועדות. הוא כועס, אבל עושה את עצמו כאילו הוא רק מבטל אותי בחיוך, ואז מתחיל את הבינוני. החסידים שהולכים למעייני לא מכירים שירים אחרים, אז החב”דניקים שרים בשבילם את השירים שהם מכירים. עשרה בסך הכול, אולי חמישה־עשר.

עכשיו יגיע הנושר, הפרובוקטור. אני כבר שרוף, מסומן. לא מביאים לי יותר וודקה. הבחור המוזג מסתודד עם המשפיע ושניהם מסתכלים עליי בדאגה. אבל עכשיו, לפי התסריט, צריך נושר. התוועדות צריכה התפתחות בעלילה, סיבוך, מתח, ואז פתרון – מפתיע! ודאי מפתיע. כולם רוצים להיות קרובים לקדוש־ברוך־הוא, שותים קצת וודקה בעדינות ואומרים גענוג, המתגייסים החסידים הוותיקים שותים יותר ומשתכרים וצועקים “ממלא וסובב” ובוכים, ובאמצע הסערה הרוחנית מגיע הנושר־מחמד, הפרובוקטור, האנטגוניסט, ומפוצץ את הבועה. אבל מעייני זה הוליווד, לא מיכאל הנקה, ויש את עקרון קליעת הרעים. החסידים עם טיעונים הרבה פחות טובים, אבל הם מצליחים, בעזרת המשפיע, לצרף את הנושר־מחמד לשורותיהם. כולם מכירים את הנושר־מחמד. יש לו סמארטפון והוא מספר לכולם על החדשות במוצאי שבת, והוא חבר טוב של כולם. אבל הוא כועס, כועס קצת, במידה שתאפשר לו להיות הנושר־מחמד אבל לא לצאת מהמשחק. הוא קם, כאילו מתנודד, וצועק על החסידים הנסערים “הכול שקר, הכול בלוף, לא ממלא ולא סובב, אני מנסה שנים וכלום לא קורה, לכו תנסו קצת לעבור משהו אמיתי בחיים שלכם”, והחסידים כאילו מנסים להושיב אותו, להרגיע אותו, וחסיד אחד, חדש במעייני, מסתודד עם חסידים אחרים ומנסה למצוא פתרון, הם צוחקים. המשפיע קורא לו, שיבוא לשבת לידו. עכשיו זה המתח. שימו לב, חסידים ומתגייסים חדשים. המוח שלי מתפוצץ, נראה לי שכולם יודעים שראיתי את הטריק, והם הולכים להוציא אותי, ולתלות אותי בעמוד חשמל ולכתוב “זה עונשו של מתחזה למבקש”. הנושר־מחמד יושב ליד המשפיע, והמשפיע מתחיל לדבר אליו ברכות מפליאה ובחוזק עצום, ושואל על הטיול שלו לתאילנד, והנושר־מחמד מספר שהוא היה בהכול, בסמים, בנשים, בתאוות – שלא תדעו – קשות מאוד, בכל הדברים הוא היה, וגם הלך לחפש את עצמו במנזרים של הודו, או תאילנד, הוא לא בטוח איפה. אבל המשפיע לא שם לב שהוא מחליף ארצות. אף אחד לא שם לב חוץ ממני. והמשפיע מתחיל לדבר אליו, אבל בעצם הוא בכלל לא מדבר אליו אלא אל כל החסידים, ומתחיל לומר שזה כלום, והכול שטויות, ושיעזוב את כל הדברים האלה, והקדוש־ברוך־הוא נמצא גם בהודו, וגם במנזרים, וגם באפריקה, וגם במקומות הכי גרועים, אין עוד מלבדו, והוא סובב, וממלא, מריש כל דרגין עד סוף כל דרגין, למטה מעשרה טפחים, והכול כדי לגלות את אור אינסוף שלו, והנושר־מחמד מתחיל לבכות ושואל איך הוא יכול לגלות את אור אינסוף אם הוא רחוק כל כך ובהודו, וכולם מתחילים לשיר צמאה לך נפשי – השיר השמור לרגעי מתח בעלילה – והנושר־מחמד בוכה־בוכה־בוכה ושם את ראשו בחיקו של המשפיע ומתרפק, והמשפיע גוער בבחור המוזג שמנסה להזיז את הנושר־מחמד מחיקו של המשפיע.

אני שתוי כולי, מהגארטל ועד לשכמות המכופפות שמבקשות כבר להיחלץ מכאן. כולם חושבים שאני מבקש, גם האברך החסיד שלידי. אנחנו מדברים על כוונות האר”י לסוכות, והוא מהנהן בתנועות לא מורגשות בראשו. ההתוועדות ממשיכה, והנושר־מחמד כבר מצא את דרכו בחזרה לקדוש־ברוך־הוא, וכולם יודעים שהוא ממלא וסובב מריש כל דרגין ועד סוף כל דרגין, ואני בורח החוצה למניינים המוקדמים של מעריב, ובחוץ כל המחפפים שסיימו את ההתוועדות בטרם עת צוחקים בקול מבדיחה של הנושר־מחמד, ואני בורח רחוק־רחוק, בלי מעריב, בלי ממלא וסובב, בלי כלום, משחרר את השכמות, מטה את ראשי ומטעין את עיניי במבט אטום, מסיר את כ”ו החוטים של הגארטל באבחה ומתיישב באוטו.

ספוטיפיי, ראפ גנגסטרים, הכי גבוה שאפשר, הכי חזק שאפשר, הכי בס שאפשר, אהבה גדולה, אהבה מטורפת, ואני משוגע, נוהג, וכולם חושבים שאני חוטא וחצי גוי ששומע מוזיקה נוראית, ואני מסתכל על כל החסידים ברחוב במבט רחוק־רחוק, מלטף את הזברות שלהם ומסובב גארטל ענק מעל המצח שלי, מהדק כ”ו חוטים כנגד הוי”ה בחוזק. יש לי מיגרנה איומה.

פרוזה

ליל השריפה הגדולה

יעקב אייזנטל

א. רשע

בקרים היו עניין פרוע מדי עבור בלו. כן, כך ניתן לומר, אפילו לומר בוודאות. בקרים הם סיכון שאין להכניס אותו בסך השיקולים העמוס ממילא בזוטות סרות טעם. לילות, ובעיקר לילות שבהם לא היה איש מעז ללכת ברחוב, היו אפוא ברירה ראויה, אם אכן ניתן לומר כך על לילות. לאף אחד לא היה אכפת, למעשה. מעולם לא היה לאף אחד אכפת, ואולי זה מה שאִפשר לכולם לצקצק בלשונם ולהראות פנים רגישות כשהיו הדברים מגיעים לכדי צורך – ולא שהגיעו לכך פעמים רבות. רוב הזמנים היו שוממים סתם, במין שיממון שאין לו כל תרופה, וכך גם לא נאלצו אלה לענות את פניהם בעווית של רגישות שלא היטיבה – כך יש לומר – עם פניהם. ובלו היה מעדיף ללכת רחוק ככל האפשר. רחוק מכולם, רחוק מהרחובות הריקים, רחוק מהבית – שעליו כמעט אי־אפשר לדבר. רחוק מהאוכל הנורא שהגישו בסטרטקוב, המסעדה החשוכה שהיתה נפתחת בכל ערב ונסגרת באותו ערב עצמו. רחוק גם ממנה, וממנו, ומהם. לאן היה הולך – זאת אין לדעת; אפילו בלו לא ידע להיכן הלך. אולי אפילו בדק זאת בעצמו כאשר הלך בלילות, והיה מאשר זאת לאחר שוטטות ארוכה: אין לאן ללכת, וגם לא יהיה. מכל מקום, לפעמים יש לבדוק שוב אם כל האפשרויות כלו.

מטריאלה היתה מאחור תמיד, משתרכת במין חוסר הבנה. יש בה תמימות נהדרת, מלאת יופי. זאת מצילה אותה מלדעת את המתרחש באמת. באותה עת, תמימותה הביאה אותה להיות שוערת הלילות האלה, שאליהם חזר בלו במין פולחן רפטטיבי, אחוז בהלה. היא שליחת האל מבלי דעת, והוא הנידון מבלי דעת, והלילות עושים מלאכתם בידיעה, בייחוד ובדבקות גמורים. וגם ארטום ובלה היו לפעמים מצטרפים אליהם. האם היה בהם רשע? זאת שאלה פילוסופית, ובלילות אין מקום להתקשקשות מעין זו. רשע. וכי למי יש פנאי להיות רשע. כולם עסוקים בעניינם – אם שגגה היא או זדון, ידונו בבית המשפט, והוא נסגר זה מכבר, ובלילות הוא סגור עוד יותר. ובכל זאת היה ריח עולה, ריח של רשע. מין צחנה מתועבת ומפליקה, כמעט כמו צינת הלילה הצוחקת למשבתם של האנוסים לפוגשה. בלו היה חושב על רשע רבות. רֶשע ורָשע, ורשעים ורשעוֹת, ובכלל רשעוּת. האם בלו היה רשע? זאת אין לקבוע. בלו היה בלו, עבד הלילה. מי מכרו לאדוניו, ומה היה לפני כן – בלו עצמו מתקשה לזכור, והשמועות, כדרכן של שמועות, מרושעות מדי מכדי להיות נכונות. על כל פנים, ועל פי השמועות, בלו לא היה רשע – מה שעושה את הדבר לחמור אף יותר, ואולי אפילו מרושע.

 

ב. בלו עבד הלילה

בלו היה גבר נאה ביותר, כך אמרו כל רואיו, אלא שהם היו מעטים כל כך עד שכשהיו פוגשים בו אחרי לילה מאותם לילות, לא היו מבחינים בפניו, רק בעבדותו. פניו היו מלוחות־מתוקות: מצחו גבוה, צדעיו טהורים, אפו מעודן, עצמות לחייו גבוהות ומסותתות, זקנו זקן נביאים ועיניו. לא ראיתם מעולם עיניים כאלה – עמוקות כים, חודרות כשורש, מתגעגעות כמטורף, יפות כלילה שרוע של טבת. הן היו מתארכות ומתעגלות, ומבטן לעולם אינו מרצד.

פעם, כך אמרו השמועות, יכולת להביט בעיניו ולהתנבא. אבל שמועות, כדרכן של שמועות, הן מרושעות. וכעת עיניו היו דחוקות, כאילו התאמץ להסתירן מאחורי מסך אטום. אולי, כך אמרו, היה לו פעם שם אחר. שם מוזר בלו. מוזר.

בלו עבד הלילה. עבדים רבים ללילה, אבל בלו המובחר שבהם. תפקידו לאסוף מעשים טובים ולמוסרם לממונה. עבודה קשה היא, אך לא לחינם נבחר לכך. בלו יודע כל מעשה טוב שנעשה והולך אחריו למרחקים. ריח של מעשים טובים הוא ריח שאי־אפשר לעמוד בפניו, אלא שאף אחד אינו מריח מלבד בלו, והוא הולך אחר מעשים לכל עבר עד שמוצא אותם. לפעמים הולך לילות שלמים למצוא מעשה טוב אחד. אחר כך, כשמוצא את מעשיו, לא נותר בו דבר, והוא נפרד מהכול במשיכת כתף, כאילו מעולם לא היו כאן אלה.

 

ג. נטע

נטע מרים ראשו בתמיהה. כך הוא עושה פעמים רבות במהלך יומו. פדחתו היתה ריקה משיער, אבל יכולת לראות בה את כל השערות שמכל העולם כולו. לב גדול יש לו לנטע, לב מקודש, מוקדש. עיניו כחולות, כחול מרכך. אפו משוך מעט, ושפתיו דקות ונטויות. נטע רוצה לעשות דברים רבים, והוא הולך ממקום למקום ועושה דברים רבים. הרבה מאוד הוא תמה. העולם מלא תמיהה, אבל איש אינו אוסף אותה, והיא נערמת בסמטאות עד שמישהו רוצה לעבור והוא משליך את הכול בתנועה של זלזול. תתמהי, הוא תמיד אומר לה. תתמהי. בסופו של יום מה נותר לנו אם לא פליאה – כך אנחנו יכולים להיות מחוץ לזה. ומה הבעיה בזה? היא שואלת באדישות, אבל הוא כבר הולך למקום אחר לעשות דברים. מה נותר ביום הזה מנטע, מה נותר מנטע, מה נותר. הלב של נטע שמיכה קרועה, הלב של נטע פשפשים. הלב של נטע זיכרונות.

נטע הולך למקווה. אין אנשים בסוף היום, ובמקווה אפשר למצוא זיכרונות יפים במיוחד, וגם בושה נוראה שפוכה בחמה, ואותות כמעט נשכחים של מאבק. מי שיודע יכול לחוש את הטבילות. הנה כאן טבל מישהו בבהלה; אולי נבהל מעצמו, ממה שעשה. אולי נבהל מהקור של המים. אולי ממה שראה כשעצם את עיניו. הכול חוזר כשעוצמים את העיניים, וכמעט אפשר לשכוח שבאו לטבול.

המים עייפים מלהתגונן, אבל לעיתים נפצעים, ואפשר לאסוף צווחה של כאב במסננת כתומה ארורה שמונחת בין הבור של המים החמים לבור של המים הקרים. אם נוברים בתוכם, עולות כל הטבילות של הנערים שקפצו אל המים במהירות ובצינת הבוקר. שש בבוקר. מי טובל בשעות האלו? אנשים שרוצים להסתתר. קשה למצוא את ליבם בין לבבות של אנשים אחרים, אבל אי־אפשר לעמוד בריח של טבילה, ונטע מריח. הוא הולך בתוך המים כמשוגע, ומיטלטל בין הזיכרונות. בחור בלונדיני מבויש שטבל את כל חייו הקצרים ונענע את נשמתו בחוסר אמון, אברך יגע שהשליך את תפילתו לתוך המים, נפשות קצרות וצרות שעשו במקווה כבשלהן. שייסלח להם במהרה. נטע מסומם מאנשים אחרים, נטע לפות בתוך עצמותם של הערים בבקרים, מטביע רגליים דקות בתוך בוצה אפרפרה ונאנק מבלי יכולת לנשום. אפשר למות כאן, אפשר לחיות כאן, אפשר להשתגע. טוב, נטע – הלא הוא משוגע, כך לפחות אומרות השמועות. אבל שמועות, כדרכן של שמועות, הן מרושעות.

 

ד. מטריאלה

אהבה היא מה שלעולם לא יהיה לעבד הלילה, כך בלו יודע בוודאות. וייתכן גם שמעולם לא הייתה לו, אבל הוא אינו עוסק בזה. עליו להישרף הלילה, וגם מחר, ובכל הלילות שיהיו בכל העולמות. ומטריאלה אומרת: ‘אתה רוצה שאראה לך מה זאת אהבה?’ ולפעמים אף מחציפה את פניה הפחוסות לומר: ‘אתה רוצה שאתן לך אהבה?’ ובלו בורח ומותיר את הכול מאחוריו, אך בוף – על אף שיכרונה התמידי – היא תמיד מדביקה את צעדיו.

מטריאלה ממונה על השרפה, מטריאלה ממונה על הכול. אין לדעת ממתי היא לצידו, אפילו היא לא יודעת זאת. עליה רק לשרוף הכול ולא להשאיר סימן, כדי שיוכלו הדברים להמשיך כסדרם. סדר הוא דבר חשוב כדי להמשיך, ויש להמשיך. כך אומרים כולם, ואף השמועות אומרות כך, אף שהן מרושעות כדרכן, אך ייתכן שיש להמשיך באמת. למרבה הצער, לא ידוע אל נכון אם מטריאלה רשעה. רשעה? אולי מעט. מעט מעט. מי יודע. היא בלתי־נסבלת, לפחות על בלו. לפעמים. גם ארטום ובלה אומרים כך.

 

ה. מקווה

בלו היה מסתתר בדרכים רבות ממבטם של בני אדם. לפעמים היה לובש בגדים רחבים ומכניס את כתפיו שלא ייראו. לפעמים היה עוטף את ראשו בברדס כתום ענקי, וכשמישהו היה מסתכל, היה טובע בתוך הצבע הזוהר ושוכח מקיומו של בלו. לפעמים היה בלו מתערטל לגמרי, וכך היו אנשים מזדעזעים מהמראה הנורא וצועקים עד שכל העיר היתה מתעוררת, ואז היו רודפים אחריו ברחובות, ומטריאלה היתה אומרת: ‘למה לך כל זה?’ והוא היה אומר לה ‘למה לי באמת?’ אבל אף אדם לא היה מביט בו, אלא רק בגופו הקפוא. בלו גם היה לובש לפעמים בגדי חסידים, והיה מהנהן לעוברי דרכים לשלום ומפטיר ביידיש ‘א גוטן חודש’, או ‘שולם שולם’, או ‘גוט שאבעס’, או רק מרים את ידו עד גובה פניו ומנופף בה באופן כמעט בלתי־מורגש כשם שעושים חסידים, וכך כולם היו מביטים בו כאילו היה כאן תמיד ואין בכוונתו לעסוק בשום עניין שיש לתת עליו את הדעת. כך או כך, אף אחד מעולם לא עצר להביט בעיניו ולשוטט בהן עד כלות.

אותו הלילה היה ארוך וצונן, ובלו היה לבוש בקפוטה שהברק סר ממנה, וראשו היה תחוב בשטריימל מהודר. מלאכה לא רבה הייתה, אבל הלב של בלו שרוף, כשם שהוא נשרף בכל לילה. נשרף ומתקלף, כדי שתהיה שכבה נוספת לשרוף אותה. אלוהים, כמה שהלילה נורא, כמה שהלילה נורא. ריח של עשב ודלק וחלב חמוץ ולחמניות נאפות במאפיות שלעולם לא ישלחו את סחורתן לאף מקום. בלו הלך אחרי מעשה טוב אחד, שריחו היה שלו ורך באותה מידה. כשם שהיה ריחו טוב, כך היה רחוק ביותר. בלו ידע זאת, שעליו ללכת זמן ארוך ביותר עד שימצא מהיכן מגיע הריח. ומטריאלה שתתה יין זול והשתכרה והשתרכה אחריו ברחובות השוממים ובגדיה צואים. ובלו הולך ממקום למקום, אפו היפה מרחרח את העולם אבל כל העולם עצב. בלו רגיל בריח של עצב, אף שאין בקרבתו ריח כזה. למי יש פנאי למותרות כמו עצב. למי יש פנאי להשליך ברחוב משהו נוסף מלבד תמיהה.

הלילה עליו לחפש אהבה, כך נאמר. הרחובות היו מלאים אנשים, בלי סיבה נראית לעין. אבל הריח עלה עד לצמרות העצים הבודדים שנותרו ברחובות, ואנשים היו מביטים בהן בשנאה מוזרה. בלו אף פעם לא הבין אנשים. מין מוזר שאין לו קיום, שלא נשרף בכל לילה, שנשאר במקומו ואינו נע לעולם. אם היה יכול לצעוק היה רותם את האנשים לכרכרות וצורח אל הכפור. אין לצעוק בזמנים אלה, אולי רק להפטיר ברכות שלום ביידיש. מישהו יכול להבחין בסוף ולחשוף הכול. מה יקרה כשייחשף הכול? העולם יעמוד מלכת? הלילות ייהפכו לימים? התמיהה תחדל להצטבר בסמטאות? מטריאלה אומרת לו תמיד: ‘לא יקרה כלום’. בלו רוצה להאמין שיקרה משהו, ודווקא בשל כך יש פחד איום בליבו מהגילוי. זה יתרחש יום אחד, ואין מי שישלוט בכך, ואולי יתגלה שהכול היה לשווא, ואין בכלל מי שאכפת לו.

בלו הולך ברחובות הארוכים והאנשים רבים, ונראה כי כל העיר בדרכה לצאת מן הבתים אל האופל. הקולות מתרבים, ובלו עוטה לפניו ארשת של ברכות שלום ומתחיל להשליכן מפיו אל החסידים. הם, כך נראה, להוטים מדי מכדי להבחין בו, חביבים מדי מכדי להתעניין בו. מה יש לכם בפנים? אם היה רק מותר לו, היה שואל אותם. בלו עבד הלילה, אסור לו לשאול דבר, עליו רק ללכת אחר הריח. והריח היה הפעם קשה מנשוא, וכל העיר משתגעת. אנשים מתחילים לרוץ בין הבתים ופוגעים זה בזה במנוסתם. הפצועים מייבבים על מפתן החנויות, אבל בלו לא נעצר. עליו ללכת אחר הריח, וזה רחוק מכאן. יש כאן שרֵפה, הוא בטוח בכך. אין ריח שמוכר לו יותר מריחה של אש לוחכת, משתלטת, רוצחת כל דבר העומד בדרכה. בלו אוהב ריח של שרֵפה. זהו ריח מרגיע, מוכר. כמו ריח דובי אהוב של ילד שלעולם אין לכבסו. הוא מסמן את סוף הלילה, את הסדר שאין לשנותו, שיימשך כך לנצח. שרֵפה היא הנצח, והלילה הוא ההווה חסר המשמעות, וסופו של ההווה לכלות בנצח. מרחוק כבר נראות הלהבות, מפלשות את שמי העיר השחורים באור מעוות. הרחובות מלאים אדם עד שאין מקום לזוז, ובלו נאלץ לדחוק בבשרם של אנשים ולפלס את דרכו בין העומדים ועיניהם קרועות. זמן רב לא נגע באדם, זמן רב לא ראה אנשים רבים כל כך. ועתה הם כאן כולם, וכל העיניים רודפות. מי אתה? מי אתה? מי אתה? הוא היה רוצה לצעוק, אבל אין מי שישמע.

הם, לעומת זאת, צועקים. צועקים עד שהשמיים רועדים, ואפילו האש נבהלת. ריח השרֵפה מדגדג את אפו, והוא עוצם את עיניו לאט ונשאב אל האש. מה תרצי ממני עכשיו, מה תרצי ממני עכשיו. כתום מבהיק חורך את פניו, וריחה של האהבה פתאום מתערבב, נשמט. הוא קרוב, עוד כמה צעדים ומלאכתו נשלמה. אנשים החלו להתרעם, ודיבורים של רוגזה עוברים בין הנדחקים. אין לדחוף, אין לדחוף כל כך. זהו מעשה רע. אסור לדחוף. ריח האהבה מטביע ומחבק, ובלו מוזג ממנו לכוס גבוהה, שואף. אפשר לחוש אדמה אדומה, תיחוחה. רק היום הושקתה בגשם. אדמה כזו יש לטעום, להניח על הלשון, לטרוק את הבשלות אל תוך החך, להעלות את העסיס למנחה, לפרוך את המרקם המחוספס אל השיניים הטוחנות. מאכל של עצים. של פיות. בלו פותח בבהלה את עיניו. הוא שכח. הוא שכח לרדוף! מעולם לא קרה לו כך. הוא מביט סביב, וכולם מביטים בו בעיניים קרועות. בלו מנסה להפטיר שלומות ביידיש, אך לשונו מלאה באדמה, והחסידים מסתכלים בו בחשדנות.

חום האש מרחיק את האנשים, אך הם נהדפים שוב ושוב בגושים ענקיים אל מרכז הלהבות. למעלה, על במה גבוהה, עומד איש אחד בתוך מקווה רותח, אפוף להבות, עיניו עצומות, והוא פורש את ידיו לשמיים. בלו מטפס אל הבמה ונוגע.

– נטע?

נטע פותח את עיניו, ומניח את מבטו הרך על בלו.

מה אתה עושה כאן? זה שלי, מוחה בלו. ומטריאלה אומרת: ‘עזוב אותך מזה’.

רוצה לטעום? שואל נטע בשקט, וגושי האנשים למטה צועקים אל השמיים המוארים. בלו מהנהן, ונטע מגיש לשפתיו כפית עם מים, ובלו מסתחרר וסוגר שוב את עיניו.

יש לזה טעם של יום, הוא בסוף פוסק, ומביט אל עיניו הכחולות של נטע. ממש אסור. ממש אסור. הוא לוחש לעצמו. ומטריאלה לופתת את ידיו ואומרת: ‘אסור לך, בוא נלך כבר’.

אני צריך לאסוף מפה, אתה מבין? הוא אומר לנטע, ונטע מביט לתוך עיניו. אני צריך לאסוף מפה, לאסוף מהר וללכת, הוא לוחש ורועד מקור. נטע מביט אליו, ובלו מסיר את השטריימל המהודר והקפוטה שכבר סר ממנה הברק ומשליך אותם אל ההמון הצווח. ומטריאלה אומרת: ‘למה לך כל זה?’, אבל בלו אינו שומע, והוא קופץ לתוך המים לקול תרועות החסידים הנהדפים אל הבמה.

ואחרי שכל הרעש שוכך, נטע מביט בעיניו של בלו, נוטל את ידו והולך.

שירה

היה כאן חתן

יעקב אייזנטל

הָיָה כָּאן חָתָן, לְלֹא סָפֵק

הָיָה

נְקוֹם נִקְמַת סִמָּנֵי חֲתָנֶיךָ

הַשְּׁפוּכִים עַל קִירוֹת הַמִּקְוֶה, עַל הַדַּרְגָּשִׁים

עַל מִשְׁטָחֵי הַפְּלַסְטִיק הַיִּעוּדִיִּים

נֶגֶד הַחֲלָקָה

רַק שֶׁלֹּא יַחְלִיק, הֶחָתָן

אֲרִיזָה מְרַשְׁרֶשֶׁת וּפִסּוֹת קַרְטוֹן

חֻלְצַת בְּרֶכְּסוֹנִי הוּא לוֹבֵשׁ, הֶחָתָן

חָסִיד, אֲבָל עִם כֶּסֶף

טִיקֶט שֶׁל גַּרְבֵּי נַיְלוֹן לְבָנִים מִכְּפָר חַבַּ”ד

לֹא סוֹבֵל מִפִּטְרִיּוֹת, מִתְמַקֵּד בַּבֹּהַק

עֲשֵׂה שֶׁלֹּא יִזְלוּ מִשׁוֹקָיו כָּל יְמֵי הַשֶּׁבַע־בְּרָכוֹת

וְיִבְהֲקוּ לְעֵינֵי הָעֵדָה

בַּרְקוֹד גּוּפִיָּה גֶּבֶר כֻּתְנָה עִם שַׁרְווּלִים M 34.00

דָּבוּק אֶל הַסַּפְסָל

הַבַּרְקוֹד שֶׁל הַגַּטְקֶס בַּקִּיר, לְיַד הַמִּתְלִים

בִּנְיַן עֲדֵי־עַד יִמְלֹךְ

מֶלֶךְ אָסוּר בָּאֲרִיזוֹת מְרַשְׁרְשׁוֹת

34.00 עִם שַׁרְווּלִים M (צִיּוּר שֶׁל גּוּפִיָּה)

חָתָן דּוֹמֶה לְמֶלֶךְ

עִם בִּגְדֵי הַמֶּלֶךְ הַחֲדָשִׁים

וַאֲנִי מְשֻׁגָּע

בכְּתֹנֶת המְשֻׁגָּעִים

שירה

מי מטהר אתכם

יעקב אייזנטל

אַרַיְן אַרוֹיְס! לִטְבֹּל וְלָצֵאת!
מַאיֶר הָרַגְזָן מֵהַמִּקְוֶה רוֹצֶה לְהִכָּנֵס
יְלָדִים! זֶה לֹא בְּרֵכַת שְׂחִיָּה פֹּה!
דִּבְלוּל שְׂעָרוֹת וְקַשְׂקַשִּׂים
שֻׁמָּן וָפֶרֶשׁ
עִצְּבוֹנוֹת וְעֶרְגוֹנוֹת וְזִכְרוֹנוֹת
כָּל אֶחָד מַכְנִיס מִשֶּׁלּוֹ וְלוֹקֵחַ מִשֶּׁל אֲחֵרִים
נִכְנָסִים עֲרֻמִּים
יוֹצְאִים כְּתִינוֹק שֶׁנּוֹלַד
מָה, מִקְוֶה מְטַהֵר אֶת הַטְּמֵאִים?
וּמִי מְטַהֵר אֶת שְׁמִילִי מִיַּלְדּוֹ שֶׁמֵּת בָּעֲרִיסָה
וּמִי מְטַהֵר אֶת הַטֻּמְאוֹת בְּעַצְמָן
וְאֶת הַמִּקְוֶה
אוּלַי צֶ’צֶ’ה, אוֹ מִי יוֹדֵעַ אֵיךְ קוֹרְאִים לוֹ, הָרוֹמָנִי הַזֶּה
שֶׁמְּטַהֵר אֶת רִצְפַּת הַמִּקְוֶה בְּאֵקוֹנוֹמִיקָה
וּמִי מְטַהֵר אֶת הָרוֹמָנִי
וּמִי מְטַהֵר אֶתְכֶם
אוּלַי נָדָב, שֶׁיֵּשׁ לוֹ מִשְׁקְפֵי פְּרָאדָה, וְגִ’ינְס
וְרַק מִתַּחַת לַמַּיִם אֶפְשָׁר לִשְׁמֹעַ אוֹתוֹ שָׁר וּבוֹכֶה
אוּלַי דָּוִד, שֶׁלֹּא יוֹצֵא
עַד שֶׁהוּא לֹא חוֹשֵׁב עַל עַצְמוֹ
וְלֹא שׁוֹאֵל
מִי יְטַהֵר אוֹתוֹ.

שירה

במקווה של צאנז

יעקב אייזנטל

בַּמִּקְוֶה שֶׁל צַאנְז

מְדַבְּרִים הַרְבֵּה גְּבָרִים

בְּגַאטְקֶעס

מְסַלְסְלִים פֵּאוֹת חוּמוֹת

מְגַלְגְּלִים מִלִּים זָרוֹת

בְּיִידִישׁ שֶׁמְּדַבְּרִים רַק

בַּמִּקְוֶה שֶׁל צַאנְז.

סֶערֶט וִיזְ’נִיץ

וְהַכֶּנֶס לְבַחוּרִים

הָעֵסֶק שֶׁל יִידְל

וְהַמַּאזְדָה הַחֲדָשָׁה שֶׁקִּבֵּל

לוּזֶער מֵהַמּוֹיסְדֶּעס.

בְּגַאטְקֶעס הֵם מְדַבְּרִים

כִּי רַק בְּגַאטְקֶעס

מְדַבְּרִים

בַּמִּקְוֶה שֶׁל צַאנְז.

אִישׁ גָּדוֹל עִם וֵסְט שָׁחֹר

מַתִּיר שׁוֹקַיִם שְׁמֵנוֹת

רְכוּסוֹת

אֲרוּזוֹת בְּגַרְבֵּי נַיְלוֹן לְבָנִים

נוּ…

שַׁ…

הוּא רוֹטֵן בְּיִידִישׁ

אֲבָל בַּמִּקְוֶה שֶׁל צַאנְז

רַק בְּגַאטְקֶעס מְדַבְּרִים

עַל כֶּסֶף

וְעַל הָעֵסֶק שֶׁל יִידְל

וְעַל מַאזְדָה,

בְּגַאטְקֶעס

וְלֹא בְּשׁוּם דָּבָר אַחֵר.

שְׁטְרַיְמְלִים גְּבוֹהִים

מַמְתִּינִים בַּמַּדָּף הַגָּבוֹהַּ

לַגְּבָרִים

מֵהַמִּקְוֶה שֶׁל צַאנְז,

הֵם לוֹבְשִׁים מִכְנְסֵי פּוֹלִיאֶסְטֶר

וְאוֹרְזִים שׁוֹקַיִם לְתוֹךְ

גַּרְבַּיִם לְבָנִים אֲרֻכִּים

רַק אָז מַפְסִיקִים לְדַבֵּר

בַּמִּקְוֶה שֶׁל צַאנְז

רַק בְּגַאטְקֶעס מְדַבְּרִים.

שירה

חסידה

גפן מרגלית כנעני

חֲסִידָה בַּמָּקוֹר אָנוֹכִי

סַם מָוֶת נֶעֶשְׂתָה

הַשֻּׁלְחָן הֶעָרוּךְ

שֶׁל רִבּוֹן הָעוֹלָמִים

לְשַׁבָּת הַמַּלְכָּה

עָמוּס רַק סַכִּינִים הָיָה

כְּשֶׁהַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ

וְכָל צְבָאָם תְּקָפוּנִי

רַבִּי נַחְמָן אֶחָד

מִבְּרֶסְלֶב הִצִּילַנִי

חֲסִידָה בַּמָּקוֹר אָנוֹכִי

כָּל הַלַּיְלָה בַּעֲפַר קִיּוּמִי

מִתְבּוֹסֶסֶת וּבְשַׁחֲרִית

מְרִימֵנִי אֶל הַכִּיּוֹר לִנְטִילָה

בָּרוּךְ אַתָּה צַדִּיק יְסוֹד הָעוֹלָם

הַמּוֹצִיא נֶפֶשׁ מִן הָאָרֶץ

מְרוֹמְמָהּ מִן עֲפָרָהּ

חֲסִידָה בַּמָּקוֹר אָנוֹכִי

רֶגֶל אַחַת מוּנֶפֶת הַשָּׁמַיְמָה

הַשְּׁנִיָּה נְטוּעָה הִיא בְּאֵל אֲדָמָה

מִשְׁאָלָה גְּדוֹלָה לְהִתְקַרְקֵעַ

מִשְׁאָלָה גְּדוֹלָה יוֹתֵר לָעוּף

וְהָרָצוֹן לְהִתְמַזֵּג

עָלָה עַל כֻּלָּנָה

חֲסִידָה בַּמָּקוֹר אָנוֹכִי

עַל גְּדוֹת הַנַּחַל הַנּוֹבֵעַ

מְקוֹר הַחָכְמָה

שָׁנִים בָּלַעְתִּי רֹק

עַכְשָׁו שׁוֹתָה וְשׁוֹתָה וְשׁוֹתָה

שירה

דוד אלפנביין

.

אֱלוֹהַי

נְשָׁמָה שֶׁנָּתַתָּ בִּי טְהוֹרָה

וַאֲנִי

נִמְלַטְתִּי אִתָּהּ לְפִנּוֹת חֲשׁוּכוֹת

הִתְעַלַּמְתִּי מִזַּעֲקוֹתֶיהָ

לִחְלַחְתִּיהָ בְּדִמְעוֹתַי לִכְלַכְתִּיהָ 

גְּנֵבוֹת קְטַנּוֹת שֶׁל אֹשֶׁר

אַתָּה עָתִיד לִטְּלָהּ מִמֶּנִּי

לְהָצִיץ בְּחֹרֶיהָ לְנַגֵּב דִּמְעוֹתֶיהָ לְנַעֵר 

אֶת הָאָבָק

לְחַיֵּךְ

וּלְהַחֲזִירָהּ בִּי

 

2.

כְּשֵׁם שֶׁעֲזַרְתַּנִי

לְהַחְלִיט

לֶאֱזֹר אֶת הָאֹמֶץ

לִפְתֹּחַ אֶת הַסֵּפֶר

וְלֹא לִסְגֹּר

בְּכָל דַּקָּה

עַל הַקָּפֶה שֶׁבֵּינְתַיִם

וְאֵינְסוֹף הַנִּסְיוֹנוֹת

מִי כָּמוֹךָ יוֹדֵעַ

כֵּן תַּעַזְרֵנִי

לְהַזִּיל שׁוּב אֶת דִּמְעוֹת הַדַּף הָרִאשׁוֹן

וְהָאַחֲרוֹן

לִצְלֹחַ סְפָרִים אֲחֵרִים

לִצְלֹל לְעָמְקָם

לְהִלָּחֵם גַּם דַּרְכָּם

בְּמוֹחִי הַמְּשׁוֹטֵט

בִּכְלוּב הַצִּפּוֹרִים הַמְּעוֹפֵף בּוֹ

וְלַעֲלוֹת מִן הַסֵּפֶר

וּלְסַיְּמָם

שירה

שאני מקובל מטורף

אבישלום פון שילוח

אמרו עליו על רבי חנינא בן דוסא, שהיה מתפלל על החולים ואומר: זה חי וזה מת. אמרו לו, מנין אתה יודע? אמר להם: אם שגורה תפלתי בפי, יודע אני שהוא מקובל; ואם לאו, יודע אני שהוא מטורף (משנה ברכות ה ה)

אָמְרוּ לִי חֲכָמִים

אִם שְׁגוּרָה תְּפִלָּתְךָ בְּפִיךָ

דַּע שֶׁאַתָּה מְקֻבָּל

וְאִם לָאו

דַּע שֶׁאַתָּה מְטֹרָף

אָמַרְתִּי לָהֶם

אֵינִי כִּשְׁאָר אָדָם

שֶׁ   אֲנִי   מְקֻבָּל   מְטֹרָף

וּבְכָל עֵת הַתְּפִלָּה שְׁגוּרָה בְּפִי

וְאַף כְּשֶׁאֵינָהּ שְׁגוּרָה –

תְּפִלּוֹת חֲדָשׁוֹת

אֲנִי צוֹרֵף

וְכָךְ אֲנִי מִתְפַּלֵּל

עַל הַזִּיקִין וְעַל הַזְּוָעוֹת וְעַל הַבְּרָקִים

וְעַל הָרְעָמִים וְעַל הָרוּחוֹת וְעַל הַסְּעָרוֹת וְעַל

הָרֵי הַגַּעַשׁ וְעַל הַגְּבָעוֹת וְעַל הַמַּעְיָנוֹת וְעַל הַכּוֹכָבִים

וְעַל הַבָּרוֹנִים וְעַל הַקַּבְּצָנִים וְעַל הַחוֹטְאִים וְעַל הַצַּדִּיקִים הַנִּסְתָּרִים

וְעַל הַיָּם הַגָּדוֹל וְעַל הַנָּחָשׁ וְעַל הַמַּלְכָּה וְעַל הַמֶּרְכָּבָה וְעַל הַכֶּתֶר

וְעַל הַנְּשָׁמוֹת וְעַל הַהֵיכָלוֹת וְעַל הָעוֹלָמוֹת כֻּלָּם

שֶׁנָּתַתָּ בִּי, בְּתוֹכִי

פרוזה

ערב טוב לכם

משה שפירר

תחנה בבר אילן עלה זוג צעיר עם תינוק. הגבר בחליפה דהויה, כובע קנייטש סטנדרטי ומשקפי ברגים של אברך מצוי במיר, נראה כאילו סיים עתה את הסיידר בבית ישעיה. אשתו, נוות ביתו, רעייתו או ה”אשת חבר” שלו, בפאת קוקו מרושלת ובגדי בית קלילים הובילה את עגלת הבייבי ג’וגר כשהוא סוחב את השקיות של שערי רווחה.

הם התיישבו בספסלים שלפניי. הוא והשקיות בצד ימין של המעבר מאחורי הדלת האחורית, היא בצד שמאל של המעבר, במושב שמאחורי ‘תחנת העגלות’ מתכופפת מדי פעם לתינוקה ומחווה פרצופים של אימהות.

הכול היה רגיל, רגיל וזוהר. עיני בני הזוג נפגשו במבטים של אדם הרואה נוף מדהים ומוכר. נוף שהתרגלו אליו, אוהבים לראות אותו אך לא מתפעמים. העין שבעה, נינוחה, לא נוצצת ולא עייפה.

אמא הזמינה אותנו לשבת, היא מספרת לו בחיוך. אבל אני מעדיפה בבוקר להישאר בבית. החיוך מתרחב.

עדיף להיות אצל אמא שלך השבת, חייך הוא, ושבוע הבא כשחיים יבוא אליה נעשה שבת בבית.

החיוכים נשארו מחוייכים כשהיא סיפרה משהו על התינוק בעגלה. הוא דווקא שתה היום את הסימילאק בלי שום בעיה. אה, באמת? השתומם לשמע הבשורה המרעישה, כנראה שהצמחי אכן יותר טוב לו, כמו ששפרה אמרה.

הם רכנו זה לקראת זה בטבעיות, ראשיהם תלויים מעל המעבר שבין המושבים בלי לגעת זה בזה כשהמשיכו לדון בענייניהם המרתקים. התור בשערי רווחה שהתקצר פלאים, המשרה החדשה של טובי והנהג החצוף שחתך בפראות את נתיב האוטובוס. גם הוא סיבה לשיתופי מבט וחיוכים מלאי הרמוניה ונינוחות.

הוא אומר משהו, תוך כדי שהוא מעביר לה את הכובע שלו, שימי את זה שם, הוא מבקש. היא שמה את זה שם ומקשיבה לו בעיניים גדולות ופשוטות.

לי לא היה נוח כל כך. הרגשתי שאני פולש להם לזוגיות. המיקום שלי באוטובוס הכניס אותי בעל כורחי תחת כנפי חיוכיהם הזורמים. להם לא אכפת ממני ומאף אחד אחר. הרי אין כאן שום סוד ושום רומנטיקה אינטימית. סתם שיחת יום יום. לא הבנתי איך זה קרה אבל פתאום שאלות הסימילאק, התורים, ארוחות השבת והנהגים החותכים נראו בעיניי עניינים חשובים שיש להתעניין בם בכובד ראש. למרבה צערי לא מצאתי מה לחדש בעניינים אלה.

האוטובוס הגיע לשרי ישראל ואני קם לרדת. כדי להגיע לדלת אני חייב לעבור ביניהם ומרגיש מבוכה קלה כאילו אני דוחק רגלי השכינה. עם המבוכה מתגנב ללב גם כעס קל. סליחה! זה המעבר שלי בדיוק כמו שלכם. באיזו זכות אתם ממלאים אותו בסימילאק וחיוכים המונעים את המעבר.

מבט נוסף אליהם ומיהרתי לסלוח. עברתי ביניהם. ערב טוב לכם, איחלתי בחיוך (איך לא). בבת אחת הרימו את ראשיהם מרכינתם והסתכלו בי בתמיהה. הספקתי לראות את משקפי הברגים שלו גולשים על אפו. הם בטח חושבים אותי לאדם משונה. אנחנו הרי לא מכירים אותו, יתלחשו עליי אחרי שדלת האוטובוס תיסגר אחריי. אבל אני, אני מכירם.

שירה

לאהל’ה חושבת שהיא מאוהבת

עדן אביטבול

לֵאָהלֶ’ה נִבְחֲנָה עַל פֶּה עַל מְסִלַּת יְשָׁרִים

מִלָּה בְּמִלָּה מִכְּרִיכָה לִכְרִיכָה

הָרַמְחָ”ל בָּא אֶצְלָהּ בַּחֲלוֹם לְבָרֵךְ

חָתָן תַּלְמִיד חָכָם בְּקָרוֹב

וְהִסְתַּלֵּק.

יוֹאֵל מֵהַמִּשְׂרָד שׁוֹאֵל

אִם הִיא קוֹרֵאת שִׁירָה אוֹ מַחֲזוֹת

וְלֵאָהלֶ’ה עוֹנָה שֶׁכֵּן לַמְרוֹת

שֶׁמָּה לָהּ וּלְמַחֲזוֹת

וּמָה לָהּ וְלִמְשׁוֹרְרִים

וּמָה לָהּ וּלְיוֹאֵל

שֶׁמֵּעִיק בִּשְׁאֵלוֹת מְנֻמָּסוֹת

שֶׁהִיא לֹא מַכִּירָה מֵהַבַּיִת.

לֵאָהלֶ’ה שׁוֹמֶרֶת סוֹד כָּחֹל

בַּמְּגֵרָה שֶׁלְּיַד הַמִּטָּה

סִפְרוֹן שִׁירֵי רָחֵל שֶׁקִּבְּלָה מֵהַיֶּלֶד

שֶׁשָּׁבַר לָהּ אֶת הַלֵּב

וּבַסּוֹף גַּם שָׁבַר לָהּ שִׁדּוּךְ.

וְלֵאָהלֶ’ה עוֹד חוֹזֶרֶת מִפְּגִישׁוֹת

כּוֹשֶׁלֶת, קוֹרֵאת

מִתּוֹכוֹ רַק אֶת הַהַקְדָּשָׁה הַמְּרוּחָה

תִּזְכֹּרֶת לַבִּלְתִּי מְמֻמָּשׁ:

לֵאָהלֶ’ה יָפָתִי.

פְּגִישָׁה, חֲצִי פְּגִישָׁה, מַבָּט אֶחָד מָהִיר,

הַלְוַאי נֹאהַב תָּמִיד

כְּמוֹ עַכְשָׁו.

קִטְעֵי נִיבִים סְתוּמִים – זֶה דַּי.

דַּי.

לֵאָהלֶ’ה לֹא מַמְשִׁיכָה לְשִׁירֵי רָחֵל

מָה לָהּ וּלְשִׁירָה.

הַכְּרִיכָה הָרַכָּה נוֹשֵׂאת אֶת הָרֵיחַ שֶׁל הַיֶּלֶד

הָרַמְחָ”ל כְּבָר לֹא בָּא בַּחֲלוֹמוֹת.

אֶתְמוֹל חָלְמָה עַל יוֹאֵל וְלֹא סִפְּרָה לְאַף אַחַת.

בָּאוֹטוֹבּוּס הִיא הוֹזָה

אֶת הַיֶּלֶד לָבוּשׁ צִיצִית עַל חֻלְצַת פִּשְׁתָּן לְבָנָה

מַרְכִּיב מִשְׁקְפֵי שֶׁמֶשׁ

יוֹשֵׁב מֵאֲחוֹרֵי מוֹנִיטוֹר

וְנוֹתֵן לַדְּרָמָה שֶׁלָּהּ לְהִתְרַחֵשׁ

מִתּוֹךְ רַעַשׁ הַנְּסִיעָה הַלָּבָן

הוּא צוֹעֵק: קָאט!

לֵאָהלֶ’ה לֹא יְכוֹלָה לַחְתֹּךְ

וְאֵין לָהּ מִי שֶׁיִּצְעַק קָאט לְכָל הַבְּדִידוּת הַזּוֹ

שֶׁלְּעִתִּים מִצְטַלֶּמֶת יָפֶה מִכָּל הַפְרֵיְמִים

אַךְ מְחוֹלֶלֶת גַּם פּוֹגְרוֹמִים לְלֹא הַתְרָאָה.

לֵאָהלֶ’ה יוֹרֶדֶת אֶת קִינְג דֶיְוִיד

הַשֶּׁמֶשׁ לֹא עוֹמֶדֶת רַק שׁוֹלַחַת

קֶרֶן אַחֲרוֹנָה חוֹשֶׂפֶת רַק אוֹתָהּ

וּמִשְּׂמֹאל עוֹלֶה הַיָּרֵחַ שֶׁל עֵמֶק הַיְּרָאוֹת הַנְּפוּלוֹת.

לֵאָהלֶ’ה נִזְכֶּרֶת בְּיֶלֶד מַסְמִיק

בַּתְּאוּרָה הָעֲמוּמָה שֶׁל הַלּוֹבִּי הַמְּפֹאָר.

אֵיךְ בִּקֵּשׁ אֵשׁ

מֵהַשּׁוֹעֵר בַּכְּנִיסָה

וְלַשּׁוֹעֵר לֹא הָיְתָה אֵשׁ לָתֵת

וְגַם לָהּ מֵעוֹלָם לֹא הָיְתָה.

שֵׁשׁ שָׁנִים אַחֲרֵי

הִיא מִתְחַתֶּנֶת עִם אַבְרֵךְ מֶשִׁי.

שירה

אין מה

עדן אביטבול

נְדוּדֵי שֵׁנָה שֶׁלִּי
מְהַבְהֲבִים
כִּפְנֵי הַיֶּלֶד הַכְּתֻמּוֹת
אַךְ לִפְנֵי שָׁעָה
מֵאוֹרוֹ הַטּוֹב שֶׁל
בַּר יוֹחַאי

הֶתְקֵף חֲרָדָה שֶׁלִּי
יֶלֶד חַלַאקֶה טָהוֹר
אַל תַּעֲלֶה מוּלִי
בְּאַקְרַאי, בְּעֵינַיִם
וּפֵאוֹת פֶּרֶא
אַל

שְׁעַת הַדְּחָק
וַאֲנִי מַאֲמִין
כְּדַאי הוּא
וְנַעֲשֶׂה אָדָם
שֶׁמֶן שָׂשׂוֹן
וְהִלּוּלָא
חִזְרוּ לִמְעָרַתְכֶם!

וְלֹא יִשָּׁפֵךְ דָּם
וְלֹא תֵּרֵד אֵשׁ
וְלֹא יִפָּעֵר בּוֹר
וְלֹא תִּנָּתֵן אוֹת
וְלֹא אוֹיֵב
וְאֵין אֲוִיר

אוֹי, הַפָּנִים
וְהַשֵּׁמוֹת וְהַתָּוִים
הַמִּשְׁקָפַיִם
הַמַּרְפְּקִים
הָעֲדִינוּת
הַכֹּל שָׁבוּר

תְּהִלִּים דּוֹחֲקִים בִּי
סְמַיְלִי בּוֹכֶה
מַלְאַךְ הַמָּוֶת
טִפֵּס בָּהָר
וְנִשְׁאַר וְנִשְׁאַר
עַד שֶׁסָּפַר מ״ה

וּבַמַּרְגְּלוֹת וּבַשִּׁפּוּלִים
אֵין מֵשִׁיב וְאֵין אַשְׁמָה
וְאֵין דִּין וְאֵין מְנַחֵם
וְאֵין פֶּה וְאֵין מֵצַח
וְאֵין אֲוִיר
וְאֵין מָה

שירה

קינה באין מינוח אחר

בן ציון גולדשטיין

“מלך עוזר מושיע ומגן, מלך שומר על כל עם ישראל,

האל הגדול הגיבור והנורא, המלך שעונה לכולם בעת צרה” (חיים ישראל)

א.

עוּלוּ וְאִתְכַּנְּשׁוּ לְבֵי הִלּוּלָא

עוּלוּ  עוּלוּ  רְדוּ   מוּתוּ

בּוֹאוּ בּוֹאוּ

עִיר וְקַדִּישׁ מִן שְׁמַיָּא נָחִית

רִקְדוּ וַאֲמַרְתֶּם

כֹּה לֶחָי

קֻפַּת חוֹלִים מַכַּבִּי

מְאַחֶלֶת בְּרוּכִים הַבָּאִים לַחוֹגְגִים

חֶבְרַת הַבִּטּוּחַ מִשְׁתַּתֶּפֶת בְּשִׂמְחַתְכֶם

בְּצַעַרְכֶם

ב.

בַּמְּקוֹמוֹת הַקְּדוֹשִׁים,

דַּפִּים יָד שְׁנִיָּה כְּבוּשִׁים

כְּרָכִים כְּרָכִים

אַף סִדּוּר לֹא שׁוֹפֵךְ דָּמוֹ

תְּהִלָּה לֹא עוֹלָה בָּאֵשׁ

קִירוֹת לֹא מִתְיַפְּחִים

תְּפִלּוֹת כְּמוֹ מַיִם  כְּמוֹ קַשׁ

אֲנִי מַאֲמִין, אֲנִי מַאֲמִין

טְרִיבּוּנָה נוֹשֵׂאת מִשְׁקָל

וְתַעֲלֶה הַמַּשּׂוּאָה בּוֹעֶרֶת

הַמְּדוּרָה

מַטָּף אָדֹם אוֹמֵר הֲרֵינִי מוּכָן וּמְזֻמָּן

מַעֲקֵה בַּרְזֶל מוֹסֵר עַצְמוֹ לְתִיפוּפֵי יָדַיִם

רָץ אַדְמוֹ”ר, רָץ, מִצַּד אֶל צַד

וְיָצָא גַּעֲגוּעַ וּפָרַץ נֶגֶד הָהָר

טִפְטֵף צְלִילִים קְלָרִינֵט

וּמָחָא בְּקֶצֶב דֶּבְּקָה כַּף אֶל-כַּף,

אֶל-כַּף

צֶמֶר גֶּפֶן סָפוּג שֶׁמֶן אֻכָּל   אֻכָּל

עַכְשָׁו יֵשׁ עָשָׁן גָּדוֹל וְאֵין אֵשׁ

וְאֵין פִּתְגָּם

וְדִמְעוֹתַי

יָפוֹת מִדַּי

ג.

יֶלֶד בְּגִיל זֶה וְזֶה  מֵת

נַעַר בְּגִיל זֶה וְזֶה  מֵת

אַבָּא לְכָךְ וְכָךְ יְלָדִים מֵת

אִמָּא חַיָּה מֵתָה

[מִתְחַזֶּקֶת בִּצְנִיעוּת]

אַ קִינְדְס טְרֶער גִיט דֶעם הִימְל

יֶלֶד מַלְאָךְ מְבַקֵּשׁ

שׁוֹקוֹ חַם –

וְטֶרֶם נָטַל יָדַיִם

עַל פִּי ‘כְּלָלֶיהָ וְדִקְדּוּקֶיהָ

וְכָל כַּוָּנוֹתֶיהָ’

(*דמעתו של ילד נותנת את השמיים)

ד.

כָּל הַלַּיְלָה יִבֵּב אַבָּא

רַק אַל תִּקַּח לִי אֶת הָאֱמוּנָה

שׁוֹכֵב בְּתוֹךְ פְּרוֹזְדּוֹר קַר,

מְגִלָּה חֲלוּלָה,

לֹא זָז מִכָּאן

עַד שֶׁיָּבוֹא הָאֵל וְיַצְחִיק אוֹתוֹ

כְּמוֹ לֵצָן רְפוּאִי.

ה.

כַּבַּאי קָרָא בְּמֵגָפוֹן:

רְדוּ מֵהָרִים, מֵעֵצִים חַיִּים

צְאוּ בָּנַי חֲבִיבַי מִמְּעָרוֹת קְדוֹשׁוֹת

הַגְּבִיר הַגָּדוֹל תּוֹרֵם לְכָל אֶחָד וְאֶחָד

חַ”י רוֹטֶעל מַיִם מַיִם

הַצִּבּוּר הָרָחָב מֵת לִשְׁתּוֹת

תּוֹהֶה בּוֹהֶה נוֹהֶה מֶה מֶה

מַנְשִׁים עַצְמוֹ

מְבַקֵּשׁ נְתִיב אֲוִיר

אֶחָד בָּא אֵלָיו בַּחֲלוֹם הָאוֹר שֶׁבִּקְצֵה מִנְהָרָה

וּבַת קוֹל לֹא קָרְאָה וְלֹא אָמְרָה

וְלֹא לָחֲשָׁה

הַלְהַחְרִיב עוֹלָמִי יָצָאתָ

זָקָ”א אָסְפוּ לְשַׂקִּיּוֹת גְּדוֹלוֹת

פּוֹלִיטִיקָאִים טִאְטְאוּ

יַחַד עִם סָנֵגוֹר

שֶׁיִּהְיֶה נָקִי וְטָהוֹר

וֶאֱלוֹהִי

וְאַבְרָהָם עוֹלֶה לַקֶּשֶׁר וְצוֹעֵק

יֵשׁ לִי עֲשָׂרָה אִיקְסִים צַדִּיק עִם צַדִּיק

חָלִילָה לָּךְ, הֲשׁוֹפֵט כָּל הָאָרֶץ

לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט.

ו.

שִׂיחָה שֶׁלֹּא נֶעֶנְתָה

שִׂיחָה שֶׁלֹּא נֶעֶנְתָה

שִׂיחָה שֶׁלֹּא נֶעֶנְתָה

שִׂיחָה שֶׁלֹּא נֶעֶנְתָה

שִׂיחָה שֶׁלֹּא נֶעֶנְתָה

שִׂיחָה שֶׁלֹּא נֶעֶנְתָה

שִׂיחָה שֶׁלֹּא נֶעֶנְתָה

שִׂיחָה שֶׁלֹּא נֶעֶנְתָה

שִׂיחָה שֶׁלֹּא נֶעֶנְתָה

שִׂיחָה שֶׁלֹּא נֶעֶנְתָה

שִׂיחָה שֶׁלֹּא נֶעֶנְתָה

שִׂיחָה שֶׁלֹּא נֶעֶנְתָה

שִׂיחָה שֶׁלֹּא נֶעֶנְתָה

הָלוֹ, הָלוֹ,

שִׂיחָה שֶׁלֹּא נֶעֶנְתָה.

ז.

הַשָּׁמַיִם יַכְחִיל גַּם מָחָר

כְּמוֹ לְסַבָּא רַבָּא

כְּמוֹ לְנֶכֶד

כְּמוֹ לְיַלְדָּתִי הַיְּשֵׁנָה

מִמֶּנָּה הִסְתַּרְתִּי אֶת מָסַךְ הַמַּחְשֵׁב

בַּסֶּרֶט הַזֶּה

לֹא יִתְבַּהֲרוּ עוֹד פְּרָטִים

כְּפִי שֶׁמֵּעוֹלָם לֹא הִתְבַּהֲרוּ

גַּם לֹא בְּפִיו שֶׁל הַדּוֹבֵר הָרָהוּט

וּבְשַׂעֲרוֹתָיו הַמְּסֹרָקוֹת

ח.

בְּאֵין מִנּוּחַ אַחֵר, אֶקְרָא לוֹ

שִׁיר, קִינָה

לֹא אֲבַזְבֵּז מִלִּים יָפוֹת

בַּעֲבוּר הַדָּבָר

מִלִּים פְּשׁוּטוֹת

וּבִמְפֹרָשׁ בְּרֹאשׁ הַדַּף,

יֵשׁ לִקְרֹא אֶת הַדְּבָרִים כִּכְתַב פְּלַסְתֵּר

מִי עָשָׂה מִמִּי פְּלַסְתֵּר

וְאֵין פְּלַסְטֶר

עַד כָּאן לְהַיּוֹם, לְמָחָר, לְעוֹד שָׁנָה.

סוֹף פָּסוּק. נְקֻדָּה.

ט.

אֲנִי רוֹצֶה לְסַיֵּם בְּמַשֶּׁהוּ טוֹב

נִזְכָּר בִּגְלוֹבּוּס מֻזְהָב עוֹבֵר מִיַּד הָרַב חַיּוּת

אֶל יַד הַדְּרוּזִי עַלְוַאן

וְעָלָיו:

כָּל הַמַּצִּיל נֶפֶשׁ מִיִּשְׂרָאֵל כְּאִלּוּ הִצִּיל

עוֹלָם מָלֵא.

עוֹלָם מָלֵא,

עוֹלָם בּוֹכֶה

וּמְחַבֵּק חָזָק

וּמַעֲבִיר עַל לְחָיַיִם מַטְלִית דְּמָעוֹת

וֶאֱלוֹהִים עֲדַיִן שׁוֹתֵק,

וְזֶה לֹא יָפֶה.

פרוזה

לוגיקה

גרשון מושקוביץ

 

כל התחיל כשאביו של החבר שלי, אריה, ניגש אלי בוקר אחד לאחר התפילה. הוא היה גם מגיד השיעור שלי בישיבה קטנה ולא רוויתי ממנו נחת. לא מזמן הוא נזכר בי והחליט שיש לו שידוך בשבילי. הודעתי לו בחיוך חצוף, שאני צופה שבסופו של העניין הוא יתרגז ויכריז שאין לו שידוך בשבילי. אמר שזה לא נכון, ומה אכפת לי להקשיב לו, למה סתם לא לשתף פעולה?! נכנעתי, אני בסופו של דבר אדם נחמד מאוד.

הוא פגש אותי שוב בשטיבלך של ‘סאטמער’ במאה שערים. דיברנו. הסברתי לו שכיום יש לי הרגלים בנושאים מסוימים וקשה לי להתעסק עם אנשים בגלל זאת.

הוא שאל אותי, כגון מה? לאחרונה עסקתי בלוגיקה, עניתי לו: לדוגמה, לוגיקה. הוא שאל אותי, מה הכוונה?

הבאתי לו דוגמה, והוכחתי לו שהוא לא מבין לוגיקה (וזה עניין פשוט סך הכל של תרגול והבנת טיעונים).

הוא שאל אותי האם אני מאמין בה’. עניתי לו כי גם זה כשל לוגי, הוא מסיט את הדיון…

שאלני, האם לרב שך הייתה תמיד לוגיקה?

עניתי, בטח שלא.

קרא לי: כויפער! והלך.

בשבת קודש לאחר הסיפור הזה פגשתי את בנו. פגשתי את הבן בבית כנסת שלי. הוא אמר לי: יש לי חדשות בשבילך. הוא כנראה רצה לדבר על ‘האינצידנט’ עם אביו שנכנס בי אישית ומתוך מטרה “לעזור” לי.

תוך כדי שאנו מדברים, אחיו הקטן מתערב. הוא שאל אותי: מה אני חושב על אבא שלו? עניתי: שאני לא מספיק מכיר אותו. אולם מן הקצת שהצלחתי, אני יודע שיש לו כשלים לוגיים, ופעם האח שלכם לכלך את חדר השיעורים בישיבה, ואביכם ציווה עלי לנקות החדר. סירבתי. הוא אמר לי שאם לא אנקה או לא אגיד מי לכלך, אני משחק עם העתיד שלי בישיבה. ובאמת לאחר כמה שבועות סולקתי מהישיבה בלי שאמרו לי מדוע. ואני עדיין לא מתחרט על ששמרתי על חירותי וכבודי ועל שלא הלשנתי.

כאן הם נכנסו בי ואמרו: אם אתה לא מכיר אותו מספיק, איך אתה יכול להגיד שיש לו כשלים לוגיים?! ומעשה אבות סימן לבנים.

אחרי זה שאלו אותי כשל לוגי מהו. והם המשיכו וטענו שזה לא משנה שזה כשל לוגי היות שהם מדברים בהיגיון. אמרתי שאם אין להם תרבות שיחה אין לי עניין להסביר. או אז הם אמרו לי שמי שלא מוכן להסביר, זה אומר שהוא לא מבין.

אמרתי גוט שאבעס יפה והלכתי. 

שירה

הכובע

אָסוּר אֲנִי בְּכֶלֶא עָשׂוּי מִבַּד עָבֶה וְשָׁחֹר
וְסוֹהֵר קָשׁוּחַ – מִקְּטִיפָה שְׁחֹרָה אַף הִיא – עוֹמֵד עַל רֹאשִׁי לִשְׁמֹר
כִּי הֲלָכוֹת רַבּוֹת נֶאֶמְרוּ בְּמִצְוַת ‘לָצֵאת יְדֵי כּוֹבַע’
מְדַקְדְּקִין בְּשַׂעֲרָה בְּצוּרָתוֹ, בָּרֹחַב, בַּגֹּבַהּ וּבַצֶּבַע,
וְעַל שִׁנּוּי זָעִיר בְּרָחְבָּהּ שֶׁל תִּיתּוֹרָה – אֶתָּבַע…

 

כִּלְאִי נָטַל מִמֶּנִּי חֵרוּתִי, אַף טֻשְׁטְשָׁה בּוֹ אִישִׁיּוּתִי…

בְּעֵת סוּפָה וָסַעַר, בְּעוֹנַת חֹם מֵעִיק
לֹא יָזוּעַ הַכּוֹבַע וּמְעִיל לֹא יַרְחִיק
נֶחְסַךְ מִמֶּנִּי כְּאֵב הַהִתְלַבְּטוּת בֵּין טוֹב לְרַע
אַךְ הֻגְבַּלְתִּי בְּכוֹחַ הַבְּחִירָה
                        נִטְּלָה חֵרוּתִי….

בִּלְעֲדֵי חוֹמוֹתָיו אֲנִי אִישׁ פְּרָטִי אַחְרַאי לְגוֹרָלוֹ
אִתָּן אֲנִי חֵלֶק מִמִּגְזָר ‘גֶּבֶר חֲרֵדִי’ וְתוּ לֹא
רְגָשׁוֹת, מַחְשָׁבוֹת, אֲהָבוֹת, שְׂנָאוֹת, תְּהִיּוֹת וּטְעִיּוֹת
יְרֻבְּעוּ עַד לְהַכְרִית –
לְהַתְאָמָתָם לַמִּסְגֶּרֶת הַמִּגְזָרִית
                       טֻשְׁטְשָׁה אִישִׁיּוּתִי…

יַכְרִיעַ סוֹהֵר פְּסוּקוֹ בְּנֶחְרָצוּת יָשִׁית
מָה רָאוּי, מָה רָצוּי, וּמָה ‘סְ’פַּאסְט נִישְׁט’
וְאִתִּי יַחַד אֲסוּרִים בְּמַחְבּוֹשׁ – הָמוֹן רַב דּוֹמִים לִנְטוּלֵי רֹאשׁ
יַבִּיטוּ בְּרַעַד וּבְפַחַד מַצְמִית – הַסּוֹהֵר – מָה הוּא יַחְלִיט?
יַעַן בְּיָדוֹ לִקְבֹּעַ מֻתָּרוֹת וַאֲסוּרוֹת – לְלֹא בָּאֵר הֶסְבֵּר, בְּהֶעְדֵּר גִּלּוּי מְקוֹרוֹת
כָּאן יֶאֱסֹר חֻלְצַת תְּכֵלֶת בִּ ‘פְרוּמְקַיְט’ – שָׁם יְחַיֵּיב דַּוְקָא פֵּאָה וְלֹא מִטְפַּחַת
וְכָל אָסִיר וְאָסִיר שְׁנֵי כְּתָרִים יִלְבַּשׁ – שֵׁם הָאֶחָד ‘מִשֶּׁלָּנוּ’ וְרֵעֵהוּ נִקְרָא ‘אַנַ”שׁ’

 

וְ ‘אֶצְלֵנוּ’ יַעֲשׂוּ הַכֹּל לֹא לְהַפְסִידָם בְּרַעַשׁ…

וּבִידֵי הַסּוֹהֵר – עֵינֵי כֹּל רוֹאוֹת – שְׁתֵּי רְצוּעוֹת עוֹר רְחָבוֹת וּשְׁחֹרוֹת
“קַבָּלָה לְמוֹסָדוֹת” רְצוּעָה רִאשׁוֹנָה –  “שִׁידּוּכִים” הָרְצוּעָה הַשְּׁנִיָּה
לְכָל מוֹרֵד בַּמֻּסְכָּמוֹת אִתָּן יַצְלִיף – וּמְהֵרָה אֶת שְׁנֵי כְּתָרָיו יָעִיף

 

לְגֹדֶל הַחֶרְפָּה לְהִיכָּלֵם – פִּתְּחוּ חֵלֶק מֵהַכְּלוּאִים ‘תִּסְמֹונֶת שְׂטוֹקְהוֹלְם’
בְּעָמְדָם עַל הַמִּשְׁמָר – בְּרֶגֶשׁ פַּטְרִיּוֹטִי מוּזָר…
יוֹצֵא לַחָפְשִׁי, יִסָּלֵל נָא הַשְּׁבִיל
                         לַלֵּב שֶׁמִּתַּחַת הַמְּעִיל
עַצְמָאוּת תִּפְרַח כְּשׁוֹשַׁנָּה רְטוּבָה
                        לָרֹאשׁ שֶׁמִּתַּחַת לַכּוֹבַע…     

שירה

אשָּׁה חֲרֵדִיָּה דַּי לָךְ הֱיוֹת שִׁפְחָה

גרשון מושקוביץ

אִשָּׁה חֲרֵדִיָּה, דַּי לָךְ הֱיוֹת שִׁפְחָה,

אוֹמְרִים עָלַיִךְ דַּעְתֵּךְ קַלָּה,

מַדּוּעַ לָזֹאת אַתְּ מַסְכִּינָה?

מָה עִם דְּבוֹרָה וְחֻלְדָּה הַנְּבִיאָה

אוֹ צִפּוֹרָה אֵשֶׁת מֹשֶׁה הַגְּרוּשָׁה?

יוֹשֶׁבֶת בְּאוֹטוֹמוֹבִּיל קָדִימָה,

אַבְרֵךְ צַדִּיק צָעוֹק יִצְעַק: פְּרוּצָה!

וְדַרְדַּק יִקְרָא בְּקוֹל: חֲזִירָה מַסְרִיחָה!

וְאַתְּ אוֹמֶרֶת: זוֹ לֹא הַדָּרָה, אֶלָּא כָּךְ הִיא הַהֲלָכָה,

 

וְאִם אַתְּ חֲזִירָה – הֵיאַךְ מְחַתְּנִים אוֹתָךְ עִם בֶּן הַתּוֹרָה?

אֶת מֹחֵךְ קִיצוֹנֵי הָעֵדָה שָׁטָפוּ,

בִּכְבָלִים שֶׁל מַחֲשָׁבָה בָּךְ יַחֲזִיקוּ,

אֶת שְׂעַר רֹאשֵׁךְ בְּבֵיתֵךְ בְּכֹוחַ יְכַסּוּ,

לְחַיֵּי הָעַבְדוּת אוֹתָךְ הֵם דָּנוּ,

וּמִלִּמּוּד הַהֲלָכָה אוֹתָךְ הִדִּירוּ.

עָתִיד לָךְ אַיִן,

לְעוֹלָם יַגִּידוּ אַתְּ סוּג בֵּית עֲדַיִן,

אָדָם הָרִאשׁוֹן קִבְּלֵךְ כְּעֵזֶר שֶׁתִּמְזְגִי לוֹ הַיַּיִן,

וּפְסוּלָה אַתְּ לְעֵדוּת כְּנֶגֶד אַנָּס שֶׁתָּחַב לָךְ הַ*ַ*ִ* 

אֵיךְ הִנָּךְ חַיָּה וְלֹא קֵץ לְנַפְשֵׁךְ שָׂמָה בְּאֶקְדּחַ כְּהֶרֶף הָעַיִן?

אֵיכָה יָשַׁבְתְּ בָּדָד, לְעוֹלָם לֹא תִמְצְאִי לָךְ אֶת הָאֶחָד,

לָקוֹחַ תִּיקְחִי בַּטְלָן שֶׁאֲפִילּוּ חֻמָּשׁ בְּקִמּוּץ לֹא לָמַד,

עָלַיִךְ בְּבֵיתֵךְ וְעַל יְלָדַיִךְ יָרִים בְּתַעֲנוּג אֶל־ עָל הַיָּד,

וּמַדּוּעַ מַזָּלֵךְ מִדּוֹרֵי דוֹרוֹת אָבַד?

הַאִם הָעִנְיָין מִשּׁוּם שֶׁהָאַלִּים לִשְׁלֹט עֲלֵיכֶן חָמַד?

בַּמֶּה אַתְּ יְהוּדִיָּיה כְּשֶׁאֶת הַתּוֹרָה אָסוּר לָךְ דַּעַת?

הֵן הַתּוֹרָה לָךְ תִּפְלָה, וְאֶת הָאֱמֶת אַתְּ לֹא יוֹדַעַת,

הַאִם מִפַּחַד הַחֶבְרָה אַתְּ לָהֶם נִשְׁמַעַת?

מִפְּנֵי מָה תְּחַנְּכִי בִתֵּךְ לִהְיוֹת כְּמוֹתֵךְ בּוּרָה וְנִכְנַעַת?

 

שִׁפְחָה נוֹלַדְתְּ וְשִׁפְחָה תָמוּתִי כָּל עוֹד אַתְּ לֹא בּוֹרַחַת.

אֲנָשִׁים שׁוֹאֲלִים אַיֵּה בַשּׁוֹאָה הָיָה הָאֱלוֹהִים;

אֶל סִבְלֵךְ מִזְּמַן חַוָּה אֵין הֵם מִתְיַיחֲסִים,

הָאִישָּׁה פְּגִיעָתָהּ רָעָה כָּךְ בַּסְּפָרִים כּוֹתְבִים,

אִם תִּרְצִי לְהִתְגָּרֵשׁ לַעֲזֹר לָךְ אֵין הַלָּלוּ רוֹצִים,

וְלַעֲשׂוֹת תְּנַאי בְּנִישּׂוּאִין עָלַיִךְ הֵם אוֹסְרִים.

אֵיכָה בָּחוּר יִישָּׂא אָמָה הָעִבְרִיָּיה לְלֹא בּוּשָׁה?

מַדּוּעַ הַמְחַפֵּשׂ אִישָּׁה עִם חֵרוּת הַמַּחֲשָׁבָה יִכָּשֵׁלָה,

עַד מָתַי תִּישָּׁאֲרָה רַוָּוק וְלֹא תִיקַּח נְקֵבָה יוֹדַעַת הֵיטֵב גַּהֵצָה?

מַדּוּעַ דָּתִית לְאֻמִּית עָלֶיךָ תַגִּידָה: אַתָּה גּוֹי וְאֵין נַפְשִׁי בְּךָ חֲפֵצָה?

וּמַדּוּעַ לַחוֹשֵׁב תֵּיבָתוֹ נִנְעֲלָה וְאֵין לְאַחֲרִיתוֹ תִּקְוָה?

שירה

הוירוס השני

גל כהן

 

מִסּוֹף חֹדֶשׁ אַדָּר עַד עַתָּה
מְבֹעָת הָעוֹלָם מִן הַוִּירוּס
וּבְאַרְצֵנוּ שֶׁלָּנוּ פָּשְׂתָה
מַחֲלָה מְקוֹמִית אַחֶרֶת

 

הַסִּימְפְּטוֹמִים – הֱיֵה נָא קַשּׁוּב! –
שֶׁל הַנֶּגַע, מַחְלַת הַ צַּ בַּ עַ ת:
לְהַבְדִּיל בֵּין כָּל אִישׁ אוֹ אִשָּׁה מִן הַיִּשּׁוּב
לְלוֹבְשֵׁי הַשְּׁחֹרִים וּמִגְבַּעַת.

 

נִצְטָרַע וְחָלָה בְּצָרַעַת
– לֹא עָלֵינוּ – נִקְרָא צָרוּעַ
וְחוֹלֶה מַחְלַת הַצַּבַּעַת
בְּעִבְרִית יִקָּרֵא:
צָבוּעַ.

 

בַּתְּחִלָּה נִסְפְּרָה רַק נִדְבֶּקֶת
וּבִן רֶגַע מִסְפָּר כָּפוּל,
אַךְ כָּעֵת מִילְיוֹנִים הִיא חוֹבֶקֶת
וְעוֹד אֵין פְּרוֹטוֹקוֹל לְטִפּוּל,
לַחוֹלֶה הִיא גּוֹרֶמֶת צַעֶקֶת
וּלְשִׁקּוּל דַּעֲתוֹ קְצָת עִרְפּוּל

 

לְמָשָׁל, הִתְכַּנְּסוּת הֲמוֹנִית
הַמּוֹנָה, בּוֹא נֹאמַר, עֲשָׂרָה
דּוֹרֶשֶׁת בֵּרוּר קַפְּדָנִי
לְצָרְכֵי חַוַּת דַּעַת בְּרוּרָה
(שֶׁכֵּן כָּל כַּתָּבָה עִתּוֹנִית
מְקִימָה וַעֲדַת חֲקִירָה).

 

וַעַד אֵתִיקָה חַף מִפְּנִיּוֹת –
בְּכֻלָּנוּ מֻכְרָח לִהְיוֹת!
וּמֻכְרָח לְבַצֵּעַ בְּדִיקָה
מְדֻקְדֶּקֶת
בַּצִּיצִיּוֹת.

 

אִם הָיְתָה זוֹ, נֹאמַר, הַפְגָּנָה
אֵיךְ אֶפְשָׁר הֵן שֶׁלֹּא לְאַשֵּׁר?!
הַלֹּא אָנוּ חַיִּים בִּמְדִינָה
דֵּמוֹקְרָטִית, בָּרוּךְ הַשֵּׁם

 

כָּךְ יֹאמַר הַחוֹלֶה, אַךְ יִרְתַּח
בְּזַעַם קָדוֹשׁ וּבְחִילָה
אִם נוֹדַע לוֹ שֶׁזֶּה הַפִּרְחָח
נֶאֱסַף, לְדֻגְמָה, לִתְפִלָּה

 

לַחוֹבֵשׁ אֶת סַפְסַל הַיְּשִׁיבָה
יַטִּיף הַחוֹלֶה כָּל יֹשֶׁר
אֲבָל לֹא, לְמָשָׁל, אִם יֵדָע
שֶׁקָּפַץ אֶל מְכוֹן הַכֹּשֶׁר

 

חֲמִשִּׁים אֲנָשִׁים הִתְכַּנְּסוּ יוֹם אֶתְמוֹל
יְקַלֵּל הַחוֹלֶה בְּלָשׁוֹן חֲרוּצָה
אִם הָיוּ הַהוֹלְכִים בִּלְוָיַת כְּבוֹד הָרַב,
אֲבָל לֹא אִם בְּחוֹף רַחֲצָה.

 

חֲרֵדִים בְּלִי מַסְוֶה עַל פִּיהֶם וְאַפָּם
כְּתַחְבִּיב בָּרְחוֹב הוּא יִשְׂמַח לְאַתֵּר
בָּהּ בָּעֵת שֶׁמַּסֵּכָתוֹ – עַל אַפָּם! –
תְּלוּיָה לוֹ בִּכְלָל עַל סַנְטֵר

 

“מִי שׁוֹמֵר עַל מֶרְחָק בִּמְקוֹמוֹת עֲבוֹדָה,
בְּמַּכֹּלֶת צְפוּפָה אוֹ רַכֶּבֶת?”
לֹא יִשְׁאַל. רַק יֶחְרַד לִשְׁאֵלָה יְחִידָה:
אִם שָׁמְרוּ עַל מֶרְחָק גַּם בַּשְּׁטִיבְּל.

 

מִכָּל מָה שֶׁנֶּאְסַף וְדֻוַּח
כָּךְ עוֹבֶדֶת מַחְלַת הַצַּבַּעַת:
כָּאן – “חַיִּים רְגִילִים שֶׁל הֶכְרֵחַ”
וְשָׁם – “רַשְׁלָנוּת נִפְשַׁעַת!”

 

מַגֵּפַת הַנְּגִיף הָרִאשׁוֹן
תַּעֲבֹר בְּעֶזְרַת הַשֵּׁם,
אַךְ סָפֵק אִם תּוּבַס הַשְּׁנִיָּה
בְּשֶׁלָּהּ נַחֲשֹׁב כָּל שְׁנִיָּה
שֶׁחוֹבֵשׁ הַמִּגְבַּעַת אָשֵׁם.

חרדים