וְלִפְעָמִים הַמִּלִּים
מְחַלְחֲלוֹת אֶל נֶפֶשׁ צְמֵאָה,
מַרְווֹת זִכָּרוֹן,
מַמְתִּיקוֹת גַּעֲגוּעַ,
וּלְרֶגַע אַתָּה הוֹלֵךְ אַחֲרֵיהֶן
כְּמוֹ יֶלֶד מְחַיֵּךְ
הָאוֹחֵז בְּיָד אָבִיו
בְּמוֹרַד הָרְחוֹב בַּדֶּרֶךְ לַתְּפִלָּה,
וְאַף שֶׁעָבְרוּ שָׁנִים רַבּוֹת
וְלֹא נוֹתַר מִכָּל זֶה דָּבָר,
אַתָּה שׁוּב תּוֹפֵס בְּאֶצְבְּעוֹתָיו,
מְיַחֵל שֶׁהָרֶגַע הָאֶחָד הַזֶּה
לֹא יַחֲלֹף לְעוֹלָם.
הִקְשַׁבְנוּ לָאַזְעָקָה שֶׁעָלְתָה וְיָרְדָה.
כְּלוּם לֹא יָכֹלְנוּ גַּם אֲנַחְנוּ
לְהִמָּלֵט לְמֶרְחָב מוּגַן?
יָכֹלְנוּ.
אֶלָּא שֶׁבִּקַּשְׁנוּ רַק לְחַבֵּק זֶה אֶת זֶה,
וְלוֹמַר, שׁוּב שִׂחֵק לָנוּ הַמַּזָּל.
הַתִּינֹקֶת שֶׁלִּי גְּדֵלָה כָּל הַזְּמַן
כְּמוֹ עָלִיסָה בְּאֶרֶץ־פְּלָאוֹת.
יוֹצֵאת בְּלִי מְעִיל אוֹ אַרְנָב לָבָן
כְּשֶׁגֶּשֶׁם בַּחוּץ, כְּשֶׁלְּאִמָּא קַר.
הִשָּׁאֲרִי עִם שׁוֹקוֹ חַם,
בַּחֲדָשׁוֹת שֶׁלֶג נֶעֱרָם,
שֶׁלֹּא תִּצְטַנְּנִי,
הַמַּדִּים לֹא יִתְיַבְּשׁוּ.
וְהִיא מְחַיֶּכֶת אֵלַי בְּשִׁנֵּי חָלָב,
בְּעֵינֵי כּוֹכָבִים,
מַלְכַּת לִבְבוֹת הַתַּלְתַּלִּים הָרְטֻבִּים,
לוֹקַחַת מְכוֹנִית אֲדֻמָּה עִם רִיסִים
וְיוֹצֵאת כֹּל־יְכוֹלָה בְּשִׂמְלָה
דְּקִיקָה זוֹרַחַת נְעוּרִים.
מִיָּד כְּשֶׁבָּקַעְתְּ הוּנַחְתְּ עָלַי חֲשׂוּפָה
כִּתְרוּפָה לַמַּכְאוֹבִים כֻּלָּם.
הַכֹּל הִסְתַּדֵּר בָּעוֹלָם
כְּשֶׁחֻבַּרְתְּ אֵלַי.
בַּדַּקָּה שֶׁהִבַּטְתִּי בָּךְ עֲטוּפָה,
חֲבִילָה בִּשְׂמִיכָה רַכָּה הֲדוּקָה
בְּבֵית הַיּוֹלְדוֹת,
הֵבַנְתִּי אֶת עִנְיַן הַסְּוֵדֶר.
כָּעֵת, מִשֶּׁגָּדַלְתְּ וְאַתְּ מִחוּץ לָעֲרִיסָה,
אֵין לִי מֻשָּׂג לְאָן תִּרְצִי לְהַגִּיעַ,
אֵיזֶה שִׁקּוּי תִּשְׁתִּי וּמִי תִּפְגְּשִׁי בַּמָּבוֹךְ.
הַלְוַאי יִשְׁמְרוּ עָלַיִךְ –
אֱלוֹהִים וּבֶגֶד אָרֹךְ.
פַּעַם פָּרַח כָּאן גַּן
בְּשַׁעַר הַיִּשּׁוּב הַיָּשָׁן הַקָּטָן:
לְפָנִים ‘קִבּוּץ עוֹלֶה עַל הַקַּרְקַע’ בָּעֵט
הַמְּשׁוֹרֵר: מוֹלֶדֶת.
וּבְטֶרֶם צִפִּיָּה נוֹלְדָה וְכָל תִּקְוָה:
לֹא הָיְתָה אֶלָּא אַהֲבָה.
הֵיכָן הֵם עֵרָן וְגַלִּית וְרֹנִית?
אֵיפֹה רְוִיטָל וֶאֱיָל יָרֹן וְשָׂגִית?
הֵיכָן הַיְּלָדִים הַמְּחַיְּכִים וְשָׁרִים בַּתְּמוּנ
עַל מָטָר וְשַׁבָּת וְאוֹת (לַבָּאוֹת)?
וְרַק שֻׁלָּה הַגַּנֶּנֶת הַנִּצְחִית
עֲטֶרֶת זָהָב לָהּ לְרֹאשָׁהּ: בְּיָדֶיהָ חַמָּנִית
גַּם נַרְקִיס תְּטַפַּח לְאוֹת
כִּי רַק אַהֲבָה תַּעֲנֶה אֶת כָּל הַשְּׁאֵלוֹת.
1 המשורר הנרמז כאן הוא שאול טשרניחובסקי – שנכח במעמד – וחיבר פואמה בשם זה לרגל הקמת מצודת-אוסישקין ג’ (לימים מושב שאר ישוב), אשר בגליל העליון, ב-1940.
א
בִּצְהֹב עֵשֶׂב וְחוּם מְעֻפָּר
נַדְנֵדָה מְאֻלְתֶּרֶת
בַּחֲצַר הַבַּיִת הַיָּשָׁן
שֶׁלֹּא הָיָה אִתִּי
שֶׁלֹּא הָיָה בֵּיתִי:
בֵּין הָעוֹנוֹת תָּלוּי.
תַּלְתַּלִּים
בְּלוֹנְדִינִיִּים שְׁבִיל בַּצַּד
(תָּמִיד וּלְעוֹלָם בַּצַּד).
בְּדַל חִיּוּךְ מְאֻלָּץ מְרַצֶּה
לַמַּצְלֵמָה.
בְּלִי מָה.
ב
בְּתַצְלוּם מְבֻיָּם לֹא פָּחוֹת:
בַּקַּיִץ בְּדַרְכִּי מִבֵּית הַסֵּפֶר
הַתִּיכוֹן:
מַשְׁפִּיל עֵינַיִם בִּמְבוּכָה חֲרוּכָה
אֶל סֵפֶר הַשְּׁיָרִים
מֵעוֹלָם שֶׁהָיָה תָּם וְשָׁלֵם וּפָתוּחַ
לָרוּחַ: שֶׁיָּרִים.
צְחוֹק יְלָדִים בְּכִיּוֹת וּפֹה
וָשָׁם גַּעֲרוֹת הָאִמָּהוֹת תַּחַת
אֳרָנִים מְטֻפָּחִים שִׂיחָה עֵרָה בְּגֶרְמָנִית
אִי יָרֹק נָדִיר שְׁמוּרָה
מֻקֶּפֶת אַסְפַלְט וּסְאוֹן עִירוֹנִי טִפּוּסִי.
מִדָּה שֶׁל פַּשְׁטוּת עוֹלָם שֶׁנִּפְתָּח
כְּדֵי סֶדֶק דַּי גַּם בּוֹ
בִּשְׁעַת עַרְבִית בַּסְּתָו.
פִּינְקוּ עוֹד מְעַט סוֹגֵר:
בְּיַרְקוֹנִית הַכִּכָּר מִמּוּל עֲדַיִן אוֹר
וְקוֹנִים אַחֲרוֹנִים: ‘בַּמְבָּה’ לַיֶּלֶד:
קַרְטוֹן בֵּיצִים שֶׁל פַּעַם:
כְּלַבְלַב שֶׁנִּקְשַׁר לְעַמּוּד בַּחוּץ
כְּאִלּוּ דָּבָר לֹא נִשְׁתַּנָּה: אֲנַחְנוּ עוֹד פֹּה.
מַה שֶּׁיָּבוֹא יָבוֹא.
אֲנִי שׁוֹמַעַת עֲדַיִן
אֶת הַחַזָּן הָרָאשִׁי שֶׁל צַהַ”ל
רוֹעֵם
מֵהַפָּטֵפוֹן בְּמֶרְכַּז הַבַּיִת
כְּנֵד סוּפָה,
וְאֶת אִמָּא טוֹפֶפֶת שְׁפוּפָה
עִם טְרַנְזִיסְטוֹר קָטָן
לְהַאֲזִין לְאוּם כָּלְתוּ’ם –
עֵינֶיהָ נָזְלוּ
לְדִבְרֵי קוֹנְסוּל המַשְׁוֶה אֶת קוֹלָהּ
לִילָלוֹת חֲתוּלִים
עַל פַּח אַשְׁפָּה.
צָרִיךְ לְהַחֲזִיק מִטְפַּחַת לְמִקְרִים כָּאֵלֶּה
לַעֲטֹף אֶת תְּעוּקַת הַגָּרוֹן.
אָסוּר לְהַפְרִיעַ אֶת מְנוּחַת הַשְּׁכֵנִים.
צָרִיךְ לִשְׁמֹר עַל יחסִים דִּיפְּלוֹמָטִים.
אֲבָל בַּלַּיְלָה, עִם רֶדֶת חֲשֵׁכָה
הָיְתָה רוֹאָה אֶת הַקּוֹלוֹת
עֵינֶיהָ כַּלּוֹת
לְמַלְכוּת אֲבוּדָה
גַּם אֲנִי רוֹאָה, אִמָּא,
יְלָדִים פּוֹעֲמִים כְּתֵּבַת תְּהוּדָה.
אַחֲרֵי שֶׁגִּלְגַּלְתִּי אֶת שֶׁל רֹאשׁ,
הִפְעַלְתִּי לַיַּלְדָּה בֵּייבִּי בִּיטֶלְס
קֶרֶן שֶׁמֶשׁ נָחָה עָלֶיהָ רוֹקֶדֶת עַם בִּיסְקְוִיט
וְכָל הַבְּקָרִים שֶׁהִתְעוֹרַרְתִּי אֶל פְּנֵי הַמַּשְׁגִּיחַ מָרִים
מַגְלִידִים
אמצע הלילה והיא, במרפסת של מיכל, או של אספיס. והיא מוציאה סיגריה שביקשה קודם מאיזה אחד בחתולות, והיא מפוררת אותה על דף מקומט צהוב. והאור הוא חם וקצת רועד מעליה וברקע יש את דילן שמיכל אוהבת או שאספיס אוהב או ההוא מנחלאות שהיה פה מקודם. ירושלים של מוצאי שבת תמיד סהרורית, צוחקת ומלמלת ומקיאה ונרדמת מלוכלכת אל תוך עצמה. והיא שונה מירושלים של אבא, ירושלים של אבא אבדה לה לנצח וירושלים של אימא בוכה. והיא נועצת את הגוש הכהה על קצה של עגיל ומציתה להבה על הגוש והוא מעלה לה את העשן הדק והריח המוכר החום, והיא שוב בנווה דקלים הנשרפת, שרפו את בית הכנסת, והיא אז קרעה את חולצתה הכתומה ולא בכתה. והיא מפוררת את הגוש השרוף אל תוך הדף ומבלבלת את עלי הטבק איתו. ולא, היא לא בכתה כשנתנו את הצווים לפנות את הבית שאבא בנה במו ידיו. ולא בכתה כשנכנסו החיילים וגררו את אימא ואז את דויד ואז אותה. וגם לא בכתה כשהרסו את הבית. ועכשיו היא כבר מגלגלת את הכל לסיגריה מחודשת, והיא מדליקה שוב את הלהבה ושורפת אותה בקצה ושואפת ונושפת. אבל כשהוציאו את אבא עטוף בטלית היא בכתה וכשהוציאו את נעמה היא כבר ברחה משם. וכשקברו אותם שוב, בהר המנוחות, היא נשבעה לעולם לא להתפלל יותר. היא מכבה את הסיגריה לקראת סופה וקמה. אולי לכיכר ציון. כבר לא אוהבת ללכת לזוּלה כי יש שם הרבה ערסים, אולי תעבור באמריקאים תחפש את שפירא. ואם תיראה חיילים היא תצעק להם נאצים ואם תראה חיילי מגב אולי תקלל אותם ואולי תיסע לתל אביב, שוב, לראות שמאלנים ואם תזהה כאלה היא תירק עליהם בפניהם, על ששמחו בחורבנה. ואולי תלך לכנסת ותרסס על החלונות, ‘זה היה ביתי’ או שלא, היא תרסס בצבע אדום ‘תג מחיר’. והיא נעמדת בחושך ליד ‘התו השמיני’ ומהדקת את הג’ינס של מיכל למותניה ואז מורידה את חולצת השלושת רבעי ונשארת עם גופיה של תמנון. ושוב מבקשת סיגריה ופוסעת איתה במדרחוב שכבר התרוקן מהחבר’ה שלה, החבר’ה של מוצאי שבת, שעכשיו מתפזרים ממנה בשוטטות אל הכניסה אל העיר וממנה הלאה אל כל מקום שהוא. היא יוצרת עשן בצורת עיגול עם תנועה כזו מהסנטר החוצה. הומלס על חתיכה של קרטון מושיט יד לבקש דבר מה. נהיה קר. מבלי שהתכוונה היא מתחילה את הדיבור הישן שלה, כשהיא לבדה, ככה באמצע של רחוב היא נוהגת להתבודד כי אם כבר לבד אז עם השם, ‘אבא איפה אתה?’, היא מרגישה שאיבדה משהו איפה שהוא בדרך, וחוזרת על עקבותיה אל הדירה של מיכל. בירושלים עולה האור, חיוור ותשוש.
מתוך האלבום “אלקודס פי אלבאל” (ירושלים במחשבה)
הָיָה לָנוּ לִפְנֵי זְמַן בֻּסְתָּן יָפֶה וּמָקוֹם מוּצָל שֶׁיָּשַׁן בְּחֹדֶשׁ נִיסַאן* מְקוֹמֵנוּ נִקְרָא בִּיסַאן קְחוּ אוֹתִי לְבִּיסַאן לִמְקוֹמִי הַחָרְפִּי שָׁם מְלַוָּה הָרַכּוּת עַל קְצוֹת הָאֵפֶר קְחוּ אוֹתִי אֶל הַנִּגְלוֹת אֶל נִמְנוּם עַל דַּלְתִּי שָׁם הִתְאָרְכוּ פְּגָמֵי צַוָּארִי שְׁתִיקַת הֶעָפָר אֶזְכֹּר יַא בִּיסַאן, יַא מִגְרַשׁ מִשְׂחֲקֵי הַיַּלְדוּת, צִלְלֵי הַבַּיְשָׁנוּת וְכָל דָּבָר הָיָה דֶּלֶת וּשְׁנֵי חַלּוֹנוֹת בֵּיתֵנוּ בְּבִּיסַאן קְחוּ אוֹתִי עִם הָעֲדִינִים אֶל הָאֲפֵלָה שֶׁתִּבְכֶּה מַדָּפִים הַשַּׁיָּכִים לַכִּסּוּפִים שֶׁאֲלֵיהֶם תְּדַבֵּר, קְחוּ אוֹתִי לְבִּיסַאן.
*אפריל
מערבית: אלמוג בהר
א אֲנִי רוֹתֵם אֶת שְׁאֵרִיּוֹת זְכוּת הָאָבוֹת שֶׁלִּי אוֹסֵף אֶת כָּל שְׁעוֹת הַהִתְבּוֹדְדוּת כְּדֵי לִבְרֹא לְךָ עוֹלָם בּוֹ אִשָּׁה לֹא נֶעֱקֶדֶת בְּפֶתַח הַבַּיִת וְשִׂנְאָה הִיא מִלָּה שֶׁאֵין בָּהּ סַכִּין.
הֲכִי פָּשׁוּט: עוֹלָם שֶׁיֵּשׁ בּוֹ אִמָּא
ב שָׁעוֹת אֲנִי כְּבָר מִסְתַּכֵּל עָלֶיךָ מִתְמַקֵּד בִּכְבָרַת הַפַּחַד, בַּחִתּוּכִים הַתְּמִימִים עַל הָעוֹר
ג חוּץ מִשָּׁנִים שֶׁל צָמָא אֵין לִי דָּבָר לָתֵת לְךָ
עוֹד יַגִּיעוּ לֵילוֹת שְׁלֵמִים שֶׁל הֲלִיכָה פְּרוּמָה בָּרְחוֹבוֹת שֶׁל גְּהָרַת הַתְּהוֹם הָרַע. (תֵּדַע כְּשֶׁהוּא הִגִּיעַ רַק כְּשֶׁלֹּא תּוּכַל לְסַפֵּר עָלָיו)
גַּם כְּשֶׁאֲנָשִׁים כְּבָר לֹא יִתְבַּיְּשׁוּ לְדַבֵּר אִתְּךָ אַף פַּעַם לֹא תִּהְיֶה אֶחָד מֵהֶם. גַּם הַמַּאֲכֶלֶת שֶׁעַל הַצַּוָּאר וּכְאֵבֵי הַפַנְטוֹם שֶׁל הָאַהֲבָה כָּאן כְּדֵי לְהִשָּׁאֵר
ד גַּם אֱלוֹהִים יֵלֵךְ וְיִשְׁתַּנֶּה לְךָ מוּל הָעֵינַיִם. הָיִיתִי רוֹצֶה לוֹמַר לְךָ שֶׁתַּרְגִּישׁ אוֹתוֹ יוֹתֵר שֶׁנַּעַר הָיִיתִי וְגַם זָקַנְתִּי וְלֹא רָאִיתִי יָתוֹם נֶעֱזָב. אֲבָל יֵשׁ רְגָעִים שֶׁזֶּה רַק אַתָּה
ה אַחַר-כָּךְ תִּהְיֶה הַתְּקוּפָה שֶׁל נִסְיוֹנוֹת הָאִמּוּץ הַדִּמְיוֹנִיִּים כָּל אִשָּׁה עִם מִטְפַּחַת תַּהֲפֹךְ לְפּוֹטֶנְצְיָאל אַתָּה תַּבִּיט בָּהּ וּתְחַכֶּה. יִהְיוּ הָרְגָעִים שֶׁכִּמְעַט תָּרוּץ אֵלֶיהָ וּתְבַקֵּשׁ
וְהַנְּסִיעָה, וּרְצוּעוֹת הַתְּפִלִּין כְּפַסֵּי הָרַכֶּבֶת בַּתִּיק וְהַדָּם הוּא הַנֶּפֶשׁ דּוֹפֵק בִּסְעָרָה
אַתָּה עַכְשָׁו בַּדֶּרֶךְ אֶל אֲרָצוֹת לֹא זְרוּעוֹת וְכָל לַיְלָה בְּחֶדֶר רֵיק אַחֵר וְיָמִים שְׁלֵמִים עַל הָעַרְסָל מְחַפֵּשׂ תְּשׁוּבָה מַקִּיף עַצְמְךָ בְּעִגּוּל, דּוֹרֵשׁ הִתְגַּלּוּת
ו הַנּוֹרָא מִכֹּל נִפְרָט לִרְגָעִים קְטַנִּים לַמַּבָּט הֶעָזוּב הַנִּזְרָק אַחֲרֵי סֵדֶר עֶרֶב לַנַּיָּד, לַיְּדִיעָה שֶׁאַחֲרֵי שֶׁמְּדַבְּרִים עִם אַבָּא אֵין אִמָּא
(אחר רצח דפנה מאיר הי”ד, שבט תשע”ו)
סרגל נגישות
כללי
זום
גופנים
ניגודיות צבעים
קישורים
Yehee — Political Poetic Journal