באלול האחרון ערכה קרן מנדל יום עיון אשר דן ב’תרבות ילדים ישראלית בצל מלחמה’ (ובגרסאות אחרות הופיע – “לאחר ה-7.10″). כנס נאה לכל הדעות הכולל, באמת, הרבה מהאנשים והנשים הטובים בתחום; לטובת האירוע נערכה אסופה נאה בשם ‘אני מבטיח לך’, אסופה הכוללת הגות, פרשנות ויצירה וניתן להורידה חינם אין כסף. בכנס עצמו לא זכיתי להשתתף אך אני חושב שהאסופה מתמצתת את רוחו, ומעניין לראות דרכה כיצד המבוגרים מנסחים את עצמם ואת ההתמודדויות שלהם דרך הפנייה אל הילד הדמיוני.

1.

התזה הבסיסית של האסופה תופסת תרבות ילדים ככלי של תיווך. זה דבר שצריך להתעכב עליו כי הוא חמקמק: הטקסטים הרי נוגעים בשלל החשודים על אנטי-דידקטיקה, מ’ארץ יצורי הפרא’ דרך נורית זרחי ועד ‘האחים לב ארי’, המאמרים מהללים יצירות כמו ‘הילד ששלח את המשפחה שלו בדואר’ תוך סניטה קלה ב”יצירות דידקטיות” כמו ‘מלחמה של גיבורים’ וספרות ילדים חרדית – ועדיין, עם הגב לקיר, ספרות ילדים מוגדרת בכל מקום באסופה כאקט מתווך.

כך בכריכה האחורית: “…ביטויים אמנותיים ויצירתיים כחלק ממהלך טיפולי (!), כאמצעי לחיבור חברתי או כמקור הזדהות ועיבוד”; כך בנקודת המוצא – עצם הציפייה שתרבות ילדים תמלא בכלל איזשהו חוסר; וכך גם בשם האסופה: “אני מבטיח לך”. זוהי פנייה אל המבוגר בשיר של מבוגרים, שיר שכמו הילדים של חורף, הוא הכל חוץ מילדים.

את הפרדוקס שבין אנטי-דידקטיקה ובין התפקיד המתווך מנסים לתרץ, בין השאר, פתח הדבר ואחרית הדבר, בתירוץ ששוזר רבים מהטקסטים. על תרבות הילדים להיות חופשית, כך גורס המהלך, כדי שילדים יוכלו לעבור דרכה את “המסע הנדרש”; כשאנחנו מגוננים על הילדים יותר מדי אנחנו מאבדים את היכולת “לתת להם אמת”.

מהלך זה ניתן לזהות עם הקשת הרגשית של דמותה של ‘עצב’ מ’הקול בראש’ הראשון: אם לא ניתן לילדים לבכות כשסקאר מת, סיפורים לא יוכלו להציל אותם. על פניו מהלך נאה וחביב, אבל יש לשים לב: בשורה התחתונה, תפיסת תרבות הילדים שהוא מציע עודנה דידקטית מכף רגל ועד ראש; היא מרשה לסיפורים להתקיים רק כדי שתוכל להשתמש בהם כאמצעי עיצוב ולכל היותר אמצעי ניקוז רגשי. היא עדיין תופסת ספרות ילדים כאקט מתווך.

2.
המשמעות של ספרות ילדים כאקט מתווך היא תפיסה שלה כקדמת הבמה של ההצגה, כשמאחורי הקלעים עומד המבוגר ומלביש את המציאות בכלים מתאימים. הווי אומר, לכותב המבוגר ישנה תפיסה נכוחה פחות או יותר של המציאות, אותה הוא מלביש בדימויים, דמויות ועלילה – ויוצא לדרך. משל ונמשל.

אם להודות באמת, התפיסה העוברת כאן אינה קשורה רק לתרבות ילדים. לצד ניסיונות בטקסטים השונים לטהר את ספרות המבוגרים ולהרשות לה להתקיים כשלעצמה, בולט בהם חוסר היכולת לתקף זאת. בשורה התחתונה, גם ספרות מבוגרים תתואר בצורה דומה: רעיון שמתלבש בדימוי. רעיון שקדם לדימוי.

את המאבק של יצירות באקט המתווך אפשר לראות בבהירות במבנה של ספרי ספריית פיג’מה, פרויקט חלוקת הספרים לילדים מיסודה של קרן גרינספון (איך תמיד קוראים לאנשים האלה קרן). ספרי פיג’מה בנויים (רובם, על כל פנים) במבנה מרתק של “עכשיו הסרט ובסופו הפתעה”. עם סיום הספר ישנה הפעלה ובה מוטו המדייק את המסר ושלל הפעלות הקשורות לתוכנו ולצורה שלו: אליעזר והגזר – מתכון לסלט גזר (גוררים גזר ומוסיפים מלח ולימון, שמחתי לעזור).

ההפעלה כשלעצמה אינה רעיון רע. סיפור טוב יכול להתרחב לכל מיני עולמות ולפתח בין הילד והמקריא דיאלוג רב-רבדים. אבל הרגע שבו מסתיים הספר ועובר אל ההפעלה מציג בבהירות את יחסי הכוחות: סיפור טוב יודע לא להתמסר בקלות, לא להשתטח אפיים ובעיקר לתת את התחושה שהוא קודם לדף ההפעלה וקיים בלעדיו. סיפור חלש, לעומת זאת, נותן את התחושה שהמבנה הפוך: דף ההפעלה קדם לספר, ובלעדיו הספר נכה.

וכך, סיפור טוב מצליח להשתמש בהפעלה כהרחבה של העולם ממנו הוא מגיע: הדימוי חי, והדיבור סביבו ממחיש זאת. הגזר של אליעזר לא יכול להתחלף בסלק. סיפור חלש, לעומת זאת, יחווה את ההפעלה כניסיון מישמוע – שיצליח ברמת אלגנטיות כזו או אחרת. “המסע הנדרש” של עצב מ’הקול בראש’ הראשון יהפוך לחיבוק דוב שיפיל את דמותה לקרשים בסרט השני.

3.

אז מהי ספרות ילדים, אם אינה אקט מתווך?
ספרות היא מסע. היא כרוכה בהבנה שברגע שנכנסת פנימה אינך מחזיק את ההגה יותר. בראיונות רבים סופרים מתארים את תהליך הכתיבה כמשהו שהדמויות מניעות: “לא היתה לי ברירה, הגיבור החליט לעשות ככה וככה”. לרוב התיאור הזה נתפס כהתחמקות אלגנטית – ולכל היותר תיאור רומנטי. אני מבקש לטעון שזה תיאור ריאליסטי לעילא ולעילא.

משמעות התיאור של כתיבה כמסע עליו אין לסופר שליטה היא הבנה שמדובר בפעולה של דמיון. הדמיון כאן אין משמעותו יכולת המצאה, אלא יכולת התבוננות: הסופר מניח דמות בלוקיישן וחושב מה יקרה לדמות כזו בהקשר כזה. קל לראות זאת כשמתבוננים בפאנפיקשן, יצירות מעריצים: אתה לא יכול להיכנס לדמות של הארי פוטר בספר הרביעי ולהגיד לה לעשות מה שאתה רוצה. הקסם יאבד ברגע שתפסיק להקשיב לדמות. למעשה, תהליך דומה מתבצע גם בכתיבת יצירה חדשה: מקשיבים לדמות, לא מצווים עליה.

אם מדובר בפעולה של דמיון מסוג כזה, כתיבת סיפור לעולם לא יכולה להיות “מהלך טיפולי, חיבור חברתי או מקור הזדהות”. מובן שהיא יכולה לעבור הסבה – אפילו מוצלחת – לתפקידים אלו, אך היא אינה יכולה להיבנות מתוכם. במובן הזה תרבות ילדים, ותרבות בכלל, לעולם איננה הבטחה; הסופר חייב לשמור על היכולת שלו להיות מופתע.

היכן נמצאת, אם כן, האתיקה של ספרות הילדים? היכן נמצאת, רחמנא ליצלן, האתיקה של ספרות בכלל? ובכן, יש לספרות ילדים אחריות, כמו שיש לספרות מבוגרים אחריות; אבל אם יש לספרות אחריות היא נמצאת בבחירה להכניס דמות מסוימת לזמן ומקום מסוימים, ולא על מה שקורה בהם. כשהכותב חושב שהוא אחראי גם להחליט מה יתרחש, הוא מפסיק להקשיב לדמות ובאותו רגע היא מפסיקה להתקיים. הופכת להיות קולב לרעיונות.

בתפיסה כזו ההבדל בין ספרות ילדים ומבוגרים אינו רמת השליטה בהגה, אלא ההחלטה את מי להציב והיכן; את ההחלטה איזה קונפליקט אפשר לספוג, בלי קשר להכרעתה של הדמות. כתיבה לילדים בצורה כזו אינה שדה אחר לגמרי מכתיבה למבוגרים, אלא סקאלה של עדינות.

4.
סקאלה מסוג זה הוצגה למשל בפרויקט מיוחד של ‘כלכליסט’ בספטמבר 2022. בגיליון מיוחד הציע העיתון רשימה של ‘הספרים הטובים ביותר’, כשאלה מחולקים לפי תקופות בחיים. לא הכל שייך לכל גיל ולכל מצב (אמירה חתרנית כשלעצמה. בניסוח שם אכן הופיעה ההסתייגות “אפשר לקרוא כל ספר בכל גיל”); לא זו בלבד, אלא שאין בהכרח התאמה בין ספרי התבגרות לספרים שצריך לקרוא בתקופת ההתבגרות. זוהי סקאלה רגשית ולא כרונולוגית.

אם לעשות עוד צעד, ישנה גם אפשרות תנועה על הסקאלה: לעיתים אנחנו מבקשים הצצה לעתיד ולעיתים אנחנו במצב של רגרסיה. השנה האחרונה הוכיחה יפה, לכל הפחות לי, שקריאה היא מעשה מורכב הדורש התמסרות רגשית שלא תמיד ניתן להעניק. לא כל מה שקראתי השנה היה רעיון טוב (תודה לך, קוני וויליס עם ‘ספר יום הדין’). ספרות ילדים, במובן הזה, היא מצב תודעתי.

האמת היא שרגרסיה מסוג זה, רגרסיה שאינה מושג שלילי, מופיעה גם בפרויקט של קרן מנדל עצמו.
מהקריאה באסופה בולט כי כמו בשיר ‘אני מבטיח לך’, המחשבות של קרן מנדל אינן עוסקות בתרבות ילדים אלא בתרבות מבוגרים, ביכולת שלהם לעמוד ולעבד ולתפקד ולקחת אחריות. הכתיבה על תרבות ילדים, בהקשר זה, היא כתיבה של הכותבים אל עצמם – כילדים; אל המקום שלהם כילדים.

זוהי רגרסיה שיש לה גם תפקידים חיוביים, כזו שמכירה בשבריריות של המצב האנושי. אבל כשהמהלך הזה אינו שקוף ואינו מודע, הוא נכשל בתפקידו. הוא לא מצליח לתת מענה למצב הרגרסיבי, מענה שאיננו ניסיון נואש להחזיק את ההגה. מחשבה על תרבות ילדים צריכה להיות בדיאלוג מול הילדות של המשתתפים עצמם; להניח תנועה בין מצב הילדות והבגרות; לתפוס את הכותב עצמו כנמען של כתיבה לילדים. במצב כזה יש סיכוי שמיץ פטל יפתח את הדלת.

“זה אינסופי” את מפטירה בנימה שמסגירה את רצונך. היית רוצה שזה יהיה סופי. המשימות שביצעת לא מקצרות את הרשימה. והנה בא שקט. לא באוטו, בבית ממש. שקט שאפשר למשש אחרי אוגוסט. אבל הידיעה שהוא קצוב מטריפה אותך. מעמידה אותך מול הכיור. מושיבה אותך מול המייל. את פוגשת את ידייך מכניסות מדיח שלישי מהבוקר ומורידה מדבקות מכלים שקנית אתמול לקראת הטבלתם. כשאצבעות ידייך מיטיבות את רצועות שקית הזבל סביב תכולתה, את מרגישה את  הפעימות מתחזקות. זה לפני שנתת מילים לספקות  הזוחלים ומנצלים את עייפותך. ההכרעות להעביר את הילדים מהמסגרות הרגילות אל האלטרנטיביות ממלאות אותך חדווה וציפייה למשהו אחר סופסוף, אבל הלא ידוע מצטרף לפרצופים המכווצים של החברות חמורות הסבר מול השינויים. מחשבה רודפת חרדה רודפת חרטה רודפת סליל לא נגמר בעולם של בחירה. 

זה אינסופי את ממלמלת שוב. ומה רצית שייגמר? כל המשימות הנותרות הן ההוצאה לפועל של החלומות שרקמת בלילות ושאת עוד רוקמת. רעשי הבכי והשחוק הם ביטויי חיים של גוזלייך ואת מברכת שהם מעזים לעלוץ ולהתאבל על קטן כגדול. התפללת שלא ייחסם הציר מהלב אל הפה, שלא תושתק החיוניות במשמעת. שיהיו הכללים כלים לכיסופים.

השהות שאת דוחה מתוך הלחץ היא אינה סוף, אפילו לא הפסקה,  היא כניסה אל התנועה עצמה. את מרגישה את הבגדים שהוצאת מהמכונה, מקרבת אל אפך לפני התליה. מתרגלת שהות. המפרקים אולי מתוחים פחות. כאב האחיזה בזמן לא שוכך, אבל פחות נעוץ. זה לא זמן להגות עד הסוף את המילה “רפיון” כי בכל זאת אלול, והרצון כמה מתפרץ הוא וגדוש אדוות. את אדם רוצה, חוזה, קודח, טווה. אנשים מסביב משתאים אבל את היית רוצה להספיק כמו אחרים. 

אלול מת אחרי אב, כולם זוכרים את השורות שצביקה פיק הלחין ואפילו מיטיבים לייחס אותן לשמואל הנגיד ממנו ינק השראה  נתן יונתן. אבל את יודעת שבאלול, החודש האחרון כביכול של השנה, לא מסכמים את מה שהיה. לא נועלים דלתות, להיפך, עסוקים בפתיחות. גשמיות ורוחניות. המוות הזה הוא רק שם להשלת העור היבש ומתחדש. “זה אינסופי” לא חייב להיות מלמול של תסכול. האינסופי הוא אינו הסיזיפי, הוא אינו העונש. הוא בעצם החלק אלוק ממעל, אין לו גוף ואין לו דמות הגוף. הוא השונה פרקו אלף פעמים ומשתנה ללא הרף. פושט ומחליף צורתו ונשאר הוא הוא. גרעין עצמיות אטומי. נשמה זכה. זה אינסופי את ממלמלת בלי קול סופסוף משתרעת על המיטה הגדולה והדלת נפתחת בבת אחת בקול צהלולי ילדים. 

הוא סגר את הדלת אחריו.

הדם עדיין בעבע לו בראש, פועם ומתרחב ומרשרש.

מחשבות נדחפו אחת על השנייה, מחפשות להתחפר אצלו בתודעה.

הוא הידק שפתיים, עצם עיניים ונענע את הראש. הוא יירגע עכשיו, הוא החליט בנחת.

הוא הזדקף לאט, הרים את הסנטר והוריד את הכתפיים.

כמה דקות ככה הוא עמד בשקט, ורק נשם, מרגיע את ההידוק.

הוא שם לב לחדר סביבו, פתאום. נכח בו בהפתעה קלה.

החדר היה אפלולי. הקירות היו בעובי חצי מטר כמעט. בניה ישנה, ששומרת על קרירות.

האור חדר באלכסון, קרן שמש ירושלמית שערבלה להקת חלקיקי אבק בקצב היפנוטי. ארונות הספרים התפרשו על הקירות, דחוקים זה על זה, כאילו גדלו באופן טבעי ככה, כאילו כל הארונות והספרים עליהם הם אותה ישות של עץ נדיר ועתיק.

הוא הסתובב לאיטו בחדר, מעביר יד ארוכה ולבנה על שדרות הספרים, מרגיש אותם ספר ספר, וכאילו הספרים הם אלה שליטפו אותו, הלוך ולטוף.

אבא היה עומד מולם לפני שהיה הולך לישון – מביט בהם. אחרי כמה רגעים הוא היה מסתובב, אך מניח יד על הארון, ונשאר ככה עומד, לא יכול להפרד. מסתובב ולוקח ספר אחד למיטה, רק לחטוף עוד עמוד זוהר, קצות החושן, רמחל, פרי הארץ או רב צודעק.

אבא היה כותב כאן עמודים של תשובות, הסיגריה כבתה כבר לפני שעה בין אצבעותיו, והוא כותב וחושב ומהמהם ומסלסל את פיאות זקנו. ושואל בלי להרים את הראש, כמה מתוק היום שלך, יידל?

אבא לא ישמע את הצרחות שיהיו בחדר הזה. את העלבונות שיטיחו הוא ויששכר זה בזה. כמה הליכי מש….

ריח עץ מהגוני מתוק וכבד עלה באפו

הוא עצר. הסתובב לאט והפנה את מבטו מעבר לכתפו. הפסנתר עמד ליד הקיר. שנים של השענת ספרים, חיבור של מדפים אליו ושימוש כשידת מכתבים עיקמו לו קצת את הצורה אבל לא עמעמו את הריח שעלה ממנו, הו, איזה ריח.

במוצאי שבתות חורף, אחרי שכל החסידים כבר חזרו הביתה, והבנות סיימו לנקות ולהחזיר לבית את הצורה, אמא שלו היתה מביאה שרפרף, כאילו במקרה, יושבת ומרפקה תלוי עליו וקוראת תהילים , אחרי כמה עשרות קאפיטלאך היא היתה עוצרת וחולמת לכיוון הפסנתר. לאחר יד היא היתה מרימה את המכסה, ומתווה אקורד מינורי משוטט.

ממתין בנשימה עצורה מאחורי ארון אחד,הוא היה מחכה. אמא שלו, הרבצען של כל הקהילה, היתה מסתובבת פתאום אל הפסנתר ובאצבעות בוטחות היתה משחררת את הפסנתר מאקורד מזורי משונה ושובר לב, וממשיכה למנגינה ענוגה ומטפסת משם לאט לאט בשילובי צבעים ודיאזים למרעום מלודי מלא תנופה, פונה בקצב ומשנה איזון בעלילה פורטת על ליבו של יידל באלפי צבעים והתפוצצויות קטנות של רגשות חדווה וגעגוע. מאיטה פתאום, ויורדת לקרקע משמי שמיים, ומסיימת את המנגינה לאט.

יידל הניח את שתי ידיו על מכסה הפסנתר, ונשם את הריח, עד שיגיע לתחתית הריאות ולעומק ההכרה.

אמא שלו היתה אומרת לו לפני שהיה הולך לחיידר, תהייה טוב יידל.

תהיה טוב, יידל.

הוא התנער באחת, הסתובב באוושה ופתח את דלת החדר בתנופה.

הרכב בית הדין עמד מולו, ומאחוריהם ייששכר, והמון עסקנים של שתי החסידויות. כולם עומדים  ומסתכלים.

הוא הסתכל על נקודה עלומה באוויר ואמר אל השקט, אני מוותר. אני לא האדמור. יששכר, הבנינים שלך. רב שימען, בטל את התביעה.

הוא פסע אל עבר היציאה, והאנשים טיפסו זה על זה כדי לפנות לו מקום. כשיצא אל הרחוב הוא הרגיש מאחוריו את מבול הצעקות שעלה מהבניין כגל הדף ענקי, ואמר בקול אל העננים, תהיה טוב, יידל. תהיה טוב.

בתחנה בבר אילן עלה זוג צעיר עם תינוק. הגבר בחליפה דהויה, כובע קנייטש סטנדרטי ומשקפי ברגים של אברך מצוי במיר, נראה כאילו סיים עתה את הסיידר בבית ישעיה. אשתו, נוות ביתו, רעייתו או ה”אשת חבר” שלו, בפאת קוקו מרושלת ובגדי בית קלילים הובילה את עגלת הבייבי ג’וגר כשהוא סוחב את השקיות של שערי רווחה.

הם התיישבו בספסלים שלפניי. הוא והשקיות בצד ימין של המעבר מאחורי הדלת האחורית, היא בצד שמאל של המעבר, במושב שמאחורי ‘תחנת העגלות’ מתכופפת מדי פעם לתינוקה ומחווה פרצופים של אימהות.

הכול היה רגיל, רגיל וזוהר. עיני בני הזוג נפגשו במבטים של אדם הרואה נוף מדהים ומוכר. נוף שהתרגלו אליו, אוהבים לראות אותו אך לא מתפעמים. העין שבעה, נינוחה, לא נוצצת ולא עייפה.

אמא הזמינה אותנו לשבת, היא מספרת לו בחיוך. אבל אני מעדיפה בבוקר להישאר בבית. החיוך מתרחב.

עדיף להיות אצל אמא שלך השבת, חייך הוא, ושבוע הבא כשחיים יבוא אליה נעשה שבת בבית.

החיוכים נשארו מחוייכים כשהיא סיפרה משהו על התינוק בעגלה. הוא דווקא שתה היום את הסימילאק בלי שום בעיה. אה, באמת? השתומם לשמע הבשורה המרעישה, כנראה שהצמחי אכן יותר טוב לו, כמו ששפרה אמרה.

הם רכנו זה לקראת זה בטבעיות, ראשיהם תלויים מעל המעבר שבין המושבים בלי לגעת זה בזה כשהמשיכו לדון בענייניהם המרתקים. התור בשערי רווחה שהתקצר פלאים, המשרה החדשה של טובי והנהג החצוף שחתך בפראות את נתיב האוטובוס. גם הוא סיבה לשיתופי מבט וחיוכים מלאי הרמוניה ונינוחות.

הוא אומר משהו, תוך כדי שהוא מעביר לה את הכובע שלו, שימי את זה שם, הוא מבקש. היא שמה את זה שם ומקשיבה לו בעיניים גדולות ופשוטות.

לי לא היה נוח כל כך. הרגשתי שאני פולש להם לזוגיות. המיקום שלי באוטובוס הכניס אותי בעל כורחי תחת כנפי חיוכיהם הזורמים. להם לא אכפת ממני ומאף אחד אחר. הרי אין כאן שום סוד ושום רומנטיקה אינטימית. סתם שיחת יום יום. לא הבנתי איך זה קרה אבל פתאום שאלות הסימילאק, התורים, ארוחות השבת והנהגים החותכים נראו בעיניי עניינים חשובים שיש להתעניין בם בכובד ראש. למרבה צערי לא מצאתי מה לחדש בעניינים אלה.

האוטובוס הגיע לשרי ישראל ואני קם לרדת. כדי להגיע לדלת אני חייב לעבור ביניהם ומרגיש מבוכה קלה כאילו אני דוחק רגלי השכינה. עם המבוכה מתגנב ללב גם כעס קל. סליחה! זה המעבר שלי בדיוק כמו שלכם. באיזו זכות אתם ממלאים אותו בסימילאק וחיוכים המונעים את המעבר.

מבט נוסף אליהם ומיהרתי לסלוח. עברתי ביניהם. ערב טוב לכם, איחלתי בחיוך (איך לא). בבת אחת הרימו את ראשיהם מרכינתם והסתכלו בי בתמיהה. הספקתי לראות את משקפי הברגים שלו גולשים על אפו. הם בטח חושבים אותי לאדם משונה. אנחנו הרי לא מכירים אותו, יתלחשו עליי אחרי שדלת האוטובוס תיסגר אחריי. אבל אני, אני מכירם.

הדבר הראשון שהכה בה היה הריח. רוח מערבית שנכנסה מבעד לחלון הגג הפתוח הביאה עימה ריח חזק, תערובת ריחות של ים וריחות אחרים. הריח הזה היה שלה, מילא אותה בתחושה של בית במקום שמעולם לא הייתה בו, עורר בה רגש מוזר, מסתורי. משב נוסף של רוח הביא עימו את ההבנה מאין הריח הזה מוכר לה. הספות הישנות, המצעים והתמונות מביתה של סבתא עלו בדמיונה, ספוגים כולם בריח המיוחד הזה.
הילדה הקטנה שבה התעוררה, רצתה למתוח רגליים מעל תקרת הרכב, להתמכר לתחושה ההיא, שלה, שוכבת על הספה של סבתא, מביטה בתמונת הבית שעל הקיר ושוקעת בחלומות שובבים, רואה עצמה מתרוצצת בין העצים שבתמונה, מתגלגלת על הדשא הירוק. לעיתים מצאה עצמה משננת את המספר הצרוב על מסגרת העץ ומנסה לעמוד על טיבו… המבוגר האחראי שבה לא נתן לרגליים להתרומם. “זו נסיעה אזרחית ראשונה למקום”, “אנו מבקשים לא לסמוך על הניווט האוטומטי ברכב ולהשאיר רגל בכוננות על בלם החירום” – למעשה זה היה החוק בכל נסיעה בכלי רכב ממוחשבים, רק שהיא לא מכירה מישהו שבאמת מקפיד עליו, אולי חוץ מהזקן ההוא שמוביל את השיירה. נדמה היה לה שראתה אותו פעם, אולי בשבעה של סבתא או באחת האזכרות. אומרים שהוא מהאחרונים שעוד זוכר את הדרך לשם אז נתנו לו להוביל את השיירה. קצת משונה, בהתחשב בעובדה שהוא היחיד שנוסע ברכב בלי ניווט אוטומטי. היא בחנה אותו בעניין, מאז ומעולם הצחיקו אותה האנשים האלה, שלא מוכנים להתקדם.
סבתא שלה לא הייתה כזו, תמיד התעדכנה במתרחש. היו לה חשבונות ברשתות חברתיות כשאלו רק החלו, בית חכם ומשקפי תקשורת. רק לדבר אחד לא הייתה מסוגלת סבתא להתרגל, לשימוש בזיהוי ביומטרי. תמיד העדיפה סיסמאות מספריות, ומה הפלא, לכל החשבונות הייתה לה אותה סיסמה.
היא נזכרה בפעם ההיא, שנמלטה כילדה לבית של סבתא, לא זוכרת מה גרם לה לברוח. כשנכנסה אל הבית ובקרת האזעקה התחילה לצפצף, ראתה בעיניה את הסערה שתתרחש כשקולות האזעקה יישמעו למרחוק. אוטומטית הגישה אצבע לצג הזיהוי, אבל אז נזכרה שהיה זה הבית של סבתא, העבירה את האצבע והקלידה בלי לחשוב: שלושים ואחת, נקודה, שלוש שבע שלוש, פסיק, שלושים וארבע, נקודה, שלוש מאות.
כמה צחקה כשהאזעקה כבתה, היה זה צחוק משחרר, בריא. תחושה של שותפות סוד. מאז כבר נכנסה לביתה של סבתא בכל הזדמנות, חוזרת על רצף המספרים ההוא שוב ושוב עד שהפך לחלק ממנה. בלי משים הוא הפך להיות גם הסיסמה שלה במקומות שבהם לא יכלה להושיט אצבע מזהה, תמיד חייכה כשהקישה 31.373,34.300 מחכה לקבל מחמאה מאשף הסיסמאות, “סיסמה חזקה מאוד”. אם היית יודע עד כמה, הייתה אומרת, ספק אליו ספק לעצמה.
אבל עכשיו היא כאן, והסיסמה החוזרת ההיא הופכת לנקודת ציון משמעותית הרבה יותר בחייה.
את תחילת הדרך הכירה בעל פה, מאז קיבלה רישיון נהיגה הסיעה את סבתא בכל שנה בי”ב באב לטקס המצחיק, בראש התל ההוא, שאליו סבתא וחבריה היו מטפסים, מביטים מערבה במבט מלא געגוע ודמעות ושרים שירים שאיש מלבדם לא מכיר. עם השנים קטן מספרם של המשתתפים, וגם אלה שהגיעו התקשו לטפס. היו מקיימים את הטקס למטה, בחניית העפר. בסיומו הייתה סבתא נותנת לה יד חזקה ויחד היו עולות, צעד אחר צעד, אל ראש התל. שם הרשתה סבתא לדמעות להתגלגל על הפנים ותחושת שותפות הסוד הייתה מבעירה גם בה את הגעגוע, למקום שמעולם לא הכירה.
אחרי שסבתא נפטרה השתדלה להגיע אל הטקס לבדה, בכל שנה שהייתה בתאריך הזה בארץ ולא מחפשת את עצמה באיזה מקום נידח על פני הגלובוס.
בחודש אב האחרון דווקא הייתה בארץ ואפילו זכרה את הטקס וחשבה להגיע – אבל אז פרצה המלחמה. כשהודיעו בתקשורת שחיילינו עומדים על חורבות היישובים היהודיים הצטערה כל כך שסבתא אינה לצידה כדי לשמוע.
אולי לכן הייתה בה ידיעה ברורה, ברגע שראתה את ההודעה, שהיא מצטרפת לשיירה הזאת. אמנם במפגש ההכנה הודיעו שנכנסים רק לבקר, ועל התיישבות עוד אין מה לדבר, אבל בעבודה לקחה חופשה לשבוע (“אולי יותר”, אמרה לבוס בחיוך, “חופשה לא מתוכננת”, וראתה את האכזבה בעיניו אחרי שכבר חודשים הוא מנסה לשדך לה את אחיו הצעיר), העמיסה ברכב שישיות מים, אוהל ובגדים לכמה ימים, והנה היא כאן, בשיירה המצחיקה הזאת. כשהרכב הספורטיבי שלה זוהר בתוכה כמו נקודת אור בחשכה.
אתמול רצתה להכין את עצמה, להבין למה לצפות. שוב פתחה Google Earth, בראש האתר נכתב שתמונות הלוויין מתעדכנות כעת כל 48 שעות. אך כשהקישה את נקודת הציון המוכרת קפצה הודעת שגיאה: “אזור זה אינו מכוסה לוויינית, תמונה אחרונה מעודכנת לפני שישה חודשים. האם אתה מעוניין להמשיך?” חצי שנה? התפלאה לעצמה, הרי זה הרבה לפני שפרצה המלחמה… ובכל זאת לחצה “המשך”. על הצג עלתה תמונה מוכרת – קו החוף הכחול משמאל, ומימינו דיונות ריקות של חול, שהזכירו עד כמה צילום האוויר בביתה של סבתא, שמראה ערמות מסודרות של בתים חרבים ושבילים ביניהם, לא מעודכן כבר שנים. סבתא סיפרה לה שבשנים הראשונות הכול נשאר אותו דבר, ערמות של כאב מסודרות בשורות. אז עוד יכלה לזהות את הבית, לשמור לעצמה את נקודת הציון, לחרוט אותה על המסגרת ועל לוח ליבה. בהמשך כנראה ניסו לבנות שם משהו, בתמונות הלוויין באיכות של אז אפשר היה לזהות פארק מים או אתר דומה עם בריכות ומדשאות ביניהן, עם השנים והשינויים שהאזור עבר נקודת הציון הזאת הפכה שוב לתילי חורבות ואחר כך לשממה של חול.
צפצוף עדין נשמע מהנהג האוטומטי, קוטע את חוט מחשבותיה, מרמז שהיעד קרוב. היא הזדקפה והביטה סביב, כלי רכב צבאיים ואוהלים היו פזורים בין הדקלים על הדיונות הזהובות, כמו בסיס צבאי שהוקם באופן זמני. גם אל השיירה שלהם התלווה D9 כבד, אמרו שכדי לפלס את הדרך מהחולות. הבחור שעמד לידה לחש בקול סמכותי למי שסביבו שזה רק מה שמספרים לנו, אבל בעצם חוששים ממטענים על הכביש.
המשפט הזה ערער את ביטחונה, כלי הרכב הכבדים האלה מעולם לא עוררו בה תחושת ביטחון. תמיד שמעה מולם את קולה של סבתא מספרת “ואז הגיעו הדי-ניין” ושותקת, כמו רואה לנגד עיניה את קירות ביתה חרבים, אבן אחר אבן.
אולי כל הנסיעה הזאת מיותרת בשבילה. במפגש ההכנה היה רוב גברי ברור, מהסוג שמחפש אזורי לחימה. הנשים המעטות שהיו שם באו עם בני הזוג, רק היא עמדה לבדה, מרגישה בולטת כל כך, לא שייכת. פחדה שיבקשו שכל אחד יציג את עצמו ואת מניעיו, שמחה שהתחילו מיד בהסברים. כשהודיעו שייכנסו רק לאזור המרכזי קם זוג מבוגר ועזב בכעס, “שוב שוכחים את צפון החבל”, אמרו. הם נראו לה צעירים ממה שיכלה להיות סבתא אילו הייתה כאן היום, אבל היא לא, ואני כאן במקומה – ניסתה לחזק את עצמה. לה דווקא התאימה הנסיעה המרוכזת למרכז הגוש, פחדה לנסוע לבד דרך ארוכה אחרי שתפרוש מהשיירה לכיוון נקודת הציון הפרטית שלה.
“לאן אנחנו נוסעים?” שאל שם מישהו, ובשקט שהשתרר אחר כך אפשר היה לחוש איך כל אחד מהנוכחים שוקע במחשבות ותמונות משלו. כשחתך את הדממה והסביר כי בסך הכול ביקש נ”צ להתכוונן אליו, כמעט נתנה את שלה לכולם. אבל מחשבה נוספת עצרה אותה, הרגישה שתחלל בכך את זיכרונה של סבתא, כמו להזמין זרים לביתה הפרטי בלי להודיע. לשמחתה אחד הנוכחים נתן לכולם נ”צ אחר. זו נקודה משוערת, אמר, לאזור המלון, על חוף הים, השאר הנהנו בראשם כמבינים. כשהכניסה את שתי נקודות הציון לתוכנת הניווט שמחה לראות שהסטייה מהדרך היא של כמה מאות מטרים בלבד.
את השעות שלאחר מכן מילאו בסיפורים וזיכרונות. אז הבינה כמה נעים לה להיות בחברת האנשים האלה, כולם זרים לה אך חיים את הזיכרונות משם כאילו לא עברו כל כך הרבה שנים מהגירוש הנורא ההוא בתשס”ה. בכל אחד מהם ראתה משהו מסבתא. במבוגרים ראתה את אותו מבט בעיניים ששבע כל כך הרבה תקוות ואכזבות, וגם עכשיו לא ממש האמין שהם בדרך לשם; אצל הצעירים היו סקרנות, נחישות וחזון, אלה שלא אבדו לסבתא עד ימיה האחרונים. ואצלה? בעצמה גילתה את אותה תחושת שותפות סוד.
ההתרגשות שלה החלה עם פרוץ המלחמה, משהו בטון של המנהיגים נשמע אחר, נחוש יותר, החלטי. ראש הממשלה הודיע כי זו תהיה המלחמה האחרונה. הפרשנים לעגו לו בשעות הראשונות ולפתע משהו באווירה השתנה, תמונות של חיילים מניפים דגל על חוף הים, הרמטכ”ל נושא דברים בבית הכנסת העתיק בעזה, תמונת הפסיפס של דוד שנשתמרה למרות החורבן וההרס ששלטו מסביב, הדקלים הגבוהים עמוסי הפרי ועצי השיטה המכחילה, בפריחה הצהובה שלהם, שליוו את התמונות הרגילות מאזורי מלחמה.
כשראיינו בבית האבות את אחרון חבריה של סבתא שעוד הכירה, בכתה כשאמר “סוף סוף, היינו כחולמים”. מהרגע ההוא ידעה שהיא רוצה להיות שם, עם ראשוני החוזרים, להשלים שבועתה של סבתא כל שנה בתל גמה, משאלה שלא זכתה להגשים.
“קטע התפצלות דרכים קרוב, בחר מסלול מועדף”, קול הניווט האלקטרוני גרם לה להתרכז בדרך. הכביש שנסעו עליו היה משובש, עוד מעט תפנה השיירה כולה מערבה לכיוון הים, והיא תמשיך ישר, כמה מאות מטרים, עד לנקודת הציון הפרטית שלה. לרגע ציפתה לראות מולה שער צהוב ועמדת חיילים, כמו בתמונות האלבום הכתום של סבתא. בעידן דיגיטלי לא היו הרבה אלבומים בבית וזה האחרון זכה ללוות אותה בשבתות הארוכות של הקיץ. היא הכירה את כל תמונותיו בעל פה, יודעת שאת רובן לא תזכה לראות. כל מה שנבנה בידי אדם נהרס כבר בקיץ ההוא, סיפרה סבתא, את בתי הכנסת ומבני הציבור החריבו זמן קצר אחרי שהיהודי האחרון עזב. רק החולות, הדקלים והים יחכו לנו כשנשוב.
תמיד “כשנשוב”, מעולם לא “אם נשוב”. סבתא חיה כל שנותיה את האמירה הזאת. לא סתם הייתה האחרונה מכל אחיה שבנתה את ביתה ביישוב החדש. “אין לי כסף לשתי משכנתאות”, צחקה, “ואיך אבנה בית כשנשוב…” בסוף גם היא בנתה, בגינת ביתה נטעה עץ דקל גדול ש”עלה כמעט כמו המטבח” לדבריה, אבל נתן לה תחושה של בית.
נקודת ההתפצלות הגיעה. לא חיכה מולה שער צהוב, רק דרך עפר חבוטה. מהרכב שנסע אחריה בשיירה נשמעה צפירה, כמו שואלת, לאן זה, היא פתחה את החלון וסימנה בידה שהכול בסדר, ממשיכה בנסיעה איטית בשביל המשובש בתוך השממה.
בעוד מאתיים מטר… הרכב עצר. הכביש לפניה היה מכוסה בחולות נודדים.
לרגע החסירה פעימה. פתחה את הדלת ולקחה איתה את הניווט הידני, צועדת בהיסוס בכיוון שהראה.
“הגעת ליעד”.
31.373,34.300 זה כאן.
התיישבה על האדמה כלא מאמינה. מרשה לדמעות להתגלגל על לחייה.
“סבתא”, אמרה, חופנת בידיה את גרגרי החול.
“הגעתי הביתה”.

31.373,34.300 היא נקודת הציון שבה עמד ביתה של הכותבת, בגוש קטיף.

בר שלום יושב במרפסת. הבית שטוף, מכונת הכביסה מסתובבת. “שטיפה היא תרפיה בשבילי”, הוא אומר. לשפוך מים, לגרוף חזק. אבל כביסה הוא לא סובל. מילא להכניס למכונה, אבל לחלק אחר כך במדפים של הילדים? הוא לעולם לא זוכר מה בדיוק המידות שלהם, וכמעט תמיד הוא שולח את הקטן לגן במכנסיים שגדולים עליו, ואת הגדול בחולצה שמגיעה לו עד הפופיק.
בהתחלה בר שלום אמר לעצמו שזה בחיים לא יקרה לו. שהוא יקפיד על כל פיפס בבית, שהילדים יגיעו למסגרות מאורגנים טיפ טופ, שלרגע הוא לא יהיה גבר מרושל שמלביש את הילדים עקום ומכין להם סנדוויצ’ים משאריות של חלה יבשה. בהתחלה הוא הקפיד על כל דבר. אפילו גיהץ חולצות שבת, משהו שאפילו עדי לא עשתה אף פעם. “בשביל מה?” היא הייתה צוחקת, “בשביל שישחקו בערֵמה כל השבת?”
“הערמה” הייתה ערמת חול גבוהה ליד הבית שאיתן וליאת התחילו לבנות. אחר כך ירו בליאת בציר כיסופים, ואיתן עבר לרעננה להיות קרוב לבית לוינשטיין. בניית הבית נעצרה ו”הערמה” נשארה.
אבל אחר כך תנופת ההתחלה שקעה, ושקע בבר שלום גם הפאסון והניסיון לעשות רושם שהוא מסתדר, ולא היה אכפת לו שהרישול התחיל להשתלט על כל הבית. “לעזאזל”, הוא אמר לעצמו, “זו המציאות, ומי שלא מוצא חן בעיניו מוזמן לא להגיע”. גם ככה רוח ההתנדבות ששרתה על השכנות ובנות השירות כבר התעייפה וכל אחת חזרה לעיסוקיה. הוא לא מאשים אף אחד כמובן, זה טבע העולם. זה לא שלאף אחד לא אכפת ממנו, אלא שכל אחד אכפת לו יותר מעצמו.
עכשיו, יושב במרפסת, הבית שטוף והמכונה מסתובבת, בר שלום חושב על ליאת ואיתן. הוא שונא את המחשבה הזאת שמזדחלת בו כל פעם שיש לו רגע פנאי במוח. הוא שונא את המחשבה שגורמת לו בדל גאווה מפגרת על איתן, ובדל תודה מטופשת לקדוש ברוך הוא שאיזה מזל שעדי מתה באמבולנס בדרך לברזילי באשקלון והיא לא תקועה כמו ליאת בגוף עקום ונפש שאין לדעת עליה כלום. ואיזה מזל, המשיכה המחשבה להזדחל, שהוא עצמו לא תקוע כמו איתן. לא שיש לו מה לעשות עם האינפורמציה הזאת. זה לא שהוא שוקל להתחתן עם מישהי אחרת, אף שהודיה אחותה של עדי לקחה אותו לא מזמן לשיחה באיזה בית קפה באשקלון וכחכחה הרבה בגרון וערבבה את הנס על חלב שלה שוב ושוב ואמרה: “אני לא יודעת איך להגיד לך את זה בדיוק מאיר”, והוא יכול היה לחסוך לה, כי הוא ידע בדיוק מה היא רוצה להגיד, אבל הוא השאיר אותה שם להתפתל ולכחכח ולעשות צליל מעצבן עם הכפית בכוס הזכוכית כמו איזה גונג לקרב שלא מצליח להתחיל, עד שהיא הצליחה להגיד: “אני חושבת שעדי הייתה רוצה שתתחתן שוב”, ומיד הוסיפה “זה טוב לילדים”. הוא לא יודע בדיוק למה הוא לא גאל אותה מההתפתלויות, אולי עונש כזה. על מה? על שהיא בחיים? ואיך היא מעיזה? היא הרי אחותה הקטנה. טיפשי, טיפשי לחלוטין להעניש אותה, מי ישמע גם איזה עונש זה, הוא חשב, אבל זה מה שעבר לו בלב באותו רגע, מה לעשות.
עכשיו, יושב במרפסת, הוא חושב גם על האספה שהייתה במזכירות היישוב בבוקר, אספת חירום. הדיבור על “ההתנתקות” או “הפינוי” או איך שלא קוראים לזה כבר נהיה הרבה הרבה יותר רציני, ומתחילה להתגבש הרגשה שהמהלך ההזוי הזה עשוי באמת לקרות. בר שלום כבר היה בהרבה אספות של היישוב, אספות קריטיות. אבל צעקות ותחושת פאניקה הזויה כמו שהיו היום, לא היו מעולם. בר שלום שם לב שהוא התחיל להשתמש במילה “הזוי”, מילה שהנוער התחיל להגיד הרבה. על כל דבר שלא נראה להם. “הזוי”. אבל באמת זו מילה קולעת, בר שלום חושב, כי איך מישהו בכלל יכול להזות רעיון כזה, ולקדם אותו בצעדי ענק כמו טרקטור די ניין שרומס כל מה שבדרך? והוא חושב שכמה שהוא לא איש מילים הוא לא יכול להתעלם מכך ש”פינוי” זו מילה שמזכירה מה שעושים לאשפה, או להומלסים שהשתלטו על בניין ששייך לעיריית ניו יורק, אבל לאנשים כמותם? שבנו בתים לתלפיות וקהילות מפוארות ובתי כנסת וחגים ויום-יום ובית ספר ובריכה ובית מלון וחממות? ו”התנתקות” היא מילה עוד יותר הזויה. מה, זה קטר של רכבת שבקליק אחד נפרד מאיזה קרון? סורי, נמאס לי לסחוב אותך, אני משאיר אותך על הפסים?
אולי הוא בכל זאת נדבק ממנה, מעדי. היא הייתה אשת המילים ביניהם, וליד תמונה שלה על הקיר יש תמונה של הים ושורות יפות של אהבה שהיא כתבה כשהם עברו לכאן. אהבה למאיר, לים הזה, לחולות. הרבה זמן מאיר לא ניגב דמעה, לא היה לו זמן לזה. אבל משהו בישיבה הסוערת הבוקר הזיז לוחות טקטוניים בנפש שלו ודרך הסדק בעבעה לו הנשמה. “איזה מזל שעדי לא פה בשביל הביזיון הזה”, הוא חשב, ושוב ניגב דמעה כי באמת הוא כן רצה שהיא תהיה פה, שיעברו את זה יחד. הוא לא ידע עדיין מה זה בדיוק “זה”, אבל זה הריח לא טוב בכלל. וכמה שעדי הייתה אשת הרוח, והוא, מאיר, איש המעשה – “מאיר”, היא הייתה אומרת עליו, “הוא איש הריח, הוא יודע להריח מרחוק בדיוק מה הולך לקרות”.
פתאום במרפסת נפלה עליו עייפות נוראה, העפעפיים שלו נפלו והוא לא הצליח לפקוח את העיניים. כמו בשבועות הראשונים אחרי שעדי נרצחה והוא לא יכול היה לפקוח את העיניים בבוקר. זה לא היה קשור לדיכאון או לרצון או להחלטה, העפעפיים שלו נדבקו, הרגליים שלו כבדו כמו שקי בטון ולא היה שום דבר שבשביל לראות אותו הוא הצליח לפתוח את דבק הנגרים הזה שהדביק אותו לעולמות השינה. את הילדים לקחה הודיה אחות של עדי, אבל בר שלום מעריך שגם בשבילם הוא לא היה מצליח לקום. שוב, זה לא קשור לרצון, הוא פשוט לא היה מצליח.
עכשיו, כשהעפעפיים שלו פתאום צנחו, הוא ניסה להגיד לעצמו שיתאמץ לרגע ויגרור את עצמו למיטה, ויצחצח שיניים או משהו, אבל זו לא הייתה עייפות שאפשר לדבר איתה, לנהל איזה משא ומתן, זו הייתה השינה העמוקה ההיא שחטפה אותו, גררה אותו כבול לקרקעית של ים. שינה שהוא מריח בה מוות, התנתקות מהעולם. איכשהו אחרי אולי שעה או שעתיים הוא הצליח לגרד את השינה ולהיכנס הביתה. עוד לא הרבה שעות יאיר היום וצריך לשלוח את הילדים לגנים ואספת חירום נוספת תהיה. בדרך למיטה הוא פתח את הפריזר והניח חבילת פיתות על השיש, שתפשיר. הוא לא זכר אם יש גבינה צהובה, מקסימום ימרח להם שוקולד. וואי וואי, הוא חושב, אם עדי הייתה יודעת כמה פיתה עם שוקולד הילדים אוכלים בזמן האחרון. שוכב במיטה, מאיר לא הצליח לשוב ולהירדם. מה הוא יגיד באספה? מצפים ממנו להגיד משהו משמעותי, להנהיג, להגיד אם הולכים עם זה, לוקחים את הפיצויים שהמדינה הבטיחה ומתקפלים, לבנות חיים נורמליים במקום אחר, ויפה שעה אחת קודם, או שמתנגדים בכל הכוח, אם מאמינים לזה בכלל? אם מקבלים החלטה משותפת לכל היישוב או איש ומשפחה הישר בעיניהם יעשו?
כשהוא עצם שוב את העיניים בתפר שבין ערות לשינה, הוא ראה את עצמו בדמותו של ראש היודנראט. לא מישהו ספציפי, רק עומד על מרפסת של בניין ועיני אנשים נשואות אליו והוא צריך לקבל החלטות. הבניין היה דומה לבית הכנסת של היישוב רק גבוה יותר, גבוה מאוד. הוא פקח את העיניים מיד, הלב שלו דפק מהר. בזמן ערות מוחלט הוא בחיים לא היה חושב על הדימוי הזה, בכלל הוא לא בן-אדם של דימויים. אבל זה מה שעבר בו באותו רגע, מה לעשות. האף שלו כנראה מריח רחוק מדי, האף היהודי מדי שלו. הוא חשב שאם עדי הייתה בחיים ושומעת על התמונה הזאת שרצה לו בראש, היא הייתה מתחרפנת. סבא וסבתא שלה היו ניצולי שואה והייתה במשפחה שלהם אלרגיה, ממש אלרגיה לדיבורים כאלה. סבא של עדי, שלמה, יכול לחטוף התקף לב אם הוא היה שומע את אחד הנכדים זורק משהו על מדינת ישראל עם איזשהו רמז מרומז ביותר למשטר הנאצי. מאיר שאל את עצמו אם הוא היה מספר לה בכלל, כי מאז שליאת נרצחה היו כבר כמה מחשבות ותחושות וחלומות קריטיים שלו שהוא לא סיפר לעדי. למה להפחיד אותה? מספיק שהיא איבדה חברה טובה כל כך, מספיק שרף הפחד ביישוב עלה אחרי הפיגוע ההוא. וחוץ מזה, האמת העמוקה יותר שמאיר הרגיש שהוא חייב אותה לעצמו היא: בשביל מה להפחיד את עצמו? מה שהיה בחלום נשאר בחלום ובשביל מה לעורר שדים רעבים מרבצם?
די, כבר תכף בוקר. אין טעם לישון. מאיר חושב, הוא יכין לילדים סנדוויצ’ים מושקעים, עם חביתה, יחתוך מלפפון דק דק. יותר מדי מחשבות סובבות בו הלילה. יותר מדי. הוא חייב לדחות את המחשבות מפני המציאות והוא יעשה את זה באמצעות הסנדוויצ’ים האלה. בעזרת המון פעולות קטנות. הוא יחתוך ויטגן וימרח ויעטוף יפה יפה. זה מה שהוא עושה יום יום מאז היום הנורא אחרי שהוא חזר הביתה לבדו מבית החולים, מחזיק חזק שקית אשפה לבנה גדולה ודקה עם לוגו של בית החולים ובתוכה צרורים הבגדים של עדי והקרוקס שלה ושקית סנדוויץ’ ובה התכשיטים. עגילים, טבעת נישואין. הוא זכר איך איתן סיפר לו לפני שהוא עבר לרעננה, שמהכול הכי שובר אותו הקרוקס של ליאת שמונחות ליד המיטה שלה שם במחלקת שיקום. מונחות יפה, צמודות, “איזו בלגניסטית היא הייתה ליאת”, איתן צחק. “כל בוקר היא הייתה מחפשת נעל אחת מתחת למיטה”. איתן צחק ופתאום הצחוק שלו נהיה היסטרי והוא אמר ונחר שברי משפט בקול מרוסק מצחוק הזוי. “עכשיו הנעליים שלה כל הזמן מסודרות, כאילו מה היא צריכה נעליים? כאילו יש לה לאן לקום וללכת?” ומאיר לא ידע מה לעשות עם איתן והצחוק המשוגע שלו. ובאותו לילה הוא חיבק את עדי עוד יותר חזק מהרגיל עד שהיא אמרה: “וואי מאיר, אתה מועך אותי”, ולא הצליח להוריד את העיניים מהקרוקס שלה שעמדו צמודות ומסודרות ליד המיטה. הוא הריח משהו רע ולא ידע עד כמה.
עכשיו, בלילה הלבן הזה, סדר הפעולות הסיזיפי והאין-סופי לא עזר. לא עזרה לו המלאכה ותקפה אותו סחרחורת. הוא פחד מהבוקר, מהרגעים שהילדים יקומו וכבר לא ישאלו איפה אימא. בזמן האחרון הם כבר לא שואלים. הוא פחד מהאספה שהוא הריח ממנה חשרת רעות גדולה, משהו בסדר גודל שאפילו הוא, שכבר ראה לצערו הרבה דברים, לא מכיר.
מאיר בר שלום התיישב על כיסא במטבח, אור דק נשפך דרך חרכי התריס. עדי אהבה להחשיך את הבית חושך מוחלט, והייתה מורידה את התריסים שלא ייראה שום חרך. בהתחלה מאיר המשיך ככה להוריד את התריסים, אבל לאחרונה הוא מרשה לעצמו לתת לאור הזהוב להיכנס, כמו שהוא אוהב. הוא שמע את הצלצול של השעון המעורר שלו, מנגינה דיגיטלית מעצבנת שחודשים הוא רוצה להחליף. הסחרחורת שלו פסקה אבל השאירה אחריה צל של ייאוש וחידלון ותחושה שהנפש שלו מתחילה להיפרם בקצוות, ואין לו כוח לכל מה שעומד לבוא. אין לו כוח להיות חייב למצוא את הכוח. הוא ישב על הכיסא במטבח ולא קם לכבות את השעון, ולא קם להעיר את הילדים, ולא קם להרים את התריס. הרי עוד מעט הכול יקרה לבד. השעון יפסיק, הילדים יפרצו למטבח בפיג’מות, רק התריס אולי עוד יישאר מוגף.