רְחוֹב יָפוֹ לְכֹל אָרְכּוֹ י”ב בְּאִיָּר
לִכְאוֹרָה סְתָם יוֹם, יֵשׁ לוֹמַר
הָרְחוֹב מוּצָף בְּצִבְעוֹנִי בְּלָבָן וְכָחֹל
כְּמוֹ יוֹם הָעַצְמָאוּת בִּסְתָם יוֹם שֶׁל חֹל
אֲנָשִׁים שׁוֹאֲפִים נוֹשְׁפִים אֲוִירָא דְּאֶרֶץ הַקֹּדֶשׁ
מְשׂוֹחֲחִים בִּמְתִינוּת בְּמַכְשִׁירֵי הֲסְלוֹלָר אוֹ עִם חָבֵר
אֵין מָה לְמַהֵר
הִתְרַפְּקוּת זוֹ עַל חֲמִימוּת הַכְּתָלִים הַזְּקֵנִים
חוֹשֶׂפֶת אֶת הַלְּבָבוֹת מִתְרוֹנְנִים וְכֵנִים
הָרַכֶּבֶת הַקַּלָּה כְּתַנִּין מֹשֶׁה מִתְהַפֶּכֶת וְרוֹקַעַת בָּרְחוֹב
הַיּוֹם יֵשׁ מַצָּב לֶאֱהֹב
הַפִילִיפִּינִיוֹת בַּדּוּכָן הָאַסְיָאתִי אוֹכְלוֹת בְּבֻלְמוּס
הָאִישׁ הַמְּלֻכְלָךְ יוֹרֵק בְּקוֹל לְלֹא הִסּוּס
זֵרֵי הַפְּרָחִים מֻשְׁלָכִים עַל הַמִּדְרָכָה תַּחַת לוּחַ הָאֶבֶן.
לְזֵכֶר שֶׁנִּסְפּוּ בְּמָקוֹם זֶה בְּפִגּוּעַ
חַבְּלָנִי בְּאוֹטוֹבּוּס אֶגֶד קַו
שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה בְּיוֹם רִאשׁוֹן
י”ב בַּאֲדָר הַ’תשנ”ו
הוֹלְכִים. לֹא מִסְתַּכְּלִים. הוֹלְכִים
בִּרְחוֹבוֹת בְּתוֹךְ שְׂדוֹת פְּרָחִים שְׁחֹרִים שְׁזוּרִים
בְּעִגּוּלֵי עִגּוּלִים עַל נוֹפְלִים חֲלָלִים פְּרָחִים אֲדֻמִּים יְבֵשִׁים כְּחַלְחַלִּים
פְּרָחִים הוֹלְכִים אֲנִי הוֹלֶכֶת עַל הַסַּפְסָל אֲנִי
יוֹשֶׁבֶת
רוֹאֶה אֶת הַהַתְאָמוֹת שֶׁל הַעֲלָמוֹת
בָּאָפְנָה הָאַחֲרוֹנָה אֲנִי אוֹהֶבֶת בִּגְדֵי צִבְעוֹנִין
שְׁתֵּי בְּנוֹת עֶשְׂרֵה בְּפֶה מְגֻשָּׁר מְחַיְּכוֹת חִיּוּךְ מְאֻשָּׁר
בְּקִפּוּל רַגְלַיִם עַל הַסַּפְסָל סַבַּבָּה וְעַל הַזְּמַן חֲבָל
בְּצֹמֶת בִּנְיַן גֵּ’נֵרָל
כֹּרֶשׁ שְׁלוֹמְצִיּוֹן יַנַּאי וְהוֹרְקָנוּס שׁוֹתְקִים
כְּשֶׁהָרַכֶּבֶת הַקַּלָּה מְעַסָּה אֹתָם בְּקַרְסֻלֶּיהָ הָרַכִּים
אֲנִי בָּאָה אֵלֶיהָ. וּבָאִים כָּל הַתּוֹשָׁבִים. כֻּלָּם. הָרָעִים וְהַטּוֹבִים. כֻּלָּם. בָּאִים
עוֹלֶה הָאִישׁ עִם הַסַּלִּים מְדַקְלֵם בְּקוֹל רָם בְּמִשְׁקָלִים
אֶת הַהוֹרָאוֹת בְּדַקְדְּקָנוּת בִּרְצִינוּת בְּשָׁלוֹשׁ שָׂפוֹת:
נָא לְוַדֵּא שֶׁלֹּא שְׁכַחְתֶּם חֲפָצִים אִישִׁיִּים בָּרַכֶּבֶת
יֵשׁ לְתַקֵּף אֶת הַכַּרְטִיס מִיָּד עִם עֲלִיָּתְךָ לָרַכֶּבֶת
הַתַּחֲנָה הַבָּאָה רְחוֹב יָפוֹ הַתַּחֲנָה הַבָּאָה כִּכַּר צִיּוֹן
נִכְנַס בָּחוּר בִּכְתֹנֶת לְבָנָה עוֹבֵר אֶחָד אֶחָד בְּכָל פִּנָּה
שָׁלוֹם אוֹמֵר לַכֹּל בְּלִי לְהַחְסִיר לֹא חָדַל עַד שֶׁהַשֵּׁנִי שָׁלוֹם לוֹ מַחֲזִיר
עוֹלֶה אִישׁ בָּטוּחַ מִשָּׁמַיִם שָׁלוּחַ יְחִי אֲדוֹנֵנוּ מֶלֶךְ הַמָּשִׁיחַ
גְּבֶרֶת תִּכָּנְסִי אַל תַּפְרִיעִי בַּמַּעֲבָר הוּא מֵטִיחַ
שַׁד נִשְׁלַף לְהָנִיק מוּל פְּנֵי הֶחָסִיד
אֵין לְךָ מָה לְהַגִּיד
בְּמַאֲפֶה יְהוּדָה אֲנִי אוֹכֶלֶת עוּגָה מְצֻעְצַעַת בַּפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה
אַחֲרֵי שִׁשִּׁים שָׁנָה
אֲנִי קוֹנָה לִי עוֹד מָנָה
בְּמַאֲפֶה יְהוּדָה בְּקִינְג ג’וֹרְג עַל הַמִּדְרָכָה אֲנִי יוֹשֶׁבֶת
כְּמוֹ יוֹנָה בְּוֵנֶצְיָה
מֵרָחוֹק אֲנִי רוֹאָה אֶת סְבַּארוֹ הַיּוֹם זֶה מַאֲפֶה נֶאֱמָן
אֲנִי נִזְכֶּרֶת בְּפִגּוּעַ שֶׁהָיָה. מִזְּמַן. לֹא מִזְּמַן
הָיִיתִי שָׁם. יָשַׁבְתִּי מוּלוֹ. יָצָאתִי וְצָעַדְתִּי שָׁלוֹשׁ חֲנוּיוֹת
וְהָיָה פִּצּוּץ
הִתְחַלְתִּי לָרוּץ
וְלִבְכּוֹת וְלָרוּץ וְלִבְכּוֹת וְלָרוּץ.
צְפוּפִים, שׁוֹתְקִים.
נִגּוּן תְּפִלָּה חֲרִישִׁית
וִיבָבָה
אִפּוּק, מְחִיטַת הָאַפִּים
חֳרִי אַף שֶׁלֹּא הִתְאַפֵּק.
וּתְמִימוּת
וְדִמְעָה גְּדוֹלָה שֶׁמְּרַחֶפֶת
וּדְגָלִים מְרוּטִים, וַאֲדָמָה פְּעוּרָה
רְצִינִי
בְּחַיַּי. לֹא צוֹחֵק.
לֹא צוֹחֵק, בְּעִקָּר מְיַלֵּל.
מְיַלֵּל כְּמוֹ שֶׁאָז, כְּשֶׁחָדַר לִי חָתוּל לַמֻּצָּב וְחָשַׁבְתִּי שֶׁנּוּ, אַתֶּם כְּבָר יוֹדְעִים וְרָאִיתִי שָׁחֹר וְחָשַׁבְתִּי שֶׁזֶּהוּ, שֶׁזֶּה. וְדָרַכְתִּי צָעַקְתִּי יִלַּלְתִּי הִכְנַסְתִּי כְּבָר בֵּין כַּוָּנוֹת.
עַד שֶׁבָּאוּ לִרְאוֹת.
לֹא לֹא צוֹחֵק מֵאַלְפַּיִם וּשְׁתַּיִם אָז הִתְפּוֹצְצוּ לִי כַּמָּה עֲרָבִים.
כַּמָּה עֲרָבִים אֲרֻכִּים שֶׁל קַיִץ רַק אֲנִי מְנוֹרָה וּבַקְבּוּק.
בַּקְבּוּק שֶׁזָּרְקוּ לִי בַּצֹּמֶת הַהוּא רְסִיסִים וּמֵאָז אֲנִי תּוֹפֵס בַּצַּוָּאר הַדַּקִּיק.
תּוֹפֵס חָזָק שֶׁהַדָּם נֶעֱצָר.
וְכוֹאֵב בַּצַּוָּאר.
וְכוֹאֵב בַּכְּתֵפַיִם. אֵיזֶה גּוּשׁ הָרוֹפֵא מְמַשֵּׁשׁ. כְּמוֹ בְּאוֹגוּסְט אַלְפַּיִם חָמֵשׁ.
לֹא צוֹחֵק כְּבָר מֵאָז שֶׁהַגּוּשׁ. כְּבָר מֵאָז שֶׁאָמְרוּ לִי תִּרְאֶה, זֶה כְּבָר לֹא יַעֲזֹר זֶה כְּבָר לֹא יַעֲצֹר אֶת אַלְפֵי הַגּוּפִים בְּשָׁחֹר.
לֹא צוֹחֵק כְּבָר מֵאָז שֶׁבָּכִיתִי יוֹמַיִם מֶלַח יָם וּדְמָעוֹת וְהַחוֹל בַּשִּׁנַּיִם.
בַּלַּיְלָה אֲנִי מִתְעוֹרֵר.
בַּחֲלוֹם זֶה אֲנִי שֶׁצּוֹחֵק.
וְרוֹמֵס וּמַכֶּה עַל הָרֹאשׁ
וְגוֹרֵר וְגוֹרֵר וְגוֹרֵר.
לוֹקֵחַ כַּדּוּר לְהַרְגִּיעַ.
כַּדּוּר זֶה עִנְיָן רְצִינִי בְּעִקָּר אִם הוּא שֶׁבַע שִׁשִּׁים וּשְׁנַיִם כְּמוֹ שֶׁאָז בְּנוֹבֶמְבֶּר אַלְפַּיִם לוֹקֵחַ חָמֵשׁ אֲבָנִים בַּיָּדַיִם לוֹקֵחַ סַכִּין וְאוֹחֵז
וּמוֹרֵחַ לַיַּלְדָּה מָיוֹנֵז.
צָהֳרַיִם.
בְּחַיַּי.
מִלּוּי בְּאִטּוּם
נִסּוּי בְּסִתּוּם:
אַתָּה לוֹקֵחַ אוֹטוֹבּוּס,
בּוּם.
שִׁתּוּף הַשִּׁקּוּף
שֶׁל סִילִיקוֹן וּסְפְּרֵי דֶּבֶק.
עוֹבְדֵי הָעִירִיָּה שׁוֹבְתִים
יוֹצְאִים
בִּמְחוֹלוֹת הֲרָרִיִּים שֶׁל זֶבֶל
הַצּוֹבְאִים עַל הַמְּדִינִיּוּת
יִתְפְּסוּ אוֹתָנוּ הֲרָרִיִּים.
לְשׁוֹנֵנוּ צְבוּטָה,
חֲבוּטוֹת יְרֵכֵינוּ הַפְּנִימִיּוֹת
מִמַּכּוֹת הָאָרֶץ הַזֹּאת,
וְאֵינֶנּוּ בָּאִים בְּמִנְיָן שֶׁאַתֶּם מוֹנִים.
אָנוּ יְהוּדִים, מְעַט מַעֲרָבִיִּים.
יְהוּדִים וַאֲפִלּוּ יְהוּדִים מְתֻקָּנִים.
אָנוּ מְעַט, וְאַף יוֹתֵר מִמְּעַט, עֲרָבִים. כֵּן.
עִבְרִיִּים.
יִשְׂרָאֵל.
מַלְכוּת.
אָנוּ human sapiens
אָנוּ
הָאָדָם הַזֶּה
עַכְשָׁו
עַל הַגְּבָעוֹת שֶׁלּוֹ,
סָמוּךְ אֵצֶל כַּחְלִיל הַשַּׁחַר,
פָּנָיו הַשְּׁטוּפוֹת
מְזַמְּנוֹת לוֹ אֶת הַהֶלֶם שֶׁלּוֹ
שָׁמַעְנוּ עַל הָרַב,
אָב לִשְׁנֵים עָשָׂר.
וְעַל הָרַב הַהוּא,
אָב לְשִׁבְעָה.
וְעַל הָאֵם הַטְּרִיָּה
גַּם עַל זוֹ שֶׁלֹּא זָכְתָה
וְזוּג הַהוֹרִים
וְהַנַּעֲרָה הַתַּמָּה וְהַבָּרָה
וְעַל מִשְׁפָּחָה שְׁלֵמָה
פָּעוֹטוֹת
עוֹלְלִים
וְיוֹנְקִים
עַל כָּל אֵלּוּ וְעַל
כָּל כָּךְ הַרְבֵּה עוֹד
שָׁמַעְנוּ
וְלֹא נוֹתַר לָנוּ אֶלָּא
לְהַמְשִׁיךְ בְּשִׁגְרַת הָאִמּוּנִים שֶׁלָּנוּ
לְדִלּוּג זָרִיז שֶׁל הַנֶּפֶשׁ
מֵעַל כִּיבֵי תְּהוֹמוֹת
הוֹפּ!
וּלְהַמְשִׁיךְ בִּמְרוּצָה עַל מַרְבַדֵּי הַפְּרִיחָה.
◇
זֶה סִפּוּר הֲזוּי מְצִיאוּת
כָּךְ אֵרַע לִי בַּמִּלּוּאִים
רָאִיתִי מַעֲשֵׂי בְּנֵי הָאָדָם
וְהֶסְתֵּר הַפָּנִים
פָּנִים מוּל פָּנִים
וְהַפְּסוּקִים נָפְלוּ לְפִי
גְּרוּסִים וּשְׁבוּרִים
וּבְרֹאשִׁי הַכֹּל בִּסְמִיכוּת נוֹרָאָה
בְּעַנְנֵי גָּפְרִית אֲפֹרִים וּשְׁחֹרִים
צִיר מִתְפַּלְּלִים
אַשְׁפּוֹת לֹא יָרִים
חֶבְרוֹן מוּאַזִּינִים חֵמֶת אֶל חֲלִילִים אֵל אֱלוֹהִים
מַכְפֵּלָה כְּפוּלִים זוּגוֹת מְעֹרָבִים רַבִּים
בְּגִידוֹת מַכּוֹת אַמּוֹת וּפִילַגְשִׁים
נְעָרוֹת תְּמִימוֹת וַחֲשׁוּקוֹת
נְעָרִים חֲמוּמִים
חוֹצִים סִמְטָה חֲסוּמַת פְּחָדִים
שׁוּרוֹת שִׁכְבוֹת גֵּוִים חָזוֹת מֻבְלָטִים
שׁוֹכְבִים מֵתִים וּקְצוּצִים
גַּם בְּנֵי שְׁלוֹשׁ עֶשְׂרֵה חוֹזִים בִּבְשָׂרָם בְּתָרִים
כְּחֹם הַיּוֹם בַּגִּ’יפּ שְׁלוֹשָׁה חַיָּלִים
בְּקוֹל אֶחָד הָיוּ מְדַבְּרִים
וַאֲנִי רָץ מְחַלֵּק בֵּין פִילְבּוֹקְסִים חָמִים וְטָעִים?
מְבַשְּׂרִים לִי עֶדְנָה בְּעִדִּית וְעַל אַחַת שֶׁתִּצְחַק בַּשִּׁירִים
הֵם לֹא הָיוּ מְדַבְּרִים מְלַהֲגִים כְּתֻכִּים
כְּפוֹלִיטִיקָאִים: מוּטָב סְדוֹם עִיר חֻקִּים נֻקְשִׁים
עַל עִיר מְרִיבָה עִיר דָּמִים עִיר בַּסַּנְוֵרִים
אוּר זִקּוּקִים כָּאן בָּעֲרָבִים
נָשִׁים עֲטוּיוֹת עֲדוּיוֹת בִּמְסִבַּת נִשּׂוּאִים
נִשְׁגָּלוֹת בְּשִׁכְבַת זֶרַע יְלָדִים שׂוֹנְאִים וּמַשְׂנִיאִים
הַכְּצַעֲקָתָהּ
עֲרָיוֹת מוֹאֲבִיּוֹת עַמּוֹנִיּוֹת בְּעִיר אָבוֹת וַאֲחָיוֹת בְּאַחִים
בְּלֹא מַשְׁקִים כָּאן לוֹטִים
בַּחֲלֻקַּת הָאָרֶץ מַיְמִינִים אוֹ מַשְׂמְאִילִים
בּוֹחֲרִים נְחָלוֹת אוֹ בְּרִיחוֹת
עַל אַדְמוֹת כָּל הָאָרֶץ רָבִים
בֵּינְתַיִם אֲנִי מִתְפַּלֵּל
וְלוּ בְּעַד מִנְיַן צַדִּיקִים עִירוֹנִיִּים
בֵּינִי וּבֵינָם רַק אַרְבַּע מֵאוֹת שְׁקָלִים
אֲחֻזַּת קֶבֶר כָּךְ כּוֹתְבִים עַל כְּתָלִים
שֶׁל בָּטִים מָתִים
עַם יִשְׂרָאֵל
עִם יִשְׁמָעֵאל
חַי בִּצְבָעִים שְׁחֹרִים אֲדֻמִּים
עַל קִירוֹת עַל תְּרִיסִים
דְּלָתוֹת כֻּלָּם מוּגָפִים
לְמָשָׁל מָוֶת לָאֲדָמִים
לְמָשָׁל כְּתֹבֶת לְיַד מִגְדַּל מִתְפַּלְּלִים:
וְהוֹרַשְׁתָּ = וְגֵרַשְׁתָּ [רַשִּׁ”י], וְהוֹרַשְׁתָּ = וּבִעַרְתָּ [סְפוֹרְנוֹ]
כֻּלָּם פֹּה דַּרְשָׁנִים
בִּכְתָלִים כְּעוּרִים
לִפְעָמִים גַּם בָּם רוֹאִים
כִּבְפַּארְק תַּשְׁכַּ”ח שֶׁהֶאֱדִימוּ מְזוּזוֹת וּמַשְׁקוֹפִים
וּבְפֶסַח תַּשְׁסַ”ב לְחוֹף הַיָּם
הַפִּיּוֹת כְּבָר הָיוּ פְּעוּרִים
לִקְלָלוֹת
בְּשַׁבָּת בְּצִיר תְּפִלּוֹת
צִיר הַכִּסּוּפִים פָּנוּי לְאָבוֹת לְאִמָּהוֹת קָרוֹת
פָּנוּי מֵאֱלוֹהִים פָּנוּי מִיְּהוּדִים
כּוֹנְנוּת מְטַיְּלִים כּוֹנְנוּת מִסְגָּדִים
חַזְלַ”שׁ? לְסִיּוּרִים שֶׁקֶט בַּמִּגְדָּלִים
אֶת הַכֹּל יְכַסּוּ בַּסּוֹף עָפָר וּמְלָחִים
הַלַּיְלָה יֵשׁ מַעֲצָרִים
הַצְּוָתִים סוֹגְרִים עַל בָּתֵּי חֲשׁוּדִים בְּאוֹרְחִים
אֲנִי מִתְחַנֵּן: שַׁכְּרוּ עֲצוּרִים כְּפוּתִים
פַּזְּרוּ פְּרָחִים בִּרְחוֹבוֹת טְלוּלִים
בָּרוּךְ זוֹכֵר חַ”י אָב תַּרְפַּ”ט לַנִּרְצָחִים
בָּרוּךְ חָנָן פּוּרִים שָׂמֵחַ בְּתַשְׁנַ”ד לַשִּׁקּוֹרִים
בָּרוּךְ לַשְּׁחוּטִים בָּרוּךְ לַיְּרוּיִים
פַּעַם לַיְּהוּדִים פַּעַם לָאֲגָגִים
נִסְפִּים רְשָׁעִים עִם צַדִּיקִים
בְּרוּכִים הֱיוּ כֻּלָּם נִדְרָשִׁים לַכִּפּוּרִים
חַיֵּי שָׂרָה הָיוּ בְּסוֹפוֹ שֶׁל דָּבָר עֲקוּדִים
בָּרוּךְ בּוֹרֵא עֶגְלוֹת עֲרוּפוֹת מוּכָנוֹת בַּנְּחָלִים
בָּרוּךְ מַמְטִיר גָּפְרִית בָּרוּךְ מַעֲלֶה עֲשָׁנִים
בָּרוּךְ מֵגִיף עַפְעַפַּי
מַאֲמָץ לֹא לְהַבִּיט בְּעֵינַי
מֶלַח בְּאִישׁוֹנַי עַל קַו 160
דְּמָעוֹת שֶׁהִגְלִידוּ וּמֵתוּ
וְעוֹד שָׁמְעוּ אָזְנַי הַצְּלוּיוֹת
מִן הַמַּהְפֵּכָה בְּקַו חֶבְרוֹן לְצִיּוֹן 160
בְּרֶבַע בְּדִיחוּתָא מְקִיאָה: צָרִיךְ לָשִׂים
אֶת הָעֲרָבִים בְּקוֹנְכִיּוֹת כְּמוֹ שֶׁעָשׂוּ הַגֶּרְמָנִים
שֶׁאֱלוֹהִים יְנִיחֵהוּ בְּאוֹתוֹ הַחֶדֶר בַּגַּ’הַנַּם עִם
נוֹשֵׂא חֳמָרִים מִתְפּוֹצְצִים
וְהַצַּדִּיקִים לְמַטָּה עֲדַיִן אוֹכְלִים בְּשַׂר לִוְיְתָנִים…
בְּבֵית הַשְּׁכוֹל שֶׁלִּי, מָכְרוּ הוֹרַי לַמְרוֹת הַכֹּל, סִסְמָאוֹת תִּקְוָה לְכֻלָּם. הֵם אָמְרוּ לְמָשָׁל: בָּאתָ לְחַזֵּק, אַךְ יָצָאתָ מְחֻזָּק, הָא?! וְהָאוֹרֵחַ הָיָה מַשְׁפִּיל מַבָּט, מְהַנְהֵן. אֶל מוּל תָּכְנִיּוֹת הַשָּׁלוֹם הַמַּרְהִיבוֹת בְּכִעוּרָן הֵם אָמְרוּ: כְּבָר עֶשְׂרִים שָׁנָה מְדַבְּרִים, וְהִנֵּה! הַכְּלָבִים נוֹבְחִים וְהַשַּׁיָּרָה עוֹבֶרֶת!
הַפַּעַם הִיא לֹא תַּעֲבֹר. הִיא לֹא עוֹבֶרֶת. הִיא לֹא עוֹבֶרֶת! אֲנִי אוֹמֶרֶת. שׁוֹמְעִים?? הַכְּלָבִים מִתְקָרְבִים, רְעֵבִים. מִסְתּוֹבְבִים סְבִיב הַטֶּרֶף. אֲנִי רוֹאָה אוֹתָם שְׂמֵחִים לְאיד בְּכָל הָעֲרוּצִים, הֵם מְרַיְּרִים. אֲנִי מִתְעוֹרֶרֶת.
מְחַפֶּשֶׂת אֶת הַדֶּרֶךְ בִּמְבוֹכֵי בִּנְיָן ‘כְּלָל’, אֶל מִשְׂרָדוֹ שֶׁל אִרְגּוּן אֶחָד. הַמַּנְכַּ”ל מַאֲמִין שֶׁבְּנֵי בֵּגִין צָרִיךְ לַחֲזֹר לַהַנְהָגָה. הוּא לֹא כְּמוֹ שָׁרוֹן, הוּא אוֹמֵר. הוּא לֹא יִתֵּן לַטֵּרוֹר מַתָּנוֹת כָּאֵלּוּ. כְּשֶׁאֲנַחְנוּ יוֹשְׁבִים לְדַבֵּר הוּא מַזְכִּיר גם אֶת צַ’מְבֶּרְלַיְן, וְצֶ’רְצִ’יל. הַחִיּוּךְ שֶׁלּוֹ מֵאִיר אלַי וְטוֹב. הוּא מַרְגִּישׁ אִתִּי אֶת הַקּוֹל הֶחָסֵר וַאֲנִי בַּת שְׁבַע עֶשְׂרֵה.
מִתְקַשֶּׁרֶת מֵהַמִּשְׂרָד לְחָבֵר. הַחֻלְצוֹת לְבָנוֹת עִם הֶדְפֵּס שָׁחֹר. “קוֹל דְּמֵי אַחֵינוּ זוֹעֲקִים” בְּפוֹנְט קוֹרֵן, עִם נִקּוּד וּטְעָמִים. יָצָא יָפֶה, אֲנִי אוֹמֶרֶת. שׁוֹמַעַת שֶׁהוּא מְחַיֵּךְ. הוּא יְאַרְגֵּן רַמְקוֹל. וּבָמָה קְטַנָּה. יַגִּיעוּ אֲנָשִׁים? אֲנִי שׁוֹאֶלֶת. כֵּן, הוּא עוֹנֶה בְּלַחַשׁ מֵהַצַּד הַשֵּׁנִי שֶׁל הַגָּדֵר. אֶת לֹא תִּבְכִּי לְבַד.
הָאוֹטוֹבּוּס יוֹצֵא מָלֵא, וְיַחֲזֹר מְרֻקָּן. אֲנִי יוֹשֶׁבֶת שְׁקֵטָה. במַחְסוֹם עוֹלֶה שׁוֹטֵר, סוֹרֵק סַפְסַל סַפְסָל. סוֹפֵר רָאשִׁים, סוֹפֵר מִסְפְּרֵי זֶהוּת בָּרְשִׁימָה שֶׁבְּיָדָיו. אֲנִי עוֹצֶמֶת עֵינַיִם וְהַלֵּב דֹּפֶק חָזָק. הוּא יוֹרֵד בְּלִי לִבְדֹּק אֶת הַהַתְאָמָה.
בְּרַחֲבַת בֵּית הֶעָלְמִין בַּגּוּשׁ מַמְתִּינִים אוֹהֲבִים. הֵם הִגִּיעוּ. הָאֵם הַשַּׁכּוּלָה עוֹמֶדֶת מוּלָם, פּוֹרֶטֶת: עוֹד קְרִיעָה תִּהְיֶה. עוֹד פַּעַם לְוָיָה לְיוֹחָנָן. עוֹד קֶבֶר. מָוֶת מִתְמַשֵּׁךְ. לַשָּׁוְא. דְּמָעוֹת זוֹלְגוֹת עַל הָאֲבָנִים.
אֵין לָךְ זֶכֶר, אֲבָל אַתְּ הָיִית. הַפְגָּנַת מֵתִים נָאָה שֶׁלִּי.
דמעה בצבע דם – יום החורבן
טַלִּית לְלֹא תְּכֵלֶת. חַיַּי חוֹזְרִים שׁוּב. זֶה הָיָה יוֹם אֵבֶל, יוֹם קְרָב. יוֹם אָב. יְתוֹמִים נִלְקְחוּ מִבֵּיתָם, הַבַּיִת הַקָּדוֹשׁ נֶחֱרַב.
הִשְׁתַּעֵל הַדֶּגֶל בִּכְאֵב, עֵינָיו אֵימָה, כְּמוֹ אָבְדוּ לוֹ הַזִּכָּרוֹן, הַנְּשָׁמָה. פַּסֵּי תְּקוּמָה.
הֵיכָן הַסֵּמֶל שֶׁבַּתְּכֵלֶת. שׁוּב אֲנִי שָׁם. נִשְׁכָּחוֹת כָּל שְׁנוֹתַי. אֲנִי יֶלֶד. הִנֵּה מוֹרַג. עוֹד יִשּׁוּב נֶהֱרַג. שִׁירַת הַיָּם. מְדַדָּה. כָּל בָּתֶּיהָ כְּבָר קִינָה. פְּאַת שָׂדֶה שְׁדוּדָה. נָוֶה לְלֹא דְּקָלִים. צְמָחִים וְנַעְנַע. שְׂרוּפִים רוֹעֲדִים.
עוֹד זַךְ בּוֹעֵר. הִנֵּה יֶלֶד. וְהוּא נִגָּף, שָׁר לַמְּשׁוֹרֵר, אֶת הַמִּלִּים: לְבַדִּי. מַשֶּׁהוּ בְּדָמוֹ עוֹד יְשׁוֹרֵר. הַאִם הַיֶּלֶד הַזֶּה יִלְמַד לְדַבֵּר. הַיֶּלֶד שֶׁהֻכָּה שָׁם, חַי בְּתוֹךְ כְּלִי נִשְׁבַּר. הַשָּׂעִיר שׁוֹעֵט. לַחֲלוֹמוֹ חָזַר. בְּקֹשִׁי נָשַׁם. זֶה צוּק נוֹרָא וּמְצוּקָה. הִנֵּה עַם לְלֹא סֵפֶר.
חַיִּים נִשְׁלָחִים לִמְחִיקָה.
דמעה שנייה: צוק מדמם
יָד נוֹתְרָה. תְּלוּיָה בָּאֲוִיר. קוֹל חָנוּק. נָשִׁים. יְלָדִים. טַלִּיתוֹת. גְּבָרִים שְׁבוּרִים. נִצְבָּטִים אֶל הַצּוּק.
נִשְׁמָתָם. יֶלֶד וְדֶגֶל עַל גַּג תְּפִלָּה שֶׁנֶּאֱלַם. עַד שֶׁהַשָּׁמִיר בַּחֲמָמָה לֹא נָשַׁם.
עַם נִבְחָר וְתָם. דּוּגִית נִבְגְּדָה. נִיסָנִית לְלֹא נֵס. מִכְּפַר דָּרוֹם נִלְקַח זֵכֶר תַּשַׁ”ז. נִשְׁחַט הַחֲלוֹם.
וְעָלוּ לְעוֹלָה. אֵין עוֹד לוּחוֹת.
הַנְּצָחִים וְהָרוּחַ נִשְׁלְחוּ לְכָל הָרוּחוֹת.
דמעה שלישית: האור חשך
וְהָאוֹר חָשַׁךְ. קְלַסְתֵּרָם הֵצֵל. לְיַד הַהֶגֶה חָזוֹן אַחֵר. מְצַלְצֵל. נִשְׁמַתְכֶם תִּקָּטֵף אֶל הַצּוּק. חֲלוֹמְכֶם יִתְגַּלְגֵּל.
אַחַת דִּינְכֶם: לַעֲזָאזֵל.
דמעה רביעית: עיר על תושביה
וּמִמַּעֲמַקִּים בָּאָה נֶפֶשׁ לְהָאִיר. רוּחַ לָשִׁיר. לְלַטֵּף. בְּיָאלִיק בָּא לָשִׁיר. לָתֵת כָּתֵף. בְּעַיִן שֶׁל תּוּגָה זוֹכֵר מִלִּים. בְּלִבּוֹ הָעִיר שֶׁרָאָה שָׁם, עִיר הַהֲרֵגָה. וְכָאן נְפָשׁוֹת עַד תּוּגָה, עַד רוֹשׁ. מְרַסְּקִים גַּג בַּיִת. כָּל דֶּגֶל שֶׁמְּנַסֶּה לְהָרִים רֹאשׁ.
לִבּוֹ לוֹחֵשׁ. מִי שׁוֹמֵעַ. בַּגּוֹלָה עוֹד נוֹתְרוּ שְׂרִידֵי בָּתִּים וְכָאן קָבְרוּ בְּאֵר מַיִם. וְאוֹר נוֹגֵהַּ.
עִיר עַל תּוֹשָׁבֶיהָ.
דמעה חמישית: הכנף השבורה
שׁוּב תִּשְׁעָה בְּאָב, וְשׁוּב גְּיָסוֹת צָרִים בַּשַּׁעַר. אֵיכָה הָיְתָה. הַצְּעָקָה שָׁבָה לְבֵיתָהּ.
בְּיָאלִיק בְּאֶצְבָּעוֹ לְיַד חֲרַךְ הָאוֹר, הַסֵּכֶר. יָדוֹ כְּמוֹ נִסְּתָה לַעֲצֹר. הֵאֵטָּה. אוּלַי אֶשְׁמֹר עֲלֵיהֶם בְּלִבִּי הַמְּבַקֵּשׁ חַיִּים בְּאוֹתָהּ תְּפִלָּה שֶׁמֵּתָה. גְּדוּד כּוֹתֵשׁ אֶת גָּדִיד. בֵּית חֲתוּאֵל נִכְבַּשׁ. שָׂטָן מִבַּרְזֶל אֶת קָטִיף קָטַף וְדָשׁ.
הִנֵּה הַמְּשׁוֹרֵר בְּעֵין הַסְּעָרָה. יָדוֹ עִוֶּרֶת, עוֹבֶרֶת, אֵבֶר נִקְרָע, אֶבְרָה, כָּנָף וּכְבָר שְׁבוּרָה. וְהַשְּׁכִינָה הִתְבַּיְּשָׁה. דִּמְעַת הַמְּשׁוֹרֵר מְעֻנָּה עַל דַּף הַגְּמָרָא נוֹטֶפֶת קִינָה. לוֹחֶשֶׁת מֵרְכָא, לַחַן אֶתְנָח. שְׁפוּפָה וְנִבְעֶטֶת יְרֵכָהּ. שׁוֹתֶתֶת. עוֹלָה אֶל הַצּוּק. כְּאֶלֶף אַיָּלִים נֶעֱרָפִים. דֶּמַע הַחֻרְבָּן טֶרֶם נִשְׁכַּח.
צֶבַע זְהוֹרִית בּוֹכֶה, דֶּמַע לָשׁוֹן. מַה יִּסָּלַח. לְדוֹר אַחֲרוֹן.
דמעה ששית: בא החושך על גן האור
הֵיכָן נָגַהּ בָּאֲוִיר הֶעָשָׁן. אַיֵּה פְּנֵי הַשְּׁכִינָה. לְבַדָּהּ, עַל כְּתֵפָהּ. אֻמָּה חֲרוּפָה. מְשׁוֹרֵר נוֹשֵׂא דּוֹר, נוֹשֵׂא עִיר, נוֹשֵׁם שְׂרֵפָה. רֵיחַ צֹאן, רֵיחַ בַּרְזֶל. בְּלִי נְכָסִים. לָחֲשׁוּ מִדּוֹרוֹת שְׂפָתָיו: זֶה חֲזוֹן אוֹבֵד, זֶה הַזְּמַן שֶׁאוֹזֵל. נִשְׁחַט הַזָּהָב.
עֵינָיו תְּכֵלֶת עַל גַּן אוֹר, אֵיזוֹ אֲפֵלָה. נֵצֶר נְצוּרָה. בִּבְנֵי עַצְמוֹן וּבִבְדֹלַח יָד מַבְדִּילָה, קוֹרַעַת, יָד מְרֻשַּׁעַת.
לְשׁוֹן הַזְּהוֹרִית בְּעֹצֶם הִתְאַדְּמָה. הַאִם יֵשׁ סִכּוּי לְנֶחָמָה. עַל פָּנָיו קִינָה גּוֹוַעַת: “אִם יֵשׁ אֶת נַפְשְׁךָ לָדַעַת. כִּי שָׁם. וְכָאן נַפְשִׁי נִבְזְזָה בְּזוֹל. קֹדֶשׁ בַּחוֹל. בְּחֶבֶל קָטִיף נִקְטַף הָעֵץ. הַלֵּב. הַכֹּל”.
דמעה שביעית: זמן קריעה
וּמַה יֹּאמַר הָעָם. הֵם יְפַכּוּ, הֵם יְבַכּוּ יָדֵינוּ יָדֵינוּ לֹא שָׁפְכוּ.
לְיַד הַמִּשְׁפָּחוֹת הָאֵלֶּה שֶׁהֻשְׁלְכוּ אֶל הַבָּכָא. כָּל שַׁחֲרִית תָּקוּם בְּצֶבַע חֲשֵׁכָה. לְיַד הַיְּלָדִים שֶׁמֵּתוּ בַּיַּלְדוּת הַיְּחִידָה. הַמַּפְחִידָה. יֵשׁ מַחֲנָק. וְרַק צָמָא, עָתִיד לְלֹא בְּאֵר. הַאִם יִקָּרֵא הַכֹּהֵן כְּשׁוֹחֵט. כְּעֵד. מִי יַבְדִּיל בֵּין טַלִּית לְבֵין דֶּגֶל שׁוֹתֵת, בֵּין קֹדֶשׁ עִיר עֲרוּפָה לְבֵין הַבַּיִת הַמֵּת.
וְנָגַע בִּי אוֹר מִקֶּדֶם, מִנִּשְׁמַת מִקְדָּשׁ מְעַט. לְקָחַנִי אֶל עִירוֹ, אֶל אוֹתוֹ קַרְדֹּם מְטַפְטֵף, הַדָּם שֶׁרָתַח בָּעֲלָטָה. וּבָא לְהָפִיחַ מֵרוּחוֹ נִשְׁמָתָהּ, וְהִנֵּה בֵּית הַתְּפִלָּה כֻּלּוֹ לְמַעֲצֵבָה.
וְיָשַׁבְתִּי עִמּוֹ, לְבַדֵּנוּ לְיַד כְּנַף גְּוִילִים, לְיַד סֵפֶר חַיִּים שֶׁנִּמְחַק וְנִשְׁדַּד. זֶה הַמְּשׁוֹרֵר שֶׁצָנַח כֶּעָלֶה, שֶׁנִּסְתַּר, שֶׁנִּרְאָה כְּנָבִיא שֶׁהוּמַת. גּוּפוֹ לָחַשׁ לִי: שֵׁב, בְּנִי, כִּי אֵין עוֹד תְּשׁוּעָה. וְנִשְׁמָתוֹ כְּבָר קְרוּעָה: אֵין רְפוּאָה. נִצְּחָה הָרוּחַ הָרָעָה. קְרַע לְיַד בִּגְדָּם, בְּלֶב לִבָּם שֶׁהֻשְׁחַת.
וְקָרַעְתִּי וְיָשַׁבְתִּי שִׁבְעָה.
פורסם באסופה “קדיש קטיף”, התשס”ה
בֵּינוֹת לִכְבִישִׁים מְאֻבְּקֵי דְּיוּנוֹת, וְקֶצֶף יָם נִשְׁכָּח, צָפוּ וְעָלוּ שָׁרְשֵׁי חָרוּב חַי-מֵת, וּתְשׁוּבָתִי: לָאֲדָמָה הַזּוֹ, כִּי שָׁם בֵּיתִי
אב התש”פ
לאחר שאבא שלי נרצח ניטע חרוב לזכרו, בפתח מכון התורה והארץ, היכן שנרצח. בזמן העקירה מגוש קטיף עקר הצבא את החרוב, בלי שורשים. השורשים נשארו באדמה. בעיני זה סמלי מאוד.
וְכִי נִכְעַס עַל צִפּוֹר שִׁיר הַמְּצַיֶּצֶת מִבְּעוֹד לַיְלָה, תַּן הַמְּיַלֵּל מִבְּעוֹד יוֹם, חָתוּל מְשֻׁעֲמָם הַשּׂוֹרֵט לְשַׁעֲשׁוּעַ, כֶּלֶב פַּחְדָן הַנּוֹבֵחַ עַצְמוֹ לַדַּעַת, אֲרִי שָׂבֵעַ הַמְּחַדֵּד שִׁנָּיו עַל טֶרֶף רַךְ, יָד קַנָּאִית הַשּׁוֹפֶכֶת דָּמֵינוּ לַשָּׁוְא
בְּרֹגֶז – דָּמִים תִּזְכֹּר בְּרֹגֶז – עֲקֵדָה תִּזְכֹּר וּמִי גְּדוֹלָה מִמִּי: טַלִּי וְאַרְבַּע בְּנוֹתֶיהָ אוֹ חַנָּה וְשִׁבְעַת בָּנֶיהָ? אֵל אֱלֹהֵי אִמָּהוֹת
* אֵל אֱלֹהֵי אִמָּהוֹת וְאָבוֹת בְּרֹגֶז רַגְלַיִם תִּזְכֹּר רַגְלֵי פִּרְחֵי כֹּהֲנִים נִקְטְמוּ כְּקוֹצִים כְּסוּחִים אֶצְבָּעוֹת לֹא עוֹד יַטְבִּיעוּ רֵיחָן בַּחוֹלוֹת הַיָּפִים
* טוֹבִים הָיוּ לִי חוֹלוֹת קָטִיף מֵאַלְפֵי זָהָב וָכֶסֶף גַּם לְשׁוֹנוֹת רַבָּנָן וְתַלְמִידֵיהוֹן זָכוּ לְלַחֵךְ כָּאן הֶעָפָר
* וְשׁוּב אֲנִי יֶלֶד-חוֹלוֹת מְחַפֵּשׂ עֲקֵבוֹת כָּאן פַּעַם – גְּרָר אַבְרָהָם וְיִצְחָק, וְרַק אֵין יִרְאַת אֱלֹהִים בַּמָּקוֹם הַזֶּה וַהֲרָגוּנִי
* רָאִיתִי הַיָּם מְקוֹנֵן בְּשִׁירַת הַיָּם פִּסָּה שֶׁל הַכָּחֹל הַזֶּה נִקְרַעַת מֵעֵינַי בְּחוֹמַת הַבֶּטוֹן בֻּבַּת-יַלְדָּה נִסְחֶפֶת לַחוֹף. כָּל מִשְׁבָּרֶיךָ וְגַלֶּיךָ וּכְמוֹ אָז, בַּשִּׁירָה הַשֵּׁם יִמְלֹךְ לְעוֹלָם וָעֶד
* לִכְתֹּב עַל הַחוֹף כְּתֹבֶת חוֹל גְּדוֹלָה: “ארץ ישראל שייכת לעם ישראל” לְקַשֵּׁט בִּצְדָפִים וּבְקוֹנְכִיּוֹת וְלִצְפּוֹת מֵהַצַּד אֵיךְ שֶׁגַּל מַקְצִיף וְגָדוֹל מוֹחֶה הַכֹּל
פסח תשס”ה
מתוך קונטרס השירים “הזמנה לבכי” (אבן חושן, 2005)
בר שלום יושב במרפסת. הבית שטוף, מכונת הכביסה מסתובבת. “שטיפה היא תרפיה בשבילי”, הוא אומר. לשפוך מים, לגרוף חזק. אבל כביסה הוא לא סובל. מילא להכניס למכונה, אבל לחלק אחר כך במדפים של הילדים? הוא לעולם לא זוכר מה בדיוק המידות שלהם, וכמעט תמיד הוא שולח את הקטן לגן במכנסיים שגדולים עליו, ואת הגדול בחולצה שמגיעה לו עד הפופיק. בהתחלה בר שלום אמר לעצמו שזה בחיים לא יקרה לו. שהוא יקפיד על כל פיפס בבית, שהילדים יגיעו למסגרות מאורגנים טיפ טופ, שלרגע הוא לא יהיה גבר מרושל שמלביש את הילדים עקום ומכין להם סנדוויצ’ים משאריות של חלה יבשה. בהתחלה הוא הקפיד על כל דבר. אפילו גיהץ חולצות שבת, משהו שאפילו עדי לא עשתה אף פעם. “בשביל מה?” היא הייתה צוחקת, “בשביל שישחקו בערֵמה כל השבת?” “הערמה” הייתה ערמת חול גבוהה ליד הבית שאיתן וליאת התחילו לבנות. אחר כך ירו בליאת בציר כיסופים, ואיתן עבר לרעננה להיות קרוב לבית לוינשטיין. בניית הבית נעצרה ו”הערמה” נשארה. אבל אחר כך תנופת ההתחלה שקעה, ושקע בבר שלום גם הפאסון והניסיון לעשות רושם שהוא מסתדר, ולא היה אכפת לו שהרישול התחיל להשתלט על כל הבית. “לעזאזל”, הוא אמר לעצמו, “זו המציאות, ומי שלא מוצא חן בעיניו מוזמן לא להגיע”. גם ככה רוח ההתנדבות ששרתה על השכנות ובנות השירות כבר התעייפה וכל אחת חזרה לעיסוקיה. הוא לא מאשים אף אחד כמובן, זה טבע העולם. זה לא שלאף אחד לא אכפת ממנו, אלא שכל אחד אכפת לו יותר מעצמו. עכשיו, יושב במרפסת, הבית שטוף והמכונה מסתובבת, בר שלום חושב על ליאת ואיתן. הוא שונא את המחשבה הזאת שמזדחלת בו כל פעם שיש לו רגע פנאי במוח. הוא שונא את המחשבה שגורמת לו בדל גאווה מפגרת על איתן, ובדל תודה מטופשת לקדוש ברוך הוא שאיזה מזל שעדי מתה באמבולנס בדרך לברזילי באשקלון והיא לא תקועה כמו ליאת בגוף עקום ונפש שאין לדעת עליה כלום. ואיזה מזל, המשיכה המחשבה להזדחל, שהוא עצמו לא תקוע כמו איתן. לא שיש לו מה לעשות עם האינפורמציה הזאת. זה לא שהוא שוקל להתחתן עם מישהי אחרת, אף שהודיה אחותה של עדי לקחה אותו לא מזמן לשיחה באיזה בית קפה באשקלון וכחכחה הרבה בגרון וערבבה את הנס על חלב שלה שוב ושוב ואמרה: “אני לא יודעת איך להגיד לך את זה בדיוק מאיר”, והוא יכול היה לחסוך לה, כי הוא ידע בדיוק מה היא רוצה להגיד, אבל הוא השאיר אותה שם להתפתל ולכחכח ולעשות צליל מעצבן עם הכפית בכוס הזכוכית כמו איזה גונג לקרב שלא מצליח להתחיל, עד שהיא הצליחה להגיד: “אני חושבת שעדי הייתה רוצה שתתחתן שוב”, ומיד הוסיפה “זה טוב לילדים”. הוא לא יודע בדיוק למה הוא לא גאל אותה מההתפתלויות, אולי עונש כזה. על מה? על שהיא בחיים? ואיך היא מעיזה? היא הרי אחותה הקטנה. טיפשי, טיפשי לחלוטין להעניש אותה, מי ישמע גם איזה עונש זה, הוא חשב, אבל זה מה שעבר לו בלב באותו רגע, מה לעשות. עכשיו, יושב במרפסת, הוא חושב גם על האספה שהייתה במזכירות היישוב בבוקר, אספת חירום. הדיבור על “ההתנתקות” או “הפינוי” או איך שלא קוראים לזה כבר נהיה הרבה הרבה יותר רציני, ומתחילה להתגבש הרגשה שהמהלך ההזוי הזה עשוי באמת לקרות. בר שלום כבר היה בהרבה אספות של היישוב, אספות קריטיות. אבל צעקות ותחושת פאניקה הזויה כמו שהיו היום, לא היו מעולם. בר שלום שם לב שהוא התחיל להשתמש במילה “הזוי”, מילה שהנוער התחיל להגיד הרבה. על כל דבר שלא נראה להם. “הזוי”. אבל באמת זו מילה קולעת, בר שלום חושב, כי איך מישהו בכלל יכול להזות רעיון כזה, ולקדם אותו בצעדי ענק כמו טרקטור די ניין שרומס כל מה שבדרך? והוא חושב שכמה שהוא לא איש מילים הוא לא יכול להתעלם מכך ש”פינוי” זו מילה שמזכירה מה שעושים לאשפה, או להומלסים שהשתלטו על בניין ששייך לעיריית ניו יורק, אבל לאנשים כמותם? שבנו בתים לתלפיות וקהילות מפוארות ובתי כנסת וחגים ויום-יום ובית ספר ובריכה ובית מלון וחממות? ו”התנתקות” היא מילה עוד יותר הזויה. מה, זה קטר של רכבת שבקליק אחד נפרד מאיזה קרון? סורי, נמאס לי לסחוב אותך, אני משאיר אותך על הפסים? אולי הוא בכל זאת נדבק ממנה, מעדי. היא הייתה אשת המילים ביניהם, וליד תמונה שלה על הקיר יש תמונה של הים ושורות יפות של אהבה שהיא כתבה כשהם עברו לכאן. אהבה למאיר, לים הזה, לחולות. הרבה זמן מאיר לא ניגב דמעה, לא היה לו זמן לזה. אבל משהו בישיבה הסוערת הבוקר הזיז לוחות טקטוניים בנפש שלו ודרך הסדק בעבעה לו הנשמה. “איזה מזל שעדי לא פה בשביל הביזיון הזה”, הוא חשב, ושוב ניגב דמעה כי באמת הוא כן רצה שהיא תהיה פה, שיעברו את זה יחד. הוא לא ידע עדיין מה זה בדיוק “זה”, אבל זה הריח לא טוב בכלל. וכמה שעדי הייתה אשת הרוח, והוא, מאיר, איש המעשה – “מאיר”, היא הייתה אומרת עליו, “הוא איש הריח, הוא יודע להריח מרחוק בדיוק מה הולך לקרות”. פתאום במרפסת נפלה עליו עייפות נוראה, העפעפיים שלו נפלו והוא לא הצליח לפקוח את העיניים. כמו בשבועות הראשונים אחרי שעדי נרצחה והוא לא יכול היה לפקוח את העיניים בבוקר. זה לא היה קשור לדיכאון או לרצון או להחלטה, העפעפיים שלו נדבקו, הרגליים שלו כבדו כמו שקי בטון ולא היה שום דבר שבשביל לראות אותו הוא הצליח לפתוח את דבק הנגרים הזה שהדביק אותו לעולמות השינה. את הילדים לקחה הודיה אחות של עדי, אבל בר שלום מעריך שגם בשבילם הוא לא היה מצליח לקום. שוב, זה לא קשור לרצון, הוא פשוט לא היה מצליח. עכשיו, כשהעפעפיים שלו פתאום צנחו, הוא ניסה להגיד לעצמו שיתאמץ לרגע ויגרור את עצמו למיטה, ויצחצח שיניים או משהו, אבל זו לא הייתה עייפות שאפשר לדבר איתה, לנהל איזה משא ומתן, זו הייתה השינה העמוקה ההיא שחטפה אותו, גררה אותו כבול לקרקעית של ים. שינה שהוא מריח בה מוות, התנתקות מהעולם. איכשהו אחרי אולי שעה או שעתיים הוא הצליח לגרד את השינה ולהיכנס הביתה. עוד לא הרבה שעות יאיר היום וצריך לשלוח את הילדים לגנים ואספת חירום נוספת תהיה. בדרך למיטה הוא פתח את הפריזר והניח חבילת פיתות על השיש, שתפשיר. הוא לא זכר אם יש גבינה צהובה, מקסימום ימרח להם שוקולד. וואי וואי, הוא חושב, אם עדי הייתה יודעת כמה פיתה עם שוקולד הילדים אוכלים בזמן האחרון. שוכב במיטה, מאיר לא הצליח לשוב ולהירדם. מה הוא יגיד באספה? מצפים ממנו להגיד משהו משמעותי, להנהיג, להגיד אם הולכים עם זה, לוקחים את הפיצויים שהמדינה הבטיחה ומתקפלים, לבנות חיים נורמליים במקום אחר, ויפה שעה אחת קודם, או שמתנגדים בכל הכוח, אם מאמינים לזה בכלל? אם מקבלים החלטה משותפת לכל היישוב או איש ומשפחה הישר בעיניהם יעשו? כשהוא עצם שוב את העיניים בתפר שבין ערות לשינה, הוא ראה את עצמו בדמותו של ראש היודנראט. לא מישהו ספציפי, רק עומד על מרפסת של בניין ועיני אנשים נשואות אליו והוא צריך לקבל החלטות. הבניין היה דומה לבית הכנסת של היישוב רק גבוה יותר, גבוה מאוד. הוא פקח את העיניים מיד, הלב שלו דפק מהר. בזמן ערות מוחלט הוא בחיים לא היה חושב על הדימוי הזה, בכלל הוא לא בן-אדם של דימויים. אבל זה מה שעבר בו באותו רגע, מה לעשות. האף שלו כנראה מריח רחוק מדי, האף היהודי מדי שלו. הוא חשב שאם עדי הייתה בחיים ושומעת על התמונה הזאת שרצה לו בראש, היא הייתה מתחרפנת. סבא וסבתא שלה היו ניצולי שואה והייתה במשפחה שלהם אלרגיה, ממש אלרגיה לדיבורים כאלה. סבא של עדי, שלמה, יכול לחטוף התקף לב אם הוא היה שומע את אחד הנכדים זורק משהו על מדינת ישראל עם איזשהו רמז מרומז ביותר למשטר הנאצי. מאיר שאל את עצמו אם הוא היה מספר לה בכלל, כי מאז שליאת נרצחה היו כבר כמה מחשבות ותחושות וחלומות קריטיים שלו שהוא לא סיפר לעדי. למה להפחיד אותה? מספיק שהיא איבדה חברה טובה כל כך, מספיק שרף הפחד ביישוב עלה אחרי הפיגוע ההוא. וחוץ מזה, האמת העמוקה יותר שמאיר הרגיש שהוא חייב אותה לעצמו היא: בשביל מה להפחיד את עצמו? מה שהיה בחלום נשאר בחלום ובשביל מה לעורר שדים רעבים מרבצם? די, כבר תכף בוקר. אין טעם לישון. מאיר חושב, הוא יכין לילדים סנדוויצ’ים מושקעים, עם חביתה, יחתוך מלפפון דק דק. יותר מדי מחשבות סובבות בו הלילה. יותר מדי. הוא חייב לדחות את המחשבות מפני המציאות והוא יעשה את זה באמצעות הסנדוויצ’ים האלה. בעזרת המון פעולות קטנות. הוא יחתוך ויטגן וימרח ויעטוף יפה יפה. זה מה שהוא עושה יום יום מאז היום הנורא אחרי שהוא חזר הביתה לבדו מבית החולים, מחזיק חזק שקית אשפה לבנה גדולה ודקה עם לוגו של בית החולים ובתוכה צרורים הבגדים של עדי והקרוקס שלה ושקית סנדוויץ’ ובה התכשיטים. עגילים, טבעת נישואין. הוא זכר איך איתן סיפר לו לפני שהוא עבר לרעננה, שמהכול הכי שובר אותו הקרוקס של ליאת שמונחות ליד המיטה שלה שם במחלקת שיקום. מונחות יפה, צמודות, “איזו בלגניסטית היא הייתה ליאת”, איתן צחק. “כל בוקר היא הייתה מחפשת נעל אחת מתחת למיטה”. איתן צחק ופתאום הצחוק שלו נהיה היסטרי והוא אמר ונחר שברי משפט בקול מרוסק מצחוק הזוי. “עכשיו הנעליים שלה כל הזמן מסודרות, כאילו מה היא צריכה נעליים? כאילו יש לה לאן לקום וללכת?” ומאיר לא ידע מה לעשות עם איתן והצחוק המשוגע שלו. ובאותו לילה הוא חיבק את עדי עוד יותר חזק מהרגיל עד שהיא אמרה: “וואי מאיר, אתה מועך אותי”, ולא הצליח להוריד את העיניים מהקרוקס שלה שעמדו צמודות ומסודרות ליד המיטה. הוא הריח משהו רע ולא ידע עד כמה. עכשיו, בלילה הלבן הזה, סדר הפעולות הסיזיפי והאין-סופי לא עזר. לא עזרה לו המלאכה ותקפה אותו סחרחורת. הוא פחד מהבוקר, מהרגעים שהילדים יקומו וכבר לא ישאלו איפה אימא. בזמן האחרון הם כבר לא שואלים. הוא פחד מהאספה שהוא הריח ממנה חשרת רעות גדולה, משהו בסדר גודל שאפילו הוא, שכבר ראה לצערו הרבה דברים, לא מכיר. מאיר בר שלום התיישב על כיסא במטבח, אור דק נשפך דרך חרכי התריס. עדי אהבה להחשיך את הבית חושך מוחלט, והייתה מורידה את התריסים שלא ייראה שום חרך. בהתחלה מאיר המשיך ככה להוריד את התריסים, אבל לאחרונה הוא מרשה לעצמו לתת לאור הזהוב להיכנס, כמו שהוא אוהב. הוא שמע את הצלצול של השעון המעורר שלו, מנגינה דיגיטלית מעצבנת שחודשים הוא רוצה להחליף. הסחרחורת שלו פסקה אבל השאירה אחריה צל של ייאוש וחידלון ותחושה שהנפש שלו מתחילה להיפרם בקצוות, ואין לו כוח לכל מה שעומד לבוא. אין לו כוח להיות חייב למצוא את הכוח. הוא ישב על הכיסא במטבח ולא קם לכבות את השעון, ולא קם להעיר את הילדים, ולא קם להרים את התריס. הרי עוד מעט הכול יקרה לבד. השעון יפסיק, הילדים יפרצו למטבח בפיג’מות, רק התריס אולי עוד יישאר מוגף.
זֶה כְּבָר כַּמָּה יָמִים אוּלַי שָׁבוּעַ כְּשֶׁהַקִּיר בַּמָּסָךְ אָפֹר הַזְּמַן צָהֹב וְהֶעָבָר בְּצֶבַע זַיִת בְּרֵיחַ הַחוֹלוֹת חוֹזֵר
חָזָק וּמְאַיֵּם שָׁבוּר וּמִתְקַפֵּל הַזִּכְרוֹנוֹת – לֹא מְנִיחִים לָנוּ וְאָנוּ לֹא לָהֶם כָּל אֶחָד בְּתוֹרוֹ מֵפִיחַ חַיִּים וּמָוֶת
לְנֶצַח נְצָרִים תִּהְיִי שִׁבְרֵי בָּתִּים סְבִיב בֵּית הַכְּנֶסֶת.
שׁוֹמֵר יִשְׂרָאֵל לוֹחֵם אֻמָּה עֲשׁוּקַת מוֹלֶדֶת מִבְּרִיטִים קַל וּמֵעַרְבִים גָּבַר הֵיאַךְ יִשְׁקֹט עֵת דָּם אֶחָיו נִגַּר.
בֵּיתָ”ר, שׂוּרוּ הַלֵּל בַּדָּם וּבַיֶּזַע עַל כִּי נָקַם שְׁלֹמֹה וְהֵקִים לָנוּ גֶּזַע.
יְהוּדִי בֶּן אֶלֶף גָּלוּיוֹת, פּוֹגְרוֹמִים וַחֲרָמוֹת וָלָד בֵּן כ”ה שֶׁשָּׁב מִנֵּכֶר זָר לְרֶחֶם אֶרֶץ אָבוֹת סוֹהֲרָיו בְּנֵי זֵד וּבְלִיַּעַל חֲבָשׁוּהוּ בְּעַכּוֹ עַד לִתְלוֹת הַנְּשָׁמָה פֹּעֲלֵי אָוֶן מְכָרוּהוּ לַיִּשְׁמְעֵאלִים וְלַצְּלוּבִים, אֲבוֹי לַכְּלִמָּה.
הוֹ, הָרוּג מַלְכוּת שְׁמָד וְרֶפֶשׁ, אוֹיָה חָלָל מְכוֹרָה מִתְקוֹמֶמֶת: יָדְעָה הֵיטֵב מוֹלַדְתְּךָ כִּי תָּשׁוּב וְאַף תִּטָּמֵן בֵּינוֹתֶיהָ, עַתָּה דַּע זֹאת אָח, כִּי בְּדַם גִּבּוֹרֶיהָ תִּרְוֶה חֵרוּתָהּ וְתַאֲרִיךְ שְׁנוֹתֶיהָ.
*
בַּעֲלוֹת שַׁחַר מַבָּט נִלְכַּד אֶל נֵץ וְ נִמְסַךְ אֶל שַׁפְרִיר
יָקַד הַלּוּחַ ל”ג שֶׁאֵין בָּקְרוֹ תִּימְרוֹת אֲבָל עַרְפִּיחַ
הַוֶּשֶׁט צְחִיחָה חֵךְ נֶאֱטַם כְּקִבְרוֹ תַּם מַלְקוֹשׁ אִיָּר
עמית בן-יגאל נפל בפעילות מבצעית בכפר יעבד בצפון השומרון. ל”ג בעומר תש”ף.
שַׁלְוַת הַמִּישׁוֹר
בֵּין שְׁדֵי הָהָר תָּלִין.
לֹא יִישַׁן שׁוֹמְרוֹן.
עֵצִים שֶׁבֻּקְּעוּ
בְּמִפְחָמָה. הַשַּׁחַר
מְשַׁחֵר שָׁחֹר.
אב
אבן
בן
עמית בן-יגאל נפל בפעילות מבצעית בכפר ייצור הפחם יעבד בצפון השומרון. ל”ג בעומר תש”ף.
קוֹצִים סְגֻלִּים נוֹף אֶבֶן אִלֵּם בֵּן נָפַל
חַרְצִית צָהֲבָה דִּמְדּוּמֵי שַׁחַר כָּבֵד בַּד נִקְרַע
סִרְפָּד יְרַקְרַק טְרָשִׁים שָׂרְטוּ לֵב אָב בּוֹדֵד
לוּחוֹת זִכָּרוֹן פְּזוּרִים בָּעִיר כְּמוֹ טְלָאִים עַל שִׂמְלַת שָׁלוֹם. דְּקוּרִים בְּמַחַט עַל בִּטְנָה רַכָּה שֶׁל אַשְׁלָיַת שִׁגְרָה שַׁסְתּוֹמִים מִשַּׁיִשׁ כַּדּוּרֵי גּוּמִי-לְעִיסָה אוֹטְמִים חֹרִים בִּדְלָיִים שֶׁל דָּם שֶׁלֹּא יִשָּׁפֵךְ לִרְחוֹבוֹת הַמּוּדָע.
זֵיתִים. עִם הָרוּחַ נָעִים לְהַכְסִיף. עִקּוּל כְּבִישׁ הַלַּיְלָה מַמְשִׁיךְ לְהַחֲשִׁיךְ. הָאוֹרוֹת הַלְּבָנִים שֶׁלָּנוּ הַצְּהֻבִּים שֶׁלָּהֶם. בַּחַלּוֹנוֹת הַשּׁוֹנִים כָּל כָּךְ אֶל הָעוֹלָם. טְרָשִׁים קָשִׁים פּוֹצְעִים בַּאֲדָמָה. מִמּוּל זֵיתִים בָּעִקּוּל. אַחֲרֵי הַמַּחְצֵבָה. הַבָּתִּים הַצְּפוּפִים שֶׁלָּנוּ. הַמְּפֻזָּרִים שֶׁלָּהֶם אֶל הַמִּדְבָּר. קוֹל קוֹרֵא יָרֹק עוֹלֶה בַּמִּסְגָּד לוּחִית הַזִּהוּי צְהֻבָּה שֶׁלָּנוּ הַלּוּחִית הַלְּבָנָה שֶׁלָּהֶם. מַזְהִירוֹת מִי מְסַנְוֵר אֶת מִי מַשָּׂאִית בְּעִקּוּל, מִי מַסִּיעַ אֲבָנִים כְּבֵדוֹת וְעוֹלֶה קוֹל מֵהָרַדְיוֹ מְסֻכְסָךְ מִסְתַּלְסֵל זֶה בָּזֶה וְנִשְׁפָּךְ בַּעֲרוּצִים נִפְרָדִים אֶל הַוָּאדִי הָרֵיק. וּמֵאֲחוֹרֵי הַגִּבְעָה בַּסִּבּוּב. הַיָּרֵחַ צָהֹב אוֹ לָבָן וְשֶׁל מִי אֲלֻמַּת הַכַּדּוּר הַמֵּטִיל קַו הַפְרָדָה רָצוּף. בְּדִמְמַת הַכְּבִישׁ הַמְּקֻרְצָף הַמַּחְשִׁיךְ לוֹ מִכָּאן.
א אֲנִי רוֹתֵם אֶת שְׁאֵרִיּוֹת זְכוּת הָאָבוֹת שֶׁלִּי אוֹסֵף אֶת כָּל שְׁעוֹת הַהִתְבּוֹדְדוּת כְּדֵי לִבְרֹא לְךָ עוֹלָם בּוֹ אִשָּׁה לֹא נֶעֱקֶדֶת בְּפֶתַח הַבַּיִת וְשִׂנְאָה הִיא מִלָּה שֶׁאֵין בָּהּ סַכִּין.
הֲכִי פָּשׁוּט: עוֹלָם שֶׁיֵּשׁ בּוֹ אִמָּא
ב שָׁעוֹת אֲנִי כְּבָר מִסְתַּכֵּל עָלֶיךָ מִתְמַקֵּד בִּכְבָרַת הַפַּחַד, בַּחִתּוּכִים הַתְּמִימִים עַל הָעוֹר
ג חוּץ מִשָּׁנִים שֶׁל צָמָא אֵין לִי דָּבָר לָתֵת לְךָ
עוֹד יַגִּיעוּ לֵילוֹת שְׁלֵמִים שֶׁל הֲלִיכָה פְּרוּמָה בָּרְחוֹבוֹת שֶׁל גְּהָרַת הַתְּהוֹם הָרַע. (תֵּדַע כְּשֶׁהוּא הִגִּיעַ רַק כְּשֶׁלֹּא תּוּכַל לְסַפֵּר עָלָיו)
גַּם כְּשֶׁאֲנָשִׁים כְּבָר לֹא יִתְבַּיְּשׁוּ לְדַבֵּר אִתְּךָ אַף פַּעַם לֹא תִּהְיֶה אֶחָד מֵהֶם. גַּם הַמַּאֲכֶלֶת שֶׁעַל הַצַּוָּאר וּכְאֵבֵי הַפַנְטוֹם שֶׁל הָאַהֲבָה כָּאן כְּדֵי לְהִשָּׁאֵר
ד גַּם אֱלוֹהִים יֵלֵךְ וְיִשְׁתַּנֶּה לְךָ מוּל הָעֵינַיִם. הָיִיתִי רוֹצֶה לוֹמַר לְךָ שֶׁתַּרְגִּישׁ אוֹתוֹ יוֹתֵר שֶׁנַּעַר הָיִיתִי וְגַם זָקַנְתִּי וְלֹא רָאִיתִי יָתוֹם נֶעֱזָב. אֲבָל יֵשׁ רְגָעִים שֶׁזֶּה רַק אַתָּה
ה אַחַר-כָּךְ תִּהְיֶה הַתְּקוּפָה שֶׁל נִסְיוֹנוֹת הָאִמּוּץ הַדִּמְיוֹנִיִּים כָּל אִשָּׁה עִם מִטְפַּחַת תַּהֲפֹךְ לְפּוֹטֶנְצְיָאל אַתָּה תַּבִּיט בָּהּ וּתְחַכֶּה. יִהְיוּ הָרְגָעִים שֶׁכִּמְעַט תָּרוּץ אֵלֶיהָ וּתְבַקֵּשׁ
וְהַנְּסִיעָה, וּרְצוּעוֹת הַתְּפִלִּין כְּפַסֵּי הָרַכֶּבֶת בַּתִּיק וְהַדָּם הוּא הַנֶּפֶשׁ דּוֹפֵק בִּסְעָרָה
אַתָּה עַכְשָׁו בַּדֶּרֶךְ אֶל אֲרָצוֹת לֹא זְרוּעוֹת וְכָל לַיְלָה בְּחֶדֶר רֵיק אַחֵר וְיָמִים שְׁלֵמִים עַל הָעַרְסָל מְחַפֵּשׂ תְּשׁוּבָה מַקִּיף עַצְמְךָ בְּעִגּוּל, דּוֹרֵשׁ הִתְגַּלּוּת
ו הַנּוֹרָא מִכֹּל נִפְרָט לִרְגָעִים קְטַנִּים לַמַּבָּט הֶעָזוּב הַנִּזְרָק אַחֲרֵי סֵדֶר עֶרֶב לַנַּיָּד, לַיְּדִיעָה שֶׁאַחֲרֵי שֶׁמְּדַבְּרִים עִם אַבָּא אֵין אִמָּא
(אחר רצח דפנה מאיר הי”ד, שבט תשע”ו)
סרגל נגישות
כללי
זום
גופנים
ניגודיות צבעים
קישורים
Yehee — Political Poetic Journal