פרויקט מחזור 2007: ספר אמן > ורדי כהנא, בהוצאת ‘אסיה’, 2024, 400 עמ’, עיצוב: סטודיו Field Day (ותערוכה, שלא ראיתי בלייב). תיעוד של 30 נערים ונערות, בנה של כהנא וחבריו, החל משנה לפני הגיוס ועד 2024 (בה הם בני 36), פורטרט שנתי לכל אחד.

הקונספט של הספר כפול: זהו גם סיפורם של נערים ונערות שהתגייסו והשתחררו, וגם רצף של 15 שנים ישראליות. שני פרויקטים שהתאחדו, כשהבחירה בקונספט כפול מאפשרת לכהנא לקבל שילוב מנצח. הספר לא רק מספר על תקופת הצבא אלא מראה כיצד היא מכוננת את החוויה הישראלית בשנים שאחריה, וכיצד אין באמת 15 שנים “רגילות” במקום הזה.

מעבר לקצינים הממשיכים כשחבריהם כבר בלבוש אזרחי, הביטוי הקשה ביותר הוא אצל אלכס, שהתאבד זמן קצר לאחר שירותו הצבאי, ותמונתו האחרונה בפרויקט היא על מדים; כהנא משאירה בקיבוץ התמונות השנתי את הרובריקה שלו ריקה, ובכפולה בה מופיעים כל תצלומי הפרויקט, שעיבוד שלה הוא כריכת הספר – הרובריקה הריקה השנתית הופכת לפס ארוך שאי אפשר להתעלם ממנו.

הפס הזה הוא חיבור לפסים הדקיקים המפרידים בין תמונה לתמונה, הרקע לתמונות, הרקע לחיים שלנו פה עוד שנה ועוד שנה, רקע של הזמן הלא-משתנה – המוות. הנוכחות הדרמטית של האפשרות האחרת, הבאה לידי ביטוי בריק, מעמידה כל אחת מתמונות הפרויקט כעוד צעד שברירי, עוד טביעת חותם על פני הנצח. הסיפור ממשיך. בשנה בה תמונות אחרונות של בני 18-36 נעשו נפוצות כל כך, יש משהו חזק בפרויקט שמתיר לפרסום את החיים: הנה הם החיים, תמונה ועוד תמונה.

באופן מפתיע, תקופת הצבא חושפת הכי הרבה מידע על המצולמים. במשך כל השנים, חוץ מהשנה שטרום הגיוס וסביב 2023-2024, הם מצולמים בבגדים ניטרליים וחלקים בצבעים חרישיים. המדים, לעומת זאת, חושפים לאן התגייסו, באיזה שלב הם, באיזה תפקיד.

הצבא הוא חריגה מרצף הזמן: אלה מהם שמצולמים על מדים בפרצוף מטושטש, חיילי מטכ”ל או מודיעין, מופיעים לאחר מכן בפרצופם המלא. כאילו מי שצולם על מדים הוא איש אחר, ורק אותו יש לטשטש. רק אחד מופיע מטושטש בכל תמונות הספר, יש להניח מכיוון ששבר את הזמן הלימינלי: לוחם בשייטת. כיום, לאור התפתחויות הדין הבינלאומי, כל מצולמי הספר נמצאים באותה סיטואציה.

בחריגה מריטואל הצילום הפרוגרמטי מופיעה סדרה נוספת: כל הבנים בטורסו חשוף, כשרק הדיסקית לגופם. כאן הדברים מופיעים במלוא החדות: הגוף היווני האנונימי אל מול פיסת המתכת הקטנה שבשני סנטימטרים מרובעים מספרת בקנה מידה לא רע על תפקיד ושלב, ובחיבור עם הסדרה הגדולה וקצת ‘הרמז’ ו’א יידישע קאפ’ – גם מיהו המצולם. זה מפתיע כי המחשבה היא בדרך כלל הפוכה: אני אינדיבידואל בעל אופי והחזרה למדים גורפת אותי אל איזשהו כלל כללי שכזה. אבל כאן הצבא לא מוחק את האינדיבידואל, אלא דווקא מדגיש אותו עד הקצה.

לעומת התערוכה, הספר מחויב לנרטיב ליניארי. במסגרת הזו הספר רץ בשני צירים מקבילים: הקבוצה והיחיד. כמו קלפים שעורבבו רצות במקביל ספירת השנים וספירת הדמויות – כל התמונות שצולמו ב-2019 ואחריהן כל התמונות של דן, כל התמונות של 2020 ואחריהן כל התמונות של גל. בנוסף למהלך העריכה הזה מופיעות התמונות של כולם יחד בריבוע קטנטן של סנטימטר על סנטימטר וחצי, כך שכפולה אלבומית מכסה את כולם; דימוי דומה, רק בצללית, מופיע על כריכת הספר עצמו. גם את האימייג’ הזה אפשר לקרוא לרוחב, כסיפורה של קבוצה, או לאורך, כסיפור התפתחות של היחיד. כהנא שוזרת את סיפורי היחיד והקבוצה על מנת לתהות על מערכת היחסים בין השניים, כשבמוקד העלילה הפן הצבאי שכבל אותם אליו לשנתיים שלוש ויותר.

מה אני יותר? סיפור התפתחות מנער למשפחה, או חלק מקבוצה עם ריטואל משותף? איזה סיפור נוכח יותר בחיים שלי, ציר האורך או הרוחב? אצל כהנא משמשת תקופת הצבא כמפגש הצירים המושלם, גם היות חלק מקבוצה וגם מיצוי של האינדיבידואל: כי כאמור, הצבא כאן אינו מחיקת הזהות אלא הדגשה שלה. כאן זוהי חבורה שאין בה אף לא חייל אחד ב”גדודים”, שכמעט כולה בשירות צבאי התנדבותי, כזה הדורש מיון – הן בקרבי והן בג’וב.

אמנם, תקופת הצבא המאחדת אינה יכולה להימשך לנצח. הגברים, ששירתו שנה יותר, נראים כבר אחרת לצד הנשים המשוחררות; כשמופיעות האלטרנטיבות מתבהרת הבחירה של הקצינים והנגדים. מרגע השחרור נידונים המצולמים לבחור כיצד לנהל את מערכות היחסים שבין הצירים, פעם ביחס לקבוצה ופעם ביחס לסיפור שהם מספרים על עצמם.

בתקופת הצבא כהנא מתמחה בהסתרת הפורטרטים של חיילי היחידות המיוחדות, מסיטים את מבטם הצידה או מורידים את הכובע. אלו תמונות שמציעות אופציה אחרת לגמרי של צנזורה. את האלגנטיות הזו היא מגייסת לצידה כשבתקופת הצבא אחת מהקבוצה נפצעת, והפציעה שלה מטופלת בתמונות בזוויות עדינות, מאפשרות להחזיק את הסיפור וגם להסיט את המבט כשצריך.

הצילום של כהנא אינו רק רפרזנטטיבי ומבוים היטב אלא גם יווני מאד, חוגג את הגוף. ציר האורך, המתעד תאונות, פציעות ומחלות – אינו מקבל הקלות מהבחירה הזו; דווקא ציר הרוחב, הקבוצה, מייצר לפרויקט וקטור של חמלה. הפציעה נבלעת בקבוצה, מתמוססת אל תוך הרקע.

מחזור 2007 הוא קבוצה של ילדים טובים מרמת השרון שמחזיקים בעבודה טובה משפחה נחמדה ושירות משמעותי. קבוצה הומוגנית, הן בהיבטיה הסוציולוגיים הכלליים והן בבחירות האישיות של המשתתפים בפרויקט. ואולם לצד ההתבוננות בקבוצה כקבוצה ספציפית מאד, אפשר להתבונן בה פשוט כיחידים המתגבשים לקבוצה, היבטים הנכונים לכל קבוצה; אוסף של אינדיבידואלים עם בחירות עצמאיות, המצטברים אט אט לכדי סיפור גדול יותר, קבוצה.

בסיפור על קבוצה מחזור 2007 אינו ‘מתגייס לצה”ל’, הוא הצה”ל; כשכהנא מפרטת בשער של כל דמות “מתגייס לממר”ם / לדובר צה”ל / לטירונות כלל צה”לית” היא מדגישה את מסגרת העל, את התוצאה של כל אלה, את ההצטברות. במשך ספר שלם אנחנו רואים את הדמויות לובשות מדים ופושטות אותם: זהו סיפור גיוס, ואלה האנשים שמרכיבים את צה”ל. אולי לא את כל צה”ל, אולי חלקים מסוימים בו, אולי זו לא כל ישותם – אך בשורה התחתונה, בנרטיב שהספר בונה היטב, אלה החלקים שמרכיבים את צה”ל.

ולכן יש משהו מאד חריף – ומוזר – בחריגה של 2023-2024, בה רבות מהדמויות מפסיקות ללבוש לצילומים חולצות חלקות ולובשות חולצות מחאה נגד הרפורמה המשפטית או לזכר ה-7 באוקטובר. החריגה הזו מזכירה ביטויים כמו “החוזה שנשבר מול המדינה”, ובאופן מרתק מדגישה את חוסר התוחלת שלו: הישראלים הללו אינם יכולים להחזיק בחוזה מול המדינה, כיוון שאין להם נקודת משען מחוצה לה. אי אפשר לדבר מבחוץ על כלל שאני חלק ממנו. אלה שיורדים מהארץ, אגב, רק מדגישים את העניין: אם אתה בפנים אתה לא ‘מול’, אם אתה בחוץ אין לך שום חוזה.

דומה שהשגיאה הזו מתבצעת גם ביחס לצה”ל: הצה”ל שנכשל ב-7.10 הוא הצה”ל שלנו. זאת משום שהמדינה שנכשלה ב-7.10 היא מדינת ישראל, כלומר אנחנו. הצה”ל שנכשל הוא אנחנו. הקצינים שלא היו טובים מספיק – הם אנחנו, שלא היינו הקצינים הללו. ה”הנהגה שמובילה אותנו אל התהום” – היא אנחנו, שבחרנו לא להיות ההנהגה. כאמור: אי אפשר להיות מול המדינה של עצמך. וכשהחולצות מתחלפות ממדים לחולצות פוליטיות שחורות הזהות רק מתחדדת: מיהו הצה”ל שנכשל? האין אלו אנחנו, שצולמנו במדים לפני עמודים ספורים?

מחזור 2007 הוא פרויקט רווי חמלה ואהבה לקבוצה הומוגנית מבחינות מסוימות, אך כזו המקבצת אנשים בעלי אופי עצמאי; הוא סיפור כואב על גלגל החיים והמוות וכיצד הם מכוננים זה את זה; הוא סיפור על חבורה שצומחת מתוך משפחה גרעינית; הוא פרויקט שאי אפשר להיות אדיש מולו. במילים אחרות, זה סיפור על ישראל.

צילום הספר, הוצאת אסיה, סטודיו Field Day

הבוקר יואל החליט לתת לתותים שלו לחיות. כבר כמה שבועות שהוא שוקל את הרעיון, תוהה האם לשפוט את החלקה או לא, והבוקר החליט שיחיו.
באף שלב הוא לא החליט במודע להרוג את התותים, החלקה שמאחורי הבית הייתה יקרה לו ובעלת ערך סנטימנטלי כמו גם כלכלי. את התותים גידל בשלושה דונמים מושביים, שורות שורות, מאות שיחים קטנים שבעונה הנכונה הצמיחו אלפי תותי שדה אדומים ומתוקים.
ועכשיו הם כולם בגסיסה. הפירות העסיסיים מתרככים מיום ליום, העלים המשחימים נקברים באדמה החולית והם משוועים לטיפול, לקטיף, לעזרה. 

אבל יואל לא מסוגל. הוא לבד. שלושת החבר’ה מהמושב שעובדים איתו בדרך כלל, נמצאים עכשיו בדרום, צעירים ממנו בכמה וכמה שנים וכבר אוחזים בנשק, מוכנים להגן. גם חבריו שם, והבנים של השכן. אחותו הקטנה לא חזרה הביתה כבר חודש, מספרת שבקושי ישנה בלילות. סביבו כולם לובשים מדים והוא והפציעה המחורבנת שלו מביטים בשדה התות ולא מסוגלים להניח לו לחיות.

יואל יושב מול המסך, מחוץ לחלונו רוח נושבת ומביאה ריחו של פרי בשל, ריח שבימים כתיקונם מוציא אותו אל השדה אבל היום גורם לו לסגור את החלון, להתיישב בשנית, בזהירות, על רגל שמאל. ללטוש עיניים בתמונות, והשמות שרצים מולו ולא נגמרים, כבר ספר חמישה שהוא מכיר או מכיר את מי שמכיר.

הקריין אומר: זהו הגיוס הגדול בתולדות מדינת ישראל. אין בחור אחד מעל גיל גיוס שלא חתם על הצו והצטרף למערכה. הצו של יואל חזר אליו, אנו מודים לך על הנכונות אך נמצאת לא כשיר לשוב לשירות הצבאי, לא נוכל לצרף אותך אל שורותינו.

בימים הקרובים החלון נשאר סגור ויואל נשאר על הספה, הוא כועס כי הרגל כבר בקושי כואבת והוא לגמרי יכול להסוות את הצליעה אבל הפסיכיאטר הארור לא מסכים לחתום לו על האישורים הנדרשים, טוען שזה מסוכן מדי ולא כל הסיפור, שזה רעיון גרוע.

מה הוא כבר מבין, מה הוא כבר יודע על יואל, יואל שכל כך רוצה לצאת ולהגן, לצאת ולהילחם, לעשות משהו. פעם הוא היה הכי טוב בזה איך שכחו אותו עכשיו? נדמה לו שהוא לא לקח את הכדורים בבוקר אבל הוא מתעלם מהתחושה, אולי אם לא ייקח אותם ישכחו שהוא חולה ויתנו לו שוב להילחם, הרי רק חולים לוקחים כדורים ויואל לא חולה, הוא חייל וחייל צריך להילחם, גם אם זאת העונה של התותים ויש לו מחויבות קודם כל לחלקה. שבע שנים מאז ששוחרר, מאז שברדה בשנה הראשונה רק כעס, בסופה יצא החוצה ועידר ובנה ערוגות ושתל ובעונה הנכונה קטף אלפי תותי שדה אדומים. ומאז זה מה שהוא עושה.

התותים בחוץ גוססים, יש תקלה במערכת ההשקיה ואף אחד לא מתקן, עשבים שוטים צומחים פרא בין השתילים העדינים והחלון סגור. יואל יושב בבית וחושב על מוות ועל חיים ומי קבע שדווקא הוא יחיה ולמה ככה. יושב בבית ומנסה לשכוח מהשדה בו הוא ניצב, השטח במושב בו לא הוא גדל אלא ברדה, המ”פ שנפל והוריש את חלקתו לסמ”ך הנאמן. יותר ממ”פ והסמ”ך שלו הם היו החברים הכי קרובים, הכי נאמנים, אחים ממש. ברדה הוא זה שאהב תותים ויואל פה רק כתחליף, התותים יודעים את זה גם, ברדה לא היה נותן להם למות בצמא כי אנשים אחרים מתים במלחמה.

יואל חי. אבל הוא לא יכול לחזור אל השורות, ומבחינתו עדיף למות.

בלילה הוא יוצא אל שורות התות, עובר ביניהן, מביט בעלים העייפים ובפירות הכבדים מדי.
צה”ל נכנסו היום לעזה, שחררו חיילת שנשבתה לפני שבועיים. היא תחיה. היא לא תחזור אל השורות. אבל היא תחיה.

בבוקר יואל מתקן את מערכת ההשקיה. מחליט לתת לתותים שלו הזדמנות.

שנאתי להסתובב בחוץ בקיץ. הרגשתי שהשמש חורכת את העור שלי, כך שתכף אני מעלה עשן ונצלה. חמקתי אל תוך חנות מוצרי חשמל כדי להתקרר. התיישבתי בכורסת עיסוי מצופה ניילונים והתנשפתי.
“אתה מחפש משהו?” שאלה אחת העובדות בחנות. היה לה שיער ברונטי ארוך מאוד ונמשים.
“לא. סליחה, פשוט רציתי לברוח מהשמש בחוץ, וראיתי שממוזג כאן”, מלמלתי והתחלתי לצעוד אחורה לכיוון היציאה.
“אתה לא חייב ללכת”, צחקה. “גם אני נמסה בשמש. השמש הזאת של אוגוסט”.
“אוגוסטוס הארור. אבל יוליוס היה גרוע לא פחות”.
“אתה לומד היסטוריה?” שאלה.
“לא. פיזיקה”.
“אה”, אמרה. היא עמדה להסתובב וללכת לצד השני של החנות. “מצטערת”, משכה בכתפיה, “לקוחות”.
מאוחר יותר הצטערתי שלא לקחתי ממנה מספר טלפון. לפחות הספקתי לקלוט את השם שהיה רשום על התג שלה: איילת. כתבתי את הפרטים שאני יודע עליה על פתק.
לפנות ערב אנדריי התקשר. התברר שבימים הקרובים הוא בארץ. הוא רצה להיפגש, גם שגב הוזמן. “נשב על פיצוחים מול יורוספורט, נשתה בירה, כמו בימים הטובים…” אמר בנימה נוסטלגית. לא הבעתי התנגדות.
אנדריי היה קלע מקצועני. הוא השתתף בתחרויות קליעה ברובה אוויר, במצבים שונים, למרחק חמישים מטרים ולמרחק מאה מטרים. זו הייתה מסורת משפחתית – אבא שלו הוא קלע עבר שייצג את ברית המועצות בשתי אולימפיאדות, ודודתו של אנדריי הייתה גם כן קלעית מצטיינת. בינתיים חיכו כולם שאנדריי יעשה את הפריצה, את התחרות המוצלחת שתזניק אותו קדימה.
לעומתו היה שגב הרבה פחות, איך לומר, ממוקד במטרה. רוב הזמן היה מובטל והתפרנס מההורים העשירים שלו שהיו כרישי נדל”ן. לאחרונה עבר דירה. אני ואנדריי עזרנו לו לסחוב חלק מהרהיטים ולהעביר אותם לדירה החדשה. בזמן האחרון היה בודד מאוד. אני חושב שהוא קיווה, וגם אני קיוויתי, שהדירה תוביל אותו להתחלה חדשה.
באותו ערב ישבנו אצל אנדריי מול הטלוויזיה. ביורוספורט שידרו משחק פוקר, ומפני שאינני מבין כל כך בפוקר התחלתי להשתעמם תוך זמן קצר. אנדריי היה מארח איום ונורא, והוא הודה בכך בכל הזדמנות, כאילו זה הטבע שלו ואין מה לעשות. “מצטער שלא הבאתי גרעינים או בירה”, אמר. “יש קבנוס במקרר, אם אתם רוצים”. בשלב מסוים קם והוציא מהמזווה בקבוק ויסקי, אך לא הציע לנו לשתות. הוא סידר את שערו הגולש מאחורי האוזניים, כך שהיה אפשר לראות את העגיל הכסוף באוזנו הימנית.
אחרי זמן־מה מול המסך איבדו גם שגב ואנדריי את הקשב. אנדריי שתה במהירות מרשימה. “אתם לא מבינים את מי ראיתי היום”, אמר. “זוכרים את עומרי קרמר? ראיתי אותו היום במרכז המסחרי. מסתבר שהוא סטודנט בטכניון, הייתם מאמינים? האידיוט הזה. ממזר אידיוט”.
“טיפוס נשכח”, אמרתי. “מה הוא כבר עשה לך?”
“סתם אידיוט. ‘מה אתה עושה היום’ הוא שואל אותי. ‘קליעה? ברובה אוויר? מה אתה אומר. לא ידעתי… וממה מתפרנסים?’ ככה הוא אמר. ממזר דפוק”.
“זה כל הסיפור?” שאל שגב.
“מה אתה מדבר? יש לנו חשבון ארוך. לכל אורך כיתה י’ הוא ירד לחיי ועשה לי את המוות בגלל העגיל”.
“ברצינות?” חייכתי. “אתה עוד זוכר לו את זה? זה היה לפני שש שנים”.
“מעניין לי את הסבתא שזה היה לפני שש שנים. דבר כזה לא שוכחים. כל יום הוא היה מחכה לי, ליד השער. ‘חושב שאתה מגניב, רוסי קוקסינל?’ הוא היה אומר לי. ככה, פותח את הג’ורה שלו”, אפשר היה לראות שהוא כבר שיכור. לרגע המבט הזועם בעיניו התחלף במבט נוגה. “אני לא אשכח את זה”.
הקפתי אותו בזרועי כדי לתמוך בו ולדאוג שלא ייפול מהספה.
●
כשבאתי לחנות למחרת באותה השעה, איילת לא הייתה שם. שאלתי בחורה אחרת שעובדת במקום לאן היא הלכה. היא נעצה בי מבט מבעד למשקפי הענק שלה. “היא בחופש היום. תבוא מחר בצוהריים”. יכולתי לראות שהיא מסתכלת עליי באופן מוזר. מה שמצא חן בעיניי אצל איילת, כבר בהיכרות הקצרצרה שהייתה לי איתה, היה שהיא לא הביטה בי במבט שמסגיר את העובדה שאני חריג בעיניה. היא פנתה אליי כאחד האדם.
אחר הצוהריים אנדריי התקשר אליי. “מצטער על אתמול, אני מקווה שלא עשיתי הרבה שטויות”, אמר.
“שטויות, זה שום דבר. באמת”.
“אני אמור לחזור לאימון. רק רציתי לוודא שאתה לא כועס עליי”.
“למה שאכעס? לך, לך לאימון. אין בעיה”.
אנדריי עלה לארץ בגיל שלוש, והעברית שלו הייתה טובה יותר משל רוב הישראלים שאני מכיר. את העברית של שגב, לעומת זאת, לא יצא לשמוע הרבה בזמן האחרון. מאז שהמ”כ שלו התעלל בו בטירונות הוא הפך להיות שקט ומופנם הרבה יותר. לא שאלנו שאלות על מה שקרה שם בדיוק. היה ברור שזה נושא רגיש. אני מניח שלכל גבר יש את סף השבירה המנטלית שלו; בטירונות עבר שגב את סף השבירה הזה.
הרבה לפני הגיוס חלמנו להקים להקת רוק. אני על הקלידים, שגב על הגיטרה ואנדריי על התופים. היה אפילו שם שהצעתי ללהקה שלנו, “גלידה מרציפן”. מתישהו בדרך זנחנו כל אחד את הנגינה והעלינו חלודה.
כשחזרתי לחנות למחרת בצוהריים ראיתי את איילת מתרוצצת בין לקוחות, יפה מתמיד. נעלבתי מעט כשלא ניגשה לומר לי שלום. ניגשתי אליה בעצמי. “מה שלומך?” שאלתי.
“הו, שלום. הפתעת אותי. חם לך שוב?”
“לא. דווקא באתי בשבילך”.
היא עצרה לרגע וסימנה לי לבוא הצידה. “זה כבר מתחיל להטריד”, לחשה. היא ראתה שאני מתחיל להילחץ וצחקקה. “סתם, נו, אני מסיימת כאן בשבע”.
“ניפגש במדרחוב?”
החלפנו פרטים במהירות. היא הייתה צריכה לחזור לעבוד. “רגע!” קראה רגע לפני שיצאתי. “איך אמרת שקוראים לך בכלל, בן אדם?”
“אביתר”, אמרתי.
היא הגיעה למדרחוב באיחור, כשהיא לובשת חצאית אוורירית וחולצה אחרת מזו שהיא לבשה בצוהריים. “סליחה על האיחור. אני מקווה שלא נשרפת בינתיים…”
“לא, השמש כבר חזקה פחות “.
סיפרתי על עצמי, על הלימודים והעבודות המזדמנות ועל הנגינה שזנחתי.
“אתה יודע פסנתר?” אמרה, “אני ניגנתי על גיטרה בס, עד לא מזמן”.
“מה קרה פתאום?”
“הייתה לי להקה, אבל זה לא הסתדר. להקת בנות, היינו נורא מגניבות. הופענו ביום הסטודנט לפני שנתיים. מתישהו כל אחת הלכה לכיוון אחר”.
יכולתי להרגיש באוויר תחושת החמצה. הנחתי שכל מוזיקאי מוכשר שלא עוסק במוזיקה מרגיש כך.
בערב קבענו, החברים, להיפגש אצל שגב. הוא סיפר שיש לו הפתעה להראות לנו. שגב ישב בסלון והחזיק בידיו בעל חיים קטן, ארוך ופרוותי. כשהשתחרר מאחיזתו של שגב, אפשר היה לראות אותו ביתר פירוט: רובו היה שחרחר, חוץ מהפרווה הלבנה סביב האף והאוזניים הקטנות והמעוגלות. היו לו רגליים קצרות וזנב ארוך.
“מה זה?” שאל אנדריי בתמיהה.
שגב הכריז, “תכירו את חֶמִי. הוא חָמוֹס”. חמי רחרח אותנו, ואחרי שהתיישבנו תפס מקום בספה ליד אנדריי. אנדריי לא אהב את זה, בלשון המעטה. הוא נגע בו בחשש. “הפרווה שלו דוקרנית”, אמר.
“זו פרוות הקיץ שלו”, אמר שגב. ישבנו כמה רגעים עד ששמתי לב לריח. “אוי”, אמר אנדריי והשתעל באופן מוגזם.
החמוס זינק ועבר לשבת על שגב. “הוא שם לב שאתה לא אוהב אותו. תראו איזה יצור חמוד! איך אפשר שלא לאהוב אותו?” שגב ליטף את בטנו של החמוס. “מה זה משנה איך הוא מריח? מתרגלים”. אני ואנדריי החלפנו בינינו מבטים. הרבה זמן לא ראינו את שגב נקשר ככה למישהו. ביני לבין עצמי ידעתי שזו עוד דרך להפיג את הבדידות. לכל אחד מאיתנו היו ניסיונות, נואשים לעיתים, להפיג את הבדידות הזאת. מזל שלפחות היה לנו זה את זה.
“מה זה שם? הכנת לו ארגז חול?” שאל אנדריי.
“איפה אתה רוצה שהוא יחרבן? על השטיח?” ענה שגב בעצבנות.
שגב ואנדריי המשיכו לפטפט ביניהם ואילו אני שקעתי במחשבות.
“אביתר? אתה איתנו? כדור הארץ לאביתר… הוא כנראה חושב על הקוונטים שלו”.
“דיברתם אליי?” שאלתי פתאום.
“לא, איינשטיין, אלא מי?” אמר אנדריי.
“פשוט חשבתי על משהו, זה הכול”, אמרתי. “תגידו, אתם זוכרים את הלהקה שרצינו להקים? להקת הרוק שדיברנו עליה בתיכון?”
“כן, אני זוכר משהו כזה”, אמר שגב.
“למה זה לא יצא לפועל? למה שלא נלך על זה עכשיו?”
אנדריי נשען על הכורסה ונאנח. “מה פתאום נזכרת בזה?”
עבר רגע של דממה. “נו”, אמרתי, “בואו נחזור להתאמן. התגעגעתי לזה”.

בערב שלאחר מכן הצטופפנו במקלט; אנדריי שלף את מקלות התופים ושגב חיבר את הגיטרה למגבר, פרט על כל מיתר בנפרד וכיוון. אני עמדתי ליד האורגן. כשהיינו מוכנים אלתרנו משהו על בסיס שיר שכתבתי. “זה זוועה”, אמר שגב כשאנדריי יצא מהקצב.
“אני יודע, זה שיר גרוע”, אמרתי בייאוש.
“אפשר לנסות משהו שכולנו מכירים”, הציע שגב.
ניגנו חומרים של ברי סחרוף וגם את השיר הישן והאלמותי של דילן, Blowin’ In The Wind. בכמה דרכים על הגבר לצעוד, לפני שתקרא לו כבר איש? הייתי אומר בתרגום חופשי. כולנו שאלנו את עצמנו את השאלה הזאת.
“לא, לא! חסר לנו משהו. אנחנו צריכים גיטרה בס”, אמרתי.
“נתחיל לחפש בסיסט עכשיו? תקשיב, אביתר, אין לי כוח לכל זה”, אמר אנדריי וקם מהמושב שמאחורי מערכת התופים. “נראה לך בכלל שיהיה לי זמן לנגן איתכם, עם כל הטיסות והתחרויות והבלגן? זה לא ריאלי”.
“בוא ננסה, מה יש לנו להפסיד?” דחקתי בו.
“אם מחפשים בס, יש לי בסיסט טוב. קוראים לו שולמן, שירת איתי ביחידה. אני יכול לדבר איתו”, אמר שגב.
פתאום נפל לי האסימון. “לא, לא, אני מכיר בסיסטית טובה יותר. אני אדאג לזה. תאמין לי, היא הכי טובה שיש”.
“בחורה? טוב, אם אתה אומר”, הפטיר שגב.
•
“להקת בנים? נשמע לי מוזר”, הייתה התגובה הראשונה של איילת.
“נו, זו כבר לא תהיה להקת בנים”, אמרתי. “תבואי לחזרה אחת, מה כבר יקרה?”
“בסדר”, אמרה וחייכה, “אבל רק בשבילך”.
הרגשתי כאילו היא הסכימה לעשות לי טובה. לא ממש היה לי אכפת כל עוד היא באה.
היא הגיעה למקלט באיחור הרגיל שלה, כשהיא לובשת חולצת לייקרה שחורה. היא הוציאה את גיטרת הבס שלה מנרתיק בד זול וחיברה אותה למגבר. ניגנו משהו, לקח לה זמן להשתלב.
אחרי שהיא הלכה אנדריי תקע בי מבט. “הכי טובה שיש?” סינן.
“מה?” התפלאתי. “לא אהבת?”
“בתור בסיסטית? תאמין לי, אביתר, משהו בה כנראה דופק לך את השמיעה המוזיקלית”.
משהו בתוכי צנח לשמע מה שהוא אמר, אבל לא נתתי לזה להפריע לי. מאוחר יותר התקשרתי אליה וקבעתי איתה שתבוא פעם נוספת לנגן איתנו, והיא היססה ואמרה שהיא רוצה לפגוש אותי מחר בארבע עיניים. אמרתי שאין בעיות, אבל בתוכי כבר החלו לצוץ חששות לקראת הפגישה הזאת.
“אז אתה יוצא איתה?” שאל שגב כשישבנו אצלו רגל על רגל וראינו פרק של “חברים”.
“איך אתה יודע?” שאלתי.
“בחייך”, צחק, “ראו את זה מקילומטרים”.
בהיתי באוויר לרגע, מחשב לעצמי מה עשיתי לא נכון בכל הסיפור הזה.
“איי!” צעק אנדרי פתאום, קם מהספה, נגע בישבנו ונשך את שפתיו. הוא זרק בזעם את הכפכף שלו במטרה לפגוע בחמוס. “הוא נשך אותי!” זעק. חמי הצליח לחמוק בזריזות מהכפכף. הוא הצטנף בקצה החדר, כאילו העמידו אותו בפינה בתור עונש. “תאמין לי, שגב, אני אירה בו! אני לא צוחק!”
“כשאתה אומר את זה אפשר להאמין לך”, אמר שגב בעוקצנות.
“מה אתה בכלל נותן לו להסתובב? למה הוא לא בכלוב?” שאל אנדריי בעצבנות.
“הוא חמוס”, הסביר שגב, “הם צריכים מרחב מחיה”.
“אבל למה על חשבוני?!”
“די, חבר’ה, בואו נירגע”, ניסיתי להרגיע את הרוחות. בסופו של דבר אנדריי התיישב, כשהוא עדיין זעוף ועצבני. אחרי כמה דקות של צפייה בטלוויזיה יכולתי לראות אותו מחייך בזווית הפה.

למחרת בצוהריים ישבתי בבית הקפה שבו קבענו. הסרתי את השעון המתכתי שלי והפכתי בו בידיי בחוסר סבלנות. כשהיא הופיעה סוף־סוף הבחנתי שהידיים שלי מזיעות.
“היי”, קראה לעברי ורציתי לגשת אליה ולחבק אותה. הספקתי לדבר איתה מעט על אתמול עד שהיא עצרה את שטף הדיבור שלי. “אביתר”, אמרה פתאום. ההבעה שלה בישרה שמשהו רע הולך להיאמר. “אני שמחה שמצאת בסיסטית, אולי זה מה שהיית צריך כל הזמן. אבל אני לא חושבת שאני מעוניינת בקשר הזה”, היא נגעה בלחיי והביטה בי שוב בהבעה מאוסה של רחמים מזויפים. “אני מצטערת”, אמרה, לקחה את התיק שלה והלכה.
בדרך משם עברתי בגלידרייה וקניתי לעצמי כדור של גלידה מרציפן. אני חושב שבין כפיות הגלידה ההיא מצאתי מעט נחמה.
כשהגעתי הביתה, לדירה הקטנה והמעיקה שחייתי בה, הורדתי חולצה. הנחתי את אצבעותיי על עיניי ונכנסתי לחדר האמבטיה, שהיה גם חדר השירותים היחיד בדירה. פקחתי את עיניי לאט. הבטתי טוב בבבואה שהשתקפה במראה. התמקדתי בפנים שלי: השיער הלבן, שנראה כמו שער שיבה, המשקפיים העבים שטשטשו את צבע העיניים החיוור, העור שהיה בהיר כל כך. בעבר צחקו עליי שאני פלורוסנט מהלך.
נאנחתי והתחלתי לבכות. לתומי חשבתי שהיא לא שטחית כמו אחרות. כמה תמים אני לפעמים.
•
באמצע הלילה הופעתי אצל שגב. “מצטער שאני נופל עליך. הייתי צריך לראות פנים מוכרות”, הסברתי.
“בסדר גמור”, אמר, ושמתי לב שהוא לא לגמרי לבוש, “רק תדפוק לפני זה, אם אתה לא רוצה שאקבל אותך עם בוקסר”.
“לא דפקתי? מצטער, לא שמתי לב. אני קצת הפוך היום”. הייתי קצת נבוך.
“לא נורא, שטויות. מה קרה?”
“מה כבר יכול לקרות? היא זרקה אותי. אני כבר לא יודע אם אי פעם מישהי תרצה אותי”, אמרתי בעצב והתיישבתי על הספה. “אתה לא מבין, זה לא נורא בכלל. זה פשוט הקש ששבר את גב הגמל. תגיד לי, מה יהיה איתי? אני תקוע. כל החיים שלי אני תקוע. בלי אישה ובלי קריירה ובלי עבודה”.
“מה אתה מקשקש? יהיה בסדר. אתה עוד תמצא מישהי עמוקה וג’וב יוקרתי, כמו שמגיע לך”, אמר שגב. הוא נשמע אמיתי וכן.
“אני מרגיש שהצבא תקע אותי. פתאום אני חושב על זה. יכולתי להיות היום עם תואר וקריירה ואולי אפילו נשוי פלוס. הקטע הוא שנתנו לי פטור. יכולתי לוותר על התקיעה הזאת! במקום זה הלכתי להתנדב כמו מטומטם. אתה מבין? בזבוז של שלוש שנים, רק כי פחדתי מה יגידו. עכשיו אני פוחד שאני אשלם על זה כל החיים”. לא יכולתי לעצור את הדמעות כשישבתי מולו. בהתחלה שגב לא ידע איך להתמודד עם זה. הוא טפח לי על השכם קלות. “אין טעם לבכות על זה עכשיו”, אמר, ונראה היה שהוא בורר את מילותיו. “גם אני מצטער על השירות שלי. אבל ככה זה עובד במדינה הזאת. תאמין שיהיה טוב. תקשיב, אביתר, אתה אחד האנשים המבריקים שאני מכיר. ברצינות. הלוואי שהיה לי שכל כמו שלך. אתה תראה, הכול יסתדר לך בסוף”. הסתכלתי עליו וחייכתי בקושי. אספתי את עצמי והלכתי לשטוף פנים בשירותים.
“אז מה?” אמרתי כשחזרתי לסלון, “כולנו נדפקנו בגלל הצבא?”
“חוץ מהספורטאי המצטיין שלנו”, ציין שגב.
“אתה חושב שהוא יגיע פעם לאולימפיאדה?” שאלתי.
“כן. אבל שם הוא לא יפגע ממטר”.
צחקנו ושתינו קולה ששגב הספיק למזוג לכוסות בירה גדולות.
•
מוקדם בערב אנדריי הופיע פתאום בדירה. הוא נראה עייף אך דרוך, כולו מזיע ומתנשף. “מה נשמע?” אמרתי לקראתו, “חכה, אני אביא לך מים”. אחרי שהבאתי לו כוס מים הוא התיישב בכיסא המרופד. חיכיתי בקוצר רוח שידבר כבר, כי נראה היה שמשהו דרמטי קרה. הוא שתה את כל המים בבת אחת וניגב את פיו. “יריתי בו”, אמר בשקט.
“מה עשית?!” התמלאתי בחרדה וחשבתי על חמי החמוס האומלל. דמיינתי אותו מתפתל מכאבים כשדם זורם מהפצע הפעור שהכדור ניקב בו.
“יריתי בו ברובה אוויר. אל תדאג, הוא יחיה. כולה פגיעה קלה”.
“רק כדי שאני אהיה בטוח – אתה מוכן להסביר על מי לעזאזל אתה מדבר?”
אנדריי גיחך. “עומרי קרמר, הממזר ההוא. ראיתי אותו שוב אתמול, אני חושב שיש לו מישהי כאן בעיר. בכל מקרה, לקחתי היום את הרובה והחלטתי לעקוב אחריו. צלפתי מתוך קרוון נטוש. בשכיבה, חמישים מטר, בום! ישר באוזן ימין. פגע בול בתנוך”. הוא עצם אחת מעיניו ודימה כאילו הוא מחזיק בידיו את הרובה ויורה.
הרגשתי הקלה גדולה. מה קורה לי? חשבתי. חיה חשובה בעיניי יותר מבן אדם? מתי בדיוק הספיק החוש המוסרי שלי להשתבש?
התבוננתי באנדריי ולא ידעתי מה בעצם אני אמור להגיד. “מה אתה מתכוון לעשות עכשיו?” שאלתי.
“אה, אני טס עוד מעט לגרמניה. יש תחרות של סבב גביע העולם”.
“וואו. מהיר. המזוודות ארוזות?”
“בטח. הכול מוכן”.
התחבקנו חיבוק ידידותי. “שיהיה בהצלחה, אחי”, אמרתי. לא ידעתי שוב מה להגיד. “אתה פסיכי לגמרי”, התחלתי לומר, אבל הרגשתי שאני נחנק מדמעות של צחוק.

משהו במסגרת הצבאית לא מצא חן. האם היו אלו המדים מבד הדקרון שלא היו טובים בצבעם הבהיר המבליט חמוקיים; או אולי הייתה זו הכומתה שאין לה צבע שאפשר לומר עליו שהוא הצבע. כי מה זה הכחלחל האפרפר הזה אם לא צבע בלי צבע; או התפקיד שאליו נידונה באותו אגף מנועים כלבורנטית אה לה כימאית בזכות אותה בגרות אומללה בכימיה שאליה נדחפה על ידי אמה; או אולי זכר המקלחת המשותפת בטירונות שבה משהו נסתם והכול צף. מה לא צף. זו אחר הפד וזו אחר המגבת במים משומשים. זה היה גיוס כלל צה”לי. זה היה גיוס של בנות שלא החליטו לגביהן. שהן לא התארגנו מראש. לא סידרו לעצמן איזה תפקיד כמי שמסתערות על הבאות עוד בשביעית. והיא לא ידעה אם להכניס או להוציא את החולצה מהמכנסיים. היא הוציאה והכניסה מול המראה, הטתה את ראשה הצידה כמו ציפור מוזרה. היא לא הלכה למתפרה. היא הייתה הלחם של המשטרה הצבאית. לחם עם שוקולד ופצפוצים כשהייתה יורדת מהאוטובוס בתחנה המרכזית. כאמור היה לה תפקיד, אבל התפקיד הקשה עליה והיא מצאה את עצמה מחוץ למעבדה עם אלרגיה משונה מחדדת אלקטרודות מעופרת על שולחן קטן. אחר כך העבירו אותה מחלקה, והיא עשתה עבודה פקידותית סבירה מאוד לדעתה, אבל לא לדעת המפקד שלה, שהיה סבור שאילו הייתה אשתו היא הייתה עוד אישה מוכה. הצבא לא הרפה. החלו נדודי השינה. היא הייתה מגיעה אל המרפאה בשעות לא שעות בתואנת שווא. נתנו לה אינפוזיה. בסוף היא הסתדרה. שמחה וששון. העבירו אותה בסיס והיא הייתה יכולה לזחול בחזרה אל המיטה שלה. הימים חלפו בדואר הצבאי עם פקיד הדואר על דא ועל הא. עם פתיחת קופסת הפלסטיק ובה ארוחת הצוהריים שלה כבר באחת עשרה בבוקר. דואר בריח בולונז דואר בריח צלי בשר דואר בריח איולי שום. הימים עברו מבלי שהיא ראתה קב”ן. היא לא ראתה קב”ן כיוון שנדמה היה לה שהוא חרב שמתהפכת אחר כך. היה לה חבר נמוך קומה באותה התקופה. גם הוא היה חייל. היא חשבה שהיא אוהבת אותו וקשרה את גורלה בגורלו כאילו מה. הפעם הראשונה תוארה על ידי כמה חיילים בבסיס כשחיטת תרנגול, ובמונחים האלה, אם כן, היא אכן נשחטה. זה לא קרה באחת. זה היה אגרופי בצורה בלתי רגילה. אחר כך איזו תלות נוראה תלויה על כלום. הוא היה מטורף והיא התפקדה. הם שכבו בכל מקום שרק רצה. היא לא יכלה לומר לו לא. לא יצא לה. היא פחדה שהוא ייטוש את הספינה הטובעת ממילא. הוא היה מפקד בצבא שלא הלך לו והודח. הוא כמו נפל עליה עם כל המחלקה והיא נותרה לבד במבצר של כוכב הירדן אליו טיפסו רגלי. ישובה באמבט הצלבני 308 מטר מעל פני האדמה היא ראתה את רמות יששכר נמשכות עד סוריה ומשכה בכתפיים כמסרבת לרדת חזרה ברגל כפי שהורה לה. בסוף ירדה באלכסון, אלא מה. בינות גדרות שיצרו מין אחו לפרות עצרה על אבן כשהוא כבר הגיע אל הפרדס שלמרגלות ההר.

הכי הוא אהב את הקציצות שלך. וכל מי שהיה שואל אותו הוא היה אומר שאין על הקציצות של אמא בעולם ואין שף במדינה שיכול להתחרות בהן.
ומאז שהוא הלך, חברים שלו באים אליכם הביתה מידי פעם בימי שישי, ואת מכינה להם את הקציצות שהוא כל כך אהב, וכולם יושבים ואוכלים עד שהבטן וגם הלב מתמלאים בנחמה, ואין מקום לכלום אפילו לכוס מים קטנה.
ותמיד כשאת מדמיינת שהוא חוזר זה כל כך מוחשי בתוך הלב שלך, הוא דופק שלוש דפיקות קצרות ובלי לחכות לתשובה הוא נכנס, ואת שומעת את דלת המקרר נפתחת ונסגרת ואחר כך את כל הארונות במטבח, וזה לוקח לו בערך חצי דקה ואז הוא צועק בכל הבית: הגעתי, אני כאן, למה אין מה לאכול?
ואת יורדת מהקומה השנייה ואת רואה אותו עם המדים שלו, והוא מזיע נורא כי בחוץ קיץ כמו שלא היה כבר שנים, ולמרות שהוא נראה סחוט וגמור ומותש את ניגשת אליו ומחבקת אותו, ומוחה דמעה סוררת בקצה של העין. והוא מרחיק אותך מעליו ואומר לך: אמא, למה את בוכה, הלכתי אבל עכשיו אני כאן.
ואז כשהוא אוכל את הקציצות ישר מהסיר, אפילו בלי לחמם, הוא בולע אותן ישר לבטן, את אומרת לו: לא נותנים לכם אוכל שם בצה”ל, אה? והוא מחייך אלייך ואומר לך שזה לא משנה כמה הוא יאכל בצבא, בבית, בחיים, לקציצות שלך תמיד יש לו מקום. ואת צוחקת ונזכרת שלא צחקת כבר שנים.
ואת לא מספרת לו שהקציצות האלה זה הנחמה שלך, שתמיד, כשאת לא יכולה לנשום מרוב שאת מתגעגעת, את הולכת למטבח ומכינה עוד ועוד ועוד והמקרר מלא בקציצות, והמקפיא גם כן, וכשאין לך מקום את שולחת לשכנים, וכשגם להם נמאס את מחלקת בכל השכונה, ואף אחד לא אומר לך שום דבר רע, כי הקציצות טעימות וגם ככה את כשאת מתגעגעת. כנראה שגם השכנים מבינים את זה. איזה מזל.
וביום הזיכרון כשאת באה אליו לקבר, תוהה בפעם האלף איך הילד הכי חי, הכי שמח, הכי אהוב, אליל הבנות, הגבר הקטן שלך, איך דווקא הוא מכולם נמצא מתחת לגל של אבנים, איך כל החברים שלו התקדמו בחיים, והוציאו תואר ויש להם משפחה וילדים ובית יפה, ורק את כאן ליד הקבר שלו, לנצח בן 20, לנצח שובר לבבות, לנצח החייל הקטן שלך שיצא לקרב ולא חזר.
ואת תמיד מנקה אבק כשאת מגיעה לקבר שלו, תמיד. לא משנה אם את שם יום אחרי יום, לא משנה אם מישהו אחר היה שם לפנייך, את תמיד מנקה את האבק מעל האבנים, שמה עוד אבן קטנה, ואז את מתיישבת לעדכן אותו בכל החדשות המשפחתיות, יש לאחותך כבר שלושה ילדים את אומרת לו, והם לא זכו להכיר את הדוד הכי טוב בעולם.
ואת נזכרת שתמיד כשהוא היה בשטח, מנותק מהעולם, זה היה התפקיד שלך לעדכן אותו מה אמרו בחדשות, ואם יהיו בחירות או לא, וגם שהזמר שלו, זה שהוא הכי אהב הוציא עוד שיר חדש. ואז את מנסה לשיר לו אותו, בערך, כי את לא ממש זוכרת את המילים וגם לא את המנגינה, והוא אומר לך: אמא אני אוהב אותך, אבל אל תשירי בציבור בחיים כי את זמרת ממש גרועה. ואת נקרעת מצחוק כי גם כשהוא אומר לך דברים לא נעימים יש לו כזה קסם שאת אפילו לרגע לא נעלבת, וגם את יודעת שהוא צודק ואת זמרת איומה.
ועכשיו. קורונה. והוא שואל אותך בתוך הלב שלך: אמא, מה אומרים בחדשות? ואת מעדכנת שסוף סוף יש ממשלה, רק שנה זה לקח להם שם בכנסת, ויש מגפה. והיא מידבקת, וכולם בבית בגללה, ואז את מוסיפה שאם לא הרבה יבואו לבקר זה כנראה בגלל שאסור. והוא, בטון המלגלג שלו, אומר לך: אמא, בקטנה. מה נלחצתם ממגפה. ואת אומרת לו שיש מתים, והוא מזכיר לך (בתוך הלב שלך כמובן) שגם הוא מת. ואת עונה לו ואומרת לו: נכון, ובגללך אני מפחדת ממלחמות.
ואז הוא שואל אותך (והכל קורה בתוכך, בנשמה, כי לפעמים את אפילו שוכחת את הצליל של הקול שלו, וזה הכי נורא) הוא שואל אם הכנת קציצות. ואת עונה לו: מתוק שלי, אתה לא מאמין אפילו כמה. יש לנו קציצות לכל השנה. לנו ולכל השכונה. והוא קצת מגחך מהאובססיה שלך אבל הוא לא אומר לך על זה כלום. הוא רק אומר: יופי אמא, זה הכי חשוב.
ואת חוזרת הביתה לערמת הקציצות שהכנת, ויש גם הרבה כלים בכיור, וזה קצת מנחם, לראות את כולם מחייכים ואוכלים וממלאים את הלב באוכל שהוא הכי אהב. ואז את חושבת שחבל שאין איזו מגפה שמדביקה את כולם בחיוכים, ואת יודעת שזה פאתטי וזה לא משהו שידווחו עליו בחדשות, אבל אפילו שיום הזיכרון היום לרגע זה מצחיק אותך, ואת שמחה שיש חיים למרות הכל, שאנחנו עדיין אוהבים נורא, את אלו שחיים ואת אלו שלא, ואת שמחה שאת עדיין מתגעגעת, ועדיין זוכרת את הריח שלו ואת העיניים ואת החיוך הכי יפה בעולם, ושום מגפה לא תשכיח לך את הבן הקטן שלך, אין סיכוי כזה בעולם. וכנראה שגם הוא לא ישכח אותך, אמא קצת משוגעת, מעט אובססיבית, משתגעת מגעגועים. הוא לא ישכח אותך, אפילו לא לרגע. אין מצב. אותך ואת הקציצות שלך.