שאול הוא כלב אפור וישנוני. כשהוא נעמד על רגליו הארוכות ומגיע למלוא גובהו, אפשר לדמיין כמה מרשים היה כשהיה צעיר, נישא מעל ראשי כל הכלבים. עכשיו, אוזניו שמוטות על הרצפה, עיניו נפקחות רק לעיתים, שערו הארוך והאפור איבד את הברק, ומחשבותיו מרחפות במחוזות אחרים.
שאול הוא הכלב של שרול. היום שרול חוגג ארבעים. הוא חוזר לבית אחרי יום עבודה ארוך, כמו כל הימים. הוא מניח את המפתח במקומו, ומאזין לשקט בביתו.
שאול לא שומע את הדלת נפתחת, אבל כששרול קורא לו, הוא פוקח עיניים, וצועד באיטיות לעבר שרול. זנבו מכשכש מצד לצד, כמו היה האיבר היחיד בגופו שלא הזקין. הוא יושב ומתבונן בשרול מוציא עוגה קנויה משקית, מביט בו חותך פרוסה, רואה אותו לועס. שאול מבחין בשיער האפור שצמח לשרול בצידי ראשו, מזכיר את צבעו של שאול. הוא מלקק את ידו של שרול שהונחה לרגע רפויה לצד הכיסא, עם פירורי העוגה עליה. שרול מתעורר ממחשבותיו, ומביט בשאול. “כלב טוב” הוא אומר ומלטף את ראשו, “חבר טוב” הוא שב ומלטף. שאול חוזר ומלקק את שרול, ונשכב לצידו על הרצפה.
בבוקר, שרול מתבונן בשאול ישן בתוך כתם שמש על הרצפה. “אתה נראה לי עצוב…” אומר שרול לשאול בלחש, “אולי חסר לך חבר?”. שאול ממשיך לעצום את עיניו, אוזניו שומעות את המילים של שרול, אבל לא מבינות את משמעותן.
אחרי ששרול יוצא מהבית לעבודה, שאול חולם. בחלומו כלב שמירה לבוש מעיל עם קול צרוד מנביחות, קורא לו אליו מחדר השינה. “שאול… שאול…” הוא קורא לו ומשתעל, “בוא אליי, בוא”. שאול נמלט למטבח ומתחבא מאחורי ערימת סירים וכלים מלוכלכים. אבל גובהו של שאול לא מאפשר לו להתחבא. אוזניו מציצות מעל סיר החמין. כלב השמירה תופס בעורפו, מכה בישבנו עם עיתון ששלף מכיס המעיל, וזורק אותו מחלון הבית. במקום לנחות על המדרכה, שאול נופל על גבה של חיה העומדת תחת החלון, ומלחכת נענע מאדנית. “אי-אה!” צועקת האתון המבוהלת, ופותחת בריצה פרועה. שאול נאחז באוזניה, עד שכפותיו מאבדות אחיזה, והוא נופל ומתגלגל על הכביש.
שאול מתעורר בבהלה. ליבו דופק. דלת הבית פתוחה, ושרול מתכופף מעל ארגז קטן בפתח הבית. שאול מתנער ומגיע בצעדים איטיים לברך את שרול לשלום. אבל שרול לא נפנה אליו, ולפתע מבחין שאול ביצור קטן ומכוער, חתול ג’ינג’י שמיילל ומתחכך ברגלו של שרול. “שאול”, אומר שרול ומזדקף, “תכיר את דווידיאו, או פשוט דידי”. ובחיוך גדול הוא מוסיף: “הבאתי לך חבר”. שאול מקרב את אפו לרחרח את החתול, ודידי מרים את כפתו, כאילו בברכה, ומנחית שריטה על אפו של שאול.
עכשיו שאול ודידי נאלצים לחלוק את המרחב בזמן ששרול בעבודה. שאול מנסה לישון, אך דידי מיילל, מתרוצץ, קופץ מעל המקרר, מפיל סירים, ותופס את כל פינות השמש הטובות בבית. כששרול חוזר הביתה, שניהם באים לקדם את פניו. אך דידי מהיר ונדחף, הוא לא מניח לידו של שרול להפסיק מללטפו, ושאול עומד לצידם מתבונן ומחכה בסבלות לתורו. שרול צוחק מהחתול האדמדם שדוחף את ראשו תחת ידו וגונב ליטופים בכל הזדמנות. הוא נותן לו לשכב על ירכיו כשהוא צופה בחדשות, ואפילו לישון ליד ראשו במיטה. כשדידי יושב על אדן החלון ומיילל, שרול מזמין את שאול להאזין ל”מנגינה” כדבריו, שאולי תרומם את רוחו. אבל שאול שוכב על הרצפה מובס. אוזניו נוגעות ברצפה, מבטו מושפל. יללות החתול הן כמו מסורים החותכים בראשו. הוא רוצה שדידי יחזור למקום ממנו בא, וישאיר את שרול להיות לגמרי שלו.
באחד הימים, שרול שוכח חלון פתוח כשהוא יוצא לעבודה, ודידי לא מתאפק ויוצא מהפתח לחקור את הסביבה. לרגע שאול נבהל, אבל מייד הוא נזכר שלא איכפת לו מגורל החתול כלל וכלל. הוא מוצא את כתם השמש החביב עליו, ומשתטח מלוא גופו לרוחבו. שקט בבית. שאול מתענג על הזמן בו דידי איננו. הוא כמעט ונופל לשינה עמוקה, אבל אז יללת מסורים משספת את שנתו והוא מתעורר. מתחת לאדן החלון, ברחוב, יושב דידי ומיילל. שאול מביט בו מפתח החלון. הוא רואה ממקומו את המרפסת אליה דידי יכול לזנק וממנה לשוב לבית בקלות. אך במקום לכוון את דידי לשם, הוא סוגר את החלון וחוזר לישון.
שוב יללות, שוב שאול מתעורר, הפעם הרעש מחלון אחר. “רק לא דידי… רק לא דידי…” רוטן לעצמו שאול כשהוא קם בכבדות. אבל דידי שם, תחת החלון, עומד על פח אשפה, כמו נאשם בדוכן הנאשמים. “דידי”, נובח שאול, “לך, לך”. אבל דידי לא מוותר. מסביבו מתאגדים חתולים נוספים, וגם הם מייללים. שאול מנער את ראשו כלא מאמין. ארבע מאות חתולים מתאספים סביב דידי. הבית מוקף. חתולים מכל עבר. מייללים ומרעישים, חתול אחד שורט בציפורניו חלון זכוכית, ואחר משתמש בזנבו לנגן על כינור צורמני. מקהלת החתולים לא נותנת מנוחה לשאול האומלל, וברגע אחד, בלי לחשוב ובלי להסס, הוא מזנק מהחלון לתוך ההמון ועומד פנים בפנים מול דידי.
“לך, לך, לך” נובח שאול על דידי. אבל דידי רק מגחך תחת שמפו. “לך” נובח שוב שאול, ודידי עומד על מקומו. מיואש פונה שאול לרדוף אחר החתולים האחרים. הם מתרוצצים לכל עבר. מזנקים לתוך בתים, צוללים לתוך פחים. שאול מצליח לאחוז בשיניו בקולרו של אחד החתולים, אך החתול חומק והקולר נותר בפיו. לאחר מספר דקות, לא נשאר אף חתול ברחוב, גם לא דידי, שנעלם באורח פלא. שאול מביט בקולר שנותר מאחור ומופתע לראות תליון זהב על הקולר, בו מוטבע – לא שמו של החתול – אלא פרופיל פניו של דידי.
שאול עומד מיותם ברחוב הריק. לפתע הוא מרגיש עקצוץ קל בזנבו, כמו עקיצת פרעוש. הוא מסתובב ורואה את דידי במרחק בטוח ממנו. בכפתו של דידי מעט פרווה אפורה שמשך מזנבו של שאול. “שאוליהו”, מיילל דידי, “למה אתה רודף אחרי? תראה, אם הייתי רוצה לעשות לך רע, הייתי קרוביאווו מספיק לשרוט את גבך. אבל רק משכתי קצוות שיער ולא פגעתי בך. שאוליהו, למה אתה רודף אחרי? מה אני? פרעוש אחד, חתול מת, למול כלביהו כמותך. אולי נוכל פשוט להיות חברימיאווו ולשכוח את כל מה שהיה?”. שאול מהנהן בראשו, דידי צודק, אין סיבה שלא יסתדרו. הוא מכשכש בזנבו בידידות לדידי, וגם דידי מכשכש בזנבו. הם מתקרבים זה לזה ומגישים כף אל כף, לכרות ביניהם ברית. אבל אז, ציפורניו החדות של דידי נשלפות ופוצעות את כפתו של שאול, המושטת לשלום.
באותו רגע מזנק שאול מכאב ודידי מזנק ממקומו ובורח מפני שאול, והמרדף מתחיל. הם רצים ברחובות העיר ומגיעים לשוק. עוברים דרך סמטאות צרות, מפילים סלים מידי נשים, רומסים סחורה פזורה על הרצפה, גברים מנפנפים באגרופים למולם ומוכרים זורקים עליהם פירות. דידי קופץ בחטף תוך כדי המרדף על דוכן דגים ותופס בפיו דג סָאבּמָארִין. זנבו של שאול מסתבך בשרשרת נקניקיות, הנגררת אחריו בעודו רץ. נערים פותחים טבלת הימורים ואוספים כספים מהמהמרים מי מבין השניים ינצח, הכלב או החתול.
אבל שאול ודידי לא נעצרים בשוק. הם ממשיכים לרוץ הרחק הרחק. כל כך הרחק שהשפה בה מדברים האנשים ברחובות לא מוכרת להם. “כאלב נאג’ס” צועק ילד על שאול, “כאלב נאג’ס” מצטרפים לילד ילדים אחרים. שאול נעצר. הוא עומד מבולבל. ילדים בדרך כלל אוהבים אותו, אבל הפעם הוא לא בטוח מה חושבים עליו הילדים. אולי הם מפחדים? אולי הם נרתעים? בינתיים, דידי נעלם בין חנויות ובתים. שאול מסתכל על שלטי החנויות הכתובים בשפה מסולסלת. הוא לא יודע איפה הוא. הוא לא יודע איפה דידי. הוא לא יודע אם הוא רצוי במקום והוא חושש לפגוע ברגשות המקומיים.
בזנב מקופל חוזר שאול על עקבותיו. הערב מחשיך ושאול רואה את מכוניתו של שרול חונה בחניית הבית. הוא ממהר ושב לבית בזינוק חתולי על המרפסת ומשם דרך החלון. שרול פותח את הדלת ושאול בא לקראתו בכשכוש זנב, כאילו רק עתה התעורר מתנומה. שרול מלטף את ראשו של שאול, מגרד את חזהו, טופח על גבו. שאול מלקק את ידו של שרול ואף מצליח לגנוב ליקוק על שפתיו. שוב שאול ושרול היו לאחד. אבל אז שרול מתרומם ומביט לצדדים. “דידי” הוא קורא לתוך הסלון, “דידי”, הוא קורא לתוך המטבח, “דידי” הוא קורא ומציץ מתחת למיטה.
שרול יושב שפוף מול החלון הפתוח בסלון. לחייו רטובות מדמעות. הוא מביט לרחוב, ומפעם לפעם נעמד ומתכופף על אדן החלון וקורא בשמו של דידי. שאול שוכב לצידו דרוך. ליבו כואב עם ליבו של שרול. הוא לא מעז ללקק את דמעותיו של שרול. הוא מרגיש רע ונזוף, אף על פי ששרול לא נזף בו כלל.
לבסוף, שרול נרדם כפוף על הכסא לצד החלון. שאול קם ממקומו ומתנער. הוא מבין שעליו לפעול מהר. בזריזות הוא חומק דרך החלון וקופץ למדרכה. אפו ניגש לפעולה. הוא עובר לבנה לבנה במדרכה ומחפש עקבות. ראשו מורכן מטה, גופו מובל אחרי אפו. כך הוא חוצה כבישים, עולה על מדרכות, פונה בהצטלבויות, ולבסוף – מגיע לשוק. אפו נפגש במים סרוחים. “פיכס, פוכס” שאול מתעטש. הוא מרים את ראשו ורואה איש אוחז במגב, גורף מים על רצפת השוק. הריחות אבדו ונמחקו. שאול רץ אחוז תזזית מצד לצד, אבל אין זכר לריחו של דידי.
לפתע הוא שומע לחישה צרודה מסמטה חשוכה “פסססט, פסססט…”. שאול זוקף את אוזניו. “שאול…. בוא אליי, בוא” קורא הקול מתוך הסמטה. כלב השמירה לבוש המעיל מתקדם צעד אחד מהחשכה אל תחת אורו של פנס הרחוב. שאול נרתע. “רק אני יכול להחזיר את דידי לבית של שרול” אומר הכלב עם המעיל, “אבל קודם עליך להסכים לתנאי אחד…” הוא מנופף בעיתון באיום מול פניו של שאול. “אני מסכים!” עונה שאול בנביחה נרגשת. עובד הניקיון נועץ בו מבט. “טוב מאוד”, אומר הכלב עם המעיל, “נראה כמה אתה מאולף. עליך לחכות לי כאן עד שאחזור ולא ללכת לשום מקום”. הכלב עם המעיל שב לחשכת הסמטה ונעלם.
שאול יושב במקומו וממתין. הזמן עובר, כבר אין איש בחוץ, והכלב עם המעיל לא חוזר. עוד מעט תעלה השמש ושרול יתעורר בסלון ללא כלב וללא חתול. שאול מאבד סבלנות, אבל זוכר את שהבטיח לכלב עם המעיל. הוא מחכה ומחכה, וכאשר קרן אור ראשונה של בוקר מפציעה, הוא נעמד על רגליו ומתחיל ללכת חזרה לבית.
“למה לא חיכית?” הוא שומע את קולו הצרוד של הכלב רועם מאחוריו. הוא מסתובב ורואה את הכלב עם המעיל ולצידו דידי. “דידי!” קורא שאול נרגש. דידי מביט בשאת נפש בשאול. “בגלל שהפרת את התנאי ולא חיכית”, אומר הכלב עם המעיל, “עליך לעזוב את שרול, לעזוב לגמרי. לעזוב לארץ אחרת, ולהשאיר את דידי לבדו עם שרול”. “מה…?”, ממצמץ שאול בעיניו, “אבל איך אפשר? שאול ושרול זה אחד. זה היסטוריה. זה מותג. לא, אני לא מוכן”. “אם כך”, צוחק הכלב עם המעיל ומשתעל, “אין דידי בכלל”. הכלב עוטף את דידי במעילו והשניים מתפוגגים מול עיניו המשתאות של שאול. “דידי” קורא שאול ורץ למקום בו עמד לפני רגע דידי. “דידי” הוא חוזר וקורא לחלל השוק הריק. ליבו דופק בבהלה, והוא מתעורר.
זוהי שעת ערב. שאול שומע את שרול עולה במדרגות הבניין ומפתחות הבית מרשרשים בידו. הוא ממהר כמיטב יכולתו, רגליו עייפות מהתנועות המרובות שעשו בזמן שחלם. בצעדים איטיים הוא מגיע לחלון שסגר קודם שנרדם, ופותח אותו עם אפו. שרול מכניס את המפתח למנעול ומסובב. שאול מביט לרחוב, הוא לא רואה את דידי. שרול נכנס לבית. שאול מתקדם לעברו, זנבו חובט מצד לצד. שרול שמח בשאול. הוא מלטף את ראשו, מגרד את חזהו, טופח על גבו. שאול מלקק באהבה את פניו של שרול. הם שוב יחד, שאול ושרול. והנה גם דידי, שחמק לבית דרך החלון הפתוח, נכנס תחת ידו של שרול. שרול מלטף בידו הימנית את דידי שמגרגר בהנאה, ובידו השמאלית את שאול. ולרגע אחד, כששלושתם שם יחד בפתח הבית, זנבו של שרול נפגש בזנבו של דידי. והם מחזיקים זנב בזנב, כאילו בטעות, כאילו לא שמו לב.

אמנות עכשווית. אמנות מעכשיו, של העכשיו. המושג “אמנות עכשווית” שגור בפינו, אך עד לא מזמן אמרנו “אמנות בת זמננו” (contemporary art) כנהוג עדיין בלשונות אחרות. “אמנות בת זמננו” פשטה את הרגל והוחלפה כמעט לגמרי בצירוף “אמנות עכשווית”, וכך הפך “עכשיו” להיות כמו שם המשפחה של “אמנות”. מה זה בכלל “עכשיו”, ומה טומן אימוצו ל”אמנות”?

הגדרת האמנות העכשווית היא מאתגרת כי זו אמנות מגוונת בצורותיה ותכניה עד כדי חוסר היכולת לתפוס אותה באופן לכיד. מבין הגדרותיה אפשר לציין למשל: אמנות  הנוצרת מאז המחצית השנייה של המאה ה-20, אמנות הנוצרת על ידי אמנים ואמניות חיים, אמנות העוסקת בעניינים שעל סדר היום האקטואלי, אמנות הנוצרת בקשר לשיח התרבותי האופייני ולרוח הזמן, אמנות הנתפסת כמתקדמת, וישנן הגדרות רבות נוספות שמנסות לתחום מסגרת זמן, תוכן או קטגוריה אסתטית. ההגדרות רבות אך אין הבחנה כלשהי בין “אמנות בת זמננו” לבין “אמנות עכשווית” אשר תוכל להסביר את העדפת ה”עכשיו”, מלבד איזשהו ערך מוסף כמוס המהלך קסם ונתפס בתור הדבר הנכון לומר – קצת כפי ש”מטבח” נהנה מהתוספת “יוקרתי” כך נהנית “אמנות” מ”עכשווית”. אך ישנה העדפה לשימוש במושג עברי. “אמנות עכשווית” היא אפוא מעין עִבְרוּת של “אמנות בת זמננו” – והמעבר לעברית טעון במטען העבר.

מקור המילה “עכשיו” אינו מפורש, אך סבור כי זהו קיצור שחולל הדיבור השוטף על הצירוף “עד כשהוא”, אשר מבוסס על הצורה הארמית “עַד כַּדּוּ” שהיא עצמה קיצרה את הצירוף “עד כדהוא”. ובכן, כפי ש”עד כדהוא” הפך ל”עד כדו”, כך “עד כשהוא” הפך ל”עכשו”. בהמשך נוספה האות יו”ד על מנת להבחין שהאות וי”ו היא עיצורית (כמו למשל במילה סתיו). למילה “עכשיו” אין מקור עברי ברור – היא אינה מצויה בתנ”ך, ודומה שגם לא חדרה אל העברית דרך שפות אחרות שעימן הייתה העברית במגע. ככל הידוע, “עכשיו” הופיעה לראשונה במקורות העבריים במגילת “סיפורי תורה” (פסידו יובלים, 4Q225), אחת ממגילות מדבר יהודה, והיא משובצת במקום טוב טוב בשיאה של פרשת עקדת יצחק.

כזכור מן הסיפור המקראי של העקדה – אלוהים ניסה את אברהם וציווה עליו לקחת את בנו האהוב יצחק ולהעלותו לעולה על אחד ההרים בארץ המוריה, וכך היה: אברהם השכים בבוקר, הכין את חמורו ולקח עמו את שני הנערים, את עצי העולה ואת בנו. הם יצאו לדרכם ואחר שלושה ימים הגיעו אל יעדם. ברגע מסוים חנו שני הנערים והחמור, ואברהם יצא עם יצחק אל עבר ההר – יצחק נשא את עצי העולה ואברהם את האש והמאכלת. במהלך צעידתם יחדיו שאל הבן את אביו בפליאה היכן הוא השׂה שאותו יקריבו, וזה הניח את דעתו, אך כשהגיעו השניים אל המקום הנבחר עקד אברהם את יצחק והניחו על גבי המזבח שבנה. ההמשך ידוע: אברהם שלח את ידו אל המאכלת כדי לשחוט את בנו, וברגע הדרמטי הזה אשר בשיאו אנו מדמיינים את ידו של אברהם אוחזת בסכין ומונפת באוויר, קול מלאך יצא מן השמים וקרא לאברהם לא לשלוח את ידו אל הנער. זהו הרגע של ה”עכשיו”, והמגילה תובילנו אליו.

כאמור, המילה “עכשיו” הופיעה לראשונה במקורות העבריים במגילת “סיפורי תורה” ושובצה בדיוק ברגע הדרמטי הזה. פרשת העקדה מסופרת במגילה באופן הנהוג במדרשים ובאגדות, כלומר תוך הוספת מידע שאינו קיים בסיפור המקראי, וכך נפגוש בה לא רק מלאך אחד אלא כמה וכמה מלאכים שמחולקים לשתי קבוצות: מלאכי קודש ומלאכי משטמה (השטן). המלאכים צופים מן הצד ביצחק הכפות על המזבח ומגיבים: “מלאכי קודש עומדים בוכים על המזבח […] ומלאכי המשטמה שמחים ואומרים עכשו יאבד”. זהו ה”עכשיו” הראשון.

מה פירושו של “עכשו יאבד”? הן זו ציפייתם של מלאכי המשטמה לקראת שחיטתו של יצחק העומדת להתרחש לנגד עיניהם ממש עכשיו, כלומר בעוד רגע, במעין “עכשיו” העתיד לבוא בכל רגע. אבל “עכשיו” לא הגיע. “עכשו יאבד” בא לומר “עכשיו יצחק ימות”, אך למעשה יצחק נגאל וה”עכשיו” חלף, אבד, מת – הוקרב תחת יצחק. ה”עכשיו” הוא אפוא מוצר שכבר בעת משיכתו מן המדף פג תוקפו – הוא מגלם בתוכו אובדן ואנו מתעקשים לכבול-לעקוד את האסתטי ל”עכשיו”, מקדשים את הביטוי “אמנות עכשווית”, וגוזרים עליה אובדן בן רגע במקום האפשרות הנצחית להיות בת זמנה, בת לזמנה.

אם נחזור אל המגילה נראה כי ברגע שלפני הנפת הסכין וקריאת “עכשו יאבד” מיציע המלאכים, מספרת המגילה שיצחק פנה אל אביו בבקשה. בקשתו של יצחק נובעת מההנחה שהוא בוגר ובעל יכולת התנגדות למעשה, וכן מתוך אחריות, כשותף של ממש לניסיון האלוהי, לשמש קורבן הולם. ובכן, יצחק פונה אל אביו ואומר לו: “כפות אותי יפה”. בתרגום המיוחס ליונתן שרד נוסח דומה ומלא יותר, ושם מנמק יצחק את בקשתו להיקשר היטב כדי שלא יפרכס מכאב ויפסול את הקרבן. יצחק לא מבקש להיכפת טוב או חזק או הדוק, אלא “יפה”, וזוהי בקשה אסתטית. הבקשה קושרת-עוקדת את האסתטי לעכשיו ולא את העכשיו לאסתטי, אולי כי יש ביכולתו של האסתטי לדחות את המימוש, לעכב את העכשיו, לגבור עליו ולמנוע את קורבנו. ברור, גם היופי הוא זמני, אבל הוא חולף לאט יותר מ”עכשיו”.

אחד התווים המייחדים את שירת אצ”ג הוא השימוש הנרחב והתכוף בחרפות ובגידופים. כידוע, שירי אצ”ג אינם “מנומסים” ואינם מבקשים “לשאת חן”; השירים, לפחות אלו שנכתבו בשנות השלושים והארבעים, לא נועדו להנעים את זמנם של הקוראים או להעלות במחשבותיהם הגיגים על יפי העולם, אלא מביעים תכנים דחופים וסוערים במבעים ישירים ובוטים.

השימוש הרחב בקללות כחומרים לגיטימיים בשירה עורר לא פעם תמיהה בלב הקוראים, ולעיתים אף התנגדות. כך למשל בשנת 1937 י”ל ברוך הטיל ספק במעמדו של אצ”ג כמשורר ובמעמד יצירתו “ספר הקטרוג והאמונה” כשירה, בין היתר בגלל השימוש הרחב בגידופים:

מסופקני אם דברי הקטרוג והתוכחה שבספרו מזכים את מחברו ליטול לו את השם ‘פייטן’. הדברים הללו ארוכי־ השורות אינם אלא רטוריקה צעקנית, פובליציסטיקה מסולפת, תוכחות־ מוסר חרפות וגידופים וכל מה שאתם רוצים, אבל לא פיוט לאמתו, לא שירה. (“הארץ”, 21.5.1937)

לגידופים ב”ספר הקטרוג והאמונה” אין אח ורע בשירה העברית מבחינת תדירות השימוש, עזות המבע, ולא פחות מכך, המקוריות. רשימה זו סוקרת כמה מן הגידופים הללו ומצביעה על קווי אפיונם.

“ספר הקטרוג והאמונה” ראה אור בראשית 1937 והיה קובץ שיריו המקיף והגדול ביותר של אצ”ג עד לאותה העת. מיד עם פרסומו היה הספר למִרעש (סנסציה) הן בקרב חסידי אצ”ג והן בקרב מתנגדיו. הספר היווה אבן דרך בהתמודדות של השירה העברית עם סוגת השירה הפוליטית,  ועיקרו מעקב אחר האירועים הציבוריים והפוליטיים המרכזיים של התקופה, כמו גם אחר הטלטלות האישיות שחווה המשורר: אווירת המשבר שלאחר מאורעות תרפ”ט, רצח ארלוזורוב, העזיבה של אצ”ג את הארץ, ההרעה ההדרגתית של מצב היהודים באירופה, חזרת המשורר ארצה, המרד הערבי, ובעקבותיו הבקעים שנִבעו באמון המשורר בהנהגה היהודית־ ישראלית.

אף שאצ”ג התחיל את דרכו בארץ ישראל כמשוררם של חלוצי העלייה השלישית, “ספר הקטרוג והאמונה” הוביל לקרע סופי בינו ובין תנועת העבודה הציונית. בספר ניאץ המשורר את מנהיגי התנועה במילים בוטות ועלב בציבור קוראיו הוותיק. בשירים, שנכתבו מדם ליבו של המשורר, לא חסך אצ”ג את שבטו מאיש: הוא קילל את האויב הערבי ואת השלטון הבריטי, ולא פחות מכך את ההנהגה היהודית, ונוסף לאלו גידף גם את ציבור הקוראים במרץ הראוי לציון. כיום, ממרחק השנים, אפשר להעריך את אצ”ג על ההישג האומנותי יוצא הדופן, ולראות בגידופים מנגנון רטורי יעיל להבעת מסרים, שהיו בלתי מקובלים בשעתו.

הגידופים הבסיסיים ביותר ב”ספר הקטרוג והאמונה” מופנים כלפי הערבים בני הארץ. נראה כי משום שהיו אויב טבעי לתנועה הציונית, אצ”ג לא מצא לנכון להפנות כלפיהם קללות מתוחכמות או מקוריות, וכינה אותם בשירים “חֶלְאַת עֲרָב” (26)[2]. לעומת זאת, כלפי היהודים בני דורו הפנה אצ”ג קללות רבות רושם וחדשניות, שפעולתן הרטורית חזקה. כפי שציין בעבר דן מירון בספרו “האדם אינו אלא –” (תשנ”ט, 202), כדי למקסם את יעילות המאבק הפוליטי שניהל אצ”ג בשיריו, הוא נדרש לדמוניזציה של יריביו הפוליטיים. הגידופים שהפנה המשורר כלפי ההנהגה הישראלית היו אפוא כלי רטורי במסע הדה־ לגיטימציה הפואטי שלו כלפי מתנגדיו, ולא פלא שאלו העלו את חמת הקוראים.

בשיר השני במדור “רקב לבית ישראל” הדובר עולב בגברים היהודים בארץ ישראל, הבוכים על מות חבריהם. בעיניו, במקום לבכות על המתים יש לנקוט פעולת נקם, ואת הרפיסות הפסיבית הוא מתאר באמצעות הנמכה; הוא מאוסים כל כך עד כי אינם ראויים לשמש כשרוכים לנעליו:

מְאַסְתִּים אַף לִבְחֹר בָּם הֱיוֹת לִנְעָלַי שְׂרוֹכִים. (15)

בשיר הבא באותו המדור הדובר ממשיך בגינוי היהודים הישראלים בני דורו, שמעדיפים, להשקפתו, מדיניות פשרנית ועלובה ביחסיהם עם הערבים ועם הבריטים בארץ ישראל. מבחינתו, ארץ ישראל נכספת לכיבוש מחדש שיביא את “רִנַּת דָּוִד מֵחָדָש” (20), כלומר התחדשות לאומית ודתית; ואולם, במקום דור המשך של “נִינִים־נְסִיכִים לְדָוִד”, שיכבשו מחדש את הארץ כבימי קדם, הגברים סביבו עלובים, מנוונים ורודפי בצע:

(…) נִינִים מִתְנַוְּנִים לְדָוִד מִכָּל חֶלְקֵי הָעוֹלָם:

קְטַנֵּי־דַּעַת, עֲנִיֵּי הַשָּׂגָה, פְּלַגְיָטוֹרִים בַכֹּל.

שַׁכּוּלֵי אֱלֹהִים וּמַלְכוּת וְלוֹעֲגֵי־לֵאלֹהוּת־וּמַלְכוּת בִּשְׁכוֹלָם.

עַכְבָּרִים הָשּׁוֹכְבִים עַל דִּינָר… וְנוֹטִים אֱלֵי שְׂמֹאל – – – (שם)

עוד הוא מכנה אותם “מוּגֵי־ רוּחַ” ו “מוּגֵי מַצְפּוּן” (שם),  ואת דורו הוא מכנה “מְטֻמְטָם” (26). יש להדגיש: את המילים הקשות הללו הפנה אצ”ג כלפי ציבור קוראיו המיידי, בן זמנו, כלפי מי שראו את עצמם כידידיו וכתומכיו. הוא תיאר אותם כעכברים תאבי ממון, כגנבי רעיונות וכצרי אופקים, וכל זאת כדי לטלטל אותם ולהניע אותם לפעולה. בשיר אחר מכונים היהודים ההולכים בעקבות מנהיגיהם “עֲגָלִים” (18), וליהדות הקומוניסטית ייחד הדובר אוסף גידופים יצירתי במיוחד, השאוב מהשדה הסמנטי של הגוף:

צַחֲנַת יַהֲדוּת קוֹמוּנִיסְטִית אֲשֶׁר בִּיב בְּגוּפָהּ:

בּוֹ נֶאֱגַר כָּל הַמַּר, הַטָּמֵא, כָּל הַשֶּׁתֶן מֵעַם;

כָּל מֻגְלַת הַמֹּחִין שֶׁל דּוֹרוֹת מְעֻנִּים נִלְעָגִים (…) (18–19)

בשיר הבלתי מנוקד הפותח את המדור “האחד לא שכח” נכתב כי אנשי ההנהגה היהודית “עלו גם בדרגת הכֶסֶל” (33), כלומר בדרגת הטיפשות, וכי “תהליך האסון והקלון” שאירע משלהי תרפ”ט ואילך הוא אשמת “בֶגֶד וכֶסֶל של מנהיגים” (שם), כלומר בגידה וכסילות. גם בהמשך, בשיר “אקלע סקריק”, מכונים המנהיגים “בּוֹגְדֵי בֶגֶד, בְּנֵי לֹא אֱלֹהִים” (42).

קללות נמרצות במיוחד ניתן למצוא בשיר ג במחזור “בין דמים לדמים” (47–48), שכל תריסר בתיו למעט הבית הראשון נפתחים בגידוף “אֲרוּרִים”. בשם תואר זה מכנה הדובר את “הַמּוֹרִים הַמְרַמִּים” (47), אשר מעמידים פנים שבציון הכול מתנהל על מי מנוחות, את המתעלמים מנציגי המשיח (48), ואת “פְּרוֹפֶסּוֹרֵי־הַבֶּגֶד” (הבוגדים) מהר־הצופים, אשר מטיפים, לדבריו, בעד שלטון ערבי (שם). עוד מכנה הדובר בשם התואר “אֲרוּרִים” את המבקשים להמתין בסבלנות לגאולת ישראל ואת “הַמְסַלְּפִים אֶת אֱמֶת־ הַזְּוָעָה שֶׁל הַזְּמַן”. השיר מסתיים בקללה הכללית כלפי כל מכתיבי סדר היום, שלעמדותיהם התנגד אצ”ג:

 אֲרוּרִים, בְּשֵׁם הַנֶּצַח הַזֶּה וּבְשֵׁם כּוֹאֲבֵי יוֹם יוֹם,

מוֹרֵי הַנֶּצַח הַזֶּה!

גם השיר החמישי במדור “כרוניקה שחֹרה / קרע הברית” מספק גלריה עשירה של חרפות, המופנות כלפי ההנהגה היהודית: הדובר מכנה את המנהיגים החיים בשלום עם הערבים “חַסְרֵי־ מַצְפּוּן”, “חַסְרֵי־ בִינָה”, “חַסְרֵי־ כָבוֹד” ו “כְסִילִים” (112); במקרים אחרים כינה אותם “סנבלטים”, על שם נציג השלטון הפרסי בשומרון, שהיה מצוררי נחמיה (למשל 143, 145).[3]

קבוצה מגודפת נוספת ב”ספר הקטרוג והאמונה” היא יהודי הגולה. בשנות השלושים ניבא אצ”ג בדייקנות מקפיאת דם את גורל היהודים באירופה, והשתלח בהם לנוכח עצימת העיניים וההתעלמות מהמציאות. בשיר כו’ במדור “לא אל לא מלך לא גיבור” הדובר טוען שכסילי הגולה גברו על גאוניהָ (174), ושבמקום גבורת נפש הם מפגינים “הִתְחַכְּמוּת־ הַטֶּפֶשׁ” (שם).

לקראת סיום הספר, בשיר “גלמוד בדורי ומבֹער כמו סנה”, כתב אצ”ג על הייאוש שהוא חש לנוכח אדישות היהודים בארץ ישראל; לדידו הוא זועק אמת מדינית וצבאית דחופה, אך איש אינו מקשיב. את עמדת הדור האדיש אצ”ג מתאר כטיפשות, ובכל זאת אינו נסוג מעמדת הנביא:

עָיְפָה נַפְשִׁי לְכָל הַמַּעַל וְהַטֶּפֶשׁ הַזֶּה!

אֲנִי גַלְמוּד בְּדוֹרִי וּמְבֹעָר כְּמוֹ סְנֶה.

 אֲנִי יוֹדֵעַ הֵיטֵב אֶת אֵימַת גּוֹרָלִי בְּתוֹךְ זֶה.

עַד־שֹׁרֶשׁ יָדַעְתִּי דוֹרִי, שֶׁשִּׁכֵּל אֶת הַדָּת.

וְעַד־ שֹׁרֶשׁ יוֹדֵעַ אֲנִי: מַדּוּעַ־ זֶה־ כָךְ – –

אֵיךְ אֶהְיֶה נְבִיאוֹ וְהוּא כֹה בְּכִסְלוֹ מְפֻטְפָּט! (177)

מצאי הגידופים המרשים בשירי “הקטרוג” הוא כלי נשק רטורי רב עוצמה. החרפות המקוריות, המנמיכות, המעליבות, מציפות את הטקסט השירי ויוצרות מבע מתריס מאין כמותו. שירי “ספר הקטרוג  והאמונה” נועדו לטלטל את הקוראים ולהובילם לפעולה ממשית בעולם החוץ ספרותי, אך נראה שפעלו דווקא פעולה הפוכה, והרחיקו את הקוראים מהמסר של אצ”ג. כיום ניתן להעריך מחדש את מקום החרפות בשירת אצ”ג ולראותן כתו סמנטי ייחודי, שאין לו מקבילה בשירה העברית.