הקטעים מובאים מתוך ספרו של שבתי בן דב, "גאולת ישראל במשבר המדינה", אשר נכתב בין השנים תשי"ג עד תשי"ח ופורסם בשנת תש"כ.
ספר זה יצא לאור מחדש בשנת תשס"ז, בתוך "סולמות למלכות ישראל היעודה, כל כתבי שבתי בן דב, כרך ב" על ידי יהודה עציון
*
יש אומרים כי אין מדינת-ישראל יכולה להתקיים לאורך-ימים בגבולותיה העכשוויים ויש אומרים שיכולה היא. אך בין אם דעתו של הקורא כך היא או כך, מזמין אני אותו שייתן לו רק לרגע קט חופש לדמיונו, יסתכל לתוך נפשו פנימה וישאל את עצמו האם הוא מאמין – מעבר לכל השיקולים של הערכה מוסרית או מדינית – מנקודת ראות אינטואיטיבית גרידא, שאכן יש תוקף היסטורי כלשהו לעבודה שגבולות ישראל אינם מקיפים את הכותל המערבי ואת קבר רחל ואת יריחו ואת הגלעד, ושעובדה זו היא יותר מעובדת-מעבר לשעתה. אין לי אף צל-צלו של פקפוק בכך, שלא רק בכל העולם הגויי שמחוצה לנו – שהוא פטור מתסביכי יהדות-האמנציפציה – אלא גם בציבור "הישראלי" עצמו, אין אפילו אדם אחד, ויהא זה אפילו מר מיקוניס או מר שרת, שיוכל להיענות להזמנתי האמורה ולהשיב לעצמו על השאלה הזאת תשובה חיובית.
ואמנם, אין מדינת-ישראל יכולה להתקיים לאורך-ימים בגבולותיה העכשוויים, אך חופשיים אנו לנתק קביעה זו מכל החישובים המקובלים שרגילים לבססה עליהם; כי אפילו היו גבולותיה הנתונים של המדינה אידיאליים מכל הבחינות הכלכליות והאסטרטגיות – גם אז לא היה להם קיום, מן הסיבה הפשוטה שמכל-מקום לא היה שום אדם משני צדי הגבול מאמין בקיומם בעומק נפשו; שום יחסי-שכנות כנים לא היו יכולים אפוא להתפתח בינינו לבין "ממלכת הירדן ההאשמית", מכל-מקום, לא מצדנו כלפיה וממילא גם לא מצדה שלה כלפינו, וכל העולם כולו היה יודע שאין הם יכולים להתפתח, והעולם היה עומד על המשמר ונזהר מפנינו, וממילא היינו נאלצים אנו לעמוד על המשמר ולהיזהר מפניו – גם אם בתום-לב גמור כביכול היינו מכריזים השכם והערב, כפי שמכריזים אנו היום, שסוף סוף, אחר תקומת המדינה היהודית, בגדו היהודים בשבועה של פרק קל"ז בספר התהילים.
העולם היה משתדל אפוא לדחוק את רגלינו מכל-מקום, ואנו נאלצים היינו להתקומם נגד הדחיקה מכל מקום; ואפילו היו כל מלכי מזרח ומערב באים ועושים "סולחה" גדולה עם כל שרי הקריה, וכל יוני השלום הלבנות היו מתמוגגות מרוב נחת על כל הגגות – עדיין היה מגיע סדר ליל פסח אחד או ערב חנוכה אחד או תשעה באב אחד, שזוללים וסובאים בו אך שבתי-הקולנוע סגורים בו, ועדיין היה איזה שר-חוץ אמריקני אדוק מציץ לפני השינה ב"ברית-הישנה" שלו, וכל המשחק היה מתחיל מחדש.
אכן, זהו בדיוק המצב כפי שהוא קיים לעינינו כיום למעשה; וכמובן, שטות היא לומר שהערבים לא התרגלו עדיין לעובדת הרצועה "הישראלית" שנכבשה מהם, אך סופם להתרגל. מעז אני לומד שלרצועה הם התרגלו כבר; אך מי שדורש מהם ומן העולם שלום והשלמה במצב הקיים, בטרם הושלם התהליך אשר הכל יודעים כי הברירה היא בין השלכתנו הימה לבין השלמתו – רק מוכה-סנוורים מסכן הוא אם אינו מוסר לעצמו דין-וחשבון על כך, שאם השם ישראל צריך להתנוסס על אותה רצועה, ולו גם "ישראל" במרכאות, משמע שלא השלמה שבדיעבד עם הרצועה הוא דורש מהם, אלא השלמה מראש הוא דורש מהם עם סילוקם משטחים שעדיין הם מחזיקים בהם וממסגד שעדיין הם מתפללים בו ומכנסיות שעדיין הם מצטלבים בהן ומאינטרסים שעדיין הם נהנים מהם. כי שוב, כלום מאמין מישהו שיש איז תוקף היסטורי לעובדה שמסגד עומר על הר-הבית וכנסיית הדורמציון על הר-ציון ומדינת-ישראל על חוף-הים מתקיימים יחד זה בצד זה?
באופן כזה נהפכת אותה ההתפתחות שהגויים חוששים מפניה ושהיהודים אינם נותנים דעתם עליה, באמת למוצא האפשרי היחיד ממתח חוסר הביטחון. ממעל לראשנו כביכול נדחפים אנו אפוא בעל כרחנו להגיע למקום ששם צריכים אנו להגיע – במישרין בכוח הברית שנכרתה בין הבתרים, כי ביד חזקה ובזרוע נטויה אמלוך עליכם, נאום א"דני.
(עמ' 237-239)
דווקא מאותו הערך של "עם נורמלי" נובעת במישרין ובעיקר אותה תחושת-השלמות כביכול, ואותה העלמה נברוטית של הערך "ארץ-ישראל", המבטאות את הצד החוויתי החיובי שבכינוי "מדינת ישראל" או "ישראל". "עם נורמלי" סימן בעיני הציונים את השלמות, את הביטחון, את חיי השלום והכבוד ב"משפחת האומות", את היציבות הפוליטית ואת ההתנגדות לשינויים בשיווי-המשקל המדיני, וממילא השתרשה בנפש הציונית האשליה של כל הדברים הללו בו ברגע שהם הרגישו עם הקמת המדינה את החוויה הפוזיטיבית האמורה, שאכן הם זכו סוף סוף לביות "עם נורמלי", כמוהם ככל הגויים. "עם נורמלי" חי במולדת שלמה והוא נאמן לגבולותיה ושומר עליהם ואוהב אותם וגאה בהם, וממילא היתה הציונות חייבת להתאהב במדינתה הקריקטורלית, כאותה טיטניה השיקספירית, ומאותם דמדומי-חלום מכושף, שאם לא-כן יתנפץ החלום היקר, ועמו האשליות המתוקות, ועמהן כל התרבות הציונית כולה.
(עמ' 138-139)
מדרגות שונות יש לקדושתה של ארץ ישראל ולגבולותיה בתורתנו, אך שלוש מהן הן עיקריות ושליטות בהרגשה הלאומית העברית למעשה, ובעוד שכל המדרגות האחרות תלויות בדרך כלל בהשתנות הזמנים והתקופות, מסתבר שהאקטואליות של שלוש המדרגות האמורות עומדת בעינה תמיד ואינה משתנה כנראה לעולם; ובעצם אין פלא בדבר, שהרי הברית שנכרתה לישראל לא בשרירות לב מקרית היא נכרתה, אלא מקור אחד לה ולחוק המונח ביסוד טבע הדברים.
המדרגה הראשונה מאלה, והיא היסודית ביותר, נמצאת לנו בהבטחת א-להים לאברהם, בבראשית י"ז ח': "וְנָתַתִּי לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֵת׀ אֶרֶץ מְגֻרֶיךָ, אֵת כָּל אֶרֶץ כְּנַעַן, לַאֲחֻזַּת עוֹלָם".
סימנה של מדרגה זו הוא האהבה אשר העם אוהב את מכורתו, את ארץ מגוריו מקדם, והדבקות שהוא דבק בה; כאן ישנו לנו הבסיס הארצי לחיי האומה, אשר בלעדיו אין אומה בכלל ("אין לאום אלא מלכות"), ובסיס זה הוא הציר אשר עליו סובבת כל המחשבה הלאומית וכל התרבות הלאומית; ומבחינה זו קדושה היא לנו ארץ ישראל בעבור עצמה, באופן מוחלט, מעין מושכל ראשון שממנו משתלשל הכול ושהוא עצמו עומד על בסיס עצמו: אפילו את אותה הדת שבה הובטחה לנו הארץ קיבלנו עלינו כמחיר כביכול לאותה הבטחה, היינו מלכתחילה רק כדי לקיים בידנו את הארץ אשר דבקנו בה מקודם. חבל הארץ שהוא קדוש לנו כך בקדושת המכורה, קדושה שאינה תלויה בדבר, כולל את ארץ כנען – ארץ שבעת העממים לפנים – כפי שמצויינים גבולותיה בבמדבר ל"ד או ב'גטין' דף ח' עמוד א', או כפי שמרגישים אנו עד היום, מפי מסורת הדורות, כשאנו מעלים על שפתנו את השם ארץ ישראל.
המדרגה השלישית מן השלוש מצויה לנו במילים הפותחות את תיאור גבולות הארץ בדברים י"א כ"ד או ביהושע א' ג': "כָּל מָקוֹם אֲשֶׁר תִּדְרֹךְ כַּף רַגְלְכֶם בּוֹ – לָכֶם נְתַתִּיו"; ועל זה אומר רש"י, משום 'ספרי': "אם ללמד על תחומי ארץ ישראל – הרי הוא אומר להלן 'מן המדבר והלבנון', אם כן למה נאמר, 'אשר תדרוך'? – אלא אף חוצה לארץ… כל מה שתכבשו חוצה לארץ יהיה קדוש ויהיה שלכם".
סימנה של מדרגה שלישית זו הוא אפוא הצורך, כפי שהוא מתעורר על ידי המסיבות וכפי שהוא מגיע לידי הגשמתו על ידי הצלחת הכיבוש; כאן מקבלים אנו בתורתנו ובתרבותנו הלאומית אישור מראש לחירות הנפש הפוליטית הגמורה, שחרור מכל מעצורים ופקפוקים אפשריים, למען נהא תמיד מוכנים להיענות לצרכים ולאפשרויות כפי שהם מזדמנים לנו ולהכניס בגדר קדושת המכורה את אותם שטחים שהם נחוצים לשגשוגנו במכורה ואשר עדיין אין לנו לגביהם שום יחס תרבותי רגשי, אלא רק יחס פרגמטי בלבד.
והמדרגה השנייה, האמצעית, מצויה לנו בדברים שם וביהושע שם (י"א כ"ד-כ"ה; א' ד'): "מֵהַמִּדְבָּר וְהַלְּבָנוֹן הַזֶּה וְעַד הַנָּהָר הַגָּדוֹל נְהַר פְּרָת, כֹּל אֶרֶץ הַחִתִּים, וְעַד הַיָּם הַגָּדוֹל מְבוֹא הַשָּׁמֶשׁ, יִהְיֶה גְּבוּלְכֶם".
לא מקרה הוא שהבדילה תורתנו בין גבולות הפרת לבין ארץ העמים, ואף על פי שלא התייחסה אליהם ברגש הראשוני והמוחלט של מכורה, בכל זאת קבעה אותם כערך חיובי רגשי וכתכלית לאומית המותנית על ידי תורת ישראל והתרבות העברית עצמה, בלי תלות כביכול במסיבות האובייקטיביות המשתנות. הסיבה הברורה לכך היא שגבולות הפרת דרושים לנו, אמנם, לא מפני שארץ מגורינו ומכורתנו הם, אלא רק בתוקף הצורך האסטרטגי הפרגמטי, כדי להבטיח את ביטחוננו באותו חבל ארץ שהוא מכורתנו הארץ ישראלית מקדם; אולם צורך פרגמטי זה – כל כך מעורה הוא בעצם טבעה הגיאופוליטי של ארץ ישראל, עד שלמעשה זהו צורך שאיננו משתנה, ומשאמרת "ארץ ישראל מנחל מצרים עד לבוא חמת", ממילא אמרת את הדבר הגלום הזה מלכתחילה, היינו "שאיפה לארץ ישראל מים סוף עד הנהר".
והחוק הגאופוליטי הגלום, מצדו, בדברים הללו הוא שארץ ישראל העיקרית, כשלעצמה, הריהי מבחינה בין לאומית רק מיצר יבשה, אשר עצם קיומו מפריד בין הצפון והדרום ומוליד בשניהם שתי מעצמות שונות, זו מול זו, אשר משהן קמות הריהן נאלצות, בתוקף ההכרח הגאופוליטי שלהן, להתחרות על השליטה באותו מיצר כעל העמדה הקדמית בהתגוננותן ההדדית. באופן כזה גורם מצבה הגיאוגרפי של ארץ ישראל העיקרית, שלעולם תשרור מסביבה מתיחות בין לאומית, ושהיא עצמה תהיה רק שדה קרב והתחרות לזרים, בלי שיוכל לשרור בה הביטחון הדרוש להתפתחות רצופה ובלתי מופרעת – כל זמן שהתנאים הללו נשארים בעינם.
אכן לא פלא הוא ששום תרבות עצמאית, לבד מן התרבות הישראלית, לא התפתחה בחבל הארץ המצומצם הזה. ואילו התרבות הישראלית שהתפתחה כאן יכלה להתפתח רק משום שהיתה יוצאת מן הכלל: משום שהיתה תרבות נבואית ולא "וגטטיבית" – תרבות שאינה מתפתחת בעיקר מתוך השתלשלות הסיבות, אלא מתוך דבקות עילאית בתכלית נתונה מראש, ולא פלא הוא שתכלית זו לא נוצרה בארץ כנען עצמה, אלא תחילתה בעבר הנהר ושיאה במדבר, בגעגועים לארץ כנען הלזאת. ואחד מן היסודות החשובים ביותר בתכלית הזאת, הוא אותה שאיפה שאמרנו – לפרוץ את גבולותיה של ארץ כנען ולעקור מן השורש את סיבותיו של חוסר הביטחון המתמיד ואת סיבותיה של מלחמת הזרים הבלתי פוסקת על מכורתנו שלנו.
(עמ' 246-249)
לחיילינו העומדים מנהר ועד נהר
אֶרֶץ יַרְדֵּן וְחֶרְמוֹנִים, הַר מִצְעָר יִשְׂרָאֵל בָּלַע לְשׁוֹנוֹ וְהִתְקַפְּלָה לוֹ שֶׁכָּל אַרְצוֹ גְּלוּלָה תַּחְתָּיו שֶׁאֲבָנֶיהָ חַרְבוֹת בַּרְזֶל וּבַהֲרָרֶיהָ נְחֹשֶׁת מִנְעָלֵךְ.
אֶרֶץ יַרְדֵּן וְחֶרְמוֹנִים שְׁפוּכִים הַנְּחָלִים אֲשֶׁר נִטָּיוּ וְאֵין שָׂפָה לַסִּיר שֶׁלָּנוּ, וּפְנֵי לוֹעוֹ מִפְּנֵי צָפוֹנָה נַחֲלָה עַד בְּלִי דַּי וְהָאָרֶץ הַמֻּבְטַחַת כְּמוֹ זְכִירָה מְאֻבְטַחַת אֵיזֶה יַבֹּק קָשׁוּר עַל קְצֵה הַנַּעַל כְּמוֹ קוֹנְסֶפְּצִיָּה שֶׁכָּלָה כִּלְחָהּ וְהִיא חָפְשִׁי יָהּ שָׁבוּ גְּבוּלוֹת לִגְבוּלָם, נִקְבָּעוּ
גְּבוּלוֹת בִּגְבוּלָם אַרְצֵנוּ, עֵבֶר, יַרְדֵּן מֵעֵבֶר חֶרְמוֹנֵיהַ מִדְבָּרִית וְגַם תִּהְיֶה פּוֹרַחַת, גַּם נֻקְשָׁה וּנְחוּשָׁה הַטַּל יוֹרֵד עַל הַרְרֵי בֵּית סוּרְיָה כִּפּוֹת שְׁלוּגוֹת עוֹמְדוֹת עַל אֹפֶק וּכְבָר מֵאָחוֹר הָעֵינַיִם שֶׁל הַמְּדִינָה הַחֲדָשָׁה צוֹפִיּוֹת רַק שֵׁבֶט בֶּדְוִי קָטָן סוֹבֵב עַל אֶרֶץ, בּוֹאוּ בְּשָׁלוֹם קֵדְמָה אֶל אֶרֶץ לְלֹא עַם, עַם שֶׁל אֶרֶץ, אֶרֶץ לְעוֹלָם הִיא לָנוּ אֵם וְאָנוּ הַוְּלָדוֹת, לָאָרֶץ שְׁתֵּי גָּדוֹת.
פַּאֲתֵי בַּגְדָּד, תַּדְמֹר בָּבֶל וִירוּשָׁלַיִם כְּבָר נוֹשְׁקוֹת הָאָרֶץ הִתְפַּשְּׁטָה עַל כָּל הָאֲרָצוֹת קַו "מְדִינוֹת" אֲשֶׁר מָתְחוּ קוֹלוֹנְיוֹת, סַרְגֵּלִים הֻטְּלוּ אֵין חֵפֶץ עַל מַטְלִיּוֹת חוֹלוֹת נִמְחֲה וְאַבְרָהָם מַסְכִּים עַכְשָׁו חוֹתְמִים – הָלְאָה גְּבוּלוֹת אָוּשְׁוִיץ, קִמּוּרֵי הַנַּעֲרָה, צָרִים – אִימְפֶּרְיָאלִיסְמוֹס, נֶהֶנְתָנִים רִיתְמוּס מֶרְחָבִים, מֶרְחָבִים – – –
תְּחִלָּה נִכְבֹּשׁ אֶת הַפַּחַד. וְאָז אֶת הַיְּצָרִים וְהִתְלַהֲטוּתָם, וְנִכְבֹּשׁ אֶת הַכְּאֵב וְהַצַּעַר וְנִכְבֹּשׁ אֶת הַזַּעַם.
וְאָז נְיַשֵׁב.
נְיַשֵׁב אֶת הַמַּחְלוֹקוֹת, נְיַשֵׁב אֶת הַסִכְסוּךְ, נְיַשֵׁב אֶת הַהֲדוּרִים.
נִכְבֹּשׁ וּנְיַשֵׁב.
יֵשׁ גְּבוּלוֹת מִשְׁתַּנִּים
כְּשֶׁשֶּׁלֶג מַלְבִּין אֶת פִּסְגַּת הַחֶרְמוֹן
גְּבוּלוֹת עֲמוּמִים
עִם מַטָּח הנוֹרָא מִלְּבָנוֹן
יֵשׁ גְּבוּלוֹת מִתְיַשְנִים
כְּשֶׁנִּפְרֶצֶת הַחוֹמָה וְהצֶבַע אָדֹם
גְּבוּלוֹת בְּרוּרִים
בִּפְתִיחַת שַׁעֲרֵי גְּיְהִנּוֹם.
מַלְכוּת בֵּית דָּוִד שֶׁנָּפְלָה
עוֹד תָּקוּם וּתְהִי לְגָאוֹן
וְעַם מְדֻכָּא וּמֻשְׁפָּל עַד עָפָר
שׁוּב יַגְבִּיהַּ קוֹלוֹ כַּהֲמוֹן
אַל יֵאוּשׁ הַבּוֹנִים וְאַל פַּחַד
מוּל יְמֵי מִלְחָמָה וּמָדוֹן
כִּי לֹא עֵת הִיא לָשֶׁבֶת בְּנַחַת
רַק עֵת לֶאֱחֹז בַּכִּידֹן
וְעֵת הִיא לָצֵאת אֶל שְׂדֵה־קְרָב
לְהַרְעִישׁ בְּרַגְלֵינוּ הַחֶלֶד
לְהַכְרִית מִקִּרְבּוֹ בְּנֵי־עֲרַב
בִּמְכוֹנוֹת הַבַּרְזֶל וְהַפֶּלֶד –
וּבְעֹז הַמַּבָּט שֶׁל חַיָּל הַשּׂוֹחֵק
אָנָּא אַל יִרְאֶה מָוֶת הַגֶּבֶר
כִּי תְּפִלַּת הַלּוֹחֵם בַּכַּדּוּר הַשּׁוֹרֵק
הַפּוֹלֵחַ עַד עֶצֶם וָקֶבֶר
אַךְ פֶּלִיא הוּא שֵׁם מְשִׁיחֵנוּ
שֶׁגֵּו כָּל חַיָּל מָךְ זוֹקֵף
בְּדֶמַע הֻתְוָה עַל מִצְחֵנוּ
וְקֵץ כָּל בָּשָׂר הוּא עוֹטֵף
בְּכָל נִיעַ יָד וּבְכָל זִיעַ רֹאשׁ
שֶׁל אוֹרְבִים בַּלֵּילוֹת הַקָּרִים
נִבָּט מוֹשִׁיעֵנוּ אֲשֶׁר בָּא לַחְבֹּשׁ
פְּצָעֵינוּ מִיְּדֵי אַכְזָרִים
כִּי לֹא בְּאוֹתוֹת וּבְמוֹפְתִים – אַךְ בְּדָם
יָקוּם לְעַמּוֹ הַגּוֹאֵל
בְּעֵת חֵרוּף נֶפֶשׁ מֻשְׁלֶכֶת אֶל כַּף
דּוֹרֶכֶת בְּאַף דַּרְכֵי־אֵל
הֵן בָּנוּ הוּא וּבְקִרְבֵּנוּ
אֱלוֹהֵי מַעַרְכוֹת יִשְׂרָאֵל
בִּמְלוֹא רֹחַב וְעֹמֶק אַרְצֵנוּ
בִּכְנָפֵינוּ, עִמָּנוּ אֵל
יוֹשֵׁב כְּרוּבִים וְדוֹלֵק מֶרְכָּבוֹת
שׁוֹכֵן עֲרָבוֹת בְּפִגְזֵי מַרְגֵּמָה
מִלֹּעַ תּוֹתָח הוּא מַרְעִים בְּקוֹלוֹ
מֵאִיץ גַּלְגַּלֵּי הַסּוּפָה בְּחֵמָה
זוֹמֵר עָרִיצִים בְּזִמְרַת הַקָּלִיעַ
רוֹמֵס בַּזַּחְלָ"מ חֲצֵרוֹת וּדְרָכִים
בְּזֹהַר הָאֵשׁ הוּא מֵאִיר הָרָקִיעַ
שׁוֹכֵן בְּקוֹרְאֵי 'הִסְתַּעֵר' וְרָצִים
וְהָיָה לִתְשׁוּבַת הַשָּׁנָה
נַחֲלֵי דַּם־אוֹיֵב יְרַוּוּךְ
בְּעַד כֹּפֶר נַפְשֵׁנוּ קְחִי נָא
גְּוִיָּתָם, וְלֹא עוֹד יְעַנּוּךְ
גַּם אִם קֵץ הַיָּמִים לוּ יָבוֹא
יִמְצָאֶנּוּ וְאָנוּ עוֹמְדִים
עַל מִשְׁמֶרֶת הָעָם וּכְבוֹדוֹ –
לוֹהֲטִים כְּצוּרִים חֲצוּבִים
כִּי עַז מִצּוּרָם הוּא צוּרֵנוּ
חָצוּב מִבּוֹרוֹת הַגֵּאוּת
שֶׁל חֹשֶׁךְ וּתְהוֹם עַד אוֹרֵנוּ
יָהֵל עַל נֶצַח מַלְכוּת
בְּדָם וָאֵשׁ יְהוּדָה
קָמָה
נָפְלָה
עַל אוֹדוֹת נְבוּאַת הַשֶּׁקֶר:
כַּלִּי לָךְ שׁוֹמֵר,
כַּלִּי מַרְשׁ מִלְחָמָה,
רַב לָךְ שֶׁבֶת בְּעֵמֶק הַבָּכָא.
הִנֵּה בָּאָה עֵת לַחֲלֹם
רְנַּנָה שִׁיר לַשָּׁלוֹם
נֵצֵא נְחוֹלֵל לוֹ יוֹם-יוֹם
הֲלֹא יָצָא לְדַרְכּוֹ
שִׁלְשׁוֹם
פּוֹסֵעַ מַעֲדַנּוֹת
אל גֵּיא בֶּן הִנֹּם.
עַל מִזְבְּחוֹ הֶעְלֵית
עוֹלוֹת וּזְבָחִים
בָּנַיִךְ בְּנוֹתַיִךְ בְּאֵשׁ
אֲשֶׁר לֹא צִוָּה לָךְ
אֱלֹ-הִים. נִטְשִׁי מוּסָר עַוְעֲוִים
עַל מִזְבַּח רַחֲמַיִךְ
דָּם יַלְדֵי בִּלְתִּי
מְעֹרָבִים
אַחַיִךְ, אַחְיוֹתַיִךְ
זְקֵנִים, טַף, נָשִׁים –
רְתוּחִים:
עוּרִי עוּרִי!
מָתַי תָּבוֹא קַשְּׁתוֹתָם –
בְּלִבֵּךְ
קְרִיאָתָם –
הַשְׁכָּמָה?
קְרִיאַת שׁוּעָלִים קְטַנִּים
מְחַבְּלֵי בַּכְּרָמִים –
בִּלְרוּח בִּלְדָּם נִפְדֵּיכּ
יָא פָלַסְטִין?
אַתְּ אוֹמֶרֶת לִי כְּשֶׁאֲנַחְנוּ נוֹסְעוֹת בַּכְּבִישׁ הַמְּפֻתָּל
אוֹמֶרֶת זֶה וְזֶה וְזֶה אַתְּ רוֹאָה וּמַצְבִּיעָה גַּם זֶה
וְזֶה וְזֶה וְזֶה וְזֶה יִהְיוּ שֶׁלָּנוּ
כָּאן בִּמְקוֹם הַכְּפָר
הַמְּכֹעָר יָגוּרוּ מִשְׁפָּחוֹת
וִילָדִים וִילָדוֹת מְשַׂחֲקִים בְּמֶרְחַקִּים בְּמֶרְחָבִים וְכוֹכָבִים בָּרָקִיעַ הוֹלְכִים בֵּינוֹתַיִם
מִנְּהַר מִצְרַיִם עַד הַנָּהָר הַנֶּהְדָּר מָלֵא מַיִם
וּשְׁתַּיִם גְּדוֹתַיִם לַיַּרְדֵּן מִשְּׁנֵי עֶבָרַיִּים
גּוֹלָן וְגִלְעָד וּבָשָׁן וּמוֹאָב וְשׁוֹמְרוֹן וְשָׁרוֹן וַעֲרָבָה וְעַזָּה וְזֶה סִינַי זֶה סִינַי
עַד הַנָּהָר הַגָּדוֹל אָמַר אדנ-י
גַּלְגַּלֵּי עֵינַי מִכָּאן לְכָאן עַל הַשְּׁלָטִים הָאֲדֻמִּים : הַכְּנִיסָה לַיִּשְׂרְאֵלִים אֲסוּרָה
עֲבֵרָה
נוֹרָא
וַאֲנִי אוֹמֶרֶת לָךְ בּוֹאִי נִבְרַח בַּחֲצִי הַלַּיְלָה אֶל מֵעֵבֶר לַשְׁלָטִים
אֶל הַטְּרָשִׁים הַוָּאדִיּוֹת אֶל הַלְּבָנוֹן וְהַמִּדְבָּר
הַיָּם הַגָּדוֹל וְכָל הַשְּׁאָר
נִשְׁכָּב פְּרוּשׂוֹת יָדַיִם פְּשׁוּטוֹת רַגְלַיִּים
נִהְיֶה אֲרֻכּוֹת וּרְחָבוֹת כְּמוֹ גּוּלִיבֵר כְּמוֹ עוֹג
כְּמוֹ חוֹנִי נָעוֹג
עִגּוּל
לְכָל הָרוּחוֹת. כָּל הַלַּיְלָה גַּפֵּינוּ כְּחוּט בְּצוּרַת גְּבוּל
נֶאֱזֹק אוֹתָנוּ אֵלֶיהָ וּנְנַשֵּׁק לָהּ וְנִלְהַט, וְנִנְשֹׁם בְּרַעַשׁ גָּדוֹל וְנִנְשֹׁם בַּלָּאט וְלֹא נְוַתֵּר עַד שֶׁלֹּא יִשָּׁאֵר
מִמֶּנָּה
הַכֹּל אֶל קִרְבֶּנוּ וְלֹא עוֹד
וְאַיֶּלֶת הַשַּׁחַר תָּבוֹא, וּמְבוֹא הַשֶּׁמֶשׁ יִתְעוֹרֵר בָּאֹפֶק יַעֲמֹד
וְאַתְּ תַּגִּידִי לִי תִּבְחֲרִי רַק תִּבְחֲרִי בַּיִת זֶה
אוֹ זֶה אוֹ זֶה. עַכְשָׁו הַכֹּל שֶׁלָּנוּ כְּבָר לָנוּ כְּבָר חָלַמְנוּ כְּבָר פָּסַעְנוּ כְּבָר חָטָאנוּ וְתִקָּנוּ וְסִיַּמְנוּ לְבָרֵר אֶת הַנִּיצוֹצוֹת
אֲנַחְנוּ רוֹצוֹת
לַחְפֹּר בְּאֵרוֹת
לִבְקֹעַ נִקְבּוֹת זוֹהֲרוֹת
אַחֲרֵי הַמְּרִיבוֹת נִשְׁכָּבוֹת הָאֲהָבוֹת
וְנֵלֵד אֶת הַתִּינֹקֶת הַיְּפֵהפִיָּה וְנִקְרָא לָהּ בִּשְׁמָהּ
רְחוֹבוֹת
וְהִיא תְּהֵא מְבֻתֶּרֶת מְקֻמֶּטֶת וְשׁוֹתֶתֶת אֵימָה
וּתְהֵא רַכָּה וַחֲלָקָה וּמוֹשֶׁכֶת מֵימֵי אֲדָמָה
מֵימֵי כָּל הַתְּהוֹמוֹת
תֶּאֱסֹף בְּגֻמּוֹת, בָּאַדָמוֹת
בָּלֵס, בִּדְיוּנוֹת, בְּסַלְעֵי הַכֻּרְכָּר
בַּטׇּרָה רֹסָה, בַּמִּדְבָּר
בּוֹלַעַת הַכֹּל אֶל רֵחֶם אֲדֻמָּה
תְּהֵא שְׁקוּפָה וְיָפָה שׁוֹטֶפֶת אֶרֶץ שְׁלֵמָה
אֶל אֶבֶן הַשְּׁתִיָּה
הַלְלוּיָהּ
פִּרְחֵי טוֹן עוֹלִים
בַּאֲדָנִית רֵאשִׁית צְמִיחַת
לשרטט
מִתְאָר גָּאוּל
אל כָּל פְּנֵי שֶׁטַח נְקֻדּוֹת פְּרִיצַת
מִזְרָחֵנוּ
הַדְּקוּרוֹת הַמְעֻנּוֹת הַנֶּחְרָפוֹת
זָּבוֹת תְּנוּבוֹת שַׁדַּי
יָעַל חֵץ הַפֶּרַח תְּלוּל מַּסְלוּל
עַל גִּבְעוֹלוֹ הֶעָלוּל
יַּחַץ מֶרְחַב הֶחָלוּל
בְּאַפּוֹ מוֹסְדֵי אֶרֶץ פְּנִימָה יִקְדַּח וָמַעְלָה יִפְרֹץ
מֵעַל כּוֹתֶרֶת אֲפַרְפַּר יַפְרִיחַ
מְזַרַת הָאֵימָה
עַל פְּנֵי לוֹקְקֵי דָּמֵנוּ נִּדְהָמִים
תִּשְׁתַּקֵּף אַךְ הַפַּעַם הַזּוֹ – חֲרָדָה תְּמִימָה
טוֹן טוֹן טוֹן טוֹן אֵלּוּ פִּרְחֵי קֵּץ
פִּרְחֵי הַתְּחִלָּה
וּבָם יֵחָתֵם
מִי לְשֵׁבֶט מִי לַחֶסֶד
מִי לְרָעָב מִי חַיָּה
בָם יֵחָקֵק
הֲרֵי זֶהוּ יוֹם רִאשׁוֹן
לַהִיגְ'רָה הַשְּׁנִיָּה
קוֹמְמִיּוּת זֶה הבית הַמְּשֻׁלָּשׁ
רַב הַשֶּׁטַח
שֶׁל עָם מְלֻמָּד מִּלְחָמָה
וּבְמִטְבָּחוֹ הַנִּנְטָשׁ
יִשְׁפֹּת קְדֵרָתוֹ עַל גַּבֵּי אוֹתָהּ הַכִּירָה – הַבִּיטִי אִמָּא
נַמְשִׁיךְ מֵאוֹתָהּ
אוֹתוֹ תַּבְשִׁיל עִזִּים – אוֹתוֹ שׁוֹק תְּרוּמָה.
כְּשֶׁתָּשׁוּבוּ מִשָּׁם וְתִרְאוּ אֶת הָאוֹר
אֶרֶץ-חֵפֶץ תִּפְתַּח זְרוֹעוֹתֶיהָ;
וְתָרוּצוּ מַהֵר – לֹא תַּבִּיטוּ אָחוֹר
רַק לָכֶם תְּגַלֶּה צְפוּנוֹתֵיהָּ.
כְּמוֹ הָיְתָה לִבְרָכָה קְלָלַת בֵּן-בְּעוֹר
כֵּן תִּרְאוּ נֶחָמָה בִּשְׂדוֹתֵיה;
אַלּוּפִים שֶׁלֻּקְּטוּ בִּבְחִינַת "בְּכוֹר-שׁוֹר"
הֵן תִּזְכּוּ לְפַרְסֵם סְגוּלוֹתֵיהָ.
וְתוּסַר חֶרְפַּת-עַם וְנֵעוֹר
כְּכַלָּה תַּעֲדֵה תַּכְשִׁיטֶיהָ;
הוֹי, נִבְחַרְתֶּם שֶׁלֹּא מֵרָצוֹן
לְהָשִׁיב לָאֻמָּה חֶדווֹתֵיהָ.
כָּתֹם כָּתֹם כָּתֹם. כָּל הָאָרֶץ כָּתֹם.
הַמֶּחְדָּל הַגֵּרוּשׁ הַנְּקָמָה. דַּחְפּוֹר מוֹרִיד בַּיִת מוֹרִיד מוּצָב מוֹרִיד גָּדֵר מוֹרִיד בַּיִת. בַּיִת הָרוּס שָׁבוּר שָׂרוּף. דְּמָעוֹת בַּכִּכָּר בַּמַחְסוֹם בַּצְּמָתִים. אַחִים לֹא מַפְקִירִים לֹא מְגָרְשִׁים לֹא יְשֵׁנִים בַּלַּיְלָה מִפַּחַד הָאוֹיֵב. דְּגָלִים עוֹטְפִים גּוּפִים רוֹעֲדִים. מִתַּחַת לַדֶּגֶל שַׁכְפָּ"ץ, מִתַּחְתָּיו קֶבֶר עָקוּר, מִתַּחְתָּיו תַּלְתַּל זָהָב בּוֹדֵד. דֶּגֶל בְּחֲצִי הַתֹּרֶן, חֲלָלִים עַל אַדְמָתָם, חֲלָלִים נֶחְפָּרִים מֵאַדְמָתָם, אַדְמָתָם חוֹפֶרֶת חֲלָלִים, אֲרוֹנוֹת שׁוֹתְקִים. וַיְהִי בִּנְסֹעַ הָאָרוֹן. נִשְׁכַּבְנוּ, נָפֹצְנוּ, נַסְנוּ. שׁוּבָה ה'. נָשִׁיב אֶת כֻּלָּם, עַד הָאַחֲרוֹן, עוֹד נַחֲזֹר עוֹד נָשׁוּב. הַשָּׂטָן צוֹחֵק, סוֹחֵר בְּגוּפוֹת, בְּקִבְרֵי אַחִים וַאֲחָיוֹת, אֲרוֹנוֹת שׁוֹתְקִים. קְבָרִים פְּתוּחִים בִּשְׁמֵי הָעֶרֶב. מַקֵּל הַנְּדוּדִים נִטַּל שׁוּב. גּוּף נִשְׁחַט עַל אַדְמָתוֹ, שָׁבַת הַשֶּׁמֶשׁ הַכְּתוּמָה. תָּמָר זָהֹב נוֹפֵל שָׁדוּד מֵרָאשֵׁי הַדְּקָלִים הַזּוֹהֲרִים. הַכְּתֹבֶת הָיְתָה עַל הַקִּיר שֶׁל הַבַּיִת, הַהוּא הֶחָרוּב. מְחִיר הַשָּׁלוֹם, מְחִיר הַשְּׁפִיּוּת, מְחִיר הָעִוָּרוֹן. לֵב נִשְׂרַף שׁוּב. לֹא נִשְׁכַּח וְלֹא נִסְלַח.
15.8.2005 / 26.2.2025
וּמָה תֹּאמַר? אָחִי חוֹרֵךְ שָׁמַיִם שְׁמוֹנֶה מָאתַיִם, וּמָה תֹּאמְרִי אֲחוֹתִי אֲחֻזַּת הַפֶסְטִיבָלִים לְקוֹל קְרִיאוֹת שֶׁבֶר הַפּוֹלִיטִיקָאִים. הֲלֹא גַּם הֵם מֻחְזָקִים מַרְיוֹנֵטוֹת בְּיַד תְּמָנוּנִים, נְפִילֵי שָׁמַיִם. לְאָן תַּפְנוּ אֲזֶנְכֶם הַמְּחֹרֶרֶת לְאֵיזֶה אָדוֹן תִּרְצָעוּהָ?
הֲתָעֵזּוּ לָרֶדֶת לְחֹר הָאַרְנָב? מְרִירוּת גְּלוּלָה אֲדֻמָּה? כִּי הַמַּטְרִיצָה עָמֹק שָׁלְחָה זְרוֹעוֹתֶיהָ שָׁנִים מְזִינָה וְזוֹנָה, בְּתַת הַכָּרָה.
"שִׁלְטוֹן הָעָם" אַנְשֵׁי הָעִלִּית זוֹעֲקִים בְּחֵרוּף נִלְחָמִים נֶגֶד הַגֶּזַע "וְכִי הָאֱלוֹהַּ יִבְחַר עַם סְגֻלָּה נִבְחָרִים?" – כָּךְ אוֹמְרִים גַּם בָּכֶם לֹא בָּחַר הָאֱלוֹהַּ גַּם הָעָם לֹא הֵרִים אֶת יָדוֹ.
'עַד מָתַי תִּשְׁפְּטוּ עָוֶל וּפְנֵי רְשָׁעִים תִּשְׂאוּ סֶלָה. לֹא יָדְעוּ וְלֹא יָבִינוּ בַּחֲשֵׁכָה יִתְהַלָּכוּ' אוֹי הַמִּתְאַוִּים לְאוֹר וְהוּא חֹשֶׁךְ מְסֻנְוָרִים בְּאוֹר בְּגָדִים וְרַדְרַדִּים לְנַצְנֵץ. כּוֹחָם לַמְּנַתְּחִים מְמַהֲרִים לִשְׁלֹחַ אִזְמֵל נִתּוּחָם בִּשְׁדֵי נְעָרוֹת מְבֻלְבָּלוֹת נְעָרִים מְפֻטְּמֵי הוֹרְמוֹנִים בְּשֵׁם הַנְּאוֹרוּת וְחֹפֶשׁ בְּחִירָתָם הָאֲבוּדָה.
וְכִי מָה לְדַעְתְּךָ אָחִי הַיָּקָר מְסַמֶּלֶת עֲבוּרִי כִּפַּת בַּד הַדְּקִיקָה? אֵין לִי חֵפֶץ בְּיִידִישׁקַיְט טַרְחָנִי מִלְמוּלֵי סְרָק וּמִנְהֲגֵי הַפֻּלְחָן. לֹא תַּשְׂבִּיעַ רְצוֹנִי בַּחֲנֻכִּיָּה מְאִירָה חֵלֶף עֵץ אַשּׁוּחַ בְּכִכַּר הַסּוּלְטָן. אֵין זֶהוּ עוֹד רֹבֶד שֶׁל מֵאֶסְלוֹ תְּשׁוּקָה פֶּרְמִידָאִית לְמַלֵּא עוֹד תְּשׁוּקָה אֱנוֹשִׁית.
זֶהוּ חֲזוֹן אַחַי אַחְיוֹתַי, הַדָּם בְּגוּפִי, וְצַו נִשְׁמָתִי כָּל עֲרָכַי וְסַלְעֵי קִיּוּמִי. מְשִׁיחִי, בְּוַדַּאי! עוֹד הַיּוֹם אֶבְנֶה אֶת בֵּית הַמִּקְדָּשׁ הַשְּׁלִישִׁי.
וּלְכָךְ שָׁאַף גַּם סְבַךְ, וְסָבוֹ, עַד רִאשׁוֹן הַדּוֹרוֹת. וּפָקַח עֵינֶיךָ וַחֲזֵה פֶּלֶא, לֹא חֲזוֹן בַּלָּהוֹת. יִמּוֹטוּ כָּל מוֹסְדֵי אָרֶץ. אֲנִי אָמַרְתִּי אֱ-לֹהִים אַתֶּם וּבְנֵי עֶלְיוֹן כֻּלְּכֶם. וְגַם בָּכֶם, וּבָכֶן, אַחַי אַחְיוֹתַי קוֹל אֱ-לֹהִים מְפַעֵם. רַק הַקְשִׁיבוּ הֵיטֵב אֶל הַלַּחַשׁ הַדַּק שֶׁל אֱמֶת כִּי לֹא בְּזַעַם הִיא, וְלֹא בְּאֵשׁ, וְלֹא בְּרוּחַ, אֶלָּא בְּקוֹל דְּמָמָה דַּקָּה.
״הבעל שם טוב זכותו יגן עלינו פירש, צוהר תעשה לתבה,
צוהר לשון אורה, ותיבה לשון דיבור״ (תולדות יצחק פ׳ נח)
על פרקט רעוע, הרחק מקדמת הבמה, בפינה השמאלית, יש ספוט קטן שדלוק במשך כל המופע. רקדנית חדשה שלא מזמן התקבלה ללהקה מופיעה בתוך המעגל הקטן הזה תוך שהיא מקפידה מאוד שלא לחרוג עם אף צעד ולאסוף היטב את הידיים בפירואט.
בחשכה המוחלטת של ימין הבמה, בעודה רק מתחממת: פלייה, רלבה, פלייה, רלבה, כבר אז כל הרקדניות האחרות בCorps (לא מעט מהן סטאז׳ריות בדיוק כמוה) מתקנאות בה. לא שחסרה להן תאורה, בכלל לא. קנאה שכזאת לא זקוקה לתירוצים. זאת קלאסיקה של ממש.
מן הצד זה נראה שכל הקנאה הזאת לא מעיבה על המופע. הוא ממשיך לרוץ, הקהל מוסיף להריע ועולם הבלט כמנהגו נוהג. אך האם באמת כך הדבר? הרקדנית שלנו דָפְנֶה הקדימה קצת היום, בהחלטה של רגע, ויש לה קצת שקט, שקט נדיר, לפני כל ההמולה.
היא מתיישבת על ספסל וכשהיא מוציאה את נעלי הריקוד היא רואה שכל השרוכים פרומים לגמרי והתחתיות נגזרו. כמה מהבנות התנכלו לה אמש בזמן שהיא לא שמה לב. היא זורקת אותן לפח, נושאת את התיק מעל המרפק והולכת בעמידה זקופה מהר הביתה כדי להביא זוג חלופי. בדרכה היא עוברת על פני התאורן שמחייך אליה אך מיד מרצין כשהוא מבחין בדאגה על פניה.
במופע דפנה לא מבחינה בשינויים קטנים בכוריאוגרפיה שמשום מה מתרחשים בתדירות הולכת וגדלה. כמו תמיד היא כל כולה מרוכזת בתפקיד שלה. אך הפעם יש בכל זאת סדקים בנחישות הנצחית הזאת. אחת לכמה מבטים מזלזלים שהרקדניות נועצות בה היא מחליטה בכל זאת להשיב להן תוך כדי ריקוד מבט חשדני משל עצמה.
לפני סיום המערכה האחרונה, התזמורת מנגנת Coda ודפנה מזנקת לAssemblé כשהתאורה מתחתיה נעלמת לפתע ומופיע עיגול אדום לשמאלה, היא מאלתרת ונוחתת עם Échappé בדיוק במרכזו, כעת הספוט שלה חוזר להופיע, היא מתקדמת אליו בPas chassé מלא ברק. הרקדניות מסביבה מחליפות מבטים, חלקן מנסות לחפש את הכוריאוגרפית שעומדת לחוצה בקצה הבמה, אחרות מעיפות מבט לכיוון התאורן. אך כל זה קורה במהירות הבזק, את מה שצריך לסדר, הן יודעות שהן יסדרו כבר אחרי המופע, עכשיו כשכל הקהל מסתכל הן חייבות לפצות על השינויים ולפנות לה מקום. בינתיים הרגליים שלה מחוללות קסמים: היא רוקדת באופן אינטואיטיבי, מאלתרת תוך כדי, אך בו בזמן יש לה הקפדה וקשב כאלו טובים שהיא מצליחה בזכותם להיצמד למוסיקה. וכשהאורות כבים, הקהל מריע כמו שמעולם לא הריע. היא מוצאת את עצמה במקום לא מוכר: מרכז הבמה, לא פחות. הכוראוגרפית מסתכלת עליה ומסמנת לה להשתחוות. היא עולה לפוינט, האורות שוב נדלקים והיא מתכופפת באלגנטיות. כשהיא מתרוממת היא מנסה להסתכל על התאורן, אך רק מסתנוורת מן האור. היא יוצאת בחינניות בטפיפות רגליים, בזמן שכל הרקדניות, כולל הÉtoile מחויבות להמתין לה, לא בלי קוצר רוח לא מועט, ורק אחר כך יוצאות בתורן.
למחרת התאורן והרקדנית שלנו הוזמנו לפגישה אצל המנהל האמנותי של האופרה גרנייה. שניהם הגיעו באותו הרגע בדיוק ומרוב לחץ רק החליפו "בונז׳ור" ונכנסו. המנהל ישב כשלצידו עיתוני היום.
הכותרות זעקו: ״דפנה לוי כבשה את הבמה!״ אך בעמודים הפנימיים, אצל המבקרים, היו, איך לומר זאת בעדינות? הרבה יותר ניואנסים. הם יצאו בחריפות נגד ההשתלטות על הבמה אך נאלצו בין השורות גם להודות שהרקדנית הצעירה והאנונימית הזאת הציגה יכולות מפתיעות. חייבים אבל להדגיש, הם אמרו כיודעי דבר, שעוד מוקדם לקבוע אם מדובר בכישרון טבעי או רק עוד אפיזודה חולפת. מה שבטוח הוא שהאפשרות האחרונה היא הסבירה מבין השתיים. כמה מבקרים יעצו שהעלמה לוי תחזור לספוט הקטן שלה. ואם כבר פותחים את הסוגייה מדוע שלא תחלוק אותו עם עוד רקדנית? זה הרי פועל לטובת שני הצדדים! אחרים יעצו לה לאמץ קצת תכונות הכרחיות של צניעות וענווה, כפי שמתבקש מכל הרקדניות ובמיוחד מסטאג׳ריות. ההכרח דורש שהעלמה לוי תמתין לתורה, הם אמרו, ומיד הוסיפו: אם בכלל יש סיכוי שזה אי פעם יקרה. ואם היא מוכרחה להיות Étoile בין לילה, מבלי לעבוד קשה שנים על גבי שנים, אז אולי האופרה גרנייה אינה המקום האידיאלי לכך. לא אין בכלל ספק שהמהלך הבא שלה, הכי צפוי והכי כדאי, הוא שתפנה למשפחת רוטשילד. הם ודאי ישמחו לסדר לה את תפקיד חלומותיה, בלי שום התלבטות.
באשר לעבודת התאורה הייתה דווקא תמימות דעים. היה כאן מהלך מאוד מקורי. מהלך שלא ברורה זהות האחראים לו, אבל הוא גם הצביע על הפרובלמטיקה שהייתה קיימת במופע ושכל המבקרים בלי יוצא מן הכלל הבחינו בו למן הגנרלית: הספוט הקבוע הזה על הבמה שכל בר דעת חייב להסכים שהיה תקוע כמו עצם בגרון. לטובת המופע, היה ועדיין רצוי ואף הכרחי לוותר עליו יחד עם הרקדנית הזאת שממילא מבחינים בה רק מהמושבים של היציע וגם זה רק עם משקפת.
המנהל פנה קודם לתאורן, המבוגר והוותיק מבין השניים, בניסיון לרדת לשורשי האירוע הזה. התאורן השיב שהוא אמנם אינו מכיר אישית את העלמה לוי, אבל אחרי שדרשו ממנו להאיר ספוט קבוע באחורי הבמה, הוא החליט לשאול מורים שלה מבית הספר בגרנייה וחקר אודותיה. לדבריהם זוהי רקדנית עתירת זכויות, שרקדה בכל התפקידים הראשיים במחזור שלה וכפי שמתחייב מן המסורת מגיע לה תפקיד הרבה יותר חשוב מרקדנית מדרג חמישי שאף פעם לא זוכה לריקוד סולו. הספוט הזה הוא ביזוי לשם ביזוי. ברור לכולם שאי אפשר לרקוד בתוך ספוט כזה קטן שמגביל כל תנועה שלך. ותדע לך שעם כל זה, כמות ההתנכלויות למסכנה הקטנה הזאת היא בושה למוסד שלנו. ולעומת זאת, כשהארתי לה על אזורים חדשים בבמה היא נפתחה כמו פרח נר הלילה וכולנו ראינו, אדוני המנהל, איך היא מתחה את הרגליים, איזו גמישות! איזו אלגנטיות!
הרקדנית שלנו, דפנה, רק אמרה שהיא מסכימה עם כל מה שאמר מר קייבוט הנכבד ומבקשת שאדון המנהל ישקול לאפשר לה להופיע על הבמה בלי מגבלות התנועה האלו ושאם מציבים סטנדרטים קשוחים עם סטאז׳ריות, שהיא אינה בטוחה שזה דבר נכון לעשותו, אז שכל הרקדניות בCorps יהיו כפופים להם, בלי יוצאת מן הכלל.
המנהל סיכם את הפגישה ואמר שהוא משאיר את ההחלטה הסופית בידי הכוריאוגרפית. בגרנייה מעולם לא התייחסו בסלחנות למקרים מהסוג הזה. כאן זה לא המזרח התיכון, הוא הזכיר, תפיסות שטחים בכוח, זה שם, לא כאן. עם זאת לפנים משורת הדין, הוא ימליץ להחזיר את הרקדנית ללהקה ללא דיחוי ולהעלות אותה בדרגה אחת ל Coryphe וזאת בהנחה, כפי שהוא סמוך ובטוח, שתעלול כזה לא יחזור על עצמו כל עוד הוא בתפקיד.
חלפו שנתיים מאז אותו אירוע שנצרב בזיכרון של הקהל הצרפתי לטובה והרקדנית העלמה לוי התקדמה בלהקה ואף קיבלה מספר תפקידים ראשיים. הצלחות אלו זיכו אותה בהזמנה מראש ממשלת ישראל שביקש ממר קייבוט וממנה להשתתף בהופעה מיוחדת בצפון־מזרח המדינה באתר המורשת העולמי קראק דה שבלייה. המופע שודר בשידור ישיר בצרפת (בערוץ Arté) ובערוצי הטלוויזיה של ישראל רבתי.
דפנֶה, או דפנָה כמו שאוהבים לכנות אותה ברחבי ישראל, הייתה נהדרת בתור קלרה של ״מפצח האגוזים״ של צ'ייקובסקי. מהקרמלין נמסר שהנשיא בעצמו דרש להזמין אותה לבולשוי ללא דיחוי. נשיא ארצות הברית צייץ ברשת החברתית שלו רק מילה אחת באותיות גדולות: TREMENDOUS. המסתוריות רק הגבירה את הוויראליות של הציוץ וההשערה המובילה הייתה שהרפרנס הוא לרקדנית בלט ישראלית בשם דפנה לוי. מאוחר יותר דוברת הבית הלבן אישרה שאכן כך הדבר ושהנשיא צפה בקטעים מן המופע יחד עם הגברת הראשונה והם התרשמו מאוד מהמופע ומהטירה הנפלאה הזאת. זאת ישראל היפה, הם מסרו, בכל צעד וצעד שלה הם יכלו לחוש גם את האנרגיות של ארץ התנ״ך שמתחתיה. אפילו מבעד למסך זה הורגש. והתאורה בלילה? פשוט דבר יוצא מגדר הרגיל, אור עליון ("Divine light"), נְהִירוּ עִלָּאָה.
תָּבִין
תָּבִין רֶגַע מָה אֲנִי צְרִיכָה
אַחֲרֵי אַרְבַּעַת הַמְּלָכִים וְאַבְרָם
יְהוֹשֻׁעַ שִׁמְשׁוֹן וְדָוִד
כַּפָּרָה עָלָיו. אָלֶכְּסַנְדֶּר צָּעִיר, גַּרְזֶנִּים, מַכַּבִּים
רֵמוּס וְרוֹמוּלוּס
מְעָרוֹת שֶׁל מּוֹרְדִים שָׁם הַזֹּהַר
מַגָּפֵי אַדְרִיָּאנוּס שֶׁהִשְׁכִּיחַ
הִשְׁכִּיחַ,
מִמִּדְבַּר בָּא עוֹמַאר, גּוֹטְפְרִיד וּבּוֹלְדְּוִין מִצָּפוֹן וּמִיָּם
הַנְּהָמוֹת הַלָּלוּ שֶׁל רִיצַ’רְד, רוּחַ שַּׁלְוָה שֶׁל צָלָאח אַ-דִּין
פִּרְאֵי גִ’ינְגִּיס חָאן דָּהֲרוּ בִּי צְוָחָה
וְכֻלָּם –
עַכְשָׁו מָה
אַתָּה בָּא אַחֲרֵי אַלְפַּיִם?
אַתָּה שֶׁיָּדַעְתָּ לִקְפֹּץ מוֹקְדֵי אֱלֹהֶיךָ שָׁמַיִם,
הַאִם
בְּלִי בּוֹר הַיֶּרִי, בְּלִי קָרִימָטוֹרִיּוּם
הָיִיתָ בִּכְלָל בָּא?
וּמָה נִרְאֶה לְךָ פִּתְאוֹם קִבּוּצִים יְשִׁיבוֹת מַאֲחָזִים
בְּלִי אֵשׁ בְּלִי דָּם בְּלִי שֶׁיִּתְפָּרְצוּ מִמֶּנִּי
כָּל אִנְתִּיפָדּוֹתַי.
לָמָּה מָה תַּגְבִּיהַּ אוֹתִי עוּף בְּשֵׁשֶׁת יָמִים וְסִינַי וְגוֹלָן
וְרֶגַע לִפְנֵי אֲבִיּוֹנַת אֶבֶן הַשְּׁתִיָּה,
נָסֹגְתָּ מֵהָר, מְשֻׁבְּלָל
חָרֵד?
קַח לְךָ אַרְכִיטִיפּ:
דַּמְיֵן שְׁנִיָּה רוֹצֵחַ בַּיְשָׁן רוֹמַנְטִיקָן
כְּמוֹ יָאִיר, עֵינַיִם שֶׁל יִגְאָל אַלּוֹן,
בְּלוֹרִית מִתְנוֹפֶפֶת חֲבוּשָׁה כְּמוֹ אָרִיק בּוּלְדּוֹזֶר
צוֹלֵחַ, צוֹלֵחַ.
ודַּדּוֹּ שׁוֹבֵר עֲצָמוֹת, לֶסֶת פְּלָדָה וְרַכּוּת שֶׁל דָּן שׁוֹמְרוֹן.
וְקָאט דֶּה בּוּלְשִׁיט רָפוּל
אַרְטִילֶרְיָה,
בּוּם. בּוּם. בּוּם.
מִישֶׁהוּ
מְשֻׁגָּע
כְּמוֹ הַגִּ’ינְגִ’י שֶׁקָּם עַל הַבֹּקֶר בָּא לוֹ קָנָדָה, גְּרִינְלַנְד וּפָנָמָה.
אֶחָד שֶׁיִּרְצֶה נַחֲלוֹת חֲדָשׁוֹת – שֶׁיַּגִּיד לְעַצְמוֹ רֶגַע – בָּא לִי חָרָן, עֶשְׂרִים חַתְכָ’ה טוּרְקִיָּה
הֵיכָן שֶׁנּוֹלְדוּ אֶחָד עָשָׂר שִׁבְטָיָא, רֶגַע בָּא לִי גַּם גֹּשֶׁן מֵאַפְרִיקָה,
לָמָּה לֹא אִי קָטָן בְּיָם תִּיכוֹן,
אֵיזֶה מִפְרַץ,
קוֹלוֹנְיוֹת בִּבְרוּקְלִין בְּלֶיְקְווּד,
כָּל בֵּית חַבָּ”ד יִהְיֶה פְּרוֹקְסִי בַּיּוֹם הַהוּא.
אֶחָד
שֶׁמוּכָן לְהַחֲרִיב אֶת הַכֹּל לָרֶדֶת לִי מַּחְתֶּרֶת בְּמֶטְרוֹ מִּנְהָרוֹת,
הַכֹּל יִצְמַח פֶּרֶא וְחַיְתוֹ יַעַר, רַק בָּמוֹת מִזְבְּחוֹת לֵאלֹהֵי יִשְׂרָאֵל
כְּמוֹ אָמָזוֹנָאס אַצְטֵקִי – יְרוּשָׁלַיִם תִּהְיֶה אֶלְדּוֹרָדוֹ,
עִיר אֲבוּדָה.
אַתָּה אִתִּי?
מֵבִין מָה אֲנִי צְרִיכָה?
(מקום: על פי תהום)
אַבְרָהָם. לֹא אֲנִי.
אֵיךְ אוּכַל לְנַחֵם אוֹתָם עַל בְּנֵיהֶם
הַמְסֻלָּאִים בְּפָז
שֶׁשִּׁלְּמוּ בְּחַיֵּיהֶם
עַל שְׁטָחִים שֶׁעַכְשָׁו מַחֲזִירִים
עַל הֲרִיסַת מִנְהָרוֹת
שֶׁעַכְשָׁו יִכָּרוּ מֵחָדָשׁ?
יִצְחָק. לֹא אֲנִי.
אֵיךְ אוּכַל לְנַחֵם אוֹתָם
עַל שְׁכוֹל הַהוֹרִים, הָאַלְמָנוֹת, הַיְּלָדִים
שֶׁכָּל חַיֵּיהֶם יִדְאֲבוּ
וְיֵדְעוּ
שֶׁקָּרְבְּנוֹת יַקִּירֵיהֶם
הָיוּ לַשָּׁוְא?
יַעֲקֹב. לֹא אֲנִי.
עַל הַפְּצוּעִים, שֶׁכָּל חַיֵּיהֶם יִסְבְּלוּ
כְּאֵבִים וְאֵימִים
שֶׁקָּרְבְּנוֹתֵיהֶם
יוֹסֵף. לֹא אֲנִי.
עַל הַמְּפֻנִּים שֶׁלְּעוֹלָם
לֹא יוּכְלוּ לַחֲזֹר לְבָתֵּיהֶם
לִשְׁכֹּן לָבֶטַח?
אֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה. לֹא אֲנַחְנוּ.
אֵיךְ נוּכַל לְנַחֵם אוֹתָם
עַל יַלְדֵי הַחֲלָלִים
שֶׁלְּעוֹלָם לֹא יִוָּלְדוּ?
וְעַל הַהֲמוֹנִים
שֶׁעוֹד יִשָּׁחֲטוּ
עַל יְדֵי מְרַצְּחִים מְשֻׁחְרָרִים?
יְהוֹשֻׁעַ וְכָלֵב. לֹא אֲנַחְנוּ.
עַל אַדְמוֹת נַחֲלַת הָאָבוֹת
שֶׁעוֹד עֲלוּלִים לְהִמָּסֵר
בְּעִקְבוֹת הַתַּקְדִּים הַנּוֹרָא הַזֶּה?
מֹשֶׁה. לֹא אֲנִי.
עַל הֲפָרַת כָּל חֹק וּמוּסָר
בְּעִסְקָה עִם בְּנֵי בְּלִי-יַעַל,
עִם זֶבֶל הָאֱנוֹשׁוּת,
עַל הַקְרָבַת קָרְבְּנוֹת אָדָם מְרֻבִּים מִסְּפֹר
לְמַעַן הַצָּלַת מוּעָטִים
אוֹ לְיֶתֶר דִּיּוּק
לְמַעַן הַקַּרְיֵרוֹת הַפּוֹלִיטִיּוֹת
שֶׁל הַמּוֹסְרִים?
אֵיךְ אֲנַחֵם אוֹתָם
עַל נְכוֹנוּתָם שֶׁל לוֹמְדֵי תּוֹרָתִי
לִמְסֹר אֶת אֲחֵיהֶם וְאֶת אַרְצָם
לְמַעַן הִשָּׁמֵט
בַּחוּרֵיהֶם מִן הַמִּלְחָמָה?
יִרְמְיָהוּ וְהוֹשֵׁעַ. לֹא אֲנַחְנוּ.
אֵיךְ נְנַחֵם אוֹתָם
עַל הָעִוָּרוֹן שֶׁל שׁוֹפְטִים, אָקָדֵמָאִיִּים, עִתּוֹנָאִים, מַצְבִּיאִים, אַנְשֵׁי מִשְׁטָרָה
וְחֵלֶק גָּדוֹל מִן הָעָם
תַּחַת לַחַץ מֵחוּ"ל מֵחַד
וּמִתּוֹךְ שִׂנְאַת חִנָּם לְנֶאֶמְנֵי
הַדָּת וְהָאָרֶץ
מֵאִידָךְ?
יְשַׁעְיָהוּ. לֹא אֲנִי.
עַל הַיֵּאוּשׁ, עַל הַמְּרִירוּת
עַל אִי-הָרָצוֹן לְהַמְשִׁיךְ לְהִלָּחֵם
עַל הַצִּינִיּוּת וְעַל הַשְּׁחִיתוּת
שֶׁיִּתְפַּשְּׁטוּ בָּהֶם
בְּעִקְּבוֹת הַבְּגִידָה הַגְּדוֹלָה?
עַל הֲרִיסַת תִּקְווֹת כָּל הָאֱנוֹשׁוּת
בְּהָלוֹךְ צִיּוֹן שְׁבִי?
שִׁמְשׁוֹן, פִּנְחָס וְהַמַּכַּבִּים. לֹא אֲנַחְנוּ.
עַל חֹסֶר הָאוֹנִים שֶׁלָּהֶם
כְּשֶׁהַמִּשְׁטָרָה וְהַצָּבָא וּבָתֵּי הַדִּין
בִּידֵי אַחִים עוֹיְנִים
וְאֵין לִבְחִירַת הָעָם
כָּל הַשְׁפָּעָה,
וְאֵין בִּידֵי נֶאֶמְנֵי הָעָם
לֹא נֶשֶׁק וְלֹא רָצוֹן
לְהָשִׁיב מִלְחָמָה?
רַבִּי עֲקִיבָא. אֲבָל אֲנִי אֲנַסֶּה.
שְׁנֵים עָשָׂר זוּגוֹת תַּלְמִידַי
נִשְׁחֲטוּ עַל יְדֵי הָרוֹמָאִים
בְּמִלְחֶמֶת בַּר כּוֹכְבָא
וּמָצָאתִי חֲמִשָּׁה
וְהִתְחַלְתִּי מֵחָדָשׁ.
דָּוִד. אֲנִי אֲנַסֶּה.
לֹא אֹמַר לָהֶם
שֶׁיִּהְיֶה טוֹב.
שֶׂה' יַעֲזֹר
אִם אֲנַחְנוּ לֹא נִמְצָא
אֶת הַדֶּרֶך הַנְּכוֹנָה.
אֹמַר לָהֶם:
לֹא בְחַיִל
וְלֹא בְכֹחַ
אֲבָל בִּגְבוּרָה.
הִתְחַשְּׁלוּ
בְּזַעַם פְּנִימִי.
אַל תִּסְתַּפְּקוּ בְּחִבּוּקִים
לַדּוֹאֲבִים.
וְאַל תַּשְׁלוּ עַצְמְכֶם
בְּתִקְוָה לְאַחְדוּת
בְּחִפּוּשׂ דִּיאָלוֹג
עִם הַמְּסֻנְוָרִים,
עִם מִי שֶׁמּוֹצִיא אֶת פְּחָדָיו
עַל הַמַּזְהִירִים,
עִם מִי שֶׁמַּרְגִּישׁ
שֶׁיֵּשׁ בְּיָדוֹ הַכּוֹחַ
לְהָבִיס אֶתְכֶם
(עַל חֶשְׁבּוֹן עֲתִידָם שֶׁל עַצְמָם!).
סוּרוּ מֵעֲלֵיהֶם
הִתְכַּנְּסוּ בֵּינֵיכֶם, מְבִינֵי הַמַּצָּב!
אַל תִּסְתַּפְּקוּ בִּשְׁמִיעַת הַרְצָאוֹת,
בְּקַבָּלַת מִסְרוֹנִים,
בְּהַפְגָּנַת רְחוֹב,
בִּתְרוּמוֹת כֶּסֶף
לְהַרְצָאוֹת וּלְהַפְגָּנוֹת!
הִפָּגְשׁוּ, טַכְּסוּ עֵצוֹת.
עִזְרוּ אֵלֶּה לְאֵלֶּה.
טֶרֶם יִהְיֶה לָכֶם כּוֹחַ
קְחוּ אַחְרָיוּת!
תַּכְנְנוּ. חַפְּשׂוּ עָתִיד,
חַפְּשׂוּ חָזוֹן!
תַּכְנְנוּ צוּרַת מֶמְשָׁלָה
שֶׁתַּתְאִים לְעַם נָבוֹן,
זַהוּ מַנְהִיגִים חֲכָמִים וּנְבוֹנִים – –
חַפְּשׂוּ אוֹתִי בֵּינֵיכֶם,
כִּי אֲנִי פֹּה!
הַקְרִינוּ אוֹר תְּבוּנָה!
אָז אוּלַי
יַתְחִיל אוֹתוֹ אוֹר-תְּבוּנָה לַחְדֹּר
לִמְסֻנְעֲוָרִים לְמֶחֱצָה –
לִמְחַפְּשֵׂי אַחְדוּת עַד שֶׁתֶּחְפָּץ.
וְאוּלַי
בְּעֶזְרַת הַ'
יִתְפַּשֵּׁט אוֹתוֹ הָאוֹר
גַּם לִמְסֻנְעַוְרֵי הָעָם
עַד שֶׁבְּנֵי עַמֵּנוּ יַעַמְדוּ יַחְדָּיו
בְּאַחְדוּת אֱמֶת
עִם יְשָׁרִים בְּרַחֲבֵי הָעוֹלָם
מוּל הָרֶשַׁע
מוּל הָעֲנָק הַמִּפְלַצְתִּי הַמְּתֹעָב
שֶׁעוֹד נַפִּיל אוֹתוֹ
בְּעֶזְרַת ה',
בְּעֶזְרַת ה'.
כֻּלָּם. עוֹד נִתְפַּלֵּל
כְּשֶׁחֶרֶב מֻנַּחַת עַל צַוָּארֵנוּ
שֶׁתְּשׁוּבָתֵנוּ
וְהִתְנַעֲרוּתֵנוּ
יֵעֲבִירוּ אֶת רֹעַ הַגְּזֵרָה!
כִּי לָךְ יִקָּרֵא חֶפְצִי בָהּ וּלְאַרְצֵךְ בְּעוּלָה
כִּי חָפֵץ אֲדֹנָי בָּךְ וְאַרְצֵךְ תִּבָּעֵל
ישעיהו סב, ד
גּוּרוּ לָכֶם גְּבוּלוֹת
אַנְשֵׁי דֵּעוֹת נְכוֹנוֹת מוּכָנוֹת
אוֹנְנוֹת דַּוְקָנוֹת
סַפְקָנוֹת
לֹא אִתְּכֶם אֲתַנֶּה עֲלִילוֹת
אֻמְלְלֵי הֶגְיוֹנוֹת סוֹטֵי חֶשְׁבּוֹנוֹת
כִּי לְךָ לְחֶנְנָהּ צִיּוֹן אַלְמָנָה
בְּבִיאָה שֶׁל מִצְוָה שֶׁל עוֹנָה בִּזְמַנָּהּ
בְּבִגְדוֹ בְּבִגְדָּהּ בְּבִגְדֵי כְּהֻנָּה
נָא כָּל מִדָּה נְכוֹנָה
גּוּרוּ מִפְּנֵי בּוּשָׁה
יוֹשְׁבֵי תְּקָנִים כְּנוּעֵי הֲמוֹנִים
כַּסּוּ פָּנִים
קְטַנִּים
לְנֹכַח אִשָּׁה לְאֹרַח תְּחוּשָׁה
עַל אֵין אוֹנִים בִּסְדִינִים לְבָנִים
כִּי לְךָ שְׁכִינָה וְיִחוּד שׁוֹשַׁנָּה
בְּכִבּוּשׁ בְּעִילָה בְּגַן וְעֶדְנָה
בִּפְקִידַת עֲגוּנָה יוֹשְׁבָה אֲנִינָה
גּוּרוּ עַל מֶרְחָב גּוֹהֲרֵי עַל מַפּוֹת
לוּ הָיוּ כְּזוֹנוֹת
מְפֻרְכְּסֵי בִּתְרוֹנוֹת אוֹחֲזֵי בִּקְרָנוֹת
בּוֹגְדָנוֹת
בְּכַפּוֹת יְחֵפוֹת בְּעָלִים לִתְרוּפוֹת
כְּבָר הָיוּ נַעֲנוֹת
כִּי לְךָ מָשָׁל וּלְךָ שְׁנִינָה
לְכוֹתְבֵי שִׂטְנָה גּוֹדְרֵי מְדִינָה
דּוֹחֲקֵי אֱמוּנָה נוֹשָׁנָה לַפִּנָּה
גּוּרוּ תוֹפֵל וְשָׁוְא הַבְטָחוֹת
אֶרֶץ לָהֶם כְּמִלּוֹת בְּתַשְׁבֵּץ
אוֹמְרֵי עַד פֹּה תָּבוֹא וּפֹה תִּתְקַבֵּץ
תִּתְכַּוֵּץ
תְּבַצְבֵּץ
בְּנֵי שְׁפָחוֹת רַקָּחוֹת טַבָּחוֹת
פְּצוּעַ דַּכָּא לַפֶּתַח רוֹבֵץ
כִּי לְךָ רִנָּה וְחֶדְוַת חֲתֻנָּה
בְּשִׁמְעוֹן וְלֵוִי אֲחֵי דִּינָה
בִּימִין אֲדֹנָי נֶטַע כַּנָּה
Yehee — Political Poetic Journal