ליאור ויינשטיין

אֶחָד רָאָה אוֹתָה בְּשַׁלְוָתָהּ
יָשְׁבָה בָּדָד עַל הַר בְּקִינָתָהּ
אָסְפָה דְּמָעוֹת כְּתֻמּוֹת עוֹזְבוֹת
בֵּיתָן. לִקְּטָה שָׁעוֹת רַכּוֹת, כְּסוּפוֹת

שָׁעוֹת כִּמְעַט רֵיקוֹת מִדַּם אָדָם
אֶחָד רָאָה אוֹתָה בְּפַחֲזוּתָהּ
שְׁרוּיָה כְּרוּעָה בְּכוּיָה עַל דְּבַר זוּטָא
קָצָה קוֹץ תַּשְׁמִישׁ שַׁכּוּל נִגְדָּם

אֶחָד רָאָה אוֹתָה בִּנְבִילָתָהּ
קוֹטֶפֶת תּוּת יָרֹק קָטֵן וּבַל
נוֹשֵׂאת תְּפִלָּה עַל נֹגַהּ פְּרִי בָּשֵׁל
וּבַר תְּמוּתָה. נוֹשֵׂאת תְּפִלָּה לְהַר עֵיבָל

קְלָלָה עַל כָּל קִטּוּב, עַל כָּל שִׂנְאָה
אֶחָד רָאָה אוֹתָה בְּשַׁלְוַת, הָהּ
אֶחָד רָאָה אוֹתָה בְּפַחֲזוּת, הָהּ
אֶחָד רָאָה אוֹתָה בִּנְבִילַת, הָהּ