שירה

מיין לפי
  • מיין לפי
  • יוצר/ת
  • תאריך
  • יצירה
  • פופולריות
שירה

ועזה תיכבש בשנית

יוחאי חדד

וְעַזָּה תִּכָּבֵשׁ בַּשֵּׁנִית. לֹא חֲלוֹם וְלֹא בַּלָּהוֹת.
רוּחַ מְקֻוֶּנֶת תִּנְשֹׁף בְּמִפְרְשֵׂי הַצֹּרֶךְ
עוֹד נֶאֱסֹף אֶת הַחֶרְפָּה שֶׁחָשַׁבְנוּ שֶׁאֶפְשָׁר
לְהִתְנַתֵּק מִשַּׁעֲרֵי עַזָּה הַמֻּלְחָמִים לִכְתֵפֵינוּ
כְּמוֹ הֵד עַתִּיק שׁוּעֲלֵי הָאֵשׁ יֻנְהֲגוּ מֵרָחוֹק
בִּיג דָּאטָה, עִבּוּד תְּמוּנָה, נִתּוּחֵי שָׂפָה, אוֹתוֹת קְרִינָה
בִּינָה מְלָאכוּתִית וּמְצִיאוּת רְבוּדָה
יַעֲלִימוּ אֶת הַפַּעַר הַמִּלְחַמְתִּי שֶׁבֵּין הַיְּדִיעָה לַפְּעֻלָּה

 

וְעַזָּה תִּכָּבֵשׁ בַּשֵּׁנִית. הַפַּעַם לֹא נְדַמְיֵן שְׁמָמָה
נַחֲשֹׂף מֵאוֹת קְבָרִים זְעִירִים בַּחוֹל וּנְבַקֵּשׁ סְלִיחָה
מִתִּינוֹקוֹת שֶׁלֹּא הֵבַנּוּ אֶת שְׂפַת בִּכְיָם
אַךְ יָדַעְנוּ לְהַקִּישׁ עַל גַּג בֵּיתָם.
הַתַּת מוּדָע הָאָפֵל הָרוֹבֵץ לְפִתְחֵנוּ
הַנִּכּוּר לֶאֱלֹהִים, לָאֶפְשָׁרוּת שֶׁמֵּעֵבֶר
לְכֶסֶף, לְעֵירֹם, לְמַחְשָׁבוֹת וְלִגְבוּלוֹת הָאָדָם.
הַכִּבּוּשׁ, רַק צְמִיג הַמַּעֲנִיק לְגוּרֵי פִּילִים יְתוֹמִים
תְּחוּשָׁה מְדֻמְיֶנֶת שֶׁל הוֹרִים אַרֻכֵּי חֵדֶק וִיכוֹלִים

 

וְעַזָּה תִּכָּבֵשׁ בַּשֵּׁנִית. "בָּרְחוֹב אֵין קוֹל וְאֵין בּוֹעֵר" –
הַמִּנְהָרוֹת עֲפִיפוֹנֵי הָאֵשׁ וּבָלוֹנֵי הַתַּבְעֵרָה בִּקְּשׁוּ דָּבָר
עִיר גְּדוֹלָה לֵאלוֹהִים וְהַרְבֵּה רִבּוֹא אָדָם
שֶׁלֹּא יָדַע בֵּין יְמִינוֹ לִשְׂמֹאלוֹ וּמְמַלֵּא אֶת הַשֶּׁבֶר
בְּגִ'יהָאד אֶל נַפְשׂ אוֹ גִ'יהָאד אֶל חַרְבּ
אַלְּלָהּ טְרָאוּמָה יְשָׁנָה מְתַרְגֵּל שׁוּב וָשׁוּב
צִמְצוּם, תִּקּוּן וּשְׁבִירָה

 

וְעַזָּה תִּכָּבֵשׁ בַּשֵּׁנִית. וְעֵינִי יֹרְדָה דִּמְעָה
עַל יַלְדֵי הַ"קָּזוּס בֶּלִי" הַיְּשֵׁנִים בְּחֵיק אִמָּם
בְּקִבּוּץ, מוֹשָׁב אוֹ עֲיָרָה
לֹא יוֹדְעִים שֶׁדָּמָם נִצְרָךְ כְּמַרְבַד אַרְגָּמָן –
כִּי נִמְלָא עָווֹן עַד הֵנָּה

שירה

האלמנה בארמונה

רודיארד קיפלינג (תרגם: צור ארליך)

אַלְמָנָה עִם אַרְמוֹן – כְּבָר שָׁמַעְתֶּם,
עִם כֶּתֶר זָהָב וְהָדוֹם,
אֳנִיּוֹת עַל הַקֶּצֶף
וְיַמְבָּה שֶׁל כֶּסֶף
שֶׁמִּמֶּנּוּ אֲנַחְנוּ חַיִּים בְּאָדוֹם –
אָאוּץ', תַּפְרָנִים בְּאָדוֹם!

יֵשׁ תַּ'שֵּׁם'שְׁלָהּ עַל כָּל בֵּית מֶרְקַחַת
וְתַ'סֵּמֶל צָרוּב עַל בֶּהְ'מוֹת
וְכֵּלִים 'כִי גְּדוֹלִים
לְהוֹבִיל חַיָּלִים
לְכָּל מִינֵי מִלְחָמוֹת –
תַּפְרָנִים, כָּל אֵימֵי מִלְחָמוֹת!

אָז כַּפַּיִם לַגְּבֶרֶת מִווִינְדְזוֹר
וְכִּיף לַכּוֹחוֹת בִּטָּחוֹן
שֶׁנּוֹתְנִים, לֹא לִשְׁכֹּחַ,
לְאִמָּא תַּ'כּוֹחַ,
הַבָּנִים שֶׁל הָאַלְמָנָה נִצָּחוֹן –
תַּפְרָנִים שֶׁל מָרַת נִצָּחוֹן!

 

*

 

אַלְמָנָה בָּאַרְמוֹן – אֵין כָּמוֹהָ.
וְאוֹתָהּ רַק אֲנַחְנוּ הִמְלַכְנוּ
עַל חֵצִי עוֹלָם
בְּאֵשׁ וְבְּדָם,
וְבַּשֶּׁלֶד תָּ'אָרֶץ הִמְלַחְנוּ –
תַּפְרָנִים, הִיא כְּחֻלָּה כִּי הִמְלַחְנוּ!

סַלְּקוּ תַּ'יָדַיִם מִ'תָּנוּ
כְּשֶׁאֲנַחְנוּ בַּדֶּרֶךְ לִקְצֹר,
כִּי נוֹפְלִים פֹּה שָׂרִים
וְעָפִים קֵיסָרִים
כְּשֶׁהִיא פּוֹקֶדֶת עֲצֹר –
תַּפְרָנִים, זֶה אַתֶּם הָעֲצֹר!

אָז בְּרָאבוֹ לְבַּת הַבְּלִי-בַּעַל!
עַל בַּיִת מִקֹּטֶב עַד קַו הַמַּשְׁוֶה
כִּי אֲנַחְנוּ, בָּנִים,
אֶת הַבַּיִת בּוֹנִים,
מִשְׁמָר עִם חֲגוֹר וְרוֹבֶה –
תַּפְרָנִים, זֶה תָּמִיד הָרוֹבֶה!

 

*

 

אַלְמָנָה בָּאַרְמוֹן – זֶה יָדוּעַ,
יֵלְכוּ נֶגְדָּהּ רַק מֻפְרָעִים.
מְדִינָה שֶׁתְּנַסֶּה זַבָּ"שָׁהּ,
כִּי אֲנַחְנוּ בְּכָל יַבָּשָׁה,
כָּל מָקוֹם שֶׁאֵלָיו נִקְרָאִים –
תַּפְרָנִים, מִפְּצָצוֹת נִקְרָעִים.

'תָּה תּוֹפֵס אֶת כַּנְפֵי הַשַּׁחַר
וְטָס בָּעוֹלָם עַד שְׁ'תָה מֵת,
אַךְ תָּמִיד עוֹד תִּשְׁמַע
אֶת הַשִּׁיר, נְשָׁמָה,
לַסְּמַרְטוּט עַל הַמּוֹט שֶׁ'ִתְנַדְנֵד –
תַּפְרָנִים, מִתְנַדְנֵד שַׁ'תָּה מֵת.

אָז הַייְדֶה לְכָּל הַבָּנִים שְׁ'לָהּ,
בַּבְּסִיסִים, בָּהָרִים וְבַּשַּׁיִט.
תְּנוּ לָהֶם בַּכָּבוֹד
וְצַ'פְּרוּ בְּתִקְווֹת
לַחְזֹר בִּמְהֵרָה אֶל הַבַּיִת –
תַּפְרָנִים! הֵם כְּבָר לֹא יִרְאוּ בַּיִת!

שירה

לפינוי ימית

טוביה סולמי

לְאֶרֶץ הַפְּלָאוֹת נוֹסְפָה פְּלִיאָה
אֵיךְ רַבּוּ פְּלִיטֵי שָׁלוֹם מֵעֲקוּרֵי חֶרֶב
אֲנִי שֶׁרָאִיתִי אֶת יַמִּית
מִן הַחוֹלוֹת בּוֹקַעַת עוֹלָה
וְאֶת הַמִּדְבָּר נָסוֹג מִדַּחְפּוֹר
מִתְקַפֵּל אֶל תּוֹךְ הַרְרֵי סִינַי.

 

וְהַיּוֹם נֶעֱקָרִים יִשּׁוּבִים וְקֶרֶת
וְהַיָּרֹק מַצְהִיב זְהַבְהַב כַּדְּיוּנוֹת
בְּנֵי בְּרִית נְסוֹגִים בִּכְאֵב וְתִקְוָה
וְשִׁבְטֵי נוֹדְדִים תּוֹקְעִים יְתֵדוֹת.

 

שִׁבְטֵי הָרְמֵילַאת פּוֹרְשִׂים אֹהָלִים
וְעִזֵּי הַתַּרַאבִּין לְצַד הַסְּוַארְכֶּה
הִנֵּה יַמִּית תָּשׁוּב הֱיוֹת תֵּל אַלְחֵימַר
וְתֵל אַבּוּ שׁוּנַּאר בָּתֵּי קַשׁ וּגְבָבָה.

 

בְּתִקְוָה אֲפַלֵּל כִּי הַפְרָדַת הַכֹּחוֹת
תִּשָּׂא בְּשׂוֹרוֹת וְאוּלַי גַּם שָׁלוֹם
לֹא אֶזְרֹק דְּגָלַי בְּכַעַס וְחָרוֹן
עוֹד רַבִּים בִּי הָאוֹנִים וְהַחֲזוֹנוֹת.

 

 

 

4.5.1982

שירה

הר חמת קיץ

חן בת ציון אריאל

צָהֳרֵי הַתָּמוּז קוֹפְחִים עַל קַסְדוֹת חַיָּלִים
מוּל אֶל־עָרוּבּ בֵּית הַסֵּפֶר הַחַקְלָאִי
מַסְתִּיר אֶת בֵּית הַמְּצֹרָעִים, נְשִׁירִים
וּגְפָנִים לֹא מֻדְלּוֹת בַּטֶּרָסוֹת שְׁזִיפִים מַסְגִּילִים
מְדַמְּמִים עָסִיס בַּדְּלָיִים בְּצִדֵּי הַכְּבִישִׁים
מֵאַחַד הַכְּפָרִים בְּמוֹנִית צְהֻבָּה דוֹהֲרִים חֲשׁוּדִים

בְּחַלְחוּל, אֶלֶף מֶטֶר וְעֶשְׂרִים
נָם בְּקִבְרוֹ נָתָן הַנָּבִיא וַעֲקֵבוֹת רַבּוֹת
מִמֶּנּוּ וְעַד נַבִּי־יָקִין (שָׁם כַּף רֶגֶל אַבְרָהָם
טְבוּעָה בַּאֲבָנִים)
אֶל הַכְּרָמִים יוֹצְאִים סַיָּרֵי כְּפַר עֶצִיּוֹן
מְגַשְּׁשִׁים לְרַגְלֵיהֵם אֲדָמָה מִתְבָּקַּעַת
בְּחֶרֶב הַקַּיִץ הַמִּתְנַפֵּל בַּצְּמָתִים
הַטְּרֵמְפִּיָאדוֹת יוֹתֵר רֵיקוֹת הַמַּחְסוֹמִים
יוֹתֵר מְלֵאִים.

בֵּית אוֹמָר שׁוֹתֵק
עַל נַפְתֻלֵּי כְּבִישׁ שִׁשִּׁים
עוֹד סְלָעִים וְעוֹד שָׁמַיִם עָנַן אֲבָק
מֵגִיחַ מִן הַחוֹפִים בּוֹאֲכָה מִצְרַיִם
מַצְעִיף אֶת הֶהָרִים וּבַתָּוֶךְ
אָבוֹת יְשֵׁנִים, שָׁלֹשׁ אִמָּהוֹת
טֶרֶם תִּבְכֶּינָה עַל הַבָּנִים.

בֵּין חֶבְרוֹן לִבְאֵר שֶׁבָע
מִבֵּין בְּעֵרַת הַיָּמִים
חֲמָנִית,
פּוֹרַחַת בְּצֹמֶת זִיף
מְלֵאַת זִיו

 

(שלושת הנערים, צוק איתן, קיץ תשע"ד)

 

 

 

حِن بَت صِيُون أريئيل

جبل شمس الصيف

ظهر تمّوز حارق خوذة الجنود
أمام المدرسة الزراعية العروب
تخفي منزل الابرص, والنباتات النَفْضِيَّة
ودوالٍ متدلية على مصاطب الخوخ المتنفسج
تنزف عصير في دلاء على جانبي الطرق
ومن إحدى القرى في تاكسي صفراء يُخيل المشبوهين

في حلحول الف متر وعشرون
ناثان النبي ينام في قبره والعديد من الآثار
من هناك إلى نبي يقين، (هناك اخمص قدم ابراهيم مطبوعة بالحجارة)
باتجاه الكروم تتجه دوريات كفار عصيون
يلتمس طريقه, تحت أقدامهم تنشقّ الأرض
في سيفه الصيفي يهجم عند المفترقات
المحطات فارغة ، والحواجز اكثر
ازدحاما

بيت اُمّر صامتة
على منعطفات طريق ستين
مزيد من الصخور والمزيد من السماء سحابة غبار
تنطلق من الشواطئ باتجاه مصر
وفي الوسط يطمس الجبال
الآباء ينامون ، ثلاث أمهات
سوف تبكي على الفتيان

بين الخليل وبئر سبع
من قيظ الأيام
زهرة الشمس،
تزهر عند مفترق زيف
مليئة بالروعة

(الحرب على غزة صيف 2014)

 

תרגם לערבית: איתמר טובי

שירה

ה' נתן ה' לקח

אלישוב הר־שלום

תֵּן לָנוּ
תֵּן בָּנוּ
תֵּן וְאַל תְּהֵא
זָרִיז לָקַחַת
שֶׁהַכֹּל יוֹדְעִים
שֶׁאַתָּה חָפֵץ חַיִּים.

הִקְדַּמְתָּ בּוֹאֲךָ
אֶל הַשָּׂדֶה
לִקְטֹף שׁוֹשַׁנָּה
רַעֲנַנָּה וּטְהוֹרָה.
מִשֶּׁנִּכְנַס אָב
מְמַעֲטִין בְּשִׂמְחָה.

 

רוֹדְפֵינוּ הִשִּׂיגוּ
בֵּין הַמְּצָרִים
אֵם מִתְיַפַּחַת
אָב זוֹעֵק
בִּרְאוֹת הַמַּלְאָךְ
פֶּתַח בֵּית שׂוֹרֵק.

 

בָּאתִי לָקַחַת
הִגִּיעָה עֵת
כָּךְ גָּזַר
דַּיַּן אֱמֶת.

 

סָב קָדוֹשׁ
יוֹרֵד מִן הֵיכָלוֹת
לֹא אֶת נֶכְדִּי
פִּלַּלְתִּי לִרְאוֹת.

 

זָכְרֵנוּ לְחַיִּים
מֶלֶךְ חָפֵץ בַּחַיִּים
בְּעֵת עוֹלָה וְקָרְבָּן תָּמִים
נְקֹם נִקְמַת דַּם נְעוּרִים
וְאַל יֹאמְרוּ גּוֹיִים
יַלְדֵי מֶלֶךְ
מֻפְקָרִים.

 

 

אביו של הקדוש דביר יהודה שורק הוא איש מילים ואמש פתח את יומו באמירה אחת ובה שתק ולא יסף: ה' נתן ה' לקח. מכוחו ומכוחן של אלה המילים כתבתי. לע"נ עלם החמודות דביר יהודה שורק הי"ד

שירה

השד העדתי

אלי בר־יהלום

אנפּסט משושה

כְּשֶׁאַתָּה, מָרוֹקָאִי, אָחִי, מִתְגָּאֶה בְּמוֹרֶשֶׁת הַסַּבָּא;
כְּשֶׁאַתָּה, תֵּימָנִי, בֶּן-אָבִי – סֵמֶל דַּעַת, מָסֹרֶת וּמִין,
אָנֹכִי הָרוּסִי, בֵּיצָתָהּ הַשְּׁבוּרָה שֶׁל הַ"ק֫וּרוֹצְ'קָה רְיָ֫אבָּה" (1),
אֶת רֹאשִׁי הַכָּבֵד, הַנָּבוֹךְ, בְּחוֹלוֹת אֶרֶץ כְּנַעַן מַטְמִין.

אֵין לִי שׁוּם גַּאֲוַת יְחִידָה אוֹ רָצוֹן לְמִצּוּב פוֹטוֹגֵנִי.
אֵין עֵדָה לִי מִלְּבַד "כָּל עֲדַת יִשְׂרָאֵל" – כָּךְ אִלְּפוּנִי הוֹרַי.
מָה לְאֶרֶץ הַמָּוֶת וְלִי? רַק הַיֵּקֶה, אָחִי, יַשִּׂיגֵנִי,
כִּי מֵת בּוּבֶּר וְהַיְנֶה נִקְבַּר וְנוֹתַר רַק הָ"אַ֫רְבַּיְט מַאכְט פְרַי".

כָּל אֲבוֹת אֲבוֹתַי, מַאֲרָג טְרָגִיקוֹמִי שֶׁל שָׁ֫לוֹם-עֲלֵי֫כֶם,
מִמִּזְרַח-מִזְרָחָהּ שֶׁל אֵירוֹפָּה יָעִידוּ: אֲנִי – מִזְרָחִי.
עוֹד אֶזְכֹּר אֵיךְ סָפְרָה אֲגוֹרוֹת לְעֵת עֶרֶב אִמִּי לְפַת לֶחֶם,
אָז מֵאֵ֫יזוֹ מִין אֶ֫צְבַּע תִּמְצֹץ שֶׁאֲנִי פְּרִיבִילֵגִי, אָחִי?

אֵין לִי שׁוּם גַּאֲוַת יְחִידָה פְּרָט לְזוֹ שֶׁאִתְּךָ מְשֻׁתֶּפֶת:
רַק אִתְּךָ – אוֹ יַחְדָּו עִם בְּחִירָה, אוֹ יַחְדָּו חֲבֵרִים לַצָּרָה…
לֹא אֶבְנֶה לִי עָרֵי מִסְכֵּנוּת. לֹא אוֹסִיף מִסְּבִיבִי מַעֲטֶפֶת.
לֹא רוּסִי אָנֹכִי. לֹא רוּסִי…
…וּבְכָל-זֹאת – רוּסִי. כִּי שִׁירָה.

 

 

(1)  "תרנגולת נקודת-נוצות", גיבורת סיפור-הילדים שעליו גדל כל תינוק דובר רוסית; הטילה ביצה מזהב טהור שנשברה ממכת זנבו של עכבר מזדמן.

שירה

גורל השיר

שמואל מוניץ

בַּחֲנוּת סְפָרִים רָאִיתִי מִשְׂחֲקֵי קֻפְסָה רַבִּים
יוֹתֵר מִסִּפְרֵי שִׁירָה.
הַמּוֹכֶרֶת שָׁאֲלָה: אֲנִי יְכוֹלָה לַעֲזֹר?
הִיא לֹא יָכְלָה לַעֲזֹר.
אִישׁ לֹא יָכֹל לַעֲזֹר.
הַיְּקוּם אָמַר אֶת דְּבָרוֹ.
אֵין בְּכוֹחוֹ שֶׁל שִׁיר לִקְנוֹת לֵב.
אֵין בְּכוֹחוֹ לִקְנוֹת אֲפִלּוּ
רֶגַע אֶחָד חֲרִישִׁי.
לְמִי אִכְפַּת מָה יַעֲלֶה בְּגוֹרַל
הַשִּׁיר הַזֶּה. לְמִי אִכְפַּת מִפֻּלְמוּס זֶה אוֹ אַחֵר
בְּמוּסַף תַּרְבּוּת וְסִפְרוּת.
אִם כְּתַב עֵת הֻדְפַּס בְּאֶמְצַע יַעַר
וְאִישׁ לֹא קָרָא
הַאִם הוּא הִשְׁמִיעַ צְלִיל?
לְמִי אִכְפַּת
מִבִּצַּת הַמְּבַקְּרִים הָאַפְרוּרִית
וּמִשְּׁלוּלִית הַפֶסְטִיבָלִים הַקְּטַנָּה.
עַל מִרְצָפוֹת מְעֻקָּמוֹת בְּתֵל אָבִיב
זוֹנוֹת מְפַרְכְּסוֹת זוֹ אֶת זוֹ. וּבַחֲנוּת סְפָרִים
מִשְׂחֲקֵי קֻפְסָה רַבִּים יוֹתֵר
מִסִּפְרֵי שִׁירָה.

שירה

יומא זכרון

צור ונטורה

מִתַּחַת לְחַלּוֹן הַבַּיִת שֶׁלְּךָ
אֲנַחְנוּ חֹולֵי אַהֲבָה.
מָחָר בַּלַּיְלָה הָעַם שֶׁלְּךָ יִשְׁתַּכֵּר בַּבָּמוֹת,
אֲבָל עַכְשָׁו
לֹא זְמַן לְסַפֵּר כַּמָּה טוֹבוֹת שֶׁלְּךָ
בָּאוּ בְּגַלִּים אֶל שְׂפַת יָמֵינוּ.

אַל תִּשְׁאַל,
בִּפְלַסְטֵרִים הָיִינוּ צְרִיכִים לְרַפֵּא אֶת הַלְּשַׁד שֶׁלָּנוּ, בְּמַכּוֹת בַּרְזֶל
לְיַשֵּׁר אֶת כָּל מְסִלּוֹת הַדְּרָכִים שֶׁהִתְעַקְּמוּ.
וּמִכָּל מַכָּה
שֶׁהִנְחַתְנוּ עַל הַבַּרְזֶל הַקָּטוּם
עָלְתָה עֲנָנָה שֶׁל אֵפֶר.

אַל תִּשְׁאַל אַיֶּכָּה. אֲנַחְנוּ כָּאן,
שָׁרִים לְךָ עֶרֶב בְּשָׁנָה
כָּל שָׁנָה
שִׁירִים שְׁבוּרִים שֶׁהֵם בְּרִית
בֵּינֵינוּ לְבֵין צְעָקוֹת שֶׁצָּעַקְנוּ נוֹאָשִׁים.

אָמְרוּ שֶׁאֵין לְמָה לְרַקֵּד תַּחַת חַלּוֹנוֹת
וְשֶׁרַעַשׁ יִהְיֶה טוֹבָה לחוֹלִיִי
שֶׁלֹּא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם עִם עֲרֵמַת אֵפֶר,
וַאֲנִי אוֹמֵר,
מִתְחַנֵּן לְךָ

שכך אֲנַחְנוּ אוֹבְדִים בַּחָלָל
שֶׁבֵּין עוֹרוֹ שֶׁל עַם לְאַדְמָתוֹ.

שירה

אוכל נפש

עמיחי חסון

מָה יַעֲשֶׂה אָדָם בְּאֶמְצַע הַלַּיְלָה?                   
אִשְׁתּוֹ נִרְדְּמָה בָּנָיו בַּמִּטָּה הוּא
מִתְפַּתֵּל רָצוֹא וָשׁוֹב בֵּין סְדִינִים    
מְבַקֵּשׁ לְהַעֲבִיר אֶת הַחֹשֶׁךְ עַד
אוֹר, מוֹנֶה אֶת כֵּלָיו הַסְּדִירִים:
אֹכֶל בַּטֵּלֵוִיזְיָה, בַּעֲלֵי אוֹב בָּרַדְיוֹ
יְדוּעָנִים בָּעִתּוֹנִים, עֵשֶׂב בְּקֻפְסַת הַלֶּחֶם
לַחַשׁ תְּפִלּוֹת בְּמַכְשִׁירִים נַיָּדִים
מְאוֹת סְפָרִים שֶׁלֹּא קָרָא
חֶשְׁבּוֹנוֹת שֶׁטֶּרֶם שִׁלֵּם, טְפָסִים
תַּסְרִיטִים שֶׁאֵינָם נִכְתָּבִים.

מָה יַעֲשֶׂה בַּחֲצִי הַלַּיְלָה?
כְּבָר אַשְׁמֹרֶת שְׁנִיָּה אוּלַי שְׁלִישִׁית
כְּבָר אֵינוֹ זוֹכֵר הֵיכָן אוֹחֲזִין.
אִישׁ לֹא יָבוֹא פִּתְאוֹם בַּלַּיְלָה
וּבַחוּץ הַבִּנְיָנִים דּוֹמִים.
הוּא פּוֹנֶה לְהַבִּיט בַּיְּלָדִים
מְנַסֶּה לֹא לִפֹּל בֵּין צַעֲצוּעִים
יֵשׁ אֹכֶל בַּטֵּלֵוִיזְיָה בְּשִׁדּוּרִים חוֹזְרִים
הוּא מִתְפַּתֶּה לְהַדְלִיק אֶת הַגָּז
בְּאֶמְצַע הַלַּיְלָה לִשְׂרֹף חֲצִילִים
פַּעַם קָרָא בְּסֵפֶר בִּשּׁוּל הוֹרָאוֹת
טִפּוּל בְּחַסָּה: "כְּשֶׁמַּגִּיעִים לַלֵּב,
פָּשׁוּט קוֹרְעִים אוֹתוֹ בַּיָּדַיִם".

שירה

אַפָרִים

ארנון איתיאל

א. שבת

 

כְּשֶׁאֹמַר "אֲפָרִים", שִׁלְגִּיָּה, אַל תַּחְשְׁבִי "שָׂדוֹת",
רֵיחַ שְׁפֵּק, מְקֻשְׁקֶשֶׁת וּמִיץ יְלָדִים
עֲצֵי הַלִּבְנֶה מִתְפַּקְּעִים מִבְּרִיאוּת
כִּי בְּאֵירוֹפָּה מְדַשְּׁנִים אוֹתָם בְּאֵפֶר גַּמָּדִים.

כְּשֶׁאַתְּ אוֹמֶרֶת, שִׁלְגִּיָּה: "גֵהֶיְמֶה שְׁטַאטְסְפּוֹלִיצַי"
זֶה מְצַלְצֵל חֲלוֹמֹתֶק
בַּ"שְׁטַאטְס" נִתָּז לָךְ קְצָת רֹק
שִׂפְתֵי פֶּטֶל עַל לֹבֶן תִּינֹקֶת.

תַּחְבִּיאִי אוֹתִי שִׁלְגִּיָּה?
אֲנִי שְׁמֶעקְל קָטָן שְׁחוּחַ גֵּו
אֲפִלּוּ כִּפָּה אֲדֻמָּה מַחְבִּיאָה גַּמָּדִים
בְּבֶטֶן הַזְּאֵב.

מָה יְהֵא, גְרֵטֶל, עַל חֲמֵשׁ שְׁנוֹתַיִךְ?
מִשְּׁמֵי רַמְקוֹלִים נִתָּךְ עָלַיִךְ גֶּשֶׁם עִצּוּרִים
וְהַצְּלָעוֹת שֶׁל הֶנְזְל דַּקּוֹת כְּגַפְרוּרִים
הַיְּלָדִים מִכִּכַּר שְׁלֹשֶׁת הַצְּלָבִים
אָכְלוּ אֶת שְׁבִיל הַפֵּרוּרִים.

 

ב. מוצאי שבת

 

קָרֵב יוֹם
אֲשֶׁר הוּא לֹא יוֹם
וְלֹא לַיְלָה –
הַ יְּ ה וּ דִ י ם בָּ אִ י ם.

קוֹל אוֹרְלוֹגִין קוֹרֵא חֲצוֹת
הֵ ם בָּ אִ י ם,
מְבַקְּשִׁים יְלָדִים לְמַצּוֹת

קַלִּים, רוֹפְפִים כְּשִׁעוּל שַׁחֶפֶת
בְּרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת
מְשִׁיחֵי הָאַנְטִי-יֶפֶת.

בְּמַחֲנוֹת הַבְּרֵרָה הַטִּבְעִית
מַשְׁגִּיחֵי הַכַּשְׁרוּת דְּלוּקֵי אֶנְדּוֹרְפִינִים
בַּלָּנִיּוֹת אֲמוּנוֹת עַל הִיגְיֵנָה גִּזְעִית
אַשְׁכְּנַז טְהוֹרָה מִבְּלוֹנְדִּינִים

"לֹא תִּשְׁכַּח!" – לֹא נִשְׁכַּח
אֶת שֶׁעַל הָרְצִיף נִלְקַח
אֶבֶן בְּכֶלֶב שֶׁלֹּא מִסְתַּלֵּק
זִכָּרוֹן רִאשׁוֹנִי שֶׁאֵינוֹ מִתְחַלֵּק
זוֹכְרִים אֶת אֲשֶׁר עָשָׂה עֲמָלֵק.
זוֹכְרִים בְּמִסְפָּר כָּחֹל, בְּאוֹת קַיִן
זוֹכְרִים בְּצַלֶּקֶת סְבִיב הַזַּיִן
חֲלַב אִמּוֹתֵינוּ בְּטַעַם קְלִפּוֹת תַּפּוּחֵי אֲדָמָה
מִשָּׁדַיִם גּוֹיוֹת, מִשְּׁבוּיוֹת מִלְחָמָה
הַ יְּ ה וּ דִ י ם בָּ אִ י ם
מוֹצְצִים נֶחָמָה.

שירה

עברי-גרמני

סיגלית בנאי

אֲנַחְנוּ נוֹסְעִים בְּאוֹפַנַּיִם
עִם בִּתְּךָ בַּת הַשְּׁנָתַיִם
בִּשְׂדֵה הַתְּעוּפָה הַנָּאצִי טֶמְפֶּלְהוֹף
שֶׁהָפַךְ לְפַּארְק גָּדוֹל וְרֵיק
זֶה הַמָּקוֹם הָאָהוּב עָלַי בְּבֶּרְלִין אַתָּה אוֹמֵר
וְנִדְמֶה לִי שֶׁקּוֹלְךָ רוֹעֵד
תִּרְאִי אֵיךְ שֶׁהַדֶּשֶׁא מְכַסֶּה אֶת הָאַסְפַלְט
אֲנִי רוֹאָה
הִיפְּסְטֵרִים מִזְדַּקְּנִים בְּבִגְדֵי רוֹקְנְרוֹל
מִיָּמִין שְׁכוּנַת קָרָוָאנִים עֲנָקִית
שֶׁל פְּלִיטִים מִסּוּרְיָה
מִשְּׂמֹאל מִגְרַשׁ מִינִי גּוֹלְף אֵקוֹלוֹגִי
שֶׁבָּנוּ מֵאַשְׁפָּה
אֲנַחְנוּ עוֹצְרִים לָנוּחַ בְּצִלּוֹ שֶׁל עֵץ גָּדוֹל
אַתָּה מַנִּיחַ כַּף יָד עַל הַגֶּזַע הַמְּחֻסְפָּס
וְאוֹמֵר לָהּ בְּעִבְרִית תִּרְאִי
זֶ ה  עֵ ץ
אֲנִי מְרִימָה מַבָּט לַצַּמֶּרֶת
וְחוֹשֶׁבֶת שֶׁהָעֵץ הַזֶּה בֶּטַח הִשְׁקִיף
עַל מִצְעֲדֵי הָרַאֲוָה שֶׁל הִיטְלֶר
בִּתְּךָ צוֹעֶדֶת אֵלֶיךָ מוֹשִׁיטָה יָדַיִם
עֵץ! עֵץ!
כַּפּוֹת רַגְלֶיהָ הַקְּטַנּוֹת טוֹפְפוֹת עַל הַדֶּשֶׁא
שֶׁלֹּא מְכַסֶּה אֶת הָאַסְפַלְט

שירה

אֵלֵי מַחְבְּרוֹת בֵּית הַסֵּפֶר/ רודיארד קיפלינג

צור ארליך

בְּעָבְרִי בֵּין קוֹרוֹת כּוּרֶיהָ
שֶׁל נִשְׁמַת הַדּוֹרוֹת בַּיָּחִיד,
אֲנִי כָּרָאוּי כּוֹרֵעַ
לְאֵלֵי כִּכַּר הַיָּרִיד.
אֲנִי בְּיִרְאָה צוֹפֶה-בָם,
מוֹקִיר אֶת קוּמָם וְנָפְלָם,
אַךְ אֵלֵי מַחְבְּרוֹת בֵּית הַסֵּפֶר
יַאֲרִיכוּ יָמִים מִכֻּלָּם.

 

עוֹד כְּשֶׁגַּרְנוּ עַל עֵץ הֵם לִוּוּנוּ
וְלִמְּדוּ אִישׁ וָאִישׁ נִבְעָר,
שֶׁהַמַּיִם אָכֵן יַרְטִיבוּנוּ
וְהָאֵשׁ בֶּאֱמֶת תִּבְעַר.
אַךְ רָאִינוּ שֶׁהֵם רְפֵי רוּחַ,
קְהֵי חָזוֹן וּמֹחָם חָלָל
וְאָמַרְנוּ לָהֶם – לַמְּדוּ גּוֹרִילוֹת;
הָאָדָם יְטַפֵּס אֶל עָל.

 

עָלִינוּ, אָכֵן, לַגֹּבַהּ
בְּעוֹד אֵלֶּה בְּקֶצֶב אָחִיד
הִשְׂתָרְכוּ בְּלִי כַּנְפֵי הָרוּחַ
שֶׁל אֵלֵי כִּכַּר הַיָּרִיד,
אַךְ תָּמִיד הֵם הִדְבִּיקוּ אוֹתָנוּ
וְקִבְּלָה הַקִּדְמָה בְּשׂוֹרוֹת
עַל אֻמָּה שֶׁנָּמוֹגָה מִקֶּרַח
אוֹ עַל כְּבוֹת בָּעִיר רוֹמָא אוֹרוֹת.

 

כָּל תִּקְוָה שֶׁהִנְעִימָה לָנוּ
הֵם הָיוּ מַפְרִיכִים לְאַל:
הַלְּבָנָה לֹא גְּבִינָה הוֹלַנְדִּית,
הִיא אֵינֶנָּה גְּבִינָה בִּכְלָל.
אֵין גַּלְגַּלִּים לַסַּבְתָּא,
עֲשָׂבִים לֹא צוֹמְחִים עַל כַּף –
וְעַל כֵּן לְאֵלֵי הַיָּרִיד סָגַדְנוּ,
שֶׁכָּל פֶּלֶא בְּפִיהֶם תֻּקַּף.

 

בַּעֲלוֹת הָעִדָּן הַקַּמְבְּרִי
הֵם הִבְטִיחוּ שָׁלוֹם נִצְחִי:
אִם נִמְסֹר לָהֶם אֶת נִשְׁקֵנוּ
הַשְּׂנָאוֹת יִמָּחוּ כִּסְחִי.
מָסַרְנוּ – וְהֵם מְסָרוּנוּ:
לְאוֹיְבֵינוּ הָיִינוּ מִמְכָּר.
שִׁנְּנוּ אָז אֵלֵי מַחְבְּרוֹת בֵּית הַסֵּפֶר:
"דִּבְקוּ בַּשָּׂטָן הַמֻּכָּר".

 

בְּבוֹא הָעִדָּן הַפֶמִינִי
הֻבְטְחָה רְאִיַּת הָאוֹר
(תְּחִלָּתָהּ אַהֲבַת רֵעֵנוּ
וְסוֹפָהּ אַהֲבַת רַעְיָתוֹ).
עַד נָשֵׁינוּ חָדְלוּ מִלֶּדֶת
וּגְבָרִים חָדְלוּ פְּנוֹת אֶל יָהּ.
שִׁנְּנוּ אָז אֵלֵי מַחְבְּרוֹת בֵּית הַסֵּפֶר:
"סוֹף גַּנָּב לִתְלִיָּה".

 

בְּתוֹר הַזָּהָב הַקַּרְבּוֹנִי
הֻבְטַח לָנוּ שֶׁפַע לַכֹּל
אִם נִטֹּל מִכִּיסוֹ שֶׁל פִּיטֶר
וּנְחַלֵּק מָמוֹנוֹ לְכָל פּוֹל;
תֵּבֵל הִתְמַלְּאָה בְּכֶסֶף
אַךְ לֹא בִּתְמוּרָה לְכַסְפָּהּ.
שִׁנְּנוּ אָז אֵלֵי מַחְבְּרוֹת בֵּית הַסֵּפֶר:
"רַק עוֹבֵד אַדְמָתוֹ יִשְׂבַּע".

 

אָז אֵלֵי הַיָּרִיד שָׁפָלוּ
עִם צְבָאָם, חֶבֶר מִתְחַנְחֵן
שֶׁל קוֹסְמִים, וְהָעָם נָפַל לוֹ
אֲסִימוֹן – שֶׁאוּלַי אָכֵן
לֹא הַכֹּל כָּאן הוּא זֹהַר וְזֹהַב,
וְשָׁלוֹשׁ פְּלוּס שָׁלוֹשׁ הֵם רַק שֵׁשׁ.
וְהִדְּסוּ אָז אֵלֵי מַחְבְּרוֹת בֵּית הַסֵּפֶר
לְהַסְבִּיר שׁוּב שֶׁזֶּה מָה שֶׁיֵּשׁ.

 

כְּמוֹ בְּעֵת הִבָּרְאֵנוּ אֶל תְּכֵלֶת,
כְּמוֹ בְּעֵת עַרְפִלֵּי עָתִיד,
כָּךְ נָכוֹן גַּם מֵאָז הֵחֵלָּה
הַקִּדְמָה הַחֶבְרָתִית:
אֶל קִיאוֹ יָשׁוּב הַכֶּלֶב;
אֶל הַפֶּרֶשׁ תַּחְזֹר חֲזִירָה;
אֶצְבָּעוֹ הַכְּווּיָה הַטֶּמְבֶּל
יִדְחֹף שׁוּב לְאֵשׁ הַכִּירָה;

 

וּכְשֶׁהַקִּדְמָה תַּשְׁלִים פֹּה
עוֹלָם חָדָשׁ אַמִּיץ
שֶׁאֵין בּוֹ עוֹנְשִׁין, וּמְקַבְּלִים בּוֹ
שָׂכָר עַל כָּךְ שֶׁנּוֹשְׁמִים –
כְּפִי שֶׁמַּיִם אָכֵן יַרְטִיבוּ,
כְּפִי שֶׁאֵשׁ בֶּאֱמֶת תִּבְעַר,
אֵלֵי מַחְבְּרוֹת בֵּית הַסֵּפֶר
יָשׁוּבוּ טוֹבְחֵי טִבְחָה!

 

 

הערת המתרגם:
רודיארד קיפלינג חיבר שיר זה ב-1919, לאחר מלחמת העולם הראשונה שבה נפל בנו, ואולי רלבנטי מכך: סמוך לאחר המהפכה הסובייטית. הוא מבקש לתת בו עומק היסטורי, ואפילו פרה-היסטורי, מיתי וכמעט נצחי, למאבק בין כוחות המהפכה, הקידמה וההנדסה החברתית לבין הנטייה השמרנית להישען על חוכמת הדורות הקודמים. את הראשונים, הנוצצים והאופטימיים, מייצגים "אלי כיכר היריד"; במקור "אלי כיכר השוק", אך הביטוי שוק, market, עלול להטעותנו לחשוב שהכוונה לכלכלת השוק ולא לכלכלה המתוכננת. את הדבקות האפורה בלקחים שלימדונו הקדמונים, מנגד, מבטאים "אלי מחברות בית הספר", או במקור "אלי פנקסי ההעתקה": בבתי הספר באנגליה הוויקטוריאנית נהגו לשנן בכתיבה מימרות חוכמה כגון אלו המשובצות כאן.

שירה

السياج (הגדר. לערבית: איתמר טובי)

יצחק כהן

יצחק כהן
اسحق كوهين
סורה 70 הַגָּדֵר
سورة 70 السياج
בְּנַחַל עֹז
في ناحل عوز

 

 

بسم الله الرحمن الرحيم

1.لا تقترب إلى السياج يا بني 2. يا بني 3. لا تقترب إلى السياج

4 أقدامك التي تجمدت ليست مُخطئة 5 أقسمتُ بإزالة البساتين

6. وبالعجلات المتلاشية 7. وبالمدينة المحاصرة هذه 8. هل نفسك اشتاقت الى الذين يسعون الى الشر؟!

9. اقرأ الرسائل التي أُلقيت في حقولكم. اقرأها. 10نقشوا عليكم النُدب المُفحّمة .11 أيدي المرأة كتبتها

12. بعيد الشر عنك 13. غيرتها تحترق 14لأنها الجريحة والجارحة

15 وهي الجُرح 16 إنها المحاصرة وإنها المتكونة

17وهي الحصار 18 أقسمت بِسخام العجلات 19 وبالعَلم المترفرف عالياً

20 وبالظلامِ هذا النفقِ الذي يُحفر 21 هل نفسك اشتاقت الى الذين يسعون الى الشر؟!

22 سترى كل شيء أمامك ولا تأتي 23 هذا نبو

 

 

 

בשם אללה הרחמן והרחום

1 אַל תִּתְקָרֵב אֶל הַגָּדֵר בְּנִי. 2 בְּנִי 3 אַל תִּתְקָרֵב אֶל הַגָּדֵר.
4 רַגְלֶיךָ שֶׁקָּפְאוּ אֵינָן טוֹעוֹת. 5 נִשְׁבַּעְתִּי בְּחִשּׂוּף הַפַּרְדֵּסִים
6 וּבַצְּמִיגִים הַנְּמוֹגִים 7 וּבְעִיר זוֹ הַנְּצוּרָה 8 כִּי נִכְסְפָה נַפְשְׁךָ
אֶל מְבַקְּשֵׁי רָעָתָהּ. 9 קְרָא אֶת הַמִּכְתָּבִים שֶׁהֻשְׁלְכוּ בִּשְׂדוֹתֵיכֶם.
קְרָא אֶת אֵלֶּה 10 שֶׁהוֹתִירוּ בָּכֶם צַלְּקוֹת פֶּחָם. 11 יְדֵי אִשָּׁה
כָּתְבוּ אוֹתָם 12 חֲמָסָהּ עָלֶיךָ 13 וְקִנְאָתָהּ בּוֹעֶרֶת. 14 שֶׁהִיא הַפְּצוּעָה
וְהִיא הַפּוֹצַעַת 15 וְהִיא הַפֶּצַע. 16 שֶׁהִיא הַנְּצוּרָה וְהִיא הַנּוֹצֶרֶת
17 וְהִיא הַמָּצוֹר. 18 נִשְׁבַּעְתִּי בְּפִיחַ הַצְּמִיגִים 19 וּבַדֶּגֶל הַמּוּנָף
20 וּבַעֲלֶטֶת מִנְהָרָה זוֹ הַנֶּחְפֶּרֶת 21 כִּי נִכְסְפָה נַפְשְׁךָ אֶל מְבַקְּשֵׁי רָעָתָהּ.
22 מִנֶּגֶד תִּרְאֶה וְאַל תָּבוֹא 23 זֶה נְבוֹ

 

שירה

הגדר

יצחק כהן

בְּנַחַל עֹז

בשם אללה הרחמן והרחום

1 אַל תִּתְקָרֵב אֶל הַגָּדֵר בְּנִי. 2 בְּנִי 3 אַל תִּתְקָרֵב אֶל הַגָּדֵר.
4 רַגְלֶיךָ שֶׁקָּפְאוּ אֵינָן טוֹעוֹת. 5 נִשְׁבַּעְתִּי בְּחִשּׂוּף הַפַּרְדֵּסִים
6 וּבַצְּמִיגִים הַנְּמוֹגִים 7 וּבְעִיר זוֹ הַנְּצוּרָה 8 כִּי נִכְסְפָה נַפְשְׁךָ
אֶל מְבַקְּשֵׁי רָעָתָהּ. 9 קְרָא אֶת הַמִּכְתָּבִים שֶׁהֻשְׁלְכוּ בִּשְׂדוֹתֵיכֶם.
קְרָא אֶת אֵלֶּה 10 שֶׁהוֹתִירוּ בָּכֶם צַלְּקוֹת פֶּחָם. 11 יְדֵי אִשָּׁה
כָּתְבוּ אוֹתָם 12 חֲמָסָהּ עָלֶיךָ 13 וְקִנְאָתָהּ בּוֹעֶרֶת. 14 שֶׁהִיא הַפְּצוּעָה
וְהִיא הַפּוֹצַעַת 15 וְהִיא הַפֶּצַע. 16 שֶׁהִיא הַנְּצוּרָה וְהִיא הַנּוֹצֶרֶת
17 וְהִיא הַמָּצוֹר. 18 נִשְׁבַּעְתִּי בְּפִיחַ הַצְּמִיגִים 19 וּבַדֶּגֶל הַמּוּנָף
20 וּבַעֲלֶטֶת מִנְהָרָה זוֹ הַנֶּחְפֶּרֶת 21 כִּי נִכְסְפָה נַפְשְׁךָ אֶל מְבַקְּשֵׁי רָעָתָהּ.
22 מִנֶּגֶד תִּרְאֶה וְאַל תָּבוֹא 23 זֶה נְבוֹ

 

اسحق كوهين
السياج

في ناحل عوز

بسم الله الرحمن الرحيم

1.لا تقترب إلى السياج يا بني 2. يا بني 3. لا تقترب إلى السياج

4 أقدامك التي تجمدت ليست مُخطئة 5 أقسمتُ بإزالة البساتين

6. وبالعجلات المتلاشية 7. وبالمدينة المحاصرة هذه 8. هل نفسك اشتاقت الى الذين يسعون الى الشر؟!

9. اقرأ الرسائل التي أُلقيت في حقولكم. اقرأها. 10نقشوا عليكم النُدب المُفحّمة .11 أيدي المرأة كتبتها

12. بعيد الشر عنك 13. غيرتها تحترق 14لأنها الجريحة والجارحة

15 وهي الجُرح 16 إنها المحاصرة وإنها المتكونة

17وهي الحصار 18 أقسمت بِسخام العجلات 19 وبالعَلم المترفرف عالياً

20 وبالظلامِ هذا النفقِ الذي يُحفر 21 هل نفسك اشتاقت الى الذين يسعون الى الشر؟!

22 سترى كل شيء أمامك ولا تأتي 23 هذا نبو

 

לערבית: איתמר טובי

שירה

جبل شمس الصيف (הר חמת קיץ, לערבית: איתמר טובי)

חן בת ציון אריאל

ظهر تمّوز حارق خوذة الجنود
أمام المدرسة الزراعية العروب
تخفي منزل الابرص, والنباتات النَفْضِيَّة
ودوالٍ متدلية على مصاطب الخوخ المتنفسج
تنزف عصير في دلاء على جانبي الطرق
ومن إحدى القرى في تاكسي صفراء يُخيل المشبوهين

في حلحول الف متر وعشرون
ناثان النبي ينام في قبره والعديد من الآثار
من هناك إلى نبي يقين، (هناك اخمص قدم ابراهيم مطبوعة بالحجارة)
باتجاه الكروم تتجه دوريات كفار عصيون
يلتمس طريقه, تحت أقدامهم تنشقّ الأرض
في سيفه الصيفي يهجم عند المفترقات
المحطات فارغة ، والحواجز اكثر
ازدحاما

بيت اُمّر صامتة
على منعطفات طريق ستين
مزيد من الصخور والمزيد من السماء سحابة غبار
تنطلق من الشواطئ باتجاه مصر
وفي الوسط يطمس الجبال
الآباء ينامون ، ثلاث أمهات
سوف تبكي على الفتيان

بين الخليل وبئر سبع
من قيظ الأيام
زهرة الشمس،
تزهر عند مفترق زيف
مليئة بالروعة

 

 

حِن بَت صِيُون أريئيل

(الحرب على غزة صيف 2014)

 

 

שירה

נאמנות

דודו פלמה

אִמָּא בָּרְחָה מִלוּבְּלִין כַּאֲשֶׁר
צְרָחוֹת הַנֶּאֱמָנוּת שֶׁל הָאִישׁ הַקָּטָן
עִם הַשָׂפָם הִטְרִיפוּ עָלֶיהָ אֶת דַּעְתָּהּ
עַד שֶׁהִגִּיעָה לְמַחֲנֶה רִכּוּז שָׂם לָמְדָהּ
אֵיפֹה נִגְמָר הָאָדָם וּמַתְחִיל הַכְּאֵב.

כַּאֲשֶׁר הָרוּסִים הִגִּיעוּ,
נִמְלְטָה עִם אָחִיהָ לְאוּזְבִּיקְסְטָן
וְשָׁם אִישׁ קָטָן עִם שָׂפָם גָּדוֹל
דָּרַשׁ מֵהֶם נֶאֱמָנוּת אוֹ לָמוּת
וְלָכֵן אָחִיהָ מֵת שָׁם מֵחֹסֶר
נֶאֱמָנוּת כְרוֹנִי וּמִטִּפוּס הַמֵעַיִם.

כַּאֲשֶׁר הִגִּיעָהּ לְאַחַר תְּלָאוֹת רַבּוֹת
לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל נֶאֱחְזָה בְּצִפֹּרְנֶיהָ
בָּחַיִּים עַצְמָם וְהָיְתָה נֶאֱמָנָה
כֹּל חַיֶּיהָ כָּאן לַטֵּרוּף שֶׁהֵגֵן עָלֶיהָ
וְלַכֹּחַ הָאָפֵל שֶׁל חֲרָדוֹתֵיהָ
חַסְרוֹת הַפֵּשֶׁר אַךְ הַוַדָּאיוֹת.

לְאַחַר מוֹתָהּ גִּלִּיתִי שֶׁהִטְמִינָה סַכִּין
מִתַּחַת לְמִזְרָן מִטָּתָהּ בַּבַּיִת הַסִעוּדִי
וְהֵבַנְתִּי שֶׁעַד יָמֶיהָ הָאַחֲרוֹנִים
נוֹתְרָה נֶאֱמָנָה לְחוּשׁ הַנִּרְדָּפוּת
אוֹתוֹ חָלְקָה עִם בַּעֲלֵי הָחַיִּים הַזְּעִירִים
שֶׁשָּׁכְנוּ מִתַּחַת לָרִצְפָּה.

בַּיָּמִים הָאַחֲרוֹנִים
כַּאֲשֶׁר שָׁבוֹת וְעוֹלוֹת
צְרָחוֹת הַנֶּאֱמָנוּת
מְמִרְקַעֵי הַטֶּלֶוִיזְיָה
אֲנִי מַרְגִּישׁ אֵיךְ
לְאַט
לְאַט
אֲנִי
הוֹפֵךְ
לִהְיוֹת
אִמִּי

שירה

בלבנון על גבעת האנטנות

דודו פלמה

בַּלַּיְלָה עַל גִּבְעת הָאַנְטֶנּוֹת
חָרְצָה יִלְלַת גּוּר חֲתוּלִים
אֶת גּוֹרַל בָּתֶּיהָ הַמָּטִים לִנְפֹּל
שֶׁל שְׁכוּנַת עֵין אֶל-חִיְלְוֶה מַחֲנֶה פְּלִיטִים
מְזֻרְגָג בְּצִידוֹן מָתוֹק בְּעַרְבִית
הוּא רֵיחַ הַגְּוִיוֹת עוֹד
שְׁמוֹנֶה שָׁנִים כְּבָר אֵין חִילְוֶה
לִפְנֵי שְׁמוֹנֶה שָׁנִים נִצְמַדְתִּי
לְקִירוֹת מְאֻבָּקִים שֶׁל סִמְטָה
מְאֵימַת צַלָּפִים אֲנִי נְקָמָה
מְאֻחֶרֶת שֶׁל נָבִיא מִזְדַּקֵּן
אִיזֶבֶל כְּבָר מִזְּמַן לֹא מְחַמֶּמֶת
אֶת יְצוּעִי בַּלֵּילוֹת רַק הַיְלָלָה
הַזֹאת שׂוֹרֶטֶת אוֹתִי מִבִּפְנִים
מִבַּחוּץ אֲנִי דַוְקָא נִרְאֶה דֵי בֶּסֵדֶר
אֲבָל בַּלַיְלָה אֲנִי תָּמִיד עַל הַגִּבְעָה
וְהָאַנְטֶנּוֹת מְשַדְּרוֹת אוֹתִי חָפְשִׁי אֶל הֶחָלָל
בֵּין הַכּוֹכָבִים הַקָּרִים אֲנִי שֶׁגֶר לֹא בָּרוּר
מֵהַמִּין הָאֱנוֹשִׁי עַד שֶׁאֲנִי מִתְקָרֵב לַשֶּׁמֶשׁ
אָז אֲנִי נוֹפֵל לִמְצֹא פִּתְרוֹן
זְמָנִּי כְּמוֹ הָאָדָם שֶׁהַיוֹם הוּא
כָּאן וּמָחָר אֵינֶנּוּ עוֹד רַק
גּוּר חֲתוּלִים מְיַלֵּל בֵּין חֲפִירוֹת חַיֵּינוּ
מְבַקֵּשׁ מוֹצָא שֶׁאֵין וְאוּלַי
גַם לֹא יִהִיֶה כְּמוֹ הָאָדָם
בְּעוֹד שְׁלוֹשִׁים מִלְיוֹן שָׁנָה.

 

 

 

את השיר הנ"ל כתבתי לראשונה בשנת 1982, בלילה, על גבעת האנטנות המשקיפה על מחנה הפליטים עין אל- חילווה שבעיר צידון. חשוב לי להזכיר שכל הלילה יילל גור חתולים ולא נתן לנו לישון. החבר'ה המוטרפים מעייפות חיפשו אותו עם המון כוונות אלימות, אך למזלו לא מצאו אותו וכך הוא המשיך ויילל כל הלילה. עד שבבוקר קמנו ונכנסנו לעין אל- חילווה. השיר שהה במגירה עד שהעזתי לחזור אליו כעבור שמונה שנים, בשנת 1990, ולערוך אותו שוב מחדש:

שירה

לילות יהודה

דעאל רודריגז גארסיה

זֵיתִים. עִם הָרוּחַ נָעִים לְהַכְסִיף.
עִקּוּל כְּבִישׁ הַלַּיְלָה מַמְשִׁיךְ
לְהַחֲשִׁיךְ. הָאוֹרוֹת הַלְּבָנִים שֶׁלָּנוּ
הַצְּהֻבִּים שֶׁלָּהֶם. בַּחַלּוֹנוֹת הַשּׁוֹנִים כָּל כָּךְ
אֶל הָעוֹלָם. טְרָשִׁים קָשִׁים פּוֹצְעִים בַּאֲדָמָה. מִמּוּל
זֵיתִים בָּעִקּוּל. אַחֲרֵי הַמַּחְצֵבָה.
הַבָּתִּים הַצְּפוּפִים שֶׁלָּנוּ. הַמְּפֻזָּרִים שֶׁלָּהֶם
אֶל הַמִּדְבָּר. קוֹל קוֹרֵא
יָרֹק עוֹלֶה בַּמִּסְגָּד
לוּחִית הַזִּהוּי צְהֻבָּה שֶׁלָּנוּ
הַלּוּחִית הַלְּבָנָה שֶׁלָּהֶם. מַזְהִירוֹת
מִי מְסַנְוֵר אֶת מִי מַשָּׂאִית
בְּעִקּוּל, מִי מַסִּיעַ אֲבָנִים כְּבֵדוֹת
וְעוֹלֶה קוֹל מֵהָרַדְיוֹ מְסֻכְסָךְ
מִסְתַּלְסֵל זֶה בָּזֶה וְנִשְׁפָּךְ
בַּעֲרוּצִים נִפְרָדִים אֶל הַוָּאדִי הָרֵיק.
וּמֵאֲחוֹרֵי הַגִּבְעָה בַּסִּבּוּב. הַיָּרֵחַ
צָהֹב אוֹ לָבָן
וְשֶׁל מִי אֲלֻמַּת הַכַּדּוּר הַמֵּטִיל
קַו הַפְרָדָה רָצוּף. בְּדִמְמַת
הַכְּבִישׁ הַמְּקֻרְצָף
הַמַּחְשִׁיךְ לוֹ מִכָּאן.

שירה

לילות יהודה

דעאל רודריגז גארסיה

זֵיתִים. עִם הָרוּחַ נָעִים לְהַכְסִיף.
עִקּוּל כְּבִישׁ הַלַּיְלָה מַמְשִׁיךְ
לְהַחֲשִׁיךְ. הָאוֹרוֹת הַלְּבָנִים שֶׁלָּנוּ
הַצְּהֻבִּים שֶׁלָּהֶם. בַּחַלּוֹנוֹת הַשּׁוֹנִים כָּל כָּךְ
אֶל הָעוֹלָם. טְרָשִׁים קָשִׁים פּוֹצְעִים בַּאֲדָמָה. מִמּוּל
זֵיתִים בָּעִקּוּל. אַחֲרֵי הַמַּחְצֵבָה.
הַבָּתִּים הַצְּפוּפִים שֶׁלָּנוּ. הַמְּפֻזָּרִים שֶׁלָּהֶם
אֶל הַמִּדְבָּר. קוֹל קוֹרֵא
יָרֹק עוֹלֶה בַּמִּסְגָּד
לוּחִית הַזִּהוּי צְהֻבָּה שֶׁלָּנוּ
הַלּוּחִית הַלְּבָנָה שֶׁלָּהֶם. מַזְהִירוֹת
מִי מְסַנְוֵר אֶת מִי מַשָּׂאִית
בְּעִקּוּל, מִי מַסִּיעַ אֲבָנִים כְּבֵדוֹת
וְעוֹלֶה קוֹל מֵהָרַדְיוֹ מְסֻכְסָךְ
מִסְתַּלְסֵל זֶה בָּזֶה וְנִשְׁפָּךְ
בַּעֲרוּצִים נִפְרָדִים אֶל הַוָּאדִי הָרֵיק.
וּמֵאֲחוֹרֵי הַגִּבְעָה בַּסִּבּוּב. הַיָּרֵחַ
צָהֹב אוֹ לָבָן
וְשֶׁל מִי אֲלֻמַּת הַכַּדּוּר הַמֵּטִיל
קַו הַפְרָדָה רָצוּף. בְּדִמְמַת
הַכְּבִישׁ הַמְּקֻרְצָף
הַמַּחְשִׁיךְ לוֹ מִכָּאן.

שירה

בְּשֵׁם

דעאל רודריגז גארסיה

בְּשֵׁם אַלְלָהּ הָרַחְמָן וְהָרַחוּם
בְּשֵׁם כְּתַב הָאִשּׁוּם
בְּשֵׁם הַמְּחִיקָה
בְּשֵׁם פִּסַּת כָּחֹל וְחוּם
בְּשֵׁם הַקַּו הַיָּרֹק
בְּשֵׁם חוּט שֶׁל מָוֶת אָרֹךְ
בְּשֵׁם שֶׁאֵין מְקַבְּלִים עָלָיו נִחוּם.
בְּשֵׁם הַחַיָּל הָרָכוּן עַל הַבֵּטוֹן הַמְּזֻיָּן
בְּשֵׁם לֹעוֹ הַשָּׁחֹר אֲשֶׁר מוּכָן
בְּשֵׁם אַלְלָהּ הָרַחוּם וְהָרַחְמָן
בְּשֵׁם צֵל הָאֵיבָה הַזּוֹחֵל
בְּשֵׁם נְהַר בִּכְיָן הַנֶּאֱלָם
בְּשֵׁם הַגֶּשֶׁם הַיּוֹרֵד בְּשָׁוֶה עַל כֻּלָּם
בְּשֵׁם הָאֶבֶן הַמֻּשְׁלֶכֶת
בְּשֵׁם הָאָב בְּשֵׁם הַבֵּן
בְּשֵׁם נִשְׁבָּר וּמִתְחַנֵּן
בְּשֵׁם הָאֵלֶּה בְּשֵׁם הָהֵם
בְּשֵׁם וְאֵין לָנוּ עַל מִי לְהִשָּׁעֵן.
בְּשֵׁם אַלְלָהּ הָרַחוּם וְהָרַחְמָן
בְּשֵׁם אָזְלַת הַזְּמַן
בְּשֵׁם הָהָר הַמְּסֻמָּן
בְּשֵׁם הַמִּלִּים הַקֵּהוֹת וְסַכִּינָן
בְּשֵׁם לַחַשׁ הַחוֹלֶה הַמְּסֻכָּן.
בְּשֵׁם בְּכִי הַמּוּאַזִּין בֶּהָרִים
בְּשֵׁם הַיְּתוֹמִים שֶׁבָּקְעוּ מִן הַהוֹרִים
בְּשֵׁם מִי אֲנַחְנוּ מְדַבְּרִים
בְּשֵׁם אַלְלָהּ הָרַחְמָן וְהָרַחוּם
בְּשֵׁם הַנֶּטַע הֶעָקוּר וְהַגָּדוּם
בְּשֵׁם הַנֶּפֶשׁ שֶׁל הַשָּׁכֵן תָּמִיד זוֹלָה יוֹתֵר
בְּשֵׁם בֵּית הַמְּרִיבָה הָאָטוּם
בְּשֵׁם שַׁעַר הָרַחֲמִים הַסָּתוּם
בְּשֵׁם הַצָּמָא הַשָּׁרוּב וְהַשָּׁחוּן.
בְּשֵׁם שְׁמוֹ שֶׁל הַנִּרְצַח וּכְבָר נִשְׁכַּח
בְּשֵׁם הַנִּכְסָף. בְּשֵׁם הַמְּבֻקָּשׁ
בְּשֵׁם הַבְּרִיחַ הַנָּעוּל וְהֶחָתוּם
בְּשֵׁם אַלְלָהּ הָרַחוּם וְהָרַחְמָן
בְּשֵׁם נוֹבְלוֹת הָאַלְמָן הַלָּבָן
בְּשֵׁם אַלְמְנוֹת הַקַּשׁ וְעַמּוּדֵי הֶעָשָׁן.
בְּשֵׁם הַבַּלָּהוֹת שֶׁלֹּא תַּמּוּ
בְּשֵׁם הַנְּעָרִים שֶׁלֹּא שָׁבוּ.
בְּשֵׁם הָאוֹמֵר חִדְלוּ לָכֶם מִן הַדָּם
כִּי בַּמֶּה נֶחְשָׁב הוּא.
בְּשֵׁם הָאֵל  מָקוֹם
בְּשֵׁם הָאֵל  שָׁלוֹם

מסה

מַפְתֵּחַ הָרַעְיוֹן (בעריכת סיגלית בנאי)

רבי אברהם אבולעפיה

וְיָדוּעַ שֶׁבִּשְׁנֵי חוֹתָמוֹת נֶחְתָּם
מֵצַח הָאָדָם
וְהֵם שְׁנֵי סִימָנִין
כְּלוֹמַר שְׁנֵי הַדָּם
וְהֵם תָּו שֶׁל דְּיוֹ
וְתָו שֶׁל דָּם.

וְסוֹדָם דָּם
וּדְיוֹ
וְעִנְיָנָם
הוּא כִּי סִימַן
דָּם סִימַן
מָוֶת
וְסִימַן דְּיוֹ סִימַן
חַיִּים.

וּפֵרוּשׁ סוֹד זֶה הוּא מֵהַגּוּף כֻּלּוֹ
חָמְרוֹ הָרִאשׁוֹן דַּם

נִדּוּת דַּם
הָאִישׁ וְדַם
הָאִשָּׁה
שֶׁמִּתְנוֹעֲעִים בֵּינֵיהֶם
בְּחָזְקָה
עַד שֶׁתִּתְעוֹרֵר הַתַּאֲוָה
וְהוּא חַם וְלַח
בְּרֵאשִׁית תְּנוּעָתוֹ
וּבְצֵאתוֹ לַפֹּעַל מִתְחַבֵּר אֵלָיו
חֲמִימוּת גְּדוֹלָה
וְהָיוּ
לְבָשָׂר
אֶחָד.

דְּיוֹ מִתְנוֹדֵד וּמִתְנוֹעֵעַ וּמְחַבֵּר
אוֹת לְאוֹת
וְשֵׁם לְשֵׁם
וּמִלָּה לְמִלָּה
וּפְעֻלָּה לִפְעֻלָּה
הַתְּנוּעָה בִּכְתִיבָה
וּבְנִקּוּד וּבְדִבּוּר,
דְּיוֹ יוֹרֵד מִן הַקָּנֶה
וּמְצַיֵּר כָּל הַגּוּף
נוֹשְׂאוֹ אוֹתוֹ
יִקָּרֵא כֻּלּוֹ
חֹמֶר
לַנֶּפֶשׁ.
וּבָזֶה דּוֹמֶה לְבוֹרְאָם.

לִבִּי מְדַבֵּר,
דָּמִי הָיָה רוּחַ,
רוּחִי הָיָה דָּם,
וְכוֹכָבִי דָּרַךְ,
דֶּרֶךְ נְבוּאָה,
דֶּרֶךְ הַזָּנָב
רֶכֶב הַבֶּטֶן

בֶּטֶן זָכָר
עֲבוּרִי
חַי מְדַבֵּר וְחַי
וּבְדַבְּרוֹ חָכָם
וְחָכָם בְּדִבּוּר
אֵיבַר מִילָה
בָּרָא פֶּה
בָּרָא הַלִּמּוּד,
בֵּאֵר הַלִּמּוּד
מֵאִיר הַלֵּב,
הַזִּכָּרוֹן,
וְהַזְּכָרִים,
לְבָאֵר הַכֹּל,
אֲנִי זָכָר,
זוֹכֵר הַכֹּל,
מְבָרֵךְ ה',
מְבָרֵךְ חוֹזֶה,
בָּרוּךְ מַחֲזֶה,
בָּרֵךְ אֱלוֹהֶיךָ,
לְבָרֵךְ אֵלֶּה.

(מצרף השכל, פ"ח)

שירה

חירות

מונא אלחבאנין

כַּמָּה אֲנִי מִתְגַּעְגַּעַת לְרוּחוֹת עֲרָבִיּוֹת
לֹא מְזֹהָמוֹת
בְּנַעֲלַיִם מַעֲרָבִיּוֹת
כַּמָּה אֲנִי מִשְׁתּוֹקֶקֶת לְמִלִּים עֲרָבִיּוֹת
בְּלִי בִּטּוּיִים זָרִים
כַּמָּה אֲנִי רוֹצָה לָלֶכֶת אֶל הַחֵרוּת
בְּעִיר עֲרָבִית
בְּלִי שֶׁאֶתָּקֵל בִּגְדֵרוֹת מַפְרִידוֹת
אֲנִי רוֹצָה לְרַחֵף בְּשָׁמַיִם
עֲרָבִיִּים
בְּלִי לְהֵעָצֵר בְּתַחֲנוֹת שֶׁל בִּקֹּרֶת גְּבוּלוֹת
אֲנִי חוֹלֶמֶת לִשְׁכַּב פְּרַקְדָּן עַל אַדְמָתִי
בְּלִי לְבַקֵּשׁ רְשׁוּת
אֶתְבּוֹנֵן עַל הַטֶּבַע
בְּלִי הַגְּדֵרוֹת הָאֵלּוּ
אֲפִלּוּ בִּזְמַן שֶׁרוֹצִים לִקְבֹּר אוֹתִי
אֲנִי רוֹצָה לְהַרְגִּישׁ בְּנַחַת בְּלִי שֶׁיִּגְזְרוּ עַל עַצְמוֹתַי
לְהוֹצִיא אוֹתָן לִנְדוּדִים מִמָּקוֹם לְמָקוֹם.

 

תרגום מערבית: אלמוג בֶּהַר

 

 

 

 

حريه          بقلم: منى الحبانين

 

كم أتوق الى نسمات عربيه
غير ملوثه
بنعال غربية
كم يعتريني الشوق لكلمات عربيّه
غير ملككّه بمصطلحات أعجميه
كم أود ان اسير بحريه
في بلده عربيه
دون ان اصطدم بحواجز عنصريه
أود ان احلق في سماء
عربيه
دون مراقبه دوليه
أحلم أن افترش أرضي
دون إستئذان
أن انظر الى الطبيعه
دون تلك الجدران
حتى حين ادفن اود
ان اشعر براحه دون ان يحكموا على عظامي
بالنقل لأجل التهجير

שירה

זה הדור

חנן פרומן

זֶה הַדּוֹר בַּמַּסָּה לֹא עָמַד,
לֹא גָּלוּת, לֹא מִדְבָּר וְלֹא שְׁמָד.
זֶה הַדּוֹר לֹא הוֹרֵג לֹא נִרְדָּף,
לֹא בּוֹרֵחַ הוּא מִקּוֹל מֵעָלֶה הַנִּדָּף.
זֶהוּ דּוֹר הַשֻּׁמָּן, הַבָּשָׂר וְהַחֵלֶב.
זֶהוּ דּוֹר אֶבֶן בַּמּוֹחַ וְאֶבֶן בַּלֵּב.
זֶה דּוֹר שֶׁבּוֹרֵחַ מִלַּהַט הַחֶרֶב,
רוֹצֶה לֵישֵׁב בְּשַׁלְוָה וְשִׁקּוּץ עַל הָהָר מִקֶּרֶב.
זֶה הַדּוֹר שֶׁבָּזָה מַלְכוּת בֵּית דָּוִד
מִסְתַּפֵּק בְּמַלְכוּת עֲבָדִים כֹּה בְּזוּיָה.
זֶה הַדּוֹר הַחוֹלֵם בּוֹ רָאוּי לִתְבוּסָה,
זֶה הַדּוֹר לֹא עוֹמֵד בַּמַּסָּה.
אַךְ כְּשֵׁם שֶׁמִּכָּל דּוֹר עֲלוּבָיו הֵם נִבְזִים,
כָּךְ נִפְלָאִים גִּבּוֹרָיו יוֹתֵר מִיּוֹדְעֵי רָזִים.
עֲצוּמִים מִנָּהָר וּרְחָבִים מִנִּי יָם,
מְחַיִּים פְּנֵי תֵּבֵל בְּשָׁטְפָם אֶת חָלְיָם
זָהֳרָם הוּא מֵאִיר יוֹתֵר מֵאוֹר שִׁבְעַת הַיָּמִים,
טָהוֹר הוּא מִכָּל הַדּוֹרוֹת הַקְּדוּמִים.
זֶה הַדּוֹר לֹא כָּבְתָה בּוֹ אֵשׁ הַתָּמִיד,
נִדְלְקָה בּוֹ הָאֵשׁ שֶׁל מַלְכוּת בֵּית דָּוִד.
זֶה הַדּוֹר לֹא נִקְרַע לוֹ הַיָּם וְנָהָר,
לֹא לִוָּהוּ עָנָן בְּהָלְכוֹ בַּמִּדְבָּר.
זֶה הַדּוֹר לֹא הָפַךְ לוֹ הַיְּאוֹר דָּם מִמַּיִם,
לֹא רָמְסוּ אֶת אוֹיְבָיו אֲבָנִים מִשָּׁמַיִם
זֶה הַדּוֹר מַסָּתוֹ גְּדוֹלָה מִכָּל הַמַּסּוֹת,
לַעֲזֹב חַיֵּי שֶׁקֶט וְכָל טוּב חָמְרִי.
זֶה הַדּוֹר שֶׁוִּתֵּר עַל חַיֵּי עִנּוּגִים וְעֹשֶׁר
שֶׁקָּרָא מִלְחָמָה עַל חַנְפֵי אִישׁ נוֹצְרִי.
זֶה הַדּוֹר שֶׁפִּתּוּהוּ בְּאַלְפֵי אֲמַתְלוֹת:
בְּזָהָב, בְּכֶסֶף וּבְנָשִׁים, בְּלִי עָמָל.
זֶה הַדּוֹר שֶׁבֻּזָּה לֹא שָׁאַל שְׁאֵלוֹת,
לֹא הִרְכִּין אֶת רֹאשׁוֹ, לֹא דָּעַךְ לֹא קָמַל.
זֶה הַדּוֹר שֶׁזָּב דָּם כֹּה רַב מִבְּשָׂרוֹ,
בּוֹ לֹא יַד אוֹיֵב וְלֹא יַד אִישׁ צַר.
לֹא גּוֹי הִכָּהוּ וְלֹא נָכְרִי דְּקָרוֹ
הַדָּם זָב מִגַּבּוֹ שֶׁדָּקַר אָח אַכְזָר.
זֶה הַדּוֹר לֹא לָבַשׁ בִּגְדֵי שְׂרָד,
לֹא שָׁמַע תְּהִלָּה בְּשׁוּבוֹ מִנִּי קְרָב.
זֶה הַדּוֹר בְּעֵגֶל הַזָּהָב הוּא מָרַד,
לֹא כָּמַהּ לְשִׁכְרוּת וּלְשָׁלוֹם עִם עֲרָב.
זֶה הַדּוֹר שֶׁבּוֹעֵט בְּעָבְיוֹ שֶׁל הַחֵלֶב,
שֶׁקּוֹרֵא הוּא תִּגָּר עַל בָּשָׂר הַנִּגָּר.
שֶׁמְּסָרֵב הוּא לֵישֵׁב בְּשַׁלְוָה חֲסַר לֵב
בְּלִי מַלְכוּת, בְּלִי תּוֹרָה, בְּלִי מִקְדָּשׁ עַל הָהָר.

שירה

ערד

סיגלית בנאי

כָּכָה אֲנִי אֶשָּׁאֵר הֲכִי קָרוֹב לַפְּזוּרָה
הוּא אוֹמֵר בְּקוֹל שָׁקֵט בְּשִׁעוּר יַזָּמוּת
אַל תַּעֲזֹב אֶת הַשֵּׁבֶט הַמּוֹרָה אוֹמֶרֶת
אֲנָשִׁים כָּמוֹךָ צְרִיכִים לַעֲשׂוֹת שִׁנּוּי!
הוּא נִזְכָּר בַּשֵּׁבֶט הָאִינְדִּיָּאנִי שֶׁנִּשְׁאַר בַּשְּׁמוּרָה
מֵהַסֶּרֶט שֶׁהֶרְאוּ לָהֶם בַּוִּידֵאוֹ אַקְטִיבִיזְם
מַבִּיט בִּגְרָסִיאֵלָה הַמּוֹרָה
עַל צַוָּארָהּ תִּלְיוֹן עִם שְׁלוֹשָׁה יְלָדִים מִזָּהָב
חֻלְצַת צֶ'ה גֵוָארָה אֲדֻמָּה
וּבֶטֶן הֵרָיוֹן קְטַנָּה
הוּא טוֹעֵם עַל לְשׁוֹנוֹ
אֶת הָר' הָאַרְגֶּנְטִינָאִית שֶׁבְּפִיהָ
חוֹשֵׁב עַל עֲרָד וְעַל דִּירָה
קִירוֹת לְבָנִים וְחַלּוֹנוֹת לְבָנִים
וִילָדִים מְסֹרָקִים שֶׁיֵּלְכוּ לְגַן עִירִיָּה
וְלֹא 5 קִילוֹמֵטֶר בַּבֹּץ וּבַשָּׁרָב
כְּמוֹ שֶׁהָלַךְ לְבֵית הַסֵּפֶר בִּכְּסֵיְפֶה
פַאדִי אַתָּה אִתִּי?
גְרָסִיאֵלָה מְחַיֶּכֶת
כֵּן הוּא עוֹנֶה בְּשֶׁקֶט
וּמֵישִׁיר מַבָּט
אֲנִי אִתָּךְ

שירה

עולם שיש בו אמא

אלחנן ניר

א
אֲנִי רוֹתֵם אֶת שְׁאֵרִיּוֹת זְכוּת הָאָבוֹת שֶׁלִּי
אוֹסֵף אֶת כָּל שְׁעוֹת הַהִתְבּוֹדְדוּת
כְּדֵי לִבְרֹא לְךָ עוֹלָם
בּוֹ אִשָּׁה לֹא נֶעֱקֶדֶת בְּפֶתַח הַבַּיִת
וְשִׂנְאָה הִיא מִלָּה שֶׁאֵין בָּהּ סַכִּין.

הֲכִי פָּשׁוּט: עוֹלָם שֶׁיֵּשׁ בּוֹ אִמָּא

 

ב
שָׁעוֹת אֲנִי כְּבָר מִסְתַּכֵּל עָלֶיךָ
מִתְמַקֵּד בִּכְבָרַת הַפַּחַד,
בַּחִתּוּכִים הַתְּמִימִים עַל הָעוֹר

 

ג
חוּץ מִשָּׁנִים שֶׁל צָמָא אֵין לִי דָּבָר לָתֵת לְךָ

עוֹד יַגִּיעוּ לֵילוֹת שְׁלֵמִים שֶׁל הֲלִיכָה פְּרוּמָה בָּרְחוֹבוֹת
שֶׁל גְּהָרַת הַתְּהוֹם הָרַע. (תֵּדַע כְּשֶׁהוּא הִגִּיעַ רַק כְּשֶׁלֹּא תּוּכַל לְסַפֵּר עָלָיו)

גַּם כְּשֶׁאֲנָשִׁים כְּבָר לֹא יִתְבַּיְּשׁוּ לְדַבֵּר אִתְּךָ
אַף פַּעַם לֹא תִּהְיֶה אֶחָד מֵהֶם.
גַּם הַמַּאֲכֶלֶת שֶׁעַל הַצַּוָּאר
וּכְאֵבֵי הַפַנְטוֹם שֶׁל הָאַהֲבָה כָּאן כְּדֵי לְהִשָּׁאֵר

 

ד
גַּם אֱלוֹהִים יֵלֵךְ וְיִשְׁתַּנֶּה לְךָ מוּל הָעֵינַיִם.
הָיִיתִי רוֹצֶה לוֹמַר לְךָ שֶׁתַּרְגִּישׁ אוֹתוֹ יוֹתֵר
שֶׁנַּעַר הָיִיתִי וְגַם זָקַנְתִּי וְלֹא רָאִיתִי יָתוֹם נֶעֱזָב.
אֲבָל יֵשׁ רְגָעִים שֶׁזֶּה רַק אַתָּה

 

ה
אַחַר-כָּךְ תִּהְיֶה הַתְּקוּפָה שֶׁל נִסְיוֹנוֹת הָאִמּוּץ הַדִּמְיוֹנִיִּים
כָּל אִשָּׁה עִם מִטְפַּחַת תַּהֲפֹךְ לְפּוֹטֶנְצְיָאל
אַתָּה תַּבִּיט בָּהּ וּתְחַכֶּה.
יִהְיוּ הָרְגָעִים שֶׁכִּמְעַט תָּרוּץ אֵלֶיהָ וּתְבַקֵּשׁ

וְהַנְּסִיעָה, וּרְצוּעוֹת הַתְּפִלִּין כְּפַסֵּי הָרַכֶּבֶת בַּתִּיק
וְהַדָּם הוּא הַנֶּפֶשׁ דּוֹפֵק בִּסְעָרָה

אַתָּה עַכְשָׁו בַּדֶּרֶךְ אֶל אֲרָצוֹת לֹא זְרוּעוֹת
וְכָל לַיְלָה בְּחֶדֶר רֵיק אַחֵר
וְיָמִים שְׁלֵמִים עַל הָעַרְסָל מְחַפֵּשׂ תְּשׁוּבָה
מַקִּיף עַצְמְךָ בְּעִגּוּל, דּוֹרֵשׁ הִתְגַּלּוּת

 

ו
הַנּוֹרָא מִכֹּל נִפְרָט לִרְגָעִים קְטַנִּים
לַמַּבָּט הֶעָזוּב הַנִּזְרָק אַחֲרֵי סֵדֶר עֶרֶב לַנַּיָּד,
לַיְּדִיעָה שֶׁאַחֲרֵי שֶׁמְּדַבְּרִים עִם אַבָּא
אֵין אִמָּא

 

(אחר רצח דפנה מאיר הי"ד, שבט תשע"ו)

שירה

כפר דרום

מוריה קור

אִם הַשֵּׁם לֹא יִבְנֶה בַּיִת שָׁוְא עָמְלוּ בּוֹנָיו בּוֹ
שֶׁלֶט עַל הַדֶּלֶת שֶׁל מִשְׁפַּחַת כֹּהֵן
כְּפַר דָּרוֹם 95
יְלָדִים מִתְרוֹצְצִים בֶּחָצֵר וּבֵין הַקּוֹמוֹת,
שַׁבָּת בַּבֹּקֶר
יִמְלֹךְ אֲדוֹנָי לְעוֹלָם אֱלֹהַיִךְ צִיּוֹן לְדֹר וָדֹר
גּוֹאָשׁ כָּחֹל עַל גַּג מִקְדָּשׁ מְעַט
2005 שַׁח פֵּר גֻּלְגֹּלֶת הֵם שָׂמוּ פֹּה רֶגַע לִפְנֵי
הַמִּתְרוֹצְצִים מַבִּיטִים בְּעֵינַיִם כָּלוֹת מִתּוֹךְ כִּסֵּא הַגַּלְגַּלִּים
קְבִיעַת הַמָּוֶת לֹא הִפְחִידָה, מַאֲמִין וְזוֹרֵעַ
שׁוֹבֵר חֶסְכוֹנוֹת וּמַחְרִיבָן
תַּכְרִיכֵי הַנַּיְלוֹן עַל הַמּוֹשָׁבִים בְּעֶזְרַת הַנָּשִׁים חָנְקוּ אֶת הַפְּעִימוֹת הָאַחֲרוֹנוֹת
וְהַמֵּגָפוֹן צָעַק שְׁמַע
הוּא יָדַע שֶׁאֵין תְּחִיָּה לַמֵּת הַזֶּה
בְּנִיר עֲקִיבָא 2015 שָׁבֵי דָּרוֹם
פָּרָשַׁת תְּרוּמָה בְּקָרָוָאן דּוֹלֵף
אִם הַשֵּׁם לֹא יִבְנֶה בַּיִת
שָׁוְא

 

 

 

שלושה מילדי משפחת כהן איבדו את רגליהם בפיגוע באוטובוס שהסיע את ילדי כפר דרום לבית הספר, חשון תשס"א-נובמבר 2000. בשנת 2005 נעקר היישוב כפר דרום במסגרת תכנית ההתנתקות.

שירה

The Gods of the Copybook Headings (נביאים בעירם, המקור)

רודיארד קיפלינג (תרגם: צור ארליך)

AS I PASS through my incarnations in every age and race,

I make my proper prostrations to the Gods of the Market Place.

Peering through reverent fingers I watch them flourish and fall,

And the Gods of the Copybook Headings, I notice, outlast them all.

We were living in trees when they met us. They showed us each in turn

That Water would certainly wet us, as Fire would certainly burn:

But we found them lacking in Uplift, Vision and Breadth of Mind,

So we left them to teach the Gorillas while we followed the March of Mankind.

We moved as the Spirit listed. They never altered their pace,

Being neither cloud nor wind-borne like the Gods of the Market Place,

But they always caught up with our progress, and presently word would come

That a tribe had been wiped off its icefield, or the lights had gone out in Rome.

With the Hopes that our World is built on they were utterly out of touch,

They denied that the Moon was Stilton; they denied she was even Dutch;

They denied that Wishes were Horses; they denied that a Pig had Wings;

So we worshipped the Gods of the Market Who promised these beautiful things.

When the Cambrian measures were forming, They promised perpetual peace.

They swore, if we gave them our weapons, that the wars of the tribes would cease.

But when we disarmed They sold us and delivered us bound to our foe,

And the Gods of the Copybook Headings said: "Stick to the Devil you know."

On the first Feminian Sandstones we were promised the Fuller Life

(Which started by loving our neighbour and ended by loving his wife)

Till our women had no more children and the men lost reason and faith,

And the Gods of the Copybook Headings said: "The Wages of Sin is Death."

In the Carboniferous Epoch we were promised abundance for all,

By robbing selected Peter to pay for collective Paul;

But, though we had plenty of money, there was nothing our money could buy,

And the Gods of the Copybook Headings said: "If you don't work you die."

Then the Gods of the Market tumbled, and their smooth-tongued wizards withdrew

And the hearts of the meanest were humbled and began to believe it was true

That All is not Gold that Glitters, and Two and Two make Four

And the Gods of the Copybook Headings limped up to explain it once more.

As it will be in the future, it was at the birth of Man

There are only four things certain since Social Progress began.

That the Dog returns to his Vomit and the Sow returns to her Mire,

And the burnt Fool's bandaged finger goes wabbling back to the Fire;

And that after this is accomplished, and the brave new world begins

When all men are paid for existing and no man must pay for his sins,

As surely as Water will wet us, as surely as Fire will burn,

The Gods of the Copybook Headings with terror and slaughter return!

שירה

נביאים בעירם (עם השוואת תרגום)

רודיארד קיפלינג (תרגם: צור ארליך)

הוֹד וְכָבוֹד לַנְּבִיאִים בָּעוֹלָם,

רַק בְּעִיר הוּלַדְתָּם הֵם שְׁלִימָזֶלִים:
הִכִּירוּ אוֹתָם שָׁם בִּימֵי גִּדּוּלָם,
לָכֵן דֶּרֶךְ טֶבַע בָּזִים לָהֶם.

 

נְבִיאִים בְּנֵי הַגִּיל הַצָּעִיר וְיָהִיר
עוֹשִׂים יֹפִי שֶׁל חֲמוּצִים מִזֶּה,
כַּנִּכָּר בַּנְּבוּאוֹת שֶׁכָּתְבוּ עַל הָעִיר;
וְהֵם דַּוְקָא מַמָּשׁ מְרוּצִים מִזֶּה.

 

מָה שֶׁחָוָה הַנָּבִיא בְּנִינְוֵה,
אֵיךְ בְּתוֹךְ דָּג הִתְקָרֵב לְשָׁם,
לֹא מַעֲסִיק אֶת שְׁכֵנָיו; הַהֹוֶה,
רַק הוּא מְעַנְיֵן אֶת הַחֶבְרֶ'ה שָׁם.

 

אִם נִבֵּא אוֹ חָזָה אוֹ כָּתַב – מָה אִכְפַּת;
רַק עַל פִּי מִדּוֹתָיו הוּא נִשְׁפָּט.

 

 

לאחר שנמסר לפרסום ראה אור ב: 'רודיארד קיפלינג, מבחר שירים'. תרגם: צור ארליך. הוצאת דחק 2019.

 

 

גירסה ב'

 

 

הוֹד וְכָבוֹד לַנְּבִיאִים בָּעוֹלָם,
רַק בְּעִיר הוּלַדְתָּם הֵם שְׁלִימָזֶלִים:
הִכִּירוּ אוֹתָם שָׁם בִּימֵי גִּדּוּלָם,
לָכֵן דֶּרֶךְ טֶבַע בָּזִים-לָהֶם.

 

נְבִיאִים בְּנֵי הַגִּיל הַצָּעִיר וְיָהִיר
עוֹשִׂים יֹפִי שֶׁל חֲמוּצִים-מִזֶּה,
כַּנִּכָּר בַּכְּתָבִים שֶׁכָּתְבוּ עַל הָעִיר;
לִנְבִיאִים זֶהוּ יֹפִי שֶׁל צִימֶעסִים!

 

בְּנֵי הַשְּׁכוּנָה מִתְמַקְּדִים בַּהֹוֶה.
לֹא עִנְיָנָם וְלוּ כָּלְשֶׁהוּ
מָה שֶׁחָוָה הַנָּבִיא בְּנִינְוֵה
אוֹ בְּבֶטֶן הַדָּג בְּדַרְכּוֹ לְשָׁם.

 

אִם הָיָה הָא אוֹ דָּא – מָה אִכְפַּת. שָׁם דִּינוֹ
נִקְבָּע רַק עַל פִּי הָאָדָם שֶׁהִנּוֹ.

 

 

המקור:

 

PROPHETS AT HOME

BY RUDYARD KIPLING

 

Prophets have honour all over the Earth,
Except in the village where they were born,
Where such as knew them boys from birth,

Nature-ally hold ’em in scorn.

 

When Prophets are naughty and young and vain,
They make a won'erful grievance of it;
(You can see by their writings how they complain),
But O, ’tis won'erful good for the Prophet!

 

There's nothing Nineveh Town can give
(Nor being swallowed by whales between),
Makes up for the place where a man's folk live,
Which don't care nothing what he has been.

 

He might ha' been that, or he might ha' been this
But they love and they hate him for what he is.

 

להקראה ע"י המשורר:

 

https://drive.google.com/open?id=1-NiYC1a40he0j2pTWJ7ArQmmxI2GWtf5

שירה

פול איתי לפוליטי

צור ארליך

פּוֹל אִתִּי
פּוֹל אִתִּי לַפּוֹלִיטִי.
נִתְאַבֵּק, נִדַּבֵּק, נִתְפַדְבֵּק, נַגְלִיד,
נִתְחַבֵּק, נִתְרַפֵּק, נוֹלִיד.
אֲנִי אֵלֵד וְאַתָּה תּוֹלִידִי,
שְׁנֵי מִינֵי בְּנֵי אָדָם אָנוּ, רַב הַמַּפְרִיד.
פּוֹל אִתִּי לַפּוֹלִיטִי,
עֲזֹב תַּרְבּוּת וְשָׂפָה מְשֻׁתֶּפֶת
כִּי בַּשָּׂפָה אַתָּה מַרְאֶה לִי אֶת הַתֶּפֶר:
כִּי כְּפִי שֶׁאַתָּה מְצַיֵּר אֶת עַצְמְךָ,
בַּטֶלֶוִיזְיָה, בָּבָּאנֶר, בַּסֵּפֶר,
בַּסֶּלֶף שֶׁבּוֹ אָנוּ נִזּוֹנִים,
אַתָּה חַי בּגֻמְחָה
שֶׁל נֶתֶק נַרְקוֹטִי
בְּחֶבְרָה שֶׁהִיא בֵּית זוֹנִים.
קָרָאתִי אוֹתְךָ. אַתָּה מִתְחַזֶּה
לְמִי שֶׁנִּפְקַר שֶׁנִּזְכַּר שֶׁנִּכָּר
רַק בַּכּוֹס
בַּכִּיס
וּבַהוּא-הַזֶּה –
וְאִם כָּכָה מוּטָב שֶׁנֵּלֵךְ לָעִקָּר,
נָרִיב עַל הַכֵּס
נִפּוֹל עַל הַכֶּסֶת
נֵלֵךְ עַל קִרְקָס
נָרוּץ עַל הַכְּנֶסֶת.
אֲנִי סָאחי אַתָּה עַל אַמְפֵטָמִין,
אֲנִי מוֹנוֹגֵמִי אַתָּה מֶגָהמִין;
כָּךְ עַל פִּי הַסְּפָרִים שֶׁלְּךָ; אֵין זֶה אָמִין
אֲבָל אִם כְּבָר
נֵלֵךְ עַל הַשְּׂמֹאל וְיָמִין.
סַבָּא-רָבָא שֶׁלְּךָ בְּמַסֶּכֶת מַכּוֹת הִתְפַּלְפֵּל

סַבָּא דָּפַק מַכּוֹת עִם פְּלוּגוֹת הַפּוֹעֵל
אַבָּא פָּזַל פֹּה וָשָׁם מֵהַצַּד
וְאַתָּה כְּבָר קָדִימָה, אֲחוֹרָה, כָּל צַד,
מְלַקֵּט וְצָד –
שָׁפוּךְ מֵאַשְׁמָה, שָׁפוּךְ מֵאוֹנִים,
כָּל יַחַס אִישִׁי פּוֹטֶנְצְיָאל יַחַס מִין.
לְפָחוֹת קְצָת.
לֹא, אַתָּה לֹא בֶּאֱמֶת כָּזֶה,
אֲבָל אַתָּה מִתְחַזֶּה.
פּוֹל אִתִּי לַפּוֹלִיטִי.
נִפּוֹל בְּסוּפָה
אֲבָל נְּדַבֵּר בְּאוֹתָהּ שָׂפָה.
נְשַׂחֵק בְּשׁוֹלֵט וְשַׁלִּיט
נְשַׂחֵק בְּפוֹלֵט וּפָלִיט
נְשַׂחֵק מְגָרֵשׁ מְגֹרָשׁ
נְשַׂחֵק מְרוֹשֵׁש וְרָשׁ.
לְפָחוֹת בְּאוֹתוֹ מִגְרָשׁ.
נִתְאַבֵּק נִתְחַבֵּק מִין אֶל מִין
פָּנִים אֶל פָּנִים.

שירה

יונה וולך (Spoken Word)

ארנון איתיאל

המשוררת הגדולה,
שפרצה נתיבות פסיכדליים בשירה

שחייה היו מסע תת הכרתי
יונה וולך בעטה למוות בכל החוקים
וניגפה רק בפני חוקיות השפה-

אין לי מושג מה אמרתי עכשיו.

מתוך "יד שחורה" של יונה וולך:
יד שחורה לא היה איש מאחוריה
יד שחורה הבהילה ילדים
בשום אופן לא היתה זו יד של כושי
ואיני זוכרת שהוזכרה כפפה
זו היתה יד שחורה מלידה
ואני אומר – "מה"

מה קרה כאן עכשיו?
מה מתחבא שם, בין השורות?

השיר הזה גדול עלי בשני מספרים
בשבילי זה רצף מילים אקראי
אני כנראה טיפש ככיסא
אני נרגע, אני מנסה
נכנס לאווירה, חושב ירושלים
מהדק את שרירי החלחולת
אבל שום פירור שגב לא חודר לגולגולת

רק תסכול, לא כולל הרפיה

וזה לא שעם יונה יש בעיה
הנושא של הקטע הזה הוא אני
אני. הטיפש הנבער המכוער
אני שלנצח אהיה בינוני
יונה וולך? יונה וולך היא יונה וולך.
היא יונה פאקין וולך
אנשים גרים ברחוב יונה וולך
אפילו גוטה אמר אם לא בא לך יבא לך
אני? אני גנן, אתם מבינים? לזה הגעתי.
ארנון. מלא השראה כמו טופס ארנונה
ו- מעז לפתוח את הפה. ו-עוד על יונה.
חתיכת אפס קטן ועלוב
המקום שהגענו אליו הוא עצוב
שבו כבר מותר הכל
כל מצורע שמוט פין וזב חוטם
כבר יכול להגיד הכל ובקול
בלי מילה אחת לשקול

אני בסך הכל,
כמה להיות חלק
מכם, שנהנים
מהשירה, שמבינים.
אתם אתם מדברים אומנות
אתם יודעים לזהות גאונות

רק אני עם הגישה שלי המאוסה
חושב בתוך הקופסא.
מוח האיכר המצומק שלי חושב
שלכתוב משפטים סתם, בלי חרוז ומשקל
סליחה, יונה, זה קל.
סליחה יונה שלי זצוק"ל
אבל זה קל.
שירים כאלה אני כותב לפי משקל
כשאני יושב, סליחה, במספר שתיים
או במעלית בין קומה לקומה
סליחה יונה, אבל שירים כאלה, זה לא חכמה.

אתם??
אתם לא צריכים חריזה,
אתם מבקשים אמירה. רזה.

צוללים עירומים אל בריכת המים הזכים
אל היופי הצלול של יונה.
שטים בזרם תודעה חופשית
ואני עד החוטם טובע בשיט.
אני, ארנון, פסולת אנושית.

אלמלא הייתי נעל (הי, בלי לפגוע)
אז יכלה הארה בי לנגוע.
תובנה פתאומית כך מתוך הכחול
– אין פה שום קודש, רק חול ועוד חול.
ומבין השורות האמת לנו נדה
גוזלים, השירה היא פסאדה
אולי יונה וולך היא סתם שם להפריח
את השיח להמליח
לשבץ "איך וולך אמרה" בתוך שורה,
בגילמן לזרוק לבחורה.
אולי זו האמת נטולת הבושה
המלכה איך לומר, לא ממש לבושה
המלכה עירומה והמלך עירום
ורק אני הכלום הזה המושתן
צועק: מילא ערום אבל איזה קטן!

או שלא.
אולי יונה הבינה מזמן
את מה שאני רואה רק עכשיו-
כולנו חזיון שווא
לחות האויר, קליפה של בננה,
קניון נס ציונה, עובד זר מגאנה-
הכל פאטה מורגנה
ומבין המילים השירה לנו נדה
גוזלים, גם אני פסאדה.

שירה

פואמה אפוקליפטית

ללי ציפי מיכאלי

א. הִתְמַלַּכְתִּי

קוֹל מִגָּבוֹהַּ שָׁאַל:
מָה אֶתֵּן לְךָ?
לֵב אוֹהֵב, אָמַרְתִּי.
הִצַּבְתִּי לִי כִּסֵּא שֵׁן
סִלַּקְתִּי אוֹיְבִים
עָרַפְתִּי מִתְחָרִים
נִכְנַסְתִּי לִשְׁטָחִים זָרִים
חָפַרְתִּי תְּעָלוֹת
הִצַּבְתִּי טַנְקִים
אָנַסְתִּי בָּזַזְתִּי
לָקַחְתִּי שְׁבוּיִים
הָפַכְתִּי תּוֹשָׁבִים זָרִים לַעֲבָדִים
שָׁלַחְתִּי אֳנִיּוֹת סוֹחֵר
לְחִזּוּק מַעֲמָדִי
יָצַרְתִּי אוֹפּוֹזִיצְיָה
הִגְדַּלְתִּי אוֹיְבַי
מֵאוֹהֲבַי
בִּצַּרְתִּי אֶת אַרְצִי
הַיָּד שֶׁהֵקִימָה בַּיִת
הָרְסָה מִבְנִים
לְפִי שִׁיטַת הַקְּלָפִים

 

ב. קַקְטוּסִים

בִּמְקוֹם פְּרָחִים
לִימוֹזִינוֹת הֵרִימוּ
שִׂמְחָה לַהֲמוֹנִים
הוֹט דוֹג הָפַךְ לְמַאֲכָל לְאֻמִּי
וְדִיאֵטוֹת הָיוּ לִסְפּוֹרְט לְאֻמִּי
יָצַרְנוּ אֶת מֻשַּׂג הַפַּעַר
בֵּין נָשִׁים וּגְבָרִים
שְׁחֹרִים וּלְבָנִים
עֲשִׁירִים וַעֲנִיִּים
הַשְּׂמֹאל וְהַיָּמִין

הָיִינוּ קַסְטוֹת
סוּג א' ב', ג' וְנָמוּךְ יוֹתֵר
הָיוּ גַּם חַסְרֵי מַעֲמָד

 

ג. מִלְחָמוֹת

עָרַכְנוּ אוֹרְגִּיָּה שֶׁל
בְּשָׂרִים וְדָם
רוֹקַנּוּ תַּחְמֹשֶׁת שֶׁל רֹעַ
הִפַּלְנוּ חוֹזִים שִׁיטוֹת וְאֵגוֹאִים
הָיָה שָׂמֵחַ אֶצְלֵנוּ
עַד שֶׁבָּא הָאַסְטֵרוֹאִיד

 

ד. אַסְטֵרוֹאִיד

מַשְׁאִיר אַחֲרָיו דָּבָר
לְכַדּוּר הָאָרֶץ
לֹא יָכוֹל הָיָה לִהְיוֹת קַו פָּתוּחַ
לִפְנֵי הַפִּיצוּץ
לְהִסְתַּכֵּל
לִרְאוֹת אֶת כָּל פַּרְצוּפֵי הַמְּצִיאוּת וְלֹא
לִרְאוֹת דָּבָר
סְתוּם עַיִן אַתָּה בְּמוֹתְךָ תָּמִיד
לֹא תִּזְכֹּר אֵיךְ נִרְאֵית אֲהוּבָתְךָ
תְּאַבֵּד אֶת זִכְרוֹן הֱיוֹתְךָ אָדָם
אַתָּה חוֹצֵב פֶּסֶל בִּצְעָדִים קְטַנִּים
וּמַחְלִיט דְּבַר מָה
עִם הַנִּיצוֹץ
מְנַסֶּה לְהַבְחִין בֵּין טוֹב לְרַע

 

ה. אַהֲבָה

לֹא יְכוֹלָה לְטַשְׁטֵשׁ אֶת טְרָאוּמַת הַמִּלְחָמָה
אַחֶיךָ נָפְלוּ וְאַתָּה
לֹא קָם
מָתַי תַּתְחִיל
לִשְׁטֹף יָדַיִם
אַךְ תַּמְשִׁיךְ לִרְאוֹת
עַל יָדֶיךָ הַנְּקִיּוֹת
דָּם?

שירה

רוח עיוועים

עין טור־מלכא

נִיעַ צְלִילִים כְּנוֹעַ עֲנָנִים,
בַּכְּחוֹל יַלְבִּין הֶעָנָן.
אֶת מַה קּוֹצֵר חֶרְמֵשׁ הַיָּרֵחַ —
מִנִּי נֶעֱלָם.
אִם נָבוֹא בָּרוּחַ הַמְעוֹפֵף
אֲחוּזִים בּוֹ —
אֲבוּדִים נִהְיֵה.
רוּחַ עִוְעִים כָּזֹאת מְהַלֶּכֶת
בְּאוֹתָם הָאוֹמְרִים אֵין אֱמֶת.
וְכָזֹאת לֹא יֶהֱוֶה צֶדֶק.
יָפוּגוּ הַמִּדּוֹת בָּעוֹלָם
לְאֵין מִדָּה.
הַצְּבָעִים יִשָּׁלוּ, יִמַּסּוּ הַקּוֹלוֹת
נִמְחוּ הַקַּוִּים בַּחֲשֵׁכָה.
אִם אֵין אֱמֶת — אַהֲבָה אָיִן.
הָאַהֲבָה צִבְעָה כָּחֹל
וְהַשֶּׁקֶר שָׁחֹר.
אֵין אֱמֶת — מוּסִיקָה שְׁבוּרָה
צִיוּר מְרֻסָּק, מַחֲשָׁבָה רוֹפֶסֶת
שִׁכְחָה גּוֹבֶרֶת.
כִּי רַק הָאֱמֶת בְּכֹחָהּ
אֶת הַשֶּׁקֶר תַּצְמִית.
"…וּמַה כֹּחַ רוּחִי בְּתוֹךְ קִרְבִּי"?*
הֲיִי שָׁלוֹם נַפְשִׁי. דַּבְּרִי אֱמֶת.
אוֹת בְּדִידוּת יַעֲטֶה,
בַּחֲמִימוּת מַדִּיפָה שׁוֹשַׁנָּה
אֶת חַיֶּיהָ.
הַזְּמָן פָּתוּחַ
הָעָב זַח.
 

 

*רשב"ג, "שחר אבקשך".

שירה

אלפא רומיאו

מוריה קור

צָרוֹת אַחֲרוֹנוֹת מַשְׁכִּיחוֹת צָרוֹת רִאשׁוֹנוֹת
אֲנִי זוֹכֶרֶת שֶׁנִּקְרְעוּ לִי הַגַּרְבִּיּוֹנִים
וְלֹא קָנִיתִי חֲדָשִׁים
חֹרֶף שָׁלֵם עִם חֲצָאִית אֲרֻכָּה
בַּקּוֹר שֶׁל הַטְּרֶמְפִּיאָדָה
הָיִיתִי מְפַזֶּרֶת יְלָדִים כָּל בֹּקֶר בַּמָּעוֹן וּבַגַּנִּים בְּקֹשִׁי
מַסְפִּיקָה לָאוֹטוֹבּוּס שֶׁל שֶׁבַע וְעֶשְׂרִים
כְּשֶׁהָיִיתָ מִתְהַפֵּךְ לַצַּד הַשֵּׁנִי
לֹּא הִרְשֵׁיתָ לִי לִנְהוֹג בָּרֶכֶב הַפְּרָטִי שֶׁלְּךָ שֶׁקָּנִיתָ
בַּכֶּסֶף שֶׁהִרְוַחְתִּי
וְאֵיךְ בֹּקֶר אֶחָד גָּנַבְתִּי אֶת הַמַּפְתְּחוֹת וְנָסַעְתִּי לַעֲבוֹדָה

בַּאֲרוֹן הָעֵץ הַטִּבְעִי שֶׁלִּי יֵשׁ מְגֵרָה מְלֵאָה
הַיְלָדִים גָּדְלוּ וּמֵהַבַּיִת הַיָּפֶה שֶׁלִּי
צוֹעֲדִים בָּרֶגֶל לְבֵית הַסֵּפֶר הַסָּמוּךְ

אֲנִי לֹא יוֹדַעַת אִם יֵשׁ לְךָ עַל מַה לָשִׂים אֶת הָרֹאשׁ בַּלָיְלָה
אֲבָל הֲיוֹם קָנִיתִי אַלְפָא-רוֹמֵיאוֹ חֲדָשָׁה

שירה

שטר כתובה

מוריה קור

  כְּדַת מֹשֶׁה וְיִשְׂרָאֵל

סִדַּרְתִּי אֶת הַמִּטְפַּחַת עַל הַקּוּקוּ הַבְּלוֹנְדִינִי שֶׁלִּי. פָּתַחְתִּי אֶת הַמְּגֵרָה לְהוֹצִיא סִכַּת רֹאשׁ, הַמַּעֲטָפָה הָיְתָה רֵיקָה

  וַאֲנָא אֲפַלַח וְאוֹקִיר וְאוֹזִין וַאֲפַרְנֵס

גִּלִּיתִי שֶׁלָּקַחְתָּ אֶת הַמְּזֻמָּנִים שֶׁפָּדִיתִי מִקֻּפַּת הַגֶּמֶל וְתָרַמְתָּ אוֹתָם לַיִשּׁוּב

  יְתִיכִי לִיכִי כְּהִלְכוֹת גּוּבְרִין יְהוּדָאִין

כִּי אִם לֹא נִתֵּן לַכְּלָל – לֹא נוּכַל לְשַׂגְשֵׂג כִּפְרָטִים, וְעַל כָּךְ מֻשְׁתָּת בַּיִת יְהוּדִי

  דְּפַלְחִין וּמוֹקְרִין וְזָנִין וּמְפַרְנְסִין לִנְשֵׁיהוֹן

עָנִיתִי שָׁאַתָּה חַיָּב לִי לִפְנֵי שָׁאַתָּה חַיָּב לָרַב

  וְיָהֵיבְנָא לִיכִי כֶּסֶף זוּזֵי 365,000 דְּחָזֵי לִיכִי וּמְזוֹנַיְכִי וּכְסוּתַיְכִי וְסִפּוּקַיְכִי וּמֵיעַל לְוָתַיְכִי כְּאוֹרַח כֹּל אַרְעָא

רָאִיתָ אֶת הַגְּלוּלוֹת הַוְּרֻדּוֹת בַּמְּגֵרָה, שָׁלַחְתִּי יַד לְהַסְתִּיר אוֹתָן וְהִשַּׂגְתָ אוֹתִי. תָּפַסְתָּ אֶת הַיַּד, נָעַצְתָּ צִפָּרְנַיִם וּפֵרַקְתָּ אֶת הַחֲפִיסָה מִבֵּין אֶצְבְּעוֹתַי

  וּצְבִיאַת מָרַת נֶפֶשׁ דָּא וַהֲוָת לֵיהּ לְאִנְתּוּ וְדֵן נְדוּנְיָא דְהַנְעֲלַת לֵיהּ

אָמַרְתָּ שֶׁלֹּא תִּגַּע בִּי כָּל עוֹד אֲנִי לֹא בְּהֵרָיוֹן, נִסִּיתִי לָקַחַת מִמְּךָ אֶת הַכַּדּוּרִים וְהָדַפְתָּ אוֹתִי אֶל הָרִצְפָּה. הִתְרוֹמַמְתִּי וְשָׁלַחְתָּ יַד מְהִירָה וַחֲזָקָה אֶל הַפנים שֶׁלִּי, חָשַׁבְתִּי שֶׁלְּחָיַי עָפוֹת מֵהַמָּקוֹם

  בֵּין בְּכֶסֶף בֵּין בְּזָהָב בֵּין בְּתַכְשִׁיטִין

אַחַר כָּךְ גִּלִּיתִי שֶׁהָעֲגִילִים הִתְפָּרְקוּ מֵהַהֶדֶף, הָיָה לִי פִּיל גָּדוֹל בִּתְנוּךְ יָמִין וּפִילָה בַּצַּד הַשֵּׁנִי עִם פִּילְפִּילוֹן בַּחוֹר הַשְּׁלִישִי

  בְּמָאנֵי דִּלְבוּשָׁא בְּשִׁמּוּשֵׁי דִּירָה וּבְשִׁמּוּשָׁא דְּעַרְסָא

חִפַּשְׂתִּי וְחִפַּשְׂתִּי אוֹתָם שָׁם עַל רִצְפַּת חֲדַר הַשֵּׁנָה, מֵעוֹלָם לֹא מָצָאתִי

הַכֹּל קִבֵּל עָלָיו

גַּם כְּשֶׁחִפַּשְׂתִּי בַּסִּבּוּב הָאַחֲרוֹן, לִפְנֵי שֶׁעָזַבְתִּי אֶת הַבַּיִת

 

וּבְמַעֲמַד הַגֵּט, הֵם הִכְרִיחוּ אוֹתִי לְוַתֵּר עַל הַכְּתֻבָּה.

שירה

קריאה מודרכת: נקודות למחשבה

עמרי שרת

רֶגַע אֶחָד שֶׁקֶט בְּבַקָּשָׁה. אָנָּא. אֲנִי
מַגִּישׁ לָכֶם מִלִּים עֲדוּיוֹת בִּנְקֻדּוֹת
הַחֵ"ן, אָכֵן, הַבִּיטוּ בַּכִּשּׁוּף שֶׁלִּפְנֵיכֶם:
אַתֶּם יוֹדְעִים לִקְרֹא, אֲבָל אֵינְכֶם
יוֹדְעִים לִכְתֹּב. שִׂימוּ לֵב
לַסֶּגּוֹל הָרוֹעֵד, מַשְּׁשׁוּ אֶת
הַקָּמָץ הַמְרַקֵּד, אֶת סוֹד עִבּוּר
חוֹלָם מָלֵא וְלִקּוּיֵי חוֹלָם חָסֵר,
סֻלְּמוֹת קֻבּוּץ מִסְתַּלְסְלִים אֶל עָל
וּסְנוֹקְרוֹת שׁוּרוּק יָשָׁר לַלֵּב. וַדַּאי אֵינְכֶם
יוֹרְדִים לְסוֹף הַמִּתְחוֹלֵל, אֲבָל
בָּהִיר לָכֶם שֶׁסּוֹד עַתִּיק מְאֹד
מַפְשִׁיל שׁוּלֵי שַׂלְמָה וּמְצַחֵק
אֶת רָזֵי שׁוֹקָיו לְעֵינֵיכֶם. רֶגַע,
יֵשׁ כָּאן עֵסֶק רְצִינִי מְאֹד. אָנָּא. אֲנִי
מְבַקֵּשׁ אֶתְכֶם, הָאֵטּוּ קֶצֶב קְרִיאַתְכֶם,
כָּל תָּג וְתָג נִשְׁקַל בְּכֹבֶד רֹאשׁ בְּטֶרֶם
הֲסִירוֹתִי אֶת הַלּוֹט מֵהַתָּוִים הַמְהֻקְצָעִים
שֶׁבְּדִיּוּק מוֹפְתִי מְסֻתָּתִים כָּאן לִפְנֵיכֶם.
עַכְשָׁו, מִשֶּׁלָּכַדְתִּי אֶת תְּשׂוּמַת לִבְּכֶם,
כְּרַךְ נוֹלָד אֲנִי מַפְקִיד בַּעֲדִינוּת
אוֹצָר יָקָר מִפָּז בְּכַף יֶדְכֶם: אֶת פְּרִי עֵטִי.
קוֹרְאִי. לֹא יָדַעְתָּ שֶׁאַתָּה, בְּמִדָּה כָּזֹאת, אִתִּי.

שירה

יוני 1966/ גאווין יוארט

גלעד מאירי

שָׂרוּעַ בְּשָּׂרַךְ, בְּפָּארְק רִיצְ'מוֹנְד,
רַגְלֵיהֶם וְקוֹלוֹתֵיהֶם שֶׁל יְלָדַי חוֹלְפִים עַל פָּנַי
מְחַפְּשִׂים, מְחַפְּשִׂים; אֲנִי זוֹכֵר אֵיךְ
בַּ-13 לְיוּנִי 1940, אוֹתָהּ שָׁנָה מְבַעֲבַּעַת,
גֻּיַּסְתִּי לִיחִידַת חֵיל רַגְלִים קִדְמִית
וְלִפְנֵי יוֹתֵר מֵרֶבַע מֵאָה
בְּעֵת שֶׁצָּרְפַת נָפְלָה
עָרַכְנוּ אִמּוּנֵי הִסְתָּווּת בְּאוֹתו שָׂרַך.
הַגִּבְעוֹלִים הַשְּׂרוּפִים דָּקְרוּ מִבַּעַד לַבַּד.
הִיטְלֶר הוּא עַתָּה אַחַת מֵעַתִּיקוֹת הַהִיסְטוֹרְיָה,
אֲנִי אוֹרֵב כְּמוֹ מִפְלֶצֶת בְּמַחְבּוֹאִי.
הוּא לֹא לָכַד אוֹתִי. אִם יֵשׁ אֱלֹהִים
יִהְיֶה זֶה אַךְ מְנֻמָּס לְהוֹדוֹת לוֹ.

 

 

גאווין יוארט (1916 – 1995) הוא משורר לונדוני. החל את דרכו הספרותית בגיל 17, אך מלחמת העולם השניה דחתה את התפתחותו כמשורר לשנים רבות – עד 1964. הוא גויס לצבא האנגלי, הוכשר להיות קצין תותחנים ונטל חלק במלחמה. מוטיבים דומיננטיים בשירתו: הומור, ארוטיקה ומחאה נגד מלחמה.

שירה

סיגריה לבמבינו (תרגם: גלעד מאירי)

גאווין איוורט

הֵי, גּ'וֹ! סִיגַרְיָה! צ'וֹקוֹלָטֶה!
בֵּיצָה וְצִי'פְּס?
לֶאֱכֹל יֶס, לִשְׁתּוֹת יֶס?
וְרְמוֹנְט זֶה גּוּטֶה גּוּטֶה
נֶחְמָד מָאֹד
בַּחוּרָה צָרִיךְ? אִשָּׁה צָרִיךְ?

בָּרְחוֹבוֹת הַמְּזֹהָמִים שֶׁל עֲיָרוֹת חֲתִיכִיוֹת
יַלְדֵי הַשּׁוּק הַשָּׁחֹר מִתְחַנְחֵנִים לְחַיָּלִים –
מִתַּחַת לִתְמוּנוֹת שֶׁל הַבְּתוּלָה הַקְּדוֹשָׁה
זוֹנוֹת מַגִּישׁוֹת אֶת עַצְמָן עֲבוּר קֻפְסְאוֹת לוּף
וּבוֹ בַּזְּמַן בְּקֶרֶב הָאֻכְלוּסִיָּה הַמֻּרְעֶבֶת
כְּמָרִים מְרֻשָׁעִים וּשְׁמֵנִים מְהַדְסִים
חֲסוּדִים כְּמוֹ גֶּנְגְסְטֶרִים מְצוּיִים.
הַקָּתוֹלִיּוּת, הַשּׁוּק הַשָּׁחֹר שֶׁל הַנְּשָׁמָה,
מַחֲזִיקָה מְדִינָה אֻמְלָלָה בַּבֵּיצִים,
אֶרֶץ מֻשְׁחֶתֶת, בְּנֵי מְלוּכָה מָשְׁחָתִים,
שָׁמֶיהָ הַכֵּהִים מְדַנְדֵּנִים שְׁמוּטִים
מֵעַל מָבוֹךְ יְמֵי-בֵּינַיְמִי מְלֻכְלָך.

כָּל הַתַּרְבּוּת הַאֵירוֹפֵּאִית הַטּוֹבָה הָלְכָה,
חֲמַרְמֹרֶת הַאָנִינוּת שֶׁל קָפֶּלוֹת צַעֲקַנִיוֹת,
כְּרוּבִים שְׁמֵנִים וּמַדוֹנוֹת נְפוּחוֹת כַּעֲנָנִים,
מוּסִיקָה רַגְשָׁנִית מִתְקַרְבֶּנֶת מְיוּחֶמֶת דּוֹפֶקֶת –
הוֹ, מֵאוֹת עַל מֵאוֹת וְלֹא נִשְׁאַר מָה לְהַרְאוֹת!
יְפִי הַנְּעָרוֹת וְהַיְּלָדִים מַפְצִיעַ
מִבַּעַד לַסְּחָבוֹת, הַחֶבְרוּתִיוּת שֶׁלָּהֶם,
הַנֶּחְמָדוּת הַקְּלִּילָה שֶׁל הַלָּטִינִים,
נֶעְדָּרִים אֶת הַנֻּקְשׁוֹּת שֶׁל הַצָּרְפָתִים,
הַבְּרוּטָלִיּוֹת הַיְּהִירָה שֶׁל הַגֶּרְמָנִים,
רְאוּיִים לְמוֹרֶשֶׁת טוֹבָה מִזּוֹ.

נאפולי, 31 במאי 1944

שירה

מחסום אמיתי 1984

גלעד מאירי

הִגַּעְנוּ בְּשֵׁשׁ בַּבֹּקֶר לְהַחֲלִיף
מִשְׁמֶרֶת בְּמַחְסוֹם מְאֻלְתָּר
בְּפִתְחַת רָפִיחַ. שְׁבוּעַ תּוֹרָנוּיּוֹת,
סְבָבֵי שְׁמִירָה שֶׁל אַרְבַּע שָׁעוֹת.
הֵם הִבִּיטוּ בָּנוּ בֵּין בֶּטוֹנָדוֹת,
פְּקַעוֹת בְּהִיָּה.
בַּדְּיוֹנָה מֵעֵבֶר לַכְּבִישׁ
זָהֲרוּ אֲלֻמּוֹת
צִבְעוֹנִיּוֹת פּוֹאֶנְטַלִיסְטִיוֹת.
הִצְבַּעְנוּ דָּרוֹמָה,
שָׁאַלְנוּ מָה זֶה. עָנוּ,
בָּעֶרֶב עוֹבְרוֹת פֹּה מְכוֹנִיּוֹת
עִם פּוֹעֲלִים בַּדֶּרֶךְ לְעַזָה,
מֵאוֹת פְּרָחִים מְפֻזָּרִים לָהֶם
בֵּין הָרַגְלַיִם וּבְתָא הַמִּטְעָן.
הֵם יְסַפְּרוּ לָכֶם שֶׁקִּבְּלוּ
שְׁאֵרִיּוֹת מֵהַמַּעֲסִיקִים.
אַל תַּאֲמִינוּ,
הָעֲרָבִים גּוֹנְבִים מֵהַחֲמָמוֹת.
אַרְבַּעַת הַחַיָּלִים וְהַמְפַקֵּד
הִתְיַשְּׁבוּ נִנּוֹחִים בַּנּוּן נוּן,
חָזְרוּ לַהֵאָחֲזוּת.
עָמַדְנוּ חֲשׂוּפִים
עַל הָאַסְפַלְט הַמִּתְחַמֵם,
מִקְבָּץ חִצִּים נְעוּצִים
בַּמַּעְגָּל הַפְּנִימִי שֶׁל מַטָּרָה
רְחוֹקָה וּשְׁקוּפָה.
עָלִינוּ עַל הַדְּיוּנָה,
אָסַפְנוּ אֶת הַפְּרָחִים
הַמּוּפְקָעִים וְעָרַמְנוּ בִּשְׁתִיקָה
מַעֲרוֹם לְיַד הַבּוּטְקֶה
כְּמוֹ בְּקֶבֶר אַחִים.
כָּל נַהָג שֶׁעָצַרְנוּ לְבִדּוּק
קִבֵּל מֵאִתָּנוּ
פֶּרַח.

שירה

נח"ל צורף 1985

גלעד מאירי

עָנְדוּ אוֹתָנוּ עַל כֶּרֶם פַלַשְׂתִינִית,
כְּמוֹ סִכַּת צְנִיחָה
בְּכֶתֶף הַר. חֲצִי שָׁנָה
שָׁמַרְנוּ הֵיקֵפִית, הָיִינוּ בְּתַצְפִּית,
בַּבַת עַיִן שֶׁמְּצִיצָה
בֵּין שְׁכָבוֹת בִּגְדֵי הָעֲיָרָה,
בֵּית צוּר, צוּרִיף, צוֹרֵף
וְהֶאֱזַנּוּ בַּקֶּשֶׁר לְרוּחַ רַב לְשׁוֹנִית
עַתִּיקָה שֶׁמְּקַשְׁקֶשֶׁת בָּרֶשֶׁת
עִבְרִית, יֵוַנִית, עַרְבִית
וְעָנִינוּ בְּבִטָּחוֹן שׁוֹטֵף.
חֵלֶק מִסֵּדֶר הַיּוֹם כָּלַל
גַּם תּוֹרָנוּת בְּמִפְעָל
חֲלוּצִי זָעִיר. מִדֵּי בֹּקֶר צָבַעְנוּ
מַלְבְּנֵי מַתֶּכֶת קְטַנִּים,
מוֹלִיכֵי חַשְׁמַל,
בְּפַס דַּק אָדֹם אוֹ לָבָן
כְּמוֹ שְׂרוֹךְ בַּחֻלְצָה
שֶׁל הַתְּנוּעָה.
אֶת יוֹמֵנוּ הָאַחֲרוֹן בַּמַאֲחָז
חָגַגְנוּ עִם פִּנַּת הַחַי.
הִצְעַדְנוּ בַּעֲלֵי חַיִּים
בִּלְתִּי מְסֻוָּגִים
בִּשְׂמֹאל יָמִין,
זוּג בְּרֵכִיוֹת,
זָכָר וּנְקֵבָה הָיוּ,
זוּג כְּבָשִׂים מַקְרִיחִים,
זוּג חֲמוֹרִים טְמֵאִים,
שִׁבְעָה בֶּרְבֵּרִים טְהוֹרִים
וְהוֹבַלְנוּ אוֹתָם מְשֻׁחְרָרִים
מִחוּץ לַשִּׁן גִּימֶל.
הֵם רָעוּ דַּרְכָּם בְּתַהֲלוּכָה
עַל כְּבִישׁ הַגִּישָׁה הַצַּהַ"לִי,
נָעוּ אַט כְּמוֹ אֲדָמָה
לְעֵבֶר הַיִּשּׁוּב הָעַרְבִי
וְנִמְסְרוּ לַמְּקוֹמִיִּים לְלֹא טֶקֶס
אוֹ מַעֲמָד חֲתִימָה.

שירה

עזה

אמירה הס

הִנֵּה הַשִּׁיר. לֹא עֵת בְּכִי עַכְשָׁו
אַף כִּי נוֹשֶׁבֶת רוּחַ מוּזָרָה
וּכְמוֹ בַּחֲלוֹם
תְּהַלְּכִי לְלֹא מִרְצֶפֶת בְּאֵין עֹגֶן

לֹא עֵת לְהַזִּיל דִּמְעָה
הַהִמָּצֵא כָּמוֹהוּ
כַּבִּלְתִּי נוֹדָע
וּנְטִיפוֹת עֵינֶיךָ
אָנָּא יִשְּׂאוּ קוֹלָן בְּזִמְרַת צִפּוֹרִים

גַּם אִם לֹא תּוּכְלִי
לִבְרֹא רֶגַע שֶׁל שַׁלְוָה
שֶׁהִנֵּה לֶהָבוֹת וְעָשָׁן תָּמִיר מְכַסִּים אֶת הַשָּׁמַיִם
שֶׁהוֹתַרְתְּ מֵאָחוֹר,
שֶׁהִנֵּה קוֹלוֹת מִתְנַפְּצִים בָּחֳרִי אַף
וְאֵין שׁוֹמֵעַ זַעֲקַת יְלָדִים אִלֶּמֶת
שָׁמָּה בְּעַזָּה
הָאֵשׁ קוֹלַחַת פּוֹלַחַת אֶת הַיּוֹם בְּתַבְעֵרָה
וְאָזְלַת הַיָּד שֶׁל הַדְּמָעוֹת
נֶאֱבֶקֶת עַל שְׁפִיּוּת הַבְּרִיאָה
שָׁמָּה בְּעַזָּה, אַתְּ שֶׁמִּחוּצָה לָהּ
הָעוֹלָם מְכַכֵּב אֶת רִשְׁעוּתוֹ
וְרוֹצֵעַ אֲנָשִׁים לַתֹּהוּ
הָעוֹלָם מַבִּיט וְשִׁקְטוֹ הַפָּאסִיבִי
חוֹבֵט בְּגִדְרוֹת הַחַשְׁמַל
שֶׁל זִכְרוֹנוֹתַי

כְּבָר אֵינֵךְ בִּקְרוֹנוֹת הַזְּמַן מוּבֶלֶת
כְּיִצְחָק לְהַר הַמּוֹרִיָּה,
וְאַיָּלִים רַבִּים בִּשְׂדוֹת אָמֵרִיקָה
מִתְרוֹצְצִים חָפְשִׁי עִמָּךְ
עִם אֵיזוֹ הֲבָנַת יַתְמוּת שֶׁכָּזוֹ בָּעֵינַיִם.

מַשֶּׁהוּ נִצַּת בְּלִבֵּךְ בִּשְׂדוֹת אָמֵרִיקָה הַשּׁוֹפְעִים נֵכָר
בְּאָמֵרִיקָה הָאַיָּלִים מְלַחֲכִים מְנַת יוֹמָם
תַּחַת רוּחַ הָאֱלוֹהִים פּוֹסְעִים דַּק
בַּשְּׁבִילִים
שֶׁל
הֶנְזְל וּגְרֵטֶל

חָלַמְתְּ עַל בָּתֵּי שׁוֹקוֹלָד וְחַלּוֹנוֹת זְכוּכִית
וְכָל לִבֵּךְ הֶעָשׂוּי סֻכָּרִים וּדְבַשׁ
אִם תְּחַלְּקִיהוּ,
מִי יוּכַל לְהִזּוֹן
מִטִּפַּת אֵגֶל דְּבַשׁ
בְּתוֹךְ רִגְעֵי הַדְּמָמָה

בְּתוֹךְ הַמַּרְאוֹת

שירה

שחוברה לה

גלית קרמר בר־טוב

 

מִי שֶׁלֹּא גָּר בִּירוּשָׁלַיִם, נָטוּשׁ.

רַק הִיא בַּת גִּילוֹ שֶׁל הָאָדָם הַקַּדְמוֹן,

מְסֻמֶּנֶת בְּמַפּוֹת עַל קִירוֹת מְעָרָה,

עִיר שֶׁהִיא לִבּוֹ שֶׁל עוֹלָם.

רַק הִיא מְמֻלְמֶלֶת עַל שְׂפָתַיִם צְמֵאוֹת

שֶׁל גּוֹלֵי בָּבֶל, שֶׁל חוֹצֵי סוּדָן, שֶׁל יְתוֹמֵי אֵירוֹפָּה,

שֶׁל רֶגֶל יְחֵפָה, שֶׁל מָצוֹר, שֶׁל מַגֵּפָה.

רַק הִיא שֶׁכְּבָר נָפְלָה פַּעַם בִּידֵי גּוֹיִים,

יֹאחֲזוּ בָּהּ בָּנֶיהָ עַד יָזוּבוּ דָּם.

 

יְלָדִים מְשַׂחֲקִים בִּרְחוֹבוֹתֶיהָ, זְקֵנִים וּמַקְּלָם מִשְׁעָן,

גְּשָׁרִים מְחַבְּרִים שְׁכוּנוֹתֶיהָ, הָרֶיהָ בָּתִּים כֻּלָּם.

הַיּוֹם הוֹמֶה וְהַלַּיִל מוּאָר. מִי שֶׁיָּצָא לְרֶגַע לֹא

יַכִּיר אֶת פָּנֶיהָ. כְּבָר גָּדְלָה וְהָרְתָה וְיָלְדָה

וְכִסְּתָה כָּל רֶגֶב אֲדָמָה וְהוֹסִיפָה קוֹמָה…

אַתְּ יְרוּשָׁלַיִם? שׁוֹאֶלֶת בַּת גַּעְגּוּעִים. אַתְּ

יְרוּשָׁלַיִם שֶׁלִּי?

 

יָשַׁבְתִּי בַּכִּרְכָּרָה שֶׁל מוֹנְטִיפְיוֹרִי וְכִיסָיו מְצַלְצְלִים.

אֵין חֶלְקָה אַחַת שֶׁנִּשְׁאֲרָה גַּם לִי.

 

 

שירה

לך ירושלים

גלית קרמר בר־טוב

 

יְרוּשָׁלַיִם הִיא עֵץ חָרוּבִים בְּגַן סָאקֶר,

יַלְדָּה בּוֹנָה בָּתִּים לְגַמָּדִים.

יְרוּשָׁלַיִם הִיא נוֹף הוֹלִילֵנְד, גִּילֹה,

שָׂדֶה רֵיק מֵאָחוֹר לְשַׂחֵק,

עֵמֶק הַמַּצְלֵבָה, תִּקְוַת הָאַיָּלוֹת.

 

יְרוּשָׁלַיִם: שְׁלוֹשָׁה בָּתֵּי

כְּנֶסֶת בִּרְחוֹב, תְּקִיעַת שׁוֹפָר –

נִגּוּן עֵדוֹת, סָבְתוֹת בְּלִי סִדּוּר בּוֹכוֹת –

תְּפִלָּתָן עוֹלָה לַשָּׁמַיִם

בִּקְדֻשָּׁתָהּ שֶׁל יְרוּשָׁלַיִם.

 

יְרוּשָׁלַיִם הִיא חֻלְצוֹת רְקוּמוֹת בָּעִיר הָעַתִּיקָה:

טוּרְקִיז, דָּגִים לְמַזָּל, זַעְתַּר בִּנְיָר,

מַדֵּי צוֹפִים בַּכֹּתֶל הַמַּעֲרָבִי

נוֹעֲצִים פְּתָקִים בְּתִשְׁעָה בְּאָב

"אִם אֶשְׁכָּחֵךְ יְרוּשָׁלַיִם אֲשֶׁר כֻּלָּהּ זָהָב".

 

יְרוּשָׁלַיִם הִיא תְּאֵנִים בַּגִּנָּה, הַשֶּׁסֶק שֶׁל הַשְּׁכֵנָה,

שְׁזִיפִים בְּמַטָּעֵי הָרַכֶּבֶת הַיְּשָׁנָה.

יְקִיצָה בְּחָמֵשׁ לִסְלִיחוֹת, וּמִקְּרִיאוֹת מוּאַזִּין, יְרִיּוֹת

בֵּית צַפַאפָא – שִׂמְחַת זִקּוּקִין.

יְרוּשָׁלַיִם הִיא יָד רַכָּה עַל תָּנָ"ךְ וְנֶשֶׁק, מַדֵּי חַיֶּלֶת בְּתוּלָה נִרְגֶּשֶׁת.

 

יְרוּשָׁלַיִם הִיא גְּלִידָה בַּמִּדְרְחוֹב נִתְקַעַת בַּגָּרוֹן

לְיַד אַנְדַּרְטַת זִכָּרוֹן,

אִירִיס אֲזוּלַאי הָיוּ לָהּ שְׂפָתַיִם שׁוֹשַׁנָּה, נִדְקְרָה

בְּבַּקְעָה – לְיַד הַבַּיִת, וְאִילָנִית נִצְּלָה

בַּטַּיֶּלֶת שֶׁל אַרְמוֹן הַנְּצִיב בִּזְכוּת

טוּבְיָה אֲשֶׁר נֶהֱרַג בְּבֵית-לִיד.

 

יְרוּשָׁלַיִם צְפוּפָה בְּאוֹטוֹבּוּסִים בָּם

כָּל חָזוּת מִזְרָחִית – פּוֹטֶנְצְיָאל לְשָׁאהִיד

מִסְגָּרוֹת שְׁחֹרוֹת עַל תַּחֲנוֹת קָטָמוֹנִים מַסְגִּירוֹת פָּנִים

"בְּרוּכִים הַבָּאִים" בְּחֶלְקַת דֶּשֶׁא,

מַחְלִיף גֶּשֶׁר מֵיתָרִים מֵנִיף אֶצְבַּע מְשֻׁלֶּשֶׁת.

 

בִּירוּשָׁלַיִם אֲנָשִׁים דִּיכוֹטוֹמִיִּים לֹא מְרִימִים עֵינַיִם

בָּתֵּי פְּאֵר לְתוֹשָׁבִים וִירְטוּאָלִיִּים

הָרַכֶּבֶת הַקַּלָּה עוֹשָׂה חַיִּים לֹא נוֹרְמָלִיִּים

גְּדוּד מְנוֹפִים מְאַיֵּם עַל הַשָּׁמַיִם

כְּבָר אֵין צוֹפִים בְּגַן הָעַצְמָאוּת בִּירוּשָׁלַיִם.

 

בִּירוּשָׁלַיִם צָלוּל אֲוִיר הָרִים

אֲנִי מְזִיעָה בֵּין לְשׁוֹנוֹת אַסְפַלְט זָרוֹת

בַּמָּקוֹם בּוֹ שִׂחַקְנוּ סַף – אֵין מָקוֹם לַחְנוֹת

בִּירוּשָׁלַיִם נִפְעֲרוּ דְּרָכִים אֶל הַלֹּא נוֹדָע

בִּירוּשָׁלַיִם אֲנִי אִשָּׁה אֲבוּדָה.

 

בְּכַפּוֹת רַגְלַי הַזּוֹכְרוֹת, הָאֲדָמָה מְבַעְבַּעַת,

יְרוּשָׁלַיִם שֶׁל מַעְלָה טוֹבַעַת.

שירה

נוגדנים

ניקולא יוזגוף אורבך

אֵין דֶּרֶךְ לְהָבִיס אֶת הַסּוֹצְיָאלִיזְמוּס הַיִּשְׂרְאֵלִי

אֵין הוּא מְאוּמָה מִלְּבַד נְגִיף אַרְכָאִי מֻחְלָשׁ

שֶׁהֻחְדַּר לְקִיּוּמוֹ שֶׁל הָעָם הַיְּהוּדִי

בְּכַוָּנָה לְהָמִיר צִבְיוֹנוֹ.

אֵין הוּא מְאוּמָה מִלְּבַד אוֹפּוֹזִיצְיָה

לַמַּעֲרֶכֶת הַחִסּוּנִית הַלְּאֻמִּית שֶׁהִתְחַשְּׁלָה

מֶשֶׁךְ דּוֹרוֹת

מִפְּנֵי טַפִּילִים מִסּוּגוֹ שֶׁהָיוּ וְאֵינָם עוֹד.

 

כָּל אֵימַת שֶׁקְּבוּצַת פָּרָזִיטִים מְכַרְסֶמֶת

בַּגּוּף הַלְּאֻמִּי, תוֹבַעַת לְעַצְמָהּ נְכָסִים לֹא לָהּ

מְשַׂגְשֵׂג הַסּוֹצְיָאלִיזְמוּס הַיִּשְׂרְאֵלִי, וְהַכֹּל חָשִׁים

בְּחִילוֹת, צְמַרְמוֹרוֹת, כְּאֵבֵי רֹאשׁ, רִפְיוֹן וְחֻלְשָׁה מַעֲרַכְתִּית.

הַכֹּל לְמַעֵט נוֹגְדָנֵי הַגּוּף הַלְּאֻמִּי, שֶׁכְּבָר הֻרְגְּלוּ בִּסְקַנְדָּלִים וִירוֹלוֹגִיִּים

שֶׁכְּבָר חִסְּנוּ אֶת הַגּוּף הַלְּאֻמִּי מִפְּנֵי הִתְפָּרְצוּיוֹת וִירָאלִיּוֹת חֲמוּרוֹת יוֹתֵר

וְכָךְ נָהֲגוּ מֶשֶׁךְ דּוֹרוֹת, מוּל כָּל אִיּוּם לְכֶשֶׁל מַעֲרַכְתִּי, לְמִן לֵדָתוֹ וְעַד קֵץ הַיָּמִים.

 

וּבְכָל זֹאת, אֵין דֶּרֶךְ לְהָבִיס אֶת הַסּוֹצְיָאלִיזְמוּס הַיִּשְׂרְאֵלִי,

בְּרַם אֵין בְּכָךְ צֹרֶךְ, שֶׁהֲרֵיהוּ בְּסוֹפוֹ שֶׁל דָּבָר

נְגִיף מֻחְלָשׁ שֶׁל מַחֲלָה שֶׁחָלְפָה,

שֶׁרַק שְׁיָרִים סוֹרְרִים נוֹתְרוּ מִמֶּנָּה

כְּגַלְעֵד לְרִפְיוֹן הַגּוּף הַלְּאֻמִּי בִּימֵי קֶדֶם.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

שירה

חילופי עונה ביערות העיר

טוביה סולמי

 

הָרוּחַ מְנַשֶּׁבֶת כְּקֶדֶם גַּם בְּעִדַּן הַקִּדְמָה

בַּעֲצֵי הַפְּלַסְטִיק לֹא זָזִים עַלְעַלִּים

לֹא נוֹתְנִים הַפְּרָחִים אֶת רֵיחָם.

זֶה עִדַּן תִּקְשֹׁרֶת

שְׁלַל נוֹפִים קוֹלוֹת וּדְבָרִים,

אַךְ מָה הוּא הָאֹמֶר

וּמָה הֵם סִפּוּרֵי הַבַּדִּים?

מִן הַמִּרְקָע אֶל בֵּיתִי מִשְׁתַּלֵּט

הָעוֹלָם הַחִיצוֹן פּוֹלֵשׁ מִן הָאַלְחוּט

מִן הַמִּרְקָע יוֹרְדוֹת הַדְּמוּיוֹת

וְעַל נַפְשִׁי מִשְׁתַּלֵּט רֹב פִּטְפּוּט.

מִן הַחוּץ אֶל בִּפְנִים

מְצִיצִים אֶל תּוֹכִי שְׁכֵנִים פּוֹלְשָׁנִיִּים

וּמִסָּבִיב רֹב אוֹרוֹת צְלָלִים וּצְלִילִים.

וּבוֹדֵד הָאָדָם וְגַלְמוּד

בִּיעָרוֹת שֶׁל בָּתִּים וּרְחוֹבוֹת

גַּם בְּלֵב עִיר הוֹמִיָּה וְשׁוֹאֶנֶת

רַבִּים הַלְּבָבוֹת מֻכֵּי נִכּוּר.

רַק יִשְׂרָאֵל שֶׁלִּי לַכֹּל מְאִירָה פָּנִים

הָרְחוֹב שׁוֹקֵק וְהַשְּׁכוּנָה חוֹבֶקֶת

עִתִּים בְּנֹעַם לָרֹב בְּרַעַם דּוֹחֶפֶת וְשׁוֹקֶקֶת

בִּרְחוֹבִי לְעוֹלָם לֹא תִּהְיֶה לְבַדְּךָ

קוֹבַעַת רוֹקַעַת בְּעַזּוּת פָּנִים,

רַק יִשְׂרָאֵל שֶׁלִּי בְּכָל עֵת לַכֹּל מְאִירָה פָּנִים.

שירה

חורבן תמימות

אלישוב הר־שלום

 

הַחֻרְבָּן הַגָּדוֹל בְּיוֹתֵר

הוּא חֻרְבַּן הַתְּמִימוּת.

 

הַעוֹד נָשׁוּב? הוּא שׁוֹאֵל

וַאֲנִי מְכַסֵּהוּ בִּשְׂמִיכָה

וְהוּא מִתְחַנֵּן לִתְשׁוּבָה

וּבְתוֹכִי פְּנִימָה הַצַּלֶּקֶת פְּעוּרָה

חִיּוּךְ מַסְתִּיר אֶת הַדִּמְעָה,

שַׂמְתִּי יָדִי עַל לִבּוֹ

וְאָמַרְתִּי לוֹ:

"בּוֹא נִשָּׂא תְּפִלָּה",

וְהוּא עָצַם עֵינָיו בְּכַוָּנָה

אֲנִי וְהוּא וְהַשְּׁכִינָה.

 

הוּא מְבַקֵּשׁ לִרְאוֹת תְּמוּנָה

לֹא מֵבִין לָמָּה הִיא כָּל כָּךְ עֲצוּבָה

שֶׁהֲרֵי אֵלֶּה מַדֵּי צָבָא

בְּדִיּוּק כְּאֵלֶּה שֶׁל הַשּׁוֹמְרִים בַּכְּנִיסָה,

וּמִצְחוֹ קְמָטִים שֶׁל שְׁאֵלָה

יֶלֶד שֶׁתְּמִימוּתוֹ נִסְדְּקָה

הוּא לֹא שָׁאַל עוֹד שְׁאֵלָה

בִּקֵּשׁ רַק שֶׁנַּחְלִיף תְּמוּנָה

אוּלַי יֵשׁ אַחֶרֶת? שְׂמֵחָה?

וְעַל פָּנָיו זָלְגָה דִּמְעָה:

 

"אַבָּא, כְּשֶׁאֶהְיֶה גָּדוֹל

אֲנִי אֲצַלֵּם תְּמוּנָה

שֶׁתַּחְלִיף אֶת זֹאת הָעֲצוּבָה

וְגַם בָּהּ יִהְיוּ מַדִּים

וְגַם בָּהּ אֲנָשִׁים מִתְפַּלְּלִים

אֲבָל בְּלִי דְּמָעוֹת, רַק חִיּוּכִים

בְּלִי אֲבָנִים מְפֻזָּרוֹת

רַק בָּתִּים גְּדוֹלִים

 

אָז כְּשֶׁנַּחְזֹר

תִּקְנֶה לִי מַצְלֵמָה?"

 

וַאֲנִי נִשְׁבַּעְתִּי

לְקַיֵּם הַהַבְטָחָה

 

"עוֹד אֶבְנֵךְ וְנִבְנֵית בְּתוּלַת יִשְׂרָאֵל"

 

תשעה באב תשע"ה – לזכר חורבנה של גוש קטיף

שירה

להיות יתום

אלישוב הר־שלום

לִהְיוֹת יָתוֹם

לוֹקֵחַ זְמַן

בַּהַתְחָלָה זֶה כּוֹאֵב

אַחַר כָּךְ יוֹצֵא הַחוּצָה,

צוֹעֵד אִתְּךָ יָד בְּיָד

חוֹלֵק אִתְּךָ אֶת הַשְּׂמִיכָה וְהַכָּרִית

נִדְחָף לְכָל פִּנָּה וּבְעִקָּר הוּא מֻכְשָׁר

לְהַגִּיעַ לְלֹא הַזְמָנָה,

לְכָל מְאֹרָע.

 

לִהְיוֹת יָתוֹם

לוֹקֵחַ זְמַן

בַּהַתְחָלָה זֶה כּוֹאֵב

אַחַר כָּךְ יוֹצֵא הַחוּצָה.

מַבָּטִים, הוֹ, הַמַּבָּטִים

כֹּה רַבִּים וְאַתָּה תָּמִיד מְקַוֶּה

שֶׁעוֹד מְעַט יַעֲבֹר זְמַן וְזֶה יִשְׁתַּנֶּה אֲבָל הָאֲנָשִׁים תָּמִיד מַבִּיטִים חוֹשְׁבִים שֶׁהֵם בִּלְתִּי נִרְאִים

לְעִתִּים זֶה מְשַׁעֲשֵׁעַ

לְעִתִּים מַרְתִּיחַ עַד הָעֲצָמוֹת.

 

לִהְיוֹת יָתוֹם

לוֹקֵחַ זְמַן

בַּהַתְחָלָה זֶה כּוֹאֵב

אַחַר כָּךְ יוֹצֵא הַחוּצָה

יוֹצֵא, נִשְׁפָּךְ, מַשְׁפְּרִיץ

כָּל נְפִילָה וְהִשְׁתַּפְשְׁפוּת בָּרִצְפָּה

כָּל שְׁאֵלָה, תְּהִיָּה, צִמָּאוֹן לְהַכְוָנָה

כָּל אֲסֵפַת הוֹרִים

כָּל אָבוֹת וּבָנִים

יוֹם הֻלֶּדֶת. מִבְחָן.

עֲבוֹדָה חֲדָשָׁה.

חֲתֻנָּה. לֵדָה

וְגַם סְתָם בְּלִי סִבָּה

 

לִהְיוֹת יָתוֹם

לוֹקֵחַ זְמַן

בַּהַתְחָלָה זֶה כּוֹאֵב

אַחַר כָּךְ יוֹצֵא הַחוּצָה

אַל תְּרַחֲמוּ עָלֵינוּ

כָּךְ חָרוּט עַל שִׁרְיוֹנֵנוּ

לֹא לְרַחֲמִים אָנוּ זְקוּקִים

בּוֹר יֵשׁ בֵּינֵינוּ לְבֵינֵיכֶם

אַל תְּנַסּוּ לְמַלֵּא אוֹתוֹ

אַל תִּבְנוּ מֵעָלָיו גֶּשֶׁר

עִזְרוּ לָנוּ לְהָבִין

שֶׁהַבּוֹר יִשָּׁאֵר בּוֹר

 

דְּעוּ שֶׁאִם תִּרְצוּ לִהְיוֹת קְרוֹבִים

יְהֵא עֲלֵיכֶם לַעֲבֹר מִסָּבִיב לַבּוֹר

לְעִתִּים תִּמְצְאוּ אוֹתָנוּ בְּתוֹכוֹ

וּלְעִתִּים לְיָדוֹ.

 

זֶה שָׁם, חָקוּק

עַל הַמֵּצַח עָמֹק בַּלֵּב

יָתוֹם נִשְׁאָר יָתוֹם

 

אֵין מְחִיר לַיַּתְמוּת

אֵין בִּנְיָנִים שֶׁיְּמַלְּאוּ אֶת הַבּוֹרוֹת

 

#נִכְתַּב_לְמַעַן_הָרַכִּים

#שֶׁעוֹד_לֹא_מְבִינִים

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

שירה

הטיול להרים

עמיר עקיבא סגל

הַטִּיּוּל לֶהָרִים נִשְׁמַר בַּזִּכָּרוֹן
הָעוֹר בִּקֵּשׁ לְהִשְׁתַּנּוֹת
שֵׁם הַמִּשְׁפָּחָה לֹא בִּקֵּשׁ לִהְיוֹת אַחֵר
לֹא כְּמוֹ שֶׁלָּקַח אֶת הָרֶכֶב הַשָּׂכוּר אֶל הֶהָרִים
בְּלִי נַיָּד בְּלִי מִשְׁקְפֵי שֶׁמֶשׁ בְּלִי תָּכְנִיּוֹת
שַׂק הַשֵּׁנָה נִרְטַב בַּלַּיְלָה
וְהַקָּרָה נִמְשְׁכָה אֶל הַבֹּקֶר
הָאִשָּׁה הוֹפִיעָה בַּצָּהֳרַיִם
הֵם הָלְכוּ שָׁעוֹת עַד שֶׁעָצְרוּ יַחַד
הִיא לֹא אָמְרָה לֹא וְהוּא לֹא עָצַר
בַּבֹּקֶר שׁוּב קָרָה
הוּא לֹא הָיָה יָכוֹל לְהַבִּיט בָּהּ יוֹתֵר
כְּאֵב הָרֹאשׁ וְהַדָּם הִתְיַבֵּשׁ
הַכֹּל נִסְלָח עִם הַבֹּקֶר
בַּלֵּילוֹת כְּשֶׁהַיְּלָדִים הִתְעוֹרְרוּ
הִתְגַּעְגֵּעַ אֶל הֶהָרִים וְאֶל הָאִשָּׁה
וְאֶל הַדְּבָרִים שֶׁאֶפְשָׁר הָיָה לַעֲשׂוֹת
עִם אִשָּׁה נֶעֱלֶמֶת לְכֻלָּם
חֻלְצָה חָזְרָה מְקֻמֶּטֶת מִיּוֹם הָעֲבוֹדָה
הַכֹּל נִסְלָח לָנוּ עִם הַבֹּקֶר, אַחֲרֵי הַקָּרָה
אָנוּ הַבִּלְתִּי מְנֻצָּחִים, הַכֹּל נִסְלָח
שָׁבִים אֲשֵׁמִים אֶל הַמִּטְבָּח מִתְלוֹנְנִים אַחֲרֵי הָעֲבוֹדָה
שֶׁלֶד חִיצוֹנִי נִשְׁבָּר וּמִתַּחְתָּיו
וָרֹד וְרַךְ נִמְלָט פְּנִימָה וְהַגֶּבֶר הָיָה וָרֹד
תַּנִּים שְׂבֵעִים חָזְרוּ אֶל שׁוּלֵי הָעִיר
הָאִשָּׁה נִשְׁאֲרָה בֶּהָרִים מִתַּחַת הֶעָלִים
רְצוּעוֹת בָּשָׂר הִתְקָרְרוּ בַּאֲוִיר הַחֶדֶר.

שירה

מרחוק ומקרוב

אור חיים בן־עטר

 

בָּאִים מֵרָחוֹק

וְקָרוֹב

עוֹלָמוֹת שֶׁל הַזְנָחָה

וְטוֹב.

נִרְדָּמִים

פְלוֹרֶנְטִין

שֵׁיְנְקִין

פִּנַּת יָד

לַמֻּסְלָלִים.

מִתְעוֹרְרִים

לְ

כְּרִיךְ אָבוֹקָדוֹ

מַיִם לְאָמֵרִיקָנוֹ

שִׂיחוֹת זֶהוּת

וְשָׁלוֹם

בְּלִי מַהוּת.

שׁוֹכְחִים

יְמֵי שִׁשִּׁי

קְצָרִים

מְלֵאֵי רֵיחוֹת

וּבִשּׁוּלִים.

בָּתֵּי סֵפֶר

מִקְצוֹעִיִּים

מִפְעָלִים מְכַתְּרִים

וְקִבּוּצִים

מְשַׁעְבְּדִים.

בְּאַחַד הַיָּמִים

תִּתְעוֹרֵר הָעֲיָרָה

תִּשְׁכַּב

בּוֹדֵדָה וּמְדַמֶּמֶת

שְׁחִיטוֹת.

תִּקְרָא אֶל בָּנֶיהָ

וּבְנוֹתֶיהָ

וְלֹא יִהְיֶה

עוֹד מִי

שֶׁיַּעֲנֶה

כִּי

הָלְכוּ בָּנֶיהָ

וְנִרְדְּמוּ תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ

 

שָׁמְעוּ אֶת רַעַשׁ הַגַּלִּים

וְאוֹנְנוּ עַל בְּנוֹת טוֹבִים

וּבְנוֹתֶיהָ

אֶת הָאוּנִיבֶרְסִיטָה

בְּקֹשִׁי פָּלְחוּ

וּבְנֵי הַטּוֹבִים

אֶת מִלְחָם

זָרְעוּ בָּהֶן

 

לֹא עָנוּ עוֹד

לֹא קָרְאָה עוֹד

רַק

דִּמְּמָה

מֵרָחוֹק

וְקָרוֹב

פרוזה

אדם צועד בשוך הלילה ממית את גופו ונשמתו ממריאה אל על

יחזקאל נפשי

ואז הגיחה מישל לחיי. ולא כתבתי מאומה מזה למעלה משנה כי הייתי מאושר. ואף על ילדים

נדברנו, לכשנדברנו. והייתה היא כנערה קטנה שליבה נשבר והייתי אוסף את רסיסיו. ועל עצמי

חשבתי כאותם ילדים בני-תמותה אשר אוזרים אומץ וצומחים בשנתם, אט-אט הופכים גברים.

ותינינו אהבים על כביר-עיזים, למול אח מבוערת, במושב "אליפלט". ולחשתי באוזנה: התדעי

 

מישקל'ה… כי מקום זה קרוי על שמו של בן-דוד, גדול מלכי ישראל בעת העתיקה… אומנם לא

מן האהובים היה… אך אומנם… מישל יקרה… התדעי…?!

וחדלתי מהילוכיי בלילות. לתור כך את הרחובות השוממים עם פנקסי. ולא שאלתי את עצמי

למות עוד, כי מצאתי דבר-מה שיש בו מעבר לעינוגי הגוף והתאווה, דבר-מה שהוא מעל לזמן

ולאבדון. משהו מן האור, מן הזך והמתוק. ברם, אין היגיון. אין היגיון לדבר. קיים אך הכאב הזה,

המסתנן לאט, בדוק הלילה, בשעות הצוהריים המאוחרות. וזהו מהות האבדון כולו. כך: אדם מסב

בביתו, בשעת צוהריים, קורא, ולפתע ההכרה הזו, כי הוא לבדו בעולם. אלו אשר ליבם נשבר

הם יודעים להאזין. אדם מאזין לפעימות ליבו בחדר הסגור, ליבו שבור, ובכל זאת, אין הוא חדל

מלפעום. כיצד זה ייתכן כלל? כיצד דבר-מה בקיום הזה ייתכן כלל? כך, להרף-עין.

עולה עתה בדעתי דבר-מה אותו קראתי בעבר בהיותי בגלבוע על אודות משה. "ובבא משה

לפני יהוה לדבר איתו, יסיר את-המסווה עד-צאתו". עניין המסווה העסיק את דעתי משך עת

ממושכת, ומשך את תשומת-לבי. עתה, כמדומני, יודע אני במה מדובר. הכול בבחינת מסווה.

בני-אנוש בונים בתים, נלחמים, יוצאים לעמל יומם, רוכשים לחם וקלמנטינות, אצים ממקום

אחד למשנהו, ולבסוף מתים.

איש אינו יודע מאומה. איש אינו יודע דבר. אף לא החכם באדם.

וכן, בחדרך השמם, בקומה הרביעית, טיפין-טיפין, אתה מחל להבין כי נואשת דרכו של האדם

על הארץ. כך אתה מבין, סמוך לעשור הרביעי לחייך, כי אין תשועה על האדמה.

 

 

 

 

 

שירה

פליאדות

יחזקאל נפשי

 

הוֹ נַעֲרָתִי הַיָּפָה

הַיָּפָה מִכָּל אֹמֶר

יוּעַם כּוֹכָבֵךְ עַל שְׁמֵי הָעֲלָטָה

בְּאֹדֶם חֶבְרוֹן

וּמִי יְכַנֵּךְ בְּשֵׁם

בְּעוֹד אַתְּ אֵינֵךְ

נֶעֱדֶרֶת בָּאֵימָה הַנִּצְחִית שֶׁאֵין לְבָאֲרָהּ בְּתֹכֶן

הוֹ נַעֲרָתִי, נַעֲרָתִי הַיָּפָה,

הַמַּקְסִימָה מִכָּל צִפּוֹר שִׁיר

דָּמֵךְ זָב עַתָּה בְּאוֹר רָקִיעַ

 

*

 

הִיא לָנָה עַל-גַּבֵּי הָעֵשֶׂב הַמְּטֻלָּל

נַעֲרַת הָרְקִיעִים הַשְּׁמֵימִית

עֵינֶיהָ פְּקוּחוֹת אַךְ הִיא אֵינָהּ עוֹד

הַשּׁוֹשַׁנִּים סְבִיב קַרְסֻלֶּיהָ

עוֹרָהּ הָפַךְ שַׁיִשׁ חֲלָבִי

הִיא קָרָה

הִיא דּוֹמֶמֶת

הִיא אֵינָהּ

שׁוֹשַׁנִּים סְבִיב קַרְסֻלֶּיהָ

 

*

 

הָאַיָּלוֹת רוֹבְצוֹת עַתָּה בַּיַּרְקוֹן

הוֹד נְגִינָה אֵי-מִשָּׁם נִשְׁמָע בַּוָּאדִי

הַרְחֵק. מְפֹאָר.

נַעֲרַת הַנּוּפָרִים עוֹלָה עַתָּה מִן הַנָּהָר

דְּבַשׁ סָבִיב לָהּ דְּבַשׁ וְלִימוֹן

מַחְרֹזֶת מַחֲטֵי אֹרֶן עֲנוּדָה הִיא

תַּרְנְגוֹלִים מִן הַמֶּרְחָק

תֻּכִּים

 

*

 

מִן הָאֲדָמָה עוֹלָה עַתָּה הַנַּעֲרָה הַמְּשֻׁגַּעַת

נַעֲרַת הַהַכָּרָה הָרַבָּה נַעֲרַת הַהַכָּרָה הָרַבָּה

אֵם הַשְּׁוָקִים

רְגָבִים סָבִיב לָהּ כְּשִׂמְלָה וְהִיא הַחַיָּה מִכֻּלָּן

פַּטְרוֹנִית הַנְּדִיבִים

כִּי הִיא הָאֲדָמָה

וְהִיא הַמֵּתָה מִכֻּלָּן כִּי הִיא הָאֲדָמָה

 

*

 

נַעֲרָה שֶׁל כְּאֵב וְנַעֲרָה שֶׁל יֹפִי

שְׁתַּיִם הֵמָּה הַפּוֹסְעוֹת בַּגַּיְא

גְּבָרִים שׁוֹטְחִים לְרַגְלֵיהֶן:

סוֹכְנֵי-בִּטּוּחַ, רוֹ"חִים, מוֹרִים וּמְשׁוֹרְרִים.

 

בּוֹנֵי בָּתִּים וְסַפָּנִים, סַוָּרִים קְשֵׁי-יוֹם,

מְנַהֲלִים, רוֹכְלִים, בִּימָאִים שֶׁהֲזָיָה מְנַקֶּרֶת בְּמוֹחָם.

הֵן גּוֹמְעוֹת

דָּמָם אַךְ אֵינָן רָווֹת לְעוֹלָם

מוּסִיקָה נִשְׁמַעַת

צִין

הַמּוּסִיקָה הִנָּהּ בֵּדוּאִית

פֹּה וָשָׁם עֲרָבִית

עַתִּיקָה נִשְׁמַעַת

 

*

 

נַעֲרָה שֶׁל אוֹר נַעֲרָה שֶׁל אוֹר

בּוֹאִי אֵלַי

אִמְרִי מָה שְׁמֵךְ

דַּבְּרִי אֵלַי

מֵעוֹלָם לֹא דִּבְּרוּ אֵלַי

 

*

 

אַטְלָס וּפְּלֵאיוֹנָה לֹא הָיוּ מְדַמִּים בְּנַפְשָׁם.

לֹא רָחֵל וְיַעֲקֹב, יְמִימָה וְקֶרֶן הַפּוּךְ.

דְּמָמָה עַל לֵיל הָאֹפֶל וְיַמָּה כַּבִּירָה גַּם.

זֶהוּ לַיְלָה עָמֹק. כָּחֹל.

שָׁלוֹם לָהֶן, לְכֻלָּן. בִּרְכוֹת הַסַּעַר וְעִנּוּגֵי הַכּוֹכָבִים.

וְזֶה מְבֹאָר

שֶׁכֵּן חָכְמַת אָדָם כְּאַיִן נֶחְשֶׁבֶת

שׁוֹכְנֵי בָּתֵּי חֹמֶר אֲשֶׁר בֶּעָפָר יְסוֹדָם

וְהַתַּרְדֶּמֶת הַגְּדוֹלָה שֶׁל הַבְלֵי הַזְּמַן

 

מוֹשֶׁכֶת הָלְאָה בְּסֶרֶן לְלֹא קֵץ

שָׁלוֹם לָהֶן, לְכֻלָּן.

אַטְלָס וּפְּלֵאיוֹנָה לֹא הָיוּ מְשַׁעֲרִים.

נַעֲרַת הָעֳפָרִים, אַיֵּךְ?

נַעֲרַת הָרְקִיעִים הַשְּׁמֵימִית, אַיֵּךְ?

הַנַּעֲרָה הַמְּשֻׁגַּעַת וְנַעֲרָה שֶׁל כְּאֵב

וְנַעֲרָה שֶׁל יֹפִי, הֵיכָן אַתֶּן?

נַעֲרָה שֶׁל אוֹר,

נַעֲרָתִי הַיָּפָה מִכָּל אֹמֶר, הֵיכָן אַתְּ?

דַּבְּרִי אֵלַי.

מֵעוֹלָם לֹא דִּבְּרוּ אֵלַי

 

שירה

בעלייה לירושלים, או: תרשום אני יהודי

צביקה אלי סלע

 

פַּעַם מִזְּמַן, יְהוּדִים

עוֹלִים הָיוּ לִירוּשָׁלַיִם

שָׁלוֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה

וּבְיָדָם מִנְחָה.

 

בָּרֶגֶל עָלוּ, בְּכָל שְׁלֹשֶׁת הָרְגָלִים

פּוֹסְעִים לְאִטָּם בִּשְׁבִילֵי הָאָרֶץ שֶׁשָּׁקְטָה

תַּחְתָּם, מִדָּן וּמִתְּקוֹעַ, אֲחָדִים אַף מִצָּרְעָה

עַל מָה דִּבְּרוּ בֵּינֵיהֶם בְּדַרְכָּם?

מִן הַסְּתָם דָּנוּ בִּדְאָגָה בִּמְחִירֵי הַדִּיּוּר

בַּשְּׁפֵלָה, אוֹ אוּלַי בַּעֲלִיַּת מְחִיר הַגְּבִינָה.

לֵךְ תֵּדַע.

 

אֲנִי עוֹלֶה הַיּוֹם לִירוּשָׁלַיִם בְּמַאזְדָה 6

שְׂרוּטָה, לִבְדִיקַת עַרְמוֹנִית שֶׁעָבְתָה

וְיָדִי רֵיקָה, אַךְ בְּכָל פַּעַם שֶׁאֲנִי עוֹלֶה

לִירוּשָׁלַיִם, אָבִי עוֹלֶה עִמָּדִי

זֵכֶר צַדִּיקִים לִבְרָכָה.

 

יֶלֶד הָיִיתִי עוֹמֵד לְצִדּוֹ, אָב וּבְנוֹ –

שָׁם בְּחָרְבוֹת מִנְזַר נוֹטֶרְדָאם

מוּל גִּדְרוֹת הַתַּיִל הָרָם –

וְהוּא בְּעֵינַיִם

כָּלוֹת מַבִּיט בְּעִירוֹ

הַשְּׁבוּיָה, מַבִּיט בְּעַצְבּוֹ

 

בִּתְפִלָּה שְׁתוּקָה –

בְּלִי דַּעַת הָיִיתִי שׁוֹתֶה לְיָדוֹ

אֶת הֶמְיַת לִבּוֹ, אָב וּבְנוֹ –

הַאִם מַשֶּׁהוּ מֵהֶמְיַת לִבִּי

טָמוּן עוֹד בְּלִבּוֹ שֶׁל בְּנִי,

נֶכְדּוֹ?

 

אֲנִי עוֹלֶה לִירוּשָׁלַיִם

וְיָדִי רֵיקָה

אַךְ בְּכָל פַּעַם שֶׁאֲנִי בָּא

לִירוּשָׁלַיִם, אָבִי בָּא אִתִּי –

תִּרְשֹׁם, אֲנִי יְהוּדִי.

שירה

ארוך המגף

אמרי פרל

וְהָיִיתִי אוּנִיבֶרְסָלִי, כְּאֶחָד הָאָדָם.
בַּעַל הַנֶּזֶם, אָרֹוךְ הַמַּגָּף,
לָשׁוֹן חֲלַקְלַקָּה דּוֹבֶרֶת שָׁפוֹת שֶׁל גּוֹיִים גְּדוֹלִים.
רֵעָי מִתְגוּנִי,
יַחְדָּיו פָּרַקְנוּ בָּאַשְׁרַאי בְּחוּצוֹת הַכְּרַךְ,
וּכְשֶׁלֶט חוֹצוֹת נָצַץ-בַּהַק חִיּוּךְ הַלֹּבֶן הַפּלֹורוֹאִידִי.
רוֹעֶה נֶאֱמָן לָעֲדָרִים שֶׁל חֲבֵרִים, וַחֲבֵרִים שֶׁל חֲבֵרִים,
הַשּׁוֹתִים בַּצָּמָא אֶת דְּבָרַי, אֶת צַלְמִי הַמִּסְתַּלְפֵף לְאֵין סוֹף,
בַּשֹּׁקֶת הַצִּבּוּרִית רַבַּת הַפַּרְצוּפִים.
וַאֲנִי, טוֹב לִי בְּחֶלְקָם, צַעֲרִי נִשְׁכַּח מֵרֹב בְּהוֹנוֹת כְּחַלְחָלוֹת,
טוֹב לִי מִכּוֹס שְׂכַר, שִׂכְרוּן הַהַכָּרָה, עַד כְּדֵי אָבְדָנָהּ.
מְקֻטְלַג תַּאֲרִיכִים, מְמֻסְפָּר חֲבֵרִים, מְשֻׁתָּף בְּדַף הַשָּׁט עַל אַסְדַּת סִילִיקוֹנִים מְאֻבְטַחַת.
וְהַכֹּל לָהוּט-דָּרוּךְ-מְשֻׁתָּף-מְשֻׁיָּף.
מְלֻקָּק מְתֻקְתָּק, מְמֻתָּק מְאֻלָּף.
אָכֵן פְּנֵי הָדוֹר כִּפְנֵי הַכֶּלֶב – כֻּלּוֹ לֵב נוֹבֵחַ, נוֹכֵחַ.
וְהַלֵּב, לְלֹא סָפֵק – חַי.