דוד אלפנביין

.

אֱלוֹהַי

נְשָׁמָה שֶׁנָּתַתָּ בִּי טְהוֹרָה

וַאֲנִי

נִמְלַטְתִּי אִתָּהּ לְפִנּוֹת חֲשׁוּכוֹת

הִתְעַלַּמְתִּי מִזַּעֲקוֹתֶיהָ

לִחְלַחְתִּיהָ בְּדִמְעוֹתַי לִכְלַכְתִּיהָ 

גְּנֵבוֹת קְטַנּוֹת שֶׁל אֹשֶׁר

אַתָּה עָתִיד לִטְּלָהּ מִמֶּנִּי

לְהָצִיץ בְּחֹרֶיהָ לְנַגֵּב דִּמְעוֹתֶיהָ לְנַעֵר 

אֶת הָאָבָק

לְחַיֵּךְ

וּלְהַחֲזִירָהּ בִּי

2.

כְּשֵׁם שֶׁעֲזַרְתַּנִי

לְהַחְלִיט

לֶאֱזֹר אֶת הָאֹמֶץ

לִפְתֹּחַ אֶת הַסֵּפֶר

וְלֹא לִסְגֹּר

בְּכָל דַּקָּה

עַל הַקָּפֶה שֶׁבֵּינְתַיִם

וְאֵינְסוֹף הַנִּסְיוֹנוֹת

מִי כָּמוֹךָ יוֹדֵעַ

כֵּן תַּעַזְרֵנִי

לְהַזִּיל שׁוּב אֶת דִּמְעוֹת הַדַּף הָרִאשׁוֹן

וְהָאַחֲרוֹן

לִצְלֹחַ סְפָרִים אֲחֵרִים

לִצְלֹל לְעָמְקָם

לְהִלָּחֵם גַּם דַּרְכָּם

בְּמוֹחִי הַמְּשׁוֹטֵט

בִּכְלוּב הַצִּפּוֹרִים הַמְּעוֹפֵף בּוֹ

וְלַעֲלוֹת מִן הַסֵּפֶר

וּלְסַיְּמָם