מסה

מיין לפי
  • מיין לפי
  • יוצר/ת
  • תאריך
  • יצירה
  • פופולריות
ז׳ בכסלו ה׳תשפ״א (23 בנובמבר 2020)

בדרך ממוזלגת: על ביקורו של פאול צלאן בארץ, ליום ה-100 להולדתו

אסתר קמרון

דרכו של כל יהודי ארוכה היא. תחילתה ביציאת אברהם מאור כשדים. לאן שיילך, לא בנקל ייצא מצלו של אברהם. אבל יש, כנראה, עוד דרך שאין לה שם אך איננה פחות תובענית, ופאול צלן (כך הוא איית את שמו בעברית ברשימה שראיתי אצל ידידו דויד זיידמן ז”ל) נאלץ ללכת בשתיהן. באחד משיריו כתב שידיו הורו לו “דרך ממוזלגת”.
אולי היה חושב, במשך שנים רבות, שיוכל להיחלץ מדרכו של אברהם. פאול אנצ’ל (שמו המקורי) גדל בסביבה שהייתה בתהליך של “שחרור” מן המסורת. בעיר צ’רנוביץ גרו עדיין יהודים אורתודוקסיים, אבל לרוב האוכלוסייה היהודית הדת הייתה כבר זרה, היא הייתה בעיניהם משהו ישן שצריך להתרחק ממנו. לאן? צ’רנוביץ הייתה כר פורה לצמיחת אידיאולוגיות חלופיות. סוציאליזם בצורותיו השונות, ציונות, תנועה שהתבססה על תורת שפינוזה, דוברי אספראנטו – וגם יצירה אמנותית. הייתה שם הרבה אהבה לשירה, רילקה היה משורר פופולארי. קצת כמו שנות השישים באמריקה, ברמה גבוהה יותר. אביו של פאול אנצ’ל עבד בשבת, אך שמר על הקשר עם המסורת. הוא היה ציוני, והכריח את בנו היחיד ללכת לבית ספר עברי במשך שלוש שנים ולהתכונן ביסודיות לטקס הבר-מצווה. אמו הדליקה נרות שבת, אך דבקה בספרות גרמנית קלסית. פרדריקה אנצ’ל הייתה אישיות חזקה וחיובית, והבן היה קשור אליה באהבה עזה ומסוכסך עם אביו.
עוד בחייה של אימו היה ביחסו של הבן אליה משהו מיסטי. ליום האם בשנת 1938 כתב לה סונטה המסתיימת בשורה “כי את מנוחה, אימא, הארה מן התהום”. אין לי ספק כי היחס הזה היה מקור לחזון ה”גלובלי” המתבטא בנאום “המרידיאן”. הלא המהר”ל אמר “כי דירת הוולד במעי אמו הוא כמו דירת האדם בעולמו”. ייתכן שהיחס בין האם לבין הילד הוא מקור לתחושה ה”הוליסטית” המתבטאת בשיר (והלא האם היא גם המורה הראשונה ללשון), כמו גם לאמונה הסמויה בעולם של “אני-אתה” המלווה כל אחד מאתנו, במידה זו או אחרת, עד יום מותנו. העובדה שהאם הזאת הייתה גם אדם מודע, שיחסה לילד היה גם ידידות אינטלקטואלית, גרמה שסמכותה כלפיו נמשכה גם בשנות בגרותו.
הוא שאף לגדולות בעולם הספרות המערבית, ואילנה שמואלי ז”ל, שהכירה אותו בנעוריו, רמזה לי כי הוא חווה את עיר מולדתו כפרובינציה. בגיל שמונה עשרה נסע ללמוד בצרפת. בדרכו לצרפת עבר דרך העשן של “ליל הבדולח.” כמה שנים לאחר מכן העולם שבו הוא גדל כבר לא היה. הוריו נרצחו במחנה השמדה, יחד עם חלק גדול מיהודי צ’רנוביץ, והשאר התפזרו בדרכים שונות. בתום המלחמה השתלטה ברית המועצות על האזור, והמשורר הצעיר ברח למערב והשתקע בפריז. הוא לא יכול היה לחיות בין גרמנים, אך כתב את שיריו בגרמנית – “שפת אמו ושפת רוצחי אמו” (כך כתבו עליו, ודויד זיידמן סיפר לי כי הוא בעצמו אמר זאת).
זה דרש אמונה רדיקלית, הנעוצה באותו יחס, בשפה העומדת בריק. אך לעמדה זו ניתן הקשר חברתי. ראשית תהילתו הייתה “פוגת המוות”, שיר גדול שהציג אותו בפני קהל קוראי הגרמנית כמין דובר לקורבנות השואה. אפשר לומר שהשיר הזה מונח ברקע של כל שיריו, שרובם אינם דנים בשואה באופן ישיר. היהדות מסתתרת עוד יותר עמוק ברקע, מאחורי השואה, ובשירים המוקדמים אפשר שלא לשים לב אליה.
במשך שנים היה רחוק מאוד מן היהדות. הוא לא שמר מצוות, כמובן, ונשא אישה צרפתית ששם משפחתה Lestrange – הנוכרייה. יחסיו עם נשים קיבלו לעתים קרובות ממד סימבולי: הן ייצגו עבורו את הקהל שהוא רצה למשוך אליו, אולי אפילו להפוך אותם באמצעות המלים לגלגולים של הנרצחים ( כך בשיר המוקדם “במצריים”). אולי היה זקוק לפנטזיה שכזאת כדי להצדיק בפני עצמו את התרחקותו או את ניסיון התרחקותו מעמו. לבנו הראשון הוא קרא בשם פראנסואה (“צרפתי”) . אך הבן הזה מת בן יומו בעקבות רשלנות רפואית, ואחרי כמה שנים הפכו הנישואים האלה לאסון; מהתכתבותים, שבנם פרסם ב-2001, עולה, כי האישה המסכנה, המסורה, לא הצליחה להבין מדוע הפך אישהּ הנפלא למפלצת לעתים קרובות יותר ויותר. ידידם סיפר לי שהיא התלוננה: “כאשר נישאנו, אני לא הייתי קתולית והוא לא היה יהודי!”
(זה מזכיר לי שיחה שהייתה לי בראשית דרכי, במעון סטודנטים, עם שתי בחורות, אחת מרקע קתולי ואחת מרקע יהודי, כולנו בשלב זה היינו אתאיסטיות. באמריקה דאז הייתה סיסמת הסובלנות: “פרוטסטנטים, קתולים ויהודים”. ברגע מסוים צחקתי ואמרתי: “אנו פרוטסטנטית לשעבר, קתולית לשעבר, ויהודייה לשעבר!” הקתולית לשעבר לא מחתה, אך הבחורה היהודייה אמרה בנחרצות: “אני לא יהודייה לשעבר!” שיעור יהדות מספר א’. )
הוא זכר יותר ויותר שהוא יהודי. למרות שהוא כאילו הפנה עורף אל היהדות, הוא הרגיש אותה בעורפו ולא רק שם, נמשך ל”אור הגנוז” של בובר ולספרי גרשום שלום על הקבלה. סמלים ומושגים יהודיים חוזרים ועולים בשירתו באופן יותר ויותר גלוי. והיו לו גם תזכורות חיצוניות; אחת מהן הייתה עלילת גניבה ספרותית שהוציאה עליו אלמנתו של משורר בינוני בעזרת אחדים מעולם הספרות הגרמנית. הוא הרגיש שהחרטה למראית עין שרווחה בגרמניה אחרי השואה ושאימצה אותו כמין יהודי סמלי לא תאריך ימים. הוא גם הרגיש שמקום השירה בחברה המודרנית הולך ומצטמצם, עד שבמקום קוראים, שאולי ייקחו משיריו משהו לחייהם, יש מסביבו חוקרים המוכנים לבנות את הקריירות שלהם על “ניתוח” שיריו. הוא עבר משברים, נעשה אלים, אושפז ושוב אושפז, ואשתו כבר לא יכלה לחיות אתו.
באיזשהו מקום הוא הבין כי הדרך שבה בחר הובילה אותו למבוי סתום. כששמע על ניצחון ישראל במלחמת ששת הימים, כתב שיר ציוני, בו חתם את הקובץ האחרון שיצא לאור בעודו בין החיים. באותה שנה כתב שיר שבו אביו, שלא האמין בתרבות המערבית, הופיע ואמר לו: “ידעתי, שכך יהיה”. את השיר הזה הוא לא הכניס לשום קובץ. (מנפרד וינקלר סיפר לי שהוא תרגם את השיר הזה.)
במשך השנים היו לו קשרים עם הארץ באמצעות קרובי משפחה וידידים ותיקים, כמו דויד זיידמן, פרופסור לרומניסטיקה באוניברסיטת תל אביב, שביקר אצלו בפריז. ב-1965 הגיעה אילנה שמואלי לפריז, ואחרי ביקורה היה ביניהם קשר מכתבים. כנראה חשב עליה בספטמבר 1968 כשכתב שיר המסתיים במלה העברית “הכניסיני”. כעבור שנה, אחרי חזרתו מן הארץ, שלח לה את השיר הזה, יחד עם שיר חדש שהזכיר את מפגשם בירושלים.
הוא הגיע ארצה ב-30.9.1969 ועזב ב-17.10.69. אומרים, כי הוא התכוון להישאר יותר זמן ולבקר במצדה (אותה הזכיר בשיר שכתב אחרי מלחמת ששת הימים), אך ביטל את הביקור הזה בהערה שאיננו ראוי לכך (לפי ספרה של אילנה שמואלי אמרי שירושלים ישנה, עמ’ 14), וקיצר את שהותו בארץ.
מה ראה, מה שמע כאן? היה אותו רומן עם אילנה שמואלי. כמו ליחסים אחרים עם נשים, היה ליחס הזה ממד סימבולי, מן השירים עולה כי היא ייצגה עבורו את ירושלים, את כנסת ישראל, אליה הוא ערג – בחלק מישותו – לחזור ולהתקשר. אבל אין סימן שהוא שקל את האפשרות לחזור בתשובה. גל החוזרים בתשובה טרם התחיל. ידיד נעוריו ד”ר מנואל זינגר ז”ל סיפר לי שלקח אותו לשמחת השואבה ברובע היהודי: “הוא לא אהב את זה”. אפשר להבין: הוא, אינדיבידואליסט אדוק, הצולל למעמקי העצבות, איך יתבטל בהמון העולה באש השמחה? איך יוותר על אותה בדידות שהייתה בשבילו לבוש ובית?
בתל אביב נשא נאום בגרמנית בפני אגודת הסופרים, נאום הרבה יותר קצר מנאומו בפני האקדמיה הגרמנית בדארמשטט.
באתי אליכם לישראל משום שהייתי זקוק לכך.
כפי שחשתי רק לעתים רחוקות, הפעם שולט בי – אחרי כל מה שראיתי ושמעתי – הרגש שעשיתי את הדבר הנכון, וכפי שאני מקווה – לא למעני בלבד.
נדמה לי שיש לי מושג כלשהו מה עשויה להיות בדידות יהודית, ואני מבין – בין כל השאר [מילולית: בין כל כך הרבה –.א.ק.] – את הגאווה על כל הירק שנשתל פה במו ידיכם, והעומד נכון לרענן כל עובר-אורח. כשם שאני תופס את השמחה על הישגה של כל מלה מחודשת, שהוחשה והומחשה לבוא ולתת כוח לכל מי שמפנה את עצמו אליה – אני מבין זאת לנוכח ההתנכרות וההמוניות [אולי יותר מדויק: תרבות ההמון – א.ק.] הגדלה והולכת סביב.
ואני מוצא פה, בנוף חוץ ופנים זה, הרבה מאילוצי האמת, מן המובן מאליו ומן החד-פעמיות הפתוחה לעולם של שירה גדולה.
ואני מאמין שהגעתי כאן להידברות עם אותה החלטיות שבמתינות ועם הביטחון לעמוד במבחן האנושי [הייתי מתרגמת: להחזיק מעמד בתחום האנושי – א.ק.]. (מגרמנית: ש.שלום, אמרי שירושלים ישנה, עמ’ 13-14)
שימו לב: “… נדמה לי שיש לי מושג כלשהו מה עשויה להיות בדידות יהודית ואני מבין– בין כל כך הרבה…” נדמה לי כי רצה (ולא רצה) לומר: “בין כה רבים.” כאילו התקשה לעכל את המחשבה שיש כאן אפשרות לבטל את אותה בדידות יהודית. בכל זאת הוא מחפש מכנה משותף, הוא משווה את פעילותו כמשורר עם זו של הנוטע ירק במדבר, אולי ראה הקבלה בין בדידותו בחו”ל לבין בדידות מדינת ישראל בעדת הלאומים. שניהם, הוא והקהל הישראלי, עומדים מול “ניכור ותרבות-המון הצומחים בכל מקום.”
מה היה תפקידו, אילו נשאר? לדוד זיידמן הוא אמר, “אם אחזור לכאן, אצטרך להיות סנדלר באיזה קיבוץ”. היה לו ברור, שכמשורר בשפה גרמנית קהל קוראיו בארץ יהיה מצומצם. היו גם, לפי דבריו של דויד זיידמן, מי ששמרו לו טינה על התרחקותו הארוכה, ועמדו מוכנים להקשות עליו. קרוביו וידידיו כבר לא היו בדיוק אותם אנשים שהכיר בצ’רנוביץ. מנואל זינגר סיפר לי שבזמן הביקור שר צלן באוזניו את ה”ווארשוביאנקה”, שיר קומוניסטי שהיו שרים הסוציאליסטים הצעירים בצ’רנוביץ. במשך כל חייו, כנראה, הייתה לו נוסטלגיה לנעוריו המהפכניים (אולי קצת כמו “שרידי שנות השישים” באמריקה…) עוד בשנת 1968 צעד עם הסטודנטים המפגינים בפריז, אף על פי שלא ממש האמין בדרכם, ועד סוף ימיו קרא את גוסטב לאנדאואר, סוציאליסט הומניסטי שניסה להציג אלטרנטיבה למרקסיזם. אבל ידידי נעוריו כבר השאירו את השלב הזה מאחוריהם, בנו להם חיים, התבססו. אם הבינו משהו בשיריו, לא היו מסוגלים לקחת אותו ברצינות. יותר מאדם אחד אפיין אותו באוזניי כ”לץ”. דויד זיידמן, שחקר את וִיון, סיפר לי: “אמרתי לו, ‘ממזר שכמוך, אינך יודע מה אתה מוריש לדורות באים!’ והוא קיבל את זה בגיחוך.” (איזו ברירה הייתה לו?)
הוא ביקר אצל גרשום שלום, שמכתביו שאב כל כך הרבה סמלים. אבל אלמנתו של שלום סיפרה לי ששלום לא הבין את שירי צלן. היא עצמה הייתה קשורה ה אליהם יותר מבעלה.
הוא התארח אצל קרובת משפחה אחת שהגישה לו פשטידה שהייתה אפויה לפי מתכון של אמו. “זו הפשטידה של מאמא!” אמר ודמעות בעיניו.
הוא קרא משיריו בירושלים. סירב לקרוא את “פוגת המוות.” חתם בשירו הציוני משנת 1967.
הוא ישב על תרגומי שיריו לעברית עם מנפרד וינקלר ז”ל. וינקלר סיפר לי ששאל אותו, האם במלה “מנדלשטם” הוא התכוון למשורר אוסיפ מנדלשטם או ל”גזע השקדייה” (משמעות שם זה באידיש). צלן חשב רגע ואמר, “אני חושב – זה היה גזע השקדייה.” נדהמתי, קודם כל על השאלה. הרי המדובר בשיר המופיע בספר המוקדש לזכר אוסיפ מנדלשטם! ולמה הוא ענה ככה? האם לעג לשאלה? או שמא באמת כבר לא ידע?
ברגע מסוים, בשיחתנו היחידה בפריז, הוא נראה כסהרורי.
הוא אמר לאחד מידידיו: “ישראל לא צריכה את הבעיות שלי.” (בשיחה עם דויד זיידמן, גם במכתב המצוטט על ידי שמואלי, עמ’ 57.)
הוא חזר לאירופה והמשיך בדרך שבה בחר, עד הסוף. היו עוד שירים, היה עוד אשפוז אחד. ב-15.3.1970 קרא משיריו בפני קהל פילולוגים בשטוטגארט, והרגיש באי-הבנה ואי-אהדה. בליל הסדר – ליל ה 19-20 באפריל 1970 – הרגישה אילנה שמואלי, כך היא סיפרה לי, כי משהו קרה לו. למחרת טסה לפריז, שם אמרה לה ג’יזל [?]: “פאול נעלם”. אופן מותו – הטביעה – הזכיר לי את השיר – “Kenotaph” – שנכתב בשנת 1954 (מנפרד וינקלר תרגם שיר זה בקובץ תרגומיו שושנת האין). אישה שוויצרית, אנתרופוסופית, שהכרתי בברלין, כתבה לי בקיץ 1970: “פאול צלן ירד מבמת החיים באותה צורה שבה עלה עליה”.
כן, אני אומרת לו בדמיוני, שיחקת עד הסוף את הטרגדיה הטיפשית שהעולם המערבי הכתיב לך. בדיוק כמו אחד מגיבורי ביכנר, שעליהם אמרת ב”מרידיאן” שהם מתו מוות “אמנותי”. למה לא יכולת לזרוק להם את התסריט בפנים ולחזור הנה? לו יכולת, היית עושה את הדבר הנכון – לא למענך בלבד.
אבל את התסריט שהעולם המערבי הכתיב לו– הוא כתב, ואיזה אמן יעזוב את יציר כפיו? הלא ב”מרידיאן” רמז שהאמנות יכולה להיות מין עבודה זרה, הדורשת קורבנות אדם.
מאידך, אולי הרגיש שאם יעשה את הדבר הנכון הזה, יערוק מאיזו שליחות שקיבל על עצמו, מאותה דרך אחרת, שאין לה שם. הלא כתב: “גם אנחנו פה, בריק, עומדים עם הדגלים”. (“העולם”, שיר בקובץ סורג שפה; תרגום עברי של השיר הזה לא מוכר לי.)
זה היה סוף הדרך שלו, אבל לא סוף הדרך של שיריו. כי ב-1976 יצא לאור הקובץ “חוות זמן”, עם אותו שיר אחרון:
אַנְשֵׁי כֶּרֶם חוֹפְרִים
הוֹפְכִים בִּשְׁעוֹן שְׁעֹות-הַחֹשֶׁךְ,
עוֹמֶק אַחַר עוֹמֶק,

אַתָּה קוֹרֵא,

הַעָלוּם
מְצַוֶּה לַעֲצֹר
אֶת הַרוּחַ,

אַתָּה קוֹרֵא,

הַפּתוּחִים נוֹשׂאִים
אֶת הָאֶבֶן מַאֲחוֹרֵי הָעַיִן,
הִיא תַּכִּיר אוֹתְךָ,
בְּיוֹם הַשַּׁבָת.
(תרגום: אילנה שמואלי, בספרה אמרי שירושלים ישנה)
השיר תורגם, גם על ידי מנפרד וינקלר ושמעון זנדבנק, ואנחנו קוראים אותו כאן, והוא תפילה בעד הארץ המאוימת הזאת, תפילה לפגישות אמתיות, לא רק אמנותיות, היכולות להתקיים רק כאן, בין ה”פתוחים” הנושאים מאחורי העין את “האבן”, שהיא אולי אותה “אמת משותפת” הנזכרת בשיר הלפני אחרון, “כרכום”.
נדמה לי שבשיר האחרון הזה מצא צלן פתרון, עלה בידו לרבע את המעגל, לשבץ את המרידיאן לתוך מערכת היהדות. הלא נאמר כי בשבת מאיר אור בראשית, שבו אפשר לראות מן הקצה האחד של העולם עד הקצה השני. (וכשקראתי את המדרש הזה לראשונה, חשבתי על שירי צלן.)
בשביל מי ששומע אותו, הוא עדיין פה. אמנם אינו מרגיש בנוח בישראל של היי-טק. אבל דווקא בגלל זה אנו זקוקים לו כאן ועכשיו, לנוכח ” ההתנכרות ותרבות ההמון הגדלה והולכת סביב.” דווקא התבטאויותיו הלא מועטות בנושא זה מהדהדות באוזניי בימים אלה. פגשתי כבר חצי מניין של משוררים ישראלים שאמרו לי שהם מרגישים קרבה מיוחדת אליו. ואולי עוד נהרהר בדברים המועטים האלה שהוא אמר לנו בתל אביב, אולי נגלה הַקבלה בין תקוותו של צלן שדווקא היחיד הדובר מתוך היחידות שלו, דובר בעד ה”אחר לחלוטין”, לבין תקוותו של הרב קוק שדווקא עם ישראל, בהיותו עצמו ובעומדו על שלו, יוכל לייצג את כלל האנושות. אולי הוא עוד יעזור לנו “להחזיק מעמד בתחום האנושי.”
לו יצווה העלום לעצור את הרוח…

מסה

מקדש מעט

אביתר כהן

זה היה שמו של בית הכנסת שלנו בנווה דקלים. בית כנסת מרוקאי. כן, בנווה דקלים היה בית תפילה למרוקאים. גדול ומואר ויפה.
ככל שעוברות השנים מאז הגירוש כמעט ואיני מתעסק בזיכרון של מה שהיה שם, במקום שבין הים לגבעות החול.
בתחילה הייתי אובססיבי לזיכרון: אספתי חוברות, מאמרים, עיתונים, מדבקות וכל דבר שיזכיר לי משהו משם. לא רציתי לתת לעוצמה הזו לדעוך.
בתקופה הראשונה שלאחר העקירה פקד אותי חלום מוזר. מוצא הייתי עצמי שוב בנווה דקלים, ומחפש נואשות מצלמה. ממש ככה, מצלמה. פעמים הייתה אחת כזו בידי והייתי ממהר לכיוון הבית שבקצה הישוב, תוהה לעצמי איך ייתכן שעדיין מותרת הכניסה, ואיך זה שהבתים עדיין עומדים על תילם.
כשכבר הגעתי למושא חלומותיי הייתי מתחיל לצלם בדביקות, מנסה לתפוס כל זווית שתישאר למזכרת. אבל תעתועיו של שר השינה היו בי, ומגלה הייתי שהוחמצה לה השעה וכבר מצוי אני במושב של סבא או בפנימיית הישיבה.
חלום היה ואולי לא כל כך רחוק מהמציאות. אך ככל שעובר הזמן הכאב האישי הופך ללאומי ופחות ופחות עסקתי בכאב האישי. אבל את בית הכנסת שלנו לא שכחתי.
לא שכחתי את הסדר המיוחד שהונהג בו, שימת הלב לכל אדם והרצון הכן והפשוט להיטיב, פשוט להיטיב. קהילה חמה שהורכבה מעמלי יום שפשוט אהבו את התורה, את מי שנתן אותה ואת העם שבשבילו ניתנה.
לא שכחתי את חברנו הקבלן, שבבוקר היה בונה ברחבי הגוש ומנהל את פועליו במרץ, ובשעות הערב היה יושב במיטב בגדיו המגוהצים ודורש בהלכות החג המתקרב.
את הגבאי שהרגע חזר מעוד עבודת תחזוקה, אבל בזמן שנשאר היה יושב לתקן סידורים שנפגמו.
את המורה למתמטיקה הקפדן שבימות החול היה מלמד בהקבצה הגבוהה, ובשבתות מפליא קולו בקריאת התורה בניגון.
את הד”ר גבה הקומה שדורש היה מעל בימת בית הכנסת, אבל מעולם לא ויתר על נטילת ידים לכוהנים. תמיד היה סונט בלויים הצעירים שעצלותם לא תתקבל, בבית המקדש יש לחשוש שמא יישלחו למחלקת השוערים.
אלה ועוד רבים אהובים ויקרים, הרכיבו את הקהילה האהובה שלנו. תמיד השתדלו לדאוג שאף אדם לא ירגיש לבד, תמיד הגישו עזרה בחיוך.
זה היה בית הכנסת שלנו.
זוהי נווה דקלים שלי.
אלו הם האנשים שחקוקים על ליבי ושהשפיעו רבות על מי שאני היום.
אזכור ולא אשכח.

מסה

ברית

אריאל פייגלין

לכל אדם יש סיפור. לכל עם יש סיפור. לכל משפחה, מגזר ועדה יש סיפור. גם לדתיים – לאומיים יש סיפור, ואני, אני פשוט לא חלק ממנו.
אחת לחודש או חודשיים זה עולה לי, כשמתייגים אותי באיזה דיון או שולחים לי פוסט כלשהו שקשור לגירוש. לא שואלים אותי לפני, פשוט מניחים שיש לי משהו להגיד בנושא, אחרי הכל, אני בן לציונות הדתית.
בכל פעם כזאת מחדש אני מוצא את עצמי מתנצל שאין לי מה לתרום לדיון. “הייתי אז בן שמונה”, אני אומר או כותב במבט נבוך, “וגם גרתי בנהריה, אז…”.
אז.
אין לדור שלי אתוס מכונן. בצל כל הדיונים על כן מגזר או לא מגזר, על מפלגה מגזרית האמנם ועל סוג התיון המועדף בשבתות אולפנה, העיקר קצת נשכח. המגזר הזה, שאתם אוהבים לדבר עליו, מבוסס על ברית דמים. ואני, בברית דמים הזאת, לא הייתי.
לא עליתי לסבסטיה. לא גורשתי מימית. לא הפגנתי נגד אוסלו. לא למדתי במרכז בפיצול. לא שרתי על הגג בנווה דקלים ובכללי פשוט לא. לא עשיתי שום דבר “דתי-לאומי”. לא נכנסתי בברית דמים.
בקבוצת וואטסאפ שאני חבר בה רצו לפני כמה חודשים לשנות את השם, וביקשו מכל המשתתפים להציע שמות, כשהמטרה הייתה שהשם החדש יהיה קשור לצעירים ולמגזר. בחצי חיוך הצעתי את השם “גם אני לא זוכר איפה הייתי כשרבין נרצח”, אבל השם הזה נפל מהר מאוד.
למה? מסיבה פשוטה – רוב חברי הקבוצה זכרו היטב היכן הם היו כשרבין נרצח. גם כן צעירים…
לרוב חברי הקבוצה היה אתוס משותף, אתוס שאני לא חלק ממנו. שאני לעולם לא אהיה.
החוויות שציינתי, אולי למעט סבסטיה, הן שליליות, כואבות, לא סתם הגדרתי את הקשר הזה, את הסולידריות המגזרית הזאת, כברית דמים. הרבה מדם ליבו של המגזר נשפך שם, מדמעותיו, מתפילותיו. ההורים שלי, הדודים שלי, סבא וסבתא שלי, כולם חצבו שם את החלקים העמוקים ביותר בזהות שלהם, בזהות הקולקטיבית שלהם, אבל אני לא. וגם כל הדור שלי לא.
נכון, גדלתי בבית דתי לאומי. ונכון, למדתי בישיבה תיכונית וישיבת הסדר. אבל זה לא מספיק. לא מתקרב להיות מספיק. יש מין אחווה טבעית של מוכי גורל, של אנשים שגורלם לא שפר עליהם, והמגזר הדתי לאומי הוא מוכה גורל. המגזר הדתי לאומי הוא מוכה פוסט טראומה.
אנשים שגורשו מבתיהם, שראו את אמא שלהם נשלפת מפתח ביתה בזרועות שני חיילים כשהיא בוכה וצועקת, ראו בתי כנסת חרבים ונשרפים, קברים נפתחים וגופות מפונות הם אנשים עם צריבה בלב, עם צלקת בל תמחה.
וזה ממש לא רק מי שהיה שם. זה כל מי שבאו לעזור, שיצאו להפגין, שהכירו מפונים, שאירחו מפונים. שבכו. שכאבו. שבאו בברית דמים. זה כל המגזר שלנו. כל מה שהיה המגזר שלנו.
כי כרגע, כבר לא ברור מה או מי הכותרת הזאת מכילה.
“תדע לך שגם אנחנו חשבנו ככה בזמנו”, אמרה לי בחיוך עייף משוררת בשנות השלושים לחייה שאני מעריך, “אבל אז הגיע הגירוש”. “ומה עם חטיפת שלושת הנערים?”, הקשה עליי חבר מהישיבה, “או גירוש עמונה?”.
אולי אני טועה באמת, אולי זה רק עניין של זמן עד האירוע הגדול הבא, אולי אחד האירועים שחלפו לידי היה אירוע מכונן עבור רוב בני ובנות המגזר. אולי.
ואולי, רק אולי, ככה נראית שגרה, ככה נראים חיים. אולי מירוץ החיים המטורף הזה מאירוע לאירוע תוך צבירת אתוסים מכוננים וסרטים כתומים זה היוצא דופן, והחיים הפשוטים, השקטים, הם פשוט לא מגזריים? אולי “איש לאוהליו ישראל” הוא פשוט השלב הטבעי שמגיע אחרי “ותשקוט הארץ ארבעים שנה”.
ברית זה דבר מעולה, אבל האם אנחנו מוכנים לשלם את מחיר הדמים הנדרש? האם אנחנו רוצים בכך? המדינה כולה מתאחדת בימי מלחמה, ובכל זאת אנחנו מתפללים ומייחלים לשלום.
אז כן, אני רוצה ברית, אבל אני מקווה ומייחל שזמנה של ברית הדמים עבר מן העולם, שבימיי לא יוקז דמו של המגזר, שיותר לא תראה הקשת בענן. איך הברית הזו תראה ועל מה היא תתבסס? בכנות, אני לא יודע. עדיין לא יודע. אבל המשימה שלי, ושל הדור שלי, היא למצוא ולכונן את הברית הזו.
ברית שאולי תתחיל מהמגזר, אבל תתפשט ותתרחב ותכיל בתוכה את כל החברה הישראלית. ברית שתיבנה על בסיס חיים, ולא על בסיס פצע פתוח. הלוואי.
“ובאו כולם בברית יחד” כאיש אחד בלב אחד, ואחרי זה, ורק אחרי כן, “נעשה ונשמע אמרו כאחד”.

מסה

תפילת הנערות

תמר ביטון

*

לא מוצאת את המילים לספר לתאר לדבר על מה שהיה שם לא מוצאת
גם 15 שנה אחרי תרה אחר המילים האבודות המנגינות הצרובות בגוף מאותו יום ארור בבית הכנסת הספרדי בנוה דקלים
אני מנסה להבין למה.
קוראת מילים שכתבתי בדפים לבנים בעט כחול שורות לא אחידות לפעמים נדמה לי שאני שומעת את הזעקה של המילים על הדף. גוש קטיף אני נשבעת.
אני לא זוכרת לא זוכרת כמעט כלום מלבד אותו יום ארור בבית הכנסת. יום חג שהפך לאבל גדול. אישה אחת קנתה אלף חמש מאות תופי מרים לרגל הנס הגדול שעומד להתממש לרגל הגזירה שתתבטל ממש עוד רגע קט עוד רגע קט כהרף עין והנה זמן הגאולה אני שומע ינון ואליה אהרון רזאל שר בצאת הצום ואני חשבתי לעצמי הנה זה קורה.
וכי למה רק הזיכרון הזה צרוב בגוף והיכן הזיכרונות של השבועות שקדמו לכך. אני יודעת שאני מפחדת לפתוח את המגירה הזאת.
תמונות רצות בראש שלי קולות בצבע כתום עז. אמא מתקשרת מספרת שהדודים מאמריקה הגיעו. אני כועסת עליהם כועסת על הזמן שמצאו להם להגיע לארץ כועסת על ההורים שלי כועסת על עצמי. אמא שואלת אם אני חוזרת לירושלים אני מנגבת את הזיעה בגב היד שלי וחושבת שהיא לא מבינה כלום. כבר חודש ימים אני במקום אחר בעולם אחר בהזיה אחת גדולה. החיילים בדרך אמא, אני צריכה לסגור.
אני שונאת צבע כתום שונאת את השירים ששרנו שם. אחרים לא יבינו למה. זה שיר יפה אמא אמרה פעם כשהתנגן ברדיו תפילה לעני ואני ברחתי לחדר ונשכבתי על המיטה בעצימת עיניים. לא להיזכר לא להיזכר לחשוב על משהו אחר מהר. אני לא מוכנה להרגיש את הבגידה. אני לא מוכנה להודות שאני כועסת. עבר כל כך הרבה זמן, על מי את כועסת?
ביומן אני לא כועסת, אני מאמינה ותמימה. ביומן אני כותבת ביטויים כמו “עולים קומה” ו”מחאה שקטה”. ואני לא מבינה מה זה אומר. שקט אני לא זוכרת. אני זוכרת צרחות ובכי. אני זוכרת קרע בבגדים. אני זוכרת זוג מספריים שעובר בין שורות שורות של נערות בוכיות. ברוך דיין האמת צועק הרב וקורע את בגדו. אני עושה כדברו ומרגישה את הקרע בבשר. מרגישה את החנק בגרון. רועש מידי. צפוף מידי. בוכה מידי. והנס לא מגיע. והשער לא נפתח.
אני ממשיכה לדפדף. התאריך: ערב תשעה באב. כתב צפוף ממלא את הדף. הכאב מורגש בכל מילה. התקווה עדיין קיימת. אני בזה לאותה נערה. בזה לכל מי שהאמין שלא יהיה. אכלנו אותה בגדול, אני חושבת לעצמי. אני בזה לרבנים. אני בזה לכל מי שהיה שם. אני בזה ומתביישת על ההתרפסות. על החיבוקים עם החיילות. אני בזה ובוכה. אני קוראת ובוכה. אני לא זוכרת כלום ובוכה. למה אני בוכה?
אני שואלת את אפי ואת תפארת ואף אחת לא רוצה לדבר על זה. אני גם לא רוצה לדבר על זה אבל אני חייבת. אני רוצה לשחרר מעליי את העול הזה. לשחרר את האשמה. לשחרר את הכעס. אני רוצה להיזכר. אני יודעת שהיו גם זיכרונות טובים אבל יש שם בור שחור. הכאב גדול מדיי.
ריח של עשן באוויר וכתובות גרפיטי מרוססות. לא נשכח לא נסלח. קדוש שרפו את הבית ועזבו. אנחנו מתקלחות בגן ילדים נטוש ומחכות לנס. אני לא זוכרת כמעט כלום אבל אני רוצה לסלוח.

 

*

אחרי שזה קרה כמעט לא דיברנו על מה שהיה שם. לקח זמן להבין מה עברנו. המוח לא מסוגל להכיל את המראות אז הדחקנו, המשכנו הלאה. ככה שנים רבות. בהתחלה כל בית כנסת החזיר לי את המראות אז הפסקתי ללכת למקומות שהזכירו לי. הפסקתי לשמוע שירים שהזכירו לי. לעגתי בלב לאנשים שהזכירו לי את מי שהייתי שם.
אחר כך קשרתי את חיי עם אדם שהיה שם וחשבתי שמצאתי מנוחה. רצינו לבנות אבן מחורבן גוש קטיף, אבל גם הבית שלנו חרב לבסוף.
15 שנה שאני לא מסוגלת לשמוע את אותם השירים או ללבוש כתום. זה מחזיר אותי לשם תוך רגע. חודש וחצי מהחיים שלי נמחקו ורק המראות מבית הכנסת לא יוצאים לי מהראש.
ככה זה. טראומה. את זוכרת ריחות וקולות ושירים. את זוכרת את השיר שהתנגן בטרמפ שבוע אחרי שהכל חרב וחזרת לשם לעזור לתושבים בפירוק החממות. זה היה שלישיית מה קשור והם שרו מהלב. איזה שיר מוזר, חשבתי אז לעצמי. החלונות ברכב היו פתוחים ורוח חמה העיפה לי את השיער על הפנים. בדרך ראינו את החורבות, ששבוע קודם עמדו על תילם. יישובים נטועים וצחוק של ילדים. זו לא קלישאה, זה זיכרון. החוף הכי יפה בארץ. השקיעות הכי יפות. החופש. עד ההתנתקות מחבל ארץ שלא היה כמותה.
אפשר לדון לכאן או לכאן אם היה נכון או היה נחוץ, אבל זה כבר לא משנה. הזיכרון מקוטע אבל התמונות מתחילות לחזור אליי מאז שהחלטתי לפתוח את המגירה הזו, בשבוע שעבר. נזכרתי במועדון נוער בנצר חזני, בשיעורים באולפנה של נווה דקלים, בשירת הים ובגני טל. אני לא זוכרת את הלילות. אני לא זוכרת באיזו מיטה ישנתי. רוב הזיכרונות מהימים האחרונים בבית הכנסת. בתפילות ובשירים. בשורות החיילים בשחור. בבהלה. בעיניים הנפערות בתדהמה. בבגידה. של הרבנים בנו. בפער בין מה שהיה שם לבין מה שקרה בחוץ. בת אל אומרת שזה כמו אחרי שאדם קרוב נפטר. זה בדיוק מה שהרגשתי. ללכת ברחוב ולחפש עיניים שיבינו מה עברתי. אני זוכרת שמידי פעם פגשתי פנים מוכרות מבית הכנסת. שאר האנשים לא הבינו.
אני חושבת שהגיע הזמן לפרק את הטראומה ולדבר על מה שהיה. לכל דבר יש זמן וריפוי. גם אחרי המון שנים, גם אם אני כבר לא אותה נערה נאיבית ותמימה וגם אם אורח החיים שלי שונה, דווקא היום יש בי תקווה שנמצא נחמה, שנראה בחברינו מעלתם ולא חסרונם והלוואי ומהשבר יזרח עלינו אור גדול.

מסה

שומר אחי

שפי רוזנצוויג

אחרי עשרות ניסיונות להסביר לתלמידים שלי ניואנסים של אירוניה בספרות, אני מקשיב לשאלתו המיתממת של קין האומלל “השומר אחי אנוכי?”, ומתפלץ מן התשובה הצינית הזאת. אומרים שיהודי משיב בשאלה והאמת היא שזה מקפיץ את הפיוז האלוהי, מתסיס מחדש את דמו השפוך של הבל. מהיכן נזעקים הדמים? מן האדמה בר-מינן. מן האדמה. ולקין אין יותר אדמה. הציניות מדמה עצמה לפעמים להיתממות. היתממות מחרבת, שורפת.
היא חסרת שליטה. למרות שהיא מדמה לבעליה שליטה. כוחה נובע מקנאה ושנאה, זה ההבדל אולי בינה לבין אירוניה תמימה.
שלוש פעמים בשבוע נהרנו אחרי חכם ישועה לתיקון קבלי מיסטי מסביב לנצרים.
כשכולם ליחשו ארמית מהפנטת הוקסמתי, עצמתי עיניים, אבל מלמלתי מילים עבריות: “הצדיקים הטהורים אינם קובלים על הרשעה אלא מוסיפים צדק”.
הבטתי בירוק החצרות, בארגמן הגגות, ואמרתי אין מצב. מישהו יתעשת. כולם יתעשתו. הייתי טיפש נאמן בן 22. מאוהב ומסונוור, מה טוב יצמח מן ההרס?
בסוף הסיבוב, כשעה אחרי חצות, פגשו בנו עיתונאים מלאי בוז. העיניים שלהם צעקו שהתבלבלנו, עם בולדוזר כמו אריק לא הולכים למוסכים שמיימיים (היה שם אחד שלא צחק, שלא חיכה רק לסקופ, שהטלטלה היתה מונחת על פניו כפי שהייתה מונחת על פנינו. קראו לו שרון גל).
חזרתי מרוט לבית אחי, שתיתי קפה שחור עכור. כל הווייב האמוני-מיסטיקני שלי התכווץ לתוך תרמיל עצוב. ידעתי בתוכי שבמגרש המעשי העכשווי בוז משאיר אבק לכוונה טהורה, לעג עושה קלס מתיקון חצות, מדמעות צדיקים, פוליטיקה זולה מנצחת עקרונות ויושרה. לא רציתי להתבונן בזה מרוב שזה הכאיב.
משפטים כמו ‘היה לא תהיה’ התחילו להחליד אצלי
הלשון האידילית של הרב קוק נשמעה לי קיטשית עד מיאוס
זחל אליי הייאוש
לא הלכתי יותר לתיקון של חכם ישועה
סיפרו לי בטלפון בלחישה על שטיפות המוח שמחוללים פסיכולוגים לחיילים שיגרשו. שליחוּת וכובעים של “נחישות ורגישות”. שמעתי שקרוב משפחה שאני אוהב מחלק צמידים כחולים בצמתים. לא ידעתי איך אמשיך לאהוב אותו אותה אהבה.
חמש עשרה שנה אחר כך. אחרי הכוויות והכיבוי. אחרי עוד מאות הרי געש שהתפרצו פה, אני ממתין לאנשים שעמדו בראש המיזם העלוב הזה שיאמרו “גדול עווני מנשוא” בלי סימן שאלה.
הן גירשת אותי מן האדמה. השמרת אותי אחי?
במבחן הדורות לעתיד, אני יודע שהזיכרון ההיסטורי יעלה על נס את המגורשים האמיצים שנשארו ביישוביהם עד הדקה התשעים ולא נגררו למלחמת אחים.
אבל היום רובץ לפתחם של המגרשים עוד חטא
כי אלוהים נושא עוון ופשע אם האדם מיטיב לשאת אותם, נושא אותם למקום מיטיב, ואם לאו, לפתח חטאת רובץ, והתשוקה הצינית לממשו לא תחדל, והאדם ימשול בזה.

מסה

שכחת סיני – אלי סיני: במלאת 15 שנה לאווקואציה מחבל קטיף

גדעון חרל"פ

א.

איש איננו יכול להסביר את הנהירה הזאת לסיני. את הכמיהה לחופים זהובים, למעמקי ים צלולים, החופש מסביבה אורבנית צפופה ומלחיצה.
כאן בצל הרי גרניט כהים, מצאנו את השלווה ואת הרוגע. הפחדות שונות ומשונות ואזהרות מסע – לא ירתיעונו.
הכמיהה לפסטורליה, הרחק מתל-אביב, מירושלים הבירה, רחוק אבל קרוב, במרחק יריקה, דרושה הייתה לנו כאוויר לנשימה, כמים קרים על נפש עייפה ורצוצה. אין צורך להצטופף בנתב”ג, להתעופף באוויר ולהתנתק מן האדמה הקדושה הזאת על מנת לחוות מרחבים.
זה לא רק המחירים הזולים, זה לא רק תחליף קרוב לריביירה, כאן מצא הישראלי את מקומו ומנוחתו. כאן אנחנו מנכסים את סיני אלינו, ללא חישובים פוליטיים וללא משטרת המחשבות הישראלית או המצרית. הבדואים ברקע הינם רק צללית חולפת כאבותיהם נוודי המדבר.
דוד בן גוריון ‘מלך ישראל’ הכריז כאן לאחר מלחמת סיני: “כאן אנחנו מייסדים את מלכות ישראל השלישית”. אמר ולא יסף.
ברגעי חרטה אמר מנחם בגין: “לא ידעתי שסיני זה ארץ ישראל”. במחי יד מחק את שנות השלטון הישראלי המתחדש בסיני. במחי יד מסר לזרים את מקור הווייתנו של מעמד הר סיני.
למען שלום זמני המאפשר למוסלמים ישראלים בלבד לנסוע בבטחה למצרים ולירדן התנתקנו מטריטוריה רוחנית זאת של סיני. למען שלום זמני התנתקנו מהר משה רבינו, מהאיים טיראן וסנפיר, ממרומי הסירבאל, הר קטרינה וג’בל א-ג’ונה, נקיקי מבוכים ובארות שפע ונפט של אבו-רודס.
כאן במזרח סיני וחופו תוכנן המשכה של תכנית אלון ותוכנית השידרה הכפולה של מדינת ישראל בהגותו של האדריכל פרו’ אברהם וכמן. בחצי האי סיני נמצא מרחב הפתרונות לפיזור האוכלוסייה. כאן הוא מקומם של מפעלי תעשיה ענקיים ועתירי שטח, תעשייה כבדה, תחנות כוח גרעיניות, שדות תעופה והשער לגלקסיה.
השחזת חרבות מוסלמית מתמדת והצטיידות מצרית רבת היקף לא ירתיעונו.
לא נשמע להתראות!
מסע בני ישראל בסיני לא ייפסק גם ללא חסות צבא וריבונות!
סיני שלנו לעד ולעולמי עולמים.
ציוויליזציה מתקדמת לא תמתין עד טיפת הדם האחרונה למען התפתחותה עד פס התכלת התחתון בדגל מגן הדוד בין שני נהרות גן העדן.

 

ב.
איש איננו יכול להסביר את נטישת חבל קטיף, חבל הארץ הפורה, אחרי כ 38 שנה של התיישבות ישראלית מתחדשת והיאחזות בחוף מימי הים התיכון בואכה עזה ,רפיח ואל עריש. אם נטשנו את היכל סיני, אדמת קודש ארץ ישראלית, מה הפלא שנטשנו גם את המבואה.
פעמים רבות בתורתנו הקדושה והאלוהית נצטווינו על זכירת מעמד סיני, יציאת מצרים והמעבר במדבר הצחיח והנורא הזה. המקובל האלוקי חיים יוסף דוד אזולאי אף הוסיף ותיקן לומר בסוף תפילת השחרית ‘עשר זכירות’, שרובן מורות על זכירת מאורעות הקדמונים שקרו לאבותינו היוצאים ממצרים, כאילו לא די לנו בפרשיות התפילה .
כנראה שהיו לו תובנות או הבנות מיוחדות וחדשות, מעבר לתפילות שחרית שתקנו קדמונים.
לא זכרנו ולא הפנמנו את משמעותה לדורות של מצוות הזכירה וכתיבת מסעות בני ישראל. גם משה רבינו אפשר וביקש לשכוח, כשהשכינה הקדושה מצווה עליו בפירוש לזכור ולכתוב את ממשות המסעות האלה: “וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֶת מוֹצָאֵיהֶם לְמַסְעֵיהֶם עַל פִּי יְהוָה”.
ומאי זכירת ממשות המסעות שכחנו את הדרך לכאן, את שייכותנו למרחבי ארץ ישראל הדרומית ואת המבואה למרחבי אלי סיני שלנו.

מסה

שני מכתבים ממתנחל

קוץ בן יפונה

 

1.

 

רציתי לפנות אליך, הצבר. אתה אדון הארץ. אתה נולדת מן האדמה והאדמה היא ביתך. אתה עשית את הנַכְּבָּה. אתה הגדר של הפרדס. רציתי לפנות אליך בשל מה שאתה מתכנן. זה מה שאתה מתכנן, אולי אתה לא יודע מזה, לצמחים קוצניים לא תמיד יש מודעות עצמית כל כך גבוהה. בימים אלה עומד להתרחש דבר שלא התרחש בפרדס שלנו מאז שנשתלנו כאן. בימים אלה מתכננים את הגירוש הכפוי הגדול ביותר של אנשים מבתיהם מאז הנַכְּבָּה.
נַכְּבָּה חדשה. זה צריך להיות משהו שכולם מדברים עליו, אתה אומר לעצמך. טעות. בפרדס שלנו כולם מדברים על הפנצ’ר באוטו של שר האוצר. במשרדים בכירים ממנים יחידות מיוחדות כדי לתפוס את הקוץ שנתקע בגלגלים. כוחות מיוחדים חיפשו ומצאו שהילדים שצעקו על שר האוצר לא היו אלה שפינצ’רו את הגלגל. אז הקימו יחידות חדשות למצוא את הקוץ. אין כמו הצבר, ברגעים של מבוכה תמיד אתה יודע להקים יחידות מיוחדות. אני מכיר אותך ממזמן, צבר. ואולי זה הזמן להגיד לך, אתה לא צריך לחפש את הקוצים. אני הקוץ, צבר. אותי אתה מחפש. אני הפנצ’ר הגדול של האשליה שלך. שרק אעלם.
אני יודע. אתה מחפש אותי ממזמן. שנינו יודעים שלא מדובר רק בגלגלים של שר האוצר. אתה מחפש אותי מאז הנַכְּבָּה הראשונה שעשית. היא הזכירה לך מאיפה באת, היא רמזה לך שאתה לא נולדת פה כמו שסיפרו לך, כמו שקראו לך בלילה מן התנ”ך. היא רמזה לך שאתה נטע זר. הזכירה לך את האדמה התחוחה ביד אדם שבה נטעו אותך. הנַכְּבָּה הזאת רודפת אותך, בהתחלה לא רצית לשמוע את קולה, שרת שירים בקומזיץ כדי להניס את דמותה שהיתה באה בחשיכות הגדולות של לילותיך.
הנַכְּבָּה הזאת הפכה לשואה הקטנה והסודית שלך, ומאז אתה מחפש אותה, מנסה לבטא את שמה בקול, לכפר עליה. להניח את אשמתך על שעיר ולצפות לישועה. אבל אתה אדם רציונלי אתה לא יודע כפרות. לא תצליח לכפר על הנַכְּבָּה עד שלא תעשה לך נַכְּבָּה חדשה. לכפר על גירוש בגירוש.
אני מכיר אותך לגמרי לא רע. אתה לא מכיר אותי, אבל אתה מכיר בי את הקוץ. יש לך הרבה טענות נגדי. אתה אומר שבגללי הגבול פרוץ, אתה גם אומר שבגללי כל מי שבא אליו נדקר. אני מכיר את הטענות שלך. חלקן הגיוניות, חלקן אפילו מוצדקות. אבל אני יודע שזה לא זה. אתה לא מחפש אותי בגלל הטענות האלה. אתה מחפש אותי בגלל המלחמה. מעולם לא מצאת מאין ליטול את האחריות, מאין לכפר. מאז אתה מחפש איך לרחוץ בנקיון. מחפש כמו שמחפשים חטא קדמון.
אני מבין אותך, אני תקוע לך כמו קוץ. אבל אני הקוץ שמצא את מגילת היוחסין שלו. מכל קוץ יוצא פרי וממנו צבר חדש. אתה הצמחת אותי, ואני הנַכְּבָּה שלך. אתה לא רואה אותי, זה תמיד לוקח לך כמה עשרות שנים. אתה לא רואה אותי עכשיו, אתה עסוק במלחמות. הנַכְּבָּה שלי לא תרפה מלילותיך. כי הנַכְּבָּה שלי היא שלך.

 

 

2.

אני ק’ בן יפונה. מתנחל. אתה כותב עלי בעיתונים, אתה מדבר עלי במהדורות (הדרן על הדרן זה חוזר על עצמו, זה הריטואל שלך, הדתיות שלך). אתה רוצה לגרש אותי מהבית שלי ואתה קורא לזה פינוי. אף אחד לא דיבר אתי על זה. אני קורא את זה בעיתונים. אדון המדיה, חשבת פעם איך אתה נתפס בעיניים של האחר שלך? האחר שלך הוא אני. אני שומע אותך חושב: ‘למה הוא לא כותב בשמו? למה ההסתה הזאת מתחבאת מאחורי הרעלה הזאת? הוא רעול פנים והוא מסוכן’.
אתה צודק בהחלט. אני, ק’ בן יפונה, רעול פנים. ואתה, אתה המצאת את הרעלה שלי. אני אינני אלא פרסונה. אם הייתי פונה אליך בשם של אדם הייתי הופך לסטטיסט במחזה שאתה כתבת מראש, במחזה שבשמו אתה מגרש אותי ואת הילדים שלי ואת ההורים שלי מהבית. אצלך אני מזמן כבר מסיכה. אתה מדבר עלי ולא אתי. אתה חי באשליה שאתה רואה אותי באמת, אבל אתה המצאת את הרעלה שלי, אתה הוצאת את הפנים שלי מהדיון באולפן. אתה כתבת לי את המחזה, ואתה תכבה את האור אם אסטה ממנו. לפיכך החלטתי להוריד את האשליה שיש אדם מאחורי המסיכה היפה שלי.
אני יודע. בחלומות הלילה שלך אני מפחיד מאוד. ראיתי את זה בריטואלים שלך. במהדורות החדשות. אני לא מכחיש שאני כזה, החלטתי להפסיק לטעון שאני לא המסיכה שלי. מעכשיו אני והיא אחד. כבר מזמן אין לי קיום בלעדיה. אני האויב. אני לא רציתי להיות כזה אבל זה מה שכתוב על המסיכה שלי. ואני לא יותר ממסיכה.
המסיכה הזאת תחיה כאן גם אחרי שתגרש אותי. היא תהיה רוח הרפאים של מה שנותר מאחורי, כי בתור מסיכה אני רוח רפאים. אי אפשר לגרש אותי. אפשר לא לקבל את פניו של אדם, אפשר לצור עליו, להרעיב אותו, לגרש אותו ואפילו להרוג אותו. אבל אני, אני לא פגיע, כמו בני האדם. אני מסיכה, ללא שום דרישות גופניות. ובתור מסיכה אני אשאר אתך. תמיד. פני הילד שגירשת מביתו. פני הנרצח שהשקיע את כל חייו בבית ובחממה, וביתו ניתן לרוצחו במזרח התיכון החדש. פני כל אלה נחקקים בי, ביחד עם הציור שאתה ציירת עלי. המסיכה, אין לה מעצמה כלום. אני כאן לשירותכם כרוח רפאים. תמיד.

 

 

ק’ בן יפונה

אדר, תשס”ה

מסה

מראה מקום

עמית עסיס

מתוך ספרו “מראה מקום”, הוצאת ראובן מס

נט.
קשה להבין איך הסבירו לפני אלתרמן איך הדרך ‘נפקחת לאורך’. אי אפשר שהתגלותו של מראה חדש מעבר לעיקול תתואר בצורה אחרת מאשר היפקחות. אלא שכרגיל אצל אלתרמן, לא העין היא הנפקחת אלא הדרך. אלתרמן הבין שלא רק בעינינו אנחנו רואים אלא גם במיקומנו, ולכן דרך היא היפקחות מתמדת, גילוי בלתי פוסק של יֶשְׁנוּת. זה ההבדל בין העומד והנוסע. לכן מי שעומד ורואה את הכביש נעלם מעבר לעיקול רואה ומתגעגע. לכן מי שמחפש לו מקום לתפילה בדרך, ימצא לו מקום שממנו רואים את הכביש נעלם מעבר לעיקול.

ס.
בבית הכנסת במושב הייתי הולך בחזרת הש”ץ לחלון הגדול לראות איך הכביש שמגיע משער הכניסה נעקל ונעלם לו ימינה בדרך אל החממות ובדרך להקיף את המושב. מגרש הכדורסל עוד עמד שם, אבל תחנת הדלק עברה כבר למקום אחר, ובתקופה של העליה הגדולה גם בנו עוד בתים ליד האשקוביות הישנות, אח שלי גר באחד מהם עד שעבר לבית אחר. ועדיין הכביש נעלם מעבר לעיקול והותיר עקבות של געגוע שהלמו יפה את נעימת התפילה.
עברו שנים. הזמן, בהפגנת כוח מוזרה, חשף את שיניו, רצה להוכיח שהוא חזק מהמרחב. הזמן התעקל והמושב כולו עוּקל, מותיר אחריו תמיהה גדולה ועלבון כבוש.

(וחז”ל אומרים: הלב יודע אם לעקל אם לעקלקלות).

סא.
*
אצל אלתרמן המודרניסט יש “אהובה אחת לשיר ולמסחר”. הוא יצר את הדרך כנקודת מבט ואת העיר ברא יש מאין, כאלילה נפלאה מעולפת צעיפים וגובה. כך הוא פונה אליה:
הבהירה השוצפת – – הקשיבי,
ידים אליך אושיט –
הרימי אותי, על ברכיך הושבי,
בחלון של קומה חמישית.

אראה את גאות השקמה בעליה,
את קרב הככר – האחת מול מאות!
אראה את הרחוב הגדול, הבולע
שורת אבטובוסים כבדים כדמעות.
(נתן אלתרמן, כוכבים בחוץ)

**
אצל אבידן העיר נעצרה. עיר שנבראה במילה והונפה לראווה, יכולה לשאת חורבן מילולי. אותה דרך שנפקחה אצל אלתרמן לאורך, נעצרה אצל אבידן כמבוי סתום: “הרחוב היפה-היפה ייעצר לבסוף בדרכו/ השלווה אטומה וקשה תחתך כמו חלה לאורכו”. כיווּן הרחוב קדימה נחסם, והופך מכיוון של התקדמות לכיוון של חורבן. הרחוב המודרניסטי נוצר במילה, ובמילה נחרב.

***
גם מדינת ישראל נוצרה בדיבור. בין אם זה מתחיל ב’לך לך’ או בועידת באזל. נאומים, נאומים, כתבי עת, דברי ספרות והנה נוצר מקום.
במקום שבנוי על מילים צריך לדבר בזהירות, באחריות, הדיבור נמצא בכל. אין מילה שאין לה מקום, וכל מילה מוצאת לה רחוב, חצר או שדה קרב.
ואבידן ממשיך “הקירות הכבדים מבינים משהו ונופלים בשתיקה/ על העיר הגוססת בחוץ צונח אור שמש מוחלט” (דוד אבידן, ברזים ערופי שפתיים).

סב.
ומה קורה כשמקום נהיה לא-מקום? מתחילות שמועות, מתהלכות בעיתונים ובטלוויזיה, ואז מגיע מכתב רשמי: ‘החל מתאריך פלמוני מקום פלוני יהיה לא-מקום, על כל ההשלכות המעשיות והמנהליות הקבועות בחוק’. ואז מתחילה לזחול באויר המקום חרדת האין-עוד, חרדת מותו המתקרב של המקום.
חרדת מותו של מקום מפתה את התושבים לחלל את קדושת חייו, כמו צחוק מודחק שמתלווה לשמועת מוות. חרדת מותו של מקום הופכת את קווי המתאר של החיים לחוטים דקים מאוד. ‘לא לדרוך על הדשא’, ‘לא ללכלך את הרצפה’, ‘לא לחנות באמצע הכביש’ מה נותר מכל אלה כשמקום עומד על סף תהום חייו? מה ייוותר מעמודי התאורה, מהשלטים, מאבני השפה, מתחנות ההסעה, מבתי הציבור? כל אלה היו בחייהם סימונים של קו מבט, של ריכוז ציפיה, של גבול עדין. מהם כל אלה במותו של מקום? מותו המתקרב של המקום מטיל איום של בזוּת על כל הסימונים התמימים שהתושבים מטפחים: בפנים ובחוץ, בתי תפילה ובתי שימוש, שערים וגדרות, חממות פרחים ובתי אריזה, מקומות חניה וחופי רחצה.

סג.
מה נותר כשהחיים נארזים מתוך בית שאיש לא יגור בו עוד? מה עושים בחפצים שכבר אין בהם חפץ? תחילה אורזים ומשליכים בפח, אחר כך מניחים ערימה בפינה, אחר כך זורקים על הרצפה שאיש לא ידרוך עליה ביחפותיו, רצפה שהגג עתיד להתפרק עליה לרסיסים של רעפים משוברים, מרושתי חשמל מנותק. עליה ועל הצינורות, ועל המבואות ועל המפתנים שעומדים על סף אובדן חייהם.

סד.
חורבנו של מקום עולה תמיד על הדעת כזכר מלחמה. מכת פתאום חותפת את ישותו של מקום. מקום שאיננו עוד מקום מותיר אחריו פליטים המומים שאינם יכולים עוד לדמיין את זכרו. המקום נותר לא-מקום שהזקנים עוד יוכלו להלך בו ולספר כהוזים על שפעם היה כאן מרכז הכפר, ונדים להם בראש.
כשמלחמה מראה פני שלום, החורבן מתחזה כפקיד חביב. ‘בהתאם לחוק עלי להודיע: בשבעה עשר בתמוז יחל המצור, בתשעה באב ייחרב הבית’. חורבנו של מקום במלחמה הוא אמיץ-כח, נורא, הוא מטיל אימה ומעיד על אלימותו. חורבנו של מקום בשלום, הוא חורבן צפוי, קבוע מראש, כמעט משעמם. הוא איננו מותיר לזיכרון רגע להאחז בו, הוא איננו כעס המושלך על עצים ואבנים, הוא בוז שותק ולעגני לקדושת חייו של מקום.

סה.
בשורת חורבן הופכת מקום לבן תמותה, הופכת את קול ענות חייו לנגינה עדינה.
“הגוסס הרי הוא כחי לכל דבר […] אין מזיזין אותו, ואין מדיחין אותו, ואין מטילין אותו לא על גבי החול ולא על גבי המלח, עד שעה שימות. אין מעצמין את עיניו, הנוגע בו ומזיזו הרי הוא שופך דמים” (מסכת שמחות).
כך אפשר להבין את מי שמתעקש על כל תג ופרט בכבודו של מקום שצועד אל אינוּתו. האם יש מקום שלא ימות?

סו.
נשימתו של המקום נעצרה כשסגרו את הכביש. הדרך היתה נשימת המקום. אנשים באים, אנשים הולכים. לחם ודואר מגיעים. משאיות יוצאות עם עגבניות, חסה ופרחים. המחסום היה יד מונחת על צוואר. ראיתם פעם מקום נשנק? אחרי שהחריבו את הבתים והמקום נפח את נשמתו, היו נשימותיו האחרונות תלויות על קצוות הדרכים. יראת רוח הרפאים של המקום הביאה אותם להוריד את השלטים שעליהם אפשר היה לראות נשימה של מקום שהיה ואיננו.
השלט לשדרות נשאר והשלט ההוא איננו. השלט לסעד ולבארי נשאר, והשלט ההוא איננו. השלט למגן ולעין הבשור נשאר, והשלט ההוא איננו. השלט לכיסופים נשאר והשלט ההוא איננו. סִפדו ככה לו: ‘היה מקום וראו איננו עוד’.

י״ב באייר ה׳תש״פ (6 במאי 2020)

זמנים משונים: תערוכה. דבר האוצר

פורת סלומון

איך יוצרים אמנות כשהמציאות מסרבת להיות עוגן מוכר – כשהנוף מהחלון נעשה רחוק ומוזר והזולת האהוב נעשה לאיום? איזו הזרה יכולה האמנות להציע למבט המשתאה מול מחזה אבסורד כלל עולמי, שמנוהל בקווי גרפים וסרטי סימון?
כשהתותחים רועמים – המוזות שותקות. אבל מה קורה כשהתותחים שותקים והמוזות משרטטות במהדורת החדשות בערב את קווי המתאר למציאות של מחר?
בתערוכה המקוונת שלפניכם הוזמנו אמני קהילת ‘פרדס’ – סטודנטים לאמנות ובוגרי התכנית – לדווח את פליאתם מהזמן המשונה הזה, מההווה המרצד של מגיפת הקורונה.
מהעבודות שנאספו עולה המאמץ להקדיש מבט משתהה לדימויים המתחלפים, למשמע מחדש את המציאות הנחווית ולאתר בתוך רגע ההווה גרעין טמון של סדר זמן ארכאי: למצוא בו את ההיזכרות, הגעגוע והתעופה.
כך, בציוריה של שקד סגל הופכים הרחוב היפואי הנטוש והחגיגיות הרצינית של אולפן החדשות להתרחשויות פנטסטיות, מופע זיקוקים מערוץ של תרבות זרה. גם בצילום של סיגלית פריד – ‘עסק ביש’ נוכחותו של הדיוקן המתפרץ מתוך כרזת פרסום ברחוב הנטוש כסבך יער פראי.
טקסי השגרה המוכרת נטענים ברבדי משמעות חדשים. בוידאו ‘שולחן שבת’ של רני בן-ארי נותר השולחן הערוך לאורחים – נטוש ונרקב. היעדר הקרבה האנושית מוחלף בנוכחותם המצטברת של זבובים ובתהליכים הטבעיים של ריקבון והתכלות.
הנוף הפתוח והמזמין של חוף הים ברישומה של חן אלישע, נחרץ ומסומן בידי החוק בסרט הסימון הקוטע את המרחב. על החלון אל הנוף בצילומו של אלקנה לוי מופיע נגיף הקורונה בייצוגו הגרפי כמעין קמיע-תכשיט מבשר רעות.
צמצום המרחב אל הנוכחות הגופנית מייחל לפריצתו ברישום הדחוס של חן אברישמי “ד’ אמות”- ההגדרה ההלכתית למינימום נוכחותו של גוף במרחב והיחסים החדשים בין אדם לחיה. גלית ירושלמי יוצרת דימויים ארכאיים לרגע ההווה, זיכרונות של העכשווי.
טקסיות הלקוחה מן הפרוצדורה הרפואית מעוררת בטליה פרי אסוציאציות לטקס עבודת הכהן הגדול ביום הכיפורים, והסטריליזציה הרפואית נחווית כטקס כפרה והיטהרות.

כ״ו בניסן ה׳תש״פ (20 באפריל 2020)

ולדיסלב שלנגל, משורר גטו ורשה או משורר אצ”י?

יוסי סוויד

בשנת 1963 פרסם חיים לזר, פרטיזן לשעבר מגטו וילנא ובית”רי גאה, את הספר “מצדה של ורשה”, בו פרש לראשונה באופן נרחב את קורותיו של “הארגון הצבאי היהודי” – האצ”י, ואת פרשת מלחמתו הנועזת בנאצים במהלך מרד גטו ורשה, שהיתה עד אז עלומה וכמעט לא ידועה לציבור. סיבות אידיאולוגיות־פוליטיות והעובדה שבכירי אצ”י לא שרדו למעט אחד היו הגורמים העיקריים לכך שזכר האצ”י לא נודע. אולם הספר לא הכה גלים, ולא פרץ את מסגרת המשוכנעים ממילא המצומצמת. בעקבות כך, בשנת 2009, פרסם משה ארנס ספר נוסף, המהווה מעין המשך והעמקת המחקר שהחל לזר. ספרו זה, “דגלים מעל הגטו”, זכה לתהודה נרחבת יותר, והחל אף להשפיע על התודעה הציבורית, בנוגע להרכב הכוחות הלוחמים במרד גטו ורשה. כתבות, סרטים והתייחסות תרבותית ואף אקדמית היוו הוכחה כי פרשת הדגל הכחול־לבן שהונף מעל לגגות הגטו בעיצומו של המרד וסיפורם של מניפיו – החלו לחלחל לתודעה הציבורית.

 

 

בול לרגל 70 שנה למרד גטו ורשה שהנפיק השירות הבולאי עם דמותו של פאבל פרנקל מפקד האצ”י, שקלסתרון פניו שוחזר כחלק מפועלו של משה ארנס להנצחת האצ”י ופועלו.

 

יחד עם זאת, פועלה של אצ”י נותר משני עד לא ידוע לכארבעים אלף תלמידים, חיילים ושוטרים היוצאים מישראל מדי שנה במסגרת ממלכתית למשלחות המסע לפולין. במסגרת מסעות אלו מגיעים המשתתפים, רובם ככולם, לרחוב מילה 18 בוורשה, מקום שרידי הבונקר בו מצאו את מותם לוחמי מחתרת האי”ל הסוציאליסטית ומרדכי אנילביץ’ שעמד בראשה. מתי מעט, אם בכלל, יעצרו באבן הזכרון לפאבל פרנקל הצמודה לאתר זה, או יפקדו את שלט הזכרון ל”קרב־הדגלים” בככר מורנובסקה הנמצא במרחק של כ-500 מטרים בלבד משם.

בשל כך, במסגרת עבודתי במרכז מורשת מנחם בגין כמנהל פיתוח התוכן, נתבקשתי לפתח מקראה למדריך המסע לפולין, המתמקדת במחתרת אצ”י: הרקע להקמתה, אישיה, מנהיגיה, פועלה ומורשתה. על מנת להשלים את נופך הפן התרבותי הנלווה למסעות לפולין, בקשתי לאתר שירים העוסקים בנושא מרד גטו ורשה מנקודת מבטם של חברי אצ”י. במהלך חיפושיי נתקלתי בשיריו של המשורר ולדיסלב שלנגל (1912-8/5/1943) הידוע בספרות ובמחקר כ”משורר גטו ורשה”.

 

 

תמונתו הידועה ביותר של ולדיסלב שלנגל. בהקדשה אישית לחברו כתב על גבי התמונה: זדז. פינדורסקי. הזאטוט האהוב מספסל הלימודים, ולאדק. 11 בספטמבר 1939.

 

 

בציבוריות הישראלית נתפרסם שלנגל בעיקר בזכות שירו “התחנה הקטנה טרבלינקה” שתורגם בידי ניצולת השואה הלינה בירנבאום, אשר כנערה בגטו ורשה היתה מדקלמת את שיריו שהיו נפוצים וידועים בגטו , בערבי תרבות, במטרה לאסוף תרומות לעניים. השיר נערך ע”י בנה היוצר והמפיק יעקב גלעד והולחן ע”י יהודה פוליקר (נכלל באלבום המופת “אפר ואבק” המבטא את התמודדותם של בני הדור השני עם השלכות השואה על חייהם). את השיר כתב שלנגל לאחר שהגיעו אל גטו ורשה ידיעות אודות גורלם של היהודים “הנשלחים מזרחה” במסגרת האקציה הגדולה של יולי 1942, ונתברר כי מאות אלפי המגורשים נשלחו למעשה למותם במחנה ההשמדה טרבלינקה, שם נרצחו בגז. השיר מאופיין כמו רבים משיריו של שלנגל בכתיבה מושחזת וסרקסטית, המאפשרת לאימה לצמוח מהנרמז, מהלא־מדובר ומהשתיקה.

 

 

התחנה הקטנה טרבלינקה

 

ולדיסלב שלנגל
תרגום: הלינה בירנבאום

 

בַּקַּו שֶׁבֵּין טְלוֹשְץ’ לְוַרְשָׁה,
מִתַּחֲנַת הָרַכֶּבֶת וַורְשַׁאוּ־אוֹסְט,
יוֹצְאִים בָּרַכֶּבֶת וְנוֹסְעִים יָשָׁר.

 

הַנְּסִיעָה נִמְשֶׁכֶת לִפְעָמִים
חָמֵשׁ שָׁעוֹת וְעוֹד אַרְבָּעִים וְחָמֵשׁ דַּקּוֹת,
וְלִפְעָמִים נִמְשֶׁכֶת אוֹתָהּ נְסִיעָה
חַיִּים שְׁלֵמִים, עַד מוֹתְךָ.

 

וְהַתַּחֲנָה הִיא קְטַנְטֹנֶת,
שְׁלוֹשָׁה אַשּׁוּחִים גְּדֵלִים בָּהּ.
וּכְתֹבֶת רְגִילָה אוֹמֶרֶת:
“כָּאן הַתַּחֲנָה טְרֶבְּלִינְקָה”.

 

וְאֵין אֲפִלּוּ קֻפָּה,
גַּם אִישׁ הַמִּטְעָנִים אֵינֶנּוּ,
וּבַעֲבוּר מִילְיוֹן,
לֹא תְּקַבֵּל כַּרְטִיס חָזוֹר.

 

וְאִישׁ לֹא מְחַכֶּה בַּתַּחֲנָה,
וְאַף אֶחָד לֹא מְנַפְנֵף שֵׁם בַּמִּטְפַּחַת.
רַק בָּאֲוִיר תְּלוּיָה דְּמָמָה,
לְקַדֵּם פָּנֶיךָ בִּשְׁמָמָה אֲטוּמָה.

 

וְשׁוֹתֵק עַמּוּד הַתַּחֲנָה,
וְשׁוֹתְקִים שְׁלֹשֶׁת הָאַשּׁוּחִים,
שׁוֹתֶקֶת הַכְּתֹבֶת הַשְּׁחֹרָה,
כִּי “כָּאן הַתַּחֲנָה טְרֶבְּלִינְקָה”

 

וְרַק שֶׁלֶט פִּרְסֹמֶת,
תָּלוּי עוֹד מֵאָז,
סִיסְמָה יְשָׁנָה וּבְלוּיָה הָאוֹמֶרֶת:
“בַּשְּׁלוּ רַק בַּגָּז”

 

 

שירו הידוע ביותר של שלנגל העוסק במרד הוא “התקפת נגד”. בשיר זה מתאר שלנגל את ראשית המרד, “המרד הקטן”, שפרץ בינואר 1943. שיר זה, יחד עם האזכור “היהודים יורים” בסוף הפואמה של יצחק כצנלסון “השיר על העם היהודי שנהרג”, הם ככל הידוע השירים המרכזיים והידועים ביותר שנכתבו אודות מרד גטו ורשה בעת המאורעות עצמן וממקור ראשון. צבעיו העזים של השיר, הסרקזם החותך, ההומור הציני ואומץ הלב הנשקף ממנו אינם יכולים להותיר את הקורא אדיש:

 

 

התקפת נגד

ולדיסלב שלנגל
תרגום: הלינה בירנבאום

 

בְּשֶׁקֶט – הָלְכוּ לַקְּרוֹנוֹת.
כְּאִלּוּ מָאֲסוּ בַּכֹּל.

 

הַחַיָּלִים הַלִּיטָאִים נָעֲצוּ עֵינֵי כֶּלֶב רְעֵבוֹת;
“בְּשָׂרִים”.

 

שָׁלְווּ הַקְּצִינִים הַיָּפִים.
כְּלוּם עַל עֲצַבֵּיהֶם לֹא מַשְׁפִּיעַ.

 

הָלְכוּ – כְּעֵדֶר כֵּהֶה, מְמֻשְׁמָע.
וּלְשֵׁם הַנָּאָה בִּלְבַד,
הִצְלִיפוּ הַחַיָּלִים בִּפְנֵיהֶם.
הֶהָמוֹן נָפַל עַל הַמִּגְרָשׁ בִּשְׁתִיקָה,
בְּטֶרֶם בַּקְּרוֹנוֹת הִתְיַפֵּחַ.
הִגִּירוּ דָּם וּדְמָעוֹת עַל הַקַּרְקַע הַחוֹלִית.

 

וְ”הָאֲדוֹנִים”,
עַל הַגְּוִיּוֹת,
בַּאֲדִישׁוּת הִשְׁלִיכוּ,
קֻפְסוֹת סִיגַרְיוֹת “יוּנוֹ” עֲגֻלּוֹת.

 

כָּךְ – עַד לְאוֹתוֹ יוֹם.

 

אוֹתוֹ יוֹם – בּוֹ פָּרְצוּ עִם שַׁחַר כְּתַנִּים,
מֵעַרְפֶל הַלַּיְלָה, אֶל הָעִיר – עוֹטָה הָאַשְׁלָיָה.

 

הִתְעוֹרְרוּ הָעֲדָרִים.
חָשְׂפוּ נִיבֵיהֶם.

 

בִּרְחוֹב מִילָה נִשְׁמְעָה הַיְּרִיָּה הָרִאשׁוֹנָה.

 

הַזַּ’נְדַּרְם הִתְמוֹטֵט בַּשַּׁעַר;
הִבִּיט בְּתַדְהֵמָה.
לְרֶגַע עָצַר, מִשֵּׁשׁ אֶת זְרוֹעוֹ הַמְּרֻסֶּקֶת –
לֹא תָּפַס;
“מַשֶּׁהוּ כָּאן לֹא כַּשּׁוּרָה”
הָרֵי הַכֹּל הָלַךְ כָּל כָּךְ חָלָק,
הֲרֵי בִּפְּרוֹטֶקְצְיָה הֻחְזַר לְכָאן מִן הַמִּזְרָח,
כְּדֵי לָנוּחַ קְצָת בְּוַרְשָׁה,
(הָיוּ לוֹ כַּמָּה יָמִים שֶׁל חֶסֶד)
הֲרֵי רַק לְנַקּוֹת קְצָת אֶת הַדִּיר,
לְהוֹבִיל הָעֲדָרִים,

 

וְהֵנָּה, גַּם כָּאן,
בִּרְחוֹב מִילָה – דָּם?
הוּא נָסוֹג לַשַּׁעַר וְקִלֵּל;
“אֲנִי בֶּאֱמֶת – מְדַמֵּם”!

 

אֲבָל אָז כְּבָר טִרְטְרוּ הַבְּרָאוּנִינְגִים;
בְּנִיסְקָה
בְּדְזִ’יקָה
בְּפָאבְּיָה
בַּמַּדְרֵגוֹת
הַמִּתְפַּתְּלוֹת
עֲלֵיהֶן גָּרְרוּ אֵם זְקֵנָה בְּשַׂעֲרוֹתֶיהָ.

 

וּכְאִלּוּ חֲנָקוֹ הַמֶּרֶד עַצְמוֹ,
שָׁכַב קְצִין ס”ס הַנְדְטְקָה,
מְנֻפָּח, בְּצוּרָה כֹּה מְשֻׁנֶּה.
אֵינוֹ מְסֻגָּל לְעַכֵּל בְּשׂוֹרַת הַמָּוֶת,
מְחַרְחֵר רֹק וְדָמִים –
לְתוֹךְ קֻפְסַת סִיגַרְיוֹת “יוּנוֹ” עֲגֻלּוֹת.

 

אֲבַק זָהָב כָּתוּשׁ לַדַּק, סוֹבֵב עַתָּה בְּמַעְגָּל.

 

מַדֵּי זַ’נְדַּרְם כְּחֻלִּים, כִּסְמַרְטוּטִים,
עַל מַדְרֵגוֹת מְזֹהָמוֹת מֵרֹק,
בִּרְחוֹב פָאבְּיָה הַיְּהוּדִי.
וְהֵם אֵינָם יוֹדְעִים,
שֶׁבְּבָתֵּי הַחֲרֹשֶׁת טַבֵנְס וְשוּלְץ,
שׁוֹרְקִים הַכַּדּוּרִים, שָׁרִים, וּמְרַקְּדִים;

 

מֶרֶד הַבְּשָׂרִים!
מֶרֶד הַבְּשָׂרִים!
מֶרֶד הַבְּשָׂרִים!

 

בָּשָׂר – יוֹרֵק מֵחַלּוֹנוֹת רִמּוֹנִים,
בָּשָׂר – רוֹשֵׁף בְּלֶהָבָה אֲדֻמָּה,
בְּשָׂרִים – אֶת הָאָרֶץ מַרְעִידִים!

 

הֵי! מָה נָעִים לִירוֹת בֵּין הָעֵינַיִם!

 

כָּאן הַחֲזִית – גְּבַרְתָּנִים.
כָּאן חֲזִית – “אֲדוֹנִים” מִשְׁתַּמְּטִים.
כָּאן – כְּבָר לֹא שׁוֹתִים בִּירָה יוֹתֵר.
כָּאן – לֹא יוּבְלוּ הָעֲדָרִים;

 

דָּם!
דָּם!
דָּם!

 

הָסִירוּ הַכְּפָפוֹת מֵעוֹרְכֶם הַבָּהִיר, הֶחָלָק,
הָנִיחוּ אֶת הַשּׁוֹט,
חִבְשׁוּ קַסְדוֹת,
מִפְּנֵי שֶׁמָּחָר כְּבָר תִּצְטָרְכוּ לְשַׁקֵּר בַּחֲדָשׁוֹת:
“תָּקַעְנוּ טְרִיז אֵצֶל טֵבֵנְס בַּבְּלוֹק”;

 

מֶרֶד הַבְּשָׂרִים!
מֶרֶד הַבְּשָׂרִים!
מֶרֶד הַבְּשָׂרִים!

 

הַשּׁוֹמֵעַ אַתָּה? אֱלֹהֵי הַגֶּרְמָנִים?
אֶת תְּפִלַּת הַיְּהוּדִים עוֹלָה מֵהַבָּתִּים הַפִּרְאִיִּים?
בְּמַקְּלוֹת וַאֲבָנִים בִּידֵיהֶם
אֶל אֱלֹהֵיהֶם מְשַׁוְּעִים –
לְמַאֲבַק דָּמִים!

 

אֱלֹהִים;
תֵּן לָנוּ מָוֶת מִיָּדִי.
שֶׁלֹּא יִרְאוּ עֵינֵינוּ, בִּגְסִיסָה אֲרֻכָּה,
כֵּיצַד מִתְמַשֶּׁכֶת הַמְּסִלָּה.
שָׁלַח זְרִיזוּת בְּיָדֵינוּ, אֲדוֹנִי,
שֶׁבְּאֹדֶם תַּסְפִּיק לְהַכְתִּים, אֶת כָּחָל הַמַּדִּים.
תֵּן לְעֵינֵינוּ לִרְאוֹת – אַךְ הַפַּעַם הַזֹּאת,
אֵיךְ בַּיָּדַיִם הַחֲצוּפוֹת, הַמַּצְלִיפוֹת,
אוֹחֶזֶת חֲרָדָה אֱנוֹשִׁית – רְגִילָה.

 

כְּפִרְחֵי דָּם פּוֹרְחוֹת הַלֶּהָבוֹת,
בִּרְחוֹב נִיסְקָה, מִילָה, מוֹרָנוֹב,
מִלֹּעִי רוֹבֵינוּ –
זֶהוּ הָאָבִיב שֶׁלָּנוּ! זוֹהִי הַתְקָפַת נֶגֶד!
וְיֵין הַלְּחִימָה אֶת רֹאשֵׁנוּ מְסַחְרֵר.
אֵלּוּ יַעֲרוֹת הַפַּרְטִיזָנִים שֶׁלָּנוּ;
סִמְטְאוֹת דְזִ’יקָה וְאוֹסְטְרוֹבְסְקָה.

 

עַל חָזֵינוּ רוֹעֲדִים מִסְפְּרֵי הַבְּלוֹק –
מֶדַלְיוֹת הַמִּלְחָמָה הַיְּהוּדִיּוֹת.

 

זַעֲקַת שָׁלוֹשׁ אוֹתִיּוֹת בְּאֹדֶם מַבְהִיקָה,
כְּאַיַּל בַּרְזֶל מַכָּה הַמִּלָּה – מֶרֶד

 

וּבָרְחוֹב, מְזֹהֶמֶת מִדָּם, דְּרוּסָה חֲפִיסָה –
סִיגַרְיוֹת “יוּנוֹ” עֲגֻלּוֹת.

 

 

כאשר קראתי לראשונה את השיר קפצה לעיניי השורה: “כפרחי דם פורחות הלהבות ברחובות ניסקה, מילה, מורנוב, מלועי רובינו…”. מלבד העובדה שהמשורר מתאר את פעולות השיר בגוף ראשון רבים, וכולל בכך את עצמו בלוחמים, מופיע אזכור מעניין של רחוב מורנוב. ברחובות ניסקה ומילה פעלו שתי המחתרות – האי”ל והאצ”י, אך מורנוב היה מתחם לחימה של אצ”י באופן מובהק. שם שכנה מפקדת אצ”י, ושם התחולל בימי המרד הגדול “קרב הדגלים”, עליו העיד יורגן שטרופ, מפקד הכוחות הנאצים הממונה על השמדת הגטו, שהיה הקרב הקשה ביותר במהלך המרד: “את ההתנגדות החזקה ביותר גילתה קבוצת מורדים שהקימה בריקדה בבית גדול מבטון בככר מורנובסקי 7. עמדה זו החזיקה מעמד יותר מכל עמדה אחרת היות ולמגיניה היתה באורח יחסי הכמות הגדולה ביותר של תחמושת”.
איזכור “מורנוב” בשיר יכול ללמד, או למצער לרמז, על אחת מהשתיים – או ששלנגל היה בלתי מזוהה ברמה המפלגתית־פוליטית, או שהיה מקורב, אם לא חבר של ממש באצ”י. לשלנגל היה נסיון צבאי מסוים: בעת פלישת הנאצים לפולין ב-1 לספטמבר 1939 התגייס שלנגל לכוחות ההגנה של העיר, עבר הכשרה צבאית ואף נלחם. בהקשר האיזכור של מורנוב, יש לדעת כי אילו היה מקורב לארגון אי”ל ולתנועות הסוציאליסטיות, מן הסתם לא היה מזכיר את לוחמי מורנוב שהיו בבחינת מוקצים מחמת מיאוס בעיני חברי המחתרת הסוציאליסטית. מארק אדלמן למשל, מראשי אי”ל ומנהיג “הבונד”, תיאר את המחתרת הבית”רית כפשיסטים, או נוטים לפאשיזם, מחתרת המורכבת מטלאים של סבלים, מבריחים וגנבים (הדבר נאמר גם מפני שאצ”י קיבלו לשורותיהם גם בלתי מזוהים פוליטית, בניגוד לאי”ל שקיבלו רק סוציאליסטים).
החלטתי לפיכך לחקור את פועלו וקורותיו של שלנגל. להפתעתי הרבה כבר בבדיקה ראשונית ב-ZIH, המכון להסטוריה יהודית בורשה ע”ש עמנואל רינגלבלום, התברר כי עמדתו הרשמית של המכון היא ששלנגל לחם ככל הנראה במסגרת אצ”י. עמדה זו מפורסמת באתר המכון, בערך אודות שלנגל.
בבדיקה במקורות ישראלים, מצאתי אזכור של שלנגל כקשור לאצ”י בספרו של ישראל גוטמן “יהודי ורשה 1939-1943”: “אנשי אצ”י ביקרו במסיבה שנערכה בהשתתפות המשורר היהודי־פולני ולדיסלב שלנגל באזור המברשתנים. כל ההכנסות מהמסיבה נועדו לעניים, לחג הפסח. כשנודע הדבר לאנשי אצ”י הם תרמו 10,000 זלוטי…”.

לשם השוואה, המשורר והסופר יצחק כצנלסון המוזכר לעיל שהה אף הוא באותה התקופה בגטו ורשה ושוייך במובהק לתנועת “דרור “, שהיתה חלק ממחתרת “אי”ל”. בימי האקציה הגדולה בגטו ורשה ביולי 1942 בכירי אי”ל דאגו לו ולבנו לאישורי עבודה במפעלי הקונצרנים הגרמניים שפעלו בסביבות הגטו והחשיבו אותו כנושא רוח התנועה ברמה הרוחנית־תרבותית. יצחק “אנטק” צוקרמן, מנהיג “דרור” במחתרת ומבכירי אי”ל, אף אמר עליו לאחר המלחמה: “רבותי, אני מודיע שליצחק קצנלסון, באופן אישי, לא היה אקדח והוא לא ירה אפילו ירייה אחת, ולא הרג אף גרמני. אבל מה שהוא עשה , זה מרד”. גם לשלנגל היה מי שידאג. בפתיחה לקובץ שיריו מתקופת הגטו “אשר קראתי למתים”, מודה שלנגל לאלו שסייעו בידו לשרוד: “שירים אלו נכתבו בין זעזוע לזעזוע, בימי גסיסת הקהילה היהודית הגדולה ביותר באירופה, בין סוף יולי וספטמבר 1942. אני מקדישם לאנשים עליהם יכולתי להשען בשעות סופה ותוהו מוחלטים. לאותם המעטים, שהיו מסוגלים במערבולת האירועים, במחול המקרה, המוות והפרוטקציות לזכור שלא רק משפחה, לא רק קשרים, לא רק כסף – אלא, שצריך להציל את המוהיקנים המעטים והאחרונים, שכל רכושם ונשקם – הוא המילה. לאלו, שאליהם הגיעה קריאתי בלילה”. שלנגל לא מפרש מי היו אותם אנשים אליהם הגיעה קריאתו בלילה. האם היו אלו אנשי אצ”י שארגנו עבורו תעודת עובד מצילת חיים בשופ המברשתנים, כפי שדאגו חברי אי”ל ליצחק קצנלסון? האם אכן לחם שלנגל במסגרת אצ”י כטענת ה-ZIH, או שמא רק מרד כקצנלסון בכך ששימש שופר תרבותי של האצ”י? ואם כן, כיצד ומדוע דברים אלו לא זכו עד כה לכל פרסום ישראלי?
במסגרת מחקרי יצרתי קשר עם ה ZIH, ונתברר לי כי הערך אודות שלנגל נכתב לפני כעשרים שנה, וכי החוקרת אשר כתבה את הערך – לא ציינה ולא שמרה את המקורות לקביעתה כי שלנגל לחם, ככל הנראה, במסגרת האצ”י. יחד עם זאת, כחוקרת־היסטוריונית מוסמכת, עמדה על כך, כמובן, שנשענה על מקורות תקפים. יצאתי אפוא למסע חקר אודות שלנגל ופועלו, במהלכו, עלי להודות, נקשרתי עמוקות לדמותו של המשורר, ולשירתו העזה, ההומוריסטית, הסרקסטית, האפלה והנוקבת.

 

 

שלנגל שלפני המלחמה

את פעילותו בשדה הכתיבה החל שלנגל עוד כתלמיד בתיכון בבית־הספר למסחר בורשה (תחום לימוד א־סוציאליסטי לכל הדעות). בעשור שקדם למלחמת העולם השניה, בגילאי העשרים שלו, נחשב כבר למשורר, פזמונאי ומחזאי פופולרי ומבוקש בקרב יהדות פולין הציונית־משכילה ואף מחוצה לה.

 

שלגנל, יושב על הארץ, ראשון משמאל, כתלמיד בבית־הספר למסחר בורשה

 

בתקופה זו פרסם שלנגל את שיריו בעיקר בעיתונים הפולנים־יהודיים “נאש פשגלונד” (סקירתנו) ו”שפילקי” (סיכות), אך לא רק, ועסק בעיקר בנושאים לאומיים – פולניים, יהודיים וציוניים. בשיר “אווירון” שפרסם ב-6.4.1937 בעיתון “נאש פשגלונד” מבטא שלנגל את היחס בין המציאות העגומה והנלעגת להכאיב של יהודי הגולה, לבין החלום הציוני הישן־חדש לשוב לארץ אבות. שלנגל מתאר את היהודי הגלותי הקלאסי בדמותו של רב זלמן, היושב בדירת מרתף וחולם באופן נאיבי ופסיבי על ארץ ישראל. בתקופה זו פרסם זאב ז’בוטינסקי את תכנית האבוקציה שלו – פינוי אירופה מיהודים לארץ ישראל מחשש לחייהם, תוך שהוא סובב בערי אירופה ומפציר ביהודים: “חסלו את הגולה, ולא תחסל הגולה אתכם”. רבים לא שעו לאזהרותיו של ז’בוטינסקי, אך גם אלו שביקשו לעלות ארצה לא יכלו לעשות כן מפני שהארץ היתה חסומה בפניהם בשל תקנות הספר הלבן של המנדט הבריטי, שהגבילו את העלייה ארצה באופן דראסטי.

 

 

הפגנת יהודי ורשה נגד הספר הלבן – 1930

 

 

ואכן, המרירות נוכחת בשיר כמעט בכל שורה – האם יוכל רב זלמן הישיש, המנותק מגוף וחומר, לעלות ממרתפו הטחוב ברחוב ניסקה העלוב, ברובע היהודי־העני של וורשה, לארץ ישראל המופזת? האם הפתרון הטכנולוגי המופיע בשמי ההיסטוריה (אווירון) אכן ממשי ואפשרי עבור המון העם היהודי שבגולה?

 

 

אווירון

ולדיסלב שלנגל
תרגום: הלינה בירנבאום

 

בִּרְחוֹב נִיסְקַה מֵאָה,
בְּדִירַת מַרְתֵּף שֶׁהַשֶּׁמֶשׁ לֹא עָלְתָה בָּהּ מֵעוֹלָם,
מִתְגּוֹרֵר לוֹ רֵבּ זַלְמָן,
שֶׁבַּחַשְׁמַלִּית מֵעוֹדוֹ לֹא נָסַע.

 

מֵעוֹלָם לֹא שָׁמַע רַדְיוֹ,
אֵין לוֹ שֶׁמֶץ שֶׁל מֻשָּׂג בְּקוֹלְנוֹעַ,
וְשָׁנִים רַבּוֹת רַק הִתְפַּלֵּל
רֵבּ זַלְמָן, בְּדִירַת הַמַּרְתֵּף.
וּלְפֶתַע, לְצָרַת אִשְׁתּוֹ,
(הַחֲסֵרוֹת לָהּ דְּאָגוֹת?)
הָפַךְ רֵבּ זַלְמָן, לְמַעֲרִיץ שֶׁל;
אֲוִירוֹנִים – הַמַּמְרִיאִים לַמֶּרְחַקִּים.

 

בַּלֵּילוֹת נִגָּשׁ הוּא לַחַלּוֹן,
עֵת רַעַם סִילוֹן רָחוֹק יָעִירוֹ.
חִיּוּךְ שֶׁלֹּא יוּבַן לְאִישׁ,

מַבְלִיחַ חֶרֶשׁ עַל שְׂפָתוֹ.

 

בְּשַׁבָּת שָׁמַע רֵבּ זַלְמָן, בְּבֵית הַכְּנֶסֶת,
שֶׁמִּישֶׁהוּ קָרָא;
מִפּוֹלִין לְפָּלֶשְׂתִּינָה, בַּאֲוִירוֹן עַכְשָׁו אֶפְשָׁר!
וּמִוַּרְשָׁה לְשָׁם הַכֹּל שׁוֹלְחִים,
אֲפִלּוּ עִתּוֹנִים.

 

כֵּן. תּוֹךְ שָׁעוֹת סְפוּרוֹת, לָאָרֶץ אֶפְשָׁר.
אַךְ, הַאִם אַדְמַת הַקֹּדֶשׁ – אכן כָּל כָּךְ קְרוֹבָה?

 

בַּלֵּילוֹת חוֹלָם רֵבּ זַלְמָן,
עַל אֶרֶץ גֶּפֶן – אֶרֶץ אֶל.
עַל צִפּוֹר, אוֹתוֹ תִּשָּׂא,

מֵאוֹתוֹ רְחוֹב נִיסְקַה.

 

כָּךְ הַיּוֹם – דִּירַת מַרְתֵּף,
מַחֲנָק, אֵדִים,
וּמָחָר, בַּשֶּׁמֶשׁ יִתְעוֹרֵר –
כְּתַפּוּחַ־זָהָב גָּדוֹל.

 

אֲבָל אוֹתָהּ הָאָרֶץ רְחוֹקָה.
עֲבוּר אֶבְיוֹנִים כְּרֵבּ זַלְמָן – נִשְׁאֲרָה בְּדִיּוּק כְּשֶׁהָיְתָה.

 

אוּלָם, מָה טוֹב שֶׁקַּיָּם הָאֲוִירוֹן,
לְפָחוֹת אֶפְשָׁר לַחְלֹם…

 

מַנְגִּינָה נֶהֱדֶרֶת שׁוֹמֵעַ רֵבּ זַלְמָן,
בָּרַעַם הָרָחוֹק.
בַּחַשְׁמַלִּית מֵעוֹדוֹ לֹא נָסַע,
אַךְ חוֹלֵם עַל הוּא – אֲוִירוֹן.

 

 

משיר ‘האוירון’ נשקפת דאגתו של שלנגל לבעיה היהודית ובמיוחד להמון העם החלש – העני, הקשיש, החולה. דאגה זו מתכתבת ישירות עם תפיסת עולמו של ז’בוטינסקי. בתשעה באב התרצ”ח (אוגוסט 1938) נשא ז’בוטינסקי נאום דרמטי באספת־עם בוורשה, בו צייר תמונת מצב קודרת. הוא האשים את ההנהגה הציונית שכלל אינה מתכוונת בפעולותיה להצלת העם היהודי, אלא רק לחלק קטן ממנו: “את ההסבר לתופעה [של ויתור על רוב חלקי הארץ במסגרת תכנית החלוקה], נתן מנהיגה הראשי של ההסתדרות הציונית הישנה [חיים וייצמן]… הוא אמר: מעוניינים אנחנו להציל רק שריד של עם ישראל, רק חלק קטן ונבחר ממנו – את הנוער. כל שאר חלקי עמנו אינם אלא אבק כלכלי ומוסרי, גורלם כבר נחרץ, ואין להם תקווה לשום תקומה” (ז’בוטינסקי – נאומים 1927-1940, “למות או לכבוש את ההר” נאום באסיפת עם בוורשה בתיאטרון היהודי, 12 ביולי 1938, עמ’ 315). ז’בוטינסקי הדגיש כי אין בכוונתו להגיע לכדי כל פשרה עם עמדת ההנהגה הציונית בעניין:
“…עלי לומר לכם בכל הכנות: אינני רואה דרך לשלום [עם ההנהגה הציונית]… הרי אין זו אחדות אלא מין אנדרוגינוס, מין שעטנז. ואני מתנגד לשעטנז… כאן לא תוכל להיות כל פשרה, כי אני, השייך ל’אבק האדם’, לא אוכל להסתלק מלפעול למען הצלת אלה הנמצאים באי, שהמים עומדים להציפו” (שם, שם).

גם בשירים אחרים מאותה תקופה עוסק שלנגל בבעיה זו. בשירו “סוכות” שפורסם אף הוא בעיתון נאש פשגלונד ב20.9.37 תוהה שלנגל האם היהודי יכול לראות במושבו בגלות מקום בטוח עבורו? והוא גם משיב – לא. בגלות אין בטחון עבור היהודי. בטחון ימצא רק במולדתו. רק שם, יוכל לחגוג את חג הסוכות כזכרון לדבר רחוק שפעם היה ואינו נוכח תמידי ומאיים בחייו:

 

 

סוכות

ולדיסלב שלנגל
תרגום: הלינה בירנבאום

 

הַיּוֹם יֵשׁ לָנוּ בַּיִת,
וּמֵעַל הַבַּיִת, גַּג מוּצָק.
בֵּית חוֹמוֹת, פְּלָדָה וּבֶּטוֹן.
הַסֻּכּוֹת, אֲדוֹנִי, הֵן זֵכֶר לְיָמִים רְחוֹקִים
בָּהֶם – בַּיִת, לֹא הָיָה לָנוּ;

 

כְּשֶׁנָּדַדְנוּ בַּמִּדְבָּר.
אָז חֹם לוֹהֵט שָׂרַר, וּבַלֵּילוֹת – כְּפוֹר הַרוּחַ.
אֵלֶּה הָיוּ וַדַּאי זְמַנִּים אֲיֻמִּים, אֲדוֹנִי,

אִם לְמֶשֶׁךְ שָׁנִים כֹּה רַבּוֹת שָׂרְדָה הַמָּסֹרֶת –

הַבְּקָתוֹת – הַסֻּכּוֹת.

 

וְהַיּוֹם, הַאִם יֵשׁ לָנוּ בַּיִת?
הַאִם לָבֶטַח הַבַּיִת שֶׁלָּנוּ?
הַאִם מַעֲנִיק לָנוּ שַׁלְוָה לַחֲלוֹם?
הַאִם בְּשֶׁקֶט נִתְבָּרֵךְ בּוֹ?

 

הַחְזָרָתִי כְּבָר מִגָּלוּת נְדוּדַי?
מֵהַמִּדְבָּר הַפִּרְאִי?
הַאִם בֵּיתִי הוּא זֶה?
הַאִם אֵין כְּבָר מָה לַחְשֹׁשׁ,
שֶׁמִּבַּעַד גַּג-עָלִים אֲרָעִי,
יִפְרֹץ לוֹ רַעַם מִשָּׁמַיִם מְעֻרְעָרִים?

 

אֲנִי עֲדַיִן תּוֹעֶה,
בְּמִדְבַּר הֶעָרִים.
עָרִים שֶׁל אֲחֵרִים.
בְּסַעֲרַת רוּחוֹת שֶׁל כַּוָּנוֹת רָעוֹת,
שֶׁל הַכְפָּשׁוֹת וְהַשְׁמָצוֹת…
נָע וָנָד עַל-יְדֵי רוּחוֹת רַבִּים כָּל כָּךְ,
תָּלוּי כְּעָלֶה, בַּמֶּרְחָב וּבַזְּמַן.

 

שִׁבְעָה יָמִים חוֹגְגִים בַּסֻּכָּה,
הַאִם אֶת פְּצָעַי בָּהֶם אֲרַפֵּא?

 

פַּעַם, כְּשֶׁאָשׁוּב לְבֵיתִי,
אֶזָּכֵר בְּאוֹתָם הַיָּמִים בַּנֵּכָר,
בְּאֶמְצָעוּת הַסֻּכּוֹת – חַג סְתָו שָׂמַח.
אֲבָל הַיּוֹם, אֲדוֹנִי, בְּקָתוֹת רְעוּעוֹת
הֵן חַיַּי –
חַיַּי – יוֹם-יוֹם.

 

 

בשירו “אין חדש” מתריס שלגנל באופן חריף וציני ביותר כנגד תפיסות אנטישמיות, שהיו, כידוע, רווחות ביותר באירופה באותה תקופה:

 

 

Nihi novi – אין חדש

ולדיסלב שלנגל
תרגום: הלינה בירנבאום

 

אֲנִי צוֹעֵד בְּדַרְכִּי הָעֲצוּבָה,
כְּבָר אַלְפַּיִם שָׁנָה.

 

בְּעִקְבוֹתַי,
כְּצֵל נִסְחֶבֶת,
רְשִׁימַת “מַעֲשַׂי” הַשְּׁפֵלָה:
– מַרְעִיל בְּאֵרוֹת,
– מֵבִיא מֶזֶג־אֲוִיר נוֹרָא,
– מֵטִיל בְּעֶדְרֵי הַצֹּאן עַיִן הָרַע,
– גּוֹנֵב צְלָבֵי זָהָב מִכְּנֵסִיּוֹת (רַק כְּדֵי לִירֹק וּלְהָטִיחַ בָּהֶם בֹּץ),
– וּמְשַׁלֵּם לֶאֱלֹהַי כּוֹפֵר דָּמִים;
לִכְבוֹד הַחַגִּים, מְעַרְבֵּב בִּקְעָרָה דַּם יְלָדִים. גּוֹנֵב פָּעוֹטוֹת חִוְּרִים, לְנַקַּר עֵינֵיהֶם הַמֵּתוֹת, וְדָם מִלִּבָּם לִמְזֹג…

 

חוֹלְפוֹת הַשָּׁנִים,
וּתְמוּנַת הָעוֹלָם מִשְׁתַּנָּה –

 

דּוֹהֶרֶת הַתַּרְבּוּת, זוֹרֵחַ אוֹר הַקִּדְמָה, אַךְ עֲבוּרְכֶם לְגַבַּי, דָּבָר לֹא הִשְׁתַּנָּה:
– לִי עֲדַיִן יֵשׁ מְעָרוֹת מִסְתּוֹר.
– אֲנִי עֲדַיִן סוֹפֵר זָהָב בַּלֵּילוֹת.
– בִּשְׁנִיָּה אֲנִי מְעוֹרֵר מִלְחָמוֹת (בְּרֶגַע שֶׁיֶּחְפְּצוּ בְּכָךְ זִקְנֵי צִיּוֹן),
– אֲנִי עֲדַיִן הַסַּפְסָר הָאַדִּיר הַקּוֹסֵם הַגָּדוֹל, וְכָל מַהְפֵּכָה תִּפְרֹץ – כְּשֶׁרַק אֶתֵּן אֶת הָאוֹת.

 

לוּחוֹת הַשָּׁנָה מִתְחַלְּפִים בִּמְהִירוּת כֹּה רַבָּה. כֹּה רַבּוֹת הַהִתְרַחֲשֻׁיּוֹת הַגְּלוֹבָּלִיּוֹת, כֹּה רַבּוֹת;
מִן הָעוֹלָם נֶעֱלָמִים סִפּוּרֵי בַּדִּים וְדֵעוֹת קְדוּמוֹת.
וְהֵנָּה הוֹפִיעוּ; רַדְיוֹ, מִקְצָב חָדִישׁ, קוֹלְנוֹעַ. עַל הַכֹּל הָאֱנוֹשׁוּת חוֹשֶׁבֶת, עַל הַכֹּל,

 

רַק לְגַבַּי… Nihil novi, אֵין חָדָשׁ:
– אֲנִי עֲדַיִן הַבּוּרְגָּנוּת – וְהַנִּצּוּל;
אֲנִי עֲדַיִן הַמַּשְׁבֵּר הָעוֹלָמִי.
– עֲדַיִן קוֹמוּנִיסְט – וְעָשִׁיר.
– עֲדַיִן דָּתִי – וְאָתֵאִיסְט.
כָּל רַע מְנֻגָּד שֶׁבָּעוֹלָם, מִתְחַבֵּר בְּלִבִּי כְּאֶחָד.
– אֲנִי מַמְשִׁיךְ לִשְׁדֹּד וְלַחְנֹק (רַק כְּדֵי לֶאֱגֹר זָהָב בְּמַרְתְּפִי).
– וְהָעוֹלָם – עֲדַיִן יִזְכֶּה בְּגִזַּת הַזָּהָב, רַק כַּאֲשֶׁר מִמֶּנִּי יְפַטְּרוּ.
– אֲנִי לְנַצֵּחַ חָבִית חֹמֶר נֶפֶץ לְפִיצוּץ, לְשֵׁם הַשְׁתָּקַת הָאֲסַפְסוּף.

 

וּבְכָל זֹאת אֲנִי…
חַי.

 

לֹא נָעִים. נָכוֹן?
אֲפִלּוּ – חֶרְפָּה.

 

אֲבָל הֵנָּה אֲנִי – דַּוְקָא;
חַי, וְיְהוּדִי.

 

 

בשירים אלו שפרסם שלנגל לפני המלחמה ניכרת תודעתו היהודית־לאומית המפותחת. הוא רואה את הגלות כמקום ארעי ומעורער ואף מסוכן, הוא מזהה בישראל פתרון לאומי לעם היהודי, ומבין את הקושי המעשי העצום בעלייה המונית ארצה. במילים אחרות, הוא מדבר לשון אחת עם ציוני התקופה ובמיוחד עם הצד הימני של המפה, אם כי לא באופן בלעדי. האם משירים אלו ניתן להסיק כי היה רוויזיוניסט? לאור הממצאים שהוצגו עד כה, לא ניתן לקבוע זאת בבירור.

לאור כך, המשכתי בחיפושיי. למרבה הפלא, באתר Jperss מצאתי שיר של שלנגל שלא פורסם בשום קובץ מאז פרסומו ב-1938 בעתון “יידישע פולקסבלאט” (חדשות העם היהודי). השיר נקרא “שיר הגיבור” והוא כולו שיר שבח והלל לשלמה בן יוסף הבית”רי הצעיר מלוצק, חבר בית”ר ראש־פינה, שיצא על דעת עצמו ובניגוד לעמדת מפקדיו לפעולת נקם כנגד אטובוס נוסעים ערבי, בעקבות פרעות המרד העברי הגדול שבמהלכו נרצחו כ־400 יהודים בידי פורעים ערבים. בן יוסף נכשל בפעולתו, נתפס ע”י הבריטים והוצא להורג ביולי 1938.

 

 

שער העתון שיצא יומיים לאחר הוצאתו להורג של שלמה בן יוסף, ושירו של שלנגל במרכז השער

 

 

שיר הגיבור

ולדיסלב שלנגל
תרגום: יוסי סוויד

 

נְנַתֵּץ כָּל מִגְדַּל וְשַׁלְשֶׁלֶת,
מִיָּדֵינוּ יֵצֵא הַדָּבָר.
לְחִישָׁתְךָ, אָחִי, אֵימְתָנִית,
מִשַּׁאֲגַת הָאַרְיֵה הָאַנְגְּלִי.

 

זֶה פּוֹעֵל בַּלֵּב, כְּשֶׁהַמְּרִירוֹת גּוֹבֶרֶת.
בַּמָּצוֹק, יְהוּדִי, לְחִישָׁתְךָ הִיא לְחִישָׁתִי.

 

עוֹד יִתְגַּלֶּה לָעוֹלָם שִׁיר הַגִּבּוֹר,
עוֹד תָּגִיחַ אַגָּדַת הַגְּבוּרָה;
לִרְחוֹבוֹת חֲשׁוּכִים – לְחַלּוֹנוֹת עֲצוּבִים.
לְעָרִים סוֹאֲנוֹת – לִכְפָרִים מְנֻמְנָמִים.
עוֹד יַחְלִיק בְּחֶשְׁכַת עֶרֶב שְׁקֵטָה;
שִׁיר בֶּן יוֹסֵף – שִׁיר הַגְּבוּרָה.
יִתְגַּנֵּב מִגַּג סַדְנָאוֹת הַיֶּזַע,
יַחְדֹּר אֶל לֵב־הַלְּבָבוֹת, כְּרוּחַ רַעֲנָנָה.
בְּמִילוֹתָיו, אֶת הַלֵּב הוּא יַמְרִיץ;
לֹא סְתָם אַגָּדָה הִיא. לֹא סְתָם שִׁיר.

 

עַל אֲסִיר
תָּם,
וְעַל גֶּנֶרָל הָאֶבֶן.

 

עַל הַשֶּׁקֶט הַשָּׁחֹר שֶׁבָּרְחוֹב,
וְעַל הַתָּא הֶחָשׁוּךְ שֶׁבַּכֶּלֶא.

 

עַל מַדִּים אֲפֵלִים וְכוֹכָב,
שֶׁבְּתַחְתִּית הַפָּזֶל הַפּוֹלִיטִי,
וְעַל עוֹלָם אַדִּיר שֶׁל זְעָקוֹת.

 

עַל בְּכִי הָאֵם,
וְעַל כְּרָזוֹת הַקִּיר.
עַל הַהוֹדָעוֹת.
עַל הַמִּשְׁטָרָה.

 

בְּקֶבֶר רֹאשׁ־פִּנָּה הַקָּדוֹשׁ.

 

עַל יָמִים אַחֲרוֹנִים
בְּלֵילוֹת אֶלֶף יַעַר.

 

עַל אֻמָּה הַגֵּאָה בִּבְנָהּ,
שֶׁדָּמוֹ – קָרְבָּן עָצְמָה.
עוֹד יָבוֹא יוֹם נִצְחוֹנוֹ, יוֹם גְּדֻלָּה.

 

נְנַתֵּץ כָּל מִגְדַּל וְשַׁלְשֶׁלֶת,
מִיָּדֵינוּ יֵצֵא הַדָּבָר.
לְחִישָׁתְךָ הָאַחֲרוֹנָה אַדִּירָה, אֲחִי,
מִשַּׁאֲגַת הָאַרְיֵה הָאַנְגְּלִי.

 

 

 

שלמה בן יוסף במדי בית”ר

 

 

שיר זה הינו ללא ספק “אקדח מעשן”, הקושר את שלנגל לתנועה הרוויזיוניסטית. מעשהו של בן יוסף נתקבל בביקורת קשה בקרב התנועות הסוציאליסטיות. ביום הוצאתו להורג, הורה מזכ”ל ההסתדרות דוד רמז להניף דגל שחור על בניין הוועד הפועל של ההסתדרות ולהשבית את עבודתה לאות אבל, אלא שאנשי שמאל שהתנגדו לגילוי הסולידריות עם הרוויזיוניסטים, הורידו את הדגל. דוד בן גוריון, על אף שנלחם נגד הוצאתו להורג, הביע בישיבת מפלגתו התנגדות וסלידה ממעשהו: “זהו סילוף האנושיות והציונות להגיד: בכלל מותר לתלות אדם, ובכל ארץ מותר לתלות יהודי – אבל אין לתלות יהודי בארץ ישראל… אני מסוגל להזדעזע מקיום תלייה בעולם, אבל אינני מזועזע מתליית יהודי בארץ ישראל. אני מתבייש מהמעשה שגרם לתלייה”.
לעומתו, זאב ז’בוטינסקי שלכתחילה התנגד לפעולות נקם מעין אלו, בצעד חריג – פקד על הפעולה בדיעבד, ושלח מכתב ניחומים לחברי בית”ר ראש פינה, בו קבע: “מגרדומו נעשה מגדל, מקברו – היכל, מזכרו – דת אזרחית”. ברור אם כן כי הגדרתו של שלנגל את בן יוסף כגיבור האומה אינה יכולה להיות מקרית או אקראית, וכי היא מבטאת נאמנה את השקפתו, הדוגלת בלחימה אקטיבית למען כבוד העם היהודי – עמדה רוויזיוניסטית קלאסית.

 

מלבד “התקפת נגד”, קיים שיר נוסף הקשור במישרין לפעולת המחתרת וההכנות לקראת המרד הגדול:

 

 

חמש דקות לחצות

ולדיסלב שלנגל
תרגום: הלינה בירנבאום

 

לֹא לָנוּ הוֹרוּ לָרֶדֶת.
עַל עֲלִיַּת הַגַּג, כַּחֲתוּלִים בִּשְׁלַבֵּי הַסֻּלָּם, קָפַצְנוּ מְיֻזָּעִים מִפַּחַד.
מִשֵּׁשׁ בַּבֹּקֶר – מְחַכִּים לַלַּיְלָה.
אָנוּ, שֶׁמְּעַכְּלִים אֶת הַיֵּאוּשׁ בְּמֶשֶׁךְ שָׁעוֹת, מְקֻפָּלִים בַּמְּאוּרוֹת – סְרוּחִים עַל הַגַּגּוֹת.

 

עַל הַגַּג, בְּפָנִים מְתוּחוֹת וְחִוְּרוֹת,
הִתְחַבֵּא הָאָח־הַיְּהוּדִי, כֻּלּוֹ רוֹעֵד.
הָיָה רוֹצֶה לְהֵעָלֵם בְּצֵל הָאֲרֻבָּה…
אֵיזֶה בַּר מַזָּל – הִסְפִּיק שְׁנִיָּה לִפְנֵי הַבְּלוֹקָדָה!
בְּעַצְלוּת מִשְׂתָּרֵךְ, זוֹחֵל הַשַּׁחַר,
בְּלִוְיַת שָׁנִים. הַשָּׁעָה שְׁמוֹנֶה.

 

הַשָּׁעָה שְׁמוֹנֶה. הַאִם מְסֻגֶּלֶת הַמַּחְשָׁבָה לִצְלֹל וְלָרֶדֶת לְעֹמֶק הַזְּמַן הַזּוֹחֵל, הַדֹּפֶק בְּמוֹחוֹת הַמִּסְתַּתְּרִים בִּפְסָגוֹת?
רֶגַע – וּמֵאָה – אֶתְמוֹל, כְּהַיּוֹם.
אַךְ גַּם זַהֲרוֹ הָרַב שֶׁל הַמָּחָר,
שֶׁל אֲנָשִׁים הַחָפְשִׁיִּים לִחְיוֹת.

 

הַשָּׁעָה תֵּשַׁע – טְרוּף וּמוּעָקָה.
בְּאַחַת – הַלֵּב יִקְפֹּץ מִן הֶחָזֶה.
דַּקַּת נָצַח – בַּתִּקְוָה שֶׁהִבְהִיקָה.
מְכֻשָּׁפִים בְּמַרְתְּפִים, בַּמַּעֲמַקִּים.
רְדוּפוֹת הָעֵינַיִם, עֲצוּבוֹת, כְּבוּיוֹת,
הַאִם לֹא קוֹרֶה דְּבַר מָה סְבִיבָן?

 

קוֹרִים דְּבָרִים עֲלֵיהֶם לֹא חָלְמוּ
חַכְמֵי שְׂדוֹת הַקֶּטֶל – אֵינְקְוִיזֵטוֹרִים,
בְּמוֹקְדֵי עִנּוּיִים מְתֻחְכָּמִים בְּיוֹתֵר –
אֲבָנִים חַיּוֹת – מִי מִכֶּם שֶׁיָּבוֹא, בְּשָׁעָה לֹא יְדוּעָה,
מְסֻגָּל לִסְפֹּג אֶת חֹסֶר שְׁלִּיטָתָם שֶׁל הַמְּרֻתָּקִים לַמִּטָּה?

 

לְרָאשֵׁי הַמִּטּוֹת אוֹרֶבֶת זְוָעָה –
אוֹת הַצּוֹפָר: ג – ס – ט – פ – ו   כ – א – ן !
לַשְּׁעָרִים – דֶּרֶךְ מַדְרֵגוֹת, בְּדֶלֶת דָּפְקוּ,
שְׁחֹרִים – אֶת הָאֲנָשִׁים מְחַפְּשִׂים בַּמְּאוּרוֹת,
וְאוֹתוֹ אוֹ־הוֹ! מִתְמַשֵּׁךְ, בַּכְיָנִי
צְעָקוֹת וִילָלוֹת שׁוּעָלִים.

 

שׁוּעָלִים קְרֵבִים, אִי שָׁם אוֹרְבִים
וּמְרִיחִים, וְעוֹקְבִים – בְּעֵינַיִם קוֹדְחוֹת.
הַכַּדּוּרִים מְצַרְצְרִים – צְרָעוֹת עַקְשָׁנִיּוֹת.
אָנוּ לֹא נִתָּן לְנִרְמָס לְהִשָּׁבֵר!
שִׁכּוֹר מִתְנַדְנֵד – קָפַץ מִמְּאוּרָה
אַבָּא. הָלְכוּ שָׁלוֹשׁ וָחֵצִי.

 

מִלְּמַטָּה שְׁרִיקָה מֻכֶּרֶת – תַּעֲמֹד שָׁם –
לְאָן הוֹלֵךְ הָאֻמְלָל? – אַתָּה שׁוֹמֵעַ?
תִּזְהַר – מַפְצִיר בְּפֶתַח הַשּׁוֹמֵר,
תַּחֲזֹר – עוֹד מֻקְדָּם מִדַּי לָלֶכֶת הַבַּיְתָה!
שֶׁלְּךָ הִיא הָאֲנָקָה הַמְּאֻבֶּנֶת בְּתוֹךְ הַדְּמָמָה?
ה – ר – ו – ג עַל הַסַּף – אַבָּא? לֹא – אַתָּה מְשַׁקֵּר!

 

אֵינְךָ מְשַׁקֵּר. וְגַם אַתָּה לֹא, אַתָּה שֶׁאֶת אִמִּי רוֹאֶה,
עֵת הִיא מִתְקָרֶרֶת, גּוֹוַעַת – כִּזְכוּכִית מַבָּטָהּ.

 

הִסְתַּכֵּל בַּתִּינוֹק הַמְּנֻקָּב כַּדּוּרִים…
כִּי מִתַּחַת לִגְוִיּוֹת קְבוּרִים עוֹד יְהוּדִים,
אֲנָשִׁים חַיִּים.
שְׁנִיָּה הוֹפֶכֶת שָׁנָה –
נְקָמָה – לְמֶלַח – עַל הָאֲדָמָה הַזּוֹ.

 

מֶלַח. אֲנִי טוֹבֵל אֶת הַלֵּב בַּמְּרִירוּת,
בְּדַם קַיִן. בַּעֲדָם שֶׁל מִילְיוֹנֵי הַנּוֹפְלִים מִן הָעָם.

 

מָה הַשָּׁעָה?
אִלּוּ הָיִיתִי שׁוֹלֵט בְּמִילַת רַעַם,
לֹא יָכְלוּ כָּל קְרוֹנוֹתֵיכֶם לָשֵׂאת
אֲפִלּוּ מִלָּה בּוֹדֵדָה. מְקַלֵּל.

 

מְקַלֵּל עֲבוּר אֵלּוּ שֶׁלְּקַלֵּל אֵינָם יְכוֹלִים.
עֲבוּר אֵלּוּ שֶׁלֹּא יִשְׁמְעוּ אוֹת הַהַשְׁכָּמָה,
וְשִׁירִים חָפְשִׁיִּים מֵעַל חוֹמוֹת הָעִיר,
כַּאֲשֶׁר נִקְרָא: הוֹ אַתֶּם, הַגְּדוֹלִים כֶּאֱלֹהִים,
מֵהַיֵּאוּשׁ וְהָעֶצֶב – קוּמוּ לְמַעֲשִׂים!
הַזְּמַן קָרֵב – חָמֵשׁ דַּקּוֹת לְחַצּוֹת.

 

 

שמו של השיר “חמש דקות לחצות” מתאר את הזמן העובר עד לשעת יעד קריטית, המתוארת כחצות הליל. שעה בה יעשה מעשה, אשר ניתן לפרשה כשעת פרוץ המרד. השימוש בשעה חצות כשעת האופל המוחלט כבר נעשה ארבע שנים לפני כן בידי ז’בוטינסקי, באחת מאזהרותיו החריפות ששיגר ליהודי העולם:
“לעתים חושש אני כי השעה כבר מאוחרת יותר מן השעה האחת עשרה; ייתכן כי הנה כבר צלצלה השעה השתים עשרה, כלומר חצות הלילה, כלומר – הסוף… האנושות יושבת ומצפה למלאך המוות. ובקרב אנושות זו אנחנו, אנחנו היהודים.”
מלבד הקשר אפשרי זה – ההתיחסות לשעת חצות כסוף המוחלט – קיימים בשיר עוד כמה רמזים בולטים לפעילותו האפשרית של שלנגל במסגרת לחימת המחתרות. בבית הראשון מתאר שלנגל קבוצה המסתתרת על גגות הגטו וממתינה לשעת כושר, “לא לנו הורו לרדת”. מפתיחה זו ומהמשך השיר המתאר “בלוקדה” – עוצר שהיו מטילים הנאצים על קבוצת בניינים במטרה לתפוס את יושביהם ולשלחם להשמדה, משתמע כי היהודים קיבלו אמנם הוראה לרדת מהבתים, אך פקודה זו  אינה רלוונטית לאותה קבוצה המסתתרת על הגג. בבית השני מתואר כיצד פוגשת הקבוצה על הגג באקראי ב־”אח־היהודי”, אחד מיושבי הגטו שאינו נמנה על הקבוצה הלוחמת ואשר הצליח להמלט מן הבלוקדה. ההתייחסות אליו כאח־יהודי מחדדת את ההבדל בין קבוצת היהודים המסתתרים על הגג למטרת לחימה לאותו יהודי המסתתר מאימת הבלוקדה.
בבית השלישי מתוארת שאיפת המסתתרים על הגג: “זהרו הרב של המחר, של אנשים החפשיים לחיות”. שאיפה זו מלמדת כי לקבוצה זו ישנן בוודאי תכניות אחרות לגבי עתידם. בבית הרביעי מתוארים היהודים המסתתרים בבונקרים, כאשר דבר מפתיע מתרחש לנגד עיניהם: “מכושפים במרתפים, במעמקים. רדופות העיניים, עצובות, כבויות, האם לא קורה דבר מה סביבן?” האין זה תיאור דבר המרד היהודי המזוין? דבר שכמותו לא נראה ולא נצפה עד אז?
בבית החמישי מתוארת הציפיה לאויב, שאינו מעלה על דעתו את הצפוי לו בפגישתו עם היהודים הלוחמים: “קורים דברים עליהם לא חלמו חכמי שדות הקטל – אינקוויזיטורים…” ובבית השישי מתוארת הגעת האויב, הגסטפו, והמהומה הזוועתית הנלווית אליה: “שחורים – את האנשים מחפשים במאורות…”. בתקופת המרד התנגדה רוב רובה של אוכלוסיית הגטו לנאצים, הרוב בהתנגדות פאסיבית – באמצעות הסתתרות בבונקרים וסירוב למסור עצמם לידי הרוצחים, והמיעוט בהתנגדות מזויינת של ממש, בראשם כאמור האי”ל והאצ”י.

בבית השביעי מופיעה הצהרה הנשמעת באופן מובהק כהצהרת לוחמים אשר לקחו על עצמם להגן על כבוד עמם: “אנו לא ניתן לנרמס להשבר!” ובבתים הבאים מופיעה הסיבה בעטיה יוצאים הלוחמים למלחמה: הזוועות אותן חווה העם, ומסקנת הנקמה: “הסתכל בתינוק מנוקב הכדורים… כי מתחת לגוויות קבורים עוד יהודים, אנשים חיים. שנייה הופכת שנה – נקמה – למלח – על האדמה הזו”. בבית האחרון מתוארת “קריאת ההשכמה” ומופיע משפט רב משמעות: “מהיאוש והעצב – קומו למעשים!” שורה זו מהדהדת ללא ספק את רוח המסרים של חברי המחתרות בגטו ורשה, ובפרט את כרוז המרד של אצ”י שהופץ בגטו בינואר 1943 בכמויות גדולות ונשמר ותועד בארכיון רינגלבלום, כותרתו “היכונו למעשים! היו ערים!!! הבה נקום למלחמה!” וכמו כן מוזכר בו כי “הלאה היאוש וקטנות האמונה! הלאה שפלות הרוח שאחזה בנו!” והמשפט המסכם של הכרוז: “הלאה הבוגדים בעם! מלחמת חורמה באויב עד טיפת דמנו האחרונה! היכונו למעשים! היו ערים!”.

 

 

שלנגל (מימין) עם חברו לספסל הלימודים יגנץ פאפלבאום

 

 

לפני המלחמה וגם בראשית תקופת הגטו, לפני האקציה הגדולה של יולי 1942, התגורר שלנגל עם אשתו ברחוב ואליצוב 14 בוורשה, אחד הבניינים היחידים מתקופת הגטו ששרדו עד ימינו ורק בשנת 2018 הוכר כבניין לשימור, בעקבות פנייה של פעילים פולנים וחברי להקת ‘אל המשורר’ שהוציאה בשנת 2016 אלבום מלא של שירי שלנגל המולחנים.

 

 

הבית ברחוב ואליצוב 14

 

 

בעקבות האקציה והשמדת למעלה ממחצית תושבי הגטו צמצמו הנאצים את שטח הגטו והבית בואליצוב 14 הוצא משטח גבולות הגטו. בשלב זה קיבל שלנגל את כרטיס העובד שלו בבלוק המברשתנים ועבר לבית ברחוב שווינטורסקיה 34 , שם המשיך לכתוב שירים במרץ, אותם כינה ‘שירים – מסמכים’. בית זה היה צמוד לחומת הגטו, מעברו השני של גן קרסינסקי. בשלב זה כתב שלנגל את שירו המפורסם “חלון הפונה לצד האחר”:

 

 

חלון הפונה לצד האחר

תרגום: הלינה בירנבאום
עריכה: יוסי סוויד

 

 

יֵשׁ לִי חַלּוֹן, הַפּוֹנֶה לַצָּד הָאַחֵר.
חַלּוֹן יְהוּדִי מְחֻצָּף,
הַמַּשְׁקִיף עַל פָּארְק קָרְסִינסְקִי הַנֶּהְדָּר,
שָׁם עֲלֵי הַסְּתָיו נִרְטָבִים,
לִפְנוֹת עֶרֶב, אֲפוֹר סָגֹל.
הָעֲנָפִים מִשְׁתַּחֲוִים,
וּמַבִּיטִים הָעֵצִים הָאָרִים
בְּחַלּוֹנִי הַיְּהוּדִי.

 

וְלִי אָסוּר לַעֲמֹד בַּחַלּוֹן
חֲרָקִים יְהוּדִיִּים… חֲפַרְפָּרוֹת…
מְנוּעִים בְּהֶכְרֵחַ מִלִּרְאוֹת.
יָשְׁבוּ בִּמְאוֹרוֹתֵיהֶם, הַבַּחוּרִים.
עֵינֵיהֶם שְׁקוּעוֹת בַּעֲבוֹדָה,
הַרְחֵק מֵחַלּוֹנוֹתֵיהֶם הַיְּהוּדִיִּים…

 

וַאֲנִי… כְּשֶׁיּוֹרֵד הַלַּיִל…
לְהָשִׁיב הַכֹּל אוֹמֵר.

 

אָץ אֶל הַחַלּוֹן בַּחֲשֵׁכָה,
וּמִסְתַּכֵּל… כְּרָעֵב – מִסְתַּכֵּל…
גּוֹנֵב אֶת וְרָשָׁה הַכְּבוּיָה,
רִשְׁרוּשִׁים וּשְׁרִיקוֹת רְחוֹקוֹת,
תָּוֵי בָּתִּים וּרְחוֹבוֹת,
גִּדְמֵי אַרְמוֹנוֹת…

 

חוֹמֵד בְּמַבָּטִי אֶת בֵּיּת הָעִירִיָּה,
כִּכַּר הַתֵּאַטְרוֹן לְרַגְלִי.
יָרֵחַ מְגוֹנֵן מַתִּיר לִי,
אוֹתָהּ הַבְרָחָה סִנְטִימַנְטַלִית…

 

חוֹדְרוֹת הָעֵינַיִם הָרְעֵבוֹת,
כְּלַהַב הַנִּנְעָץ בַּחֲזֵה הַלַּיְלָה.
מְתַוֵּךְ עָרֵב וַרְשָׁאִי שׁוֹתֵק,
בְּכִכַּר עִיר אָפְלָה…

 

וּכְשֶׁרָוִיתִי דַּי,
עַד מָחָר, אוּלַי אַף יוֹתֵר…
אֲנִי נִתַּק מֵעִיר שׁוֹתֶקֶת,
בְּכוֹחַ מַאגִי מֵרִים יָדַי,
עֵינַי עוֹצֵם וְלוֹחֵשׁ:
וַרְשָׁה… הַשְׁמִיעִי קוֹל… אֲנִי מְחַכֶּה…

 

מִיַּד הַפְּסַנְתֵּרִים בָּעִיר,
מִכְסֵיהֶם הַדּוֹמְמִים,
מִתְרוֹמְמִים מֵעַצְמָם לִפְקוּדָה.
כְּבֵדִים, נֶעֱצָבִים, עֲיֵפִים…

 

וּמִתּוֹךְ מֵאָה פְּסַנְתְּרִים עוֹלֶה
אֵל הַלַּיִל… פּוֹלוֹנֵז לְשׁוֹפֶּן…
קוֹרְאִים הַקְלַבְיקֹרְדִים
אֵל הַשֶּׁקֶט הַמֵּעִיק
מַעַל הָעִיר, מִתְנוֹסְסִים אָקוֹרְדִּים
מַעַל קְלִידִים לְבָנִים כַּמֵּת…

 

הָקֵץ… אֲנִי מַנִּיחַ יָדַיִם…
שָׁב אֵל קֻפְסָאוֹת הַפּוֹלוֹנֵז…
חוֹזֵר וְחוֹשֵׁב כָּמַה רַע,
כְּשֶׁחַלּוֹנְךָ פּוֹנֶה, לַצָּד הָאַחֵר.

 

 

עם התקוממות הגטו באפריל 1943, מצא שלנגל מחבוא בבונקר של איש העולם התחתון שמעון (שימק) כץ, ברחוב שווינטוירסקה 36, הצמוד לביתו. את שימק מזכיר שלנגל בהקדמה שכתב לקובץ שירי הגטו שלו, אותו ערך ולו נתן את השם “אשר קראתי למתים”:
“האווירה במשמרת [בבית החרושת של המברשתנים, י.ס] הייתה מטעה ובלתי ברורה. לא האמינו – צריך לגרור מהחדר החם, ממשחק הברידג’ את שימק [שמעון, י.ס] כץ – הוא אולי ידע משהו, אולי יטלפן לאנשיו. הולכים בקבוצה קטנה לשימק. אלומות פנסי-היד מצטלבות בחצר. הלחשים משתתקים. האנשים יודעים, יודעים… בדרך מוזרה מתגברת התנועה בחצר האפלה באופן מוחשי ביותר.
אצל שימק ברידג’ כמובן. מספר מלים מן הצד. מבקש סליחה מאשתו ויורד איתנו. הבלוק כבר לא ישן. הגטו לא נם. הטלפונים מטרטרים באימה שחורה. האיים היהודים מזעיקים זה את זה. הבלוקים מחליפים ידיעות. הידיעה הגיעה כבר לכל מקום. ממנטו! ממנטו! (תזכורת!). הגטו דרוך! המוות אורב ב- Befehlstelle [עמדת הפיקוד הנאצית בגטו, י.ס] – מחר, מחר יזנק תוך קפיצה אורבת”.

לפי עדותו של לאון נייברג, עד ליום מותו ב-8 במאי 1943, היום בו גילו הגרמנים הבונקר בו הסתתר, עסק שלנגל בקדחתנות בכתיבת שירים לעידוד הלוחמים.

בונקר זה שימש את לוחמי אצ”י שפעלו בגזרת המברשתנים כמו למשל את הנריק זמש, אשר עליו קיימת העדות הבאה במוזיאון הפרטיזנים והלוחמים במלחמת העולם השניה:
“זמש היה מן המפקדים האחרונים [של אצ”י, י.ס] שנותרו בגטו אחרי המרד. בבוקר שבת, ה-8 במאי בשנת 1943, גילו הגרמנים את הבונקר ברח’ שווינטוירסקה 36 בו שהו זמש ואחרים. כאשר השוהים בבונקר סירבו להכנע ולצאת, הטילו הגרמנים פצצות עשן וגפרית לתוך הבונקר. זמש ושני חבריו נמלטו אל מחוץ לבניין ונקלעו לכיתור גרמני. הוא נהרג במהלך קרב יריות ברח’ נאלבקי 27”.

 

קטע ממפת הגטו, בה ניתן לראות את הבית ברחוב שווינטורסקיה 34 בו התגורר שלנגל והבית במספר 36 תחתיו הבונקר בו מצאו שלנגל ואשתו את מותם. מעבר לחומת הגטו ניתן לראות את גן קרסינסקי.

 

 

כיום, במעין צדק פואטי, בעקבות שינוי תכסית העיר ששוקמה באזור הגטו מחורבן מוחלט, נמצא שטח הבונקר בתוך גן קרסינסקי עצמו. הגן עליו חלם המשורר, הגיע עד למקומו. לעניות דעתי יש להנציח במקום את הבונקר, את לוחמי אצ”י שלחמו בו ואת ולידסלב שלנגל ואשתו, ששמה אינו ידוע.

 

 

מיקומו של הבונקר בימינו בתוך גן קרסינסקי. אזור מתאים וראוי להנצחה עתידית.

 

 

שירתו של שלנגל אם כן אופיינה עוד טרם המלחמה בגישה לוחמנית ומתריסה כנגד האנטשמיות האירופאית ובתמיכה בציונות ברוח התפיסות הציוניות הרוויזיוניסטיות הקלאסיות. תמיכה זו אף כוללת האדרתו של הרוג המלכות הבית”רי הראשון שלמה בן יוסף, דבר הקושר אותו לתנועה הרוויזיוניסטית.
בשיריו מתקופת הגטו, מלבד קריאותיו למרד, מצייר את עצמו שלנגל כחבר של ממש בקבוצת לוחמים. גם אם לא היה לוחם בפועל, הוא מתאר את הלחימה מנקודת מבטו של לוחם, האורב בגגות, יורה בין עיניים ומעיר את העם להלחם על חייו. אזכוריו ההסטוריים קשורים כמעט תמיד לאצ”י והבונקר בו מצא את מותו ובו כתב שירים לעידוד הלוחמים היה בונקר בו הסתתרו לוחמי אצ”י ומפקדי אצ”י בכירים. לאור כל אלו ניתן לקבוע לדעתי כי המשורר ולדיסלב שלנגל היה לכל הפחות מקורב לאצ”י, וברמת סבירות גבוהה אף פעל במסגרת האצ”י וייתכן שאף לחם במסגרת הארגון.

 

 

 

הכותב הוא חבר מערכת ‘יהי’ ומנהל פיתוח התוכן במרכז מורשת מנחם בגין. המאמר נכתב בעקבות מחקר שיזם מרכז בגין בנושא פועלה של התנועה הרוויזיוניסטית בתקופת השואה.

כ״ב בשבט ה׳תש״פ (17 בפברואר 2020)

ללא ספק

מתנאל בוזגלו

לפני מספר שנים קראתי את מאמרה של אווה אילוז ‘ששת הדיברות לחילוני הגאה’ שפורסם בעיתון הארץ. המחברת מנסה להתחקות אחר קווי היסוד של ההוויה החילונית ומנסחת מערכת “דיברות” המאפיינת אותה. הדיבר הרביעי והמעניין ביותר הוא: “הטלת ספק בכול”. אילוז איננה הראשונה לזהות את עקרון הספקנות עם התודעה החילונית. עשה זאת יובל נוח הררי עם ‘האמת החילונית’ ולאחרונה נגע בכך אריאל הירשפלד במאמר בשם ‘הערה על החילוניות הישראלית’. כמעט כל השוואה בין העולם הדתי והחילוני מתייחסת לכך והסיבות ברורות ומובנות. תפישת החיים החילוניים כקיום בצל הספק הינה אחת הדוֹגמוֹת הרווחות ביותר בחברה הישראלית. אולם בעוד הדיון על מושג הספקנות נבנה סביב מובנו ומשמעותו הפילוסופית, השאלה הסוציולוגית נדחקת הצידה.
לדיון במושג הספקנות היסטוריה עשירה ומרתקת. לא רק בשאלות של אמונה ותבונה, אלא גם בסוגיות אתיות ומשפטיות. אחד הרגעים המשמעותיים בהיסטוריה של דיון זה הוא הופעת הקוגיטו הקרטזיאני. רנה דקארט תר אחרי עיקרון פילוסופי ראשוני עליו ניתן יהיה להשתית את כל תמונת העולם. כיצד הוא עושה זאת? על ידי הטלת ספק בכול. הפילוסוף הצרפתי יוצא למסע אינטלקטואלי ארוך שבסופו הוא נותר עם דבר אחד בו לא ניתן להטיל ספק – האני החושב. ומכאן כמובן ההיגד המפורסם: “אני חושב משמע אני קיים”. לאורך ההיסטוריה זכה מהלך זה לאינספור התייחסויות פילוסופיות, אולם ככאלה הן התאפיינו בשפה דומה. בין אם ביקרת את המהלך ובין אם צידדת בו, הדברים נעשו בשפה אנליטית סגורה. אלא שלשאלת הקוגיטו משמעויות רחבות הרבה יותר, שכמעט ואינן זוכות להתייחסות.
שאלת הקוגיטו היא שאלה פילוסופית טהורה אך בה בעת גם שאלה אנתרופולוגית, או לפחות שאלה המזמנת קריאה אנתרופולוגית בטקסטים פילוסופיים. אחת העבודות המקוריות והמרתקות בתחום זה שייכת לפסיכואנליטיקאי הצרפתי ז’אק לאקאן. לדידו, הרגע המשמעותי במהלך הקרטזיאני הוא דווקא מקומו של אלוהים בו. לאקאן קורא ברגישות הייחודית לו את הקוגיטו וחוזר לרגע שבו דקארט, באותו מקום, שם את מבטחו באל המושלם אשר לא ייתכן שירמה אותו. זהו כביכול מרכיב שולי במהלך הפילוסופי הרחב יותר, אולם לאקאן אינו מקל בו ראש. מושג ה’רמאות’ הוא מושג חשוב בהקשר זה. לאקאן מעמיד כאן את האל הקרטזיאני מול האל המקראי. האל המקראי הוא האל המשיב למשה “אהיה אשר אהיה”. בניגוד לדקארט, האל המקראי מרמה את מאמיניו, חומק מהם. הקוגיטו הוא המשך של תולדות המחשבה המערבית המבכרת את עקרון היציבות ולעומתו האל המקראי הוא האל הנמצא מעבר לעקרון היציבות, שהרי שימת הדגש היא על זמן עתיד – “אהיה”. תשובתו של אלוהים איננה “אני מי שאני”, תשובה שאמנם אינה מוסרת מידע על זהות האל אך כן על מהותו כישות קבועה ויציבה. תשובתו למשה “אהיה אשר אהיה” מלמדת על הקפריזיות האלוהית. בדיוק כמו פעולת הבריאה. אין רצף רציונלי וממוסגר אלא רצון אלוהי לברוא את העולם יש מאין. בכך למעשה האל מתפקד כאחר המוחלט.
אם כן, הקוגיטו אינו מסמן רק רגע משמעותי בתולדות הפילוסופיה המערבית, אלא בעיקר נקודת מפנה אתית, שהרי האתיקה עומדת מעבר לעקרון הספק. בשורשיה העמוקים, החשדנות היהודית כלפי הספק מגיעה מהניסיון המזוהה כאן להתנער מהעמידה האתית מול אותו אחר מוחלט. במילים אחרות, האלטרנטיבה שמציעה ההוויה הדתית לעקרון הספקנות היא האחרוּת. אם אבקש לפתח מעט את דברי לאקאן, הקוגיטו הפקיר את שאלת האמת ונותר עם שאלת הוודאות. בכך הוא מכונן את עצמו כשיח מונולוגי סגור הסובב סביב עצמו. המאפיין העיקרי של פעולת הספק למעשה איננו הסירוב “ההרואי” ללכת שולל אחר ודאות מנחמת, אלא ההיות האינטימי, המכונס, עם התבונה. לא ידע מוחמץ, חומק, כי אם ארוטיקה של השליטה, של הביתיות התבונית. האל המקראי הוא האל המרמה את מאמיניו, דהיינו השומר על אחרותו המוחלטת. לעומתו האל הקרטיזאני מעניק ביטחון אפיסטמולוגי למאמיניו. הטלת הספק המפורסמת של דקארט אינה אלא הונאה עצמית באשר היא נעשית תמיד מתוך עמדה ביתית. ככזאת היא פועלת על החוץ, מתמקמת בגבולותיה של התבונה ובתוך הסדר הרציונלי והלוגי שלה ומשם מביטה החוצה. מכאן שהמרכז המשמעותי בפעולת הטלת הספק איננו הידע שאינו יכול להבטיח ודאות, אלא עצם הפעולה עצמה. האינטימיות שבשליטה.
קשה שלא להזכיר כאן את עמנואל לוינס. הפילוסוף הצרפתי זיהה בין אתאיזם לאגואיזם. לדידו, הפילוסופיה המערבית איננה אלא אגולוגיה, כאשר שאלת האל איננה שאלה אפיסטמולוגית, אלא שאלה אתית. היחס אליו אינו עובר דרך עדשות התבונה.
אין כוונתי לצייר גבולות עיקשים בין דתיות לחילוניות. הדברים מורכבים יותר. אלא שבעוד שיחים חילוניים מסוימים חורטים על דגלם את ערך הספקנות, ניתן למצוא במעמקי השיח הדתי חלופה רדיקלית יותר, מעמיקה ומפוכחת יותר. הספקנות זכתה לתהילה גדולה מדי. לדימויים הרווחים של הסובייקט הספקן יש היבטים סוציולוגים משמעותיים. מבחינה פוליטית למסמן ‘ספקנות’ יש ערך רב. הוא תמיד מזוהה עם בגרות, אחריות, רציונליות וקונוטציות נוספות הנלוות למשמע המילה הזאת, הון סימבולי שקשה לעמוד בפניו. הספקן הוא המבוגר האחראי, זה שאינו מוכן להתנחם באשליותיה הנעימות של הדת.
מבחינה זו, יש לומר את האמת, שיח זה ניצח, ובכדי להתמודד עמו ולהציג אלטרנטיבה ראויה נדרשת בראש ובראשונה הכרה בכך. אפשר לחשוב כאן על פרנץ רוזנצווייג, אשר במובנים עמוקים ניתן להבין כך את מפעלו ההגותי-רוחני. “המחשָׁב החדש” הוא הניסיון לכונן את הפילוסופיה של ההתגלות. להתחקות אחר האופקים האבודים שלה, לא רק כמפעל אינטלקטואלי חלופי, אלא בראש ובראשונה כהתנסות קיומית, הצומחת מעבר לשיח הספקני. מאידך אין ליפול אל האסתטיזציה של ההתגלות, כזאת שאמנם משרטטת מחדש את המרחב הפנימי בשפה גמישה ומעורפלת יותר, אך עדיין לא מצליחה לחרוג ממנו. ההתגלות היא מעבר לאסתטי, שכן האסתטי תמיד עלול לגלוש למחוזות הנרקיסיזם. ההתגלות היא עמידה כנה מול אחרוּת רדיקלית. עמידה מן החוץ, על כל המשתמע מכך. בחזרה ללאקאן – לעמוד מול האל הרמאי. או במילים אחרות לאפשר לעצמנו את החסד של היות סובייקטים מרומים, הקורסים אל מול האחרות האלוהית.

ט״ו בשבט ה׳תש״פ (10 בפברואר 2020)

חוץ לזמנו, חוץ למקומו: בית מקדש שלישי בין חזון למציאות

ידידיה גזבר

בית המקדש להרכבה גיף.gif

 

  1. “לשנה הבאה”: מבוא

בין שאר האתגרים שעומדים בפני פרויקט בית המקדש השלישי ניצב היחס בין חזון למימוש. החזון הוא האופק אליו הולכים, והמימוש הוא הרגע שבו מגיעים אל האופק. ההגעה אל האופק הנכסף קוטעת את הכיסופים, ובעצם – מבטלת את ההליכה אל היעד: מרגע המימוש מתבטלת המוטיבציה והתנועה הולכת ומתאבנת. מרגע בו הגענו אל היעד, התנועה אינה מחפשת פתרונות חדשים ולא חותרת להגשמה אלא מתקבעת על תבנית מסוימת ומוותרת על אופייה החתרני.

תופעה זו אינה תופעה יהודית דווקא והיא נכונה לכל תנועה, מבנה ורעיון באשר הם. עם זאת, נושא בית המקדש הוא מקרה קיצון מרהיב של תופעה זו: קבוצת אנשים שנושאים לאורך כמעט כל ההיסטוריה המתועדת את לפיד ההמשכיות, המטרה, אופק-כל-האופקים. בית המקדש השלישי הוא המקרה המובהק, המכונן, הגנרי, האולטימטיבי, המיתי, האישי והלאומי של יחסי החזון והמימוש. לא זו בלבד אלא שאפילו החריגה שלי כאן לשפת הסופרלטיבים אינה מספיקה: זהו מקרה שהסופרלטיבים נובעים מתוכו.

וריאציה דומה לנושא בנייתו של בית המקדש השלישי היא רעיון המשיחיות היהודי. על אף שיש שוני רב ביניהם, אשתמש בדמיון ביניהם הרלוונטי לסוגיה בה אנו עוסקים. ידועה אמרתו של ליבוביץ’ לפיה כל משיח שבא הוא משיח שקר;[i] רעיון זה אינו חדש והופיע עשרות שנים כבר לפניו. כך כותב דוד פרישמן, מחלוצי הספרות העברית המודרנית, בתרע”ב:

כמו כן באה היהדות ויצרה את רעיון המשיח: שעלינו לחכות לו בכל יום שיבוא ואשר זה כל כחו, שעליו להיות בא באיזה עתיד. משיח זה הוא מין דבר שלא חל עליו כלל הציור: כבר בא, אלא שהוא מושך אחריו תמיד את ההגדרה: יבוא. משיח שבּא אינו ולא-כלום, אלא משיח שיבוא. העבר או הנֹכח אינם פה ולא כלום, אלא העתיד. ובכן הוֵה אומר גם בזה: אידיאל, רעיון מופשט, סמל התקוה וסמל משאת-הנפש העולמית, שאינה פוסקת כלל. אבל מיד באה הדת שכנגד וחטפה לעצמה חלקה טובה זו, הדרושה כל-כך לבני-אדם, אלא שעשתה בו שנוי קטן: נתנה לו דמות ותמונה. לִמדה, כי משיח זה כבר בא וכך וכך היה מראהו וכך וכך חי וכך וכך מת וכו’. אבל רבונו של עולם! מה יש לו לעולם ולמשיח שכבר עשה את שלו והלך ומה מידו עוד יקח? מה יוכל עוד להועיל לאנושיות מין משיח מוגשם כזה ואיזו נחמה יוכל עוד לתת לעדת דווים וכואבים? מובן מאליו, כי על-ידי ההוספה הקטנה הזאת יצאה המשיחיות של היהדות מצורתה הטהורה וקבלה את צורתה ההמונית, והתכלית לא הֻשּׂגה עוד. לא ירדה אותה הדת כלל לסוף דעתו של אותו המֻשּׂג הנצחי, שאין לו מקום כלל ואין לו זמן כלל ואינו כלל במציאות, אלא שהוא אידיאל לעתיד תמידי שאינו פוסק לעולם.

‘על היהדות’[ii]

הבעיה שעולה כאן היא ממש זו שהעלינו לגבי בנייתו של המקדש השלישי: רעיון המשיחיות היווה קטליזטור לעם היהודי מאז ומתמיד, ובאמצעותו הסתמן אופק תמידי שיוצר מהלך ליניארי אינסופי של ההיסטוריה. משיח שבא קוטע את המהלך הזה ומאשרר את ההווה: חיים כאלה הינם, בעצם, חיים ללא אופק. פרישמן מכנה את המשיח “אידיאל לעתיד תמידי שאינו פוסק לעולם”; רוצה לומר, יותר משהוא מטרה ממשית הוא חץ התקדמות הלאה.

יש לומר, כמובן, שפתרונם של פרישמן וליבוביץ’ אינו אפשרי. המשיח ש”יבוא”, זה שהוא אידיאל נצחי שאינו מטרה אמיתית, הוא פתרון יפה על הנייר שאין בו ממש. אי אפשר לקחת את האופק שהמשיח מעניק ולוותר על הגעתו: בלי הגעתו, אין באמת לאן ללכת. ברגע שיצרת את ‘המשיח שלא בא’, פגעת בו כאופק: הרפלקסיה מחייבת לחיות “כאילו המשיח יבוא” כשבעצם אין וקטור ממשי כזה בחייך.

את העיסוק ברעיון המשיחי יש לתרגם לבניית בית המקדש השלישי, ולתהות: האם אפשר לבנות מבנה שמימושו יהווה התחלה ולא סוף? האם אפשר לבנות מבנה שפועל בתודעה האנושית באותה  עוצמה שפועל מבנה שלא נבנה? הרי בדיוק כמו המשיח, החזון חזק מן המימוש. מבנה שלא נבנה, ה’אנטי-בניין’, פתוח יותר ורועד מפוטנציאל מכל מבנה שכן נבנה, שכן הוא מכיל את כל האפשרויות כולן.

אם כן, נוכל לומר שהבעיה שלפנינו היא פילוסופית ופרקטית בה בעת: הפן הפילוסופי שבה עוסק בזמן ובנרטיב הליניארי, ובבעיה האינהרנטית לתודעה האנושית (לכאורה) לפיה כל מימוש הוא צמצום: כיוון שכך נצטרך להציע תודעה שפותרת – או לפחות מדלגת מעל – בעיה זו. הפן הפרקטי שבה ינסה לחקור האם יש מבנה שמסוגל לחלוק על ההנחה הזו ולהציע בניין שיש בו אנרגיות של אנטי-בניין.

כדי להציע תודעה כזו – ופתרון פרקטי כזה – נידרש לפרוגרמה השונה של המקדש כמשכן לא-להי, נראה את מופעיו השונים לאורך ההיסטוריה ואת כוחו של ההעדר, ומהמקדש הקונקרטי ננסה לגזור רלוונטיות לשאלה הכללית; משם נציע הצעה קונקרטית למקדש השלישי שיש בה משום קריאת כיוון לבעיה הפרקטית והפילוסופית כאחת.

  1. שהראשון ידליק את האור: הפרוגרמה השונה של המקדש

ראשית, נעמיד את ההנחה האלמנטרית העומדת ביסוד הבעיה: מבנה מהווה ‘סוף’ ו’מימוש’ מפני שבסיום בנייתו אין עוד דבר לעשות. המבנה שלם כפי שהוא. אבל בעצם, אולי הנחה אלמנטרית זו אינה מחויבת המציאות: ההיגד הזה בסיסי כל כך מפני שאנו תופסים בניה כצורך פרוגרמטי, כ’פיתרון’ לבעיה שאין לו קיום בפני עצמו. המבנה כמחסן. נוסף להנחה זו, ניצבת הבעיה על תפיסת זמן ליניארית: מרגע שהגענו ל’קץ ההיסטוריה’ אין עוד מטרה, אין עוד אופק.

אך אם נבחן את המקדש היהודי נראה שמטרתו היא מעט שונה, ויש בו שלושה שלבים דרכם הוא מתרחק מפרוגרמת האיחסון הזו: ראשית, המקדש הוא מקום פולחן ועבודה פנימית, וככזה הוא עוסק בפרפורמנס. בנייתו אינה הגעה לקו הסיום אלא תחילת העלאת ההצגה.[iii] על גבי קומה זו, הרלוונטית לכל מבנה פרפורמטיבי, המקדש הוא מקום אירוח: בו נפגשים הא-להי והאנושי. בשלב השלישי המקדש הוא ביטוי לקשר בין האנושי לא-להי וייצוג אייקוני שלו: עם ההתרחקות ביניהם ייחרב גם המקדש הארצי.

לפי הציווי הא-להי אודות המקדש, אין בו רק צורך מעשי אלא צורך רפלקטיבי, הנכחה של הא-ל על אדמות: “ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם”.[iv] המעבר הבלתי צפוי שהפסוק יוצר בין בניית המקדש לשכינה בתוך הבונים[v] – ולא בתוך המבנה – מדייק את תפקידו של המבנה כאייקון, כתזכורת רפלקטיבית תמידית.

בבניית ‘משכן’ ל’א-ל’ יש פרדוקס מיידי, והמדרשים העוסקים בכך מקצינים אותו:

זה שאמר הכתוב: “גם חשך לא יחשיך ממך ולילה כיום יאיר כחשכה כאורה” – ולנו אתה אומר להדליק, שנאמר: בהעלותך את הנרות. משל למה הדבר דומה?
למלך שהיה לו אוהב. אמר לו המלך: תדע שאצלך אני סועד היום, לך התקן לי.
הלך אוהבו והתקין מטה של הדיוט, שלחן של הדיוט.
כיון שבא המלך, באו עמו שמשין סבבו (מכאן ומכאן), מנורות של זהב לפניו מכאן ומכאן.
כיון שראה אוהבו את כל הכבוד הזה, נתבייש והטמין את כל מה שהתקין לו, שהיה לו הכל מן ההדיוטות.
אמר לו המלך: מהו, לא אמרתי לך שאצלך אני סועד היום, למה לא התקנת לי כלום?!
אמר לו אוהבו: אדני המלך, כשראיתי את כל הכבוד הזה, נתביישתי והטמנתי כל מה שהתקנתי לך, שהיו כלי הדיוטות.
אמר לו המלך: חייך, שאני פוסל את כל כלי שהבאתי עמי, ובשביל אהבתך, איני משתמש אלא בשלך.
וכך הקדוש ברוך הוא כולו אורה, שנאמר: “ונהורא עמה שרא” והוא אומר לישראל, התקינו מנורה ונרות.

מדרש תנחומא, בהעלותך, ו

המלך תמה מדוע לא הכין לו אוהבו כלום, וכשזה מתנצל שהתבייש בכליו הפשוטים – אומר לו המלך: באתי להתארח אצלך, אני רוצה את הכלים שלך דווקא. ובנמשל אומר הא-ל,  שכולו אורה, הַתקינו לי מנורה ונרות.

המנורה כאן משמשת כמטונימיה לבית המקדש כולו, וכך המדרש עוסק בשאלה המטרידה למה בעצם צריך משכן לא-להי: שאלה זו נשאלה מאז ומעולם, עוד אצל שלמה[vi] וישעיהו,[vii] ועל כל מקדש היה להתמודד איתה בדרכו שלו. בקריאה כזו טוען המדרש כי המבנה נועד להנכיח את האהבה בין הא-להי לאנושי – ובעצם משמש כאפשרות ‘אירוח’ של הא-להי. תפקיד זה אינו מסתיים בבנייתו של המשכן, שכן עניינו של המבנה אינו לאכלס דבר-מה, להגן או לשמור מפני הפיזי – אלא לארח מפגשים; כיוון שכך משמעותו מתמצה דווקא בפעולות הפולחניות שמתבצעות בו, וכמעט שאפשר לומר שעצם בנייתו – הפיזית – אינה מהווה מימוש של דבר.

נוכל לראות כאן את שלושת השלבים עליהם דיברנו. המדרש עוסק במקדש דווקא באמצעות המנורה, שכן היא מהווה את הצורך האנושי הבסיסי בכניסתו למבנה: להדליק את האור. המבנה אינו שלם בלי הפרפורמנס שגורם לו לתפקד. על גבי קומה זו המדרש מציג את המנורה כמעשה אירוח ‘חסר טעם’ מלבד הידידות שמובעת באמצעותו: המלך לא רוצה לראות עולם או ללמוד טעמים חדשים, אלא להתקרב אל האנושי. לבסוף, בשלב השלישי, המנורה היא הקומה הייצוגית של בית המקדש, האייקון האולטימטיבי: באמצעותו מובע הקשר שבין הא-להי לאנושי ושיקוף של ‘המקדש של מעלה’. שלב זה מופיע גם ביכולת המנורה לייצג את החורבן והתקומה מאז שער טיטוס ועד מטבעות מדינת ישראל.[viii]

נוכל לסכם שבית המקדש עובר שלושה שלבים על מנת להתרחק מהמימוש החומרני: הוא פרפורמטיבי – מחייב פעילות שתתרחש לאחר בנייתו; מפגיש – מארח את הא-להי; ורפלקטיבי -כלומר, משמש כאייקון בעיני האנושי.

נוסף לכל אלה, המקדש הוא מקרה מרתק בנושא החזון והמימוש בשל העובדה שהמימד הפיזי שלו עומד תמיד בסימן שאלה ומותנה במצבו המופשט. רוצה לומר, בעוד כל מבנה מכיל את השניות שבין רעיון המבנה לבין המבנה הפיזי, במקדש נוצרת התעקשות על המתאם ביניהם: מקדש שאינו מוסרי דינו להיחרב. הא-ל יכול להיעדר מהמקדש כיוון שהוא אינו צריך אותו כדי להפגין נוכחות. השכינה אינה יכולה להישאר במקום החטא, ונוכחות הא-ל מופגנת גם בהיעדרו, גם בחורבן וגם בחוסר.

את התעקשות זו אנו פוגשים אצל נביאי בית ראשון, אשר מוכיחים את העם על מצבו החברתי והמוסרי וטוענים כי המבנה הפיזי הוא שיקוף לזה הרוחני, ופגיעה ב’רעיון המבנה’ תפיל גם את המבנה עצמו:

כֹּה אָמַר ה’ צְבָ-אוֹת אֱ-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל הֵיטִיבוּ דַרְכֵיכֶם וּמַעַלְלֵיכֶם וַאֲשַׁכְּנָה אֶתְכֶם בַּמָּקוֹם הַזֶּה: אַל תִּבְטְחוּ לָכֶם אֶל דִּבְרֵי הַשֶּׁקֶר לֵאמֹר הֵיכַל ה’ הֵיכַל ה’ הֵיכַל ה’ הֵמָּה: כִּי אִם הֵיטֵיב תֵּיטִיבוּ אֶת דַּרְכֵיכֶם וְאֶת מַעַלְלֵיכֶם אִם עָשׂוֹ תַעֲשׂוּ מִשְׁפָּט בֵּין אִישׁ וּבֵין רֵעֵהוּ: גֵּר יָתוֹם וְאַלְמָנָה לֹא תַּעֲשֹׁקוּ וְדָם נָקִי אַל תִּשְׁפְּכוּ בַּמָּקוֹם הַזֶּה וְאַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים לֹא תֵלְכוּ לְרַע לָכֶם:

[…] הֲגָנֹב רָצֹחַ וְנָאֹף וְהִשָּׁבֵעַ לַשֶּׁקֶר וְקַטֵּר לַבָּעַל וְהָלֹךְ אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לֹא יְדַעְתֶּם: וּבָאתֶם וַעֲמַדְתֶּם לְפָנַי בַּבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר נִקְרָא שְׁמִי עָלָיו וַאֲמַרְתֶּם נִצַּלְנוּ לְמַעַן עֲשׂוֹת אֵת כָּל הַתּוֹעֵבוֹת הָאֵלֶּה: הַמְעָרַת פָּרִצִים הָיָה הַבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר נִקְרָא שְׁמִי עָלָיו בְּעֵינֵיכֶם גַּם אָנֹכִי הִנֵּה רָאִיתִי נְאֻם ה’:

ירמיהו ז

כאמור, המקדש נועד להיות מקום התרחשות, תיאטרון. ככזה, התממשותו אינה בקירות ובתקרה אלא בביצוע הפרפורמטיבי שלשמו נועד: אך יתירה ממקום שאינו מקודש, התממשותו של המקדש אינה בביצוע ‘נכון’ אלא בתיאום בין הרוחני – בין ‘רעיון המבנה’ – לפיזי, למבנה עצמו. אף על פי כן, עיסוק בשאלת המקדש יוכל לתת לנו קצה קצהו של פיתרון לשאלה הרלוונטית לכל מבנה: האם המימוש יכול שלא לפגוע בחזון הרעיוני, שלמענו הקמנו מבנה מלכתחילה.

  1. הרווח הדק שבין יחזקאל להורדוס: ההשתלשלות ההיסטורית

              לשאלה המופשטת והפילוסופית ננסה לענות קונקרטית, באמצעות עיסוק בהיסטוריה של המקדש היהודי. סיפורו של המקדש היהודי מתחיל במופשט לפני שהוא יורד אל הקרקע: במשך כמה מאות שנים המקום המקודש משתנה וקורה בעצם רק בין הכתלים המקודשים.[ix] כשעובר המשכן ממקום למקום לא נותרת קדושה בקואורדינטות עליהם הוקם. כך הוא מתפקד כוקטור הרוחני של מחנה ישראל שנע ממקום למקום. בשלב מאוחר בחייו של עם ישראל כעם נוצר בית המקדש בירושלים שקודש לשעתו – וקודש גם לעתיד לבוא.[x] כלומר – הקדושה שבו היא סייט ספסיפיק, גיאוגרפית, טופוגרפית, נופית ומרחבית.

אחד הדברים המעניינים בסיפורו של בית המקדש השלישי הוא היעדרה של התייחסות ישירה אליו. על אף היותו הנחה כמעט מובנת מאליה ביהדות העכשוית, אין לגביו נבואה או ציווי מקראי: עובדה זו נובעת בראש ובראשונה כמובן מהפער ההיסטורי, כיוון שהספרים המאוחרים ביותר שייכים לתחילתו של בית שני. עם זאת, עדיין יכולים אנו לראות שלא מדובר כאן בסדרה ליניארית של בתי מקדש שחורבן של כל אחד מהם מביא את הבא בתור: גם השני וגם השלישי ניצבים עדיין כתיקון של הראשון.

תובנה זו מקבלת משנה תוקף מהמקור ממנו כן נובע בית המקדש השלישי: מהיעדרו. בית המקדש השני, כפי שמוכר לנו מהמסורת ומהתיאור ההיסטורי והארכיאולוגי, לא נבנה במתכונתו של הציווי הקודם אליו – נבואת יחזקאל, בפרקים מ-מג. פער זה בעצם הוא זה שיצר את הצורך בקיומו של בית מקדש נוסף, שיממש את  נבואת יחזקאל. את הפער הזה מבטא היטב ר’ יום טוב ליפמן הלר, ה’תוספות יום טוב’:

והרמב”ם עצמו כתב בתחלת הלכות בית הבחירה וזה לשונו: בנין שלמה כבר מפורש במלכים וכן בנין העתיד להבנות אף על פי שהוא כתוב ביחזקאל אינו מפורש ומבואר. ואנשי בית שני כשבנו בימי עזרא בנוהו כבנין שלמה ומעין דברים המפורשים ביחזקאל. ע”כ. הרי שאין בבנין בית שני אלא מעין דברים המפורשים ביחזקאל אבל לא ככל הכתוב בספר שם.

[…] לכך אני אומר שלפי שלא היתה תשובתם הוגנת לא יוכלו למלאותו בכל חלקי הבנין כמות שהוא, לפי שאותו בנין מיועד לגאולת עולם שתהא הכבוד חונה לעולם, כענין שנאמר שם ושכנתי בתוכם לעולם.

תוספות יום טוב מסכת מידות, הקדמה

וביתר בהירות בספרו על נבואת יחזקאל לבית שלישי:

…מפני שבכל פרט ופרט יש בו שינוי מה, ואם כן אי אפשר שתהיה הנבואה ההיא על בית שני כיוון שלא היה ממש הבניין כנבואת הנביא. ומכיוון שלא נתקיימה עדיין הנבואה הזאת שהיא נבואה נתנבאה על דברים גשמיים ככל חזיון הנביאים ע”ה, לפיכך אנחנו חייבים על כל הניסים והנפלאות שעשה לאבותינו ולנו, להודות כי עוד חזון למועד, ויפח לקץ ולא יכזב, אם יתמהמה חכה לו, כי בא יבא ויבנה עירנו וישכלל היכלנו, ויכין שכינתו בתוכנו לעולם…

תוספות יום טוב, צורת הבית, ז

בית המקדש השלישי, אם כן, הוא לא מענה לציווי ואינו מימוש של נבואה: הוא הפער בין נבואה למימושה. מקדש הצומח מפער אינו דומה כלל למבנה הנבנה מציווי: זהו אופק שונה לחלוטין שבמוקדו לא המימוש אלא התנועה עצמה. במובן הזה, על המקדש להנכיח את העבר ואת הקריאה לפעולה, ולא לדמיין דף חלק ועלייו להניח את המבנה המדומיין, איזושהי פיקציה חומרית כזו או אחרת.

בהקשר שלנו, תובנה זו היא לא פחות ממרגשת. ראינו שמבחינה פילוסופית המקדש עובר שלושה שלבים על מנת להתרחק מהפרוגרמה של המחסן, אל מבנה מורכב יותר מבחינת מימוש וחזון; כאן אנו רואים שגם מבחינה היסטורית המקדש הקונקרטי אינו תוצר של יש, של נבואה – אלא פער בין חזון למימוש. הפער בין החזון הנבואי למימוש הוא זה שיוצר את הבניין הממשי, הקונקרטי, הנטוע בתוך היסטוריה מסוימת ויודע להגיב לה. כעת נראה מה כוחו של ההעדר ושל חוסר המימוש, על מנת לנסות להציע תודעת זמן אחרת והצעה רעיונית לאתר הקונקרטי שתנסה להכיל את ההעדר במימוש.

  1. כי מדי דברי בו, זכור אזכרנו עוד: לקראת תודעת זמן אחרת

מבחינה היסטורית, היהדות התקיימה בלי בית מקדש הרבה יותר משהתקיימה עם בית מקדש, ויותר משאפשר לדבר על כוחו של בית המקדש בהיסטוריה היהודית יש לדבר על כוחו של החורבן. החורבן הוא מניע חזק הרבה יותר ומשמעותי לאין ערוך מאשר המקדש עצמו. כפי שכבר הערנו, ההעדר חזק מן היש, כיוון שהוא מכיל בתוכו את האין, את האינסוף.

רעיון זה אינו זר למסורת היהודית. מסכת מידות, המסכת העוסקת במידות בית המקדש השני, נשמעת לפרקים כמו קריין של סרט דוקומנטרי, ולכל הפחות כמו תיאור פרוגרמה טכני של המקדש. אבל לקראת סופה מופיע משפט קצר ואגבי –

לשכת העץ – אמר רבי אליעזר בן יעקב: שכחתי מה הייתה משמשת.

משנה מידות, ה, ד

במשפט הבא מופיע אבא שאול ומספר למה באמת שימשה לשכת העץ, אך המשפט הזה אינו בטעות כאן: הוא נועד להזכיר לנו שמסכת מידות היא כולה ניסיון כמעט נואש להיזכר. יש כאן התעקשות לעבוד עם העבר כדי לדבר על העתיד, ולהפך: דיבור על העתיד שנועד להפוך את העבר לזיכרון מכונן. כשרבי אליעזר שוכח הידע של אבא שאול הופך לזיכרון, לסיפור ולדרך שבה מספרים את ההיסטוריה.

העיסוק בעבר מכונן ישירות את ההווה: הפער שנוצר בין ‘אז’ ל’היום’, מה שאנו זוכרים ומה שאנו שוכחים – כל אלה יוצרים את הפער בין ההוראות למימוש, ושם יכול להיכנס ולשוב ‘הרעיון של המבנה’, זה שלעיתים שונה מהמבנה הפיזי עצמו.

ברגע הזה אנו יכולים לראות שזיכרון אינו דבר שהיה ואיננו, אינו ניסיון ללכת נגד הכיוון של המדרגות הנעות של הזמן ולחטוף משהו – אלא הדרך בה אנחנו מכוננים את מי שאנחנו: הזמן אינו ליניארי. האדם הוא סופרפוזיציה של כל הזמנים שלו, ועיסוק ב’לפני החורבן’ יכול לבנות חלק מהאדם גם אם קרה בפועל לפני מאה שנה.

כינון העבר באמצעות ההווה קיים מאז ומעולם. אפשר לראות זאת בבירור אם נבחן את הדיסצפלינה בה”א הידיעה של העבר – הארכיאולוגיה. בהקדמה לספר בעריכתו ‘קרדום לחפור בו – ארכיאולוגיה ולאומיות בארץ ישראל’ כותב מיכאל פייגה:[xi]

הארכיאולוגיה, לפי הדימוי המקובל, היא חפירה בעומק האדמה, שמטרתה לחשוף את סודות העבר. גם מערכות האמונה הגדולות, הדת והלאומיות, מתיימרות להתבונן מבעד לפני השטח, מעבר לחיי היום-יום הרדודים, ולגלות שורשים, במקרה זה את הלוז המאחד את הקולקטיבים שהם מייצגים. הארכיאולוגים הישראלים לא מחפשים רק חרסים במעמקי האדמה – טען עמוס אילון כשעמד לראשונה על מעמדה של הארכיאולוגיה בקרב הציבור הישראלי – הם גם מחפשים שורשים ומשמעות. הארכיאולוגיה, יותר מתחומים מדעיים אחרים, הסעירה את הדמיון של תומכי התנועה הציונית, שכן התקשרה הדוקות למפעל אותו שאפו להקים. האפשרות להתחבר אל שרידים פיזיים שהותירו אחריהם גיבורי העבר היהודי בארץ התנ”ך עוררה תחושה מחשמלת בקרב אלו שראו עצמם כממשיכיהם.

עניין זה משמעותי אף יותר בהקשר הישראלי:

החיבור לעבר היסטורי ומיתי מפואר משותף לציונות ולתנועות לאומיות אחרות; הבדל עקרוני הוא משמעות השיבה מגלות, שהעניקה לארכיאולוגיה מעמד מיוחד בחיבור העם אל הארץ. התחום השלים מבחינה מסוימת את התנ”ך, שכן העניק צורה ותוכן לעולם המקראי שאליו שאפה הציונות לשוב. ראש הממשלה דוד בן-גוריון אמר בשנת 1950: “בחכמת ישראל הכוללת תתפוס את מקומה הראוי הארכיאולוגיה היהודית, שכל כיבושיה מעכשווים את עברנו וממשים את רציפותנו ההיסטורית בארץ“.

כלומר, העיסוק בעבר כותב את ההיסטוריה מחדש ומכונן את החוקרים כבניה האובדים של הארץ. אפשר לראות כאן את המנגנון כולו: החוקר עוסק בהווה בממצאי העבר, על מנת לכונן עבר שונה.

ביטוי ויזואלי למנגנון זה נוכל לראות בפוטומונטאז’ המפורסם הכורך את הר הבית עם הדגם של בית שני של מיכאל אבי-יונה. הדגם נוצר בשנת 1966, כחלק מדגם ירושלים בימי בית שני שיזם הנס קרוך. זהו דגם ‘מדעי’, ‘ארכיאולוגי’ ו’היסטורי’ העוסק לכאורה בעבר הניטרלי. אף על פי כן בנייתו היתה דרך לגשר על המרחק של ירושלים של 1966 מן המקומות הקדושים, ובעצם גם על המרחק שלה מירושלים ‘בתפארתה’. הדגם של אבי-יונה התקבע בתוך שנים מועטות כדגם אולטימטיבי והפך לפניו הכמעט-גנריות של בית המקדש השני.

הפוטומונטאז

פוטומונטאז’

דגם זה, העוסק בעבר האבוד ויוצר סימולציה של ירושלים ‘בתפארתה’ – מושתל במציאות העכשוית ויוצר סימולציה של העתיד האבוד. למרות שזהו בית המקדש השני, השונה מהותית מזה השלישי, הוא משמש לסימולציה עתידית כמעט בלי התנצלות: הדחקה דקה זו היא ביטוי ציורי לעיסוק בעתיד דרך העבר.

תוצאת תמונה עבור דגם ירושלים בימי בית שני

דגם ירושלים בימי בית שני.

נוכל לומר בזהירות שנוצרה כאן סכמה חדשה: בניגוד לתפיסה הרואה בהיסטוריה קו ליניארי השואף אל אופק משיחי, יש כאן תפיסה של ההיסטוריה כניירות פרגמנט המונחים אחד על השני. לשכבה של 1600 יש כוח בעיצוב העצמי לא פחות משכבת 2018.

תמיכה תיאורטית לסכמה הזו נוכל לקבל אצל ר’ יהודא ליווא בן בצלאל, המהר”ל מפראג. מהר”ל נוהג להביא בספריו מדרשים ואגדות ולשזור אותם בסכמה פילוסופית בספרו ‘נצח ישראל’, העוסק ביחסי הגלות והגאולה, מתייחס מהר”ל לרעיון החורבן:

ובמדרש: רבי חייא רבה אמר, מתחילת ברייתו של עולם צפה הקדוש ברוך הוא המִקדָש בנוי וחרב.
בנוי – “בראשית ברא אלוהים” הרי הוא בנוי, כדכתיב “לנטוע שמים ליסוד ארץ ולאמר לציון עמי אתה”
[חרב – ] “והארץ הייתה תוהו ובהו” – הרי זה חרב, כדכתיב “ראיתי הארץ והנה תוהו”

[…]

ובזה יתורץ שאלה גדולה מאוד. מאחר כי הוא יתברך ויתעלה אלוהי ‘עולם’ נקרא;
ואיך אפשר לומר כן, מאחר כי בית המקדש הוא עיקר פאר העולם – אם כן לא היה ראוי שיהיה שמו יתברך נקרא על העולם לומר אלוהי ‘עולם’, כאשר בית המקדש חרב בעוונינו.
אבל מפני כי כל הויה יוקדם לה העדר, ואם כן העדר בית המקדש הוא סיבת הווייתו, וכאילו כבר התחיל הוויית בית המקדש,
ולפיכך כמו שהלילה והיום הוא אחד, בעבור שהלילה הוא שייך ליום, מפני כי העדר הוא סבת הווייתו, וכן חורבן בית המקדש סבת הוויתו.
ולכך רמז הכתוב חורבן בית המקדש בהתחלת בריאתו של עולם, כי מזה יש ללמוד כי אף חורבן בית המקדש – כיון שהוא סבת הוייתו – נכנס בגדר הויה, ולכך נקרא אלוהי ‘עולם’.

נצח ישראל, פרק כ”ו

המהר”ל מבצע כאן כמה שלבים מחשבתיים. המדרש אומר שכבר “מתחילת ברייתו של עולם” – כלומר, לפני ההיסטוריה – צפה הקב”ה את בית המקדש בנוי וחרב. סיבת הדבר, לפי המהר”ל, היא כיוון שכל הוויה צריכה העדר הקודם לה: זהו רעיון שחוזר אצלו במספר מקומות, ותוכנו הוא שדבר מה יכול להופיע רק במקום ממנו נעדר קודם לכן. כלומר: הציפיה לדבר, הצורך בו והגעגוע אליו הם אלה שמכינים את הקרקע לבואו.

בעקבות מהלך זה פותר המהר”ל תהִיה: כשהמקדש חרב, ולכאורה “עיקר פאר העולם” אינו קיים, איך יכול הקב”ה להיקרא במצב כזה ‘א-להי עולם’? כאן מרחיב המהר”ל את הנחתו הפילוסופית וטוען שכיוון שההעדר הוא סיבת ההוויה, וכיוון שהחוסר במקדש הוא זה המכין את המקדש, כבר כאן נראית מלכותו של הקב”ה והוא יכול להיקרא א-להי עולם.

כלומר, החורבן והמימוש הם שני צדדים של אותו מטבע, “כמו שהלילה והיום הוא אחד”. לפי טענה זו, מעבר למהלך הליניארי אל הגאולה יש מהלך מעגלי של המציאות, שבו ההעדר והמימוש מצביעים כאחד על שלמות ההיסטוריה.

המושגים בהם משתמש המהר”ל כאן דומים באופן מפתיע לאלה בהם אנו עוסקים: אם לתרגם אותו לדילמה שלנו, החזון והמימוש גם הם שני צדדים של אותו מטבע. המימוש אינו חייב לסתור את החזון, הבניין לא חייב למחוק את האנטי-בניין: שניהם כאחד מצביעים על שלמות מעגלית שזוכרת תמיד את הנגטיב שלה.

לסכמה החדשה יש השלכות מרתקות על הדילמה ממנה פתחנו: כאמור, ההנחה הליבוביצ’יאנית לפיה המשיח שבא קוטע את הרצף ההיסטורי מניחה קו ליניארי ששואף אל אופק. מפגש עם המשיח על הקו הזה קוטע אותו: אין לאן להתקדם. אבל אם ההיסטוריה אינה התקדמות ליניארית, המפגש עם המשיחיות לא מונע עיסוק במה שכבר היה: תיקון העבר אינו אופק טוב פחות.[xiv]

מנקודת מבט זו נוכל לבחון את ההצעות העכשוויות[xv] שבכולן נמצא ‘המובן מאליו’: להחליף מבנה במבנה אחר, מבנה מדומיין לגמרי שמתייחס להר השטוח כדף חלק, פניו רק אל העתיד. פתרונות אלו ממשיכים את תפיסת הזמן הליבוביצ’יאנית, ובמובן זה הם אינם עונים לקושייתו: מקדש כזה הוא באמת, אם לומר בזהירות, קצת חסר-טעם.

בעלז.jpg

הצעה עכשוית לדוגמה.

אבל אולי, כפי שראינו, הסכמה החדשה יכולה להציע לנו משהו אחר, תפיסה שונה לחלוטין של ההיסטוריה כמשהו שניתן לכוון אל העבר ואל העתיד באותה מידה; כך נוצר חזון גם באחרית הימים – החזון חוזר אל הקונקרטי והספציפי, אל ההיסטוריה שקרתה דווקא כך ולא אחרת.

 

  1. המקדש שאינו נגמר: הצעת פיתרון

אם כן, הצגנו פתרון פילוסופי לבעיית החזון והמימוש, הכוללת קצה קצהו של מבט אל תודעת זמן אחרת. כעת ננסה לבחון הצעה רעיונית לאתר הקונקרטי שלנו, דרכו נוכל לחזור ולבחון את השאלה האדריכלית השייכת לכל מבנה: איך אפשר לבנות אותו כך שהמימוש לא יעלים את הפוטנציאל שבו. ההצעה הרעיונית נתמכת כמובן בפיתרון הפילוסופי ומנסה לתת לו ביטוי פיזי בשטח, בניסיון להתחיל ולמשוך את המציאות לתודעת זמן אחרת.

באתר ובזמן הספציפי בו אנו עוסקים, הפוטנציאל של המבנה ו’רעיון המבנה’ מיוצגים על ידי היעדרו: על ידי כיפת הסלע, המבנה ששומר על האבן במקום המקדש. מימוש של בית המקדש כפי שהוא ב’הוראות’ יעלים פוטנציאל זה, ובעצם עם בניית המבנה יופעל שעון העצר לחורבנו האפשרי. מונומנט יוחלף במונומנט אחר ויאבד את כוחו של המונומנט הנעדר,[xvi] של השאיפות שניתן להכניס למבנה שלא נבנה.

חשוב לדייק כי הפרויקט עוסק ביחסים בין חזון ומימוש ולא ביחסים בין לאומים, וככזה הקונטקסט שלו אינו חברתי, כלכלי או לאומי: כיפת הסלע משמשת פה כ”נוף מקודש” המייצג את ההקשר ההיסטורי הקונקרטי ממנו צמח המקדש השלישי, ולא כייצוג לאיסלם או לפלסטינים. אין הכוונה, כמובן, שהפרויקט אינו פוליטי: כל פרויקט הוא פוליטי. כוונתי היא רק שהקונטקסט בו על הפרויקט להיבחן הוא שאלת החזון והמימוש ולא מאבק לאומי או סכסוך בין-דתי.[xvii]

כדי לבנות מבנה שמכוון אל העבר, עליו להכיל את ההיסטוריה הקונקרטית שקרתה דווקא כך ולא אחרת. על בניין שמחזיר אל ההיסטוריה להיות רפלקטיבי: הוא אמור להעביר את מטרותיו לא רק בתפיסת החלל שלו אלא גם באייקון שיווצר בנוף, ובעיקר בהיבט החזותי, זה שדורש ידע. בניין שיובן רק מתוך היכרות עם ההקשר ובעצם לא יאפשר מבט שאין בו ידע היסטורי.

ההצעות המתייחסות אל הר הבית כדף חלק מדברות בשפה מודרניסטית, הרואות במקדש ‘מכונת פולחן’; כיוון שכפי שראינו, המקדש כפי שהוא מתואר במסורת מתנגד להבנה כזו, אין מנוס מלהכניס את הנושא החזותי לעניין. מבחינה ארכיטקטונית, מהלך כזה נתמך ביסודותיו של ‘ללמוד מלאס וגאס’. ספרם הידוע של רוברט ונטורי, דניז סקוט-בראון וסטיבן אייזנאוור עסק בסיכומו של סטודיו שהתרחש בלאס וגאס ובמסקנות התיאורטיות שצמחו ממנו. הם עקצו את האדריכלות המודרנית על העדר הכנות שבה, טענו שהיא מיתממת ובורחת לאקספרסיוניזם במסווה של כנות החומר.

ונטורי וסקוט-בראון, שהיו מנחי הסטודיו, קראו להחזרת החזותי והרפלקטיבי אל השיח האדריכלי, ובאמצעותו ניסו להשיב את הסמליות וההיסטוריה. לטענתם, חווית החלל “הראשונית” אינה מספיקה, ויותר מזה – היא כלל אינה ראשונית: גם מסה וחלל מצריכים ידע מוקדם.[xviii] במקביל, גם לעיסוק החללי של המודרניזם היה ערך חזותי וסימבולי, אליו התכחשו המודרניסטים.[xix]

אם נֵעזר בטענה זו במקרה שלנו נוכל לומר שבניה של הר הבית כאייקון נוסטלגי על דף חלק היא מעשה שיש בו חוסר אחריות אקספרסיוניסטי המועד לחורבן: דווקא חזרה מודעת אל החזותי, אל הידע ההיסטורי ואל ההיכרות הקונקרטית עם המקום לא תאפשר לשכוח אותו. מבנה כזה, מלבד הישענותו על תפיסת הזמן המעגלית שהצענו, דוחף אליה: הוא מציע לקדם את ההווה באמצעות תיקון העבר הקונקרטי.

חסרונותיה של ארכיטקטורה פוסטמודרניסטית מן הזן הזה, כחלוף כ50 שנה מהוצאת הספר, היא הכוח הגדול שהיא מעניקה לאירוניה ולשעשוע שבמשחקי טריוויה חזותיים וחוסר היכולת שלה להיות רצינית. במילים אחרות, היא הפכה להיות עוד חלק מתרבות הפופ. עוד בתזה עצמה נמצא שהסטודיו זיהה בעיה זו:

הבנת המסרים של תרבות הפופ ואופני הפצתם אין פירושה הזדהות עם אותם המסרים, תמיכה בהם או שיעתוקם. […] באותו אופן יכולה קריאה עמוקה של ארכיטקטורה להתייחס לצער, לאירוניה, לאהבה, למצב האנושי, לאושר או לייעוד הפשוט של הבניין, ולאו דווקא לעורר תשוקה לסבון…[xx]

בפרפרזה על טענה זו נוכל לומר שהתעקשות על החזותי והסימבולי יכול להתייחס לצער, לסכסוך, למוסר, לכאב ולדם, ולאו דווקא לעורר תשוקה לעשות גוגל ולהבין את הציטוטים שבבניין: כך החזותי והרפלקטיבי אינם חומר להעשרה או ציטוט משועשע אלא נוגעים בעצבי המקום הקונקרטי.

כדי להציג את השפעתו של המבט הרפלקטיבי והמודע אני רוצה לעסוק ב’סיפור שאינו נגמר’, ספרו של מיכאל אנדה. בספר זה מספר אנדה על ילד בשם בסטיאן שקורא ספר, ששמו כשם הספר אותו אנו קוראים: הילד מוצא את הספר בחנות ספרים ומתחיל לקרוא. בשלב כלשהו בסיפור עולה שהסיפור זקוק לַילד. הסיפור שהילד קורא מתאר ילד בדמותו ובצלמו של בסטיאן, והדמויות מספרות כמה הגיבורה זקוקה לו שיבוא לקרוא לה בשם חדש ולהציל את הממלכה; בסטיאן לא מאמין שהסיפור קורא (וקורה) ממש לו, אך הסיפור מסרב להיכנע ומתחיל לתאר את מעשיו של בסטיאן באותו יום, וכיצד הסיפור ימשיך במעגל שאין לו סוף. בשלב הזה בסטיאן קורא לגיבורה בשם – “בת ירח, אני בא!” ונכנס לתוך הסיפור.

שני העולמות מתוארים בספר מבחינה גרפית: החלקים הטקסטואלים שקורים לבסטיאן מופיעים בצבע אדום, ואילו הסיפור שהוא קורא, שמתרחש בממלכת פנטזיה, מופיע בכחול. כך כשהוא פורץ פנימה הסיפור הכחול מכיל אותו. בחווית הקריאה שלנו את ספרו של מיכאל אנדה נעשָׂה כל מה שצריך כדי להניע אותנו לפעולה: התיאור של בסטיאן גורם לנו להזדהות עימו, ועוד יותר בשל המתאם בינו כילד חנון שקורא ספרי פנטזיה וסוג הילדים שקוראים את מיכאל אנדה. הספר מתאר את הסיטואציה בהזדהות, צועק, מתלהב, מושך בשרוולנו, מכניס לאוירה, מתאר מה יקרה אם לא נגיב ומתחנן אלינו: מעטים הילדים שבקוראם את הספר לא צעקו – “בת ירח, אני בא!”.

כוחו של הספר הוא ביכולתו הרפלקטיבית והמודעת לעצמה. הוא משקף את הסיטואציה שלנו כקוראים וככזה מצליח לייצר פוטנציאל ארס-פואטי אינסופי: אפשר לקרוא את הספר לנצח, מהתחלה לסוף ומהסוף להתחלה. מהלך דומה אני מבקש לייצר כאן: מהלך שיזכיר את הרגע הסתמי והקונקרטי ממנו נבנה המקדש השלישי, לא משנה כמה משקל אמיתי יעניק ‘הנצח’ לכיפת הסלע.

בהצעה שלי על המבנה לכלול אלמנטים מכיפת הסלע במקביל לבניין המקדש ‘המוכר’. ההצעה היא דיאגרמתית יותר משהיא תכנית לביצוע, וככזו היא מתווה כיוון: המבט אל ההר צריך לכלול את ההיסטוריה הקונקרטית, תהיה מה שתהיה. כך העמודים, העיטורים והצבעים יכולים ליצור שילובים רבים במקדש כפי שהוא מתואר בנבואת יחזקאל, ועדיין להישאר במסגרת ההתאמה הארכיטקטונית האפשרית.

פוטומונטאז1.png

הצעה אלטרנטיבית!

סופרפוזיציה 2.png

סופרפוזיציה סכמטית

ההצעה שלי היא דיאגרמתית גם בשל העובדה שהיא ניצבת בזמן מסוים, בו מתאפשרים פתרונות טכנולוגיים מסוימים: בנקודת זמן זו זה הפיתרון שאני רואה. אבל פתרונות טכנולוגיים אחרים יוכלו להציע הצעות אחרות שאף הן יוכלו להיכנס במסגרת המפרט הרעיוני שהצעתי. אין כוונתי כלל וכלל למציאות רבודה שתוכל להכיל סופרפוזיציה של המבטים ותכיל את כל האפשרויות במקביל – כי אם בדיוק להפך. החיכוך עם האלטרנטיבה, ההעדר והמימוש שמופיעים זה לצד זה – רק הם מעניקים סיכוי למשיח שיבוא.

כמובן, גם זה יכול להיות בניין שנחרב. מי יודע. אבל כל עוד הוא קיים – קיימת גם התזכורת ליכולתו גם לא להתקיים. בצורה דומה עובד מוטיב ה’זכר לחורבן’: על פי ההלכה היהודית[xxiii] כל עוד לא נבנה בית המקדש יש להשאיר בכל בית אמה על אמה שאינה מטויחת בסיד. החיוב כאן אינו לבנות את הבית בצורה גרועה או לשלב את העצב בקירות, אלא דווקא להנכיח אותו באמצעות ריבוע שאין לו משמעות מלבד ההיסטוריה שהוא מסמל. לא במונומנט אלא בהיעדרו.

מפתרון קונקרטי זה לסוגית בית המקדש, השואף אל תודעת זמן חדשה, נוכל לחזור לעיסוק בכל מבנה שהוא. מניע משיחי מניע אותנו להקים מבנה פיזי שיכיל את ‘רעיון המבנה’ המופשט; האיום על המופשט נדמה כאינהרנטי לבנייתו של המבנה הפיזי. רק התמודדות של המבנה הפיזי עצמו עם החשש הזה, ומתן נוכחות לרעיון המופשט במבנה עצמו – הם אלה שמסוגלים לעצור את קריסתו. רק החלקים שמחייבים אנושי, שאין להם מובן בחומר – הם אלה שמחייבים אותנו להביט לאחור ומכריחים היסטוריה שאינה מסתכלת רק אל העתיד, ולכן תמיד יש לה אופק.

  1. סיכום

הפרויקט עסק בבית המקדש השלישי כמקרה מבחן לסוגית היחס בין חזון ומימוש. ראינו כי מימושו של המבנה, כמו הגעתו של המשיח, נדמים כסותמים את הגולל על האופק שמעניק לנו הרצון בבית המקדש והשפע הפוטנציאלי שאנו מקבלים מהיעדרו. עם זאת, אין לבעיה זו פיתרון פשוט: ויתור על הגעתו של המשיח בכלל מאבדת את נוכחותו כוקטור ממשי בחיים ואין בה תועלת.

על מנת להתמודד עם בעיה זו היה על הפרויקט להציב תשתית פילוסופית המתמודדת עם תודעת הזמן הליניארי, וכן פרוגרמה שונה למקדש המאפשרת לו להתחמק מהסופיות שבתהליך המימוש. פרוגרמה זו נשענה על פרפורמנס, מקום אירוח של הא-להי ואייקון רפלקטיבי כלפי החברה האנושית שבתוכה הוא נמצא. נוסף לזאת הוזכר המִתאם הדרוש למבנה בין התקיימות פיזית למחויבות מוסרית.

באשר לתודעת הזמן, הציג הפרויקט את השתלשלות מבנה המקדש כאנטי-מבנה הנוטה אל המופשט במשך כל מהלך ההיסטוריה. ראינו שבית המקדש השלישי נוצר מהפער בין החזון למימוש, בין נבואת יחזקאל למימושו בימי הורדוס. אופיו זה מאפשר ומחייב עיסוק בהעדר שלו לצד המימוש, ובעצם מכתיב מסה ומעטפת רעיונית שכוללות עיסוק בזיכרון.

מהעיסוק בזיכרון העלינו תודעת זמן אחרת אותה מבקש המקדש לכונן, שאינה רק מבט ליניארי המוחק את העבר אלא מבט מעגלי התופס את כל ההיסטוריה כמארג מורכב, “כמו שהלילה והיום הוא אחד”, כדברי המהר”ל. הבנה כזו אינה מתעלמת מההיסטוריה הקונקרטית ומשאירה אופק תיקון אינסופי: כמו שאפשר לצעוד אל העתיד, אפשר גם לתקן את העבר.

אל תודעת זמן זו אפשר לצעוד באמצעות מבנה פיזי רפלקטיבי, שמזכיר מאיפה בא. המודעות העצמית שלו מאפשרת לא רק מבט אל ‘העתיד’ ואופק ש’עוד לא היה’, כי אם תיקון של העבר שכבר היה. זוהי דיאגרמה רעיונית שהאפשרויות הטכנולוגיות לה הן רבות, וכאן מוצע מבט שאינו לוקח אותן בחשבון: עם זאת הוא מציע מבנה שמנכיח את היעדרו, וככזה יש לו סיכוי להציע תקווה.

ממסע זה אל בית המקדש נוכל גם לגזור מסקנות לתהליך התכנון של כל מבנה באשר הוא: המשיחיות אותה משיחיות והמימוש אותו מימוש. לכל פרוגרמה נוכל למצוא את השארית והחריגות שמחזירות את האנושי אל הבניין, ומחייבים להשאיר בו רמז למופשט, אופק מחודש, ותקווה לשנה הבאה בירושלים הבנויה.


[i] הנה. נמצא בטקסט, בין היתר, ב’אמונה, היסטוריה וערכים’, ירושלים, תשמ”ב, עמ’ 37. להרחבת טענתו ראה אצל זאב הרוי, תפיסת המשיח האנטי-יוונית של ליבוביץ, זמין כאן.

[ii] הנה. ההדגשות שלי.

[iii] ראה כאן את מאמרו של אור יחזקאל הירש, מוסף ‘שבת’ גיליון צו תשע”א, לגרסה חריפה של רעיון זה.

[iv] שמות כה, ח.

[v] גם אם נבין את “בתוכם” כ”בתוך מחנותם”, יש כאן היסט מהמבנה לסביבתו.

[vi] “כִּי הַאֻמְנָם יֵשֵׁב אֱ-לֹהִים עַל הָאָרֶץ הִנֵּה הַשָּׁמַיִם וּשְׁמֵי הַשָּׁמַיִם לֹא יְכַלְכְּלוּךָ אַף כִּי הַבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר בָּנִיתִי” (מלכים א, ח, כז).

[vii] “כֹּה אָמַר ה’ הַשָּׁמַיִם כִּסְאִי וְהָאָרֶץ הֲדֹם רַגְלָי אֵי זֶה בַיִת אֲשֶׁר תִּבְנוּ לִי וְאֵי זֶה מָקוֹם מְנוּחָתִי”  (ישעיהו סו, א).

[viii] ראה ‘לאור המנורה – גלגולו של סמל’, מוזיאון ישראל, 1998.

[ix] ולמעשה הוא מתחיל בצורה מופשטת אף יותר, שכן תיאורו מופיע בספר שמות פעמיים: אחת כציווי ואחת כביצוע. כבר שם ניכר שהחזון והמימוש הם שני משכנים שונים. להרחבה בעניין זה ראה תמר ברגר, ברווח בין עולם לצעצוע, רסלינג 2008.

[x] זו מחלוקת מפורסמת בין הרמב”ם, שגורס כדלעיל, לבין הראב”ד. גם לראב”ד מקום המקדש הוא קבוע ומיועד לקדושה עתידית.

[xi] ההדגשה שלי. פייגה עסק בנושא בעוד מקומות רבים נוספים. ראה בספר מאמריו: על דעת המקום, 2017.

[xiv] הצעה דומה אפשר לראות בסרט ‘המפגש’ (2016) של דני וילנב. מבוסס על סיפור של טד צ’יאנג.

[xv] פה למשל.

[xvi] ראה כאן את הרצאתה של חוה שוורץ בנושא. הופיע בטקסט בצורה דומה ב’ההר, הכיפה והמבט’, תל אביב 2017.

[xvii] כמובן, גם זו בחירה פוליטית שאין להתעלם ממנה. עם זאת עיסוק בהר הבית מעלה כי בלי בידוד של המרכיבים ודיון בהם בנפרד אין לדבר סוף.

[xviii] ללמוד מלאס וגאס, עמ’ 192.

[xix] שם, עמ’ 167.

[xx] שם, 236-237.

[xxiii] שולחן ערוך אורח חיים, סימן תק”ס, א.

מסה

מַפְתֵּחַ הָרַעְיוֹן (בעריכת סיגלית בנאי)

רבי אברהם אבולעפיה

וְיָדוּעַ שֶׁבִּשְׁנֵי חוֹתָמוֹת נֶחְתָּם
מֵצַח הָאָדָם
וְהֵם שְׁנֵי סִימָנִין
כְּלוֹמַר שְׁנֵי הַדָּם
וְהֵם תָּו שֶׁל דְּיוֹ
וְתָו שֶׁל דָּם.

וְסוֹדָם דָּם
וּדְיוֹ
וְעִנְיָנָם
הוּא כִּי סִימַן
דָּם סִימַן
מָוֶת
וְסִימַן דְּיוֹ סִימַן
חַיִּים.

וּפֵרוּשׁ סוֹד זֶה הוּא מֵהַגּוּף כֻּלּוֹ
חָמְרוֹ הָרִאשׁוֹן דַּם

נִדּוּת דַּם
הָאִישׁ וְדַם
הָאִשָּׁה
שֶׁמִּתְנוֹעֲעִים בֵּינֵיהֶם
בְּחָזְקָה
עַד שֶׁתִּתְעוֹרֵר הַתַּאֲוָה
וְהוּא חַם וְלַח
בְּרֵאשִׁית תְּנוּעָתוֹ
וּבְצֵאתוֹ לַפֹּעַל מִתְחַבֵּר אֵלָיו
חֲמִימוּת גְּדוֹלָה
וְהָיוּ
לְבָשָׂר
אֶחָד.

דְּיוֹ מִתְנוֹדֵד וּמִתְנוֹעֵעַ וּמְחַבֵּר
אוֹת לְאוֹת
וְשֵׁם לְשֵׁם
וּמִלָּה לְמִלָּה
וּפְעֻלָּה לִפְעֻלָּה
הַתְּנוּעָה בִּכְתִיבָה
וּבְנִקּוּד וּבְדִבּוּר,
דְּיוֹ יוֹרֵד מִן הַקָּנֶה
וּמְצַיֵּר כָּל הַגּוּף
נוֹשְׂאוֹ אוֹתוֹ
יִקָּרֵא כֻּלּוֹ
חֹמֶר
לַנֶּפֶשׁ.
וּבָזֶה דּוֹמֶה לְבוֹרְאָם.

לִבִּי מְדַבֵּר,
דָּמִי הָיָה רוּחַ,
רוּחִי הָיָה דָּם,
וְכוֹכָבִי דָּרַךְ,
דֶּרֶךְ נְבוּאָה,
דֶּרֶךְ הַזָּנָב
רֶכֶב הַבֶּטֶן

בֶּטֶן זָכָר
עֲבוּרִי
חַי מְדַבֵּר וְחַי
וּבְדַבְּרוֹ חָכָם
וְחָכָם בְּדִבּוּר
אֵיבַר מִילָה
בָּרָא פֶּה
בָּרָא הַלִּמּוּד,
בֵּאֵר הַלִּמּוּד
מֵאִיר הַלֵּב,
הַזִּכָּרוֹן,
וְהַזְּכָרִים,
לְבָאֵר הַכֹּל,
אֲנִי זָכָר,
זוֹכֵר הַכֹּל,
מְבָרֵךְ ה’,
מְבָרֵךְ חוֹזֶה,
בָּרוּךְ מַחֲזֶה,
בָּרֵךְ אֱלוֹהֶיךָ,
לְבָרֵךְ אֵלֶּה.

(מצרף השכל, פ”ח)

י״ח באדר ב׳ ה׳תשע״ט (25 במרץ 2019)

“כיצד איקלע שמי”: מכתב גנוז של אורי צבי

טלילה ציפר

בקובץ הפואמות ״הרואיקה״ שפירסם אורי צבי גרינברג (1896-1981) במחצית הראשונה של המאה העשרים הוא כותב על העוני כסוג של גבורה, ומשתתף עם החלוצים הנענים מן הקדחת והמחסור. גרינברג אף מבין ללבם של אלה מהם העוזבים את הארץ בחזרה לאירופה וכותב: ״סעו לשלום, מה אעשה, כי אי אפשר לי לתת לכם מבשרי ומדמי יום ויום ולילה לילה ואין מלכות לי וקסם להעניקכם לאריסטון״. מבחינתו, העושר הוא בהסתפקות במה שיש.

״הן עני ירדתי לרון עמכם מספינות ועני אנוכי כמוכם על אדמת הקודש״. אפשר לשים לב איך משחק המשורר בדמיון הצלילי בין ״עני״ ו״אני״, כאומר שהעוני הוא חלק אינטגרלי מן האני שלו.

המוטיב של מלכות העוני חוזר שוב ושוב בשירת אצ״ג כחלק מההוויה הארץ-ישראלית, בניגוד לפיתויי השפע של אירופה שאותה עזב.

בספרו המאוחר יותר ״הגברות העולה״ חוזר המשורר שוב על מוטיב האושר שבהיות רעב בארץ ישראל. ״זמרו בני מעי, מרעב בארץ ישראל, כשם שעצמותי תאמר נא מלילי קדחת, מרעב הנהיר, אי! נהיר ונהיר – – זמרו!״.

בסוף הספר ״אנקריאון על קוטב העיצבון״ מגלה אצ״ג את מקור המשיכה שלו לעוני, ומזכיר את רבי מאיר׳ל מפרמישלאן (1780-1850), שהיה אדמו״ר חסידי מתלמידי החוזה מלובלין, ״אשר לא נתן שתלון בביתו בלילה פרוטת נחושת יחידה/ שבל תהא בינו לבין אלוהי העניים נקודת מתכת״. הספר נגמר בשורות עזות המבע:

״ועני העניים זה מציץ ללב ולארנק

ומצווה עלי העניוּת בעיניים מזהירות:

– פרוטת נחושת בל תלון בביתי עד בוקר – -״

לא מכבר גילה הסופר יצחק בר יוסף, העובד במכון ״גנזים״ של אגודת הסופרים, מכתב גנוז שכתב אורי צבי גרינברג ולא התפרסם עד כה, בו הוא מלין על קבלת תרומה ל״סיוע סופרים״ ומחזיר אותה לאגודת הסופרים.

כותב יצחק בר יוסף:

מישהו באגודת הסופרים שלח לאורי צבי גרינברג חמש לירות ארץ ישראליות כחלקו מתוך תרומה שהתקבלה על ידי ד”ר רוטבלום (כנראה כוונתו לסופר דוד רוטבלום, 1876-1947), כעזרה לסופרים נזקקים.

תשובתו הנזעמת של המשורר לא איחרה לבוא. אצ”ג לא רוצה נדבות. במכתב נמרץ מה-14.4.1942 כתב: “הוגד לי שנפלו בחלקי 5 לא”י מנדבת הד”ר רוטבלום לסיוע סופרים. אני מתכבד להודיע שאני מוותר על 5 הלא”י הנ”ל ואני מבקש להחזירן לידי הד”ר רוטבלום, שוודאי נתכון לטובה, ביחד עם העתק ממכתבי זה. איני יודע כיצד איקלע שמי במסגרת הנדבה הזאת. מכל מקום: העניין גרם לי דאבה”.

צילום: באדיבות ארכיון ״גנזים״ – אגודת הסופרים.

כ״ד באדר א׳ ה׳תשע״ט (1 במרץ 2019)

חוץ לזמנו, חוץ למקומו

ידידיה גזבר

 

הבעיה הדחופה ביותר שבית המקדש השלישי מציב לפתחנו היא לאו דווקא המאבק הבינ-לאומי הקונקרטי שההיסטוריה שלחה אותנו אליו, אלא הפער הבלתי נסגר בין חזון למימוש. בניין שלא נבנה מכיל בקלות את כל השאיפות והתשוקות שמשליכים אליו, וככזה יכול לשמש מומנט אינסופי לתהליך תיקון של קבוצה אנושית. בניגוד לכך, בניין שנבנה הוא צמצום. וכמו משיח שבא, הוא בסכנה גדולה להיות משיח שקר: לאן ממשיכים לשאוף אחרי הבניה? מה משמעות הבניין, משהקמנו אותו סוף סוף?

הבעיה הזו היא בעיה פילוסופית המתרחשת בתודעה: היא יושבת על ההנחה שאיננו מסוגלים לראות מימוש שאינו צמצום ותיקון עולם שאינו פונה אל העתיד. בה בעת יש כאן בעיה ארכיטקטונית: כיצד יוצרים בניין שיש בו אנרגיות של אנטי-בניין. קריאה מוקפדת של פרוגרמת המקדש לאורך הדורות מעלה כי מאז ומעולם המקדש נדרש לשאלה הזו והעלה מתוכו אנרגיות של אנטי מבנה: ככזה הוא עשוי להעלות פתרונות מרתקים לשאלה הפרקטית הארכיטקטונית. מתוך הפתרון המציאותי והחומרי נוכל גם להציע תודעה עתידית שתפתור את הבעיה הפילוסופית, וכך להציע מפגש חדש בין חזון למימוש.

במקרה של בניין בית המקדש יש לנו הופעה מרהיבה של ‘היעדרו’, של ה’אנטי-מבנה’: כיפת הסלע, המבנה שכל כולו מוקדש לשמירה על אבן היסוד של ההר, שכל כולו העדר. בהצעות העכשויות של שוחרי המקדש אנו נתקלים בעיקר במחיקה שלו, מתוך התנגשות קנטרנית עם עולם האסלאם: דווקא מתוך הנוכחות המפוארת של ההעדר אסור לנו לוותר על נוכחותו, נוכחות שתזכיר תמיד את העבר ההיסטורי הקונקרטי של המקום, זה שקרה דווקא כך ולא אחרת.

בבניית מקדש הלוקח בחשבון את ההתרחשות ההיסטורית המקומית ולא מדמיין עתיד אלטרנטיבי אנו זוכים למבט תמידי אל האנטי מבנה, אל הרגע הספציפי והסתמי ממנו נבט המבנה. כך כל מבט אליו מכיל בתוכו את האפשרות האחרת, את “המערת פריצים היה הבית הזה?!”

מהפתרון הקונקרטי אנו חוזרים לבעיה הפילוסופית. בניגוד לסכמה המקובלת בה כל מימוש הורג את החזון, יש לנו כאן מימוש שמחזיר את העבר בצורה מעגלית ומזקק תיקון אינסופי. במקום תיקון עולם שמתרחש רק בעולמות מדומיינים אנו יכולים להרוויח עולם משיחי, בו האופק פונה גם אל העבר.

 

כ״ד באדר א׳ ה׳תשע״ט (1 במרץ 2019)

יש נתיב לאבות?

מנחם דרליך

מלח הארץ פורעי חוק.
מפונים שודדי הקופה הציבורית.
חירוף נפש וגוף בוילה עם בריכה.
דילים קומבינות ועוני. ארץ ישראל אליטה וייסורים.
הדיסוננס הקיומי של המתנחלים גדול מאד.
המתנחל מערבב חלוציות עם נכס זול וחברה טובה. אוונגרד וביקורת מול הציונות בד בבד עם אמון עיוור בהנהגה הפנימית.
שוק חופשי וחירות אישית כתפיסת עולם תוך חברות באגודה שיתופית, ועדות קבלה ואספות חברים.
אז מה הסיפור שלו? מתנחל. מי אתה ולאן אתה הולך.

בכדי לנתח את הדיסוננס אשתמש במודל שלושת השלבים של ז’אק לאקאן. הדמיוני, הסמלי, והממשי.
השלב הראשון הינו הדמיוני, המזוהה עם האם. בשלב זה מתקיימת הרוח והחוויה, הדמויות הראשונות. אצל הרב צבי יהודה ותלמידיו, הדימוי של הארץ מחובר עם גאולה, עם תיקון עולם, עם חברה חדשה שתמשוך אחריה את שאר העם. חברה מתוקנת, קדושה, עם הישגים רוחניים חדשים.
השלב השני הינו השלב הסמלי. הוא מזוהה עם האב, עם השפה, החוק, הסדר והמנגנון. לאב שני תפקידים, האחד להגביל ולאסור והשני לדחוף ולתת דוגמה. בשלב הזה חברות תרבותיות מפתחות את הרגולציה והתכנון, את המערכת המשפטית, האתיקה והאסתטיקה, את הכלכלה והתעשייה. את הגדרות הטוב והרע. ואת הדמויות שהבן ירצה לחקות. בשלב הזה קיימת רדידות גדולה מאוד. לכאן נכנסו “אנשי המעשה” (כינוי שיצרו הדמויות האימהיות שהינו מעט מגונה). במערכים של הסדר והדחיפה קיימת ריכוזיות חונקת. תנועת ההתיישבות המרכזית ‘אמנה’ מחזיקה ואף לופתת את הגופים המוניציפליים, מרכזת את הקשר עם המדינה, מממנת ומנהלת את הגופים החוץ פרלמנטריים, שולטת בקרקעות דרך החטיבה להתיישבות ובתכנון דרך קשריה במנהל האזרחי ובגופי התכנון המקומיים. התנועה הינה הבעלים של שתי חברות הבניה הגדולות.
השלב השלישי הינו הממשי, המזוהה עם הבן. הבן אמור לפעול עם הרוח של האם והסדר של האב, תוך כדי שהאב מאפשר ושמח בהצלחתו של הבן. אך הבן מוצא עצמו מול אב חלש, המחזיק הכל בידיו. כך שאינו יכול באמת להתפתח ולפתח תעסוקה ותשתיות, מנגנונים כלכליים ומערכות משפטיות.
המציאות הזו מחייבת את הבן לעזוב את הבית ולהתפרנס במטרופולינים הגדולים ירושלים ותל אביב ולקבל על עצמו את האב, החוק והסדר אשר שם. ורק לחזור הביתה אל האם, אל הרוח. כך רק באזורים הקרובים למטרופולינים ישנה הצלחה להתיישבות בעוד האזורים האחרים לא מתפתחים (צפון השומרון, בקעת הירדן, הר חברון).
המתח בין הדימויים לסמלים, בין הרוח לסדר, בין האם לאב הינו הבעיה של המתנחל. מצד האם והדימוי הוא מלח הארץ, אך מצד האב והסדר הוא גונב סוסים ללא אתיקה.
מצד האם הוא אליטה משרתת אך מצד האב הוא חייב תקציביים ייחודיים כדי לשרוד.
מצד האם הוא מתמסר לרעיון ולמוסר אך צד האב לא מאפשר לו גם להתענג מהדרך ומן ההישגים האישיים.
מצד האם הוא בעל הבית שצריך ויכול להכיל את השכנים הערבים, כמו מדינת ישראל עם ערביי ישראל. אך מצד האב הוא חסר אונים מולם. בוואקום הזה אירופה, השמאל ובג”ץ נכנסים.

כך שוב ושוב הסיפור נסדק, והשבר והפסיכוזה מופיעים.
המתנחל צריך לבנות נתיבים לאבות טובים יותר.

נרשם ב 12.6.18 כ”ט סיוון התשע”ח, על חורבות בתי נתיב האבות אל מול הדחפורים ההורסים את בתי השכונה.

כ״ד באדר א׳ ה׳תשע״ט (1 במרץ 2019)

התנגשות עולמות

אמרי פרל

בהגדרתי הסוציולוגית אני “בעל תשובה”. עד כמה שתואר יבש זה יכול לבטא את התגלות הבורא בנברא, התגלות מקור החיים.

אשתי, בהגדרתה, היא “דתיה מבית”. עד כמה שתואר מצומצם זה יכול לבטא אלפי שנים של חכמה אנושית בדבר האלוהות, שעוברת במסורת מאבא לבן, מאימא לבת.

היא שַמְחַה להתחתן עם ‘בעל תשובה’, למרות שלחלק מהציבור שבו גדלה זה כמו לקבל ‘יד שניה’ – מכשיר שאולי נראה מגניב מבחוץ, אבל סיכוי סביר שהוא יתקלקל תוך זמן קצר או שיהיה צריך להשקיע הרבה בשביל לתקן אותו.

והתחתנו למרות הכל.

התנגשות עולמות היה דבר שבשגרה, אך שנינו ידענו שיבוא היום, תזרח השמש, ואני אהיה כמו שצריך – אלך למניין, אפסיק להפוך מחבתות מפרווה, לחלבי ולֵטַרֵף, אלמד בצורה מסודרת מתחילת הספר ועד סופו ולא בדפדוף רנדומלי לפי הלך הרוח הסוער, וכהנה וכהנה.

אבל הזמן עובר, הפאות צומחות ויורדות, הגמרא נפתחת ונסגרת לסירוגין, אני עדיין שומע יותר מוזיקה לועזית מישראלית, שלא נאמר ‘יהודית’ ואני עדיין מתקשה לקרוא הזמנות לחתונה בסגנון “החתן נ”י בן ר’ הג’ הי”ו יתחתן בעז”ה אי”ה עם ב”ל…”

 

אני לעולם אהיה בעל תשובה. זו לא נקודת פתיחה לדרך ארוכה שבסופה אהיה ‘דתי’ או ‘חרדי’ או ‘חסיד’ או ‘יהודי כשר’. נולדתי עם נפש חיה, תוססת, פרועה, אוהבת לרקוד ולשתות ולשיר, אוהבת טבע ואש, מים צלולים ובתי קפה. לטוב ולרע. לעולם אהיה בהשתוקקות לגדול, לצמוח, להשתנות. המסורת מלמדת אותי איך לחיות חיים של ערות, של התבוננות, של אהבת הטוב, של אהבת החיים והאדם. חיים של תכלית ומשמעות, חיים של תשוקה נועזת להתאחד באלוהי ולהפעימו בארץ. לא שאדם דתי לא חי זאת, אבל הלך החיים שונה, המסע שונה, כל אדם ודרכו. גדלתי בעל נפש – ביקשתי את הרוח. ועכשיו נותר לֵאַחֶד אותם לֵאֵחַד, בניצוחה של הנשמה. ויש אלו שנולדו תחת כנפי הרוח, ומבקשים את הנפש, מבקשים את עוצמת החיים. ולעולם ננוע זה לעבר זה, זה בתוך זה, בהתנגשות עולמות בתוכנו, עד שיבוא היום, תזרח השמש, ותתגלה האחדות.

 

“התיקון שיבוא… הוא, שיעשו ישראל אגודה אחת, ותתוקן הנפש של ה’יראים שומרי תורה’ על ידי שלמות הנפש שב’פושעים הטובים’… והרוח של הפושעים האלה תתוקן על ידי השפעתם של יראי ד’ שומרי תורה וגדולי אמונה, וממילא יבא לאלה ולאלה אור גדול, והופעת תשובה שלמה תבוא לעולם, ואז יהיו ישראל מוכנים לגאולה. והצדיקים העליונים, מארי דנשמתא, הם יהיו הצינורות המאחדים, שעל ידם יעבור שפע אור הנפש משמאל לימין ושפע אור הרוח מימין לשמאל, ותהיה השמחה גדולה מאד…”

(הרב קוק, אורות התחיה, מ”ג)

כ״ד באדר א׳ ה׳תשע״ט (1 במרץ 2019)

בית יהודי בורח ממטאפורה

אורן בר

 

משה ירד מן ההר, הביט במחוללים סביב עגל הזהב, קרא “מי לה’ אליי” ושלח את הלוויים לטבוח בחוגגים. זו היתה מטאפורה.

משה שלח שנים עשר מרגלים לתור את כנען ולדווח מה מצאו. עשרה מהם הוציאו את דיבת הארץ. העם התייאש מן הדיווח ילל והלין ואף ביקש לרגום את שני המרגלים שהיו בדעת מיעוט. העם נענש במסע בן ארבעים שנים במדבר (עד למות הדור המיואש). זו היתה מטאפורה.

הציווי להעלים אלילים ועובדיהם, להקים משכן או בית מקדש, מטאפורה מטאפורה.

זו מטאפורה לצמיחה רוחנית, למודעות שעוברת התמרה. היא משקפת התפתחות מאמונה באלילים רבים ובדמות אל המיוצגת בחומר ונראית לעין (פסל) לדתיות המתייחסת לאל מטאפיזי אחד. המודעות מתפתחת. אף אדם פיזי אינו צריך להירצח לשם כך. זו היתה והינה מטאפורה.

יש מי שקוראים את המקרא כסיפורים ועובדות שיש לשחזר וכמצוות שונות שיש לעבוד לנצח נצחים. הם לא יזוזו מן הכתוב הנקרא בעין הפשוטה, יחזרו על המוכר להם, חדש מפני ישן הם יוציאו ויקראו להקים בית מקדש של אבן כשער לגאולה.

היום אלה הם אנשי עגל הזהב.

אלה האנשים הדבקים במה שהיה מבלי שהם רואים את הדינאמיות שבתהליך הרוחני המעוגן בתנ”ך עצמו. המטאפורה מסמלת את הדינאמיות הזו, שאינה נעצרת. מודעות הצומחת ולפתע יודעת, חשה, רואה ושומעת אחרת. המודעות והדתיות אמורות להמשיך ולהתעלות. התעלות מתרחשת אם קוראים ממעמקים. אם מתבוננים ומקשיבים מן העומק. אם מתבוננים בעיני הרוח ולא באמצעות עיני הבשר של בני עגל הזהב.

עיני הבשר של בני עגל הזהב רואות ושופטות על פי אברי הרבייה – מי כשיר להיות הורה על פי נטייתו המינית, קולה של אישה הוא כערוותה המפתה, ובהתאם למין מי זכאי לשבת או להתפלל באיזה איזור של בית תפילה. עיני הבשר האלה רואות ומקשיבות דרך זהויות (מגדר, גזע, לאום, לבוש)  – אם במקרה יופיע משיח בשר ודם שמבחינה חיצונית יהיה שונה או לא ישמיע את הדברים המצופים ממנו – עיני הבשר לא יראו אותו ואוזניהן לא ישמעו. כך, המסתכלים באמצעות עיני הבשר, אינם ערים למשיח שבתוכם פנימה.

דת אינה קפואה בסיפור. היא זורמת אל המהות המצוייה בליבתה, ליבה הפועמת אהבה. היא אמורה לחיות אהבה – משעה שהאדם הדתי קם בבוקר ובשעה שהוא הולך בדרך, 24/7, אוהב לרע כי הוא כמוהו, אל עבר הגשמת המטאפורה של אחרית הימים.

בימים האחרים הזהויות מתפוגגות. הזאב והכבש, הנמר והגדי, העגל והאריה – כולם יחדיו, ונער קטון מנהיג אותם. הפרה והדוב רועים, ילדיהם יחדיו, והאריה הפך לצמחוני. תינוק משתעשע על מאורת נחשים וסיפורי אדם, חוה והנחש סבים אחור, כלא היו. פחד ההישרדות המפריד בין הצורות השונות גווע. נחשף גן עדן בו אין פיצול והפרדה. ההזדהות עם הזהות הנפרדת נעלמת וההגדרות מי הוא מי או מה מתאדות. המפריד מאבד את המגנטיות שלו. מגנטיות המושכת את האדם הרחק מן הימים האחרים ומותירה אותו שבור בעולם של פיצול ואלימות.

ימים אחרים בהם בני אדם יודעים את הנהרה שהם ונוהרים אל ההר שבתוכם. ימים של מנהיגות תמימה שנתיבה שלום.

הלב נפתח.

העולם כולו הוא גשר צר מאוד. העולם העומד מלכת הוא מה שבני עגל הזהב שואפים לקיימו ומקדשים הקפאתו – התייחסות לאל של אגד מצוות, ברכות וגזירות, ואולי כמיהה לבניית מבנים והקרבת קורבנות, שבהם אין חפץ. אך זהו הגשר הצר שממנו האדם הדתי השלם קופץ ללא פחד. הוא מגלה ויודע שיש מצוות לעת ההיא שהן אבן נגף לעת הזו. הוא מכיר במטאפורה וקופץ למציאות קדושה הפועמת בכול ללא הפרדה וללא חלוקה. הוא קופץ, נוטף אהבה, העזה כמוות. הוא מוצא את המשיח והמקדש בתוכו ואז הם זורחים בעולם.

הקפיצה מן הגשר היא מטאפורה. זו הקפיצה אשר נפרדת מעץ הדעת, שסיים את תפקידו. היא קפיצתו של החפץ חיים אל בין שני הכרובים ודרך להט החרב המתהפכת בחזרה אל עץ החיים המצוי בו והממתין לו באורך רוח.

עיני הרוח רואות זאת, אזני הרוח שומעות.

מתי ישובו עיני הרוח לדלוק בבית “היהודי”? מתי בנותיו, בניו ורבניו ישובו לשמוע? ההזמנה נתונה.

 

כ״ד באדר א׳ ה׳תשע״ט (1 במרץ 2019)

בעולם השירה רצוי לעשות ריסט

אסתר קמרון

מאז חזרתי ארצה בשנת תשע”ג אני שואלת את האנשים: היכן השירה הדתית-לאומית?  מפנים אותי לבמות שונות, אבל טרם מצאתי בהן את מבוקשי, דהיינו שירה שתבטא אהבה לארץ והתמודדות עם אתגריה וחזון לעתידה, מחד; ושתמשיך, מאידך, את היופי שאני מוצאת בשירה הקלאסית הנראית לי עדיין כשירה האמתית. לפעמים יש לי הרגשה שאנשים שכחו מה זו שירה. 

לא בדיוק שכחו. ביום הזיכרון משמיעים שירי ארץ ישראל יפה. כל אחד יודע לפחות בית אחד של “ירושלים של זהב,” רבים זוכרים במעורפל כמה שורות של רחל. הבעיה היא שכבר לא כותבים שירים מן הסוג הזה (אני מנסה, מתוך איזה דחף, אבל כמובן זה לא תפקיד לתושבת חוזרת). כנראה אסור. איך זה קרה?

אני “חדשה” בארץ וכמובן לא אבין את כל מה שהולך פה, אבל לעניות דעתי גם אי אפשר להבין את המצב בארץ מבלי להבין את התהליך המתרחש ברחבי העולם, ואולי מתוך ניסיוני בחו”ל אוכל לשפוך קצת אור על צד זה של הבעיה.

זה סיפור ארוך וישן.  השירה היא ראשונית, כמעט ביולוגית. הקצב של השיר קשור בצעדיו של האדם, בנשימותיו, בפעימות לבו. השירה התפתחה בד בבד עם החברה האנושית כאמצעי לחיזוק הזיכרון, לגיבוש תחושות ותובנות, ליצירת סולידריות תוך תיאום הנשימות ופעימת הלבבות בין השׁרים והשומעים, ולשמירה על הערכים של הקבוצה באמצעי משל ותוכחה. השירה עזרה גם ליחידים להתבטא ובו בזמן להתייצב, עם קביעות המשקל, יצירת הצורה, אל מול תנודות הגורל. זה היה בידור מועיל, “מתוק ומועיל,” כלשונו של הוראטיוס.

השפעת השירה אמנם הצטמצמה לאורך המאות, בעקבות המצאת הכתב והדפוס. אבל עד סוף המאה הויקטוריאנית היא עוד מילאה, במידת מה, את התפקידים האלה.

עם המצאת כלי התקשורת האלקטרוניים חל שינוי גורלי בתנאי הקיום של השירה (ושל האנושות בכלל; לאחרונה פרסם אורי כהן ספר בשם “כלי ביד כלינו” בנושא זה). האמצעים האלקטרוניים משכו את לב העם במסרים מסחריים ויצריים במידה הולכת וגוברת. המסרים האלה לא חיזקו את הסולידריות החברתית אלא חתרו תחתיה. המשוררים, מצדם, נסוגו לתוך עצמם, לתוך אליטיזם הבז לצרכי החברה ומוותר על כל ניסיון לעודד שאיפות, ללמד או להוכיח. הם גם, משום מה, ויתרו על התכונות הפורמאליות שאפיינו את השירה משחר האנושות. השירה כבר אינה מיועדת לחזק את הזיכרון או ליצור סולידריות ולכן היא גם לא עודדה הבעת רגשות עמוקים אלא דגלה ב”אירוניה” שאיננה ביטוי של שכל ביקורתי אלא התגוננות בפני הלעג שהוא מנת חלקם של כל מי שחושף את ליבו לחברה המנוכרת. מתעוררת השאלה בדבר הצורך בכתיבת שירה בכלל. אבל הדחף ליצור שירה הוא כאמור דחף ביולוגי. משוררים עוד נולדים וצריך להעסיק אותם איך שהוא. אז צריך ללמד אותם, באופן פאבלובי לגמרי, דרך “ביקורת” בסדנאות ודחיות על ידי כתבי עת, לכתוב בצורה שלא תיגע ללב המבקש להתאבן. 

זה מה שקרה, לדעתי, בעולם הגדול. בארץ היסטוריה זו של הפואטיקה משתזרת בהיסטוריה המיוחדת של הציונות. אינני מומחית לשירה עברית. רחוק מזה. אבל גם מרחוק – אולי דווקא מרחוק – מופיעים כמה קווים ברורים.

הרב קוק זצ”ל ציפה כידוע ששירה מטוהרת ומקודשת תשחק תפקיד בתחיית התרבות הישראלית על אדמתנו. זוהי שאיפה אשר שולם עבורה מס שפתיים כביר. לגבי השאיפה הזאת – שאליה מאוד הייתי רוצה הצטרף – אפשר לציין כי התחלות השירה העברית המודרנית היו בעייתיות. החל מתקופת ההשכלה שימשה השירה אלטרנטיבה למסורת האבות ו”רכב בריחה” מפניה. היא עזרה לאנשים לנסח אמתלות לפריקת עול המצוות. דוגמא לכך הוא ביאליק, “המשורר הלאומי” שלנו. טשרניחובסקי כמובן יצא נגד המסורת בצורה בוטה הרבה יותר. הספקנות הייתה העמדה הנורמטיבית בעולם הספרות העברית, כמו בעולם הרחב. לאחרונה שמעתי שכשביאליק נפטר ב-1934, הישוב היהודי הלך אחר ארונו בלוויה של מלך. כנראה דור שאבותיו היו שומרי מצוות היו אסירי תודה למי שנתן לחייהם איזו צורה חדשה.

בתקופת קום המדינה ובשנותיה הראשונות היו משוררים שליוו את מאבק העם ושרו לחזק אותו – השמות הגדולים הם נתן אלתרמן ונעמי שמר. הם לא היו “דתיים” אך היו נאמנים לעם ולערכיו. הם כתבו במשקל וחרוז, מתוך התפישה המובנית כי אמצעים אלה מתאימים, מחזקים ומעניקים תוקף לדברים.

אבל אז קם הדור ה”פוסט-ציוני”.

הדובר המובהק של אותו דור בתחום השירה היה נתן זך – אדם שלא תמיד היסס לגנות את ישראל באזני אומות העולם – שהתקפתו את אלתרמן עשתה סגנונו בין לילה לבלתי אפשרי, ויש אומרים שהיא גם שברה את ליבו של אלתרמן עצמו. השירה העברית טרם התאוששה ממנה. שמעתי כי את נעמי שמר התקיפו באופן דומה בשנות השמונים.

זה דבר מדהים, שלמאמר הזה של זך, אשר טענותיו לא היו חכמות, הייתה השפעה כזאת. זה מזכיר לי מיתוס נורדי – המיתוס על בלדור ולוקי.

בלדור היה היפה באלים הנורדיים. כולם, כמעט כולם, אהבו אותו. ווטאן, ראש האלים, השביע את כל היצורים שלא יפגעו בבלדור. אבל הוא שכח להשביע את הדבקון, צמח קטן וחלש, ולוקי, המרושע באלים, עיצב מן הצמח הזה רומח ובו הרג את בלדור, לדאבון כל היקום. זהו כוח הלעג. הוא לא צריך להיות מבוסס, כי אחד מצדדי התורפה של המין האנושי הוא הפחד מן הלעג. כפי שראיתי, לוקי הוא חבר המערכת ברוב כתבי העת לשירה. אמנם אין בו ממש, אבל כולם פוחדים ממנו.

כאמור, זך היה דובר המגמה הדומיננטית בעולם הספרות הכללי. מי שרוצה לשחות עם הזרם העולמי היום ייעשה אנטי-ציוני או לפחות לא ינקוט עמדה ציונית מפורשת ויאמץ את הפואטיקה של הניכור, האירוניה, הדקונסטרוקציה וכולי. ויש לי הרגשה שהפואטיקה של הניכור משפיעה גם על מי שנשאר ציוני מבחינה אידיאולוגית.

הייתי מאוד רוצה לראות בעולם השירה מה שבעולם המחשבים קוראים לו ריסט. חזרה לשלב שלפני התקלה. ז.א, צריך לנסות לכתוב שירים כמו השירים “של פעם” — בלי הכפירה כמובן. קיבלנו את התורה, והיא חיינו ואורך ימינו. צריך לוותר על ה”מקוריות” הזולה שבציטוט פסוקי מקרא ללא יראה. רצוי גם להתאמץ ולקבל עול משקל וחרוז. כי זה דורש ריכוז, גם מן המשורר וגם מן הקורא, והריכוז הוא מה שצריך לשמור עליו דווקא בעידן המחשבים. כאמור, נטישת הצורה אירעה בד בבד עם נטישת ערכים חברתיים, מסתבר איפה שעל מנת לחזק את אלה נצטרך לחזור לצורה.

אנחנו צריכים להבין וגם להחדיר לתודעת אחרים כי השירה האמיתית היא נכס יקר שצריך לשמור עליו. השירה היא יכולת אנושית שהמחשבים לא חיקו ולעולם לא יחקו. השירה קשורה כאמור בריכוז ובזיכרון. יותר מזה, היא קשורה במעלתו הראשונית של האדם – היכולת לתת שמות. כמו כל אמנות, השירה שואפת ליצור קוהרנטיות ובכך היא ממשיכה את מעשה בראשית. כמו כל אמנות אמיתית השירה נובעת, לפי הרב קוק, מצלם האלוקים. ושלא כמו כל אמנות אחרת, היא משתמשת בשפה, במדיום של הדיאלוג החברתי. המילים קשורות בדברים. בשירה יש פוטנציאל אינהרנטי לתיקון עולם (אולי משום כך היא נתקלת בהתנגדות כה רבה בימים אלה של עקבתא דמשיחא).

אמנם נכתבו שירים יצריים ומזיקים; כמו בכל כוח אנושי, אפשר להשתמש בכוח השירה לרעה. אבל זאת לא סיבה לנטוש אותה. גם עם נשק אפשר לגרם רע, אבל מי שרוצה בהישרדות הטוב עלי אדמות לא יוכל להרשות לעצמו להשליך את הנשק.

לדעתי – כבר כמה שנים אני מנסה לומר זאת – כדאי לחשוב מחדש לא רק על הסיגנון והאידיאולוגיה של השירים, אלא גם על התפקיד של המשורר בחברה ועל האינטראקציה בין חברי המקצוע המאויים הזה. צריך לא רק לחבר שירים אלא גם ליצור חבורות של משוררים שיחליפו שירים באופן קבוע (תוך הימנעות מ”ביקורת” הרסנית) ומדי פעם יוציאו גיליון עם מיטב יצירותיהם. חברי קבוצות כאלה צריכים להבין שיש להם תפקיד נעלה משותף: לשמור על חלק ניכר של האנושיות שלנו, המאויימת מכמה צדדים.

לתהליך הזה אורבת קנאת סופרים. צריך להתגבר עליה. ב”אורות התחייה” כתב הרב קוק: “החכמה שמתרבה מתוך קנאת סופרים, כיוון שבאה מתוך קנאה סופה להירקב, וכל רקבון יש בו סרחון, וזאת היא חכמת סופרים שתסרח בעקבתא דמשיחא וע”י סרחון זה תתבטל צורתה הקודמת, ויוחל להיות מאיר אור הנשמה של החכמה העליונה מכל קנאה, שהיא למעלה מחכמת סופרים, היא החכמה שתצא לאור ע”י שיר חדש ושם חדש אשר פי ד’ יקבנו, “ויהי כזית הודו וריח לו כלבנון” (לח). אם אפשר לשמוע בדברים האלה, שקדמה להם דרישה ל”התקדשות הנשמות של הסופרים”, צורך במשמעת רוחנית רצופה, שאולי לימוד מסכת אבות יוכל לשמש לה כתשתית.

הלא זאת תהיה המשך דרכו של הרב קוק באחד מן הכיוונים המתבקשים. אם כי הרב קוק חזה לספרות ש”תתקדש” בתפקידה בבניית תרבות ישראלית מחודשת, הוא לא פיתח פרקטיקה. ככל הידוע לי, תלמידיו בעולם התורני טרם עסקו בענין הזה, ואילו בעולם השירה יותר שמחו על ה”התר” שהרב נתן לשירה מאשר דאגו להתקדשות. תקוותי כי חבורה שתיקח על עצמה לעשות כן תוכל גם למצוא לה מקום קבוע בעולם התורני ומשם תוכל להשפיע גם על רחוקים. כי כוח השיר הוא כוח מאחד.

“יהי נעם ה’ עלינו ומעשה ידינו כוננה עלינו, ומעשה ידינו כוננהו”.

מסה

הספדי על רזיאל שבח

אלישוב הר־שלום

 

זְמַן רַב שֶׁאֵין בִּי מִלִּים.

אֲנִי לוֹמֵד אֶת הַשְּׁתִיקָה

וְהִיא קָשָׁה לִי, שֶׁהֲרֵי

הַיָּד לֹא מַצְלִיחָה לִכְתֹּב

אַךְ הַלֵּב מַרְגִּישׁ. אוֹסֵף. שׁוֹמֵר.

וְאָמְנָם גַּם לַשְּׁתִיקָה הַגְּדוֹלָה בְּיוֹתֵר יֶשְׁנָם דְּבָרִים שֶׁהִיא אֵינָהּ יְכוֹלָה לָהֶם.

 

הִתְעַקַּשְׁתִּי לִכְתֹּב עַל רָזִיאֵל,

כִּי בָּעִדָּן הַמְּמַהֵר מָחָר כְּבָר הַכֹּל יִשָּׁכַח, וְלֹא חָלִילָה בְּכַוָּנָה, אֶלָּא מִכֹּחוֹ הַבִּלְתִּי־נִדְלֶה וְהָאָרוּר שֶׁל הַהֶרְגֵּל.

 

וּמִי כָּמוֹנוּ, בְּנֵי גַּב הָהָר וְהַשּׁוֹמְרוֹן כֻּלּוֹ, יוֹדְעִים, חוּט דַּק נִמְתָּח לוֹ בְּתוֹךְ חַיֵּינוּ דֶּרֶךְ קֶבַע.

חוּט דַּק שֶׁבֵּין שַׁלְוָה, רֹגַע וְאַהֲבָה,

לְבֵין סִיּוּט, שֶׁבֶר וּמִלְחָמָה.

לָמַדְנוּ לְהָרִיחַ אֶת מַלְאַךְ־הַמָּוֶת,

הַבָּא חָרוּץ בִּמְלַאכְתּוֹ לִקְטֹף נְשָׁמוֹת מֻבְחָרוֹת.

 

לָמַדְנוּ לִחְיוֹת עִם מַד הַמְּהִירוּת הֶהָזוּי הַזֶּה, שֶׁבֵּין אֵין־סְפֹר אֵרוּעִים וַאֲבֵדוֹת לְבֵין הַשִּׁגְרָה שֶׁלְּעִתִּים נִרְאֵית כֹּה מְתַעְתַּעַת.

תְּקוּפָה שֶׁל שֶׁקֶט בַּצִּירִים עוֹשָׂה לָנוּ לֹא טוֹב בַּבֶּטֶן,

כִּי אָנוּ יוֹדְעִים שֶׁכָּל עוֹד לֹא נִלְחָמִים, הַדְּבָרִים מִתְבַּשְּׁלִים עַל אֵשׁ גְּבוֹהָה. אֵשׁ שֶׁלְּבַסּוֹף גּוֹבָה קָרְבְּנוֹת צִבּוּר יְקָרִים, יְקָרִים מִדַּי.

 

רֶגַע אַתָּה חַי. רֶגַע אַתָּה מֵת.

רֶגַע הַצִּיר פָּנוּי. רֶגַע הוּא מָלֵא דָּם וּזְכוּכִיּוֹת.

 

עַל רָזִיאֵל טֶרֶם מָצָאתִי מִלִּים.

קָשֶׁה לִכְתֹּב אֶת רָזִיאֵל.

דְּמוּתוֹ הַנִּשְׁקֶפֶת אֶל מוּל עֵינַי

מְעוֹרֶרֶת בִּי סְתִירָה נוֹרָאָה.

לְרֶגַע בָּא לִי לִפְרֹץ בִּצְחוֹק,

וּלְרֶגַע אֲנִי מַרְגִּישׁ שֶׁחָרַב עָלַי עוֹלָמִי.

 

אִם הָיָה מַשְׁאִיר צַוָּאָה הָיָה כָּתוּב בָּהּ לַעֲנִיּוּת דַּעְתִּי הַקְּטַנָּה כָּךְ:

 

א. חוּשׁ הוּמוֹר – דָּבָר נִצְרָךְ וְהֶכְרֵחִי לַעֲבוֹדַת ה’.

שִׁמְרוּ עָלָיו וּבִזְמַנְּכֶם הַפָּנוּי תְּפַתְּחוּ אוֹתוֹ. אֵין כְּמוֹ בְּדִיחָה טוֹבָה שֶׁמְּקָרֶבֶת לְבָבוֹת.

 

ב. לִמְדוּ תּוֹרָה וְהַרְבֵּה, אַךְ לֹא כָּזוֹ הַנִּשְׁאֶרֶת עַל הַדַּף, אֶלָּא כָּזוֹ שֶׁמְּבִיאָה לְיָדִי מַעֲשֶׂה, הֵן בְּעוֹלַמְכֶם הָרוּחָנִי וְהֵן בְּעוֹלַמְכֶם הַגַּשְׁמִי. הַהֶשֵּׂגִים הֵם יָפִים אַךְ תִּדְאֲגוּ שֶׁלִּבְּכֶם וְהַהֶסְפֵּק בְּלִמּוּדְכֶם אוֹ בְּמַעֲשֵׂיכֶם חַד הוּא.

 

ג. אֵין הָעוֹלָם מִתְקַיֵּם אֶלָּא בְּהֶבֶל פִּיהֶם שֶׁל תִּינוֹקוֹת שֶׁל בֵּית רַבָּן. רְדוּ עַל בִּרְכַּיִם, רִקְדוּ בַּשְּׁלוּלִיּוֹת, תִּהְיוּ הוֹרִים שֶׁכֵּיף לִהְיוֹת הַיְּלָדִים שֶׁלָּהֶם. מְלַמְּדִים וּמְחַנְּכִים שֶׁלֹּא שָׁכְחוּ לִהְיוֹת יְלָדִים בְּעַצְמָם. יֶלֶד שָׂמֵחַ הוּא יֶלֶד קָדוֹשׁ.

הַרְבֵּה יֵשׁ עַל מָה לְהִתְפַּלֵּל. דַּאֲגוּ שֶׁעוֹלַם הָרוּחַ שֶׁל יַלְדֵיכֶם וְהַצְלָחָתָם הֵם בְּרֹאשׁ הָרְשִׁימָה לִפְנֵי פַּרְנָסָה, כֶּסֶף, שֵׁם טוֹב וְקַרְיֵרָה.

 

ד. אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל חֶמְדָּתֵנוּ זְקוּקָה לְהַרְבֵּה בָּתִּים וּמִשְׁפָּחוֹת, אַךְ לֹא סְתָם בָּתִּים, לֹא סְתָם מִשְׁפָּחוֹת.

הָקִימוּ בִּנְיָן אֲמִתִּי, כֵּן, אַל תִּתְפַּשְּׁרוּ עַל זוּגִיּוּת “פַּרְוֶה”, שֶׁהֲרֵי “שֶׁלִּי וְשֶׁלָּכֶם שֶׁלָּהּ הוּא”.

כָּל הַצְלָחַתְכֶם בְּכָל הַתְּחוּמִים תְּלוּיָה וְעוֹמֶדֶת עַל הַקֶּשֶׁר הַזּוּגִי שֶׁלָּכֶם. כַּבְּדוּ אֶת נְשׁוֹתֵיכֶם, נַשְּׁקוּ אֶת רַגְלֵיהֶן.

וְאַתֶּן, נָשִׁים צִדְקָנִיּוֹת,

עִמְדוּ מֵאֲחוֹרֵי בַּעֲלֵיכֶן, שִׁלְחוּ אוֹתָם לְתוֹרָה וּלְמַעֲשִׂים טוֹבִים, שֶׁעֲלֵיהֶם בָּנוּי הָעוֹלָם,

וּמֵהֶם תִּרְאוּ עַיִן בְּעַיִן אֶת בִּרְכַּת ה’ וְאַהֲבָתוֹ.

 

ה. גְּדוֹלָה הַכְנָסַת אוֹרְחִים מִקַּבָּלַת פְּנֵי שְׁכִינָה.

לְהַכְנִיס אוֹרְחִים מַשְׁמָעוֹ גַּם לְהַכְנִיס אוֹרְחִים לַלֵּב.

הַצְלָחַתְכֶם בַּתּוֹרָה וּבַפַּרְנָסָה נִמְדֶּדֶת בָּרְגִישׁוּת שֶׁלָּכֶם לַסּוֹבְבִים אֶתְכֶם, הַהֲבָנָה כִּי הִתְגַּלּוּת אֱלֹקִית אֵינָהּ שְׁמוּרָה רַק לְצַדִּיקִים וּבַעֲלֵי מַדְרֵגָה. בְּכָל מִפְגָּשׁ שֶׁלָּכֶם עִם יְהוּדִי בַּאֲשֶׁר הוּא, יֵשׁ מֵמַד עָמֹק מִנִּי יָם שֶׁל הִתְגַּלּוּת אֱלֹקִית מַמָּשׁ! עַל יְדֵי חֲדָא כְּנִישְׁתָא אֶפְשָׁר לְהָבִיא גְּאֻלָּה שְׁלֵמָה לָעוֹלָם כֻּלּוֹ. וַהֲכִי חָשׁוּב – תִּהְיוּ חֲבֵרִים בֶּאֱמֶת!

 

ו. אַל תְּדַבְּרוּ עָלַי גְּדוֹלוֹת.

כָּל שֶׁעָשִׂיתִי,

הִצְלַחְתִּי, הִסְפַּקְתִּי – קָרָה מִשּׁוּם שֶׁעָמַלְתִּי עָלָיו בְּכָל לִבִּי בִּנְחִישׁוּת רְגִישׁוּת וּבֶאֱמוּנָה.

כָּל. אֶחָד. יָכוֹל!!!

 

ז. זְמַן לְעוֹלָם אֵין! זְמַן עוֹשִׂים! הוֹפְכִים אֶת הָעוֹלָם וּמוֹצְאִים! תִּהְיוּ גִּבּוֹרִים עַל הַזְּמַן, הוּא יָקָר וְקָצָר מִדַּי.

 

עוֹד הַרְבֵּה אֶפְשָׁר לִכְתֹּב, אַךְ אִם תִּשְׁאֲלוּ אוֹתִי אֹמַר לָכֶם דָּבָר אֶחָד: דְּעוּ לָכֶם שֶׁזֶּה אֶפְשָׁרִי!

 

דְּעוּ לָכֶם שֶׁחַי בֵּינֵינוּ אָדָם שֶׁהָיָה סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמַיְמָה, וְכָל זֹאת בְּהַרְמוֹנְיָה נִפְלָאָה:

פָּרוּשׁ, אֲבָל כָּל־כָּךְ מְחֻבָּר.

לַמְדָן, אֲבָל כָּל־כָּךְ פָּשׁוּט וַעֲמָמִי.

עָסוּק, אֲבָל כָּל־כָּךְ שַׁלִּיט עַל זְמַנּוֹ.

 

זָקֵן בְּחָכְמָה, אֲבָל כָּל־כָּךְ יֶלֶד.

 

הַיֶּלֶד אֵינֶנּוּ וַאֲנִי אָנָה אֲנִי בָא??

 

חֲבָל עַל דְּאָבְדִין