פרוזה

מיין לפי
  • מיין לפי
  • יוצר/ת
  • תאריך
  • יצירה
  • פופולריות
אסופת ל"ג בעומר

קטע מתוך “פלמחים”

דלילה מסל גורדון
בערב ל”ג בעומר, כשטיילתי עם בייבי, חציתי את הכביש אל עבר בריכת הנוי שבכיכר, ועמדתי על המדרכה הצרה המקיפה את הבריכה עם דגי הזהב ופרח הלוטוס והצמחיה הירוקה, ולא בחציה השני של הכיכר, שבו סבך ירוק מכסה את הקרקע – שם לא עמדתי מפחד מנחשים.
הדג המת המתין על שפת הבריכה. בייבי ניסתה להסתיר אותו בכפותיה, כשומרת דבר מאכל, אבל לא הצליחה. והדג נותר מת על שפת הבריכה. שקערורית העין הריקה שלו בלטה לנגד עיני, במרכז הכיכר –
דג מת
בלי עין
עם חלל קעור כפופיק
על המעקה החלקלק.
שקערורית העין הריקה היתה בגודל של תפוז סיני.
לכן ציירתי למחרת את המפלץ מיץ’ – עם הנמשים הכתומים התלת-ממדיים, שנראים כמתפוזים סיניים – שיש לו עץ מלווה – עץ קטן של תפוזים סיניים שמלווה אותו לכל מקום – כמו הורה מלווה, להבדיל, שהוא משהו מאוד ישראלי – ומספק לו את הנמשים – למרות שמיץ’ הוא אמריקני.
***
הדג המת המתין על שפת הבריכה.
ומאוחר באותו הלילה התרחש האסון בהר מירון.
אלי אמר לי: “אני מאוד אהבתי את אבא שלי”.
ואחרי זמן מה, כשטיילנו בתל אביב, אמרתי לו: “ההורים שלך הם שני הרים”.
הצלע החסרה של אבא של אלי מתינוקות, בעקבות ניתוח שנאלץ לעבור – הבור שנפער בגב שלו מאז. (הוא שאל אותי אם ראיתי פעם את אבא שלו בלי חולצה. ואני חושבת שזה מוזר כי לאלי יש שקע במרכז בית החזה, ממש כחור).
אסופת ל"ג בעומר

הוד שבהוד – מתוך הסיפור הקצר “מדרגות”

טל בן דב

 

אינני סופר. תמיד קינאתי באלו המצליחים לטוות עלילה מורכבת, להחזיק את סיפורם של עשרות דמויות לאורך מאות עמודים. ואני – בקושי את סיפורי שלי אני מצליח להחזיק. אך יש ימים כאלה בהם הסיפור אינו זקוק לך ולהחזקתך – ימים בהם הסיפור מחזיק אותך. רצף המאורעות חזק מכל ניסיון לסדר ולמשטר, והסיפור סוחף אותך איתו. כל שיש בידך לעשות הוא רק להתמסר לזרועותיו, עד שיפלוט אותך אל איזה חוף.

ימים כאלה היו בספירת העומר של שנת התשפ”א. בשנה זו התהפכו היוצרות: ימי הספירה היו ימים טובים בהם נפסקה המגיפה, הארץ נפתחה ומשא כבד כמו הוסר מעל כתפי האנשים, ודווקא בליל ל”ג בעומר החלו ימי הפורענות.

 

הוד שבהוד

האוטובוס משייט על הרי הגליל הטובלים באור הלבנה. אני מושך את המסיכה מתחת לקצה האף, מנסה להסדיר נשימה בתוך הקרון הדחוס.
נהר אדם שחור לבן סחף אותי לכאן. כאשר נפתחו דלתות האוטובוס, כמו סכר רעוע שקרס, איבדתי אחיזה והנהר האלים שאב אותי פנימה יחד עם עוד כמאה חמישים גברים נשים וטף. עכשיו אני עומד בקרן זווית ונשען על מעקה מתכת, מתהפך מדי פעם לחפש תנוחה נוחה, כמי ששנתו נודדת.
אני חושב על אבי ואפרת שאותם הנהר פלט הצידה והשאיר על חוף האספלט של התחנה המרכזית בכרמיאל. אבי הצטרף למסע ברגע האחרון. לא את רבי שמעון הוא חיפש, אלא את אימו שהלכה לאיבוד. לפני חודשיים היא חטפה סיבוב והלכה עם גבר זר, ומאז היא נודדת איתו בקרוואן נייד ולא עונה לטלפונים. “הם חייבים להיות במירון הלילה” אמר אבי לאפרת, “ניסע לשם למצוא אותה?”
האוטובוס ממשיך לשוט ואני תוהה את מי אני מחפש, מי הלך לי לאיבוד. האוויר דחוס ורוטט מהתרגשות. כמה נערים יושבים עכשיו מאחור ושרים “ואמרתם כה לחי”, על הרצפה מתחתי יושב אברך מבוגר וקורא זוהר. אני מנסה לעקוב בעיני אחר המילים, אבל מפחד לחטוף בחילה. מרחוק רואים יבשה מתקרבת. שוב הסכר נפתח וההמון נשפך אל היבשה. אני יורד אחרון. בכניסה להר כרוזים קוראים ביידיש לכל עבר. מימין שירותים כימיים, משמאל מחלקים קוגל בכוסות אלומיניום, וממול שלטי פרסומת למכירת סטים של הזוהר הקדוש במחיר מבצע. ובכל מקום ערימות זבל, כאילו מישהו ריצף את הרחוב בקרטונים ובשקיות. אני עובר מעגל שחור לבן רוקד לצלילי מוזיקה חסידית, ואחריו אסופת נערים כהי עיניים רוקדים בוערים לצלילי טראנס. “ועמך כולם צדיקים” אני חושב לעצמי ומנסה להצטרף לריקוד, אבל מרגיש בודד וזר.
עכשיו הנהר זורם במעלה ההר ואני שוחה בו יחידי. נער חבד”ניק אומר שהקבר נמצא למעלה – “פשוט תלך אחרי כולם”. אני חותר במעלה הזרם, המים גועשים ומרחוק אני שומע קול כמו מפל מתקרב. לפני פתח המערה אני רואה מערבולת סוערת – מאות אנשים מסתובבים במעגל עבה ודחוס. “מכונת כביסה אנושית” אשמע אחר כך שמכנים את התופעה.
אני מחשב לוותר ולהסתובב על אחוריי. ‘אבל עשית את כל הדרך עד לכאן! כל כך הרבה תפילות יש לך להביא אל הצדיק!’
אני עוצר, לוקח נשימה עמוקה, וקופץ אל תוך המערבולת.
“לשם ייחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה… בדחילו ורחימו.. הנני מוכן ומזומן לקיים מצוות עשה של ספירת העומר… ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד”.
המילים כמו יוצרות בועה של אוויר סביבי, מבדילות אותי מההמון. אני מנסה לשחות לצדדים אך הזרם חזק ממני. אני מרפה וממשיך להסתובב איתו, סיבוב ועוד סיבוב, מים באפי מים באזני, והנה אני כבר בלב המערבולת, נשאב אל המעמקים –

 

שקט.
אני בתוך המערה, מים עומדים ממלאים אותה עד התקרה. אין לי אוויר. מימין מעבר לקבר, וממולי אני מבחין בקרן אור רחוקה. אני פונה מהקבר ומנסה לשחות אל האור, אך המים סמיכים כדבש. אני נצמד לקיר ומנסה לפלס את דרכי בתוך גוש האנשים הדחוס. האנשים כמו פרפרים אל אש שולפים את מרפקיהם בדרך אל הקבר. בועה של אוויר מבדילה אותי מההמון אך גופי כמעט נמחץ בתוכו.
האור מתקרב ואני כמעט נוגע בו, אך בפתח המערה אני נתפס בין שני גופים עבים שלוחצים אותי משני עבריי, ראשי כבר בחוץ אך רגלי לכודות בפנים. אני דוחף ומחלץ את עצמי, כמו נלחם על חיי, והנה אני כבר נשפך החוצה, ופתאום אוויר ופתאום אור! אני מתחיל שוב לנשום, אך תיק הצד שקשרתי אלי ובתוכו הסוודר התפילין וכרך זוהר עדיין תקוע בתוך המערה בין הגופים. אני קורע את הקשר סביב מותני ומושך ברצועה עד שהשק יוצא החוצה ונשפך על הרצפה.

 

אני מתכסה בסוודר ומנסה להסדיר נשימה. סביבי עוד פליטים שעכשיו עומדים בחוץ ומתפללים, מקווים שמילותיהם יחצו את קירות האבן העבים.

“מן המיצר קראתי יה ענני במרחב יה” עולות המילים על שפתיי. אני מתפלל על יעל ורונית ששלחו איתי את שמותיהן אל הצדיק. אני מתפלל על אפרת ועל אבי ועל אימו שהלכה לאיבוד. אני מתפלל עלי, ועל מה שאיבדתי אני, מתפלל למצוא עוד השנה.

 

המילים פורחות משפתיי אך לפתע עיני נפקחות, והאור שהקיף אותי כבועה פתאום הוא בתוכי, ואני עומד מעל להמון עומד בתוך קרן האור והאור עומד בתוכי.
ופתאום משהו בי יודע
כשאתה עומד מולו אינך זקוק להמון, וההמון אינו יכול לנגוע בך לרעה.
כשאתה עומד מולו אינך זקוק לקבר, אינך זקוק לצדיק, אינך זקוק לתפילה.
“הוי”ה לי לא אירא מה יעשה לי אדם”.
ועכשיו לך רד מההר, קורא לי הקול. לך מתוך ההמון העוזב מקור מים חיים ההמון הנדחס הנדחף הרומס המחפש מערות, מערות מהן הצדיק יצא כבר מזמן.
לך בגב זקוף, לך באמונה, לך ללא תפילה. אין לך אלא להמשיך וללכת, לשים את עצמך בדרך ואת הדרך בידיו, כי רגליך יוליכוך אל ביתך ואבדתך תמצא אותך. לך.

 

***
קשה היא הירידה מההר. ארצות שראית פתאום נעלמות, דברים שידעת פתאום נשכחים. אתה מפחד מהמדרון, מנסה להיאחז בהארה שניתנה לך כחבל אך היא חומקת מבין ידיך. ההארה היא חוט דק, לא תוכל לאחוז בה. היא כמו מבט צלול שלפתע נפתח, חוצה מרחקים, חודר כליות ולב, מפזר ענני ערפל. כאשר מופיעה הדעת השלימה אכן אין צורך בתפילה: כל רצונך הוא רק להיות בידיו וללכת בדרכיו, וכל בקשה אחרת רק תעיד על קטנות אמונתך.
אך יש שקורה אסון. יש שמדרגות מתמוטטות, וחיים שבריריים מתנפצים לרסיסים. וכשחיים נגדעים כעס עולה, ושתיקה. הפחד מרים את ראשו, ובדעת מופיעים סדקים. איך ייתכן שביטחון כה איתן לפתע יתפורר? אך ייתכן שידיעה כה עמוקה לפתע תישכח? ושאלות אלו רק מגדילות את הספק במעגל מסחרר: כי אם הביטחון מתפורר כה בקלות כנראה שאיננו עמוק, אם הידיעה נשכחת כה מהר כנראה שאיננה אמיתית. וכבר אתה מוצא את עצמך בתחתית ההר, מבוסס בטיט המציאות, גופך רפה וכושל ודעתך חרדה וחלושה…

 

 

פרוזה

תשליך

דבורה זגורי

נטאשה לא רצתה להכנס לכל העסק הזה עם היהודים שבאים לראש השנה אל הצדיק שלהם. יש לה את הלקוחות הקבועים שלה, עם חלק מהם יש לה גם קשרי ידידות, לא חסר לה על הראש עכשיו אנשים מארץ אחרת ומחלות אחרות, עם שפה אחרת שאי אפשר לתקשר איתם ואי אפשר להבין מה הם רוצים ממך בדיוק. היא רואה אותם ברחובות העיר הקטנה שלה, נהרות אדם, לובשים שחור ולבן, זורקים על הרצפה שקיות של חטיפים, כוסות חד פעמיות. מרימים עיניים לשמים, מוחאים כפיים, צועקים, הולכים עם מגבת על הצוואר כמו מאמני אגרוף.
אבל היא הסכימה בשביל מרינה ובגלל שכסף כפול זה דבר שקשה לסרב לו.
“את חייבת לעזור לי” מרינה התחננה “הילד אמור להיות אצלי בימים האלה בדיוק, מה אני אגיד לאבא שלו? למה אני לא יכולה שהילד יהיה אצלי בשבוע האחרון של ספטמבר? אם הוא ידע למה, הוא יהרוג אותי.” נטאשה ידעה שכשמרינה אומרת שסטאס יהרוג, הוא יהרוג. הוא כבר עשה את זה פעם, לאשה הראשונה שהיתה לו. אפשר להגיד עליה הרבה דברים, שהיא היתה צעירה וטיפשה ולא ידעה מה אשה צריכה לעשות בשביל שבעלה יסתום, אבל מרינה לא מתעסקת עם סטאס. רצח פעם אחת, ירצח פעם שניה. “אני אשלם לך כפול” מרינה אמרה “על כל דולר שהוא ישים אני אשים אחד גם” ונטאשה הסכימה.

זה היה לפני שלוש שנים. עכשיו עוד מעט העשרים לספטמבר והוא שוב יבוא. בפעם הראשונה שהוא בא הוא ישב על המיטה בחדר שלה ואפילו לא פתח את החולצה. לא את שלו ולא את שלה. היא מכירה כאלה ביישנים, כאלה שבאו רק בשביל להוכיח לעצמם משהו, כאלה שבאו בשביל לנקום באשה שלהם שבבית אפילו בלי שהיא יודעת על הנקמה הזאת. או כאלה שבאו בשביל לסגור חשבון עם אמא או אבא שלהם שאולי אפילו כבר לא חיים. עם כל אלה נטאשה תמיד ידעה מה לעשות.
אבל איתו היא לא ידעה. הוא ישב לצידה על המיטה בצורה נינוחה כאילו הוא מכיר אותה המון המון שנים. כאילו הם גדלו יחד בילדות של גלגול אחר, או אולי הכירו בחלומות, ועכשיו, המפגש הזה הוא זמן הפרעון. הוא הסתכל עליה ולקח בעדינות בשתי ידיים חמות את הראש שלה והניח אותו על החזה שלו. נטאשה, גבוהה ממנו בהרבה, קיפלה את הרגליים הארוכות שלה, אספה אותן אל החזה, עצמה עיניים ונאספה אל בין הזרועות שלו. היה לו ריח שהיא לא הכירה מגברים אוקראינים אחרים, גם לא מגברים ממערב אירופה שהזדמנו פה ושם, איטלקים, צרפתים. היה לו ריח עתיק וחם וקצת חמוץ. וככה הם ישבו על המיטה הרבה זמן. שעה אולי. בדקות הארוכות האלה, המוח של נטאשה רץ. אם לא קורה ביניהם כלום האם היא יכולה לא לספר למרינה כלום ולקחת בסוף הכל?
זה מה שהיא עשתה בסוף. מרינה שאלה “נו, איך היה? ” ונטאשה צחקקה ואמרה “בסדר, קצת מסריח אבל לא יותר מכל גבר אחר.” ומרינה אמרה “במיוחד שהוא יהודי” ונטאשה צחקה צחוק פרוע שכיסה על המבוכה שלה. מבוכת השקר שהיא אומרת עכשיו למרינה בשביל לקבל את כל הכסף. השקר שבעצם בכל השעה שהוא היה אצלה, הם רק ישבו ככה עטופים בעצמם ולא קרה ביניהם שום דבר שמצדיק כסף.
בשנה שאחר כך היא לא סיפרה למרינה שהוא מגיע. הוא התקשר אליה עוד מהארץ שלו ואמר: “אני עושה סידורים לטיסה” כאילו היא, נטאשה, עוד איזה “סידורים” שעושים לכבוד הטיסה של ראש השנה לבוא להיות עם הצדיק. המרפא הגדול שלהם.
היא לא ידעה איך קוראים לו, היא לא ידעה אם יש לו אשה והוא נוקם בה, או טוב לו איתה והוא רוצה משהו אחר במקום אחר. היא לא ידע אם הוא בא אליה כי הוא עצוב ובודד? כי חסרים לו חיים? כי יש לו יותר מדי חיים? יותר מדי חיות פנימית שאין לו לאן להוליך. היא רק ידעה שמאותה פעם ראשונה שהוא ישב אצלה על המיטה והיא היתה אסופה ומכורבלת בזרועותיו והניחה את הראש על החזה הרחב שלו שומעת את הולם הלב דרך שלוש שכבות לבנות- חולצה, גופיה, ובאמצע ביניהן בד צמר דק וחמים שהוא אמר לה שנקרא “ציצית”. מאותה פעם היא חיכתה לתחילתו של ספטמבר הבא. שנה תמימה היא חיכתה. לא שלא היו דברים טובים בשנה הזאת, היו, אמא שלה התחילה לקבל עזרה מאיזו עמותת סיעוד וזה הקל על נטאשה מאד, מרינה וסטאס נפרדו סופית והילד עבר להיות עם מרינה כמעט כל הזמן, באותה שנה מרינה הכירה גבר חדש והם התחתנו ביום שישי יפה אחד על האגם.
אבל לאורך כל השנה ההיא משהו רפרף לנטאשה בבטן וחיכה ליהודי החם והחסון עם העיניים החודרות שיבוא מארץ ישראל לפקוד את הרבי שלו בראש השנה ונטאשה כבר לא יכלה לעבוד על עצמה והרגישה געגועים נוראיים, כמו גלים של בחילה. כשהוא בא בספטבר והם היו ביחד היא הרגישה כמו בתוך טירה של אבירים מימי הביניים, עם חומת אבן עצומה וצריחים שמגינים עליה מבחוץ, ובפנים בתוך השקט של המסדרונות האפלים מסתובב מישהו עם אבוקה ביד ומאיר פניות חשוכות. כאילו כדור של אש מתגלגל בתוכה ומאיר את כפות הידיים מבפנים את הכתפיים, הירכיים.
בשנה השלישית הוא לא התקשר והיא הצטערה. הצטערה מאד אבל קבעה כבר משהו אחר. לקוח איטלקי, עשיר, מצחיק, ששילם הרבה, שאהב לבוא מאוחר מאד בלילה. ואהב לצחוק והצחיק גם אותה ואמר שהוא לא אוהב אלכוהול בכלל אבל איתה, זה משהו אחר, רק איתה הוא אוהב לשתות.
אבל אחרי צהריים אחד בסוף ספטמבר היהודי דפק בדלת. היתה לו מגבת על הצוואר והוא היה נראה רזה יותר מאשר בשנה שעברה. הרבה יותר רזה. החולצה הלבנה היתה תלויה עליו. העיניים שלו היו בוערות. Are you sick? היא שאלה אותו ונזכרה שהיא אפילו לא יכולה לצרף שם לשאלה החשובה הזאת. כי זה כלל אצלה- אם לקוח לא אומר מה השם שלו, היא לא שואלת. ומוצאת דרך לדבר אליו באוזן גם בלי השם שלו.
אבל הפעם זה פתאום בער לה. היא ידעה שהוא רוצה להשאר אנונימי כמה שאפשר, שהשם שלו לא חשוב בסיטואציה הזאת ובכל זאת, לא עזב אותה שאין בידה שם להוליך אליו את הגעגועים. והיא החזיקה את הפנים הרזות שלה בידיים שלה ושאלה ברוך: “are you ok?
נטאשה חיבקה את הצוואר שלו, הרגישה שהמגבת רטובה ונרתעה קצת. Sorry הוא אמר והוריד מיד את המגבת, פרש אותה על מסעד הכסא שבסלון. הוא סיפר לה על המנהג של היהודים לטבול במים של האגם. להשליך בהם חטאים. והיא חשבה על אינספור הטיולים שהיא עשתה אל האגם מאז שהיא ילדה קטנה ועל שתי החתונות של מרינה שהיו על שפת האגם הזה ועל זרי הכלה שזרקו אל תוכו בשתיהן.
הוא אמר לה שהוא לא ממש חולה, אבל גם לא ממש בסדר ושהוא מצטער שהוא לא קבע איתה או הודיע, הוא פשוט לא היה בטוח שזה יקרה השנה. חשב שהוא לא יבוא. כי עד הרגע האחרון דברים בבית לא הסתדרו. וגם, הצדיק הגדול לא הזמין אותו. נטאשה לא הבינה מה הכוונה ש”הצדיק לא הזמין אותו”, כי הוא הרי מת ובכלל לא מכיר כל אחד ואחד מהבאים אליו. היא גם לא היתה בטוחה שהיא רוצה לדעת מה לא הסתדר לו בבית, ובכלל שיש לו בית. ומי מחכה לו שם? והאם יש שם גם ילדים? למרות שאצל לקוחות אחרים זה מעולם לא הפריע לה. היה ברור שיש להם בית ואשה ובדרך כלל גם ילדים. וגם לה יש בית וחיים לפני ואחרי, והמפגש הזה הוא בועה סגורה בתוך חיים שלמים. אבל איתו, עם היהודי שפתאום היה לה דחוף מאד לדעת מה השם שלו, בשנה השלישית להכרותם, היה לה משונה לחשוב שיש לו בית וחיים אחרים. כי הבועה הסגורה הזאת היתה כל כך שקופה ואוורירית ועדינה, שכל ידיעה, אולי אפילו ידיעת השם שלו- עלולה לפוצץ אותה. ובועה שמתפוצצת, אי אפשר אחר כך לנפח בחזרה.
נטאשה אמרה לו שישב רגע והיא תכין לו תה ותעשה בינתיים איזה טלפון אחד לבטל משהו שהיא קבעה להערב. “מה פתאום” הוא אמר לה “אל תבטלי, אני כבר הולך”. והיא חשבה לרגע על האיטלקי שהיא לא ראתה כבר חצי שנה, ועל הצחוק והשחרור והאלכוהול, שלא יזיק מעט ממנו לבחורה רצינית ואחראית וכבדת ראש כמוה. והוא, היהודי הזה שמביט בה בעיניים מאכלות, שנראה שהוא מאוכל מבפנים, שמעט הפעמים שהיא היתה אתו היו תמיד מסע אל בטן האדמה, אל מסדרונות הטירה. מסע לא מצחיק, ולא קליל, אבל מנחם ומוכר ומשחרר בדרכו העמוקה. שנים שהיא מרגישה כמו אסיר שקיבל צרור מפתחות ענק לתא הטחוב שלו ומה שהיא עושה כל החיים שלה זה למצוא את המפתח הנכון, היא מנסה ומנסה. אולי עם המפתח הזה? אולי עם זה? ועם היהודי הזה, נטאשה הרגישה שהיא מצאה את המפתח.
נטאשה הסתכלה עליו וחייגה לאיטלקי. היא אמרה לו שהיא חולה, ממש ממש מצוננת, ושאולי פעם אחרת ואפילו התעטשה בטלפון חמש פעמים בשביל שהוא יאמין לה. היא הניחה את הפלאפון על השולחן והכינה גם לעצמה כוס תה שחור ומתוק. כזה שסבתא שלה היתה אומרת שהוא תרופה לכל דבר. תה, ולישון ביחד עם אהבה.
אחר כך נטאשה הרגישה שהיא צוללת עם היהודי יפה העיניים עד קרקעיות שהיא לא הכירה, ולמרות שהיא נוגעת בקרקעית הנפש היא לא נחבטת בה, אלא מלטפת אותה ועולה בתוך זוהר כחול למעלה, נעה בתוך מים של אגם ענק, ואולי שמים עצומים, כמו לוויתן או ציפור יפה.
**
בערב שלאחר מכן נטאשה טיילה עם שני הכלבים שלה בפארק הגדול של העיר הקטנה. הפארק עוד היה מלא ביהודים שמחכים לטיסות שלהם הביתה. הם הלכו לשבילים צדדיים ובכו, ודיברו עם השמים וחיבקו עצים ומחאו כפיים. היא ברכה לשלום את השומר בפארק והוא סיפר לה שמישהו מכל המשוגעים האלה טבע בחג באגם הגדול. “אבל זה לא נורא” הוא אמר “יש מספיק מהם, כמו שאת רואה נטאשה” היא חשבה שזה לא יפה לדבר ככה על היהודים כי הרי הם מביאים פרנסה לשומר, אבל היא לא רצתה להגיד לו כלום על כך, כדי שהוא לא ישאל אותה אם גם לה הם מביאים פרנסה ויקרוץ כמו שמדי פעם הוא קורץ לה והיא נגעלת ממנו. “עוד לא אמרו כלום בחדשות” הוא אמר “הרבה בלגאן היה שם, ליד האגם”
גם בשיחות הרחוב, ובסופרמרקט לא ידעו הרבה פרטים על הארוע. הוא נסגר ונעטף במהירות ובחשאיות. במהדורת החדשות של הלילה הובאו פרטים נוספים, אבל מועטים מאד.
נטאשה השתוקקה להעביר את הזמן לאחור, לחזור לעמוד בסלון הבית שלה, האור מהחלונות משתקף כמו דבש בשתי כוסות התה שלהם, העיניים שלו ממוקדות כמו קרני שמש על חתיכת זכוכית, מכינות את כדור האש שיטייל בגוף ובנשמה שלה ולשאול את היהודי לשמו. להתעקש על זה. לא שזה היה עוזר לה, כי בחדשות לא הוזכר שם ולא היתה תמונה של היהודי שצלל לקרקעית החטאים שמצמיחים חבצלות מים לבנות ויפות ולא עלה ממנה.

א אמר לה שהוא לא ממש חולה, אבל גם לא ממש בסדר ושהוא מצטער שהוא לא קבע איתה או הודיע, הוא פשוט לא היה בטוח שזה יקרה השנה. חשב שהוא לא יבוא. כי עד הרגע האחרון דברים בבית לא הסתדרו. וגם, הצדיק הגדול לא הזמין אותו. נטאשה לא הבינה מה הכוונה ש”הצדיק לא הזמין אותו”, כי הוא הרי מת ובכלל לא מכיר כל אחד ואחד מהבאים אליו. היא גם לא היתה בטוחה שהיא רוצה לדעת מה לא הסתדר לו בבית, ובכלל שיש לו בית. ומי מחכה לו שם? והאם יש שם גם ילדים? למרות שאצל לקוחות אחרים זה מעולם לא הפריע לה. היה ברור שיש להם בית ואשה ובדרך כלל גם ילדים. וגם לה יש בית וחיים לפני ואחרי, והמפגש הזה הוא בועה סגורה בתוך חיים שלמים. אבל איתו, עם היהודי שפתאום היה לה דחוף מאד לדעת מה השם שלו, בשנה השלישית להכרותם, היה לה משונה לחשוב שיש לו בית וחיים אחרים. כי הבועה הסגורה הזאת היתה כל כך שקופה ואוורירית ועדינה, שכל ידיעה, אולי אפילו ידיעת השם שלו- עלולה לפוצץ אותה. ובועה שמתפוצצת, אי אפשר אחר כך לנפח בחזרה.
נטאשה אמרה לו שישב רגע והיא תכין לו תה ותעשה בינתיים איזה טלפון אחד לבטל משהו שהיא קבעה להערב. “מה פתאום” הוא אמר לה “אל תבטלי, אני כבר הולך”. והיא חשבה לרגע על האיטלקי שהיא לא ראתה כבר חצי שנה, ועל הצחוק והשחרור והאלכוהול, שלא יזיק מעט ממנו לבחורה רצינית ואחראית וכבדת ראש כמוה. והוא, היהודי הזה שמביט בה בעיניים מאכלות, שנראה שהוא מאוכל מבפנים, שמעט הפעמים שהיא היתה אתו היו תמיד מסע אל בטן האדמה, אל מסדרונות הטירה. מסע לא מצחיק, ולא קליל, אבל מנחם ומוכר ומשחרר בדרכו העמוקה. שנים שהיא מרגישה כמו אסיר שקיבל צרור מפתחות ענק לתא הטחוב שלו ומה שהיא עושה כל החיים שלה זה למצוא את המפתח הנכון, היא מנסה ומנסה. אולי עם המפתח הזה? אולי עם זה? ועם היהודי הזה, נטאשה הרגישה שהיא מצאה את המפתח.
נטאשה הסתכלה עליו וחייגה לאיטלקי. היא אמרה לו שהיא חולה, ממש ממש מצוננת, ושאולי פעם אחרת ואפילו התעטשה בטלפון חמש פעמים בשביל שהוא יאמין לה. היא הניחה את הפלאפון על השולחן והכינה גם לעצמה כוס תה שחור ומתוק. כזה שסבתא שלה היתה אומרת שהוא תרופה לכל דבר. תה, ולישון ביחד עם אהבה.
אחר כך נטאשה הרגישה שהיא צוללת עם היהודי יפה העיניים עד קרקעיות שהיא לא הכירה, ולמרות שהיא נוגעת בקרקעית הנפש היא לא נחבטת בה, אלא מלטפת אותה ועולה בתוך זוהר כחול למעלה, נעה בתוך מים של אגם ענק, ואולי שמים עצומים, כמו לוויתן או ציפור יפה.
**
בערב שלאחר מכן נטאשה טיילה עם שני הכלבים שלה בפארק הגדול של העיר הקטנה. הפארק עוד היה מלא ביהודים שמחכים לטיסות שלהם הביתה. הם הלכו לשבילים צדדיים ובכו, ודיברו עם השמים וחיבקו עצים ומחאו כפיים. היא ברכה לשלום את השומר בפארק והוא סיפר לה שמישהו מכל המשוגעים האלה טבע בחג באגם הגדול. “אבל זה לא נורא” הוא אמר “יש מספיק מהם, כמו שאת רואה נטאשה” היא חשבה שזה לא יפה לדבר ככה על היהודים כי הרי הם מביאים פרנסה לשומר, אבל היא לא רצתה להגיד לו כלום על כך, כדי שהוא לא ישאל אותה אם גם לה הם מביאים פרנסה ויקרוץ כמו שמדי פעם הוא קורץ לה והיא נגעלת ממנו. “עוד לא אמרו כלום בחדשות” הוא אמר “הרבה בלגאן היה שם, ליד האגם”
גם בשיחות הרחוב, ובסופרמרקט לא ידעו הרבה פרטים על הארוע. הוא נסגר ונעטף במהירות ובחשאיות. במהדורת החדשות של הלילה הובאו פרטים נוספים, אבל מועטים מאד.
נטאשה השתוקקה להעביר את הזמן לאחור, לחזור לעמוד בסלון הבית שלה, האור מהחלונות משתקף כמו דבש בשתי כוסות התה שלהם, העיניים שלו ממוקדות כמו קרני שמש על חתיכת זכוכית, מכינות את כדור האש שיטייל בגוף ובנשמה שלה ולשאול את היהודי לשמו. להתעקש על זה. לא שזה היה עוזר לה, כי בחדשות לא הוזכר שם ולא היתה תמונה של היהודי שצלל לקרקעית החטאים שמצמיחים חבצלות מים לבנות ויפות ולא עלה ממנה.

פרוזה

בהילוכי ברחובות ירושלים

חיים ברנדווין

בהילוכי בשוק מחנה יהודה, עוצר אותי בסטיונר ואומר לי: “צדיק, תוכל להגיד לנו איזה דבר תורה על פרשת השבוע?”
אמרתי לו: מהו פרשת השבוע, השבוע?
אמר לי: מה, אתה לא יודע?!
הנהנתי בראשי בצורה שאני לא יודע משמעותה
הוא צחק ואמר: נו, פרשת מטות-מסעי
אמרתי: אה, בטח! מתואר המסעות שבני ישראל עברו במדבר מיציאת מצרים עד אשר הגיעו לארץ ישראל
אמר: נכון. אז תגיד משהו?
אמרתי: תראה, התורה לא כותבת סתם היסטוריה, אלא היא כותבת תהליכים נפשיים שהאדם עובר באופן פרטי או העם בצורה קולקטיבית. ויש את הספירלה הזאת שנקרא: “מצרים, מדבר, ארץ ישראל” ואז שוב פעם: “מצרים, מדבר, ארץ ישראל”. ודרך תיאור הספירלה הזאת האדם יכול למצב ולזהות את עצמו האם הוא כרגע במצב “מצרים” או במצב “מדבר” או במצב “ארץ ישראל”. כאשר ‘מצרים’ מזוהה כמצב של מיצרים ועבדות, ‘מדבר’ מזוהה כמצב של חיפוש וללכת אחרי הלא נודע, ו’ארץ ישראל’ מסמל מצב של מנוחה. תפילתי שנזכה להיות בארץ ישראל גם במובן התודעתית והרגשית.
הוא: צדיק, ביקשתי ממך דבר תורה
אני: אה, בטח, כתוב בספר דגל מחנה אפרים בשם הבעל שם טוב: “אלו המסעות הכתובים בתורה הם אצל כל אדם מיום היוולדו עד שובו אל עולמו”
הוא: יפה. חזק וברוך!

והמשכתי ללכת..

וכאשר הגעתי לרחוב הנביאים בירושלים עיר הקודש פגשתי לחבר והוא אומר לי: אלו שלא נשמרים מהקורונה, אין להם ערבות הדדית, הם מעלים את אחוזי הנדבקים וגורמים לסגר, הם מדביקים אחד את השני בכוונה בכדי להרוויח לצאת למלוניות בחינם, הם חושבים רק על עצמם, כל המדינה סובלת בגללם ובסוף זה עוד גורם לגל שנאה נגד החרדים.

נזכרתי שבאתי מרחוב מאה שערים ואני עדיין בלי מסכה, מיד שמתי את המסכה כמנהג המקום ואמרתי לו: כזאת טענה עוד לא שמעתי!

אמר לי: אני באמת לא מבין את אלו שלא נשמרים מהקורונה, איך הם לא מרגישים מתוסכלים אחרי שרואים שיש עלייה מתמדת בגרף המתים, ורואים שהרוב מגיע מהשכונות שלא נשמרים מהקורונה באחוזים גבוהים, והם גם ממלאים את בתי החולים באחוזים גבוהים, נתונים שכל אחד יכול לגשת לבתי החולים ולראות, זה שחור על לבן.

אמרתי לו: אז מה אתה מנסה לומר?

אמר לי: אני מנסה להבין, מה הם לא רואים את הנתונים?!

אמרתי לו: אני ממהר לעבודה.

והמשכתי ללכת..

וכאשר הלכתי ברחוב מאה שערים פגשתי לחבר והוא אומר לי: אלו שעושים בדיקות, אין להם ערבות הדדית, הם מעלים את אחוזי הנדבקים וגורמים לסגר, הם חושבים רק על עצמם, כל השכונה סובלת בגללם ובסוף זה עוד גורם לגל שנאה נגד החרדים.

נזכרתי שבאתי מרחוב הנביאים ואני עדיין עם מסכה, מיד הורדתי את המסכה כמנהג המקום ואמרתי לו: כזאת טענה עוד לא שמעתי!

אמר לי: אני באמת לא מבין את אלו שהולכים כל היום עם מסכה איך הם לא מרגישים מתוסכלים אחרי שרואים שיש אין סוף נדבקים גם בתוך אלו שנשמרו במאה אחוז כמו למשל בחסידות קרלין וגור שהם שמרו בקנאות על כללי משרד הבריאות ועוד החמירו יותר ובכל זאת לא הצילו את עצמם מהתפשטות הנגיף, ומול זה יש שכונת מאה שערים שזו שכונה עם רוב מוחץ של מבוגרים והם כולם נפגשו ביחד עשרות פעמים בחללים סגורים ביחד אלפי אנשים בלי מסכות וזה ככה באופן רצוף מתחילת הקורונה, ולפי כל התחזיות היו אמורים לצאת עשרות לוויות ממאה שערים. ובפועל אין תמותה יתר אפילו לא של אחוז אחד.

אמרתי לו: אז מה אתה מנסה לומר?

אמר לי: אני מנסה להבין, מה הם לא רואים את הנתונים?!

אמרתי לו: אני ממהר למנחה.

והמשכתי ללכת…

וכאשר נסעתי מתחת לגשר בכביש 38 ראיתי לשלט שהיה כתוב עליו “לך”, חשבתי שכנראה הסיבה שאברהם אבינו כן שמע לקריאה ללכת, כי אצל אברהם אבינו נאמר פעמיים ‘לך’ ‘לך’ כי בכדי לעשות פעולה מעשית של הליכה צריך שהקריאה ללכת יהיה משני הצדדים גם להנאתך וגם לטובתך, כי כל מעשה בפועל עדיף שתיעשה גם מצד הטוב הכללי וגם מצד ההנאה הפרטית, והמשכתי לנסוע.

ולעת ערב הגעתי לשיעור בבית המדרש.

והמורה מנסה להסביר את דעת האר”י בסוד בריאת העולם שהאר”י חידש שהעולם הזה נברא על ידי צמצום אחר צמצום ולא אחרי צמצום אחד כפי שחשב הרמ”ק.

ושאלתי את המגיד שיעור האם לדעת האר”י השתלשלות בריאת העולמות עדיין נמשכת?

אמר לי: חיים, אל תרוץ קדימה, תשב תלמד.

והמשכתי ללמוד…

ובחצר בית המדרש ביקש אחד התלמידים לפתוח דיון על האיסור לפתוח בקבוק בשבת.

קפץ אחד התלמידים ואמר: כבר דשו בזה כל גדולי הדור והמנהג שהתקבל שמותר לפתוח פקק פלסטיק אבל לא פקק מתכת. ובטעם הדבר כי לפני פתיחת הפקק הוא עדיין לא נחשב כ”פקק” אלא סתם חתיכת מתכת על בקבוק ורק אחרי סיבוב הפקק והפרדתו מהבקבוק הוא מתחיל להיות ‘פקק’ שאפשר להבריג פנימה והחוצה ואם כך הרי יוצא שבפתיחת פקק של בקבוק יש בו מעשה של ‘מכה בפטיש’ שמסיים ומוליד את היצירה שנקרא ‘פקק’. והרי מה רצינו? לשבות, לשבות רצינו. רוצים יום אחד בשבילנו! כל השבוע אני נותן במלאכה כמו שכתוב “ששת ימים תעשה מלאכה” לא מספיק?! יום אחד זה נטו לשבות, לא רוצים לעסוק במלאכה גם לא הקטן ביותר, תן לנוח.

וכולם השתקקו והתחילו לשיר מארש מודזיץ, ובגלל שדיברו בענייני שבת נפתח שיח בין התלמידים על אופן התענגותם בשבת וכל אחד שיתף את הדרך המיוחדת לו להתענג בשבת, וביחד היללו את ממציאי שעון השבת ופלטת השבת שבזכותם ההתענגות בשבת היא באופן מושלם יותר שבמשך השבת לא צריכים לדאוג כלל לענייני התאורה וחימום האוכל. ושתינו לחיים…

והמשכנו לשתות…

פרוזה

נורא פשוט

בניהו טבילה

לְהַלָּן יָבוֹאוּ נְתוּנִים נִבְחָרִים שֶׁל הַחוּשִׁים וּפַרְשָׁנוּתָם אֶפְשָׁרִית־הַמְּצִיאוּת. בִּשְׁכוּנוֹת הַיְּרֵאִים בִּירוּשָׁלַיִם בֵּין חֲרוּלִים פְּרָחִים אֲדֻמִּים פְּשׁוּטִים עוֹמְדִים. תְּמִידִין כְּסִדְרָן בְּנֵי אָדָם אוֹמְרִים: זֶה נוֹרָא פָּשׁוּט וְאֵינָם מַצְבִּיעִים עַל דָּבָר. נוֹרָא וּפָשׁוּט עֲשׂוּיִים לִסְתֹּר זֶה אֶת זֶה אֲבָל אֵין הֶכְרֵחַ בַּדָּבָר. יָכוֹל לִקְרוֹת שֶׁבַּהֲלִיכָה בַּכְּבִישׁ פָּנִים יָפִים נִגְלִים פִּתְאוֹם. פַּעַם נִבַּט מִלְּמַעְלָה זוּג מְדַבֵּר דָּבָר לֹא חָשׁוּב בְּפָנִים רְצִינִיִּים. מְהַנְהֵן זֶה נֶגֶד זֶה מְנוֹפֵף בְּיָדָיו חֲלִיפוֹת. הָאֵרוּעַ מִתְקַיֵּם במוצש”ק שֶׁל בִּרְכַּת לְבָנָה, שְׁבָט התשמ”ח. הַמָּקוֹם הוּא יְרוּשָׁלַיִם הַצְּפוֹנִית. אֶחָד הָעֵדִים לִפְנֵי גִּיל מִצְווֹת עוֹמֵד בְּחַלּוֹן דִּירָתוֹ. גַּבּוֹ אֵלֶיהָ. הַזּוּג עוֹמֵד מִתַּחַת עַל רְחָבָה מוּאֶרֶת בְּפָנָס. מִתֹּקֶף נְסִבּוֹת אֵלּוּ רָאשֵׁיהֶם מְשַׁמְּשִׁים כְּאַסְפַּקְלַרְיוֹת לְהַתָּזַת נִיצוֹצוֹת אוֹר חַשְׁמַלִּי. לָרֹב אָנוּ הַיְּרוּשַׁלְמִים אֵינֶנּוּ מְשַׁקְּרִים. מֵעֵת לְעֵת נִבְעִים תַּחְתֵּינוּ סְדָקִים רְחָבִים דֵּי הַצֹּרֶךְ לְהִקָּרֵא יֹפִי שֶׁל שֶׁבֶר. אוֹרוֹ יִתְבָּרַךְ נוֹרָא וְגַם פָּשׁוּט. רֹב הַסַּפְסָלִים אֶצְלֵנוּ עֲשׂוּיִים פִּלְחֵי עֵץ צָבוּעַ וַאֲוִיר בֵּינְתַיִם כִּסְכָךְ פָּסוּל. תְּמִידִין כְּסִדְרָן יִשְּׂאוּ נָשִׁים, אֲנָשִׁים וַחֲתוּלִים טֶפַח מֵעַל הַקַּרְקַע שֶׁנִּתְחֲבוּ בָּהּ. יֵשׁ לְהַכִּיר בִּזְכוּת הָרָשֻׁיּוֹת שֶׁתִּכְנְנוּ אֶת הַדָּבָר וַהֲפָכוּהוּ אַקְטוּאָלִי בְּעֵסֶק גָּדוֹל. בִּירוּשָׁלַיִם יֵשׁ גַּם סַפְסְלֵי בַּרְזֶל מְחֹרָרִים בְּדֻגְמָתוֹ שֶׁל אַרְיֵה מְשֻׁרְבַּב לָשׁוֹן. רָאִינוּ כַּמָּה פְּעָמִים אֶת הֶעָתִיד לָבוֹא טוֹב מִמָּה שֶׁהָיָה רוֹאֶה אֶת עַצְמוֹ לוּ הָיוּ לוֹ עֵינַיִם וְאַסְפַּקְלַרְיָה. שֶׁלֹּא כְּמוֹ אֵצֶל הַסּוֹפֵר הוֹפְמַן, לְשׁוֹן רַבִּים כָּאן מַשְׁמָעוֹ אַתֶּם וַאֲנִי גַּם יַחַד. נָתַנּוּ בּוֹ תְּמוּרָה פַּעֲמַיִם אוֹ שָׁלוֹשׁ טֶרֶם עָמַד בְּשֶׁלּוֹ. הֶעָבָר קַל הַמֵּרוֹץ רוֹדֵף אוֹתָנוּ וּצְעָדָיו מִתְרַחֲבִים. יֵשׁ בָּנוּ הַיְּכֹלֶת לְדַמּוֹתוֹ מַשִּׂיגֵנוּ וּמַמְשִׁיךְ לְהַלֵּךְ וְאָנוּ מִתְבּוֹנְנִים בַּאֲחוֹרָיו וּמִתְנַבְּאִים נְבוּאָה חֲדָשָׁה לְגַמְרֵי. אַגַּב הִלּוּכֵנוּ עָלֵינוּ לִזְכֹּר אֶת הַמֻּתְכַּלִּימִין הַמְּדַמִּים שֶׁכָּל הַנִּתָּן לְדִמְיוֹן הוּא הֶכְרֵחִי הַמְּצִיאוּת. בְּפֵרוּשׁוֹ לְמִשְׁנֵה הרמב”ם כּוֹתֵב שֶׁהַדָּבָר שָׁגוּי. הוּא מַצְבִּיעַ עַל כָּךְ שֶׁאֶפְשָׁר לְדַמְיֵן כַּדּוּר פּוֹרֵחַ בַּשָּׁמַיִם כְּשֶׁבָּרוּר שֶׁאֵין זֶה אֶלָּא עוֹרְבָא פָּרַח. מִי שֶׁצִּוּוּהוּ לֶאֱכֹל וְלִשְׁתּוֹת דַּיּוֹ יוּכַל לָלֶכֶת בְּכֹחַ הָאֲכִילָה וְהַשְּׁתִיָּה הַלָּלוּ יָמִים וְלֵילוֹת עַד שֶׁיַּגִּיעַ.

פרוזה

הטובים לקוגל

אבימי

ואז החשמל קרס, בבת אחת.

לא הבהובים, לא הקדמות שיעולי פלורוסנט. פלאק, קודם אור, אחר כך חושך.

החדר שאני עומד בו, לא ראה אור יום מעולם, בחייו טחובי עשן הסיגריות ואדי התבשילים. עכשיו ערב, מאוחר,  ופנסי הרחוב עובדים קשה עם מה שיש להם, ואין להם הרבה. פנסי רחוב במאה שערים לא מגשימים את עצמם ככל שהם מזדקנים יפה. הם משתדלים להתחבא היטב בין הכבסים ולא ליצור קשר עין עם העוברים.

אז כמובן שניסיתי לפתוח ולהבליט את העיניים, מעשה לא חכם, כי עיסת האיטריות שבעבעה מולי לא התרשמה מההאפלה, והמשיכה בשלה לעשות מה שעושות עיסות איטריות כשהן בסיר 40 ליטר על פלטה חשמלית. היא ביעבעה בועה עצלה שהתפוצצה לאדי סוכר לוהטים. אחד מהם טס לתוך העין הפעורה שלי. איי. קפצתי בחוש הישרדות בסיסי אחורנית והחלק האחורי של הראש נפגש במדף שהכיל, מסתבר, איי, את כל מכסי האלומניום לכל סירי מאה שערים. אחרי שהרעש שכך מעט, התפנתי לאחל ייסורים מגוונים לכל סירי הקוגל עלי אדמות, ולשאר הפשטידות על הדרך.

חייב להתקשר לנוסן. גיששתי לעבר הכיס, ו…כן. ברור. הפלאפון למעלה, בדירה של גרוטיץ’. מיישה חיים גרוטיץ’ עצמו יצא לסיבוב חלוקה לפני שעתים ואמר שיחזור עוד רבע שעה. כשמיישה אומר שיחזור עוד רבע שעה זה אומר שאפשר ללכת לאכול, לישון, לקום, להתפלל, לחזור להיות רעב, להנשא ולהעמיד דורות ישרים ומבורכים, עד שתעבור רבע השעה הזאת. פעם קראתי לזה – רבע שעה שעתיים, הוא צחק את צחוקו, חריקה יחידה בשיניים סגורות על סיגריה, ואמר, בהממבחרממ, והלך.

הסתובבתי  בידיים מושטות קדימה ולצדדים, מגשש את דרכי אל הפתח, ומזכיר לעצמי בקול שאם עוד פעם נוסן מזמין אותי לעבוד אצל גרוטיץ’ בקוגלים, לומר לו לא, ואם הוא מתעקש, ולהזמין הצולה מייד, כי אחרי שאני אומר “לא”, ומתעקשים, לא מרגישים טוב. 38 שקל לשעה ונשנוש חופשי מהסירים. לא שווה את זה.

מייד כשאמרתי “את זה” דרכתי על מכסה מהסוג העגול, מהסוג שבישלו בו קודם. כל שתי המטר שלי ביצעו סלטה מופלאה באוויר, יד מחפשת אחיזה מצאה מנוח בקופסת הטחינה הענקית, רגל בעטה בארבעס שנחו להשרייה, ואני מתוך השלמה על הרצפה, מכוסה בטחינה ומעוטר בגרעיני חומוס, חושב על החיים.

לעבוד בקוגליה, אמר לי נוסן פעם, זה כמו לאכול קוגל. אתה מתחיל לא מרצון חופשי שלך, וגומר עד הסוף כי אי אפשר לעצור באמצע. לא מיקמתי איפה החמוצים באלגוריה הפילוסופית שלו. כי הייתי מוסח דעת איך יכולה להתקיים סיגריה בקצה השפתיים ממשך, תלויה לא תלויה על בלי מה.

אחרי רבע שעה מצאתי את הדלת. כמובן היד שלי מכוסת הטחינה לא הצליחה לפתוח את המנעול השברירי שגם באור יום ומול פורץ מומחה לא מתפקדת כמשהו שעושה את העבודה, אזי בעיטה בדלת נחשבה לי כמשהו הגיוני לעשות, אחרי שהתאוששתי מהכאב, נזכרתי שיש סולם שמוביל למקלט של מעמול מהשטריימלך, שגורטיץ’ אמר לי שאפשר להשתמש בו אם מס הכנסה באים.

ברור יבואו. יעירו את הסבתא של גורטיץ’, יפתחו את הארון אמבטיה, איפה שיש מדרגות, יעקפו את דודי המים לשבת של הרב שטוטגרט,, יזיזו את דוד הדמה, יירדו שוב במדרגות מטויחות בסיר מנדטורי ויפתחו את הדלת שמאחורי הסכך של ניסנבויגן, עם המפתח המשומן והישיש, שמתפקד כבר שנים כסכין למריחה למרגרינה של הסבתא גורטיץ’. כי מי לא רוצה לבוא לבקר בהיכלי “נוסן קיגל”, המחסן של גורטיץ’, מאה שערים 5.

התפתלתי במעלה הסולם. קורי עכביש שמחו לתפוס טרמפ על שכבת הטחינה והחמוצים שעלי, אל עבר הארץ המובטחת. בדרך עברתי דרך המחסן החשוך של השטריימלך של מעמול, שהוא עצמו נושא לסיפור אחר. היתה לי תחושה עמומה, ששטריימל אחד או שתים לא כבר יישבו לעולם על ראש של אף אחד. אף אחד שלא אוהב “החומוס של נוסן” מרוח עליו.

הדלת שאטמה את המחסן של מעמול נפתחה אל חנות בגדים כשרים ביותר, שנפתחה היישר לרחוב מאה שערים.

דחיפה בכתף, ואור. מי יתנני אור שלטים, נהיתי אחרי האור כמו עטלף אל עבר חשכה, עין אחת נפוחה, עין אחת עצומה וממוצמצת באור הפתאומי של שלטי הרחוב. נטיפי טחינה ופיסות מלפפון חמוץ סימנו את הנתיב שלי בדרך אל האור. עמדתי שם, כואב דאוב ומתנשם, פקחתי עין וראיתי קבוצת תיירים מאיפשהו גרמניה כנראה עומדת עם הרבה לבן בעיניים, ושפת גוף של אנשים שרואים משהו שהם לא רואים כל יום, ובמובן הכי שלילי של המילה.

מה. צעקתי עליהם.

הם נפוצו לכל עבר ואני הלכתי לדירה של גורטיץ’.

קוגלים נקנים בייסורים, חשבתי, נוגס במלפפון שמצאתי בכיס של החולצה.

פרוזה

יידל

אבימי

הוא סגר את הדלת אחריו.

הדם עדיין בעבע לו בראש, פועם ומתרחב ומרשרש.

מחשבות נדחפו אחת על השנייה, מחפשות להתחפר אצלו בתודעה.

הוא הידק שפתיים, עצם עיניים ונענע את הראש. הוא יירגע עכשיו, הוא החליט בנחת.

הוא הזדקף לאט, הרים את הסנטר והוריד את הכתפיים.

כמה דקות ככה הוא עמד בשקט, ורק נשם, מרגיע את ההידוק.

הוא שם לב לחדר סביבו, פתאום. נכח בו בהפתעה קלה.

החדר היה אפלולי. הקירות היו בעובי חצי מטר כמעט. בניה ישנה, ששומרת על קרירות.

האור חדר באלכסון, קרן שמש ירושלמית שערבלה להקת חלקיקי אבק בקצב היפנוטי. ארונות הספרים התפרשו על הקירות, דחוקים זה על זה, כאילו גדלו באופן טבעי ככה, כאילו כל הארונות והספרים עליהם הם אותה ישות של עץ נדיר ועתיק.

הוא הסתובב לאיטו בחדר, מעביר יד ארוכה ולבנה על שדרות הספרים, מרגיש אותם ספר ספר, וכאילו הספרים הם אלה שליטפו אותו, הלוך ולטוף.

אבא היה עומד מולם לפני שהיה הולך לישון – מביט בהם. אחרי כמה רגעים הוא היה מסתובב, אך מניח יד על הארון, ונשאר ככה עומד, לא יכול להפרד. מסתובב ולוקח ספר אחד למיטה, רק לחטוף עוד עמוד זוהר, קצות החושן, רמחל, פרי הארץ או רב צודעק.

אבא היה כותב כאן עמודים של תשובות, הסיגריה כבתה כבר לפני שעה בין אצבעותיו, והוא כותב וחושב ומהמהם ומסלסל את פיאות זקנו. ושואל בלי להרים את הראש, כמה מתוק היום שלך, יידל?

אבא לא ישמע את הצרחות שיהיו בחדר הזה. את העלבונות שיטיחו הוא ויששכר זה בזה. כמה הליכי מש….

ריח עץ מהגוני מתוק וכבד עלה באפו

 

הוא עצר. הסתובב לאט והפנה את מבטו מעבר לכתפו. הפסנתר עמד ליד הקיר. שנים של השענת ספרים, חיבור של מדפים אליו ושימוש כשידת מכתבים עיקמו לו קצת את הצורה אבל לא עמעמו את הריח שעלה ממנו, הו, איזה ריח.

במוצאי שבתות חורף, אחרי שכל החסידים כבר חזרו הביתה, והבנות סיימו לנקות ולהחזיר לבית את הצורה, אמא שלו היתה מביאה שרפרף, כאילו במקרה, יושבת ומרפקה תלוי עליו וקוראת תהילים , אחרי כמה עשרות קאפיטלאך היא היתה עוצרת וחולמת לכיוון הפסנתר. לאחר יד היא היתה מרימה את המכסה, ומתווה אקורד מינורי משוטט.

ממתין בנשימה עצורה מאחורי ארון אחד,הוא היה מחכה. אמא שלו, הרבצען של כל הקהילה, היתה מסתובבת פתאום אל הפסנתר ובאצבעות בוטחות היתה משחררת את הפסנתר מאקורד מזורי משונה ושובר לב, וממשיכה למנגינה ענוגה ומטפסת משם לאט לאט בשילובי צבעים ודיאזים למרעום מלודי מלא תנופה, פונה בקצב ומשנה איזון בעלילה פורטת על ליבו של יידל באלפי צבעים והתפוצצויות קטנות של רגשות חדווה וגעגוע. מאיטה פתאום, ויורדת לקרקע משמי שמיים, ומסיימת את המנגינה לאט.

יידל הניח את שתי ידיו על מכסה הפסנתר, ונשם את הריח, עד שיגיע לתחתית הריאות ולעומק ההכרה.

אמא שלו היתה אומרת לו לפני שהיה הולך לחיידר, תהייה טוב יידל.

תהיה טוב, יידל.

 

הוא התנער באחת, הסתובב באוושה ופתח את דלת החדר בתנופה.

הרכב בית הדין עמד מולו, ומאחוריהם ייששכר, והמון עסקנים של שתי החסידויות. כולם עומדים  ומסתכלים.

הוא הסתכל על נקודה עלומה באוויר ואמר אל השקט, אני מוותר. אני לא האדמור. יששכר, הבנינים שלך. רב שימען, בטל את התביעה.

הוא פסע אל עבר היציאה, והאנשים טיפסו זה על זה כדי לפנות לו מקום. כשיצא אל הרחוב הוא הרגיש מאחוריו את מבול הצעקות שעלה מהבניין כגל הדף ענקי, ואמר בקול אל העננים, תהיה טוב, יידל. תהיה טוב.

פרוזה

חלום עכשיו

• (עיגול שחור)

חלמתי שהסיסמא הכי פופולרית בבחירות זה חלום בטוח, והבחירות הן על החלום. השמאל רוצה לחתום הסכם חלום ולהביא את החלום באמצעות טקסט ומסמכים, והימין אומר שאין פתרון לחלום ולכן מה שצריך זה עיניים פקוחות ומציאות, וכל הזמן צועק כמו אשתי להתעורר, ומחבל בתהליך החלום. והשמאל מארגן בלילה עצרת חלום, ושר בקולי קולות שיר לחלום ככה שאי אפשר להירדם, וגדולי הישנוניים עולים על מיטה ענקית בכיכר, וקופצים עד השמיים וצועקים שצריך חלום, אבל אף אחד לא הולך לישון. וכבר נעשית מוסכמה שכולם רוצים חלום אבל החלום לא מגיע. ומתחילה עייפות גדולה, מותשות ותשישות בכל המערכות, עד שנעשית עייפות מהחלום עצמו. חלום חלום ואין חלום. וכולם מפקפקים ומנהלים סימפוזיונים האם החלום בכלל אפשרי, ויש תעשיית חלום שלמה של ועידות חלום ומפגשי חלום וקבוצות חלום – ואז מגיע הנביא השחור.

 

וסוף סוף משתרר שקט בקהל. והתקוות גואות מהשחור החדש, שלא נראה כמותו, כי ככל שהוא יותר שחור זה יותר נאור, והשחור הזה זה הדבר השחור הבא. הוא יותר שחור מיהודי מלוכלך, גם יותר ממזרחי, יותר אפילו מערבי, מאתיופי, ממסתנן מקלט אוריגינל מאפריקה עם תעודת מקוריות מהיבואן, יותר שחור אפילו מחתול הומלס עם מזל רע, יותר מעכברוש ביבים, מג’וק על המדרכה, מצואת כלבים, מחור שחור באדמה, אפילו מאובמה, שכולם – אם באמת מסתכלים ומודים על האמת – בעצם קצת חומים, ולכן מזוהמים מהאדם הלבן. כי אף צבע עור לא יכול להתחרות בשחור המלאכותי של השטריימל והחליפה. ולכן אף אחד לא יכול להיות חושך אמיתי, שרק הוא זה שיביא את הפתרון לחלום, וייתן מענה למצוקה המוסרית של השמש המחטאת, ושל האור הבוקע מליבנו – אל תוך המאפליה שלו. והשחור האולטימטיבי עולה על הבמה בכיכר לאור הלילה ונואם את פתרון החלום:

 

יש לי חלום! החילונים לא יכולים לעשות שלום עם אף אחד, החרדים הליטאים יכולים אולי לעשות שלום עם הסונה, אבל רק החסידים יכולים לעשות שלום עם השיעה. רק אנחנו נעשה שלום עם איראן. רק השטריימל יסתדר עם הטורבן השחור. עוד 40 שנה רוב חרדי במדינה. ואז היא כבר לא תהיה מדינה אלימה. אבל לפני כן יש 20 שנה של סכנה, כי עוד 20 שנה רוב דתי במדינה. היום יש רוב מסורתי במדינה וכבר תראו איך זה נראה. רוב חילוני במדינה היה לפני 20 שנה. אבל מה שאף אחד לא יודע זה שעוד 60 שנה יהיה רוב חסידי במדינה. ואז, כשהמדינה תגיע ל-120, היא כבר לא תהיה מדינת ישראל – אלא מדינת האר”י. והשיח הלוריאני, שהיום הוא אזוטרי אפילו בעולם הדתי, יהפוך לשיח הגמוני.

 

ולכן אנחנו צריכים כבר כיום לכתוב את ספרות התחייה של השפה הזו, להכין את המנגנונים הרוחניים, את החיבור שלה לטכנולוגיה ולמנגנונים הכוחניים, שהמדינה החסידית לא תהיה מסורסת כמו המדינה החילונית – להיות נחשים דקדושה. לכן צריך דימויים נועזים. אחרת אלוהים יהיה פסל טקסטואלי. דברים שקשה להעלות על דל שפתיים – ולכן נשארים מתחת לכובע. כשלראש המדינה יהיה שטריימל – אז השלום יגיע. והסיבה שהחילונים שונאים את החרדים היא שבתת מודע הם יודעים את זה, ולכן הם לא רוצים לחלום. ולכן השמאל הער, המואר, והמודע לעצמו, צריך להצביע יותר שמאלה מהמשותפת, שהם לא מספיק רדיקליים.

 

אם תרצו אין זו אגדה! ככל שנצביע לאגודה, ונגביר את הריבוי השחור, נקצר את הזמן המסוכן שבו המדינה דתית-לאומית, עד שנהיה מדינה חרדית. לכן רק שמאלני מזויף וקרנף לאומני מצביע לערבים – שמאלני אמיתי מצביע לחרדים. החרדים לא יילחמו בערבים. והערצת המדינה, מיליטריזם ופשיזם רחוקים מהם כרחוק הקוגל מהפלאפל והשטריימל מכיפת ברזל. הרי הדבר הכי חשוב הוא סיום הכיבוש, לא? כי רק אז תתחיל בכלל ההיסטוריה. והתקווה הריאלית האחרונה לסיום הכיבוש היא להגביר את הריבוי הדמוגרפי של החרדים, כי עם הריבוי של החילונים כבר הפסדתם, כי יותר קל להפגין וליילל מאשר לגדל ילדים, ויותר קל להחליף חתולים מלהחליף חיתולים, ובוא נראה אותך מתמודד עם ילד בעל תודעה ליברלית מפותחת שצועק רוצה גלידה. ואם לא תרצו – אגודה זו ותישאר אגודה.

מסה

השתקפות ה”אחר” בשירת אורי צבי גרינברג

ישראל מידד

מבוא

מאמר זה נועד להיות התמודדות חשיבתית ופרשנית[1] עם איפיוני דמות ה”אחר”, במובנים של האישי והלאומי, בחלקים משירתו של אורי צבי גרינברג כאדם וכיהודי בשלשה צמתים בחייו.

הצומת הראשון הוא תקופת פרידתו מאירופה ערב עלייתו לארץ-ישראל בחנוכה תרפ”ד ובתקופה שמייד לאחר הגעתו ארצה.  תקופה זו מתחילה בשנות מלחמת העולם הראשונה עת היה חייל בצבא הקיסר האוסטרו-הונגרי בארצות הבלקן ובמיוחד החזית על גדות הנהר סאב (Sava)[2], עוברת דרך חברותו בחוג ספרותי אקספרסיוניסטי בשם “כאליסטארע”, כן פרסום השיר “אין מלכות פון צלם” [במלכות הצלב], וכלה בהופעת ראשית שירתו הארץ-ישראלית.  הדגש הוא בשיר “במלכות הצלב”, שיר אשר מהווה עריכת חשבון של אצ”ג עם אירופה מבחינה תרבותית והיותו זר בה כיהודי.

הצומת השני הוא סוף שנות העשרים עת המעבר המפלגתי ממחנה הפועלים הסוציאליסטי – “החלוצים” – להתחברותו אל המחנה הרביזיוניסטי בשנים 1927 – 1929.  בתקופה זו, ראה אצ”ג את עצמו כפייטן חלוצי העליה השלישית אך מחליט שהוא מתנכר להם מכיוון שהוא רואה את עצמו זר בו בעקבות התנהלות ההנהגה ובתגובת הישוב לפרעות תרפ”ט.  זרות זו באה לביטוי במחזור “אחד הלגיונות” ובספר “נאום בן-הדם ואזור המגן”.

הצומת השלישי הוא  בסיום מלחמת העולם השניה ותגובתו לשואה בספר “רחובות הנהר”.[3]  בצומת זה נכיר את הזרות של היהודי כאיש הגזע העברי מתוך שנאה חייתית של הגוי כלפי היהודי והשיר “הקבר שביער” ישמש בסיס לבחינה זו.

לא תהיה זו עבודה של ביקורת ספרותית אלא נסיון להבין את הטכסט לא כשפה אלא כביטוי  של “תפיסה עצמית”, של דמותו והשקפתו של המשורר בעיני עצמו, – השקפה אידיאית, רעיונית, פילוסופית, דתית, היסטורית ובסופו של דבר, יהודית.  ייעשה נסיון להתחקות אחרי שתי פנים לדמותו של ה”אחר”: הפן של איך אצ”ג רואה את עצמו כ”אחר”, כ”זר” נוכח פני אירופה וכן, איך אירופה כ”אחרת” רואה את אצ”ג, לפי תפיסתו, כמייצג העם היהודי, כ”זר” לה.  הפן הראשון יתמקד בפואמה “און מלכות פון צלם” בה אצ”ג מנהל דו-שיח של אוהב-שונא על בסיס תרבותי מול אירופה ובשיר “קפיצת דרך” בעוד בפן השני, אני אתרכז בהיבט הישיר של אנטישמיות ושואה כנובע מספר “רחובות הנהר”.

בחירתי באצ”ג נובעת מהכרה המשותפת לרבים מן החוקרים ושבוודאי מקובלת עלי, לאחר שעברה מן העולם אותה תקופה סובייקטיבית עד-למחריד של התנגדות אישית-השקפתית בקרב האליטות התרבותיות והפוליטיות שנשלטו על-ידי חוגים המוגדרים בישראל כ”שמאל”, “מתקדם” ו”ליבראלי”, כמשורר גדול, מורכב ויהודי מאוד.  אצ”ג, הודות לתולדותיו האישיות, הינו שילוב של תכונות אשר מעמידות אותו במקום הנכון כדי לאפשר לנו להבין את הציר “‘הקולקטיב היהודי’  –  ‘האחר'”.  דוגמא לכך היא דבריו של דן מירון בפתח דבר לאנתולוגיה החדשה של שירי אצ”ג[4]

“המשורר הבין שנוצר קישור בין איבתה הארסית, בת הדורות, של הנצרות לעם ישראל וליהדות, ובין הברבריזם החדש שהנחילו לאירופה מלחמת העולם ומלחמות האזרחים שבאו בעקבותיה…אורי צבי החל להפנים את המחשבה שמשך הקיום של העם היהודי על אדמת אירופה לא יארך.  תחילה הצטמצמה מחשבה זו ב’אדמת הסלאווית’ של מזרח אירופה.  אולם לאחר מכן… הוא השתכנע שמדובר ב’מלכות הצלב’ כולה, לאמור, באירופה הנוצרית ממזרח עד מערב”.

ולזה נוסיף הערכתו של הלל ברזל[5]

“הוא לובש את דיוקן ההיסטוריה היהודית במרחבי ייסוריה, והנה הוא המורד מימי                                  חורבן הבית השני, שהובל לרומא, והתגלגל לספרד, לאשכנז ולצרפת, לרוסיה                                           ולפולין, עד שקם וברח אל הלגיונות הירושלמים”.

אצ”ג, אם כן, איננו משורר בלבד אלא משמש כהיסטוריון, פילוסוף ואף אנתרופולוג ובתור שכזה, אני רואה בו מקור מוסמך לצורך בחינת יחסי הגומלין בין הקולקטיב היהודי לבין ה’אחר’, וכמובן, בין ה’אחר’ לבין העם היהודי בעבודה זו.  וכעת, הביע את דעתו יצחק קונפורטי, בהסכמה לגישתם של אחרים בכותבו

“…האידיאולוגיה והספרות תופסים מקום מרכזי ביותר בבנייתו של הזיכרון הקיבוצי היהודי מעבודותיהם של היסטוריונים.  השפעתם של סופרים ומשוררים לאומיים כמו…אורי צבי גרינברג…ואחרים ודאי אינה נופלת מתרומתם של היסטוריונים ליצירתו של היהודי המודרני. יש טעם רב בדבריה של אניטה שפירא: ‘הזיכרון הקולקטיבי איננו מעוצב על ידי היסטוריונים מקצועיים, אלא על-ידי שורה של ‘סוכני-זיכרון’…”.[6]

אם כן, הניסוח של שאלות המחקר הוא כדלהלן:

האם ראה אצ”ג את אירופה בלבד כ’אחר’ בשירתו או, האם גם ראה את עצמו ואף את יהודי אירופה בתור ‘אחר’ ובאיזו צורה?  האם ה’אחר’ בשירתו של אצ”ג הוא חיצוני בלבד או אולי, וגם, פנימי?  האם היחס בין המשורר למצב של ה”אחר” הוא של זרות גמורה או, האם  המשורר רואה זהות מסוימת בין ה”אחר” לבינו עצמו ובמלים אחרות, מי הוא ה’אחר’:   היהודי, אצ”ג או אירופה?  האם מצב של ‘אחר’ קיים בין אירופה לבין הקולקטיב היהודי, בין אצ”ג לבין אירופה או, אף בין אצ”ג לבין הקולקטיב היהודי? כחלק ממחקר זה, נשתדל להשיב על השאלה המשנית: האם, ואיך, ראה אצ”ג את עצמו כנציג הקולקטיב היהודי, כ’דובר לאומי’?

והנני להוסיף הערה מיוחדת זו:

בערבו של יום שני, כ”ז אייר, 14 במאי השנה (2006), הזדמן לי לשוחח עם עליזה טור-מלכא, אלמנת המשורר, אודות העבודה הזאת ושני דברים היא ביקשתני:

ראשית, שאין ‘אחר’ בעברית אלא זולת.[7]

והשניה, שאין אצ”ג בעצמו יכול להיות ‘אחר’. יש ‘אחרים’ לו אבל הוא איננו ‘אחר’.

והנה, רשמתי את דבריה.

 

 

 

ראשי פרקים:

 

 

דיון במושג ה”אחר”

צומת ראשון: פרידתו מאירופה בתקופה הראשונה

צומת שני: פרידתו כ’אחר’ מתנועת העבודה הציונית בתקופה השניה

צומת שלישי: אירופה נפרדת מאצ”ג בתקופה השלישית

סיכום

מקורות

 

 

א.          דיון במושג ה”אחר”

“The visionary is inevitably an Outsider…he starts from a point

that everybody can understand, and very soon soars beyond the

general understanding…their value for us does not lie in the ‘visions’

their words can conjure up for us, but in the instructions they left

for anyone who should want to see the same things that they saw.”

Colin Wilson, “The Outsider”[8]

דבריו אלה של קולין וילסון קולעות לפועלו של אורי צבי גרינברג כמשורר העומד, הן במובן האישי  של אדם וכן בתפקידו, כפי שהוא ראה את עצמו, כמייצג את ההוויה היהודית ההיסטורית כקולקטיב.  ולכן, ויפים הם למען בירור ראשוני של השימוש במושג “אחר” בעבודה זו.

אצ”ג[9] אכן ראה את עצמו כאיש החזון וכפייטן לאומי.  גלומים בתוך גופו ונפשו היו נבואות העבר וכמיהות לעתיד של האומה היהודית.  האישי שלו התמזג ברצון הכללי לגאולה של העם ולהוציא כמה משיריו הליריים רוב שיריו ביטאו יסוד כללי. הצורך שלו למלכות, הדרישה שלו להביא לאדנות והגורל הממשי של אחרית הימים נכתבו לפי אדני התנ”ך, הספרות המדרשית ודמויות מתולדות העם בגולה משלמה מולכו, דון-ריינא, דוד ראובני, שבתי צבי ועד לאדמו”רים חסידיים.  לגבי השאלה האם אצ”ג תפס את עצמו כ’אאוטסיידר’ (outsider), נתייחס גם להיבט זה בהתחשב בשתי התובנות של רעם: הרמה הגבוהה של המתבונן מן החוץ פנימה והרמה הנמוכה, זו של המתבונן מבפנים החוצה.[10]

על פי תבונותיו של דרידה, יש בטכסטים ‘חורים’ ו’אי-התאמות’ אשר מאפשרים לנו לחשוב באופנים חדשים ולבצע, בעצם, קריאה חדשה של הכתוב.  עמוד תווך של הפילוסופיה שלו הוא ה- tout autre, ה”לגמרי אחר”.   מה עוד ודרידה מבקש לחייב התנהגות אחראית ולכן, תמיד יהיה מישהו אחר שבפניו יש להיות אחראי. לדידו, דוגמא למופת של האחד מול האחר הוא אברהם בעת העקידה אשר התמודד עם השאלה האם לקבל את מידותיו המוסריות של החברה (שבשבילו רצח בן הוא חטא) והא-ל (אשר דורש את הקרבת יצחק).  המצב שנוצר מכונה absolute singularity, ייחודיות  מוחלטת.[11]

דרידה גם משתמש, ככל הנראה בהשראת וולטר בנימין, במונח “משיחיות” במובן שהאמונה קיימת שלפיה, על האדם להגיע למקום מסוים בזמן מסוים.  דרידה אף מזכיר את האגדה של המשיח הסובל במצורע בשערי רומא, דימוי אשר גם אצ”ג שילב אותו בשיריו כגון “באזני ילד אספר”.  המשיחיות של דרידה היא ענין של המתנה, של לחכות לאירוע והוא ממשיך שההמתנה הזאת היא בעצם סוג של פתיחות לקראת הבלתי-נודע.

אם יש ‘אחר’, עלינו לתהות: האם יכול להתקיים דו-שיח עמו והאם אמנם כן קיים דו-שיח אתו?

גישה אחת, אף היא מבוססת על תיאוריית דרידה, מבהירה שכאשר אדם נוכח מול ה’אחר’, השונה ממנו, קיימות תגובות וביניהן: (א) התעלמות; (ב) קליטת תובנות חדשות ומשנה את חשיבתו; (ג) נקיטת עמדה טועה בתרגום המשמעות של ה’אחר’ למסגרת מקובלת ומוכרת עליו.  כתוצאה מכך, במצב של ‘אחרות’, דווקא השוני מוזער ואין שמים לב אליה.  בנוסף, נמנע מיחידים ללמוד בצורה מועילה מן ה’אחר’ ובסופו של דבר, מתגשם תהליך של exclusion (הרחקה) ומתקבלת שיטה סטנדרטית, דהיינו שיטה שאיננה מבחינה בתכונות הייחודיות של ה’אחר’.[12]  דרידה תבע[13] התנהגות והתייחסות אוהדת ו’קבלת פנים’ ל’אחר’ באופן של לא רק לקלוט אותם אלא להכיר ולהסכים לשונותם ובדבריו:

“to welcome foreigners…not only to integrate them, but to recognize and accept their alterity.”

עבודה זו, כאמור, עוסקת בה’אחר’ בשירתו של אצ”ג כאשר הזיהוי של ה’אחר’ משתנה.  שלוש פנים ל”האחר” בשירתו של אורי צבי גרינברג (להלן, אצ”ג) והם – אצ”ג עצמו, היהודי/היהודים באירופה והגוי. ההתבוננות ב”אחר” כזר,כמנוגד, כפי שמשתקפת מתוך שיריו, מורכבת ביותר כי דו-כיוונית היא.  שיריו של אצ”ג מציגים תמונה כוללת, כוללנית ומשולבת בכך שהמשורר כותב על איך הוא רואה את עצמו ואת ה”גוי” וגם על איך ה”גוי” רואה את ה”יהודי”.  אצ”ג לא רק מתאר וקובע את מצבו של היהודי על אדמת אירופה, לפני ובתוך תקופת השואה ממבט פנימי אלא, ממבט חיצוני כאשר הוא מדמה איך הגוי רואה אותו ועל ידי כתיבה זו בונה מציאות שהיא גם ריאלית אבל גם דמיונית כאשר בסופו של דבר, שתי הישויות, זו של היהודי וזו של ה”אחר” הגוי, ניזונות אחת מן השניה וקשורות זו בזו עד כדי קושי להפריד ביניהן.  ההשתקפות הזאת היא פרי מציאות ספרותית-לאומית מתוך התבוננות היסטורית, דתית, חברתית ותרבותית כמו גם תוצאה של מתח אישי נוכח המציאות.

“כ’האב געוואלט וואוינען אין אייראפע,

וואו איך בין געבוירן נעווארן —

עס האט זיך נישט געלאזט.

אפשר נעמט מיך אויף דער אריענט צוריק”.[14]

(“רציתי לגור באירופה, שבה נולדתי – ולא ניתן”) [15]

אורי צבי גרינברג הינו אחד המשוררים הפוריים והגדולים בתקופה החדשה של השירה העברית, וגם האידישאית.  שירתו מתייחדת בהעמדתו של אצ”ג המשורר כ’אני’ שבהכרח ממציא את ה’אחר’.  חוקר אחד מאפיין את שירתו כך:

“שירה של ‘אני’ שעוסקת קודם כול ב’אני’ במעגלו האישי ביותר, אולם אינה מגבילה                                       עצמה למעגל זה אלא נחשפת ועוסקת בכל תחום של ההוויה, חיצוני או פנימי, מודע                                      ולא מודע, וכל תחום שכזה מזין ומפרה ולעתים גם מאיין את ה’אני’ על מכלול חוויותיו, תפיסתו הרב-ממדית והסותרת לא אחת את עצמו ואת כל שסובב לו.”[16]

על מנת להבין את העמדת אצ”ג את עצמו כמקוטב לאירופה, יש לדעת את מורכבותה של אירופה כמושג היסטורי-תרבותי-דתי.  כפי שמסבירים שביט וריינהרץ,[17]  אירופה ‘קיימה’ יחסים עם יושביה, אוהביה ושונאיה שהושתתו על שלשה נושאים עיקריים שהם: א) קביעת גבולות ההשפעה המצויים והרצויים בין החברה האירופאית במובנה האידיאית לזו היהודית;  ב) קביעת עמדה בכל הקשור לפוליטיקה האירופאית, אירועים, דמויות וחשיבה;  ג) נקיטת עמדה אל מול פני גילויי השנאה והאנטישמיות האירופאית אגב אבחנה בין “אירופה האמיתית” ו”אירופה הבלתי-רציונלית”, לכאורה.  האם היהודים הם ה”סייסמוגרף” האנושי לגלי הרעש העתידים להתפרץ ולהפיץ לכל עבר אותם זרעי פורענות?  אליבא דשביט וריינהרץ, קיימת שניות אצל היהודים כלפי אירופה.  מצד אחד, יש בה סמליות של ייצוג החזון של התקדמות, השכלה ושוויון אך מאידך, עדיין, באותה עת, טמונים בה כוחות רשע והדרה.  האם על היהודים לעקור מתוך אירופה, בשותפות גורל עם גורמים חיוביים מקרב העמים הגרים בה, את הרוע הזה או האם עליהם לעקור את עצמם מתוך אירופה או, במבט לאחור, האם המרוץ הוכרע עוד בטרם הוא החל ובסופו של דבר, הייתה זאת אירופה שעקרה מתוכה את יהודיה?  מי היה ה”אחר” וה”זר” – אירופה או היהודים שבה?

עבודה זו, כאמור, בוחנת שאלות אלו אך מוסיף עוד פריט והוא: מקומו של אצ”ג על הרצף הזה בין אירופה ויהודי אירופה.  האם יש ואצ”ג הוא ה”אחר” לאירופה והאם יש ואצ”ג הוא ה”אחר” ליהודי אירופה.  האם אצ”ג הוא ה”אחר” האולטימטיבי, המרשה לעצמו להכניס ולהוציא את עצמו מתי ואיפה שהוא רוצה לאורך הרצף הזה? האם, בנוסף לשאלת הזהות הכפולה, לפנינו סוגיה של זהות רבת-פנים, משולשת ואולי אף מרובעת?  תשובות לתהיות הללו, לא-שלמות ולא-מושלמות אך מבוססות מתוך קריאה של אחדים משיריו של אצ”ג, מוצעות להלן.

 

 

 

 

ב.           צומת ראשון: פרידתו מאירופה בתקופה הראשונה

 

 

אין לקיים דיון במערכת היחסים של אצ”ג כ’אני’ וה’אחר’ עם עצמו, עם אירופה ועם עמו בניתוק מנסיון החיים שלו כחייל בחזית הסרבית וכניצול ממעשי פורעים אנטי-שמים בעיר לבוב. בשתי הפעמים עמד ממול למוות.[18]  כפי שכתב לאחר מכן על תקופת היותו חייל אוסטרי: “אני יהודי במדי צבא הקיסר האושטרי…ונפשי היהודית אבלה בגדודי הקיסר השוצפים”.[19]  אבלותו נובעת, על פי עדותו מהמצב של: “מי לנו מה לנו במלחמת גויים בנכר? / אבל הגברים הגויים שותים יי”ש ושכר / מתודעים לחרבם בעגוב עינם במצדד..”.[20]  ובנוגע לפוגרום בנובמבר 1918, מסר אצ”ג רשם זכרון זה: “נכנסו גיסות פולין לעירי…והעמידו אותי ואת אמי שיחיו יחד עם הטף – ‘אל הקיר’ ליריה…היה נס שלא נהרגתי משום-מה, היה נס שיכולתי לנוס למחבואים…כך.  וידעתי באותו יום כי סמל האימה הוא: הצלב.”[21]

מטען אישי זה, מורכב אך ישיר, תורם את תרומתו לקונסטרוקציה של ה’אני’ האצ”גי, הבנייה של אדם, יהודי ואירופאי.  מתוך בית חסידי של בן אדמו”ר, דור רביעי וחמישי לתלמידי אלימלך מליז’נסק וה’חוזה’ מלובלין, משולשת מיוחסת[22] אצ”ג יצא לספרות העברית המתחדשת, לשורות הצבא הגויי ואל האקספרסיוניזם האוניברסלי ומגליציה המזרחית אל עבר וורשה, ברלין וארץ-ישראל.  את ה’אני’ המשתנה נחפש בשיריו ונשאף גם לגלות את ה’אחר’ ואת יחסי הגומלין שביניהם.

כפי שוולף-מונזון מעירה, הפואמה של אצ”ג, “אין מלכות פון צלם”, נמצאת בקצה הרחוק מכל האווירה הספרותית בברלין באותה עת.  בעוד שררה רוח קוסמופוליסטית ופציפיזם, הדגש בשיר הוא אווירה של “הרדיפה וחוסר המנוחה שיהודי אירופה היו נתונים בה”.  אצ”ג, היא ממשיכה, לא נתן לחיים הבוהמיים לעצור “בעדו מלהתחקות אחר שורשי שנאת הנוצרים ליהודים ולחזות את הסכנות המאיימות על יהודים שיוסיפו לחיות בה”.[23]  אך, יש דעה שבעיניו של אצ”ג, לאירופה לא היו ערכי מוסר ויותר משהיא נוצרית, זאת אומרת נוצרית ללא תוספת חידוד הגדרה, האירופה המאיימת של אצ”ג היא קצת אחרת מסתם נוצרית והיא: “סלבית, מקום רווי שנאה פתולוגית ליהודיה”.[24]

לטענת דן מירון, אימץ לעצמו אצ”ג סגנון ספרותי המצטיין ב”דימוי עצמי של היחיד הנואש, המחפש לשווא פשר ואושר”.[25]  מוורשה, ברח המשורר לברלין בעקבות פרשיית הסתבכות עם הצנזור הפולני על רקע תוכן של “חילול הקודש” באחד מעבודותיו בכתב העת “אלבאטרוס”.  שם, בבירת גרמניה תחת השלון הוואימארי, בילה שנה בחברת גדולי היוצרים העבריים בתקופה ההיא כמו גם בין כמה מסופרי השפה הגרמנית.  באותו הזמן “מצא גרינברג זהות בין העיר [בצורה של תופעה אורבנית חדשה – י.מ.]  ל’ישות’ האישית הנתונה במשבר, והשתיים נעשו בעיניו שתי פניה אל הוויה אחת”.[26]

בקביעה זו, יש, אולי, מפתח אחת להבנת הציר של ‘האיני-האחר’ של אצ”ג ערב עלייתו ארצה.  האפלה שב”אין מלכות פון צלם” (להלן) משקפת לא רק את המראות ממלחמת החפירות בסרביה ולא רק את הפוגרום בלבוב, אירועים הנובעים מכל השלילי בעולם אלא גם את התנסות-החיים של אצ”ג בברלין שלכאורה הייתה חיובית: אינטלקטואליזם, חברה טובה, יצירה, אופקים רחבים ועוד.  אלא שה”אני” של אצ”ג, “אני” חדש של איש בוהמיה, איש המערב ואיש הרוח החילונית, אינו מצליח להשתלב בביתו החדש.  לא רק שאצ”ג מגלה שהוא עצמו עדיין “אחר”, עדיין יהודי גם ללא טלית, אם כי הוא באותו זמן בשלב של שיא התרוממות היצירה הרוחנית באווירה של בתי-הקפה של ברלין ובמועדוני הסופרים ובתיאטראות שלה, אצ”ג מוצא את עצמו מול “אחר” שהוא דקדאנט ומושחת ואין הוא מסוגל לחוות אותו.  שנה קודם, כתב אצ”ג “דער מענטש איז אליין / איז אשטיק אין דער וועלט / און די וועלט איז זיין היים נישט” (האדם הוא כך, בודד בעולם ואין העולם ביתו).[27]  ובסופו של דבר, הוא בוחר להיות ‘אחר’ לאירופה ויוצא מזרחה, למקום אחר לגמרי.  והסיבה?

“שילמנו שכר-דירה ושכר-מזון לאירופה עד עכשיו.  ועתה, אין אירופה זו רוצה  לסבול היותנו בארציותה ומוותרת היא אפילו על האיינשטינים שלנו […] כל מדינה מצטרפת לפולין המרשעת ופותחת פיה קבל יהודיה: לפלשתינא!”[28]

לפי מירון,[29] אצ”ג קובע לעצמו מושג של ‘זמן חדש’, “האלף הששי”, והזיהוי הזה הוא ה’אחרות’ במימד לא רק של זמן אלא גם של הווייה.  ‘אחרות’ זו מתבטאת במות האמונה הדתית כאשר לאדם אין יותר תמיכה רוחנית והוא נשאר עם קיומו הגופני בלבד.  וכך, מפאת פחד המוות, האדם ‘האחר’ עוסק בתאוות מין.  אך ה’אחרות’ באה לביטוי נוסף של השתלטות האדם על הטבע ע”י ניצול הטכנולוגיה המדעית החדשה.  אך שני מרכיבים אלה מרסקים את האדם.  הציוויליזציה הנוצרת כעת הופכת אצל אצ”ג ל’אחר’ גדול ומאיים וממית, המשך לאימות המלחמה ולכן, אצ”ג הופך בעצמו ל’אחר’ ויוצא לארץ ישראל, למולדת, לכפר, לגיא ולמדבר להיות פייטנם של החלוצים.

מאחוריו, השאיר אצ”ג יחס אימבבלנטי של נמשך ונדחה, של שייך ושל ‘אחר’.  האדמה שמתחת לרגליו היא אחרת:

“האדמה שעליה אני עומד לפניך דוה תחת כפות רגלי כי ממנה לקח גופי…”[30]

ובמקום להתקרב על מנת לתקן או, לפחות להתמודד עם המצב הדרוש תיקון, אצ”ג יוצא למסע אל מקום אחר:

“על דרכים במערב ופני אל סוף היבשה של אדמת אירופה…ואנכי לנחל העברי אדדה, לצנן שתי עיני שדוו מראות את הצלבים…”[31]

אך, בהביטו על הצלב, אצ”ג רואה שם גם את ישו והוא מזהה אותו כאח. ודמות זו של ‘אח’ מצווה עליו כאילו שהוא יהפוך לישו אלא ישו אחר, ישו יהודי מאוד:

“לך, לך אל הגליל…וגדולים געגועיו לארץ ישראל והוא ישוב לארץ ישראל בטלית, שהיתה על כתפיו בעמדו לצליבה…”[32]

אצ”ג אף מאמץ ביטויים לשוניים מהדת הנוצרית, ‘האחרת’ כל כך לדת היהודית במהותה ובהתנהגותה כלפי העם אשר העניק לו את האל שלה:

“…פילגש בצלב עלי מצח…פילגש במערב, בצלב עלי מצח! לא נשאר לי דבר ברשותי                                    רק רוח הקדש והאמון דבר א-להים אשר נגלה לנביאים – ושתי סגולות אלו מה שוות לך הן אחר לכתי.”[33]

אך אצ”ג אינו מתנתק מהכרתו היהודית השורשית בנוגע לנצרות ומסכים לעיקרון השניות ביחסי הגומלין בין אירופה והיהודים, לפי שביט וריינהרץ:

“מצד אחד, היא היתה הנוף הטבעי של היהודים, נוף…המתאפיין בריתמוס חיים                                  אורגני…מצד אחר, היא היתה תרבות הכרך )המטרופוליס) המודרני.” [34]

אצ”ג, בצעד בלתי-צפוי ואף מוזר, לכאורה, מתייחס לדמות של ישו הן כ’אחר’, סמל השנאה כלפי היהודים והן כ’אח’ קרוב, ומאמץ את דמותו כסובל כסימן יהודי מובהק.[35]  בהתרסה קשה שלו, אחת מני רבות, נגד תרבותה הירודה של אירופה הוא מציין את אי-נוכחותו של הישו האמיתי כפוגמת:

“אנכי מגזע העברים.  ואין טלית עוטה אותי…מקטרתי בפי. באמצע ברלין…בתי יין.                                הוללות. גויעה ברחוב…ארכינה את הראש. פי רחם לך – – כך. כסף! – כמה? – הס… – כפל ישלם בעד הפה – – קככככ…וזרמת כלבים זרמתם.  באמצע ברלין. קיסר-וילהם-  גדכטניס-קירך עומד פה סתם.  ישו אינו חי. מרים הרה לזנונים: ריקניות.  בכל חדר היא.”[36]

גם בעניין שבתאי צבי, עוד דמות ‘אחרת’ מובהקת, אשר משמש לו כ כסמל, עושה אצ”ג דבר דומה, של הצגה דואלית, דו-קוטבית.  אברמסון מציינת בהרצאתה שבעת שירותו הצבאי, כאשר הסתובב בחזיתות סרביה ואלבניה, פנה לו אצ”ג לעבר דולצינה, הכפר שבו נקבר שבתאי צבי.[37]  בתוך תופת הקרבות, נפשו של אצ”ג יוצאת לה’אחר’ האולטימטיבי שביהדות: משיח-שקר אשר התאסלם והוא רואה בו, עדיין, סמל לחיזוק אישיותו.  בשיר “קפיצת הדרך”[38]  מחפש הוא את המקורות שלו, את ה”השגחה” שלו (“יש קפיצת דרך לפיטן העברי וחיב אנכי לדעת מקורי”) ובנוסף לבעל-שם-טוב, לשפינוזה, לוי-יצחק מברדיצ’ב ואישי מופת אחרים, אצ”ג כולל ברשימה שלו גם את שבתאי צבי:

“היו כמה משיחים, אבוי לי בידיעה!…עמם מסרם למלכות.  מאדם שקרא לאל מן האילן ועד שבתי צבי אשר רק בהם מרה…ויט להיות עבד לקיסר מושלמי…משיח, משיח לכנסת ישראל, שאינה יודעת כבר מה זה משיח!…יהא נא משיח יהודי מרפט שנס מאוקרינה, שנמלט מפולין…אי, אין אני רוצה משיח שמימי…שאינו יודע מבשרו-ודמו מה רעב מה צמא, מה טף מתיפח, מה אשה זועקת, בשעה שנגע בבשרה הגיס!…ואני בדולצ’ינה…יהודי יחידי.  בקברות מושלמים…אי קברך, מחמד אפנדי העברי, משיח-האמת-שלי שבתי צבי…דם מן הדם ובו חזון זורח!…עלה, שבתי-צבי!  עלה ההרה: טור מלכא!…”.[39]

וכך, מציב לו אצ”ג דמות של ‘אחר’ אשר ישמש לו דוגמא אף ל’אחרות’ שלו עצמו, כנבדל במקצת (או בהרבה) מאותם ‘יהודי הפאות’ אשר בקורות חייו הפרטיים הוא נפרד מהם כאשר קיצץ בפיאותיו שך עצמו והוריד את לבושו השחור והארוך – הקפוטה – ועבר מלבוב אל ווארשה וברלין, הליכה לא רק באופן גיאוגרפי אלא באופן תרבותי ורוחני והוא נזכר בה:

“והנני המשגע, כמספר, ההולך ביערות אוקרינה בלי כסות על הערוה. יד אחת –                                          קשת, יד שניה – מין כינור וברוך הדמיון שיוצר לו נימים…”[40]

אך המשורר מודע לכך שאל לו ללכת יותר מדי רחוק, להיות יותר מדי ‘אחר’:

“הרואה חלום: לניו-יורק! ובניו-יורק – תאניה ולחמו כחומץ ופניו כפארור                                                  בשופ…זהו תשעה באב לו בלילי שבתות – – זוהי תלונת התן בניו-יורק הנפלאה![41]

אלא שלא יבגוד אצ”ג לגמרי ביהדות הגלותית של אירופה המזרחית:

“ואם שם התכחשתי לאחי יהודי הפאות..חי יה, לא אתכחש לאחי יהודי הפאות!”

גם אם הוא כולל את עצמו בקרב “…הכופרים…המעשנים סיגרות בלילי שבתות, כדי לקלקל ראותיו של א-להינו העברי”[42]

אך הוא אינו חוצה את הקו המפריד לגמרי לצד האחר:

ומה אעשה כי יתומה כה גלגלתי הבולטת בלי פאה ובלי זקן…”[43]

אף אם

“כמוכם לא אדע מדוע בית-אבות עזבנו…”.[44]

ומאירופה, ממשיך אצ”ג בהליכתו אל עבר ה’אחר’ הארצי שגם אם היא ארץ שונה לחלוטין מסביבת ילדותו ובחרותו, נופים אהובים עליו באופן אישי, בכל זאת יש בכך הכרח:

“מכרחים היינו ללכת…וראינו כל מוקע על צלב בדמותנו עד זועה…מכרחים היינו לשנא גם את אשר אהבנו.  אהבנו את היער, הנחל, הבאר והטחנה…ובחשאי אהבנו גם צליל פעמוניהם…אופרה.  פרק.  ראש מבשם ובתי המחול…מכרחים היינו ללכת בכאב מעירות ולהביט בדמע שאש בו עוד פעם לבתים – בידיעה, כי יעלו במוקד ביום      מן הימים…”

וגם אם המציאות בארץ-ישראל היא קשה:

“…ספרו: קדחת בציון אוכלת חוליה. ספרו: הכנעני מתנפל בדרך ושוחט…ספרו וספרו וספרו, אך אנו הלכנו!  מכרחים היינו ללכת”[45]

ההכרח ללכת אל ה’אחר’ נעוץ בפואמה “במלכות הצלב” אשר זכתה להתייחסות של המשורר שנים רבות לאחר פרסומה כאשר התיישב בנסיון כושל לתרגם אותה הוא עצמו וכך כתב עליה: “…תמוהים ומוזרים שאינם מותאמים למציאות וגם כחידת פחד (‘כסיוט’); ואלם הגיעו שנות בלהות אלו והם עלו מאליהם והם מטפחים בפני..’חידת פחד שנתגשמה'”.[46]  השיר לובש צורה אפוקליפטית ואף סוראליסטית.  המוות נמצאת בפתחה, מראשיתה.  כך היא אירופה בעיני רוחו של אצ”ג:

“יער עד שחור…עמקים של דוי ואימה…עצים…אפלי-פרא ועל ענפים תלויים מתים                                      עוד שותתי פצעים…שלכת של דמעות…כבשי מפחדות…דם אירק מעל צלבים…”[47]

אירופה בשירים האחרים של אצ”ג באותה תקופה מופיעה כשיא ההתקדמות המודרניסטית אך האירופה של “במלכות הצלב” היא כבר ה’אחרת’.

“שני אלפי שנים בוערת השתיקה תחת עצים פה…נמשך הדמום…ושם פה עוד לא ירק מחך את רקיקת-הרעל”[48]

זוהי ה’אירופה’ של אגדות מימי קדם, הטאוטינית, החשוכה והחייתית – ה’קונטרה’, השונה במהופך לזו של המאה העשרים.  אין היא אלא ה’אחרת’ הרעה, הפוגעת, הממיתה: “…מזמן אין מים שמה בבארות.  רק מארה” ותינוקות “נובלים”[49]  ואולי, כמו סופו של מרד אספרתקוס נגד רומא, המשורר ימצא את עצמו תולה

“על ענפי העצים את מתי העירומים, אשאירם כהפקר…ואראה בחלום יהודים התלויים על צלבים”.[50]

ואם אירופה זו היא ‘אחרת’, ואם המיתה המבעבעת ומשתקפת מתוך חלומו היא ה’אחרת’ הרעה, אצ”ג רושם שורות שניבאו את מה שנחשב כ’אחר’ בלתי נתפס ובלתי אפשרי, כעבור שני עשורים יהפוך לאמת קרובה כאשר הוא מתאר את היהודים:

“לא תדעו שאורבת למראשותיכם האימה. הנבואה השחורה יוצקה-סם לשנתכם – –  לא תדעו;  שהרי פעמוני כנסיות משכיחים החזות מעינים, עם שחר.  אך אני אגידכם  נבואה, – הנבאוה השחורה: מעמקינו פה יעל עמוד-הענן, מנשימות אפלות אשר לנו,  מ’אבוי-לי’ מרים!  ואת תהזועה לא תכירו בגופותיכם.  עוד תמשיכו פטפוט לגבב מחכים חרוכים: היהדוים! היהודים!  כשהגז המרעיל כבר יחדור אל תוך היכלות…”[51]

אמנם, כפי שהמבקר אברהם נוברשטרן מבקש להבהיר בדברי פרשנותו המסופחים להוצאה החדשה של השיר,  המורעלים בגזים הם בעצם דווקא הגויים, במין נקמה של יהודים,[52] אך בניגוד לו, המשורר עצמו ראה בשורות אלה כמנבאות את אשר התרחש בין השנים 1940 – 1945 במחנות תהמוות של המשטר הנאצי.[53]

היהודי באירופה זו, ה’אחרת’, הוא “גוף שקפא בשקיעה”.  אפילו אביו של המשורר “עוד יושב כה קפוא אל מול פני מערב, מחכה לגדולות: לתקיעת השופר ממערב”,[54] כאילו אביו של המשורר משתוקק אל אירופה ‘האחרת החדשה’, זו של המערב, לא זו של הסלוים.  המשיח מן המערב, מן המודרני יבוא.  אלא שבו בזמן שהאב חושב את עצמו במציאות אחרת, “אבל בחוץ, בסמטה של גויים, על הבאר, עומדת אמי וצועקת אל תוך בור-המים: הזחירו נא לי את ראשי, הוא טובע במים!”.  האם באמת אירופה ‘אחרת’?  או, בכל זאת, אצ”ג קובע שהיא איננה ‘אחרת’ אלא היא אותה אירופה השוטמת את יהודיה עד מוות.  המשורר יודע זאת היטב כי

“הרי גם אני פה נולדתי, פה באירופה, גדלתי בכתר הצלב…פה יבואו בליל גזלנים במחשך עם גרזן וסכין אל מטה לבנה…”[55]

גם אם אצ”ג מודה במציאות אחרת, זו:

“איכה שרתי תחת צלבים? איכה ששתי תחת צלבים…”[56]

וגם זו:

“והתינוקות אינם יודעים מהו ישו גו המוקע. והצלב פה אינו דוקר. צליל פעמונים אינו מפחיד”.[57]

אך חוזר לאירופה האוהדת ולאו דווקא ה’אחרת’:

“גלות דשנה ומברכת תחת צלבים שדקרוני! אני קינה לילדותי שם בן סלוים, כמו כבשה…”.[58]

איזה פתרון קיים למצב עגום זה?  הגירה מעבר לים?  “תשלחוני להודסון – גרים שם אחים, אוגרים הם דולארים: מטבע של ז’ידים…אי אנה אלך ואחפש לי מקום לא לשמוע משם את צלצול פעמוניך…”.[59]  והוא יודע: “…גלות היא, הגלות המופלאה”[60] והעתיד הוא רע: “עלו מדורות בלהבות, רצים אנה ואנה יהודים, שאינם יודעים שום-דבר להגיד: כי אבדנו..דם מזווע ואימה יהודית מליל-אונס סומא: השחיטה של כבשים”.[61]  אצ”ג חוזה את סופם של היהודים באירופה שאיננה ‘אחרת’, שלא השתנתה.  הוא צופה שהוא לא יוכל “להעיר החילות המתים בשטחים רוסיים, בכבישים פולנים…[הם] אכולים תולעים מתים יהודים במלכות ארץ סלאב”.  ו”כזה יהיה סוף של כלם, כלם”.[62]    האם המשורר יכול להשתחרר ולהיות ‘אחר’ מאבותיו היהודים? האם הוא יהיה שונה מהם בתגובתיהם והאיך?

שלום לינדנבאום מעיר בהקשר זה: “אחר חיזוי השואה…ישנה כבר מסקנה ברורה וחד-משמעית: המשורר, היהודי, זר באירופה, אפילו הלבוש האירופי אינו הולם אותו. ‘השיבו לי החולות שלי'”.[63] ארץ ישראל היא הפתרון.  ארץ ‘אחרת’ לגמרי.  “הלבישוני עבאית-ערב רחבה, והשליכו טלית על כתף לי, כי לפתע נצת המזרח הכבוי להבה בדמי העני…הושיבוני על סוס וצוו: שירוץ, ישאני הרחק למדבר”.[64]    אצ”ג מכין את עצמו לשוב לציון, לצאת “לחולות המדבר”, “שם אין פעמון התלוי על ראשים…”.  בארץ האחרת זו, אצ”ג מבקש להפוך לאחר, להצטרף ל”בחורים-של-ארד, גופים ערומים בצרב השמש”, במקום ש”לוהט אהבה”.[65]  ובאותה ארץ, אצ”ג הופך לא רק ל’אחר’ בניגוד לאירופאי ואף לדמות המסורתית של היהודי הכבשי, כפי שקראנו ב”במלכות הצלב” אלא בוחר להיבדל מראשי התנועה הציונית ולהיות ‘אחר’ אף מהם.  ברשימה שפירסם בביטאון של ההסתדרותת הציונית העולמית, “העולם”,[66] כארבעה חדשים בלבד לפני הגעתו ארצה, הוא מותח ביקורת חריפה על חיים וייצמן, המכונה על ידו כ”ר’ יוחנן האירופי”.  וייצמן, הנתפס בכתיבתו של אצ”ג כוותרן ופשרן, בעצם מסמל את ה’אחרות’ שממנה אצ”ג מסתייג.  אצ”ג, עוד בטרם עוזבו את תנועת העבודה ב- 1927-1929, נוקט בעמדה אקטביסטיטת, “אימפרליסטית” כדבריו:

“הציונות הערטילאית, זו שלקחה לעצמה את הרשות לכפור במציאות הנוראה                                          ולהיות לסינתזה של עבר רחוק וראשית-העתיד…ציונות זו, בריונית עד היסוד בה,  יכולה – ויש לה ה’חזקה’ – להיות השלטת…ציונות זו צורך לה בבריונים, שצר להם בגבולות אירופה ובלבושיה[67] ש…הכירו…אתת מקור גזעם: מזרח…ולמתונים יחורף: סלקו ידיכם!  הציונות היא תנועת מרידה מזרחית, של אימפריאליסמוס רוחני כנגד כמה מלכויות, והיא שואפת בעצמה למלכות.  הציונות לא תיוושע עד שתגיע                                    למלכות…”[68]

ול’אחר’ האחר בארץ-ישראל, התושבים הערבים, כתב אצ”ג שם:

“ולאויבים ינבא: הארץ אשר נבוא אליה לרשתה, שלנו היא…ואם תאבו, ראו: הנה פתוח לפניכם הים הגדול.  והאדמה אשר תקיא אותנו – תשם והיינו עליה גל של עצמות. תורה אחרת אין!”[69]

הפחד שהיה לו במקום ה’אחר’, באירופה, אינו עמו בארץ-ישראל:

שקט-נא אבא! בן יקירך ילבש אימה כמו רקמה.  הלוך ילך מקנטרה עד הר: ירושלימה…אם ערבי יפגשהו, ידקרהו, תנעם שכיבה לבן-יקיר גם על לשבי מסגד עמר…”.[70]

אצ”ג נחוש לצעוד למקום ‘אחר’:

“על דרכים במערב ופני אל סוף היבשה של אדמת אירופה…ואנכי לנחל העברי אדדה, לצנן שתי עיני שדוו מראות את הצלבים”.[71]

וגם יודע שהמקום הוא שונה:

“אל בציון היודע:…ואלו-ה הטוב יודע, כי אי אפשר גם לבוגד עוד לשכח את                                                הארץ…על ברכי אשה יחור לילה: גליל אין באירופה…”[72]

אצ”ג מציג תמונה מורכבת מעט.  יש באצ”ג גם משיכה אל וגם רתיעה מפני אירופה.  אירופה היא ‘אחר’ כי יש בה עויינות דתיתת ותרבותית ליהודי.  יש בה מוות תרתי משמע, ה’אחר’ המושלם לאדם החי.  אך אין אצ”ג מסתיר את הערכתו לאירופה, לפחות זו המתפארת בהשיגים מדעיים, אמנותיים וטכנולוגיים.  יתר על כן, סמלה של אותה דת נוצרית אשר רדפה את יהודי אירופה, האיש הצלוב, ישו, מהווה בכל זאת מקור של גאווה והשראה.  יש בו, בעצם, קירבה ולא ריחוק.  אין אצ”ג מסוגל וגם לא רוצה לשלול לגמרי את ההנגדה הטבעית הנובעת מתוך התחרות בת אלפיים שנה ואשר לוותה במעשי רצח ועינוי ודיכוי קשים מנשוא (“דם ניגר כמים, רגלים בצקו”,)[73] ולכן, ישו ה’אחר’ בתפיסתו הופך להיות יהודי גלילי שורשי ובבת-אחת, (“מה אגיד בגליל, אח מוקע…”,)[74] הוא מנצל את דמותו האחרת של ישו כדי לשאוב הערכה עצמית של מהפכנות, נכונות להקרבה ולהתבלטות מחד, ומאידך מחזיר מהנצרות, אולי אפילו גונב ממנה את הציר המרכזי בהוויתה ככוח פיסי ורוחני.  ה’אחר’ בעצם מוצא את עצמו ‘אחד משלנו’.  במהלך זה, אצ”ג מבקש להעניק נצחון לעמו הדואב והנמק מתחת לצל של ה”צלוב” ולשמע צלילי פעמוני בתי התפילה שהוקמו לכבודו.

אך בסוף, אירופה בשביל אצ”ג היא שילוב של דת רומסת ותרבות של דקדנס:

“פילגש בצלב עלי מצח…את הפקר קראת לכל עובר אל משתה הלילה…מטלטלים                                        היו לי: גוילים וספרים עתיקים…מוצאים למדורה בשוקים עם םגופים                                                 מדוקרים…”.[75]

היא ‘אחרת’ למהותו של אצ”ג כיהודי, כאיש רוח, כאדם בעל מטען מוסרי וספרותי ואין לגשר על הפערים.

“…קללת גרון שנחר מצעקה באמצע אירופה”,

וכן,

“אנכי בן הפקר, נכדם של אותם הגולים הקדומים, שטלית הזהב לא נפלה                                               מכתפם…תמיד סלד בי רן חמד אחר, רן פרא, לא קלסי, שריתמוס של ים לו…”[76]

בניגוד לעמדה שמצטיירת כאן, שעל אף שאצ”ג נוקט כ’אחר’ אבל בכל זאת, יהודי מעורב ומזדהה עם עצמו על אדמת אירופה, יטען מינץ, וזאת לקראת דיוננו בתקופה השניה של יחס אצ”ג לאירופה כ’אחר’ בספרו “רחובות הנהר”, ש”גרינברג צופה מן הצד באסון הלאומי;…הרגע המכריע בשירת השואה של גרינברג הוא קריסת הפרסונה הנבואית של המשורר…כאשר הוא נשטף באורח לא-רצוני על ידי חזיון של גוויות משפחתו הטבוחה בגליציה, שלא הובאו לקבורה…המשורר, שקוע ברגשי אשם, מאבד את תחושת השליטה המתלווה לתפקיד הנבואי שנטל על עצמו ביוזמתו…”[77]  ובכל זאת, אצ”ג צופה ליום נקם לנצרות אבל בעוד 20 שנה ידע שנבואה זו לא התגשמה:

“והנצרות המחללת תבך אי שם במסגדים לרגלי השיש אשר למשיח המוקע…ומלאך                                המות לא יבוא אזי לגאל אותם לפני עלות החמה. הרחק הרחק יעמד אבי הגדול                                          והתעטף בטלית שכלה אורה לנכח החמה – והתפלל ברנה”.[78]

בארץ ישראל, על האדמה האחרת, אצ”ג וחבריו החלוצים מתכנסים אך המשורר אינו יכול שלא למשוך ביטוי אירופאי מובהק לתופעה זו, דימוי הלקוח הישר מהברית החדשה,[79] שוב דוגמא לאי-יכולת שלו להיפרד מן ה’אחר’ הנוצרי במובן התרבותי, והוא כותב:

“למשתה האחרון קראתיכם, יחפים…”[80]

 

 

 

 

ג.  צומת שני: פרידתו כ’אחר’ מתנועת העבודה הציונית בתקופה השניה

 

 

כפי שציינו לעיל, בשיריו הראשונים של אצ”ג אשר התפרסמו בארץ יש עדיין את המתח הבלתי-פתור בין היותו יהודי, יהודי בעל שורשים דתיים חזקים ואף ציוני לבין הכרתו בתחילת דרכו כיוצא מתוך תחום-המושב אל עבר ערים גדולות כגון וורשה וברלין, מוקדי התרבות האירופאית המודרנית, בין אצ”ג המייצג האדם והיהודי כאחד לבין ה’אחר’, האיש והיהודי הדוחה את משמעותה התרבותית, המוסרית ואף ההיסטורית של אירופה זו.  לא רק חינוכו היהודי מביא אותו לעלות ארצה אלא ההכרה שלהישאר באירופה זו תהיה מכת מוות גם רוחנית וגם גשמית.  אלא שהציונות, לפי אצ”ג, נוצרה לקחת

“עם שנולד-ונקבר-ונולד בארופה כמה וכמה מאות שנים רצופות ולהעבירו לאוריינט                                  הזר [לעשותו] עם קרקעי בים הערבי, כמגדל-אור ארופי…ואוונגרד עברית-                                              ארופית”.[81]

ובאוונגרד זה, רואה את עצמו אצ”ג כך, כיהודי ה’אחר’:

“אני עמדתי על החומה: חיל אחרון לבית-דוד, אשר נולד באירופה: חידה גדולה                                  ומכאיבה.”[82]

עדיין, כך מתברר, כשהוא כבר על אדמת ארץ ישראל, אצ”ג איננו יכול להשתחרר מאירופה ה’אחרת’ ובכך, אין הוא מסוגל לזכות בזהות חדשה-ישנה של העברי הקדמון (אותו ניפגש ב”רחבות הנהר”) והופך, גם בעת התגשמות ה’אחרות’ שלו כיהודי מול אירופה, להיות אירופאי על אדמת המולדת.  ועכשיו, נשאל את עצמנו האם אצ”ג נשאר ‘אחר’, משונה או, האם הוא יוצא מתוך ה’אחרות’ שנדבקה לו, בעל-כורחו או אולי מתוך רצון?  או, האם הוא יוצר לעצמו ‘אחרות’ אחרת?

שירו אשר מציג בפנינו את השלב הבא של אצ”ג במסע ההימצאות העצמית שלו בתור דובר העם היהודי ושאיפותיו הלאומיות, נושא הכותרת “נאום אחד הלגיונות” (ההדגשה שלי – י.מ.), ואצ”ג הוא אחד מהחלוצים.[83]  הוא איננו ‘אחר’ אלא יחד עם אותו שבט שהוא משבח אותם, החלוצים.  יחד אתם הוא רעב ללחם וצמא למים ונשרף בשמש – “ואני ומרעי רעבי לחם ורעבי מלכות בבת אחת…”.[84]  ברזל מכנה את המעמד שאצ”ג מעניק לעצמו כ”אדנותי…בהקשר כולל”[85] אלא, כפי שנראה, לא כולם היו שותפים לחזונו של אצ”ג למלכות, לביטוי של ריבונות עליונה של העם היהודי בארצו כמו כל עם אחר.  ראשית, השימוש במונחי צבא ומילטריזם היה זר לרוחו של אותו דור של חלוצים שהצטיין בפציפיזם שלו.  אך הלגיונות של החלוצים באמצע שנות העשרים בבית היהודי הלאומי באו על זמנים קשים ומרים, ואצ”ג מתאר זאת:

“בבוא שואה במולדת”.[86]

ותקופה קשה זו באה בגלל מעשים של המנהיגים של הציונות הממסדית.  אצ”ג משמיע, אם להשתמש במינוח של ימינו, קול חברתי.  הוא מבחין ב”תרמית ודבר חנף אצל אחים ביהודה”,[87] של “קטנות בציון”[88] ומתריע נגד מנהיגים שיש להם “יד סנבלבט”.[89]  הוא מעלה טענה של בגידה.

בשיר זה הוא יוצר ‘אחר’ חדש, ‘אחר’ יהודי, בן בית.  אין לו ברירה אלא לכתוב כך כי

“לבי נשבר בי – כי לב הוא”.[90]

מול חזון המלכות שלו, קיים “חזון הכסף והזהב”.[91]  בעוד אותם מנהיגים ופקידים ומשרתי המנגנון של ההסתדרות הציונית, שהם, בשפתו “נוכלי אחים”[92] ו”הרוכלים הרמאים”,[93] אצ”ג עובד, אם לא עבודה חקלאית או של סלילת כבישים כמו אחיו, אז בעבודה אחרת: “אני תמכתי יתדותי בחמש אותיות: מולדת”.[94]  יש בו “האהבה הרבה לאמא-אדמה יהודית”.[95] אלא שגם באמצע המחלוקת הפנים-יהודית הזאת, שוב מפתיע אצ”ג בדימוייו וגם אם בוער בו דם יהודי, שהוא “הדם החם המרגז”, בכל זאת דם זה הוא גם “דם הבדוי חסר-המלכות”.[96]  אצ”ג גם בשיא ההתלכדות הלאומית שלו מסוגל לשאוב ביטויים ודימויים מהעולם האחר לו.

ואז, במקום להיות יחד עם אחיו-מרעיו, פתאום:

“ירושלים, את שוקעת! אני משוטט כך, לבדי”.[97]

הוא הופך להיות ה’אחר’ שלבד נמצא בירושלים כבירה ולא בשדות ובעמק ובביצות.  אבל לא רק החלוצים אינם מבחינים בירושלים ובמשמעותה אלא שהעם בחוץ-לארץ אינו בא, אינו עולה כי

“הוא חי למטה משקעון בשבעים מלכויות הגויים. טומן פנים בטליתות לבל יראה עלות הצלביו…”.[98]

ובסופו של השיר, חלומו-סיוטו הוא שגם אם “לא סרה מלכות מן העיר. בכל הנגוהות נוגן הודה, זהב עטרתה וארגמנה”,[99]  הוא מוצא את עצמו שוב באירופה:

“ועלי אזר סגר הפחד העתיק: אנכי בגולה, גו תחת הצלבים.  בחוצות מוקעים ואנקת מסלדים”.[100]

ובהד מוקדם לשירי “רחובות הנהר”, אנו קוראים על

“…דם וערפל.  בשרים מדמדמים תלו על דלתות וקטעי גלגלות הגשו…סעודת תולעים על בשר חללינו…”[101]

אבל אין הדבר ברור עם אירופה היא ‘שם’ או כעת ‘כאן’ בארץ ישראל, לאחר רצח החבר יוסף חיים ברנר.[102]

אצ”ג, גם בתוך שיר פולמוסי חריף עם אחיו בארץ ישראל, עדיין קשור לאירופה או, לכל הפחות, האיום של אירופה אשר אולי יתגשם גם באדמת מולדת.  האם אצ”ג הוא ‘אחר’, יחד או בלי חבריו החלוצים מהיהודים באירופה?  האם ארץ ישראל ‘אחרת’ מאירופה?  און האם המוות מה’אחר’, השונה באופן לאומי, דתי, תרבותי או מהותי גם נמצא בארץ ישראל?

בתקופה זו, שכבר החלה ב- 1927, אצ”ג מתקרב למחנה הרביזיוניסטי של זאב ז’בוטינסקי.  הוא מרגיש, לפי רשימותיו המתפרסמות בנוסף לשורות שיריו, שהוא עובר ממחנה אחד למחנה אחר.  כפי שכותב יוחנן ארנון:

“הספרון [ז”א: “אחד הלגיונות”] אמנם מעורר את רוגזם של המנהיגים…[ו]בכסלו                                     תרפ”ט (נובמבר 1928) כתב ברל כצנלסון לאצ”ג: ‘אורי צבי…לבל תמנע את רגלך                                  מביתי.  גם פחד ההכאבה אל יעמוד בפניך.  אפשר נריב, נריב בחזקה.  אבל אני בוחר                                    במריבה טובה וישירה, מאשר בשתיקה אלמת…בן-גוריון עוד כתב לאצ”ג בי”ג ניסן                                    תרפ”ט (23.4.29) מן הוועד הפועל: א.צ. גרינברג – שבט-החלוצים מזמין אותך לחגו-                                חגך בפתח-תקוה, ביום א’, י”ח ניסן. בב”ח [בברכת חברים], ד. בן-גוריון”.[103]

בשירו “אזור המגן נאום בן-הדם”[104] אשר נכתב במשך חודשיים בלבד בלהט התגובה מחרדת פרעות תרפ”ט, הוא מתמצת את הגדרת בחירתו להיפרד מהמחנה הסוציאליסטי כך:

“ובחרתי לי דרך שלישית באכזב אהבה במולדת: להיות כסנה הבוער בערת הגו, בדמו. עד אשר יבוא המכבה”[105]

אצ”ג משייך את עצמו למחנה ז’בוטינסקי באופן מלא ובבחירה זו, הוא יודע שנפער תהום בינו לבין חבריו בשש השנים האחרונות.  עד כמה שהוא ידע שהוא בעצמו יהפוך ל’אחר’ מוחרם ומנודה[106], מצב שיימשך בעליות ויורדות כמעט 50 שנה.  צומת זה בחייו מסתיים עבור אצ”ג, אם כן, ביצירת מצב של ‘אחרות’ של עצמו[107] לא רק מהבחינה האידיאית והאידיאולוגית-פוליטית, אבל מהבחינה האישית.  אין אצ”ג אוחר בחוגי התרבות המקומית.  הוא נענה לבקשתו של ז’בוטינסקי לצאת לאירופה, להשתקע בוורשה ושם לנהל את המאמץ התעמולתי הרביזיוניסטי.  שם, באירופה האחרת, הוא מבלה מ- 1931 עד פרוץ המלחמה עם ביקורים בארץ.  אצ”ג ה’אחר” נאלץ לשוב למקום ה’אחר’ ובספר “רחובות הנהר” הוא ייפרד ממנו בשם הקולקטיב היהודי שלא שעה לאזהרותיו.[108]

ד. צומת שלישי: אירופה נפרדת מאצ”ג בתקופה השלישית

השיר “הקבר ביער”[109]  הוא אחד הביטויים הבולטים של אצ”ג בציר של הקולקטיב היהודי מול ה’אחר’ והוא מייצג נאמנה היבט זה.  אורית מיטל, במאמרה על השיר, מציינת[110]  ש”שירת אצ”ג הצליחה לשכנע רבים מקוראיה בכוחה הנבואי” ומדגישה ש”רחובות הנהר” הינו ספר של

“…פואטיקת האבל…(ש)אינה מעניקה לגיטימציה לתחושות כאב פרטיות, אלא                                         רותמת את הצער האישי לצרכים לאומיים-ציוניים..”

ושיש בו “צורכי הקולקטיב”.[111]

השיר בא מייד לאחר שיר בעל אופי היסטורי אחר, “מעשה בירושלמי קדמון מימי ינאי המלך”[112].  הזמן בשיר זה הוא בתקופה שהיה “פאר לבית חשמונאי”, כאשר שר פסע “לבוש רקם מלכות כפי חק”[113] וכשהסתובבו “אדירי התורה, יקיר הקריה, ישובי כס למשפט…וטלית הפסים על כתפים”.  הארץ היא “ירדן-ארנון-וכנרות, חלקי גנוסר הרווים; שדות מגד תבואות וכרמי ענבים חלב ותירוש-על-מלאת ביקבים” ומה עוד, אלא ש”אין מגדלי צלב, אין שהרוני ערב…”.[114]  מבחינה מדינית-ריבונית, רואה משורר ש”ירושלים-שלי בנויה על תלה. מלכי בכתרו וצבאו על שלטו. על גבעת המור מקדשי-אין-בלתו.  המצודות בעזן…”.[115]  אך המספר שבשיר זה מחליט לצאת לעבר הים, לטייל בו אך אמו חרדה:

“בא הדם בראשה של אמי ותבכה: בני, בני, איך תלך בנכר יחידי?…אך נכר, בני,

נ כ ר ! – הרבה מאוד שלג יורד וקר!  וגויים שם עזים ורעים לא-להים![116]

בהמשך, לאחר שההלך יצא לדרכו ולא חזר לירושלים אלא השתקע בגלות ולכן

“לא ידעתי חרבן-המקדש-אין-בלתו.  השתוממתי מאד ונבוכתי מאד; כי מצאתי הרבה יהודים בעולם ואין שפתי העברית בפיהם ובקולם…והם חסרי אדמות…ומדי פעם בזמן קם המון-תעוב-גוי וטרף בהם טרף – מבקר-עד-ערב”.[117]

בסופו של דבר, הוא נפקח מהחלום ומגלה שבציון:

“אין בה עוד מלך! על גבעת המור בנוי דביר-לאם-מר.  נס ודגל נכרי במצודת דוד…בנחלת אבי משפחה ערבית.”[118]

בסופו של השיר,[119] מגלה המספר-המשורר כי יש דמע שהוא “דמעת-דמעות” והוא “כדם…והמוצא לו – הזעם” והוא מכריז: “אשרי מכין דמע כזה ליום פדות”.  אצ”ג מתרגם את השיבה לציון השירי למונחים מציאותיים בני זמנו:

“מני אז תיקד אש בצפרן עטי והיא לי כסותי לעורי, היא ביתי.  מני אז שר השיר                                            לזעמה של מרדות; לשבחן של גבורות; לחסנה של אדנות; ליפה של מלכות”.

וכל זאת בגלל ש”ראה אסון עם למד מן הדם: אשרי עם ההופך-את-ביום-אד-לחרבו”.

אכן, ההתגשמות של סיומו של שיר זה בא בכל חריפותה בשיר הבא, הוא “הקבר ביער” שבו עושה אצ”ג שימוש על גבול המחריד במובן דימוי ה’אחר’.  אצ”ג, היהודי, הבא מן הגלות ואדם אשר לא מצא את מקומו האישי והציבורי בארץ ישראל,[120] הופך לשוחט כמוציא לפועל פסק-דין של הגורל היהודי.

ה’אחר’ מופיע מייד בשיר בדמותו של הגוי האוקריאני, איון בן סטפן גוספודר[121].  ה’אחר’ המוקצן ביותר, שדמותו המאיימת מילאה את שירי אצ”ג במשך שני עשורים כ”גוי” ללא זהות, כ”נוצרי” ו”בן-נכר” סתמי, מקבל בשיר מין ‘גילוי נאות’ ביותר.  בעצם, אצ”ג בוחר להחיות אותו במלוא אישיותו, אולי, רק כדי להמית אותו.  אצ”ג זקוק בשיר זה ל’אחר’ ברור וחד, כל-כך ‘אחר’ וכל-כך מנוגד ליהודי שאין אלא להתייחס אליו כמו חיה: “דבר, זרם-כלבים”.[122]  אצ”ג בעצם לוקח את הדמות השנואה ביותר ובשלב ראשון של השיר, מעמיד אותה לא בקצה אלא במרכז הבימה הספרותי שלו.  הקוראים אינם יכולים להתעלם ממנו או להטיל ספק בהשקפתו של אצ”ג אודות ה’גוי’ כ’אחר’ ליהודי.  איון הוא הגוי האמיתי אשר גלום בו כל מה שיש בתודעתו של היהודי את הגוי.  בשיר זה איון לובש צורה אנושית, גם אם הוא שותף לרצח המוני.  יש לו אשה וילדים, יש לו כומר, יש לו לפרנס ואף לדאוג לקהילתו גם אם הדבר נעשה בהחרמה ובגניבה.  איון זה הוא אדם שמוכר לנו מתכונותיו ולא הדמות הציורית-הספרותית של שיריו הקודמים של אצ”ג המטפל ב’האחר’.

הגוי הזה היה, בשלב ראשון, ‘ביתי’, ה’אחר’ שאפשר היה לסמוך עליו.  “אנכי איון בן סטפן הייתי אצלם גוי-של-שבת-מילדות”.[123]  הוא הסיק עבור בני המשפחה היהודית את תנורם ביום של קור ואף טעם את החלה המתוקה ואת היי”ש.  הוא היה ממש קרוב.  אבל כל מה שהיה בבית, כלים ופמוטים, ברשותו כעת, לאחר השתתפותו ברצח ההמוני, כולל גם השופר שהוא תוקע בו בבית הכנסת והוא יודה “לכריסטוס, המיטיב עם נוצריו, כי בא זה היום שקוינו אליו”.[124]  ואם הכומר ייחליט שלא לנצל את המקום כבית התפילה לישו, הרי איון יוכל להסב את יעודו והוא יהיה “אמבר” (אוסם) עבור בהמותיו.[125]

החלק השני, “פסח הגויים” פותח עם צליל הפעמונים, “תם-תם, גלין-גלן, ובם-בם”[126] אותם פעמונים שאצ”ג גילה אמביולנטיות כלפי קולותיהם, פעם ברגש מפוחד ופעם בזכרונות ענים.  אלא כאן, אין יותר הססנות כי המציאות היא של “איש-יהודי-שאינו” ושל “לילה בלי יהודים בעולם!”[127].  בעיירות של אירופה, ובמיוחד בארץ הסלווים, אין יותר יהודים כי הם נרצחו וקבורים במתחת לאדמה שעליה איון הגוי דורך ושוכב.  היהודי כעת הוא ה’אחר’ לגמרי, כי הוא מת, ויחד עם מצב אפסי זה של אי-חיים, אצ”ג מכריז על ה’אחרות’ הקוטביות שלו, הן כלפי הגוי שכבר אין בו כל תרבות או צוויליזציה או אפילו שמץ של אנושיות והוא המייצג האמיתי ביותר של הנצרות והן כלפי אותה ארץ ‘אחרת’ אשר מטפחת את שנאת היהודים.  שבירת מסגרות קודמות אירעה.  קו דק נחצה.  אצ”ג מכנס את עצמו לתוך ‘אחרות’ אשר הכיר בתור נופי ילדותו ולתקופה-מה, חשב שהיה יכול להסתכל עליה מבחוץ ואף לחבב את דמותו של ישו, אפילו כיהודי.  לא עוד.  הוא חוזר לעצמו בשיר זה, כמו ברוב רובם של שירי “רחובות הנהר”, לא כפייטן אלא כנביא.  וכנביא הוא גם שייך לגרעין הפנימי ביותר של ההוויה  היהודית והוא ‘כאחד האדם הישראלי’. אך בכל זאת, בלוקח הוא לעצמו את תואר ‘נביא’, הוא עדיין מעמיד את עצמו במסגרת של היותו יהודי קצת ‘אחרת’ אך כ’נביא’, מול עמי הגויים, הוא ‘אחר’ לא במובן הלאומי, הדתי או התרבותי, אפיונים הממלאים את שירתו כמרכיבי המהות היהודית, אלא ‘אחר’ בניגוד גמור.  כ’נביא’, אצ”ג הופך ליהודי העליון הטוען לקשר ישיר עם הא-ל והוא מעל להיסטוריה ובתור שכזה, הוא שונה לגמרי מהגוי אשר כבן לדת הנוצרית טוען שהתפקיד היסטורי של היהודי הסתיים מזמן.  אך אצ”ג אומר אחרת, הוא, כ’נביא’, יקצב את ההיסטוריה של הגויים ובשיר זה כנוקם.

מסביר מינץ בניתוחו ש”גרינברג מאמין (ההדגש במקור) בתפקידו כנביא; הוא מתגורר בתוכו…כל שורה של גרינברג מכוונת החוצה, מושלכת אל המאזין…”.[128]  כ’נביא’, אצ”ג מביט אחורה, דרך עיני ההמון הגויי, כאשר הם מכריזים במילותיו:

“ולמה צלבתם אתם את ‘ישענו’ שם בעירכם ירושלם העברית?”[129]

אך הוא כבר מכין סיום אחר למצב של “לילה בלי יהודים בעולם!”[130] כשיבוא גואל הדם לטפל ב”גור-חיה”,ב”כלב” וב”זרם-כלבים”.

אצ”ג אינו נרתע, ואולי בוחר בחירה מודעת, לאמץ את הקללה “ז’יד”.  הביטוי המזרח-אירופאי הזה הנושא את ההשפלה העממית כלפי היהודי ובכך ממקם את היהודי כ’אחר’ חזק.  הביטוי “ז’יד” נמצא בשיר לא רק, לדעתי, כדי להעניק אותנטיות לשיחה, דבר שהיה מובן מאליו, אלא הוא בא להדגיש את ה’אחרות’ של היהודי.  לאיון יש שם, יש זהות גם אם יש לו “חשק לשחוט”.[131]  היהודי הוא ‘אחר’ והוא שייך לאיזה כלל עמום לא-מזוהה.  היער הוא “יער נכרי”[132] ולא סתם יער.  אצ”ג חוזר לא לאיזו ארץ אירופאית בלתי-מזוהה אלא לביליקמין, כפר הולדתו וילדותו בטרם המשפחה עברה ללמברג (לבוב), העיר הגדולה.  הוא לבוש דווקא במדי חייל גרמני והוא מדבר בגרמנית, דבר אולי קצת לא מובן בהתחשב שהאירוע הוא חלומי בבסיסו אף בשיר.

איון הוא ‘גוי הדור’, אב-הטיפוס ל’אחר’ ליהודי על פי השקפתו של אצ”ג.  הוא אינו יחיד אשר שונה אלא הוא ‘אחר’ קיבוצי, הוא מייצג.  ולכן, ההתמודדות בין שני הקטבים הוא מטא-פיסי.  הנקמה של המתת הגוי איון מתרחשת במונחים מקראיים כולל ציטטות מתוך ברכת יעקב על מעשי שמעון ולוי נגד שכם.[133]

אך שוב, המשורר מאשר את פרידתו מאירופה ו”מכל הדרכים אני הולך ירושלימה”.[134]

 

 

 

ה.   סיכום

 

 

הוצבה שאלת למחקר בעבודה זו על מידת זיהוי ה”אחר” בשירתו של אורי צבי גרינברג, מה האיפיונים שב”אחרות” זו, מהם היחסים בין המשורר וה”אחר” ומהו תחום הגבולות בין המשורר לבין ה”אחרים” כגון הנוצרים באירופה, תרבות הדקדאנס שלאחר מלחמת העולם הראשונה, המושג “אירופה” עצמו, ערבים, אישי הממסד הציוני ועוד.  נבחרו שלשה צמתים במסכת חייו של המשורר – ראשית שנות העשרים, אמצע שנות העשרים והתקופה שמייד לאחר תום מלחמת תהעולם השניה.  הצמתים נבחרו כדי לייצג את התמורות הגורליות בחייו של המשורר באותן שנים שהן גם מקבילות למתרחש בחייו של עם ישראל.

שלשת הצמתים כוללים בהם את מרכיבי התסיסה, ההתלבטות, הספקות, הכיסופים, המפלה והנצחון, ראשית הגשמת הגאולה ואת החורבן של מהלך קורות עם ישראל בחמישים השנים הראשונות של המאה העשרים.  אף שאמצעי הבדיקה בעבודה הם השירים של אצ”ג, אין זו עבודה של פרשנות ספרותית אלא של השתקפות מהלך ההיסטוריה בתוך ומתוך אותם שירים.  שירים אלה הם עדות לתהפוכות הזמן.  חוקרים ופרשנים עמוד כבר על סגולתו זו שבשירי אצ”ג ואצל המשורר עצמו.

ברוך קורצווייל מעניק הסבר וצידוק לתפיסה זו בכותבו על ספר “רחובות הנהר”:

“התאמה כזאת בין שירה לבין דרכו וגורלו של עם, כפי שאנו מוצאים בשירים אלה, אינה ידועה לי בכלל…שירים אלה…הם התעודה ההיסטורית האמתית והחזקה ביותר לחיי עם ישראל ולאסונו הגדול במאה העשרים”.[135]

במאמרו “הזיכרון והכוסף בשירת אורי צבי גרינברג”[136] קובע יהושע השל ייבין בהקשר זה כי

“אורי צבי גרינברג זוכר את כל הדברים המצערים, המכאיבים, המביישים, שקרו                                          בעבר, ודומה, שככל שהם מצערים יותר, הוא מיטיב לזכרם…מהם הוא שואב את                                     נסיון חייו ועליהם דווקא, בעיקר עליהם, מבסס הוא את הערכתו ואת יחסו לעולם                                     ולדברים…זכר הפורענות לא מש עוד ממנו ושימש לו נקודת ראשית לקביעת יחס                                     חדש אל הגויים, אל גולת ישראל, אל תבל כולה…הוא זוכר – הוה אומר: למד; הבין                                     דבר מתוך דבר; למד לקבוע ולתבוע אורח חיים אחר.”

אבידב ליפסקר אשר מעיר כך על מחקרו של יום-טוב הלמן המחזק את נכונות ההנחה שבסיס עבודה זו כאשר הוא מסביר:[137]

“שירת אצ”ג נשענה תמיד מתוך הכרה מודעת על חוויות אינטיניות של כותבה, כמו  גם על עובדות קולקלטיביות (כרוניקה היסטורית)…[הדגש שלי  י.מ.]…הראיות כולן [לטענה זו] מכוונות לטלוס דיאלקטי שביטויו הוא ‘עיני הנפש בעיני הבשר’…”.

גם מרדכי גלדמן ציין את ייחודו של אצ”ג ביחס ל”זמן היהודי”.[138]  בעבודה זו נעשתה נסיון, כאמור, ועל בסיס הסכמה עם שלשת הטענות דלעיל, אם כי בדיעבד, להוכיח כי שירתו של אצ”ג איננה רק מרכיב סתמי של ביטוי ספרותי של תרבות אלא של אמת פנימית של מהותו של עם ישראל.  בתור שכזה, משתקפת בשיריו דמות ה”אחר” לקולקטיב היהודי כמו גם עולה מהם דמותו המצורפת של העם היהודי על פי חדות-עינו, חריפות-מוחו ועוז-עטו של אצ”ג.

לדעתי, שירי אצ”ג הנבחנים בעבודה זו עומדים באותה קטגוריה של ‘תעודה היסטורית’ אליבא דקורצווייל, והם מאפשרים לנו ללמוד, להכיר ולהבין את מהותו של הקלוקטיב היהודי בתור לאום מול מוקדי התנגדות של ה”אחר”, חיצוני ואף פנימי.  ויש בשירים קשר והקשר גם מבחינת התכנים והערכים וגם מבחניה לינארית והמשורר עצמו קשר בין התקופה הראשונה לבין השלישית שנדונו בעבודה זו.  בדבריו במסיבת הסופרים שנערכה לכבוד צאת הספר “רחובות הנהר”, ציין אצ”ג:[139]

“עומד לפניכם אדם שצערו רב על שדברי חזונו הקשים נתקיימו ושהגיע לכתוב  ולפרסם ספר כזה בעם…מתמיה, שתחילת חזון השואה-הבאה חלה אצלי עוד בשנת 1923 בברלין.  פירסמתי שם יצירה איומה-בחזותה-ובתאוריה ומאמר נוסף לה…”.

אם כן, הבה נאפיין ונזהה את ה”אחר” כפי שהוא משתקף בשירתו של אצ”ג.

בתקופה הראשונה, כפי שהיא באה לביטוי מוגבר בשיר “במלכות הצלב” ומסביב לו, אמנם אצ”ג מצביע על הנוצרי, ואם לדייק יותר, על הכפרי שבארצות הסלווים, כגורם מסוכן ביותר לעם היהודי.  תמונות קשות של מוות והרג עולות בשורותיו, שורות בעלות נבואה או כמעט נבואה.  אך בו בזמן, לאצ”ג עדיין יש את התקווה שבעולם כזה ניתן למצוא אלמנטים חיוביים אם כי הם באים מעולם הצומח והדומם.  הם כוללים את הכפר, הנהר, העצים והשדות.  גם את הפעמונים אם כי יש בהם אתץ האיום של הצלב, סמל הנצרות המתכחשת לשורשי היהדות של הכנסייה ואף של ישוע עצמו.

בצומת ראשון זה, יש להסיק שה”אחר” לא רק שהוא הגוי הסלווי על תכונותיו ואת הנצרות אבל אותה נצרות בעצם גם “אחרת” לעצמה כי היא בורחות ומסתירה את עצמה ואת מאמיניה מהיהדות.  אולי אצ”ג לא היה מתרחק מהתרבות הדתית השלילית הזאת לולא התנסה גם בתרבות האחרת, זו של ברלין בתחילת שנות העשרים.  מתוך שיריו אנו יכולים להבין את חוסר האיזון בו מצא את עצמו אצ”ג.  בל נשכח שבכל זאת, רק כמה שנים עברו מאז שהוא לבש את הקפוטה וגידל פאות ולמד בבית המדרש.  אצ”ג, יש לשער, קיווה שיש אירופה “אחרת” לאותה חבל ארץ של גליציה שבנס ניצל מפוגרום.  שיריו מעידים על חיפוש מתוך רצון להישאר באירופה אך הוא למד שהדבר לא ניתן.  ואם כן, אזי אצ”ג הופך את עצמו ל”אחר” של אותה אירופה ול”אחר” של אותו יהודי הבזוי והשנוא בעיני הגויים.  פרידתו מאירופה ב- 1923 מלווה בהפיכת חזון הגאולה של הדורות למין רומנטיקה של המזרח.  אין כאן ציונות ושיבת ציון אלא דחיה של ה”אחר”.  הוא מבקש מאחיו ללכת בעקבותיו כי אם כך תשתקף אותה אירופה “האחרת”, אין עתיד לקולקטיב היהודי על אדמת אירופה אפילו שניתן למצוא נקודות-זכות בנופיה, נחליה ושדותיה.  וכפי שניווכח, בצומת השלישי אותה אדמה, אותם יערות, אותם נהרות יהפכו ל”אחר” מחריד עבור הקולקטיב היהודי.

אם אצ”ג השכיל להגדיר את ה”אחר” המסכן את קיומו של העם היהודי מבחוץ ומבפנים, מדוע, בסופו של דבר, הוא נכשל?  יהודי אירופה לא נפרדו מאירופה כמוהו אלא סבלו מגזים בהיכלות ומנהיגי התנועה הציונית לא הצליחו להימנע מהאלימות הערבית.  מה קרה?

ומה קרה, כפי שהוא שר ב”רחובות הנהר”, היה:[140]

“הקדים המבשר, המשיח איחר.  עם ישראל נרצח בנכר”.

ובכל זאת, יש סיבה לאיחור זה והיא תלויה בעם:

“המשיח לא בא, כי אליו לא המה כל הדור; לא דפקו הלבבות בכל כח-כיסוף-דוחף-                                    קץ”.[141]

העם לא בנה איזון בין “כח הכסף” האדיר ובין “כח הארס” של שנאה.[142]  השתקפות ה”אחר” בשיריו של אצ”ג הייתה נאמנה למציאות אלא שהעם לא קרא את שורותיו או שלא הבינו את המשא שהוא דיבר או, שהוא סירב לראות את עצמו כ”אחר” מקוטב לגוי הסלווי, לנצרות, לאירופה המתדרדרת תרבותית ורוחנית כפי שאצ”ג הבחין.  אולי יש להציע שהעם היהודי פחד, או בז, לאפשרות שהוא אכן “אחר” לגוי ולאיום הקיומי שקרם עור וגידים עד שהוא קרע את העור ואת הגידים מעל העם היהודי בגלותו.

ואולם, לא רק “העם” נכשל בהבחנת ה”אחר”.  מסכת שיריו בתקופה האמצעית שבצמתים שנחקרו בעבודה זו מצביעה על התרסה של אצ”ג כלפי ההנהגה, השכבה של ראשי התנועה הציונית מחד והסתדרות הפועלים מאידך.  במידה מסוימת, הם, “הרוכלים” מסמלים אצל אצ”ג ה”אחר” למורשת חזון הגאולה.  הם לא הצליחו לאתר את ה”אחר” למפעל ההתיישבות החלוצית בארץ-ישראל לא אצל הערבי היושב בה ולא אצל המדינאים הבוגדים בהבטחת תקומת מלכות ישראל.  מתוך וכתוצאה מכשלון זה, הם, ה”סנבלטים”, הופכים ל”אחר”.

יש להעלות השערה שאצל אצ”ג מתרחש הליך של טרנספורמציה כאשר באם העם היהודי, או בכיריו, אינם מבינים את המסר שבשיריו של אצ”ג, הוא מעביר אותם למעמד של “אחר”.  הוא מטיח בהם שהם חסרים כוח הכוסף והשאיפה להגשים את יעודו של העם.

אכן, הספרות משמשת ככלי ביטוי ואף כמגייס ומדרבן של תנועות לאומיות ובמיוחד הציונית, והיא מהווה כמין ‘כרטיס ביקור’.[143]  בלפר מחדדת את הטיעון הזה בהקשר הסגולי שבשירתו של אצ”ג ומציעה ש”מצוי בו [בה?] פן מהפכני ייחודי והוא הדפוס של ‘המשיחיות המדינית'”.  אין כאן מהפכנות בלבד אלא גם גאולה.[144]  לדבריה,[145] אצ”ג בשיריו מתסיס להט של אמונה אך פוגש את רפיון המעשה ובהצטלבות זו, “נוצרת הדינמיקה האקטיבית בין השירה שלפנינו לפוליטיקה”. הוא שם את עצמו בתפקיד של “דובר” שאחת ממשימותיו היא שלילת המציאות של תרבות המערב.[146] יש להסכים עם אבחנה זו אבל יש עוד מדרגה בהבנת ההגיון בשירתו של אצ”ג בנקודה זו.  מדרגה זו היא שאצל אצ”ג אין להפריד בין פוליטיקה לבין ההליך הקוסמי של תקומת ישראל והגשמת אדנותו על מולדתו.  לשם יעוד זה, אצ”ג בונה בשלשת הצמתים שנבחנו בעבודה זו השתקפות אחרת של המציאות היהודית ושל הווייתה הפיסית, המדינית, המעשית והרוחנית.  מול ה”אחר” הגויי, של הערל והערבי, הן באירופה והן בארץ-ישראל, מול הנוף האירופאי ותרבותה, אצ”ג מבקש שתקום דמות יהודית ‘אחרת’ אף שהיא בעצם הפן המקראי של היהודי כלוחם, כעובד אדמה, עם או בלי פאות וטליתות.  בסופו של דבר, אולי ה”אחר” הוא קרוב ולא רחוק.[147]  ואולי, זה ה”אחר” המהופך שמשתקף בשירתו של אצ”ג.

 

 

 

 

מקורות

 

 

עברית

אופנהיימר, יוחאי, “הזכות הגדולה לומר לא – שירה פוליטית בישראל”, מאגנס, ירושלים, תשס”ד

אלדד, ישראל, “דמע ונגה, דם וזהב – עיונים בשירת אורי צבי גרינבר”, איסוף ועריכת החומר: קרני       ואריה אלדד, שוקן, ת”א, 2003

ארני (ייבין), שמואל, “על מלכות ישראל בשירתו של אורי צבי גירנברג” בתוך בעקבי השיר, א’,               בעריכת י.ה. ייבין, ירושלים, תש”ט באתר http://www.daat.ac.il/daat/sifrut/uri1-2.htm

ארנון, יוחנן, “אורי צבי גרינברג – תחנות בחייו, מבחר מאמרים”, עקד, ת”א, 1991

בסוק, עידו, “בצל פרדסים על אדמה מצורעת – על יצירתם של אורי צבי גרינברג ומשה סמילנסקי”,            הקיבוץ המאוחד, ת”א, 1996

ברגל, הלל, “שירת ארץ ישראל – אקספסיוניזם נבואי: אורי צבי גרינברג, יצחק למדן, מתתיהו    שהם”, ספרית פועלים, בני ברק, 2004

גדלמן, מרדכי, “אוכל אש, שותה אש, עיונים פסכיואנליטיים ביצירות של פו, אצ”ג ושקספיר”,              הוצאת הקיבוץ המאוחד, ישראל, 2002

גרינברג, אורי צבי, “כל כתביו”, א-יג, ט”ו, מוסד ביאליק, ירושלים 1990 – 2004

גרינברג, אורי צבי, “במלכות הצלב – אין מלכות פול צלם”, תירגם מיידיש: בנימין הרשב, בית מורשת             אצ”ג, ירושלים – בית שלום עליכם, תל אביב, 2006 עם אחרית דבר: אברהם נוברשטרן

הופרט, שמואל תומס, “קודקוד-אש, במחיצתו של המשורר אורי צבי גרינברג”, כרמל, ירושלים, 2006
וולף-מונזון, תמר, “לנגה נקדת הפלא – הפואטיקה והפובליציסטיקה של אורי צבי גרינברג בשנות           העשרים”, הוצאת אוניברסית חיפה/זמורה ביתן, חיפה ואור יהודה, 2005

ויס, הלל (עורך), “המתכונת והדמות – מחקרים ועיונים בשירת אורי צבי גרינברג”, אוניברסיטת בר-            אילן, רמת גן, 2000

חבר, חנן, “מולדת המוות יפה – אסתטיקה ופוליטיקה בשירת אורי צבי גרינברג”, עם עובד, ת”א,               2004

ייבין, מרים, “‘כמו יומן’ – אורי צבי גרינברג, הגיונות והגיגים, חוויות ומחשבות, מיומן השיחות              שניהלה מרים ייבין 1940 – 1948”, בית מורשת אצ”ג, ירושלים, תשס”ב

ליפסקר, א. וולף-מונזון (עורכים), “רחובות הנהר לאורי צבי גרינברג – מחקרים ותעודות”, הוצאת            אוניברסיטת בר-אילן, רמת גן, 2007

מינץ, אלן, “חורבן – תגובות בספרות העברית על אסונות לאומיים”, מוסד ביאליק, ירושלים, 2003

מירון, דן, “אקדמות לאצ”ג”, מוסד ביאלחק, ירושלים, 2002

”      (בחר, ערך והעיר), “בעבי השיר”, מוסד ביאליק, ירושלים, 2007

פרידלנדר, יהודה (מלקט), “אורי צבי גרינברג, מבחר מאמרי ביקורת על יצירתו”, עם עובד, ת”א, 1974

שהם, ראובן, “סנה בשר ודם – פואטיקה ורטוריקה בשירתו המודרניסטית והארכיטיפית של לאורי צבי גרינברג”, אוניברסיטת בן-גוריון, קריית שדה בוקר, 1997

שביט, י’ וריינהרץ, י’, “אירופה המהוללת והמקוללת – מסה על יהודים, ישראלים, אירופה ותרבות             המערב”,  עם עובד, ת”א, 2006

אנגלית

Abramson, Glenda, “Uri Zevi Greenberg’s Miraculous Leap”, Lecture Presented before          the Association for Jewish Studies Conference, 38th Annual Conference,         December 17 – 19, 2006, San Diego, California

Friedlander, Yehuda, “Poetry and History: The Case of U.Z. Greenberg” in Israel Affairs,   Vol. 7, No. 1, Autumn 2001, pp. 63 – 70

Goodblatt, C, “From Back Street to Boulevard” in Prooftexts, The Johns Hopkins University         Press, Vol 16, Number 2, 1996, pages 188-202

Omer-Sherman, Ranen, “Introduction: The Cultural and Historical Stabilities and Instabilities of      Jewish Orientalism”, in Shofar: An Interdisciplinary Journal of Jewish Studies, Volume         24, Number 2, Winter 2006, pp. 1-10

Shavit, Yaacov, “The ‘Glorious Century’ or the ‘Cursed Century’: Finde-Siecle Europe    and the Emergence of Modern Jewish Nationalism” in Journal of Contemporary     History, Vol. 26, No. ¾, September 1991, pp. 553 – 574

Wokler, R., “Todorov’s Otherness”, in New Literary History , Vol. 27, No.1, Winter 1996, pp. 43-55

Wilson, C., “The Outsider”, Pan Books, London, 1971

Wolf-Monzon, Tamar, “The Poetic Codes of Rechovot ha-nahar (“Streets of the River”)” in                  Shofar: An Interdisciplinary Journal of Jewish Studies, Volume 23, Number 2, Winter   2005, pp. 19-33

[1] על שתי האבחנות המוצעות בשאלת הפרשנות ההיסטורית, הקטגוריה המדעית-המחקרית והקטגוריה המגמתית-האימפרסיוניסטית ראה: בלפר, א., “פרשנות היסטורית, תפיסת עולם ומהפכת תרבות” בתוך איש-שלום, ב. וברהולץ, ע. (עורכים), בדרכי שלום: עיונים בהגות יהודית מוגשים לשלום רוזנברג, הוצאת בית מורשה בירושלים, ירושלים, 2007, עמ’ 51 – 53

[2]  נהר זה הוא כמעט אלף קילומטר באורך ומתחיל באלפים שבסלובניה וזורם מזרחה לעבר בלגרד ביוגוסלביה.  במלחמת העולם הראשונה, נטען במעשי טבח בוצעו נגד האוכלוסייה האזרחית המקומית ביד הצבא האוסטרו-הונגרי, ראה האתר: http://www.srpska-mreza.com/History/ww-1/book/massacres.html למשל ובאתר זה עבור מפה של כלל האזור: http://encarta.msn.com/map_701516372/Sava.html.

[3]  ראה ארנון, י. (עורך), “אורי צבי גרינברג: ביבליוגרפיה של מפעלו הספרותי ומה שנכתב עליו”, הוצאת עדי מוזס, תל-אביב, 1980, עמ’ 97 שם צויין שפרסום השיר “כי זה כבר בכי” היה בעיתון “הארץ” ביום 24.8.1945 היה השיר הראשון להופיע בדפוס בטרם יכונס ויופיע בספר “רחובות הנהר” בספטמבר 1951.

[4]  מירון, דן (בחר, ערך והעיר), “בעבי השיר”, מוסד ביאליק, ירושלים, 2007, עמ’ 18

[5]  ברזל, הלל, “שירת ארץ-ישראל: אקספרסיוניזם נבואי”, ספרית פועלים, ת”א, 2004, עמ’ 166

[6]  קונפורטי, יצחק, “זמן עבר: ההיסטוריוגרפיה הציונית ועיצוב הזיכרון הלאומי”, יד יצחק בן-צבי, ירושלים, תשס”ו, עמ’ 208 והציטטה של אניטה שפירא לקוחה מספרה, “היסטוריוגרפיה וזיכרון”, עמ’ 46

[7]  ראה למשל, הורוביץ, אהרן הלוי (“אהרן מסטראשלה”), “עבודת הלוי”, מהדורת תשס”ד, חלק ב’, פרשת בלק, עמ’ נה, “ועי”ז יתגלה שלימותו ית’ שיתגלה איך שאין עוד ואין זולתו…”.

[8] Wilson, Colin, “The Outsider”, Pan Piper, London, 1971, pp. 222-224 ובתרגום: “בעל החזון הוא בסופו של דבר האיש האחר…הוא מתחיל מנקודה אשר כולם מסוגלים להבין ובמהרה מתרומם מעל להבנה הכללית…אין ערכם [של בעלי-החזון – י.מ.] באותם חזיונות אשר מילותיהם מציירות עבורנו אלא, בהוראות שהם השאירו עבור כל מי אשר מבקש לראות את  אותם הדברים שהם ראו”.

[9] אורי צבי גרינברג (אצ”ג) נולד בגליציה המזרחית בא’ דסוכות תרנ”ז (1896) לאביו האדמו”ר רבי חיים, והוא נין לר’ אורי “השרף” מסטרליסק ולר’ מאיר מפרמישלאן, מגדולי אדמו”רי חסידות פולין, וגדל בלבוב.  שירת בצבא האוסטרו-הונגרי במלחה”ע ה- I, שרד יחד עם משפחתו פרעות בעיר לבוב ב- 1918 ועבר לוורשה ולברלין בטרם עלייתו ארצה בחנוכה 1923. בתקופת 1927 – 1929 התקרב למחנה הרביזיוניסטי ובשנים 1931- 1935 וכן, 1937 – 1939, עשה בפולין בשליחות התנועה. ברח מוורשה המופגזת בראשית ספטמבר 1939 והגיע לא”י לאחר חודשי נדודים כאשר נחשב בא”י למת.  היה חבר הכנסת הראשונה מטעם “חרות”.  זכה בפרס ישראל (1957), פרס ביאליק (1947, 1955, 1977) ופרסים רבים אחרים. נפטר ה’ באייר תשמ”א (1981). וראה כעת ביוגרפיה קצרה אצל מירון, דן (עורך), “אורי צבי גרינברג, בעבי השיר: מבחר שירים”, מוסד ביאליק, ירושלים 2007, עמ’ 15 – 35.  לסקירה ביוגרפית על מסכת חייו של אצ”ג בתקופה עד שנות ה- 20, ראה וולף-מונזון, ת.,”לנגה נקדת הפלא”, אוניברסיטת חיפה/ זמורה ביתן, חיפה ואור יהודה, 2005, עמ’ 14 – 58

[10]  ראה: רעם, גבריאל, “אאוטסיידרים ומורדים”, ידיעות אחרונות, תל-אביב, 2006, עמ’ 100 אם כי אאוטסיידר ואחר אינם זהים.

[11]  ראה Derrida, J., “Gift of Death”, University of Chicago Press, Chicago, 1996, עמ’ 66, 68

[12]  הצגת דברים זו מבוססת על עבודתו של:James Anthony Whitson, “The Politics of ‘Non-Political’ Curriculum Heteroglossia and the Discourse of ‘Choice’ and ‘Effectiveness,'” in Contemporary Curriculum Discourses, ed. William F. Pinar, Scottsdale, Arizona: Gorsuch Scarisbrick, Publishers, 1988, הנמצא במסתה של Denise Egéa-Kuehne בשם “Neutrality in Education And Derrida’s Call for ‘Double Duty’” הנמצאת באתר: http://www.ed.uiuc.edu/EPS/PES-Yearbook/96_docs/egea-kuehne.html

[13]  Jacques Derrida, “The Other Heading”, trans. Pascale-Anne Brault and Michael B. Naas (Bloomington: Indiana University Press, 1992), עמ’ 76 (“לקבל את הזרים…לא רק לקלוט אותם אלא להכיר ולקבל את ה’אחרות’ שלהם”) כפי שמצוטט אצל Egea-Kuehne

[14]  אצ”ג, “ביים שלוקס: ווייטיקן-היים אויף סלאווישער ערד” בתוך אלבטרוס, גליון 3 – 4, יולי 1923, ברלין, עמ’ 27

[15]  שביט וריינהרץ, עמ’ 5

[16]  אריק ק., “‘העירום, השעיר והקדמון’, על האפוס של האני בשירה המוקדמת של אורי צבי גרינברג בא”י” בתוך עמדה, ביטאון לספרות, אופציה פואטית, גליון 15, כרמל, ירושלים,תשס”ז – 2006, עמ’ 12

[17]  שביט וריינהרץ,  עמ’ 23 – 24

[18]  היבט נוסף אשר לא ידון בעבודה זו הוא ניתוח של שירי האידיש של אצ”ג בתקופה שלאחר מלחמת העולם הראושנה מפאת חוסר יכולתי להתמודד עם השפה להוציא את “במלכות פון צלם אשר תורגמה לעברית ועוד כמה חלקי תרגומים המופיעים בספרי מבקרים.

[19]  כל כתביו, כרך ט, עמ’ 144- 145

[20]  שם, כרך י’, עמ 11

[21]  “מן הגנזים אל פיטן עברי חי”, מתוך מזרח ומערב, כרך רביעי, חוברת ב’, חשון תר”ץ, עמ’ 136 המצוטט אצל חבר, “אורי צבי גרינברג במלאת לו שמונים”, עמ’ 22

[22]  ראה את הטבלה אצל חבר, שם, עמ’ 6

[23]  וולפסון-מונזן, “לנגה נקדת הפלא”, עמ’ 30

[24]  שביט וריינהרץ, עמ’ 145

[25]  מירון, דן, “אקדמות לאצ”ג, מוסד ביאליק, ירושלים, 2002, עמ’ 35

[26]  שם, עמ’ 36

[27]  “די מיסטעריע מענטש”, אלבאטראס, גליון 2, עמ’ 15

[28]  “סדנא דארעא”, אדר ב’, תרפ”ה המצוטט אצל שביט וריינהרץ, עמ’ 98

[29]  אקדמות, עמ’ 49

[30] כל כתביו, א’, עמ’ 49

[31]  שם, עמ’ 42

[32]  שם,עמ’ 46

[33]  שם,עמ’ 47

[34]  שביט וריינהרץ, עמ’ 145

[35]  בעניין זה ראה: שהם, עמ’ 114 – 115

[36]  כל כתביו, א’ עמ’ 37

[37]  ראה בעניין זה מירון, אקדמות, עמ’ 21 – 22

[38]  כל כתביו, א’, עמ’ 69 – 77

[39]  שם, עמ’ 73 – 74

[40]  שם, עמ’ 71

[41]  שם, עמ’ 72

[42]  שם, הגברות העולה, עמ’ 97

[43]  כל כתביו, א’, ע’ 51

[44]  שם, ע’ 54

[45]  שם, עמ’ 66

[46]  “במלכות הצלב”, תשס”ז, עמ’ 5

[47]  שם, עמ’ 7

[48]  שם, שם

[49]  שם, עמ’ 9

[50]  שם, עמ’ 10

[51]  שם, שם

[52]  שם, עמ’ 69

[53]  ראה גם ליפסקר, א’, “פחד הקורות רודף…, עדות ועדים בשירים ‘אל גבעת הגוויות בשלג’ ו’הקבר ביער’ לאורי צביר גרינבגר”, בתוך ליפסקר ווולף-מונזון, רחובות הנהר, תשס”ז

[54]  “במלכות הצלב”, עמ’ 15

[55]  שם, עמ’ 22

[56]  כל כתביו, א’, עמ’ 61

[57]  שם, עמ’ 62

[58]  שם, עמ’ 51

[59]  שם, עמ’ 23

[60]  שם, עמ’ 28

[61]  שם, עמ’ 31

[62]  שם, שם

[63]  פרידלנדר, עמ’ 268

[64]  “במלכות הצלב”, עמ’ 34

[65]  שם, שם.  ואגב, מונזון מצביעה על אפשרות סבירה של בעצם, בחירתו של אצ”ג לעלות ארצה הייתה כתוצאה של אין-ברירה. ראה: חמישים שנה, עמ’ 32

[66]  “הציונות הערטילאית והמקוננים בשוליה”, 27.7.1923, עמ’ 541-542; כל כתביו, טו’, עמ’ 22-26. ברשותי המאמר המקורי מן השבועון.

57 מונזון מציינת בהערה ביוגרפית שאצ”ג הפליג מטרייסט לעבר א”י וברשימה ב”דבר” ב- 1926, כתב “לפלשתינא!! אלי בגדי האירופיים המגוהצים, יבלו בשמש היהודית שם.  לא אכפת”. ב”חמישים שנה”, עמ’ 34

[68]  “הציונות הערטילאית”, עמ’ 25

[69]  שם, עמ’ 26

[70]  כל כתביו, א’, ע’ 53

[71]  שם, א’, ע’ 42

[72]  שם. בשיר “אימה גדולה וירח”, עמ’ 56

[73]  כל כתביו, א’, א’ 42

[74]  שם, עמ’ 44

[75]  שם, עמ’ 47

[76]  שם, ע’ 43

[77]  מינץ, עמ’ 18

[78]  כל כתביו, א’, בשיר “הכרת הישות”, ע’ 38

[79] ” בָּרִאשׁוֹן לְחַג הַמַּצּוֹת נִגְּשׁוּ הַתַּלְמִידִים אֶל יֵשׁוּעַ וְשָׁאֲלוּ: “הֵיכָן אַתָּה רוֹצֶה שֶׁנָּכִין לְךָ לֶאֱכֹל אֶת הַפֶּסַח?” הֵשִׁיב לָהֶם: “לְכוּ הָעִירָה, אֶל פְּלוֹנִי וְאִמְרוּ לוֹ, ‘כֹּה אָמַר רַבֵּנוּ, עִתִּי קְרוֹבָה. אֶצְלְךָ אֶעֱשֶׂה אֶת הַפֶּסַח עִם תַּלְמִידַי’.” הַתַּלְמִידִים עָשׂוּ כְּמִצְוַת יֵשׁוּעַ וְהֵכִינוּ אֶת הַפֶּסַח. בָּעֶרֶב הֵסֵב עִם הַשְּׁנֵים־עָשָׂר, וְכַאֲשֶׁר אָכְלוּ אָמַר: “אָמֵן אוֹמֵר אֲנִי לָכֶם, אֶחָד מִכֶּם יַסְגִּירֵנִי.” ספר מתי, פרק כ”ו, יז – כא

[80]  שם, בשיר “הדם והבשר”, ע’ 28

[81]   אצ”ג, “סדן א-ב”, ירושלים, כסלו תרפ”ה, עמ’ 18 המצוטט אצל שביט וריינהרץ, עמ’ 146

[82]  כל כתביו, א’, ע’ 63

[83]  על פי ברזל, “שירת ארץ ישראל”, עמ’ 164, השיר הופיעה קודם במאסף “כנסת” בתרפ”ח ולפי ארנון, “ביבליוגרפיה”, עמ’ 57, כנראה באוגוסט 1928.

[84]  כל כתביו, ב’, עמ’ 27

[85]  ברזל, שם, שם

[86]  כל כתביו, ב’, עמ’ 9

[87]  שם, עמ’ 9

[88]  שם, עמ’ 19

[89]  שם, עמ’ 11

[90]  שם, עמ’ 9

[91]  שם, עמ’ 10

[92]  שם, עמ’ 15

[93]  שם, עמ’ 16

[94]  שם, עמ’ 12

[95]  שם, עמ’ 18

[96]  שם, עמ’ 12

[97]  שם, עמ’ 23

[98]  שם, עמ’ 25

[99]  שם, עמ’ 26

[100]  שם, עמ’ 31

[101]  שם, שם

[102]  שם, עמ’ 20

[103]  ארנון, י’, “אורי צבי גרינברג, תחנות בחייו, מבחר מאמרים”, עקד, ת”א, 1991, עמ’ 59 – 60.

[104]  פורסם בחודש אוקטובר 1929, כחודש לאחר מאורעות תרפ”ט. ראה חבר, בריונים, עמ’ 322-  356

[105]  שם, עמ’ 153

[106]  ראה ב”ספר הקטרוג והאמונה” את השיר “גלמוד בדורי ומבוער כמו סנה”, כל כתביו, ג’ 177 וכן, הפרק “כרוניקה שחורה/קרע הברית”, שם, עמ’  103 – 122

[107]  פרשה אחרת שאין מקומה כאן היא “כלפי תשעים ותשעה”, כל כתביו, ט”ז והעמדתו העצמית של אצ”ג מול כל האליטה הספרותית בדור ההוא.  ראה, למשל, “פנייה לביאליק” אצל ברזל (2004), עמ’ 175 – 176.  לגבי תיארוך מדוייק, ככל שניתן, לתהליך עזיבתו של אצ”ג את מחנה הפועלים ראה בסוק, (1996), אשר מציין רשימה מ- 20.5.1927 שהיא “ללא ספק, אקט של פרידה נפשית מתנועת העבודה”, שם, עמ’ 126 בעוד דעתה של וולף-מונסון שונה, ראה “לנגה נקדת הפלא” (תשס”ו), עמ’ 336.

[108]  ראה “נאום אל העם”, שם, עמ’ 97 – 99

[109]  “רחובות הנהר”, הוצאת שוקן, עמ’ שנז – שעב; כל כתביו, ו’, עמ’ 130 – 141

[110]  מיטל, אורית, “‘כי פניהם צל וצל – קולם’, שירת האבל הקלקטיבית והדיבור בשם האם המתה בפסר רחובות הנהר”, בתוך ליפסקר, א’ ווולף-מונזון, תמר (עורכים), רחובות הנהר לאורי צבי גרינברג, מחקרים ותעודות, הוצאת אוניברסיטת בר-אילן, רמת-גן, תשס”ז, עמ’ 257

[111]  שם, עמ’ 258

[112]  שם, עמ’ 122 – 129

[113]  שם, עמ’ 122

[114]  שם, עמ’ 123

[115]  שם, 124

[116]  שם, עמ’ 125

[117]  שם, עמ’ 127

[118]  שם, עמ’ 128

[119]  שם, עמ’ 129

[120]  הרי רוב 16 השנים בין עלייתו ארצה בדצמבר 1923 עד הגעתו שוב לארץ כחודשיים לאחר פרוץ מלחמת העולם השניה ב- 1939 היה אצ”ג בפולין, בשליחות התנועה הרביזיוניסטית כעורך העיתונות שלה וכנואם ותעמולן אשר סייר בארצות היבשת.

[121]  התואר “גוספודר” הינו ממקור סלאבי שמשמעתו ‘אדון’ ראה: http://en.wikipedia.org/wiki/Hospodar .  ויש לא מעט ‘אחרות’ בזה שאיכר פשוט מייחס לעצמו תואר אצילות זה.

[122]  כל כתביו, ו’, 140

[123]  שם, שם

[124]  שם, עמ’ 131

[125]  שם, שם

[126]  שם, עמ’ 132

[127]  שם, 133

[128]  מינץ, עמ’ 147

[129]  כל כתביו ו’, עמ’ 133

[130]  שם, שם

[131]  שם, עמ’ 135

[132]  שם, עמ’ 140

[133]  ראה למשל, בראשית, מ”ט, ז שבמקום “אָרוּר אַפָּם כִּי עָז” כותב אצ”ג “ברוך אפך כי עז”

[134]  שם, עמ’ 141

[135]  קורצווייל, ברוך, “שירי רחובות הנהר” בתוך ליפסקר ווולף-מונזון (עורכים), רחובות הנהר לאורי צביר גרינברג – מחקרים ותעודות, עמ’ 45.

[136]  ייבין, י’, ה’, שם, עמ’ 27

[137]  ליפסקר, א’, שם, עמ’ 137

[138]  כפי שמצוטט בביקורת על הוצאת כל כתבי אצ”ג אצל Goodblatt, C., “From Back Street to Boulevard” in Prooftexts, Vol 16, Number 2, 1996, p. 188. וראה ראה גדלמן, מרדכי, “אוכל אש, שותה אש, עיונים פסכיואנליטיים ביצירות של פו, אצ”ג ושקספיר”, הוצאת הקיבוץ המאוחד, ישראל, 2002 בו הוא כותב: “בעיני עצמו היה…נביאה ומביאה של מלכות היהודים החדשה…הוא היה לקולו של הזרם היהודי…למשורר העוצמה היהודית המחוקה והמודחקת”,  עמ’ 61 וכן, מיטב שירתו “קבע את גובה פסגותיה של השירה העברית”, עמ’ 82. לגבי קביעתו של גלדמן אודות “אי יכולתו של אצ”ג להכיל בתוכו את אחרות שלו ושל האחר”, שם, עמ’ 79, וכן שיש כפילות אצל אצ”ג “בין האני שלו ולבין הסטרא-אחרא – צילו של אני זה”, שם, עמ’ 82, דומני שגלדמן עוסק בניתוח נפשי בעוד בעבודה זו, אני בוחן את היחס של אצ”ג ל”אחר” לעם היהודי, זאת אומרת במובן הכללי-ציבורי אם כי אני מודע לאפשרות שכל משורר מקפל לתוך שיריו את החוויות האישיות המוסתרות ביותר כגון, במקרה של גלדמן, אהובתו הראשונה האבודה ועוד.  אך ה”אחר” של גלדמן, שונה מה”אחר” בעבודה זו.

[139] אצ”ג, “לצאת הספר רחובות הנהר” שם, עמ’ 17 – 18

[140]  “הכרת הישות”, כל כתביו, כרך ו’, עמ’ 100

[141]  שם, עמ’ 77

[142]  שם, שם

[143]  ראה בלפר, אלה, “בין ממלכתיות למשיחיות” בתוך ויס, הלל (עורך), “המתכונת והדמות – מחקרים ועיונים בשירת אורי צבי גרינברג”, אוניברסיטת בר-אילן, רמת גן, 2000, עמ’ 297 – 325 ובמיוחד עמ’ 319 – 320

[144]  שם, עמ’ 320

[145]  שם, עמ’ 321

[146]  ראה שהם, ראובן, “דיוקן הדובר וקשריו אל דרכי עיצוב בשירת אורי צבי גרינברג” בתוך ויס, הלל (עורך), “המתכונת והדמות – מחקרים ועיונים בשירת אורי צבי גרינברג”, אוניברסיטת בר-אילן, רמת גן, 2000, עמ’ 143

[147]  על פי וולקלר: “a clear wish to join the Other, to assimilate him to our culture or to assimilate ourselves to his”. ראה Wokler, R., “Todorov’s Otherness”, in New Literary History , Vol. 27, No.1, Winter 1996,

מסה

השתקפות ה”אחר” בשירת אורי צבי גרינברג

ישראל מידד

מבוא:

עבודה זו נועדה להיות התמודדות חשיבתית ופרשנית בה אני בוחן את איפיוני דמות ה”אחר”, במובנים של האישי והלאומי, בחלקים משירתו של אורי צבי גרינברג כאדם וכיהודי בשלשה צמתים בחייו.

הצומת הראשון הוא תקופת פרידתו מאירופה ערב עלייתו לארץ-ישראל בחנוכה תרפ”ד ובתקופה שמייד לאחר הגעתו ארצה. תקופה זו מתחילה בשנות מלחמת העולם הראשונה עת היה חייל בצבא הקיסר האוסטרו-הונגרי בארצות הבלקן ובמיוחד החזית על גדות הנהר סאב (Sava) , עוברת דרך חברותו בחוג ספרותי אקספרסיוניסטי בשם “כאליסטארע”, כן פרסום השיר “אין מלכות פון צלם” [במלכות הצלב], וכלה בהופעת ראשית שירתו הארץ-ישראלית. הדגש הוא בשיר “במלכות הצלב”, שיר אשר מהווה עריכת חשבון של אצ”ג עם אירופה מבחינה תרבותית והיותו זר בה כיהודי.

הצומת השני הוא סוף שנות העשרים עת המעבר המפלגתי ממחנה הפועלים הסוציאליסטי – “החלוצים” – להתחברותו אל המחנה הרביזיוניסטי בשנים 1927 – 1929. בתקופה זו, ראה אצ”ג את עצמו כפייטן חלוצי העליה השלישית אך מחליט שהוא מתנכר להם מכיוון שהוא רואה את עצמו זר בו בעקבות התנהלות ההנהגה ובתגובת הישוב לפרעות תרפ”ט. זרות זו באה לביטוי במחזור “אחד הלגיונות” ובספר “נאום בן-הדם ואזור המגן”.

הצומת השלישי הוא בסיום מלחמת העולם השניה ותגובתו לשואה בספר “רחובות הנהר”. בצומת זה נכיר את הזרות של היהודי כאיש הגזע העברי מתוך שנאה חייתית של הגוי כלפי היהודי והשיר “הקבר שביער” ישמש בסיס לבחינה זו.

לא תהיה זו עבודה של ביקורת ספרותית אלא נסיון להבין את הטכסט לא כשפה אלא כביטוי של “תפיסה עצמית”, של דמותו והשקפתו של המשורר בעיני עצמו, – השקפה אידיאית, רעיונית, פילוסופית, דתית, היסטורית ובסופו של דבר, יהודית. ייעשה נסיון להתחקות אחרי שתי פנים לדמותו של ה”אחר”: הפן של איך אצ”ג רואה את עצמו כ”אחר”, כ”זר” נוכח פני אירופה וכן, איך אירופה כ”אחרת” רואה את אצ”ג, לפי תפיסתו, כמייצג העם היהודי, כ”זר” לה. הפן הראשון יתמקד בפואמה “און מלכות פון צלם” בה אצ”ג מנהל דו-שיח של אוהב-שונא על בסיס תרבותי מול אירופה ובשיר “קפיצת דרך” בעוד בפן השני, אני אתרכז בהיבט הישיר של אנטישמיות ושואה כנובע מספר “רחובות הנהר”.

בחירתי באצ”ג נובעת מהכרה המשותפת לרבים מן החוקרים ושבוודאי מקובלת עלי, לאחר שעברה מן העולם אותה תקופה סובייקטיבית עד-למחריד של התנגדות אישית-השקפתית בקרב האליטות התרבותיות והפוליטיות שנשלטו על-ידי חוגים המוגדרים בישראל כ”שמאל”, “מתקדם” ו”ליבראלי”, כמשורר גדול, מורכב ויהודי מאוד. אצ”ג, הודות לתולדותיו האישיות, הינו שילוב של תכונות אשר מעמידות אותו במקום הנכון כדי לאפשר לנו להבין את הציר “‘הקולקטיב היהודי’ – ‘האחר'”. דוגמא לכך היא דבריו של דן מירון בפתח דבר לאנתולוגיה החדשה של שירי אצ”ג

“המשורר הבין שנוצר קישור בין איבתה הארסית, בת הדורות, של הנצרות לעם ישראל וליהדות, ובין הברבריזם החדש שהנחילו לאירופה מלחמת העולם ומלחמות האזרחים שבאו בעקבותיה…אורי צבי החל להפנים את המחשבה שמשך הקיום של העם היהודי על אדמת אירופה לא יארך. תחילה הצטמצמה מחשבה זו ב’אדמת הסלאווית’ שדל מזרח אירופה. אולם לאחר מכן…הוא השתכנע שמדובר ב’מלכות הצלב’ כולה, לאמור, באירופה הנוצרית ממזרח עד מערב”.

ולזה נוסיף הערכתו של הלל ברזל: “הוא לובש את דיוקן ההיסטוריה היהודית במרחבי ייסוריה, והנה הוא המורד מימי חורבן הבית השני, שהובל לרומא, והתגלגל לספרד, לאשכנז ולצרפת, לרוסיה ולפולין, עד שקם וברח אל הלגיונות הירושלמים”.

אצ”ג, אם כן, איננו משורר בלבד אלא משמש כהיסטוריון, פילוסוף ואף אנתרופולוג ובתור שכזה, אני רואה בו מקור מוסמך לצורך בחינת יחסי הגומלין בין הקולקטיב היהודי לבין ה’אחר’, וכמובן, בין ה’אחר’ לבין העם היהודי בעבודה זו. וכעת, הביע את דעתו יצחק קונפורטי, בהסכמה לגישתם של אחרים בכותבו

“…האידיאולוגיה והספרות תופסים מקום מרכזי ביותר בבנייתו של הזיכרון הקיבוצי היהודי מעבודותיהם של היסטוריונים. השפעתם של סופרים ומשוררים לאומיים כמו…אורי צבי גרינברג…ואחרים ודאי אינה נופלת מתרומתם של היסטוריונים ליצירתו של היהודי המודרני. יש טעם רב בדבריה של אניטה שפירא: ‘הזיכרון הקולקטיבי איננו מעוצב על ידי היסטוריונים מקצועיים, אלא על-ידי שורה של ‘סוכני-זיכרון’…”.

אם כן, הניסוח של שאלות המחקר הוא כדלהלן:

האם ראה אצ”ג את אירופה בלבד כ’אחר’ בשירתו או, האם גם ראה את עצמו ואף את יהודי אירופה בתור ‘אחר’ ובאיזו צורה? האם ה’אחר’ בשירתו של אצ”ג הוא חיצוני בלבד או אולי, וגם, פנימי? האם היחס בין המשורר למצב של ה”אחר” הוא של זרות גמורה או, האם המשורר רואה זהות מסוימת בין ה”אחר” לבינו עצמו ובמלים אחרות, מי הוא ה’אחר’: היהודי, אצ”ג או אירופה? האם מצב של ‘אחר’ קיים בין אירופה לבין הקולקטיב היהודי, בין אצ”ג לבין אירופה או, אף בין אצ”ג לבין הקולקטיב היהודי? כחלק ממחקר זה, נשתדל להשיב על השאלה המשנית: האם, ואיך, ראה אצ”ג את עצמו כנציג הקולקטיב היהודי, כ’דובר לאומי’?

והנני להוסיף הערה מיוחדת זו:

בערבו של יום שני, כ”ז אייר, 14 במאי השנה (2006), הזדמן לי לשוחח עם עליזה טור-מלכא, אלמנת המשורר, אודות העבודה הזאת ושני דברים היא ביקשתני:

ראשית, שאין ‘אחר’ בעברית אלא זולת.

והשניה, שאין אצ”ג בעצמו יכול להיות ‘אחר’. יש ‘אחרים’ לו אבל הוא איננו ‘אחר’.

והנה, רשמתי את דבריה.

 

 

ראשי פרקים:

 

 

דיון במושג ה”אחר”
צומת ראשון: פרידתו מאירופה בתקופה הראשונה
צומת שני: פרידתו כ’אחר’ מתנועת העבודה הציונית בתקופה השניה
צומת שלישי: אירופה נפרדת מאצ”ג בתקופה השלישית
סיכום
מקורות

 

א. דיון במושג ה”אחר”

“The visionary is inevitably an Outsider…he starts from a point
that everybody can understand, and very soon soars beyond the
general understanding…their value for us does not lie in the ‘visions’
their words can conjure up for us, but in the instructions they left
for anyone who should want to see the same things that they saw.”
Colin Wilson, “The Outsider”

דבריו אלה של קולין וילסון קולעות לפועלו של אורי צבי גרינברג כמשורר העומד, הן במובן האישי של אדם וכן בתפקידו, כפי שהוא ראה את עצמו, כמייצג את ההוויה היהודית ההיסטורית כקולקטיב. ולכן, ויפים הם למען בירור ראשוני של השימוש במושג “אחר” בעבודה זו.

אצ”ג אכן ראה את עצמו כאיש החזון וכפייטן לאומי. גלומים בתוך גופו ונפשו היו נבואות העבר וכמיהות לעתיד של האומה היהודית. האישי שלו התמזג ברצון הכללי לגאולה של העם ולהוציא כמה משיריו הליריים רוב שיריו ביטאו יסוד כללי. הצורך שלו למלכות, הדרישה שלו להביא לאדנות והגורל הממשי של אחרית הימים נכתבו לפי אדני התנ”ך, הספרות המדרשית ודמויות מתולדות העם בגולה משלמה מולכו, דון-ריינא, דוד ראובני, שבתי צבי ועד לאדמו”רים חסידיים. לגבי השאלה האם אצ”ג תפס את עצמו כ’אאוטסיידר’ (outsider), נתייחס גם להיבט זה בהתחשב בשתי התובנות של רעם: הרמה הגבוהה של המתבונן מן החוץ פנימה והרמה הנמוכה, זו של המתבונן מבפנים החוצה.

על פי תבונותיו של דרידה, יש בטכסטים ‘חורים’ ו’אי-התאמות’ אשר מאפשרים לנו לחשוב באופנים חדשים ולבצע, בעצם, קריאה חדשה של הכתוב. עמוד תווך של הפילוסופיה שלו הוא ה- tout autre, ה”לגמרי אחר”. מה עוד ודרידה מבקש לחייב התנהגות אחראית ולכן, תמיד יהיה מישהו אחר שבפניו יש להיות אחראי. לדידו, דוגמא למופת של האחד מול האחר הוא אברהם בעת העקידה אשר התמודד עם השאלה האם לקבל את מידותיו המוסריות של החברה (שבשבילו רצח בן הוא חטא) והא-ל (אשר דורש את הקרבת יצחק). המצב שנוצר מכונה absolute singularity, ייחודיות מוחלטת.

דרידה גם משתמש, ככל הנראה בהשראת וולטר בנימין, במונח “משיחיות” במובן שהאמונה קיימת שלפיה, על האדם להגיע למקום מסוים בזמן מסוים. דרידה אף מזכיר את האגדה של המשיח הסובל במצורע בשערי רומא, דימוי אשר גם אצ”ג שילב אותו בשיריו כגון “באזני ילד אספר”. המשיחיות של דרידה היא ענין של המתנה, של לחכות לאירוע והוא ממשיך שההמתנה הזאת היא בעצם סוג של פתיחות לקראת הבלתי-נודע.

אם יש ‘אחר’, עלינו לתהות: האם יכול להתקיים דו-שיח עמו והאם אמנם כן קיים דו-שיח אתו?

גישה אחת, אף היא מבוססת על תיאוריית דרידה, מבהירה שכאשר אדם נוכח מול ה’אחר’, השונה ממנו, קיימות תגובות וביניהן: (א) התעלמות; (ב) קליטת תובנות חדשות ומשנה את חשיבתו; (ג) נקיטת עמדה טועה בתרגום המשמעות של ה’אחר’ למסגרת מקובלת ומוכרת עליו. כתוצאה מכך, במצב של ‘אחרות’, דווקא השוני מוזער ואין שמים לב אליה. בנוסף, נמנע מיחידים ללמוד בצורה מועילה מן ה’אחר’ ובסופו של דבר, מתגשם תהליך של exclusion (הרחקה) ומתקבלת שיטה סטנדרטית, דהיינו שיטה שאיננה מבחינה בתכונות הייחודיות של ה’אחר’. דרידה תבע התנהגות והתייחסות אוהדת ו’קבלת פנים’ ל’אחר’ באופן של לא רק לקלוט אותם אלא להכיר ולהסכים לשונותם ובדבריו:

“to welcome foreigners…not only to integrate them, but to recognize and accept their alterity.”

עבודה זו, כאמור, עוסקת בה’אחר’ בשירתו של אצ”ג כאשר הזיהוי של ה’אחר’ משתנה. שלוש פנים ל”האחר” בשירתו של אורי צבי גרינברג (להלן, אצ”ג) והם – אצ”ג עצמו, היהודי/היהודים באירופה והגוי. ההתבוננות ב”אחר” כזר,כמנוגד, כפי שמשתקפת מתוך שיריו, מורכבת ביותר כי דו-כיוונית היא. שיריו של אצ”ג מציגים תמונה כוללת, כוללנית ומשולבת בכך שהמשורר כותב על איך הוא רואה את עצמו ואת ה”גוי” וגם על איך ה”גוי” רואה את ה”יהודי”. אצ”ג לא רק מתאר וקובע את מצבו של היהודי על אדמת אירופה, לפני ובתוך תקופת השואה ממבט פנימי אלא, ממבט חיצוני כאשר הוא מדמה איך הגוי רואה אותו ועל ידי כתיבה זו בונה מציאות שהיא גם ריאלית אבל גם דמיונית כאשר בסופו של דבר, שתי הישויות, זו של היהודי וזו של ה”אחר” הגוי, ניזונות אחת מן השניה וקשורות זו בזו עד כדי קושי להפריד ביניהן. ההשתקפות הזאת היא פרי מציאות ספרותית-לאומית מתוך התבוננות היסטורית, דתית, חברתית ותרבותית כמו גם תוצאה של מתח אישי נוכח המציאות.

“כ’האב געוואלט וואוינען אין אייראפע,
וואו איך בין געבוירן נעווארן —
עס האט זיך נישט געלאזט.
אפשר נעמט מיך אויף דער אריענט צוריק”.
(“רציתי לגור באירופה, שבה נולדתי – ולא ניתן”)

אורי צבי גרינברג הינו אחד המשוררים הפוריים והגדולים בתקופה החדשה של השירה העברית, וגם האידישאית. שירתו מתייחדת בהעמדתו של אצ”ג המשורר כ’אני’ שבהכרח ממציא את ה’אחר’. חוקר אחד מאפיין את שירתו כך:

“שירה של ‘אני’ שעוסקת קודם כול ב’אני’ במעגלו האישי ביותר, אולם אינה מגבילה עצמה למעגל זה אלא נחשפת ועוסקת בכל תחום של ההוויה, חיצוני או פנימי, מודע ולא מודע, וכל תחום שכזה מזין ומפרה ולעתים גם מאיין את ה’אני’ על מכלול חוויותיו, תפיסתו הרב-ממדית והסותרת לא אחת את עצמו ואת כל שסובב לו.”

על מנת להבין את העמדת אצ”ג את עצמו כמקוטב לאירופה, יש לדעת את מורכבותה של אירופה כמושג היסטורי-תרבותי-דתי. כפי שמסבירים שביט וריינהרץ, אירופה ‘קיימה’ יחסים עם יושביה, אוהביה ושונאיה שהושתתו על שלשה נושאים עיקריים שהם: א) קביעת גבולות ההשפעה המצויים והרצויים בין החברה האירופאית במובנה האידיאית לזו היהודית; ב) קביעת עמדה בכל הקשור לפוליטיקה האירופאית, אירועים, דמויות וחשיבה; ג) נקיטת עמדה אל מול פני גילויי השנאה והאנטישמיות האירופאית אגב אבחנה בין “אירופה האמיתית” ו”אירופה הבלתי-רציונלית”, לכאורה. האם היהודים הם ה”סייסמוגרף” האנושי לגלי הרעש העתידים להתפרץ ולהפיץ לכל עבר אותם זרעי פורענות? אליבא דשביט וריינהרץ, קיימת שניות אצל היהודים כלפי אירופה. מצד אחד, יש בה סמליות של ייצוג החזון של התקדמות, השכלה ושוויון אך מאידך, עדיין, באותה עת, טמונים בה כוחות רשע והדרה. האם על היהודים לעקור מתוך אירופה, בשותפות גורל עם גורמים חיוביים מקרב העמים הגרים בה, את הרוע הזה או האם עליהם לעקור את עצמם מתוך אירופה או, במבט לאחור, האם המרוץ הוכרע עוד בטרם הוא החל ובסופו של דבר, הייתה זאת אירופה שעקרה מתוכה את יהודיה? מי היה ה”אחר” וה”זר” – אירופה או היהודים שבה?

עבודה זו, כאמור, בוחנת שאלות אלו אך מוסיף עוד פריט והוא: מקומו של אצ”ג על הרצף הזה בין אירופה ויהודי אירופה. האם יש ואצ”ג הוא ה”אחר” לאירופה והאם יש ואצ”ג הוא ה”אחר” ליהודי אירופה. האם אצ”ג הוא ה”אחר” האולטימטיבי, המרשה לעצמו להכניס ולהוציא את עצמו מתי ואיפה שהוא רוצה לאורך הרצף הזה? האם, בנוסף לשאלת הזהות הכפולה, לפנינו סוגיה של זהות רבת-פנים, משולשת ואולי אף מרובעת? תשובות לתהיות הללו, לא-שלמות ולא-מושלמות אך מבוססות מתוך קריאה של אחדים משיריו של אצ”ג, מוצעות להלן.

 

 

 

ב. צומת ראשון: פרידתו מאירופה בתקופה הראשונה

אין לקיים דיון במערכת היחסים של אצ”ג כ’אני’ וה’אחר’ עם עצמו, עם אירופה ועם עמו בניתוק מנסיון החיים שלו כחייל בחזית הסרבית וכניצול ממעשי פורעים אנטי-שמים בעיר לבוב. בשתי הפעמים עמד ממול למוות. כפי שכתב לאחר מכן על תקופת היותו חייל אוסטרי: “אני יהודי במדי צבא הקיסר האושטרי…ונפשי היהודית אבלה בגדודי הקיסר השוצפים”. אבלותו נובעת, על פי עדותו מהמצב של: “מי לנו מה לנו במלחמת גויים בנכר? / אבל הגברים הגויים שותים יי”ש ושכר / מתודעים לחרבם בעגוב עינם במצדד..”. ובנוגע לפוגרום בנובמבר 1918, מסר אצ”ג רשם זכרון זה: “נכנסו גיסות פולין לעירי…והעמידו אותי ואת אמי שיחיו יחד עם הטף – ‘אל הקיר’ ליריה…היה נס שלא נהרגתי משום-מה, היה נס שיכולתי לנוס למחבואים…כך. וידעתי באותו יום כי סמל האימה הוא: הצלב.”

מטען אישי זה, מורכב אך ישיר, תורם את תרומתו לקונסטרוקציה של ה’אני’ האצ”גי, הבנייה של אדם, יהודי ואירופאי. מתוך בית חסידי של בן אדמו”ר, דור רביעי וחמישי לתלמידי אלימלך מליז’נסק וה’חוזה’ מלובלין, משולשת מיוחסת אצ”ג יצא לספרות העברית המתחדשת, לשורות הצבא הגויי ואל האקספרסיוניזם האוניברסלי ומגליציה המזרחית אל עבר וורשה, ברלין וארץ-ישראל. את ה’אני’ המשתנה נחפש בשיריו ונשאף גם לגלות את ה’אחר’ ואת יחסי הגומלין שביניהם.

כפי שוולף-מונזון מעירה, הפואמה של אצ”ג, “אין מלכות פון צלם”, נמצאת בקצה הרחוק מכל האווירה הספרותית בברלין באותה עת. בעוד שררה רוח קוסמופוליסטית ופציפיזם, הדגש בשיר הוא אווירה של “הרדיפה וחוסר המנוחה שיהודי אירופה היו נתונים בה”. אצ”ג, היא ממשיכה, לא נתן לחיים הבוהמיים לעצור “בעדו מלהתחקות אחר שורשי שנאת הנוצרים ליהודים ולחזות את הסכנות המאיימות על יהודים שיוסיפו לחיות בה”. אך, יש דעה שבעיניו של אצ”ג, לאירופה לא היו ערכי מוסר ויותר משהיא נוצרית, זאת אומרת נוצרית ללא תוספת חידוד הגדרה, האירופה המאיימת של אצ”ג היא קצת אחרת מסתם נוצרית והיא: “סלבית, מקום רווי שנאה פתולוגית ליהודיה”.

לטענת דן מירון, אימץ לעצמו אצ”ג סגנון ספרותי המצטיין ב”דימוי עצמי של היחיד הנואש, המחפש לשווא פשר ואושר”. מוורשה, ברח המשורר לברלין בעקבות פרשיית הסתבכות עם הצנזור הפולני על רקע תוכן של “חילול הקודש” באחד מעבודותיו בכתב העת “אלבאטרוס”. שם, בבירת גרמניה תחת השלון הוואימארי, בילה שנה בחברת גדולי היוצרים העבריים בתקופה ההיא כמו גם בין כמה מסופרי השפה הגרמנית. באותו הזמן “מצא גרינברג זהות בין העיר [בצורה של תופעה אורבנית חדשה – י.מ.] ל’ישות’ האישית הנתונה במשבר, והשתיים נעשו בעיניו שתי פניה אל הוויה אחת”.

בקביעה זו, יש, אולי, מפתח אחת להבנת הציר של ‘האיני-האחר’ של אצ”ג ערב עלייתו ארצה. האפלה שב”אין מלכות פון צלם” (להלן) משקפת לא רק את המראות ממלחמת החפירות בסרביה ולא רק את הפוגרום בלבוב, אירועים הנובעים מכל השלילי בעולם אלא גם את התנסות-החיים של אצ”ג בברלין שלכאורה הייתה חיובית: אינטלקטואליזם, חברה טובה, יצירה, אופקים רחבים ועוד. אלא שה”אני” של אצ”ג, “אני” חדש של איש בוהמיה, איש המערב ואיש הרוח החילונית, אינו מצליח להשתלב בביתו החדש. לא רק שאצ”ג מגלה שהוא עצמו עדיין “אחר”, עדיין יהודי גם ללא טלית, אם כי הוא באותו זמן בשלב של שיא התרוממות היצירה הרוחנית באווירה של בתי-הקפה של ברלין ובמועדוני הסופרים ובתיאטראות שלה, אצ”ג מוצא את עצמו מול “אחר” שהוא דקדאנט ומושחת ואין הוא מסוגל לחוות אותו. שנה קודם, כתב אצ”ג “דער מענטש איז אליין / איז אשטיק אין דער וועלט / און די וועלט איז זיין היים נישט” (האדם הוא כך, בודד בעולם ואין העולם ביתו). ובסופו של דבר, הוא בוחר להיות ‘אחר’ לאירופה ויוצא מזרחה, למקום אחר לגמרי. והסיבה?

“שילמנו שכר-דירה ושכר-מזון לאירופה עד עכשיו. ועתה, אין אירופה זו רוצה לסבול היותנו בארציותה ומוותרת היא אפילו על האיינשטינים שלנו […] כל מדינה מצטרפת לפולין המרשעת ופותחת פיה קבל יהודיה: לפלשתינא!”

לפי מירון, אצ”ג קובע לעצמו מושג של ‘זמן חדש’, “האלף הששי”, והזיהוי הזה הוא ה’אחרות’ במימד לא רק של זמן אלא גם של הווייה. ‘אחרות’ זו מתבטאת במות האמונה הדתית כאשר לאדם אין יותר תמיכה רוחנית והוא נשאר עם קיומו הגופני בלבד. וכך, מפאת פחד המוות, האדם ‘האחר’ עוסק בתאוות מין. אך ה’אחרות’ באה לביטוי נוסף של השתלטות האדם על הטבע ע”י ניצול הטכנולוגיה המדעית החדשה. אך שני מרכיבים אלה מרסקים את האדם. הציוויליזציה הנוצרת כעת הופכת אצל אצ”ג ל’אחר’ גדול ומאיים וממית, המשך לאימות המלחמה ולכן, אצ”ג הופך בעצמו ל’אחר’ ויוצא לארץ ישראל, למולדת, לכפר, לגיא ולמדבר להיות פייטנם של החלוצים.

מאחוריו, השאיר אצ”ג יחס אימבבלנטי של נמשך ונדחה, של שייך ושל ‘אחר’. האדמה שמתחת לרגליו היא אחרת:
“האדמה שעליה אני עומד לפניך דוה תחת כפות רגלי כי ממנה לקח גופי…”
ובמקום להתקרב על מנת לתקן או, לפחות להתמודד עם המצב הדרוש תיקון, אצ”ג יוצא למסע אל מקום אחר:
“על דרכים במערב ופני אל סוף היבשה של אדמת אירופה…ואנכי לנחל העברי אדדה, לצנן שתי עיני שדוו מראות את הצלבים…”
אך, בהביטו על הצלב, אצ”ג רואה שם גם את ישו והוא מזהה אותו כאח. ודמות זו של ‘אח’ מצווה עליו כאילו שהוא יהפוך לישו אלא ישו אחר, ישו יהודי מאוד:
“לך, לך אל הגליל…וגדולים געגועיו לארץ ישראל והוא ישוב לארץ ישראל בטלית, שהיתה על כתפיו בעמדו לצליבה…”
אצ”ג אף מאמץ ביטויים לשוניים מהדת הנוצרית, ‘האחרת’ כל כך לדת היהודית במהותה ובהתנהגותה כלפי העם אשר העניק לו את האל שלה:
“…פילגש בצלב עלי מצח…פילגש במערב, בצלב עלי מצח! לא נשאר לי דבר ברשותי רק רוח הקדש והאמון דבר א-להים אשר נגלה לנביאים – ושתי סגולות אלו מה שוות לך הן אחר לכתי.”
אך אצ”ג אינו מתנתק מהכרתו היהודית השורשית בנוגע לנצרות ומסכים לעיקרון השניות ביחסי הגומלין בין אירופה והיהודים, לפי שביט וריינהרץ:
“מצד אחד, היא היתה הנוף הטבעי של היהודים, נוף…המתאפיין בריתמוס חיים אורגני…מצד אחר, היא היתה תרבות הכרך )המטרופוליס) המודרני.”

אצ”ג, בצעד בלתי-צפוי ואף מוזר, לכאורה, מתייחס לדמות של ישו הן כ’אחר’, סמל השנאה כלפי היהודים והן כ’אח’ קרוב, ומאמץ את דמותו כסובל כסימן יהודי מובהק. בהתרסה קשה שלו, אחת מני רבות, נגד תרבותה הירודה של אירופה הוא מציין את אי-נוכחותו של הישו האמיתי כפוגמת:

“אנכי מגזע העברים. ואין טלית עוטה אותי…מקטרתי בפי. באמצע ברלין…בתי יין. הוללות. גויעה ברחוב…ארכינה את הראש. פי רחם לך – – כך. כסף! – כמה? – הס… – כפל ישלם בעד הפה – – קככככ…וזרמת כלבים זרמתם. באמצע ברלין. קיסר-וילהם- גדכטניס-קירך עומד פה סתם. ישו אינו חי. מרים הרה לזנונים: ריקניות. בכל חדר היא.”

גם בעניין שבתאי צבי, עוד דמות ‘אחרת’ מובהקת, אשר משמש לו כ כסמל, עושה אצ”ג דבר דומה, של הצגה דואלית, דו-קוטבית. אברמסון מציינת בהרצאתה שבעת שירותו הצבאי, כאשר הסתובב בחזיתות סרביה ואלבניה, פנה לו אצ”ג לעבר דולצינה, הכפר שבו נקבר שבתאי צבי. בתוך תופת הקרבות, נפשו של אצ”ג יוצאת לה’אחר’ האולטימטיבי שביהדות: משיח-שקר אשר התאסלם והוא רואה בו, עדיין, סמל לחיזוק אישיותו. בשיר “קפיצת הדרך” מחפש הוא את המקורות שלו, את ה”השגחה” שלו (“יש קפיצת דרך לפיטן העברי וחיב אנכי לדעת מקורי”) ובנוסף לבעל-שם-טוב, לשפינוזה, לוי-יצחק מברדיצ’ב ואישי מופת אחרים, אצ”ג כולל ברשימה שלו גם את שבתאי צבי:

“היו כמה משיחים, אבוי לי בידיעה!…עמם מסרם למלכות. מאדם שקרא לאל מן האילן ועד שבתי צבי אשר רק בהם מרה…ויט להיות עבד לקיסר מושלמי…משיח, משיח לכנסת ישראל, שאינה יודעת כבר מה זה משיח!…יהא נא משיח יהודי מרפט שנס מאוקרינה, שנמלט מפולין…אי, אין אני רוצה משיח שמימי…שאינו יודע מבשרו-ודמו מה רעב מה צמא, מה טף מתיפח, מה אשה זועקת, בשעה שנגע בבשרה הגיס!…ואני בדולצ’ינה…יהודי יחידי. בקברות מושלמים…אי קברך, מחמד אפנדי העברי, משיח-האמת-שלי שבתי צבי…דם מן הדם ובו חזון זורח!…עלה, שבתי-צבי! עלה ההרה: טור מלכא!…”.

וכך, מציב לו אצ”ג דמות של ‘אחר’ אשר ישמש לו דוגמא אף ל’אחרות’ שלו עצמו, כנבדל במקצת (או בהרבה) מאותם ‘יהודי הפאות’ אשר בקורות חייו הפרטיים הוא נפרד מהם כאשר קיצץ בפיאותיו שך עצמו והוריד את לבושו השחור והארוך – הקפוטה – ועבר מלבוב אל ווארשה וברלין, הליכה לא רק באופן גיאוגרפי אלא באופן תרבותי ורוחני והוא נזכר בה:
“והנני המשגע, כמספר, ההולך ביערות אוקרינה בלי כסות על הערוה. יד אחת – קשת, יד שניה – מין כינור וברוך הדמיון שיוצר לו נימים…”
אך המשורר מודע לכך שאל לו ללכת יותר מדי רחוק, להיות יותר מדי ‘אחר’:
“הרואה חלום: לניו-יורק! ובניו-יורק – תאניה ולחמו כחומץ ופניו כפארור בשופ…זהו תשעה באב לו בלילי שבתות – – זוהי תלונת התן בניו-יורק הנפלאה!

אלא שלא יבגוד אצ”ג לגמרי ביהדות הגלותית של אירופה המזרחית: “ואם שם התכחשתי לאחי יהודי הפאות..חי יה, לא אתכחש לאחי יהודי הפאות!”
גם אם הוא כולל את עצמו בקרב
“…הכופרים…המעשנים סיגרות בלילי שבתות, כדי לקלקל ראותיו של א-להינו העברי”
אך הוא אינו חוצה את הקו המפריד לגמרי לצד האחר:
ומה אעשה כי יתומה כה גלגלתי הבולטת בלי פאה ובלי זקן…”
אף אם
“כמוכם לא אדע מדוע בית-אבות עזבנו…”.

ומאירופה, ממשיך אצ”ג בהליכתו אל עבר ה’אחר’ הארצי שגם אם היא ארץ שונה לחלוטין מסביבת ילדותו ובחרותו, נופים אהובים עליו באופן אישי, בכל זאת יש בכך הכרח:
“מכרחים היינו ללכת…וראינו כל מוקע על צלב בדמותנו עד זועה…מכרחים היינו לשנא גם את אשר אהבנו. אהבנו את היער, הנחל, הבאר והטחנה…ובחשאי אהבנו גם צליל פעמוניהם…אופרה. פרק. ראש מבשם ובתי המחול…מכרחים היינו ללכת בכאב מעירות ולהביט בדמע שאש בו עוד פעם לבתים – בידיעה, כי יעלו במוקד ביום מן הימים…”
וגם אם המציאות בארץ-ישראל היא קשה: “…ספרו: קדחת בציון אוכלת חוליה. ספרו: הכנעני מתנפל בדרך ושוחט…ספרו וספרו וספרו, אך אנו הלכנו! מכרחים היינו ללכת”

ההכרח ללכת אל ה’אחר’ נעוץ בפואמה “במלכות הצלב” אשר זכתה להתייחסות של המשורר שנים רבות לאחר פרסומה כאשר התיישב בנסיון כושל לתרגם אותה הוא עצמו וכך כתב עליה: “…תמוהים ומוזרים שאינם מותאמים למציאות וגם כחידת פחד (‘כסיוט’); ואלם הגיעו שנות בלהות אלו והם עלו מאליהם והם מטפחים בפני..’חידת פחד שנתגשמה'”. השיר לובש צורה אפוקליפטית ואף סוראליסטית. המוות נמצאת בפתחה, מראשיתה. כך היא אירופה בעיני רוחו של אצ”ג:

“יער עד שחור…עמקים של דוי ואימה…עצים…אפלי-פרא ועל ענפים תלויים מתים עוד שותתי פצעים…שלכת של דמעות…כבשי מפחדות…דם אירק מעל צלבים…”

אירופה בשירים האחרים של אצ”ג באותה תקופה מופיעה כשיא ההתקדמות המודרניסטית אך האירופה של “במלכות הצלב” היא כבר ה’אחרת’.

“שני אלפי שנים בוערת השתיקה תחת עצים פה…נמשך הדמום…ושם פה עוד לא ירק מחך את רקיקת-הרעל”
זוהי ה’אירופה’ של אגדות מימי קדם, הטאוטינית, החשוכה והחייתית – ה’קונטרה’, השונה במהופך לזו של המאה העשרים. אין היא אלא ה’אחרת’ הרעה, הפוגעת, הממיתה: “…מזמן אין מים שמה בבארות. רק מארה” ותינוקות “נובלים” ואולי, כמו סופו של מרד אספרתקוס נגד רומא, המשורר ימצא את עצמו תולה

“על ענפי העצים את מתי העירומים, אשאירם כהפקר…ואראה בחלום יהודים התלויים על צלבים”.

ואם אירופה זו היא ‘אחרת’, ואם המיתה המבעבעת ומשתקפת מתוך חלומו היא ה’אחרת’ הרעה, אצ”ג רושם שורות שניבאו את מה שנחשב כ’אחר’ בלתי נתפס ובלתי אפשרי, כעבור שני עשורים יהפוך לאמת קרובה כאשר הוא מתאר את היהודים:

“לא תדעו שאורבת למראשותיכם האימה. הנבואה השחורה יוצקה-סם לשנתכם – – לא תדעו; שהרי פעמוני כנסיות משכיחים החזות מעינים, עם שחר. אך אני אגידכם נבואה, – הנבאוה השחורה: מעמקינו פה יעל עמוד-הענן, מנשימות אפלות אשר לנו, מ’אבוי-לי’ מרים! ואת תהזועה לא תכירו בגופותיכם. עוד תמשיכו פטפוט לגבב מחכים חרוכים: היהדוים! היהודים! כשהגז המרעיל כבר יחדור אל תוך היכלות…”

אמנם, כפי שהמבקר אברהם נוברשטרן מבקש להבהיר בדברי פרשנותו המסופחים להוצאה החדשה של השיר, המורעלים בגזים הם בעצם דווקא הגויים, במין נקמה של יהודים, אך בניגוד לו, המשורר עצמו ראה בשורות אלה כמנבאות את אשר התרחש בין השנים 1940 – 1945 במחנות תהמוות של המשטר הנאצי.

היהודי באירופה זו, ה’אחרת’, הוא “גוף שקפא בשקיעה”. אפילו אביו של המשורר “עוד יושב כה קפוא אל מול פני מערב, מחכה לגדולות: לתקיעת השופר ממערב”, כאילו אביו של המשורר משתוקק אל אירופה ‘האחרת החדשה’, זו של המערב, לא זו של הסלוים. המשיח מן המערב, מן המודרני יבוא. אלא שבו בזמן שהאב חושב את עצמו במציאות אחרת, “אבל בחוץ, בסמטה של גויים, על הבאר, עומדת אמי וצועקת אל תוך בור-המים: הזחירו נא לי את ראשי, הוא טובע במים!”. האם באמת אירופה ‘אחרת’? או, בכל זאת, אצ”ג קובע שהיא איננה ‘אחרת’ אלא היא אותה אירופה השוטמת את יהודיה עד מוות. המשורר יודע זאת היטב כי

“הרי גם אני פה נולדתי, פה באירופה, גדלתי בכתר הצלב…פה יבואו בליל גזלנים במחשך עם גרזן וסכין אל מטה לבנה…”
גם אם אצ”ג מודה במציאות אחרת, זו:
“איכה שרתי תחת צלבים? איכה ששתי תחת צלבים…”
וגם זו:
“והתינוקות אינם יודעים מהו ישו גו המוקע. והצלב פה אינו דוקר. צליל פעמונים אינו מפחיד”.
אך חוזר לאירופה האוהדת ולאו דווקא ה’אחרת’:
“גלות דשנה ומברכת תחת צלבים שדקרוני! אני קינה לילדותי שם בן סלוים, כמו כבשה…”.

איזה פתרון קיים למצב עגום זה? הגירה מעבר לים? “תשלחוני להודסון – גרים שם אחים, אוגרים הם דולארים: מטבע של ז’ידים…אי אנה אלך ואחפש לי מקום לא לשמוע משם את צלצול פעמוניך…”. והוא יודע: “…גלות היא, הגלות המופלאה” והעתיד הוא רע: “עלו מדורות בלהבות, רצים אנה ואנה יהודים, שאינם יודעים שום-דבר להגיד: כי אבדנו..דם מזווע ואימה יהודית מליל-אונס סומא: השחיטה של כבשים”. אצ”ג חוזה את סופם של היהודים באירופה שאיננה ‘אחרת’, שלא השתנתה. הוא צופה שהוא לא יוכל “להעיר החילות המתים בשטחים רוסיים, בכבישים פולנים…[הם] אכולים תולעים מתים יהודים במלכות ארץ סלאב”. ו”כזה יהיה סוף של כלם, כלם”. האם המשורר יכול להשתחרר ולהיות ‘אחר’ מאבותיו היהודים? האם הוא יהיה שונה מהם בתגובתיהם והאיך?

שלום לינדנבאום מעיר בהקשר זה: “אחר חיזוי השואה…ישנה כבר מסקנה ברורה וחד-משמעית: המשורר, היהודי, זר באירופה, אפילו הלבוש האירופי אינו הולם אותו. ‘השיבו לי החולות שלי'”. ארץ ישראל היא הפתרון. ארץ ‘אחרת’ לגמרי. “הלבישוני עבאית-ערב רחבה, והשליכו טלית על כתף לי, כי לפתע נצת המזרח הכבוי להבה בדמי העני…הושיבוני על סוס וצוו: שירוץ, ישאני הרחק למדבר”. אצ”ג מכין את עצמו לשוב לציון, לצאת “לחולות המדבר”, “שם אין פעמון התלוי על ראשים…”. בארץ האחרת זו, אצ”ג מבקש להפוך לאחר, להצטרף ל”בחורים-של-ארד, גופים ערומים בצרב השמש”, במקום ש”לוהט אהבה”. ובאותה ארץ, אצ”ג הופך לא רק ל’אחר’ בניגוד לאירופאי ואף לדמות המסורתית של היהודי הכבשי, כפי שקראנו ב”במלכות הצלב” אלא בוחר להיבדל מראשי התנועה הציונית ולהיות ‘אחר’ אף מהם. ברשימה שפירסם בביטאון של ההסתדרותת הציונית העולמית, “העולם”, כארבעה חדשים בלבד לפני הגעתו ארצה, הוא מותח ביקורת חריפה על חיים וייצמן, המכונה על ידו כ”ר’ יוחנן האירופי”. וייצמן, הנתפס בכתיבתו של אצ”ג כוותרן ופשרן, בעצם מסמל את ה’אחרות’ שממנה אצ”ג מסתייג. אצ”ג, עוד בטרם עוזבו את תנועת העבודה ב- 1927-1929, נוקט בעמדה אקטביסטיטת, “אימפרליסטית” כדבריו:

“הציונות הערטילאית, זו שלקחה לעצמה את הרשות לכפור במציאות הנוראה ולהיות לסינתזה של עבר רחוק וראשית-העתיד…ציונות זו, בריונית עד היסוד בה, יכולה – ויש לה ה’חזקה’ – להיות השלטת…ציונות זו צורך לה בבריונים, שצר להם בגבולות אירופה ובלבושיה ש…הכירו…אתת מקור גזעם: מזרח…ולמתונים יחורף: סלקו ידיכם! הציונות היא תנועת מרידה מזרחית, של אימפריאליסמוס רוחני כנגד כמה מלכויות, והיא שואפת בעצמה למלכות. הציונות לא תיוושע עד שתגיע למלכות…”

ול’אחר’ האחר בארץ-ישראל, התושבים הערבים, כתב אצ”ג שם:
“ולאויבים ינבא: הארץ אשר נבוא אליה לרשתה, שלנו היא…ואם תאבו, ראו: הנה פתוח לפניכם הים הגדול. והאדמה אשר תקיא אותנו – תשם והיינו עליה גל של עצמות. תורה אחרת אין!”
הפחד שהיה לו במקום ה’אחר’, באירופה, אינו עמו בארץ-ישראל:
שקט-נא אבא! בן יקירך ילבש אימה כמו רקמה. הלוך ילך מקנטרה עד הר: ירושלימה…אם ערבי יפגשהו, ידקרהו, תנעם שכיבה לבן-יקיר גם על לשבי מסגד עמר…”.
אצ”ג נחוש לצעוד למקום ‘אחר’:
“על דרכים במערב ופני אל סוף היבשה של אדמת אירופה…ואנכי לנחל העברי אדדה, לצנן שתי עיני שדוו מראות את הצלבים”.
וגם יודע שהמקום הוא שונה:
“אל בציון היודע:…ואלו-ה הטוב יודע, כי אי אפשר גם לבוגד עוד לשכח את הארץ…על ברכי אשה יחור לילה: גליל אין באירופה…”

אצ”ג מציג תמונה מורכבת מעט. יש באצ”ג גם משיכה אל וגם רתיעה מפני אירופה. אירופה היא ‘אחר’ כי יש בה עויינות דתיתת ותרבותית ליהודי. יש בה מוות תרתי משמע, ה’אחר’ המושלם לאדם החי. אך אין אצ”ג מסתיר את הערכתו לאירופה, לפחות זו המתפארת בהשיגים מדעיים, אמנותיים וטכנולוגיים. יתר על כן, סמלה של אותה דת נוצרית אשר רדפה את יהודי אירופה, האיש הצלוב, ישו, מהווה בכל זאת מקור של גאווה והשראה. יש בו, בעצם, קירבה ולא ריחוק. אין אצ”ג מסוגל וגם לא רוצה לשלול לגמרי את ההנגדה הטבעית הנובעת מתוך התחרות בת אלפיים שנה ואשר לוותה במעשי רצח ועינוי ודיכוי קשים מנשוא (“דם ניגר כמים, רגלים בצקו”,) ולכן, ישו ה’אחר’ בתפיסתו הופך להיות יהודי גלילי שורשי ובבת-אחת, (“מה אגיד בגליל, אח מוקע…”,) הוא מנצל את דמותו האחרת של ישו כדי לשאוב הערכה עצמית של מהפכנות, נכונות להקרבה ולהתבלטות מחד, ומאידך מחזיר מהנצרות, אולי אפילו גונב ממנה את הציר המרכזי בהוויתה ככוח פיסי ורוחני. ה’אחר’ בעצם מוצא את עצמו ‘אחד משלנו’. במהלך זה, אצ”ג מבקש להעניק נצחון לעמו הדואב והנמק מתחת לצל של ה”צלוב” ולשמע צלילי פעמוני בתי התפילה שהוקמו לכבודו.

אך בסוף, אירופה בשביל אצ”ג היא שילוב של דת רומסת ותרבות של דקדנס:
“פילגש בצלב עלי מצח…את הפקר קראת לכל עובר אל משתה הלילה…מטלטלים היו לי: גוילים וספרים עתיקים…מוצאים למדורה בשוקים עם םגופים מדוקרים…”.
היא ‘אחרת’ למהותו של אצ”ג כיהודי, כאיש רוח, כאדם בעל מטען מוסרי וספרותי ואין לגשר על הפערים.
“…קללת גרון שנחר מצעקה באמצע אירופה”,
וכן,
“אנכי בן הפקר, נכדם של אותם הגולים הקדומים, שטלית הזהב לא נפלה מכתפם…תמיד סלד בי רן חמד אחר, רן פרא, לא קלסי, שריתמוס של ים לו…”

בניגוד לעמדה שמצטיירת כאן, שעל אף שאצ”ג נוקט כ’אחר’ אבל בכל זאת, יהודי מעורב ומזדהה עם עצמו על אדמת אירופה, יטען מינץ, וזאת לקראת דיוננו בתקופה השניה של יחס אצ”ג לאירופה כ’אחר’ בספרו “רחובות הנהר”, ש”גרינברג צופה מן הצד באסון הלאומי;…הרגע המכריע בשירת השואה של גרינברג הוא קריסת הפרסונה הנבואית של המשורר…כאשר הוא נשטף באורח לא-רצוני על ידי חזיון של גוויות משפחתו הטבוחה בגליציה, שלא הובאו לקבורה…המשורר, שקוע ברגשי אשם, מאבד את תחושת השליטה המתלווה לתפקיד הנבואי שנטל על עצמו ביוזמתו…” ובכל זאת, אצ”ג צופה ליום נקם לנצרות אבל בעוד 20 שנה ידע שנבואה זו לא התגשמה:

“והנצרות המחללת תבך אי שם במסגדים לרגלי השיש אשר למשיח המוקע…ומלאך המות לא יבוא אזי לגאל אותם לפני עלות החמה. הרחק הרחק יעמד אבי הגדול והתעטף בטלית שכלה אורה לנכח החמה – והתפלל ברנה”.

בארץ ישראל, על האדמה האחרת, אצ”ג וחבריו החלוצים מתכנסים אך המשורר אינו יכול שלא למשוך ביטוי אירופאי מובהק לתופעה זו, דימוי הלקוח הישר מהברית החדשה, שוב דוגמא לאי-יכולת שלו להיפרד מן ה’אחר’ הנוצרי במובן התרבותי, והוא כותב:

“למשתה האחרון קראתיכם, יחפים…”

 

 

 

ג. צומת שני: פרידתו כ’אחר’ מתנועת העבודה הציונית בתקופה השניה

כפי שציינו לעיל, בשיריו הראשונים של אצ”ג אשר התפרסמו בארץ יש עדיין את המתח הבלתי-פתור בין היותו יהודי, יהודי בעל שורשים דתיים חזקים ואף ציוני לבין הכרתו בתחילת דרכו כיוצא מתוך תחום-המושב אל עבר ערים גדולות כגון וורשה וברלין, מוקדי התרבות האירופאית המודרנית, בין אצ”ג המייצג האדם והיהודי כאחד לבין ה’אחר’, האיש והיהודי הדוחה את משמעותה התרבותית, המוסרית ואף ההיסטורית של אירופה זו. לא רק חינוכו היהודי מביא אותו לעלות ארצה אלא ההכרה שלהישאר באירופה זו תהיה מכת מוות גם רוחנית וגם גשמית. אלא שהציונות, לפי אצ”ג, נוצרה לקחת
“עם שנולד-ונקבר-ונולד בארופה כמה וכמה מאות שנים רצופות ולהעבירו לאוריינט הזר [לעשותו] עם קרקעי בים הערבי, כמגדל-אור ארופי…ואוונגרד עברית- ארופית”.
ובאוונגרד זה, רואה את עצמו אצ”ג כך, כיהודי ה’אחר’:
“אני עמדתי על החומה: חיל אחרון לבית-דוד, אשר נולד באירופה: חידה גדולה ומכאיבה.”

עדיין, כך מתברר, כשהוא כבר על אדמת ארץ ישראל, אצ”ג איננו יכול להשתחרר מאירופה ה’אחרת’ ובכך, אין הוא מסוגל לזכות בזהות חדשה-ישנה של העברי הקדמון (אותו ניפגש ב”רחבות הנהר”) והופך, גם בעת התגשמות ה’אחרות’ שלו כיהודי מול אירופה, להיות אירופאי על אדמת המולדת. ועכשיו, נשאל את עצמנו האם אצ”ג נשאר ‘אחר’, משונה או, האם הוא יוצא מתוך ה’אחרות’ שנדבקה לו, בעל-כורחו או אולי מתוך רצון? או, האם הוא יוצר לעצמו ‘אחרות’ אחרת?

שירו אשר מציג בפנינו את השלב הבא של אצ”ג במסע ההימצאות העצמית שלו בתור דובר העם היהודי ושאיפותיו הלאומיות, נושא הכותרת “נאום אחד הלגיונות” (ההדגשה שלי – י.מ.), ואצ”ג הוא אחד מהחלוצים. הוא איננו ‘אחר’ אלא יחד עם אותו שבט שהוא משבח אותם, החלוצים. יחד אתם הוא רעב ללחם וצמא למים ונשרף בשמש – “ואני ומרעי רעבי לחם ורעבי מלכות בבת אחת…”. ברזל מכנה את המעמד שאצ”ג מעניק לעצמו כ”אדנותי…בהקשר כולל” אלא, כפי שנראה, לא כולם היו שותפים לחזונו של אצ”ג למלכות, לביטוי של ריבונות עליונה של העם היהודי בארצו כמו כל עם אחר. ראשית, השימוש במונחי צבא ומילטריזם היה זר לרוחו של אותו דור של חלוצים שהצטיין בפציפיזם שלו. אך הלגיונות של החלוצים באמצע שנות העשרים בבית היהודי הלאומי באו על זמנים קשים ומרים, ואצ”ג מתאר זאת:
“בבוא שואה במולדת”.

ותקופה קשה זו באה בגלל מעשים של המנהיגים של הציונות הממסדית. אצ”ג משמיע, אם להשתמש במינוח של ימינו, קול חברתי. הוא מבחין ב”תרמית ודבר חנף אצל אחים ביהודה”, של “קטנות בציון” ומתריע נגד מנהיגים שיש להם “יד סנבלבט”. הוא מעלה טענה של בגידה.

בשיר זה הוא יוצר ‘אחר’ חדש, ‘אחר’ יהודי, בן בית. אין לו ברירה אלא לכתוב כך כי
“לבי נשבר בי – כי לב הוא”.
מול חזון המלכות שלו, קיים “חזון הכסף והזהב”. בעוד אותם מנהיגים ופקידים ומשרתי המנגנון של ההסתדרות הציונית, שהם, בשפתו “נוכלי אחים” ו”הרוכלים הרמאים”, אצ”ג עובד, אם לא עבודה חקלאית או של סלילת כבישים כמו אחיו, אז בעבודה אחרת: “אני תמכתי יתדותי בחמש אותיות: מולדת”. יש בו “האהבה הרבה לאמא-אדמה יהודית”. אלא שגם באמצע המחלוקת הפנים-יהודית הזאת, שוב מפתיע אצ”ג בדימוייו וגם אם בוער בו דם יהודי, שהוא “הדם החם המרגז”, בכל זאת דם זה הוא גם “דם הבדוי חסר-המלכות”. אצ”ג גם בשיא ההתלכדות הלאומית שלו מסוגל לשאוב ביטויים ודימויים מהעולם האחר לו.

ואז, במקום להיות יחד עם אחיו-מרעיו, פתאום:
“ירושלים, את שוקעת! אני משוטט כך, לבדי”.
הוא הופך להיות ה’אחר’ שלבד נמצא בירושלים כבירה ולא בשדות ובעמק ובביצות. אבל לא רק החלוצים אינם מבחינים בירושלים ובמשמעותה אלא שהעם בחוץ-לארץ אינו בא, אינו עולה כי
“הוא חי למטה משקעון בשבעים מלכויות הגויים. טומן פנים בטליתות לבל יראה עלות הצלביו…”.
ובסופו של השיר, חלומו-סיוטו הוא שגם אם “לא סרה מלכות מן העיר. בכל הנגוהות נוגן הודה, זהב עטרתה וארגמנה”, הוא מוצא את עצמו שוב באירופה:
“ועלי אזר סגר הפחד העתיק: אנכי בגולה, גו תחת הצלבים. בחוצות מוקעים ואנקת מסלדים”.

ובהד מוקדם לשירי “רחובות הנהר”, אנו קוראים על
“…דם וערפל. בשרים מדמדמים תלו על דלתות וקטעי גלגלות הגשו…סעודת תולעים על בשר חללינו…”
אבל אין הדבר ברור עם אירופה היא ‘שם’ או כעת ‘כאן’ בארץ ישראל, לאחר רצח החבר יוסף חיים ברנר.

אצ”ג, גם בתוך שיר פולמוסי חריף עם אחיו בארץ ישראל, עדיין קשור לאירופה או, לכל הפחות, האיום של אירופה אשר אולי יתגשם גם באדמת מולדת. האם אצ”ג הוא ‘אחר’, יחד או בלי חבריו החלוצים מהיהודים באירופה? האם ארץ ישראל ‘אחרת’ מאירופה? און האם המוות מה’אחר’, השונה באופן לאומי, דתי, תרבותי או מהותי גם נמצא בארץ ישראל?

בתקופה זו, שכבר החלה ב- 1927, אצ”ג מתקרב למחנה הרביזיוניסטי של זאב ז’בוטינסקי. הוא מרגיש, לפי רשימותיו המתפרסמות בנוסף לשורות שיריו, שהוא עובר ממחנה אחד למחנה אחר. כפי שכותב יוחנן ארנון:

“הספרון [ז”א: “אחד הלגיונות”] אמנם מעורר את רוגזם של המנהיגים…[ו]בכסלו תרפ”ט (נובמבר 1928) כתב ברל כצנלסון לאצ”ג: ‘אורי צבי…לבל תמנע את רגלך מביתי. גם פחד ההכאבה אל יעמוד בפניך. אפשר נריב, נריב בחזקה. אבל אני בוחר במריבה טובה וישירה, מאשר בשתיקה אלמת…בן-גוריון עוד כתב לאצ”ג בי”ג ניסן תרפ”ט (23.4.29) מן הוועד הפועל: א.צ. גרינברג – שבט-החלוצים מזמין אותך לחגו- חגך בפתח-תקוה, ביום א’, י”ח ניסן. בב”ח [בברכת חברים], ד. בן-גוריון”.
בשירו “אזור המגן נאום בן-הדם” אשר נכתב במשך חודשיים בלבד בלהט התגובה מחרדת פרעות תרפ”ט, הוא מתמצת את הגדרת בחירתו להיפרד מהמחנה הסוציאליסטי כך:

“ובחרתי לי דרך שלישית באכזב אהבה במולדת: להיות כסנה הבוער בערת הגו, בדמו. עד אשר יבוא המכבה”

אצ”ג משייך את עצמו למחנה ז’בוטינסקי באופן מלא ובבחירה זו, הוא יודע שנפער תהום בינו לבין חבריו בשש השנים האחרונות. עד כמה שהוא ידע שהוא בעצמו יהפוך ל’אחר’ מוחרם ומנודה , מצב שיימשך בעליות ויורדות כמעט 50 שנה. צומת זה בחייו מסתיים עבור אצ”ג, אם כן, ביצירת מצב של ‘אחרות’ של עצמו לא רק מהבחינה האידיאית והאידיאולוגית-פוליטית, אבל מהבחינה האישית. אין אצ”ג אוחר בחוגי התרבות המקומית. הוא נענה לבקשתו של ז’בוטינסקי לצאת לאירופה, להשתקע בוורשה ושם לנהל את המאמץ התעמולתי הרביזיוניסטי. שם, באירופה האחרת, הוא מבלה מ- 1931 עד פרוץ המלחמה עם ביקורים בארץ. אצ”ג ה’אחר” נאלץ לשוב למקום ה’אחר’ ובספר “רחובות הנהר” הוא ייפרד ממנו בשם הקולקטיב היהודי שלא שעה לאזהרותיו.

 

ד. צומת שלישי: אירופה נפרדת מאצ”ג בתקופה השלישית

השיר “הקבר ביער” הוא אחד הביטויים הבולטים של אצ”ג בציר של הקולקטיב היהודי מול ה’אחר’ והוא מייצג נאמנה היבט זה. אורית מיטל, במאמרה על השיר, מציינת ש”שירת אצ”ג הצליחה לשכנע רבים מקוראיה בכוחה הנבואי” ומדגישה ש”רחובות הנהר” הינו ספר של

“…פואטיקת האבל…(ש)אינה מעניקה לגיטימציה לתחושות כאב פרטיות, אלא רותמת את הצער האישי לצרכים לאומיים-ציוניים..”

ושיש בו “צורכי הקולקטיב”.

השיר בא מייד לאחר שיר בעל אופי היסטורי אחר, “מעשה בירושלמי קדמון מימי ינאי המלך” . הזמן בשיר זה הוא בתקופה שהיה “פאר לבית חשמונאי”, כאשר שר פסע “לבוש רקם מלכות כפי חק” וכשהסתובבו “אדירי התורה, יקיר הקריה, ישובי כס למשפט…וטלית הפסים על כתפים”. הארץ היא “ירדן-ארנון-וכנרות, חלקי גנוסר הרווים; שדות מגד תבואות וכרמי ענבים חלב ותירוש-על-מלאת ביקבים” ומה עוד, אלא ש”אין מגדלי צלב, אין שהרוני ערב…”. מבחינה מדינית-ריבונית, רואה משורר ש”ירושלים-שלי בנויה על תלה. מלכי בכתרו וצבאו על שלטו. על גבעת המור מקדשי-אין-בלתו. המצודות בעזן…”. אך המספר שבשיר זה מחליט לצאת לעבר הים, לטייל בו אך אמו חרדה:

“בא הדם בראשה של אמי ותבכה: בני, בני, איך תלך בנכר יחידי?…אך נכר, בני,
נ כ ר ! – הרבה מאוד שלג יורד וקר! וגויים שם עזים ורעים לא-להים!

בהמשך, לאחר שההלך יצא לדרכו ולא חזר לירושלים אלא השתקע בגלות ולכן

“לא ידעתי חרבן-המקדש-אין-בלתו. השתוממתי מאד ונבוכתי מאד; כי מצאתי הרבה יהודים בעולם ואין שפתי העברית בפיהם ובקולם…והם חסרי אדמות…ומדי פעם בזמן קם המון-תעוב-גוי וטרף בהם טרף – מבקר-עד-ערב”.

בסופו של דבר, הוא נפקח מהחלום ומגלה שבציון:

“אין בה עוד מלך! על גבעת המור בנוי דביר-לאם-מר. נס ודגל נכרי במצודת דוד…בנחלת אבי משפחה ערבית.”

בסופו של השיר, מגלה המספר-המשורר כי יש דמע שהוא “דמעת-דמעות” והוא “כדם…והמוצא לו – הזעם” והוא מכריז: “אשרי מכין דמע כזה ליום פדות”. אצ”ג מתרגם את השיבה לציון השירי למונחים מציאותיים בני זמנו:

“מני אז תיקד אש בצפרן עטי והיא לי כסותי לעורי, היא ביתי. מני אז שר השיר לזעמה של מרדות; לשבחן של גבורות; לחסנה של אדנות; ליפה של מלכות”.

וכל זאת בגלל ש”ראה אסון עם למד מן הדם: אשרי עם ההופך-את-ביום-אד-לחרבו”.

אכן, ההתגשמות של סיומו של שיר זה בא בכל חריפותה בשיר הבא, הוא “הקבר ביער” שבו עושה אצ”ג שימוש על גבול המחריד במובן דימוי ה’אחר’. אצ”ג, היהודי, הבא מן הגלות ואדם אשר לא מצא את מקומו האישי והציבורי בארץ ישראל, הופך לשוחט כמוציא לפועל פסק-דין של הגורל היהודי.

ה’אחר’ מופיע מייד בשיר בדמותו של הגוי האוקריאני, איון בן סטפן גוספודר . ה’אחר’ המוקצן ביותר, שדמותו המאיימת מילאה את שירי אצ”ג במשך שני עשורים כ”גוי” ללא זהות, כ”נוצרי” ו”בן-נכר” סתמי, מקבל בשיר מין ‘גילוי נאות’ ביותר. בעצם, אצ”ג בוחר להחיות אותו במלוא אישיותו, אולי, רק כדי להמית אותו. אצ”ג זקוק בשיר זה ל’אחר’ ברור וחד, כל-כך ‘אחר’ וכל-כך מנוגד ליהודי שאין אלא להתייחס אליו כמו חיה: “דבר, זרם-כלבים”. אצ”ג בעצם לוקח את הדמות השנואה ביותר ובשלב ראשון של השיר, מעמיד אותה לא בקצה אלא במרכז הבימה הספרותי שלו. הקוראים אינם יכולים להתעלם ממנו או להטיל ספק בהשקפתו של אצ”ג אודות ה’גוי’ כ’אחר’ ליהודי. איון הוא הגוי האמיתי אשר גלום בו כל מה שיש בתודעתו של היהודי את הגוי. בשיר זה איון לובש צורה אנושית, גם אם הוא שותף לרצח המוני. יש לו אשה וילדים, יש לו כומר, יש לו לפרנס ואף לדאוג לקהילתו גם אם הדבר נעשה בהחרמה ובגניבה. איון זה הוא אדם שמוכר לנו מתכונותיו ולא הדמות הציורית-הספרותית של שיריו הקודמים של אצ”ג המטפל ב’האחר’.

הגוי הזה היה, בשלב ראשון, ‘ביתי’, ה’אחר’ שאפשר היה לסמוך עליו. “אנכי איון בן סטפן הייתי אצלם גוי-של-שבת-מילדות”. הוא הסיק עבור בני המשפחה היהודית את תנורם ביום של קור ואף טעם את החלה המתוקה ואת היי”ש. הוא היה ממש קרוב. אבל כל מה שהיה בבית, כלים ופמוטים, ברשותו כעת, לאחר השתתפותו ברצח ההמוני, כולל גם השופר שהוא תוקע בו בבית הכנסת והוא יודה “לכריסטוס, המיטיב עם נוצריו, כי בא זה היום שקוינו אליו”. ואם הכומר ייחליט שלא לנצל את המקום כבית התפילה לישו, הרי איון יוכל להסב את יעודו והוא יהיה “אמבר” (אוסם) עבור בהמותיו.

החלק השני, “פסח הגויים” פותח עם צליל הפעמונים, “תם-תם, גלין-גלן, ובם-בם” אותם פעמונים שאצ”ג גילה אמביולנטיות כלפי קולותיהם, פעם ברגש מפוחד ופעם בזכרונות ענים. אלא כאן, אין יותר הססנות כי המציאות היא של “איש-יהודי-שאינו” ושל “לילה בלי יהודים בעולם!” . בעיירות של אירופה, ובמיוחד בארץ הסלווים, אין יותר יהודים כי הם נרצחו וקבורים במתחת לאדמה שעליה איון הגוי דורך ושוכב. היהודי כעת הוא ה’אחר’ לגמרי, כי הוא מת, ויחד עם מצב אפסי זה של אי-חיים, אצ”ג מכריז על ה’אחרות’ הקוטביות שלו, הן כלפי הגוי שכבר אין בו כל תרבות או צוויליזציה או אפילו שמץ של אנושיות והוא המייצג האמיתי ביותר של הנצרות והן כלפי אותה ארץ ‘אחרת’ אשר מטפחת את שנאת היהודים. שבירת מסגרות קודמות אירעה. קו דק נחצה. אצ”ג מכנס את עצמו לתוך ‘אחרות’ אשר הכיר בתור נופי ילדותו ולתקופה-מה, חשב שהיה יכול להסתכל עליה מבחוץ ואף לחבב את דמותו של ישו, אפילו כיהודי. לא עוד. הוא חוזר לעצמו בשיר זה, כמו ברוב רובם של שירי “רחובות הנהר”, לא כפייטן אלא כנביא. וכנביא הוא גם שייך לגרעין הפנימי ביותר של ההוויה היהודית והוא ‘כאחד האדם הישראלי’. אך בכל זאת, בלוקח הוא לעצמו את תואר ‘נביא’, הוא עדיין מעמיד את עצמו במסגרת של היותו יהודי קצת ‘אחרת’ אך כ’נביא’, מול עמי הגויים, הוא ‘אחר’ לא במובן הלאומי, הדתי או התרבותי, אפיונים הממלאים את שירתו כמרכיבי המהות היהודית, אלא ‘אחר’ בניגוד גמור. כ’נביא’, אצ”ג הופך ליהודי העליון הטוען לקשר ישיר עם הא-ל והוא מעל להיסטוריה ובתור שכזה, הוא שונה לגמרי מהגוי אשר כבן לדת הנוצרית טוען שהתפקיד היסטורי של היהודי הסתיים מזמן. אך אצ”ג אומר אחרת, הוא, כ’נביא’, יקצב את ההיסטוריה של הגויים ובשיר זה כנוקם.

מסביר מינץ בניתוחו ש”גרינברג מאמין (ההדגש במקור) בתפקידו כנביא; הוא מתגורר בתוכו…כל שורה של גרינברג מכוונת החוצה, מושלכת אל המאזין…”. כ’נביא’, אצ”ג מביט אחורה, דרך עיני ההמון הגויי, כאשר הם מכריזים במילותיו:

“ולמה צלבתם אתם את ‘ישענו’ שם בעירכם ירושלם העברית?”

אך הוא כבר מכין סיום אחר למצב של “לילה בלי יהודים בעולם!” כשיבוא גואל הדם לטפל ב”גור-חיה”,ב”כלב” וב”זרם-כלבים”.

אצ”ג אינו נרתע, ואולי בוחר בחירה מודעת, לאמץ את הקללה “ז’יד”. הביטוי המזרח-אירופאי הזה הנושא את ההשפלה העממית כלפי היהודי ובכך ממקם את היהודי כ’אחר’ חזק. הביטוי “ז’יד” נמצא בשיר לא רק, לדעתי, כדי להעניק אותנטיות לשיחה, דבר שהיה מובן מאליו, אלא הוא בא להדגיש את ה’אחרות’ של היהודי. לאיון יש שם, יש זהות גם אם יש לו “חשק לשחוט”. היהודי הוא ‘אחר’ והוא שייך לאיזה כלל עמום לא-מזוהה. היער הוא “יער נכרי” ולא סתם יער. אצ”ג חוזר לא לאיזו ארץ אירופאית בלתי-מזוהה אלא לביליקמין, כפר הולדתו וילדותו בטרם המשפחה עברה ללמברג (לבוב), העיר הגדולה. הוא לבוש דווקא במדי חייל גרמני והוא מדבר בגרמנית, דבר אולי קצת לא מובן בהתחשב שהאירוע הוא חלומי בבסיסו אף בשיר.

איון הוא ‘גוי הדור’, אב-הטיפוס ל’אחר’ ליהודי על פי השקפתו של אצ”ג. הוא אינו יחיד אשר שונה אלא הוא ‘אחר’ קיבוצי, הוא מייצג. ולכן, ההתמודדות בין שני הקטבים הוא מטא-פיסי. הנקמה של המתת הגוי איון מתרחשת במונחים מקראיים כולל ציטטות מתוך ברכת יעקב על מעשי שמעון ולוי נגד שכם.

אך שוב, המשורר מאשר את פרידתו מאירופה ו”מכל הדרכים אני הולך ירושלימה”.

 

 

 

ה. סיכום

הוצבה שאלת למחקר בעבודה זו על מידת זיהוי ה”אחר” בשירתו של אורי צבי גרינברג, מה האיפיונים שב”אחרות” זו, מהם היחסים בין המשורר וה”אחר” ומהו תחום הגבולות בין המשורר לבין ה”אחרים” כגון הנוצרים באירופה, תרבות הדקדאנס שלאחר מלחמת העולם הראשונה, המושג “אירופה” עצמו, ערבים, אישי הממסד הציוני ועוד. נבחרו שלשה צמתים במסכת חייו של המשורר – ראשית שנות העשרים, אמצע שנות העשרים והתקופה שמייד לאחר תום מלחמת תהעולם השניה. הצמתים נבחרו כדי לייצג את התמורות הגורליות בחייו של המשורר באותן שנים שהן גם מקבילות למתרחש בחייו של עם ישראל.

שלשת הצמתים כוללים בהם את מרכיבי התסיסה, ההתלבטות, הספקות, הכיסופים, המפלה והנצחון, ראשית הגשמת הגאולה ואת החורבן של מהלך קורות עם ישראל בחמישים השנים הראשונות של המאה העשרים. אף שאמצעי הבדיקה בעבודה הם השירים של אצ”ג, אין זו עבודה של פרשנות ספרותית אלא של השתקפות מהלך ההיסטוריה בתוך ומתוך אותם שירים. שירים אלה הם עדות לתהפוכות הזמן. חוקרים ופרשנים עמוד כבר על סגולתו זו שבשירי אצ”ג ואצל המשורר עצמו.

ברוך קורצווייל מעניק הסבר וצידוק לתפיסה זו בכותבו על ספר “רחובות הנהר”:

“התאמה כזאת בין שירה לבין דרכו וגורלו של עם, כפי שאנו מוצאים בשירים אלה, אינה ידועה לי בכלל…שירים אלה…הם התעודה ההיסטורית האמתית והחזקה ביותר לחיי עם ישראל ולאסונו הגדול במאה העשרים”.

במאמרו “הזיכרון והכוסף בשירת אורי צבי גרינברג” קובע יהושע השל ייבין בהקשר זה כי

“אורי צבי גרינברג זוכר את כל הדברים המצערים, המכאיבים, המביישים, שקרו בעבר, ודומה, שככל שהם מצערים יותר, הוא מיטיב לזכרם…מהם הוא שואב את נסיון חייו ועליהם דווקא, בעיקר עליהם, מבסס הוא את הערכתו ואת יחסו לעולם ולדברים…זכר הפורענות לא מש עוד ממנו ושימש לו נקודת ראשית לקביעת יחס חדש אל הגויים, אל גולת ישראל, אל תבל כולה…הוא זוכר – הוה אומר: למד; הבין דבר מתוך דבר; למד לקבוע ולתבוע אורח חיים אחר.”

אבידב ליפסקר אשר מעיר כך על מחקרו של יום-טוב הלמן המחזק את נכונות ההנחה שבסיס עבודה זו כאשר הוא מסביר:

“שירת אצ”ג נשענה תמיד מתוך הכרה מודעת על חוויות אינטיניות של כותבה, כמו גם על עובדות קולקלטיביות (כרוניקה היסטורית)…[הדגש שלי י.מ.]…הראיות כולן [לטענה זו] מכוונות לטלוס דיאלקטי שביטויו הוא ‘עיני הנפש בעיני הבשר’…”.

גם מרדכי גלדמן ציין את ייחודו של אצ”ג ביחס ל”זמן היהודי”. בעבודה זו נעשתה נסיון, כאמור, ועל בסיס הסכמה עם שלשת הטענות דלעיל, אם כי בדיעבד, להוכיח כי שירתו של אצ”ג איננה רק מרכיב סתמי של ביטוי ספרותי של תרבות אלא של אמת פנימית של מהותו של עם ישראל. בתור שכזה, משתקפת בשיריו דמות ה”אחר” לקולקטיב היהודי כמו גם עולה מהם דמותו המצורפת של העם היהודי על פי חדות-עינו, חריפות-מוחו ועוז-עטו של אצ”ג.

לדעתי, שירי אצ”ג הנבחנים בעבודה זו עומדים באותה קטגוריה של ‘תעודה היסטורית’ אליבא דקורצווייל, והם מאפשרים לנו ללמוד, להכיר ולהבין את מהותו של הקלוקטיב היהודי בתור לאום מול מוקדי התנגדות של ה”אחר”, חיצוני ואף פנימי. ויש בשירים קשר והקשר גם מבחינת התכנים והערכים וגם מבחניה לינארית והמשורר עצמו קשר בין התקופה הראשונה לבין השלישית שנדונו בעבודה זו. בדבריו במסיבת הסופרים שנערכה לכבוד צאת הספר “רחובות הנהר”, ציין אצ”ג:

“עומד לפניכם אדם שצערו רב על שדברי חזונו הקשים נתקיימו ושהגיע לכתוב ולפרסם ספר כזה בעם…מתמיה, שתחילת חזון השואה-הבאה חלה אצלי עוד בשנת 1923 בברלין. פירסמתי שם יצירה איומה-בחזותה-ובתאוריה ומאמר נוסף לה…”.

אם כן, הבה נאפיין ונזהה את ה”אחר” כפי שהוא משתקף בשירתו של אצ”ג.

בתקופה הראשונה, כפי שהיא באה לביטוי מוגבר בשיר “במלכות הצלב” ומסביב לו, אמנם אצ”ג מצביע על הנוצרי, ואם לדייק יותר, על הכפרי שבארצות הסלווים, כגורם מסוכן ביותר לעם היהודי. תמונות קשות של מוות והרג עולות בשורותיו, שורות בעלות נבואה או כמעט נבואה. אך בו בזמן, לאצ”ג עדיין יש את התקווה שבעולם כזה ניתן למצוא אלמנטים חיוביים אם כי הם באים מעולם הצומח והדומם. הם כוללים את הכפר, הנהר, העצים והשדות. גם את הפעמונים אם כי יש בהם אתץ האיום של הצלב, סמל הנצרות המתכחשת לשורשי היהדות של הכנסייה ואף של ישוע עצמו.

בצומת ראשון זה, יש להסיק שה”אחר” לא רק שהוא הגוי הסלווי על תכונותיו ואת הנצרות אבל אותה נצרות בעצם גם “אחרת” לעצמה כי היא בורחות ומסתירה את עצמה ואת מאמיניה מהיהדות. אולי אצ”ג לא היה מתרחק מהתרבות הדתית השלילית הזאת לולא התנסה גם בתרבות האחרת, זו של ברלין בתחילת שנות העשרים. מתוך שיריו אנו יכולים להבין את חוסר האיזון בו מצא את עצמו אצ”ג. בל נשכח שבכל זאת, רק כמה שנים עברו מאז שהוא לבש את הקפוטה וגידל פאות ולמד בבית המדרש. אצ”ג, יש לשער, קיווה שיש אירופה “אחרת” לאותה חבל ארץ של גליציה שבנס ניצל מפוגרום. שיריו מעידים על חיפוש מתוך רצון להישאר באירופה אך הוא למד שהדבר לא ניתן. ואם כן, אזי אצ”ג הופך את עצמו ל”אחר” של אותה אירופה ול”אחר” של אותו יהודי הבזוי והשנוא בעיני הגויים. פרידתו מאירופה ב- 1923 מלווה בהפיכת חזון הגאולה של הדורות למין רומנטיקה של המזרח. אין כאן ציונות ושיבת ציון אלא דחיה של ה”אחר”. הוא מבקש מאחיו ללכת בעקבותיו כי אם כך תשתקף אותה אירופה “האחרת”, אין עתיד לקולקטיב היהודי על אדמת אירופה אפילו שניתן למצוא נקודות-זכות בנופיה, נחליה ושדותיה. וכפי שניווכח, בצומת השלישי אותה אדמה, אותם יערות, אותם נהרות יהפכו ל”אחר” מחריד עבור הקולקטיב היהודי.

אם אצ”ג השכיל להגדיר את ה”אחר” המסכן את קיומו של העם היהודי מבחוץ ומבפנים, מדוע, בסופו של דבר, הוא נכשל? יהודי אירופה לא נפרדו מאירופה כמוהו אלא סבלו מגזים בהיכלות ומנהיגי התנועה הציונית לא הצליחו להימנע מהאלימות הערבית. מה קרה?

ומה קרה, כפי שהוא שר ב”רחובות הנהר”, היה:

“הקדים המבשר, המשיח איחר. עם ישראל נרצח בנכר”.

ובכל זאת, יש סיבה לאיחור זה והיא תלויה בעם:

“המשיח לא בא, כי אליו לא המה כל הדור; לא דפקו הלבבות בכל כח-כיסוף-דוחף- קץ”.

העם לא בנה איזון בין “כח הכסף” האדיר ובין “כח הארס” של שנאה. השתקפות ה”אחר” בשיריו של אצ”ג הייתה נאמנה למציאות אלא שהעם לא קרא את שורותיו או שלא הבינו את המשא שהוא דיבר או, שהוא סירב לראות את עצמו כ”אחר” מקוטב לגוי הסלווי, לנצרות, לאירופה המתדרדרת תרבותית ורוחנית כפי שאצ”ג הבחין. אולי יש להציע שהעם היהודי פחד, או בז, לאפשרות שהוא אכן “אחר” לגוי ולאיום הקיומי שקרם עור וגידים עד שהוא קרע את העור ואת הגידים מעל העם היהודי בגלותו.

ואולם, לא רק “העם” נכשל בהבחנת ה”אחר”. מסכת שיריו בתקופה האמצעית שבצמתים שנחקרו בעבודה זו מצביעה על התרסה של אצ”ג כלפי ההנהגה, השכבה של ראשי התנועה הציונית מחד והסתדרות הפועלים מאידך. במידה מסוימת, הם, “הרוכלים” מסמלים אצל אצ”ג ה”אחר” למורשת חזון הגאולה. הם לא הצליחו לאתר את ה”אחר” למפעל ההתיישבות החלוצית בארץ-ישראל לא אצל הערבי היושב בה ולא אצל המדינאים הבוגדים בהבטחת תקומת מלכות ישראל. מתוך וכתוצאה מכשלון זה, הם, ה”סנבלטים”, הופכים ל”אחר”.

יש להעלות השערה שאצל אצ”ג מתרחש הליך של טרנספורמציה כאשר באם העם היהודי, או בכיריו, אינם מבינים את המסר שבשיריו של אצ”ג, הוא מעביר אותם למעמד של “אחר”. הוא מטיח בהם שהם חסרים כוח הכוסף והשאיפה להגשים את יעודו של העם.

אכן, הספרות משמשת ככלי ביטוי ואף כמגייס ומדרבן של תנועות לאומיות ובמיוחד הציונית, והיא מהווה כמין ‘כרטיס ביקור’. בלפר מחדדת את הטיעון הזה בהקשר הסגולי שבשירתו של אצ”ג ומציעה ש”מצוי בו [בה?] פן מהפכני ייחודי והוא הדפוס של ‘המשיחיות המדינית'”. אין כאן מהפכנות בלבד אלא גם גאולה. לדבריה, אצ”ג בשיריו מתסיס להט של אמונה אך פוגש את רפיון המעשה ובהצטלבות זו, “נוצרת הדינמיקה האקטיבית בין השירה שלפנינו לפוליטיקה”. הוא שם את עצמו בתפקיד של “דובר” שאחת ממשימותיו היא שלילת המציאות של תרבות המערב. יש להסכים עם אבחנה זו אבל יש עוד מדרגה בהבנת ההגיון בשירתו של אצ”ג בנקודה זו. מדרגה זו היא שאצל אצ”ג אין להפריד בין פוליטיקה לבין ההליך הקוסמי של תקומת ישראל והגשמת אדנותו על מולדתו. לשם יעוד זה, אצ”ג בונה בשלשת הצמתים שנבחנו בעבודה זו השתקפות אחרת של המציאות היהודית ושל הווייתה הפיסית, המדינית, המעשית והרוחנית. מול ה”אחר” הגויי, של הערל והערבי, הן באירופה והן בארץ-ישראל, מול הנוף האירופאי ותרבותה, אצ”ג מבקש שתקום דמות יהודית ‘אחרת’ אף שהיא בעצם הפן המקראי של היהודי כלוחם, כעובד אדמה, עם או בלי פאות וטליתות. בסופו של דבר, אולי ה”אחר” הוא קרוב ולא רחוק. ואולי, זה ה”אחר” המהופך שמשתקף בשירתו של אצ”ג.

 

 

 

מקורות:

עברית

אופנהיימר, יוחאי, “הזכות הגדולה לומר לא – שירה פוליטית בישראל”, מאגנס, ירושלים, תשס”ד
אלדד, ישראל, “דמע ונגה, דם וזהב – עיונים בשירת אורי צבי גרינבר”, איסוף ועריכת החומר: קרני ואריה אלדד, שוקן, ת”א, 2003
ארני (ייבין), שמואל, “על מלכות ישראל בשירתו של אורי צבי גירנברג” בתוך בעקבי השיר, א’, בעריכת י.ה. ייבין, ירושלים, תש”ט באתר http://www.daat.ac.il/daat/sifrut/uri1-2.htm
ארנון, יוחנן, “אורי צבי גרינברג – תחנות בחייו, מבחר מאמרים”, עקד, ת”א, 1991
בסוק, עידו, “בצל פרדסים על אדמה מצורעת – על יצירתם של אורי צבי גרינברג ומשה סמילנסקי”, הקיבוץ המאוחד, ת”א, 1996
ברגל, הלל, “שירת ארץ ישראל – אקספסיוניזם נבואי: אורי צבי גרינברג, יצחק למדן, מתתיהו שהם”, ספרית פועלים, בני ברק, 2004
גדלמן, מרדכי, “אוכל אש, שותה אש, עיונים פסכיואנליטיים ביצירות של פו, אצ”ג ושקספיר”, הוצאת הקיבוץ המאוחד, ישראל, 2002
גרינברג, אורי צבי, “כל כתביו”, א-יג, ט”ו, מוסד ביאליק, ירושלים 1990 – 2004
גרינברג, אורי צבי, “במלכות הצלב – אין מלכות פול צלם”, תירגם מיידיש: בנימין הרשב, בית מורשת אצ”ג, ירושלים – בית שלום עליכם, תל אביב, 2006 עם אחרית דבר: אברהם נוברשטרן
הופרט, שמואל תומס, “קודקוד-אש, במחיצתו של המשורר אורי צבי גרינברג”, כרמל, ירושלים, 2006
וולף-מונזון, תמר, “לנגה נקדת הפלא – הפואטיקה והפובליציסטיקה של אורי צבי גרינברג בשנות העשרים”, הוצאת אוניברסית חיפה/זמורה ביתן, חיפה ואור יהודה, 2005
ויס, הלל (עורך), “המתכונת והדמות – מחקרים ועיונים בשירת אורי צבי גרינברג”, אוניברסיטת בר- אילן, רמת גן, 2000
חבר, חנן, “מולדת המוות יפה – אסתטיקה ופוליטיקה בשירת אורי צבי גרינברג”, עם עובד, ת”א, 2004
ייבין, מרים, “‘כמו יומן’ – אורי צבי גרינברג, הגיונות והגיגים, חוויות ומחשבות, מיומן השיחות שניהלה מרים ייבין 1940 – 1948”, בית מורשת אצ”ג, ירושלים, תשס”ב
ליפסקר, א. וולף-מונזון (עורכים), “רחובות הנהר לאורי צבי גרינברג – מחקרים ותעודות”, הוצאת אוניברסיטת בר-אילן, רמת גן, 2007
מינץ, אלן, “חורבן – תגובות בספרות העברית על אסונות לאומיים”, מוסד ביאליק, ירושלים, 2003
מירון, דן, “אקדמות לאצ”ג”, מוסד ביאלחק, ירושלים, 2002
” (בחר, ערך והעיר), “בעבי השיר”, מוסד ביאליק, ירושלים, 2007
פרידלנדר, יהודה (מלקט), “אורי צבי גרינברג, מבחר מאמרי ביקורת על יצירתו”, עם עובד, ת”א, 1974
שהם, ראובן, “סנה בשר ודם – פואטיקה ורטוריקה בשירתו המודרניסטית והארכיטיפית של לאורי צבי גרינברג”, אוניברסיטת בן-גוריון, קריית שדה בוקר, 1997
שביט, י’ וריינהרץ, י’, “אירופה המהוללת והמקוללת – מסה על יהודים, ישראלים, אירופה ותרבות המערב”, עם עובד, ת”א, 2006

אנגלית

Abramson, Glenda, “Uri Zevi Greenberg’s Miraculous Leap”, Lecture Presented before the Association for Jewish Studies Conference, 38th Annual Conference, December 17 – 19, 2006, San Diego, California
Friedlander, Yehuda, “Poetry and History: The Case of U.Z. Greenberg” in Israel Affairs, Vol. 7, No. 1, Autumn 2001, pp. 63 – 70
Goodblatt, C, “From Back Street to Boulevard” in Prooftexts, The Johns Hopkins University Press, Vol 16, Number 2, 1996, pages 188-202
Omer-Sherman, Ranen, “Introduction: The Cultural and Historical Stabilities and Instabilities of Jewish Orientalism”, in Shofar: An Interdisciplinary Journal of Jewish Studies, Volume 24, Number 2, Winter 2006, pp. 1-10
Shavit, Yaacov, “The ‘Glorious Century’ or the ‘Cursed Century’: Finde-Siecle Europe and the Emergence of Modern Jewish Nationalism” in Journal of Contemporary History, Vol. 26, No. ¾, September 1991, pp. 553 – 574
Wokler, R., “Todorov’s Otherness”, in New Literary History , Vol. 27, No.1, Winter 1996, pp. 43-55
Wilson, C., “The Outsider”, Pan Books, London, 1971
Wolf-Monzon, Tamar, “The Poetic Codes of Rechovot ha-nahar (“Streets of the River”)” in Shofar: An Interdisciplinary Journal of Jewish Studies, Volume 23, Number 2, Winter 2005, pp. 19-33

מסה

“המפגש”, פרק א’ מתוך: ‘שרוליק הולמס בתעלומת הפמוטים’, רומן בכתובים

ס. גרינבוים

כשאני משחזר את האירועים אני נזכר שהרעיון היה של ר’ קלמן.

הייתי אז אברך צעיר, טרי-טרי, עדיין עם השעון המוזהב על היד. חיפשתי חברותא לסדר שלישי, לא במסגרת מחייבת אבל שהלימוד יהיה רציני.

יום אחד אני מהלך ברחובות ירושלים טרוד במחשבותיי, ולפתע אני פוגש את ר’ קלמן. היה לו איזה תפקיד משני בישיבה-קטנה שבה למדתי. “מה שלומך, וולפסון?” צהל לקראתי. “אני מחפש חברותא לסדר שלישי”, סיפרתי. 

פניו של ר’ קלמן נעשו רציניות. “יש לי רעיון נועז”, אמר, “לך לבית הכנסת ‘זהרי לבנה’, בחדר האחורי תמצא אותו. קוראים לו שרוליק, שרוליק הולמס. הוא ביקש ממני למצוא לו חברותא. נראה לי שאתם תסתדרו לא רע”.

הודיתי לר’ קלמן בחום, ואז הוא אמר “תצטרך להתרגל אליו, יכול להיות שזה ייקח זמן, אבל יהיה שווה”. 

“למה, יש איתו איזו בעיה?” התפלאתי.

“לא הייתי מגדיר את זה ‘בעיה’. כבר תראה בעצמך…” חתם ר’ קלמן ונפנה לדרכו.

 

באותו ערב פסעתי לעבר בית הכנסת ‘זהרי לבנה’. בחדר האחורי ראיתי אדם צנום יושב בעיניים עצומות, לא נע ולא זע, מצחו חרוש קמטים והוא נראה מרוכז עד כאב.

“סליחה, אתה הרב הולמס?”

שריר לא נע בפניו.

“סליחה”, ניסיתי יותר בקול, “ר’ קלמן הפנה אותי אליך”.

האיש לא נע ולא זע. אילולא ראיתי את אצבעותיו המתופפות הייתי יכול לחשוב שהוא ישן.

“סליחה, הרב הולמס. אנחנו אמורים להתחיל ללמוד אז…”

 

“שתוק!” הרים את קולו לפתע, וחזר במהירות מפתיעה לתנוחת הריכוז.

מעוצמת ההלם עמדתי המום דקה ארוכה ובהיתי בו, ממולל את מגבעתי בידי.

חיוך גדול התפשט על פניו. “כמובן”, לחש בעונג, “לרמב”ם הייתה את הגירסה שהב”ח שלל, הכול מסתדר…”

עיניו נפקחו, הוא בחן אותי מכף רגל ועד ראש. “שלום וולפסון”, פנה אליי בחדות, “סליחה על חוסר הנימוס מקודם. המאמץ להיות מנומס עלול לבזבז לי תאים במוח שמנוצלים לדברים חשובים יותר”. מהירות הדיבור שלו הייתה בלתי נתפסת, אבל הרהיטות וחיתוך הדברים גרמו שאבין במדויק כל מילה.

“שלום הרב הולמס”, פתחתי.

“זו פעם שלישית שאתה קורא לי כך”, חתך אותי, “אתה עושה בכך שתי טעויות. אחת – אני לא צריך לשמוע דבר יותר מפעם אחת כדי לקלוט אותו באופן סופי ובלתי הפיך. שתיים – החל מרגע זה ועד ביאת משיח צדקנו במהרה בימינו אמן, תקרא לי רק שרוליק. לא הרב, ולא הולמס. אין לי זמן וכוח להתנחמדויות, ברור וולפסון?”

עמדתי מולו בפה פעור. לבסוף הצלחתי לשאול: “רגע, מאיפה אתה יודע שקוראים לי וולפסון?”

בת שחוק קלושה עברה על פניו, הוא עבר לדבר בטון איטי ומודגש: “בדיוק מהיכן שאני יודע שאתה גר ברחוב סורוצקין 43 קומה שנייה, שאתה נוסע לכולל בקו 59 של השעה שמונה ורבע, שאתה לומד יבמות, ושאתה תקוע עכשיו בתוס’ הגדול בדף ע”ג עמוד ב'”.

ההלם ניכר על פניי.

“שנשב ללמוד?”, פתח את הגמרא.

“אבל רגע, מאיפה ידעת את כל הפרטים הללו?”

“השם ‘וולפסון’ רשום על המדבקה במגבעת שלך לצד מספר הטלפון שלך, מספר שעל פי חישוב מתמטי פשוט שייך לדירה ברחוב סורוצקין 43”. אמר הולמס בטון משועמם. “רוב הבגדים שלך חדשים למדי מלבד הכובע שאתה אוחז בידיך, כובע בורסלינו בן שנתיים וחצי על פי הערכתי. אף אחד לא קונה בורסלינו ליום חול. אם כן, רכשת כובע חדש והפכת את הכובע שהיה של שבת לכובע של יום חול – מה שמוכיח את העובדה שהתחתנת לאחרונה. לפני ארבעה חודשים נפטר זקן בשם מנחם ברומר שהיה גר בקומה השנייה של בניין 43 ברחוב סורוצקין, ומרב הסיכויים הם שאתה גר שם כיום במקומו. הפתק שאתה אוחז בידך, שרשמת מצידו האחורי ‘זהרי לבנה שרוליק הולמס’, הוא קבלה של נהג האוטובוס, שמופיעים עליה השעה והקו שאתה נוסע בהם”.

“ו… יבמות, והתוס’ בדף ע”ג עמוד ב’?”

“אה, זה? קלמן אמר לי. אלמנטרי וולפסון”.

 

פרוזה

מבקש

יעקב אייזנטל

פעם הייתי מבקש. כלומר, חשבתי שאני מבקש. מבקש במלעיל, מבקש השם, מבאאקש.

אני מתגעגע לשומרי אמונים. מתגעגע לטיש של שומרי אמונים, לסעודה שלישית ולריח הנורא של הדגים והקוגל והזיעה שמטהרת כמו הריקודים בקרב פזורינו בהקפה שישית. מתגעגע לי-ה ריבון, לי-ה אכסוף, לניגונים, לגעגוע. אהבה גדולה, אהבה מטורפת, ואני הולך בלילות שבת הארוכים של מאה שערים כמו משוגע, צועד ברחובות ירושלמיים ארוכים, מאריך את דרכי בסמטאות קטנות עם ריח חם, מדבר לעצמי בג’יבריש של יידיש וערבית, משוחח עם חסידים בזברות בדמיוני, הם חושבים שאני משלהם.

יש לי פרפורמנס של מבקש. אני מכופף את השכמות, מהדק גארטל רחב במיוחד – כ”ו חוטים כמניין הוי”ה דמוי משי דמוי מבקש דמוי לב דמוי מפריד בין הלב לערווה. אנשים יכולים לחשוב שאני אחד מכולם. איזה תענוג, איזה פחד. אני מתענג על השייכות, אני מפחד להיתפס. מה יהיה כשיידעו שאני לא מכאן, שאני זר, שאני בכלל מרגל. הם מדברים אליי ביידיש ואני מהנהן, מפחד לענות, כי המבטא מסגיר, ואז כולם יצביעו באצבע חסידית לבנה שמעולם לא ראתה שמש ותמיד הייתה מוסתרת מחוץ לקפוטה, ויידעו שאני לא מכאן.

אני מבקש, ואני הולך לבית הכנסת של מעייני ישראל. חב”ד פתחו אותו כדי לגייס את החסידים. בית הכנסת כאילו חסידי, אבל חב”ד מנצחת, כמו תמיד, כמו שרק חב”ד יודעת לנצח. אני נותן להם לשחק בי, נותן להם להרגיש שעוד רגע ואני נהיה חב”דניק לנצח. אני מבקש, ואני הולך לבית הכנסת של מעייני ישראל עם טלית מושלכת על כתפי, געפלאכטענע עטרה מכסף לראשי, מבט חולם בעיניי, ופסיעות קטנות ברגליי. אני מחזיק בבית שחיי חסידות מבוארת על שבת. חסידות מבוארת על שבת זה הכי מבקשי שיש. אמצא לי במעייני ישראל חברותא ואלמד איתו חסידות מבוארת על שבת. ממלא וסובב. קל כל כך להיות מבקש, כלומר – להיות עם פרפורמנס של מבקש. ממלא וסובב, ואתם שלי. אני אסביר על ממלא וסובב, אני אסביר לכם, אני אוכיח לכם כמה אני יודע, ואתם תרצו שאהיה שלכם, שאהיה חב”דניק, שאגיע להתוועדות אחר הצוהריים.

בהתוועדות אחר הצוהריים אשתה הרבה וודקה זולה. הבחור שמחלק את הוודקה לא רוצה לתת הרבה, רק קצת, בשביל לחיים. הוא מפחד שישתכרו סתם. לא שותים סתם. רק משפיעים שותים הרבה, או חסידים ידועים בציבור. מבקשים בתחילת דרכם אינם שותים הרבה, אלא מוזגים בעדינות ואומרים די, גענוג, ומחייכים ומהנהנים בעדינות לבחור שמוזג. הם גם אינם יודעים לשתות. מאיפה יידעו? הם הגיעו עכשיו מהכולל, יודעים רק ללמוד גמרא וטור־שולחן־ערוך. אני לא מגיע מכולל, לא לומד גמרא, רק שלא אחשוף את עצמי. אחר כך הוודקה עולה למוח ואני כועס על המשפיע. כמה טיפשות יכולה להיות באנשים? כמה רדידות? כמה שקר? אתם תפסיקו עם זה! אני מהמם אותו בשאלה, מכניס המון מושגים בקבלה. הוא מתפעל מהמושגים בקבלה, ומתעצבן מהשאלה. זה הורס את כל ההתוועדות. הוא כועס, אבל עושה את עצמו כאילו הוא רק מבטל אותי בחיוך, ואז מתחיל את הבינוני. החסידים שהולכים למעייני לא מכירים שירים אחרים, אז החב”דניקים שרים בשבילם את השירים שהם מכירים. עשרה בסך הכול, אולי חמישה־עשר.

עכשיו יגיע הנושר, הפרובוקטור. אני כבר שרוף, מסומן. לא מביאים לי יותר וודקה. הבחור המוזג מסתודד עם המשפיע ושניהם מסתכלים עליי בדאגה. אבל עכשיו, לפי התסריט, צריך נושר. התוועדות צריכה התפתחות בעלילה, סיבוך, מתח, ואז פתרון – מפתיע! ודאי מפתיע. כולם רוצים להיות קרובים לקדוש־ברוך־הוא, שותים קצת וודקה בעדינות ואומרים גענוג, המתגייסים החסידים הוותיקים שותים יותר ומשתכרים וצועקים “ממלא וסובב” ובוכים, ובאמצע הסערה הרוחנית מגיע הנושר־מחמד, הפרובוקטור, האנטגוניסט, ומפוצץ את הבועה. אבל מעייני זה הוליווד, לא מיכאל הנקה, ויש את עקרון קליעת הרעים. החסידים עם טיעונים הרבה פחות טובים, אבל הם מצליחים, בעזרת המשפיע, לצרף את הנושר־מחמד לשורותיהם. כולם מכירים את הנושר־מחמד. יש לו סמארטפון והוא מספר לכולם על החדשות במוצאי שבת, והוא חבר טוב של כולם. אבל הוא כועס, כועס קצת, במידה שתאפשר לו להיות הנושר־מחמד אבל לא לצאת מהמשחק. הוא קם, כאילו מתנודד, וצועק על החסידים הנסערים “הכול שקר, הכול בלוף, לא ממלא ולא סובב, אני מנסה שנים וכלום לא קורה, לכו תנסו קצת לעבור משהו אמיתי בחיים שלכם”, והחסידים כאילו מנסים להושיב אותו, להרגיע אותו, וחסיד אחד, חדש במעייני, מסתודד עם חסידים אחרים ומנסה למצוא פתרון, הם צוחקים. המשפיע קורא לו, שיבוא לשבת לידו. עכשיו זה המתח. שימו לב, חסידים ומתגייסים חדשים. המוח שלי מתפוצץ, נראה לי שכולם יודעים שראיתי את הטריק, והם הולכים להוציא אותי, ולתלות אותי בעמוד חשמל ולכתוב “זה עונשו של מתחזה למבקש”. הנושר־מחמד יושב ליד המשפיע, והמשפיע מתחיל לדבר אליו ברכות מפליאה ובחוזק עצום, ושואל על הטיול שלו לתאילנד, והנושר־מחמד מספר שהוא היה בהכול, בסמים, בנשים, בתאוות – שלא תדעו – קשות מאוד, בכל הדברים הוא היה, וגם הלך לחפש את עצמו במנזרים של הודו, או תאילנד, הוא לא בטוח איפה. אבל המשפיע לא שם לב שהוא מחליף ארצות. אף אחד לא שם לב חוץ ממני. והמשפיע מתחיל לדבר אליו, אבל בעצם הוא בכלל לא מדבר אליו אלא אל כל החסידים, ומתחיל לומר שזה כלום, והכול שטויות, ושיעזוב את כל הדברים האלה, והקדוש־ברוך־הוא נמצא גם בהודו, וגם במנזרים, וגם באפריקה, וגם במקומות הכי גרועים, אין עוד מלבדו, והוא סובב, וממלא, מריש כל דרגין עד סוף כל דרגין, למטה מעשרה טפחים, והכול כדי לגלות את אור אינסוף שלו, והנושר־מחמד מתחיל לבכות ושואל איך הוא יכול לגלות את אור אינסוף אם הוא רחוק כל כך ובהודו, וכולם מתחילים לשיר צמאה לך נפשי – השיר השמור לרגעי מתח בעלילה – והנושר־מחמד בוכה־בוכה־בוכה ושם את ראשו בחיקו של המשפיע ומתרפק, והמשפיע גוער בבחור המוזג שמנסה להזיז את הנושר־מחמד מחיקו של המשפיע.

אני שתוי כולי, מהגארטל ועד לשכמות המכופפות שמבקשות כבר להיחלץ מכאן. כולם חושבים שאני מבקש, גם האברך החסיד שלידי. אנחנו מדברים על כוונות האר”י לסוכות, והוא מהנהן בתנועות לא מורגשות בראשו. ההתוועדות ממשיכה, והנושר־מחמד כבר מצא את דרכו בחזרה לקדוש־ברוך־הוא, וכולם יודעים שהוא ממלא וסובב מריש כל דרגין ועד סוף כל דרגין, ואני בורח החוצה למניינים המוקדמים של מעריב, ובחוץ כל המחפפים שסיימו את ההתוועדות בטרם עת צוחקים בקול מבדיחה של הנושר־מחמד, ואני בורח רחוק־רחוק, בלי מעריב, בלי ממלא וסובב, בלי כלום, משחרר את השכמות, מטה את ראשי ומטעין את עיניי במבט אטום, מסיר את כ”ו החוטים של הגארטל באבחה ומתיישב באוטו.

ספוטיפיי, ראפ גנגסטרים, הכי גבוה שאפשר, הכי חזק שאפשר, הכי בס שאפשר, אהבה גדולה, אהבה מטורפת, ואני משוגע, נוהג, וכולם חושבים שאני חוטא וחצי גוי ששומע מוזיקה נוראית, ואני מסתכל על כל החסידים ברחוב במבט רחוק־רחוק, מלטף את הזברות שלהם ומסובב גארטל ענק מעל המצח שלי, מהדק כ”ו חוטים כנגד הוי”ה בחוזק. יש לי מיגרנה איומה.

פרוזה

ליל השריפה הגדולה

יעקב אייזנטל

א. רשע

בקרים היו עניין פרוע מדי עבור בלו. כן, כך ניתן לומר, אפילו לומר בוודאות. בקרים הם סיכון שאין להכניס אותו בסך השיקולים העמוס ממילא בזוטות סרות טעם. לילות, ובעיקר לילות שבהם לא היה איש מעז ללכת ברחוב, היו אפוא ברירה ראויה, אם אכן ניתן לומר כך על לילות. לאף אחד לא היה אכפת, למעשה. מעולם לא היה לאף אחד אכפת, ואולי זה מה שאִפשר לכולם לצקצק בלשונם ולהראות פנים רגישות כשהיו הדברים מגיעים לכדי צורך – ולא שהגיעו לכך פעמים רבות. רוב הזמנים היו שוממים סתם, במין שיממון שאין לו כל תרופה, וכך גם לא נאלצו אלה לענות את פניהם בעווית של רגישות שלא היטיבה – כך יש לומר – עם פניהם. ובלו היה מעדיף ללכת רחוק ככל האפשר. רחוק מכולם, רחוק מהרחובות הריקים, רחוק מהבית – שעליו כמעט אי־אפשר לדבר. רחוק מהאוכל הנורא שהגישו בסטרטקוב, המסעדה החשוכה שהיתה נפתחת בכל ערב ונסגרת באותו ערב עצמו. רחוק גם ממנה, וממנו, ומהם. לאן היה הולך – זאת אין לדעת; אפילו בלו לא ידע להיכן הלך. אולי אפילו בדק זאת בעצמו כאשר הלך בלילות, והיה מאשר זאת לאחר שוטטות ארוכה: אין לאן ללכת, וגם לא יהיה. מכל מקום, לפעמים יש לבדוק שוב אם כל האפשרויות כלו.

מטריאלה היתה מאחור תמיד, משתרכת במין חוסר הבנה. יש בה תמימות נהדרת, מלאת יופי. זאת מצילה אותה מלדעת את המתרחש באמת. באותה עת, תמימותה הביאה אותה להיות שוערת הלילות האלה, שאליהם חזר בלו במין פולחן רפטטיבי, אחוז בהלה. היא שליחת האל מבלי דעת, והוא הנידון מבלי דעת, והלילות עושים מלאכתם בידיעה, בייחוד ובדבקות גמורים. וגם ארטום ובלה היו לפעמים מצטרפים אליהם. האם היה בהם רשע? זאת שאלה פילוסופית, ובלילות אין מקום להתקשקשות מעין זו. רשע. וכי למי יש פנאי להיות רשע. כולם עסוקים בעניינם – אם שגגה היא או זדון, ידונו בבית המשפט, והוא נסגר זה מכבר, ובלילות הוא סגור עוד יותר. ובכל זאת היה ריח עולה, ריח של רשע. מין צחנה מתועבת ומפליקה, כמעט כמו צינת הלילה הצוחקת למשבתם של האנוסים לפוגשה. בלו היה חושב על רשע רבות. רֶשע ורָשע, ורשעים ורשעוֹת, ובכלל רשעוּת. האם בלו היה רשע? זאת אין לקבוע. בלו היה בלו, עבד הלילה. מי מכרו לאדוניו, ומה היה לפני כן – בלו עצמו מתקשה לזכור, והשמועות, כדרכן של שמועות, מרושעות מדי מכדי להיות נכונות. על כל פנים, ועל פי השמועות, בלו לא היה רשע – מה שעושה את הדבר לחמור אף יותר, ואולי אפילו מרושע.

 

ב. בלו עבד הלילה

בלו היה גבר נאה ביותר, כך אמרו כל רואיו, אלא שהם היו מעטים כל כך עד שכשהיו פוגשים בו אחרי לילה מאותם לילות, לא היו מבחינים בפניו, רק בעבדותו. פניו היו מלוחות־מתוקות: מצחו גבוה, צדעיו טהורים, אפו מעודן, עצמות לחייו גבוהות ומסותתות, זקנו זקן נביאים ועיניו. לא ראיתם מעולם עיניים כאלה – עמוקות כים, חודרות כשורש, מתגעגעות כמטורף, יפות כלילה שרוע של טבת. הן היו מתארכות ומתעגלות, ומבטן לעולם אינו מרצד.

פעם, כך אמרו השמועות, יכולת להביט בעיניו ולהתנבא. אבל שמועות, כדרכן של שמועות, הן מרושעות. וכעת עיניו היו דחוקות, כאילו התאמץ להסתירן מאחורי מסך אטום. אולי, כך אמרו, היה לו פעם שם אחר. שם מוזר בלו. מוזר.

בלו עבד הלילה. עבדים רבים ללילה, אבל בלו המובחר שבהם. תפקידו לאסוף מעשים טובים ולמוסרם לממונה. עבודה קשה היא, אך לא לחינם נבחר לכך. בלו יודע כל מעשה טוב שנעשה והולך אחריו למרחקים. ריח של מעשים טובים הוא ריח שאי־אפשר לעמוד בפניו, אלא שאף אחד אינו מריח מלבד בלו, והוא הולך אחר מעשים לכל עבר עד שמוצא אותם. לפעמים הולך לילות שלמים למצוא מעשה טוב אחד. אחר כך, כשמוצא את מעשיו, לא נותר בו דבר, והוא נפרד מהכול במשיכת כתף, כאילו מעולם לא היו כאן אלה.

 

ג. נטע

נטע מרים ראשו בתמיהה. כך הוא עושה פעמים רבות במהלך יומו. פדחתו היתה ריקה משיער, אבל יכולת לראות בה את כל השערות שמכל העולם כולו. לב גדול יש לו לנטע, לב מקודש, מוקדש. עיניו כחולות, כחול מרכך. אפו משוך מעט, ושפתיו דקות ונטויות. נטע רוצה לעשות דברים רבים, והוא הולך ממקום למקום ועושה דברים רבים. הרבה מאוד הוא תמה. העולם מלא תמיהה, אבל איש אינו אוסף אותה, והיא נערמת בסמטאות עד שמישהו רוצה לעבור והוא משליך את הכול בתנועה של זלזול. תתמהי, הוא תמיד אומר לה. תתמהי. בסופו של יום מה נותר לנו אם לא פליאה – כך אנחנו יכולים להיות מחוץ לזה. ומה הבעיה בזה? היא שואלת באדישות, אבל הוא כבר הולך למקום אחר לעשות דברים. מה נותר ביום הזה מנטע, מה נותר מנטע, מה נותר. הלב של נטע שמיכה קרועה, הלב של נטע פשפשים. הלב של נטע זיכרונות.

נטע הולך למקווה. אין אנשים בסוף היום, ובמקווה אפשר למצוא זיכרונות יפים במיוחד, וגם בושה נוראה שפוכה בחמה, ואותות כמעט נשכחים של מאבק. מי שיודע יכול לחוש את הטבילות. הנה כאן טבל מישהו בבהלה; אולי נבהל מעצמו, ממה שעשה. אולי נבהל מהקור של המים. אולי ממה שראה כשעצם את עיניו. הכול חוזר כשעוצמים את העיניים, וכמעט אפשר לשכוח שבאו לטבול.

המים עייפים מלהתגונן, אבל לעיתים נפצעים, ואפשר לאסוף צווחה של כאב במסננת כתומה ארורה שמונחת בין הבור של המים החמים לבור של המים הקרים. אם נוברים בתוכם, עולות כל הטבילות של הנערים שקפצו אל המים במהירות ובצינת הבוקר. שש בבוקר. מי טובל בשעות האלו? אנשים שרוצים להסתתר. קשה למצוא את ליבם בין לבבות של אנשים אחרים, אבל אי־אפשר לעמוד בריח של טבילה, ונטע מריח. הוא הולך בתוך המים כמשוגע, ומיטלטל בין הזיכרונות. בחור בלונדיני מבויש שטבל את כל חייו הקצרים ונענע את נשמתו בחוסר אמון, אברך יגע שהשליך את תפילתו לתוך המים, נפשות קצרות וצרות שעשו במקווה כבשלהן. שייסלח להם במהרה. נטע מסומם מאנשים אחרים, נטע לפות בתוך עצמותם של הערים בבקרים, מטביע רגליים דקות בתוך בוצה אפרפרה ונאנק מבלי יכולת לנשום. אפשר למות כאן, אפשר לחיות כאן, אפשר להשתגע. טוב, נטע – הלא הוא משוגע, כך לפחות אומרות השמועות. אבל שמועות, כדרכן של שמועות, הן מרושעות.

 

ד. מטריאלה

אהבה היא מה שלעולם לא יהיה לעבד הלילה, כך בלו יודע בוודאות. וייתכן גם שמעולם לא הייתה לו, אבל הוא אינו עוסק בזה. עליו להישרף הלילה, וגם מחר, ובכל הלילות שיהיו בכל העולמות. ומטריאלה אומרת: ‘אתה רוצה שאראה לך מה זאת אהבה?’ ולפעמים אף מחציפה את פניה הפחוסות לומר: ‘אתה רוצה שאתן לך אהבה?’ ובלו בורח ומותיר את הכול מאחוריו, אך בוף – על אף שיכרונה התמידי – היא תמיד מדביקה את צעדיו.

מטריאלה ממונה על השרפה, מטריאלה ממונה על הכול. אין לדעת ממתי היא לצידו, אפילו היא לא יודעת זאת. עליה רק לשרוף הכול ולא להשאיר סימן, כדי שיוכלו הדברים להמשיך כסדרם. סדר הוא דבר חשוב כדי להמשיך, ויש להמשיך. כך אומרים כולם, ואף השמועות אומרות כך, אף שהן מרושעות כדרכן, אך ייתכן שיש להמשיך באמת. למרבה הצער, לא ידוע אל נכון אם מטריאלה רשעה. רשעה? אולי מעט. מעט מעט. מי יודע. היא בלתי־נסבלת, לפחות על בלו. לפעמים. גם ארטום ובלה אומרים כך.

 

ה. מקווה

בלו היה מסתתר בדרכים רבות ממבטם של בני אדם. לפעמים היה לובש בגדים רחבים ומכניס את כתפיו שלא ייראו. לפעמים היה עוטף את ראשו בברדס כתום ענקי, וכשמישהו היה מסתכל, היה טובע בתוך הצבע הזוהר ושוכח מקיומו של בלו. לפעמים היה בלו מתערטל לגמרי, וכך היו אנשים מזדעזעים מהמראה הנורא וצועקים עד שכל העיר היתה מתעוררת, ואז היו רודפים אחריו ברחובות, ומטריאלה היתה אומרת: ‘למה לך כל זה?’ והוא היה אומר לה ‘למה לי באמת?’ אבל אף אדם לא היה מביט בו, אלא רק בגופו הקפוא. בלו גם היה לובש לפעמים בגדי חסידים, והיה מהנהן לעוברי דרכים לשלום ומפטיר ביידיש ‘א גוטן חודש’, או ‘שולם שולם’, או ‘גוט שאבעס’, או רק מרים את ידו עד גובה פניו ומנופף בה באופן כמעט בלתי־מורגש כשם שעושים חסידים, וכך כולם היו מביטים בו כאילו היה כאן תמיד ואין בכוונתו לעסוק בשום עניין שיש לתת עליו את הדעת. כך או כך, אף אחד מעולם לא עצר להביט בעיניו ולשוטט בהן עד כלות.

אותו הלילה היה ארוך וצונן, ובלו היה לבוש בקפוטה שהברק סר ממנה, וראשו היה תחוב בשטריימל מהודר. מלאכה לא רבה הייתה, אבל הלב של בלו שרוף, כשם שהוא נשרף בכל לילה. נשרף ומתקלף, כדי שתהיה שכבה נוספת לשרוף אותה. אלוהים, כמה שהלילה נורא, כמה שהלילה נורא. ריח של עשב ודלק וחלב חמוץ ולחמניות נאפות במאפיות שלעולם לא ישלחו את סחורתן לאף מקום. בלו הלך אחרי מעשה טוב אחד, שריחו היה שלו ורך באותה מידה. כשם שהיה ריחו טוב, כך היה רחוק ביותר. בלו ידע זאת, שעליו ללכת זמן ארוך ביותר עד שימצא מהיכן מגיע הריח. ומטריאלה שתתה יין זול והשתכרה והשתרכה אחריו ברחובות השוממים ובגדיה צואים. ובלו הולך ממקום למקום, אפו היפה מרחרח את העולם אבל כל העולם עצב. בלו רגיל בריח של עצב, אף שאין בקרבתו ריח כזה. למי יש פנאי למותרות כמו עצב. למי יש פנאי להשליך ברחוב משהו נוסף מלבד תמיהה.

הלילה עליו לחפש אהבה, כך נאמר. הרחובות היו מלאים אנשים, בלי סיבה נראית לעין. אבל הריח עלה עד לצמרות העצים הבודדים שנותרו ברחובות, ואנשים היו מביטים בהן בשנאה מוזרה. בלו אף פעם לא הבין אנשים. מין מוזר שאין לו קיום, שלא נשרף בכל לילה, שנשאר במקומו ואינו נע לעולם. אם היה יכול לצעוק היה רותם את האנשים לכרכרות וצורח אל הכפור. אין לצעוק בזמנים אלה, אולי רק להפטיר ברכות שלום ביידיש. מישהו יכול להבחין בסוף ולחשוף הכול. מה יקרה כשייחשף הכול? העולם יעמוד מלכת? הלילות ייהפכו לימים? התמיהה תחדל להצטבר בסמטאות? מטריאלה אומרת לו תמיד: ‘לא יקרה כלום’. בלו רוצה להאמין שיקרה משהו, ודווקא בשל כך יש פחד איום בליבו מהגילוי. זה יתרחש יום אחד, ואין מי שישלוט בכך, ואולי יתגלה שהכול היה לשווא, ואין בכלל מי שאכפת לו.

בלו הולך ברחובות הארוכים והאנשים רבים, ונראה כי כל העיר בדרכה לצאת מן הבתים אל האופל. הקולות מתרבים, ובלו עוטה לפניו ארשת של ברכות שלום ומתחיל להשליכן מפיו אל החסידים. הם, כך נראה, להוטים מדי מכדי להבחין בו, חביבים מדי מכדי להתעניין בו. מה יש לכם בפנים? אם היה רק מותר לו, היה שואל אותם. בלו עבד הלילה, אסור לו לשאול דבר, עליו רק ללכת אחר הריח. והריח היה הפעם קשה מנשוא, וכל העיר משתגעת. אנשים מתחילים לרוץ בין הבתים ופוגעים זה בזה במנוסתם. הפצועים מייבבים על מפתן החנויות, אבל בלו לא נעצר. עליו ללכת אחר הריח, וזה רחוק מכאן. יש כאן שרֵפה, הוא בטוח בכך. אין ריח שמוכר לו יותר מריחה של אש לוחכת, משתלטת, רוצחת כל דבר העומד בדרכה. בלו אוהב ריח של שרֵפה. זהו ריח מרגיע, מוכר. כמו ריח דובי אהוב של ילד שלעולם אין לכבסו. הוא מסמן את סוף הלילה, את הסדר שאין לשנותו, שיימשך כך לנצח. שרֵפה היא הנצח, והלילה הוא ההווה חסר המשמעות, וסופו של ההווה לכלות בנצח. מרחוק כבר נראות הלהבות, מפלשות את שמי העיר השחורים באור מעוות. הרחובות מלאים אדם עד שאין מקום לזוז, ובלו נאלץ לדחוק בבשרם של אנשים ולפלס את דרכו בין העומדים ועיניהם קרועות. זמן רב לא נגע באדם, זמן רב לא ראה אנשים רבים כל כך. ועתה הם כאן כולם, וכל העיניים רודפות. מי אתה? מי אתה? מי אתה? הוא היה רוצה לצעוק, אבל אין מי שישמע.

הם, לעומת זאת, צועקים. צועקים עד שהשמיים רועדים, ואפילו האש נבהלת. ריח השרֵפה מדגדג את אפו, והוא עוצם את עיניו לאט ונשאב אל האש. מה תרצי ממני עכשיו, מה תרצי ממני עכשיו. כתום מבהיק חורך את פניו, וריחה של האהבה פתאום מתערבב, נשמט. הוא קרוב, עוד כמה צעדים ומלאכתו נשלמה. אנשים החלו להתרעם, ודיבורים של רוגזה עוברים בין הנדחקים. אין לדחוף, אין לדחוף כל כך. זהו מעשה רע. אסור לדחוף. ריח האהבה מטביע ומחבק, ובלו מוזג ממנו לכוס גבוהה, שואף. אפשר לחוש אדמה אדומה, תיחוחה. רק היום הושקתה בגשם. אדמה כזו יש לטעום, להניח על הלשון, לטרוק את הבשלות אל תוך החך, להעלות את העסיס למנחה, לפרוך את המרקם המחוספס אל השיניים הטוחנות. מאכל של עצים. של פיות. בלו פותח בבהלה את עיניו. הוא שכח. הוא שכח לרדוף! מעולם לא קרה לו כך. הוא מביט סביב, וכולם מביטים בו בעיניים קרועות. בלו מנסה להפטיר שלומות ביידיש, אך לשונו מלאה באדמה, והחסידים מסתכלים בו בחשדנות.

חום האש מרחיק את האנשים, אך הם נהדפים שוב ושוב בגושים ענקיים אל מרכז הלהבות. למעלה, על במה גבוהה, עומד איש אחד בתוך מקווה רותח, אפוף להבות, עיניו עצומות, והוא פורש את ידיו לשמיים. בלו מטפס אל הבמה ונוגע.

– נטע?

נטע פותח את עיניו, ומניח את מבטו הרך על בלו.

מה אתה עושה כאן? זה שלי, מוחה בלו. ומטריאלה אומרת: ‘עזוב אותך מזה’.

רוצה לטעום? שואל נטע בשקט, וגושי האנשים למטה צועקים אל השמיים המוארים. בלו מהנהן, ונטע מגיש לשפתיו כפית עם מים, ובלו מסתחרר וסוגר שוב את עיניו.

יש לזה טעם של יום, הוא בסוף פוסק, ומביט אל עיניו הכחולות של נטע. ממש אסור. ממש אסור. הוא לוחש לעצמו. ומטריאלה לופתת את ידיו ואומרת: ‘אסור לך, בוא נלך כבר’.

אני צריך לאסוף מפה, אתה מבין? הוא אומר לנטע, ונטע מביט לתוך עיניו. אני צריך לאסוף מפה, לאסוף מהר וללכת, הוא לוחש ורועד מקור. נטע מביט אליו, ובלו מסיר את השטריימל המהודר והקפוטה שכבר סר ממנה הברק ומשליך אותם אל ההמון הצווח. ומטריאלה אומרת: ‘למה לך כל זה?’, אבל בלו אינו שומע, והוא קופץ לתוך המים לקול תרועות החסידים הנהדפים אל הבמה.

ואחרי שכל הרעש שוכך, נטע מביט בעיניו של בלו, נוטל את ידו והולך.

פרוזה

ערב טוב לכם

משה שפירר

בתחנה בבר אילן עלה זוג צעיר עם תינוק. הגבר בחליפה דהויה, כובע קנייטש סטנדרטי ומשקפי ברגים של אברך מצוי במיר, נראה כאילו סיים עתה את הסיידר בבית ישעיה. אשתו, נוות ביתו, רעייתו או ה”אשת חבר” שלו, בפאת קוקו מרושלת ובגדי בית קלילים הובילה את עגלת הבייבי ג’וגר כשהוא סוחב את השקיות של שערי רווחה.

הם התיישבו בספסלים שלפניי. הוא והשקיות בצד ימין של המעבר מאחורי הדלת האחורית, היא בצד שמאל של המעבר, במושב שמאחורי ‘תחנת העגלות’ מתכופפת מדי פעם לתינוקה ומחווה פרצופים של אימהות.

הכול היה רגיל, רגיל וזוהר. עיני בני הזוג נפגשו במבטים של אדם הרואה נוף מדהים ומוכר. נוף שהתרגלו אליו, אוהבים לראות אותו אך לא מתפעמים. העין שבעה, נינוחה, לא נוצצת ולא עייפה.

אמא הזמינה אותנו לשבת, היא מספרת לו בחיוך. אבל אני מעדיפה בבוקר להישאר בבית. החיוך מתרחב.

עדיף להיות אצל אמא שלך השבת, חייך הוא, ושבוע הבא כשחיים יבוא אליה נעשה שבת בבית.

החיוכים נשארו מחוייכים כשהיא סיפרה משהו על התינוק בעגלה. הוא דווקא שתה היום את הסימילאק בלי שום בעיה. אה, באמת? השתומם לשמע הבשורה המרעישה, כנראה שהצמחי אכן יותר טוב לו, כמו ששפרה אמרה.

הם רכנו זה לקראת זה בטבעיות, ראשיהם תלויים מעל המעבר שבין המושבים בלי לגעת זה בזה כשהמשיכו לדון בענייניהם המרתקים. התור בשערי רווחה שהתקצר פלאים, המשרה החדשה של טובי והנהג החצוף שחתך בפראות את נתיב האוטובוס. גם הוא סיבה לשיתופי מבט וחיוכים מלאי הרמוניה ונינוחות.

הוא אומר משהו, תוך כדי שהוא מעביר לה את הכובע שלו, שימי את זה שם, הוא מבקש. היא שמה את זה שם ומקשיבה לו בעיניים גדולות ופשוטות.

לי לא היה נוח כל כך. הרגשתי שאני פולש להם לזוגיות. המיקום שלי באוטובוס הכניס אותי בעל כורחי תחת כנפי חיוכיהם הזורמים. להם לא אכפת ממני ומאף אחד אחר. הרי אין כאן שום סוד ושום רומנטיקה אינטימית. סתם שיחת יום יום. לא הבנתי איך זה קרה אבל פתאום שאלות הסימילאק, התורים, ארוחות השבת והנהגים החותכים נראו בעיניי עניינים חשובים שיש להתעניין בם בכובד ראש. למרבה צערי לא מצאתי מה לחדש בעניינים אלה.

האוטובוס הגיע לשרי ישראל ואני קם לרדת. כדי להגיע לדלת אני חייב לעבור ביניהם ומרגיש מבוכה קלה כאילו אני דוחק רגלי השכינה. עם המבוכה מתגנב ללב גם כעס קל. סליחה! זה המעבר שלי בדיוק כמו שלכם. באיזו זכות אתם ממלאים אותו בסימילאק וחיוכים המונעים את המעבר.

מבט נוסף אליהם ומיהרתי לסלוח. עברתי ביניהם. ערב טוב לכם, איחלתי בחיוך (איך לא). בבת אחת הרימו את ראשיהם מרכינתם והסתכלו בי בתמיהה. הספקתי לראות את משקפי הברגים שלו גולשים על אפו. הם בטח חושבים אותי לאדם משונה. אנחנו הרי לא מכירים אותו, יתלחשו עליי אחרי שדלת האוטובוס תיסגר אחריי. אבל אני, אני מכירם.

פרוזה

הדינוזאורים של שרון

חיים זבולון

הבולדוזרים של שרון שהגיעו לגוש עם מובילי טנקים, רוכזו במספר מקומות. היו מהם צהובים והיו גם אדומים. הם נאספו כמו להקת האריות שהתרכזו יחדיו בסוואנה כדי לטרוף זברה או צבי.

וכאשר הם החלו במלאכת החורבן, הם כבר נדמו לי כאותם הדינוזאורים, עם הצוואר הארוך, ועם חשיפת השיניים המעוקלות, בסרטי “פארק היורה” שהוקרנו אצלנו מפעם לפעם.

כך הצטיירו לי הבולדוזרים של שרון אז וכך גם היום. ובאמת גוף הבולדוזר, והמנוף הארוך והגמיש, והפטיש, העולה ויורד, היושב בקצהו, כל זה דמה מאוד לדינוזאורים שאותם ראינו ב”פארק היורה”, בתמונות, ובמאובנים.

הבולדוזרים הללו עבדו מבוקר עד ערב להחריב את בתינו. את מלאכת ההרס כמובן שלא נתנו ליהודים נקיי הדעת.

את המלאכה הבזויה והנאלחת הם נתנו לאחינו הבדואים. הם היו הנהגים והם ידעו לכוון את הפטיש כדי שיכה בקירות הבית ובתקרותיו.

בימים שהבולדוזרים דפקו על קירות הבתים, כבר עזבו רוב מתיישבי גוש קטיף אל תוך הקו הירוק.

אני מאמין לאלו שאמרו שאינם רוצים לראות בחורבן ביתם. אבל היו שעזבו בגלל שהנשארים אחרי התאריך שנקבע היו מפסידים את שלושים האלף שקלים, הוצאות ההובלה, שהממשלה העניקה רק לאלה ש”ייצאו בזמן”.

היו כמה יישובים אידיאולוגיים כמו עצמונה, וכפר דרום, ועוד כמה משפחות טובות מנווה דקלים, שנשארו עד הרגע האחרון, אבל הרוב עזבו כדי לא “להסתבך עם הממשלה”.

מה שאירע בפועל הוא שגם מי שנשאר אחרי התאריך הקובע ,קיבל את הוצאות ההובלה כמו אלו שברחו כמו זברות מבוהלות.

בסך הכול גם אלו שעזבו את ביתם, בטרם עת, היו אנשים טובים והגונים, אבל מאז ועד היום יש נתק בן אלו שעזבו לפני הזמן, לבין אלו שנשארו עד הרגע האחרון.

למעשה, הבדואים היו רק קבלני המשנה, הם לא נגשו למכרזי החורבן, כי הם אף פעם אינם זוכים. לכן הם התרגלו להיות קבלני המשנה ומתפרנסים מכך יפה.

מי שזכה במכרזים המתועבים הללו, היו יהודים טובים ובעלי קשרים. בתכלס, הקבלנים היהודים אפילו לא ביקרו במקום ששליחיהם, החריבו עד הייסוד.

זה כמו אלו שרוצים את השניצל חתוך יפה, עם הפירורים מלמעלה, ושאף אחד לא יספר להם מה עבר על השניצל הזה עד שהגיע לצלחתם, כי הם, בפירוש, לא רוצים לדעת.

הבדואים בסיפור הזה היו השין גימלים, כמו גוי של שבת, שרק לו מותר לכבות או להדליק את האש. הם עברו בית בית, והרסו אותו בדיוק כפי שנצטוו.

אחרי שעזבנו את הגוש שבנו אליו אני ואשתי כדי לארוז. שנינו שמענו את קולות ההרס של הבולדוזרים.

לי היה הדבר יותר קל אבל לאשתי היה יותר קשה. הקולות הללו של ההרס והחורבן מלווים אותנו לכל ימי חיינו.

צר היה לי על שנאלצה לשמוע את קולות ההריסה המתועבים הללו, כי יכולתי להסתדר בלעדיה, ולחסוך לה את הטראומה. אבל היא התעקשה לבא עמי כדי לארוז, ואטמה אוזניה משמוע.

וכפי שכתבתי בסיפור האחרון: ביום שישי אשתי עזבה את הגוש לצמיתות, ואילו אני נשארתי כדי להיות בזמן הריסת הבית, ולעוד כמה משימות.

עוד אני משוטט סביב הבית, ראיתי אותו משנה כיוון, ומדדה לעברי בעצלתיים. כך בוודאי היו הולכים גם הדינוזאורים, כדי ללכוד את טרפם.

הוא הגיע מהיכן שהוא והחל לנסוע לעבר הבית שלי. עשר דקות תמימות נסע הבולדוזר עד שנעצר מולי ביתנו היפה.

גם אם הבולדוזר, המכוער הזה, היה נוסע אלף שנים כדי להגיע לביתי, הרי שגם אז היה נדמה לי שהגיע מהר מהצפוי.

מהבולדוזר ירד בחור שחרחר וצנום, פניו, המאובקות באפור, דמו לפסלי הראשים הכרותים שראיתי במוזיאונים. הנה הגיע הרגע שבו הבולדוזר הגיע גם לבית שלי.

כמו המוות שמגיע בסוף, כך הגיע גם אלינו הבדואי רכוב על הדינוזאור שלו, כדי להרוס לנו את הבית. אלא שכאן הבית, החי והתוסס, לא הגיע לכלל שיבה, כאן הורידו את שיבתו בדם שאול.

הבדואי הבחין בי מתהלך לכאן ולשם, התקרב אלי ואמר שלום, אני סאלם אבו יוסף.

“גמרת להוציא הכול?” הוא שאל.

“למה אתה שואל?”

“מה זה למה? הגיע הזמן חביבי.”

“הגיע הזמן למה?”

“אתם הבית האחרון שנשאר במושב, ואני צריך לגמור את העבודה”

“תשמע אני לא רוצה להפריע לך בעבודה אבל יש לי כאן תמרים מאה עץ, ועוד משתלה של ארבע מאות עץ. קודם צריך לעקור אותם, ואחר כך תעשה עם הבית מה שאתה רוצה”

“השתגעת? מי יעקור דבר כזה!”

“כבר ימצאו מישהו”

“בחייך לעקור מאה עצים זה ייקח יומיים”

“מצידי שייקח גם שלושה ימים, אני לא אמרתי שאתה תעקור, אני רק אומר שאתה לא תהרוס את הבית, לפני שהעצים האלה יהיו בערמה, על יד הכביש”.

“ואם אני יתחיל לשבור את הבית, מה אתה יכול לעשות?”

“בבקשה תתחיל, אבל רק תדע שאני יושב בתוך הבית, ומה שיקרה לי יהיה על הראש שלך”

הבדואי עלה על הטרקטור, שילב ידיו על ההגאים, ועליהם הוא הניח את ראשו. הוא נראה אובד עצות, משום שאני בסירובי, עלול לגרום לו לנזק כספי גדול בשל העיכוב בזמן.

הוא חשב מעט, כיבה את המפלצת, וירד אליי. “תשמע אתה לא בסדר, תאמין לי אתה חושב שאני נהנה מהעבודה הזאת?”

“את זה לא אמרתי”

“תאמין לי אני כבר חולה מזה, כל היום להרוס בתים של אנשים, מה אתה חושב שאני בובה? אני לא בן אדם כמוך?

אנשים בנו את הבתים האלה במשך שנים, ואני בעשר דקות הורס עבודה של שנים, אתה חושב שאני לא מבין מה אני עושה?”

“אני מבין מה אתה אומר”

“תן לי, תן לי בחיאת אבוק, לגמור את הבית האחרון הזה, ואני אלך הביתה כבר, אין לך רחמנות?”

“קודם את העצים”.

הוא חזר לטרקטור והתקשר למישהו שאיתו דיבר כעשר דקות. אני נכנסתי לתוך הבית וחיכיתי.

אחרי כחצי שעה באה משלחת של ארבעה או חמישה אנשים, לבושה בסרבלים כחולים, ממשרד הביטחון. איש אחד פנה אליי ואמר “אנחנו נעשה כל מה שתבקש!”

“לא בקשתי את הירח, רק את עצי התמר האלה תעקרו ותוציאו לכביש”

הוא פנה לבדואי “סאלם בוא, חבל על הזמן, תעשה מה שהיהודי הזה מבקש” סאלם הניע את הטרקטור והתחיל לעקור עץ תמר אחד ועוד אחד ולשים על מה שהיה פעם החנייה של האוטו, ועתה הפך לגושי אספלט שבורים ומעורבים בחול.

שעות הוא עבד, בשעה שתיים וחצי כל העצים היו שכובים לאורך הכביש. היה זה יום שישי, לא רציתי ללכת הביתה עד שאראה במו עיניי, כיצד הורסים את ביתי.

לא טוב להשאיר חללים ליד הדמיון, אדם לא אוהב להשאיר חללים ריקים בחייו.

אבל המתנתי לשווא. ההוראה הייתה שביום שישי מפסיקים את העבודה בשלוש, והשעה הייתה רבע לשלוש, על-כן הם דחו את מלאכת ההריסה ליום א’.

עברה עלינו שבת מיוחדת. בישיבת כרם דיבנה היו שיעורי תורה, והיה אוכל טוב ובשפע, ואני כל השבת חשבתי על הבית, שלא יהרסו אותו לפני שאגיע.

ביום ראשון עליתי לאוטו וטסתי לגוש. היו פקקים רבים בדרך, מכוניות הצבא נעו לאט וחסמו את האפשרות לעקוף אותם. למרות זאת נסעתי בדרכי עפר ובשוליים כדי להגיע בשעה שבע וחצי.

אבל אני הגעתי בשעה שמונה וחצי, הבית כבר היה לעיי חורבות. איי! איי! בית! בית! כמה הייתי נותן אם יכולת עכשיו לדבר. הבית היפה שלנו הפך למשטח אבנים, והוא שתק כמו שכל המתים שותקים.

התהלכתי בין ההריסות, ושברי הבטון שתחת רגליי השמיעו קולות, מן צליל משונה וחד-גוני, כשל כיתת חיילים הצועדת בסך.

מבין שברי הבטון הציצה ראשה של בובת הברבי של בתי הקטנה, שאותה שכחתי לאסוף, גופה היה מעוך אבל ראשה נותר שלם.

 

שלום עכשיו שלום,

כתבו את כל דבריי.

ספרו לתום ודיק, מן המוות שבתי חי.

הטבוע בדמי מעופי לא יבלום.

משב בהר הזיתים.. שלום עכשיו שלום.

(ג. ג’ויס, יוליסס)

פרוזה

לוגיקה

גרשון מושקוביץ

 

כל התחיל כשאביו של החבר שלי, אריה, ניגש אלי בוקר אחד לאחר התפילה. הוא היה גם מגיד השיעור שלי בישיבה קטנה ולא רוויתי ממנו נחת. לא מזמן הוא נזכר בי והחליט שיש לו שידוך בשבילי. הודעתי לו בחיוך חצוף, שאני צופה שבסופו של העניין הוא יתרגז ויכריז שאין לו שידוך בשבילי. אמר שזה לא נכון, ומה אכפת לי להקשיב לו, למה סתם לא לשתף פעולה?! נכנעתי, אני בסופו של דבר אדם נחמד מאוד.

הוא פגש אותי שוב בשטיבלך של ‘סאטמער’ במאה שערים. דיברנו. הסברתי לו שכיום יש לי הרגלים בנושאים מסוימים וקשה לי להתעסק עם אנשים בגלל זאת.

הוא שאל אותי, כגון מה? לאחרונה עסקתי בלוגיקה, עניתי לו: לדוגמה, לוגיקה. הוא שאל אותי, מה הכוונה?

הבאתי לו דוגמה, והוכחתי לו שהוא לא מבין לוגיקה (וזה עניין פשוט סך הכל של תרגול והבנת טיעונים).

הוא שאל אותי האם אני מאמין בה’. עניתי לו כי גם זה כשל לוגי, הוא מסיט את הדיון…

שאלני, האם לרב שך הייתה תמיד לוגיקה?

עניתי, בטח שלא.

קרא לי: כויפער! והלך.

בשבת קודש לאחר הסיפור הזה פגשתי את בנו. פגשתי את הבן בבית כנסת שלי. הוא אמר לי: יש לי חדשות בשבילך. הוא כנראה רצה לדבר על ‘האינצידנט’ עם אביו שנכנס בי אישית ומתוך מטרה “לעזור” לי.

תוך כדי שאנו מדברים, אחיו הקטן מתערב. הוא שאל אותי: מה אני חושב על אבא שלו? עניתי: שאני לא מספיק מכיר אותו. אולם מן הקצת שהצלחתי, אני יודע שיש לו כשלים לוגיים, ופעם האח שלכם לכלך את חדר השיעורים בישיבה, ואביכם ציווה עלי לנקות החדר. סירבתי. הוא אמר לי שאם לא אנקה או לא אגיד מי לכלך, אני משחק עם העתיד שלי בישיבה. ובאמת לאחר כמה שבועות סולקתי מהישיבה בלי שאמרו לי מדוע. ואני עדיין לא מתחרט על ששמרתי על חירותי וכבודי ועל שלא הלשנתי.

כאן הם נכנסו בי ואמרו: אם אתה לא מכיר אותו מספיק, איך אתה יכול להגיד שיש לו כשלים לוגיים?! ומעשה אבות סימן לבנים.

אחרי זה שאלו אותי כשל לוגי מהו. והם המשיכו וטענו שזה לא משנה שזה כשל לוגי היות שהם מדברים בהיגיון. אמרתי שאם אין להם תרבות שיחה אין לי עניין להסביר. או אז הם אמרו לי שמי שלא מוכן להסביר, זה אומר שהוא לא מבין.

אמרתי גוט שאבעס יפה והלכתי. 

פרוזה

מתוך הסיפור “פשיסטקו, או: מה קרה ליותם שבח”

 

עם ניצחונו מחדש של ראש הממשלה הוחלפה שרת התרבות. לתוך החלל הגדול שהותירה נכנס בצעדי בלרינה טדי כהן, מעין חרוט עגלגל וממושקף שאהב לאכול אפונה ולדבר בפתגמים. עם כניסתו לתפקיד החלו לנשב רוחות מקארתיסטיות רעננות. צעדו הראשון והפרובוקטיבי של כהן היה לסלק לאלתר מרצה לתיאוריה של הספרות מאוניברסיטת באר שבע. המרצה, שהיה מכפיש על ימין ועל שמאל כל מה שהריח לאומיות, הועיל להגדיל הפעם ולהלל במאי פלסטיני תומך חמאס, כאשר זה פרסם סרט תעמולה אנטי ישראלי. אחרי סילוקו פירסם השר בחשבון הטוויטר שלו: “המרצה המהולל תמך ופעל למען אנשים הרואים בהשמדת ישראל את מטרת-החיים שלהם. על כך אין סליחה.” הפרטים היו משמימים להפליא אך מסדרונות גילמן סערו וסאנו.

אני באופן אישי מיהרתי והצהרתי שאין לי שום עניין במאורע אבל התפלאתי לגלות שקבוצה של אנשים מהחוג לספרות ממש הסכים עם שר התרבות. הם חשבו שראוי לסלק את המרצה. ראשון לנאמני שר התרבות היה ז’אקוב, מתרגל בקורס המקביל בגילמן. ז’אקוב שלהב את הסטודנטים נגד המרצה ש”כפר” באוטוריטה של גילמן בתחום הספרות והעז לחשוב שיש מקום כזה באר שבע. חלק מהתלמידים היו משועשעים וחלק התלוננו עליו למזכירות החוג. ז’אקוב נקרא לשימוע.

בחוסר רצון נגררתי אחרי מישל לפגישות המתישות על מדשאות הספרייה. אלו היו פגישות של אמנים אקטיביסטים והם הסכימו זה עם זה באופן מעורר השתאות, ועשו זאת בצווחות היסטריות כמעט. לדעתם שר התרבות התנהג “בחוסר תרבות וחוסר אינטליגנציה”, “תת רמה של אדם”, “קוף”, “נאצי!”, “זה פשוט פאשיזם!”, “פאשיסטים!”. “פשיסטקו” ניסיתי להציע, אך הושתקתי במהרה על ידי מבטיה של מישל.

מול קואליציית לוחמי החופש הזו תססה קבוצה קטנה שהונהגה, באופן לא מפתיע, בידי הילה זוסמן. זוסמן אמנם לא השתמשה במילים כמו “פאשיזם” ו”נאציזם”, אך היא חיפתה על כך ביצירתיות וקולניות שקשה היה להתחרות בהם. המשוררת החרוצה ארגנה הפגנות תמיכה ספונטניות בשר התרבות באמצע המדרגות או בחצר הקפיטריה, תלתה שלטי ענק המציגים את דמותו כגיבור ישראל, וביצעה אפיזודות של “שירה ציונית” ברחבי הספרייה.

ראשת החוג והמרצים הוציאו במשותף מכתב תמיכה רשמי בפרופסור, בעד חופש הביטוי ותמיכה כללית בערכי השוויון והחירות. כתגובה החליטו ז’אקוב והילה לארגן “פסטיבל אמנות למען שר התרבות והספורט על שם שר התרבות והספורט”. אירוע הפתיחה היה מסיבת ריקודים פרועה במועדון גייז ברחוב המסגר. תמונתו של שר התרבות הודפסה על יריעות בד ענקיות שנתלו כדגלים אנכיים מהתקרה. יחד עם אורות הניאון הכחולים והצהובים הדגלים הללו “השרו אווירה היסטורית”, כפי שז’אקוב תיאר מתחת לשפמו המוקפד. המסיבה הוגדרה כ”להיט”, והיא זכתה להיות ראשונה בשצף הפעילות הענפה של שני המטורללים.

זוסמן וז’אקוב תיפקדו כמפלצת דו-ראשית, שלא בחלה באף אמצעי לביסוס מעמדה התרבותי של האורתודוקסיה החדשה שלהם, מעין ברית בריונים מנומרת. שבוע אחרי המסיבה השיקו השניים ספר ציטוטים דקיק של שר התרבות (השר נכנס לפוליטיקה רק לפני שנים ספורות וככל הנראה לא הרבה להתבטא בפומבי), אותו חילקו לעוברים ולשבים בליווי יין נתזים.

באותו הערב נפתחה גם תערוכה שנקראה בשם הנייטרלי “קולטורנה”, ובה תמונות בשחור לבן של שר התרבות, של ראש הממשלה, נחשי פיתון, אריות כרותי ראש ורבי קומות. על הציורים הותזו צבעים בהירים וזרחניים, במה שז’אקוב וזוסמן קראו לו “אסטרטגיה בולימית”.

מישל וחבורת הבודדים שלה לא הבינו מהיכן הם נחתו. לא רק שז’אקוב וזוסמן היו חרוצים, היצירות שלהם היו באופן מפתיע מוקפדות, אסתטיות ולעיתים מרהיבות ממש, לפחות לעומת ערבי הספוקן וורד הרפטטיביים שמישל לקחה אותי אליהם. מישל וחבריה הגיבו בזעזוע עמוק לגימיקים שהופקו חדשות לבקרים בשבילי האוניברסיטה, במדרגות של גילמן ואפילו בשירותים הציבוריים ואמרו שוב ושוב: “זו אומנות בינונית”, “פרובוקציה לשם הפרובוקציה”, “מילא הפאשיזם, אבל כמה חוסר כישרון…”. יומיים אחרי פתיחת התערוכה הופיעו בגילמן שתי כתבות תרבות מ”וואלה! חדשות”. הן הוזמנו, באופן רשמי, על ידי מיכל סיני מהחוג להיסטוריה, אך מאחורי הקלעים עמדו כמובן זוסמן וז’אקוב, שרצו לתעד את המהלכים המבריקים שלהם. יחד איתם התאספו מספר חברים נאמנים. הם הגיעו מוכנים, היתה להם כוריאוגרפיה שעבדו עליה, קטע ממחזה איטלקי ומספר שירים שעובדו מחדש להקראה בפני המצלמות. סימן ההיכר של כל מי שלקח חלק במופע היה מכנסיים אדומים ומבריקים. לכתבת של וואלה! לא נתנו מספיק זמן אוויר לדחוס בידיעה הקצרה את כל הפעלולים שהכינו, אך המכנסיים מילאו את המסך. ז’אקוב זעק לתוך המצלמה: “כן! אנחנו מאמינים בראש הממשלה, הוא הז’אן דארק של הספרות, המאו דזה של האמנויות, נפוליאון בונפרט של התיאטרון!” ברקע עמדו הילה ושאר האספסוף ובידיהם פוסטרים של שר התרבות. הכתבת המסכנה נראתה מבולבלת מתועפות הקשקושים. היא מילמלה למיקרופון: “קבוצה שנויה במחלוקת” ו”לא כולם מרוצים מהפעילות שלהם”, וכיוצא באלה תגובות מחושבות.

הכתבה היכתה גלים. אם ביום רביעי הופיע ז’אקוב במהודרת הערב של וואלה! בלבד, במהדורה המיוחדת של סוף השבוע כבר ראיתי את המכנסיים האדומים בכל מדורי החדשות. הסרטון הפך ויראלי. פרשנים ניסו להסביר את מהות הקבוצה, להתווכח אם מדובר בתופעה חיובית או הרסנית. שר התרבות מצא את עצמו, שבוע אחרי כניסתו לתפקיד, בליבה של סערה תקשורתית מפתיעה. הוא נאלץ להתגבר על המבוכה וטען בתוכנית רדיו שהוא גילה בתל אביב “קבוצה של צעירים, מוכשרים, ציונים, שאוהבים את המדינה, ראוי שכולם ילמדו מהם.” הציטוט הצית כמובן חגיגה גדולה. הוא נדגם, מוקסס והפך למנטרה מוזיקלית ברחבי האוניברסיטה, ב”בקטריה”, בבתי הקפה של אזור לבונטין, ואפילו חצה את קווי הגבול של תל אביב אל אויבותיה המושבעות: ירושלים ונס ציונה.

השר הגדיל לעשות ובעצה אחת עם יהודה עציון, מי שהיה אחד ממנהיגי המחתרת היהודית, המיר את שמה של תחרות השירה העברית השנתית ל”תחרות השירה העברית על שם שבתי בן דב”. בן דב היה הוגה דעות קיצוני שהפך למורה הרוחני של עציון, ובהשראתו הוא תכנן להטמין לבנות חבלה מתחת לכיפת הסלע אך נתפס לפני שביצע את זממו. כמאה שירים נשלחו לתחרות בשבוע אחד. אני מודה שאפילו אני שלחתי שיר, משהו עגמומי למדי על נסיעה ברכבת בוורשה. לתחרות השירים זוסמן כבר התנגדה. היא טענה ששר התרבות איבד את הניצוץ הלאומי וקרנו ירדה, ודרשה שיערכו לו “מבחן נאמנות”.

המרצים בפקולטה למדעי הרוח היו חלוקים בדעותיהם. אחדים מיהרו לגנות את התופעה ולהתייצב לטובת הפרופסור מבאר שבע, וטענו שיש להעיף את ז’אקוב מסגל ההוראה לאלתר. אחרים חששו לאבד תמיכה בקרב הסטודנטים שלהם, מה גם שהיה משהו מלהיב, אני מנחש, בהתעניינות המחודשת שחוללה השערורייה בחוג הזנוח הזה. הימים היפים בהם מנחם פרי התהלך ככובש קדמוני, מטיל כישופים על נערות תכולות עיניים ונועץ את חניתו המחודדת בכל מבקר חמוץ פה, חלפו לבלי שוב. מאז הצמיח החוג בעיקר מורות לספרות בחטיבות ביניים ומבקרי ספרות ממורמרים.

המכנסיים האדומים הלהיטו לא רק את מסדרונות גילמן. הבוז והשנאה של התקשורת הישראלית וגינוייהם של כמה סופרים בעלי שם כמו דויד גרוסמן ומאיר שלו הקסימו את החברה הישראלית. מכנסיים אדומים נמכרו בכל מקום. תמיר גל, זמר הדיכאון המפורסם והליכודניק המושבע, הלחין שיר של ינאי, ואפילו תנועת “אם תרצו” חגגו על המציאה וקראו בערוץ היו-טיוב שלהם לצאת ולשמוע קצת “שירה לאומית אמיתית”.

תגובת הנגד לא איחרה לבוא. ההערצה לזוסמן וז’אקוב השתוותה רק לשנאה העיוורת אליהם. הטיעונים הראשונים היו, איך לא, שמדובר בתנועה ממוסחרת. באחד מהשיעורים על הספרות העממית בימי הביניים שמעתי במו אוזניי מישהו אומר: “האמת שהיה משהו בשירים שלהם בהתחלה, אבל עכשיו זה סתם מִחְזוּר”.

חובבי הספוקן וורד טענו שמדובר ב”פירוק הדמוקרטיה, שיתוף פעולה עם הדיכוי, המשך הפשיזם באמצעים אחרים” וכדומה. הגדילו לעשות תלמידי הספרות הלטינו-האמריקאית, שהיו חבורה של סוציאליסטים חמומי-מוח. הם יצאו בהצהרה שהמכנסיים האדומים הם סימן מטרים לשילוח אנשים למחנות עבודה. חבורה של שמאלנים אדומי לחיים מתואר ראשון תלשו את הפוסטרים של שר התרבות וייסדו במה מחתרתית של שירה פוליטית בחצר בית הקפה של גילמן. שם קראו שירים ביקורתיים על הממשלה, על סתימת פיות ועל התקרנפות חבריהם לחוג.

הילה, שהייתה תמיד בעלת ראש עסקי, הציעה להקים במה מתחרה מול הבמה השמאלית והכריזה על אירוע של “דיבייט שירה” – קרב מילולי בין הניצים. האירוע נקבע לשעה שלוש בצוהריים ביום שלמוחרת, והפירסום היה אינטנסיבי. אני קיבלתי את ההזמנה באופן אישי, בסיום שיעור אקו-פמיניזם, כשניסיתי לכתוב לעצמי הצעה לתזה. הילה זוסמן נכנסה בסערה לתוך חלל הכיתה מוציאה לשון לשני נערים ממושקפים והניחה על השולחן שלי דף מקומט עם הפרטים תוך כדי ניסיון להשיג את מספר הטלפון שלי. אמרתי לה שאני לא מתכוון לבוא ושבדיוק קבעתי לבהות בטלפון שלי בשירותים. היא חייכה ואמרה לי שמישל תהיה שם. עשיתי פרצוף אדיש אבל החלטתי לבדוק את העניין, על כל צרה שלא תבוא.

 ביום שלישי הכאוס כבר חצה גבולות. ז’אקוב סולק מאחד משיעוריו על ידי קבוצת תלמידות פמיניסטיות, הוא צעד חסר דאגות לעבר בית הקפה כשהוא מזמר לעצמו את ‘לורליי’ של היינה בגרמנית. בשיעור על תיאוריות ספרותיות קמו קבוצת תלמידים וקראו שירים שונים בו זמנית, בדיוק כשהמורה הסביר כיצד החיים של ג’ודית באטלר קשורים לתיאוריות שפיתחה. בדשא המרכזי החלו למכור מכנסיים אדומים במגוון גזרות ודוגמאות. שני סטודנטים לסוציולוגיה עם מסקרה בעיניים וראסטות בלונדיניות בנו דוכן מעבודת יד שמטרתו הייתה לקדם “שירה של שלום”.

חשבתי שזו הזדמנות טובה והלכתי לעמוד ליד שני תלמידי תיאטרון רגוזים, שעמדו עם שלט עליו הודפסו “ארבעה עשר סימני הפאשיזם” של אומברטו אקו. חיכיתי לראות את מישל אבל לא מצאתי אותה בשום מקום. הילה זוסמן הופיעה לידי ולחשה לי באוזן: “מתחכך עם האויב?”

פרוזה

צרעת

ירון פז

 

ההונדה סיביק השכורה גלשה במורד ההר, חשה קרבה מטפיזית לאספלט השורק תחתיה. היא נכנסה למנהרה ארוכה בצד הצרפתי, חצתה במעבה האדמה את גבול צרפת והופיעה בחזרה על פני האדמה בצידו האיטלקי של הגבול. לרגע שאל את עצמו הנהג מה דינה של עבירת תנועה המתבצעת במנהרה זו, שהרי מן הדין הוא שלמשטרה האיטלקית, היחידה שחלשה על מבואה ומוצאה, אין שום סמכויות בשטח צרפת. 

זוג נוסעי הסיביק עצר במלון הראשון שנקרה על דרכם. פקידת הקבלה הייתה אדיבה. רוח רעננה של קורקטיות אירופאית נשבה משיניה התואמות ששכולה אין בהן. 

לצערה לא היה מקום. “העונה אמנם טרם החלה אבל אנחנו כרגע בשיפוצים בשניים מתוך שלושת האגפים. אולי בהמשך הרחוב, במלון אימפריאל, ואם לא שם אז בטוח בעיירה הבאה”. אלא שגם בקצה הרחוב ובעיירה הבאה ובזו שאחריה היו פקידות הקבלה אדיבות. אדיבות מדי. לבסוף מצאו משהו. אמנם במחיר מופקע והרחק מן הים, אבל שיהיה. 

בבוקר שלמחרת, בחדר האוכל, לא יכלו שלא לחוש במבטים החרישיים שליוו אותם בהולכם מפינת הקפה אל איזור הירקות. הייתה זו תגובתם האינסטינקטיבית של נופשים בריאי-שיזוף שהותקפו בפראות על ידי משביתי שמחה בלתי מנומסים בעליל. תגובה אוניברסלית מן הסתם, שכן מבטים אלו ליוו את הזוג (הוא בחולצה לבנה, היא בקרחת) גם בשבתם על שפת הים, שואבים בדממה קרניים מתוקות של שמש. 

כעבור שמונה חודשים, כשתשכב האשה, גסוסה והלומת אוקסיקודון, יעלו בה הזיכרונות מאותו טיול בריביירה האיטלקית. בהזיותיה, היא תעמוד בשמלת כלולות, תושקה ביין, תוענד טבעת ובן הזוג יאמר: “הרי את מצורעת כדת משה וישראל”. ומסביב תענינה כאיש אחד אומות העולם: “מצורעת-מצורעת-מצורעת”. 

פרוזה

זרועות

תהילה סולטנה שפר

 

על שפת הבית אני משתהה, אור קיץ מתנועע על פניי בהקלה. אני שואפת אוויר בוקר, קודם שאצא לרחוב. לגרוני נשאבים קולות דיבור וטרטור מהמדרכה ממול, אוזניי נפקחות לשירת ציפור ובתוכי מפרפרת ציפור שנייה. דלת הבית נפתחת, יד מונחת על כתפי. “זה עוד ירדוף אותך”, הוא נושף בעורפי. אני מושכת גופי מתוך ידו וטורקת את הדלת. מערבולת חום מחשיכה את עיניי ולרגע אני עוד עומדת בפתח, חשה את לחישות הבית מרחפות על כתפיי ועיניים רעבות נעוצות בידיי. רגליי ממהרות לאחוז את המדרכה. אני מושכת עצמי אל עבר קולות הדיבור והטרטור, ציוץ הציפור והאור. הרחוב מתגלגל בפניי, מוליך צעדיי הרחק מהבית וזרועותיו. שק כבד מיטלטל בידי, אני מחזקת אחיזתי בשק ומרפה משב בהלה.

 

אני דוחפת דלת לאולם רחב וממוזג, טובלת בריח גופות במצב המתנה. לאורך הקירות פרושׂים אנשים יושבים כפופים בשורה, מבטים לרצפה. מול היושבים ניצב צג מחשב, מרצד אותיות ומספרים, ואני מביטה בו ביראה. אני משווה בין הספרות והאותיות בפתק שבידי לבין הודעת המחשב המבשר את זמן ההמתנה. התור אינסופי, אבל השק בידי ואני נחושה. 

 

שמש שחורה עקודה בחלון דהוי בתנוחת צהרים. קרניה נמסות בין זגוגיות בייאוש השעות החולפות. אני מושכת את השק ואצבעותיי רוטטות על פתחו. ידי חומקת פנימה ופוגשת מתכת קרה, מרגיעה. מטבעות עגולות ושטוחות נוקשות זו בזו. ידי צוללת למעמקי השק, זרועי מכוסה, אני מערבלת את תוכנו ובטני שקטה.

 

דמדומים נופלים על אולם ההמתנה. מבטים חלודים נשלחים אל עמדת הפקיד. אדם קמוט פנים מניע שפתיו בתפילה. הוא מתנועע מצד לצד, מנגח באוויר העומד באולם כמתכונן למלחמה. פניו נמתחות למרומי התקרה, מעבר לצג המחשב, מעבר לחלון, מעבר לזמן הכלוא. אני טומנת עיניי בשק ושולחת אל המטבעות מילות בקשה. 

 

אני שומעת בראשי את חריקת מנעול הבית ומרגישה על כתפי את מגע היד החזקה. אולי לא הייתי צריכה לחזור לשם, אני חושבת, ונזכרת בפיו הצועק כשעמדתי לצאת מהדלת. הנביחות שלו היו חסרות מילים. ניסיון לאחוז בי, לסגור לסתות על מה שאפשר אחרי שנגמר. ידעתי שהוא לא ייתן לי את הכסף, אבל המכתב מהגבייה לא הותיר ברירה. “אני לא מפחדת”, הביעו הפנים שלי כשהוא פתח את הדלת, ולרגע הוא לא ידע לקרוא את המבט הלא מוכר ונתן לי להיכנס ולהטיח בו את המפלצת. אחזתי בשק, כבנשק, והצמדתי את המטבעות לליבי. “אם אתה רוצה לקחת את הכסף,” ידיי ידעו לומר, “תצטרך לפרוץ את מחסום זרועותיי”. הוא לא שלח יד, רק צעק, מופתע שלזעמו כבר אין אחיזה בחיי.

 

אני נקראת לעמדת הפקיד. חשכה באולם ההמתנה, אחרון הממתינים יוצא מהדלת והפקיד לא מרים פניו מהדלפק. אני בוחנת אותו מבעד לאפלה, פנים צרות, מוכרות בצורה מטרידה. הוא דופק על המקלדת את פרטי הקיום שלי: תעודת זהות, תאריך לידה, שם מלא, גרושה. עיניו מקובעות בצג ואני מחפשת בפניו את המוכּר. אני מנסה ללכוד את מבטו, אולי שם נמצאת התשובה, מסתכלת בעיניים המתעלמות ממבטי ולרגע נדמה לי שבין עיניו צמחה נקודה. אני מצמצמת עפעפיי, תוהה: יכול להיות שכבר קודם הייתה שם – נקודה שחורה ובולטת – ולא הבחנתי בה בגלל החשכה המתגברת? 

 

הפקיד מדווח בנביחה צרודה שהשומה גדלה והחוב שלי איתה. אני פותחת את שק הכסף וסופרת מטבעות לתוך ידו. הדקות מתקתקות והר מתכת נערם על הדלפק. עיניו מקובעות בכסף, במצחו הנקודה השחורה גדלה ומתרחבת. הפקיד מושך לעברו את הערֵמה, מטבעות מתגלגלות מהדלפק ונופלות על רגליו. הוא אומר לי בחמדה: “יש ריבית, חמודה”, ומושיט יד לשק. אני מוסרת לו את הסכום הנוסף, והשק המדולדל שרוע בינינו. 

 

אני מביטה בפניו, חוששת מדרישה נוספת, ומבחינה בפלומת שיער על הבליטה בין עיניו. “יש לך חוב משנים קודמות”, אומר הפקיד ומטבעות ממשיכות ליפול משולחנו. אין לי עוד כסף, אני מחווה בידי על השק ולפתע הפקיד מישיר אליי מבט. המבט מוכר וידי צונחת. השומה בין עיניו נוזלת ריר אדמדם. אני מכופפת גופי בפניו והוא מתרומם מכיסאו. עיניו משקפות אותי כלא קיימת ואני נענית למבט ונמוגה ברצפת החדר. זרועותיו נשלחות לעברי, עשרות זרועות, מבִטְנו, מצדדיו, מגבו, מרגליו. הן נמתחות לגופי הכפוף, מתנועעות בגלים מבחילים וסמיכים, חוצות את הדלפק וצורבות בעורי. פיו המֵימי מתיז לעברי: “הזהרתי אותך ששום דבר לא נגמר, בטח לא כשמדובר בכסף”. הוא רועד בלעג וזרוע אחת מחזקת אחיזתה על כתפי. אני מתמוטטת.  

 

בחשכה אני פותחת דלת. הבית שלנו חוזר לחיים. אני חולפת על פני המטבח ורואה אותנו יושבים יחד, אתה מערבב כוס קפה וזורק את הכפית לעבר הכיור. נקישת הכפית ברצפה מעוררת בי גל צחוק, אתה מביט בי מחויך וזורק לעברי מגבת. “אתה יודע לקלוע רק במה שקרוב”, אני סונטת ואתה עונה: “אני יכול להגיע הרבה יותר רחוק, אני יכול לפגוע בך גם אם תהיי מחוץ לחדר”. אני מתרוממת בהתגרות ויוצאת מהמטבח, אתה זורק עליי את המגבת וצוחק. אני צוחקת וזורקת בחזרה ומפספסת. אתה שולח אליי זרוע ואני בורחת, נכנסת למסדרון ואתה אחריי. “לא תתפוס אותי!” אני קוראת ומתחבאת בחדר השינה תחת השמיכה. ידיים סוגרות עליי ואצבעות נעות עליי בדגדוג מייסר. אני צוחקת וצוחקת, אתה מדגדג בזרועותיי, אתה מדגדג בצווארי, אתה מדגדג את כפות רגליי ואני צוחקת ובוכה ונחנקת, מבלי להתנגד.

 

חשכה מכסה על חדר השינה ואני עוברת בין מסדרונות הבית הצרים. אני מגיעה לסלון ורואה אותנו צועקים. אתה מניף לעברי ידיים ומטיח טיעונים, אני מרגישה את סטירת הלחי אף על פי שלא נגעת בי, רק מתנועת האוויר. אני מתקפלת לרצפה אוחזת בבטני, דקירות מנקרות בתוכי. משק כנפיים באוזניי מחליש את הצעקות. אני מרגישה את המפלצת הזעירה, משתוקקת להישמע. רואה את עיני החריץ בבטני נפקחות מבוהלות. משהו בתוכי נבקע ורוצה להשתחרר אל האור.

 

קול ציוץ פוקח את עיניי. על אדן החלון, מזמרת ציפור את הבוקר שעלה. זרועות הפקיד אוחזות בי מורמת מהרצפה. פיו אדיר הממדים נפער מולי, מטיף עליי ריר וצחנה. עיניי ממוקדות בגוש השחור והמדמם הפועם במרכז מצחו ולפתע עפעף נסגר על השומה. אני נופלת בחבטה. בזרועותיי עובר רעד, עצמות פוקעות וידיי מכות באוויר כאברות תעופה. העין במרכז המצח שוב נפערת והפקיד מטיח זרועותיו לעברי. אני מתחמקת, מדלגת מצד לצד, ומושיטה יד לשק. בתוך השק אני מוצאת מתכת וסוגרת עליה בשלוש אצבעות. הפקיד תופס אותי בזרוע אחת ומקרב אותי אל פיו הענק. אני צורחת ממעמקי בטני, הציפור על אדן החלון פורשת כנפיים ונעלמת, ובתנועה חדה אני מנקרת את עין השומה. הפקיד מתקפל על רגליו וזרועותיו צונחות מטה, ראשו נחבט בדלפק וצג המחשב מתנפץ, חלקיקי אלקטרוניקה מתערבבים עם המטבעות הפזורות על הרצפה. אני נעמדת על רגליי, מעל לגופה, בידי מפתח הבית ששלפתי מהשק, מכוסה דם שומה. 

 

דלת אולם ההמתנה נפתחת. לאולם נכנסים עובדי ניקיון, פקידים ובעלי חובות. מנקה חרוץ מטאטא את מטבעות הכסף וחלקי המחשב ודוחף במגב את הזרועות הריריות. אנשים מתיישבים מכופפים בשורות בפני פקידים מחוסרי עיניים וצג מחשב מהבהב סדרות אותיות וספרות. אני אוספת את השק הריק בידי ויוצאת לרחוב, השומר ביציאה מבקש לראות קבלה ומחתים את ידי בכיתוב: “שולם החוב”. בחוץ קולות דיבור וטרטור ואור קיץ, ציוץ בוקע מגרוני.

 

פרוזה

רחמים וסליחות

מ. מאושר

 

ילד צעיר הייתי כשנדחפתי עם אבי מורי שיחיה בין אלפי החסידים הגודשים בטליתות וקיטלאך לבנים את ה’שול’ של חסידי קרלין בירושלים. ראש השנה היה החג הצפוף ביותר בקרלין. כולם כולם באו להתפלל עם ה’רעבע’ למרות שידעו שאת המחזור שלהם הם יצטרכו להניח על גבו של המתפלל העומד לפניהם. ואנוכי הקטן פחדתי. פשוט פחדתי. אימת הדין היתה מוחשית כל כך. הצינורות האפורים של מערכת המיזוג שניסתה לצנן את התלהבותם של החסידים כאילו באו להוסיף דרמה ללב הקטן והמפוחד שלי, וכשפצחו אלפי הקרלינר’ס בשאגות ה’נשמת’ שלהם כבר היה הפחד גדול כל כך שנדחפתי החוצה למרות שכל יציאה או כניסה בין השואגים נמשכה כרבע שעה… כמה עשיתי תשובה באותם ימי פחד, תשובה על החמצת זמן ק”ש של המג”א, על לשה”ר, על חשש גזל (רשמתי במכולת ללא רשות מאבא) ועל ראייה אסורה (המרפק החשוף של המוכרת באותה מכולת). “שפרו מעשיכם וברית לא תופר” השתפכה הנעימה הקרלינאית, והילד שבי ידע בדיוק במה להשתפר. ללמוד יותר. להתפלל יותר. לשחק פחות בטטריס. ימים נוראים בילדותי, זמן של תשובה.

 

עברו כמה ראשי שנים, חלפו כמה תמורות, בית הכנסת הקרלינאי כבר לא צפוף, המון החסידים עבר להתפלל באוהל מיוחד שיכיל אותם, את טליתותיהם וצרחותיהם. גם הילד הקרלינאי כבר לא כל כך ילד ולא כל כך קרלינאי, הוא כבר לא רושם במכולת על חשבון אבא שלו ומרפק חשוף לא נחשב אצלו ראייה אסורה. הפחד המשתק כבר אינו, אבל גם אבדה הבהירות. מי יודע לאן בדיוק לשוב, מיהו המלך המשפט ומה הוא רוצה, מה משמעות הקיום, תכלית הסבל ומטרתו, מה טעם למשפט בעולם חסר צדק זה, האם רק אני זקוק לסליחה מפניו, או שמא עליי גם לסלוח לו. אין פחד אבל גם אין אדישות, את הרהורי התשובה החליפו זעקות התהייה, מה אתה רוצה ממני, מה אני רוצה ממני.

 

פרוזה

מתוך: התנתקות (מחזה)

תמר שילה

 

בבית אחד קטן בגוש קטיף גרים שירן ואורי. זוג צעיר. מחר הגירוש יתחיל. החיילים מתארגנים וגם המתנחלים. הקיץ חם והאווירה מתוחה.

בוסתן המפקד מנחה את חייליו.

בוסתן: אני צריך שני מתנדבים. יפה בואו לפה. שימו את זה- (נותן להם חולצה כיפה, ומטפחת) אתם צועקים יהודי לא מגרש יהודי. אין לכם לב. זה הבית שלנו איך אתם עושים לנו את זה.
אלכס ויניב: יהודי לא מגרש יהודי. אין לכם לב. זה הבית שלנו איך אתם עושים לנו את זה. אל תעשו את זה
בוסתן: מזה מזה? תגידו אתם רובוטים מה יש לכם. תראו איך עושים את זה. (מדגים בפאתוס) תסרבו פקודה! אין לכם לב?? תסתכלו עלינו! לאן נלך! איפה נגור? נו..
אלכס: אה כן, תסרבו פקודה! אל תעשו את זה!
בוסתן: יפה. שימו לב, יש לכם מה ללמוד מהעליה מרוסיה. יפה אלכס. יפה עכשיו אתה.
יניב: נראה לי הבנו את העיקרון
בוסתן: הבנת? מה הבנת?
יניב: סתם את המסר
בוסתן: הופה מישהו הבין את המסר. יפה. אנשים בכירים עושים ישיבות כדי להבין ולהתכונן אבל יש חיילים פשוטים שהבינו את המסר. מה המסר חייל?
יניב: אממממ שהם לא רוצים שנפנה אותם
בוסתן: שהם. לא. רוצים. שנפנה. אותם. פשששששש מורכב. אל תשכחו שאתם חיילים צעירים ואלה פה אנשים עם אידיולוגיות שעוברות מדורי דורות. אתם יודעים מזה לעמוד מול זה?!
אלכס: זה קשה
בוסתן: זה קשה! מלאדייצ אלכס. זה קשה מאוד! כי הם יודעים למה הם פה. אבל אתם… אין לכם מושג. אתם רק חושבים על הפריסה. על הסופש. על החברה. אה? יפה. אז עכשיו כולכם תתרגלו יחד כדי שנהיה מוכנים. קדימה קדימה.
כל החיילים מתחילים לצעוק.
חיילים: תסרבו פקודה. זה הבית שלנו! אל תעשו את זה! אתם לא חייבים! תתביישו לכם.
בוסתן: יפה יפה. די שששששש. מספיק! ועכשיו לסצנה כמו שעברנו עליה הגעתם לבית ואז..
אלכס: שלום אמממ
בוסתן: רחלי ויואב
יניב: שלום רחלי ויואב..
בוסתן: קדימה כמו שלמדנו
אלכס: שלום רחלי ויואב, גם לנו קשה להיות פה.
בוסתן: יפה!
יניב: וגם לנו כואב, אבל אין לנו ברירה
בוסתן: יש לכם. תסרבו! תגיד למפקד שלך אני לא יכול
יניב: אני לא יכול
בוסתן: חייל!
יניב: אמרתי את זה לו.. אמרתי לו אני לא יכול
בוסתן: אתה לא עונה לזה וממשיך.. תביע צער
יניב: אני ממש מצטער. באמת
בוסתן: ככה מצטערים? תגיד אתה לא יודע להצטער?!
יניב: אני יודע
בוסתן: אז תצטער!
יניב: אני מצטער
בוסתן: עם הפנים!!
יניב: אני מצטער
בוסתן: יותר טוב. טוב. אחרי שאתם מצטערים. אתם נכנסים לתוך הבית. וגם אם הם אומרים לכם לא. וגם אם הם שמים את היד על המשקוף. וגם אם הם בוכים אתם ממשיכים להצטער ונכנסים לתוך הבית. זה הצעד הכי חשוב. ולמה זה?
כל החיילים שותקים. בוסתן עובר ומסתכל להם בעיניים.
בוסתן: שימו לב חיילים טוב טוב למה שאני הולך להגיד לכם ותחרטו את זה על המצח!
כי זאת הצהרה שהבית הזה הוא של המדינה ולא שלהם! ואם המדינה החליטה שהוא הולך קאפוט הוא הולך קאפוט. יש?
חיילים: יש המפקד!
בוסתן לסיוון: אין דבר יותר מטומטם מחיילים צעירים. את חושבת שהם מבינים משהו? כלום. כל מה שמעניין אותם זה מתי אוכלים.

(…)

נכנסות אפרת ואוריה אחיות של שירן
אפרת: שירן את לא מאמינה
שירן מה עכשיו?
אוריה: סבתא של הרצליך נפטרה
שרן: מי?
אפרת: סבתא של הרצליך. אפשר מהשקשוקה? טועמת
אוריה: איכס אבל למה עם הידיים?
שירן: סבתא של הרצליך נפטרה?
אפרת: כן כן נפטרה
שירן: על זה אתן עשיתן את הכניסה הדרמתית הזאת עכשיו?
אוריה: קודם כל לא יפה. היתה נחמדה הסבתא. וחוץ מזה. זה לא סתם שהיא נפטרה היא הולכת לעשות היסטוריה
אפרת: מרד גטו ורשה היא תעשה פה!
שירן: טוב אני רואה שאנחנו ממשיכים עם הקו הדרמטי
אפרת: הרצליך הולכים לקבור אותה כאן!
שירן: מה? מתי?
אוריה: מחר! מחר בבוקר!
שירן: הם הולכים לקבור אותה כאן מחר?
אפרת: את קולטת?!
שירן מתיישבת. הבנות אוכלות ושותות משאריות שיש על השולחן
אוריה: זה מה שקורה כשעם הנצח לא מפחד!
אפרת: זה המסר נשמה!
שתיהן פוצחות בשירת לא לא לא תפנו אותי לא תפנו אותי כל כך מהר
שירן: אני מקווה שהם שאלו את הסבתא קודם
אפרת: שאלו מה
שירן: אם היא בקטע של לרדת לקום לרדת ולקום לרדת ולקום בום
אפרת: למה נראה לך שהיתה לה בעיה, היא כבר מתה
אוריה: תראי את הגדולה של הבנאדם. שגם אחרי שהוא מת ממשיך לעשות דברים מטורפים בעולם. מלכה! מלכה!
שירן: כן. מלכה. אז מה הם יעשו? הם אמרו?
אוריה: הם יעשו לוויה. והספדים והכל ויקברו אותה.
אפרת: זאת אמונה! זאת האמונה המדוברת! היא חיה כאן והיא נפטרה כאן והיא תקבר כאן. מה? יש למישהו בעיה שיקפוץ לאדמה ויפנה אותה משם
אוריה: נראה איזה חייל יגרור אנשים מתוך הבית קברות. ממממ לא נראה לי. אולי חיילי הזומבים
שירן: שתדעו שבסוף הם יוציאו גם את אלה שבאדמה ויעבירו אותם. אני אומרת לכן את זה כדי שלא תחיו באשליה
אפרת: טוב! הנה עוד פעם הדיבורים האלה. אולי כבר תפסיקי לפחד כל כך מאשליות ותתחילי יותר להנות בחיים
שירן: וואו נשמעת תוכנית מצויינת
אפרת: לא התכנית שלך נשמעת מצויינת, כל הזמן לחכות לגרוע מכל וכל הזמן להזכיר לכולם כדי שכולם יחכו לגרוע מכל כי למה לקוות?! למה?! הרי תקווה היא אשליה
שירן: תאמיני לי שזה לא הגרוע מכל
אוריה: אה לא? זה לא הגרוע מכל? יש יותר גרוע מלהזרק מהבית שלך לרחוב? מלראות את הנוף האהוב עליך בעולם…
שירן: טוב אוריה, אני יודעת מזה לחיות פה ואני יודעת כמה זה כואב. זה כואב גם לי. זה כואב לי יותר מהכל.
שלושתן משתתקות. אפרת מתחילה לבכות. שירן חוזרת לכיור לשטוף כלים.

מגפון נשמע מרחוק:
חיילי צבא הגנה לישראל אני אוהב אתכם! זה הזמן, להוריד את המדים המכוערים שאריק שרון תפר לכם, וללכת קצת לים! תראו איך אתם לבנים! לים של גוש קטיף אין מציל שיציל אותו מהעקירה הזאת! סרבו פקודה!!! אתם יכולים למנוע את זה! סרבו!

פרוזה

הדינוזאורים של שרון

חיים זבולון

הבולדוזרים של שרון שהגיעו לגוש עם מובילי טנקים, רוכזו במספר מקומות. היו מהם צהובים והיו גם אדומים. הם נאספו כמו להקת האריות שהתרכזו יחדיו בסוואנה כדי לטרוף זברה או צבי.
וכאשר הם החלו במלאכת החורבן, הם כבר נדמו לי כאותם הדינוזאורים, עם הצוואר הארוך, ועם חשיפת השיניים המעוקלות, בסרטי “פארק היורה” שהוקרנו אצלנו מפעם לפעם.
כך הצטיירו לי הבולדוזרים של שרון אז וכך גם היום. ובאמת גוף הבולדוזר, והמנוף הארוך והגמיש, והפטיש, העולה ויורד, היושב בקצהו, כל זה דמה מאוד לדינוזאורים שאותם ראינו ב”פארק היורה”, בתמונות, ובמאובנים.
הבולדוזרים הללו עבדו מבוקר עד ערב להחריב את בתינו. את מלאכת ההרס כמובן שלא נתנו ליהודים נקיי הדעת.
את המלאכה הבזויה והנאלחת הם נתנו לאחינו הבדואים. הם היו הנהגים והם ידעו לכוון את הפטיש כדי שיכה בקירות הבית ובתקרותיו.
בימים שהבולדוזרים דפקו על קירות הבתים, כבר עזבו רוב מתיישבי גוש קטיף אל תוך הקו הירוק.
אני מאמין לאלו שאמרו שאינם רוצים לראות בחורבן ביתם. אבל היו שעזבו בגלל שהנשארים אחרי התאריך שנקבע היו מפסידים את שלושים האלף שקלים, הוצאות ההובלה, שהממשלה העניקה רק לאלה ש”ייצאו בזמן”.
היו כמה יישובים אידיאולוגיים כמו עצמונה, וכפר דרום, ועוד כמה משפחות טובות מנווה דקלים, שנשארו עד הרגע האחרון, אבל הרוב עזבו כדי לא “להסתבך עם הממשלה”.
מה שאירע בפועל הוא שגם מי שנשאר אחרי התאריך הקובע ,קיבל את הוצאות ההובלה כמו אלו שברחו כמו זברות מבוהלות.
בסך הכול גם אלו שעזבו את ביתם, בטרם עת, היו אנשים טובים והגונים, אבל מאז ועד היום יש נתק בן אלו שעזבו לפני הזמן, לבין אלו שנשארו עד הרגע האחרון.
למעשה, הבדואים היו רק קבלני המשנה, הם לא נגשו למכרזי החורבן, כי הם אף פעם אינם זוכים. לכן הם התרגלו להיות קבלני המשנה ומתפרנסים מכך יפה.
מי שזכה במכרזים המתועבים הללו, היו יהודים טובים ובעלי קשרים. בתכלס, הקבלנים היהודים אפילו לא ביקרו במקום ששליחיהם, החריבו עד הייסוד.
זה כמו אלו שרוצים את השניצל חתוך יפה, עם הפירורים מלמעלה, ושאף אחד לא יספר להם מה עבר על השניצל הזה עד שהגיע לצלחתם, כי הם, בפירוש, לא רוצים לדעת.
הבדואים בסיפור הזה היו השין גימלים, כמו גוי של שבת, שרק לו מותר לכבות או להדליק את האש. הם עברו בית בית, והרסו אותו בדיוק כפי שנצטוו.
אחרי שעזבנו את הגוש שבנו אליו אני ואשתי כדי לארוז. שנינו שמענו את קולות ההרס של הבולדוזרים.
לי היה הדבר יותר קל אבל לאשתי היה יותר קשה. הקולות הללו של ההרס והחורבן מלווים אותנו לכל ימי חיינו.
צר היה לי על שנאלצה לשמוע את קולות ההריסה המתועבים הללו, כי יכולתי להסתדר בלעדיה, ולחסוך לה את הטראומה. אבל היא התעקשה לבא עמי כדי לארוז, ואטמה אוזניה משמוע.
וכפי שכתבתי בסיפור האחרון: ביום שישי אשתי עזבה את הגוש לצמיתות, ואילו אני נשארתי כדי להיות בזמן הריסת הבית, ולעוד כמה משימות.
עוד אני משוטט סביב הבית, ראיתי אותו משנה כיוון, ומדדה לעברי בעצלתיים. כך בוודאי היו הולכים גם הדינוזאורים, כדי ללכוד את טרפם.
הוא הגיע מהיכן שהוא והחל לנסוע לעבר הבית שלי. עשר דקות תמימות נסע הבולדוזר עד שנעצר מולי ביתנו היפה.
גם אם הבולדוזר, המכוער הזה, היה נוסע אלף שנים כדי להגיע לביתי, הרי שגם אז היה נדמה לי שהגיע מהר מהצפוי.
מהבולדוזר ירד בחור שחרחר וצנום, פניו, המאובקות באפור, דמו לפסלי הראשים הכרותים שראיתי במוזיאונים. הנה הגיע הרגע שבו הבולדוזר הגיע גם לבית שלי.
כמו המוות שמגיע בסוף, כך הגיע גם אלינו הבדואי רכוב על הדינוזאור שלו, כדי להרוס לנו את הבית. אלא שכאן הבית, החי והתוסס, לא הגיע לכלל שיבה, כאן הורידו את שיבתו בדם שאול.
הבדואי הבחין בי מתהלך לכאן ולשם, התקרב אלי ואמר שלום, אני סאלם אבו יוסף.
“גמרת להוציא הכול?” הוא שאל.
“למה אתה שואל?”
“מה זה למה? הגיע הזמן חביבי.”
“הגיע הזמן למה?”
“אתם הבית האחרון שנשאר במושב, ואני צריך לגמור את העבודה”
“תשמע אני לא רוצה להפריע לך בעבודה אבל יש לי כאן תמרים מאה עץ, ועוד משתלה של ארבע מאות עץ. קודם צריך לעקור אותם, ואחר כך תעשה עם הבית מה שאתה רוצה”
“השתגעת? מי יעקור דבר כזה!”
“כבר ימצאו מישהו”
“בחייך לעקור מאה עצים זה ייקח יומיים”
“מצידי שייקח גם שלושה ימים, אני לא אמרתי שאתה תעקור, אני רק אומר שאתה לא תהרוס את הבית, לפני שהעצים האלה יהיו בערמה, על יד הכביש”.
“ואם אני יתחיל לשבור את הבית, מה אתה יכול לעשות?”
“בבקשה תתחיל, אבל רק תדע שאני יושב בתוך הבית, ומה שיקרה לי יהיה על הראש שלך”
הבדואי עלה על הטרקטור, שילב ידיו על ההגאים, ועליהם הוא הניח את ראשו. הוא נראה אובד עצות, משום שאני בסירובי, עלול לגרום לו לנזק כספי גדול בשל העיכוב בזמן.
הוא חשב מעט, כיבה את המפלצת, וירד אליי. “תשמע אתה לא בסדר, תאמין לי אתה חושב שאני נהנה מהעבודה הזאת?”
“את זה לא אמרתי”
“תאמין לי אני כבר חולה מזה, כל היום להרוס בתים של אנשים, מה אתה חושב שאני בובה? אני לא בן אדם כמוך?
אנשים בנו את הבתים האלה במשך שנים, ואני בעשר דקות הורס עבודה של שנים, אתה חושב שאני לא מבין מה אני עושה?”
“אני מבין מה אתה אומר”
“תן לי, תן לי בחיאת אבוק, לגמור את הבית האחרון הזה, ואני אלך הביתה כבר, אין לך רחמנות?”
“קודם את העצים”.
הוא חזר לטרקטור והתקשר למישהו שאיתו דיבר כעשר דקות. אני נכנסתי לתוך הבית וחיכיתי.
אחרי כחצי שעה באה משלחת של ארבעה או חמישה אנשים, לבושה בסרבלים כחולים, ממשרד הביטחון. איש אחד פנה אליי ואמר “אנחנו נעשה כל מה שתבקש!”
“לא בקשתי את הירח, רק את עצי התמר האלה תעקרו ותוציאו לכביש”
הוא פנה לבדואי “סאלם בוא, חבל על הזמן, תעשה מה שהיהודי הזה מבקש” סאלם הניע את הטרקטור והתחיל לעקור עץ תמר אחד ועוד אחד ולשים על מה שהיה פעם החנייה של האוטו, ועתה הפך לגושי אספלט שבורים ומעורבים בחול.
שעות הוא עבד, בשעה שתיים וחצי כל העצים היו שכובים לאורך הכביש. היה זה יום שישי, לא רציתי ללכת הביתה עד שאראה במו עיניי, כיצד הורסים את ביתי.
לא טוב להשאיר חללים ליד הדמיון, אדם לא אוהב להשאיר חללים ריקים בחייו.
אבל המתנתי לשווא. ההוראה הייתה שביום שישי מפסיקים את העבודה בשלוש, והשעה הייתה רבע לשלוש, על-כן הם דחו את מלאכת ההריסה ליום א’.
עברה עלינו שבת מיוחדת. בישיבת כרם דיבנה היו שיעורי תורה, והיה אוכל טוב ובשפע, ואני כל השבת חשבתי על הבית, שלא יהרסו אותו לפני שאגיע.
ביום ראשון עליתי לאוטו וטסתי לגוש. היו פקקים רבים בדרך, מכוניות הצבא נעו לאט וחסמו את האפשרות לעקוף אותם. למרות זאת נסעתי בדרכי עפר ובשוליים כדי להגיע בשעה שבע וחצי.
אבל אני הגעתי בשעה שמונה וחצי, הבית כבר היה לעיי חורבות. איי! איי! בית! בית! כמה הייתי נותן אם יכולת עכשיו לדבר. הבית היפה שלנו הפך למשטח אבנים, והוא שתק כמו שכל המתים שותקים.
התהלכתי בין ההריסות, ושברי הבטון שתחת רגליי השמיעו קולות, מן צליל משונה וחד-גוני, כשל כיתת חיילים הצועדת בסך.
מבין שברי הבטון הציצה ראשה של בובת הברבי של בתי הקטנה, שאותה שכחתי לאסוף, גופה היה מעוך אבל ראשה נותר שלם.

 

 

 

שלום עכשיו שלום,
כתבו את כל דבריי.
ספרו לתום ודיק, מן המוות שבתי חי.
הטבוע בדמי מעופי לא יבלום.
משב בהר הזיתים.. שלום עכשיו שלום.
(ג. ג’ויס, יוליסס)

פרוזה

עם הרוח

שחר מדמון

 

היה זה ערב לציון ארבע עשרה שנים להקמתה של ‘עקבי־צאן’ על כתף רמה בצפון השומרון. צידה האחד צופה לים התיכון והשני אל הבקעה. חברי הישוב כולם התיישבו על המדשאה מול המרכז קהילתי לצפות במחזה שהעמידו ילדי הישוב. שמעתי את שמי נאמר כל כמה שניות ‘רות….רות..’ הרמתי את ראשי ובחנתי אם ניתן להתעלם מהקריאה ולהמשיך במשימתי. השנה מלאו לי שמונה עשרה והחלטתי לקבל על עצמי לרכז את האירוע, רגע לפני שאני עוזבת את המרכז ויוצאת לשירות הלאומי. הייתי בכורת משפחת מאירי. בת לצבי ורחל ואחות גדולה לגדיד, שירת הים, תובל וחוף.
“את תחזיקי את החוט ואני אזרוק את השלט” הנחה תובל את בדולח “אבל תחזיקי חזק. לא משנה כמה זה יכאב את לא עוזבת” מתח עבורה את החוט והפקיד בידה.
“ברור!” מחתה בדולח על רמזי ההאשמות וכיווצה את מצחה בהפגנת נחישות. תובל זירז עצמו מטה כשצעדי האפרוח שלו תופפים קלות על במת העץ של המרכז הקהילתי של ‘עקבי־צאן’. כל זוג מילדי כיתה ד’ קיבל משימה לפסל מילה אחת מהפסוק ולהעמידה בראש תפאורת האירוע. התפאורה הייתה תלויה בין הבמה לבין התורן הנושא את דגל ישראל לצד דגל גוש קטיף. אלא שתובל, אחי הקטן, על אף שקטן הוא מאוד ביחס לגילו ולכן זכה לכינוי ‘גוזל’, העלה בראשו רעיון גדול וסירב להעמיד את כתובתם שלו ושל בדולח על עמוד כשאר הזוגות. לדעתו העמוד יפגע בְּזַכּוּת אותיות ‘שמע’ ולכן יש לתלותה על חוט ‘שמשון’ דק שהלילה יצפינו מעיני הקהל, בעזרת ווים שחיבר מאחורי כל אות.
“את מוכנה?”
“כן” ענתה בדולח כאילו התעוררה משנתה ונדרכה במקומה. היא הייתה אף יותר קטנה ממנו וזכתה לכינוי ‘אפרוח’. זה לא הפריע לתובל לדחוק בה להצטרף לתעלוליו ולא פעם אף להיפגע מכך.
“אחת…..שתיים……ש…..לוש!” קרא וזרק את ה’ש’. “יופי! מצוין! חכי אני זורק עכשיו את ה’מ'”
“אל תדאג! אני מחזיקה!” הוסיפה בדולח אף כי הרגישה את החוט פוצע את ידה הרכה.
הפעם התעצל אחי לספור וזרק את ה’מ’ מבלי להתריע וכמעט ונשמט החוט מידה של בדולח.
“תחזיקי חזק!”
“אני מחזיקה!” אמרה ומשכה את החוט האוחז באותיות שכמעט ונוגעות בקרקע.
“אל תשכח לספור.”
“אחת….. מוכנה?”
“כן!” קראה בדולח, שליפפה את החוט על שתי ידיה ועצמה את עיניה בחוזקה.
“אחת…..שתיים….שלוש!” זרק תובל את ה ‘ע’ והחבל שקע מטה כשהוא מושך את ידיה הנאמנות של בדולח יחד אתו אל תחתית הבמה. הכתובת התפזרה על הקרקע ובדולח נפלה על פניה ונחבלה בראשה. אחי הקטן פתח במנוסה אל מחבואו הידוע, מאחורי המחסן הישן של אבא ואני נזעקתי לעזרתה של האפרוחית העזובה. הבכי המר ספוג העלבון כאילו ביקש ‘אל תגידי אמרתי לך’, ואני לא אמרתי למרות שתמיד הזהרתי אותה מלהיגרר אחר הרעיונות של אחי. הפעם רק ליוויתי אותה אל השירותים, שטפתי את פניה וסידרתי את חצאיתה המאובקת.
“רות?” קראה אלי בדולח כשהיא מנגבת את פניה.
“כן אפרוח?” התכופפתי אליה.
“את כועסת עלינו?”
“אני אף פעם לא כועסת” אמרתי וליוויתי אותה חזרה אל הטקס.
כעבור חצי שעה הונפה הכתובת “ישראל ה’ אלוקינו ה’ אחד” והאפרוחית טמנה את ראשה בנעליה המתנדנדות בעצבנות.
לאחר האירוע הוריי ואחיי עזרו לי לקפל את אביזריי האירוע וצעדנו יחד חזרה אל הבית. המולת צעדינו הקרבים אל חצר הבית נשמעה מתוך המחסן, ובניסיונו לשפר מחבוא הרעיש אחי תובל את המגרפה הישנה במחסן.
“יש לנו עכבר במחסן! אולי נלך לבדוק” קרא אבא בקול רם וכולנו צחקנו.
“זה לא עכבר, אבא, זה אפרוח.” תיקנתי.
“אפרוחים לא עושים תעלולים שכאלה. זה יותר מתאים לעכבר. שנלך לבדוק?”
“די, עזוב אותו צבי” אמרה אימי חרש לאבי.
“מה יש? סתם נתלוצץ אתו.”
“לא, דיי! הוא בטח גם ככה יסתתר שם שבוע מהחברים שלו אחרי כל זה.”
“נו, אז יסתתר שבוע. עד הבר¬־מצווה זה יעבור.” צחק אבא וויתר על המחסן הישר אל הבית.
הופתענו כשאחי פקע ממחבואו כעבור עשר דקות בלבד. הוא התייצב בסלון הבית כשהוריי, כהרגלם בכל ערב, שותים קפה ומשוחחים. הוא היה זועף.
“נו, על מי אתה זועף? מי אשם? בוא נשמע.”
“מי?!! מי?!! זו רות המטומטמת הזאת!” פתח בצווחת גרון אשר מיהרה להיחנק בדמעות ומכאן והלאה דבר מדבריו לא היה מובן להוריי. אך לי הכול היה מובן. מיהרתי אל הסלון במגננה חרוצה.
“מה אתה רוצה, טפשון?! מי אמר לך להתחכם עם הכתובת? אני?! אני ניסיתי לשכנע אותך לרדת מזה, טמבל!”
“די רות!” ניסתה אימי לפייס.
“מה רות?!”
“מה ‘מה רות’? את בגיל שלו? נו, באמת, את לא צריכה להגיב.”
“אבל את שומעת מה הוא אומר?”
“הוא יכול להגיד. זה לא אומר כלום, נו באמת.” הצטרף אבי.
” אני ועוד איך אגיד!! זאת היא עם העיניים הרעות שלה. היא כל הזמן מורידה לי את הרוח” התייפח תובל.
הורי החלו לחייך ואחר כך לצחוק. אחי השתמש במושג ה’רוח’ בכדי לתרץ כל מעשה תמוה שעלה בראשו. כשרצה בירך אבי על כך ואף השווה אותו לדויד המלך, וכשרצה היה מגחך עליו כאילו היה סירה השטה הרחק מן החוף.
“תפסיקו לצחוק עלי! אתם כולכם לא מבינים.”
“בוא תובי!” קראה אימי. “בוא, נו! בוא אלי אני רוצה להגיד לך משהו.”
“לא רוצה!” צרח תובל. “אני לא כמוה! אני אף פעם לא יהיה כמוה! שהיא עושה כל מה שאומרים לה כמו רובוט.”
“מה זה קשור, תובי?! נו, בוא רגע.”
“קשור! זה קשור! אין לה רוח אז היא מנסה להפיל את שלי! אני לא אתן לה!!” אמר והביט הישר בעיניי. “שמעת!! אני לא אתן לללל……ךךךךךך!!!!!!” ובצרחה זו פנה אל חדרו.
“אוי, כמה רוח” אמר אבי בבדיחות ואימי צחקה ודחקה בו בידה.
“די, צבי!”
תובל משך ממיטתו את מצעיו ויצא לישון בחצר. הוא ידע שברגעים כאלו הוריי זונחים את חוקי המשמעת של הבית ומניחים לזעם לעבור. ומכיוון שתמיד אהב לישון בחוץ חשב שיהיה זה בזבוז לוותר על היתר זמני זה.
בעוד אחי הלך לישון עם יתושיי תמוז, אני הלכתי לישון עם הגדרתי כ’חסרת רוח’. אני מכירה את אחי הקטן ממני, מזה עשור. גרונו לא משקר. ידעתי שמחר, בין אם ארצה ובין אם לאו, ליבי יחפש רוח. הרבה רוח. כל רוח.
*******
מאמצע תמוז עד אמצע אב האוויר יבלבל גם את אפה המחודד של נערה קפדנית ומאופקת. הבלי החום כעת עולים מהקרקע בשווה ללהט קרני השמש. הראוי והכדאי נאבקים זה בזה בזירה של מעיינות הרחצה ובתי הכנסת והמדרש. אכילת בשר כסימן לצאת הילדים לחופש עם מיעוט השימחה בשל ציון חורבן ירושלים, ואיסור חדש לעומת מבצעי סוף העונה בחנויות.
נוסף לכל אלו היא שעתם היפה של הנערים ברכביהם הראשונים, עם גופיה וסיגריה וחלון פתוח ממהרים להספיק לנשום קצת חופש לפני הגיוס. שיער פרוע ולוח זמנים גמיש ממסטיק ממכר ומדבק. אני יכולתי להם. עמדתי עיקשת לנוכח רעמי החבורות הנוהמים בחלוני עד לפנות בוקר בצלילי זכוכית, וצחוק מעמקי המעיים. בפניי עמדה הזדמנות לסיים קורס תקשורת מזורז באוניברסיטה ובכך להתקבל לשירות לאומי בתחום. אך תמוז והכביש החם עליו התגלגלו גלגלי מכוניתו של הושעיה הצליחו לבלבל אף אותי. הושעיה היה בנם של יצחק ורחל עמאר מ’מעלה צמר’. הוא היה בגילי, ולפני שפרש לחיי הגבעות היה מדריך יחד איתי במרכז הקהילתי. ‘מעלה צמר’ היא גבעה הסמוכה לעקבי צאן, מעין שכונה נפרדת הנשענת על כתף ההר אך השונה בתכליתה. שם גרות עשר משפחות הממעיטות להתחכך בגורמי הממסד. לעומתם, בראש ההר שוכנת שכונת ‘גדרות־צאן’, אותה הקימה משפחת ‘סלע’ וכיום גרות שם חמש משפחות המסרבות לכל סממן ממסדי גם כזה הקשור לממסד על ידי צד שלישי, ולפעמים גם רביעי. שביל הכורכר המוביל אל ‘גדרות צאן’ דרך ‘מעלה צמר’ כאילו אוגר את חיבת הפסיעות של תושבי ‘עקבי צאן’ הנהנים לבקר בגבעה בעלת הנוף המרהיב לשתי רוחות השמיים. בבוקר פועם לב הבקעה במזרח תחת אודם שמש ובערב נוצצים מי ים התיכון במערב. הטיילת עמוסה מהלכי כושר ואצנים, רוכבי אופניים ונערים בדרכם למדורה או קפה בנקודת התצפית. ביתו של הושעיה צופה למזרח ובגינתו מתכנסת חבורת נערים מדי ערב. לא כל המילים מותרות בחצר זו, ולא כל הרעיונות, והחכם ישים ליבו לכך. למרות ניסיונם להתרחק ככל האפשר מצילה של מדינת ישראל, את רוב פעילותם עושים חברי הגבעה דווקא ב’עקבי־צאן’ המזוהה עם הדגל והצבא, כך שעל אף שפלותה הגיאוגרפית תושבי ההר כולו נושאים אליה עיניהם.
הושעיה נסע באיטיות במקביל אליי, פוסעת מהכניסה לישוב אל עבר ביתי.
“למה את לא באה בערב? למה את סנובית? למה?” הטיח בי בחיוך. איני רוצה לדייק מה הייתה תשובתי כי הייתה מבולבלת. הסמקתי והרגשתי מוחמאת מעצם הפניה.
“רות, את יודעת שעוד חודש אני מתגייס. את תתגעגעי אלי ואז יהיה מאוחר.”
” מה..? לאן..?” ועוד כמה שאלות המשכתי לשאול מבלי להקשיב לתשובתו.
“תבואי הערב ונדבר. גם ככה הבנות שם שרוטות לגמרי, צריך מישהי חכמה שתעשה קצת סדר.”
“למה..? מה עם..? יש את חלי גם…”
“מה את משווה. היא סתומה לגמרי, כפרה עליה” הושעיה נשען כעת עם שני מרפקיו על החלון והרכב המשיך לנסוע לצידי. הרגשתי את ידי אוחזת בחוט ואת הושעיה מושך אותי אחריו. אולי אל דרך טובה ואולי אל תהום ואני ממש לא מתכוונת לעזוב את החוט, אלא ליפול אתו ביחד בעיניים עצומות.
“טוב, אז היום בערב. עכשיו אין לך תירוץ שלא ידעת.”
“בכיף.”
“כן? יאללה אש!! בעיניים היפות שלך שאת באה?”
“נראה” אמרתי ופניתי אל בייתי.
היום אלך לישון שמחה עם רמז חדש באמתחתי, ואפילו אם נאמר בצחוק, חשתי יש בו משום אמת. ישבתי מול המראה והבטתי בעיניי התכלת היפות שירשתי מסבתא נעמי. שיננתי בדמיוני את מהלכי הכיבוש והאהבה של הושעיה עד מנוחתי בזרועותיו. תלתלים פרועים מעטרים את כתפיו עד לזרועות חשופות שוודאי יבנו את ביתנו נתמך בסלע, על אחת מגבעות השומרון היתומות. אף תנועה או לבוש או קול שלי, בדמיון, זהה ולו במקצת לשל אימי. אני לא אכסה את שערי או אקצוץ חלילה, והושעיה לא יסתובב עם פאות כמו חבריו לישיבה. רעמת השיער המבודרת תפוזר עד בוקר על המיטה הרחבה. בטהרת היום תשאיר זכר על משענת הספה בסלון הצופה אל הוואדי. תתנופף ברוח בשבתנו במרפסת תחת סכך מעוטר בגפן. תברך אותי כל בוקר עם לכתו וכל ערב עם שובו. דבר לא יעצור את הפרא הערמוני מלבד לחישה אחת שלי, ומבט ישיר אל עיניו הספרדיות.
ניסיתי לדמיין את עצמי בין חבורת הלצים של הושעיה, יושבת לצידם במרפסת ביתו ומניחה לדברי הבאי ללטף את אזני. המחשבה העבירה בי צמרמורת אך קול גרונו הניחר של תובל עוד הדהד בי לצאת מהריבוע.
“פססס…ג’ינגית” הציץ אבי אל חדרי. “את יוצאת לאן שהו הערב?”
“לא… יודעת, למה?”
“אימא תחזור מאוחר ואני רוצה לצאת לשיעור בבית המדרש.”
בהיתי בדלת מספר שניות, מתחבטת עם עצמי ועם הרוח. “בסדר, אני כאן.”
“זה שיעור ארוך, זה רב חשוב שמגיע במיוחד לתת שיעור ו…”
“אין בעיה, אבא. אני גם ככה צריכה לסיים עבודה בתקשורת.”
“יופי, תודה. תשאלי אותם מה הם רוצים לארוחת ערב ותוודאי שתובל אוכל, אבל לא את הראש של שירת הים.”
“חה חה, מצחיק מאוד!” התפרץ תובל אל החדר. אני לא רוצה ארוחת ערב, אני רוצה לבוא איתך לשיעור.”
“זה לא בשבילך זה שיעור למבוגרים” אמר אבא והניח את ידו על ראשו של תובל.
“אז מה, בא לי” אמר העיקש והסיר את יד אבי מעל ראשו.
“אין שם כיבוד, לכל היותר קפה ומים.”
“לא איכפת לי” משך תובל בכתפיו. בעיניו היה מבט שאינו מתכוון להתפשר. חמדתי להפיל את רוחו.
“אתה ילד שלא יודע לקבל ‘לא!'” התערבתי.
“דיי את!” רטן. חזרתי אחר דבריו בלגלוג.
“מאיפה אתה מביא את הביטויים הללו? ‘דיי, את!’ מה זה? חוץ מזה שאבא מסביר לך שהשיעור הזה לא בשביל ילדים.” ניסיתי לדובב את מחשבותיו של אבי והפניתי אליו את מבטי לאישור. “ואתם תמיד בסוף נכנעים לרצונו.”
“דיי, את!” קראו שניהם יחד, ואבא כהרגלו צחק.
“לא ייאמן” קמתי מהכיסא אל המטבח להכין לחם מטוגן לשני אחיי הקטנים, חוף ושירת הים, וידעתי שתובל יתגנב לשיעור ואכן כך היה.
*******
“גו¬־זל!” שמע תובל קריאה מלעילית מרחוק, כשהוא מציץ מבעד לחלון בית הכנסת.
“ששששש!! טיפש! אבא שלי בפנים, אני לא אמור להיות פה.” החזיר תובל בלחישה צרודה ועצבנית.
“איפה האפרוח?” הגיח ‘כאצי’ בחריקת בלמי אופניים.
“מאיפה לי לדעת? תהיה בשקט!”
“מה אתה עושה פה?”
“מקשיב לשיעור.”
“מה זה, מה מדברים פה?”
“מדברים על ‘גדרות צאן’ ”
“נו, אז איפה אפרוח? למה לא קראת לה? מה אתם ברוגז בגלל הכתובת שנפלה?”
“שתוק כבר. אמרתי לך שאני לא יודע. אתה מפריע לי להקשיב.”
“לא יפה, גו־זל. לא יפה. אני אלך לקרוא לאפרוח להגיד לה שאתה פה.”
“תעשה מה שבא לך, רק לך כבר.”
כאצי נעמד לכמה שניות ואז פתח במרוצת אופניים וקרא בקול רם “גו, גו, גו גוז גו־זל הגו־זלן!!!!”
כעבור כמה דקות הגיעה בדולח בצעדים מבוישים.
“תובי, מה אתה עושה כאן?”
“שששש! אני מקשיב לשיעור.”
“אבל על מה הם מדברים שזה מעניין אותך?”
“מקודם הם דיברו על ‘גדרות צאן’. עכשיו הם מדברים על גוש קטיף.”
“אבל….”
“ששש! תני לי להקשיב, אני מבטיח להסביר הכל אחר־כך.”
“מבטיח?”
“כן, כן. נו זה מה שאמרתי, לא?”
“תודה תובי” אמרה והתיישבה על שולחן שהיה על ידו והביטה בו מביט ברב דרך החלון. היא נדנדה רגליה וכבשה את סקרנותה עד תום השיעור. כשניתנו אותות סיום השיעור, מיהר תובל להסתלק חזרה לביתו. “בואי מהר” ובדולח נענתה.
“לאן אנחנו הולכים?”
“אלי הבייתה, יש לחם מטוגן. אני צריך להספיק לאכול לפני שאבא חוזר. אני לא אמור להיות כאן. שום מילה לאף אחד.” והשניים רצו אל הבית ונכנסו דרך דלת החצר. על הדלפק חיכתה צלחת קרה עם לחם מטוגן. “שבי! אני אחמם לך. שוקולד, תות או מייפל?”
“תובי? איך אתה לא יודע שאני אוהבת שוקולד?”
“כמה לשים?” אמר והפך את הבקבוק.
“עוד…עוד…עוד…עוד….חחח שים את כל הבקבוק” צחקה ותובל ציית. “עכשיו אתה יכול לספר לי מה שמעת בשיעור?”
“הבטחתי. מה את רוצה לדעת?”
“לא יודעת? תספר כל מה ששמעת.”
“שמעתי הרבה דברים.”
“אז תספר הכל.”
“איך זה שאת פה?”
“אני לא מבינה, אתה אמרת לי לבוא.”
“אני מתכוון, איך זה שאת לא צריכה להיות במיטה עכשיו?”
“במיטה? יש חופש. אני כבר בת עשר, אני יכולה ללכת לאן שאני רוצה.”
“לא יכול להיות. גם אני בן עשר ואני צריך לעשות הכול בסתר.”
“תובי…..” החלה בדולח מתחננת “תספר לי מה היה בשיעור.”
“זה היה שיעור על הגירוש.”
“על הגירוש” חיזקה בדולח את דבריו.
“וגם על עקבי צאן וגם על גדרות צאן.”
“יופי.”
“והרב הסביר שאנחנו תלויים במה שקורה במדינה של החילונים.”
הפעם בדולח הסתפקה בנענוע ראש וניכר בה שאינה מבינה ממש על מה תובל מדבר.
“הרב סיפר שיעקב יצק שמן על האבן כדי להבטיח שהמקום יישאר תמיד מקום עבודת השם. וגוש קטיף נחרב כי לא יצקנו שמן על האבן.”
“ואם היינו יוצקים שמן אז לא היה גירוש?”
“ככה הוא אומר. אבל אני לא חושב שהוא מתכוון לשמן באמת.”
“אז למה הוא באמת מתכוון?”
“אני חושב שצריך להיות יצירתי. לא לעשות כמו שכולם עושים.”
“נו, באמת. זה כל כך מתאים לך להגיד את זה כי אתה אוהב לעשות שטויות. זה סתם תירוץ ובטח הרב לא אמר את זה בכלל, או שלא הבנת כלום ממה שהוא אמר.”
“אז את לא רוצה לעזור לי?”
“לעזור לך במה?”
“מה זה משנה? גם ככה את לא רוצה לעזור לי והכל שטויות, אז אני לא אספר לך.”
“אני כן רוצה, אני רק אומרת…”
“כן, את רק אומרת שזה שטויות.”
“לא נכון, אני התכוונתי למה שאמרת מקודם, אבל אני לא באמת חושבת. תספר לי, תובי.”
“אני אחשוב על זה.”
“תובי” קראה בדולח בקול עדין ומתחנף.
“מה? את רוצה עוד שוקולד?”
“לא” צחקה בדולח ובדיוק נכנס אבא וחייך אל שניהם בעוברו על פניהם.
“ילדים. צ’יק־צ’ק ולמיטה”
“טוב, אבא” אמר תובי ונעץ מבט בבדולח להזכירה שלא לגלות דבר. לאחר שאבא נעלם במסדרון הוא אישר לה לחזור למצב נוח.
“למה אבא שלך צולע?”
“סיפרתי לך כבר אלף פעם.”
“אני יודעת אבל אני אוהבת שאתה מספר לי.”
“טוב, תסיימי לאכול.”
“טוב, הנה סיימתי” ניגבה את פיה במרפקה וקמה מהשולחן “אבל תספר לי עם הכול, גם עם הקב”ה והנס והמוסר השכל.” אמרה והתיישבה בסלון ונדנדה את רגליה בציפייה.
“זה היה כשהם גרו בגדיד, והתחיל הגירוש, ואבא היה נוסע להתפלל בשירת הים כדי לחזק אותם, וגם כי הוא אהב מאוד את הים. בתחילת הגירוש אבא היה מאלו שחשבו שצריך לקבל את החיילים בלב שמח למרות הגזירה כי הם רק עושים את עבודתם, ובכל זאת אלו החיילים שלנו. החיילים היו נוסעים ברכבים גדולים כאלו ועוברים בין המפגינים, ואבא שלי היה מנסה למנוע ריבים. ופעם אחת היו כמה נערים שהתנפלו על רכב צבאי בקריאות של ‘למה? למה?’, ‘עם ישראל!’ ‘נצח ישראל…’ וכל זה…”
“תעשה את זה עם הקול כמו שאתה עושה.”
“אין לי כוח עכשיו.”
“נו, בבקשה…”
“טוב, אבל בלחש כי חוף ישן עכשיו” לקח תובל אוויר והחל לוחש בקול.
“למה??!! למה???!! מה עשינו לכם???!!!!! אנחנו אוהבים אתכם?!!! למה??? אלוקים למה????!!!! לא תשברו אותנו?!!!! עם הנצח לא מפחד??!!!! אתם תשלמו על זה???!!! איך אתם יכולים….??” עצר תובי לנשום ולהשתעל ובדולח צחקה.
“עוד, עוד, תמשיך!”
“אתם אחראים!! תסרבו פקודה?! איך אתם יכולים??!!! גם אנחנו חיילים??!!! אנחנו חיילים של היהודים??!! איך אתם עושים לנו את זה?!!! השם ישמור אתכם?!! אנחנו לא נסלח לכם??!!! אנחנו לא נשכח לכם???!”
“תובי” נשמע קולו של אבא.
“סליחה אבא, אני אהיה בשקט.”
“תסיימו ולילה טוב.”
“תיכף אבא. אני מספר לה את הסיפור של גוש קטיף.”
“היית בשיעור של הרב?” שאל ואוזניו של תובל נעמדו.
“אההה…”
“נדבר על זה מחר, תסיימו ולילה טוב.”
“לילה טוב, אבא.”
“נו, תמשיך…” דחקה בו בדולח.
“אז ככה…. אבא שלי עבר שם והוא ניסה להוריד אותם מהרכב ולהרגיע אותם כי הם ממש ירקו על החיל.
“הייייי” נשמה בדולח בחרדה. “ירקו על החיל?”
“לא בכוונה. הם ירקו על הרצפה לפעמים אבל מתוך שהם צרחו עף על החיילים רוק וזיעה. אז אבא שלי ראה שהחיל מבוהל והוא גם התחיל לבכות.”
“אבא שלך?”
“לא אבא שלי, החיל התחיל לבכות. אז אבא שלי פינה אותם מהרכב והחיל מיהר לנסוע ובלי לשים לב הוא עלה על הרגל של אבא שלי.
“אוי” חרקה בדולח בשיניה “יש לי צמרמורת.”
“אז אבא שלי צרח בכל הכוח. הוא אומר שזו הזעקה הכי חזקה שיצאה לו מהפה אי־פעם. זה היה אפילו חזק יותר מכל הזעקות שלו בבית כנסת שהוא התפלל למנוע את הגירוש. והזעקה הייתה כל כך חזקה שלמשך כמה דקות כולם השתתקו אף אחד מהצדדים לא פצה פה. הוא אומר שהוא הצליח לשמוע את הים ולרגע אחד הוא הרגיש כאילו אין גירוש והעולם חזר להיות הגיוני ופתאום הלב חזר למקום של כולם, זאת אומרת הלב של כולם חזר למקום, זאת אומרת הלב של כול אחד חזר למקום של אותו אחד, אני מסתבך עם המשפט הזה אבל ככה אבא שלי הסביר ואני הבנתי למה הוא מתכוון.”
“גם אני מבינה.”
“כן, כל אחד מבין.”
“אבל תספר גם את המסקנה שלו.”
“רגע, זה בסוף. אז החיל נעצר ושאל את אבא שלי אם הכול בסדר.”
“אבל הוא עדיין עומד לו על הרגל?”
“לא, הוא כבר התקדם קדימה מטר או שניים. ואז קרה הקטע המיוחד, שאבא שלי אומר שכאילו הכניסו לו מילים לפה. מילים לא הגיוניות. הוא חייך אל החיל והעמיד פנים שהכול בסדר וסימן לו שיסע הלאה ולא קרה כלום ואף בירך אותו לשלום. למרות שלכולם מסביב היה ברור שהוא חייב להתפנות לבית החולים. אם הוא היה מתפנה אז אולי הוא לא היה צולע היום. הוא לא יודע למה הוא אמר את זה. כנראה משהו הפריע לו לכעוס והוא אומר שזו הייתה הבעיה שלו.”
“מי הפריע לו?”
“הקב”ה לא הרשה לו לכעוס כי הוא, משהו עם זה שהוא ציפה מאנשים לא לכעוס וזה לא היה בסדר אז הוא נענש ולא הרשו לו לכעוס ולכן הוא צולע.”
“אוי!! אני תמיד עצובה בקטע הזה.”
“אני לא. כי הוא אומר שהשקט והרעש של הים זה משהו טוב שגורם לו לזכור את גוש קטיף כמשהו טוב ולא כמו סיפור עצוב כמו שכולם מרגישים.”
“איזה יופי! ועכשיו תספר את המסקנה.”
“נו, את כבר יודעת.”
“מה איכפת לך לספר שוב?”
“את מצחיקה אותי מאוד. המסקנה היא שהזעקה יש לה כוח יותר מכל דבר. יותר מלדבר אל ההיגיון או לשכנע או להסביר או לעשות טובה למישהו כדי שיחשוב שאתה בן אדם טוב ואז הוא לא יפגע בך.”
“אז אם אני אצרח עכשיו אני אשיג מה שאני רוצה?”
“אם את תצרחי עכשיו אז אבא שלי יכעס מאוד ואת לא תוכלי לבוא לפה יותר. זעקה זה לא צרחה, זה בלב.”
“אבל אני לא יודעת לזעוק, ואני לא רוצה שיכאב לי כמו שכאב לאבא שלך.”
“יש עוד דרכים.” אמר תובל והשיחה ביניהם השתתקה, ילד למחשבתו ולילה לעייפותו.
“אוי!” נאנחה בדולח והביטה בתובל.
“מה את רוצה?”
“מה תכננת לעשות שלא רצית לספר לי?”
“אני מגלה לך רק אם את מבטיחה להשתתף.”
“איך אני יכולה להבטיח? אני צריכה לדעת קודם.”
“אז אני לא מגלה לך.”
“טוב, אז אני מבטיחה. אבל לא משהו מול הרבה אנשים.”
“לא. מה פתאום. זה משהו בסתר.”
בדולח מיד הצטופפה בין כתפיה הקטנות ועיניה אורו. “מה זה?” לחשה.
“אני רוצה לטפס ל’גדרות צאן’ בלילה.”
“הייי!!” השתאתה בדולח.
“שששש! אני רוצה להתגנב ל’מעלה צמר’ לקחת להם את דגל גוש קטיף מהתורן ולשים דגל ישראל במקום ואחר־כך לעלות ל’גדרות צאן’ ולתלות דגל ישראל מעל בית הכנסת.”
“מה?!!” נמתחה בדולח ומיד התחרטה על הסכמתה. ההיסטוריה של השניים לא הותירה מקום לספק. היא תצא פגועה מכך. אבל היא לא יכלה לאכזב את תובל. לא אחרי שהבטיחה.
“מחר בערב אנחנו יוצאים.”
“אבל אני לא יכולה בערב.”
“את בעצמך אמרת שאת בחופש ויכולה לעשות מה שבא לך.”
“כן, אבל…”
“אבל…”
“אבל לא ממש. בטח שלא בשביל לטפס עד ‘גדרות צאן’.”
“אל תדאגי. ניפגש מחר בצהריים לתכנן. את בפנים ומאוחר מידי להתחרט עכשיו.” חתם תובל וקם ללוות את בדולח.
כשהסתובב חזרה מצא אותי עומדת בפתח המסדרון וחוסמת את דרכו לחדר.
“שטוף את הכלים!” הוריתי לו באצבע. הוא היה נראה מוטרד אבל לא מהכלים. הוא לא ידע כמה זמן עמדתי כאן וחשש ששמעתי את מה שבאמת שמעתי. לא הייתה לי כוונה לגלות לאף אחד וגם לא להלשין. בעצם אני לא יודעת מה חשבתי לעשות עם הידיעה, זה בהחלט יהיה בזבוז לא לנצל זאת. לא היה איכפת לי לתת לגוזל להתבזות אבל קצת ריחמתי על האפרוחית הקטנה המתפתה אחר תעלוליו.
*******
אותו הערב השתהיתי מלצאת אל הושעיה עד אשר גברה בי הסקרנות. ולעומת שפחדתי האמנתי שניתן יהיה לחבר בין שני העולמות השונים. בחצות יצאתי אל ‘מעלה צמר’ בסנדלי העור שלי. כשהבחין בי מתקרבת יצא הושעיה לכיווני והסיגריה בידו.
“איפה את?” סימן על השעון בידו למרות שלא נשא שעון.
“הנה אני. היו לי כמה דברים לסיים.” בחנתי את לבושו. זרוק וחופשי. סמכתי עליו שלא יניח למבוכה לצרום בינינו ומיד יחצוב בה במילים. תמיד היה לו מה לומר. ואני, המודדת את דברי, זקוקה לאדם כזה לצידי תמיד. קצתי בביישנות.
“עם הסנדלים האלה ככה על השביל של הכורכר ועם השיער האדום שלך את נראית כמו איזו מואבייה.”
“לא סתם קוראים לי רות.”
“אני יודע, זו הסיבה שאני אומר. מה את חושבת שרק את מתוחכמת? טוב בואי שבי, תשתי משהו או שגם זה את לא עושה?”
“בטח שאני שותה” מיהרתי להגיב על אף שלא שתיתי מימיי. והושעיה כבר התקדם אל עבר החצר. הזדרזתי אחר עקבותיו. החצר הייתה חשוכה מעט. זיהיתי את כל חמשת הפנים וביניהם חלי. עיניה בהקו לאור המדורה. היא הניעה את זרועותיה בתנועה חלקה וכבדה כשבידה כוס עם משקה שקוף והיא הסבה ממנו טיפה קטנה לקצה לשונה. הושעיה הגיש לי כוס דומה. קירבתי לאפי וחלי צחקה.
“זה בסדר, את לא חייבת.” חייך אליי הושעיה. מאחוריו היה שולחן ועליו נצנצו לאור המדורה בקבוקי זכוכית מלאים למחצה ממגוון סוגי אלכוהול. הוא מזג לי משקה נוסף.
“קחי, זה עדין יותר. זה גם טעים. זה של בנות כזה, אבל אני גם שותה מזה, זה אחלה.”
“תודה” הודיתי ולגמתי מעט.
ליד חלי ישבה רעות, אחותו בת החמש עשרה של הושעיה, וחלי סרקה אותה וקצצה מעט משערה מאחורי אוזנה.
“רותי, איזה שיער מהמם יש לך. איך יתאים לך לגלח את הפאה, ככה כמו שאני עושה לרעות. עשיתי גם להושי. תראה לה, יא מסטול.” הושעיה הרים את שיערו יחד עם פאותיו הארוכות והראה לי את שערו המגולח מעל האוזן. השם ‘רותי’ איגד חזרה את פזורות הכעס ששימשוני כשמישהו קרא לי רותי. שנאתי את הכינוי הזה. אני רות, ללא כינויים, הטיות או קיצורים. הייתי מנוטרלת מלהגיב. וחלי לא המתינה לאישור ממני ומיד כשסיימה לגלח את פאתה של רעות קמה והתיישבה על ידי. “זוזי קצת קדימה, אני אעשה לך. יש לי גם חוטים יפים לצמה דקה.” היא אחזה בשערי ואני לא מנעתי ממנה. התנועות הבטוחות שלה שבו אותי. גם היא הייתה קסם. איני יודעת מי זרה אור על מי. הושעיה או היא. “אין! השיער שלך מדהים. אני מקנאה בך.” אמרה והחלה לקלוע את שיערי צמות דקות. לא רציתי צמות ולא לגלח את פאותיי. אך העיסוק הרפה ממני את המבוכה. הרגשתי שייכת. חלי הייתה ציר דומיננטי בחבורת החצר, וכשאני יושבת פנימה ממנה הרגשתי מוגנת. הדיבורים חלפו על ידי כאוושה יבשה של רוח ביום שרב. מחכה שמשב זה יעבור ויתחלף במשב צונן. מדי פעם התייחס אלי הושעיה בדבריו ואני לא הבנתי מה הקשר שלי למדובר. הרבה דיברו על ‘למעלה’ והתכוונו ל’גדרות צאן’, זאת הבנתי. מילים כמו ‘מהלך’, או ‘להקים’ חזרו ונשנו. שמות של אנשי מפתח בגזרה נזרקו בכדי להראות רצינות בכוונה.
“…למה לבד? גם רות ורעות יהיו איתה. מה, שלוש זה לא מספיק?” אמר הושעיה מבלי להעלות בדעתו שאסתייג ואני אפילו לא יודעת במה מדובר.
“את באמת בקטע?” שאלה חלי תוך כדי שהיא מטפלת בשערי. “כאילו, כדאי לך ממש, אבל סתם שואלת, אולי את לא בעניינים כאלה.”
“איזה עניין?”
“בעניין של הבית ב’גדרות צאן’. אין לך מושג על מה מדובר, הא?”
“לא… לא…לא יודעת מה…”
“אנחנו מקימים שם מחר כמה מבנים שנגור שם.”
“וואלה.”
“כן, וואלה, וואלה. את לא נראית לי כל־כך בעניין אבל בכל זאת כדאי. כאילו, אני אשמח. את נראית לי בחורה מעניינת.”
“תודה.” אמרתי. הבטתי בהושעיה שהביט בי ובחלי כל הזמן ומדי פעם הסיט מבטו להגיב לאחד הנערים שנפח בו דברים, ענה לו תשובה סתמית ‘בסדר..’ והמשך להביט בי ובחלי.
חלי לא התנהגה כפי שהכרתי אותה. הייתה מוכרת כבחורה דברנית ומוחצנת. מרבה לצחוק ולהשתטות. רוב הבנות נזהרו לא להיכנס לטווח תרעומת איתה, וביניהן אף אני. ואולי בהבחיני את קרבתו אליה מנעתי מעצמי לחשוב על הושעיה עד כה על אף שמצא חן בעיניי עוד מתקופת טרום נערותינו בה שיחקנו יחדיו במרכז הקהילתי ב’עקבי צאן’. אז חלי עוד טרם גילתה את מעיינה הרותח וחסתה בצילן של בנות אחרות. כעת, כשהיא מסרקת ומספרת את שיערי, איני חוששת להתקרב אליה ואל הושעיה, ומאמינה שאוכל לחשב את הליכותיי בצעדים בטוחים, בין הנחל לאבני השפה החדים.
בחזרי הבייתה, שביל הכורכר לעגה לי על שערי המגולח מעל לאזני. דרכתי בו בגסות, לסכל את ניסיונותיו למשוך את ליבי אל החרטה. שמחתי בדבר אחד. בעיניהם המופתעות של הוריי כשאגיח מחר אל סלון הבית בשעת קפה הערב, וחכמה חדשה באמתחתי.
*******
למחרת קמתי לצלצול הטלפון. לא זיהיתי את המספר על הצג. לא עניתי. הטלפון צלצל שוב ואותו מספר הופיע.
“כן” עניתי. מהצד השני נשמעו דיבורים ורעש נסיעה ורוח. זיהיתי את הקולות של הושעיה וחלי.
“…מה קורה רותי? מה את…”
“רות.” תיקנתי מהר בחוסר סבלנות.
“מה, את ישנה עדיין? טוב, מחכים לך לבוא לתת יד בהקמה. מתי לאסוף אותך?”
“חצי שעה” מיהרתי לענות כדי להבטיח את מקומי ב’מהלך’. אך עוד לא השלמתי עם כך בליבי. דחיתיו לאחר־כך בתקווה שאוכל ליישב זאת עם עצמי מבלי להפר את סדרי העולם שלי. הקו ניתק. קמתי ומיהרתי להתארגן.
גדיד היה ראשון להבחין בתספורת החדשה, שאני הספקתי לשכוח ממנה.
“יואוו!! את לא נורמאלית!” הביט בי בתמיהה. נראה שאינו מבין כיצד הלך לישון וקם לעולם הפוך. ואני נדהמתי מתגובתו ומתגובותיו העוקבות, עד כמה אני אבן שתייה עבור אחיי הקטנים. אבל בכל זאת, הרי גדיד אינו ילד קטן. כבר בן חמש עשרה. כמו שביל הכורכר אף הוא ניסה למשכני אל החרטה. איני אוהבת לאחוז בחרטה, והאמת שאיני יודעת כיצד מרגישה חרטה כי מעולם היו צעדיי מחושבים ונתמכים בדעתם הצלולה של הוריי. פחדתי מכך מאוד והחשתי את עצמי אל המקום הרחוק ביותר מן החרטה. אל הושעיה.
“מה קורה? אני מוכנה. אתה בא?” וכעבור כמה דקות חיכה לי הושעיה עם דגמ”ח צבאי, כובע טמבל וסיגריה מגולגלת בפה, נשען על חלון מכוניתו הפתוח.
“דבר אחד שיהיה ברור” הבהרתי באצבע זקופה כשאני מתקרבת אל רכבו “רות! לא רותי, לא רותה’לה. רות!”
“רות סוף!” הצדיע הושעיה. ” את יכולה לקרוא לי הושעיה, הושי, הוצ’י או מה שבא לך, ברור?!” הצדעתי חזרה. “רק אל תשכחי לקרוא לי.” צחק הושעיה והדביק אותי בצחוקו כשאני נכנסת למושב שלידו. הוא החל לנסוע. “מואבייה אפשר לקרוא לך?”
“אפשר” חייכתי וראיתי בעיניו שהוא מתרשם. גָּאֹה גָּאָה ליבי. חשבתי לעצמי, כיצד זה שהלב גואה אך מהבלי דברים, צחוק וחיבה המבוססת על כמעט כלום. גואה עד כדי שאפול לשכחת שבי, בה מתבטלים כל מעצורי הרסן ששמרו עלי כל חיי להימנע מצרות. כעת צרות לא הפחידוני יותר, רק החשש לאבד את התחושה הממכרת הזו השוהה ביני ובין הושעיה כשאני מחייכת אליו והוא אליי.
במקום חיכו כעשרה נערים ונערות. כולם סחבו, הכו בפטישים, אחזו מברגות או תפעלו בידיהם את פלטות העץ והפח. אך עיקר עבודתם הייתה בלשון. כל פעולה זכתה לעקיצה וכל הערה לוותה בזלזול. מאבקי כוח לשוניים שלעיתים גם תורגמו לדחיפות. הושעיה לא היה חלק ממאבק הכוח. מקומו היה ידוע ובטוח, ולא נשא משאלותיו בפיו אלא בידיים נחושות. אולי כי חלי דאגה לשאת בפיה בעבור שניהם יחד. ראשונה להעיר וראשונה להגיב. היא הייתה חרוצה מאוד. הרימה בידיה פלטות של עץ והעמידה במקומם בעוד היא מורה לשני מברגנים לקבע את הפלטה אל לוחות התמך. היא לא עצרה לומר שלום, רק למחות זיעה מתחת מצחיית הכובע המכסה את שיערה האסוף ולפנות לסחוב פלטת עץ נוספת. רעות זיהתה אותי ומשכה אותי אל חדר הבנות שהוקם ראשון וכבר עמד על תילו וחדריו. היא התיישבה על פוף מאובק וגלגלה סיגריה.
“איזה יפה לך השיער. את תשני איתי כאן, לא בא לי לישון עם בנות שאני לא מכירה.” אמרה והציעה לי סיגריה. סירבתי. גם לא התכוונתי לישון בגבעה אך לא מיהרתי לציין זאת.
“אולי נלך לעזור להם?” הצעתי.
“מה יש לעזור להם? אני עובדת פה מהבוקר כשהם עוד ישנו. שלא תחשבי שהם עזרו לי עם החדר הזה, כן? הם באו רק לפני שעה, אני והושעיה כאן מהזריחה. בנינו לנו שני חדרים וזהו. הושעיה אמר לי שאת תשני פה איתי. תראי, אפילו סידרתי לך מיטה משלך, עם מזרון שווה.” אמרה רעות ומשכה את שיערה לאחור ופאתה המגולחת דקרה את עיניי. “אני מכינה לנו תה. תראי!! תראי איזה מטבח!! עם תנור מאבנים וכירה, וואווו!! בחייך, זה לא יותר יפה משל בית אמיתי? מה זה בית אמיתי? הבית הזה יותר אמיתי מבתים של היום, כן? שיהיה ברור! אבל….וואווו! תראי איזה שווה! אין, אני עפה על זה. איזה תה את מעדיפה?”
“אני מעדיפה ללכת לעזור להם קצת. לא רוצה לנצנץ עליהם.”
“בחיי איזו תמימה טהורה את. כמו שהושעיה אמר. מאמי, תנצנצי חופשי. את לא מבינה איך זה פה. חוץ מחלי הבולדוזרית אף אחד פה לא באמת דואג לאחרים. הכול ב’כאילו’. אם את תציעי עזרה את תעבדי לבד וכולם ישבו לעשות קפה. חוץ מזה שאת בת. שיגידו תודה שאת פה בכלל, אחרת הם היו יושבים עם עצמם משועממים מהחיים.”
רעות הגישה לי את הסיגריה הדלוקה שלה ואני לקחתי. החזקתי אותה ביד בזמן שהיא מרתיחה מים לתה. היא המשיכה לדבר אך אני התרכזתי בסיגריה. לבסוף הצמדתי לפי, מצצתי בעדינות והרפיתי. “אהה, את רוצה? אני אגלגל לך. רק רציתי שתחזיקי לי שניה כשאני מכינה…אבל בכיף. תרגישי חופשי. את אחותי פה בבית הזה.” אמרה ומיד פרץ שיעול מגרוני. “את לא מעשנת בדרך כלל.” זיהתה רעות.
סימנתי בידי ‘ככה ככה’ כדי לא לעשות עניין מהשאיפה הראשונה שלי בחיי.
עד הערב הסתובבנו אני ורעות ב’גדרות צאן’. פניה החביבות המתיקו את השינוי החד שעברתי בפחות מעשרים שעות. הדיבור המתלהב שלה דמה לשל אחי תובל. אנשי הישוב הגיעו מדי שעה להתרשם והשאירו קופסאות של אוכל, ממתקים ומשקאות, ברכו על היוזמה ופנו לבתיהם. שמחתי להיות חלק מ’המהלך’ אך גם רציתי מהר לחזור אל החוף הבטוח שלי. זה היה יותר מדי ליממה אחת. עם השקיעה עמדו ארבעה חדרים רעועים לתפארת, מקורים בפחי איסכורית ישנים. דלתות שירותים שימשו לפתחים ומדורה אחת גדולה הודלקה לציון המאורע. בדיוק אז החלטתי לרדת חזרה הבייתה.
“מתי את חוזרת? אנחנו עושים על האש מאוחר יותר.” עקב אחריי הושעיה מיד כשהנחתי את סנדל העור על שביל הכורכר הלבן. לא התכוונתי לחזור. “האמת שאני בכלל לא רעב אבל סתם בשביל הקטע.”
“כן. גם אני כבר מפוצצת מכל העוגות שהביאו.”
שתקנו לכמה רגעים. הרוח לא הניחה לנו להשתהות דיי כדי מבוכה. אספתי את שיערי בידי והושעיה את שיערו. “נראה…” אמרתי. הסתובבתי ופניתי מטה חזרה אל ‘עקבי־צאן’. החשכה ליוותה אותי והשביל הלבן האיר כחץ בוער השלוח בליבו של הישוב. לבטיי רבו מפעמיי המרסקים את אבני החצץ. ‘לחזור או לא לחזור הלילה?’ תהיתי.
נכנסתי הבייתה והוריי ישבו בתנוחתם הקבועה בסלון, שתו חם ושוחחו.
משכתי את שיערי וגיליתי את הצד המגולח בכוונה. הוריי הביטו בי והבחינו בכך.
“מה קורה, תות?” שאלה אימא.
“בסדר.”
“יופי. מה, איפה היית כל היום?”
“סתם. הסתובבתי.”
“יופי.”
“יופי” עניתי “טוב…” הסתובבתי לכיוון החדר.
“תות?”
“כן?” הסתובבתי וחיכיתי להערה, עקיצה, אפילו לעג הייתי מקבלת בברכה.
“תוכלי לכבות את מנורת הלילה של שירת הים? היא בטח נרדמה עם הספר.”
“כן. אין בעיה” אמרתי ופניתי אל חדרה של שירת הים. הרגשתי את כפות רגליי מצטמקות בתוך נעליי ואת גופי מתכווץ, וכשהגעתי לדלת החדר כבר לא הצלחתי להגיע אל הידית. כאילו לא היה בהחלטותיי הנועזות ולו שמץ של מיד הסתובבתי בחזרה בצעדה נמרצת אל הסלון.
“אני הולכת לשון הלילה ב’גדרות'” אמרתי בשילוב ידיים ונשענתי על רגל ימין.
“ב’גדרות צאן’?” שאלה אימא.
“כן.”
“את היית איתם כשהם בנו את המבנים שם? ראית, צבי? הילדים בנו שם חדרים מעץ. ממש יפה. כל הכבוד לכם.”
“כן. טוב, אני עוד מעט יוצאת.”
“עם מי את ישנה?”
“עם רעות.”
“רעות? מי זו רעות? זו הבת של יצחק מ’מעלה’?”
“כן.”
“תגידי? היא לומדת ב.. איפה היא לומדת? ראיתי אותה לפני חודש תופסת טרמפ במרכז…”
“היא לא לומדת. טוב, אימא אני זזה.”
“טוב. תעשו חיים, אבל לא להשתגע.” נופפה לי אימא נשיקה ואני כבר טעמתי בשפתיי את טעמה הצורם של הסיגריה של רעות.
*******
לאחר שהחברה פנו למיטתם נשארנו אני והושעיה ליד המדורה. שיתפתי אותו בתחושותיי לגבי הוריי, בצורך שלי להשתחרר מהמסגרת, ברצון להיות חופשיה לעשות כרצוני. הרגשתי את דבריי לובשים צורה ומשרטטים את קווי המתאר של דמותי החדשה. לשוני ניחשה מה לומר ובאופן עקבי הצליחה לגעת בנקודות המקבילות אצל הושעיה. הושעיה דיבר על החופש לעשות מה שנראה לך ודבריו התחברו לשלי באופן מושלם, בעוד אני מהרהרת בכך שהמילה ‘לנחש’ והמילה ‘נחישות’ שתיהן באות מאותו השורש ‘נחש’, ומיד סילקתי מחשבה זו לצדדים.
“מחר אני הולך לעשות פירסינג.” אמר הושעיה, שאף מהסיגריה וזרק אל המדורה. אור המדורה ריקד על לחייו ונתן תוקף עז לדבריו. “רוצה לבוא?”
“בטח.” עניתי. רעש ברזל נשמע מאחורינו ושנינו הפנינו מבט. הושעיה קם וניגש לראות ואני מיד אחריו. הרעש נשמע שוב והושעיה מיהר לכיוון בית הכנסת שבמרכז הישוב. אני הבחנתי בגג בית הכנסת מרחוק ומיד נזכרתי מי או מה עלול היה לגרום לרעש.
“איייי!” צעקתי והפלתי את עצמי לקרקע. הושעיה הסתובב ומיהר חזרה אליי.
“את בסדר? מה יש לך?”
“איי!! דרכתי על משהו.” אחזתי את רגלי בידי, התנשפתי במהירות ועשיתי את עצמי כואבת.
“טוב, אני שניה בודק מה זה ואני חוזר אלייך.”
“איה! איה!” צעקתי שוב והושעיה הסתובב חזרה אליי. קמתי והתחלתי לצלוע אל המדורה כשהושעיה מלווה אותי.
“טוב. נחזור למדורה, תשתי משהו ואז אני אלך. לא נשאיר אותך פה ככה.”
התיישבתי ליד המדורה וחיפשתי תירוץ חדש.
“אתה יכול להביא לי מים?” ביקשתי והושעיה הלך אל החדר להביא בקבוק. חישבתי שלאחי ייקחו בערך חמש דקות לסיים עם התעלול שלו ולברוח. היה עליי להשהות את הושעיה שלוש דקות נוספות. כעבור עשרים שניות הוא חזר עם בקבוק והושיט לי. “אפשר כוס? אני לא שותה מבקבוק.” והושעיה רץ חזרה לחפש כוס.
“מאיפה אני אמצא לך כוס עכשיו?” מלמל. בינתיים הורדתי את הסנדל, בכוונה לגעת ברגלי באחד הגחלים לכדיי כתם קטן שיצדיק את קריאת הכאב. התמהמהתי מעט מעשות כך והנחתי את הרגל על אחת מאבני המדורה. האבן הייתה לוהטת ומבלי ששמתי לב נכוויתי עד מאוד בכף רגלי.
“איייי!!” השתחררה צעקה מפי, הפעם אמיתית, והושעיה חזר עם כוס פלסטיק.
“מה יש?” שאל בחוסר סבלנות. הראיתי לו את רגלי. “מה? איך? את היית בכלל רחוק מהמדורה.”
“כנראה שלא שמתי לב עד שקמנו, והרגל שלי הייתה על האבן כל הזמן.”
“טוב, מה עכשיו? עד כמה זה כואב?”
“לא יודעת. כואב.”
“כואב בית חולים או כואב פלסתר? תני לראות” התקרב הושעיה אל רגלי המונפת באוויר. “זה לא צחוק הכוויה הזו. אבל נראה לי שזה יעבור מעצמו.”
הנחתי את רגלי על העקב, שפכתי מעט מים בידי והעברתי על כף הרגל.
“אני אקפוץ שניה ל’סלע’ להביא משחה או משהו. בסדר? שתי דקות חוזר” אמר וזינק אל עבר מרכז הישוב. הרגל צרבה אך באופן ניסבל. ‘נראה אותך לועג לרוח שלי עכשיו!’ אמרתי בקרבי לאחי השובב והייתי גאה במעשה.
*******
“איה!!!!!” צעקה בדולח והתכופפה אל הסלע שמתחתיה. “איה…נקרע לי הסנדל..” החלה ליבב.
“שששש!! מה את מפגרת?! תהיי בשקט!” רטן תובל.
“שתוק אתה בעצמך! נקרע לי הסנדל. אתה בכלל לא מבין, טיפש!” משכה באפה.
“סך הכול סנדל. אנחנו באמצע מבצע עכשיו! מה יותר חשוב לך?”
“ואיך אני אחזור לישוב עם סנדל אחד? לקחת את זה בחשבון במבצע הנועז שלך?!”
“אז תלכי עם רגל אחת יחפה. אני לא מבין מה הסיפור בכלל.”
“אני לא הולכת יחפה!!”
“טוב, טוב. תהיי בשקט! את תעירי את כל הגזרה.” אמר תובל ורכן אל בדולח. ליבו התרכך מעט למראה ידה המוחה את דמעותיה בתנועה חדה.
“אני אעזור לך ללכת.”
“אתה לא יכול לעזור לי ללכת.”
“אני ארים אותך שק־קמח” אמר ובדולח נענעה בראשה לשלילה. היא דמינה את עצמה תלויה על גבו של תובל ובין משיכת האף לניגוב הדמעות החלה לצחוק. תובל צחק גם כן והושיט לה את ידו.
“תקפצי!” סובב את גבו אליה ובדולח קפצה וליפפה את זרועותיה על צווארו כשהיא אוחזת בסנדלה ביד אחת. השניים החלו לרדת במרוצה בין הסלעים ובדולח השמיעה קול שהקפיצות קטעו ושעשעו אותה, והפיגו את הצער הנשכח.
“תובי! גיבור שלי! איזה כיף לי שאתה סוחב אותי על הגב. ממש כמו בסיפורים.”
“בסיפורים זה לא מרגיש כואב. מזל שאת קטנה כמו אפרוח” אמר ונעצר לנוח. “טוב, עכשיו אני ארוץ ממש מהר אז תחזיקי חזק. אני חייב לסיים עם זה” ושוב קפצה בדולח על גבו והשניים החלו במרוצה במדרון.
“מחר תבוא אלינו ואני אביא לך מה שאתה רוצה לאכול.”
“טוב.”
“טוב מה? מה אתה רוצה? אפשר פנקייקים או שניצל או מה שבא לך.”
“עכשיו לא בא לי כלום.”
“אוף. אתה כזה עקשן. תגיד מה אתה אוהב.”
“לא יודע” התנשף תובל. “פיצה, המבורגר, משהו כזה…וקולה.”
“אז מחר בצהריים תבוא ואני אכין לך פיצה וקולה.”
כעבור רבע שעה הם שבו אל הישוב. “תרדי!” הפציר בה תובל שכאב את כתפיו מאוד.
“תודה, תובי!” אמרה בדולח ומיהרה לסדר את בגדיה. תובל מתח את ידיו מעלה ונאנח. “מחר פיצה וקולה. אל תשכח לבוא.”
“אין בעיה.” אמר ורץ לביתו.
“רגע! חכה לי!”
“לא יכול! נדבר מחר” אמר ונעלם מעיניה.
בשעת בוקר מאוחרת תובל התעורר, ובמרוצה כואבת של שרירים תפוסים ואישונים כבדים, יצא להסתובב בחוץ לחפש קולות תועים של אנשי המקום מדברים על תעלול הדגל שלו. ובאמת, השם ‘גדרות צאן’ הדהד בין קירות הבתים יותר מן הרגיל. כל הד הגביר את גאוותו של תובל ואת חיוכו בהתאם. הוא קיווה לשמוע את המילה ‘דגל’ משתלבת ברוח הדברים, אך לא. יד מכוונת תיאמה את צעדינו לפתח הבית. אני נכנסתי הביתה לרחוץ מעצמי את ריח המדורה והזיעה ולטפל בכוויה שברגלי, אך בעיקר לבשר בשורה לאבי. אבי דיבר בטלפון והשם ‘גדרות צאן’ נאמר מספר פעמים מפיו. תובל שמע ודאדא אל הסלון בצעדים כבדים וכואבים וישב על הספה כשעיניו מנופחות מעייפות. השיחה הסתיימה ולפני שהספיק תובל לשאול צלצל שוב הטלפון.
“תובי, לך לרחוץ פנים, יש לך קורי שינה בעיניים.” אמרתי.
“תיכף.”
“למה אתה מחכה? לשמוע על התעלול הקטן שלך?” זרקתי בכוונה להפיל את רוחו והבחנתי בו נדרך לשמע הדברים.
“איזה תעלול? על מה, מה את מדברת?” היתמם תובל. זו לא הייתה שעתו היפה, שכן היה תמיד ישיר והחלטי ופתאום החל לגמגם.
“אל תיתמם. אני יודעת על התעלול הקטן שלך.” דקרתי את עיניו במבט רציני. הוא לא ענה ולא הביט בחזרה. הוא חשב אסטרטגית, האם לטובתו להודות או לשתוק.
“זה לא תעלול! זו משימת קודש, ואת…אל תתערבי. את לא מבינה בזה בכלום.”
“אל תהיה כל כך בטוח.”
“אני בטוח. את מבינה בלחבר בין שמים וארץ?” אמר ואני עשיתי עצמי צוחקת כדי ללעוג לו.
“מה את צוחקת? זה מה שהרב אמר. אני, יש לי רעיונות ואני לא יושב ומחכה שיגידו לי מה נכון. מה שאני עושה ישנה את המציאות. תצאי החוצה ותשמעי את כולם מדברים על זה.”
“מדברים על מה?”
“מדברים על הדגל ב’גדרות צאן’.”
“מה אתה אומר?” העמדתי פני תמימה “אתה שמעת את המילה ‘דגל’? או שאתה מנחש?” אמרתי וראיתי שנגעתי בנקודת הספק שלו. הוא השתתק שוב.
“תשמע, אח קטן, למרות שדווקא מצא חן בעיניי הרעיון החמוד שלך, את אף אחד לא מעניין הדגל ב’גדרות’ או ב’צמר’. כולם מדברים על צו הפינוי שהתקבל היום בבוקר עם תאריך לעוד שבועיים.” אמרתי וכאילו חרצתי את לשוני בפניו. הוא החמיץ פנים כלא מאמין. הוא רצה להאמין שעד כדי כך שפלתי לשקר בכדי להפיל את רוחו שוב. אך לא. בבוקר קמתי לקריאות וקללות זועמות של הושעיה וחבריו למראה צו פינוי שנתלה על דלת ביתם של משפחת סלע. זה לא היה צו הפינוי הראשון אך לפי התנהגותם של תושבי המקום היה ברור שזה האחרון. רציתי גם אני להרגיש צער בעוכריי. לכאוב את השמועה. לכעוס עד שלשוני תגבר על נימוסיי. לא הצלחתי לגרום לליבי להצטער ולהביא אותי לידיי מעשים. אז בחרתי ללכת בדרך ההפוכה. להניח למעשיי לגרום לליבי להצטער. בדיוק הטלפון שלי צלצל. זה היה הושעיה בקו השני.
“את באה?”
“אני…רגע, אני מתארגנת קצת. לאן נוסעים?”
“מה שדיברנו. פירסינג.”
“כן? חשבתי שבגלל הצו אז…לא יודעת?” באמת לא ידעתי. דעתי לא הייתה מכוונת כלל. איבדתי את רגש המידה, וקור רוחו של הושעיה הצליח לבלבל אותי. חשבתי שמדובר בשעת אבל בה ראוי ללבוש שק ולהתהלך על עפר ברגלים יחפות.
“לא…מה זה קשור, כפרה? זה…אל תדאגי. זה, נפתור את זה. כבר יש רעיונות.”
“וואללה…”
“וואללה, וואללה…דווקא עכשיו זה הזמן…”
“טוב, חצי שעה אני מתארגנת.”
“חצי שעה? אנחנו לא הולכים לחתונה.”
“חצי שעה, מה יש? יש לי גם כוויה ברגל, זוכר?”
“טוב, תהיי בריאה אבל לא להימרח, יש לנו עוד תוכניות בעקבות הצו והמצב…”
הושעיה ניתק ואני נעמדתי במקומי למשך דקה, מנסה ליישב את הדברים. סכמות התנהגות בהן הורגלתי נסדקו בזו אחר זו. הלא בשעת משבר הייתי רגילה לעצור הכול ולהימנע מלקבל החלטות. לשבת עם עצמי ולחשב את צעדיי מחדש. והנה משבר גדול זה אינו מספיק בכדי לסכל תכנית פשוטה של עגיל בגבה. ובתוכי באמת רציתי לעשות עגיל בגבה, דווקא עכשיו, כמו לומר, אני אדון לגופי ולא להיפך, אני אדוניי הארץ ולא להיפך, אנחנו קובעים את גורל המדינה ולא להיפך.
תובל הלך לרחוץ את פניו וכששב סימן לו אבא באצבע תקיפה להתיישב. ביד אחת עוד החזיק בטלפון צמוד לאוזנו.
“כן…כן…כן…אההה…טוב נו…אנחנו מודעים לכך…..אנחנו נבדוק זאת…הוא פה לידי…” דיבר אל הטלפון ולשמע הדברים התכווץ תובל והתכנס לתוך גופו הכואב.
“…כן…כן…הסנדל? כן….כן…מתי בדיוק, את יודעת? כן…” אבי החל לחייך וצחוק קטן נזרק מפיו ותובל כבר חשב שהנה יגמר העניין בבדיחות. כשניתק אבי את השיחה מיהר להסיח אותו מן הנושא.
“אבא, זה נכון שמפנים את ‘גדרות’? שאל, אך אבי לא נפל בפח.
“שתית משהו הבוקר?”
“לא.”
“אז תכין לך ואז נדבר.” אך המתח דיכא את הרגלו לשתות נס בבוקר.
“אני מעדיף שנדבר קודם.”
“טוב. אני רוצה שתסביר לי את הרעיון. קח בחשבון שבדולח כבר סיפרה לאימה הכל כך שעדיף לך להיצמד לאמת.”
“האמת…”
“כן, בדיוק. האמת.”
“אז האמת היא שלאחר השיעור של הרב….”
“אז היית בשיעור של הרב…למרות שלא הרשיתי לך.” ציין אבא ותובל הרגיש כאילו היה פיו מוליכו אל השאול.
“כן, אבל רגע, אני רוצה להגיד משהו….”
“נו, תמשיך…”
“אז אחרי השיעור הרגשתי שמה שהרב אמר הוא יפה….ו…הוא אמר…ש…”
“הוא דיבר על קידוש המקום על ידי עבודת השם, כן…”
“כן.” הסכים תובל והרגיש שאבא נוטה לקבל את דבריו. “אז חשבתי…בעצם הרגשתי…ש…ישר חשבתי על ‘גדרות צאן’ ו’מעלה צמר’ שהם קצת לא מחוברים אלינו כמו שהרב אמר ש…הדגל הוא משהו כזה….”
“הדגל הוא…” ניסה אבא לעזור.
“הוא, לא יודע…אתה יודע…”
“כן, אני יודע. השאלה אם אתה יודע?”
“בטח…מה, אני חושב שהדגל זה הכי טוב לנו והם סתם עושים דווקא ואז כשתיפול גזירה אז לא יהיה מה שיחבר אותם, אתה מבין?”
“אני מבין. מה זו גזירה? מאיפה אתה מכיר את המילה הזו?”
“מה זאת אומרת? לא יודע, אתה יודע. מהתורה…מחנוכה…”
“יפה. אבל אנחנו לא מחליטים בשביל אנשים מה לחבר ואיך להתמודד. הם בחרו דרך מסוימת אז הם יצטרכו להתמודד עם ה…’גזירה’ על פי החלטתם. ”
“אבל..”
“אבל…אם רצית היית יכול לעשות זאת באור יום, או לנסות לשכנע אותם כמו ששכנעת אותי. אתה יודע לשכנע יפה מאוד כשאתה רוצה…”
“כן, אבל..”
“שזה מוביל אותי לעניין השני שרציתי לדבר עליו. לקחת איתך את בדולח באמצע הלילה להרפתקה שכזאת. ובכלל לכל ההרפתקאות הנפלאות שלך, שתמיד נגמרות בכך שהיא נופלת או מתלכלכת או שנקרע לה הסנדל.”
“לא יודע…מה… היא לא חייבת לבוא אם היא לא רוצה.”
“אימא שלה אומרת שהכרחת אותה.” אמר אבא ותובל השתתק והרכין ראש. “נראה לי שה’גזירה’ הראויה היא שלא תיפגשו עד סוף החופש. מה אתה חושב?” אמר אבא ובחן את תגובתו של תובל. תובל מיד חשב על הפיצה והקולה שהובטחו לו.
“אפשר שזה יהיה ממחר ולא מהיום?”
“ממחר? מה זה משנה לך?”
“כי בדולח הבטיחה לי פיצה וקולה ואני ממש רוצה לעזור לה לקיים את הבטחתה.”
“נראה לי שאתה יכול לשכוח מהפיצה והקולה להיום, ובכלל, נראה לי שעד שבת אתה תישאר בחדר שלך. מה אתה אומר?” אבי קם ולא חיכה לתשובה.
“חשבתי ששכנעתי אותך…ככה אמרת.”
“אתה בהחלט כמעט שכנעת אותי עם הרעיון היפה. אבל לצאת בלילה מבלי להודיע ולבוא לשיעור שלא ברשות זה כבר עניין אחר. ואם לא הבנת, המטרה של העונש היא לגרום לך לכבד רשויות, כמו הרשות שלי ושל אימא, אז תשתדל להישאר בחדר שלך. אני בטח לא מתכוון לשמור על יד החלון שלך. עכשיו תכין לך לשתות וקח משהו קטן לאכול ותלך לחדר.” חתם אבא והתכוון לצאת.
“אבא, אתה כועס עלי?” שאל.
אבא הסתובב וחייך “אני אף פעם לא כועס” ויצא.
בערב חזרתי עם עגיל בגבה, פאת ראש צבועה בשחור, שהושעיה שכנע אותי שיהיה לי ממש יפה, וטבק לגלגול ביד. הוריי הביטו בי, הביטו זה בזה, שאלו ‘איפה היית?’ ‘ואיך היה?’ ו’מה שלומך?’, ברכו לילה טוב והמשיכו בענייניהם.
“את ישנה הלילה ב’גדרות’?” שאלה אימא.
“נראה לי…לא יודעת. נראה..” לא רציתי, אבל אדישותם להתנהגותי הגדישו את התסכול שממילא חשתי מחוסר השליטה בהתנהגותי ודחקו אותי להגדיל את גבולות החרטה.
“טוב. תודיעי לי אם את יוצאת. אל תלכי בלי חיבוק ונשיקה.”
“חיבוק ונשיקה..? חחח, טוב.”
“כן. חיבוק ונשיקה, מאמי. אני עוד נהנית מזה.”
בסביבות חצות חזרתי אל ‘גדרות’ עם חיבוק ונשיקה מאימא. השיח סביב המדורה היה זהה אלא שהפעם הבנתי על מה הם מדברים. כבר הכרתי את המושגים. פתאום התברר לי שכל ה’מהלך’ להקים מחנה ב’גדרות’ נעשה מתוך ידיעה שהפינוי עומד לקרות בקרוב, ולכן הושעיה לא היה כל כך מופתע מהצו. החברה דיברו על רעיונות התנגדות, וכל אחד העז להציע רעיון חריג אך היה ניכר שתוקף המילים לא עבר את מסננת השיניים, ונשאר בחלל הפה ולבסוף שב אל לב מהסס. למעט חלי שדיברה נועזות וניכר היה בה שהיא אינה מפחדת לממש את דבריה. הסכמתי עם דבריה מיד ולאחר כל הסכמה שאפתי מהסיגריה. רעות הייתה צמודה אלי מהגיעי אל המקום עד עוזבי. היא אהבה את העדינות שלי ועד מהרה הרגשתי שהיא שומרת עלי רכה ותמימה כפי שבאמת הייתי. היא הייתה מניחה עלי את ראשה כמזכירה לי שאני עדיין אחת שנהנית מחיבוק ונשיקה.
*******
שבועיים חלפו כאבחת רוח שרבית ותובל ובדולח כבר הורשו לדבר בטלפון אך לא להיפגש. באחד הימים היא שלחה לו פיצה שהכינה עם אימה ופחית קולה כפי שהבטיחה, וליבם של ההורים נשבה במסירותם זו לזה והתירו להם לדבר בטלפון. היה זה ערב תשעה באב, יומיים לפני הפינוי המתוכנן של ‘גדרות צאן’ והחברה במחנה התכוננו למאורע. חלי והושעיה קנו שקיות של בלונים למלא בצבע ובצואת הצאן שאספו מהדיר. הם פיתחו תכנית לפיה ימוקמו מספר כוחות מארב שיפנצ’רו את רכבי החיילים או יעשו נזק למנוע. אני הייתי חלק מקבוצה שתתנהג כעוברי אורח. אנו נציע יחס חם לחיילים וננסה לבלבל אותם. חשבנו על משפטים כמו ‘יש גם בית במדרון המזרחי’ ונצביע על שביל המוביל לשום מקום. הרעיון הוא לצבור את אמונם ולתעתע בהם. לתובל היו תוכניות אחרות לגמרי.
“את ליד מישהו?” לחש תובל אל הטלפון.
“לא, אני בחדר.”
“טוב, אז תקשיבי. יש לי תכנית לפינוי. כבר דיברתי עם כאצי והוא יצטרף אלינו.”
“יצטרף אלינו למה?”
“למבצע. אנחנו חייבים לקדש את המקום לפני שסוגרים אותו, להבטיח שהוא יישאר בידיים יהודיות.”
“איזה מבצע? אנחנו מרותקים לבית, אני לא יכולה לצאת.”
“אל מה את מדברת? אנחנו מדברים על קידוש השם. זה לא משחק ילדים. זו משימה חשובה מאוד, את יכולה להיות חלק מההיסטוריה או לספר שהכרת מישהו שעשה היסטוריה, מה את מעדיפה?”
אפשר לומר שבדולח מתפתה בקלות, אך נכון יותר לומר שקולו הבטוח של תובל היה משכנע גם אותי תמיד, למרות שלעולם לא העזתי להודות בכך. הוא האמין לדבריו, לא אמונה מתוך מטרה אנוכית סמויה. אמונה צרופה. ובדולח, יהיה מדויק יותר לומר שידעה לזהות דברים הנאמרים באמת, וכמו תמיד הסכימה ללכת אחריו, גם בעוון חילול דברי ההורים.
“יש לנו משימה להשלים, ועכשיו יש לנו הזדמנות לתפוס שתי ציפורים במכה. אנחנו צריכים להעמיד אותיות ‘שמע’ ב’גדרות’ ולמשוך אותן בשמן.”
“זו המשימה?!” תמהה בדולח. “זה נשמע כמו שטות גמורה. זה לא נשמע קשה במיוחד אבל זה גם לא יעצור את הפינוי.”
“לא אמרתי שזה יעצור את הפינוי, אמרתי שזה יבטיח שהמקום יישאר יהודי. צריך לחבר שמים וארץ, כמו שאמר הרב.”
“תובי…” השתמשה בדולח בקולה המתחנן. “אני לא רוצה להיענש בגלל דבר כזה…אולי תבקש ממישהו שיעשה את זה במקומך…?”
“אין סיכוי! אף אחד לא יעשה כמו שצריך. או שאת בפנים או שלא. תחליטי!!”
“ולמה קראת גם לכאצי? הוא סתם ילד מעצבן, והוא עושה צחוק כל הזמן.”
“כי לאבא שלו יש מסור דיסק והוא יוכל לחתוך לנו את המעדר והקלשון ולהפוך אותם לאותיות מ’ וע’. וגם להביא לנו דלי ושק מלט. בעצם זה כל מה שאנחנו צריכים. זה וליטר שמן זית זך.”
“ומה אני צריכה להביא?”
“את תעזרי לנו לסחוב ולחפור בור, ותחזיקי את הכלים כשאנחנו מכינים את הבטון.”
“תובי…” שוב התחננה בדולח “אולי..”
“אין אולי! הנושא סגור! בעוד יומיים בשמונה בבוקר.” סיים תובל והשיחה הסתיימה לקול הסכמתה של בדולח.
*******
ביום הפינוי השכמנו קום והתיישבנו בהמתנה לשיירת רכבי המשטרה, משמר הגבול והצבא. ההמתנה הייתה כלחישה באוזן, שאין בכוחנו באמת לקבוע את גורלנו אלא להמתין לצעד הראשון של השוטרים ולהגיב בהתאם. הם קבעו את חוקיי המשחק. הם גם קבעו שמדובר במשחק ותו לא, ואנחנו בלענו את הפיתיון. נשאר לנו רק לשחק משחק מרשים. מבעוד לילה שהו במקום מספר רכבי משטרה, להבטיח שהמקום סטרילי מהתפרעויות פוטנציאליות, ואנו העמדנו פני תמימים ושרנו שירים אל שלהבת המדורה היודעת לכמוס סוד. רכבי המשטרה טפטפו אחד אחד בבוקר, יצאו והתפעלו מהנוף, שוחחו ביניהם, הכינו קפה ופטפטו. הם הסתובבו ביישוב וברכו לשלום את התושבים. אני הייתי מבולבלת. ציפיתי לצעדי מגף רועמים ומחרישי אוזניים, שיניים חשופות ושנאת יהודים טהורה. חיפשתי במה לשנוא אותם ומצאתי שוטרת בלבוש צמוד מפטפטת עם שוטר ונוגעת בזרועו.
“תראה..” הפניתי את תשומת ליבו של הושעיה. הוא לא התייחס לדבריי אך הבחנתי שאף הוא מחפש להתרעם על השוטרים ואינו מצליח.
חלי ירדה אל השוטרים והחלה לשוחח עמהם. “אולי תלכי איתה ותציעי להם משהו לאכול ולשתות? כחלק מהמשימה…” אמר הושעיה ואני מיד עשיתי כדבריו. התקרבתי אל חלי ושמעתי שדבריה בנועם. התקרבתי עוד יותר ונדהמתי לגלות את הקלות והרוגע בהן היא פולטת דברי שנאה מטונפים על השוטרים ועל אימותיהן וכל שושלת הדורות שלהם. הגשתי להם את חבילת עוגה וחלי העיפה את העוגה מידי והחלה לצעוק לעברם.
הרגשתי את ברכיי רועדות. לא ידעתי כיצד להגיב. לתמוך בחלי או להיות נאמנה לאינסטינקטים שלי, להרגיע את הרוחות למען הסדר הטוב. הרגשתי את רוחו של אבי משתלטת עליי וניסיתי לנערה ממני. אבי משפחת סלע אז יצא מפתח הבית והחל לצעוק. לפתע הגיחו המון נערים ומבוגרים שלא ידעתי על הימצאם בגבעה והחלו ליידות אבנים בשוטרים. שמעתי את הושעיה צועק אך קולו נבלע בצעקות ההמון ולא ידעתי מה ניסה לומר. ליבי הלם כה בחוזקה וחשתי סחרחורת ופחד. לפתע הבחנתי בתובל ובדולח מטפסים אל קצה הגבעה עם מעדר, קלשון ומגרפה. הייתי מבוהלת מידיי בשביל להתייחס לכך וטיפסתי לכיוון הושעיה והחברה. נעמדנו על יד בית משפחת סלע וצעקנו. מה ששמעתי צעקתי גם אני. חלי היכתה בידה בחיילת וסתרה ללחייה. ראיתי שני שוטרים אוחזים בה והודפים אותה על מכסה המנוע של הג’יפ. היא ירקה עליהם וקראה לעברם קריאות גנאי אך הם המשיכו לפעול בקור רוח. הושעיה הבחין בכך ופתח במרוצה לעברה. הוא קפץ בבעיטה אל השוטר והיכה בו באגופיו “תעזוב אותה!” אך השוטרים הדפו אותו בתנועת זרוע אחת. הוא ברח לאחור וצבר תנופה ועשה זאת שוב עד ששוטר נוסף החל לרדוף אחריו. הרמתי אבן ומיד הרגשתי את עצמי מתכווצת עד שהייתי קטנה יותר מהאבן. ניסיתי לנפוח אומץ בריאותיי המתנשפות בחוזקה, ואז שחררתי קריאת גנאי מטונפת אל השוטרים. הרגשתי שפרצתי גדר אך התעלמתי מכך והמשכתי עד שהרגשתי גדולה מספיק לזרוק את האבן. האבן פגעה בראש אחד השוטרים וחברו הבחין בכך. רגלי שקשקו ושיניי חרקו מפחד. השוטר הצביע עליי וכעבור פחות מדקה הם כבר תפסו אותי ומשכו אותי אל טיולית. כשאני מובלת מטה אל הטיולית הבחנתי שעיקר הפינוי כבר בשיאו בצידו השני של הישוב. הכח המרכזי של השוטרים טרם הגיע אל משפחת סלע. הרגשתי שהשוטרים ידעו טוב מאוד מה הם עושים. בעוד שטכסנו תכסיסים מתוחכמים לטעמנו, הם תכננו את הפינוי בצורה טובה יותר וידעו בדיוק כיצד להפתיע אותנו. ראיתי את הושעיה עוד נמלט מידיהם. זה היה נראה כמו משחק תופסת עלוב. כשעליתי לטיולית ראיתי את חלי. היא ישבה במושב מיוזעת ומתנשפת. שני שוטרים עמדו עליה לשומרה. היא לא הבחינה בי אלא רק הביטה מהחלון. הושיבו אותי לפנייה ואני סובבתי ראשי לאחור להביט בה. החזייה שלה הייתה קרועה יחד עם צווארון החולצה. מידיי פעם ניסתה לקום ולהכות בשוטרים ואף הצליחה כמעט לברוח. אז הבחינה בהושעיה מובל אל ניידת בליווי שוטר. “הושי!!!!!!” צעקה בחוזקה, וכל אימת שנשמה או זזה השוטרים נדרכו. קינאתי בה. בכוח והחלטיות שלה. הרגשתי כאילו הייתה נעימת כינור מלווה את מעשייה. מעין אישור שהצדק איתה. “הושי!!!” צעקה שוב, והפעם הושעיה שמע אותה וצעק “חלי!!!!” אך לא ראה אותה. היא ניסתה לקום אל החלון “הושי!!!” והוסיפה כמה קללות אל השוטרים שהושיבו אותה חזרה בכוח. תפסתי אף אני רצועה אחת של חזייתי וקרעתי אותה, התנשפתי בכוח וצעקתי “הושי!!!” אך הושעיה לא שמע אותי. הוא נכנס אל הניידת. הבטתי מהחלון וחיפשתי לראות מה קורה. הרגשתי כאילו לא השתנה דבר. כאילו מראש השלמתי עם הפינוי. כאילו כל מעשיי היו בלבד לשם אימון. לנסות לחפש את הרוח שמעולם לא הייתה לי, כפי שטען אחי.
בעוד אני חושבת עליו אני מבחינה מבעד החלון בשלוש דמויות זעירות עומדות בשטח מסולע מאחורי בית הכנסת וחופרות בור באדמה.
“תובי, הבאתי שמן!” אמרה בדולח והוציאה בקבוק שמן קנולה.
“מה זה?” אמר תובל ועיקם את פרצופו. כאצי החל לצחוק.
“איזו סתומה, בחיי….חחח…..שמן קנולה.” צחק כאצי ובדולח נעלבה וזרקה מבט עצבני אל עבר תובל.
“שתוק כאצי! אל תתייחסי אליו. בכל אופן הבאתי שמן זית זך. עכשיו תלכי מאחורי בית הכנסת ותחברי את הצינור, תפתחי את הברז ותמשכי לפה. אנחנו בינתיים נכין את הדלי בתוך הבור.”
בדולח צייתה אך שניהם ידעו שהיא לא באמת תסתדר לבדה עם הברז וכעבור דקה היא חזרה.
“איזו סתומה, בחיי” רטן כאצי.
“תפסיק כבר! זה לא הזמן עכשיו. לך אתה ותחבר” אמר תובל ובדולח משכה באפה כדי שידע שהיא נעלבה. “את תסתכלי שאף אחד לא בא.”
“אני מרגישה ממש מיותרת” יבבה בדולח.
“מה פתאום מיותרת, את הכי חשובה כאן. השוטרים רואים אותך ובטוחים שאנחנו סתם ילדים תמימים וחמודים. אם את תלכי הם מיד יקפצו עלינו.” אמר תובל ובדולח קיבלה עליה את השליחות. “לכי תחפשי ברזלים.”
“אילו ברזלים?”
“כל ברזל שהו. ברזל בניין עגול. מה שתמצאי.” כאצי חזר עם צינור דולף מים ושניהם החלו למלא את הבור המלא במלט חצץ וחול. “זהו!” קרא תובל והשניים החלו לערבב בידיהם את המלט. כעבור כמה דקות חזרה בדולח עם חתיכות ברזל עגול חלוד.
“זה חלוד אבל זה מה שמצאתי.”
“זה בדיוק מה שצריך. כל הכבוד.” אמר תובל.
“כן, כל הכבוד” הוסיף כאצי. ובדולח הייתה מרוצה.
לאחר מספר דקות הם העמידו את המגרפה הקלשון והמעדר זה לצד זה ליצור את המילה ‘שמע’. תובל קיבע את המקלות באבנים כדי להבטיח שלא יפלו ואז יצק על הברזל שמן זית.
“זהו! בואו נברח מפה.”
“זהו?” תמהה בדולח.
“זהו, יא אפרוח, מה את עוד רוצה שיקרה?” לעג כאצי.
“אתה תשתוק! אף אחד לא דיבר איתך.”
“דיי כבר, בואו נזוז מהר” אמר תובל והחל לרוץ לכיוון מ’עלה צמר’ דרך השיחים והסלעים והשניים בעקבותיו.
“תובי…”
“מה?”
“אתה לא חושב שהיינו צריכים ליצוק שמן על האבנים? כמו בסיפור?”
“מה עכשיו?” התערב כאצי.
“דיי, אתה!!” צעקה בדולח להשתיקו.
תובל נעמד. “חכו לי כאן” אמר והחל לרוץ חזרה אל ‘גדרות צאן’ ופך השמן בידו. הוא נעמד על יד בור הבטון והביט בשוטרים משתלטים על המתיישבים ודחפור מניף את כפו ובתנועה אחת מרסק את אחד הבתים. לאחר מכן מתקדם אל הבית הבא וכן הלאה. הוא חיפש שמץ של צער בעיניי השוטרים, בתנועת הגוף, משהו שיעיד על הבנתם את הצורך הרוחני של המתישבים לחיות בארץ אבותיהם, לקיים את צוואתם, אך לא מצא. הרוח נשבה בחוזקה והוא עצם את עיניו לשמוע את השקט ואת העולם חוזר להיות הגיוני. כשפקח את עיניו בית נוסף נחרב. הוא שפך את השמן, הסתובב לאחוריו והחל לרוץ. כעבור עשר דקות הוא חזר. “יש לך עוד רעיונות לפני שאנחנו יורדים” אמר וזכה למשיכת כתפיים מבדולח. “אז יאללה למטה.”
הטיולית החלה לנסוע ובדרך אחד השוטרים שאל אותי לפרטי האישיים. אלמלא חלי נושבת בעורפי הייתי מתייפחת בפניו בצער. הוא הצביע על השוטר המנגב את דמו מהפצע שנגרם מהאבן.
“חבל שלא נפתח לו כל הראש” התערבה חלי.
“מה לך ולזה?” שאל אותי השוטר והצביע על חלי. “את לא נראית לי שייכת.” אמר ושבר את מעט הרוח שנותרה בי. תמימותי חשופה לכל. להוריי, לתובל, לרעות, לשוטר שלא מכיר אותי כלל, ובטח גם להושעיה. לא הגבתי. העדפתי לשתוק. הייתי נבוכה.
בערב הגיע אבא שלי לתחנת המשטרה. קפצתי עליו וחיבקתי אותו ובכיתי. הוא ליטף את ראשי ואמר ‘די’. השוטר ניגש אליו והוא התנשף במבוכה.
“במקרים אחרים הייתי פותח בהליך פלילי. אני והשוטר הנפגע הסכמנו שמדובר בילדה טובה שנסחפה עם הזרם. בכל זאת, מדובר באבן קטנה מאוד.” אמר והגיש לאבי קנס על הפרת סדר. הלכנו אל המכונית, אני התיישבתי מאחור בטוענת עייפות, ונסענו הבייתה. אבי שתק. הרדיו היה כבוי, ללא שיעוריי תורה כפי שנוהג לשמוע בזמן נהיגה. הרגשתי שאינו כאתמול.
כעבור חצי שעה נסיעה החלטתי לדבר. “לא כל השוטרים היו נחמדים כמו השוטר הזה. היית צריך לראות איזה חיות הם. הם הכו את הושעיה וחלי כאילו אין מחר.”
אבי עצר את הרכב בשולי הכביש, יצא מהרכב ופתח את הדלת האחורית. הבטתי בפניו. הן היו אדומות ונפוחות. לא הכרתי אותו.
“מה זה?!!”
“מה?” נבהלתי.
“מה זה!! מה זה?!” הצביע עלי וצעק. מעולם לא שמעתי את אבי מגביה את קולו ובטח לא כועס.
“מה? מה?” נחרדתי. הרגשתי שהאדמה שוב נשמטת, פעמיים ביום אחד. רציתי לעצום עיניים ושהסיוט יגמר.
“מילא השיער, מילא העגיל, הסיגריות…” החל מונה באצבעותיו “הלינה בחוץ, השעות המאוחרות, לזנוח את הלימודים. מילא כל זה….זו בעיה שלך.” החל להתנשף “…אבל לזרוק אבן על חיל!!! את משוגעת?!”
“שוטר.”
“שוטרררררררררר!!!!!! אוי! אוי, אני לא מאמין! הבת שלי! אבן על שוטר! את יכולת להרוג אותו!”
“מה להרוג?!” ניסיתי לתקוף בחזרה “זו רק אבן קטנה!”
אבי התעצבן על ניסיון התגובה, הרים חצץ מהרצפה וזרק עלי “כמה קטנה?! ככה קטנה?!” הראה לי חצץ בידיו והשליך לעברי.”
“די! די! תפסיק!” התחלתי לבכות “הם פינו ישוב בארץ ישראל….מה אתה לא מבין?? אתה תמיד אומר שזה חשוב ליישב את הארץ ואתה תמיד מדבר נגד הפינויים.”
“את אי־פעם התעניינת בכלל ב’גדרות צאן’ לפני שהתיידדת עם הושעיה? אי־פעם עלית לשם לעזור להם? לברך אותם ברכת שלום? להתפלל שם? לחזק אותם? אי־פעם היה איכפת לך בכלל? שפתאום את מוכנה להרוס לעצמך את העתיד בשביל זה? פתאום לפני חודש גילית שיש מקום כזה. אין לך בכלל מושג מה הסיפור של משפחת סלע ולא של ההר הזה. את אפילו לא יודעת מה מטרת הפינוי.
“ואתה יותר טוב?? אתה כל הזמן עושה כאילו אתה לא כועס וכאילו איכפת לך אבל אתה כזה מוסרי ואתה לא תפגע באף אחד כשכולם באים ולוקחים לנו שטחים והעיקר אתה כזה מנומס….’אני אף פעם לא כועס. אני אף פעם לא כועס’ זה יותר טוב? כמו בגוש קטיף…” אמרתי והרגשתי שהפלתי את רוחו. איני בעלת רוח כי אם מפילת רוחות. זה הכשירון שלי. כך הרגשתי, ואבי הרגיש בכך גם כן, כשפנה אל מושב הנהג והחל לנסוע ולא אמר מילה כל יתר הנסיעה. רציתי מאוד לשאול אותו ‘אתה כועס עלי?’ ורציתי שיגיד שוב ‘אני אף פעם לא כועס’. כמה היה חשוב לי לשמוע זאת, אך ידעתי שהפעם הוא כועס ואינו יכול להסתיר זאת.
הרכב נעצר בחניית הבית ואבי פנה אל המחסן הישן למצוא שם גוזל ואפרוח מתחבאים.
“בדולח, לכי מהר הבייתה. אימא התקשרה והיא דואגת לך.”
“אני…”
“ששש…פשוט לכי מהר. אתה…” הצביע על תובל “צא ולך לחדר…”
“אבא, אני..”
“צא ולך לחדר!”
“אני קידשתי את המקום, אבא.”
אבי לא יכול היה שלא לחייך. הוא חייך ודמעה הזדגגה בעינו. אני ותובל ניגשנו לחדרינו הסמוכים.
“קחי שבוע פה בבית לחשוב על מה שקרה.”
“אתה לא יכול לקרקע אותי? אני בת שמונה עשרה.”
“נכון. אבל אני לא חייב לשלם על רישיון הנהיגה שלך ולא על האוניברסיטה ולא על הנסיעות שלך ועוד…ועוד…ועוד…” אמר וסגר את הדלת. ואני, האמת שכלל לא רציתי לצאת מהחדר. רציתי לחזור אל השפיות. אל עצמי. לסגור את החלון בפני רוח הפרצים שטלטלה כל פלג בגופי. אבי חזר כעבור כמה שעות עם קלסר שמן ובו כל הכתבות שנכתבו מאז ההחלטה על גירוש גוש קטיף ועד היום, לגבי יישוב הארץ ופינוי ישובים. במשך שבוע ישבתי בחדרי וקראתי את כל הכתבות. שתיים מהן נכתבו על ידי אבי שעבד אז כעורך עלון דתי. כל הכתבות כולן כאילו נכתבו ברוח אחת וכולן בדרך זו או אחרת הצביעו על פתרון אחד, כל כתבה בניסוח שונה. אחד קרא “לצאת מבתי המדרש ולהתגייס לתקשורת” ואחר קרא “אין ברירה אלא לטבול ברפש”. ליבי לא חש אל רעיונות אלו אך גם ידעתי שאיני מסוגלת לפעול בדרכם של הושעה וחלי. גם דרכו הסלחנית של אבי לא קרצה לי ולפי הכתבות שהוא עצמו כתב ניכר היה שהוא חוזר בו מן הדרך הפייסנית.
כעבור שבוע יצאתי מחדרי אל הסלון. אבי ישב שם עם עלון בידו. התיישבתי על ידו על הספה וקיוויתי שלא יאמר דבר. רגשותיי אל אבי היו כמו רגשותיו של תובל אלי כשכשל רעיון הכתובת שלו. כאילו משהו בי התריס נגד רעיונו המופרך. לשמחתי אבי לא התריס או העיר עוד על מעשיי באותו הפינוי. עד היום הוא לא הזכיר זאת, לפחות לא בפניי. בתנועה עדינה הנחתי את ראשי על כתפו, והנחתי לשערי לגלוש על ידו האוחזת בנייר העלון. הוא הפך דף, וכעבור כמה שניות העבירו את העלון מול פניי.
“מה?” שאלתי.
הוא הצביע על מרכז העמוד. “תראי”.
“מתחת לכותרת גדולה ‘נפרצו גדרות צאנך’ קישטה תמונה את מרכז העמוד ובה, בקדמת הריסות בתיהם של מתיישבי ‘גדרות צאן’, הופיע בור מבטון וממנו יוצאים קלשון, מגרפה ומעדר ניצבים זה לצד זה, נוטפים שמן ומחברים אותיות ‘שמע’ ואבן למרגלתם מבריקה משמן ומחזירה את אור השמש השוקעת בים התיכון.

פרוזה

השקית

מוריה תעסן מיכאלי

 

היא הוציאה בזהירות את השקית בעלת התיוג האקראי שכבר מזמן טושטש ודהה. בפנים היו מספר חפצים שזרקו אותה הרחק הרחק בזמן, והיא החלה להתבונן בהם בזה אחר זה: ראשית שתי מחברות – אחת מסודרת ומאורגנת, מלאת טבלאות שמות ומשימות אשר כל עמוד בה היה צפוף בסימונים ורעיונות שמילאו את השבועות האחרונים שחוותה שם והשנייה מלאת מחשבות והגיגים, סיפורים שתיארו באופן כמעט חזותי את הרגשות שצפו בה בכל אחד מהימים, בעיקר אלו האחרונים. שורות שורות שמספרות סיפור בלתי ייאמן שהופך ונעשה מפוכח עד שנדם.

התבוננה במכשיר הקשר. המכשיר ששימש כדי לעדכן היכן ממוקמים כוחות צבאיים שניתן לשלוח אליהם קבוצות לניסיונות שיח, לעדכן איזו משפחה צריכה עכשיו צוות מתנדבים שיסייעו באריזה, סידור או השגחה על ילדים שהוריהם בעצמם זקוקים להשגחה והיכן נדרשים כמה חבר’ה עם מצב רוח וגיטרה שיבואו לנסות ולשנות את החלקיקים באוויר. היא נזכרה בערב ההוא, כשעשתה מעשה שהיה אסור בקבוצה הפנימית לה השתייכה, ופתחה את המכשיר כדי לדווח שהיא עצמה זאת שזקוקה לעזרה. “אני נשברת”, היא בכתה לחבריה מחלון בית הכנסת בו התכנסו כל הבנות שבאו מבחוץ, “יש כאן מאות ואלפי בנות שמחכות לדעת ממני מה הצעד הבא שצריך לעשות אבל אני עצמי לא מסוגלת ללכת יותר”.

כעבור שתי דקות הגיעה התשובה – צאי החוצה. היא יצאה ופגשה שני חברים שפשוט אמרו לה – בואי. והיא באה. והם הלכו בין חצרות, וראו מרחוק ומקרוב חיילים וחיילות והיא ידעה שהיא חייבת לחזור אל בית הכנסת כי היא בעלת תפקיד, אבל קודם לכן היא חייבת מנת חמצן. והחמצן הגיע בצורה של חברים קרובים שיושבים עם הרבה גלידה ומעט ציניות או להיפך, ומנסים לעכל את זה גם את זה ולהבין את האירוע שהם עכשיו בתוכו.

ואז מישהו שולף גיטרה ומישהי חליל ומתחילים לנגן ולשיר. בסביבות עשר בלילה דופקים השכנים. אם אנחנו מפריעים נפסיק מיד. סליחה, גם ככה הימים רגישים. מפריעים? תוהים השכנים, תסתכלו בחלון. ושם בחלון עוד כמה עשרות שהתקבצו אל המוזיקה וניסו לנשום צלילי נחמה. אז מתחילים ללכת, ומצטרפים כלי נגינה ומצטרפים עוד הולכים, מי בשירה כואבת ומי בשתיקה כואבת לא פחות.

והם כבר עשרות ומאות רבות והתהלוכה מתחילה אך לא נגמרת והנה תיכף מגיע הרגע המסוכן שבו אפשר להיעצר. לכי לך – מבקשים ממנה חבריה. חזרי למקומך אבל אל תשכחי שתמיד תמיד אנחנו כאן.

שבועות וחודשים לאחר שחזרה הביתה עוד הייתה מדליקה את מכשיר הקשר ומנסה שוב – מישהו שם? מישהו שומע אותי עכשיו?

ואז החולצה עם הקרע ואז הדגל שבו הייתה עטופה כשהוציאו אותה מבית הכנסת. והתמונה האיומה בה רואים אותה ברגע הכאב הגדול ביותר שלה, התמונה שהתפרסמה לאחר מכן בכל בית ובכל מקום ובמקום שתוכל לעטוף את פצעיה עם עצמה נאלצה להיות שותפה לצחוקים עם החבר’ה שחרכו לה את הנשמה.

והשרשרת עם הצדפים שענדה בחתונה בה הזכירה בקול לכל המשתתפים שיש כמה חורבנות שאנחנו ממשיכים לשאת והם חלק ממי שאנחנו. ויש אפר מקלה על ראשו של החתן ויש צדפים צורבים על צווארה שלה. ועוד כמה תמונות וגרגירי חול שמסתובבים בקרקעית השקית, זיכרונות של מי הייתה ומי היא היום.

וכמדי שנה, היא החזירה את הכל באופן מסודר, עטפה את השקית היטב וטמנה אותה מתחת לעצמות החזה, במקום החלול של חלק מליבה אותו השאירה טמון שם בחולות.

פרוזה

פינוי ימית

יובל ששון

 

ימית עלתה על האופניים, הניחה את החתולה בסלסלה שתלויה על הכידון, והתחילה את הסיבוב היומי שלה בשכונה. לא סיבוב גדול, במורד הרחוב עד לספסל שבפינה, שמאלה בשביל שפעם הוביל לאן-שהו אבל מאז שהקבלן יצק את יסודות הבניין אי אפשר להמשיך, שוב שמאלה בקצה השביל, הגינה הציבורית הגדולה, הגינה הקטנה, שמאלה ליד הבניין החדש וחזרה הביתה, לנקודת ההתחלה. בלי לחצות שום כביש בדרך. החתולה פיהקה. עד לפני כמה ימים הסל שלה היה על הסבל מאחורה, אבל אז היא קפצה והלכה לטייל ביסודות של הבניין בקצה השביל ולקח לימית כמעט שעתיים למצוא אותה. עכשיו, כשהיא מקדימה, וימית יכולה לראות אותה כל הזמן, אפשרויות הבריחה הצטמצמו.
על הספסל ימית הניחה כמה בגדים ישנים שהיא כבר לא לובשת. תמיד היא משאירה שם משהו. אולי מישהו אחר יוכל להשתמש בזה. פעם בגדים, פעם ספר, פעם קופסת טונה. כל יום ראשון היא יורדת מהאופניים ליד היסודות הנטושים של מה שאמור היה להיות בניין, נכנסת ובודקת שהאוצר שהיא החביאה שם כשהייתה בת אחת עשרה וחצי, עוד ישנו. בגינה הציבורית היא שותה מים מהברזייה, יום אחד בגינה הגדולה וביום השני בגינה הקטנה. ליד הבניין החדש היא מנופפת למרפסת הסגורה בקומה השנייה אבל לא עוצרת. החתולה פיהקה שוב. ימית קבלה אותה כשהייתה בת שלוש. הן כבר כמעט עשרים שנה ביחד. אין לה כבר כוח לברוח.
אף פעם ימית לא ראתה מי לוקח מהספסל את הדברים שהיא משאירה שם. פעם אחת, כמה ימים לפני שהחתולה ברחה, היא מצאה שם פתק, “תודה”, זה מה שהיה כתוב. האוצר היה קופסת מתכת עגולה, שבמקור היו בה סוכריות, אבל ימית מילאה אותה במטבעות ועוד שטר של מאה שקלים, והחביאה אותה באתר הבנייה הנטוש, שיהיה לה כסף אם היא תחליט לברוח מהבית. לא ממש החביאה, הקופסה נפלה לתוך בור עמוק. ימית החליטה שבהזדמנות הראשונה היא תביא לשם סולם ותרד להוציא את הקופסה מהבור, ובינתיים, כל יום ראשון, היא נכנסת לראות שהקופסה עוד שם. שתים עשרה שנה. כמעט. רוחצת ידיים בגינה הגדולה, מבט חטוף למרפסת בקומה השנייה, יד אחת על הכידון והיד השנייה מלטפת את החתולה.
ביום שהחתולה ברחה, ימית השאירה על הספסל ציור. ציור של ילדה, על אופניים, עם חתולה בתוך סל, וכתבה על הציור את המילה “בבקשה”. זה לא היה יום ראשון וימית נאלצה להיכנס אל בין היסודות הנטושים ולחפש את החתולה. שעתיים עיכוב. היא פתאום שמה לב שמסביב כל השטח התמלא מחדש בחרציות גבוהות. כמו שהיו שם לפני שהכשירו את השטח לבנייה. בגלל העיכוב היא לא עצרה לשתות מים בגינה הקטנה. פעם הגינה הגדולה והגינה הקטנה היו גינה אחת ענקית, אבל אז עשו באמצע מגרש חנייה למי שבא לקופת חולים ומאז יש שתי גינות. המרפסת בקומה השנייה של הבניין החדש הייתה פתוחה וימית נסעה שם מהר מהר, מקווה שאף אחד לא רואה אותה.
ההורים שלה קראו לה ימית. שניהם היו ממפוני העיר ימית והגעגועים שלהם לשם חיברו אותם יחד. הם קראו לה ימית. על שם פארק המים ימית 2000. אבא שלה אמר שאם אנשים יכולים להיות כל כך חסרי רגישות ולקרוא למקום שמח כמו פארק מים על שם של הטרגדיה הכי נוראית שקרתה ליהודים במדינת ישראל, אז הוא יקרא לבת שלו ימית על שם פארק המים. אמר ועשה. הוא סיפר לה על זה כשהכינה את עבודת השורשים שלה לקראת הבת מצווה. ואז הזמין את כל תלמידי הכיתה לחגוג את בת המצווה של ימית בפארק מים אחר, “פעם אחת כבר פינו אותי מימית, אני לא מוכן שיפנו אותי גם מימית 2000…”. הבדיחה הזאת הצחיקה אותו מאוד. היא הצחיקה את כולם. את ימית לעומת זאת זה לא הצחיק.
למחרת היום ימית ישבה על הספסל וחשבה מה לעשות. לאחר מכן נכנסה בפעם הראשונה ליסודות הנטושים של מה שאמור היה להיות בניין והחביאה שם את קופסת הסוכריות שמילאה בכל המטבעות שהצליחה למצוא. אחר כך הלכה לגינה, התנקתה כדי שאף אחד לא יגלה מה היא עשתה, לקחה את החתולה מהקומה השנייה ועברה לגור עם סבתא שלה. סבתא אמרה שהיא יכולה להישאר אצלה כמה שהיא רוצה או עד שימית תחליט לאן היא רוצה להמשיך. מאז היא מתכוננת ומתכננת, בודקת את מסלול הבריחה, רואה שהאופניים תקינות, מניחה על הספסל דברים שהיא לא מתכוונת לקחת איתה, בודקת שהכסף מחכה לה, שותה קצת מים, נשימה עמוקה, קצת אומץ, מנופפת לשלום לאבא שעומד מאחורי התריס בקומה השנייה.
מאז הבדיחה הם לא מדברים. אתמול סבתא מתה. ימית עלתה על האופניים, הניחה את החתולה בסלסלה שתלויה על הכידון, והתחילה את הסיבוב היומי שלה בשכונה בפעם האחרונה. כשסיימה, אבא שלה הוסיף ציור של ילדה, על אופניים, עם חתולה בתוך סל, עם המילה “בבקשה” שכתובה עליו, לערימה הגדולה של הדברים שאסף מהספסל.

פרוזה

מצח

אדם צחי

יס”מניק ענק הביט בי בלי לומר מילה. משקפי השמש שלו היו איכותיים, בולה אני חושב. בצבע כחול מטאלי. השמש קפחה בעוז, ואגלי זיעה גלשו מראשו הקצוץ אל העורף. הוא הביט בי באדישות מאחורי המשקפיים, מניח לי לבזבז מילים שנגמרו לבסוף, ואז גירש זבוב טורדני ממצחו. “דדו”, סימן לזה שלשמאלו. “ניסו”, החווה לימינו. ניסו ודדו התקרבו. “יש לנו משימה קשה לבצע עכשיו. משימה לאומית”. ניסו ודדו הנהנו בראשם והפנו אלי שני זוגות משקפיים כהים. יכולתי להבחין מאחוריהם בערב רב של שוטרים וחיילים, חמושים בקסדות ואלות כבדות. אלפים רבים, פרושים על הדיונות הזהובות עד לים, וכולם בשבילי. הזרוע המבצעת התגייסה כולה להגן על החוק. הענק העביר את האלה מיד ימין לשמאל וניגב טיפות זיעה ממצחו. הוא נשם בכבדות. “תרביצו עבודה כמו שצריך, תשברו אותם, אה? תראו להם, שיהיה ברור שהשלטון של החוק והדמוקרטיה והבתי משפט זה מה שקובע, לא הרבנים שלהם ולא אלוהים”. דדו, גוץ וחסון, הביט בי ובחן את עוצמת ההתנגדות המשוערת. לאחר מכן שלף פנקס מכיסו ורשם בו בחדות. “לשבור אמרת?”, שאל את המפקד, “שלא אחר כך יבואו למח”ש, יעשו עלינו תלונות”. “כל מה שאמרתי בתיאום עם מח”ש והפרקליטות ומצ”ח”, ענה הגדול. “דדו נשמה, תהיה רגוע”, הניח יד אבהית על כתפו, “זאת משימה שצריך בשבילה הרבה רגיעה”. דדו הביט בפנקסו והכניס אותו לכיס החולצה, מאחורי המקום שאין עליו תג זיהוי.
הייתי לבד, הייתי חלש. כל התפילות שלי לא נענו. “תן לצאת”, כמעט ולא רעד קולי, “אני צריך ללכת הביתה. כל החיים שלי שם, והאהבה, הכל”. הענק הביט בי. משקפי השמש שלו החזירו לי את עצמי, קטן ומבוהל. “תראו”, דיבר אלי פיו, “באנו בשליחות עם ישראל, וניסינו לעשות את זה ברגישות אך למרבה הצער אתם לא מאפשרים לנו. על כן”, המשיך בטון מונוטוני, מכה את המילים כאילו הוא מבקיע אדמה בצורה ביום שרב, “הגענו להחלטה שהתגובה שלנו תהיה בהתאם. נחושה. כל זאת מחוסר ברירה”. הוא החווה לאחוריו סימן ביד אחת. אלפי האנשים צעדו צעד קדימה, מקיפים אותי במעגל אינסופי. “תסתכל לי בעיניים”, התחננתי, “מה מביא אותך ל…”
“אין לנו שום אפשרות אחרת”, הוא המשיך, “מלבד להפעיל כוח מבוקר, מרוסן ובלתי אלים, כיאות למדינת חוק דמוקרטית שיסודותיה איתנים ובלתי ניתנים לערעור”. הוא סימן בשנית, והשוטרים שלפו בתנועה אחידה את האלות מהאפוד שעל גבם. גלי חום עלו מהאדמה, מהבהבים את הדיונות הצהובות כבחלום. “זוהי מהות הדמוקרטיה”, לחש, ומבטו מלובן. “דה-מו-קרה-טיה”, גילגל את המילה על קצה לשונו, מנסה אותה, ממצה את לשד עצמותיה. אנשי החוק פסעו לכיווני צעד נוסף, מקטינים את המעגל הפנימי שלי לכמעט אפס. הסתכלתי לכל כיוון, כמעט ולא מזהה דבר מלבד משקפי שמש שחורים. דגל המדינה. פנים אטומות. יד עם אלה.
הדין נחתם.
“רק דבר אחד”, לחשתי, הבטן מתכווצת כמו אגרוף.
“דבר קצר”, אמר המפקד. “יש לנו משימה לבצע היום”.
“תסתכלו לי בעיניים, פנים אל פנים. בלי משקפי שמש”.
רגע אחד הוא ניצב ללא תנועה. אחר כך הוריד את משקפי השמש וסימן לאחרים לעשות כמותו. בתנועה חלקה הסירו אלפי האנשים את משקפי השמש שלהם.
לא היו להם עיניים, רק מצח.
מעל הסרבלים השחורים, בין גשר האף לשערות הראש, השתרע מצח מזיע, בלי עיניים או גבות. כמו לוח שאף פעם לא רשמו עליו, כמו מסך מחשב כבוי, כמו מגש של כסף. רק מצח.
עמדתי משתאה.
“זהו? ראית?”, אמר הענק, החזיר את המשקפיים וסימן אל עבר פקודיו תנועה אחרונה.

פרוזה

הירח נופל לאט אל הים

טל נוימן

כולם הלכו, רק אנחנו כאן. אנחנו וכל הארגזים והירח שנופל לאט לאט אל הים. תראה איך הוא נופל, כל כך לאט, כל כך יפה, בקו ישר ונרעד. כמו שיר הוא נופל ומשאיר אחריו לילה עצוב עוד יותר.
כולם הלכו, החיילים והשוטרים והחולצות הכתומות ואמא ואבא בעיניים אדומות, והירח שעורר סערה עמוק בים, רק אנחנו נשארנו כאן. אנחנו, ושמיים עם חור, והארגזים האלה מסביבנו שמלאים בחול.
“תעזור לי”, אני מבקשת, “צריך למהר לארוז. עד הבוקר הים יכסה את הכל”. וכך, בלילה נטול ירח אנחנו מניחים בארגזים מחברות וגרביים וספרי בישול משנות ה-80 ואת כל הצחוק שצחקנו בסלון הזה, את כל הבכי מהמסדרון ואת החלומות שנחלמו פה והשמלה האפורה מהארון. “רק רגע”, אני אומרת לך, “אני צריכה עוד לארוז שיר. שיר ילדים צרפתי שאמא הייתה שרה לי כשהייתי ילדה, ממש כאן על המיטה”.
כולם הלכו, רק אנחנו נשארנו כאן, אבל השיר שלי, איפה השיר, אני בוכה פתאום.
אתה מחייך אליי ובעיניים שלך כוכב שנפל לפני שנים רבות. אתה נותן לי יד ומוליך אותי אל החלון. בחוץ הליל כהה וקריר, אורות הפנסים דהויים, רוח מלוחה מגיעה מן החוף. “תראה”, אני אומרת לך, “תראה את הגל הגדול הזה שעולה מן הים, תראה את הקצף הכסוף, הצדפים. אולי הוא מבקש לכסות אותנו, ואולי רק מנסה להחזיר את הירח לכוכבים”.
אבל אתה לא עונה ופתאום אני מבינה שאני לבד. ואולי מעולם לא היית, אולי רק אני הסתובבתי בבית הזה, על האדמה הזו, בין הזיכרונות האלה וחיפשתי את השיר שהייתי פעם מזמן.
כולם הלכו, ורק אני נשארתי כאן.
עוד מעט גם אני אלך, יחפה אסתובב בבית בלילי זה האחרון. אציע מיטה, אחזיר ספר לארון, אשטוף כוס שתטפטף עד הבוקר על שיש נקי. רק אני אשמע את הבכי העמום, הכובש, שהוא מנגינה מסתלסלת, אולי זה בכיו של הירח מתגעגע לכוכב, ואולי בכיי שלי.
מחר הים יכסה את הכל, צדפים יישברו עם רסיסי ירח, חלונות וארון, ובסוף יישאר כאן רק חול.

*

יש אוויר מיוחד בתשעה באב. כבד, צפוף, מחניק.
במקום לעלות למעלה חלקיקי האוויר יורדים ויורדים.
כבר חמש עשרה שנה שהאוויר הזה כבד לי יותר, הטראומה מזדחלת על העור, הזיכרונות צפים.
אני זוכרת את תשעה באב ההוא. העיניים נפוחות משבועות של בכי, הגוף עייף מלילות שחורים ללא שינה, כאבי בטן שאינם מרפים. האוויר חם מאוד, עומד.
הצום נגמר אך לא הגיעה איתו ההקלה של אחרי תשעה באב. ופתאום הבנתי שהיא גם לא תגיע, מי יודע לעוד כמה זמן.
משוטטת ברחובות השחורים כי אין לאן לחזור, עוד יש קירות אבל בית כבר אין, הכל ארוז, הקרטונים הנערמים סותמים את החלונות, מקשים על הנשימה, את המתח בבית אפשר ממש לראות. אמא ואבא כפופים, גם העיניים שלהם נפוחות ואדומות, גם להם אין כבר מילים. ממהרים להספיק לארוז הכל, מחר משאית ההובלה תבוא.
אין לאן לחזור וגם אין לאן ללכת. משוטטת בחוסר תכלית עד השעות הקטנות של הלילה. עולה על טרמפ, יורדת מטרמפ, עולה על טרמפ, יורדת מטרמפ. הולכת לים, המים שחורים מאוד, סרטנים קטנים רצים ימינה ושמאלה, הירח תלוי. גם שם אין מנוחה.
אי אפשר לתאר את ההרגשה הזו. מי שהיה שם, יספיקו לו שתי מילים כדי להבין. מי שלא היה, לא יבין לעולם. ואני יושבת על החוף, הכל זר, אלביתי יותר ממה שפרויד היה יכול לדמיין, ולא מאמינה לא מאמינה לא מאמינה.
חמש עשרה שנה, ובאיזו נקודת זמן ה”לא מאמינה” הזה השתנה. מלא מאמינה שזה באמת קורה, ללא מאמינה שזה בכלל היה.

 

זה היה?
הים, החולות, הדיונות, הרגליים היחפות, השכנים, הבריזה, הטרקטורונים, החממות, אורות הדייגים באופק, צומת גן אור, צומת נווה דקלים, צומת גני טל, כיסופים, לחכות לטרמפ ובינתיים לפטפט עם חברה, למכור ליד הסופר את הפרחים שאבא מגדל בחממה, עם האופניים לדהור בין גדיד לנווה דקלים כשהלילה מלטף את השיער, עץ המנגו ליד הבית, המדרכה עם המרצפת השבורה, דלת העץ בחזית, הדלת הפשוטה במטבח שהייתה הכניסה האמיתית ליודעי דבר, חבל הכביסה החורק ברוח שהיינו נתלות עליו ומסתובבות, המקום בו קברתי את בגדי הברבי החדשה של כנרת כי קינאתי בה ואחר כך התחרטתי וחפרתי וחפרתי ולא הצלחתי למצוא, הדשא שהיינו משחקים בו הדגל, המקום הקבוע של הקומזיצים, הרחובות: שקטים, פשוטים, מלוחים, השמיים הכי רחבים שיש נמתחים מעל.

 

אין לי כמעט תמונות משם. בהתחלה לא צילמתי כי לא האמנתי שזה יקרה, אחר כך לא צילמתי כי הבית כבר היה ארוז וחבול ואני חבולה עוד יותר. וגם אם הייתי מצלמת, לא חושבת שיכולתי להבין למה אני אתגעגע:
תמונות פשוטות, חסרות כל יומרה אמנותית. הרחוב בדרך אל הבית משני הצדדים. קליק בכל צעד. תמונות כמספר הצעדים. הבית, לא רק בתמונה האלמותית המכוונת (עומדים תחתיו בחולצות כתומות, עיניים נפוחות ומחייכים. על מי חשבנו שעבדנו עם החיוך הזה) אלא מציץ בזווית העין בטבעיות עם כל צעד, הולך ונגלה יותר.
ולא רק הרחוב ההוא, כל הרחובות. איך אדם יכול ללכת במרחב כל חייו, ופתאום לגלות שהמקום אינו קיים יותר.
ואולי זה העניין, מרחב אשר באחת נשאב לאיזו נקודה בזמן, אינו קיים. ואפילו אם יכולנו לחזור, כשהכול הרוס וחרב, רק להצביע: פה היה זה, שם היה ככה. אי האפשרות לשוטט שם הופכת את המרחב לחסר פנים, כזה שאפשר באמת לתהות אם היה, אם כל זה באמת היה פעם.
הרבה דברים התרחשו בחמש עשרה השנים האלה. העולם השתנה, אני השתניתי. באותם ימים מלאי בכי תהיתי אם מתישהו אחזור ליהנות מדברים פשוטים, מנגו בשל, שמלה חדשה, תוכנית מצחיקה בטלוויזיה. הילדה ההיא עם העיניים הנפוחות לא האמינה שזה יקרה.
אבל זה קרה. לקח שנה או שנתיים של אֶבֶל, ובסוף קרה.
ובכל זאת, בתשעה באב כשאני יושבת על הרצפה אני נזכרת בבית ההוא, לא הבית שלשמו התכנסנו בבתי הכנסת, אבל בית אחר שאהבתי כל כך, מרחב שקיים בתוכי באופן כל כך לא ממשי, ודווקא משום כך הוא תופס הרבה מקום.
לפני ימים אחדים היינו בחוץ כשירד הלילה. והיה רגע אחד בו בארץ כבר אזל האור אבל השמיים עוד זהרו.
שכבתי על המחצלת והסתכלתי למעלה, העצים מעליי היו צלליות שחורות על רקע זוהָר כחול.
בצורה הזו, חשבתי לעצמי, הם נראים כמו מגזרת נייר שחורה.
ואולי זה מה שנשאר מהחול והים והילדות והרחובות שאין להם תמונה, אולי על רקע כל הדברים הממשיים הם הפכו למגזרת נייר שחורה של זיכרון.

פרוזה

מילון לימים נוראים

שרה מורלי

נראה שבימינו הטרופים, גם על המילים עובר משהו.
גל שוטף אותן, מנתק אותן ממשמעותן המוכרת, המרגיעה, ומשאיר אותן בודדות, תוהות, לא בטוחות בזהותן.
וגם אנחנו, האנשים, שהתרגלנו להיות בטוחים במה שאנחנו אומרים ולהתכוון לכל מילה (בערך…) נתפסנו בלתי מוכנים, מבולבלים, בלי מילים.
אז לטובת כל הדוברים ולטובת מילות הקודש עצמן, הנה מילון מקוצר לימים נוראים.
אוהל – בעבר: אביזר נופש המיועד למחנאות.
בהווה: בית קבע במציאות ניידת.
בית – בעבר: המבצר של כל אדם. העוגן הקיומי של המשפחה.
בהווה: מה שאפשר לפרק בשלוש דקות בלי שהטרקטוריסט יזיע.
בית כנסת – בעבר: מקום קדוש, משכן שבו חשים את הנצח.
בהווה: חלל שמישהו חייב להרוס אותו, בג”ץ כבר יחליט מי.
גג – בעבר: הסימן לכך שיש בית מעל ראשך.
בהווה: מקום אחרון למחאה וזעקה.
דלת – בעבר: דבר שכשאתה סוגר אותו מאחוריך אתה מוגן בביתך.
בהווה: דבר שכשאתה סוגר אותו מאחוריך אתה נפרד מביתך.
הובלה – בעבר: הדרך שבה אתה מעביר את היקר לך למקום המגורים החדש שבחרת.
בהווה: הדרך שבה היקר לך מובל אל הלא נודע.
וו – בעבר: מתלה לתמונות – נקודת אחיזה.
בהווה: (איפה נתלה את התמונה? מתי?) מושג מיותר בדיור ארעי.
זמן – בעבר: עת, מועד. גורם שנע בקצב קבוע וברור.
בהווה: אין שעון ואין לוח שנה – זה נע מדחיסות מטורפת למשהו שנמתח בלי גבול.
חול – בעבר: ההפך מקודש.
בהווה: הכול מעורבב: קידוש השם, תפילות סוערות וגעגוע אין קץ למגע החול הזך.
טרקטור – בעבר: מכונה לזריעה, חרישה ובנייה.
בהווה: צונאמי ממוכן.
ים – בעבר: חופש, גלים, מטקות, חולות.
בהווה: הצלחנו לא לטבוע שם, וריח הגלים מטריף מגעגוע.
כתום – בעבר: צבע התפוז וג’ינג’י קלבאסה.
בהווה: צבע שזועק את הקריעה.
לב – בעבר: מרכז הרגש האנושי.
בהווה: דבר שצריך לנטרל כדי למלא את המשימה.
מלון – בעבר: מקום לנופש יוקרתי.
בהווה: בית לא בית, יציאה ממחוג הזמן.
נוער – בעבר: מתבגרים החשים מנותקים מהמבוגרים עקב פער הדורות.
בהווה: צעירים הפועלים עם המבוגרים ולעיתים אף מובילים אותם.
סוהר – בעבר: אדם השומר על עבריינים ופושעים.
בהווה: אדם השומר על נערות בנות 14, בחורי ישיבה ורבנים (בין השאר).
עץ – בעבר (ממילון אבן שושן): צמח רב שנתי, משריש עמוק באדמה.
בהווה: שורשים למעלה וענפים למטה, והופ למשאית.
פרח – בעבר: צמח נוי, הנמכר בעולם כולו למטרות חגיגיות.
בהווה: צמח שמוסע במשך שעות ולא בטוח שישרוד.
ציר – בעבר: שליח, וו בדלת, נקודת מעבר.
בהווה: כבר אין צירים לדלת ואין נקודת מעבר או שליחות. אז אולי אלה צירי לידה?
קבר – בעבר: מקום מנוחה אחרון שממנו לא זזים.
בהווה: הכול פתוח.
רגישות – בעבר: תגובה ספונטנית המבטאת אכפתיות אמיתית כלפי מצבו של אדם אחר.
בהווה: הכול מדוד, הכול ספור, כל דמעה מתוכננת. פעולה לפי הספר.
שוטר – בעבר: האיש שאליו תפנה אם פורצים לביתך.
בהווה: האיש שפורץ לביתך.
תפילה – בעבר: דבר קבוע, שלוש פעמים ביום, מילוי חובה דתית.
בהווה: שיא של התעלות, זעקה, תקווה, שירה, תעצומות נפש בלתי נתפסות.
מבחן אמונה טוטלי (וכאן המילון החדש עולה על הישן!).
ובלבנו תפילה: השב מילותינו כבראשונה
החזר למילון ולמציאות
את השפיות, החסד והרחמים
ואנא, תן לנו, לכולנו, לדבר בשפה אחת ושנהיה מובנים זה לזה.

 

 

נכתב כמה חודשים לאחר הקיץ הנורא של תשס”ה

פרוזה

הכל נגמר מהר

נתנאל בולג

הכול נגמר מהר, השמש הייתה חמה, הסולר הספוג בצמיגים לא בער. היד שלי רעדה, זרקתי גפרור אחרי גפרור והחיילים התקרבו, אחר כך בועז אמר לי שזו לא בעיה שלי, לסולר לוקח זמן לבעור. התרחקנו והשארנו מאחורינו את השער הצהוב שכבר היה מלא אנשים בירוק וכחול. הבטנו זה על זה, על הצמיגים, על הנינג’ות פלדה שעיקמנו במסירות אין קץ, על תלתליות הברזל שפרסנו מסביב, לא היה נראה שמישהו התרגש מהן במיוחד. לא יודע מה דמיינו. הנחנו שהם קודם כול ירוצו וינסו לתפוס אותנו, אף אחד לא אמר לנו בבית הכנסת או בהפגנות או על חוף הים או בכל השעות שרבצנו בפעוטון או דיברנו עם הלוחמים במגדל שמירה שהצבא יגיע ורק יצעד בטורים אחידים ואנחנו נרגיש בפה מיד, בטעם של הרוק המתייבש, שזה נגמר עוד לפני שזה התחיל. אנחנו היישוב הראשון שמפנים בגוש והשעה היא בקושי שמונה בבוקר, וכבר הבנתי שהפסדנו.
הלכתי מהשער ונכנסתי לבית, שמתי טלית ותפילין ועליתי לגג. היו שם עוד אנשים ולמטה החיילים התקבצו בפינות, גושים שחורים כחולים ירוקים מציפים כל פינה ביישוב, את גן הילדים וסביב בית הכנסת ואת המקום ההוא ליד הפרצה בגדר שאפשר לראות ממנה את חאן יונס, ושפעם אחת דיברתי משם עם הנערה הכי יפה בעולם שרצתה לשאול מה שלומי וצחקה וביקשה שלא אהיה אלים מול שוטרים כי הם נציגים של מדינת ישראל ראשית צמיחת גאולתנו ואנחנו גוף אחד, איברים איברים, אני והחיילים שמטביעים את היישוב בקבוצות שלהם, שמתפרסים עם דגל ישראל ומשקפי שמש שחורים ברחבי מורג. ואני הבטחתי לה, לבחורה הכי יפה בעולם שביקשה שאני אבוא להדריך איתה בשנה הבאה, שאני לא מאמין באלימות אבל גם לא סובל שמדברים על מדינת ישראל כאילו יש בה משהו קדוש. ירדתי מהגג עם התפילין על המצח והטלית מחבקת אותי ואני בגולה בארץ ישראל בין חאן יונס לרפיח.
עברתי בין החיילים ששתקו והביטו בי. ניסיתי להבין למה הם פה, איך הלב היהודי שלהם לא נמס, מה יהודי בהם, הרי הטלית שלי היא הדגל האמיתי, שאלתי אותם אם הם יודעים את זה. חיילת אחת בכתה, צעקתי עליהם – מה אתם עושים, להרוס משפחות, להחריב חיים של אנשים, בשביל מה? חייל אחד ביקש שאפסיק, בשביל מה? אין פה כלום, לא שלום ולא עסקה, רק חורבן. אתם ריקים, עניתי, חלולים, אימנו אתכם להיות רובוטים, אבל אני לא קונה את זה. החיילת נשברה והתחיל לבכות בפנים אדומות, והקצין שלהם ביקש יפה שאני אלך, ואני התרחקתי וצרחתי עליהם שיש להם לב, שהצבא לא יכול לקחת מהם, ששום דבר לא שווה את זה. ועברתי לקבוצת חיילים אחרת, ולעוד אחת, וצרחתי עם התפילין בין העיניים עד שגררו אותי לתחנה מרכזית בבאר שבע.
יותר אני לא צורח כמו נער תמים אחרי כיתה י”א ולפני כיתה י”ב. לא סיפרתי לאף אחד מה קרה שם ביום של הפינוי, וכשבועז העלה פעם בחצי צחוק את הקטע הזה של התפילין ונבואות הזעם, אמרתי לו שיסתום. בעמונה כבר זרקתי מוטות ברזל מהגג כי אלוהים הסתיר פניו ממני והבחורה הכי יפה בעולם לא רצתה לדבר איתי יותר כי זה לא צנוע, וכששמו אותי באוהל פצועים ליד יס”מניק הסתכלתי עליו בשקט ואמרתי לו שאת האלה הזאת לא אמורים לדפוק בראש של יהודים.
זה חזר לי, הצרחה בבטן, לא מזמן. בכתבה באפליקציה של ‘הארץ’ נראו הפנים של איאד, האוטיסט בן השלושים ששוטרים רצחו בשמונה כדורים כשהוא שוכב על הרצפה, מגונן על ראשו בתוך חדר של פחי זבל ליד המקום של בית המקדש בירושלים. מדריכה בת חמישים סיפרה עליו ועל הסמארטפון ששמר עליו בדרך כל היום הביתה, גונן עליו בתוך ים האי ודאות האלים שאנחנו חיים בו. הסתובבתי בסלון ואמרתי לאשתי שאני נוסע לירושלים עכשיו להפגנה, אני לא יכול יותר, אני רוצה לצרוח שאנחנו מדינה יהודית, שאמור להיות לכל זה משמעות. לא באנו לפה כדי לרמוס את הדשא במגפיים שחורים וטלית קטנה מעל הכיס של המדים. מה זה לנסוע מתל אביב להפגנה בירושלים בשביל דבר כזה שאלתי אותה, אז תיסע היא אמרה. לא נסעתי.

פרוזה

אין ניאגרות כתומות

יעל הרמתי

“אין ניאגרות כתומות”, קבע בנחרצות יוסי, קבלן האינסטלציה שהזמנו לעבוד בביתנו החדש. רועי הביט בי בייאוש, הבטתי בו בחזרה בעיניים נחרצות: אם אין, אז יהיו! נצבע, נרסס, נדביק, נצפה, זה לא ממש משנה, הניאגרות יהיו כתומות, בדיוק כמו השפריץ החיצוני, הפורמייקה של ארונות המטבח, המשקופים, הדלתות, ארונות הבגדים, שולחנות הכתיבה, הספריות, המדפים, אפילו הקולבים למגבות במקלחת יהיו כתומים. כך החלטנו וכך יהיה. הבית הזה יהיה כתום! לגינה כבר הזמנתי שני עצי תפוז ושתילי ורדים כתומים. במפעל הלבנים הודיעו כי תמורת סכום זה או אחר גם האבנים המשתלבות בשביל הגישה יהיו כתומות. מתקין הדלתות המתרוממות בחניה כבר עשה בעבורנו חיפוש והזמין במיוחד שער כתום מתרומם, ובמשרד הרישוי גבו רק אגרה כששינינו את צבע הרכב הלבן ל”כתום-התנתקות” (שלא יחפשו איזה רכב בגוון אפרסק) אז הניאגרות לא יעצרו את הפרויקט. לא הם ולא היוסי הזה.
“אולי תוכל לברר”, ניסה רועי לבקש, “אולי להזמין בחו”ל או ייצור מיוחד בשבילנו?” “אין ייצור מיוחד לשלוש ניאגרות בבית”, “ארבע”, תיקן אותו רועי, “כבר כתבת לך שהוספנו חדר שירותים בקומה העליונה”. “גם לא לארבע, ייצור מיוחד זה לא פחות מאלף חתיכות”, יוסי הביט בנו כמנצח. התערבתי בשיחה: “יהיו לך אלף. יהיו לך אפילו אלפיים ויותר. רק תחשוב, אנחנו רק ההתחלה, יש עוד אלף שש מאות משפחות של מגורשים שלא בנו עדיין בית, ותחשוב על הילודה אצלנו והגדלים של המשפחות, זה לפחות שלוש ניאגרות בכל בית, ותאמין לי, כולם ירצו ניאגרות כתומות…” הוויכוח עם יוסי נמשך שעה ארוכה, גלש כרגיל לוויכוחים על פוליטיקה וכדורגל, ולבסוף סיכמנו שיחזור עם תשובה. כשיצא סימנתי סימן שאלה ליד “ניאגרות” ברשימה הארוכה שבמחברת, ובעמוד הבא הוספתי עוד ספריי כתום לרשימת הקניות. זה בטח לא יהיה מיותר…
רועי ואני הבטנו עייפים זה בזה, מעולם לא חלמנו שעיצוב הבית יהיה מלאכה קשה כל כך. הפגישה הבאה הייתה עם האדריכלית הנהדרת שלנו, סוף סוף היא מצאה אומנית שמוכנה לצייר חול ים ודקלים מאחורי זכוכית במקום חלון במטבח. “ככה התרגלתי לבשל”, אמרתי לה בפגישתנו הראשונה. לא צריך חלון, באמת, הרוח כאן לעולם לא תוכל להיות רוח ים אמיתית, כזו שמביאה עימה ניחוחות של שלווה, שנכנסת לתוך הגוף וממלאה את כל כולך בתחושת האין-סוף של הים, בחוף היפה ביותר בעולם. כאן נתקין מאוורר וקולט אדים, נסתדר, אבל על הנוף אני לא מוותרת”.
בהתחלה רועי חשב שאני משוגעת. בית כתום? לא בא בחשבון! הוא חלם על בית קטן מחופה באבן ירושלמית, כמו שהכיר בילדותו. כשגרנו בגוש קטיף הצטער כל העת על איסור הקבלן לחפות את הבית ההוא באבן ירושלמית. “אתה לא מבין?” שאל אז הקבלן בעברית מתובלת בערבית. “המלח מהים יוריד לך את כל האבן תוך כמה שנים”. רועי התפשר אז ובדיעבד צחק שעל הבית הזה לא עברו מספיק שנים כדי שהמלח יוריד את האבנים, הדחפורים של צה”ל עשו את זה קודם…
בית כתום לא היה גם חלום חיי. כשבנינו את ביתנו בגוש עמד מול עיניי בית הורי במושב השכן, בית לבן עם גג אדום מוקף מדשאה ירוקה וגינה עמוסת עצי פרי ופרחים.
גם ביתנו שלנו היה כך, רק עצי הפרי לא הספיקו לצמוח לגובה, ואת ערוגות הפרחים מכסים כעת שברי הקירות שצבעתי בגוני פסטל שונים עם שברי חלונות הזכוכית הרבים שמילאו את הבית. הרי בית צריך להיות מלא אור, וחוץ מזה, עם נוף כמו כאן מי צריך תמונות?
מעולם לא חלמנו להתקין בחלונות סורגים (כתומים כמו בבית הזה, או בכל צבע אחר) ובטח שלא ביררנו מהי הזכוכית שמונעת מהרעש לעבור בצורה מקסימלית.
אבל כעת, כשצבעי הפסטל בבית ששם מעורבבים על החול, וכדי החרס שעמדו בגינה מקשטים בוודאי את ביתם של פטמה או סלימה, ואחרי תקופה ארוכה כל כך במגורים ארעיים הגענו סוף סוף לשלב התכנון והעיצוב – החלטתי שהבית הזה יהיה כולו בכתום.
רועי התנגד בכלל לבנייה. “הבית שלנו הוא רק שם. על חוף הים. כל דבר אחר הוא זמני, ארעי, ובדבר זמני אני לא מתכוון להשקיע כל כך הרבה כסף”.
גם חברתי הטובה שגרה באחד מהיישובים ביו”ש ובנתה את ביתה ממש כשאנחנו בנינו, שאלה (בשיחת טלפון, כשהיא יושבת במרפסת הקומה השנייה) – את לא מרגישה בוגדת? לבנות בית במקום אחר? תחכי קצת, עוד מעט יחזרו, ואם לא, אז תכף יאשרו בנייה אצלנו. הרי בינינו, מה תגידי לילדים?
שכבתי ערה לילות שלמים במיטה, מתהפכת בין תחושת הבגידה לארעיות הזאת שלא נותנת לי מנוח, רציתי כבר מקום משלי שאוכל להשקיע בו בלב מלא… במקום מסוים בתוכי אני יודעת שזה לא יקרה, כל בנייה של בית תהיה ברגשות מעורבים, ומול תחושת הבגידה בער בי יצר ההנצחה והזיכרון, ואז עלה לי לראש רעיון הבית הכתום. בית שכל כולו כתום. שאיש לא יוכל לומר ששכחנו, שאיש לא יטען שישנה כאן בגידה, שאף אחד לא יחשוב שאם כבר יש לנו בית אנחנו לא כועסים על מה שהיה. בית כתום.
הפגישה עם סוכן מכשירי החשמל הייתה קלה יותר, הוא אמר שהיום אפשר להשיג את הכול בכתום, “אפילו מעוטר פרפרים, כוכבים, עיגולים ומה שתרצי”, שלח את ידו אל התיק להוציא קטלוג. “זה בסדר”, אמרתי, עייפה מפגישות ודיונים, “זה פשוט צריך להיות כתום, הכול כתום, המקרר, המדיח, מכונת הכביסה והמייבש, הטוסטר אובן, המיקרוגל, מעבד המזון, וכמובן כל התקעים, השקעים החיבורים ומה שביניהם”.

התעוררתי שטופת זיעה, מדליקה את האור להתמצא בחדר שבו אני נמצאת. זהו, עכשיו אני מזהה, הקירות מקרטון, הסדק בפינה, הווילונות האדומים, בתמונה על הקיר הבית שהיה, נשימת הילדים נשמעת מהחדר הסמוך. קמתי בחשש לשירותים, הכול כשהיה, ניאגרה אחת, לבנה, פשוטה. “בטח”, צחקתי לעצמי, “אין ניאגרות כתומות”.
הכנתי כוס קפה והתיישבתי בפינת האוכל שמשמשת אותנו גם כפינת ישיבה, מנסה להירגע, מתלבטת ביני לבין עצמי אם היה זה חלום טוב או רע. “בסך הכול”, אמרתי לרועי שקם לבדוק מה קרה, “בחלום, סוף סוף, היה לנו בית”.

 

 

 

פרוזה

הגעת ליעד

יעל הרמתי

הדבר הראשון שהכה בה היה הריח. רוח מערבית שנכנסה מבעד לחלון הגג הפתוח הביאה עימה ריח חזק, תערובת ריחות של ים וריחות אחרים. הריח הזה היה שלה, מילא אותה בתחושה של בית במקום שמעולם לא הייתה בו, עורר בה רגש מוזר, מסתורי. משב נוסף של רוח הביא עימו את ההבנה מאין הריח הזה מוכר לה. הספות הישנות, המצעים והתמונות מביתה של סבתא עלו בדמיונה, ספוגים כולם בריח המיוחד הזה.
הילדה הקטנה שבה התעוררה, רצתה למתוח רגליים מעל תקרת הרכב, להתמכר לתחושה ההיא, שלה, שוכבת על הספה של סבתא, מביטה בתמונת הבית שעל הקיר ושוקעת בחלומות שובבים, רואה עצמה מתרוצצת בין העצים שבתמונה, מתגלגלת על הדשא הירוק. לעיתים מצאה עצמה משננת את המספר הצרוב על מסגרת העץ ומנסה לעמוד על טיבו… המבוגר האחראי שבה לא נתן לרגליים להתרומם. “זו נסיעה אזרחית ראשונה למקום”, “אנו מבקשים לא לסמוך על הניווט האוטומטי ברכב ולהשאיר רגל בכוננות על בלם החירום” – למעשה זה היה החוק בכל נסיעה בכלי רכב ממוחשבים, רק שהיא לא מכירה מישהו שבאמת מקפיד עליו, אולי חוץ מהזקן ההוא שמוביל את השיירה. נדמה היה לה שראתה אותו פעם, אולי בשבעה של סבתא או באחת האזכרות. אומרים שהוא מהאחרונים שעוד זוכר את הדרך לשם אז נתנו לו להוביל את השיירה. קצת משונה, בהתחשב בעובדה שהוא היחיד שנוסע ברכב בלי ניווט אוטומטי. היא בחנה אותו בעניין, מאז ומעולם הצחיקו אותה האנשים האלה, שלא מוכנים להתקדם.
סבתא שלה לא הייתה כזו, תמיד התעדכנה במתרחש. היו לה חשבונות ברשתות חברתיות כשאלו רק החלו, בית חכם ומשקפי תקשורת. רק לדבר אחד לא הייתה מסוגלת סבתא להתרגל, לשימוש בזיהוי ביומטרי. תמיד העדיפה סיסמאות מספריות, ומה הפלא, לכל החשבונות הייתה לה אותה סיסמה.
היא נזכרה בפעם ההיא, שנמלטה כילדה לבית של סבתא, לא זוכרת מה גרם לה לברוח. כשנכנסה אל הבית ובקרת האזעקה התחילה לצפצף, ראתה בעיניה את הסערה שתתרחש כשקולות האזעקה יישמעו למרחוק. אוטומטית הגישה אצבע לצג הזיהוי, אבל אז נזכרה שהיה זה הבית של סבתא, העבירה את האצבע והקלידה בלי לחשוב: שלושים ואחת, נקודה, שלוש שבע שלוש, פסיק, שלושים וארבע, נקודה, שלוש מאות.
כמה צחקה כשהאזעקה כבתה, היה זה צחוק משחרר, בריא. תחושה של שותפות סוד. מאז כבר נכנסה לביתה של סבתא בכל הזדמנות, חוזרת על רצף המספרים ההוא שוב ושוב עד שהפך לחלק ממנה. בלי משים הוא הפך להיות גם הסיסמה שלה במקומות שבהם לא יכלה להושיט אצבע מזהה, תמיד חייכה כשהקישה 31.373,34.300 מחכה לקבל מחמאה מאשף הסיסמאות, “סיסמה חזקה מאוד”. אם היית יודע עד כמה, הייתה אומרת, ספק אליו ספק לעצמה.
אבל עכשיו היא כאן, והסיסמה החוזרת ההיא הופכת לנקודת ציון משמעותית הרבה יותר בחייה.
את תחילת הדרך הכירה בעל פה, מאז קיבלה רישיון נהיגה הסיעה את סבתא בכל שנה בי”ב באב לטקס המצחיק, בראש התל ההוא, שאליו סבתא וחבריה היו מטפסים, מביטים מערבה במבט מלא געגוע ודמעות ושרים שירים שאיש מלבדם לא מכיר. עם השנים קטן מספרם של המשתתפים, וגם אלה שהגיעו התקשו לטפס. היו מקיימים את הטקס למטה, בחניית העפר. בסיומו הייתה סבתא נותנת לה יד חזקה ויחד היו עולות, צעד אחר צעד, אל ראש התל. שם הרשתה סבתא לדמעות להתגלגל על הפנים ותחושת שותפות הסוד הייתה מבעירה גם בה את הגעגוע, למקום שמעולם לא הכירה.
אחרי שסבתא נפטרה השתדלה להגיע אל הטקס לבדה, בכל שנה שהייתה בתאריך הזה בארץ ולא מחפשת את עצמה באיזה מקום נידח על פני הגלובוס.
בחודש אב האחרון דווקא הייתה בארץ ואפילו זכרה את הטקס וחשבה להגיע – אבל אז פרצה המלחמה. כשהודיעו בתקשורת שחיילינו עומדים על חורבות היישובים היהודיים הצטערה כל כך שסבתא אינה לצידה כדי לשמוע.
אולי לכן הייתה בה ידיעה ברורה, ברגע שראתה את ההודעה, שהיא מצטרפת לשיירה הזאת. אמנם במפגש ההכנה הודיעו שנכנסים רק לבקר, ועל התיישבות עוד אין מה לדבר, אבל בעבודה לקחה חופשה לשבוע (“אולי יותר”, אמרה לבוס בחיוך, “חופשה לא מתוכננת”, וראתה את האכזבה בעיניו אחרי שכבר חודשים הוא מנסה לשדך לה את אחיו הצעיר), העמיסה ברכב שישיות מים, אוהל ובגדים לכמה ימים, והנה היא כאן, בשיירה המצחיקה הזאת. כשהרכב הספורטיבי שלה זוהר בתוכה כמו נקודת אור בחשכה.
אתמול רצתה להכין את עצמה, להבין למה לצפות. שוב פתחה Google Earth, בראש האתר נכתב שתמונות הלוויין מתעדכנות כעת כל 48 שעות. אך כשהקישה את נקודת הציון המוכרת קפצה הודעת שגיאה: “אזור זה אינו מכוסה לוויינית, תמונה אחרונה מעודכנת לפני שישה חודשים. האם אתה מעוניין להמשיך?” חצי שנה? התפלאה לעצמה, הרי זה הרבה לפני שפרצה המלחמה… ובכל זאת לחצה “המשך”. על הצג עלתה תמונה מוכרת – קו החוף הכחול משמאל, ומימינו דיונות ריקות של חול, שהזכירו עד כמה צילום האוויר בביתה של סבתא, שמראה ערמות מסודרות של בתים חרבים ושבילים ביניהם, לא מעודכן כבר שנים. סבתא סיפרה לה שבשנים הראשונות הכול נשאר אותו דבר, ערמות של כאב מסודרות בשורות. אז עוד יכלה לזהות את הבית, לשמור לעצמה את נקודת הציון, לחרוט אותה על המסגרת ועל לוח ליבה. בהמשך כנראה ניסו לבנות שם משהו, בתמונות הלוויין באיכות של אז אפשר היה לזהות פארק מים או אתר דומה עם בריכות ומדשאות ביניהן, עם השנים והשינויים שהאזור עבר נקודת הציון הזאת הפכה שוב לתילי חורבות ואחר כך לשממה של חול.
צפצוף עדין נשמע מהנהג האוטומטי, קוטע את חוט מחשבותיה, מרמז שהיעד קרוב. היא הזדקפה והביטה סביב, כלי רכב צבאיים ואוהלים היו פזורים בין הדקלים על הדיונות הזהובות, כמו בסיס צבאי שהוקם באופן זמני. גם אל השיירה שלהם התלווה D9 כבד, אמרו שכדי לפלס את הדרך מהחולות. הבחור שעמד לידה לחש בקול סמכותי למי שסביבו שזה רק מה שמספרים לנו, אבל בעצם חוששים ממטענים על הכביש.
המשפט הזה ערער את ביטחונה, כלי הרכב הכבדים האלה מעולם לא עוררו בה תחושת ביטחון. תמיד שמעה מולם את קולה של סבתא מספרת “ואז הגיעו הדי-ניין” ושותקת, כמו רואה לנגד עיניה את קירות ביתה חרבים, אבן אחר אבן.
אולי כל הנסיעה הזאת מיותרת בשבילה. במפגש ההכנה היה רוב גברי ברור, מהסוג שמחפש אזורי לחימה. הנשים המעטות שהיו שם באו עם בני הזוג, רק היא עמדה לבדה, מרגישה בולטת כל כך, לא שייכת. פחדה שיבקשו שכל אחד יציג את עצמו ואת מניעיו, שמחה שהתחילו מיד בהסברים. כשהודיעו שייכנסו רק לאזור המרכזי קם זוג מבוגר ועזב בכעס, “שוב שוכחים את צפון החבל”, אמרו. הם נראו לה צעירים ממה שיכלה להיות סבתא אילו הייתה כאן היום, אבל היא לא, ואני כאן במקומה – ניסתה לחזק את עצמה. לה דווקא התאימה הנסיעה המרוכזת למרכז הגוש, פחדה לנסוע לבד דרך ארוכה אחרי שתפרוש מהשיירה לכיוון נקודת הציון הפרטית שלה.
“לאן אנחנו נוסעים?” שאל שם מישהו, ובשקט שהשתרר אחר כך אפשר היה לחוש איך כל אחד מהנוכחים שוקע במחשבות ותמונות משלו. כשחתך את הדממה והסביר כי בסך הכול ביקש נ”צ להתכוונן אליו, כמעט נתנה את שלה לכולם. אבל מחשבה נוספת עצרה אותה, הרגישה שתחלל בכך את זיכרונה של סבתא, כמו להזמין זרים לביתה הפרטי בלי להודיע. לשמחתה אחד הנוכחים נתן לכולם נ”צ אחר. זו נקודה משוערת, אמר, לאזור המלון, על חוף הים, השאר הנהנו בראשם כמבינים. כשהכניסה את שתי נקודות הציון לתוכנת הניווט שמחה לראות שהסטייה מהדרך היא של כמה מאות מטרים בלבד.
את השעות שלאחר מכן מילאו בסיפורים וזיכרונות. אז הבינה כמה נעים לה להיות בחברת האנשים האלה, כולם זרים לה אך חיים את הזיכרונות משם כאילו לא עברו כל כך הרבה שנים מהגירוש הנורא ההוא בתשס”ה. בכל אחד מהם ראתה משהו מסבתא. במבוגרים ראתה את אותו מבט בעיניים ששבע כל כך הרבה תקוות ואכזבות, וגם עכשיו לא ממש האמין שהם בדרך לשם; אצל הצעירים היו סקרנות, נחישות וחזון, אלה שלא אבדו לסבתא עד ימיה האחרונים. ואצלה? בעצמה גילתה את אותה תחושת שותפות סוד.
ההתרגשות שלה החלה עם פרוץ המלחמה, משהו בטון של המנהיגים נשמע אחר, נחוש יותר, החלטי. ראש הממשלה הודיע כי זו תהיה המלחמה האחרונה. הפרשנים לעגו לו בשעות הראשונות ולפתע משהו באווירה השתנה, תמונות של חיילים מניפים דגל על חוף הים, הרמטכ”ל נושא דברים בבית הכנסת העתיק בעזה, תמונת הפסיפס של דוד שנשתמרה למרות החורבן וההרס ששלטו מסביב, הדקלים הגבוהים עמוסי הפרי ועצי השיטה המכחילה, בפריחה הצהובה שלהם, שליוו את התמונות הרגילות מאזורי מלחמה.
כשראיינו בבית האבות את אחרון חבריה של סבתא שעוד הכירה, בכתה כשאמר “סוף סוף, היינו כחולמים”. מהרגע ההוא ידעה שהיא רוצה להיות שם, עם ראשוני החוזרים, להשלים שבועתה של סבתא כל שנה בתל גמה, משאלה שלא זכתה להגשים.
“קטע התפצלות דרכים קרוב, בחר מסלול מועדף”, קול הניווט האלקטרוני גרם לה להתרכז בדרך. הכביש שנסעו עליו היה משובש, עוד מעט תפנה השיירה כולה מערבה לכיוון הים, והיא תמשיך ישר, כמה מאות מטרים, עד לנקודת הציון הפרטית שלה. לרגע ציפתה לראות מולה שער צהוב ועמדת חיילים, כמו בתמונות האלבום הכתום של סבתא. בעידן דיגיטלי לא היו הרבה אלבומים בבית וזה האחרון זכה ללוות אותה בשבתות הארוכות של הקיץ. היא הכירה את כל תמונותיו בעל פה, יודעת שאת רובן לא תזכה לראות. כל מה שנבנה בידי אדם נהרס כבר בקיץ ההוא, סיפרה סבתא, את בתי הכנסת ומבני הציבור החריבו זמן קצר אחרי שהיהודי האחרון עזב. רק החולות, הדקלים והים יחכו לנו כשנשוב.
תמיד “כשנשוב”, מעולם לא “אם נשוב”. סבתא חיה כל שנותיה את האמירה הזאת. לא סתם הייתה האחרונה מכל אחיה שבנתה את ביתה ביישוב החדש. “אין לי כסף לשתי משכנתאות”, צחקה, “ואיך אבנה בית כשנשוב…” בסוף גם היא בנתה, בגינת ביתה נטעה עץ דקל גדול ש”עלה כמעט כמו המטבח” לדבריה, אבל נתן לה תחושה של בית.
נקודת ההתפצלות הגיעה. לא חיכה מולה שער צהוב, רק דרך עפר חבוטה. מהרכב שנסע אחריה בשיירה נשמעה צפירה, כמו שואלת, לאן זה, היא פתחה את החלון וסימנה בידה שהכול בסדר, ממשיכה בנסיעה איטית בשביל המשובש בתוך השממה.
בעוד מאתיים מטר… הרכב עצר. הכביש לפניה היה מכוסה בחולות נודדים.
לרגע החסירה פעימה. פתחה את הדלת ולקחה איתה את הניווט הידני, צועדת בהיסוס בכיוון שהראה.
“הגעת ליעד”.
31.373,34.300 זה כאן.
התיישבה על האדמה כלא מאמינה. מרשה לדמעות להתגלגל על לחייה.
“סבתא”, אמרה, חופנת בידיה את גרגרי החול.
“הגעתי הביתה”.

 

 

31.373,34.300 היא נקודת הציון שבה עמד ביתה של הכותבת, בגוש קטיף.

פרוזה

החול

הדר ארציאל

את זוכרת את החול הרך? לפני כל כך הרבה שנים, כשהיינו קטנות ובגינה היה חול שאפשר לשחק בו, ולא משטח גומי כמו שיש היום? בשנים הראשונות אחרי שהלכת הייתי חולמת עליך. היית פשוט נמצאת שם, נוכחת. אבל בימים האחרונים אני חושבת דווקא על החול. היינו רוצות שהוא יהיה נקי ורך וסיננו אותו שוב ושוב מוציאות אבנים, עלים יבשים וכל מיני לכלוכים שהתגלגלו בו נסתרים, חבויים. אני עוד יכולה להרגיש אותו כמו אז נשפך מבין אצבעות ידיי.
את זוכרת איך המשכנו לסנן, אוספות את האבנים בפעם החמישית או השישית, מוציאות אותן החוצה.
אחרי שהלכת חשבתי כמה אני רוצה להרגיש שוב את החול הנקי הזה, נקי מכל האבנים של הכאב והצער והכעס שהתמלאתי בהם. הייתי מוכנה לסנן אפילו מאה פעמים, אפילו מאתיים, אם כל הפסולת הייתה נשארת בחוץ ואני הייתי חול רך ונעים לכפות הידיים.
את בטח היית מביטה בי עכשיו בעיניים הגדולות והחכמות שלך, ומזכירה לי שלפעמים שיחקנו גם אחרת.
היינו צוהלות על כל אבן שהתגלתה בחפירות, מניחות אותה כבסיס איתן לבית שהיינו בונות, מחזקות את הקירות, מקשטות פתח או הר. אם החול כל כך רך ודק, היית אומרת לי, אי אפשר לבנות שום דבר שיחזיק מעמד, אפשר יהיה רק להעביר אותו בין כפות הידיים.

פרוזה

מחסום כיסופים

הדס מאור

סרט כתום על התיק, אחי, איפה אתה חי. 2005 עבר מזמן והסרט היה באופנה עד לפני עשר שנים. הוא דווקא נשמע חמוד, אבל מעופף פחדים, אני רואה אותו מרחוק ומסמנת שזאת אני.
אני יונתן, הוא מציג את עצמו בביישנות, את בטח הלל. אנחנו מסתובבים קצת בפארק ומדברים שטויות של דייט ראשון, מתגלגלת שיחה סתמית, אז הוא מאלקנה ואני גרה בשילה ואני מקטיף במקור, ולא לא שב”חים, ולא משפחה שעברה בסוף, ממש במקור.
אתה שואל אם אני מתגעגעת? לא יודעת אם אני מתגעגעת. תבין, הייתי רק בת שש וזה היה הבית שלי אבל לא ממש חוויתי את הגירוש. אתה מבין, זו לא החוויה שלי משם. כלומר אני לא ממש יודעת מה החוויה שלי, כאילו, אני זוכרת אבל מצד שני גם לא, וזה מורכב כזה. אתה מבין?
בטח מבין. ברור שזה מורכב.
אני גם מהגוש, הוא אומר לי. מתל קטיפא. מכירה את בורדמן? הם היו שכנים שלנו. חמודים. היום הם בשילה. הבן שלהם שיעור מתחתיי בישיבה.
אולי בגלל זה הסרט הכתום. איזה מוזר, מי מסתובב עם דבר כזה בימינו. הוא הולך איתו בפארק כאילו גורש אתמול, כאילו אנחנו עדיין במחאה על מה שהיה, כאילו יש בעידן שלנו בכלל מחאות. אם מישהו רואה אותנו מהצד הוא מבליע חיוך על הזוג הזה, הוא עם זקן וסרט כתום על התיק, היא עם חצאית ארוכה, ותראו הם בטח בדייט ראשון, הם שותקים מלא.
הוא מספר לי שאתמול בישיבה היה להם דיון אם להגיע להפגנה בעפרה. עת לעשות לה’ הפרו תורתך, זעקו חלק, תורה מגינה ומצילה התלמד הצד השני. מה יותר חשוב מדווקא להמשיך בלימוד בזמן הזה. ומה אתה חשבת? אני שואלת בסקרנות, אף שמהצורה של הדברים אפשר לראות בבירור מה דעתו. אני הייתי בג’ילבון עם חבר, הוא מצטחק ומפתיע אותי. נסענו לחמשוש לצפת אז המשכנו כבר ביום ראשון לטייל, אין לי כוח לשטויות האלה של הפגנות. לא מועיל בכלום.
עוד לא החלטתי אם אני מסכימה איתו. פעם עוד היו לי ייסורי מצפון, דמיינתי שהיא קוראת לנו. נשבעתם לחזור, דור מפונק. כתבתם עוד נשוב, עצלנים, מה אכפת לכם לכתוב. תראו את הנוער של פעם, איך הם נאבקו, קרעו את העולם, איך לא היה אכפת מכלום, רק האידיאל, רק האידיאל, רק אש בעיניים של לתקן עולם במלכותו של ה’ יתברך שהוא המלך. ואתם מפונקים, אפילו להפגנה מסכנה אתם לא מוצאים כוח ללכת. איפה המדורה-הלהבה-השריפה שכילתה את כל מה שאתם רואים בעיניכם, למה עכשיו היא אפילו לא נר קטן רועד.
ואכזבה שלא הייתי שם, שלא נכחתי באמת. הרי זה סיפור של אהבה לא ממומשת לבית שלא הספקנו להתגעגע אליו, החמצה של מאבק שלא ידענו ללחום. האש שבערה שם נגמרה, אנשים אומרים, תם העידן. ואני רציתי לאחוז מזה עוד קצת ולהישרף בקצוות.
אם הייתי בגיל שלי עכשיו בגירוש הייתי במטה המאבק של נוער גוש קטיף. זאת אומרת הייתי במטה המאבק של צעירי גוש קטיף. בעצם הייתי נשואה פלוס תינוקת בשם אמונה או מוריה או חרות. היה לי שביל באמצע ומעליו מטפחת משולשת קצרה, חצאית ג’ינס עם כיסים וצמיד. היו מן הסתם ימים של ריגוש מעורב בתחושות שלא מכירים היום. בטח הייתה אש, תמיד. היינו חושבים שהיא תוקד על המזבח ולעולם לא תכבה.
אבל בקיץ ההוא לא היו דיונים ליליים, לא אהבה ולא שנאה. הייתי רק בת שש, ילדת שמש יחפה ותמימה. מדי פעם התמונה שלי ושל חברות רצות על החול הייתה מגיעה לפרוספקט כזה או אחר: פלייר שמשדר נינוחות, ישראליות וטבעיות, פונטים עגולים ורכים. כמה תום – ילדות בכתום, היה כתוב שם, אל נא תעקור נטוע.
כשהייתי בת אחת עשרה חלמתי איך נחזור לגוש. דמיינתי כת סודית שאנשיה גרים ליד הגבול ומחכים לחזור, יושבים עם תיקים וחמישה ילדים ומוכנים לכל קריאה פתאומית שתקרא להם להתנחל. ניסיתי להוריד מפות של האזור, חלמתי איך הים יחבק אותנו. וחשבתי שיש סיכוי, שנצליח בכוח שלנו כנגד כל הסיכויים, שנילחם. כמעט כמו אז, עם אותו להט בעיניים.
היית רוצה לחזור לשם? אני שואלת, מפחדת שיגיד כן ומפחדת שיגיד לא. הוא חושב. הייתי רוצה לגור ליד מחסום כיסופים, הוא אומר ברצינות. כל כך קרוב ולא להיות שם? אני כמעט נבהלת כאילו זה ממשי ואנחנו עומדים לסגור חוזה. איך זה אפשרי, למה אתה רוצה? תחשבי איזה שם יפה זה ליישוב, “כיסופים”, הוא נבוך. איזה יפה זה לעמוד שם במחסום ולא להגיע. ורק הצצה, הצצה חטופה לשם, שלא ניכווה מהאש.

פרוזה

לילה לבן

דבורה זגורי

בר שלום יושב במרפסת. הבית שטוף, מכונת הכביסה מסתובבת. “שטיפה היא תרפיה בשבילי”, הוא אומר. לשפוך מים, לגרוף חזק. אבל כביסה הוא לא סובל. מילא להכניס למכונה, אבל לחלק אחר כך במדפים של הילדים? הוא לעולם לא זוכר מה בדיוק המידות שלהם, וכמעט תמיד הוא שולח את הקטן לגן במכנסיים שגדולים עליו, ואת הגדול בחולצה שמגיעה לו עד הפופיק.
בהתחלה בר שלום אמר לעצמו שזה בחיים לא יקרה לו. שהוא יקפיד על כל פיפס בבית, שהילדים יגיעו למסגרות מאורגנים טיפ טופ, שלרגע הוא לא יהיה גבר מרושל שמלביש את הילדים עקום ומכין להם סנדוויצ’ים משאריות של חלה יבשה. בהתחלה הוא הקפיד על כל דבר. אפילו גיהץ חולצות שבת, משהו שאפילו עדי לא עשתה אף פעם. “בשביל מה?” היא הייתה צוחקת, “בשביל שישחקו בערֵמה כל השבת?”
“הערמה” הייתה ערמת חול גבוהה ליד הבית שאיתן וליאת התחילו לבנות. אחר כך ירו בליאת בציר כיסופים, ואיתן עבר לרעננה להיות קרוב לבית לוינשטיין. בניית הבית נעצרה ו”הערמה” נשארה.
אבל אחר כך תנופת ההתחלה שקעה, ושקע בבר שלום גם הפאסון והניסיון לעשות רושם שהוא מסתדר, ולא היה אכפת לו שהרישול התחיל להשתלט על כל הבית. “לעזאזל”, הוא אמר לעצמו, “זו המציאות, ומי שלא מוצא חן בעיניו מוזמן לא להגיע”. גם ככה רוח ההתנדבות ששרתה על השכנות ובנות השירות כבר התעייפה וכל אחת חזרה לעיסוקיה. הוא לא מאשים אף אחד כמובן, זה טבע העולם. זה לא שלאף אחד לא אכפת ממנו, אלא שכל אחד אכפת לו יותר מעצמו.
עכשיו, יושב במרפסת, הבית שטוף והמכונה מסתובבת, בר שלום חושב על ליאת ואיתן. הוא שונא את המחשבה הזאת שמזדחלת בו כל פעם שיש לו רגע פנאי במוח. הוא שונא את המחשבה שגורמת לו בדל גאווה מפגרת על איתן, ובדל תודה מטופשת לקדוש ברוך הוא שאיזה מזל שעדי מתה באמבולנס בדרך לברזילי באשקלון והיא לא תקועה כמו ליאת בגוף עקום ונפש שאין לדעת עליה כלום. ואיזה מזל, המשיכה המחשבה להזדחל, שהוא עצמו לא תקוע כמו איתן. לא שיש לו מה לעשות עם האינפורמציה הזאת. זה לא שהוא שוקל להתחתן עם מישהי אחרת, אף שהודיה אחותה של עדי לקחה אותו לא מזמן לשיחה באיזה בית קפה באשקלון וכחכחה הרבה בגרון וערבבה את הנס על חלב שלה שוב ושוב ואמרה: “אני לא יודעת איך להגיד לך את זה בדיוק מאיר”, והוא יכול היה לחסוך לה, כי הוא ידע בדיוק מה היא רוצה להגיד, אבל הוא השאיר אותה שם להתפתל ולכחכח ולעשות צליל מעצבן עם הכפית בכוס הזכוכית כמו איזה גונג לקרב שלא מצליח להתחיל, עד שהיא הצליחה להגיד: “אני חושבת שעדי הייתה רוצה שתתחתן שוב”, ומיד הוסיפה “זה טוב לילדים”. הוא לא יודע בדיוק למה הוא לא גאל אותה מההתפתלויות, אולי עונש כזה. על מה? על שהיא בחיים? ואיך היא מעיזה? היא הרי אחותה הקטנה. טיפשי, טיפשי לחלוטין להעניש אותה, מי ישמע גם איזה עונש זה, הוא חשב, אבל זה מה שעבר לו בלב באותו רגע, מה לעשות.
עכשיו, יושב במרפסת, הוא חושב גם על האספה שהייתה במזכירות היישוב בבוקר, אספת חירום. הדיבור על “ההתנתקות” או “הפינוי” או איך שלא קוראים לזה כבר נהיה הרבה הרבה יותר רציני, ומתחילה להתגבש הרגשה שהמהלך ההזוי הזה עשוי באמת לקרות. בר שלום כבר היה בהרבה אספות של היישוב, אספות קריטיות. אבל צעקות ותחושת פאניקה הזויה כמו שהיו היום, לא היו מעולם. בר שלום שם לב שהוא התחיל להשתמש במילה “הזוי”, מילה שהנוער התחיל להגיד הרבה. על כל דבר שלא נראה להם. “הזוי”. אבל באמת זו מילה קולעת, בר שלום חושב, כי איך מישהו בכלל יכול להזות רעיון כזה, ולקדם אותו בצעדי ענק כמו טרקטור די ניין שרומס כל מה שבדרך? והוא חושב שכמה שהוא לא איש מילים הוא לא יכול להתעלם מכך ש”פינוי” זו מילה שמזכירה מה שעושים לאשפה, או להומלסים שהשתלטו על בניין ששייך לעיריית ניו יורק, אבל לאנשים כמותם? שבנו בתים לתלפיות וקהילות מפוארות ובתי כנסת וחגים ויום-יום ובית ספר ובריכה ובית מלון וחממות? ו”התנתקות” היא מילה עוד יותר הזויה. מה, זה קטר של רכבת שבקליק אחד נפרד מאיזה קרון? סורי, נמאס לי לסחוב אותך, אני משאיר אותך על הפסים?
אולי הוא בכל זאת נדבק ממנה, מעדי. היא הייתה אשת המילים ביניהם, וליד תמונה שלה על הקיר יש תמונה של הים ושורות יפות של אהבה שהיא כתבה כשהם עברו לכאן. אהבה למאיר, לים הזה, לחולות. הרבה זמן מאיר לא ניגב דמעה, לא היה לו זמן לזה. אבל משהו בישיבה הסוערת הבוקר הזיז לוחות טקטוניים בנפש שלו ודרך הסדק בעבעה לו הנשמה. “איזה מזל שעדי לא פה בשביל הביזיון הזה”, הוא חשב, ושוב ניגב דמעה כי באמת הוא כן רצה שהיא תהיה פה, שיעברו את זה יחד. הוא לא ידע עדיין מה זה בדיוק “זה”, אבל זה הריח לא טוב בכלל. וכמה שעדי הייתה אשת הרוח, והוא, מאיר, איש המעשה – “מאיר”, היא הייתה אומרת עליו, “הוא איש הריח, הוא יודע להריח מרחוק בדיוק מה הולך לקרות”.
פתאום במרפסת נפלה עליו עייפות נוראה, העפעפיים שלו נפלו והוא לא הצליח לפקוח את העיניים. כמו בשבועות הראשונים אחרי שעדי נרצחה והוא לא יכול היה לפקוח את העיניים בבוקר. זה לא היה קשור לדיכאון או לרצון או להחלטה, העפעפיים שלו נדבקו, הרגליים שלו כבדו כמו שקי בטון ולא היה שום דבר שבשביל לראות אותו הוא הצליח לפתוח את דבק הנגרים הזה שהדביק אותו לעולמות השינה. את הילדים לקחה הודיה אחות של עדי, אבל בר שלום מעריך שגם בשבילם הוא לא היה מצליח לקום. שוב, זה לא קשור לרצון, הוא פשוט לא היה מצליח.
עכשיו, כשהעפעפיים שלו פתאום צנחו, הוא ניסה להגיד לעצמו שיתאמץ לרגע ויגרור את עצמו למיטה, ויצחצח שיניים או משהו, אבל זו לא הייתה עייפות שאפשר לדבר איתה, לנהל איזה משא ומתן, זו הייתה השינה העמוקה ההיא שחטפה אותו, גררה אותו כבול לקרקעית של ים. שינה שהוא מריח בה מוות, התנתקות מהעולם. איכשהו אחרי אולי שעה או שעתיים הוא הצליח לגרד את השינה ולהיכנס הביתה. עוד לא הרבה שעות יאיר היום וצריך לשלוח את הילדים לגנים ואספת חירום נוספת תהיה. בדרך למיטה הוא פתח את הפריזר והניח חבילת פיתות על השיש, שתפשיר. הוא לא זכר אם יש גבינה צהובה, מקסימום ימרח להם שוקולד. וואי וואי, הוא חושב, אם עדי הייתה יודעת כמה פיתה עם שוקולד הילדים אוכלים בזמן האחרון. שוכב במיטה, מאיר לא הצליח לשוב ולהירדם. מה הוא יגיד באספה? מצפים ממנו להגיד משהו משמעותי, להנהיג, להגיד אם הולכים עם זה, לוקחים את הפיצויים שהמדינה הבטיחה ומתקפלים, לבנות חיים נורמליים במקום אחר, ויפה שעה אחת קודם, או שמתנגדים בכל הכוח, אם מאמינים לזה בכלל? אם מקבלים החלטה משותפת לכל היישוב או איש ומשפחה הישר בעיניהם יעשו?
כשהוא עצם שוב את העיניים בתפר שבין ערות לשינה, הוא ראה את עצמו בדמותו של ראש היודנראט. לא מישהו ספציפי, רק עומד על מרפסת של בניין ועיני אנשים נשואות אליו והוא צריך לקבל החלטות. הבניין היה דומה לבית הכנסת של היישוב רק גבוה יותר, גבוה מאוד. הוא פקח את העיניים מיד, הלב שלו דפק מהר. בזמן ערות מוחלט הוא בחיים לא היה חושב על הדימוי הזה, בכלל הוא לא בן-אדם של דימויים. אבל זה מה שעבר בו באותו רגע, מה לעשות. האף שלו כנראה מריח רחוק מדי, האף היהודי מדי שלו. הוא חשב שאם עדי הייתה בחיים ושומעת על התמונה הזאת שרצה לו בראש, היא הייתה מתחרפנת. סבא וסבתא שלה היו ניצולי שואה והייתה במשפחה שלהם אלרגיה, ממש אלרגיה לדיבורים כאלה. סבא של עדי, שלמה, יכול לחטוף התקף לב אם הוא היה שומע את אחד הנכדים זורק משהו על מדינת ישראל עם איזשהו רמז מרומז ביותר למשטר הנאצי. מאיר שאל את עצמו אם הוא היה מספר לה בכלל, כי מאז שליאת נרצחה היו כבר כמה מחשבות ותחושות וחלומות קריטיים שלו שהוא לא סיפר לעדי. למה להפחיד אותה? מספיק שהיא איבדה חברה טובה כל כך, מספיק שרף הפחד ביישוב עלה אחרי הפיגוע ההוא. וחוץ מזה, האמת העמוקה יותר שמאיר הרגיש שהוא חייב אותה לעצמו היא: בשביל מה להפחיד את עצמו? מה שהיה בחלום נשאר בחלום ובשביל מה לעורר שדים רעבים מרבצם?
די, כבר תכף בוקר. אין טעם לישון. מאיר חושב, הוא יכין לילדים סנדוויצ’ים מושקעים, עם חביתה, יחתוך מלפפון דק דק. יותר מדי מחשבות סובבות בו הלילה. יותר מדי. הוא חייב לדחות את המחשבות מפני המציאות והוא יעשה את זה באמצעות הסנדוויצ’ים האלה. בעזרת המון פעולות קטנות. הוא יחתוך ויטגן וימרח ויעטוף יפה יפה. זה מה שהוא עושה יום יום מאז היום הנורא אחרי שהוא חזר הביתה לבדו מבית החולים, מחזיק חזק שקית אשפה לבנה גדולה ודקה עם לוגו של בית החולים ובתוכה צרורים הבגדים של עדי והקרוקס שלה ושקית סנדוויץ’ ובה התכשיטים. עגילים, טבעת נישואין. הוא זכר איך איתן סיפר לו לפני שהוא עבר לרעננה, שמהכול הכי שובר אותו הקרוקס של ליאת שמונחות ליד המיטה שלה שם במחלקת שיקום. מונחות יפה, צמודות, “איזו בלגניסטית היא הייתה ליאת”, איתן צחק. “כל בוקר היא הייתה מחפשת נעל אחת מתחת למיטה”. איתן צחק ופתאום הצחוק שלו נהיה היסטרי והוא אמר ונחר שברי משפט בקול מרוסק מצחוק הזוי. “עכשיו הנעליים שלה כל הזמן מסודרות, כאילו מה היא צריכה נעליים? כאילו יש לה לאן לקום וללכת?” ומאיר לא ידע מה לעשות עם איתן והצחוק המשוגע שלו. ובאותו לילה הוא חיבק את עדי עוד יותר חזק מהרגיל עד שהיא אמרה: “וואי מאיר, אתה מועך אותי”, ולא הצליח להוריד את העיניים מהקרוקס שלה שעמדו צמודות ומסודרות ליד המיטה. הוא הריח משהו רע ולא ידע עד כמה.
עכשיו, בלילה הלבן הזה, סדר הפעולות הסיזיפי והאין-סופי לא עזר. לא עזרה לו המלאכה ותקפה אותו סחרחורת. הוא פחד מהבוקר, מהרגעים שהילדים יקומו וכבר לא ישאלו איפה אימא. בזמן האחרון הם כבר לא שואלים. הוא פחד מהאספה שהוא הריח ממנה חשרת רעות גדולה, משהו בסדר גודל שאפילו הוא, שכבר ראה לצערו הרבה דברים, לא מכיר.
מאיר בר שלום התיישב על כיסא במטבח, אור דק נשפך דרך חרכי התריס. עדי אהבה להחשיך את הבית חושך מוחלט, והייתה מורידה את התריסים שלא ייראה שום חרך. בהתחלה מאיר המשיך ככה להוריד את התריסים, אבל לאחרונה הוא מרשה לעצמו לתת לאור הזהוב להיכנס, כמו שהוא אוהב. הוא שמע את הצלצול של השעון המעורר שלו, מנגינה דיגיטלית מעצבנת שחודשים הוא רוצה להחליף. הסחרחורת שלו פסקה אבל השאירה אחריה צל של ייאוש וחידלון ותחושה שהנפש שלו מתחילה להיפרם בקצוות, ואין לו כוח לכל מה שעומד לבוא. אין לו כוח להיות חייב למצוא את הכוח. הוא ישב על הכיסא במטבח ולא קם לכבות את השעון, ולא קם להעיר את הילדים, ולא קם להרים את התריס. הרי עוד מעט הכול יקרה לבד. השעון יפסיק, הילדים יפרצו למטבח בפיג’מות, רק התריס אולי עוד יישאר מוגף.

פרוזה

“אפרת דמשק אפרת” – זוכה פרס ספיר התש”ף 2020 – פרק ראשון

ארנון איתיאל

שקרנים מזוינים זה מה שעובר לו בראש כשהוא רואה אותם מתחילים עם האחי שלהם וכל הקרבה המשיחית, יושבים שיכורים סביב לאש. היה נותן את נפשו עבור כל אחד מהם אבל הוא שונא אותם. את האמונה למראית עין, את אהבת האדם המזויפת במתק, את ההיפתחות הכוזבת של הנפש.
הוא מכיר את הנפש הזאת.
גנבים שלבם לבֶּצַע. נשמות קרועות שהבדידות העבירה על דעתן, אכזרים כלפי כל אבן או אדם שגורמים להם לעצור ולהתבונן על עצמם.
הוא לא זוכר מתי בדיוק הצטרף לג’מעות, אבל זוכר את הפעם הראשונה שדיבר עם שרגא.
איש כבר לא ציפה לראות אותו יושב בכיתה ומשתתף בשיעור, איש לא יחפש אחריו. שמחה קטנה הסתננה בין מכאוביו כשהבין שמחכה לו חצי שעה של חופש ושקט עד הצלצול הבא. הסתכל סביבו, איש לא נראה בחוץ. לא מורה, לא תלמיד, רק שמעון השרת יצא מבניין הכיתות של הגדולים לכיוון המחסן שלו. מהמרחק הזה השרת הזקן לא היה יכול לראות אותו, הכול בסדר. התכופף, הטה את פניו לאדמה כך שהדמעות ינשרו מעיניו ישר לכורכר בלי לגעת בפנים, החזיק את עפעפיו פקוחים בלי למצמץ. אז, בשנים ההן, האמין שכך יוכל להסתיר את עקבות הבכי.
ילד איפה הכיפה שלך.
ישב בשולי מגרש הכדורגל. כדי לראות מי דיבר אליו הרים את עיניו, עיווה את פרצופו בגלל השמש. הוא היה בכיתה ד’ ושרגא בכיתה ה’, הוא ישב מעופר ושרוט על הכורכר הרותח ושרגא היה התלמיד הגבוה בבית הספר. הוא ידע שהילד הגבוה שייך לחבורה של המשיח, מסתובב בעולם שקט ומוגן, ולא הבין לשם מה הוא בא להשתעשע בו עכשיו, כשהכול כבר נגמר.
לבסוף ענה לשרגא, אני חושב שהיא על הגג של הצריף מעבדה.
זרקו לך את זה לשם.
משך בכתפיו, לא הבין למה הילד הגבוה שואל. כל הילדים ראו, כולם ידעו. הטקס עצמו השתנה על פי גחמותיהם של המשיח וכלביו, אבל הסיום, שבו הכיפה שלו נזרקה על אחד הגגות, כבר היה עניין של מסורת. כשהרים שוב את ראשו שרגא הלך.
קם, החזיק בידיו את מכנסיו הקרועים שלא יישמטו, צלע אל עבר הסנדל הבודד הזרוק באמצע המגרש ונעל אותו. השפשופים הטריים במרפקים ובברכיים זימזמו בכאב, אוזניו וצדי ראשו בערו, זכרו את הסטירות.
בדרך למקום הסודי שלו מאחורי בניין המנהלה ראה שוב את שרגא הולך לעברו. קפא על מקומו, התכונן, אבל שרגא רק הושיט לו את הכיפה והמשיך ללכת.
למחרת שרגא הציע לו לבוא למחבוא של הג’מעות והוא הלך איתו. ישב ליד השיח הענקי שבין גזעיו הפנימיים הם היו מתכנסים, שרגא עמד לידו ושתק, חפר ברגלו בעלים המרקיבים. ג’יזס הגיע, נעץ בו עיניים ונכנס לשיח, אחריו בא המשיח, נכנס לתוך השיח בלי להביט בו, אבל הוא זכר את הסטירות, את הנחת שבה יצאו מפיו של המשיח המילים, תחזיקו לו את הידיים, תורידו לו את המכנסיים.
שבועיים ישב שם, ליד השיח של הג’מעות, התאמץ לפענח את המלמולים הסתומים, נדקר בפרצי הצחוק הפתאומיים. בעזרת מקל ערם תלוליות רקבובית על העפר השחור, ברא לעצמו ארצות חדשות שאינן יודעות עליו דבר. לא ידע אם הוא שומר, שוליה, או שהם פשוט שכחו אותו. רק זאת ידע, שהמכות בבית הספר פסקו ושאף ילד אחר באפרת לא הגיע כל כך קרוב למשיח ולחבורתו.
אחרי שבועיים יצא שרגא מהמחבוא ושלח אותו לצרכנייה. כשחזר, לא היה איש בחוץ לקבל מידיו את בקבוק השתייה. הוא חיכה זמן רב ולבסוף נכנס לתוך השיח והיה לאחד מהג’מעות.
כשהיה בכיתה ז’ ושאר הג’מעות ב־ח’, הם נסעו לאל קודס. המקום של הג’מעות עבר בינתיים אל מאחורי הבית של ג’יזס, מתחת לחלון חדר השינה של הוריו. כולם באפרת ידעו שהמורה לספורט משאירה את המפתחות על הגלגל הימני הקדמי של המכונית האמריקאית הישנה שלה, אבל רק להם היה האומץ לקחת אותם.
נסעו באוטו האמריקאי של המורה לספורט לגנוב סיגריות באל קודס. מושבי העור של המכונית היו עצומים, והג’מעות נבלעו בהם כמו ילדים שהגננת הפרידה ביניהם. בהיעדר קהל נפסקה ההצגה. בפחדם כל אחד היה לעצמו, ילד אחד. היה מוזר לראות את ג’יזס, שרגא ופאפוס יושבים מבוהלים ברכב הענקי; קטנים ורגילים. באפרת פחדו מהם, אפילו הילדים הגדולים שלמדו בישיבות, חסרי רחמים כצבוֹעים, אפילו הם לא רצו להתעסק עם המשיח ולבדוק אם הסיפורים עליו נכונים.
אף שכבר היה אחד מהם, עדיין לא ידע מה הוא עבורם. ג’יזס נתן למשיח נאמנות מוחלטת ואכזריות שעיניה לטושות ללא עפעפיים; פאפוס היה השרת והליצן ושרגא עזר למשיח לחשוב. גם בתוך המכונית הנוסעת לאל קודס, גם כשהיו חמישה ילדים מפוחדים שאין להם איש לבד מעצמם, נותרה החידה סתומה. המשיח שישב מאחורי ההגה ניסה להצחיק אותם, והם נענו לו צוהלים בקול רם מדי. ממנו לא ציפו והוא לא טרח, הביט מהחלון אל הנוף שנעלם באור אחרון ולעס את אגודלו.
הוא וג’יזס העלו רעיונות לפעולות. לאחרים לא היה אכפת; כל מה שעניין את שרגא היה לפרוץ מנעולים, ופאפוס היה פאפוס. המשיח הקשיב ואמר יכול להיות, ובכל שעה נוספת שחלפה בשתיקה, הרעיון שלהם נראה יותר מטופש וילדותי, עד שנמוג.
המשיח יזם והחליט. הוא היה המנהיג הבלתי מעורער של הג’מעות. אף לא אחד מהם שאל את עצמו אם אפשר אחרת. עבור ג’יזס ופאפוס המילים של המשיח היו קודש, לא פחות. הוא הלך איתם אחריו, לא היתה לו בררה, הִסְכין עם המציאות שבה המשיח הוא הפוסק אבל לרגע לא ראה בו רעבע. הולך אחריו, זוכר הכול, מלקט עבור עצמו את השגיאות, החטאים והחולשות של המנהיג. זוכר הכול וממשיך ללכת.
המשיח היה הבכור מבין שלושה אחים. כשהיו ילדים נהרג בן הזקונים בנפילה מגגו של מבנה בבנייה. השאלה מי מבין האחים הגדולים היה אמור לשמור עליו באותו אחר צהריים קפוא נותרה פתוחה. האשם ניתז בין בני המשפחה ככדור אש, ושני האחים החיים רותקו זה לזה בכבל שנאה שעוביו כזרוע. לאיש מבין ארבעת בני המשפחה הנותרים לא היו תעצומות להחזיק נפש נוספת לבד מעצמו, ושאלות כמו לאן אתה הולך ומתי אתה חוזר פסקו להישאל. הפתקים מבית הספר, משלחות המורים וביקורות שירותי הרווחה פסקו. בחלון הבית הפונה לרחוב היה תלוי וילון, שהורד על ידי שכנה טובת לב ונשלח לכביסה במהלך ימי האבל. הווילון לא נתלה מחדש, ומאז השקיף ריבוע החלון לרחוב; עיוור, שחור ועירום.
עבור הג’מעות היה המשיח פתוח עשרים וארבע שעות ביממה שבעה ימים בשבוע, בכל מקום שבו איוו להם משכן היה אפשר למצוא אותו במפנה הלילה והוא ער. אורו הקלוש של הפנס שלאורו קרא את ספריו משך אליו את פצועי הדכה ומוכי הילפת מקרב ילדי היישוב. כך הגיע אליו פאפוס. הפיגור הקל של פאפוס גרם לחברת המבוגרים למשוך את ידה ממנו, אבל לא היה מספיק קשה בשביל להציל אותו משיניה התולשות של חברת הילדים. באלף ואחת דרכים הם הראו לפאפוס לאן לזוז, היכן ראוי לו להתיישב, אך לבסוף, בגילוי נדיר של טוב לב, האיר לו היקום פנים והושיב אותו סמוך למשיח, במקום היחיד שעליו לא הורתה לו אף לא אצבע אחת.
באחד משיטוטיו הגיע פאפוס אל המחבוא של הג’מעות. נכנס מהסס, הביט במשיח, חיכה לראות מאין תתעופף האבן. דקות ארוכות עמד בכפיפתו הנפסדת, המשיח הקורא לא העיף מבט לעברו. לבסוף התיישב הילד על האדמה. שלושה צעדים הפרידו בין המשיח לילד שישב והביט בו. המשיח קרא עוד כמה דפים ובלי להרים עיניו מהספר ביקש מפאפוס שיסתכל אולי במקרה הוא יושב על המצית שלו. הילד מצא את המצית והגיש אותו למשיח בעיניים בורקות.
זו היתה כתוּבּתם. מאז פאפוס עשה דברים עבור המשיח ומאז המרחק ביניהם לא עלה על שלושה צעדים.
ג’יזס היה מספר שאביו שירת בקומנדו הימי וכיום הוא רב־חובל שמפקד על מכלית נפט בשווי מיליארד דולר ששטה במים הבינלאומיים. על אמו דיבר רק אם נשבעת לסודיות. אז היה הילד פוקח עיניים אפורות כגבו של כריש, ובקול נמוך מספר שאמו קצינה במוסד. כל אפרת היתה שותפה לסוד. הילד זהוב השיער גדל אצל רחל העקרה ובעלה, שנקראו בפי הילדים ההורים של ג’יזס. הם קיבלו לאומנה את הילד היפה כמלאכי מרום, וכמו המלאכים היה מביט ממעל אל זולת האדם במבט קר כקרח.
שרגא היה היחיד מבין הג’מעות שלא היה שותף להתעללויות בעברי, והיחיד ביניהם שחטף מכות מאביו כעונש על הפעולות שלהם. הוא היה ילד טוב, היה לו ילקוט. כמו שגריר מארץ זרה הנושא את תיק מסמכיו, כך תלה הילד הגבוה את התיק על כתפיו. היחיד מהם שלא היה צריך את המשיח אלא רצה בו. בניגוד לאחרים, לשרגא היתה בחירה. הוא היה יכול להיות מדריך בתנועת הנוער, שופע קסם וביטחון, עשוי להנהיג. המבוגרים ניסו להניא אותו מלקשור את גורלו בזה של המשיח אבל שרגא היה ממתין בשקט כמה שניות ואז עונה להם, הכול בסדר.
זמן קצר לאחר שחזרו מאל קודס, ישב עברי על מדרגות הכניסה לבניין הכיתות הנמוכות ושמע את תלמידי כיתה ה’ מדברים בהתרגשות על כך שהמשיח קרא למורה שקרן. בערב הם ישבו במחבוא שלהם והמשיח אמר שאסור להאמין לאף מילה של המורה לתורה. לבד הם קראו בספר שופטים, חשו בידיהם את מגע כריכת העור על ניצב חרבו של גדעון, שמעו את נהמת האוויר הנחתך כששמשון הניף את גולגולת החמור, טובח בפלישתים. ומעל כולם יפתח. ישבו תחת אור הפנס בשעה ששרגא הקריא מתוך הספר, נבוך ואמיץ אמר את המילים בן אישה זונה, סיפר את סיפורו של הנער שאיש לא רצה בו.
הם רצו בו. עברי ישב איתם, היה איתם שם, במחנה של יפתח, בשעה שנכבדי גלעד פסעו בין אוהלי הסמרטוטים לאוהלו של יפתח, הרימו רגליהם בין גלי האשפה, נרתעו מהכלבים שנבחו עליהם בשנאה. באו לבקש סליחה מזויפת, להתחנן לחסדיו של יפתח.
לכמה רגעים הוא היה איתם, יחד. הם שכחו והוא שכח את מה שהפריד בינו לבינם, שכח לשנוא אותם בכל מאודו בשעה שהם כולם, כל חמשתם, היו נערים ריקים בארץ טוב, נאמנים ליפתח עד המוות.
מעבר למושאי הערצתם, יותר מעוצם מעשי הגבורה; הם היו מוקסמים מהמרחק.
מאמצים את עיניהם לראות הרחק ככל שיכלו, הידיעה שמעבר לטווח העין נמשכים ארץ ועוד ארץ, אופק ועוד אופק, הטילה עליהם כישוף. הדרכים הנמתחות ישר והלאה היו עורקי חלומותיהם, ענני גשם רוכנים ונוגעים בערבות לאין שיעור השתקפו בעיניהם. המום ונעלב ראה כל אחד מהם לנגד עיניו את מדינת היהודים מוסרת נתחי אדמה לידי אויב חלש ופחדן.
בלילות דיברו על נסיעות ליליות אל עומק מדבר סיני, חוות סוסים ובקר נפרשות בסוואנות של מואב ואדום, קפה רותח בכוס גדולה הנלגם בבוקר קפוא על מדרגת אבן בצוקי חורן. בימים ראו שיירות פליטים יהודים נעקרים מנחלתם ויהודים נוהגים בהם. במקום גזע לוחמים נימולים מטילי אימה שאיש לא מהין להישיר מבט לעיניהם, ראו את ועד השטעטל נמוש מפני חלאות אויב נבער, מוכה גרדת. שוליו המשוננים של חלומם השבור פצעו את לבם, והם הבינו שהסיפורים על אודות היהודי האמיץ, המתנער, שסופרו להם לפני השינה, היו שקר. ההבטחה שהיתה מדינת היהודים, התקווה לחופש, אלה נבלו, נטועות לשווא בקרקע מלוחה מפחד ומעצב. ילדים טעויים ומובסים, הבינו שאם יש דרך אמת לשבט יהודה, עליהם למצוא אותה בעצמם. כל אחד מהם החל לחפש את הדרך חזרה אל מקור החיוּת, וכשהגיע, חבריו כבר חיכו לו שם.
לכל אחד מהם היתה דרך משלו להגיע אל המקום האחד. הנער שעברי היה חזר בדמיונו לשנות ילדותו, אל הבקרים שבהם בילה לבד בחצר גן הילדים הנאפית בשמש, שומע מתוך הגן את שירי ההלל מחרישי האוזניים על צדיקותם של אברהם יצחק ויעקב. נבהל מהמחשבה שחלפה בו, פזל בפחד אל הגננת השרה בקול, שמא תקרא את המחשבה על מצחו. לא העז לבטא זאת במילים, אבל מה שחש בתור ילד כשקרא על מעללי יעקב, היה בושה ובוז. יעקב החלש, הקטן, יושב האוהלים, זה שלא החזיק מעדר מימיו, קשר עם אמו הנכלולית לרמות את האב הזקן ואת בכורו הטוב, החזק, שהיה רגב מרגבי האדמה, שריחו היה ריחה. עשיו; עשיו הטוב, הנאמן, הישר כתלם הנפתח, שאהב את אביו, שסלח לאחיו הגנב, אותו שמה הגננת ללעג ולמשטמה, ולתוך אמתחתו של יעקב חולם החלומות, שבה היתה מונחת בכורת אחיו, הכניסה הגננת גם את אהבת האנשים. הוא המשיך לחטט באדמה, לחפור אל שורשי העץ, לגלות את הכיב הראשוני שפשה בשורשים, לראות היכן התחילה המחלה, עד שהגיע אליו, אל יסוד השושלת; אל קין.
הראשון שעשה את הפשוט, המתבקש, שלא ביקש להיות יפה, שנשאר איש כפי שנברא. קין, שהרים את האבן כי היה צריך ודי. חף מאשם, נקי ונחרץ, החזק שניצח.
מי הטוב ומי הרע. האברכים הלבנבנים, ניני ניניו של קין, שנרקבו בספריהם, שהשתוקקו לשאת חן, שהתעלפו למראה דם, שהאשם נהג בהם כמו כלב נחייה בבעליו, עבורם השאלה מי הטוב ומי הרע מילאה ספרים של דיונים. רבנים ופרופסורים הוציאו מהשאלה הזאת את מחייתם. קין העומד מעל גופת אחיו החלש, בידו האבן מרובבת דם ומוח, לא היה מבין את השאלה. מה זאת אומרת מי הטוב. האיש לא ירד לפשר המילה, אבל לו היה נשאל, היה מבין מספיק כדי להגיד שמי שנשאר לעמוד הוא הטוב.
במהירות ובבטחה התרחקו הג’מעות מהאתוס הציוני, מדלגים מעל גדרות האורתודוקסיה, וככל שהתרחקו הלך האוויר ונעשה חריף בצחותו. כל צורה של ממסד מחשבתי, לרבות תפיסת האלוהות, היתה חשודה בעיניהם. הם התחילו לכנות את עצמם יהודאים. את הישראליים כינו צָיונים, במלרע, או צָייוֹנִים, במלעיל. בהכרתם הדתית היתה השבטיות היהודאית יסוד מוסד. החומר, הגוף על חושיו ויפעתו היו עיקר אמוני. האהבה, התפילה, הלימוד והחסד — כל אלה הצטופפו וריווחו מקום לכיבוש, לנקם, להרג, ללקיחה, לצדקת החזק, שהוחזרו אחר כבוד לשבת בספסלים הקדמיים של בית המדרש.

פרוזה

שקיות

צביקה נעים

הלכתי לחנות ספרים אמרתי להם, מה קורה נשמות? אמרו לי אדוני, אתה מוכן לא להרים את הקול? אמרתי להם, מה נהיה, אתם לא ספריה. כולה סטימצקי. אחר כך שאלתי אותם אם יש להם את הספר של דורית ראובני, אז ההיא עם הקוקו הגבוה צחקה לשתי שניות אבל ניסתה להסתיר. אמרתי לה, מה קורה יא ספרנית. מה מצחיק. אמרה לי קוראים לה דורית רביניאן. דורית רביניאן. לא לקוקו, לסופרת. אמרתי בסדר בסדר, תביאי לי 4 עותקים וגם שקית. הביאה לי. ביקשתי עוד שקית, דווקא.
מהסטימצקי תפסתי אוטובוס לכיוון ואדי ערה, אמרו לי שמה בטוח יש מצב למצוא מישהי להתבולל איתה. האוטובוס היה די ריק ורק ישבו מאחורה 4 חיילים ששמו שירים של עומר אדם ואחר כך של מתן גלילוב. ישבתי קרוב אליהם למה אני מת על גלילוב ולי בקושי הייתה סוללה.
ואז התקשר אליי קובי בריגה והיה לי ברור שהוא הולך לחפור לי 20 דקות לפחות את המלמולים שלו כשהוא עצבני על זה שמכבי נתניה משחקת חרא ולמה לא מחזירים את דלה ימפולסקי. אני חולה על המלמולים שלו למרות שחצי מהם אני לא מבין, אבל אמרתי לו כפרה קובי אין לי סוללה ויש פה מצב למשהו.
ירדתי בוואדי ערה, התיישבתי בתחנת אוטובוס והתחלתי לקרוא את הספר של דורית ראובני, ואת שלושת האחרים הנחתי על הספסל עם השקית פתוחה שאפשר יהיה לראות. בהתחלה בקושי עברו אנשים אבל אחרי כמה דקות הגיעו שני ילדים עם תיק בית ספר ושאלו אותי בערבית לאן אני צריך להגיע. אמרתי להם שאני צריך פה קרוב והמשכתי לקרוא.
כשאני בעמוד 47 באו לתחנה משפחה אז הזזתי את השקית כדי שיוכלו לשבת. אחר כך באה בחורה שמנמונת עם תיק ושקית של המשביר. הפסקתי לקרוא בספר, שמתי את האצבע בין הדפים כמו סימניה והבאתי לה מבט אלכסוני כאילו אני הרווי קייטל בכלבי אשמורת.
תגידי את הרבה במשביר?
לא, סתם. זה של אחותי.
אה, אחותך. סחורה טובה במשביר?
רגילה.
הצורה שבה היא סיננה את המילה רגילה הייתה כזו מגניבה שידעתי שהיא אחלה בנאדם להתבולל אתו. רציתי לזרוק משהו מגניב מהצד שלי אבל אז קובי התקשר ואמר לי שאני לא אשכח את האזכרה של סבא שלו שהיא בכלל מחר ושאבוא ישר לבית עלמין כי אין לו איך לאסוף אותי. בינתיים השמנמונת עלתה לאוטובוס 723, ואני התעצבנתי על קובי בסדר בסדר, בא לבית קברות, בא ישר. חיכיתי עוד חצי שעה, המשפחה עלתה על מונית שירות ונשארתי לבד בתחנה. אחרי 10 דקות כבר היה ממש משעמם, אז לקחתי את השקית, הוצאתי את שלושת הספרים וזרקתי אותם לכיוון גבעת העפר עם הקוצים היבשים מאחורי התחנה. פיזרתי אותם שכל אחד ייצא במקום אחר.
כשעליתי על האוטובוס בדרך חזרה ראיתי מהחלון ילד עם אופנים וחולצה של ריאל מדריד מרביץ סלאלום על הגבעה. החייל במעבר אמר לי משוגעים אלה, אה? רציתי לענות לו רגילים, אבל לא היה לי כוח.

פרוזה

הלווייתן

יותם שבח

הייתי מאוכזב מאוד וצעדתי הלוך ושוב על השטיח הכחול.
בגרון שלי התגבש גוש קשה מכעס ועצבים ולרגע חששתי להיחנק ממש.
הגזרות החדשות שהטילו לא מצאו חן בעיניי כלל.
קצב ההליכה שלי התגבר, והרגשתי שקירות החדר הולכים וסוגרים עליי.
האמתלה: מדובר בסרט מפחיד ביותר בנושא לווייתנים. “לווייתנים!” כאילו מדובר בעניין שדורש תעודה ממוסד יוקרתי או כרטיס חבר במועדון הזהב. חוצפה. איזו מחשבה מעוותת.
מהצצה מחתרתית שהעזתי להציץ כלל לא נראו לווייתנים במסך. רק אנשים עם זקן וסירות. אילו היה זה סרט שמתחילתו עד סופו היו רואים בו לווייתנים בשורה, עוד הייתי יכול להבין. לא להסכים, אך להבין את הלוגיקה. אבל אנשים עם זקן וסירות. את זה אף אחד לא טרח להזכיר. שהרי הייתי בוודאי בוגר מספיק לראות סרטים על אנשים עם זקן וסירות. את שניהם כבר ראיתי בנפרד.
הייתי בוגר לגילי. העובדה הייתה שכבר קראתי ספרים באורך שלמעלה משבעים עמודים בנושאים הקשורים בחיות. אפילו זאבים, שיש שיגידו שזו חיה מפחידה אלפי מונים מסתם לווייתן ששוחה לו בים ואינו מפריע לאף אחד. אך עובדה זו נבצרה ככל הנראה ממוחם הממולח של קובעי המדיניות בבית.
וגם העובדה שידעתי היכן בדיוק מחביא אבא את האקדח שלו. ראיתי במו עיניי שהטמין אותו מתחת למיטה שלי בתוך כספת לבנה. ובכל זאת ההוראה ניתנה. עיוורת לשתי העובדות: הראשונה בעניין ההשכלה הספרותית שלי בדגש על נושא בעלי החיים, והשנייה שנתנה לי יתרון אסטרטגי בעקבות הידע המוחץ שלי בתחום מודיעין השדה. ובכן הבדיחה על חשבונם.
אני נותרתי במיטה שלי תחת המזגן הישן שהקפיא את החדר ופלט חרחור מכאני בלתי נסבל.
הקמתי בכוחות עצמי מקדש במיטה שלי. שמיכה דקה של קיץ מהודקת לתריסי העץ הכבדים שעמדו כחוצץ ביני לבין העולם שבחוץ. חרוט מאורך וטהור. בליבו מזבח חצוב משתי כריות עם הדפס גיאומטרי.
אם ירצו להיכנס למקדש יוכלו להתחנן. גם אז לא אתן להם להציץ אפילו. באמת חכמים גדולים.
המקדש נבנה לכבוד הלווייתן שיבוא. בטקס צנוע כיסיתי בגופי הזעיר את המזבח. מצמיד רגליים דקיקות לחמוקיו הרכים. מתפלל ללווייתן שלא יתמהמה.
בסלון נשמעו קולות סערה. הרעש עלה על קולות המזגן. הזעקות נשמעו מייד אחריו. גלים התדפקו על מסך הטלוויזיה.
ניסיתי בכוח לסגור את תריסי העץ אך הייתי חייב להביט. מתוך אינסוף המים הפרושים על לוח האוקיינוס צמח גופו של הלווייתן. באיטיות נוראה הוא גדל וגדל עד שהאוקיינוס עצמו נראה כמו אמבט רחצה פשוט. הבטן שלי עלתה על גדותיה.
התחפרתי מתחת לשמיכה והתעלסתי בעקשנות עם כריות המזבח שלי. מקווה שכל ההמולה תיגמר מייד. הטקס חייב להצליח.
הסלון היה כבר אבוד. הייתי אומנם בוגר לגילי. אך בזוועות כאלה מעולם לא נתקלתי. נאלצתי להביט מעבר למיטה. הכול הוצף והסערה הקציפה גלים לכאן ולכאן. כבר אי אפשר היה למנוע חדירה. אחזתי במיטה בכוח.
לרגע קטן המיטה נעה בשקט. שטה בבטחה במים שהתפשטו בכל חדרי הבית. התנועות היו מדודות. איזה יובש יחסי היה במיטה הקטנה שלי לעומת הרטיבות האינסופית שאחזה בכל חלקי הבית.
לרגע דקיק השקט נשמר. קרום המים עמד מוצק. מגש מתכת זוהר.
והנה קרע. ומתוך הקרע גוף, ומתוך הגוף כוח אפור מחוספס.
הלווייתן התנפח מתוך המים. עולה ועולה ללא הפסקה. הוא מילא את החדר כולו. ברשע שלו. המכנסיים שלי היו רטובים.
צעקתי אליו ונתתי בו אגרופים. נאלצתי לטפס על ראשו. קראתי קריאות עזרה לאלים אך הרעש היה חזק מדי.
הלווייתן חילל בגופו את המקדש שבניתי. הוא נכנס אליו בכל העוצמה. הכול עצר.
הלווייתן חיכה עד שארד בזהירות מקפליו.
עמדתי לבד על כריות המזבח.
הגיע הזמן לתת אולי להקריב או להעלות קורבנות.

פרוזה

זוג יונים

יעל גידניאן

היא פקחה את העיניים בבת אחת והסתכלה סביב, בלי להניע את הראש, אוספת מידע על מצבה. היא מצאה שהיא בחדרה, קרני השמש הנעימות שחדרו בעד החלונות שידרו עליצות ונועם, אביב. מיששה את הכותונת העייפה, הציצה בשעון. סוף סוף סובבה ראשה ימינה כדי לאשר שהוא אינו במיטה.
“השם”, נאנחה בקול רם ולא יציב. הוא לא הופיע אבל העובדת הזרה כן. בוקר טוב, אמרה במבטאה המוזר ועזרה לסבתא להתיישב במיטה, הלבישה אותה בשמלה נקייה וסייעה לה בהתארגנות הבוקר. לאחר מכן הובילה אותה באיטיות אל פינת האוכל ושם הגישה לה תה חם. סבתא המתינה בחוסר עניין לארוחת הבוקר שלה ובינתיים כרסמה שקדים וצימוקים מאובקים שעמדו בקערה על השולחן. אחר כך קיבלה חביתה וקצת לחם עם גבינה, אכלה מה שאכלה ופנתה לעבר הספה הגדולה. כשכמעט הגיעה נזכרה פתאום, “טלפון”, אמרה ביובש לעובדת וזו הביאה את הטלפון האלחוטי והניחה על הספה, לצד עלוני שבת ישנים.
סבתא הסבה בכבדות על הספה הגדולה. “איי איי איי, השם”. היא הביטה מהחלון וראתה על גג הבניין הסמוך את חברותיה היונים. אגש להאכיל אותן, חשבה, וכשהביטה לכיוון החלון שלהן, נזכרה ונשארה לשבת. בחלון הזה האכילה במשך עשרות שנים יונים שמנות ונאמנות שהיו מגיעות כמה פעמים ביום לקבל את ארוחתן: שאריות של אורז פרסי משובח שנאסף מצלחות של ילדים, נכדים והרבה הרבה אורחים. כשהיו מגיעות הייתה מסדרת להן את האורז במגשים בחלון של המבואה ומתבוננת בהן אוכלות. היונים מצידן היו משאירות לה לעתים מנחת תודה, ביצה קטנה, והיא הייתה מכינה מזה חביתה לנכדים המסוקרנים.
היונים לא היו קליינטיות בלעדיות. היא עצמה עיניים והרהרה בימים אחרים, כאשר היו שניים. ביתם היה פתוח לכל אורח, ומי לא רצה להיכנס? במוצאי שבתות, הבית היה מתמלא פתאום אורחים. אחיה ואשתו, ילדיו והעובד שלו במכולת, שכן מטהראן שהיה בסביבה, השכנה מדירה 14, שני חברים מבית הכנסת ועוד ועוד, כל אלה בנוסף לילדים שעשו את השבת בביתם. הכיסאות היו מסודרים בין הספות, בסמוך לקירות הסלון, וכך היה נוצר מעגל גדול של אורחים, שלא הפסיקו להגיע. הוא היה יושב ומשוחח עם האורחים, מחייך את החיוך היפה שלו. היא הייתה עומדת במטבח, מקלפת פירות בחריצות ומסדרת את התקרובת בידיים מיומנות. הנכדים הצעירים היו מובילים לסלון קעריות עם צימוקים, שקדים, פירות טריים ודברי מתיקה מעשי ידיה, עוברים בין האורחים, אחד אחד לפי הסדר, ומשדלים אותם לטעום מהכול ולא להחסיר דבר.
“היו ימים…” אמרה לעצמה במרירות. את הקשר האמיץ עם היונים נאלצה להפסיק אחרי ששכנים מחו על הלכלוך בחלונותיהם. את הקשר איתו הפסיק מלאך המוות בכבודו ובעצמו. הילדים, הנכדים…? הוגיעה את מוחה. היא נטלה את הטלפון לידה וצלצלה למשרד של בכורה האהוב עליה, שאיתו שוחחה מדי בוקר. קול אישה בקע מהשפופרת. “אליהו?” שאלה משועשעת, ספק מוטרדת, “הוא יצא לפנסיה, הוא לא עובד פה כבר. תרשמי את המספר שלו, טוב?” היא רשמה את המספר. ואז הוסיפה לשבת, מבולבלת, הטלפון בידה. יונה אחת התקרבה לחלון הגדול בסלון, התיישבה באדנית הפרחים החרבה והציצה פנימה. “יונה, יונה”, זימרה לה סבתא בלצון, “איפה חבר שלך? יונה?” היא דימתה לחשוב שהיונה והיא חולקות גורל משותף. גם היא והוא היו פעם זוג יונים. למרות זאת נשארה לבד. היונה הביטה אנה ואנה, אחר התחפרה קצת בתוך האדנית.
כעבור זמן קצר הופיעה עוד אחת, הצטופפה איתה באדנית הצרה, עד שקשה היה להבחין בין כנפיהן. הן המריאו יחד ועפו הרחק משם. “איי איי איי”, אמרה סבתא, “איי איי איי”.

פרוזה

טפי על החיים שלי

איציק חדד

ב-5 באפריל בשעת צוהריים הוא קיבל הודעה: “ב-25 במארס בין השעות 12:00 ל-13:00 נפגשת עם חולה קורונה מאומת. חובה עליך להיכנס לבידוד עד ה-8 באפריל”.
בסוף ההודעה היה מספר טלפון לבירורים. הוא חשב שמישהו משטה בו. מה לו ולמפגשים עם בני אדם מאומתים. אצלו כל המפגשים נערכים בדמיון. בכל בוקר כשהוא שותה קפה הוא מדמיין שהיא עדיין שותה איתו. בצוהריים מתקשר אליה כדי לדרוש בשלומה. לעת ערב כשחוזר לביתו הוא מדמיין שהיא הכינה לו ארוחה ויושבת מולו והם משוחחים והיא מספרת לו על בן ודן השובבים. בלילה כשהוא שוכב במיטה הוא מדמיין שהיא עדיין לצידו ורוצה אותה עוד ועוד. כך כבר 17 שנים.
הוא התקשר למספר כדי לברר את פשר ההודעה. ענה לו בחור חביב שביקש ממנו את מספר תעודת הזהות. הבחור החביב בדק ואמר שזוהי אכן הודעה אמיתית מהשב”כ, ועליו להיכנס לבידוד באופן מיידי. הוא הסביר לבחור שבמקרה ב-25 במארס הייתה לו יום הולדת, ולכן הוא זוכר מה אירע באותו היום. הוא לא פגש אף אחד למעט שליח מהסופר שהביא מספר דברים וגם זה היה בשעה 10:00. הבחור החביב אמר שאין מה לעשות, וגם ככה מדובר בשלושה ימים אז שיהיה ילד טוב כי אם הוא מפר את הבידוד זה 5,000 שקל קנס באופן מיידי והזמנה לבית המשפט.
כשסיים את השיחה הוא חשב לעצמו שזה לא היום שלו. בבוקר ראה סרטון בפייסבוק שגמר לו את בת הזוג הדמיונית, ועכשיו הבשורה המעצבנת מהשב”כ. לא היה לו את מי לשתף, אז הוא נכנס לפייסבוק, כתב את מה שאירע לו וחתם, “מה זה הדבר הזה? מאיפה נפלתם עלי? טפי על הפרצוף של כל הממשלה והעומד בראשה”.
תוך חצי שעה היו לו מעל 100 לייקים ו-50 תגובות שבכולן קללות. מחצית מקללים אותו שהוא רוצח ושלא ידבר ככה לביבי ומחצית מקללים את השב”כ, המשטרה וביבי.
הוא גרוש + 2, בן 55. אשתו והילדים עשו רילוקיישן לפני כעשר שנים לקנדה בעקבות פרויקט הנדסה שאשתו קיבלה. כדי לא להתנתק מהילדים הוא ניסה לחיות במחיצתם, אבל הקור הרג אותו והוא חזר לארץ. פעמיים בשנה הוא רואה אותם. בכריסמס הוא טס לקנדה ובחופשת הקיץ הילדים באים אליו. הוא התגרש כשהיה בן 42. יום אחד אשתו אמרה לו שהיא הפסיקה לאהוב אותו ולכן היא רוצה להתגרש. הוא לא הבין למה? הרי היא זו שהתחילה איתו. הוא מעולם לא הפסיק לאהוב אותה. הם חברים מכיתה ז’ ומבחינתו הייתה כל עולמו. הוא חשב שזה יחלוף והיא תחזור אליו. כשהיה בן 50 מת אביו ושנה אחר כך מתה אימו. אחיו הגיע מארצות הברית ובשבעה אמר, “תראה, אני יודע שגרושתך רוקנה אותך. לכן הדירה הזו שלך. אני לא נוגע לך בדירה. בכסף שבבנק נחלוק”.
הוא גר בדירת שלושה חדרים בנווה שאנן שבחיפה. בבוקר היה יוצא למשרדו בעיר התחתית סמוך לנמל. הוא עבד כעמיל מכס והיה משחרר סחורות לכל מיני חברות. כבר חודש וחצי שאין עבודה. המגפה המדומיינת, כך הוא קרא לה, השביתה אותו וריתקה אותו לביתו. הוא ראה סדרות, קרא ספרים ושוטט מעט בפייסבוק. הוא מיעט להעלות תכנים. הוא ראה בפייסבוק מעין עיתון לא ערוך עם סרטונים. בנוסף שימש אותו הפייסבוק כמכשיר ריגול. הוא עקב אחרי התפתחות בניו. הם עזבו את הארץ כשהיו בני 12 ו-14. כעת בן היה בן 22 ודן בן 24. לא במקרה בחרה אשתו שמות בינלאומיים, הבין בדיעבד. עקב אחרי חייה של גרושתו המלאים ספורט ותוכן.
באותו הבוקר חגג דן 24, והוא נכנס לפיד של דן כדי לברך אותו במזל טוב. הוא ראה סרטון ברכה שגרושתו צילמה וצפה בו. בסרטון גרושתו בירכה את דן באנגלית, תוך שהיא מחובקת עם ג’יימס בן זוגה. גם ג’יימס הוסיף ברכות, ולבסוף אשתו נישקה בחום את ג’יימס וקראה לו “דארלינג”.
הוא צפה בסרטון פעם אחר פעם, וזה הכה בו. היא לא תחזור אליו גם בדמיון, ולא משנה מה יקרה. הוא ניסה לצפות בסרט ולקרוא ספר, אך זה רק גרם לו לשקוע עוד ועוד בסצנת סיום הסרטון. נשיקה חמה ודארלינג. פתאום ניתקה אותו ההודעה הזו מהמחשבות והרתיחה את דמו ובעקבותיה העלה את הפוסט.
“טפי על החיים שלי” הוא חשב ואז קיבל התראה מהפייסבוק. הוא נכנס וראה שיש כבר כ-200 לייקים ומעל 100 קללות וחייך מעט.

פרוזה

גלידה מרציפן

שמואל מוניץ

שנאתי להסתובב בחוץ בקיץ. הרגשתי שהשמש חורכת את העור שלי, כך שתכף אני מעלה עשן ונצלה. חמקתי אל תוך חנות מוצרי חשמל כדי להתקרר. התיישבתי בכורסת עיסוי מצופה ניילונים והתנשפתי.
“אתה מחפש משהו?” שאלה אחת העובדות בחנות. היה לה שיער ברונטי ארוך מאוד ונמשים.
“לא. סליחה, פשוט רציתי לברוח מהשמש בחוץ, וראיתי שממוזג כאן”, מלמלתי והתחלתי לצעוד אחורה לכיוון היציאה.
“אתה לא חייב ללכת”, צחקה. “גם אני נמסה בשמש. השמש הזאת של אוגוסט”.
“אוגוסטוס הארור. אבל יוליוס היה גרוע לא פחות”.
“אתה לומד היסטוריה?” שאלה.
“לא. פיזיקה”.
“אה”, אמרה. היא עמדה להסתובב וללכת לצד השני של החנות. “מצטערת”, משכה בכתפיה, “לקוחות”.
מאוחר יותר הצטערתי שלא לקחתי ממנה מספר טלפון. לפחות הספקתי לקלוט את השם שהיה רשום על התג שלה: איילת. כתבתי את הפרטים שאני יודע עליה על פתק.
לפנות ערב אנדריי התקשר. התברר שבימים הקרובים הוא בארץ. הוא רצה להיפגש, גם שגב הוזמן. “נשב על פיצוחים מול יורוספורט, נשתה בירה, כמו בימים הטובים…” אמר בנימה נוסטלגית. לא הבעתי התנגדות.
אנדריי היה קלע מקצועני. הוא השתתף בתחרויות קליעה ברובה אוויר, במצבים שונים, למרחק חמישים מטרים ולמרחק מאה מטרים. זו הייתה מסורת משפחתית – אבא שלו הוא קלע עבר שייצג את ברית המועצות בשתי אולימפיאדות, ודודתו של אנדריי הייתה גם כן קלעית מצטיינת. בינתיים חיכו כולם שאנדריי יעשה את הפריצה, את התחרות המוצלחת שתזניק אותו קדימה.
לעומתו היה שגב הרבה פחות, איך לומר, ממוקד במטרה. רוב הזמן היה מובטל והתפרנס מההורים העשירים שלו שהיו כרישי נדל”ן. לאחרונה עבר דירה. אני ואנדריי עזרנו לו לסחוב חלק מהרהיטים ולהעביר אותם לדירה החדשה. בזמן האחרון היה בודד מאוד. אני חושב שהוא קיווה, וגם אני קיוויתי, שהדירה תוביל אותו להתחלה חדשה.
באותו ערב ישבנו אצל אנדריי מול הטלוויזיה. ביורוספורט שידרו משחק פוקר, ומפני שאינני מבין כל כך בפוקר התחלתי להשתעמם תוך זמן קצר. אנדריי היה מארח איום ונורא, והוא הודה בכך בכל הזדמנות, כאילו זה הטבע שלו ואין מה לעשות. “מצטער שלא הבאתי גרעינים או בירה”, אמר. “יש קבנוס במקרר, אם אתם רוצים”. בשלב מסוים קם והוציא מהמזווה בקבוק ויסקי, אך לא הציע לנו לשתות. הוא סידר את שערו הגולש מאחורי האוזניים, כך שהיה אפשר לראות את העגיל הכסוף באוזנו הימנית.
אחרי זמן־מה מול המסך איבדו גם שגב ואנדריי את הקשב. אנדריי שתה במהירות מרשימה. “אתם לא מבינים את מי ראיתי היום”, אמר. “זוכרים את עומרי קרמר? ראיתי אותו היום במרכז המסחרי. מסתבר שהוא סטודנט בטכניון, הייתם מאמינים? האידיוט הזה. ממזר אידיוט”.
“טיפוס נשכח”, אמרתי. “מה הוא כבר עשה לך?”
“סתם אידיוט. ‘מה אתה עושה היום’ הוא שואל אותי. ‘קליעה? ברובה אוויר? מה אתה אומר. לא ידעתי… וממה מתפרנסים?’ ככה הוא אמר. ממזר דפוק”.
“זה כל הסיפור?” שאל שגב.
“מה אתה מדבר? יש לנו חשבון ארוך. לכל אורך כיתה י’ הוא ירד לחיי ועשה לי את המוות בגלל העגיל”.
“ברצינות?” חייכתי. “אתה עוד זוכר לו את זה? זה היה לפני שש שנים”.
“מעניין לי את הסבתא שזה היה לפני שש שנים. דבר כזה לא שוכחים. כל יום הוא היה מחכה לי, ליד השער. ‘חושב שאתה מגניב, רוסי קוקסינל?’ הוא היה אומר לי. ככה, פותח את הג’ורה שלו”, אפשר היה לראות שהוא כבר שיכור. לרגע המבט הזועם בעיניו התחלף במבט נוגה. “אני לא אשכח את זה”.
הקפתי אותו בזרועי כדי לתמוך בו ולדאוג שלא ייפול מהספה.

כשבאתי לחנות למחרת באותה השעה, איילת לא הייתה שם. שאלתי בחורה אחרת שעובדת במקום לאן היא הלכה. היא נעצה בי מבט מבעד למשקפי הענק שלה. “היא בחופש היום. תבוא מחר בצוהריים”. יכולתי לראות שהיא מסתכלת עליי באופן מוזר. מה שמצא חן בעיניי אצל איילת, כבר בהיכרות הקצרצרה שהייתה לי איתה, היה שהיא לא הביטה בי במבט שמסגיר את העובדה שאני חריג בעיניה. היא פנתה אליי כאחד האדם.
אחר הצוהריים אנדריי התקשר אליי. “מצטער על אתמול, אני מקווה שלא עשיתי הרבה שטויות”, אמר.
“שטויות, זה שום דבר. באמת”.
“אני אמור לחזור לאימון. רק רציתי לוודא שאתה לא כועס עליי”.
“למה שאכעס? לך, לך לאימון. אין בעיה”.
אנדריי עלה לארץ בגיל שלוש, והעברית שלו הייתה טובה יותר משל רוב הישראלים שאני מכיר. את העברית של שגב, לעומת זאת, לא יצא לשמוע הרבה בזמן האחרון. מאז שהמ”כ שלו התעלל בו בטירונות הוא הפך להיות שקט ומופנם הרבה יותר. לא שאלנו שאלות על מה שקרה שם בדיוק. היה ברור שזה נושא רגיש. אני מניח שלכל גבר יש את סף השבירה המנטלית שלו; בטירונות עבר שגב את סף השבירה הזה.
הרבה לפני הגיוס חלמנו להקים להקת רוק. אני על הקלידים, שגב על הגיטרה ואנדריי על התופים. היה אפילו שם שהצעתי ללהקה שלנו, “גלידה מרציפן”. מתישהו בדרך זנחנו כל אחד את הנגינה והעלינו חלודה.
כשחזרתי לחנות למחרת בצוהריים ראיתי את איילת מתרוצצת בין לקוחות, יפה מתמיד. נעלבתי מעט כשלא ניגשה לומר לי שלום. ניגשתי אליה בעצמי. “מה שלומך?” שאלתי.
“הו, שלום. הפתעת אותי. חם לך שוב?”
“לא. דווקא באתי בשבילך”.
היא עצרה לרגע וסימנה לי לבוא הצידה. “זה כבר מתחיל להטריד”, לחשה. היא ראתה שאני מתחיל להילחץ וצחקקה. “סתם, נו, אני מסיימת כאן בשבע”.
“ניפגש במדרחוב?”
החלפנו פרטים במהירות. היא הייתה צריכה לחזור לעבוד. “רגע!” קראה רגע לפני שיצאתי. “איך אמרת שקוראים לך בכלל, בן אדם?”
“אביתר”, אמרתי.
היא הגיעה למדרחוב באיחור, כשהיא לובשת חצאית אוורירית וחולצה אחרת מזו שהיא לבשה בצוהריים. “סליחה על האיחור. אני מקווה שלא נשרפת בינתיים…”
“לא, השמש כבר חזקה פחות “.
סיפרתי על עצמי, על הלימודים והעבודות המזדמנות ועל הנגינה שזנחתי.
“אתה יודע פסנתר?” אמרה, “אני ניגנתי על גיטרה בס, עד לא מזמן”.
“מה קרה פתאום?”
“הייתה לי להקה, אבל זה לא הסתדר. להקת בנות, היינו נורא מגניבות. הופענו ביום הסטודנט לפני שנתיים. מתישהו כל אחת הלכה לכיוון אחר”.
יכולתי להרגיש באוויר תחושת החמצה. הנחתי שכל מוזיקאי מוכשר שלא עוסק במוזיקה מרגיש כך.
בערב קבענו, החברים, להיפגש אצל שגב. הוא סיפר שיש לו הפתעה להראות לנו. שגב ישב בסלון והחזיק בידיו בעל חיים קטן, ארוך ופרוותי. כשהשתחרר מאחיזתו של שגב, אפשר היה לראות אותו ביתר פירוט: רובו היה שחרחר, חוץ מהפרווה הלבנה סביב האף והאוזניים הקטנות והמעוגלות. היו לו רגליים קצרות וזנב ארוך.
“מה זה?” שאל אנדריי בתמיהה.
שגב הכריז, “תכירו את חֶמִי. הוא חָמוֹס”. חמי רחרח אותנו, ואחרי שהתיישבנו תפס מקום בספה ליד אנדריי. אנדריי לא אהב את זה, בלשון המעטה. הוא נגע בו בחשש. “הפרווה שלו דוקרנית”, אמר.
“זו פרוות הקיץ שלו”, אמר שגב. ישבנו כמה רגעים עד ששמתי לב לריח. “אוי”, אמר אנדריי והשתעל באופן מוגזם.
החמוס זינק ועבר לשבת על שגב. “הוא שם לב שאתה לא אוהב אותו. תראו איזה יצור חמוד! איך אפשר שלא לאהוב אותו?” שגב ליטף את בטנו של החמוס. “מה זה משנה איך הוא מריח? מתרגלים”. אני ואנדריי החלפנו בינינו מבטים. הרבה זמן לא ראינו את שגב נקשר ככה למישהו. ביני לבין עצמי ידעתי שזו עוד דרך להפיג את הבדידות. לכל אחד מאיתנו היו ניסיונות, נואשים לעיתים, להפיג את הבדידות הזאת. מזל שלפחות היה לנו זה את זה.
“מה זה שם? הכנת לו ארגז חול?” שאל אנדריי.
“איפה אתה רוצה שהוא יחרבן? על השטיח?” ענה שגב בעצבנות.
שגב ואנדריי המשיכו לפטפט ביניהם ואילו אני שקעתי במחשבות.
“אביתר? אתה איתנו? כדור הארץ לאביתר… הוא כנראה חושב על הקוונטים שלו”.
“דיברתם אליי?” שאלתי פתאום.
“לא, איינשטיין, אלא מי?” אמר אנדריי.
“פשוט חשבתי על משהו, זה הכול”, אמרתי. “תגידו, אתם זוכרים את הלהקה שרצינו להקים? להקת הרוק שדיברנו עליה בתיכון?”
“כן, אני זוכר משהו כזה”, אמר שגב.
“למה זה לא יצא לפועל? למה שלא נלך על זה עכשיו?”
אנדריי נשען על הכורסה ונאנח. “מה פתאום נזכרת בזה?”
עבר רגע של דממה. “נו”, אמרתי, “בואו נחזור להתאמן. התגעגעתי לזה”.

בערב שלאחר מכן הצטופפנו במקלט; אנדריי שלף את מקלות התופים ושגב חיבר את הגיטרה למגבר, פרט על כל מיתר בנפרד וכיוון. אני עמדתי ליד האורגן. כשהיינו מוכנים אלתרנו משהו על בסיס שיר שכתבתי. “זה זוועה”, אמר שגב כשאנדריי יצא מהקצב.
“אני יודע, זה שיר גרוע”, אמרתי בייאוש.
“אפשר לנסות משהו שכולנו מכירים”, הציע שגב.
ניגנו חומרים של ברי סחרוף וגם את השיר הישן והאלמותי של דילן, Blowin’ In The Wind. בכמה דרכים על הגבר לצעוד, לפני שתקרא לו כבר איש? הייתי אומר בתרגום חופשי. כולנו שאלנו את עצמנו את השאלה הזאת.
“לא, לא! חסר לנו משהו. אנחנו צריכים גיטרה בס”, אמרתי.
“נתחיל לחפש בסיסט עכשיו? תקשיב, אביתר, אין לי כוח לכל זה”, אמר אנדריי וקם מהמושב שמאחורי מערכת התופים. “נראה לך בכלל שיהיה לי זמן לנגן איתכם, עם כל הטיסות והתחרויות והבלגן? זה לא ריאלי”.
“בוא ננסה, מה יש לנו להפסיד?” דחקתי בו.
“אם מחפשים בס, יש לי בסיסט טוב. קוראים לו שולמן, שירת איתי ביחידה. אני יכול לדבר איתו”, אמר שגב.
פתאום נפל לי האסימון. “לא, לא, אני מכיר בסיסטית טובה יותר. אני אדאג לזה. תאמין לי, היא הכי טובה שיש”.
“בחורה? טוב, אם אתה אומר”, הפטיר שגב.

“להקת בנים? נשמע לי מוזר”, הייתה התגובה הראשונה של איילת.
“נו, זו כבר לא תהיה להקת בנים”, אמרתי. “תבואי לחזרה אחת, מה כבר יקרה?”
“בסדר”, אמרה וחייכה, “אבל רק בשבילך”.
הרגשתי כאילו היא הסכימה לעשות לי טובה. לא ממש היה לי אכפת כל עוד היא באה.
היא הגיעה למקלט באיחור הרגיל שלה, כשהיא לובשת חולצת לייקרה שחורה. היא הוציאה את גיטרת הבס שלה מנרתיק בד זול וחיברה אותה למגבר. ניגנו משהו, לקח לה זמן להשתלב.
אחרי שהיא הלכה אנדריי תקע בי מבט. “הכי טובה שיש?” סינן.
“מה?” התפלאתי. “לא אהבת?”
“בתור בסיסטית? תאמין לי, אביתר, משהו בה כנראה דופק לך את השמיעה המוזיקלית”.
משהו בתוכי צנח לשמע מה שהוא אמר, אבל לא נתתי לזה להפריע לי. מאוחר יותר התקשרתי אליה וקבעתי איתה שתבוא פעם נוספת לנגן איתנו, והיא היססה ואמרה שהיא רוצה לפגוש אותי מחר בארבע עיניים. אמרתי שאין בעיות, אבל בתוכי כבר החלו לצוץ חששות לקראת הפגישה הזאת.
“אז אתה יוצא איתה?” שאל שגב כשישבנו אצלו רגל על רגל וראינו פרק של “חברים”.
“איך אתה יודע?” שאלתי.
“בחייך”, צחק, “ראו את זה מקילומטרים”.
בהיתי באוויר לרגע, מחשב לעצמי מה עשיתי לא נכון בכל הסיפור הזה.
“איי!” צעק אנדרי פתאום, קם מהספה, נגע בישבנו ונשך את שפתיו. הוא זרק בזעם את הכפכף שלו במטרה לפגוע בחמוס. “הוא נשך אותי!” זעק. חמי הצליח לחמוק בזריזות מהכפכף. הוא הצטנף בקצה החדר, כאילו העמידו אותו בפינה בתור עונש. “תאמין לי, שגב, אני אירה בו! אני לא צוחק!”
“כשאתה אומר את זה אפשר להאמין לך”, אמר שגב בעוקצנות.
“מה אתה בכלל נותן לו להסתובב? למה הוא לא בכלוב?” שאל אנדריי בעצבנות.
“הוא חמוס”, הסביר שגב, “הם צריכים מרחב מחיה”.
“אבל למה על חשבוני?!”
“די, חבר’ה, בואו נירגע”, ניסיתי להרגיע את הרוחות. בסופו של דבר אנדריי התיישב, כשהוא עדיין זעוף ועצבני. אחרי כמה דקות של צפייה בטלוויזיה יכולתי לראות אותו מחייך בזווית הפה.

למחרת בצוהריים ישבתי בבית הקפה שבו קבענו. הסרתי את השעון המתכתי שלי והפכתי בו בידיי בחוסר סבלנות. כשהיא הופיעה סוף־סוף הבחנתי שהידיים שלי מזיעות.
“היי”, קראה לעברי ורציתי לגשת אליה ולחבק אותה. הספקתי לדבר איתה מעט על אתמול עד שהיא עצרה את שטף הדיבור שלי. “אביתר”, אמרה פתאום. ההבעה שלה בישרה שמשהו רע הולך להיאמר. “אני שמחה שמצאת בסיסטית, אולי זה מה שהיית צריך כל הזמן. אבל אני לא חושבת שאני מעוניינת בקשר הזה”, היא נגעה בלחיי והביטה בי שוב בהבעה מאוסה של רחמים מזויפים. “אני מצטערת”, אמרה, לקחה את התיק שלה והלכה.
בדרך משם עברתי בגלידרייה וקניתי לעצמי כדור של גלידה מרציפן. אני חושב שבין כפיות הגלידה ההיא מצאתי מעט נחמה.
כשהגעתי הביתה, לדירה הקטנה והמעיקה שחייתי בה, הורדתי חולצה. הנחתי את אצבעותיי על עיניי ונכנסתי לחדר האמבטיה, שהיה גם חדר השירותים היחיד בדירה. פקחתי את עיניי לאט. הבטתי טוב בבבואה שהשתקפה במראה. התמקדתי בפנים שלי: השיער הלבן, שנראה כמו שער שיבה, המשקפיים העבים שטשטשו את צבע העיניים החיוור, העור שהיה בהיר כל כך. בעבר צחקו עליי שאני פלורוסנט מהלך.
נאנחתי והתחלתי לבכות. לתומי חשבתי שהיא לא שטחית כמו אחרות. כמה תמים אני לפעמים.

באמצע הלילה הופעתי אצל שגב. “מצטער שאני נופל עליך. הייתי צריך לראות פנים מוכרות”, הסברתי.
“בסדר גמור”, אמר, ושמתי לב שהוא לא לגמרי לבוש, “רק תדפוק לפני זה, אם אתה לא רוצה שאקבל אותך עם בוקסר”.
“לא דפקתי? מצטער, לא שמתי לב. אני קצת הפוך היום”. הייתי קצת נבוך.
“לא נורא, שטויות. מה קרה?”
“מה כבר יכול לקרות? היא זרקה אותי. אני כבר לא יודע אם אי פעם מישהי תרצה אותי”, אמרתי בעצב והתיישבתי על הספה. “אתה לא מבין, זה לא נורא בכלל. זה פשוט הקש ששבר את גב הגמל. תגיד לי, מה יהיה איתי? אני תקוע. כל החיים שלי אני תקוע. בלי אישה ובלי קריירה ובלי עבודה”.
“מה אתה מקשקש? יהיה בסדר. אתה עוד תמצא מישהי עמוקה וג’וב יוקרתי, כמו שמגיע לך”, אמר שגב. הוא נשמע אמיתי וכן.
“אני מרגיש שהצבא תקע אותי. פתאום אני חושב על זה. יכולתי להיות היום עם תואר וקריירה ואולי אפילו נשוי פלוס. הקטע הוא שנתנו לי פטור. יכולתי לוותר על התקיעה הזאת! במקום זה הלכתי להתנדב כמו מטומטם. אתה מבין? בזבוז של שלוש שנים, רק כי פחדתי מה יגידו. עכשיו אני פוחד שאני אשלם על זה כל החיים”. לא יכולתי לעצור את הדמעות כשישבתי מולו. בהתחלה שגב לא ידע איך להתמודד עם זה. הוא טפח לי על השכם קלות. “אין טעם לבכות על זה עכשיו”, אמר, ונראה היה שהוא בורר את מילותיו. “גם אני מצטער על השירות שלי. אבל ככה זה עובד במדינה הזאת. תאמין שיהיה טוב. תקשיב, אביתר, אתה אחד האנשים המבריקים שאני מכיר. ברצינות. הלוואי שהיה לי שכל כמו שלך. אתה תראה, הכול יסתדר לך בסוף”. הסתכלתי עליו וחייכתי בקושי. אספתי את עצמי והלכתי לשטוף פנים בשירותים.
“אז מה?” אמרתי כשחזרתי לסלון, “כולנו נדפקנו בגלל הצבא?”
“חוץ מהספורטאי המצטיין שלנו”, ציין שגב.
“אתה חושב שהוא יגיע פעם לאולימפיאדה?” שאלתי.
“כן. אבל שם הוא לא יפגע ממטר”.
צחקנו ושתינו קולה ששגב הספיק למזוג לכוסות בירה גדולות.

מוקדם בערב אנדריי הופיע פתאום בדירה. הוא נראה עייף אך דרוך, כולו מזיע ומתנשף. “מה נשמע?” אמרתי לקראתו, “חכה, אני אביא לך מים”. אחרי שהבאתי לו כוס מים הוא התיישב בכיסא המרופד. חיכיתי בקוצר רוח שידבר כבר, כי נראה היה שמשהו דרמטי קרה. הוא שתה את כל המים בבת אחת וניגב את פיו. “יריתי בו”, אמר בשקט.
“מה עשית?!” התמלאתי בחרדה וחשבתי על חמי החמוס האומלל. דמיינתי אותו מתפתל מכאבים כשדם זורם מהפצע הפעור שהכדור ניקב בו.
“יריתי בו ברובה אוויר. אל תדאג, הוא יחיה. כולה פגיעה קלה”.
“רק כדי שאני אהיה בטוח – אתה מוכן להסביר על מי לעזאזל אתה מדבר?”
אנדריי גיחך. “עומרי קרמר, הממזר ההוא. ראיתי אותו שוב אתמול, אני חושב שיש לו מישהי כאן בעיר. בכל מקרה, לקחתי היום את הרובה והחלטתי לעקוב אחריו. צלפתי מתוך קרוון נטוש. בשכיבה, חמישים מטר, בום! ישר באוזן ימין. פגע בול בתנוך”. הוא עצם אחת מעיניו ודימה כאילו הוא מחזיק בידיו את הרובה ויורה.
הרגשתי הקלה גדולה. מה קורה לי? חשבתי. חיה חשובה בעיניי יותר מבן אדם? מתי בדיוק הספיק החוש המוסרי שלי להשתבש?
התבוננתי באנדריי ולא ידעתי מה בעצם אני אמור להגיד. “מה אתה מתכוון לעשות עכשיו?” שאלתי.
“אה, אני טס עוד מעט לגרמניה. יש תחרות של סבב גביע העולם”.
“וואו. מהיר. המזוודות ארוזות?”
“בטח. הכול מוכן”.
התחבקנו חיבוק ידידותי. “שיהיה בהצלחה, אחי”, אמרתי. לא ידעתי שוב מה להגיד. “אתה פסיכי לגמרי”, התחלתי לומר, אבל הרגשתי שאני נחנק מדמעות של צחוק.

פרוזה

הנגיף

ישי פרץ

העיניים סגורות. הגוף לא זז. חסר הכרה ומונשם. הוא שוכב על הבטן. החזה מוגבה קלות. מכונת ההנשמה דוחפת לו אוויר והוא מקבל אותו בהכנעה. רופאים ממוגנים וסטריליים נכנסים מדי פעם ובודקים סימנים חיוניים. גם החדר סטרילי אך אין הוא יכול לנגיפי הגעגוע שתוקפים את המערכת החיסונית הגמורה שלו. הם מקיפים אותו. הריאות בתפוקת אפס כמעט אבל הראש בקיבולת מלאה. חודרים לו לעצמות. מד הגעגוע מכוון אל האזור האדום בשעון. מאיים להתפקע.
העיניים שלה פקוחות כבר כמה לילות. לא מפסיקה לזוז. בהכרה מלאה ונושמת. הבית סגור אך החרדה מטפטפת פנימה ומקיפה אותה. הוא הבטיח שתמיד נהיה יחד. שלא נתפרק. שנתרפק.
הצפצוף המונוטוני בחדר הסטרילי מספר שהוא עדיין כאן אבל משמיט את השאר. שבועיים לבד וכבר הכול קורס אצלו. רק המכונה מחזיקה אותו שלא ילך. דוחפת לו אוויר והוא מקבל אותו בהכנעה. רשרוש הרופאים הממוגנים, הנכנסים מדי פעם, מתמזג עם קונצרט הרעשים שמפיק החדר. הוא חושב עליה, זוכר שהבטיח שתמיד יהיה שם בשבילה, בטוב וברע, שלא יתפרקו. שיתרפקו. ועכשיו כמו טמבל שוכב על הבטן בחזה מורם ונותן למכונות לדחוף לו אוויר. הוא מקבל אותו בהכנעה. היא לבד עכשיו. מהדהדת בראשו. מסתובבת בבית. כמו חיית בר בכלוב, חושבת לעצמה איזה מין דבר זה להיות ככה לבד, בלי אף אחד שאתה מכיר, בלי האישה שלך שתחזיק לך את היד, שתדבר איתך גם כשאתה חסר הכרה ומונשם, שתדאג לך מקרוב, כמו שרק היא יודעת, למודת ניסיון של שנים שכבר לא סופרים. איך אפשר ככה בלי אף אחד להיות איתו, שואלת את הכלום שסביבה. שאלות של סימן קריאה. מה זה החיים האלה אם אחרי כל השנים ביחד אי אפשר פשוט להיות ליד. את זה כבר נדמה היה לה ששאלה בקול, לעצמה, כשהיא לבד, אז התיישבה במטבח על הכיסא שלה, מסתכלת על כוס הקפה שלו שעדיין מונחת על השולחן. בלי סוכר. כוס זכוכית. כן כן אני יודעת. מהדהד בראשה.
אין חיסון לגעגוע שלו, אין כדורים שיכולים להרגיע את כאב ליטופי הפאנטום שלה. על הלחי, עכשיו על המצח. יד שמכירה כל קמט מלטפת בעדינות את הראש. כואב לו כשהיא מחזיקה לו את היד. החדר ריק וקפוא אבל האצבעות שלו מזיעות. הוא בוכה ואף אחד לא רואה את זה. חסר הכרה ומונשם. הוא לוחש לה באוזן נראה לי שסוף סוף התחלתי לחבב אותך וזה מצחיק אותה. הגיע הזמן היא עונה לו, רק חמישים ומשהו שנה ביחד. מהדהד בראשה. איך זה שאנחנו כל כך זקנים ועדיין לא יודעים אידיש. זה בושות שתדעי לך. בסוף החבר’ה של הדיור המוגן עוד יחרימו אותנו ונראה אותך מסתדרת בלי בינגו כל כך הרבה זמן. היא מחייכת ודומעת. הדהוד. רוצה רק כמה דקות עם השטויות שלו. שיידע שאני איתו. שלא יחשוב ששכחנו. שהתייאשנו. אין חיסון לגעגוע שלה.
הצפצוף המונוטוני לא מעניין אף אחד. הרופאים הממוגנים נכנסים לאזור הנגוע, מסתכלים על המסכים הצמודים למיטה ויוצאים במהירות. כמעט בריצה. כמה שפחות להיות ביחד. כמה שיותר לבד. רק בודקים סימנים חיוניים והחוצה, והמסכים ממשיכים לשקר והצפצוף המונוטוני ממשיך לספר לרופאים סיפור אחר. אבל אותו, חסר ההכרה והמונשם, אף צג ושום צפצוף לא ירמו. הוא יודע שהוא על אפס סימנים חיוניים. הסימן החיוני היחיד שלו לא איתו בחדר. היא בבית, במטבח, אבל לא אכלה כבר יומיים. מחלה ארורה, היא ממלמלת בשנאה, באה בלי שאף אחד הזמין אותה ושינתה את חוקי המשחק. הפכה את הביחד מסיכוי לסיכון. ברגע אחד. ארורה שכמותה, מפיצה את נגיפי הבדידות שלה לכל עבר בלי לפסוח על אף אחד. טוב לה היות האדם לבדו. בלי עזר כנגדו. בלי הביחד שכפה אלוהים על האדם. מחלה ארורה. ויהי ערב ויהי בוקר מכונת הנשמה.
היא לבד וזה משגע אותו, חסר הכרה ומונשם, הוא הבטיח ועכשיו כמו טמבל הפוך על המיטה. המכונה דוחפת לו אוויר והוא מקבל אותו בהכנעה. איך שהוא אהב אותה. אוהב אותה. הוא לבד וזה משגע אותה. מה בן אדם צריך ברגעים האלה אם לא מישהו שיחזיק לו את היד. ואיך שהיא אהבה. אוהבת.
את כל התרופות האפשריות כבר קיבל, והמחלה, עושה רושם, לא הולכת לשום מקום. נשארת איתו. מצאה בו בית קינון מושלם להפצת נגיפי הבדידות שלה. דמעות זולגות על לחיים שאף אחד לא רואה. נגיף הבדידות יושב בתוך המערכת החיסונית שלו ומפרק אותה. מתרבה ותופס עוד ועוד מקום. מדליק פה ומכבה שם. המכשירים מצפצפים. ברקים ורעמים. הסערה הדלקתית הגיעה. המסכים מתריעים. הרופאים נכנסים בריצה מהירה, מרשרשים את דרכם פנימה ומנסים לעזור. הוא עוד הספיק לשמוע לשבריר שניה את הצפצוף הארוך שבישר את מה שידע הרבה קודם. עוד לפניהם. לפני המסכים והרופאים המרשרשים. אפס סימנים חיוניים. היא הרגישה את זה, במטבח, עוד לפני שהטלפון צלצל. הייתה מוכנה והתיישבה. מחכה. הדמעות זולגות. נגיף הבדידות השלים עוד יום עבודה. הספרות באתר האינטרנט התקדמו באחד. בטלוויזיה לא עברו למשדר מיוחד. ברדיו דיווחו, בן 75 נפטר הבוקר בבית החולים, מחלת רקע: אהבה.

פרוזה

18-19

מיטל ניסים

משהו במסגרת הצבאית לא מצא חן. האם היו אלו המדים מבד הדקרון שלא היו טובים בצבעם הבהיר המבליט חמוקיים; או אולי הייתה זו הכומתה שאין לה צבע שאפשר לומר עליו שהוא הצבע. כי מה זה הכחלחל האפרפר הזה אם לא צבע בלי צבע; או התפקיד שאליו נידונה באותו אגף מנועים כלבורנטית אה לה כימאית בזכות אותה בגרות אומללה בכימיה שאליה נדחפה על ידי אמה; או אולי זכר המקלחת המשותפת בטירונות שבה משהו נסתם והכול צף. מה לא צף. זו אחר הפד וזו אחר המגבת במים משומשים. זה היה גיוס כלל צה”לי. זה היה גיוס של בנות שלא החליטו לגביהן. שהן לא התארגנו מראש. לא סידרו לעצמן איזה תפקיד כמי שמסתערות על הבאות עוד בשביעית. והיא לא ידעה אם להכניס או להוציא את החולצה מהמכנסיים. היא הוציאה והכניסה מול המראה, הטתה את ראשה הצידה כמו ציפור מוזרה. היא לא הלכה למתפרה. היא הייתה הלחם של המשטרה הצבאית. לחם עם שוקולד ופצפוצים כשהייתה יורדת מהאוטובוס בתחנה המרכזית. כאמור היה לה תפקיד, אבל התפקיד הקשה עליה והיא מצאה את עצמה מחוץ למעבדה עם אלרגיה משונה מחדדת אלקטרודות מעופרת על שולחן קטן. אחר כך העבירו אותה מחלקה, והיא עשתה עבודה פקידותית סבירה מאוד לדעתה, אבל לא לדעת המפקד שלה, שהיה סבור שאילו הייתה אשתו היא הייתה עוד אישה מוכה. הצבא לא הרפה. החלו נדודי השינה. היא הייתה מגיעה אל המרפאה בשעות לא שעות בתואנת שווא. נתנו לה אינפוזיה. בסוף היא הסתדרה. שמחה וששון. העבירו אותה בסיס והיא הייתה יכולה לזחול בחזרה אל המיטה שלה. הימים חלפו בדואר הצבאי עם פקיד הדואר על דא ועל הא. עם פתיחת קופסת הפלסטיק ובה ארוחת הצוהריים שלה כבר באחת עשרה בבוקר. דואר בריח בולונז דואר בריח צלי בשר דואר בריח איולי שום. הימים עברו מבלי שהיא ראתה קב”ן. היא לא ראתה קב”ן כיוון שנדמה היה לה שהוא חרב שמתהפכת אחר כך. היה לה חבר נמוך קומה באותה התקופה. גם הוא היה חייל. היא חשבה שהיא אוהבת אותו וקשרה את גורלה בגורלו כאילו מה. הפעם הראשונה תוארה על ידי כמה חיילים בבסיס כשחיטת תרנגול, ובמונחים האלה, אם כן, היא אכן נשחטה. זה לא קרה באחת. זה היה אגרופי בצורה בלתי רגילה. אחר כך איזו תלות נוראה תלויה על כלום. הוא היה מטורף והיא התפקדה. הם שכבו בכל מקום שרק רצה. היא לא יכלה לומר לו לא. לא יצא לה. היא פחדה שהוא ייטוש את הספינה הטובעת ממילא. הוא היה מפקד בצבא שלא הלך לו והודח. הוא כמו נפל עליה עם כל המחלקה והיא נותרה לבד במבצר של כוכב הירדן אליו טיפסו רגלי. ישובה באמבט הצלבני 308 מטר מעל פני האדמה היא ראתה את רמות יששכר נמשכות עד סוריה ומשכה בכתפיים כמסרבת לרדת חזרה ברגל כפי שהורה לה. בסוף ירדה באלכסון, אלא מה. בינות גדרות שיצרו מין אחו לפרות עצרה על אבן כשהוא כבר הגיע אל הפרדס שלמרגלות ההר.

פרוזה

שיגעון

שירה גץ-ווקר

תומר הכיר מקרוב את השיגעון של אימו, הוא ידע לזהות אותו ממרחק גדול, מקצה הרחוב, מהספסל האחורי של האוטובוס, ממגרש הכדורסל ליד הבית של סבתא. פעם זיהה אותו ממרחק שתי ערים, הוא זיהה את הריח מתפשט בכל גוש דן עד אליו. תומר הכיר מקרוב גם את הטעם, משהו שהופך ממר למלוח וממלוח למר, טעם שצף ועולה מהחזה אל הגרון. הוא הכיר אותו מקרוב עד שפעם שרטט אותו מכל הכיוונים, גם את הנימים הכי דקים, ועשה לו ממנו מפה עם כל המסלולים שיידע בקלות לעקוב איך נכנסים ואיך יוצאים. הוא הבין שטוב להכיר מקרוב כי ככה מופתעים פחות. לכן השיגעון ותומר נעשו קרובים עם השנים, למרות שלא היה שלו, השיגעון היה שלה, הוא הכיר אותו מבפנים, והם מנהלים שיחות ארוכות אל תוך הלילה, שיחות של משא ומתן, תומר אומר תן לי אותה בחזרה והשיגעון מדבר על סרט שראה לאחרונה, ותומר מתעקש תן לי אותה וקח כל מה שתבקש במקומה, למרות שכבר לקח הרבה ושלא נשאר יותר מדי מה. פעם אמר הרופא לתומר שסוכרת נעורים לא באה לו סתם ככה, ושכנראה הוא צריך לא לקחת ללב, אבל תומר ידע שזה חלק מהמיקוח שלו עם השיגעון, הוא ייתן את הלבלב ואחר כך את הלב, לב ולבלב זה דומה, והוא, השיגעון יעשה דבר מה לטובתו ויחזיר לו את אימא אפילו לאיזה זמן אפילו קצר, והם יצחקו באמת כשהוא יספר לה בדיחה ויהיה לה מבט כזה בעיניים שהוא זוכר מלפני שכל זה קרה. ולמרות שכבר עבר לפנימייה רחוקה ושנמצא בה על תנאי, שהוא לא יודע להגיד בדיוק על מה, ושהבטיח שם הבטחות שיתמיד על השגחה ועל תרופות ושיספר על המחשבות שלו באיזה קבוצה, כשהשיגעון בא לאימא הוא יודע, ומייד אורז מזוודה וחוזר חזרה בלי אישור יציאה. והוא חוזר לצפות מקרוב בריקוד של ידידו הוותיק איתה, את הצעדים הקלים שבהם הוא מניף אותה מעלה ומוריד מטה ומסחרר בסיבובים גדולים עד שקשה לזהות מי זה מי בתוך הסחרחורת. ואחר כך תומר נשאר לנקות ולאסוף, ולהשליך, ולכסות, ולהקשיב לה כשבוכה אל תוכה. ואפילו שהוא מפחד נורא הוא נשאר לראות איך מתמוטטים קירות ליבה ואיך היא יוצאת מעורה, ותוהה אם נשאר לו דבר מה לתת לשיגעון תמורתה, אולי את שני החברים, הלימודים, האהבה לציור, את הביקורים אצל אבא, אולי את שמחת החיים, את זיכרונות הילדות האחרונים העמומים, את ההתמכרות למסכים, את המשיכה לנשים, את האמונה באלוהים, וכשהוא מציע אחר כך את כל אלה לשיגעון בשיחתם הקבועה, השיגעון לוקח ולוקח בהסכמה גמורה, ומוכן להביא בתמורה תקווה, משהו שדומה למשאלה. ותומר שמכיר מקרוב את השיגעון יודע שמילה שלו זה לא מילה אבל מסכים לקבל דבר מה, וכשהשיגעון שלה הולך, עם כל מה שהיה פעם של תומר, היא פותחת את דלת החדר ומלטפת את גבו החשוף והרועד ומציעה לו בקולה העייף שילך לטפל בדיכאון ושטוב להוציא ושהיא כאן בשבילו, ותומר מבין שהיא לא מבינה שתומר כבר נתן הכול עבורה ושלא נותר לו דבר לפעם הבאה, ושעכשיו היא לבד במערכה כל כך לבדה, הוא צועק עליה ‘עופי מפה זונה’ ושוקע בשינה עמוקה.

פרוזה

חיפושיות

אריאל ימיני

“תִּמְשַׁךְ אותם בעדינות, אבל תתפוס אותם בחזקוּת”, הוא פלט עם החצי עין שלו. מזיז את המקל בהתאם וממשיך, “זה הסיפור. לא רק לעשבים. גם במוסיקה. גם עם נשים. גם עם גברים. תפסת בעדינות, נפלת על הטוכעס, משכת חזק, ולא נשאר כוח ביד. לזכור, תִּמְשַׁךְ אותם בעדינות, אבל תתפוס אותם בחזקוּת”, הוא הרצין פתאום כאילו פענח את סודות הקוסמוס. ובשביל להראות לי הוא היה מדגים, מקפץ בין קלחי החסות, ניגוד מושלם לתדמית הישיש שהיה מסגל לעצמו בשאר הזמן. מאתר חיפושיות מזיקות מקילומטרים כמו מטוס ביון, ומכסח אותן כמו מסרשמידט. ואחרי זה חושף כמה שיני זהב מתחת לאפו המצולק, ויורק הצידה בשמחה כשהוא אוחז בשלל מרצד בין האצבע לאגודל, “איזה עם מטומטם, מזל שהם לא הולכים לקלפי”.
ובכל זאת, חיפושיות הן לא פראייריות, ובין מחוש למשנהו, היית יכול לראות את הגלגלים זזים כאומרים: “חכה, חכה, היום עוד לא רחוק ונבוא איתך חשבון”. אבל, אני, מה אני קשור במלחמה של יוסק’ה פור הזקן בקטנטני הטבע. אני בכלל הייתי בא לשדה כדי להתרחק מההמולה, מהרעש. והוא מצידו, מנצל את הטרף הקל בעל האוזניים שנחת בכפיו ומכלה בי את בדידותו. עכשיו לך תשתחרר מהטיפוס הזה.
ברקע המכוניות מפקיעות עם כל שנה שעוברת עוד מטר רבוע מהעולם שלו, הכביש הראשי ואיתו ההבטחה הבלתי נמנעת שהנה הרעש של הבחוץ גובר וגובר ותכף משתלט. והוא עומד במרכז הפרדס עם תפוז ביד, ומביט בחיפושיות שלו בדאגה. אדם אחר אולי היה מתקומם לנוכח הפלישה הבלתי נסבלת לטריטוריה שלו, אולי הופך כמה שולחנות בעירייה, אבל אצלו היה זה רק עניין של כמה מעלות פחות בחיוך ועוד כמה קמטים בפנים שבין כה וכה כבר התהוו למעין מפה חרושה ופתלתלה של אירועי חייו. באיזשהו שלב נחתה בחיקי ההבנה שבכלל לא אכפת לו מהתפוזים בפרדס, מהירקות שטיפח או אפילו מהצריף הישן שבו בילה כמעט חצי מאה. כל מה שנשאר לו היו החיפושיות והקרבות הקטנים מולן, אלו שהוא ידע בדיוק איך לנהל. מלחמה שהוא נועד להפסיד בה, שתבטיח את חיי הנצח שלו בבטנם הקטנטנה של אויביו המרים.
לפעמים אני מתחרט שלא שאלתי אותו יותר מדוע ויתר על חברתם של ההולכים על שתיים, ולמה החליט להידבק דווקא אליי. בכל זאת, לא מעט נוכחים מוזרים פקדו את השטח העצום שהופקד בידיו. בטח ידע גם את חידת מפגשם השבועי של משה מזרחי, בעל דוכן הספרים הקירח, ודינה פלוטניק הג’ינג’ית היפה, הצעירה ממנו. מה היה בו במזרחי המתפורר והנשוי שדינה הרווקה והיפה בחרה דווקא בו, שולחת לשאר חיוך קר כקרח. הוא בטח ידע את התשובה.
והאם זה נכון שאשתו רדקה, שהייתה מושא הפנטזיה של כל צעירי היישוב חד-עם, נטשה אותו ערב מלחמת העולם השנייה עם ילדיהם וחזרה למולדתה. אותה אישה שמשכה אותו לכאורה מכוכבותו כסולן תזמורת הכליזמרים הבוהמיינית בעבור חיים בכנען שוחרת המגפות. האם זה נכון שהורד בכוח מהספינה אל השאול על ידי מלחים בריטים שידעו איזה הווה מחכה לו בביתו שבנכר. האם זה נכון שכשהמכתבים פסקו מלהגיע, הוא החל לחפור בורות מוזרים באדמה.

פרוזה

הנסיעה

אורלי עסיס

אנחנו לוקחים חדר במלון קנגסהאר, קרוב למרכז קטמנדו. השעה מאוחרת ונפאלי קטן מידות תולש את מזוודותינו מידינו וממהר לקחת אותן במעלה המדרגות. דורון מביט בי ואז במטען המתרחק ושוב בי, ואני יכולה לראות אגלי זיעה נקווים במרכז מצחו. בספרי ההדרכה כתבו שנפאל היא “פנינה תיירותית בוהקת”, “גן עדן לטיילים”, ואחד הספרים שבתיה נתנה לדורון אפילו הבטיח ש”בנפאל תחוו את ירח הדבש שמעולם לא היה לכם”, אבל פה, בסמטה הצרה והמצחינה המובילה לפתח המלון, המילים נשמעות כמו זמזום בשפה אחרת, חסרת פשר. גם מילותיה של בתיה עתידות להישכח בשעות שאחר כך: “תטיילו הרבה. תחזיקו ידיים גם כשלא יתחשק לכם. תכירו אחד לשני דברים חדשים. תכתבו יומן נפרד ויומן משותף: מה עשיתם מהבוקר עד הערב. האם כעסתם אחד על השני. האם שימחתם אחד את השני. מה תוכלו לשפר ביום הבא. תעשו מאמץ גופני ביחד (היא ממליצה על טרק הפון היל שאורכו חמישה ימים אבל יש גם מסלולים קצרים יותר. היא מפנה אותנו לסוכנות טיולים מקומית), תחלקו את המשימות במסלול. אתה (היא פונה לדורון) תנווט, את (היא מביטה בי) תקבעי את הפסקות המים והאוכל, אתה תצלם, את תקבעי איפה ישנים בלילה. הכי חשוב”, היא מדגישה, “זה שתנועו ביחד ושתשאירו את כל ההרגלים שלכם מאחור”, ודורון כותב בדייקנות על גבי הדף ומהנהן נמרצות. אז היא גם מבקשת שדורון יתקשר פעם ביום בשביל לספר לה מה קורה, בכל זאת הוא המאומן שלה ולא אני, ורוכנת קדימה כדי לאסוף את הצ’ק האחרון לפני הטיול. היא בטוחה שנצליח.
בקבלה אנחנו מקבלים את המפתחות לחדר בקומה הראשונה. הפקיד מזדהה כסוראיה, מחייך חיוך רחב ובאנגלית רצוצה מדבר בשבחו של החדר, “ביוטיפול רום, ורי ורי נייס קלין”, ודורון לוחץ את ידי, אני סופרת שזו הפעם הראשונה מאז שירדנו מהטיסה, ולוחש באוזניי שאנשים פה נחמדים הרבה יותר ממה שהוא דמיין. סוראיה מספר שלפעמים יש הפסקות חשמל יזומות של הממשלה, ושלעיתים רחוקות קווי הטלפון קורסים. באור העמום הבוקע מהמנורה שעל השולחן אני רואה את שפתיו זזות. אני חושבת על דורון ועליי יושבים באפלה, לאור נר, מסתכלים בשתיקה זה בזה ומחכים לשובו של האור, ואז מרגישה את מרפקו של דורון ננעץ בעצמותיי. “רחל”. “רחל, הוא מדבר איתך”. שפתיו של סוראיה כבר אינן נעות, וחור קטן נפער ביניהן במין ציפייה. “הוא שואל אם תרצי לעשות טיפול יופי. לאימא שלו יש מכון פה ליד”, דורון אומר. וסוראיה מוסיף, “ללקוחות שלנו יש 30 אחוז הנחה”.
הלילה הראשון אינו דומה לאף לילה שחוויתי בחיי. מוזיקה מסורתית חזקה בוקעת מהמסעדה ממול, ועדיין אני מצליחה לשמוע את נשימותיו הקצובות של דורון, שאינו מתהפך כלל. שעה קודם לכן, הוא נכנס לחדר, משך אותי בידו, הביט בקירות הדהויים, שלף את כלי הגילוח מתיקו ונכנס לחדר האמבטיה. “יפה פה, לא?” הוא צעק מבפנים, ואני ניסיתי ללכוד נחיל של נמלים שטיפס במעלה המיטה.
דורון נאלם ברגע שהניח את ראשו על הכר. אני מחכה שישקע בשנתו, נושפת רכות על פניו ואז מתרוממת ונכנסת לחדר האמבטיה. במטליות לחות אני מנגבת את המראה המתנדנדת התלויה מעל הכיור, את האסלה ואת זגוגיות החלון המאובקות. על הרצפה אני שופכת מים עם סבון כלים וגורפת עם יעה חבוט שמצאתי באחד הארונות. את הכריות והשמיכות אני מנערת במרפסת. מתוך החדר נשמעת אנקה קלה, ואז חרחור ושוב דממה. אני מוצאת מטאטא במסדרון החשוך, מנקה איתו בפינות החדר ומתחת למיטה ומסירה בעזרתו את קורי העכביש שנטוו על תקרת חדר האמבטיה. את השטיח אני מאווררת על אדן החלון, ואז אני שומעת קול של טפיפות רגליים בוקע מהמסדרון. אני מציצה החוצה ומבחינה בצללית מתרחקת. אני שבה לחדר, זורקת את המטליות בפח הזבל, נשכבת לצידו של דורון ומתכסה בשמיכה. המוזיקה דעכה, נשימותיו של דורון התגברו. עד הבוקר איני ישנה.
בבוקר סוראיה עומד מעל מיטתי. “בוקר טוב רהל, בעלך ביקש מגבות”. הוא מניח את המגבות על השידה ונשאר לעמוד. אני מתבוננת סביבי ורואה שאור השמש שוטף את הרהיטים, הצד של דורון במיטה ריק, ופח הזבל רוקן. מהמסדרון אני שומעת שברי משפטים. “צריך ללכת להחליף דולרים”, “עיר מאוד צבעונית”, “רחל ישנה… להעיר אותה… בסדר”. סוראיה מעביר את מבטו מהמסדרון אליי ומחייך חיוך דק. “דורון אוהב לדבר בטלפון”, הוא אומר, “ככה זה אתם המערביים”, ואז מביט בי כמחכה לאישור כלשהו. אני מניעה את ראשי בתנועה אלכסונית. הוא מהנהן, מסתובב ללכת וביציאה מהחדר נעצר ובטון מבויש אומר, “יש חומרי ניקוי בקבלה”.
דורון מספר לבתיה שאנחנו נהנים. היא שהמליצה לנסוע לתאילנד, כי תאילנד היא ארץ זוגית, ארץ שטובה לשיקום מערכות יחסים. “מה זאת אומרת?” אני יורה לעבר דורון, והוא מסביר לי שלפי תורת הקואוצ’ינג יש ארצות הטובות להישרדות, יש ארצות הטובות לבניית אופי, יש ארצות הטובות להתגברות על דיכאון ויש ארצות למערכות יחסים. זה עניין המוכיח את עצמו, הכול מגובה בסטטיסטיקות, לבתיה יש מפה במשרד עם החלוקה ואני יכולה לבוא ולראות. אחרי יומיים דורון מציע את הודו. הוא חושב שהוא הגיע לשלב שבו הוא צריך למרוד בבתיה, להמרות את פיה, שזה שלב טוב וחיובי, ואני אומרת לו שגם אנחנו הגענו לשלב הזה, ומתעקשת על נפאל ואיני מרפה. “אל תתחכמי”, הוא מטיח בי ומתקשר לבתיה כדי לספר לה כיצד הגבתי. “בתיה מבקשת להיפגש איתך”, הוא מודיע לי שבוע אחרי כן, ומגחך, “היא בדרך כלל לא נפגשת עם הנשים של המאומנים שלה, אבל היא הרגישה שמדובר במקרה יוצא דופן”. בפגישה שתינו ישובות זו מול זו ופוכרות את אצבעותינו. “אז החלטתם לנסוע לנפאל”, היא אומרת. “כן”, אני משיבה. “אני מבינה שיש לך הסתייגויות מהטיפול של דורון”, היא אומרת. “אני תומכת בו במה שיבחר”, אני משיבה. “ובכל זאת, דורון מדווח שחל ריחוק מסוים ביניכם מאז הטיפול ובכלל”, היא אומרת. “מסוים”, קולי רועד ועיניי מחפשות בחלל נקודת אחיזה.
דורון מספר לבתיה שאנחנו נהנים. שהשירות אדיב, שהחדר נקי, שרחל משתפת פעולה. אני יושבת מול הטלוויזיה שבחדר, ושומעת בחצי אוזן שהוא שואל אותה אם כדאי להישאר בעיר הגדולה או לנסוע לכפרים הקטנים, ואז מהמהם מספר פעמים. השיחה מתנתקת, דורון צועק לתוך המכשיר, “הלו, הלו, הלו, את שומעת אותי”, ואז אני שומעת את צעדיו המתרחקים ואת קולו הגווע במרחק, “אקסקיוז מי, קן יו פליז… ”
על השידה, מעל ערמת המגבות, אני מבחינה בכרטיס קטן וצבעוני. “יו אר א ביוטיפול וומן”, זועקת הכותרת באנגלית על גבי הכרטיס, ומתחתיה כתובת בנפאלית, מספר טלפון, והבטחה ל-30 אחוזי הנחה. אני מכניסה את הכרטיס לכיס, מתקרבת לחלון ומסיטה את הווילון. קטמנדו גדולה, צפופה, בתיה נמוכים ואפורים, בליל צליליה מרעיש באוזניי – ריקשות ורוכלים ומוזיקה וטרקטורים וצעקות ילדים. ממרחק, בצורתה, היא נראית כמו חזה של אישה, אך חזה נפול קצת, מדולדל. אני עוברת באצבעי על גבי הזכוכית, סביב קווי המתאר. “יו אר א ביוטיפול וומן”, אני לוחשת.
דורון חוזר לחדר בשאט נפש. “השיחה עם בתיה התנתקה”, הוא מודיע לי. “דיברתי עם סוראיה מהקבלה, והוא אומר שהקווים קרסו”. אני מושכת בכתפיי והוא מתעקש, “אין לך מה להגיד? זה נשמע לך הגיוני?” “זה המצב בנפאל, אנשים חיים ככה כל הזמן”, אני משיבה, ודורון מתקרב לחלון ומסנן, “זו בטח לא פריז”. “בוא נכתוב את היומן המשותף שבתיה אמרה לנו”, אני מציעה, ודורון מביט בי במבט מפוזר, ואז מתרצה, “כן, בואי נעשה את זה”. אנחנו מתיישבים זה מול זה ומציעים התחלות, “הגענו בלילה אחרי עיכוב בטיסה”, “לא, לא, תמחקי את העיכוב בטיסה, זה לא מהותי”, דורון אומר, “הגענו ב… הגענו לתוך הלילה… הגענו לקטמנדו ביום שני בלילה… הגענו בדמדומי יום שני… ” בשעה החולפת אנחנו מצליחים להסכים על שלושה משפטים ברורים, עם נושא ונשוא וקשר של סיבה ותוצאה, ודורון מחייך ומוציא סיגריה ורוכן קדימה בשביל להדליק את שלי, וידי מגששת אחר ידו, ולפתע נשמע קולו של סוראיה, “הקווים חזרו”. דורון ואני מרימים את ראשינו מהדפים ומבחינים בו עומד בכניסה, מעט נבוך, ידיו בכיסים, ממלמל, “אפשר להתקשר עכשיו”. דורון מביט בי, לרגע דממה, ואז טופח על כתפי וקם במהרה, מודה לסוראיה ויוצא מהחדר, ובמשב הרוח שמעוררת תזוזתו שני דפים מתעופפים לרצפה.
סוראיה ממשיך לעמוד בצד החדר. אני יושבת על המיטה ושומעת את נשימותיו הסדירות, ואז מרימה את ראשי ומביטה בו בשתיקה. הוא מתקרב, מתכופף על ברכיו, ואני עוצמת את עיניי ומדמיינת שהוא הולך להסיר את נעליי בזו אחר זו, ואז להרים את רגליי ולפשוט אותן על המיטה, ומיישרת את הקרסוליים בשביל להקל עליו את המלאכה. כשאני פוקחת את עיניי, מבטינו מתלכדים שוב והוא לוחץ את ידי ביד רפויה. “ביוטיפול וומן נו קריי”, הוא לוחש ויוצא מהחדר.

פרוזה

אבֵרה

אבי ילאו

נע ונד בין בני אדם שלא הבחינו כלל בקיומו – כך נהג אברה בכל פעם שהמחשבות טרדו את מנוחתו. יצא מביתו ושוטט חסר מנוחה, חסר מילים שיכולות לעשות סדר במחשבות המתרוצצות מבולבלות, אכול רגשות אשם שאינו יודע להסביר לגמרי את פשרם. נע ונד, בחולות, בגבעות, בכבישים.
ושם אחד שחוזר ומהדהד – מיכאל. האח הגדול והאהוב.
מאז איבד אברה את מיכאל, האח שנפשו הייתה קשורה בנפשו, הוא לא ידע מנוח. ברגע שבית החולים בישר למשפחה שמיכאל איננו, התנפץ עולמו של אברה לרסיסים. הוא מיאן לקבל את הבשורה. מבחינת אברה, מיכאל לא מת. לא ייתכן שאחיו החכם, היפה והגדול כבר איננו.
הכאב לא מרפה, חייב למצוא מפלט, דרך התמודדות. הוא יוצא וחוזר מביתו. הרגליים לוקחות אותו החוצה והראש בוער פנימה. נע ונד, והכאב גדל בכל פעם עוד יותר. הוא מרגיש אחריות על אחיו. ועם האחריות מגיעה תחושת אשמה גדולה ועימה ההכרזה הפנימית כי מיכאל חייב לחזור והוא, אברה, האיש שעל כתפיו מוטלת המשימה. נע ונד עם אות קין שחרט לעצמו עמוק בתוך הנפש שחיפשה מרפא.
מרגע האובדן של מיכאל, אברה כמעט שאינו קיים. דבר אחד, בכל זאת, עמד לנגד עיניו – למצוא את אחיו. המציאות הנפשית של אברה הלכה והידרדרה בעיני הסובבים אותו. הם ניסו לסייע לו, אך אברה סגר את דלתות ליבו וסכר את שפתיו ולא אִפשר לשום דבר לחדור או לצאת מבעדן. כמו גינה שאיש אינו משקה, הלך אברה והתייבש. הוא צעק, הו כמה שצעק, אך את צעקתו של אברה לא יכלו אוזני הבריות לשמוע. בתוך תוכו התחולל מאבק איתנים בין הבשורה המרה לבין הצורך שלו למצוא תכלית לחייו, אך כלפי חוץ הוא הלך וקמל.
לא תמיד קמל. פעם היו העיניים והמחשבות אחרות – של ילד.
חמש שנים על אברה עברו באתיופיה. ובשישית לא ידע איך לפנות אל חבריו החדשים בישראל. על מיכאל עברו תשע באתיופיה, ועכשיו שניהם, יחד עם ההורים והאחים, בארץ חדשה, בשכונה ישנה. אולי הכי ישנה שיש – עתיקות אשקלון. זה בולט מכל עבר: עוני, בתים מתפוררים, שיכוני רכבת צפופים ורעועים, הזנחה ומצוקה שמכרסמות בעקביות את בדלי האופטימיות.
בשכונה שהמדינה שכחה והשאירה מאחור, יהיו תמיד כאלה הזוכרים את המקרים הרבים של אלה המתקשים לשאת את הסבל והכאב, שולחים יד בנפשם או גוועים לאיטם. מיכאל היה אחד מאותם שגוועו לאיטם. הנפש של אברה היא שאינה מסוגלת לשכוח. מאז הוא נע ונד, בלי כיוון, רק עם שברי מחשבות שאינן מרפות.
חלפו ימים, שבועות, חודשים, שנים, ואברה עדיין שבוי בתוך עצמו. נע ונד בין אנשים שמעולם לא הבחינו בקיומו. כעבור שלוש שנים מיוסרות החליט שהגיע הזמן לצאת ולא לחזור עד שימצא את אחיו האהוב. חדור מטרה הוא צועד ללא יעד, הרגליים מובילות לשומקום ולבסוף מגיעות אל גדר הגבול. אברה אינו מבחין בקיומו וחוצה אותו.
כעבור זמן קצר הוא נלכד ונכלא על ידי אנשי החמאס. אברה מנגיסטו, בן 33, כלוא איפשהו בעזה חמש שנים ושבעה חודשים, נע ונד רק בתוך ראשו שמחפש מעט שקט.
ואות הקין? איפה הוא?

פרוזה

קציצות

רוני קצובר

הכי הוא אהב את הקציצות שלך. וכל מי שהיה שואל אותו הוא היה אומר שאין על הקציצות של אמא בעולם ואין שף במדינה שיכול להתחרות בהן.
ומאז שהוא הלך, חברים שלו באים אליכם הביתה מידי פעם בימי שישי, ואת מכינה להם את הקציצות שהוא כל כך אהב, וכולם יושבים ואוכלים עד שהבטן וגם הלב מתמלאים בנחמה, ואין מקום לכלום אפילו לכוס מים קטנה.
ותמיד כשאת מדמיינת שהוא חוזר זה כל כך מוחשי בתוך הלב שלך, הוא דופק שלוש דפיקות קצרות ובלי לחכות לתשובה הוא נכנס, ואת שומעת את דלת המקרר נפתחת ונסגרת ואחר כך את כל הארונות במטבח, וזה לוקח לו בערך חצי דקה ואז הוא צועק בכל הבית: הגעתי, אני כאן, למה אין מה לאכול?
ואת יורדת מהקומה השנייה ואת רואה אותו עם המדים שלו, והוא מזיע נורא כי בחוץ קיץ כמו שלא היה כבר שנים, ולמרות שהוא נראה סחוט וגמור ומותש את ניגשת אליו ומחבקת אותו, ומוחה דמעה סוררת בקצה של העין. והוא מרחיק אותך מעליו ואומר לך: אמא, למה את בוכה, הלכתי אבל עכשיו אני כאן.
ואז כשהוא אוכל את הקציצות ישר מהסיר, אפילו בלי לחמם, הוא בולע אותן ישר לבטן, את אומרת לו: לא נותנים לכם אוכל שם בצה”ל, אה? והוא מחייך אלייך ואומר לך שזה לא משנה כמה הוא יאכל בצבא, בבית, בחיים, לקציצות שלך תמיד יש לו מקום. ואת צוחקת ונזכרת שלא צחקת כבר שנים.
ואת לא מספרת לו שהקציצות האלה זה הנחמה שלך, שתמיד, כשאת לא יכולה לנשום מרוב שאת מתגעגעת, את הולכת למטבח ומכינה עוד ועוד ועוד והמקרר מלא בקציצות, והמקפיא גם כן, וכשאין לך מקום את שולחת לשכנים, וכשגם להם נמאס את מחלקת בכל השכונה, ואף אחד לא אומר לך שום דבר רע, כי הקציצות טעימות וגם ככה את כשאת מתגעגעת. כנראה שגם השכנים מבינים את זה. איזה מזל.
וביום הזיכרון כשאת באה אליו לקבר, תוהה בפעם האלף איך הילד הכי חי, הכי שמח, הכי אהוב, אליל הבנות, הגבר הקטן שלך, איך דווקא הוא מכולם נמצא מתחת לגל של אבנים, איך כל החברים שלו התקדמו בחיים, והוציאו תואר ויש להם משפחה וילדים ובית יפה, ורק את כאן ליד הקבר שלו, לנצח בן 20, לנצח שובר לבבות, לנצח החייל הקטן שלך שיצא לקרב ולא חזר.
ואת תמיד מנקה אבק כשאת מגיעה לקבר שלו, תמיד. לא משנה אם את שם יום אחרי יום, לא משנה אם מישהו אחר היה שם לפנייך, את תמיד מנקה את האבק מעל האבנים, שמה עוד אבן קטנה, ואז את מתיישבת לעדכן אותו בכל החדשות המשפחתיות, יש לאחותך כבר שלושה ילדים את אומרת לו, והם לא זכו להכיר את הדוד הכי טוב בעולם.
ואת נזכרת שתמיד כשהוא היה בשטח, מנותק מהעולם, זה היה התפקיד שלך לעדכן אותו מה אמרו בחדשות, ואם יהיו בחירות או לא, וגם שהזמר שלו, זה שהוא הכי אהב הוציא עוד שיר חדש. ואז את מנסה לשיר לו אותו, בערך, כי את לא ממש זוכרת את המילים וגם לא את המנגינה, והוא אומר לך: אמא אני אוהב אותך, אבל אל תשירי בציבור בחיים כי את זמרת ממש גרועה. ואת נקרעת מצחוק כי גם כשהוא אומר לך דברים לא נעימים יש לו כזה קסם שאת אפילו לרגע לא נעלבת, וגם את יודעת שהוא צודק ואת זמרת איומה.
ועכשיו. קורונה. והוא שואל אותך בתוך הלב שלך: אמא, מה אומרים בחדשות? ואת מעדכנת שסוף סוף יש ממשלה, רק שנה זה לקח להם שם בכנסת, ויש מגפה. והיא מידבקת, וכולם בבית בגללה, ואז את מוסיפה שאם לא הרבה יבואו לבקר זה כנראה בגלל שאסור. והוא, בטון המלגלג שלו, אומר לך: אמא, בקטנה. מה נלחצתם ממגפה. ואת אומרת לו שיש מתים, והוא מזכיר לך (בתוך הלב שלך כמובן) שגם הוא מת. ואת עונה לו ואומרת לו: נכון, ובגללך אני מפחדת ממלחמות.
ואז הוא שואל אותך (והכל קורה בתוכך, בנשמה, כי לפעמים את אפילו שוכחת את הצליל של הקול שלו, וזה הכי נורא) הוא שואל אם הכנת קציצות. ואת עונה לו: מתוק שלי, אתה לא מאמין אפילו כמה. יש לנו קציצות לכל השנה. לנו ולכל השכונה. והוא קצת מגחך מהאובססיה שלך אבל הוא לא אומר לך על זה כלום. הוא רק אומר: יופי אמא, זה הכי חשוב.
ואת חוזרת הביתה לערמת הקציצות שהכנת, ויש גם הרבה כלים בכיור, וזה קצת מנחם, לראות את כולם מחייכים ואוכלים וממלאים את הלב באוכל שהוא הכי אהב. ואז את חושבת שחבל שאין איזו מגפה שמדביקה את כולם בחיוכים, ואת יודעת שזה פאתטי וזה לא משהו שידווחו עליו בחדשות, אבל אפילו שיום הזיכרון היום לרגע זה מצחיק אותך, ואת שמחה שיש חיים למרות הכל, שאנחנו עדיין אוהבים נורא, את אלו שחיים ואת אלו שלא, ואת שמחה שאת עדיין מתגעגעת, ועדיין זוכרת את הריח שלו ואת העיניים ואת החיוך הכי יפה בעולם, ושום מגפה לא תשכיח לך את הבן הקטן שלך, אין סיכוי כזה בעולם. וכנראה שגם הוא לא ישכח אותך, אמא קצת משוגעת, מעט אובססיבית, משתגעת מגעגועים. הוא לא ישכח אותך, אפילו לא לרגע. אין מצב. אותך ואת הקציצות שלך.

פרוזה

ערימות של מילים על הבחירות, מתוך: פרגמנטים

ישי פרץ

ערֵמות של מילים על הבחירות אבל אף מילה על איתמר, 44, ממעלה מכמש שהמתבגר שלו מגדל פאות ארוכות יעני גוזמבות והולך עם כיפה גדולה שמכסה תסרוקת מופרכת ולובש דגמ”ח פשע, וכל הזמן הוא אומר לו אחיקם, במלעיל כי הוא מקפיד על זה, אתה יודע שפאות, כיפה, דגמ”ח וחולצת פלנל הן ראיות מרשיעות לפי כל קנה מידה סביר והמחלקה נגד יהודים של השב”כ מענה נערים כמוך על פחות אפילו, על פחות. פעמיים הוא אמר על פחות והמשיך שמספיק להם פאות, כיפה וטיול בחוץ ואתה? אתה טמבל, פשוט טמבל, כאילו לא קרה פה כלום עד היום, מרהיב עוז להסתובב עם דגמ”ח מטופש ופלנל ריבועים אללה יוסטור שבחוץ יש פרקליטות מריירת ובג”צ בכיוון אחד שזה הלחם והחמאה שלהם ועל זה תקבל בלנקו כלא בלי שליש ובלי רבע על התנהגות טובה כי אף אחד לא יראה את ההתנהגות הטובה שלך בבידוד כשיזרקו אותך. את כל זה אמר בלי לנשום כמעט והוסיף שעדיף שב בבית, תסתפר ותלבש ג’ינס וחולצת זיפ כמו כל החברים שלך מהישיבה בפתח תקווה, או לפחות רובם, כי חבל, אם תהיה במקום הלא נכון ובזמן הלא נכון וזהו, הלך עליך, ילד גוזמבות, אפשר יהיה להגיד שב”כ שלום.
אבל אחיקם אומר לו שאין סיכוי, הוא אוהב את הגוזמבות שלו ושכיפה זאת כיפה, דגמ”ח זה שימושי כי יש לו מלא דברים לקחת ארנק לדרמן ליקוטי מוהר”ן עם תהילים בילדאין וגם נוקיה, והוא לובש חולצת פלנל כי בגבעות קר פעם הבאה תגורו בגבעתיים. איתמר אומר לו שהוא מדבר שטויות ושיפסיק להתחכם ואינשאללה שיתבגר כבר מהר מהר ויצא מהסרט שלו, שיבין שבסוף מישהו יצטרך לשלם את מחיר קונספציית הבני עמי של הבחור עם ההדר הבית”רי והפאתוס וחבל שזה יהיה הוא. חבל. ובערב, כשכולם ילכו לישון הוא יגיד לאשתו, הכל בגללך הודיה. הכל. אמרתי לך לא לקרוא לו אחיקם.

פרוזה

פשיסטקו, או: מה קרה ליותם שבח

יותם שבח

לוט

תחילת נובמבר כבר הייתי במטוס לישראל. לא עניינו אותי יותר כל הרחובות הרטובים של וורשה עם הבנייה הקומינסטית שלהם. באמת, כנופייה של בריונים משמינים מכרוב חמוץ ונקניקיות. הייתי חייב לחזור לארץ כדי שהזין שלי לא ייקפא.
בדרך לשדה התעופה המונית נתקעה בערימה של פולנים סמוקי לחיים. הייתה מהומה שלמה, בממשלה הפולנית החליטו לציין מאה שנה להולדת האומה המופלאה הזאת, שאת כל ההיסטוריה שלה אפשר לתמצת למחנות השמדה וכופתאות ממולאות. באמת חגיגה. המונית נתקעה במשך שעה מאחורי תהלוכה של ניאו נאצים שהניפו דגלים של פולין. על הדגלים הודפס דרקון עם חרב שעולה וצומחת היישר מהמפשעה שלו.
“נו” צרחתי דרך החלון הפתוח ומיד חטפתי אגרוף.
הנהג ניסה להרגיע אותי אבל אני ידעתי שאם אני אשאר במדינה הזאת עוד דקה אני הולך לחטוף שחפת.
הלאומנים השיכורים החלו לשיר על חיי האיכר הפולני, פיזמון עממי וקליט שהצלחתי להבין ממנו רק את המילה החוזרת:
“פשיסטקו, פשיסטקו” , הכל, הכל, הכל שלנו, הויסלה, השדות, החזירים, צביקה פיק, שירלי טמפל.
במזל הצלחתי לחצות את שדה התעופה ולהתעופף משם לפני שהיו הופכים גם אותי לרכוש ממשלת פולין. סינס 1918 “פשיסטקו, פשיסטקו”.

היו לי הרבה סיבות לחזור לארץ, בכלל כל הטיול הזה בפולין נראה לי עכשיו כאיזו גחמה של בן נוער הורמונלי. במקום להשיג לעצמי איזו בחורה לעניין שתעשה לי ילדים ותכין לי מרק, הייתי שבוי בחלום רומנטי “להיות משורר”. הייתי בטוח שמזג האוויר הקודר יפיח בי תשוקה לכתוב שירים כמו שצריך, ואוכל לברוח מחלומות הזוועה שתקפו אותי. מה בן אדם רוצה בסך הכל? לא להשתתף בפיגועים, ולאכול קרעפלך. לא הייתה לי סבלנות לסטודנטים המתוסכלים מאוניברסיטת תל אביב שבדיוק מיהרו וחטפו את כל מישרות המתרגלים הנחשקות, מנשקים את כפות הרגליים של המרצים המזדקנים בזמן שאני צריך להתעורר מסיוטים באמצע הלילה ולהשתדל לא להרטיב את המיטה.
ביום האחרון של ספטמבר, כשעוד ישבתי בדירה שלי בורשה, קיבלתי מכתב חשוד מעמיחי, החבר היחידי שנשאר לי מבית הספר ואולי החבר היחיד שהיה לי שם. הוא כתב בסיגנון המתלהם שלו שהוא לא יכול בלעדי, לא יכול לתפקד בלי אהבה, הלב שלו שורף, הוא לא יכול לכתוב, לא יכול ליצור, לא יכול לזיין, וקלישאות נוספות שעדיף שאמנע מלפרט אותן. איזה אידיוט. אל תאמינו למה שמוכרים לכם. ההשתפכות הזאת הייתה יכולה להחמיא לי אם לא היה מדובר במי שסינן אותי שלוש שנים רצוף. עד לגרמניה נסעתי פעם בשביל הנבלה הזאת, אבל הוא התעלם ממני לחלוטין. אמר שיש לו עניינים מאוד חשובים לסדר.
עוד לפני שקיבלתי את המכתב שמעתי שעמיחי השתגע. הגיע אלי שמועה שהוא הסתכסך עם אנטי-פה בברלין והלך מכות עם אירגוני זכויות אדם אחרי שהחליט לעשות ערב מחווה ליוליוס אבולה, איזה איש רוח איטלקי איזוטרי שהפשיסטים של מוסליני ראו בו מורה הדרך שלהם. הוא הצליח להבעיר את כל שכונת נויקלן ונאלץ להתעופף חזרה לארץ הקודש. שם כמובן – פטה מורגנה – סינדרום ירושלים – תרנגול כפרות – נאבד השכל.
השתעממתי מישראל מהר משציפיתי. הישגתי בדרך-לא-דרך דירה נוחה בשכונת יד אליהו, שהייתה זולה באופן חצוף כמעט.נדרשתי רק לדאוג לאקווריום מפלצתי שעמד בלב הסלון ושימש בית תענוגות לשני דגים ענקיים ומכוערים. אוצר בקנה מידה תל אביבי. מצאתי עבודה במשרד נסיעות פולני, ונרשמתי לתואר שני בספרות עברית באוניברסיטה. אמרתי לעצמי: “כל אחד צריך לדעת מאין הוא בא ולאן הוא הולך”.

למזלי הרע כבר בשבוע הראשון של התואר השני התאהבתי מעל הראש. קראו לה מישל עזרא והיא הייתה יפהפייה. היו לה נמשים וציצים עגולים להפליא, והיא צלעה ברגל אחת כך שנראתה כאילו היא מענטזת כשדידתה ממקום למקום. פגשתי אותה בשיעור על פאול צאלן. אני חיבבתי משוררים רומנים, ומישל הייתה כפייתית לגבי המרצה הממושקף. היא הייתה חסרת ביטחון באופן מושלם ודיברה תמיד בקול עצבני כאילו היא רבה עם מישהו, במיוחד כשזה היה עם המורה שהעריצה. תמיד נכנסה לדבריו, העלתה טיעונים מבולבלים ונכנעה בעונג לתשובתיו החידתיות. המורה לא רק ענה לה אלא גם אירגן מחדש את טיעוניה באופן פיוטי, ומצא בהם יופי שאפילו היא לא חשבה עליו. אני רק בהיתי בה מהצד וחשבתי לעצמי ‘איזו משוררת מדהימה’.
זו הייתה טעות של מתחילים. כבר בחודש הראשון של הסימסטר הפכתי את עצמי לעבד נרצע. היא גילתה שאני היחיד שמוכן לכל מה שהייתה כותבת. היה לנו מנהג קבוע לשבת בבית קפה מוזנח בסוף אלנבי ולקרוא זו לזה שירים שכתבנו. היא הייתה מזמינה קפה שחור, מרוצה מהבחירה שלה מאיזו סיבה שקשורה למגדר כנראה, ומקריאה לי שירים ארוכים ומשעמים. אני הייתי מחמיא, מהלל, מריע. נאלצתי לקצוב מראש את מספר המחמאות לכל שיר, כדי לשמור על מידה של אמינות. התחלתי בהתלהבות, אחר כך עברתי למחמאות יותר מהורהרות, ולקראת השיר הרביעי הגבתי בהתפעלות שחרגה מתחום הטעם הטוב – מחיאת כפיים, שריקה, מבט מצועף. הכל כדי להראות לה שאני מתרגש באופן אותנטי. שום דבר לא עזר לי, היא לא הסכימה להתנשק, שמרה את עצמה למרצים לספרות גרמנית, הסקתי. ולכן זו תחרות מכורה מראש.

 

מישל

מישל דיברה כל הזמן על החשיבות של ‘היות אישה’. היא אמרה לי שאני ‘פריוולגי’ ו’פאלוצנטרי’, ‘מיזוגני’ ו’טרנסופובי’. אני העדפתי את ‘פאלוצנטרי’, כי היה לזה מצלול נחמד יותר. אבל מישל מעולם לא שאלה אותי לדעתי. כשהייתה מתווכחת איתי היא ראתה בי אויב כללי, שכל שמות הגנאי הולמים אותו.
“אתה עוד תלמד”.
אמרה לי בשבוע הראשון לאפריל, אחרי שהסכמתי להגרר לערב ספוקן וורד בכולי עלמא. חלום בלהות. מיונז וחזרת. מישל הייתה “חזקה בסצינה”. באותו ערב היא לא הופיעה אך היה חשוב להראות נוכחות, זה גם נתן לה השראה אינסופית, כך אמרה.
“תקשיב לשיר שכתבתי” התחילה, מיד כשמצאנו שולחן פנוי:
“אני לא מקשיבה לקולות שאומרים לי לשתוק.
אני לא מגיבה לאנשים שאומרים לי בצחוק.
אני לא משיבה למי שאומרים אותי לחנוק.
אני לא, ואין לי בעל ואין לי תינוק.
אני פוסעת קדימה ללא כיוון ברור.
אני פוסעת קדימה לתוך הכיוון שאסור.
שוברת את הגדר ונכנסת
שוברת את החומה והורסת.
לך אולי יש אישה אבל אני כבר מתרחקת.
לך אולי יש גישה אבל אני כבר מתחמקת.”

בשלב הזה הפסקתי להקשיב והבטתי, מוקסם, בפה האצילי שלה שקורא את המילים מתוך האייפון.
“לא אהבת,” שמעתי אותה לוחשת בסוף.
“מה, מה פתאום! זה היה מעולה. מאוד אהבתי.”
היא עיקמה את האף. ושתקנו.
“אני רוצה שתגיד לי את האמת, מילים צריכות הד.”
“כלום זה היה מאוד יפה, אני פשוט, קשה לי עם הרעש של כל האנשים מסביב.”
מישל לא אמרה דבר ורק הסתכלה על מישהו שעלה לבצע את הקטע שלו על הבמה.
“או קיי,” קטעתי את השתיקה. “אני חושב שאולי את יכולה לחתוך קצת. לא לוותר על הכל, אבל אולי תפרידי בין הדברים שאת אומרת. יש לך כמה נושאים באותו קטע, מבינה?”
מישל המשיכה לבהות בבמה, אחרי זה אמרה בקול חנוק:
“זה פשוט ספוקן וורד זה משהו אחר, אתה לא מבין בזה.”
“האמת, נכון, אני לא מבין. זה היה קטע יפה,” אמרתי כמעט בלי קול.
המשכנו להסתכל על כל האנשים שעולים ויורדים. אנשים בקהל צחקו בקול חרדתי ואני הרגשתי שאני לא מצליח לנשום.
“בואי נלך מפה, באמת מישל, אני חייב שנלך מכאן”.
היא נגררה אחריי בחוסר חשק. הלכנו לאורך רחוב אלנבי, ונעצרנו בקפה שנקרא “הבקטריה”. זה היה בית קפה חדש יחסית, אבל הוא היה למעשה גלגול עכשווי של שרשרת בתי קפה שנסגרו ונפתחו. וכל פעם כיוונו לאותו קהל יעד של צעירים בוהמיינים שהגיעו לתל אביב בשביל לכבוש את עולם האומנות ובסוף עבדו בתור עורכים בטיים אאוט. לכל בתי הקפה האלו היה את אותו חזון אסתטי של שולחנות דביקים וחפצים שמצאו בביגודית הקרובה.
ניסיתי לחשוב על נושאים לשיחה ובסוף החלטתי ללכת על ‘יצחק לאור’, שבעיני היה משורר נוראי ומישל חשבה שהוא אנס.
“גברים לא יכולים לכתוב,” הכריזה מישל. “בשביל לכתוב צריך בטן, צריך רחם, אתה מבין?”
הנהנתי בהסכמה מוגזמת.
“כמו יונה וולך!”
לא ידעתי מה לעשות אז אמרתי:
“דליה רביקוביץ’.”
מישל הסתכלה עליי בכעס ואמרה:
“נכון”.

בשעה תשע וחצי צעדה לתוך הקפה חבורה פלורנטינית ורעשנית. מסוג החבורות המאפיינות בתי קפה מהסוג הזה, גברים מזוקנים, לבושים בגדים עתיקים, ונשים בקארה ושפתיים אדומות. על כולם פיקד ז’אקוב שוורץ שהתהלך כמו אווזה, מעודד ומחמיא על כל תעלול שביצע אחד הגוזלים שלו. הסתכלתי על מישל ועברנו לשבת בשולחן עץ מחוץ לדלת של הקפה.

 

ז’אקוב

ז’אקוב היה מופת של נטוורקינג אומנותי. מגיל חמש עשרה, השנה שבה נחת בישראל, פעל במרץ לקשור קשרים עם כל גורם בעולם התרבות הישראלי. הוא השתתף בכל סצינה ממשית או וירטואלית בתל אביב, באר שבע, ירושלים וחיפה, פייסבוק, טוויטר, אינסטגרם, כל דבר שהריח ממיץ הזבל של הברנז’ה. הוא ניהל מופעי ספוקן וורד בנמל תל אביב, השתתף בשלוש הצגות נפרדות בפסטיבל עכו, היה חבר מערכת בשלושה כתבי עת לשירה ועבד במרץ על הדוקטורט שלו: “מרטין בובר בין חבלי משיח לנבואת זעם”. הוא השתחל לערבים של ערספואטיקה, מתעקש שאימו הייתה תוניסאית, ובו זמנית כתב נגדם מאמרים מתלהמים במוסף הספרותי של הארץ. הוא היה מעורב בו זמנית ב”מקום לשירה”, “בית ש”י עגנון” ו”מוזיאון ינקו דאדא” בעין הוד.
שנתיים לפני שטסתי לוורשה, ז’אקוב גילה את עולם הסטנדאפ הישראלי. חבריו לספסל הלימודים החלו לכבוש את במות החובבים במונולוגים על חייהם המתסכלים, חלקם כתבו לתוכניות סאטירה, ואחת מהם אפילו עשתה הופעת אורח ב’ארץ נהדרת’. ז’אקוב התנפל על הממצא בציפורניים שלופות וייסד ליין סטנד-אפ בפאב ההודנא בפלורנטין. הערבים שאירגן היו ידועים באקסצנטריות שלהם ובדמיונם הקלוש למופעי סטנד-אפ אמיתיים: המופיעים צרחו לתוך המיקרופון קטעי הברות, גזרו בשתיקה ניירות צבעוניים וזייפו התקפי אפילפסיה. באחד מהערבים העלו ז’אקוב וחבריו את עלילת מלך האריות כאשר הם לבושים בבגדי ים בלבד. ז’אקוב, שהיה בעל גוף בריא ושיער פרוע, הפך בין לילה לסמל מין. “מלך האריות הגירסא הלא מצונזרת” הפך לקאלט והוצג פעם בחודש, ממלא את הפאב בעשרות מעריצים שבאו לראות את הענק העירום שר את “האקונה מטאטא”.
באותו ערב בקפה “בקטריה” ז’אקוב היה עסוק בניהול: הוא צווח, שרק, רקע ברגלו והפריח איומים לכל עבר, כאשר מסביבו מתרוצצים אנשים ומחתלים את השולחנות במפות תכולות, מסדרים כוסות פלסטיק, סרטים מבריקים ובלונים. על הקיר היחיד בקפה הציבו תמונה עצומה של ביבי נתניהו על רקע סגול ניאוני.
התמונה של ביבי הזכירה לי, בתחושות אשם קלות, שבאותו יום נערכו הבחירות הכלליות. מערכת הבחירות הייתה כל כך פאתטית ומשעממת שאפילו לא זכרתי שהיא מתקיימת. ראש הממשלה זה ארבע פעמים עמד לזכות שוב ולאף אחד באופוזיציה לא היה כוח להיאבק בו. מה גם שבעשור האחרון לא התרחש איזה אסון לאומי נוראי כך שלמרות השנאה לביבי והשחיתויות הקטנות שלו. נדמה ששום הפתעה לא תצוץ.
אך הנמלים החרוצות של ז’אקוב נראו נלהבות במיוחד. הן הוציאו עתה רמקולים שחורים ותפוחים וסחבו מקרן ממכונית ישנה. מישל ואני הבטנו בהם המומים.
“זה עולה!” נשמעה צרחה מתוך בית הקפה.
ז’אקוב מזג ערק לכוסות פלסטיק וקרא לתוך המיקרופון:
“מדוזות! מדוזות ירוקות, גחליליות!” כדי לבדוק את מערכת השמע.
בחור עם משקפיים ושיער ארוך, שגולח בצד אחד, הציב מעל התמונה של ביבי שלט: “אירוע הנצחון”. אחר כך הדביק לתמונה סרט סאטן אדום וכתר מפוליגל. כשז’אקוב יצא החוצה לחפש נקודת חשמל לרמקולים, מישל משכה לו בחולצת הפלאנל, להבין על מה כל המהומה:
“תסלח לי,” שאגה, מנסה להתגבר על הרעש מסביב, “מה אתם עושים בדיוק?”
“אנחנו?” זימזם ז’אקוב בקול ערמומי, “מסיבת ניצחון לראש הממשלה כמובן”.
הוא נראה משועשע מעצמו.
“אתם רציניים?”
“רציניים ביותר!” ז’אקוב זקר אצבע לשמים, “מדובר באירוע ברמה לאומית, בין-לאומית, בין-גלקטית.”
מישל ניסתה להגניב עוד שאלה אך ז’אקוב כבר עסק בשחרור קשר שנוצר בכבל שסחב. אני לעסתי גרעינים מתוך קערה קטנה. הייתי מרוצה שהפסיקה לדבר עם הענק המזוקן.
“זה מתחיל,” צעקו מתוך בית הקפה.
ז’אקוב הכה בשולחן ושאל אותנו:
“אתם באים?”
השתרכנו אחריו פנימה. עשרים איש מחוייכים ומעונבים מילאו כל כיסא ושולחן שהיו במקום. הרגשתי שעברנו את התפוסה המותרת במקום מוזנח מהסוג הזה.
ז’אקוב עלה לבמה הקטנה וסידר את העניבה שלו. הוא תפס את המיקרופון ואמר:
“נשמות טהרות, טוב שבאתם.”
מישהו צעק מהקהל:
“חבל שלא באתם קודם אבל גם עכשיו זה בסדר”.
“לפני שאני מכבד את נציגת ‘החדשות’ הלאומית, המתוקה, האורגזמטית שלנו בהקראת תוצאות המדגם, יש לי כאן הפתעה מרגשת בשבילכם. קבלו את המשוררת הגדולה, המנהיגה בעלת שיעור הקומה האדיר, פרח השושן של המזרח התיכון והטיפוס הכי בלתי נסבל שאני מכיר: הילה זוסמן!”
אל הבמה דילגה בקלילות בחורה זעירת מימדים בת שלושים..

 

הילה

 

חִפְרוּ אֶת הַהִיסְטוֹרְיָה בְּאֶמְצָעוּת פְּצָצָה.
אַל תִּבְרֵרוּ, בְּאֶמְצָעוּת מִבְרֶשֶׁת, אֶת הַחוֹל.
אַל תַּפְרִידוּ, בְּאֶמְצָעוּת פַּטִּישׁ גיאולוגים, בֵּין הַשְּׁכָבוֹת.
חִפְרוּ אֶת הַהִיסְטוֹרְיָה שֶׁלָּנוּ בְּאֶמְצָעוּת נַפְּלָאם.
לאור הָאֵשׁ גָּלוּ מָה יש לאֲדָמָה לְהַסְתִּיר.
קְחוּ אֶת יְלָדֶיהָ כִּבְנֵי עֲרֻבָּה.
הִצִּיבוּ לָהּ אוּלְטִימָטוּם.
תְּנִי
לָנוּ
אֶת
הֶעָתִיד.

וַלֹא

 

השם ‘הילה זוסמן’ התפשט כמו ביצה על מחבת. היא הייתה סוג של פרובוקטרית מקצוענית. כבר כשהייתה בת שמונה עשרה היא החלה להתבלט בניהיליזם המטורלל שלה כשייסדה ערב שירת שכול לזכרו של ג’וליאן שגרן, כוכב ילדים נשכח. הערב התבטל אחרי ששגראן, שנמצא חי ונושם, איים עליה בתביעת דיבה. ג’ולייאן שגרן היה רק ההתחלה של השיגעון הזוסמני. כשסיימה את שירותה הצבאי המקוצר החלה לצלם סירטוני יוטיוב היתוליים וגסים בכיכובם של מיכל ינאי, קיפי בן קיפוד, הרב בא-גד ודודו טופז. בנוסף לפעילות הקדחתנית הזו דאגה לפרסם בלוג תרבות פופלארי בשם “מבצע ריינהרד” בו יצאה בהכרזות קיצוניות ביותר לגבי כל דבר שזז בתל אביב. ב2013 האשימה את אריק איינשטיין בפדופיליה, ושנה אחר כך רמזה שהיה לה רומן עם גידי גוב ושלזמרת דיקלה יש איבר מין גברי, איידס ואוטיזם. הרשת אהבה לשנוא את הילה זוסמן. היא קיבלה משרה בעיתון “הארץ” ופוטרה בשל דרישת הקוראים, קיבלה משרה ב”וואלה” ופוטרה בגלל שפיברקה ידיעה שקרית לגמרי אודות העורך הראשי של האתר. היא אף זכתה לכתוב כמה אייטמים ל”ישראל היום”, אך העיפו אותה משם אחרי שפירסמה הצהרת נאמנות לעירית לינור, נשבעה “להלחם למענה ולשתות את דמם של אויביה.” ההצהרה פורשה על ידי אירגוני השמאל כבגידה בעקרונות ההומניזם, ועל ידי לינור עצמה כאירוניה קנטרנית. שתי ההאשמות היו נכונות כמובן.
אחרי השיר של זוסמן ז’אקוב הוציא אורגנית קטנה וביקש מהקהל להצטרף אליו לתפילה למען הצלחתו של ראש הממשלה. הקהל הצטרף בקולות שאגה. מישל ואני נמלטנו חזרה לשולחן שלנו וניסינו למצוא מלצר אחד לרפואה שיהיה מוכן להביא לנו עוד בירה.
“איזו חבורה של מטומטמים.” התעצבנה מישל.
“כן” אמרתי, מנסה ללכוד את המבט של המלצרית שניסתה לזוז בין השולחנות בפנים.
תנועות הידיים המוגזמות שלי לא עזרו, במקום מלצרית נשלפו החוצה ז’אקוב, הילה וקבוצה של מזוקנים בתפזורת. זוסמן תקעה בי עיניים וקיוויתי שלא תזכור אותי משיעור ‘יסודות השיר’ שלמדנו ביחד.
“אפשר אש, בבקשה?”
זה היה מאוחר מדי והילה כבר עמדה ליד השולחן שלנו. מישל לא הבחינה במצוקתי או שהייתה נסערת מדי בשביל לייחס לה חשיבות.
“תגידי לי, אתם רציניים?” מישל אמרה בטון אימהי, מוסרת לה מצית לבנה ומקושקשת בדיו. הילה לא התייחסה אליה. היא הושיטה לי את ידה הדקיקה, וחיכתה שאנשק אותה.
“הילה זוסמן,” היא חייכה אליי.
“מישל, נעים מאוד. את יכולה להסביר לי מה זה הדבר הזה?”
“ואיך קוראים לפרח העצוב שלידך?”
“זה יותם,” אמרה מישל, ואני הנהנתי קלות לאישור. “את מוכנה להסביר לי למה אתם עושים ערב הוקרה לראש הממשלה הכי מושחת בהיסטוריה של ישראל?”
“ינאי!” הילה צעקה, “בוא רגע, יש להם פה שאלות משעממות.”
היא המשיכה להביט בי. נשענת על הקיר של הקפה.
לעבר השולחן התקרב בחור ממושקף עם שיער ארוך והתיישב לידינו. עוד לפני שפתח את הפה ראו עליו שהוא טיפוס שאוהב לדבר.. הוא חייך אל מישל והצית סיגרייה.
“מה כל העניין, אתם בטח שואלים את עצמכם.”
מישל לא התייחסה אליו ורק נעצה הסתכלה בשנאה לוהטת בזוסמן, שעמדה ליד הדלת ועישנה.
“איזו התנשאות. מי היא חושבת שהיא?”
ינאי המשיך בהרצאה. קהל לא מרוכז מעולם לא הפריע לו.
“אנחנו חושבים שראש הממשלה הוא אייקון, הוא אל מודרני, אכילס של הפוליטיקה הישראלית.”
אחרי שהרגיש שלא הצליח לשבור את הקרח הוסיף:
“קצת הומור חברים, למה אתם נראים מאוכזבים?”
הנחתי את הראש שלי בין כפות הידיים, זו הייתה טעות לבוא לכאן.
“זה נראה לכם מצחיק?” מישל אמרה לו, מגבירה את קולה כדי שגם הילה תוכל לשמוע. “אתם רוצים שנצא לעוד מלחמה באוגוסט? אתה רוצה שעזה תהיה תחת הסגר עד שנת 2022? שליש מהמדינה עניים ואתם משחקים בלהעריץ את ראש הממשלה. יש לי יותר כבוד לליכודניקים אמיתיים.”
עכשיו רציתי לדפוק את הראש בפינה של השולחן. קולות עלו מתוך בית הקפה. ינאי הציץ פנימה והחל לתופף על הברכיים שלו.
“הו הא, מי זה בא, ראש הממשלה הבא!”
האנשים בפנים התפקעו מצחוק. לפתע הוא הבחין במשהו ועצר את שירי העידוד שלו. הוא נעמד על ספסל העץ וקרא לעבר הרחוב:
“מדברים על ראש הממשלה הבא – תראו מה הרוחות הפוליטיות סחבו לכאן!”
“בוא נלך מהמקום הדוחה הזה,” מישל אמרה ומשכה את היד שלי, “אני לא מאמינה שהבאת אותי לכאן.”
הסכמתי איתה לחלוטין והתחלתי לאסוף את הסיגריות והכסף שלי כדי ללכת אחריה.
הבחור שינאי קרא לו התקרב אלינו ומישל קפאה במקום, זה היה גבר בגילינו במעיל כהה ופנים חזקות. יכולתי לנחש מה עובר לה בראש. היא התיישבה בחזרה בתנועה איטית ובהתה בו, לרגע אחד הציצה על הגוף שלה לראות שהכל נמצא במקום. אם לא הייתי מקנא זה היה נראה לי חמוד. אבל לא הייתי צריך להתרגש, זו התגובה של כל מי שפוגש בפעם הראשונה את עמיחי.

 

עמיחי

עמיחי למד יחד איתי בתיכון של מועצה איזורית משגב. בגיל שבע עשרה כשעלינו לכיתה י”א הפסיק להגיע, נרשם לבגרות אקסטרנית וסיים את כל המבחנים בהצטיינות באותה שנה. את כיתה י”ב הוא הקדיש לפירוק החברות שלנו ולרומן הרסני עם אמא של אחת מבנות הכיתה שלו. כשהסיפור התפוצץ ובעלה כמעט הרג אותו הוא עבר לגור במושב ספיר שבנגב ועבד בחקלאות עד הגיוס שלו. בצבא התנדב לסיירת צנחנים, נפצע באימון והשתחרר. אחרי חודשיים בבית של הדודים שלו הוא טס לארצות הברית לטיול של שנה, ומשם המשיך לטיבט, קירגיזסטן, סין וגיאורגיה. שם פגש זוג מ”הגוש” בירח הדבש שלהם. הם נתנו לו גיליון של “משיב הרוח”, כתב עת לשירה של הציונות הדתית. זה היה “רגע מפתח” בחייו, כך כתב לי בדרמטיות האופיינית שלו. הוא נזכר בעולם הספרות, בחיים הקודמים שלו איתי ובספרייה הקטנה של המועצה. הוא חזר לארץ, נרשם לחוג לספרות עברית בירושלים וללימודי מחשבת ישראל. אחרי שיצא בטריקת דלת מקורס בביקורת קווירית של עגנון, בעודו מקלל את המרצה, פרש מהחוג לספרות וייסד כתב עת עצמאי. שלוש שנים בירושלים חידדו את קנאותו לספרות העברית. הוא ראה את עצמו כשגריר של השירה העליונה, של התרבות האמיתית, וכמי שמתכתב בשיריו עם סופרי התנ”ך, עם חכמי התלמוד ועם האר”י הקדוש בעצמו. הוא סלד מביקורת ניאו-מרקסיסטית, מתאוריה פמיניסטית, מביקורת מגדרית ובעצם מכל מגמה חדשה שצמחה כמו אצות מזוהמות מתוך אוניברסיטת תל אביב (כך במקור). מתוך העמדה הזו תירץ מדוע אינו מוכן לפגוש אותי או לדבר איתי במשך חודשים.
כמו כל הקנאים עמיחי היה עסוק בלשנוא יותר מאשר בלאהוב. שנה בברלין רק חידדה את השנאה הזאת. הוא התקוטט מילולית ופיזית עם נציגי הבוהמה הישראלית שחיו שם, עם אירגוני שמאל ועם כל מה שהריח לו מתיאוריה ביקורתית. הוא פירסם מספר ביקורות במוסף הספרים של הארץ וכתש עד דק את חבורת ערס-פואטיקה, את הליקון וכמובן את החוגים לספרות, כשהוא מכוון את חיציו במיוחד לחוג התל אביבי. הלימודים בירושלים חיזקו אצלו את האהבה לטקסטים יהודיים קדומים. הוא היה תלמיד מבריק למקרא, ברוך שוורץ ראה בו עילוי ממש ואלכסנדר רופא אף הציע לו משרה בתור מתרגל אצלו בקורס. אבל מכולם היה תלמידו הנאמן של יהודה ליבס, חוקר הזוהר החשוב. עמיחי ראה בו את מורה הדרך היחידי שלו לעולם הספרות. בעצתו החל ללמוד יוונית עתיקה, ארמית וערבית.
בעקבות ליבס נעשה עמיחי קנאי במיוחד לשני משוררי עבר: יונתן רטוש ואורי צבי גרינברג. בשניהם ראה את פני השירה האמיתית, הלא-מתפשרת, הגברית של ישראל. שנתיים לפני שעזבתי את הארץ נתקלתי בו בחנות ספרים קטנה בירושלים, בעודו מתווכח בלהט עם מוכר רוסי על תרגום של שלונסקי. כשהצלחתי לשכנעו לצאת משם, הלכנו לשבת בתקליט ודיברנו שם עד אמצע הלילה. בסוף השיחה עמיחי חיבק אותי וצעק: “רק אתה מבין אותי, למה אתה לא מדבר איתי יותר?” ואני התעצבנתי אבל לא אמרתי כלום. אחרי זה המשיך כמובן לסנן כל שיחה ממני. כשעזב את ברלין עבר לגור בנווה צדק, בדירה שהייתה שייכת למשפחה, וחילק את הזמן בין עבודה על כתב העת העצמאי שלו לשתייה מופרזת.

הוא עמד לפנינו, בפנים אדומות, בחיוך מרוח של פטרוזיליה:
“סוף סוף.”
הוא הסתובב להילה זוסמן וקרא אליה:
“מה זה? החלטתם לתת לאנשים עם מוח להתקרב לכנופיה שלכם?”
הילה חייכה אליו וסימנה עם האצבע המשולשת על המפשעה שלה.
“תן חיבוק, כוכב,” הוא אמר לי ומעך אותי בין ידיו השריריות.
אחרי ששיחרר את האחיזה התיישב והחל לספר לי ולינאי על התקופה שלו בארצות הברית, ואיך מצא את עצמו שומר על שדות חקלאיים מפני שפני בר כשהוא שוכב ימים שלמים במדבר, עם רובה אוויר וציידנית מלאה בסטייקים ובורבון.
מישל ניסתה להשתלב בשיחה ולכוון אותה למקומות שתוכל לתרום את חלקה:
“מה, אתה גם משורר?”
עמיחי הנהן והמשיך את התיאור של אסם התבואה הענק שהיה צריך לישון בו.
“מי היה מאמין,” הוא אמר, “יותם שבח, השמאלני הטהרן משחק עם זוסמן והקלגסים.”
הייתי מבולבל מאוד וגם עצבני על היחס שקיבל ממישל.
“סתם הגענו לכאן,” אמרתי, “אין לך מה להתרגש.”
“רגע אתה גם מהמסיבה הזאת?” מישל ניסתה להשמע ביקורתית “מה אתה גם ימני? אתה באמת חושב שצריך להצביע לביבי?”
“תצביעי למי שאת רוצה.”
“מה זה בדיחה? אתם באמת הולכים להצביע לו?” מישל המשיכה.
עמיחי קטע לרגע את שטף הדיבור שלו והפנה את פניו אל מישל.
“את יכולה להפסיק לדבר? זה נורא משעמם אותי.”
זה כבר ממש עלה לי על העצבים. נזכרתי למה לא דיברנו עשר שנים. הוא פשוט היה בן אדם מחורבן.
“למה אתה חתיכת זין?” שאלתי אותו, משחרר את היד שלי מאחיזתו החזקה.
עמיחי עדיין נראה כאילו הוא מאוהב בי. הוא קם לחבק אותי ודחפתי אותו בשתי ידי. הוא איבד את שיווי המשקל ועף עד הילה, מפיל לה את הסיגריה מהיד.
“תראי מה זה,” הוא אמר לה. “חיה!”
מישל מיהרה אליו, מנסה להתנצל בשמי.
“אני מצטערת, הוא מפגר לפעמים, קרה לך משהו?”
עמיחי הסתכל עליי.
“הוא יכול להתנהג איך שהוא רוצה, Übermensch.” אחר כך פנה אליה: “אבל את לעומת זאת יכולה ללכת.”
מישל גימגמה משהו והחלה להתרחק. היא עצרה את הדמעות שלה, יכולתי להבחין בזה. דווקא ברגעים כאלה היא הייתה בעיניי יפהפייה ואמיצה. היא דיברה אל עצמה והפרצוף שלה התרכך כמו של ילד. אבל שנאתי את זה שהיא יכלה פשוט ללכת ולהתאהב בעמיחי כאילו לא השקעתי בחיזורים שלי דם וכסף.
“ואתה,” עמיחי אמר לי, “כשתרצה להפסיק לשחק עם הילדים תבוא לדבר איתי. יש לנו כמה שנים להשלים.”
הוא התרומם, לקח את המעיל שלו והלך משם לכיוון מרכז העיר.
בבית הקפה הוכרז שביבי גובר על שאר המתמודדים בעשר מנדטים והמבטא המוזר של ז’אקוב הריע:
“מהפך! מהפך!”
הילה וינאי כיבו את הסיגריות שלהם ונכנסו פנימה, לשלהב את הרוחות.

 

ספרות

עם ניצחונו מחדש של ראש הממשלה הוחלפה שרת התרבות. לתוך החלל הגדול שהותירה נכנס בצעדי בלרינה טדי כהן, מעין חרוט עגלגל וממושקף שאהב לאכול אפונה ולדבר בפתגמים. עם כניסתו לתפקיד החלו לנשב רוחות מקארתיסטיות רעננות. צעדו הראשון והפרובקטיבי של כהן היה לסלק לאלתר מרצה לתיאוריה של הספרות מאוניברסיטת באר שבע. המרצה, שהיה מכפיש על ימין ועל שמאל כל מה שהריח מלאומיות, הועיל להגדיל הפעם ולהלל במאי פלסטיני תומך חמאס, כאשר זה פירסם סרט תעמולה אנטי ישראלי. אחרי סילוקו פירסם השר בחשבון הטוויטר שלו:
“המרצה המהולל תמך ופעל למען אנשים הרואים בהשמדת ישראל את מטרת-החיים שלהם. על כך אין סליחה.” הפרטים היו משמימים להפליא אך מסדרונות גילמן סערו וסאנו.
אני באופן אישי מיהרתי והצהרתי שאין לי שום עניין במאורע אבל התפלאתי לגלות שקבוצה של אנשים מהחוג לספרות ממש הסכים עם שר התרבות. הם חשבו שראוי לסלק את המרצה. ראשון לנאמני שר התרבות היה ז’אקוב. ז’אקוב שהיה מתרגל בקורס המקביל בגילמן שלהב את הסטודנטים נגד המרצה ש”כפר” באוטוריטה של גילמן בתחום הספרות והעז לחשוב שיש מקום כזה באר שבע. חלק מהתלמידים היו משועשעים וחלק התלוננו עליו למזכירות החוג. ז’אקוב נקרא לשימוע.
בחוסר רצון נגררתי אחרי מישל לפגישות המתישות על מדשאות הספרייה. אלו היו פגישות של אמנים אקטיבסטים והם הסכימו זה עם זה באופן מעורר השתאות, ועשו זאת בצווחות היסטריות כמעט. לדעתם שר התרבות התנהג :
“בחוסר תרבות וחוסר אינטלגנציה”
“תת רמה של אדם”
“קוף”
“נאצי!”
“זה פשוט פאשיזם!”
“פאשיסטים!”
“פשיסטקו,” ניסיתי להציע, אך הושתקתי במהרה על ידי מבטיה של מישל.
מול הקואליציה הזו של לוחמי החופש תססה קבוצה קטנה שהונהגה, באופן לא מפתיע, בידי הילה זוסמן. זוסמן אמנם לא השתמשה במילים כמו “פאשיזם” ו”נאציזם”, אך היא חיפתה על כך ביצירתיות וקולניות שקשה היה להתחרות בהם. המשוררת החרוצה ארגנה הפגנות תמיכה ספונטניות בשר התרבות באמצע המדרגות או בחצר הקפיטריה, תלתה שלטי ענק המציגים את דמותו כגיבור ישראל, וביצעה אפיזודות של “שירה ציונית” ברחבי הספרייה.
ראשת החוג והמרצים הוציאו במשותף מכתב תמיכה רשמי בפרופסור, בעד חופש הביטוי ותמיכה כללית בערכי השוויון והחירות. כתגובה החליטו ז’אקוב והילה לארגן “פסטיבל אמנות למען שר התרבות והספורט על שם שר התרבות והספורט”. אירוע הפתיחה היה מסיבת ריקודים פרועה במועדון גייז ברחוב המסגר. תמונתו של שר התרבות הודפסה על יריעות בד ענקיות שניתלו כדגלים אנכיים מהתקרה. יחד עם אורות הניאון הכחולים והצהובים הדגלים הללו “השרו אווירה היסטורית”, כפי שז’אקוב תיאר זאת מתחת לשפמו המוקפד. המסיבה הוגדרה כ”להיט”, והיא זכתה להיות ראשונה בשצף הפעילות העניפה של שני המטורללים.
זוסמן וז’אקוב תיפקדו כמפלצת דו ראשית, שלא בחלה באף אמצעי לביסוס מעמדה התרבותי של האורתודכסיה החדשה שלהם, מעין ברית בריונים מנומרת. שבוע אחרי המסיבה השיקו השניים ספר ציטוטים דקיק של שר התרבות, (השר נכנס לפוליטיקה רק לפני שנים ספורות וככל הנראה לא הרבה להתבטא בפומבי), אותו חילקו לעוברים ולשבים בליווי יין נתזים.
באותו הערב נפתחה בנוסף תערוכה שנקראה בשם הנייטרלי “קולטורנה”, ובה תמונות בשחור לבן של שר התרבות, של ראש הממשלה, נחשי פיתון, אריות כרותי ראש ורבי קומות. על הציורים הותזו צבעים בהירים וזרחניים, במה שז’אקוב וזוסמן קראו לו “אסטרטגיה בולימית”.
מישל וחבורת הבודדים שלה לא הבינו מהיכן הם נחתו. לא רק שז’אקוב וזוסמן היו חרוצים, באופן מפתיע היצירות שלהם היו מוקפדות, אסתטיות ולעיתים מרהיבות ממש, לפחות לעומת ערבי הספוקן וורד הרפטטיביים שמישל לקחה אותי אליהם. מישל וחבריה הגיבו בזעזוע עמוק לגמיקים שהופקו חדשות לבקרים בשבילי האוניברסיטה, במדרגות של גילמן ואפילו בשירותים הציבוריים ואמרו שוב ושוב:
“זו אומנות בינונית”,
“פרובוקציה לשם הפרובוקציה”,
“מילא הפאשיזם, אבל כמה חוסר כישרון…”.
יומיים אחרי פתיחת התערוכה הופיעו בגילמן שתי כתבות תרבות מ”וואלה! חדשות”. הן הוזמנו, באופן רישמי, על ידי מיכל סיני מהחוג להיסטוריה, אך מאחורי הקלעים עמדו כמובן זוסמן וז’אקוב, שרצו לתעד את המהלכים המבריקים שלהם. יחד איתם התאספו מספר חברים נאמנים. הם הגיעו מוכנים, היתה להם כוריאוגרפיה שעבדו עליה, קטע ממחזה איטלקי ומספר שירים שעובדו מחדש להקראה בפני המצלמות. סימן ההיכר של כל מי שלקח חלק במופע היה מכנסיים אדומים ומבריקים. לכתבת של וואלה! לא נתנו מספיק זמן אוויר לדחוס בידיעה הקצרה את כל הפעלולים שהכינו, אך המכנסיים מילאו את המסך. ז’אקוב זעק לתוך המצלמה:
“כן! אנחנו מאמינים בראש הממשלה, הוא הז’אן דארק של הספרות, המאו דזה של האמנויות, נפוליאון בונפרט של התיאטרון!”
ברקע עמדו הילה ושאר האספסוף ובידיהם פוסטרים של שר התרבות. הכתבת המסכנה נראתה מבולבלת מתועפות הקישקושים. היא מילמלה למיקרופון: “קבוצה שנוייה במחלוקת” ו”לא כולם מרוצים מהפעילות שלהם”, וכיוצא באלה תגובות מחושבות.

 

פשיסטקו

הכתבה היכתה גלים. אם ביום רביעי הופיע ז’אקוב במהודרת הערב של וואלה! בלבד, במהדורה המיוחדת של סוף השבוע כבר ראיתי את המכנסיים האדומים בכל מדורי החדשות. הסירטון הפך ויראלי. פרשנים ניסו להסביר את מהות הקבוצה, להתווכח אם מדובר בתופעה חיובית או הרסנית. שר התרבות מצא את עצמו, שבוע אחרי כניסתו לתפקיד, בליבה של סערה תקשורתית מפתיעה. הוא נאלץ להתגבר על המבוכה וטען בתוכנית רדיו שהוא גילה בתל אביב: “קבוצה של צעירים, מוכשרים, ציוניים, שאוהבים את המדינה, ראוי שכולם ילמדו מהם.” הציטוט כמובן הצית חגיגה גדולה. הוא נדגם, מוקסס והפך למנטרה מוזיקלית ברחבי האוניברסיטה, ב”בקטריה”, בבתי הקפה של אזור לבונטין, ואפילו חצה את קווי הגבול של תל אביב אפילו לאויבותיה המושבעות: ירושלים ונס ציונה.
השר הגדיל לעשות ובעצה אחת עם יהודה עציון, מי שהיה אחד ממנהיגי המחתרת היהודית, המיר את שמה של תחרות השירה העברית השנתית ל”תחרות השירה העברית על שם שבתי בן דוב”. בן דוב היה הוגה דיעות קיצוני שהפך למורה הרוחני של עציון, אשר תכנן בהשראתו להטמין לבנות חבלה מתחת לכיפת הסלע אך נתפס לפני שביצע את זממו. כמאה שירים נשלחו בשבוע אחד לתחרות. אני מודה שאפילו אני שלחתי שיר, משהו עגמומי למדי על נסיעה ברכבת בוורשה. לתחרות השירים זוסמן כבר התנגדה. היא טענה ששר התרבות איבד את הניצוץ הלאומי וקרנו ירדה, ודרשה שיערכו לו “מבחן נאמנות”.
המרצים בפקולטה למדעי הרוח היו חלוקים בדיעותיהם. אחדים מיהרו לגנות את התופעה ולהתייצב לטובת הפרופסור מבאר שבע, וטענו שיש להעיף את ז’אקוב מסגל ההוראה לאלתר. אחרים חששו לאבד תמיכה בקרב הסטודנטים שלהם, מה גם שהיה משהו מלהיב, אני מנחש, בהתעניינות המחודשת שחוללה השערוריה בחוג הזנוח הזה. הימים היפים בהם מנחם פרי התהלך ככובש קדמוני, מטיל כישופים על נערות תכולות עיניים ונועץ את חניתו המחודדת בכל מבקר חמוץ פה, חלפו מבלי שוב. מאז הצמיח החוג בעיקר מורות לספרות בחטיבות בינייים ומבקרי ספרות ממורמרים.
המכנסיים האדומים הלהיטו לא רק את מסדרונות גילמן. הבוז והשנאה של התקשורת הישראלית וגינוייהם של כמה סופרים בעלי שם כמו דוד גרוסמן ומאיר שלו הקסימה את החברה הישראלית. מכנסיים אדומים נמכרו בכל מקום. תמיר גל, זמר הדיכאון המפורסם והליכודניק המושבע, הלחין שיר של ינאי, ואפילו תנועת “אם תרצו” חגגו על המציאה וקראו בערוץ היו-טיוב שלהם לצאת ולשמוע קצת “שירה לאומית אמיתית”.
תגובת הנגד לא איחרה לבוא. ההערצה לזוסמן וז’אקוב השתוותה רק לשנאה העיוורת אליהם. הט יעונים הראשונים היו, איך לא, שמדובר בתנועה ממוסחרת. באחד מהשיעורים על הספרות העממית בימי הביניים שמעתי במו אוזניי מישהו אומר:
“האמת שהיה משהו בשירים שלהם בהתחלה, אבל עכשיו זה סתם מיחזור”.
חובבי הספוקן וורד טענו שמדובר ב”פירוק הדמוקרטיה, שיתוף פעולה עם הדיכוי, המשך הפשיזם באמצעים אחרים” וכדומה. הגדילו לעשות תלמידי הספרות הלטינו-האמריקאית, שהיו חבורה של סוציאליסטים חמומי-מוח. הם יצאו בהצהרה שמכנסיים האדומים הם סימן מטרים לשילוח אנשים למחנות עבודה. חבורה של שמאלנים אדומי לחיים מתואר ראשון תלשו את הפוסטרים של שר התרבות וייסדו במה מחתרתית של שירה פוליטית בחצר בית הקפה של גילמן. שם קראו שירים ביקורתיים על הממשלה, על סתימת פיות ועל התקרנפות חבריהם לחוג.
הילה, שהייתה תמיד בעלת ראש עיסקי, הציעה להקים במה מתחרה מול הבמה השמאלית והכריזה על אירוע של “דיבייט שירה” – קרב מילולי בין הניצים. האירוע נקבע לשעה שלוש בצהריים ביום למחרת, והפירסום היה אינטנסבי. אני קיבלתי את ההזמנה באופן אישי, בסיום שיעור אקו-פמיניזם, כשניסיתי לכתוב לעצמי הצעה לתזה. הילה זוסמן נכנסה בסערה לתוך חלל הכיתה מוציאה לשון לשני נערים ממושקפים והניחה על השולחן שלי דף מקומט עם הפרטים תוך כדי נסיון להשיג את מספר הטלפון שלי. אמרתי לה שאני לא מתכוון לבוא ושבדיוק קבעתי לבהות בטלפון שלי בשירותים. היא חייכה ואמרה לי שמישל תהיה שם. עשיתי פרצוף אדיש אבל החלטתי לבדוק את העניין, על כל צרה שלא תבוא.
ביום שלישי הכאוס כבר חצה גבולות. ז’אקוב סולק מאחד משיעוריו על ידי קבוצת תלמידות פמיניסטיות, הוא צעד חסר דאגות לעבר בית הקפה כשהוא מזמר לעצמו את ‘לורליי’ של היינה בגרמנית. בשיעור על תיאוריות ספרותיות קמו קבוצת תלמידים וקראו שירים שונים בו זמנית, בדיוק כשהמורה הסביר כיצד החיים של ג’ודית באטלר קשורים לתיאריות שפיתחה. בדשא המרכזי החלו למכור מכנסיים אדומים במגוון גזרות ודוגמאות. שני סטודנטים לסוציולוגיה עם מסקרה בעיניים וראסטות בלונדיניות בנו דוכן מעבודת יד שמטרתו הייתה לקדם “שירה של שלום”.
חשבתי שזו הזדמנות טובה והלכתי לעמוד ליד שני תלמידי תיאטרון רגוזים, שעמדו עם שלט שעליו הודפסו “ארבע עשר סימני הפאשיזם” של אומברטו אקו. חיכיתי לראות את מישל אבל לא מצאתי אותה בשום מקום. הילה זוסמן הופיעה לידי ולחשה לי באוזן:
“מתחכך עם האוייב?”
התעלמתי ממנה וחזרתי להסתכל על הבמה. ראשון עלה בחור מתולתל ודביק, ולפי השיר הבלתי נסבל שקרא ניחשתי שהוא מייצג את השמאל. זה היה מין קטע ספוקן וורד שהתכתב באופן רופף עם השיר “קילפתי תפוז” של אריק איינשטיין, והיו בו שורות בלתי נשכחות כמו “קילפתי את עצמי ומצאתי בפנים את מי שאמרתי שלא אהיה בחיים” ו”זה מה שנשאר בעולם אחרי שהילד נרדם”. מחיאות הכפיים חגגו, הילה נחרה בבוז, וז’אקוב פלירטט עם אחת המתרגלות. אחריו עלה מישהו בשם אליוט והשיר שקרא פירט את שלבי הכנת חרב פלדה. גם הוא זכה למחיאות כפיים מוגזמות. אחרי אמן החרבות עלתה בחורה שקראה קטע על כך שהיא “אישה בעולם של גברים”. זה עבר את גבול הטעם הטוב ומלמלתי לעצמי:
“איזה שיעמום.”
כנראה שלא הסתרתי את ההתנשאות שלי מספיק טוב ואיזה בחור עם תווי פנים נעימים אבל עם עיניים רושפות אמר בטון תוקפני:
“מישהי פותחת את הלב שלה ובגלל שאתה יכול, אתה פשוט משפיל אותה?”
מלמלתי משהו על זה שהיו סיבוכים בלידה שלי ואין לי חמצן במוח, אבל מה ששכנע אותו, היה עמיחי. הוא התקרב באיטיות ושם לו יד שרירית על הצוואר.
“משעמם אותו השיר המטומטם של חברה שלך, אותך הוא לא משעמם?”.
לרגע אחד שמחתי שעמיחי נמצא לידי, הסתכלנו שנינו על הבחורה קוראת את השורות האחרונות של השיר. מחיאות הכפיים לא איחרו לבוא, אך לעבר הבמה נזרקו גם מספר כוסות פלסטיק.
עכשיו הילה זוסמן עלתה לבמה ושאלה אם יש בקהל מתנדב לקרוא את השיר הבא. לפני שמישהו הרים יד עמיחי צעק לה:
“כאן, כאן!” ודחף אותי קדימה.
הילה חייכה, ומיהרה למשוך אותי בידה הקטנה לבמה.
“אני מבקשת להציג את תגלית השנה, יותם שבח”.
הלום ומסוחרר עמדתי מול הקהל, שהביט בי בריכוז, מוכן להעריץ ולחסל אותי בנשימה אחת. בהתחלה התכוונתי לברוח אבל פתאום חשבתי על זה שהילה רוצה לשכב איתי ושגם מישל נמצאת כאן וגם עמיחי ואם אני לא קורא עכשיו שיר אז מתי אני כן אקרא? לא זכרתי הרבה שירים בעל פה, והדבר היחידי שעלה לי לראש היה משהו שכתבתי אחרי השבוע הראשון שלי באוניברסיטה. בקול רועד אמרתי:
“השיר הזה מוקדש למישל”.
אבל לפני שהתחלתי לדקלם את שיר האהבה המדממת שלי, הצטלצלה צעקת
“בוגד!” וחשתי חבטה בבטן.
נפלתי אחורה הישר לתוך השיחים הדלילים שבקושי ריככו את המכה. מהומה החלה בחצר בית הקפה. צעקות, דחיפות וקללות, כוסות קפה מלאות הושלכו מכל מקום.
“פאשיסטים!”
“שמאלנים!”
חטפתי אגרוף בלחי שלי, וראיתי את הילה מגחכת בצד. בסוף עמיחי חילץ אותי מערמת הגופים הלוהטים שעטפה אותי יחד עם ליבי דוליטל שהיה לה שיער בגוון כחול דהוי. הילה מיהרה לנצל את המהומה, עלתה לבמה וצעקה לתוך המיקרופון:
“סוף סוף שירה לא משעממת, קצת דם לקינוח הדבש כמו שאומרים! שירה שתקנית היא זו המובילה לסערה. תראו אותו, יותם שבח, הצליח לעשות מהפכה בלי מילה אחת.”
היא חייכה שוב ומשכה אותי אחריה מרימה את היד שלי כמו זוכה בתחרות איגרוף:
“יש לנו מנצח!”
אדומי המכנסיים מחאו כפיים ונשאו אותי באוויר. המהומה הפכה לזירת קרב ממש. כשכיסאות פלסטיק החלו להתעופף ועובדי הקפיטריה נאלצו להתקשר לאבטחה. מישל הסתכלה עליי במבט רצחני. רציתי להגיד לה משהו, אבל עמיחי סחב אותי משם.
“בוא, בוא, לפני שיבקשו מאיתנו לסדר את הבלאגן.”
במקום ללכת דרך השער הראשי עמיחי לקח אותי דרך בית התפוצות. עלינו על קו 25 ונסענו חצי שעה בדממה עד שירדנו בנסיך הקטן. עמיחי נופף לשלום לשני משוררים מזדקנים שישבו לאכול שם כריך בטטה ונבטים. הזמנתי לנו קפה ועמיחי הסתובב בחצר האחורית של החנות עד שמצא בשבילי ספר. קראו לו “הקריירה של ניקודם דיזמה”.
“מתנה לפולני שלי,” אמר.
חייכתי במבוכה ועמיחי גלגל את היד שלו, כאילו הוא ג’נטלמן אנגלי שמחזר אחרי הגברת שלו.
“בוא נלך לסלון ברלין, נראה מה יש שם.”
יצאנו לרחוב, קינג ג’ורג’ כבר החל להחשיך וכולם התרוצצו שם כמו סוחרי איברים לפה ולשם. הרגשתי שעבר שבוע מאז שהגעתי לאוניברסיטה.
נכנסנו לפאב והתיישבנו בחללו האפלולי. היינו בין הלקוחות היחידים. עמיחי שלף חבילת טבק לגילגול והכין לנו סיגריות. אחרי שעישנו ושתינו בירה שאלתי:
“עמיחי?”
אבל הוא אמר לי:
“תשתוק.”
אחרי זה שתה מהבירה שלו והסתכל על המלצרית שישבה מאחורי הבר ושיחקה עם הטלפון שלה.
“אני רוצה שתקרא משהו שכתבתי,” אמר.
הוא שלף מתוך התיק שלו קופסת קרטון. בתוכה נחו קלפים מאויירים.
“טארוט,” הוא הסביר.
בכתב מוקפד וצפוץ נכתבו על הקלפים פרגמנטים קצרים. חלקם היו כתובים בחרוז ומשקל, וחלקם בכתיבה אסוציאטיבית לחלוטין. הם היו מין תפילות קודרות, אגרסיביות. השם של אלוהים חזר הרבה פעמים. היה בזה משהו מאוד בוטה, גם מינית וגם דתית ועם זאת זה הצליח לשעמם אותי לגמרי. קיוויתי כל הזמן שהוא יפסיק אותי אבל רק אחרי שסיימתי לקרוא את כולם עמיחי קם והביט בתיקרה.
“זה מאוד יפה,” אמרתי.
הוא הסתכל עליי ואמר:
“בגלל זה אני לא רוצה שתמשיך להסתובב עם הילה, זה לא בדיחה, אתה מבין?”
“מישל אתה מתכוון.”
“מישל, הילה, כולן, אתה לא צריך את זה. אתה צריך להיות איתי.
“אתה עזבת,” הזכרתי לו.
“אתה רואה שאתה מתנהג כמו ילד קטן. אני עומד ערום מולך ואתה מתעסק שוב פעם רק בקליפות. רוצה לראות משהו?” שאל.
הנהנתי ועמיחי משך מעלה את חולצתו. באיזור הגב התחתון נמתחה צלקת ארוכה.
“זה מאנטי-פה, אתה מבין? חבורה של מטומטמים. אתה יודע מה מרגיז אותי?” הוא שאל מתרומם שוב מהכיסא. “לא זה שבסוף השמאלנים הם הכי צבועים והכי אלימים כי הם כל הזמן עסוקים בלהסתיר את זה. זה בעיה שלהם. הדבר הכי מעצבן זה שלאף אחד לא אכפת מהקפלים של השפה, מההיסטוריה שלה. בגלל זה הם כל כך אוהבים את דה סוסיר, הייתי רוצח אותו עם הידיים שלי אם הוא היה חי. הם רק רוצים להגיד את הדבר שכולם אומרים, שוב ושוב. לא לצאת מהלופ. תמיד להגיד בדיוק את מה שנכון לזמן הזה.”
הוא הרים את כוס הבירה שלו למעלה שופך מתוכה זרזיפים דקים על הריצפה.
“לכל מילה יש את המשמעות הכי שטחית שיכלה להיות לה. אבל אני מסרב לקבל את הדבר הזה.”
הוא מתח את החזה שלו מול האנשים שאיימו לשטח את השפה, כאילו הם נמצאים איתנו בסלון ברלין בחרבות שלופות.
“אני רוצה שהספרות תראה כמו חתך גיאולוגי, שהיופי שלה יהיה כמו של הר, למה שבקתני?” קרא לתיקרה.
מלצרית אחת הפנתה את המבט שלה אלינו.
“אתה אידיוט” סיננתי ועמיחי התיישב וחייך אליי.
“אוך התגעגעתי אליך, אולי תצטרף אליי? מה יש לך לעשות עם החיים העלובים שלך.”
“כלום,” הודיתי.
“ממשיך לכרכר אחרי הנקבה הזאת. למה?”
“אה… היא יפה,” אמרתי.
“היא לא כל כך יפה, חבוב.”
חשבתי על זה. הוא צדק, היא לא בדיוק יפה, מישל.
“לא יודע, אני אוהב שהיא חלשה כזאת, שהיא לא מבינה בכלום. היא קצת מטומטמת, אתה יודע?”
עמיחי חייך.
“כן, אני מבין, אתה אוהב את השליטה. מאכזב קצת, אבל אנושי.”
“לא בדיוק שליטה,” אמרתי.
“לא משנה. אתה צריך לבוא לסדנה שלנו, תבוא ביום חמישי,” הוא עכשיו נעמד. “זהו, אתה חייב לבוא, תשבע לי שאתה בא.”
הוא לא חיכה לשבועה שלי.
“אני חייב ללכת,” אמר בקול רם השאיר כסף לשלם על שנינו, וברח.
ניסיתי לרדוף אחריו אבל הוא נעלם בגוש האנשים הענק שחצה את אלנבי לכיוון קינג ג’ורג’.

אחרי שאיבדתי אותו לרוחות השגעון המשכתי ללכת באלנבי ובמקום לחכות לאוטובוס נכנסתי לחנות ספרים משומשים שהייתה מעבר לכביש. חיפשתי את הספר של עמיחי. ידעתי שהוא הוציא אחד כשחזר מברלין, אבל לא הצלחתי למצוא. המוכר לא הכיר אותו. ביקשתי ספר של אורי צבי גרינברג והמוכר אמר לי שיש לו רק את “רחובות הנהר”. אמרתי בסדר, כי לא קראתי שום דבר שלו. מיד כשהוצאתי את הארנק נכנסו לחנות ז’אקוב וזוסמן מלאי עונג מעצמם.
“אוהוהו, ‘רחובות הנהר’, אורי צבי גרינברג!” ז’אקוב גירגר את המילים במבטא הצרפתי שלו. “הולך לזיין?”
“הוא מסתובב יותר מדי זמן עם עמיחי, זה לא עושה לו טוב, צריך לטהר אותו!” הילה אמרה לו.
פעם ראשונה שראיתי את ז’אקוב מעוות את הפנים. הוא שנא את עמיחי יותר משציפיתי.
“הוא אנטישמי,” קבע, “בלי כישרון, וזה חבל, כי יש אנטישמיים עם כישרון רב, גוגול, סלין, אליסטר קרואלי!”
הילה דחפה אותנו מחוץ לחנות.
“קדימה, קדימה, הזמן קצר והמלאכה מרובה.”
ז’אקוב עצר באם:פם וקנה שני בקבוקי יין. הלכנו כמה רחובות לכיוון פלורנטין. זוסמן וז’אקוב התווכחו בלהט על בנימין נתניהו. לדעת ז’אקוב הוא לא היה מספיק פטריוט.
“זקן טרחן,” הוא אמר.
הילה חשבה שחייבים להעריך את האופי הטראגי שלו.
“הוא כמו מדיאה,” הכריזה. “עדיף גיבור כזה שישרוף את עזה למען האהבה שלו מאשר בירוקרט ימני שיילחם בבג”ץ או משהו בירוקרטי דומה.”
ז’אקוב גיחך ואמר לה שהיא שרלטנית.
“לאן הולכים?” התערבתי בכוח בשיחה.
“אל תהיה ספקן,” אמרה הילה, “זה מקום פנטסטי, יתאים לך כמו סוכריה על מקל.”
ז’אקוב הצביע לשמים ואמר:
“מלא עלמות חן, תוכל להזמין מישהי ללכת איתה להצגה היומית”
זוסמן התלהבה:
“כן, תגיד לה: מיידעלע, מה את עושה אחרי הגימנסיה? רוצה לראות את שרירי המפשעה שלי?”
הם היו מאוד מרוצים מעצמם. עצרנו ליד בניין ברחוב זבולון. ז’אקוב סידר את הצווארון שלי ותפח על החזה של הילה, מיישר אותנו.
“מוכנים? אל תעשו לי בושות.”

המקום שאליו לקחו אותי היה חוג בית. הוא נערך בבית של נועה זיסברג, ומי שהעביר אותו היה מתנחל חייכני ופנאט שהסתנן לשורות הליכוד ונכנס לכנסת בעיקבות הצלחתם המוגזמת בבחירות. הוא היה מקום שלושים ושתיים ברשימה, ואם זכרתי נכון לא היה האחרון שנכנס, הטקטיקה של הבחור, כפי שלמדתי בחוג הבית, הייתה דווקא לכבוש את ליבם של התל אביבים הליברלים. הוא דיבר על חופש כלכלי, צמצום הצבא ומלחמת חורמה בפקידי הממסד. ברחבי הסלון ישבו זוג מטאליסטים בחולצות שחורות, שני דתיים עם חליפות ומשקפיים, בחורה עם שביס הודי, נועה זיסברג שהתלבשה כמו מארחת במסעדה ושניים מהתא של ‘אם תרצו’ באוניברסיטת תל אביב. זוסמן עשתה לי סיור היכרות.
“זאת זיסברג, היא ממש הייתה חשובה מתישהו,” ואז לחשה לי: “משוגעת”.
אחר כך הציגה בפני את הבנים הדתיים:
“זה נדי ומתן. “אתם יכולים ללחוץ לו יד, הוא בן.”

מתן התכוון לומר לה משהו אבל היא כבר עמדה להציג את את הזוג המטאליסטי:
“היא הבחורה הכי יפה בסצינה של הימין,” הצביעה על הבחורה הגבוהה והממושקפת שלבשה חולצה של KORN. “וזה החבר האפס שלה, תום. לתום אין יכולות חברתיות אז הוא ליברטריאן,” ובאותה נשימה התקרבה אליו ואמרה “מה אתה אומר תום? אני ואתה נזדיין אחר כך?” והוסיפה קריצה והוצאת לשון אפילפטית.
“די זוסמן תעופי כבר, מי הזמין אותך בכלל?”
בשעה תשע חבר הכנסת התחיל לדבר וז’אקוב מזג לכולם יין ועודד אותנו לשתות. באמצע נאומו של חבר הכנסת החשיבות של כלכלה מאוזנת שאינה כנועה למשפחות הפשע של ועדי העובדים, הילה זוסמן הצביעה כמו ילדה בכיתה ג’. הנאום נעצר והוא הסתכל עליה בחיוך.
“אתה לא בעד בית המקדש?” שאלה “מתי אתה מדבר על בית המקדש? באנו בגלל בית המקדש.”
חבר הכנסת האדים. ז’אקוב אמר:
“קצת נימוסים גברת.” ומזג לה עוד יין.
המטאליסטית היפה ניצלה את ההפוגה מהמושגים הכלכליים ושאלה אם הוא בעד לגליזציה של סמים. וחבר הכנסת אמר מיד שכן ושהוא שותף בקואליציה של חברי כנסת שתומכים בלגליזציה, לא רק רפואית. המטאליסטית הנהנה בכובד ראש ואמרה שהיא ממש מופתעת מהפתיחות שלו ואני חשדתי שהיא קהל מושתל.
ז’אקוב ניגש לדבר איתו על משהו שכתב על דייויד יום באחד מהמאמרים שלו במקור ראשון וחבר הכנסת הופתע ואמר לו שהוא לא ידע שיש כאלה אנשים רציניים בתל אביב שקוראים את מקור ראשון. אחרי זה ז’אקוב מזג לו קצת יין וחזר לשבת להמשך ההרצאה. חבר הכנסת ניסה להחזיר את כולם לריכוז והתחיל לדבר על בעיית הפליטים בדרום תל אביב.
הילה נחרה בקול ורקעה עם הרגליים שלה.
“למי אכפת? תגיד אם הולכים לבנות כבר בית מקדש או לפחות משהו דומה עם קורבנות.” היא ניסתה למשוך את תשומת הלב של ז’אקוב אבל הוא החמיץ את הפנים שלו אליה וניסה להקשיב למה שהוא אומר.
“ותגיד יש מצב שגם בנות יוכלו להשתלב הפעם? אמרת שאתה בעד שילוב של נשים בצה”ל אז מה עם זה? תתן לנו?”
חבר הכנסת האדים מעט ואמר בקול שבור:
“עד שזה יבוא… אני מאמין שכן, אבל…”
ז’אקוב ניגש להציל את המצב ואמר:
“אולי ניתן לאיש הגאון הזה לדבר ונשאל שאלות בסוף, מה את אומרת מפלצת?”
הילה התעצבנה וקמה על הרגליים שלה:
“ידעתי שאתה תתפשר, תמיד אתה מתפשר בסוף. ואתה,” פנתה לחבר הכנסת ההמום “אתה יכול לחזור ל’שלום עכשיו’. באמת, לגלזיציה, מה אתה גיל קופטש?”
אחרי זה הסתכלה עליי ואמרה:
“מי בכלל רוצה לשכב איתך?” והלכה בטריקת דלת.

 

מהפיכה

בבוקר הבא פספסתי את השיעור הראשון ורצתי במדשאות האוניברסיטה שיכור והלום עדיין מכמויות היין ששתינו בחוג הבית בפלורנטין. ניסיתי להגיע לפחות לשיעור ספרות לטינו-אמריקאית. תחושה לא נוחה התפתלה מאחורי הגב שלי. נדמה היה לי שכולם נועצים בי מבטים מפוקפקים. כשעברתי את בניין מנהל עסקים מישהי הצביעה עליי בלי בושה.
החששות התגלו כמוצדקים. הכניסה לבניין הפקולטה תקפה אותי באלם מוחלט. על קירות המסדרון נתלו זה אחר זה פוסטרים ענקיים עם תמונה שלי במרכזם. כן, כן, אני, יותם שבח, הודפסתי בעשרות והודבקתי לאורך ולרוחב קירות החוג לספרות. בלורית שחורה מתוחה אחורה, היד שלי מחזיקה מיקרופון. מעל הפרצוף העקום שלי הופיעה המילה “ניצחון”. מבטים ננעצו בי מכל עבר. סטודנטים, מתרגלים, מרצים ואפילו עובדי הניקיון הסתכלו עליי, משתהים. התרחקתי מהם וטיפסתי במדרגות לקומה השלישית, שם לשמחתי לא הופיעו עוד שלטים.
פתחתי את הדלת של חדר 207. דניאל המרצה עמד באמצע הכיתה ונשא במבטא ארגנטינאי מהפנט נאום נלהב על בורחס. נכנסתי בשקט, מנסה למשוך כמה שפחות תשומת לב. אלא שדניאל עצר את השיעור, הביט לעברי והחל לקרוא:
“פשיסט! בוגד! פשיסט!”
בלי ששמתי לב הושלך לעברי, בדייקנות ראויה לציון, טוש פלסטיק שחור. הכאב היה חד וחותך. אל דניאל הצטרפו הסטודנטים האחרים וכולם החלו לקרוא לעברי בשמות. זיהיתי את הגב של מישל בשורה הראשונה, אבל היא לא הפנתה אלי את ראשה. ליבי דוליטל קמה מהמושב שלה, חושפת מכנסיים אדומים ומבריקים. היא גלגלה עיניים לעבר הכיתה ומשכה אותי החוצה.
ליבי הייתה מהמעריצות השרופות של עמיחי. היא גדלה בכפר סבא, ותמיד הייתה מרדנית ויחד עם זאת בעלת חולשה לדמויות סמכות. בגיל ארבע עשרה העריצה את להקת “היהודים”, רדפה אחריהם בכל הארץ. בגיל שבע עשרה החרימה אותם ולא הסכימה לשמוע מוזיקה ישראלית בכלל. היא הצטרפה לקבוצה של נערים שהיו נפגשים בגשר של דיזנגוף סנטר, מעשנים סמים ומדברים על אנרכיזם ופאנק. כשהתקרבו הבגרויות בבית ספר כצנלסון, ויתרה על הקריירה שלה כמהפכנית והחליטה להתמקד בשירה. היא קראה כל מה שיכלה, קריאות מרתוניות לתוך הלילה, וברגעים רוטטים במיוחד אפילו כתבה כמה שירים בעצמה. היא לא העזה לקרוא אותם לאף אחד, עד שפגשה את עמיחי באיזה פסטיבל והעזה לתת לו מחברת אחת, הוא עבר על כולה בלי להסיר עין, ובלי להגיב, עמד לידה מחזיק את המחברת וקרא במשך רבע שעה כמעט ארבעים שירים. היא התפתלה, רצתה לחטוף את המחברת, לזרוק אותה, לנשק אותו, לפרוץ בצחוק. אבל לעמיחי היה מבט רציני והיה ברור שאסור להפריע לו. בסוף סגר את המחברת וקבע: “את תקריאי את השירים האלה בערב שאני מארגן,” ולא הוסיף דבר. ליבי הייתה שלו לעד.
הלכנו לקפיטריה. אני הייתי עדיין מבוהל מהתקרית בכיתה, אבל ליבי התהלכה בשלווה חגיגית כמעט ונהנהת מההזדמנות להתאוורר קצת מהשיעורים. הקפיטריה הייתה מכוסה בפוסטרים: שר התרבות שפס שחור חוצה את פניו, אני, בפרצוף נוגה, עוזה מפרפר נחמד אוחזת בדגל ישראל. על שולחן מתכת עגול חיכה לנו עמיחי, בחיוך מרוצה הוא סימן לנו לשבת איתו ונישק את ליבי על לחיה.
“נו, איך הפירסום, כוכב?”
ליבי הסתכלה עליו במבט אוהב.
“נהדר,” עניתי לו בפרצוף חמוץ.
“מה אתה מדוכדך, יש מהפכה, אתה חלק ממנה, תתקדם.”
הוא שלף פלסק כסוף ומזג ממנו לתוך כוס האמריקנו שלו.
“כמו דוסטוייבסקי,” הוא קרץ לי.
“זה לא כמו…” התייאשתי באמצע המשפט.
ליבי הפריחה לאוויר טבעות דקיקות של עשן וסימנה לנו לעבר חבורה של ממושקפים בעלי תווי פנים עדינות. הם התווכחו לגבי איזו הפגנה שתיכננו בסוף החודש, שמטרתה הייתה “להפסיק את הטירוף הקיצוני שמשתלט על האוניברסיטה”.
“אתה קולט שפעם התלוננו שמסמנים מרצים?” אמר אחד הבחורים, “זה גורם לי להתגעגע לתקופות האלו. איך בכלל אפשר להגיד שאתה איש רוח ימני? זה אוקסימורון.”
הם הבחינו בנו רק אחרי שכבר הספקנו לשמוע את כל תכניותיהם הנרגשות להחזרת השוויון והחירות למסדרונות גילמן. עמיחי נופף להם בידו, משועשע, והם הסתלקו תוך הפטרת קללות אלגנטיות לאוויר.
“נו, אז מה שלום האספסוף של זוסמן? היא כבר זיינה אותך או שאתה שומר על התחתונים שלך יפה?” עמיחי אמר. הדרמטיות של אתמול נעלמה, והוא סרק את קפה גילמן בבוז.
“מי קשור אליהם בכלל?” התעצבנתי.
“אתה, אתה הבייבי שלהם,” הוא קבע בפסקנות.
ליבי קמה מהכיסא ושאלה את עמיחי אם להביא לו משהו.
“עזוב אותי, אתם כולכם משוגעים,” אמרתי, “מה אתה חושב, שמעניין אותי כל השטויות שלכם? משחקים בלהיות מקוריים, להיות האמנים הימנים כי תפסו לכם את כל הפוזציות האחרות.”
עמיחי הרצין. “הם,” הוא אמר, וקירב את ראשו לזה שלי. “רק הם, אבל זה בסדר, תמשיך לבלות איתם, אתה עוד לא בשל, כנראה.”
קמתי ללכת אבל לפני שחציתי את הגדר לכיוון היציאה עמיחי אמר:
“אגב, יש אנשים שכבר מוכנים ואנחנו מקבלים אותם בידיים פתוחות”.
ידעתי שהוא אמר את זה כדי לפגוע בי, אבל לא הבנתי את מלוא המשמעות של המילים לפחות לא באותו יום.

בבבוקר המאוחר של שבת ישבתי בבבית קפה בלבונטין לכתוב עבודה לסיום הקורס באקו-פמניזם. אבל המבטים העוינים סביבי לא נתנו לי לעבוד בשקט. מאז שהפוסטרים שלי נתלו על קירות הפקולטה הרגשתי שכולם מחכים להכות אותי במקלות. בקצה של בית הקפה ישב השחקן שהקריא באירוע השירה בקפה גילמן את השיר הנוראי על התפוז והגרעינים ומה שזה לא יהיה. התקרבתי אליו ושאלתי אותו בזהירות אם ראה את מישל. הוא הביט עליי מבעד לתלתליו השמנוניים ואמר בבוז:
“חשבתי שהיא עברה לצד שלכם, לא?”
לא הבנתי.
“על מה אתה מדבר? איזה צד?”
הבחור לא הקשיב לשאלה שלי.
“אבל אתם יכולים לעשות מה שאתם רוצים,” אמר, “לא יעזור לכם כבר. שרפתם את כל הגשרים, הפסדתם.”
“הפסדנו?”
“זהו, לא יעזור לכם.”
התרחקתי ממנו בשביל לא להידבק, אבל מישהי שישבה לידו הוסיפה.
“כן, העיפו אותם מהאוניברסיטה, לא שמעת?”
הסתבר שהמטומטמים האלה החליטו להקים דגם קטן של בית המקדש בכניסה לספרייה, וקראו לו על שם ראשת החוג. היא התעמתה עם ז’אקוב והודיעה שיש לו 48 שעות להסתלק מהאוניברסיטה לפני שהיא מוציאה נגדו צו הרחקה. הילה קיבלה אזהרה, אבל רצתה ללכת על כל הקופה והחליטה לעזוב את הלימודים כמחאה על דיכוי חופש הביטוי. היא ארגנה תהלוכה של עשרים מכנסונים אדומים, שהקיפו את האוניברסיטה כשהם מדקלמים את “חיילים אלמונים” של יאיר שטרן מדגישים בעיקר את ארבעת המילים שבאמת זכרו: “משורה משחחר רק המוות”.

 

דם אריות

הסילוק השערורייתי הוביל את הפאשיסטים להכריז על אירוע התעוררות המונית. עכשיו כשגילמן טוהרה מהשפעתם האפלה, החליטו למקם את המחאה בדשא מול בניין מקסיקו לאומניות. מחוץ לשערי האוניברסיטה הוצבו שתי סטודנטיות לתואר ראשון במחוכים שחורים מחנות סקס זולה וחילקו פליירים לעוברים ולשבים. זה היה רעיון של ז’אקוב.
עמיחי עלה לדבר ראשון.
“יותר מדי זמן נתנו את הדפים ועטים שלנו לאנשים הלא נכונים,” הוא נזף בקהל החף מפשע. “צריך להגיד את האמת: תנועות חברתיות כותבות מניפסטים מחורבנים ושירים מחורבנים. שירה בגוף ראשון היא אוננות. את שפת הרחוב צריך להשליך לפחי הרחוב. שירת זכויות האדם סיימה את תפקידה עם ברטולט ברכט. מאז שנות הארבעים היא עוסקת בהפיכת דו”חות עוני לאמנות ואת המילים לדו”חות עוני. כמו שאמר איזה נוצרי, תנו לאמנות את אשר לאמנות ותנו לקיסר את אשר לקיסר!”
בקהל היה כרגיל גרעין של מטורפים שהקשיבו לעמיחי כמו לגורו, ואילו כל האחרים בהו בפסל המכוער שהיה קבוע בדשא מרב שעמום. לזוועתי זיהיתי בקבוצה הנאמנה שלו את מישל. ממש כך, בגודל טבעי ובמבט מצועף, בולעת כל מילה שלו כמו סרדינים ניסיתי לפלס אליה דרך בין האנשים בקהל, אבל ברגע שעמיחי ירד שוב פעם הסתודדו יחד כל הפשיסטים, מריעים לז’אקוב שדילג בקלילות לפודיום. הם נופפו, מחאו כפיים וצעקו “הזהב, הזהב, הזהב!”. ז’אקוב עלה ומאחוריו ארבע עשר צעירים עם חולצות מודפסות של ‘הבית היהודי’.
“חברים וחברות, מכרים וג’נטלמנס,” ז’אקוב לחש למיקרופון, “אוניברסיטת תל אביב החליטה, בצעד אמיץ, לשלוח אותנו אל מחוץ לגבולותיה. היא אמרה לי ‘זאקוב, נועדת לגדולות, אל תשאר בקן הקטן הזה, תפרוש כנפיים’.” הוא חייך חיוך קטן והוסיף: “ככה לפחות היא התכוונה להגיד.”
הוא עצר לרגע ומשך את הפאוזה להעצים את החגיגיות שבדברים שלו:
“החלטנו להצטרף לביצה הפוליטית החמימה משתן ושחיתות. בגלל שאנחנו מושחתים באופיינו וגם מריחים רע, רע, רע!”
שאגות השמחה נשמעו מכל עבר. ז’אקוב עצר את ההתלהבות בידיו.
“אני רוצה עכשיו, אם יורשה לי, לקרוא לכם פנינים נבחרות מתוך המצע של הסיעה החדשה שלנו.”
הכנופייה סביבו המשיכו לרקוע ברגליים ואני ניסיתי להתקרב לעבר מישל ועמיחי, שעמדו עם ליבי וינאי ליד הדלת של בניין מקסיקו ועישנו. ז’אקוב החל לקרוא משפטים סתומים מתוך המניפסט שכתב:
“הלאה החולשה, הלאה המחלות, הלאה המוות! אנחנו נאמנים לחיים, לחיים! לא צריך למכור את הגוף הרקוב שלכם למוות, תנו אותו לחיים. מה נתנו לנו כל המוות והזיהומים הנגפיים? רק כאב וצער! שימו את מבטחכם בחיים. הפסיקו למות, בפקודה!” הוא גרר את המילים, מרטיט את שפמו הדקיק מעלה ומטה.
התקרבתי לשער של בניין מקסיקו והצצתי לעבר עמיחי, שנראה עצבני. מישל ניסתה להרגיע אותו.
“קרקס, הם הופכים את הכל לקרקס,” הוא יילל לעבר מישל כמו ילד, והיא ניסתה להרגיע אותו.
נשכתי את השפתיים ורציתי ללכת לבכות איפה שהוא למזלי מצאתי את הילה ביציאה מהאוניברסיטה. תפסתי אותה כשירדה במדרגות לעבר שער הכניסה.
“את לא מצטרפת לחגיגה שלכם?” שאלתי.
“עזוב אותי, חבורה של סתומים.” היא הסתכלה על הקהל המשולהב למשך דקה ואז הפנתה את מבטה.
“נמאס מהשטויות האלה. אני התבגרתי כבר מכל המלל הזה. אני במקום אחר.”
הבטתי עליה מבולבל.
“צריך לחזור לבייס, לשאלות הגדולות. עזבתי את הדירה. אני נוסעת לאפריקה, לאיפה שהדברים באמת מתחילים.”
“מה?”
היא הראתה לי כרטיס של קבוצת קואופרטיבים שעסקו במשהו כמו הטפלת מים. אחרי זה תופפה בידיה על הבטן והרגליים, וכל גופה הזעיר רעד.
“יש לי מלא ספרים שאני צריכה להפטר מהם. רוצה לקחת משהו?”
הנהנתי. עלינו על מונית ונסענו לשכונה צעירה על גבול יפו. הבית שלה היה קטן אבל מסודר להפליא. קירות עירומים וספה שחורה מול ארון עץ מלא. היו לה המוני ספרים, דחוסים ומאורגנים כמו בחנות. ספרים בעברית, אנגלית וכמה ספרי שירה בשפות אחרות. היה שם הכל: מספרי שירה בכמה כרכים עד לספרי בישול, שפות תיכנות, פוליטיקה, סטאלגים מרופטים וספרי קומיקס בערבית.
“אז את לא מצטרפת לפוליטיקה?” שאלתי. ניסיתי למצוא דרך לדובב אותה. הילה רק הניעה את ראשה לשלילה בעוד עיניה ממוקדות בי.
“אז למה היית שם? לא העיפו אותכם?” ניסיתי שוב.
“לתפוס חתיכים,” היא אמרה.
“וזה עבד?” שאלתי.
“לא יודעת, זה עבד?”
הנהנתי בלי להוציא מילה.
“אז נשיקה.” היא הצביעה על הצוואר שלה.
ניגשתי לעברה ונישקתי את צווארה. היא המהמה. ומשכה אותי לעבר המקרר שלה. והראתה לי את התכולה שלו, היו שם משקאות שלא הכרתי כל מיני פחיות מחניות בוטיק ובירות.
“רוצה?”
לקחתי בירה בבקבוק קטן ושחור והיא מיהרה לשלוף פותחן מהמגירה. אבל לפני שפתחה לי אותו הוא נפל לה מהיד והיא התכופפה להרים אותו.
“את מתביישת ממני?”
היא חייכה אליי במבוכה והנהנה שוב. ואז רצה לחדר שלה והביאה עט ונייר ושירבטה במהירות משהו. היא הגישה לי את הפתק מקופל. פתחתי אותו והיה כתוב שם: “אני רוצה שתתפשט” הורדתי את החולצה שלי ואחר כך את המכנסיים והילה נישקה אותי על הבטן ועל הידיים. ואחר כך שמה את היד שלה על התחתונים שלי.
אחרי זה השתכרנו אבל לא כל כך עמד לי אז ירדתי לה והיא לא כעסה. להפתעתי היא גם לא העיפה אותי אחרי, רק הניחה את הראש שלה עליי וסידרה את היד שלי כך שתעטוף אותה.

בבוקר הרגשתי רע. המיטה הייתה ריקה, והילה ישבה בישיבה מזרחית על כסא במרפסת ושתתה קפה בכוס זכוכית קטנה. התקרבתי אליה, אבל היא סימנה לי שהיא לא יכולה לדבר. חשבתי שנמאסתי עליה אז התלבשתי מהר ורציתי לצאת. לפני שפתחתי את הדלת עצרה אותי.
“אתה הולך?” היא שאלה בחיוך.
“מה את עושה, מדטיציה?” שאלתי.
הילה התמתחה ונישקה אותי על השפתיים.
“זה לא מדיטציה. זה אימון חדש שהתחלתי לעשות, קוראים לזה ‘למפל טיורינג’, פיתחה את זה מישהי מהוד השרון, אני נוסעת לסמינר שלהם ביום שבת.”
זרקתי משהו על עבודה שאני צריך להגיש וברחתי לרכבת. האנשים ברחוב נראו עוינים. אישה עם חליפת ג’ינס חצתה את הכביש באלכסון והבהילה אותי כל כך שקפאתי לכמה שניות. לפני שהגעתי לתחנה הטלפון צילצל. זו הייתה מישל.
“אל תבוא,” היא אמרה כשעניתי לשיחה. זה הפחיד אותי מאוד ולא הצלחתי להגיד שום דבר.
“אל תבוא היום, הם נכנסים בכם עכשיו.”
“לאן לא לבוא?” שאלתי.
“לאוניברסיטה, יש פה אנשים…” היא לא השלימה את המשפט.
“את סתם לא רוצה לראות אותי,” אמרתי.
“אני, לא… זה לא נכון. אני גם צריכה להזמין אותך. אני צריכה להזמין אותך, בוא לבר יוחאי 7 בעשר בערב, טוב?”
“בר יוחאי? לגלריה של עמיחי?”
“כן לגלריה של עמיחי” היא אמרה בכעס “תגיד תודה שהזהרתי אותך, היום בר יוחאי בעשר. אני לא רציתי להזמין אותך אבל עמיחי התעקש.”
“למה שלא תרצי להזמין אותי?” שאלתי , אבל מישל כבר ניתקה את הטלפון.
חשבתי על מישל הכי חזק שלי עד שהרגשתי שהיא נעלמת ממני. ואחר כך חשבתי עליה שוב פעם כשהיא שוכבת עם עמיחי. היה לי את כל היום לשרוף אז חזרתי הביתה ובהיתי בטלוויזיה, ואחר כך ניסיתי לאונן אבל שוב פעם לא עמד לי. בסוף ניסיתי לקרוא ספר של גוגול. חוסר הצלחה אפי.

בעיתון הארץ כבר נכתבו כל העמדות לגבי הצטרפות סיעת “חיים” בהנהגת ז’אקוב למפלגת הבית היהודי. אנשים כתשו זה את זה בניסיון להביע את העמדה הכי מופרכת לגבי הסיטואציה האבסורדית ממילא. הייתי צריך למלא את השעות עד הלילה ובדקתי מה אנשים אומרים על זה בפייסבוק ובטוויטר. החוג לספרות בתל אביב זכה לכינויים נוסח “החוג לפופוליזם רדיקאלי”, “סותמי פיות באצטלה ליברלית” ו”החוג החדש לניו מדיה”. בין חברי החוג השנאה הכי גדולה הופנתה כלפי מישל, וזה שימח אותי באופן שלא יתואר. עשיתי לייק לפוסט שכותרתו הייתה “הפילגש של הדוצ’ה”, ועוד אחד בשם “זאב פשיסטי בעור מפלסטיק”.
כל הדרך לגלרייה הייתי לחוץ ממה שאגלה שם, דמיינתי את עמיחי ומישל כמו זוג מלכותי מפקד על קבוצת המטורללים שלו. כשנכנסתי פנימה כבר היו שם כמה אנשי שוליים מבין עושי דברו של עמיחי. זיהיתי את ליבי ואת ינאי . הם היו רטובים, יצאו בוודאי מאיזה טקס וודו. איזה סיוט. עמיחי התרגש לראות אותי, ובירך אותי בפרצוף מלבב של תנין.
“מה?” שאלתי, מגשש בעיניי אחר מישל.
“נסיך, זה יופי שאתה כאן, חיכינו רק לך.”
“לא הייתם צריכים לחכות,” אמרתי,
עמיחי חייך. הוא דילג לעבר הבמה הקטנה שאיכלסה כמות גדולה של פוסטרים ועליהם שירים מודפסים באותיות ענק. אל המקום נכנסו עוד מספר קטן של אנשים, היינו עשרים כולל את מישל ואותי. עמיחי ביקש מכולם להספיק את מה שהם עושים ודיבר אל תוך המיקרופון.
“זהו, משחק הילדים נגמר,” הוא אמר, “אנחנו הולכים להציל את האמנות מהעטים המגוייסים, מהשטחיות האקדמית, מהבוז של אנשי התרבות לתרבות עצמה. אנחנו הולכים להחזיר את הספרות, את השירה, למקום המתאים להם, למקום שפעם עמדה הדת, שהכהנים היו מגינים עליה בגופם.”
מסביב נשמעו קריאות עידוד סוערות.
“הרבה מילים נשפכו על העניין הזה. הרבה מילים, יותר מדי, אבל נו, בסוף נשארים רק המחוייבים. עכשיו שמעתי,” עמיחי הפסיק לדבר וחייך חיוך קטן, “שבסוף החודש הולכת להתרחש הפגנת כוח של אנשים שמבקשים להפוך את התרבות שלנו לנחלת הדמוקרטיה, לנחלת כל אדם, בלי כישרון, בלי השקעה, בלי עבודה, בלי ידע בסיסי, בלי אמונה. כל מי שמכתים את הנייר שווה ערך לפיקאסו, כל מי שיורק מספר חרוזים הוא טי.אס אליוט. כתבת פוסט בפייסבוק? קיבלת לייק? עשית אטנדינג? יאללה, שלח למוסף הספרים של הארץ. והילה זוסמן, איפה היא? איפה ז’אקוב שהלכנו אחריו בעיניים עצומות? מכרו את עצמם לפוליטיקה, עזבו את העקרונות שלהם בשביל טראפיק. זה לא בשבילינו. אנחנו לא כאן בשביל שיכתבו עלינו בוואלה!, אנחנו לא כאן בשביל שבצלאל סמוטריץ’ יזכיר אותנו בפמפלטים של המפלגה שלו.” הוא נתן לקהל להריע לו ולמחוא כפיים ואז הכריז: “לרכבים!”
מישל עמדה קרוב לדלת דרכה הוביל אותנו עמיחי. היא הסתכלה עליו, מחפשת את העינים שלו ולא מוצאת. אחרי שראה שכל הקהל מתחיל לצאת החוצה חזר עמיחי דרך הדלת וניגש ישר אליי.
“אני כל כך שמח שבאת,” אמר לי. “אני בחיים לא רוצה לעשות שום דבר בלעדיך.”
הוא חיבק אותי עד שהדפתי אותו ואז יצא החוצה. שאר הקלגסים הלכו בעקבותיו. יצאתי אחריהם. היו שם שתי מכוניות פרטיות ומכונית מסחרית גדולה. מישל יצאה אחריי.
“מה זה?” שאלתי בחשדנות.
“אתה לא יודע? חשבתי שאתה החבר שלו,” אמרה.
“אני לא יודע כלום.”
“אתה מפחד?”
“ממנו?” הצבעתי על הטרנזיט. “בטח שאני מפחד, הוא קוקיה. ובכלל, מה את עושה פה? מה הקשר שלך לחבורת הלאומנים הזאת?”
“לא יודעת,” היא אמרה. “פשוט, כשעמיחי מדבר…כשהוא מדבר זה פשוט נשמע הגיוני. הוא לא מקשקש ולא מתמרן, הוא אומר את האמת כמו שהוא רואה. זה סוחף.”
היא צחקקה, וזה עיצבן אותי כל כך שהחלטתי לעשות את הדבר הכי טיפשי שיכולתי, ונכנסתי לטרנזיט עם עוד חמישה אנשים.
המכונית נעצרה אחרי עשרים דקות. בכלל לא הרגשתי שהזמן חלף. רק דמיינתי את עמיחי מזדיין עם מישל בגלריה, על הפודיום בגילמן, על הראש שלי, ואיפה לא.
“מה זה? הגענו? איפה אנחנו?” שאלתי, אבל אף אחד לא השיב.
ראיתי את רמת גן. הייתי בטוח, כי עמדנו מול החומות האפורות של הספארי.
“מה זה? למה אנחנו מחכים?”
ינאי הסתכל החוצה ואז פלט, “הנה, פותחים לנו”.
ינאי דיבר עכשיו עם מישהו שדיבר במבטא רוסי כבד.
“זהו?”
“לא, לא, יש עוד מכונית, חצי שעה לא יותר.”
“אתה הבוס עכשיו, יצאתי להפסקה.”
השער של הספארי היה מורכב משני חלקים ועכשיו החלק החיצוני נסגר והפנימי נפתח בפנינו. חיכינו עוד עשר דקות ואז הופיעה מכונית פרטית אפורה.
“יאללה, לצאת,” ינאי צעק עלינו.
“מה לצאת? אתה משוגע, עם כל ההיפופוטמים?” אמרתי בקול רועד.
ליבי דוליטל אמרה בקול חסר סבלנות:
“כאן זה לא השטח של ההיפופוטמים, זה השטח של האריות.”
כבר הצטערתי לגמרי שעליתי על המכונית המפגרת הזאת. לא משנה כמה שנאתי את מישל עכשיו, לא שווה למות בשביל זה.
“איך שאתה רוצה,” ינאי אמר.
הוא שלף מתחת לכיסא שקית שחורה שבתוכה נחו שתי אומצות עצומות למראה. הוא הזריק לתוכן חומר שקוף והשליך אותן לחלק האחורי של הטרנזיט.
“אני רק אומר לך שלכאן הם הולכים להגיע.”
יצאתי בטריקה מהאוטו.
עמיחי הסתובב כאילו הוא סיים עתה קרב בניצחון מוחץ.
“תגיד לי, אתם חבורת משוגעים או מה?” אמרתי לו.
עמיחי סימן לי שקט עם האצבע ואז אמר בלחש,
“אנחנו הולכים לעשות את מפגן הכוח הכי גדול שראו כאן מאז המנדט הבריטי. על האריה של גנדי שמעת?”
עמיחי החזיק מוט עם שפיץ מחודד, שעליו התנדנדה חתיכת בשר מדממת.
“אתה יודע מה, יותם? כל מה שרציתי נמצא כאן. אריות, אני ואתה, שום דבר אחר לא חשוב.”
“תקשיב, יש כאן איזה עשרים אריות, הם הולכים לאכול אותנו,” אמרתי.
עמיחי סימן לי לשתוק. הלכתי לרכב הפרטי האפור וסגרתי את הדלת מאחורי. מישל ישבה שם ועישנה.
“מה אתה עושה כאן? אתה לא מנהיג המהפכה? יד ימינו של ג’ינג’ס חאן? כל החברים שלך יוצאים להלחם ואתה נשאר כאן כמו ילד?”
“הם לא חברים שלי,” אמרתי, “ואת, איך יש לך משהו להגיד בכלל?”
מישל הפנתה את המבט שלה לחלון ואמרה:
“אתה לא תבין.”
“מה אני לא מבין.”
“אתה לא מבין כלום, אבל אתה הכי לא מבין את עמיחי.”
“ואת בטח מבינה כי את המאהבת שלו.”
“אני יודעת שהוא לא אוהב אותי. הוא רק רצה שאני אבוא כדי לגרום לך להגיע.”
“שכבתם?”
“אוף אתה כל כך מטומטם.” היא אמרה. “מה הוא רוצה ממך? כאילו הוא לא יכול לעשות שום דבר בלי שאתה תסתכל עליו. לפחות בדמיון שלו. כל ההצגה הזאת זה בשבילך.”
לא ידעתי מה להגיד. אז שאלתי שוב:
“שכבתם?”
עמיחי וינאי עמדו לצד הטרנזיט מנופפים בחתיכת הבשר הטיפשית שלהם. ניסיתי לראות אריות מרחוק אבל הכל היה חשוך נורא. מישל סיימה לעשן ואז אמרה:
“טוב, משעמם כאן, אני יוצאת.”
“מה?” אמרתי, “אל תצאי, מישל.”
היא מלמלה משהו לעצמה ויצאה מהאוטו.
“תסגרי את הדלת,” צעקתי.
היא לא התייחסה אליי ונאלצתי לעבור למושב הקידמי ולסגור אותה בעצמי.

שמעתי את זה כמה שניות אחר כך. שלוש מאות קילו של חיה התמוטטו על עמיחי, נועצים שיניים בכתפו. הוא צרח ומישל צרחה. נצמדתי לשמשה הקידמית, מנסה לראות משהו בחושך. האריה תלש חתיכות עבות מהבשר שלו, חושף שיניים זוהרות מדם. הרגשתי איך שתן מציף את מכנסיי ולרגע פחדתי שזה דם. ראיתי את הכל קטן-קטן, רחוק ממני שנות אור. האריה היכה והצליף על הגוף שוב ושוב. בלי לחשוב לקחתי מוט מתכת ששכב על ריצפת המכונית ויצאתי מהאוטו. רצתי עד לחיה הנוהמת והיכתי בה על הראש מכה אחת ועוד אחת. הוא שאג. מאחורי החיה נפער חריץ של אור בשמיים, ומתוכו, בצעדים רועשים, התקרב יהוה, בשיער שחור ורטוב. הוא החזיק חרב נחושת ונעץ אותה הישר בתוך הלב של האריה. המשכנו ביחד לשחוט אותו. עוד מכה ועוד דקירה. לא הצלחתי להפסיק. דם שחור פרץ מפרוות הקטיפה של האריה ונספג באדמה. הברזל נדבק לעור שלי. מישל מיהרה אליי ומשכה אותי אליה.
התחלתי לבכות.
אור חזק וקולות של אזעקה בקעו מבקתת השומר.
הרגשתי שתולשים אותי ממישל ומכניסים אותי לתוך מכונית. אחר כך כבר לא זכרתי כלום.

למחרת אני, מישל וינאי שוחררנו ממעצר, התערבות של שר התרבות. ז’אקוב דאג לכך. הוא התקשר אליי נרגש וסיפר שיש תמונות שלי בכל מהדורות החדשות ושזהו, המהלך הושלם, אנחנו הולכים לנצח. ניתקתי את הטלפון בלי להגיד לו כלום.

הלכתי לישון אצל אמא שלי כמה ימים אבל אחרי שלא הצלחתי להרדם במשך שבוע עשיתי כמה סידורים ולקחתי מטוס חזרה לוורשה. העיר היתה לבנה משלג וכשיצאתי מהמונית הפתיתים המשיכו לרדת עלי ברכות ולכסות את כל הכבישים והמידשאות והבניינים.
שבוע אחרי שהגעתי יצאה לפועל ההפגנה הראוותנית של השמאל. עקבתי אחרי הדיווחים באתר של וואלה! ז’אקוב והמכנסיים האדומים הקיפו בקלות את הקבוצה הזעירה שהגיעה, מחזיקים פוסטרים שלי ופסלים של אריות מקלקר. במגפון צרחו שוב ושוב “האריה, האריה, האריה!”

הילה התקשרה עליי בווטסאפ.
“אני במקום אחר,” אמרה לי.
“את רואה את ההפגנה?” שאלתי.
היא צחקה.
“מסכנים, מה אני אגיד לך, צריך להיזהר ממטורפים ולהתרחק מהם כמה שאפשר.”
“בגלל זה ברחתי ממך,” אמרתי, והיא צחקה שוב.
“תספר לי מה אתה עושה עכשיו.”
“אני בדירה שלי. זה כמו פתח תקווה פה אבל לבן, הכל לבן, הכל.”

 

פרוזה

תהום

תהילה סולטנה שפר

בינואר 2020 שלושה עשר אנשים רעולי פנים עקפו את מערך האבטחה בהר הבית וחדרו לכיפת הסלע. במצלמות האבטחה נראו מתפללים יוצאים בריצה מהמבנה בזמן שכוחות הביטחון כיתרו את המקום. שבע דקות נמתחה דממת חרדה על ההר, ואז השוטרים פרצו פנימה. הם מצאו את רעולי הפנים עומדים במעגל במרכז המסגד, גבם מופנה לאבן השתייה. בספירה שנעשתה בזמן המעצר היו רק שנים עשר אנשים. מצלמות האבטחה הראו ששלושה עשר נכנסו למבנה ואיש לא יצא בשבע הדקות שבהן שהו לבדם. העצורים לא הסגירו את פשר היעלמותו של האדם השלושה עשר. תמונתו של אחד השוטרים מרכין ראשו אל החור שבאבן השתייה ומביט בתדהמה בחשֵׁכה, הפכה לסמל התעלומה במהדורות החדשות.
יומיים לאחר המקרה ירושלים בערה בשנאה, אלימות משני המתרסים ואלימות פנים ישראלית, חרכו את האוויר. רוחות חורף נשבו בעוז כמהלומות אגרוף, עננים אגרו גשמיהם קמוצי פנים ונעו באיום מעל שמי העיר. ישבתי בבית הקפה האהוב על אליס והבטתי בה בזמן שהטביעה קצפת בקפה. “את יודעת מה הבעיה שלך,” היא אמרה ולקחה לגימה מהתערובת המתוקה-מרירה, “את לא מוכנה להיכנס פנימה. את צועדת על הסף, הלוך ושוב, אולי מרכינה ראש, אולי מציצה, אבל רגליים תקועות באדמה. את יודעת מה זה חמש עשרה שנה טיפול? זה מלא כסף!” אליס נעצרה, רוקנה שקית סוכר לתוך הכוס ובחשה בתנועות חדות. “מה זה? מה זה כל הזמן הזה בקליניקה? אני אגיד לך מה. זה בית. זה מה שזה. בית. בכסף שהשקעת אצלו כל השנים יכולת לקנות. תחשבי על זה! שבוע הבא איפה תגורי? אבל בינתיים הד”ר שלך היה יכול לקנות, רק מהטיפול שלך. זה הזוי, לא? ואני אגיד לך מה, הוא בטח גם עשה את זה. הוא בטח קנה, בטח יש לו בית יפיפה, בבָּקְעַה, עם חלונות מעוגלים וחצר קטנה נסתרת ואיזו גפן מטפסת. מושלם. את יודעת מה, הוא צריך לשים שלט בכניסה, איפה שהוא ואשתו בטח מורידים נעליים בקטע תרבותי, שישים שלט מוזהב שיהיה כתוב שהבית נקנה בתרומת המטופלת הוותיקה ביותר שלו… לפחות יקרא לפינת הישיבה בחצר על השם שלך!”. דרך הקיר העשוי זכוכית שמאחורי אליס ראיתי את מרצפות רחוב בצלאל האפורות. עקבתי בעיניי אחר עורב שקיפץ לאיטו, מותח ראשו לצדדים, נועץ מבטיו השחורים בנקודות מבריקות. זוג מכורבל מעילים התקרב לעברו והוא פרש כנפיו ונעלם.
ד”ר בוכריס אמר: “אולי הגיע הזמן לשקול היפנוזה”. הוא הציץ במיומנות בשעון מאחוריי, כמעט מבלי שיכולתי להבחין בכך, וחייך. “בכל אופן, נשוחח על כך בפעם הבאה. את תשקלי מה את רוצה, לאן את רוצה לקחת את הטיפול הזה. דברי איתי. אני זמין כרגיל. יש לי זמן”. דלת הקליניקה של ד”ר בוכריס היא דלת פלדלת כבדה, כשאני חולפת דרכה, אני עוצרת אותה בשתי ידיים לפני שתיסגר.
הנהג בקו 19 הגביר את הרדיו. מחלון האוטובוס הבטתי בסנדלר מרחוב עזה, הוא הוריד את תריס הדוכן ושִׁפעת שרוכים נעלמה מאחורי אלומיניום זול. נוסעים עלו בתחנה, הנהג אסף את כספם ביד אחת וביד שנייה סובב את ההגה חזרה לכביש. האוטובוס שב לפקק ממנו נח לרגע במעגן התחנה ואני האזנתי יחד עם שאר הנוסעים לקרן נויבך מראיינת מומחה לאמנזיה דיסוציאטיבית. הנושא חזר לכותרות בעקבות סערה תקשורתית בארצות הברית. סופר מבוגר שכבר הוציא אוטוביוגרפיה אחת הוציא ספר חדש אותו כינה: “גִּרסה שנייה” של חייו. תיאורי ילדותו החמים התחלפו בספר זה במסכת התעללות שיטתית. אביו הואשם במעשים מחרידים שביצע בבנו בשעות הלילה. התנשפויות וברזל מלובן. מאחר שהאב היה איש ציבור ידוע ואחד התומכים הבולטים בקמפיין של ג’ורג’ בוש האב, התקשורת האמריקאית חגגה. הציניים טענו שהגרסה השנייה “נחשפה” בעקבות כישלון הגרסה הראשונה בחנויות. נציגות הארגונים הפמיניסטיים הביאו הוכחות למקרים של זיכרונות משוחזרים. אחותו של הסופר תבעה אותו על הוצאת דיבה על אביהם. קרן נויבך שאלה את המומחה לדעתו והוא אמר שכל הנושא הוא תעלומה. בראשית דרכו פרויד טען לקיומם של זיכרונות המודחקים משום עוצמת הטראומה וצפים בזיכרון בהמשך החיים, אך מאוחר יותר פרויד קבע שאלו זיכרונות כוזבים שדומיינו כתוצאה מטיפול. המומחה התייחס לטענת הסופר שהזיכרונות התעוררו בשנתו, ואמר שאיש אינו יודע מהי מטרת החלום והאם החלום משקף מציאות או דווקא את היפוכה. נוסעת בקדמת האוטובוס ביקשה מהנהג להנמיך את הרדיו וויכוח פרץ ביניהם ובלע את שארית דבריו של החוקר. קרן נויבך עברה לדווח על המתיחות סביב הר הבית, התפתחויות חדשות בפרשה. רעולי הפנים התגלו כפעילי ארגון “השיבה לבית”, לאומנים יהודיים הפועלים להקמת בית המקדש מיסודותיו המפוררים. היא הוסיפה ציטוט מזהבה גלאון שקראה להם “הוזים והזויים”, וציינה שחסימות הוצבו ברחובות ירושלים לצורך בידוקים משטרתיים. מישהו מאחוריי קילל את הערבים. הבטתי מהחלון בילדה במכנסיים אדומים וכובע צמר, עוקפת את הפקק בצעדים גדולים ונעלמת בפנייה לרחוב נרקיס.
ישבתי על הכורסא האפורה בסלון, חובקת בידי כוס זכוכית עם חליטת צמחים ופניי צמודים לחלון. רחוב עץ החיים התעורר לשגרה. נערים ערבים גררו סחורה לבאסטות והעמיסו ירקות בתפזורת. נשים מקומטות דחפו זו את זו בעגלות שוק ומיששו בידיהן הפנויות עגבניות ותפוזים. סוחרים הסתערו בצעקות שהבריחו לקוחות. קבצן התמקם ליד עמדה להנחת תפילין. עוד שבוע, קצת פחות, הדירה תסויד בכחול נצנצים, והיכן שהמיטה שלי עכשיו תוצב מיטת טיפולים. בעלת הדירה, גיסתו של מרדכי פיצוחים, החליטה להפוך את המקום למכון יופי נשי. את ההון הראשון לעסק החדש קיבלה בהלוואה ממרדכי גיסה, שהשתמש בחנות הפיצוחים גם כבנק הלוואות בריבית. את שארית הסכום כיסתה עם שכר הדירה ששילמתי לה במשך שנה. עוד שבוע, קצת פחות, ואני לא ידעתי לאן אעבור.
בלילה חלמתי את אותו חלום. שוב אני צועדת במסדרון. בקצה המסדרון אני פונה ומסדרון נוסף מתגלה בפניי, ואחריו עוד אחד ועוד אחד. אני צועדת חנוקה בין קירות צרים, כלואה בין מעברים ומסדרונות ארוכים ואין מוצא. רגליי כבדות, עיניי מתאמצות לראות, הכל חשֵׁכה. אני חולפת על פני חדרים חתומים ומבואות ללא דלתות, מתקדמת בפיתולים ומעגלים, לא מצליחה לחדש את הנשימה. התעוררתי עם תחושת חנק בגרון. מהחלון נכנס פס צר של אור. ניסיתי להזיז את ידיי והן היו משותקות, ניסיתי למשוך את רגליי והן היו משקולות טובעות. הרהרתי בחלום שחוזר מאז שהייתי ילדה.
ד”ר בוכריס נשען לעברי, מטוטלת מוזהבת משתלשלת מידו. “ממש כמו בסרטים…” הוא צִחקק באי נחת כשנתתי בו מבט שואל. “רק תעקבי אחרי התנועה ותקשיבי לקול שלי. אבל קודם תנשמי עמוק, את צריכה להיות רגועה”. המטוטלת נעה מצד לצד, מילאתי חזי באוויר, כָּרוז אוטובוס מחוץ לקליניקה הכריז: “קו שלוש עשרה, לתלפיות” ומצינור המפלֵט השתחרר קול ירייה. ד”ר בוכריס אמר: “תעצמי עיניים. העיניים שלך כבדות ועייפות. את בתוך חושך גדול. הנשימות עולות ויורדות. את מרגישה מתכת קרה בכפות הידיים. את מחוץ לשער, מה את רואה?”. אני רואה שיחים גבוהים, שבילים מתפצלים. אני מנערת בידי את שער הברזל הסגור ונשמעת חריקה. פני אישה עצומים גוהרים עליי מצדו השני של השער. היא מצליפה בזנבה ונוהמת לעברי שאלה: “מי בסגירתו הוא שנים עשר, בפתיחתו הוא שלושה עשר, וללא האחד הוא שש?”. אני שותקת. אני רואה את כפותיה הכבדות נמתחות וחושפות את ציפורניהם. תחושת חנק מתיישבת בגרוני. רגליה האחוריות כותשות את האדמה בשביעות רצון. מאחוריה שיחי הגן מלבבים בפרחי לבן ואדום. “שושנה” אני עונה, והשער נעלם ואני בתוך הגן.
“תבחרי שביל” אומר לי ד”ר בוכריס. יש רק כניסה אחת ואני נכנסת בה. חומת שיחים מזדקרת עד השמיים משני צדדיי. שושנים מטות ראשיהן, עוקבות אחר צעדיי. השביל מתפצל ואני פונה שמאלה. לפתע אני רואה תנועה, שומעת קול. אני רצה בעקבות הֶבְזֵק הצבע הנעלם בפנייה. בשביל עומדת ילדה קטנה, מכנסיים אדומות ועל ראשה קשת אוזני ארנב צמריריים. אנחנו מביטות זו בזו. השקט שוקל כמו אלבומי זיכרון. היא קורעת את השקט בצחוק וזורקת לעברי תמונות כמו מחפיסת קלפים. אני מתקרבת אליה והיא מזנקת אל חור באדמה, נעלמת והחור נעלם איתה.
אני רצה במבוך, אבודה. נהמה מרעידה את עלי השיחים, שושנים משילים את עלי הכותרת, חושפים את עמודי העֱלִי. נהמה נוספת, רעד עובר באדמה. בקיעים נפתחים. אני במרכז המבוך, וסביבי שממה. אני מריחה את מליחות הים, צועדת על מדרון הקרקע הבקועה. מדרגות אדמה אפורה, שומנית ולא יציבה, מובילים אל המים. סירחון ביצתי נתלה בנחיריי. במדרגה האחרונה אני רואה אישה, על שפת הבולען, גבה מופנה אליי, פניה אל התהום ואל הים. אני ממהרת לתפוס אותה. שלא תיפול. היא נותרת יציבה, פניה מוסתרות. צווארה חרוט שריטות, בגדיה קרועים בקווים אלכסוניים, חושפים את עור גבה העדין. אני נזכרת ביד הכבדה בכניסה למבוך, נמתחת וחושפת את ציפורניה. צליל חריטה מצמרר את גבי.
“זה מספיק לעכשיו” ד”ר בוכריס העביר לי חבילת ממחטות. יצאתי מהקליניקה ודלת הפלדלת נסגרה אחריי בטריקה. בזמן שחיכיתי בתחנה לקו שלוש עשרה קיבלתי מאליס הודעה: “יש דירה” וחמישה סימני שאלה. אתמול גררתי את עצמי לשבת מול המחשב, אבל את העכבר לא הצלחתי לגרור ולהקיש על כפתור החיפוש. עוד הודעה נכנסה מאליס, דחפתי את המכשיר לתוך התיק. המתנתי חצי שעה לקו שלוש עשרה ומיד כשהוא פנה לרחוב הפלמ”ח נתקענו בפקקים. קיוויתי שהנהג ישים חדשות, אבל הוא שם מוזיקה מזרחית.
עננים אפורים, מלאים להתפקע בגשם שממאן להשתחרר, החשיכו את המדרחוב באמצע היום. אחזתי בשקיות עמוסות קניות, על הידיות סימני מתיחה על סף קריעה. מיהרתי לרדת את רחוב בן יהודה מתחמקת מנגינת הקבצנים ומשמיכותיהם המשובצות. בכיכר ציון נעצרתי והתיישבתי על המדרגות הארוכות תחת בנק הפועלים. בקצה המדרגה היה שכוב הומלס מכוסה בשמיכה. הוצאתי מאחת השקיות לחמנייה ועגבנייה, פי לועס את התערובת ועיניי מציצות בהומלס. הוא שכב מכונס בעצמו, עיניו פקוחות לעבר השמיים והתעלם מהעוברים והשבים שדילגו בינו וביני לעלות במדרגות. “רוצה לחמנייה?” קראתי לעברו והוא התרומם מתוך השמיכה. פניו היו נעימים, תווים רכים וזקן ארוך, עיניו הופנו לעברי, אבל לא פגשו בעיניי, הבנתי שהוא לא רואה את ידי המושטת אליו. התיישבתי לידו וגם הוא התיישב, הוציא שקית מתוך השמיכה ובתוכה חומוס למריחה. ניגבנו לחמניות טריות בחומוס, משקיפים על כיכר ציון ועל השוטרים המפטרלים על סוסים, אני רואה והוא בוהה, ידיו ממשמשות בשקית הירקות ושולפות עגבנייה. “איך זה להיות בלי בית?” שאלתי. “יש לי בית” הוא ענה. “אהה” שתקתי. “אז למה אתה ישן ברחוב?” שאלתי. “כי הבית שלי נחרב” הוא ענה. שתקתי. “גם הבית שלי” אמרתי. הוא שתק. “לא ממש נחרב” אמרתי, “לא במובן המקראי של המילה. יותר חרב כמו מחורבן. יש לי משפחה מחורבנת ממש”. החומוס עמד להיגמר וההומלס עם הבית החרב מיהר לנגב את מה שנשאר. “יונים מחרבנות על הקיר בבית שלי” אמר, “והזויים חופרים מתחת. הופכים את הכל”. אספתי את השקיות הפזורות, ואת קופסת החומוס הריקה זרקתי לפח. “תודה” אמרתי וירדתי במדרגות, כשהגעתי למדרגה האחרונה שמעתי אותו אומר: “תעשי מה שאני עושה – תחרבני עליהם בחזרה”.
אליס באה לעזור לי לארוז. “נו אז יש חדש עם הד”ר בורכס הזה?” שאלה וחתכה בפיה סרט הדבקה. “בוכריס” תיקנתי אותה ומסרתי לה כלי מטבח שתשים בקרטון. “עברנו להיפנוזה” אמרתי. אליס הפכה ארגז והצמידה בדבק את כנפיו. הרמתי אגרטל, “את זה אני לא רוצה, את רוצה?” שאלתי. היא לקחה אותו מיָדי, מרוצה. “וואלה היפנוזה…” אליס המהמה, “אז את כבר יודעת מה הטראומה של הפוסט טראומה שלך?”. “לא, אני רק יודעת שאני בפוסט, אבל הטראומה לא”. אליס אמרה: “נראה לי את האדם היחיד בעולם שהפסיכולוג שלו נתן לו כזאת אבחנה בלי טראומה ביד לנופף בה”. “אני לא בטוחה…” השקעתי בה מבט מעבר לערימת הכלים הנערמים, “יש מצב שזה מקרה של זיכרונות מודחקים”. “מה, כמו הסופר המטורף הזה?” היא צחקה. “למה את חושבת שהוא מטורף?” שאלתי והיא ענתה: “אולי לא מטורף, אולי רק זקן, או שהעבודה שלו השתלטה לו על התודעה. מסכן, הוא כתב הרבה סיפורים, בטח הדמיונות שלו והזיכרונות מתערבבים, הוא הופך להיות בָּאדִי לַאב ספרותי”. היא צחקה שוב. “טוב אני לא יודעת מה הקטע שלו, אבל נגיד שגם לי יש זיכרונות חוזרים כאלה, או שיהיו לי אחרי ההיפנוזה, מה, את לא תאמיני לי?” קולי צרם. אליס שאלה: “למה? את חושבת שקרה לך משהו דומה לשלו?” היא עקפה את ערימת הכלים והארגזים והניחה יד על גבי. “לא. לא שאני יודעת. לא חייב להיות משהו כזה. לא חייב להיות בבית. או עם ההורים. אבל אולי משהו, מתחת לכל הדברים, בלא מודע, אולי מסתתר משהו נורא. אני לא יודעת, אבל גם זה די חרא”. אליס ליטפה את ראשי.
אני צועדת בשביל, הקירות העשויים שיחים הולכים ומחשיכים ומקבלים מרקם בטון. נורה מיטלטלת מעל ראשי, מפיצה אור חלש, אני פונה שמאלה למסדרון נוסף. האור הולך ומתעמעם ואני צועדת בחשֵׁכה. צעדים מהירים נשמעים מאחוריי, אני מסתובבת ולא רואה דבר. “אולי תרצי את זה” אני שומעת את קולו של ד”ר בוכריס ומרגישה ביָדי חפץ קר. אני לוחצת על הכפתור בקצהו ואלומת חושך יוצאת מנורת הפנס. אני מאירה עם אלומת החושך על ד”ר בוכריס ורואה שהוא אוחז בשעון הקליניקה הגדול בידו. על ראשו אני מזהה את הקשת שאהבתי בילדותי, עם אוזני ארנב צמריריים. ד”ר בוכריס מתנצל ואומר שנגמר הזמן, הוא עוקף אותי, רץ במסדרון ונעלם. אני רצה אחריו, ממסדרון למסדרון עד שאני מגיעה לחלל רחב. במרכז, סלע ענק. אני מספיקה לראות את ד”ר בוכריס מדלג בזריזות מעל הסלע ונבלע בתוכו. אני מתקרבת ורואה חור קטן. “תפסיקי להשתפן” אני שומעת את קולה של אליס בוקע ממעמקי החור. אליס רחבה ממני, אני חושבת, איך היא נכנסה? אני שולחת רגל אחת פנימה ומחליקה לתוך מנהרה. דופנות שרוול האדמה לחות ופועמות, הדפנות מתרחבות ומתכווצות, לוחצות אותי הלאה למעמקי האדמה. אני נוחתת בשלולית בתוך אפלוליות טחובה. הפנס מחליק מיָדי ושולח קרן חושך לרחבת המערה. ד”ר בוכריס איננו, גם אליס לא שם, אני נעמדת, מנערת את חצאיתי האדומה וממטירה בוץ. מחליקה ידיי על קירות המערה, מגששת אחר דבר מה. אני רוצה לבעוט באכזבה, אבל אין במה. אני רוצה לבכות, אבל מפחדת מההד בחלל הריק.
בבוקר בו הייתי צריכה להתפנות מהדירה אליס עזרה לי להעמיס את הארגזים לסובארו הכחולה שלה. הבגאז’ לא הצליח להיסגר, אבל היא אמרה שאין מה לדאוג, הדברים שלי בטוחים אצלה עד שאדע מה היעד הבא. היא הסיעה אותי לכתובת שנתתי לה וכשעמדתי לצאת מהרכב, אמרה: “את תהיי בסדר? בטוחה שאת לא צריכה שאבוא איתך?”. חייכתי אליה ואמרתי: “אני אתקשר אלייך אחר כך. תהיי זמינה”.
דחפתי שער לחצר, הדלת נתקעה באמצע, בדיוק כמו שזכרתי, ואני השתחלתי פנימה. ליבי דפק למראה החצר. ערימות חפצים היו זרוקות בערבוביה פראית. מזרנים על גבי מזנונים וספות, שברי כיסאות, שולחן הפוך על ראשו, כלי מטבח פזורים מעלים חלודה. הרגשתי שאני מאבדת אחיזה באדמה. עקפתי את ערימת השברים ברגליים חלשות ודרכתי במקום בו הייתה ערוגת הירקות שטיפחתי כשהייתי נערה. מצאתי שם לוח שעם שהיה תלוי בחדר שלי מעל המיטה. תמונות עוד היו מחוברות אליו בנעצים חלודים. תלשתי תמונה אחת ודחפתי לכיס המעיל. התבוננתי בהרס הרהיטים, באלימות שנרמזה דרך הכאוס חסר המעצורים. כמה שנאה נדרשת לאדם כדי לפרק זיכרונות של חיים שלמים בצורה כזאת, שאלתי את עצמי והרגשתי תשובה הולמת בליבי, מתחרטת שאליס לא איתי. פתחתי את דלת הבית, המנעול הוסר ממקומו. מסדרון מאובק קידם את פניי ופניתי בו שמאלה למסדרון נוסף מרוסס גרפיטי על הקיר. קולות דיבור נשמעו בסלון. הדלת הייתה פתוחה לרווחה, מקרן הטלוויזיה עבד. היא ישבה מולו, פניה מופנים למסך וגבה אליי. “אמא,” קראתי לה, היא לא הסתובבה. “אמא,” צעדתי לתוך הסלון. נפלתי על ידיי, שבבי עץ שהתרוממו מהריצפה, שרטו את רגליי. ריצפת העץ היתה בקועה כמו ממהלומות גרזן. הרהיטים בסלון היו מפורקים. מלפניי נפער פתח רחב בריצפה, גיששתי בידיי לעבר הפתח, מבטי מורכן מטה בתדהמה. יכולתי לראות את הקומה שמתחת, גם היא שבורה, כאילו פגז פגע בבית ופער חור עצום כל הדרך עד מעמקי האדמה.
אמא ישבה מצידו השני של הסלון והביטה במהדורת החדשות. קול הכתב הדהד בבית: “כן, אם כך אנחנו כעת יכולים להניח שההסתערות הייתה פעולת הסחה. כפי שנשמע מפיו של אחד החשודים, המטרה היתה להגיע ליסודות הר הבית ולהביא הוכחות לקיום בית המקדש”. הכתב עצר מדיבורו והקלטה של החשוד נשמעה: “תחת כיפת הסלע ישנם יסודות המצדיקים את קיומנו. אבן השתייה היא תשתית העולם. צריך לגלול את האבן ולחשוף את האמת. הערבים טוענים שיש שם תהום. אין שם תהום! יש שם הוכחות! יש סיבה לקיימנו!”. הכתב חזר וסקר את הפרשה מראשיתה, החשוד השלוש עשרה לא נמצא והחוקרים לא יכלו לקבל את הטענה ההזויה שהוא נכנס לחור שבאבן השתייה. המשטרה אסרה להיכנס לכיפת הסלע מחשש שהחשוד מתחבא ומתכנן פיגוע במקום. הם התייחסו להר הבית כמו פצע מגורה שבכל מגע יכול לשוב ולדמם. עטפו את ההר בכל אמצעי הביטחון מבלי לחשוד במה שמתרחש בתוכו. ובינתיים מתחת לאבן השתייה, החשוד השלוש עשרה התקדם בזחילה בתוך מנהרה לעבר תהום.
לחצתי על כפתור הכיבוי של הטלוויזיה. המסך נותר חשוך ודומם כמִקודם. הסלון היה ריק. ישבתי על הריצפה והוצאתי מכיס המעיל את התמונה של אמא שהורדתי מלוח השעם. התבוננתי בה, גבה מופנה לצלם, פניה פונות אל הים, היא על סף בולען. שריטות מהזמן שחלף חתכו את התמונה בלובן דק. הרגשתי את הפחד שלה, בעמידה המהוססת על הסף. דמיינתי את העיניים שלה תלויות בתימהון בתהום. הרפיתי ממנה. היא התגלגלה אל הפתח בריצפה ונבלעה באדמה.

פרוזה

אבידות ומציאות

עינת קאפח

שלוש לירות ועוד חצי, אומר לו בעל הבית, אם אפשר לכנות קיטון בגג הבניין בשם בית. ואיך שאמר את החצי, כבר הרגיש רחמים בחסרון-כיס. שלושה שבועות היטלטלו בדרך, מצנעא לחזיז. מחזיז לדַ’מאַר. מדַ’מאַר ליַרִים. מיַרִים לאַלסַדֵּה. מאַלסַדֵּה לגַבַל חַדֵּה. קַעטבַה. אַלצַ’אלע, ועד למחנה הגדול בעדן. המלווים רכובים על גבי החמורים, אבל לא הוא ולא רומייה אשתו, שאסור לו ליהודי להיות גבוה יותר מהמוסלמי. וגם אם אין רואה, חוץ מריבונו של עולם שרואה גם ללב, וגם אם הם בחשכת ההרים בלילות, בכל זאת רחמים ורומייה צועדים ברגל שלא להרגיז את המלווים. רק את עמרם ויוסף הקטנים המתרגשים הניחו על שני חמורים, ולא על גב הבהמות אלא בארגזים. מצד האחד של יא חמר הניף רחמים את עמרם שלא מפסיק לצחוק, אל תוך הארגז, ומצדו השני הטעין ארגז נוסף ולתוכו בזהירות כמה מהספרים מחמלי נפשו שהביא מבית הכנסת. את יוסף הצעיר והצנום יותר, העמיס גם בארגז התלוי מצדו האחד של חמור, ומן העבר השני הניח את מנורת המאור, חֵלק מורה הנבוכים, בעלי הנפש לראב”ד ושישה סדרי משנה לרבנו בן מימון, שהם כבדים וגדולים ורְבות השנים שהצטברו בין עלעליהם מוסיפים למשקלם ושומרים שיוסף לא יחליק למטה בטלטולי השבילים. אבל יוסף חושש מהנהר והוא מחזיק חזק את הארגז משני משקופיו ולא סומך על בן מימון או רבי אבוהב הכבדים שבארגז המשווה.
מאז שהגיעו לתל אביב העיר המהוללה כאילו שכח רחמים את תלאות הדרך, אבל בעומק נפשו חרוטות האבנים שננעצו בנעליו והחום שהכביד על גווה של רומייה. תל אביב החדשה והצעירה האירה את פניה הרחוצות למשפחה העייפה שדיבורה תימנית מקראית משובצת, ומהון להון מצא רחמים עבודה כצורף בבית מלאכה אחד בבוגרשוב. אם רוב הצורפים עושים עבודתם כסף, הוא מומחה בזהב וצורת הפיליגרן שלו יחידה במינה. מרגע שסגר על הפרנסה מיהר רחמים למצוא את החדר בו יגורו, אבל יותר משלוש וחצי לירות לא יכול היה לתת, כי צריך שיהיה אוכל על השולחן, רווחה לרומייה ובגדים מִשל הישראלים לעמרם. את האוכל עמרם לא אוהב, רק הלחם והגבינה הוא אוכל אבל הזיתים השחורים נדמים בעיניו כ’בַּעַר’. העולם השתבש? – הוא שואל – ששם בתימן גללי עיזים הופכים בארץ ישראל למאכל? ישנו פה הפוך האנשים? עיניו נפקחות גדולות מאד ופיו מסרב לטעום, גם לא את הירוקים. אבל רחמים אביו מלטף את פניו וממלמל טובה לריבונו של עולם, שאחרי אשר לנו אצל קרובי משפחה, מצאו את החדר הקטן על הגג בפינת בן יהודה ובוגרשוב. גם קרוב לבית המלאכה, גם אל הים אליו עמרם ורומייה ממהרים בכל בוקר כדי לברך ולצחוק על החמה שמתמהמהת לקום, וגם על מחיר החדר שהתאים להם. בעזרת השם, כשכבר לא יהיו עולים וירווח להם, יתרחבו ויגדלו גם לבית שמידותיו מידותיהם. באותו הקיטון הקטן על הגג פרש מיטה לרומייה לצד הקיר, מזרון לעמרם על הרצפה הנקייה, ומיטת שדה לו עצמו שנפתחת רק בלילות. וכשהיא פתוחה אין הדלת יכולה להיסגר וכל כוכבי הלילה מארחים לחברה לראשו שבולט החוצה בשנתו. אין דבר, אומר רחמים שלא הצליח לסגור את הדלת בעד המיטה הפתוחה. מצוות הכנסת אורחים. אין דבר, אומרת רומייה אשתו, ייכנס האוויר ויניע את העולם שעומד. אין דבר, אומר עמרם, כך כשהדלת פתוחה, אולי יוסף הקטן יבוא. רחמים מתכווץ ורומייה מצטנפת במיטתה שהמילים של עמרם יישארו מחוץ לשמיכה ולא ייכנסו ישר אל הלב.
בדיוק בשלוש לפנות בוקר פוקח רחמים את עיניו, אין הוא זקוק למסלולי הכוכבים בשמים לדעת את השעה וגם לא לשעון הזהב שנתן לו אביו, ירושה מסב סבו. לא, הגיע הזמן ללמוד לפי תחושת הלב וההרגל. כי שם בתימן, קירות הבתים והחצרות ספוגים באהבת הלימוד, וריח התורה עומד בכל זיז וחריץ. שאם הלכת ברחובות, גם אם קשה לך לתפוס את המלים והבוץ נמשך בפסים, עדיין הלב והעיניים בכל זאת מלמלו את הפסוקים והטעמים. וגם אם שובב היית בנעוריך השובבוּת נתפסה על דברי חכמים. לא אגדה היא, באמת שכך הייתה צנעא ובאמת שלא היה צריך שעון גם לא מזהב להשכים ללמוד. עיקר תפקידו של השעון להיות תלוי על דש החליפה, ולהזכיר לרחמים את אהבת אביו ודורותיו שלפניו. אבל רחמים לא בחליפוֹת, ואין כיס להכניס בו את השעון והשרשרת שתימשך עד לכפתור, אלא עמרם ילדו-בכורו אוהב להירדם עם השעון בחיקו והתקתוק למראשותיו, וריחה של ילדותו שהייתה בתימן עד לפני שלושה חודשים, קרובה לרוחו.
הבוקר הקיץ רחמים פתאום בגעגוע לנגינת האצבעות בדפי ספר מנורת המאור ולשיחת הדפדוף. מה השתנה פה רחמים, שם הרי למדתם בו בשבת והיום רק יום שלישי. אבל רחמים לעצמו שאילו הספר במחיצתו היה פותח היום באחד הנרות ומחזק עצמו באגדה. שכן בעיר תל אביב, הקירות פתוחים ואווירת הקדושה נודפת ולא נתפסת בזיזים. אבל מזה שלושה שבועות שהם בארץ-ישראל והספרים אינם. עמד והתלבש, יצא לא צריך לומר, שדלת החדרון פתוחה כל הלילה. הלך רחמים לבית הכנסת להתפלל, לא לפני שסגר את המיטה ואת הדלת בעד רומייה ועמרם.
הליכתו קלה, חציה שמחה וחציה שלא. חמישה ארגזים הספיקו לו לסדר את הבגדים והכלים שהביאו איתם. אבל למה התעקשת לסחוב ארגזים הנוספים, התרעמה רומייה? לספרים שאבדו ואיבדו? ואיך יספר לה שבעלייתם למטוס, בסוף חודשיים רותחים במחנה חאשד בעדן, סוף סוף הגיעו השליחים ואמרו שעולים לארץ-ישראל. ואיך כמו אבותיו, בכל פעם שהגיע שליח מארץ- ישראל או ממערב חשבו כמעט-משיח ועל פיו יישק כל דבר והאמינו. אותו ספק משיח, רפי, מדד את צרורותיהם ודיבר במלים עבריות-ישראליות וברוכים הבאים ושבים הביתה, אבל ששת ארגזי הספרים נשארים. למה, לא הבין אותו רחמים. ורפי שיודע השיב לו בלחש, שהמטוס כבד ביהדות תימן ואת הספרים ישאיר כאן. איך אפשר, אבל איך אפשר, ואיך אפשר. אפשר צחק רפי, ואל תדאג, בישראל הכול ישוב כשהיה. ואיפה יחכו לי הספרים מתעקש רחמים, אותם כתבי היד כבר עברו מיד ליד במשך שש מאות שנים ורפי לוחש לאורי שלידו, עקשנים התימנים. ובקול, הם יחכו במשרדי העלייה בנמל, נביא אותם באונייה. בסדר התרצה רחמים, אני מבין. אנשים במטוס, יחליפו כוח, יעלו אבר כנשרים והספרים ינוחו באונייה, יש סדר בעולם.
נדדו עיניו ורגליו ולא הרגיש שעבר את בית הכנסת הקטן וכבר הגיע לשדרות בן גוריון. נמתין לאונייה אמר לרומייה אבל בליבו צורבת כבר הבגידה שנבגד ויודע שלא ישוב לראותם ואיך יגלה לה את ליבו להוסיף צער על צערה. ולא שמע שבאותו הרגע במחנה בקשו גם ממנה ומהנשים להוריד את כל התכשיטים, אחרת המטוס ייפול. שאר הנשים מיהרו להוריד את המָעְנְקֶּה והשְמַילַאת שענדו לכבוד ארץ-ישראל והערו לשק אחד, סיכה לא נשארה כדי שלא ליפול כדי שלא למות. אבל רומייה בחכמתה משכה העגילים, הצמידים ואף השרשרות שעל רגליה והחביאה בשמלתה ואת שעון הזהב של רחמים שמה בכיסו של עמרם. לא ייפול, אני יודעת, כי זו הדרך לארץ המובטחת. ורחמים, שראה את התכשיטים על גופה ושעון הזהב בידיו של עמרם, שמח בה שלא נתבקשה למסור את התכשיטים כמו האחרות. לא מזל אלא השגחה של ריבונו של עולם, נשם אל הלב וקבר בתוכו את המשפט שחשב לומר לה על הספרים שנלקחו ממנו, כשישוב לביתו לחדרם לקיטון.
נפנה לשוב לאחור אל בית הכנסת אבל השדרה הרחבה מילאה את ריאותיו, אביא לכאן את עמרם ורומייה, ובדוכן התפוזים-רימונים-בננות-שזיפים נצחיק את פינו. אותו הפה המתוק של עמרם יתמלא ברינה ולא יכול רחמים לגרש מזיכרונו את קריאתו החלשה של יוסף מים, מים, מים. תשושים הגיעו לחאשד. זאת הארץ כבר? לחש יוסף הצעיר בערגה, ועמרם אחיו הבכור צובט אותו בעדינות, מה איתך, זה המדבר של תימן עדיין. בעדינות, כי טרדות הדרך החלישו את כולם אבל יוסף יותר משהם, לא עמדה לו נפשו והלך ונחלש. ובאמת מחנה חאשד ההיפך מהארץ, פתחו של גיהנום היה. לא רק השמש הלכה והצטברה, אלא גם אלפים משכניהם צעדו שבועות ברגל כדי להגיע. והנה בפתחו של גיהנום, אין אוהלים ואין מספיק אוכל והם יושבים שעות בכל יום, צפוף צפוף צפוף וממתינים, רק הרוח החמה מחסה לראשיהם המעולפים. עמרם מצטופף תחת בגדו של רחמים ונאחז בשעון, ורומייה לוחשת ליוסף אני איתך יא עיוּני יא גלבּי ומכסה את פניו בגַרגוּש הצבעוני שלה. היא כמעט ומתעלפת, אבל בנה חשוב ממנה וכל טיפת מים שאפשר להם להשיג, היא מטפטפת לשפתיו. אך ללא הועיל ויוסף שוקע אלי בור ונדם פתאום.
תפוזים אביא גם לך יוסף, מעביר רחמים את לשונו על שפתיו בשדרת בן גוריון. אבל לאן הגעתי? פתאום לא מוצא את דרכו לבית הכנסת. כאשר אבדתי אבדתי עולות המילים בלשונו ועוד לא ידע שבאותו הרגע ממש מתעורר עמרם נזעק משנתו, אימא, אבל איפה השעון? רומייה פוקחת את העיניים מרימה את השמיכות מזיזה את הארגזים מפנה את הבגדים מביטה מתחת למיטה מרימה את המזרון ואין. כל כך היו עייפים מיומם הראשון בביתם החדש שנרדמו מיד ומידת הכנסת האורחים לא עמדה להם, שגנב אחד בא ולקח והלך.
בוא עמרם מחמל נפשי, רומייה אוספת אותו לתוכה, בוא נרד לים. עוד מעט אבא ישוב.

פרוזה

חתולות

שירה גץ-ווקר

אמצע הלילה והיא, במרפסת של מיכל, או של אספיס. והיא מוציאה סיגריה שביקשה קודם מאיזה אחד בחתולות, והיא מפוררת אותה על דף מקומט צהוב. והאור הוא חם וקצת רועד מעליה וברקע יש את דילן שמיכל אוהבת או שאספיס אוהב או ההוא מנחלאות שהיה פה מקודם. ירושלים של מוצאי שבת תמיד סהרורית, צוחקת ומלמלת ומקיאה ונרדמת מלוכלכת אל תוך עצמה. והיא שונה מירושלים של אבא, ירושלים של אבא אבדה לה לנצח וירושלים של אימא בוכה. והיא נועצת את הגוש הכהה על קצה של עגיל ומציתה להבה על הגוש והוא מעלה לה את העשן הדק והריח המוכר החום, והיא שוב בנווה דקלים הנשרפת, שרפו את בית הכנסת, והיא אז קרעה את חולצתה הכתומה ולא בכתה. והיא מפוררת את הגוש השרוף אל תוך הדף ומבלבלת את עלי הטבק איתו. ולא, היא לא בכתה כשנתנו את הצווים לפנות את הבית שאבא בנה במו ידיו. ולא בכתה כשנכנסו החיילים וגררו את אימא ואז את דויד ואז אותה. וגם לא בכתה כשהרסו את הבית. ועכשיו היא כבר מגלגלת את הכל לסיגריה מחודשת, והיא מדליקה שוב את הלהבה ושורפת אותה בקצה ושואפת ונושפת. אבל כשהוציאו את אבא עטוף בטלית היא בכתה וכשהוציאו את נעמה היא כבר ברחה משם. וכשקברו אותם שוב, בהר המנוחות, היא נשבעה לעולם לא להתפלל יותר. היא מכבה את הסיגריה לקראת סופה וקמה. אולי לכיכר ציון. כבר לא אוהבת ללכת לזוּלה כי יש שם הרבה ערסים, אולי תעבור באמריקאים תחפש את שפירא. ואם תיראה חיילים היא תצעק להם נאצים ואם תראה חיילי מגב אולי תקלל אותם ואולי תיסע לתל אביב, שוב, לראות שמאלנים ואם תזהה כאלה היא תירק עליהם בפניהם, על ששמחו בחורבנה. ואולי תלך לכנסת ותרסס על החלונות, ‘זה היה ביתי’ או שלא, היא תרסס בצבע אדום ‘תג מחיר’. והיא נעמדת בחושך ליד ‘התו השמיני’ ומהדקת את הג’ינס של מיכל למותניה ואז מורידה את חולצת השלושת רבעי ונשארת עם גופיה של תמנון. ושוב מבקשת סיגריה ופוסעת איתה במדרחוב שכבר התרוקן מהחבר’ה שלה, החבר’ה של מוצאי שבת, שעכשיו מתפזרים ממנה בשוטטות אל הכניסה אל העיר וממנה הלאה אל כל מקום שהוא. היא יוצרת עשן בצורת עיגול עם תנועה כזו מהסנטר החוצה. הומלס על חתיכה של קרטון מושיט יד לבקש דבר מה. נהיה קר. מבלי שהתכוונה היא מתחילה את הדיבור הישן שלה, כשהיא לבדה, ככה באמצע של רחוב היא נוהגת להתבודד כי אם כבר לבד אז עם השם, ‘אבא איפה אתה?’, היא מרגישה שאיבדה משהו איפה שהוא בדרך, וחוזרת על עקבותיה אל הדירה של מיכל. בירושלים עולה האור, חיוור ותשוש.

מסה

הספדי על רזיאל שבח

אלישוב הר־שלום

 

זְמַן רַב שֶׁאֵין בִּי מִלִּים.

אֲנִי לוֹמֵד אֶת הַשְּׁתִיקָה

וְהִיא קָשָׁה לִי, שֶׁהֲרֵי

הַיָּד לֹא מַצְלִיחָה לִכְתֹּב

אַךְ הַלֵּב מַרְגִּישׁ. אוֹסֵף. שׁוֹמֵר.

וְאָמְנָם גַּם לַשְּׁתִיקָה הַגְּדוֹלָה בְּיוֹתֵר יֶשְׁנָם דְּבָרִים שֶׁהִיא אֵינָהּ יְכוֹלָה לָהֶם.

 

הִתְעַקַּשְׁתִּי לִכְתֹּב עַל רָזִיאֵל,

כִּי בָּעִדָּן הַמְּמַהֵר מָחָר כְּבָר הַכֹּל יִשָּׁכַח, וְלֹא חָלִילָה בְּכַוָּנָה, אֶלָּא מִכֹּחוֹ הַבִּלְתִּי־נִדְלֶה וְהָאָרוּר שֶׁל הַהֶרְגֵּל.

 

וּמִי כָּמוֹנוּ, בְּנֵי גַּב הָהָר וְהַשּׁוֹמְרוֹן כֻּלּוֹ, יוֹדְעִים, חוּט דַּק נִמְתָּח לוֹ בְּתוֹךְ חַיֵּינוּ דֶּרֶךְ קֶבַע.

חוּט דַּק שֶׁבֵּין שַׁלְוָה, רֹגַע וְאַהֲבָה,

לְבֵין סִיּוּט, שֶׁבֶר וּמִלְחָמָה.

לָמַדְנוּ לְהָרִיחַ אֶת מַלְאַךְ־הַמָּוֶת,

הַבָּא חָרוּץ בִּמְלַאכְתּוֹ לִקְטֹף נְשָׁמוֹת מֻבְחָרוֹת.

 

לָמַדְנוּ לִחְיוֹת עִם מַד הַמְּהִירוּת הֶהָזוּי הַזֶּה, שֶׁבֵּין אֵין־סְפֹר אֵרוּעִים וַאֲבֵדוֹת לְבֵין הַשִּׁגְרָה שֶׁלְּעִתִּים נִרְאֵית כֹּה מְתַעְתַּעַת.

תְּקוּפָה שֶׁל שֶׁקֶט בַּצִּירִים עוֹשָׂה לָנוּ לֹא טוֹב בַּבֶּטֶן,

כִּי אָנוּ יוֹדְעִים שֶׁכָּל עוֹד לֹא נִלְחָמִים, הַדְּבָרִים מִתְבַּשְּׁלִים עַל אֵשׁ גְּבוֹהָה. אֵשׁ שֶׁלְּבַסּוֹף גּוֹבָה קָרְבְּנוֹת צִבּוּר יְקָרִים, יְקָרִים מִדַּי.

 

רֶגַע אַתָּה חַי. רֶגַע אַתָּה מֵת.

רֶגַע הַצִּיר פָּנוּי. רֶגַע הוּא מָלֵא דָּם וּזְכוּכִיּוֹת.

 

עַל רָזִיאֵל טֶרֶם מָצָאתִי מִלִּים.

קָשֶׁה לִכְתֹּב אֶת רָזִיאֵל.

דְּמוּתוֹ הַנִּשְׁקֶפֶת אֶל מוּל עֵינַי

מְעוֹרֶרֶת בִּי סְתִירָה נוֹרָאָה.

לְרֶגַע בָּא לִי לִפְרֹץ בִּצְחוֹק,

וּלְרֶגַע אֲנִי מַרְגִּישׁ שֶׁחָרַב עָלַי עוֹלָמִי.

 

אִם הָיָה מַשְׁאִיר צַוָּאָה הָיָה כָּתוּב בָּהּ לַעֲנִיּוּת דַּעְתִּי הַקְּטַנָּה כָּךְ:

 

א. חוּשׁ הוּמוֹר – דָּבָר נִצְרָךְ וְהֶכְרֵחִי לַעֲבוֹדַת ה’.

שִׁמְרוּ עָלָיו וּבִזְמַנְּכֶם הַפָּנוּי תְּפַתְּחוּ אוֹתוֹ. אֵין כְּמוֹ בְּדִיחָה טוֹבָה שֶׁמְּקָרֶבֶת לְבָבוֹת.

 

ב. לִמְדוּ תּוֹרָה וְהַרְבֵּה, אַךְ לֹא כָּזוֹ הַנִּשְׁאֶרֶת עַל הַדַּף, אֶלָּא כָּזוֹ שֶׁמְּבִיאָה לְיָדִי מַעֲשֶׂה, הֵן בְּעוֹלַמְכֶם הָרוּחָנִי וְהֵן בְּעוֹלַמְכֶם הַגַּשְׁמִי. הַהֶשֵּׂגִים הֵם יָפִים אַךְ תִּדְאֲגוּ שֶׁלִּבְּכֶם וְהַהֶסְפֵּק בְּלִמּוּדְכֶם אוֹ בְּמַעֲשֵׂיכֶם חַד הוּא.

 

ג. אֵין הָעוֹלָם מִתְקַיֵּם אֶלָּא בְּהֶבֶל פִּיהֶם שֶׁל תִּינוֹקוֹת שֶׁל בֵּית רַבָּן. רְדוּ עַל בִּרְכַּיִם, רִקְדוּ בַּשְּׁלוּלִיּוֹת, תִּהְיוּ הוֹרִים שֶׁכֵּיף לִהְיוֹת הַיְּלָדִים שֶׁלָּהֶם. מְלַמְּדִים וּמְחַנְּכִים שֶׁלֹּא שָׁכְחוּ לִהְיוֹת יְלָדִים בְּעַצְמָם. יֶלֶד שָׂמֵחַ הוּא יֶלֶד קָדוֹשׁ.

הַרְבֵּה יֵשׁ עַל מָה לְהִתְפַּלֵּל. דַּאֲגוּ שֶׁעוֹלַם הָרוּחַ שֶׁל יַלְדֵיכֶם וְהַצְלָחָתָם הֵם בְּרֹאשׁ הָרְשִׁימָה לִפְנֵי פַּרְנָסָה, כֶּסֶף, שֵׁם טוֹב וְקַרְיֵרָה.

 

ד. אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל חֶמְדָּתֵנוּ זְקוּקָה לְהַרְבֵּה בָּתִּים וּמִשְׁפָּחוֹת, אַךְ לֹא סְתָם בָּתִּים, לֹא סְתָם מִשְׁפָּחוֹת.

הָקִימוּ בִּנְיָן אֲמִתִּי, כֵּן, אַל תִּתְפַּשְּׁרוּ עַל זוּגִיּוּת “פַּרְוֶה”, שֶׁהֲרֵי “שֶׁלִּי וְשֶׁלָּכֶם שֶׁלָּהּ הוּא”.

כָּל הַצְלָחַתְכֶם בְּכָל הַתְּחוּמִים תְּלוּיָה וְעוֹמֶדֶת עַל הַקֶּשֶׁר הַזּוּגִי שֶׁלָּכֶם. כַּבְּדוּ אֶת נְשׁוֹתֵיכֶם, נַשְּׁקוּ אֶת רַגְלֵיהֶן.

וְאַתֶּן, נָשִׁים צִדְקָנִיּוֹת,

עִמְדוּ מֵאֲחוֹרֵי בַּעֲלֵיכֶן, שִׁלְחוּ אוֹתָם לְתוֹרָה וּלְמַעֲשִׂים טוֹבִים, שֶׁעֲלֵיהֶם בָּנוּי הָעוֹלָם,

וּמֵהֶם תִּרְאוּ עַיִן בְּעַיִן אֶת בִּרְכַּת ה’ וְאַהֲבָתוֹ.

 

ה. גְּדוֹלָה הַכְנָסַת אוֹרְחִים מִקַּבָּלַת פְּנֵי שְׁכִינָה.

לְהַכְנִיס אוֹרְחִים מַשְׁמָעוֹ גַּם לְהַכְנִיס אוֹרְחִים לַלֵּב.

הַצְלָחַתְכֶם בַּתּוֹרָה וּבַפַּרְנָסָה נִמְדֶּדֶת בָּרְגִישׁוּת שֶׁלָּכֶם לַסּוֹבְבִים אֶתְכֶם, הַהֲבָנָה כִּי הִתְגַּלּוּת אֱלֹקִית אֵינָהּ שְׁמוּרָה רַק לְצַדִּיקִים וּבַעֲלֵי מַדְרֵגָה. בְּכָל מִפְגָּשׁ שֶׁלָּכֶם עִם יְהוּדִי בַּאֲשֶׁר הוּא, יֵשׁ מֵמַד עָמֹק מִנִּי יָם שֶׁל הִתְגַּלּוּת אֱלֹקִית מַמָּשׁ! עַל יְדֵי חֲדָא כְּנִישְׁתָא אֶפְשָׁר לְהָבִיא גְּאֻלָּה שְׁלֵמָה לָעוֹלָם כֻּלּוֹ. וַהֲכִי חָשׁוּב – תִּהְיוּ חֲבֵרִים בֶּאֱמֶת!

 

ו. אַל תְּדַבְּרוּ עָלַי גְּדוֹלוֹת.

כָּל שֶׁעָשִׂיתִי,

הִצְלַחְתִּי, הִסְפַּקְתִּי – קָרָה מִשּׁוּם שֶׁעָמַלְתִּי עָלָיו בְּכָל לִבִּי בִּנְחִישׁוּת רְגִישׁוּת וּבֶאֱמוּנָה.

כָּל. אֶחָד. יָכוֹל!!!

 

ז. זְמַן לְעוֹלָם אֵין! זְמַן עוֹשִׂים! הוֹפְכִים אֶת הָעוֹלָם וּמוֹצְאִים! תִּהְיוּ גִּבּוֹרִים עַל הַזְּמַן, הוּא יָקָר וְקָצָר מִדַּי.

 

עוֹד הַרְבֵּה אֶפְשָׁר לִכְתֹּב, אַךְ אִם תִּשְׁאֲלוּ אוֹתִי אֹמַר לָכֶם דָּבָר אֶחָד: דְּעוּ לָכֶם שֶׁזֶּה אֶפְשָׁרִי!

 

דְּעוּ לָכֶם שֶׁחַי בֵּינֵינוּ אָדָם שֶׁהָיָה סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמַיְמָה, וְכָל זֹאת בְּהַרְמוֹנְיָה נִפְלָאָה:

פָּרוּשׁ, אֲבָל כָּל־כָּךְ מְחֻבָּר.

לַמְדָן, אֲבָל כָּל־כָּךְ פָּשׁוּט וַעֲמָמִי.

עָסוּק, אֲבָל כָּל־כָּךְ שַׁלִּיט עַל זְמַנּוֹ.

 

זָקֵן בְּחָכְמָה, אֲבָל כָּל־כָּךְ יֶלֶד.

 

הַיֶּלֶד אֵינֶנּוּ וַאֲנִי אָנָה אֲנִי בָא??

 

חֲבָל עַל דְּאָבְדִין

פרוזה

גיא בן הנום

רחלי דור־רפפורט

 

ישבתי על הר ציון. באתי בשקיעה, והשמש שינתה את גוני גיא בן הינום. אומרים שממנו נבראה המילה – גיהנום. אולי אתחיל קודם.נסעתי ליד יצחק בן צבי, סובבתי ברחביה בשעת סגירה, ולא מצאתימקום חניה. ועד שמצאתי לא ידעתי מאיזה צד אכנס לַיד, מפההייתה כניסת עובדים, משם היה גנן שותל רקפות, בסוף מצאתי את הכניסה הראשית. שלטים עומדים ברחביה ומכריזים כי בית אחדלמכירה, בית אחר נהרס ורק כותל נותר ממנו, בתים חדשים צצים כפטריות. כדי להיכנס ליד יצחק בן צבי צריך לעבור בחדרו של שומר.וזה יושב וקורא ספרים בבית שקוף, ובשל הקור הירושלמי או בשל הביטחון יש לעבור בחדרו בטרם עוברים לרחבת היד. עברתי אצלו וריח קפה עלה מפינת קומקום, השומר הביט בי ונתן לי לצאת מחדרו לרחבה. באתי לספרייה אבל בטרם פניתי אליה ראיתי כידקות ארוכות אחרי שעת נעילה חנות הספרים עוד פתוחה. אפשר לי המוכר לשוטט בחנות. ביקשתי רק לרגע, נשארתי רבע שעה. באתי לתחקיר על ספר אחד ויצאתי ובידי מילים לספרים אחדים. חלפתי על פני השומר והפעם דלקה מנורה על שולחנו, ישב וקרא ספר בשעת שקיעה.פניתי לעיר ופקק ארוך היה ברחביה, צפופים הרחובות וגבוהים העצים, ורכב נוגש ברכב. חשבתי על סינדרום ירושלים ועל שׂרה, חשבתי אולי לקתה בו. אוטובוס פגע במכונית, עמדו שוטרים ונהגים ורוחם שקטה, כנראה עבר זמן מאז התנגשו. רק איש מבוגר נשען על הליכון, מטפלת משגיחה על צעדיו, צעק לנהגים, מספיק, מספיק. השמש יורדת מוקדם בימים האלה, רגע אחד מחצית היום ורגע אחר לילה. עליתי להר ציון. סיפורים רבים לבית אליו באתי, פעם היו מעבירים ממנו רכבל לתושבים בעיר העתיקה, ופעם פינו דרכו גופות בימי המצור, פעם היה מחסן טורקי, ופעם הופצץ. מפורסם הוא שהיה בית חולים. הלכתי במסדרון ודמיינתי קריאות חולים מחדרים רבים, אחות, אחות. למטה היה גיא בן הינום מקיף את העיר, ואורות סגולים עלו בערב. הלכתי בין חדרי הבית שקומותיו יורדות מהרחוב, עלתה צִיה על הרציון, ברקו אורות אבו טור. הלילה יפה בירושלים, חשבתי, ירח זורח על גיהנום. היה לי זמן פנוי למוחרת, ואמרתי אלך לטייל בהר ציון. התעטפתי בצעיף ויצאתי. חשבתי לרדת לעיר העתיקה אבל נטיתי מעלה. הלכתי למקומות מוכרים, פניתי למקומות שלא באתי בהם קודם.בכל מקום עצרו אותי שומרים, חלקם פתחו את הדלת בפניי, חלקםאמרו סגור, סגור. מצאתי שביל שאין בו שומר או גדר, ועליתי לכנסייה הסקוטית. בראש השביל היה נוף, ציפור נסקה ממזרח למערב. נכנסתי ולא עצר אותי איש, טיילתי בין אולמות. באחד הייתה תמונה גדולה של גנרל, באחר ספרייה ובה כתבים נוצריים. עיינתי וישבתי, בירך אותי פקיד קבלה הלו, ניסה, ומיד תיקן לעברית, שלום, שלום. בבת אחת, צלצלו פעמונים לשעה 12, ונמלא ההר שירה. הלכתי משם ועל גבעת התנ”ך הונח שטיח תפילה ואיש מבוגר סובב חזיתו למכה וכרע על צבע אדום. לא שמעתי את מלמוליו עד תום אבל ידעתי, בשם האל הרחמן והרחום. היה עליי לשוב והכבישים מלאו. עננים ירדו על הרי ירושלים, ענן אחד עמד מולי ופג. עזבתי את ציון.

פרוזה

אדם צועד בשוך הלילה ממית את גופו ונשמתו ממריאה אל על

יחזקאל נפשי

ואז הגיחה מישל לחיי. ולא כתבתי מאומה מזה למעלה משנה כי הייתי מאושר. ואף על ילדים

נדברנו, לכשנדברנו. והייתה היא כנערה קטנה שליבה נשבר והייתי אוסף את רסיסיו. ועל עצמי

חשבתי כאותם ילדים בני-תמותה אשר אוזרים אומץ וצומחים בשנתם, אט-אט הופכים גברים.

ותינינו אהבים על כביר-עיזים, למול אח מבוערת, במושב “אליפלט”. ולחשתי באוזנה: התדעי

 

מישקל’ה… כי מקום זה קרוי על שמו של בן-דוד, גדול מלכי ישראל בעת העתיקה… אומנם לא

מן האהובים היה… אך אומנם… מישל יקרה… התדעי…?!

וחדלתי מהילוכיי בלילות. לתור כך את הרחובות השוממים עם פנקסי. ולא שאלתי את עצמי

למות עוד, כי מצאתי דבר-מה שיש בו מעבר לעינוגי הגוף והתאווה, דבר-מה שהוא מעל לזמן

ולאבדון. משהו מן האור, מן הזך והמתוק. ברם, אין היגיון. אין היגיון לדבר. קיים אך הכאב הזה,

המסתנן לאט, בדוק הלילה, בשעות הצוהריים המאוחרות. וזהו מהות האבדון כולו. כך: אדם מסב

בביתו, בשעת צוהריים, קורא, ולפתע ההכרה הזו, כי הוא לבדו בעולם. אלו אשר ליבם נשבר

הם יודעים להאזין. אדם מאזין לפעימות ליבו בחדר הסגור, ליבו שבור, ובכל זאת, אין הוא חדל

מלפעום. כיצד זה ייתכן כלל? כיצד דבר-מה בקיום הזה ייתכן כלל? כך, להרף-עין.

עולה עתה בדעתי דבר-מה אותו קראתי בעבר בהיותי בגלבוע על אודות משה. “ובבא משה

לפני יהוה לדבר איתו, יסיר את-המסווה עד-צאתו”. עניין המסווה העסיק את דעתי משך עת

ממושכת, ומשך את תשומת-לבי. עתה, כמדומני, יודע אני במה מדובר. הכול בבחינת מסווה.

בני-אנוש בונים בתים, נלחמים, יוצאים לעמל יומם, רוכשים לחם וקלמנטינות, אצים ממקום

אחד למשנהו, ולבסוף מתים.

איש אינו יודע מאומה. איש אינו יודע דבר. אף לא החכם באדם.

וכן, בחדרך השמם, בקומה הרביעית, טיפין-טיפין, אתה מחל להבין כי נואשת דרכו של האדם

על הארץ. כך אתה מבין, סמוך לעשור הרביעי לחייך, כי אין תשועה על האדמה.