פרוזה

מיין לפי
  • מיין לפי
  • יוצר/ת
  • תאריך
  • יצירה
  • פופולריות
פרוזה

מצח

אדם צחי

יס”מניק ענק הביט בי בלי לומר מילה. משקפי השמש שלו היו איכותיים, בולה אני חושב. בצבע כחול מטאלי. השמש קפחה בעוז, ואגלי זיעה גלשו מראשו הקצוץ אל העורף. הוא הביט בי באדישות מאחורי המשקפיים, מניח לי לבזבז מילים שנגמרו לבסוף, ואז גירש זבוב טורדני ממצחו. “דדו”, סימן לזה שלשמאלו. “ניסו”, החווה לימינו. ניסו ודדו התקרבו. “יש לנו משימה קשה לבצע עכשיו. משימה לאומית”. ניסו ודדו הנהנו בראשם והפנו אלי שני זוגות משקפיים כהים. יכולתי להבחין מאחוריהם בערב רב של שוטרים וחיילים, חמושים בקסדות ואלות כבדות. אלפים רבים, פרושים על הדיונות הזהובות עד לים, וכולם בשבילי. הזרוע המבצעת התגייסה כולה להגן על החוק. הענק העביר את האלה מיד ימין לשמאל וניגב טיפות זיעה ממצחו. הוא נשם בכבדות. “תרביצו עבודה כמו שצריך, תשברו אותם, אה? תראו להם, שיהיה ברור שהשלטון של החוק והדמוקרטיה והבתי משפט זה מה שקובע, לא הרבנים שלהם ולא אלוהים”. דדו, גוץ וחסון, הביט בי ובחן את עוצמת ההתנגדות המשוערת. לאחר מכן שלף פנקס מכיסו ורשם בו בחדות. “לשבור אמרת?”, שאל את המפקד, “שלא אחר כך יבואו למח”ש, יעשו עלינו תלונות”. “כל מה שאמרתי בתיאום עם מח”ש והפרקליטות ומצ”ח”, ענה הגדול. “דדו נשמה, תהיה רגוע”, הניח יד אבהית על כתפו, “זאת משימה שצריך בשבילה הרבה רגיעה”. דדו הביט בפנקסו והכניס אותו לכיס החולצה, מאחורי המקום שאין עליו תג זיהוי.
הייתי לבד, הייתי חלש. כל התפילות שלי לא נענו. “תן לצאת”, כמעט ולא רעד קולי, “אני צריך ללכת הביתה. כל החיים שלי שם, והאהבה, הכל”. הענק הביט בי. משקפי השמש שלו החזירו לי את עצמי, קטן ומבוהל. “תראו”, דיבר אלי פיו, “באנו בשליחות עם ישראל, וניסינו לעשות את זה ברגישות אך למרבה הצער אתם לא מאפשרים לנו. על כן”, המשיך בטון מונוטוני, מכה את המילים כאילו הוא מבקיע אדמה בצורה ביום שרב, “הגענו להחלטה שהתגובה שלנו תהיה בהתאם. נחושה. כל זאת מחוסר ברירה”. הוא החווה לאחוריו סימן ביד אחת. אלפי האנשים צעדו צעד קדימה, מקיפים אותי במעגל אינסופי. “תסתכל לי בעיניים”, התחננתי, “מה מביא אותך ל…”
“אין לנו שום אפשרות אחרת”, הוא המשיך, “מלבד להפעיל כוח מבוקר, מרוסן ובלתי אלים, כיאות למדינת חוק דמוקרטית שיסודותיה איתנים ובלתי ניתנים לערעור”. הוא סימן בשנית, והשוטרים שלפו בתנועה אחידה את האלות מהאפוד שעל גבם. גלי חום עלו מהאדמה, מהבהבים את הדיונות הצהובות כבחלום. “זוהי מהות הדמוקרטיה”, לחש, ומבטו מלובן. “דה-מו-קרה-טיה”, גילגל את המילה על קצה לשונו, מנסה אותה, ממצה את לשד עצמותיה. אנשי החוק פסעו לכיווני צעד נוסף, מקטינים את המעגל הפנימי שלי לכמעט אפס. הסתכלתי לכל כיוון, כמעט ולא מזהה דבר מלבד משקפי שמש שחורים. דגל המדינה. פנים אטומות. יד עם אלה.
הדין נחתם.
“רק דבר אחד”, לחשתי, הבטן מתכווצת כמו אגרוף.
“דבר קצר”, אמר המפקד. “יש לנו משימה לבצע היום”.
“תסתכלו לי בעיניים, פנים אל פנים. בלי משקפי שמש”.
רגע אחד הוא ניצב ללא תנועה. אחר כך הוריד את משקפי השמש וסימן לאחרים לעשות כמותו. בתנועה חלקה הסירו אלפי האנשים את משקפי השמש שלהם.
לא היו להם עיניים, רק מצח.
מעל הסרבלים השחורים, בין גשר האף לשערות הראש, השתרע מצח מזיע, בלי עיניים או גבות. כמו לוח שאף פעם לא רשמו עליו, כמו מסך מחשב כבוי, כמו מגש של כסף. רק מצח.
עמדתי משתאה.
“זהו? ראית?”, אמר הענק, החזיר את המשקפיים וסימן אל עבר פקודיו תנועה אחרונה.

פרוזה

הירח נופל לאט אל הים

טל נוימן

כולם הלכו, רק אנחנו כאן. אנחנו וכל הארגזים והירח שנופל לאט לאט אל הים. תראה איך הוא נופל, כל כך לאט, כל כך יפה, בקו ישר ונרעד. כמו שיר הוא נופל ומשאיר אחריו לילה עצוב עוד יותר.
כולם הלכו, החיילים והשוטרים והחולצות הכתומות ואמא ואבא בעיניים אדומות, והירח שעורר סערה עמוק בים, רק אנחנו נשארנו כאן. אנחנו, ושמיים עם חור, והארגזים האלה מסביבנו שמלאים בחול.
“תעזור לי”, אני מבקשת, “צריך למהר לארוז. עד הבוקר הים יכסה את הכל”. וכך, בלילה נטול ירח אנחנו מניחים בארגזים מחברות וגרביים וספרי בישול משנות ה-80 ואת כל הצחוק שצחקנו בסלון הזה, את כל הבכי מהמסדרון ואת החלומות שנחלמו פה והשמלה האפורה מהארון. “רק רגע”, אני אומרת לך, “אני צריכה עוד לארוז שיר. שיר ילדים צרפתי שאמא הייתה שרה לי כשהייתי ילדה, ממש כאן על המיטה”.
כולם הלכו, רק אנחנו נשארנו כאן, אבל השיר שלי, איפה השיר, אני בוכה פתאום.
אתה מחייך אליי ובעיניים שלך כוכב שנפל לפני שנים רבות. אתה נותן לי יד ומוליך אותי אל החלון. בחוץ הליל כהה וקריר, אורות הפנסים דהויים, רוח מלוחה מגיעה מן החוף. “תראה”, אני אומרת לך, “תראה את הגל הגדול הזה שעולה מן הים, תראה את הקצף הכסוף, הצדפים. אולי הוא מבקש לכסות אותנו, ואולי רק מנסה להחזיר את הירח לכוכבים”.
אבל אתה לא עונה ופתאום אני מבינה שאני לבד. ואולי מעולם לא היית, אולי רק אני הסתובבתי בבית הזה, על האדמה הזו, בין הזיכרונות האלה וחיפשתי את השיר שהייתי פעם מזמן.
כולם הלכו, ורק אני נשארתי כאן.
עוד מעט גם אני אלך, יחפה אסתובב בבית בלילי זה האחרון. אציע מיטה, אחזיר ספר לארון, אשטוף כוס שתטפטף עד הבוקר על שיש נקי. רק אני אשמע את הבכי העמום, הכובש, שהוא מנגינה מסתלסלת, אולי זה בכיו של הירח מתגעגע לכוכב, ואולי בכיי שלי.
מחר הים יכסה את הכל, צדפים יישברו עם רסיסי ירח, חלונות וארון, ובסוף יישאר כאן רק חול.

*

יש אוויר מיוחד בתשעה באב. כבד, צפוף, מחניק.
במקום לעלות למעלה חלקיקי האוויר יורדים ויורדים.
כבר חמש עשרה שנה שהאוויר הזה כבד לי יותר, הטראומה מזדחלת על העור, הזיכרונות צפים.
אני זוכרת את תשעה באב ההוא. העיניים נפוחות משבועות של בכי, הגוף עייף מלילות שחורים ללא שינה, כאבי בטן שאינם מרפים. האוויר חם מאוד, עומד.
הצום נגמר אך לא הגיעה איתו ההקלה של אחרי תשעה באב. ופתאום הבנתי שהיא גם לא תגיע, מי יודע לעוד כמה זמן.
משוטטת ברחובות השחורים כי אין לאן לחזור, עוד יש קירות אבל בית כבר אין, הכל ארוז, הקרטונים הנערמים סותמים את החלונות, מקשים על הנשימה, את המתח בבית אפשר ממש לראות. אמא ואבא כפופים, גם העיניים שלהם נפוחות ואדומות, גם להם אין כבר מילים. ממהרים להספיק לארוז הכל, מחר משאית ההובלה תבוא.
אין לאן לחזור וגם אין לאן ללכת. משוטטת בחוסר תכלית עד השעות הקטנות של הלילה. עולה על טרמפ, יורדת מטרמפ, עולה על טרמפ, יורדת מטרמפ. הולכת לים, המים שחורים מאוד, סרטנים קטנים רצים ימינה ושמאלה, הירח תלוי. גם שם אין מנוחה.
אי אפשר לתאר את ההרגשה הזו. מי שהיה שם, יספיקו לו שתי מילים כדי להבין. מי שלא היה, לא יבין לעולם. ואני יושבת על החוף, הכל זר, אלביתי יותר ממה שפרויד היה יכול לדמיין, ולא מאמינה לא מאמינה לא מאמינה.
חמש עשרה שנה, ובאיזו נקודת זמן ה”לא מאמינה” הזה השתנה. מלא מאמינה שזה באמת קורה, ללא מאמינה שזה בכלל היה.

 

זה היה?
הים, החולות, הדיונות, הרגליים היחפות, השכנים, הבריזה, הטרקטורונים, החממות, אורות הדייגים באופק, צומת גן אור, צומת נווה דקלים, צומת גני טל, כיסופים, לחכות לטרמפ ובינתיים לפטפט עם חברה, למכור ליד הסופר את הפרחים שאבא מגדל בחממה, עם האופניים לדהור בין גדיד לנווה דקלים כשהלילה מלטף את השיער, עץ המנגו ליד הבית, המדרכה עם המרצפת השבורה, דלת העץ בחזית, הדלת הפשוטה במטבח שהייתה הכניסה האמיתית ליודעי דבר, חבל הכביסה החורק ברוח שהיינו נתלות עליו ומסתובבות, המקום בו קברתי את בגדי הברבי החדשה של כנרת כי קינאתי בה ואחר כך התחרטתי וחפרתי וחפרתי ולא הצלחתי למצוא, הדשא שהיינו משחקים בו הדגל, המקום הקבוע של הקומזיצים, הרחובות: שקטים, פשוטים, מלוחים, השמיים הכי רחבים שיש נמתחים מעל.

 

אין לי כמעט תמונות משם. בהתחלה לא צילמתי כי לא האמנתי שזה יקרה, אחר כך לא צילמתי כי הבית כבר היה ארוז וחבול ואני חבולה עוד יותר. וגם אם הייתי מצלמת, לא חושבת שיכולתי להבין למה אני אתגעגע:
תמונות פשוטות, חסרות כל יומרה אמנותית. הרחוב בדרך אל הבית משני הצדדים. קליק בכל צעד. תמונות כמספר הצעדים. הבית, לא רק בתמונה האלמותית המכוונת (עומדים תחתיו בחולצות כתומות, עיניים נפוחות ומחייכים. על מי חשבנו שעבדנו עם החיוך הזה) אלא מציץ בזווית העין בטבעיות עם כל צעד, הולך ונגלה יותר.
ולא רק הרחוב ההוא, כל הרחובות. איך אדם יכול ללכת במרחב כל חייו, ופתאום לגלות שהמקום אינו קיים יותר.
ואולי זה העניין, מרחב אשר באחת נשאב לאיזו נקודה בזמן, אינו קיים. ואפילו אם יכולנו לחזור, כשהכול הרוס וחרב, רק להצביע: פה היה זה, שם היה ככה. אי האפשרות לשוטט שם הופכת את המרחב לחסר פנים, כזה שאפשר באמת לתהות אם היה, אם כל זה באמת היה פעם.
הרבה דברים התרחשו בחמש עשרה השנים האלה. העולם השתנה, אני השתניתי. באותם ימים מלאי בכי תהיתי אם מתישהו אחזור ליהנות מדברים פשוטים, מנגו בשל, שמלה חדשה, תוכנית מצחיקה בטלוויזיה. הילדה ההיא עם העיניים הנפוחות לא האמינה שזה יקרה.
אבל זה קרה. לקח שנה או שנתיים של אֶבֶל, ובסוף קרה.
ובכל זאת, בתשעה באב כשאני יושבת על הרצפה אני נזכרת בבית ההוא, לא הבית שלשמו התכנסנו בבתי הכנסת, אבל בית אחר שאהבתי כל כך, מרחב שקיים בתוכי באופן כל כך לא ממשי, ודווקא משום כך הוא תופס הרבה מקום.
לפני ימים אחדים היינו בחוץ כשירד הלילה. והיה רגע אחד בו בארץ כבר אזל האור אבל השמיים עוד זהרו.
שכבתי על המחצלת והסתכלתי למעלה, העצים מעליי היו צלליות שחורות על רקע זוהָר כחול.
בצורה הזו, חשבתי לעצמי, הם נראים כמו מגזרת נייר שחורה.
ואולי זה מה שנשאר מהחול והים והילדות והרחובות שאין להם תמונה, אולי על רקע כל הדברים הממשיים הם הפכו למגזרת נייר שחורה של זיכרון.

פרוזה

מילון לימים נוראים

שרה מורלי

נראה שבימינו הטרופים, גם על המילים עובר משהו.
גל שוטף אותן, מנתק אותן ממשמעותן המוכרת, המרגיעה, ומשאיר אותן בודדות, תוהות, לא בטוחות בזהותן.
וגם אנחנו, האנשים, שהתרגלנו להיות בטוחים במה שאנחנו אומרים ולהתכוון לכל מילה (בערך…) נתפסנו בלתי מוכנים, מבולבלים, בלי מילים.
אז לטובת כל הדוברים ולטובת מילות הקודש עצמן, הנה מילון מקוצר לימים נוראים.
אוהל – בעבר: אביזר נופש המיועד למחנאות.
בהווה: בית קבע במציאות ניידת.
בית – בעבר: המבצר של כל אדם. העוגן הקיומי של המשפחה.
בהווה: מה שאפשר לפרק בשלוש דקות בלי שהטרקטוריסט יזיע.
בית כנסת – בעבר: מקום קדוש, משכן שבו חשים את הנצח.
בהווה: חלל שמישהו חייב להרוס אותו, בג”ץ כבר יחליט מי.
גג – בעבר: הסימן לכך שיש בית מעל ראשך.
בהווה: מקום אחרון למחאה וזעקה.
דלת – בעבר: דבר שכשאתה סוגר אותו מאחוריך אתה מוגן בביתך.
בהווה: דבר שכשאתה סוגר אותו מאחוריך אתה נפרד מביתך.
הובלה – בעבר: הדרך שבה אתה מעביר את היקר לך למקום המגורים החדש שבחרת.
בהווה: הדרך שבה היקר לך מובל אל הלא נודע.
וו – בעבר: מתלה לתמונות – נקודת אחיזה.
בהווה: (איפה נתלה את התמונה? מתי?) מושג מיותר בדיור ארעי.
זמן – בעבר: עת, מועד. גורם שנע בקצב קבוע וברור.
בהווה: אין שעון ואין לוח שנה – זה נע מדחיסות מטורפת למשהו שנמתח בלי גבול.
חול – בעבר: ההפך מקודש.
בהווה: הכול מעורבב: קידוש השם, תפילות סוערות וגעגוע אין קץ למגע החול הזך.
טרקטור – בעבר: מכונה לזריעה, חרישה ובנייה.
בהווה: צונאמי ממוכן.
ים – בעבר: חופש, גלים, מטקות, חולות.
בהווה: הצלחנו לא לטבוע שם, וריח הגלים מטריף מגעגוע.
כתום – בעבר: צבע התפוז וג’ינג’י קלבאסה.
בהווה: צבע שזועק את הקריעה.
לב – בעבר: מרכז הרגש האנושי.
בהווה: דבר שצריך לנטרל כדי למלא את המשימה.
מלון – בעבר: מקום לנופש יוקרתי.
בהווה: בית לא בית, יציאה ממחוג הזמן.
נוער – בעבר: מתבגרים החשים מנותקים מהמבוגרים עקב פער הדורות.
בהווה: צעירים הפועלים עם המבוגרים ולעיתים אף מובילים אותם.
סוהר – בעבר: אדם השומר על עבריינים ופושעים.
בהווה: אדם השומר על נערות בנות 14, בחורי ישיבה ורבנים (בין השאר).
עץ – בעבר (ממילון אבן שושן): צמח רב שנתי, משריש עמוק באדמה.
בהווה: שורשים למעלה וענפים למטה, והופ למשאית.
פרח – בעבר: צמח נוי, הנמכר בעולם כולו למטרות חגיגיות.
בהווה: צמח שמוסע במשך שעות ולא בטוח שישרוד.
ציר – בעבר: שליח, וו בדלת, נקודת מעבר.
בהווה: כבר אין צירים לדלת ואין נקודת מעבר או שליחות. אז אולי אלה צירי לידה?
קבר – בעבר: מקום מנוחה אחרון שממנו לא זזים.
בהווה: הכול פתוח.
רגישות – בעבר: תגובה ספונטנית המבטאת אכפתיות אמיתית כלפי מצבו של אדם אחר.
בהווה: הכול מדוד, הכול ספור, כל דמעה מתוכננת. פעולה לפי הספר.
שוטר – בעבר: האיש שאליו תפנה אם פורצים לביתך.
בהווה: האיש שפורץ לביתך.
תפילה – בעבר: דבר קבוע, שלוש פעמים ביום, מילוי חובה דתית.
בהווה: שיא של התעלות, זעקה, תקווה, שירה, תעצומות נפש בלתי נתפסות.
מבחן אמונה טוטלי (וכאן המילון החדש עולה על הישן!).
ובלבנו תפילה: השב מילותינו כבראשונה
החזר למילון ולמציאות
את השפיות, החסד והרחמים
ואנא, תן לנו, לכולנו, לדבר בשפה אחת ושנהיה מובנים זה לזה.

 

 

נכתב כמה חודשים לאחר הקיץ הנורא של תשס”ה

פרוזה

הכל נגמר מהר

נתנאל בולג

הכול נגמר מהר, השמש הייתה חמה, הסולר הספוג בצמיגים לא בער. היד שלי רעדה, זרקתי גפרור אחרי גפרור והחיילים התקרבו, אחר כך בועז אמר לי שזו לא בעיה שלי, לסולר לוקח זמן לבעור. התרחקנו והשארנו מאחורינו את השער הצהוב שכבר היה מלא אנשים בירוק וכחול. הבטנו זה על זה, על הצמיגים, על הנינג’ות פלדה שעיקמנו במסירות אין קץ, על תלתליות הברזל שפרסנו מסביב, לא היה נראה שמישהו התרגש מהן במיוחד. לא יודע מה דמיינו. הנחנו שהם קודם כול ירוצו וינסו לתפוס אותנו, אף אחד לא אמר לנו בבית הכנסת או בהפגנות או על חוף הים או בכל השעות שרבצנו בפעוטון או דיברנו עם הלוחמים במגדל שמירה שהצבא יגיע ורק יצעד בטורים אחידים ואנחנו נרגיש בפה מיד, בטעם של הרוק המתייבש, שזה נגמר עוד לפני שזה התחיל. אנחנו היישוב הראשון שמפנים בגוש והשעה היא בקושי שמונה בבוקר, וכבר הבנתי שהפסדנו.
הלכתי מהשער ונכנסתי לבית, שמתי טלית ותפילין ועליתי לגג. היו שם עוד אנשים ולמטה החיילים התקבצו בפינות, גושים שחורים כחולים ירוקים מציפים כל פינה ביישוב, את גן הילדים וסביב בית הכנסת ואת המקום ההוא ליד הפרצה בגדר שאפשר לראות ממנה את חאן יונס, ושפעם אחת דיברתי משם עם הנערה הכי יפה בעולם שרצתה לשאול מה שלומי וצחקה וביקשה שלא אהיה אלים מול שוטרים כי הם נציגים של מדינת ישראל ראשית צמיחת גאולתנו ואנחנו גוף אחד, איברים איברים, אני והחיילים שמטביעים את היישוב בקבוצות שלהם, שמתפרסים עם דגל ישראל ומשקפי שמש שחורים ברחבי מורג. ואני הבטחתי לה, לבחורה הכי יפה בעולם שביקשה שאני אבוא להדריך איתה בשנה הבאה, שאני לא מאמין באלימות אבל גם לא סובל שמדברים על מדינת ישראל כאילו יש בה משהו קדוש. ירדתי מהגג עם התפילין על המצח והטלית מחבקת אותי ואני בגולה בארץ ישראל בין חאן יונס לרפיח.
עברתי בין החיילים ששתקו והביטו בי. ניסיתי להבין למה הם פה, איך הלב היהודי שלהם לא נמס, מה יהודי בהם, הרי הטלית שלי היא הדגל האמיתי, שאלתי אותם אם הם יודעים את זה. חיילת אחת בכתה, צעקתי עליהם – מה אתם עושים, להרוס משפחות, להחריב חיים של אנשים, בשביל מה? חייל אחד ביקש שאפסיק, בשביל מה? אין פה כלום, לא שלום ולא עסקה, רק חורבן. אתם ריקים, עניתי, חלולים, אימנו אתכם להיות רובוטים, אבל אני לא קונה את זה. החיילת נשברה והתחיל לבכות בפנים אדומות, והקצין שלהם ביקש יפה שאני אלך, ואני התרחקתי וצרחתי עליהם שיש להם לב, שהצבא לא יכול לקחת מהם, ששום דבר לא שווה את זה. ועברתי לקבוצת חיילים אחרת, ולעוד אחת, וצרחתי עם התפילין בין העיניים עד שגררו אותי לתחנה מרכזית בבאר שבע.
יותר אני לא צורח כמו נער תמים אחרי כיתה י”א ולפני כיתה י”ב. לא סיפרתי לאף אחד מה קרה שם ביום של הפינוי, וכשבועז העלה פעם בחצי צחוק את הקטע הזה של התפילין ונבואות הזעם, אמרתי לו שיסתום. בעמונה כבר זרקתי מוטות ברזל מהגג כי אלוהים הסתיר פניו ממני והבחורה הכי יפה בעולם לא רצתה לדבר איתי יותר כי זה לא צנוע, וכששמו אותי באוהל פצועים ליד יס”מניק הסתכלתי עליו בשקט ואמרתי לו שאת האלה הזאת לא אמורים לדפוק בראש של יהודים.
זה חזר לי, הצרחה בבטן, לא מזמן. בכתבה באפליקציה של ‘הארץ’ נראו הפנים של איאד, האוטיסט בן השלושים ששוטרים רצחו בשמונה כדורים כשהוא שוכב על הרצפה, מגונן על ראשו בתוך חדר של פחי זבל ליד המקום של בית המקדש בירושלים. מדריכה בת חמישים סיפרה עליו ועל הסמארטפון ששמר עליו בדרך כל היום הביתה, גונן עליו בתוך ים האי ודאות האלים שאנחנו חיים בו. הסתובבתי בסלון ואמרתי לאשתי שאני נוסע לירושלים עכשיו להפגנה, אני לא יכול יותר, אני רוצה לצרוח שאנחנו מדינה יהודית, שאמור להיות לכל זה משמעות. לא באנו לפה כדי לרמוס את הדשא במגפיים שחורים וטלית קטנה מעל הכיס של המדים. מה זה לנסוע מתל אביב להפגנה בירושלים בשביל דבר כזה שאלתי אותה, אז תיסע היא אמרה. לא נסעתי.

פרוזה

אין ניאגרות כתומות

יעל הרמתי

“אין ניאגרות כתומות”, קבע בנחרצות יוסי, קבלן האינסטלציה שהזמנו לעבוד בביתנו החדש. רועי הביט בי בייאוש, הבטתי בו בחזרה בעיניים נחרצות: אם אין, אז יהיו! נצבע, נרסס, נדביק, נצפה, זה לא ממש משנה, הניאגרות יהיו כתומות, בדיוק כמו השפריץ החיצוני, הפורמייקה של ארונות המטבח, המשקופים, הדלתות, ארונות הבגדים, שולחנות הכתיבה, הספריות, המדפים, אפילו הקולבים למגבות במקלחת יהיו כתומים. כך החלטנו וכך יהיה. הבית הזה יהיה כתום! לגינה כבר הזמנתי שני עצי תפוז ושתילי ורדים כתומים. במפעל הלבנים הודיעו כי תמורת סכום זה או אחר גם האבנים המשתלבות בשביל הגישה יהיו כתומות. מתקין הדלתות המתרוממות בחניה כבר עשה בעבורנו חיפוש והזמין במיוחד שער כתום מתרומם, ובמשרד הרישוי גבו רק אגרה כששינינו את צבע הרכב הלבן ל”כתום-התנתקות” (שלא יחפשו איזה רכב בגוון אפרסק) אז הניאגרות לא יעצרו את הפרויקט. לא הם ולא היוסי הזה.
“אולי תוכל לברר”, ניסה רועי לבקש, “אולי להזמין בחו”ל או ייצור מיוחד בשבילנו?” “אין ייצור מיוחד לשלוש ניאגרות בבית”, “ארבע”, תיקן אותו רועי, “כבר כתבת לך שהוספנו חדר שירותים בקומה העליונה”. “גם לא לארבע, ייצור מיוחד זה לא פחות מאלף חתיכות”, יוסי הביט בנו כמנצח. התערבתי בשיחה: “יהיו לך אלף. יהיו לך אפילו אלפיים ויותר. רק תחשוב, אנחנו רק ההתחלה, יש עוד אלף שש מאות משפחות של מגורשים שלא בנו עדיין בית, ותחשוב על הילודה אצלנו והגדלים של המשפחות, זה לפחות שלוש ניאגרות בכל בית, ותאמין לי, כולם ירצו ניאגרות כתומות…” הוויכוח עם יוסי נמשך שעה ארוכה, גלש כרגיל לוויכוחים על פוליטיקה וכדורגל, ולבסוף סיכמנו שיחזור עם תשובה. כשיצא סימנתי סימן שאלה ליד “ניאגרות” ברשימה הארוכה שבמחברת, ובעמוד הבא הוספתי עוד ספריי כתום לרשימת הקניות. זה בטח לא יהיה מיותר…
רועי ואני הבטנו עייפים זה בזה, מעולם לא חלמנו שעיצוב הבית יהיה מלאכה קשה כל כך. הפגישה הבאה הייתה עם האדריכלית הנהדרת שלנו, סוף סוף היא מצאה אומנית שמוכנה לצייר חול ים ודקלים מאחורי זכוכית במקום חלון במטבח. “ככה התרגלתי לבשל”, אמרתי לה בפגישתנו הראשונה. לא צריך חלון, באמת, הרוח כאן לעולם לא תוכל להיות רוח ים אמיתית, כזו שמביאה עימה ניחוחות של שלווה, שנכנסת לתוך הגוף וממלאה את כל כולך בתחושת האין-סוף של הים, בחוף היפה ביותר בעולם. כאן נתקין מאוורר וקולט אדים, נסתדר, אבל על הנוף אני לא מוותרת”.
בהתחלה רועי חשב שאני משוגעת. בית כתום? לא בא בחשבון! הוא חלם על בית קטן מחופה באבן ירושלמית, כמו שהכיר בילדותו. כשגרנו בגוש קטיף הצטער כל העת על איסור הקבלן לחפות את הבית ההוא באבן ירושלמית. “אתה לא מבין?” שאל אז הקבלן בעברית מתובלת בערבית. “המלח מהים יוריד לך את כל האבן תוך כמה שנים”. רועי התפשר אז ובדיעבד צחק שעל הבית הזה לא עברו מספיק שנים כדי שהמלח יוריד את האבנים, הדחפורים של צה”ל עשו את זה קודם…
בית כתום לא היה גם חלום חיי. כשבנינו את ביתנו בגוש עמד מול עיניי בית הורי במושב השכן, בית לבן עם גג אדום מוקף מדשאה ירוקה וגינה עמוסת עצי פרי ופרחים.
גם ביתנו שלנו היה כך, רק עצי הפרי לא הספיקו לצמוח לגובה, ואת ערוגות הפרחים מכסים כעת שברי הקירות שצבעתי בגוני פסטל שונים עם שברי חלונות הזכוכית הרבים שמילאו את הבית. הרי בית צריך להיות מלא אור, וחוץ מזה, עם נוף כמו כאן מי צריך תמונות?
מעולם לא חלמנו להתקין בחלונות סורגים (כתומים כמו בבית הזה, או בכל צבע אחר) ובטח שלא ביררנו מהי הזכוכית שמונעת מהרעש לעבור בצורה מקסימלית.
אבל כעת, כשצבעי הפסטל בבית ששם מעורבבים על החול, וכדי החרס שעמדו בגינה מקשטים בוודאי את ביתם של פטמה או סלימה, ואחרי תקופה ארוכה כל כך במגורים ארעיים הגענו סוף סוף לשלב התכנון והעיצוב – החלטתי שהבית הזה יהיה כולו בכתום.
רועי התנגד בכלל לבנייה. “הבית שלנו הוא רק שם. על חוף הים. כל דבר אחר הוא זמני, ארעי, ובדבר זמני אני לא מתכוון להשקיע כל כך הרבה כסף”.
גם חברתי הטובה שגרה באחד מהיישובים ביו”ש ובנתה את ביתה ממש כשאנחנו בנינו, שאלה (בשיחת טלפון, כשהיא יושבת במרפסת הקומה השנייה) – את לא מרגישה בוגדת? לבנות בית במקום אחר? תחכי קצת, עוד מעט יחזרו, ואם לא, אז תכף יאשרו בנייה אצלנו. הרי בינינו, מה תגידי לילדים?
שכבתי ערה לילות שלמים במיטה, מתהפכת בין תחושת הבגידה לארעיות הזאת שלא נותנת לי מנוח, רציתי כבר מקום משלי שאוכל להשקיע בו בלב מלא… במקום מסוים בתוכי אני יודעת שזה לא יקרה, כל בנייה של בית תהיה ברגשות מעורבים, ומול תחושת הבגידה בער בי יצר ההנצחה והזיכרון, ואז עלה לי לראש רעיון הבית הכתום. בית שכל כולו כתום. שאיש לא יוכל לומר ששכחנו, שאיש לא יטען שישנה כאן בגידה, שאף אחד לא יחשוב שאם כבר יש לנו בית אנחנו לא כועסים על מה שהיה. בית כתום.
הפגישה עם סוכן מכשירי החשמל הייתה קלה יותר, הוא אמר שהיום אפשר להשיג את הכול בכתום, “אפילו מעוטר פרפרים, כוכבים, עיגולים ומה שתרצי”, שלח את ידו אל התיק להוציא קטלוג. “זה בסדר”, אמרתי, עייפה מפגישות ודיונים, “זה פשוט צריך להיות כתום, הכול כתום, המקרר, המדיח, מכונת הכביסה והמייבש, הטוסטר אובן, המיקרוגל, מעבד המזון, וכמובן כל התקעים, השקעים החיבורים ומה שביניהם”.

התעוררתי שטופת זיעה, מדליקה את האור להתמצא בחדר שבו אני נמצאת. זהו, עכשיו אני מזהה, הקירות מקרטון, הסדק בפינה, הווילונות האדומים, בתמונה על הקיר הבית שהיה, נשימת הילדים נשמעת מהחדר הסמוך. קמתי בחשש לשירותים, הכול כשהיה, ניאגרה אחת, לבנה, פשוטה. “בטח”, צחקתי לעצמי, “אין ניאגרות כתומות”.
הכנתי כוס קפה והתיישבתי בפינת האוכל שמשמשת אותנו גם כפינת ישיבה, מנסה להירגע, מתלבטת ביני לבין עצמי אם היה זה חלום טוב או רע. “בסך הכול”, אמרתי לרועי שקם לבדוק מה קרה, “בחלום, סוף סוף, היה לנו בית”.

 

 

 

פרוזה

הגעת ליעד

יעל הרמתי

הדבר הראשון שהכה בה היה הריח. רוח מערבית שנכנסה מבעד לחלון הגג הפתוח הביאה עימה ריח חזק, תערובת ריחות של ים וריחות אחרים. הריח הזה היה שלה, מילא אותה בתחושה של בית במקום שמעולם לא הייתה בו, עורר בה רגש מוזר, מסתורי. משב נוסף של רוח הביא עימו את ההבנה מאין הריח הזה מוכר לה. הספות הישנות, המצעים והתמונות מביתה של סבתא עלו בדמיונה, ספוגים כולם בריח המיוחד הזה.
הילדה הקטנה שבה התעוררה, רצתה למתוח רגליים מעל תקרת הרכב, להתמכר לתחושה ההיא, שלה, שוכבת על הספה של סבתא, מביטה בתמונת הבית שעל הקיר ושוקעת בחלומות שובבים, רואה עצמה מתרוצצת בין העצים שבתמונה, מתגלגלת על הדשא הירוק. לעיתים מצאה עצמה משננת את המספר הצרוב על מסגרת העץ ומנסה לעמוד על טיבו… המבוגר האחראי שבה לא נתן לרגליים להתרומם. “זו נסיעה אזרחית ראשונה למקום”, “אנו מבקשים לא לסמוך על הניווט האוטומטי ברכב ולהשאיר רגל בכוננות על בלם החירום” – למעשה זה היה החוק בכל נסיעה בכלי רכב ממוחשבים, רק שהיא לא מכירה מישהו שבאמת מקפיד עליו, אולי חוץ מהזקן ההוא שמוביל את השיירה. נדמה היה לה שראתה אותו פעם, אולי בשבעה של סבתא או באחת האזכרות. אומרים שהוא מהאחרונים שעוד זוכר את הדרך לשם אז נתנו לו להוביל את השיירה. קצת משונה, בהתחשב בעובדה שהוא היחיד שנוסע ברכב בלי ניווט אוטומטי. היא בחנה אותו בעניין, מאז ומעולם הצחיקו אותה האנשים האלה, שלא מוכנים להתקדם.
סבתא שלה לא הייתה כזו, תמיד התעדכנה במתרחש. היו לה חשבונות ברשתות חברתיות כשאלו רק החלו, בית חכם ומשקפי תקשורת. רק לדבר אחד לא הייתה מסוגלת סבתא להתרגל, לשימוש בזיהוי ביומטרי. תמיד העדיפה סיסמאות מספריות, ומה הפלא, לכל החשבונות הייתה לה אותה סיסמה.
היא נזכרה בפעם ההיא, שנמלטה כילדה לבית של סבתא, לא זוכרת מה גרם לה לברוח. כשנכנסה אל הבית ובקרת האזעקה התחילה לצפצף, ראתה בעיניה את הסערה שתתרחש כשקולות האזעקה יישמעו למרחוק. אוטומטית הגישה אצבע לצג הזיהוי, אבל אז נזכרה שהיה זה הבית של סבתא, העבירה את האצבע והקלידה בלי לחשוב: שלושים ואחת, נקודה, שלוש שבע שלוש, פסיק, שלושים וארבע, נקודה, שלוש מאות.
כמה צחקה כשהאזעקה כבתה, היה זה צחוק משחרר, בריא. תחושה של שותפות סוד. מאז כבר נכנסה לביתה של סבתא בכל הזדמנות, חוזרת על רצף המספרים ההוא שוב ושוב עד שהפך לחלק ממנה. בלי משים הוא הפך להיות גם הסיסמה שלה במקומות שבהם לא יכלה להושיט אצבע מזהה, תמיד חייכה כשהקישה 31.373,34.300 מחכה לקבל מחמאה מאשף הסיסמאות, “סיסמה חזקה מאוד”. אם היית יודע עד כמה, הייתה אומרת, ספק אליו ספק לעצמה.
אבל עכשיו היא כאן, והסיסמה החוזרת ההיא הופכת לנקודת ציון משמעותית הרבה יותר בחייה.
את תחילת הדרך הכירה בעל פה, מאז קיבלה רישיון נהיגה הסיעה את סבתא בכל שנה בי”ב באב לטקס המצחיק, בראש התל ההוא, שאליו סבתא וחבריה היו מטפסים, מביטים מערבה במבט מלא געגוע ודמעות ושרים שירים שאיש מלבדם לא מכיר. עם השנים קטן מספרם של המשתתפים, וגם אלה שהגיעו התקשו לטפס. היו מקיימים את הטקס למטה, בחניית העפר. בסיומו הייתה סבתא נותנת לה יד חזקה ויחד היו עולות, צעד אחר צעד, אל ראש התל. שם הרשתה סבתא לדמעות להתגלגל על הפנים ותחושת שותפות הסוד הייתה מבעירה גם בה את הגעגוע, למקום שמעולם לא הכירה.
אחרי שסבתא נפטרה השתדלה להגיע אל הטקס לבדה, בכל שנה שהייתה בתאריך הזה בארץ ולא מחפשת את עצמה באיזה מקום נידח על פני הגלובוס.
בחודש אב האחרון דווקא הייתה בארץ ואפילו זכרה את הטקס וחשבה להגיע – אבל אז פרצה המלחמה. כשהודיעו בתקשורת שחיילינו עומדים על חורבות היישובים היהודיים הצטערה כל כך שסבתא אינה לצידה כדי לשמוע.
אולי לכן הייתה בה ידיעה ברורה, ברגע שראתה את ההודעה, שהיא מצטרפת לשיירה הזאת. אמנם במפגש ההכנה הודיעו שנכנסים רק לבקר, ועל התיישבות עוד אין מה לדבר, אבל בעבודה לקחה חופשה לשבוע (“אולי יותר”, אמרה לבוס בחיוך, “חופשה לא מתוכננת”, וראתה את האכזבה בעיניו אחרי שכבר חודשים הוא מנסה לשדך לה את אחיו הצעיר), העמיסה ברכב שישיות מים, אוהל ובגדים לכמה ימים, והנה היא כאן, בשיירה המצחיקה הזאת. כשהרכב הספורטיבי שלה זוהר בתוכה כמו נקודת אור בחשכה.
אתמול רצתה להכין את עצמה, להבין למה לצפות. שוב פתחה Google Earth, בראש האתר נכתב שתמונות הלוויין מתעדכנות כעת כל 48 שעות. אך כשהקישה את נקודת הציון המוכרת קפצה הודעת שגיאה: “אזור זה אינו מכוסה לוויינית, תמונה אחרונה מעודכנת לפני שישה חודשים. האם אתה מעוניין להמשיך?” חצי שנה? התפלאה לעצמה, הרי זה הרבה לפני שפרצה המלחמה… ובכל זאת לחצה “המשך”. על הצג עלתה תמונה מוכרת – קו החוף הכחול משמאל, ומימינו דיונות ריקות של חול, שהזכירו עד כמה צילום האוויר בביתה של סבתא, שמראה ערמות מסודרות של בתים חרבים ושבילים ביניהם, לא מעודכן כבר שנים. סבתא סיפרה לה שבשנים הראשונות הכול נשאר אותו דבר, ערמות של כאב מסודרות בשורות. אז עוד יכלה לזהות את הבית, לשמור לעצמה את נקודת הציון, לחרוט אותה על המסגרת ועל לוח ליבה. בהמשך כנראה ניסו לבנות שם משהו, בתמונות הלוויין באיכות של אז אפשר היה לזהות פארק מים או אתר דומה עם בריכות ומדשאות ביניהן, עם השנים והשינויים שהאזור עבר נקודת הציון הזאת הפכה שוב לתילי חורבות ואחר כך לשממה של חול.
צפצוף עדין נשמע מהנהג האוטומטי, קוטע את חוט מחשבותיה, מרמז שהיעד קרוב. היא הזדקפה והביטה סביב, כלי רכב צבאיים ואוהלים היו פזורים בין הדקלים על הדיונות הזהובות, כמו בסיס צבאי שהוקם באופן זמני. גם אל השיירה שלהם התלווה D9 כבד, אמרו שכדי לפלס את הדרך מהחולות. הבחור שעמד לידה לחש בקול סמכותי למי שסביבו שזה רק מה שמספרים לנו, אבל בעצם חוששים ממטענים על הכביש.
המשפט הזה ערער את ביטחונה, כלי הרכב הכבדים האלה מעולם לא עוררו בה תחושת ביטחון. תמיד שמעה מולם את קולה של סבתא מספרת “ואז הגיעו הדי-ניין” ושותקת, כמו רואה לנגד עיניה את קירות ביתה חרבים, אבן אחר אבן.
אולי כל הנסיעה הזאת מיותרת בשבילה. במפגש ההכנה היה רוב גברי ברור, מהסוג שמחפש אזורי לחימה. הנשים המעטות שהיו שם באו עם בני הזוג, רק היא עמדה לבדה, מרגישה בולטת כל כך, לא שייכת. פחדה שיבקשו שכל אחד יציג את עצמו ואת מניעיו, שמחה שהתחילו מיד בהסברים. כשהודיעו שייכנסו רק לאזור המרכזי קם זוג מבוגר ועזב בכעס, “שוב שוכחים את צפון החבל”, אמרו. הם נראו לה צעירים ממה שיכלה להיות סבתא אילו הייתה כאן היום, אבל היא לא, ואני כאן במקומה – ניסתה לחזק את עצמה. לה דווקא התאימה הנסיעה המרוכזת למרכז הגוש, פחדה לנסוע לבד דרך ארוכה אחרי שתפרוש מהשיירה לכיוון נקודת הציון הפרטית שלה.
“לאן אנחנו נוסעים?” שאל שם מישהו, ובשקט שהשתרר אחר כך אפשר היה לחוש איך כל אחד מהנוכחים שוקע במחשבות ותמונות משלו. כשחתך את הדממה והסביר כי בסך הכול ביקש נ”צ להתכוונן אליו, כמעט נתנה את שלה לכולם. אבל מחשבה נוספת עצרה אותה, הרגישה שתחלל בכך את זיכרונה של סבתא, כמו להזמין זרים לביתה הפרטי בלי להודיע. לשמחתה אחד הנוכחים נתן לכולם נ”צ אחר. זו נקודה משוערת, אמר, לאזור המלון, על חוף הים, השאר הנהנו בראשם כמבינים. כשהכניסה את שתי נקודות הציון לתוכנת הניווט שמחה לראות שהסטייה מהדרך היא של כמה מאות מטרים בלבד.
את השעות שלאחר מכן מילאו בסיפורים וזיכרונות. אז הבינה כמה נעים לה להיות בחברת האנשים האלה, כולם זרים לה אך חיים את הזיכרונות משם כאילו לא עברו כל כך הרבה שנים מהגירוש הנורא ההוא בתשס”ה. בכל אחד מהם ראתה משהו מסבתא. במבוגרים ראתה את אותו מבט בעיניים ששבע כל כך הרבה תקוות ואכזבות, וגם עכשיו לא ממש האמין שהם בדרך לשם; אצל הצעירים היו סקרנות, נחישות וחזון, אלה שלא אבדו לסבתא עד ימיה האחרונים. ואצלה? בעצמה גילתה את אותה תחושת שותפות סוד.
ההתרגשות שלה החלה עם פרוץ המלחמה, משהו בטון של המנהיגים נשמע אחר, נחוש יותר, החלטי. ראש הממשלה הודיע כי זו תהיה המלחמה האחרונה. הפרשנים לעגו לו בשעות הראשונות ולפתע משהו באווירה השתנה, תמונות של חיילים מניפים דגל על חוף הים, הרמטכ”ל נושא דברים בבית הכנסת העתיק בעזה, תמונת הפסיפס של דוד שנשתמרה למרות החורבן וההרס ששלטו מסביב, הדקלים הגבוהים עמוסי הפרי ועצי השיטה המכחילה, בפריחה הצהובה שלהם, שליוו את התמונות הרגילות מאזורי מלחמה.
כשראיינו בבית האבות את אחרון חבריה של סבתא שעוד הכירה, בכתה כשאמר “סוף סוף, היינו כחולמים”. מהרגע ההוא ידעה שהיא רוצה להיות שם, עם ראשוני החוזרים, להשלים שבועתה של סבתא כל שנה בתל גמה, משאלה שלא זכתה להגשים.
“קטע התפצלות דרכים קרוב, בחר מסלול מועדף”, קול הניווט האלקטרוני גרם לה להתרכז בדרך. הכביש שנסעו עליו היה משובש, עוד מעט תפנה השיירה כולה מערבה לכיוון הים, והיא תמשיך ישר, כמה מאות מטרים, עד לנקודת הציון הפרטית שלה. לרגע ציפתה לראות מולה שער צהוב ועמדת חיילים, כמו בתמונות האלבום הכתום של סבתא. בעידן דיגיטלי לא היו הרבה אלבומים בבית וזה האחרון זכה ללוות אותה בשבתות הארוכות של הקיץ. היא הכירה את כל תמונותיו בעל פה, יודעת שאת רובן לא תזכה לראות. כל מה שנבנה בידי אדם נהרס כבר בקיץ ההוא, סיפרה סבתא, את בתי הכנסת ומבני הציבור החריבו זמן קצר אחרי שהיהודי האחרון עזב. רק החולות, הדקלים והים יחכו לנו כשנשוב.
תמיד “כשנשוב”, מעולם לא “אם נשוב”. סבתא חיה כל שנותיה את האמירה הזאת. לא סתם הייתה האחרונה מכל אחיה שבנתה את ביתה ביישוב החדש. “אין לי כסף לשתי משכנתאות”, צחקה, “ואיך אבנה בית כשנשוב…” בסוף גם היא בנתה, בגינת ביתה נטעה עץ דקל גדול ש”עלה כמעט כמו המטבח” לדבריה, אבל נתן לה תחושה של בית.
נקודת ההתפצלות הגיעה. לא חיכה מולה שער צהוב, רק דרך עפר חבוטה. מהרכב שנסע אחריה בשיירה נשמעה צפירה, כמו שואלת, לאן זה, היא פתחה את החלון וסימנה בידה שהכול בסדר, ממשיכה בנסיעה איטית בשביל המשובש בתוך השממה.
בעוד מאתיים מטר… הרכב עצר. הכביש לפניה היה מכוסה בחולות נודדים.
לרגע החסירה פעימה. פתחה את הדלת ולקחה איתה את הניווט הידני, צועדת בהיסוס בכיוון שהראה.
“הגעת ליעד”.
31.373,34.300 זה כאן.
התיישבה על האדמה כלא מאמינה. מרשה לדמעות להתגלגל על לחייה.
“סבתא”, אמרה, חופנת בידיה את גרגרי החול.
“הגעתי הביתה”.

 

 

31.373,34.300 היא נקודת הציון שבה עמד ביתה של הכותבת, בגוש קטיף.

פרוזה

החול

הדר ארציאל

את זוכרת את החול הרך? לפני כל כך הרבה שנים, כשהיינו קטנות ובגינה היה חול שאפשר לשחק בו, ולא משטח גומי כמו שיש היום? בשנים הראשונות אחרי שהלכת הייתי חולמת עליך. היית פשוט נמצאת שם, נוכחת. אבל בימים האחרונים אני חושבת דווקא על החול. היינו רוצות שהוא יהיה נקי ורך וסיננו אותו שוב ושוב מוציאות אבנים, עלים יבשים וכל מיני לכלוכים שהתגלגלו בו נסתרים, חבויים. אני עוד יכולה להרגיש אותו כמו אז נשפך מבין אצבעות ידיי.
את זוכרת איך המשכנו לסנן, אוספות את האבנים בפעם החמישית או השישית, מוציאות אותן החוצה.
אחרי שהלכת חשבתי כמה אני רוצה להרגיש שוב את החול הנקי הזה, נקי מכל האבנים של הכאב והצער והכעס שהתמלאתי בהם. הייתי מוכנה לסנן אפילו מאה פעמים, אפילו מאתיים, אם כל הפסולת הייתה נשארת בחוץ ואני הייתי חול רך ונעים לכפות הידיים.
את בטח היית מביטה בי עכשיו בעיניים הגדולות והחכמות שלך, ומזכירה לי שלפעמים שיחקנו גם אחרת.
היינו צוהלות על כל אבן שהתגלתה בחפירות, מניחות אותה כבסיס איתן לבית שהיינו בונות, מחזקות את הקירות, מקשטות פתח או הר. אם החול כל כך רך ודק, היית אומרת לי, אי אפשר לבנות שום דבר שיחזיק מעמד, אפשר יהיה רק להעביר אותו בין כפות הידיים.

פרוזה

מחסום כיסופים

הדס מאור

סרט כתום על התיק, אחי, איפה אתה חי. 2005 עבר מזמן והסרט היה באופנה עד לפני עשר שנים. הוא דווקא נשמע חמוד, אבל מעופף פחדים, אני רואה אותו מרחוק ומסמנת שזאת אני.
אני יונתן, הוא מציג את עצמו בביישנות, את בטח הלל. אנחנו מסתובבים קצת בפארק ומדברים שטויות של דייט ראשון, מתגלגלת שיחה סתמית, אז הוא מאלקנה ואני גרה בשילה ואני מקטיף במקור, ולא לא שב”חים, ולא משפחה שעברה בסוף, ממש במקור.
אתה שואל אם אני מתגעגעת? לא יודעת אם אני מתגעגעת. תבין, הייתי רק בת שש וזה היה הבית שלי אבל לא ממש חוויתי את הגירוש. אתה מבין, זו לא החוויה שלי משם. כלומר אני לא ממש יודעת מה החוויה שלי, כאילו, אני זוכרת אבל מצד שני גם לא, וזה מורכב כזה. אתה מבין?
בטח מבין. ברור שזה מורכב.
אני גם מהגוש, הוא אומר לי. מתל קטיפא. מכירה את בורדמן? הם היו שכנים שלנו. חמודים. היום הם בשילה. הבן שלהם שיעור מתחתיי בישיבה.
אולי בגלל זה הסרט הכתום. איזה מוזר, מי מסתובב עם דבר כזה בימינו. הוא הולך איתו בפארק כאילו גורש אתמול, כאילו אנחנו עדיין במחאה על מה שהיה, כאילו יש בעידן שלנו בכלל מחאות. אם מישהו רואה אותנו מהצד הוא מבליע חיוך על הזוג הזה, הוא עם זקן וסרט כתום על התיק, היא עם חצאית ארוכה, ותראו הם בטח בדייט ראשון, הם שותקים מלא.
הוא מספר לי שאתמול בישיבה היה להם דיון אם להגיע להפגנה בעפרה. עת לעשות לה’ הפרו תורתך, זעקו חלק, תורה מגינה ומצילה התלמד הצד השני. מה יותר חשוב מדווקא להמשיך בלימוד בזמן הזה. ומה אתה חשבת? אני שואלת בסקרנות, אף שמהצורה של הדברים אפשר לראות בבירור מה דעתו. אני הייתי בג’ילבון עם חבר, הוא מצטחק ומפתיע אותי. נסענו לחמשוש לצפת אז המשכנו כבר ביום ראשון לטייל, אין לי כוח לשטויות האלה של הפגנות. לא מועיל בכלום.
עוד לא החלטתי אם אני מסכימה איתו. פעם עוד היו לי ייסורי מצפון, דמיינתי שהיא קוראת לנו. נשבעתם לחזור, דור מפונק. כתבתם עוד נשוב, עצלנים, מה אכפת לכם לכתוב. תראו את הנוער של פעם, איך הם נאבקו, קרעו את העולם, איך לא היה אכפת מכלום, רק האידיאל, רק האידיאל, רק אש בעיניים של לתקן עולם במלכותו של ה’ יתברך שהוא המלך. ואתם מפונקים, אפילו להפגנה מסכנה אתם לא מוצאים כוח ללכת. איפה המדורה-הלהבה-השריפה שכילתה את כל מה שאתם רואים בעיניכם, למה עכשיו היא אפילו לא נר קטן רועד.
ואכזבה שלא הייתי שם, שלא נכחתי באמת. הרי זה סיפור של אהבה לא ממומשת לבית שלא הספקנו להתגעגע אליו, החמצה של מאבק שלא ידענו ללחום. האש שבערה שם נגמרה, אנשים אומרים, תם העידן. ואני רציתי לאחוז מזה עוד קצת ולהישרף בקצוות.
אם הייתי בגיל שלי עכשיו בגירוש הייתי במטה המאבק של נוער גוש קטיף. זאת אומרת הייתי במטה המאבק של צעירי גוש קטיף. בעצם הייתי נשואה פלוס תינוקת בשם אמונה או מוריה או חרות. היה לי שביל באמצע ומעליו מטפחת משולשת קצרה, חצאית ג’ינס עם כיסים וצמיד. היו מן הסתם ימים של ריגוש מעורב בתחושות שלא מכירים היום. בטח הייתה אש, תמיד. היינו חושבים שהיא תוקד על המזבח ולעולם לא תכבה.
אבל בקיץ ההוא לא היו דיונים ליליים, לא אהבה ולא שנאה. הייתי רק בת שש, ילדת שמש יחפה ותמימה. מדי פעם התמונה שלי ושל חברות רצות על החול הייתה מגיעה לפרוספקט כזה או אחר: פלייר שמשדר נינוחות, ישראליות וטבעיות, פונטים עגולים ורכים. כמה תום – ילדות בכתום, היה כתוב שם, אל נא תעקור נטוע.
כשהייתי בת אחת עשרה חלמתי איך נחזור לגוש. דמיינתי כת סודית שאנשיה גרים ליד הגבול ומחכים לחזור, יושבים עם תיקים וחמישה ילדים ומוכנים לכל קריאה פתאומית שתקרא להם להתנחל. ניסיתי להוריד מפות של האזור, חלמתי איך הים יחבק אותנו. וחשבתי שיש סיכוי, שנצליח בכוח שלנו כנגד כל הסיכויים, שנילחם. כמעט כמו אז, עם אותו להט בעיניים.
היית רוצה לחזור לשם? אני שואלת, מפחדת שיגיד כן ומפחדת שיגיד לא. הוא חושב. הייתי רוצה לגור ליד מחסום כיסופים, הוא אומר ברצינות. כל כך קרוב ולא להיות שם? אני כמעט נבהלת כאילו זה ממשי ואנחנו עומדים לסגור חוזה. איך זה אפשרי, למה אתה רוצה? תחשבי איזה שם יפה זה ליישוב, “כיסופים”, הוא נבוך. איזה יפה זה לעמוד שם במחסום ולא להגיע. ורק הצצה, הצצה חטופה לשם, שלא ניכווה מהאש.

פרוזה

לילה לבן

דבורה זגורי

בר שלום יושב במרפסת. הבית שטוף, מכונת הכביסה מסתובבת. “שטיפה היא תרפיה בשבילי”, הוא אומר. לשפוך מים, לגרוף חזק. אבל כביסה הוא לא סובל. מילא להכניס למכונה, אבל לחלק אחר כך במדפים של הילדים? הוא לעולם לא זוכר מה בדיוק המידות שלהם, וכמעט תמיד הוא שולח את הקטן לגן במכנסיים שגדולים עליו, ואת הגדול בחולצה שמגיעה לו עד הפופיק.
בהתחלה בר שלום אמר לעצמו שזה בחיים לא יקרה לו. שהוא יקפיד על כל פיפס בבית, שהילדים יגיעו למסגרות מאורגנים טיפ טופ, שלרגע הוא לא יהיה גבר מרושל שמלביש את הילדים עקום ומכין להם סנדוויצ’ים משאריות של חלה יבשה. בהתחלה הוא הקפיד על כל דבר. אפילו גיהץ חולצות שבת, משהו שאפילו עדי לא עשתה אף פעם. “בשביל מה?” היא הייתה צוחקת, “בשביל שישחקו בערֵמה כל השבת?”
“הערמה” הייתה ערמת חול גבוהה ליד הבית שאיתן וליאת התחילו לבנות. אחר כך ירו בליאת בציר כיסופים, ואיתן עבר לרעננה להיות קרוב לבית לוינשטיין. בניית הבית נעצרה ו”הערמה” נשארה.
אבל אחר כך תנופת ההתחלה שקעה, ושקע בבר שלום גם הפאסון והניסיון לעשות רושם שהוא מסתדר, ולא היה אכפת לו שהרישול התחיל להשתלט על כל הבית. “לעזאזל”, הוא אמר לעצמו, “זו המציאות, ומי שלא מוצא חן בעיניו מוזמן לא להגיע”. גם ככה רוח ההתנדבות ששרתה על השכנות ובנות השירות כבר התעייפה וכל אחת חזרה לעיסוקיה. הוא לא מאשים אף אחד כמובן, זה טבע העולם. זה לא שלאף אחד לא אכפת ממנו, אלא שכל אחד אכפת לו יותר מעצמו.
עכשיו, יושב במרפסת, הבית שטוף והמכונה מסתובבת, בר שלום חושב על ליאת ואיתן. הוא שונא את המחשבה הזאת שמזדחלת בו כל פעם שיש לו רגע פנאי במוח. הוא שונא את המחשבה שגורמת לו בדל גאווה מפגרת על איתן, ובדל תודה מטופשת לקדוש ברוך הוא שאיזה מזל שעדי מתה באמבולנס בדרך לברזילי באשקלון והיא לא תקועה כמו ליאת בגוף עקום ונפש שאין לדעת עליה כלום. ואיזה מזל, המשיכה המחשבה להזדחל, שהוא עצמו לא תקוע כמו איתן. לא שיש לו מה לעשות עם האינפורמציה הזאת. זה לא שהוא שוקל להתחתן עם מישהי אחרת, אף שהודיה אחותה של עדי לקחה אותו לא מזמן לשיחה באיזה בית קפה באשקלון וכחכחה הרבה בגרון וערבבה את הנס על חלב שלה שוב ושוב ואמרה: “אני לא יודעת איך להגיד לך את זה בדיוק מאיר”, והוא יכול היה לחסוך לה, כי הוא ידע בדיוק מה היא רוצה להגיד, אבל הוא השאיר אותה שם להתפתל ולכחכח ולעשות צליל מעצבן עם הכפית בכוס הזכוכית כמו איזה גונג לקרב שלא מצליח להתחיל, עד שהיא הצליחה להגיד: “אני חושבת שעדי הייתה רוצה שתתחתן שוב”, ומיד הוסיפה “זה טוב לילדים”. הוא לא יודע בדיוק למה הוא לא גאל אותה מההתפתלויות, אולי עונש כזה. על מה? על שהיא בחיים? ואיך היא מעיזה? היא הרי אחותה הקטנה. טיפשי, טיפשי לחלוטין להעניש אותה, מי ישמע גם איזה עונש זה, הוא חשב, אבל זה מה שעבר לו בלב באותו רגע, מה לעשות.
עכשיו, יושב במרפסת, הוא חושב גם על האספה שהייתה במזכירות היישוב בבוקר, אספת חירום. הדיבור על “ההתנתקות” או “הפינוי” או איך שלא קוראים לזה כבר נהיה הרבה הרבה יותר רציני, ומתחילה להתגבש הרגשה שהמהלך ההזוי הזה עשוי באמת לקרות. בר שלום כבר היה בהרבה אספות של היישוב, אספות קריטיות. אבל צעקות ותחושת פאניקה הזויה כמו שהיו היום, לא היו מעולם. בר שלום שם לב שהוא התחיל להשתמש במילה “הזוי”, מילה שהנוער התחיל להגיד הרבה. על כל דבר שלא נראה להם. “הזוי”. אבל באמת זו מילה קולעת, בר שלום חושב, כי איך מישהו בכלל יכול להזות רעיון כזה, ולקדם אותו בצעדי ענק כמו טרקטור די ניין שרומס כל מה שבדרך? והוא חושב שכמה שהוא לא איש מילים הוא לא יכול להתעלם מכך ש”פינוי” זו מילה שמזכירה מה שעושים לאשפה, או להומלסים שהשתלטו על בניין ששייך לעיריית ניו יורק, אבל לאנשים כמותם? שבנו בתים לתלפיות וקהילות מפוארות ובתי כנסת וחגים ויום-יום ובית ספר ובריכה ובית מלון וחממות? ו”התנתקות” היא מילה עוד יותר הזויה. מה, זה קטר של רכבת שבקליק אחד נפרד מאיזה קרון? סורי, נמאס לי לסחוב אותך, אני משאיר אותך על הפסים?
אולי הוא בכל זאת נדבק ממנה, מעדי. היא הייתה אשת המילים ביניהם, וליד תמונה שלה על הקיר יש תמונה של הים ושורות יפות של אהבה שהיא כתבה כשהם עברו לכאן. אהבה למאיר, לים הזה, לחולות. הרבה זמן מאיר לא ניגב דמעה, לא היה לו זמן לזה. אבל משהו בישיבה הסוערת הבוקר הזיז לוחות טקטוניים בנפש שלו ודרך הסדק בעבעה לו הנשמה. “איזה מזל שעדי לא פה בשביל הביזיון הזה”, הוא חשב, ושוב ניגב דמעה כי באמת הוא כן רצה שהיא תהיה פה, שיעברו את זה יחד. הוא לא ידע עדיין מה זה בדיוק “זה”, אבל זה הריח לא טוב בכלל. וכמה שעדי הייתה אשת הרוח, והוא, מאיר, איש המעשה – “מאיר”, היא הייתה אומרת עליו, “הוא איש הריח, הוא יודע להריח מרחוק בדיוק מה הולך לקרות”.
פתאום במרפסת נפלה עליו עייפות נוראה, העפעפיים שלו נפלו והוא לא הצליח לפקוח את העיניים. כמו בשבועות הראשונים אחרי שעדי נרצחה והוא לא יכול היה לפקוח את העיניים בבוקר. זה לא היה קשור לדיכאון או לרצון או להחלטה, העפעפיים שלו נדבקו, הרגליים שלו כבדו כמו שקי בטון ולא היה שום דבר שבשביל לראות אותו הוא הצליח לפתוח את דבק הנגרים הזה שהדביק אותו לעולמות השינה. את הילדים לקחה הודיה אחות של עדי, אבל בר שלום מעריך שגם בשבילם הוא לא היה מצליח לקום. שוב, זה לא קשור לרצון, הוא פשוט לא היה מצליח.
עכשיו, כשהעפעפיים שלו פתאום צנחו, הוא ניסה להגיד לעצמו שיתאמץ לרגע ויגרור את עצמו למיטה, ויצחצח שיניים או משהו, אבל זו לא הייתה עייפות שאפשר לדבר איתה, לנהל איזה משא ומתן, זו הייתה השינה העמוקה ההיא שחטפה אותו, גררה אותו כבול לקרקעית של ים. שינה שהוא מריח בה מוות, התנתקות מהעולם. איכשהו אחרי אולי שעה או שעתיים הוא הצליח לגרד את השינה ולהיכנס הביתה. עוד לא הרבה שעות יאיר היום וצריך לשלוח את הילדים לגנים ואספת חירום נוספת תהיה. בדרך למיטה הוא פתח את הפריזר והניח חבילת פיתות על השיש, שתפשיר. הוא לא זכר אם יש גבינה צהובה, מקסימום ימרח להם שוקולד. וואי וואי, הוא חושב, אם עדי הייתה יודעת כמה פיתה עם שוקולד הילדים אוכלים בזמן האחרון. שוכב במיטה, מאיר לא הצליח לשוב ולהירדם. מה הוא יגיד באספה? מצפים ממנו להגיד משהו משמעותי, להנהיג, להגיד אם הולכים עם זה, לוקחים את הפיצויים שהמדינה הבטיחה ומתקפלים, לבנות חיים נורמליים במקום אחר, ויפה שעה אחת קודם, או שמתנגדים בכל הכוח, אם מאמינים לזה בכלל? אם מקבלים החלטה משותפת לכל היישוב או איש ומשפחה הישר בעיניהם יעשו?
כשהוא עצם שוב את העיניים בתפר שבין ערות לשינה, הוא ראה את עצמו בדמותו של ראש היודנראט. לא מישהו ספציפי, רק עומד על מרפסת של בניין ועיני אנשים נשואות אליו והוא צריך לקבל החלטות. הבניין היה דומה לבית הכנסת של היישוב רק גבוה יותר, גבוה מאוד. הוא פקח את העיניים מיד, הלב שלו דפק מהר. בזמן ערות מוחלט הוא בחיים לא היה חושב על הדימוי הזה, בכלל הוא לא בן-אדם של דימויים. אבל זה מה שעבר בו באותו רגע, מה לעשות. האף שלו כנראה מריח רחוק מדי, האף היהודי מדי שלו. הוא חשב שאם עדי הייתה בחיים ושומעת על התמונה הזאת שרצה לו בראש, היא הייתה מתחרפנת. סבא וסבתא שלה היו ניצולי שואה והייתה במשפחה שלהם אלרגיה, ממש אלרגיה לדיבורים כאלה. סבא של עדי, שלמה, יכול לחטוף התקף לב אם הוא היה שומע את אחד הנכדים זורק משהו על מדינת ישראל עם איזשהו רמז מרומז ביותר למשטר הנאצי. מאיר שאל את עצמו אם הוא היה מספר לה בכלל, כי מאז שליאת נרצחה היו כבר כמה מחשבות ותחושות וחלומות קריטיים שלו שהוא לא סיפר לעדי. למה להפחיד אותה? מספיק שהיא איבדה חברה טובה כל כך, מספיק שרף הפחד ביישוב עלה אחרי הפיגוע ההוא. וחוץ מזה, האמת העמוקה יותר שמאיר הרגיש שהוא חייב אותה לעצמו היא: בשביל מה להפחיד את עצמו? מה שהיה בחלום נשאר בחלום ובשביל מה לעורר שדים רעבים מרבצם?
די, כבר תכף בוקר. אין טעם לישון. מאיר חושב, הוא יכין לילדים סנדוויצ’ים מושקעים, עם חביתה, יחתוך מלפפון דק דק. יותר מדי מחשבות סובבות בו הלילה. יותר מדי. הוא חייב לדחות את המחשבות מפני המציאות והוא יעשה את זה באמצעות הסנדוויצ’ים האלה. בעזרת המון פעולות קטנות. הוא יחתוך ויטגן וימרח ויעטוף יפה יפה. זה מה שהוא עושה יום יום מאז היום הנורא אחרי שהוא חזר הביתה לבדו מבית החולים, מחזיק חזק שקית אשפה לבנה גדולה ודקה עם לוגו של בית החולים ובתוכה צרורים הבגדים של עדי והקרוקס שלה ושקית סנדוויץ’ ובה התכשיטים. עגילים, טבעת נישואין. הוא זכר איך איתן סיפר לו לפני שהוא עבר לרעננה, שמהכול הכי שובר אותו הקרוקס של ליאת שמונחות ליד המיטה שלה שם במחלקת שיקום. מונחות יפה, צמודות, “איזו בלגניסטית היא הייתה ליאת”, איתן צחק. “כל בוקר היא הייתה מחפשת נעל אחת מתחת למיטה”. איתן צחק ופתאום הצחוק שלו נהיה היסטרי והוא אמר ונחר שברי משפט בקול מרוסק מצחוק הזוי. “עכשיו הנעליים שלה כל הזמן מסודרות, כאילו מה היא צריכה נעליים? כאילו יש לה לאן לקום וללכת?” ומאיר לא ידע מה לעשות עם איתן והצחוק המשוגע שלו. ובאותו לילה הוא חיבק את עדי עוד יותר חזק מהרגיל עד שהיא אמרה: “וואי מאיר, אתה מועך אותי”, ולא הצליח להוריד את העיניים מהקרוקס שלה שעמדו צמודות ומסודרות ליד המיטה. הוא הריח משהו רע ולא ידע עד כמה.
עכשיו, בלילה הלבן הזה, סדר הפעולות הסיזיפי והאין-סופי לא עזר. לא עזרה לו המלאכה ותקפה אותו סחרחורת. הוא פחד מהבוקר, מהרגעים שהילדים יקומו וכבר לא ישאלו איפה אימא. בזמן האחרון הם כבר לא שואלים. הוא פחד מהאספה שהוא הריח ממנה חשרת רעות גדולה, משהו בסדר גודל שאפילו הוא, שכבר ראה לצערו הרבה דברים, לא מכיר.
מאיר בר שלום התיישב על כיסא במטבח, אור דק נשפך דרך חרכי התריס. עדי אהבה להחשיך את הבית חושך מוחלט, והייתה מורידה את התריסים שלא ייראה שום חרך. בהתחלה מאיר המשיך ככה להוריד את התריסים, אבל לאחרונה הוא מרשה לעצמו לתת לאור הזהוב להיכנס, כמו שהוא אוהב. הוא שמע את הצלצול של השעון המעורר שלו, מנגינה דיגיטלית מעצבנת שחודשים הוא רוצה להחליף. הסחרחורת שלו פסקה אבל השאירה אחריה צל של ייאוש וחידלון ותחושה שהנפש שלו מתחילה להיפרם בקצוות, ואין לו כוח לכל מה שעומד לבוא. אין לו כוח להיות חייב למצוא את הכוח. הוא ישב על הכיסא במטבח ולא קם לכבות את השעון, ולא קם להעיר את הילדים, ולא קם להרים את התריס. הרי עוד מעט הכול יקרה לבד. השעון יפסיק, הילדים יפרצו למטבח בפיג’מות, רק התריס אולי עוד יישאר מוגף.

פרוזה

“אפרת דמשק אפרת” – זוכה פרס ספיר התש”ף 2020 – פרק ראשון

ארנון איתיאל

שקרנים מזוינים זה מה שעובר לו בראש כשהוא רואה אותם מתחילים עם האחי שלהם וכל הקרבה המשיחית, יושבים שיכורים סביב לאש. היה נותן את נפשו עבור כל אחד מהם אבל הוא שונא אותם. את האמונה למראית עין, את אהבת האדם המזויפת במתק, את ההיפתחות הכוזבת של הנפש.
הוא מכיר את הנפש הזאת.
גנבים שלבם לבֶּצַע. נשמות קרועות שהבדידות העבירה על דעתן, אכזרים כלפי כל אבן או אדם שגורמים להם לעצור ולהתבונן על עצמם.
הוא לא זוכר מתי בדיוק הצטרף לג’מעות, אבל זוכר את הפעם הראשונה שדיבר עם שרגא.
איש כבר לא ציפה לראות אותו יושב בכיתה ומשתתף בשיעור, איש לא יחפש אחריו. שמחה קטנה הסתננה בין מכאוביו כשהבין שמחכה לו חצי שעה של חופש ושקט עד הצלצול הבא. הסתכל סביבו, איש לא נראה בחוץ. לא מורה, לא תלמיד, רק שמעון השרת יצא מבניין הכיתות של הגדולים לכיוון המחסן שלו. מהמרחק הזה השרת הזקן לא היה יכול לראות אותו, הכול בסדר. התכופף, הטה את פניו לאדמה כך שהדמעות ינשרו מעיניו ישר לכורכר בלי לגעת בפנים, החזיק את עפעפיו פקוחים בלי למצמץ. אז, בשנים ההן, האמין שכך יוכל להסתיר את עקבות הבכי.
ילד איפה הכיפה שלך.
ישב בשולי מגרש הכדורגל. כדי לראות מי דיבר אליו הרים את עיניו, עיווה את פרצופו בגלל השמש. הוא היה בכיתה ד’ ושרגא בכיתה ה’, הוא ישב מעופר ושרוט על הכורכר הרותח ושרגא היה התלמיד הגבוה בבית הספר. הוא ידע שהילד הגבוה שייך לחבורה של המשיח, מסתובב בעולם שקט ומוגן, ולא הבין לשם מה הוא בא להשתעשע בו עכשיו, כשהכול כבר נגמר.
לבסוף ענה לשרגא, אני חושב שהיא על הגג של הצריף מעבדה.
זרקו לך את זה לשם.
משך בכתפיו, לא הבין למה הילד הגבוה שואל. כל הילדים ראו, כולם ידעו. הטקס עצמו השתנה על פי גחמותיהם של המשיח וכלביו, אבל הסיום, שבו הכיפה שלו נזרקה על אחד הגגות, כבר היה עניין של מסורת. כשהרים שוב את ראשו שרגא הלך.
קם, החזיק בידיו את מכנסיו הקרועים שלא יישמטו, צלע אל עבר הסנדל הבודד הזרוק באמצע המגרש ונעל אותו. השפשופים הטריים במרפקים ובברכיים זימזמו בכאב, אוזניו וצדי ראשו בערו, זכרו את הסטירות.
בדרך למקום הסודי שלו מאחורי בניין המנהלה ראה שוב את שרגא הולך לעברו. קפא על מקומו, התכונן, אבל שרגא רק הושיט לו את הכיפה והמשיך ללכת.
למחרת שרגא הציע לו לבוא למחבוא של הג’מעות והוא הלך איתו. ישב ליד השיח הענקי שבין גזעיו הפנימיים הם היו מתכנסים, שרגא עמד לידו ושתק, חפר ברגלו בעלים המרקיבים. ג’יזס הגיע, נעץ בו עיניים ונכנס לשיח, אחריו בא המשיח, נכנס לתוך השיח בלי להביט בו, אבל הוא זכר את הסטירות, את הנחת שבה יצאו מפיו של המשיח המילים, תחזיקו לו את הידיים, תורידו לו את המכנסיים.
שבועיים ישב שם, ליד השיח של הג’מעות, התאמץ לפענח את המלמולים הסתומים, נדקר בפרצי הצחוק הפתאומיים. בעזרת מקל ערם תלוליות רקבובית על העפר השחור, ברא לעצמו ארצות חדשות שאינן יודעות עליו דבר. לא ידע אם הוא שומר, שוליה, או שהם פשוט שכחו אותו. רק זאת ידע, שהמכות בבית הספר פסקו ושאף ילד אחר באפרת לא הגיע כל כך קרוב למשיח ולחבורתו.
אחרי שבועיים יצא שרגא מהמחבוא ושלח אותו לצרכנייה. כשחזר, לא היה איש בחוץ לקבל מידיו את בקבוק השתייה. הוא חיכה זמן רב ולבסוף נכנס לתוך השיח והיה לאחד מהג’מעות.
כשהיה בכיתה ז’ ושאר הג’מעות ב־ח’, הם נסעו לאל קודס. המקום של הג’מעות עבר בינתיים אל מאחורי הבית של ג’יזס, מתחת לחלון חדר השינה של הוריו. כולם באפרת ידעו שהמורה לספורט משאירה את המפתחות על הגלגל הימני הקדמי של המכונית האמריקאית הישנה שלה, אבל רק להם היה האומץ לקחת אותם.
נסעו באוטו האמריקאי של המורה לספורט לגנוב סיגריות באל קודס. מושבי העור של המכונית היו עצומים, והג’מעות נבלעו בהם כמו ילדים שהגננת הפרידה ביניהם. בהיעדר קהל נפסקה ההצגה. בפחדם כל אחד היה לעצמו, ילד אחד. היה מוזר לראות את ג’יזס, שרגא ופאפוס יושבים מבוהלים ברכב הענקי; קטנים ורגילים. באפרת פחדו מהם, אפילו הילדים הגדולים שלמדו בישיבות, חסרי רחמים כצבוֹעים, אפילו הם לא רצו להתעסק עם המשיח ולבדוק אם הסיפורים עליו נכונים.
אף שכבר היה אחד מהם, עדיין לא ידע מה הוא עבורם. ג’יזס נתן למשיח נאמנות מוחלטת ואכזריות שעיניה לטושות ללא עפעפיים; פאפוס היה השרת והליצן ושרגא עזר למשיח לחשוב. גם בתוך המכונית הנוסעת לאל קודס, גם כשהיו חמישה ילדים מפוחדים שאין להם איש לבד מעצמם, נותרה החידה סתומה. המשיח שישב מאחורי ההגה ניסה להצחיק אותם, והם נענו לו צוהלים בקול רם מדי. ממנו לא ציפו והוא לא טרח, הביט מהחלון אל הנוף שנעלם באור אחרון ולעס את אגודלו.
הוא וג’יזס העלו רעיונות לפעולות. לאחרים לא היה אכפת; כל מה שעניין את שרגא היה לפרוץ מנעולים, ופאפוס היה פאפוס. המשיח הקשיב ואמר יכול להיות, ובכל שעה נוספת שחלפה בשתיקה, הרעיון שלהם נראה יותר מטופש וילדותי, עד שנמוג.
המשיח יזם והחליט. הוא היה המנהיג הבלתי מעורער של הג’מעות. אף לא אחד מהם שאל את עצמו אם אפשר אחרת. עבור ג’יזס ופאפוס המילים של המשיח היו קודש, לא פחות. הוא הלך איתם אחריו, לא היתה לו בררה, הִסְכין עם המציאות שבה המשיח הוא הפוסק אבל לרגע לא ראה בו רעבע. הולך אחריו, זוכר הכול, מלקט עבור עצמו את השגיאות, החטאים והחולשות של המנהיג. זוכר הכול וממשיך ללכת.
המשיח היה הבכור מבין שלושה אחים. כשהיו ילדים נהרג בן הזקונים בנפילה מגגו של מבנה בבנייה. השאלה מי מבין האחים הגדולים היה אמור לשמור עליו באותו אחר צהריים קפוא נותרה פתוחה. האשם ניתז בין בני המשפחה ככדור אש, ושני האחים החיים רותקו זה לזה בכבל שנאה שעוביו כזרוע. לאיש מבין ארבעת בני המשפחה הנותרים לא היו תעצומות להחזיק נפש נוספת לבד מעצמו, ושאלות כמו לאן אתה הולך ומתי אתה חוזר פסקו להישאל. הפתקים מבית הספר, משלחות המורים וביקורות שירותי הרווחה פסקו. בחלון הבית הפונה לרחוב היה תלוי וילון, שהורד על ידי שכנה טובת לב ונשלח לכביסה במהלך ימי האבל. הווילון לא נתלה מחדש, ומאז השקיף ריבוע החלון לרחוב; עיוור, שחור ועירום.
עבור הג’מעות היה המשיח פתוח עשרים וארבע שעות ביממה שבעה ימים בשבוע, בכל מקום שבו איוו להם משכן היה אפשר למצוא אותו במפנה הלילה והוא ער. אורו הקלוש של הפנס שלאורו קרא את ספריו משך אליו את פצועי הדכה ומוכי הילפת מקרב ילדי היישוב. כך הגיע אליו פאפוס. הפיגור הקל של פאפוס גרם לחברת המבוגרים למשוך את ידה ממנו, אבל לא היה מספיק קשה בשביל להציל אותו משיניה התולשות של חברת הילדים. באלף ואחת דרכים הם הראו לפאפוס לאן לזוז, היכן ראוי לו להתיישב, אך לבסוף, בגילוי נדיר של טוב לב, האיר לו היקום פנים והושיב אותו סמוך למשיח, במקום היחיד שעליו לא הורתה לו אף לא אצבע אחת.
באחד משיטוטיו הגיע פאפוס אל המחבוא של הג’מעות. נכנס מהסס, הביט במשיח, חיכה לראות מאין תתעופף האבן. דקות ארוכות עמד בכפיפתו הנפסדת, המשיח הקורא לא העיף מבט לעברו. לבסוף התיישב הילד על האדמה. שלושה צעדים הפרידו בין המשיח לילד שישב והביט בו. המשיח קרא עוד כמה דפים ובלי להרים עיניו מהספר ביקש מפאפוס שיסתכל אולי במקרה הוא יושב על המצית שלו. הילד מצא את המצית והגיש אותו למשיח בעיניים בורקות.
זו היתה כתוּבּתם. מאז פאפוס עשה דברים עבור המשיח ומאז המרחק ביניהם לא עלה על שלושה צעדים.
ג’יזס היה מספר שאביו שירת בקומנדו הימי וכיום הוא רב־חובל שמפקד על מכלית נפט בשווי מיליארד דולר ששטה במים הבינלאומיים. על אמו דיבר רק אם נשבעת לסודיות. אז היה הילד פוקח עיניים אפורות כגבו של כריש, ובקול נמוך מספר שאמו קצינה במוסד. כל אפרת היתה שותפה לסוד. הילד זהוב השיער גדל אצל רחל העקרה ובעלה, שנקראו בפי הילדים ההורים של ג’יזס. הם קיבלו לאומנה את הילד היפה כמלאכי מרום, וכמו המלאכים היה מביט ממעל אל זולת האדם במבט קר כקרח.
שרגא היה היחיד מבין הג’מעות שלא היה שותף להתעללויות בעברי, והיחיד ביניהם שחטף מכות מאביו כעונש על הפעולות שלהם. הוא היה ילד טוב, היה לו ילקוט. כמו שגריר מארץ זרה הנושא את תיק מסמכיו, כך תלה הילד הגבוה את התיק על כתפיו. היחיד מהם שלא היה צריך את המשיח אלא רצה בו. בניגוד לאחרים, לשרגא היתה בחירה. הוא היה יכול להיות מדריך בתנועת הנוער, שופע קסם וביטחון, עשוי להנהיג. המבוגרים ניסו להניא אותו מלקשור את גורלו בזה של המשיח אבל שרגא היה ממתין בשקט כמה שניות ואז עונה להם, הכול בסדר.
זמן קצר לאחר שחזרו מאל קודס, ישב עברי על מדרגות הכניסה לבניין הכיתות הנמוכות ושמע את תלמידי כיתה ה’ מדברים בהתרגשות על כך שהמשיח קרא למורה שקרן. בערב הם ישבו במחבוא שלהם והמשיח אמר שאסור להאמין לאף מילה של המורה לתורה. לבד הם קראו בספר שופטים, חשו בידיהם את מגע כריכת העור על ניצב חרבו של גדעון, שמעו את נהמת האוויר הנחתך כששמשון הניף את גולגולת החמור, טובח בפלישתים. ומעל כולם יפתח. ישבו תחת אור הפנס בשעה ששרגא הקריא מתוך הספר, נבוך ואמיץ אמר את המילים בן אישה זונה, סיפר את סיפורו של הנער שאיש לא רצה בו.
הם רצו בו. עברי ישב איתם, היה איתם שם, במחנה של יפתח, בשעה שנכבדי גלעד פסעו בין אוהלי הסמרטוטים לאוהלו של יפתח, הרימו רגליהם בין גלי האשפה, נרתעו מהכלבים שנבחו עליהם בשנאה. באו לבקש סליחה מזויפת, להתחנן לחסדיו של יפתח.
לכמה רגעים הוא היה איתם, יחד. הם שכחו והוא שכח את מה שהפריד בינו לבינם, שכח לשנוא אותם בכל מאודו בשעה שהם כולם, כל חמשתם, היו נערים ריקים בארץ טוב, נאמנים ליפתח עד המוות.
מעבר למושאי הערצתם, יותר מעוצם מעשי הגבורה; הם היו מוקסמים מהמרחק.
מאמצים את עיניהם לראות הרחק ככל שיכלו, הידיעה שמעבר לטווח העין נמשכים ארץ ועוד ארץ, אופק ועוד אופק, הטילה עליהם כישוף. הדרכים הנמתחות ישר והלאה היו עורקי חלומותיהם, ענני גשם רוכנים ונוגעים בערבות לאין שיעור השתקפו בעיניהם. המום ונעלב ראה כל אחד מהם לנגד עיניו את מדינת היהודים מוסרת נתחי אדמה לידי אויב חלש ופחדן.
בלילות דיברו על נסיעות ליליות אל עומק מדבר סיני, חוות סוסים ובקר נפרשות בסוואנות של מואב ואדום, קפה רותח בכוס גדולה הנלגם בבוקר קפוא על מדרגת אבן בצוקי חורן. בימים ראו שיירות פליטים יהודים נעקרים מנחלתם ויהודים נוהגים בהם. במקום גזע לוחמים נימולים מטילי אימה שאיש לא מהין להישיר מבט לעיניהם, ראו את ועד השטעטל נמוש מפני חלאות אויב נבער, מוכה גרדת. שוליו המשוננים של חלומם השבור פצעו את לבם, והם הבינו שהסיפורים על אודות היהודי האמיץ, המתנער, שסופרו להם לפני השינה, היו שקר. ההבטחה שהיתה מדינת היהודים, התקווה לחופש, אלה נבלו, נטועות לשווא בקרקע מלוחה מפחד ומעצב. ילדים טעויים ומובסים, הבינו שאם יש דרך אמת לשבט יהודה, עליהם למצוא אותה בעצמם. כל אחד מהם החל לחפש את הדרך חזרה אל מקור החיוּת, וכשהגיע, חבריו כבר חיכו לו שם.
לכל אחד מהם היתה דרך משלו להגיע אל המקום האחד. הנער שעברי היה חזר בדמיונו לשנות ילדותו, אל הבקרים שבהם בילה לבד בחצר גן הילדים הנאפית בשמש, שומע מתוך הגן את שירי ההלל מחרישי האוזניים על צדיקותם של אברהם יצחק ויעקב. נבהל מהמחשבה שחלפה בו, פזל בפחד אל הגננת השרה בקול, שמא תקרא את המחשבה על מצחו. לא העז לבטא זאת במילים, אבל מה שחש בתור ילד כשקרא על מעללי יעקב, היה בושה ובוז. יעקב החלש, הקטן, יושב האוהלים, זה שלא החזיק מעדר מימיו, קשר עם אמו הנכלולית לרמות את האב הזקן ואת בכורו הטוב, החזק, שהיה רגב מרגבי האדמה, שריחו היה ריחה. עשיו; עשיו הטוב, הנאמן, הישר כתלם הנפתח, שאהב את אביו, שסלח לאחיו הגנב, אותו שמה הגננת ללעג ולמשטמה, ולתוך אמתחתו של יעקב חולם החלומות, שבה היתה מונחת בכורת אחיו, הכניסה הגננת גם את אהבת האנשים. הוא המשיך לחטט באדמה, לחפור אל שורשי העץ, לגלות את הכיב הראשוני שפשה בשורשים, לראות היכן התחילה המחלה, עד שהגיע אליו, אל יסוד השושלת; אל קין.
הראשון שעשה את הפשוט, המתבקש, שלא ביקש להיות יפה, שנשאר איש כפי שנברא. קין, שהרים את האבן כי היה צריך ודי. חף מאשם, נקי ונחרץ, החזק שניצח.
מי הטוב ומי הרע. האברכים הלבנבנים, ניני ניניו של קין, שנרקבו בספריהם, שהשתוקקו לשאת חן, שהתעלפו למראה דם, שהאשם נהג בהם כמו כלב נחייה בבעליו, עבורם השאלה מי הטוב ומי הרע מילאה ספרים של דיונים. רבנים ופרופסורים הוציאו מהשאלה הזאת את מחייתם. קין העומד מעל גופת אחיו החלש, בידו האבן מרובבת דם ומוח, לא היה מבין את השאלה. מה זאת אומרת מי הטוב. האיש לא ירד לפשר המילה, אבל לו היה נשאל, היה מבין מספיק כדי להגיד שמי שנשאר לעמוד הוא הטוב.
במהירות ובבטחה התרחקו הג’מעות מהאתוס הציוני, מדלגים מעל גדרות האורתודוקסיה, וככל שהתרחקו הלך האוויר ונעשה חריף בצחותו. כל צורה של ממסד מחשבתי, לרבות תפיסת האלוהות, היתה חשודה בעיניהם. הם התחילו לכנות את עצמם יהודאים. את הישראליים כינו צָיונים, במלרע, או צָייוֹנִים, במלעיל. בהכרתם הדתית היתה השבטיות היהודאית יסוד מוסד. החומר, הגוף על חושיו ויפעתו היו עיקר אמוני. האהבה, התפילה, הלימוד והחסד — כל אלה הצטופפו וריווחו מקום לכיבוש, לנקם, להרג, ללקיחה, לצדקת החזק, שהוחזרו אחר כבוד לשבת בספסלים הקדמיים של בית המדרש.

פרוזה

שקיות

צביקה נעים

הלכתי לחנות ספרים אמרתי להם, מה קורה נשמות? אמרו לי אדוני, אתה מוכן לא להרים את הקול? אמרתי להם, מה נהיה, אתם לא ספריה. כולה סטימצקי. אחר כך שאלתי אותם אם יש להם את הספר של דורית ראובני, אז ההיא עם הקוקו הגבוה צחקה לשתי שניות אבל ניסתה להסתיר. אמרתי לה, מה קורה יא ספרנית. מה מצחיק. אמרה לי קוראים לה דורית רביניאן. דורית רביניאן. לא לקוקו, לסופרת. אמרתי בסדר בסדר, תביאי לי 4 עותקים וגם שקית. הביאה לי. ביקשתי עוד שקית, דווקא.
מהסטימצקי תפסתי אוטובוס לכיוון ואדי ערה, אמרו לי שמה בטוח יש מצב למצוא מישהי להתבולל איתה. האוטובוס היה די ריק ורק ישבו מאחורה 4 חיילים ששמו שירים של עומר אדם ואחר כך של מתן גלילוב. ישבתי קרוב אליהם למה אני מת על גלילוב ולי בקושי הייתה סוללה.
ואז התקשר אליי קובי בריגה והיה לי ברור שהוא הולך לחפור לי 20 דקות לפחות את המלמולים שלו כשהוא עצבני על זה שמכבי נתניה משחקת חרא ולמה לא מחזירים את דלה ימפולסקי. אני חולה על המלמולים שלו למרות שחצי מהם אני לא מבין, אבל אמרתי לו כפרה קובי אין לי סוללה ויש פה מצב למשהו.
ירדתי בוואדי ערה, התיישבתי בתחנת אוטובוס והתחלתי לקרוא את הספר של דורית ראובני, ואת שלושת האחרים הנחתי על הספסל עם השקית פתוחה שאפשר יהיה לראות. בהתחלה בקושי עברו אנשים אבל אחרי כמה דקות הגיעו שני ילדים עם תיק בית ספר ושאלו אותי בערבית לאן אני צריך להגיע. אמרתי להם שאני צריך פה קרוב והמשכתי לקרוא.
כשאני בעמוד 47 באו לתחנה משפחה אז הזזתי את השקית כדי שיוכלו לשבת. אחר כך באה בחורה שמנמונת עם תיק ושקית של המשביר. הפסקתי לקרוא בספר, שמתי את האצבע בין הדפים כמו סימניה והבאתי לה מבט אלכסוני כאילו אני הרווי קייטל בכלבי אשמורת.
תגידי את הרבה במשביר?
לא, סתם. זה של אחותי.
אה, אחותך. סחורה טובה במשביר?
רגילה.
הצורה שבה היא סיננה את המילה רגילה הייתה כזו מגניבה שידעתי שהיא אחלה בנאדם להתבולל אתו. רציתי לזרוק משהו מגניב מהצד שלי אבל אז קובי התקשר ואמר לי שאני לא אשכח את האזכרה של סבא שלו שהיא בכלל מחר ושאבוא ישר לבית עלמין כי אין לו איך לאסוף אותי. בינתיים השמנמונת עלתה לאוטובוס 723, ואני התעצבנתי על קובי בסדר בסדר, בא לבית קברות, בא ישר. חיכיתי עוד חצי שעה, המשפחה עלתה על מונית שירות ונשארתי לבד בתחנה. אחרי 10 דקות כבר היה ממש משעמם, אז לקחתי את השקית, הוצאתי את שלושת הספרים וזרקתי אותם לכיוון גבעת העפר עם הקוצים היבשים מאחורי התחנה. פיזרתי אותם שכל אחד ייצא במקום אחר.
כשעליתי על האוטובוס בדרך חזרה ראיתי מהחלון ילד עם אופנים וחולצה של ריאל מדריד מרביץ סלאלום על הגבעה. החייל במעבר אמר לי משוגעים אלה, אה? רציתי לענות לו רגילים, אבל לא היה לי כוח.

פרוזה

הלווייתן

יותם שבח

הייתי מאוכזב מאוד וצעדתי הלוך ושוב על השטיח הכחול.
בגרון שלי התגבש גוש קשה מכעס ועצבים ולרגע חששתי להיחנק ממש.
הגזרות החדשות שהטילו לא מצאו חן בעיניי כלל.
קצב ההליכה שלי התגבר, והרגשתי שקירות החדר הולכים וסוגרים עליי.
האמתלה: מדובר בסרט מפחיד ביותר בנושא לווייתנים. “לווייתנים!” כאילו מדובר בעניין שדורש תעודה ממוסד יוקרתי או כרטיס חבר במועדון הזהב. חוצפה. איזו מחשבה מעוותת.
מהצצה מחתרתית שהעזתי להציץ כלל לא נראו לווייתנים במסך. רק אנשים עם זקן וסירות. אילו היה זה סרט שמתחילתו עד סופו היו רואים בו לווייתנים בשורה, עוד הייתי יכול להבין. לא להסכים, אך להבין את הלוגיקה. אבל אנשים עם זקן וסירות. את זה אף אחד לא טרח להזכיר. שהרי הייתי בוודאי בוגר מספיק לראות סרטים על אנשים עם זקן וסירות. את שניהם כבר ראיתי בנפרד.
הייתי בוגר לגילי. העובדה הייתה שכבר קראתי ספרים באורך שלמעלה משבעים עמודים בנושאים הקשורים בחיות. אפילו זאבים, שיש שיגידו שזו חיה מפחידה אלפי מונים מסתם לווייתן ששוחה לו בים ואינו מפריע לאף אחד. אך עובדה זו נבצרה ככל הנראה ממוחם הממולח של קובעי המדיניות בבית.
וגם העובדה שידעתי היכן בדיוק מחביא אבא את האקדח שלו. ראיתי במו עיניי שהטמין אותו מתחת למיטה שלי בתוך כספת לבנה. ובכל זאת ההוראה ניתנה. עיוורת לשתי העובדות: הראשונה בעניין ההשכלה הספרותית שלי בדגש על נושא בעלי החיים, והשנייה שנתנה לי יתרון אסטרטגי בעקבות הידע המוחץ שלי בתחום מודיעין השדה. ובכן הבדיחה על חשבונם.
אני נותרתי במיטה שלי תחת המזגן הישן שהקפיא את החדר ופלט חרחור מכאני בלתי נסבל.
הקמתי בכוחות עצמי מקדש במיטה שלי. שמיכה דקה של קיץ מהודקת לתריסי העץ הכבדים שעמדו כחוצץ ביני לבין העולם שבחוץ. חרוט מאורך וטהור. בליבו מזבח חצוב משתי כריות עם הדפס גיאומטרי.
אם ירצו להיכנס למקדש יוכלו להתחנן. גם אז לא אתן להם להציץ אפילו. באמת חכמים גדולים.
המקדש נבנה לכבוד הלווייתן שיבוא. בטקס צנוע כיסיתי בגופי הזעיר את המזבח. מצמיד רגליים דקיקות לחמוקיו הרכים. מתפלל ללווייתן שלא יתמהמה.
בסלון נשמעו קולות סערה. הרעש עלה על קולות המזגן. הזעקות נשמעו מייד אחריו. גלים התדפקו על מסך הטלוויזיה.
ניסיתי בכוח לסגור את תריסי העץ אך הייתי חייב להביט. מתוך אינסוף המים הפרושים על לוח האוקיינוס צמח גופו של הלווייתן. באיטיות נוראה הוא גדל וגדל עד שהאוקיינוס עצמו נראה כמו אמבט רחצה פשוט. הבטן שלי עלתה על גדותיה.
התחפרתי מתחת לשמיכה והתעלסתי בעקשנות עם כריות המזבח שלי. מקווה שכל ההמולה תיגמר מייד. הטקס חייב להצליח.
הסלון היה כבר אבוד. הייתי אומנם בוגר לגילי. אך בזוועות כאלה מעולם לא נתקלתי. נאלצתי להביט מעבר למיטה. הכול הוצף והסערה הקציפה גלים לכאן ולכאן. כבר אי אפשר היה למנוע חדירה. אחזתי במיטה בכוח.
לרגע קטן המיטה נעה בשקט. שטה בבטחה במים שהתפשטו בכל חדרי הבית. התנועות היו מדודות. איזה יובש יחסי היה במיטה הקטנה שלי לעומת הרטיבות האינסופית שאחזה בכל חלקי הבית.
לרגע דקיק השקט נשמר. קרום המים עמד מוצק. מגש מתכת זוהר.
והנה קרע. ומתוך הקרע גוף, ומתוך הגוף כוח אפור מחוספס.
הלווייתן התנפח מתוך המים. עולה ועולה ללא הפסקה. הוא מילא את החדר כולו. ברשע שלו. המכנסיים שלי היו רטובים.
צעקתי אליו ונתתי בו אגרופים. נאלצתי לטפס על ראשו. קראתי קריאות עזרה לאלים אך הרעש היה חזק מדי.
הלווייתן חילל בגופו את המקדש שבניתי. הוא נכנס אליו בכל העוצמה. הכול עצר.
הלווייתן חיכה עד שארד בזהירות מקפליו.
עמדתי לבד על כריות המזבח.
הגיע הזמן לתת אולי להקריב או להעלות קורבנות.

פרוזה

זוג יונים

יעל גידניאן

היא פקחה את העיניים בבת אחת והסתכלה סביב, בלי להניע את הראש, אוספת מידע על מצבה. היא מצאה שהיא בחדרה, קרני השמש הנעימות שחדרו בעד החלונות שידרו עליצות ונועם, אביב. מיששה את הכותונת העייפה, הציצה בשעון. סוף סוף סובבה ראשה ימינה כדי לאשר שהוא אינו במיטה.
“השם”, נאנחה בקול רם ולא יציב. הוא לא הופיע אבל העובדת הזרה כן. בוקר טוב, אמרה במבטאה המוזר ועזרה לסבתא להתיישב במיטה, הלבישה אותה בשמלה נקייה וסייעה לה בהתארגנות הבוקר. לאחר מכן הובילה אותה באיטיות אל פינת האוכל ושם הגישה לה תה חם. סבתא המתינה בחוסר עניין לארוחת הבוקר שלה ובינתיים כרסמה שקדים וצימוקים מאובקים שעמדו בקערה על השולחן. אחר כך קיבלה חביתה וקצת לחם עם גבינה, אכלה מה שאכלה ופנתה לעבר הספה הגדולה. כשכמעט הגיעה נזכרה פתאום, “טלפון”, אמרה ביובש לעובדת וזו הביאה את הטלפון האלחוטי והניחה על הספה, לצד עלוני שבת ישנים.
סבתא הסבה בכבדות על הספה הגדולה. “איי איי איי, השם”. היא הביטה מהחלון וראתה על גג הבניין הסמוך את חברותיה היונים. אגש להאכיל אותן, חשבה, וכשהביטה לכיוון החלון שלהן, נזכרה ונשארה לשבת. בחלון הזה האכילה במשך עשרות שנים יונים שמנות ונאמנות שהיו מגיעות כמה פעמים ביום לקבל את ארוחתן: שאריות של אורז פרסי משובח שנאסף מצלחות של ילדים, נכדים והרבה הרבה אורחים. כשהיו מגיעות הייתה מסדרת להן את האורז במגשים בחלון של המבואה ומתבוננת בהן אוכלות. היונים מצידן היו משאירות לה לעתים מנחת תודה, ביצה קטנה, והיא הייתה מכינה מזה חביתה לנכדים המסוקרנים.
היונים לא היו קליינטיות בלעדיות. היא עצמה עיניים והרהרה בימים אחרים, כאשר היו שניים. ביתם היה פתוח לכל אורח, ומי לא רצה להיכנס? במוצאי שבתות, הבית היה מתמלא פתאום אורחים. אחיה ואשתו, ילדיו והעובד שלו במכולת, שכן מטהראן שהיה בסביבה, השכנה מדירה 14, שני חברים מבית הכנסת ועוד ועוד, כל אלה בנוסף לילדים שעשו את השבת בביתם. הכיסאות היו מסודרים בין הספות, בסמוך לקירות הסלון, וכך היה נוצר מעגל גדול של אורחים, שלא הפסיקו להגיע. הוא היה יושב ומשוחח עם האורחים, מחייך את החיוך היפה שלו. היא הייתה עומדת במטבח, מקלפת פירות בחריצות ומסדרת את התקרובת בידיים מיומנות. הנכדים הצעירים היו מובילים לסלון קעריות עם צימוקים, שקדים, פירות טריים ודברי מתיקה מעשי ידיה, עוברים בין האורחים, אחד אחד לפי הסדר, ומשדלים אותם לטעום מהכול ולא להחסיר דבר.
“היו ימים…” אמרה לעצמה במרירות. את הקשר האמיץ עם היונים נאלצה להפסיק אחרי ששכנים מחו על הלכלוך בחלונותיהם. את הקשר איתו הפסיק מלאך המוות בכבודו ובעצמו. הילדים, הנכדים…? הוגיעה את מוחה. היא נטלה את הטלפון לידה וצלצלה למשרד של בכורה האהוב עליה, שאיתו שוחחה מדי בוקר. קול אישה בקע מהשפופרת. “אליהו?” שאלה משועשעת, ספק מוטרדת, “הוא יצא לפנסיה, הוא לא עובד פה כבר. תרשמי את המספר שלו, טוב?” היא רשמה את המספר. ואז הוסיפה לשבת, מבולבלת, הטלפון בידה. יונה אחת התקרבה לחלון הגדול בסלון, התיישבה באדנית הפרחים החרבה והציצה פנימה. “יונה, יונה”, זימרה לה סבתא בלצון, “איפה חבר שלך? יונה?” היא דימתה לחשוב שהיונה והיא חולקות גורל משותף. גם היא והוא היו פעם זוג יונים. למרות זאת נשארה לבד. היונה הביטה אנה ואנה, אחר התחפרה קצת בתוך האדנית.
כעבור זמן קצר הופיעה עוד אחת, הצטופפה איתה באדנית הצרה, עד שקשה היה להבחין בין כנפיהן. הן המריאו יחד ועפו הרחק משם. “איי איי איי”, אמרה סבתא, “איי איי איי”.

פרוזה

טפי על החיים שלי

איציק חדד

ב-5 באפריל בשעת צוהריים הוא קיבל הודעה: “ב-25 במארס בין השעות 12:00 ל-13:00 נפגשת עם חולה קורונה מאומת. חובה עליך להיכנס לבידוד עד ה-8 באפריל”.
בסוף ההודעה היה מספר טלפון לבירורים. הוא חשב שמישהו משטה בו. מה לו ולמפגשים עם בני אדם מאומתים. אצלו כל המפגשים נערכים בדמיון. בכל בוקר כשהוא שותה קפה הוא מדמיין שהיא עדיין שותה איתו. בצוהריים מתקשר אליה כדי לדרוש בשלומה. לעת ערב כשחוזר לביתו הוא מדמיין שהיא הכינה לו ארוחה ויושבת מולו והם משוחחים והיא מספרת לו על בן ודן השובבים. בלילה כשהוא שוכב במיטה הוא מדמיין שהיא עדיין לצידו ורוצה אותה עוד ועוד. כך כבר 17 שנים.
הוא התקשר למספר כדי לברר את פשר ההודעה. ענה לו בחור חביב שביקש ממנו את מספר תעודת הזהות. הבחור החביב בדק ואמר שזוהי אכן הודעה אמיתית מהשב”כ, ועליו להיכנס לבידוד באופן מיידי. הוא הסביר לבחור שבמקרה ב-25 במארס הייתה לו יום הולדת, ולכן הוא זוכר מה אירע באותו היום. הוא לא פגש אף אחד למעט שליח מהסופר שהביא מספר דברים וגם זה היה בשעה 10:00. הבחור החביב אמר שאין מה לעשות, וגם ככה מדובר בשלושה ימים אז שיהיה ילד טוב כי אם הוא מפר את הבידוד זה 5,000 שקל קנס באופן מיידי והזמנה לבית המשפט.
כשסיים את השיחה הוא חשב לעצמו שזה לא היום שלו. בבוקר ראה סרטון בפייסבוק שגמר לו את בת הזוג הדמיונית, ועכשיו הבשורה המעצבנת מהשב”כ. לא היה לו את מי לשתף, אז הוא נכנס לפייסבוק, כתב את מה שאירע לו וחתם, “מה זה הדבר הזה? מאיפה נפלתם עלי? טפי על הפרצוף של כל הממשלה והעומד בראשה”.
תוך חצי שעה היו לו מעל 100 לייקים ו-50 תגובות שבכולן קללות. מחצית מקללים אותו שהוא רוצח ושלא ידבר ככה לביבי ומחצית מקללים את השב”כ, המשטרה וביבי.
הוא גרוש + 2, בן 55. אשתו והילדים עשו רילוקיישן לפני כעשר שנים לקנדה בעקבות פרויקט הנדסה שאשתו קיבלה. כדי לא להתנתק מהילדים הוא ניסה לחיות במחיצתם, אבל הקור הרג אותו והוא חזר לארץ. פעמיים בשנה הוא רואה אותם. בכריסמס הוא טס לקנדה ובחופשת הקיץ הילדים באים אליו. הוא התגרש כשהיה בן 42. יום אחד אשתו אמרה לו שהיא הפסיקה לאהוב אותו ולכן היא רוצה להתגרש. הוא לא הבין למה? הרי היא זו שהתחילה איתו. הוא מעולם לא הפסיק לאהוב אותה. הם חברים מכיתה ז’ ומבחינתו הייתה כל עולמו. הוא חשב שזה יחלוף והיא תחזור אליו. כשהיה בן 50 מת אביו ושנה אחר כך מתה אימו. אחיו הגיע מארצות הברית ובשבעה אמר, “תראה, אני יודע שגרושתך רוקנה אותך. לכן הדירה הזו שלך. אני לא נוגע לך בדירה. בכסף שבבנק נחלוק”.
הוא גר בדירת שלושה חדרים בנווה שאנן שבחיפה. בבוקר היה יוצא למשרדו בעיר התחתית סמוך לנמל. הוא עבד כעמיל מכס והיה משחרר סחורות לכל מיני חברות. כבר חודש וחצי שאין עבודה. המגפה המדומיינת, כך הוא קרא לה, השביתה אותו וריתקה אותו לביתו. הוא ראה סדרות, קרא ספרים ושוטט מעט בפייסבוק. הוא מיעט להעלות תכנים. הוא ראה בפייסבוק מעין עיתון לא ערוך עם סרטונים. בנוסף שימש אותו הפייסבוק כמכשיר ריגול. הוא עקב אחרי התפתחות בניו. הם עזבו את הארץ כשהיו בני 12 ו-14. כעת בן היה בן 22 ודן בן 24. לא במקרה בחרה אשתו שמות בינלאומיים, הבין בדיעבד. עקב אחרי חייה של גרושתו המלאים ספורט ותוכן.
באותו הבוקר חגג דן 24, והוא נכנס לפיד של דן כדי לברך אותו במזל טוב. הוא ראה סרטון ברכה שגרושתו צילמה וצפה בו. בסרטון גרושתו בירכה את דן באנגלית, תוך שהיא מחובקת עם ג’יימס בן זוגה. גם ג’יימס הוסיף ברכות, ולבסוף אשתו נישקה בחום את ג’יימס וקראה לו “דארלינג”.
הוא צפה בסרטון פעם אחר פעם, וזה הכה בו. היא לא תחזור אליו גם בדמיון, ולא משנה מה יקרה. הוא ניסה לצפות בסרט ולקרוא ספר, אך זה רק גרם לו לשקוע עוד ועוד בסצנת סיום הסרטון. נשיקה חמה ודארלינג. פתאום ניתקה אותו ההודעה הזו מהמחשבות והרתיחה את דמו ובעקבותיה העלה את הפוסט.
“טפי על החיים שלי” הוא חשב ואז קיבל התראה מהפייסבוק. הוא נכנס וראה שיש כבר כ-200 לייקים ומעל 100 קללות וחייך מעט.

פרוזה

גלידה מרציפן

שמואל מוניץ

שנאתי להסתובב בחוץ בקיץ. הרגשתי שהשמש חורכת את העור שלי, כך שתכף אני מעלה עשן ונצלה. חמקתי אל תוך חנות מוצרי חשמל כדי להתקרר. התיישבתי בכורסת עיסוי מצופה ניילונים והתנשפתי.
“אתה מחפש משהו?” שאלה אחת העובדות בחנות. היה לה שיער ברונטי ארוך מאוד ונמשים.
“לא. סליחה, פשוט רציתי לברוח מהשמש בחוץ, וראיתי שממוזג כאן”, מלמלתי והתחלתי לצעוד אחורה לכיוון היציאה.
“אתה לא חייב ללכת”, צחקה. “גם אני נמסה בשמש. השמש הזאת של אוגוסט”.
“אוגוסטוס הארור. אבל יוליוס היה גרוע לא פחות”.
“אתה לומד היסטוריה?” שאלה.
“לא. פיזיקה”.
“אה”, אמרה. היא עמדה להסתובב וללכת לצד השני של החנות. “מצטערת”, משכה בכתפיה, “לקוחות”.
מאוחר יותר הצטערתי שלא לקחתי ממנה מספר טלפון. לפחות הספקתי לקלוט את השם שהיה רשום על התג שלה: איילת. כתבתי את הפרטים שאני יודע עליה על פתק.
לפנות ערב אנדריי התקשר. התברר שבימים הקרובים הוא בארץ. הוא רצה להיפגש, גם שגב הוזמן. “נשב על פיצוחים מול יורוספורט, נשתה בירה, כמו בימים הטובים…” אמר בנימה נוסטלגית. לא הבעתי התנגדות.
אנדריי היה קלע מקצועני. הוא השתתף בתחרויות קליעה ברובה אוויר, במצבים שונים, למרחק חמישים מטרים ולמרחק מאה מטרים. זו הייתה מסורת משפחתית – אבא שלו הוא קלע עבר שייצג את ברית המועצות בשתי אולימפיאדות, ודודתו של אנדריי הייתה גם כן קלעית מצטיינת. בינתיים חיכו כולם שאנדריי יעשה את הפריצה, את התחרות המוצלחת שתזניק אותו קדימה.
לעומתו היה שגב הרבה פחות, איך לומר, ממוקד במטרה. רוב הזמן היה מובטל והתפרנס מההורים העשירים שלו שהיו כרישי נדל”ן. לאחרונה עבר דירה. אני ואנדריי עזרנו לו לסחוב חלק מהרהיטים ולהעביר אותם לדירה החדשה. בזמן האחרון היה בודד מאוד. אני חושב שהוא קיווה, וגם אני קיוויתי, שהדירה תוביל אותו להתחלה חדשה.
באותו ערב ישבנו אצל אנדריי מול הטלוויזיה. ביורוספורט שידרו משחק פוקר, ומפני שאינני מבין כל כך בפוקר התחלתי להשתעמם תוך זמן קצר. אנדריי היה מארח איום ונורא, והוא הודה בכך בכל הזדמנות, כאילו זה הטבע שלו ואין מה לעשות. “מצטער שלא הבאתי גרעינים או בירה”, אמר. “יש קבנוס במקרר, אם אתם רוצים”. בשלב מסוים קם והוציא מהמזווה בקבוק ויסקי, אך לא הציע לנו לשתות. הוא סידר את שערו הגולש מאחורי האוזניים, כך שהיה אפשר לראות את העגיל הכסוף באוזנו הימנית.
אחרי זמן־מה מול המסך איבדו גם שגב ואנדריי את הקשב. אנדריי שתה במהירות מרשימה. “אתם לא מבינים את מי ראיתי היום”, אמר. “זוכרים את עומרי קרמר? ראיתי אותו היום במרכז המסחרי. מסתבר שהוא סטודנט בטכניון, הייתם מאמינים? האידיוט הזה. ממזר אידיוט”.
“טיפוס נשכח”, אמרתי. “מה הוא כבר עשה לך?”
“סתם אידיוט. ‘מה אתה עושה היום’ הוא שואל אותי. ‘קליעה? ברובה אוויר? מה אתה אומר. לא ידעתי… וממה מתפרנסים?’ ככה הוא אמר. ממזר דפוק”.
“זה כל הסיפור?” שאל שגב.
“מה אתה מדבר? יש לנו חשבון ארוך. לכל אורך כיתה י’ הוא ירד לחיי ועשה לי את המוות בגלל העגיל”.
“ברצינות?” חייכתי. “אתה עוד זוכר לו את זה? זה היה לפני שש שנים”.
“מעניין לי את הסבתא שזה היה לפני שש שנים. דבר כזה לא שוכחים. כל יום הוא היה מחכה לי, ליד השער. ‘חושב שאתה מגניב, רוסי קוקסינל?’ הוא היה אומר לי. ככה, פותח את הג’ורה שלו”, אפשר היה לראות שהוא כבר שיכור. לרגע המבט הזועם בעיניו התחלף במבט נוגה. “אני לא אשכח את זה”.
הקפתי אותו בזרועי כדי לתמוך בו ולדאוג שלא ייפול מהספה.

כשבאתי לחנות למחרת באותה השעה, איילת לא הייתה שם. שאלתי בחורה אחרת שעובדת במקום לאן היא הלכה. היא נעצה בי מבט מבעד למשקפי הענק שלה. “היא בחופש היום. תבוא מחר בצוהריים”. יכולתי לראות שהיא מסתכלת עליי באופן מוזר. מה שמצא חן בעיניי אצל איילת, כבר בהיכרות הקצרצרה שהייתה לי איתה, היה שהיא לא הביטה בי במבט שמסגיר את העובדה שאני חריג בעיניה. היא פנתה אליי כאחד האדם.
אחר הצוהריים אנדריי התקשר אליי. “מצטער על אתמול, אני מקווה שלא עשיתי הרבה שטויות”, אמר.
“שטויות, זה שום דבר. באמת”.
“אני אמור לחזור לאימון. רק רציתי לוודא שאתה לא כועס עליי”.
“למה שאכעס? לך, לך לאימון. אין בעיה”.
אנדריי עלה לארץ בגיל שלוש, והעברית שלו הייתה טובה יותר משל רוב הישראלים שאני מכיר. את העברית של שגב, לעומת זאת, לא יצא לשמוע הרבה בזמן האחרון. מאז שהמ”כ שלו התעלל בו בטירונות הוא הפך להיות שקט ומופנם הרבה יותר. לא שאלנו שאלות על מה שקרה שם בדיוק. היה ברור שזה נושא רגיש. אני מניח שלכל גבר יש את סף השבירה המנטלית שלו; בטירונות עבר שגב את סף השבירה הזה.
הרבה לפני הגיוס חלמנו להקים להקת רוק. אני על הקלידים, שגב על הגיטרה ואנדריי על התופים. היה אפילו שם שהצעתי ללהקה שלנו, “גלידה מרציפן”. מתישהו בדרך זנחנו כל אחד את הנגינה והעלינו חלודה.
כשחזרתי לחנות למחרת בצוהריים ראיתי את איילת מתרוצצת בין לקוחות, יפה מתמיד. נעלבתי מעט כשלא ניגשה לומר לי שלום. ניגשתי אליה בעצמי. “מה שלומך?” שאלתי.
“הו, שלום. הפתעת אותי. חם לך שוב?”
“לא. דווקא באתי בשבילך”.
היא עצרה לרגע וסימנה לי לבוא הצידה. “זה כבר מתחיל להטריד”, לחשה. היא ראתה שאני מתחיל להילחץ וצחקקה. “סתם, נו, אני מסיימת כאן בשבע”.
“ניפגש במדרחוב?”
החלפנו פרטים במהירות. היא הייתה צריכה לחזור לעבוד. “רגע!” קראה רגע לפני שיצאתי. “איך אמרת שקוראים לך בכלל, בן אדם?”
“אביתר”, אמרתי.
היא הגיעה למדרחוב באיחור, כשהיא לובשת חצאית אוורירית וחולצה אחרת מזו שהיא לבשה בצוהריים. “סליחה על האיחור. אני מקווה שלא נשרפת בינתיים…”
“לא, השמש כבר חזקה פחות “.
סיפרתי על עצמי, על הלימודים והעבודות המזדמנות ועל הנגינה שזנחתי.
“אתה יודע פסנתר?” אמרה, “אני ניגנתי על גיטרה בס, עד לא מזמן”.
“מה קרה פתאום?”
“הייתה לי להקה, אבל זה לא הסתדר. להקת בנות, היינו נורא מגניבות. הופענו ביום הסטודנט לפני שנתיים. מתישהו כל אחת הלכה לכיוון אחר”.
יכולתי להרגיש באוויר תחושת החמצה. הנחתי שכל מוזיקאי מוכשר שלא עוסק במוזיקה מרגיש כך.
בערב קבענו, החברים, להיפגש אצל שגב. הוא סיפר שיש לו הפתעה להראות לנו. שגב ישב בסלון והחזיק בידיו בעל חיים קטן, ארוך ופרוותי. כשהשתחרר מאחיזתו של שגב, אפשר היה לראות אותו ביתר פירוט: רובו היה שחרחר, חוץ מהפרווה הלבנה סביב האף והאוזניים הקטנות והמעוגלות. היו לו רגליים קצרות וזנב ארוך.
“מה זה?” שאל אנדריי בתמיהה.
שגב הכריז, “תכירו את חֶמִי. הוא חָמוֹס”. חמי רחרח אותנו, ואחרי שהתיישבנו תפס מקום בספה ליד אנדריי. אנדריי לא אהב את זה, בלשון המעטה. הוא נגע בו בחשש. “הפרווה שלו דוקרנית”, אמר.
“זו פרוות הקיץ שלו”, אמר שגב. ישבנו כמה רגעים עד ששמתי לב לריח. “אוי”, אמר אנדריי והשתעל באופן מוגזם.
החמוס זינק ועבר לשבת על שגב. “הוא שם לב שאתה לא אוהב אותו. תראו איזה יצור חמוד! איך אפשר שלא לאהוב אותו?” שגב ליטף את בטנו של החמוס. “מה זה משנה איך הוא מריח? מתרגלים”. אני ואנדריי החלפנו בינינו מבטים. הרבה זמן לא ראינו את שגב נקשר ככה למישהו. ביני לבין עצמי ידעתי שזו עוד דרך להפיג את הבדידות. לכל אחד מאיתנו היו ניסיונות, נואשים לעיתים, להפיג את הבדידות הזאת. מזל שלפחות היה לנו זה את זה.
“מה זה שם? הכנת לו ארגז חול?” שאל אנדריי.
“איפה אתה רוצה שהוא יחרבן? על השטיח?” ענה שגב בעצבנות.
שגב ואנדריי המשיכו לפטפט ביניהם ואילו אני שקעתי במחשבות.
“אביתר? אתה איתנו? כדור הארץ לאביתר… הוא כנראה חושב על הקוונטים שלו”.
“דיברתם אליי?” שאלתי פתאום.
“לא, איינשטיין, אלא מי?” אמר אנדריי.
“פשוט חשבתי על משהו, זה הכול”, אמרתי. “תגידו, אתם זוכרים את הלהקה שרצינו להקים? להקת הרוק שדיברנו עליה בתיכון?”
“כן, אני זוכר משהו כזה”, אמר שגב.
“למה זה לא יצא לפועל? למה שלא נלך על זה עכשיו?”
אנדריי נשען על הכורסה ונאנח. “מה פתאום נזכרת בזה?”
עבר רגע של דממה. “נו”, אמרתי, “בואו נחזור להתאמן. התגעגעתי לזה”.

בערב שלאחר מכן הצטופפנו במקלט; אנדריי שלף את מקלות התופים ושגב חיבר את הגיטרה למגבר, פרט על כל מיתר בנפרד וכיוון. אני עמדתי ליד האורגן. כשהיינו מוכנים אלתרנו משהו על בסיס שיר שכתבתי. “זה זוועה”, אמר שגב כשאנדריי יצא מהקצב.
“אני יודע, זה שיר גרוע”, אמרתי בייאוש.
“אפשר לנסות משהו שכולנו מכירים”, הציע שגב.
ניגנו חומרים של ברי סחרוף וגם את השיר הישן והאלמותי של דילן, Blowin’ In The Wind. בכמה דרכים על הגבר לצעוד, לפני שתקרא לו כבר איש? הייתי אומר בתרגום חופשי. כולנו שאלנו את עצמנו את השאלה הזאת.
“לא, לא! חסר לנו משהו. אנחנו צריכים גיטרה בס”, אמרתי.
“נתחיל לחפש בסיסט עכשיו? תקשיב, אביתר, אין לי כוח לכל זה”, אמר אנדריי וקם מהמושב שמאחורי מערכת התופים. “נראה לך בכלל שיהיה לי זמן לנגן איתכם, עם כל הטיסות והתחרויות והבלגן? זה לא ריאלי”.
“בוא ננסה, מה יש לנו להפסיד?” דחקתי בו.
“אם מחפשים בס, יש לי בסיסט טוב. קוראים לו שולמן, שירת איתי ביחידה. אני יכול לדבר איתו”, אמר שגב.
פתאום נפל לי האסימון. “לא, לא, אני מכיר בסיסטית טובה יותר. אני אדאג לזה. תאמין לי, היא הכי טובה שיש”.
“בחורה? טוב, אם אתה אומר”, הפטיר שגב.

“להקת בנים? נשמע לי מוזר”, הייתה התגובה הראשונה של איילת.
“נו, זו כבר לא תהיה להקת בנים”, אמרתי. “תבואי לחזרה אחת, מה כבר יקרה?”
“בסדר”, אמרה וחייכה, “אבל רק בשבילך”.
הרגשתי כאילו היא הסכימה לעשות לי טובה. לא ממש היה לי אכפת כל עוד היא באה.
היא הגיעה למקלט באיחור הרגיל שלה, כשהיא לובשת חולצת לייקרה שחורה. היא הוציאה את גיטרת הבס שלה מנרתיק בד זול וחיברה אותה למגבר. ניגנו משהו, לקח לה זמן להשתלב.
אחרי שהיא הלכה אנדריי תקע בי מבט. “הכי טובה שיש?” סינן.
“מה?” התפלאתי. “לא אהבת?”
“בתור בסיסטית? תאמין לי, אביתר, משהו בה כנראה דופק לך את השמיעה המוזיקלית”.
משהו בתוכי צנח לשמע מה שהוא אמר, אבל לא נתתי לזה להפריע לי. מאוחר יותר התקשרתי אליה וקבעתי איתה שתבוא פעם נוספת לנגן איתנו, והיא היססה ואמרה שהיא רוצה לפגוש אותי מחר בארבע עיניים. אמרתי שאין בעיות, אבל בתוכי כבר החלו לצוץ חששות לקראת הפגישה הזאת.
“אז אתה יוצא איתה?” שאל שגב כשישבנו אצלו רגל על רגל וראינו פרק של “חברים”.
“איך אתה יודע?” שאלתי.
“בחייך”, צחק, “ראו את זה מקילומטרים”.
בהיתי באוויר לרגע, מחשב לעצמי מה עשיתי לא נכון בכל הסיפור הזה.
“איי!” צעק אנדרי פתאום, קם מהספה, נגע בישבנו ונשך את שפתיו. הוא זרק בזעם את הכפכף שלו במטרה לפגוע בחמוס. “הוא נשך אותי!” זעק. חמי הצליח לחמוק בזריזות מהכפכף. הוא הצטנף בקצה החדר, כאילו העמידו אותו בפינה בתור עונש. “תאמין לי, שגב, אני אירה בו! אני לא צוחק!”
“כשאתה אומר את זה אפשר להאמין לך”, אמר שגב בעוקצנות.
“מה אתה בכלל נותן לו להסתובב? למה הוא לא בכלוב?” שאל אנדריי בעצבנות.
“הוא חמוס”, הסביר שגב, “הם צריכים מרחב מחיה”.
“אבל למה על חשבוני?!”
“די, חבר’ה, בואו נירגע”, ניסיתי להרגיע את הרוחות. בסופו של דבר אנדריי התיישב, כשהוא עדיין זעוף ועצבני. אחרי כמה דקות של צפייה בטלוויזיה יכולתי לראות אותו מחייך בזווית הפה.

למחרת בצוהריים ישבתי בבית הקפה שבו קבענו. הסרתי את השעון המתכתי שלי והפכתי בו בידיי בחוסר סבלנות. כשהיא הופיעה סוף־סוף הבחנתי שהידיים שלי מזיעות.
“היי”, קראה לעברי ורציתי לגשת אליה ולחבק אותה. הספקתי לדבר איתה מעט על אתמול עד שהיא עצרה את שטף הדיבור שלי. “אביתר”, אמרה פתאום. ההבעה שלה בישרה שמשהו רע הולך להיאמר. “אני שמחה שמצאת בסיסטית, אולי זה מה שהיית צריך כל הזמן. אבל אני לא חושבת שאני מעוניינת בקשר הזה”, היא נגעה בלחיי והביטה בי שוב בהבעה מאוסה של רחמים מזויפים. “אני מצטערת”, אמרה, לקחה את התיק שלה והלכה.
בדרך משם עברתי בגלידרייה וקניתי לעצמי כדור של גלידה מרציפן. אני חושב שבין כפיות הגלידה ההיא מצאתי מעט נחמה.
כשהגעתי הביתה, לדירה הקטנה והמעיקה שחייתי בה, הורדתי חולצה. הנחתי את אצבעותיי על עיניי ונכנסתי לחדר האמבטיה, שהיה גם חדר השירותים היחיד בדירה. פקחתי את עיניי לאט. הבטתי טוב בבבואה שהשתקפה במראה. התמקדתי בפנים שלי: השיער הלבן, שנראה כמו שער שיבה, המשקפיים העבים שטשטשו את צבע העיניים החיוור, העור שהיה בהיר כל כך. בעבר צחקו עליי שאני פלורוסנט מהלך.
נאנחתי והתחלתי לבכות. לתומי חשבתי שהיא לא שטחית כמו אחרות. כמה תמים אני לפעמים.

באמצע הלילה הופעתי אצל שגב. “מצטער שאני נופל עליך. הייתי צריך לראות פנים מוכרות”, הסברתי.
“בסדר גמור”, אמר, ושמתי לב שהוא לא לגמרי לבוש, “רק תדפוק לפני זה, אם אתה לא רוצה שאקבל אותך עם בוקסר”.
“לא דפקתי? מצטער, לא שמתי לב. אני קצת הפוך היום”. הייתי קצת נבוך.
“לא נורא, שטויות. מה קרה?”
“מה כבר יכול לקרות? היא זרקה אותי. אני כבר לא יודע אם אי פעם מישהי תרצה אותי”, אמרתי בעצב והתיישבתי על הספה. “אתה לא מבין, זה לא נורא בכלל. זה פשוט הקש ששבר את גב הגמל. תגיד לי, מה יהיה איתי? אני תקוע. כל החיים שלי אני תקוע. בלי אישה ובלי קריירה ובלי עבודה”.
“מה אתה מקשקש? יהיה בסדר. אתה עוד תמצא מישהי עמוקה וג’וב יוקרתי, כמו שמגיע לך”, אמר שגב. הוא נשמע אמיתי וכן.
“אני מרגיש שהצבא תקע אותי. פתאום אני חושב על זה. יכולתי להיות היום עם תואר וקריירה ואולי אפילו נשוי פלוס. הקטע הוא שנתנו לי פטור. יכולתי לוותר על התקיעה הזאת! במקום זה הלכתי להתנדב כמו מטומטם. אתה מבין? בזבוז של שלוש שנים, רק כי פחדתי מה יגידו. עכשיו אני פוחד שאני אשלם על זה כל החיים”. לא יכולתי לעצור את הדמעות כשישבתי מולו. בהתחלה שגב לא ידע איך להתמודד עם זה. הוא טפח לי על השכם קלות. “אין טעם לבכות על זה עכשיו”, אמר, ונראה היה שהוא בורר את מילותיו. “גם אני מצטער על השירות שלי. אבל ככה זה עובד במדינה הזאת. תאמין שיהיה טוב. תקשיב, אביתר, אתה אחד האנשים המבריקים שאני מכיר. ברצינות. הלוואי שהיה לי שכל כמו שלך. אתה תראה, הכול יסתדר לך בסוף”. הסתכלתי עליו וחייכתי בקושי. אספתי את עצמי והלכתי לשטוף פנים בשירותים.
“אז מה?” אמרתי כשחזרתי לסלון, “כולנו נדפקנו בגלל הצבא?”
“חוץ מהספורטאי המצטיין שלנו”, ציין שגב.
“אתה חושב שהוא יגיע פעם לאולימפיאדה?” שאלתי.
“כן. אבל שם הוא לא יפגע ממטר”.
צחקנו ושתינו קולה ששגב הספיק למזוג לכוסות בירה גדולות.

מוקדם בערב אנדריי הופיע פתאום בדירה. הוא נראה עייף אך דרוך, כולו מזיע ומתנשף. “מה נשמע?” אמרתי לקראתו, “חכה, אני אביא לך מים”. אחרי שהבאתי לו כוס מים הוא התיישב בכיסא המרופד. חיכיתי בקוצר רוח שידבר כבר, כי נראה היה שמשהו דרמטי קרה. הוא שתה את כל המים בבת אחת וניגב את פיו. “יריתי בו”, אמר בשקט.
“מה עשית?!” התמלאתי בחרדה וחשבתי על חמי החמוס האומלל. דמיינתי אותו מתפתל מכאבים כשדם זורם מהפצע הפעור שהכדור ניקב בו.
“יריתי בו ברובה אוויר. אל תדאג, הוא יחיה. כולה פגיעה קלה”.
“רק כדי שאני אהיה בטוח – אתה מוכן להסביר על מי לעזאזל אתה מדבר?”
אנדריי גיחך. “עומרי קרמר, הממזר ההוא. ראיתי אותו שוב אתמול, אני חושב שיש לו מישהי כאן בעיר. בכל מקרה, לקחתי היום את הרובה והחלטתי לעקוב אחריו. צלפתי מתוך קרוון נטוש. בשכיבה, חמישים מטר, בום! ישר באוזן ימין. פגע בול בתנוך”. הוא עצם אחת מעיניו ודימה כאילו הוא מחזיק בידיו את הרובה ויורה.
הרגשתי הקלה גדולה. מה קורה לי? חשבתי. חיה חשובה בעיניי יותר מבן אדם? מתי בדיוק הספיק החוש המוסרי שלי להשתבש?
התבוננתי באנדריי ולא ידעתי מה בעצם אני אמור להגיד. “מה אתה מתכוון לעשות עכשיו?” שאלתי.
“אה, אני טס עוד מעט לגרמניה. יש תחרות של סבב גביע העולם”.
“וואו. מהיר. המזוודות ארוזות?”
“בטח. הכול מוכן”.
התחבקנו חיבוק ידידותי. “שיהיה בהצלחה, אחי”, אמרתי. לא ידעתי שוב מה להגיד. “אתה פסיכי לגמרי”, התחלתי לומר, אבל הרגשתי שאני נחנק מדמעות של צחוק.

פרוזה

הנגיף

ישי פרץ

העיניים סגורות. הגוף לא זז. חסר הכרה ומונשם. הוא שוכב על הבטן. החזה מוגבה קלות. מכונת ההנשמה דוחפת לו אוויר והוא מקבל אותו בהכנעה. רופאים ממוגנים וסטריליים נכנסים מדי פעם ובודקים סימנים חיוניים. גם החדר סטרילי אך אין הוא יכול לנגיפי הגעגוע שתוקפים את המערכת החיסונית הגמורה שלו. הם מקיפים אותו. הריאות בתפוקת אפס כמעט אבל הראש בקיבולת מלאה. חודרים לו לעצמות. מד הגעגוע מכוון אל האזור האדום בשעון. מאיים להתפקע.
העיניים שלה פקוחות כבר כמה לילות. לא מפסיקה לזוז. בהכרה מלאה ונושמת. הבית סגור אך החרדה מטפטפת פנימה ומקיפה אותה. הוא הבטיח שתמיד נהיה יחד. שלא נתפרק. שנתרפק.
הצפצוף המונוטוני בחדר הסטרילי מספר שהוא עדיין כאן אבל משמיט את השאר. שבועיים לבד וכבר הכול קורס אצלו. רק המכונה מחזיקה אותו שלא ילך. דוחפת לו אוויר והוא מקבל אותו בהכנעה. רשרוש הרופאים הממוגנים, הנכנסים מדי פעם, מתמזג עם קונצרט הרעשים שמפיק החדר. הוא חושב עליה, זוכר שהבטיח שתמיד יהיה שם בשבילה, בטוב וברע, שלא יתפרקו. שיתרפקו. ועכשיו כמו טמבל שוכב על הבטן בחזה מורם ונותן למכונות לדחוף לו אוויר. הוא מקבל אותו בהכנעה. היא לבד עכשיו. מהדהדת בראשו. מסתובבת בבית. כמו חיית בר בכלוב, חושבת לעצמה איזה מין דבר זה להיות ככה לבד, בלי אף אחד שאתה מכיר, בלי האישה שלך שתחזיק לך את היד, שתדבר איתך גם כשאתה חסר הכרה ומונשם, שתדאג לך מקרוב, כמו שרק היא יודעת, למודת ניסיון של שנים שכבר לא סופרים. איך אפשר ככה בלי אף אחד להיות איתו, שואלת את הכלום שסביבה. שאלות של סימן קריאה. מה זה החיים האלה אם אחרי כל השנים ביחד אי אפשר פשוט להיות ליד. את זה כבר נדמה היה לה ששאלה בקול, לעצמה, כשהיא לבד, אז התיישבה במטבח על הכיסא שלה, מסתכלת על כוס הקפה שלו שעדיין מונחת על השולחן. בלי סוכר. כוס זכוכית. כן כן אני יודעת. מהדהד בראשה.
אין חיסון לגעגוע שלו, אין כדורים שיכולים להרגיע את כאב ליטופי הפאנטום שלה. על הלחי, עכשיו על המצח. יד שמכירה כל קמט מלטפת בעדינות את הראש. כואב לו כשהיא מחזיקה לו את היד. החדר ריק וקפוא אבל האצבעות שלו מזיעות. הוא בוכה ואף אחד לא רואה את זה. חסר הכרה ומונשם. הוא לוחש לה באוזן נראה לי שסוף סוף התחלתי לחבב אותך וזה מצחיק אותה. הגיע הזמן היא עונה לו, רק חמישים ומשהו שנה ביחד. מהדהד בראשה. איך זה שאנחנו כל כך זקנים ועדיין לא יודעים אידיש. זה בושות שתדעי לך. בסוף החבר’ה של הדיור המוגן עוד יחרימו אותנו ונראה אותך מסתדרת בלי בינגו כל כך הרבה זמן. היא מחייכת ודומעת. הדהוד. רוצה רק כמה דקות עם השטויות שלו. שיידע שאני איתו. שלא יחשוב ששכחנו. שהתייאשנו. אין חיסון לגעגוע שלה.
הצפצוף המונוטוני לא מעניין אף אחד. הרופאים הממוגנים נכנסים לאזור הנגוע, מסתכלים על המסכים הצמודים למיטה ויוצאים במהירות. כמעט בריצה. כמה שפחות להיות ביחד. כמה שיותר לבד. רק בודקים סימנים חיוניים והחוצה, והמסכים ממשיכים לשקר והצפצוף המונוטוני ממשיך לספר לרופאים סיפור אחר. אבל אותו, חסר ההכרה והמונשם, אף צג ושום צפצוף לא ירמו. הוא יודע שהוא על אפס סימנים חיוניים. הסימן החיוני היחיד שלו לא איתו בחדר. היא בבית, במטבח, אבל לא אכלה כבר יומיים. מחלה ארורה, היא ממלמלת בשנאה, באה בלי שאף אחד הזמין אותה ושינתה את חוקי המשחק. הפכה את הביחד מסיכוי לסיכון. ברגע אחד. ארורה שכמותה, מפיצה את נגיפי הבדידות שלה לכל עבר בלי לפסוח על אף אחד. טוב לה היות האדם לבדו. בלי עזר כנגדו. בלי הביחד שכפה אלוהים על האדם. מחלה ארורה. ויהי ערב ויהי בוקר מכונת הנשמה.
היא לבד וזה משגע אותו, חסר הכרה ומונשם, הוא הבטיח ועכשיו כמו טמבל הפוך על המיטה. המכונה דוחפת לו אוויר והוא מקבל אותו בהכנעה. איך שהוא אהב אותה. אוהב אותה. הוא לבד וזה משגע אותה. מה בן אדם צריך ברגעים האלה אם לא מישהו שיחזיק לו את היד. ואיך שהיא אהבה. אוהבת.
את כל התרופות האפשריות כבר קיבל, והמחלה, עושה רושם, לא הולכת לשום מקום. נשארת איתו. מצאה בו בית קינון מושלם להפצת נגיפי הבדידות שלה. דמעות זולגות על לחיים שאף אחד לא רואה. נגיף הבדידות יושב בתוך המערכת החיסונית שלו ומפרק אותה. מתרבה ותופס עוד ועוד מקום. מדליק פה ומכבה שם. המכשירים מצפצפים. ברקים ורעמים. הסערה הדלקתית הגיעה. המסכים מתריעים. הרופאים נכנסים בריצה מהירה, מרשרשים את דרכם פנימה ומנסים לעזור. הוא עוד הספיק לשמוע לשבריר שניה את הצפצוף הארוך שבישר את מה שידע הרבה קודם. עוד לפניהם. לפני המסכים והרופאים המרשרשים. אפס סימנים חיוניים. היא הרגישה את זה, במטבח, עוד לפני שהטלפון צלצל. הייתה מוכנה והתיישבה. מחכה. הדמעות זולגות. נגיף הבדידות השלים עוד יום עבודה. הספרות באתר האינטרנט התקדמו באחד. בטלוויזיה לא עברו למשדר מיוחד. ברדיו דיווחו, בן 75 נפטר הבוקר בבית החולים, מחלת רקע: אהבה.

פרוזה

18-19

מיטל ניסים

משהו במסגרת הצבאית לא מצא חן. האם היו אלו המדים מבד הדקרון שלא היו טובים בצבעם הבהיר המבליט חמוקיים; או אולי הייתה זו הכומתה שאין לה צבע שאפשר לומר עליו שהוא הצבע. כי מה זה הכחלחל האפרפר הזה אם לא צבע בלי צבע; או התפקיד שאליו נידונה באותו אגף מנועים כלבורנטית אה לה כימאית בזכות אותה בגרות אומללה בכימיה שאליה נדחפה על ידי אמה; או אולי זכר המקלחת המשותפת בטירונות שבה משהו נסתם והכול צף. מה לא צף. זו אחר הפד וזו אחר המגבת במים משומשים. זה היה גיוס כלל צה”לי. זה היה גיוס של בנות שלא החליטו לגביהן. שהן לא התארגנו מראש. לא סידרו לעצמן איזה תפקיד כמי שמסתערות על הבאות עוד בשביעית. והיא לא ידעה אם להכניס או להוציא את החולצה מהמכנסיים. היא הוציאה והכניסה מול המראה, הטתה את ראשה הצידה כמו ציפור מוזרה. היא לא הלכה למתפרה. היא הייתה הלחם של המשטרה הצבאית. לחם עם שוקולד ופצפוצים כשהייתה יורדת מהאוטובוס בתחנה המרכזית. כאמור היה לה תפקיד, אבל התפקיד הקשה עליה והיא מצאה את עצמה מחוץ למעבדה עם אלרגיה משונה מחדדת אלקטרודות מעופרת על שולחן קטן. אחר כך העבירו אותה מחלקה, והיא עשתה עבודה פקידותית סבירה מאוד לדעתה, אבל לא לדעת המפקד שלה, שהיה סבור שאילו הייתה אשתו היא הייתה עוד אישה מוכה. הצבא לא הרפה. החלו נדודי השינה. היא הייתה מגיעה אל המרפאה בשעות לא שעות בתואנת שווא. נתנו לה אינפוזיה. בסוף היא הסתדרה. שמחה וששון. העבירו אותה בסיס והיא הייתה יכולה לזחול בחזרה אל המיטה שלה. הימים חלפו בדואר הצבאי עם פקיד הדואר על דא ועל הא. עם פתיחת קופסת הפלסטיק ובה ארוחת הצוהריים שלה כבר באחת עשרה בבוקר. דואר בריח בולונז דואר בריח צלי בשר דואר בריח איולי שום. הימים עברו מבלי שהיא ראתה קב”ן. היא לא ראתה קב”ן כיוון שנדמה היה לה שהוא חרב שמתהפכת אחר כך. היה לה חבר נמוך קומה באותה התקופה. גם הוא היה חייל. היא חשבה שהיא אוהבת אותו וקשרה את גורלה בגורלו כאילו מה. הפעם הראשונה תוארה על ידי כמה חיילים בבסיס כשחיטת תרנגול, ובמונחים האלה, אם כן, היא אכן נשחטה. זה לא קרה באחת. זה היה אגרופי בצורה בלתי רגילה. אחר כך איזו תלות נוראה תלויה על כלום. הוא היה מטורף והיא התפקדה. הם שכבו בכל מקום שרק רצה. היא לא יכלה לומר לו לא. לא יצא לה. היא פחדה שהוא ייטוש את הספינה הטובעת ממילא. הוא היה מפקד בצבא שלא הלך לו והודח. הוא כמו נפל עליה עם כל המחלקה והיא נותרה לבד במבצר של כוכב הירדן אליו טיפסו רגלי. ישובה באמבט הצלבני 308 מטר מעל פני האדמה היא ראתה את רמות יששכר נמשכות עד סוריה ומשכה בכתפיים כמסרבת לרדת חזרה ברגל כפי שהורה לה. בסוף ירדה באלכסון, אלא מה. בינות גדרות שיצרו מין אחו לפרות עצרה על אבן כשהוא כבר הגיע אל הפרדס שלמרגלות ההר.

פרוזה

שיגעון

שירה גץ-ווקר

תומר הכיר מקרוב את השיגעון של אימו, הוא ידע לזהות אותו ממרחק גדול, מקצה הרחוב, מהספסל האחורי של האוטובוס, ממגרש הכדורסל ליד הבית של סבתא. פעם זיהה אותו ממרחק שתי ערים, הוא זיהה את הריח מתפשט בכל גוש דן עד אליו. תומר הכיר מקרוב גם את הטעם, משהו שהופך ממר למלוח וממלוח למר, טעם שצף ועולה מהחזה אל הגרון. הוא הכיר אותו מקרוב עד שפעם שרטט אותו מכל הכיוונים, גם את הנימים הכי דקים, ועשה לו ממנו מפה עם כל המסלולים שיידע בקלות לעקוב איך נכנסים ואיך יוצאים. הוא הבין שטוב להכיר מקרוב כי ככה מופתעים פחות. לכן השיגעון ותומר נעשו קרובים עם השנים, למרות שלא היה שלו, השיגעון היה שלה, הוא הכיר אותו מבפנים, והם מנהלים שיחות ארוכות אל תוך הלילה, שיחות של משא ומתן, תומר אומר תן לי אותה בחזרה והשיגעון מדבר על סרט שראה לאחרונה, ותומר מתעקש תן לי אותה וקח כל מה שתבקש במקומה, למרות שכבר לקח הרבה ושלא נשאר יותר מדי מה. פעם אמר הרופא לתומר שסוכרת נעורים לא באה לו סתם ככה, ושכנראה הוא צריך לא לקחת ללב, אבל תומר ידע שזה חלק מהמיקוח שלו עם השיגעון, הוא ייתן את הלבלב ואחר כך את הלב, לב ולבלב זה דומה, והוא, השיגעון יעשה דבר מה לטובתו ויחזיר לו את אימא אפילו לאיזה זמן אפילו קצר, והם יצחקו באמת כשהוא יספר לה בדיחה ויהיה לה מבט כזה בעיניים שהוא זוכר מלפני שכל זה קרה. ולמרות שכבר עבר לפנימייה רחוקה ושנמצא בה על תנאי, שהוא לא יודע להגיד בדיוק על מה, ושהבטיח שם הבטחות שיתמיד על השגחה ועל תרופות ושיספר על המחשבות שלו באיזה קבוצה, כשהשיגעון בא לאימא הוא יודע, ומייד אורז מזוודה וחוזר חזרה בלי אישור יציאה. והוא חוזר לצפות מקרוב בריקוד של ידידו הוותיק איתה, את הצעדים הקלים שבהם הוא מניף אותה מעלה ומוריד מטה ומסחרר בסיבובים גדולים עד שקשה לזהות מי זה מי בתוך הסחרחורת. ואחר כך תומר נשאר לנקות ולאסוף, ולהשליך, ולכסות, ולהקשיב לה כשבוכה אל תוכה. ואפילו שהוא מפחד נורא הוא נשאר לראות איך מתמוטטים קירות ליבה ואיך היא יוצאת מעורה, ותוהה אם נשאר לו דבר מה לתת לשיגעון תמורתה, אולי את שני החברים, הלימודים, האהבה לציור, את הביקורים אצל אבא, אולי את שמחת החיים, את זיכרונות הילדות האחרונים העמומים, את ההתמכרות למסכים, את המשיכה לנשים, את האמונה באלוהים, וכשהוא מציע אחר כך את כל אלה לשיגעון בשיחתם הקבועה, השיגעון לוקח ולוקח בהסכמה גמורה, ומוכן להביא בתמורה תקווה, משהו שדומה למשאלה. ותומר שמכיר מקרוב את השיגעון יודע שמילה שלו זה לא מילה אבל מסכים לקבל דבר מה, וכשהשיגעון שלה הולך, עם כל מה שהיה פעם של תומר, היא פותחת את דלת החדר ומלטפת את גבו החשוף והרועד ומציעה לו בקולה העייף שילך לטפל בדיכאון ושטוב להוציא ושהיא כאן בשבילו, ותומר מבין שהיא לא מבינה שתומר כבר נתן הכול עבורה ושלא נותר לו דבר לפעם הבאה, ושעכשיו היא לבד במערכה כל כך לבדה, הוא צועק עליה ‘עופי מפה זונה’ ושוקע בשינה עמוקה.

פרוזה

חיפושיות

אריאל ימיני

“תִּמְשַׁךְ אותם בעדינות, אבל תתפוס אותם בחזקוּת”, הוא פלט עם החצי עין שלו. מזיז את המקל בהתאם וממשיך, “זה הסיפור. לא רק לעשבים. גם במוסיקה. גם עם נשים. גם עם גברים. תפסת בעדינות, נפלת על הטוכעס, משכת חזק, ולא נשאר כוח ביד. לזכור, תִּמְשַׁךְ אותם בעדינות, אבל תתפוס אותם בחזקוּת”, הוא הרצין פתאום כאילו פענח את סודות הקוסמוס. ובשביל להראות לי הוא היה מדגים, מקפץ בין קלחי החסות, ניגוד מושלם לתדמית הישיש שהיה מסגל לעצמו בשאר הזמן. מאתר חיפושיות מזיקות מקילומטרים כמו מטוס ביון, ומכסח אותן כמו מסרשמידט. ואחרי זה חושף כמה שיני זהב מתחת לאפו המצולק, ויורק הצידה בשמחה כשהוא אוחז בשלל מרצד בין האצבע לאגודל, “איזה עם מטומטם, מזל שהם לא הולכים לקלפי”.
ובכל זאת, חיפושיות הן לא פראייריות, ובין מחוש למשנהו, היית יכול לראות את הגלגלים זזים כאומרים: “חכה, חכה, היום עוד לא רחוק ונבוא איתך חשבון”. אבל, אני, מה אני קשור במלחמה של יוסק’ה פור הזקן בקטנטני הטבע. אני בכלל הייתי בא לשדה כדי להתרחק מההמולה, מהרעש. והוא מצידו, מנצל את הטרף הקל בעל האוזניים שנחת בכפיו ומכלה בי את בדידותו. עכשיו לך תשתחרר מהטיפוס הזה.
ברקע המכוניות מפקיעות עם כל שנה שעוברת עוד מטר רבוע מהעולם שלו, הכביש הראשי ואיתו ההבטחה הבלתי נמנעת שהנה הרעש של הבחוץ גובר וגובר ותכף משתלט. והוא עומד במרכז הפרדס עם תפוז ביד, ומביט בחיפושיות שלו בדאגה. אדם אחר אולי היה מתקומם לנוכח הפלישה הבלתי נסבלת לטריטוריה שלו, אולי הופך כמה שולחנות בעירייה, אבל אצלו היה זה רק עניין של כמה מעלות פחות בחיוך ועוד כמה קמטים בפנים שבין כה וכה כבר התהוו למעין מפה חרושה ופתלתלה של אירועי חייו. באיזשהו שלב נחתה בחיקי ההבנה שבכלל לא אכפת לו מהתפוזים בפרדס, מהירקות שטיפח או אפילו מהצריף הישן שבו בילה כמעט חצי מאה. כל מה שנשאר לו היו החיפושיות והקרבות הקטנים מולן, אלו שהוא ידע בדיוק איך לנהל. מלחמה שהוא נועד להפסיד בה, שתבטיח את חיי הנצח שלו בבטנם הקטנטנה של אויביו המרים.
לפעמים אני מתחרט שלא שאלתי אותו יותר מדוע ויתר על חברתם של ההולכים על שתיים, ולמה החליט להידבק דווקא אליי. בכל זאת, לא מעט נוכחים מוזרים פקדו את השטח העצום שהופקד בידיו. בטח ידע גם את חידת מפגשם השבועי של משה מזרחי, בעל דוכן הספרים הקירח, ודינה פלוטניק הג’ינג’ית היפה, הצעירה ממנו. מה היה בו במזרחי המתפורר והנשוי שדינה הרווקה והיפה בחרה דווקא בו, שולחת לשאר חיוך קר כקרח. הוא בטח ידע את התשובה.
והאם זה נכון שאשתו רדקה, שהייתה מושא הפנטזיה של כל צעירי היישוב חד-עם, נטשה אותו ערב מלחמת העולם השנייה עם ילדיהם וחזרה למולדתה. אותה אישה שמשכה אותו לכאורה מכוכבותו כסולן תזמורת הכליזמרים הבוהמיינית בעבור חיים בכנען שוחרת המגפות. האם זה נכון שהורד בכוח מהספינה אל השאול על ידי מלחים בריטים שידעו איזה הווה מחכה לו בביתו שבנכר. האם זה נכון שכשהמכתבים פסקו מלהגיע, הוא החל לחפור בורות מוזרים באדמה.

פרוזה

הנסיעה

אורלי עסיס

אנחנו לוקחים חדר במלון קנגסהאר, קרוב למרכז קטמנדו. השעה מאוחרת ונפאלי קטן מידות תולש את מזוודותינו מידינו וממהר לקחת אותן במעלה המדרגות. דורון מביט בי ואז במטען המתרחק ושוב בי, ואני יכולה לראות אגלי זיעה נקווים במרכז מצחו. בספרי ההדרכה כתבו שנפאל היא “פנינה תיירותית בוהקת”, “גן עדן לטיילים”, ואחד הספרים שבתיה נתנה לדורון אפילו הבטיח ש”בנפאל תחוו את ירח הדבש שמעולם לא היה לכם”, אבל פה, בסמטה הצרה והמצחינה המובילה לפתח המלון, המילים נשמעות כמו זמזום בשפה אחרת, חסרת פשר. גם מילותיה של בתיה עתידות להישכח בשעות שאחר כך: “תטיילו הרבה. תחזיקו ידיים גם כשלא יתחשק לכם. תכירו אחד לשני דברים חדשים. תכתבו יומן נפרד ויומן משותף: מה עשיתם מהבוקר עד הערב. האם כעסתם אחד על השני. האם שימחתם אחד את השני. מה תוכלו לשפר ביום הבא. תעשו מאמץ גופני ביחד (היא ממליצה על טרק הפון היל שאורכו חמישה ימים אבל יש גם מסלולים קצרים יותר. היא מפנה אותנו לסוכנות טיולים מקומית), תחלקו את המשימות במסלול. אתה (היא פונה לדורון) תנווט, את (היא מביטה בי) תקבעי את הפסקות המים והאוכל, אתה תצלם, את תקבעי איפה ישנים בלילה. הכי חשוב”, היא מדגישה, “זה שתנועו ביחד ושתשאירו את כל ההרגלים שלכם מאחור”, ודורון כותב בדייקנות על גבי הדף ומהנהן נמרצות. אז היא גם מבקשת שדורון יתקשר פעם ביום בשביל לספר לה מה קורה, בכל זאת הוא המאומן שלה ולא אני, ורוכנת קדימה כדי לאסוף את הצ’ק האחרון לפני הטיול. היא בטוחה שנצליח.
בקבלה אנחנו מקבלים את המפתחות לחדר בקומה הראשונה. הפקיד מזדהה כסוראיה, מחייך חיוך רחב ובאנגלית רצוצה מדבר בשבחו של החדר, “ביוטיפול רום, ורי ורי נייס קלין”, ודורון לוחץ את ידי, אני סופרת שזו הפעם הראשונה מאז שירדנו מהטיסה, ולוחש באוזניי שאנשים פה נחמדים הרבה יותר ממה שהוא דמיין. סוראיה מספר שלפעמים יש הפסקות חשמל יזומות של הממשלה, ושלעיתים רחוקות קווי הטלפון קורסים. באור העמום הבוקע מהמנורה שעל השולחן אני רואה את שפתיו זזות. אני חושבת על דורון ועליי יושבים באפלה, לאור נר, מסתכלים בשתיקה זה בזה ומחכים לשובו של האור, ואז מרגישה את מרפקו של דורון ננעץ בעצמותיי. “רחל”. “רחל, הוא מדבר איתך”. שפתיו של סוראיה כבר אינן נעות, וחור קטן נפער ביניהן במין ציפייה. “הוא שואל אם תרצי לעשות טיפול יופי. לאימא שלו יש מכון פה ליד”, דורון אומר. וסוראיה מוסיף, “ללקוחות שלנו יש 30 אחוז הנחה”.
הלילה הראשון אינו דומה לאף לילה שחוויתי בחיי. מוזיקה מסורתית חזקה בוקעת מהמסעדה ממול, ועדיין אני מצליחה לשמוע את נשימותיו הקצובות של דורון, שאינו מתהפך כלל. שעה קודם לכן, הוא נכנס לחדר, משך אותי בידו, הביט בקירות הדהויים, שלף את כלי הגילוח מתיקו ונכנס לחדר האמבטיה. “יפה פה, לא?” הוא צעק מבפנים, ואני ניסיתי ללכוד נחיל של נמלים שטיפס במעלה המיטה.
דורון נאלם ברגע שהניח את ראשו על הכר. אני מחכה שישקע בשנתו, נושפת רכות על פניו ואז מתרוממת ונכנסת לחדר האמבטיה. במטליות לחות אני מנגבת את המראה המתנדנדת התלויה מעל הכיור, את האסלה ואת זגוגיות החלון המאובקות. על הרצפה אני שופכת מים עם סבון כלים וגורפת עם יעה חבוט שמצאתי באחד הארונות. את הכריות והשמיכות אני מנערת במרפסת. מתוך החדר נשמעת אנקה קלה, ואז חרחור ושוב דממה. אני מוצאת מטאטא במסדרון החשוך, מנקה איתו בפינות החדר ומתחת למיטה ומסירה בעזרתו את קורי העכביש שנטוו על תקרת חדר האמבטיה. את השטיח אני מאווררת על אדן החלון, ואז אני שומעת קול של טפיפות רגליים בוקע מהמסדרון. אני מציצה החוצה ומבחינה בצללית מתרחקת. אני שבה לחדר, זורקת את המטליות בפח הזבל, נשכבת לצידו של דורון ומתכסה בשמיכה. המוזיקה דעכה, נשימותיו של דורון התגברו. עד הבוקר איני ישנה.
בבוקר סוראיה עומד מעל מיטתי. “בוקר טוב רהל, בעלך ביקש מגבות”. הוא מניח את המגבות על השידה ונשאר לעמוד. אני מתבוננת סביבי ורואה שאור השמש שוטף את הרהיטים, הצד של דורון במיטה ריק, ופח הזבל רוקן. מהמסדרון אני שומעת שברי משפטים. “צריך ללכת להחליף דולרים”, “עיר מאוד צבעונית”, “רחל ישנה… להעיר אותה… בסדר”. סוראיה מעביר את מבטו מהמסדרון אליי ומחייך חיוך דק. “דורון אוהב לדבר בטלפון”, הוא אומר, “ככה זה אתם המערביים”, ואז מביט בי כמחכה לאישור כלשהו. אני מניעה את ראשי בתנועה אלכסונית. הוא מהנהן, מסתובב ללכת וביציאה מהחדר נעצר ובטון מבויש אומר, “יש חומרי ניקוי בקבלה”.
דורון מספר לבתיה שאנחנו נהנים. היא שהמליצה לנסוע לתאילנד, כי תאילנד היא ארץ זוגית, ארץ שטובה לשיקום מערכות יחסים. “מה זאת אומרת?” אני יורה לעבר דורון, והוא מסביר לי שלפי תורת הקואוצ’ינג יש ארצות הטובות להישרדות, יש ארצות הטובות לבניית אופי, יש ארצות הטובות להתגברות על דיכאון ויש ארצות למערכות יחסים. זה עניין המוכיח את עצמו, הכול מגובה בסטטיסטיקות, לבתיה יש מפה במשרד עם החלוקה ואני יכולה לבוא ולראות. אחרי יומיים דורון מציע את הודו. הוא חושב שהוא הגיע לשלב שבו הוא צריך למרוד בבתיה, להמרות את פיה, שזה שלב טוב וחיובי, ואני אומרת לו שגם אנחנו הגענו לשלב הזה, ומתעקשת על נפאל ואיני מרפה. “אל תתחכמי”, הוא מטיח בי ומתקשר לבתיה כדי לספר לה כיצד הגבתי. “בתיה מבקשת להיפגש איתך”, הוא מודיע לי שבוע אחרי כן, ומגחך, “היא בדרך כלל לא נפגשת עם הנשים של המאומנים שלה, אבל היא הרגישה שמדובר במקרה יוצא דופן”. בפגישה שתינו ישובות זו מול זו ופוכרות את אצבעותינו. “אז החלטתם לנסוע לנפאל”, היא אומרת. “כן”, אני משיבה. “אני מבינה שיש לך הסתייגויות מהטיפול של דורון”, היא אומרת. “אני תומכת בו במה שיבחר”, אני משיבה. “ובכל זאת, דורון מדווח שחל ריחוק מסוים ביניכם מאז הטיפול ובכלל”, היא אומרת. “מסוים”, קולי רועד ועיניי מחפשות בחלל נקודת אחיזה.
דורון מספר לבתיה שאנחנו נהנים. שהשירות אדיב, שהחדר נקי, שרחל משתפת פעולה. אני יושבת מול הטלוויזיה שבחדר, ושומעת בחצי אוזן שהוא שואל אותה אם כדאי להישאר בעיר הגדולה או לנסוע לכפרים הקטנים, ואז מהמהם מספר פעמים. השיחה מתנתקת, דורון צועק לתוך המכשיר, “הלו, הלו, הלו, את שומעת אותי”, ואז אני שומעת את צעדיו המתרחקים ואת קולו הגווע במרחק, “אקסקיוז מי, קן יו פליז… ”
על השידה, מעל ערמת המגבות, אני מבחינה בכרטיס קטן וצבעוני. “יו אר א ביוטיפול וומן”, זועקת הכותרת באנגלית על גבי הכרטיס, ומתחתיה כתובת בנפאלית, מספר טלפון, והבטחה ל-30 אחוזי הנחה. אני מכניסה את הכרטיס לכיס, מתקרבת לחלון ומסיטה את הווילון. קטמנדו גדולה, צפופה, בתיה נמוכים ואפורים, בליל צליליה מרעיש באוזניי – ריקשות ורוכלים ומוזיקה וטרקטורים וצעקות ילדים. ממרחק, בצורתה, היא נראית כמו חזה של אישה, אך חזה נפול קצת, מדולדל. אני עוברת באצבעי על גבי הזכוכית, סביב קווי המתאר. “יו אר א ביוטיפול וומן”, אני לוחשת.
דורון חוזר לחדר בשאט נפש. “השיחה עם בתיה התנתקה”, הוא מודיע לי. “דיברתי עם סוראיה מהקבלה, והוא אומר שהקווים קרסו”. אני מושכת בכתפיי והוא מתעקש, “אין לך מה להגיד? זה נשמע לך הגיוני?” “זה המצב בנפאל, אנשים חיים ככה כל הזמן”, אני משיבה, ודורון מתקרב לחלון ומסנן, “זו בטח לא פריז”. “בוא נכתוב את היומן המשותף שבתיה אמרה לנו”, אני מציעה, ודורון מביט בי במבט מפוזר, ואז מתרצה, “כן, בואי נעשה את זה”. אנחנו מתיישבים זה מול זה ומציעים התחלות, “הגענו בלילה אחרי עיכוב בטיסה”, “לא, לא, תמחקי את העיכוב בטיסה, זה לא מהותי”, דורון אומר, “הגענו ב… הגענו לתוך הלילה… הגענו לקטמנדו ביום שני בלילה… הגענו בדמדומי יום שני… ” בשעה החולפת אנחנו מצליחים להסכים על שלושה משפטים ברורים, עם נושא ונשוא וקשר של סיבה ותוצאה, ודורון מחייך ומוציא סיגריה ורוכן קדימה בשביל להדליק את שלי, וידי מגששת אחר ידו, ולפתע נשמע קולו של סוראיה, “הקווים חזרו”. דורון ואני מרימים את ראשינו מהדפים ומבחינים בו עומד בכניסה, מעט נבוך, ידיו בכיסים, ממלמל, “אפשר להתקשר עכשיו”. דורון מביט בי, לרגע דממה, ואז טופח על כתפי וקם במהרה, מודה לסוראיה ויוצא מהחדר, ובמשב הרוח שמעוררת תזוזתו שני דפים מתעופפים לרצפה.
סוראיה ממשיך לעמוד בצד החדר. אני יושבת על המיטה ושומעת את נשימותיו הסדירות, ואז מרימה את ראשי ומביטה בו בשתיקה. הוא מתקרב, מתכופף על ברכיו, ואני עוצמת את עיניי ומדמיינת שהוא הולך להסיר את נעליי בזו אחר זו, ואז להרים את רגליי ולפשוט אותן על המיטה, ומיישרת את הקרסוליים בשביל להקל עליו את המלאכה. כשאני פוקחת את עיניי, מבטינו מתלכדים שוב והוא לוחץ את ידי ביד רפויה. “ביוטיפול וומן נו קריי”, הוא לוחש ויוצא מהחדר.

פרוזה

אבֵרה

אבי ילאו

נע ונד בין בני אדם שלא הבחינו כלל בקיומו – כך נהג אברה בכל פעם שהמחשבות טרדו את מנוחתו. יצא מביתו ושוטט חסר מנוחה, חסר מילים שיכולות לעשות סדר במחשבות המתרוצצות מבולבלות, אכול רגשות אשם שאינו יודע להסביר לגמרי את פשרם. נע ונד, בחולות, בגבעות, בכבישים.
ושם אחד שחוזר ומהדהד – מיכאל. האח הגדול והאהוב.
מאז איבד אברה את מיכאל, האח שנפשו הייתה קשורה בנפשו, הוא לא ידע מנוח. ברגע שבית החולים בישר למשפחה שמיכאל איננו, התנפץ עולמו של אברה לרסיסים. הוא מיאן לקבל את הבשורה. מבחינת אברה, מיכאל לא מת. לא ייתכן שאחיו החכם, היפה והגדול כבר איננו.
הכאב לא מרפה, חייב למצוא מפלט, דרך התמודדות. הוא יוצא וחוזר מביתו. הרגליים לוקחות אותו החוצה והראש בוער פנימה. נע ונד, והכאב גדל בכל פעם עוד יותר. הוא מרגיש אחריות על אחיו. ועם האחריות מגיעה תחושת אשמה גדולה ועימה ההכרזה הפנימית כי מיכאל חייב לחזור והוא, אברה, האיש שעל כתפיו מוטלת המשימה. נע ונד עם אות קין שחרט לעצמו עמוק בתוך הנפש שחיפשה מרפא.
מרגע האובדן של מיכאל, אברה כמעט שאינו קיים. דבר אחד, בכל זאת, עמד לנגד עיניו – למצוא את אחיו. המציאות הנפשית של אברה הלכה והידרדרה בעיני הסובבים אותו. הם ניסו לסייע לו, אך אברה סגר את דלתות ליבו וסכר את שפתיו ולא אִפשר לשום דבר לחדור או לצאת מבעדן. כמו גינה שאיש אינו משקה, הלך אברה והתייבש. הוא צעק, הו כמה שצעק, אך את צעקתו של אברה לא יכלו אוזני הבריות לשמוע. בתוך תוכו התחולל מאבק איתנים בין הבשורה המרה לבין הצורך שלו למצוא תכלית לחייו, אך כלפי חוץ הוא הלך וקמל.
לא תמיד קמל. פעם היו העיניים והמחשבות אחרות – של ילד.
חמש שנים על אברה עברו באתיופיה. ובשישית לא ידע איך לפנות אל חבריו החדשים בישראל. על מיכאל עברו תשע באתיופיה, ועכשיו שניהם, יחד עם ההורים והאחים, בארץ חדשה, בשכונה ישנה. אולי הכי ישנה שיש – עתיקות אשקלון. זה בולט מכל עבר: עוני, בתים מתפוררים, שיכוני רכבת צפופים ורעועים, הזנחה ומצוקה שמכרסמות בעקביות את בדלי האופטימיות.
בשכונה שהמדינה שכחה והשאירה מאחור, יהיו תמיד כאלה הזוכרים את המקרים הרבים של אלה המתקשים לשאת את הסבל והכאב, שולחים יד בנפשם או גוועים לאיטם. מיכאל היה אחד מאותם שגוועו לאיטם. הנפש של אברה היא שאינה מסוגלת לשכוח. מאז הוא נע ונד, בלי כיוון, רק עם שברי מחשבות שאינן מרפות.
חלפו ימים, שבועות, חודשים, שנים, ואברה עדיין שבוי בתוך עצמו. נע ונד בין אנשים שמעולם לא הבחינו בקיומו. כעבור שלוש שנים מיוסרות החליט שהגיע הזמן לצאת ולא לחזור עד שימצא את אחיו האהוב. חדור מטרה הוא צועד ללא יעד, הרגליים מובילות לשומקום ולבסוף מגיעות אל גדר הגבול. אברה אינו מבחין בקיומו וחוצה אותו.
כעבור זמן קצר הוא נלכד ונכלא על ידי אנשי החמאס. אברה מנגיסטו, בן 33, כלוא איפשהו בעזה חמש שנים ושבעה חודשים, נע ונד רק בתוך ראשו שמחפש מעט שקט.
ואות הקין? איפה הוא?

פרוזה

קציצות

רוני קצובר

הכי הוא אהב את הקציצות שלך. וכל מי שהיה שואל אותו הוא היה אומר שאין על הקציצות של אמא בעולם ואין שף במדינה שיכול להתחרות בהן.
ומאז שהוא הלך, חברים שלו באים אליכם הביתה מידי פעם בימי שישי, ואת מכינה להם את הקציצות שהוא כל כך אהב, וכולם יושבים ואוכלים עד שהבטן וגם הלב מתמלאים בנחמה, ואין מקום לכלום אפילו לכוס מים קטנה.
ותמיד כשאת מדמיינת שהוא חוזר זה כל כך מוחשי בתוך הלב שלך, הוא דופק שלוש דפיקות קצרות ובלי לחכות לתשובה הוא נכנס, ואת שומעת את דלת המקרר נפתחת ונסגרת ואחר כך את כל הארונות במטבח, וזה לוקח לו בערך חצי דקה ואז הוא צועק בכל הבית: הגעתי, אני כאן, למה אין מה לאכול?
ואת יורדת מהקומה השנייה ואת רואה אותו עם המדים שלו, והוא מזיע נורא כי בחוץ קיץ כמו שלא היה כבר שנים, ולמרות שהוא נראה סחוט וגמור ומותש את ניגשת אליו ומחבקת אותו, ומוחה דמעה סוררת בקצה של העין. והוא מרחיק אותך מעליו ואומר לך: אמא, למה את בוכה, הלכתי אבל עכשיו אני כאן.
ואז כשהוא אוכל את הקציצות ישר מהסיר, אפילו בלי לחמם, הוא בולע אותן ישר לבטן, את אומרת לו: לא נותנים לכם אוכל שם בצה”ל, אה? והוא מחייך אלייך ואומר לך שזה לא משנה כמה הוא יאכל בצבא, בבית, בחיים, לקציצות שלך תמיד יש לו מקום. ואת צוחקת ונזכרת שלא צחקת כבר שנים.
ואת לא מספרת לו שהקציצות האלה זה הנחמה שלך, שתמיד, כשאת לא יכולה לנשום מרוב שאת מתגעגעת, את הולכת למטבח ומכינה עוד ועוד ועוד והמקרר מלא בקציצות, והמקפיא גם כן, וכשאין לך מקום את שולחת לשכנים, וכשגם להם נמאס את מחלקת בכל השכונה, ואף אחד לא אומר לך שום דבר רע, כי הקציצות טעימות וגם ככה את כשאת מתגעגעת. כנראה שגם השכנים מבינים את זה. איזה מזל.
וביום הזיכרון כשאת באה אליו לקבר, תוהה בפעם האלף איך הילד הכי חי, הכי שמח, הכי אהוב, אליל הבנות, הגבר הקטן שלך, איך דווקא הוא מכולם נמצא מתחת לגל של אבנים, איך כל החברים שלו התקדמו בחיים, והוציאו תואר ויש להם משפחה וילדים ובית יפה, ורק את כאן ליד הקבר שלו, לנצח בן 20, לנצח שובר לבבות, לנצח החייל הקטן שלך שיצא לקרב ולא חזר.
ואת תמיד מנקה אבק כשאת מגיעה לקבר שלו, תמיד. לא משנה אם את שם יום אחרי יום, לא משנה אם מישהו אחר היה שם לפנייך, את תמיד מנקה את האבק מעל האבנים, שמה עוד אבן קטנה, ואז את מתיישבת לעדכן אותו בכל החדשות המשפחתיות, יש לאחותך כבר שלושה ילדים את אומרת לו, והם לא זכו להכיר את הדוד הכי טוב בעולם.
ואת נזכרת שתמיד כשהוא היה בשטח, מנותק מהעולם, זה היה התפקיד שלך לעדכן אותו מה אמרו בחדשות, ואם יהיו בחירות או לא, וגם שהזמר שלו, זה שהוא הכי אהב הוציא עוד שיר חדש. ואז את מנסה לשיר לו אותו, בערך, כי את לא ממש זוכרת את המילים וגם לא את המנגינה, והוא אומר לך: אמא אני אוהב אותך, אבל אל תשירי בציבור בחיים כי את זמרת ממש גרועה. ואת נקרעת מצחוק כי גם כשהוא אומר לך דברים לא נעימים יש לו כזה קסם שאת אפילו לרגע לא נעלבת, וגם את יודעת שהוא צודק ואת זמרת איומה.
ועכשיו. קורונה. והוא שואל אותך בתוך הלב שלך: אמא, מה אומרים בחדשות? ואת מעדכנת שסוף סוף יש ממשלה, רק שנה זה לקח להם שם בכנסת, ויש מגפה. והיא מידבקת, וכולם בבית בגללה, ואז את מוסיפה שאם לא הרבה יבואו לבקר זה כנראה בגלל שאסור. והוא, בטון המלגלג שלו, אומר לך: אמא, בקטנה. מה נלחצתם ממגפה. ואת אומרת לו שיש מתים, והוא מזכיר לך (בתוך הלב שלך כמובן) שגם הוא מת. ואת עונה לו ואומרת לו: נכון, ובגללך אני מפחדת ממלחמות.
ואז הוא שואל אותך (והכל קורה בתוכך, בנשמה, כי לפעמים את אפילו שוכחת את הצליל של הקול שלו, וזה הכי נורא) הוא שואל אם הכנת קציצות. ואת עונה לו: מתוק שלי, אתה לא מאמין אפילו כמה. יש לנו קציצות לכל השנה. לנו ולכל השכונה. והוא קצת מגחך מהאובססיה שלך אבל הוא לא אומר לך על זה כלום. הוא רק אומר: יופי אמא, זה הכי חשוב.
ואת חוזרת הביתה לערמת הקציצות שהכנת, ויש גם הרבה כלים בכיור, וזה קצת מנחם, לראות את כולם מחייכים ואוכלים וממלאים את הלב באוכל שהוא הכי אהב. ואז את חושבת שחבל שאין איזו מגפה שמדביקה את כולם בחיוכים, ואת יודעת שזה פאתטי וזה לא משהו שידווחו עליו בחדשות, אבל אפילו שיום הזיכרון היום לרגע זה מצחיק אותך, ואת שמחה שיש חיים למרות הכל, שאנחנו עדיין אוהבים נורא, את אלו שחיים ואת אלו שלא, ואת שמחה שאת עדיין מתגעגעת, ועדיין זוכרת את הריח שלו ואת העיניים ואת החיוך הכי יפה בעולם, ושום מגפה לא תשכיח לך את הבן הקטן שלך, אין סיכוי כזה בעולם. וכנראה שגם הוא לא ישכח אותך, אמא קצת משוגעת, מעט אובססיבית, משתגעת מגעגועים. הוא לא ישכח אותך, אפילו לא לרגע. אין מצב. אותך ואת הקציצות שלך.

כ״ו בניסן ה׳תש״פ (20 באפריל 2020)

ולדיסלב שלנגל, משורר גטו ורשה או משורר אצ”י?

יוסי סוויד

בשנת 1963 פרסם חיים לזר, פרטיזן לשעבר מגטו וילנא ובית”רי גאה, את הספר “מצדה של ורשה”, בו פרש לראשונה באופן נרחב את קורותיו של “הארגון הצבאי היהודי” – האצ”י, ואת פרשת מלחמתו הנועזת בנאצים במהלך מרד גטו ורשה, שהיתה עד אז עלומה וכמעט לא ידועה לציבור. סיבות אידיאולוגיות־פוליטיות והעובדה שבכירי אצ”י לא שרדו למעט אחד היו הגורמים העיקריים לכך שזכר האצ”י לא נודע. אולם הספר לא הכה גלים, ולא פרץ את מסגרת המשוכנעים ממילא המצומצמת. בעקבות כך, בשנת 2009, פרסם משה ארנס ספר נוסף, המהווה מעין המשך והעמקת המחקר שהחל לזר. ספרו זה, “דגלים מעל הגטו”, זכה לתהודה נרחבת יותר, והחל אף להשפיע על התודעה הציבורית, בנוגע להרכב הכוחות הלוחמים במרד גטו ורשה. כתבות, סרטים והתייחסות תרבותית ואף אקדמית היוו הוכחה כי פרשת הדגל הכחול־לבן שהונף מעל לגגות הגטו בעיצומו של המרד וסיפורם של מניפיו – החלו לחלחל לתודעה הציבורית.

 

 

בול לרגל 70 שנה למרד גטו ורשה שהנפיק השירות הבולאי עם דמותו של פאבל פרנקל מפקד האצ”י, שקלסתרון פניו שוחזר כחלק מפועלו של משה ארנס להנצחת האצ”י ופועלו.

 

יחד עם זאת, פועלה של אצ”י נותר משני עד לא ידוע לכארבעים אלף תלמידים, חיילים ושוטרים היוצאים מישראל מדי שנה במסגרת ממלכתית למשלחות המסע לפולין. במסגרת מסעות אלו מגיעים המשתתפים, רובם ככולם, לרחוב מילה 18 בוורשה, מקום שרידי הבונקר בו מצאו את מותם לוחמי מחתרת האי”ל הסוציאליסטית ומרדכי אנילביץ’ שעמד בראשה. מתי מעט, אם בכלל, יעצרו באבן הזכרון לפאבל פרנקל הצמודה לאתר זה, או יפקדו את שלט הזכרון ל”קרב־הדגלים” בככר מורנובסקה הנמצא במרחק של כ-500 מטרים בלבד משם.

בשל כך, במסגרת עבודתי במרכז מורשת מנחם בגין כמנהל פיתוח התוכן, נתבקשתי לפתח מקראה למדריך המסע לפולין, המתמקדת במחתרת אצ”י: הרקע להקמתה, אישיה, מנהיגיה, פועלה ומורשתה. על מנת להשלים את נופך הפן התרבותי הנלווה למסעות לפולין, בקשתי לאתר שירים העוסקים בנושא מרד גטו ורשה מנקודת מבטם של חברי אצ”י. במהלך חיפושיי נתקלתי בשיריו של המשורר ולדיסלב שלנגל (1912-8/5/1943) הידוע בספרות ובמחקר כ”משורר גטו ורשה”.

 

 

תמונתו הידועה ביותר של ולדיסלב שלנגל. בהקדשה אישית לחברו כתב על גבי התמונה: זדז. פינדורסקי. הזאטוט האהוב מספסל הלימודים, ולאדק. 11 בספטמבר 1939.

 

 

בציבוריות הישראלית נתפרסם שלנגל בעיקר בזכות שירו “התחנה הקטנה טרבלינקה” שתורגם בידי ניצולת השואה הלינה בירנבאום, אשר כנערה בגטו ורשה היתה מדקלמת את שיריו שהיו נפוצים וידועים בגטו , בערבי תרבות, במטרה לאסוף תרומות לעניים. השיר נערך ע”י בנה היוצר והמפיק יעקב גלעד והולחן ע”י יהודה פוליקר (נכלל באלבום המופת “אפר ואבק” המבטא את התמודדותם של בני הדור השני עם השלכות השואה על חייהם). את השיר כתב שלנגל לאחר שהגיעו אל גטו ורשה ידיעות אודות גורלם של היהודים “הנשלחים מזרחה” במסגרת האקציה הגדולה של יולי 1942, ונתברר כי מאות אלפי המגורשים נשלחו למעשה למותם במחנה ההשמדה טרבלינקה, שם נרצחו בגז. השיר מאופיין כמו רבים משיריו של שלנגל בכתיבה מושחזת וסרקסטית, המאפשרת לאימה לצמוח מהנרמז, מהלא־מדובר ומהשתיקה.

 

 

התחנה הקטנה טרבלינקה

 

ולדיסלב שלנגל
תרגום: הלינה בירנבאום

 

בַּקַּו שֶׁבֵּין טְלוֹשְץ’ לְוַרְשָׁה,
מִתַּחֲנַת הָרַכֶּבֶת וַורְשַׁאוּ־אוֹסְט,
יוֹצְאִים בָּרַכֶּבֶת וְנוֹסְעִים יָשָׁר.

 

הַנְּסִיעָה נִמְשֶׁכֶת לִפְעָמִים
חָמֵשׁ שָׁעוֹת וְעוֹד אַרְבָּעִים וְחָמֵשׁ דַּקּוֹת,
וְלִפְעָמִים נִמְשֶׁכֶת אוֹתָהּ נְסִיעָה
חַיִּים שְׁלֵמִים, עַד מוֹתְךָ.

 

וְהַתַּחֲנָה הִיא קְטַנְטֹנֶת,
שְׁלוֹשָׁה אַשּׁוּחִים גְּדֵלִים בָּהּ.
וּכְתֹבֶת רְגִילָה אוֹמֶרֶת:
“כָּאן הַתַּחֲנָה טְרֶבְּלִינְקָה”.

 

וְאֵין אֲפִלּוּ קֻפָּה,
גַּם אִישׁ הַמִּטְעָנִים אֵינֶנּוּ,
וּבַעֲבוּר מִילְיוֹן,
לֹא תְּקַבֵּל כַּרְטִיס חָזוֹר.

 

וְאִישׁ לֹא מְחַכֶּה בַּתַּחֲנָה,
וְאַף אֶחָד לֹא מְנַפְנֵף שֵׁם בַּמִּטְפַּחַת.
רַק בָּאֲוִיר תְּלוּיָה דְּמָמָה,
לְקַדֵּם פָּנֶיךָ בִּשְׁמָמָה אֲטוּמָה.

 

וְשׁוֹתֵק עַמּוּד הַתַּחֲנָה,
וְשׁוֹתְקִים שְׁלֹשֶׁת הָאַשּׁוּחִים,
שׁוֹתֶקֶת הַכְּתֹבֶת הַשְּׁחֹרָה,
כִּי “כָּאן הַתַּחֲנָה טְרֶבְּלִינְקָה”

 

וְרַק שֶׁלֶט פִּרְסֹמֶת,
תָּלוּי עוֹד מֵאָז,
סִיסְמָה יְשָׁנָה וּבְלוּיָה הָאוֹמֶרֶת:
“בַּשְּׁלוּ רַק בַּגָּז”

 

 

שירו הידוע ביותר של שלנגל העוסק במרד הוא “התקפת נגד”. בשיר זה מתאר שלנגל את ראשית המרד, “המרד הקטן”, שפרץ בינואר 1943. שיר זה, יחד עם האזכור “היהודים יורים” בסוף הפואמה של יצחק כצנלסון “השיר על העם היהודי שנהרג”, הם ככל הידוע השירים המרכזיים והידועים ביותר שנכתבו אודות מרד גטו ורשה בעת המאורעות עצמן וממקור ראשון. צבעיו העזים של השיר, הסרקזם החותך, ההומור הציני ואומץ הלב הנשקף ממנו אינם יכולים להותיר את הקורא אדיש:

 

 

התקפת נגד

ולדיסלב שלנגל
תרגום: הלינה בירנבאום

 

בְּשֶׁקֶט – הָלְכוּ לַקְּרוֹנוֹת.
כְּאִלּוּ מָאֲסוּ בַּכֹּל.

 

הַחַיָּלִים הַלִּיטָאִים נָעֲצוּ עֵינֵי כֶּלֶב רְעֵבוֹת;
“בְּשָׂרִים”.

 

שָׁלְווּ הַקְּצִינִים הַיָּפִים.
כְּלוּם עַל עֲצַבֵּיהֶם לֹא מַשְׁפִּיעַ.

 

הָלְכוּ – כְּעֵדֶר כֵּהֶה, מְמֻשְׁמָע.
וּלְשֵׁם הַנָּאָה בִּלְבַד,
הִצְלִיפוּ הַחַיָּלִים בִּפְנֵיהֶם.
הֶהָמוֹן נָפַל עַל הַמִּגְרָשׁ בִּשְׁתִיקָה,
בְּטֶרֶם בַּקְּרוֹנוֹת הִתְיַפֵּחַ.
הִגִּירוּ דָּם וּדְמָעוֹת עַל הַקַּרְקַע הַחוֹלִית.

 

וְ”הָאֲדוֹנִים”,
עַל הַגְּוִיּוֹת,
בַּאֲדִישׁוּת הִשְׁלִיכוּ,
קֻפְסוֹת סִיגַרְיוֹת “יוּנוֹ” עֲגֻלּוֹת.

 

כָּךְ – עַד לְאוֹתוֹ יוֹם.

 

אוֹתוֹ יוֹם – בּוֹ פָּרְצוּ עִם שַׁחַר כְּתַנִּים,
מֵעַרְפֶל הַלַּיְלָה, אֶל הָעִיר – עוֹטָה הָאַשְׁלָיָה.

 

הִתְעוֹרְרוּ הָעֲדָרִים.
חָשְׂפוּ נִיבֵיהֶם.

 

בִּרְחוֹב מִילָה נִשְׁמְעָה הַיְּרִיָּה הָרִאשׁוֹנָה.

 

הַזַּ’נְדַּרְם הִתְמוֹטֵט בַּשַּׁעַר;
הִבִּיט בְּתַדְהֵמָה.
לְרֶגַע עָצַר, מִשֵּׁשׁ אֶת זְרוֹעוֹ הַמְּרֻסֶּקֶת –
לֹא תָּפַס;
“מַשֶּׁהוּ כָּאן לֹא כַּשּׁוּרָה”
הָרֵי הַכֹּל הָלַךְ כָּל כָּךְ חָלָק,
הֲרֵי בִּפְּרוֹטֶקְצְיָה הֻחְזַר לְכָאן מִן הַמִּזְרָח,
כְּדֵי לָנוּחַ קְצָת בְּוַרְשָׁה,
(הָיוּ לוֹ כַּמָּה יָמִים שֶׁל חֶסֶד)
הֲרֵי רַק לְנַקּוֹת קְצָת אֶת הַדִּיר,
לְהוֹבִיל הָעֲדָרִים,

 

וְהֵנָּה, גַּם כָּאן,
בִּרְחוֹב מִילָה – דָּם?
הוּא נָסוֹג לַשַּׁעַר וְקִלֵּל;
“אֲנִי בֶּאֱמֶת – מְדַמֵּם”!

 

אֲבָל אָז כְּבָר טִרְטְרוּ הַבְּרָאוּנִינְגִים;
בְּנִיסְקָה
בְּדְזִ’יקָה
בְּפָאבְּיָה
בַּמַּדְרֵגוֹת
הַמִּתְפַּתְּלוֹת
עֲלֵיהֶן גָּרְרוּ אֵם זְקֵנָה בְּשַׂעֲרוֹתֶיהָ.

 

וּכְאִלּוּ חֲנָקוֹ הַמֶּרֶד עַצְמוֹ,
שָׁכַב קְצִין ס”ס הַנְדְטְקָה,
מְנֻפָּח, בְּצוּרָה כֹּה מְשֻׁנֶּה.
אֵינוֹ מְסֻגָּל לְעַכֵּל בְּשׂוֹרַת הַמָּוֶת,
מְחַרְחֵר רֹק וְדָמִים –
לְתוֹךְ קֻפְסַת סִיגַרְיוֹת “יוּנוֹ” עֲגֻלּוֹת.

 

אֲבַק זָהָב כָּתוּשׁ לַדַּק, סוֹבֵב עַתָּה בְּמַעְגָּל.

 

מַדֵּי זַ’נְדַּרְם כְּחֻלִּים, כִּסְמַרְטוּטִים,
עַל מַדְרֵגוֹת מְזֹהָמוֹת מֵרֹק,
בִּרְחוֹב פָאבְּיָה הַיְּהוּדִי.
וְהֵם אֵינָם יוֹדְעִים,
שֶׁבְּבָתֵּי הַחֲרֹשֶׁת טַבֵנְס וְשוּלְץ,
שׁוֹרְקִים הַכַּדּוּרִים, שָׁרִים, וּמְרַקְּדִים;

 

מֶרֶד הַבְּשָׂרִים!
מֶרֶד הַבְּשָׂרִים!
מֶרֶד הַבְּשָׂרִים!

 

בָּשָׂר – יוֹרֵק מֵחַלּוֹנוֹת רִמּוֹנִים,
בָּשָׂר – רוֹשֵׁף בְּלֶהָבָה אֲדֻמָּה,
בְּשָׂרִים – אֶת הָאָרֶץ מַרְעִידִים!

 

הֵי! מָה נָעִים לִירוֹת בֵּין הָעֵינַיִם!

 

כָּאן הַחֲזִית – גְּבַרְתָּנִים.
כָּאן חֲזִית – “אֲדוֹנִים” מִשְׁתַּמְּטִים.
כָּאן – כְּבָר לֹא שׁוֹתִים בִּירָה יוֹתֵר.
כָּאן – לֹא יוּבְלוּ הָעֲדָרִים;

 

דָּם!
דָּם!
דָּם!

 

הָסִירוּ הַכְּפָפוֹת מֵעוֹרְכֶם הַבָּהִיר, הֶחָלָק,
הָנִיחוּ אֶת הַשּׁוֹט,
חִבְשׁוּ קַסְדוֹת,
מִפְּנֵי שֶׁמָּחָר כְּבָר תִּצְטָרְכוּ לְשַׁקֵּר בַּחֲדָשׁוֹת:
“תָּקַעְנוּ טְרִיז אֵצֶל טֵבֵנְס בַּבְּלוֹק”;

 

מֶרֶד הַבְּשָׂרִים!
מֶרֶד הַבְּשָׂרִים!
מֶרֶד הַבְּשָׂרִים!

 

הַשּׁוֹמֵעַ אַתָּה? אֱלֹהֵי הַגֶּרְמָנִים?
אֶת תְּפִלַּת הַיְּהוּדִים עוֹלָה מֵהַבָּתִּים הַפִּרְאִיִּים?
בְּמַקְּלוֹת וַאֲבָנִים בִּידֵיהֶם
אֶל אֱלֹהֵיהֶם מְשַׁוְּעִים –
לְמַאֲבַק דָּמִים!

 

אֱלֹהִים;
תֵּן לָנוּ מָוֶת מִיָּדִי.
שֶׁלֹּא יִרְאוּ עֵינֵינוּ, בִּגְסִיסָה אֲרֻכָּה,
כֵּיצַד מִתְמַשֶּׁכֶת הַמְּסִלָּה.
שָׁלַח זְרִיזוּת בְּיָדֵינוּ, אֲדוֹנִי,
שֶׁבְּאֹדֶם תַּסְפִּיק לְהַכְתִּים, אֶת כָּחָל הַמַּדִּים.
תֵּן לְעֵינֵינוּ לִרְאוֹת – אַךְ הַפַּעַם הַזֹּאת,
אֵיךְ בַּיָּדַיִם הַחֲצוּפוֹת, הַמַּצְלִיפוֹת,
אוֹחֶזֶת חֲרָדָה אֱנוֹשִׁית – רְגִילָה.

 

כְּפִרְחֵי דָּם פּוֹרְחוֹת הַלֶּהָבוֹת,
בִּרְחוֹב נִיסְקָה, מִילָה, מוֹרָנוֹב,
מִלֹּעִי רוֹבֵינוּ –
זֶהוּ הָאָבִיב שֶׁלָּנוּ! זוֹהִי הַתְקָפַת נֶגֶד!
וְיֵין הַלְּחִימָה אֶת רֹאשֵׁנוּ מְסַחְרֵר.
אֵלּוּ יַעֲרוֹת הַפַּרְטִיזָנִים שֶׁלָּנוּ;
סִמְטְאוֹת דְזִ’יקָה וְאוֹסְטְרוֹבְסְקָה.

 

עַל חָזֵינוּ רוֹעֲדִים מִסְפְּרֵי הַבְּלוֹק –
מֶדַלְיוֹת הַמִּלְחָמָה הַיְּהוּדִיּוֹת.

 

זַעֲקַת שָׁלוֹשׁ אוֹתִיּוֹת בְּאֹדֶם מַבְהִיקָה,
כְּאַיַּל בַּרְזֶל מַכָּה הַמִּלָּה – מֶרֶד

 

וּבָרְחוֹב, מְזֹהֶמֶת מִדָּם, דְּרוּסָה חֲפִיסָה –
סִיגַרְיוֹת “יוּנוֹ” עֲגֻלּוֹת.

 

 

כאשר קראתי לראשונה את השיר קפצה לעיניי השורה: “כפרחי דם פורחות הלהבות ברחובות ניסקה, מילה, מורנוב, מלועי רובינו…”. מלבד העובדה שהמשורר מתאר את פעולות השיר בגוף ראשון רבים, וכולל בכך את עצמו בלוחמים, מופיע אזכור מעניין של רחוב מורנוב. ברחובות ניסקה ומילה פעלו שתי המחתרות – האי”ל והאצ”י, אך מורנוב היה מתחם לחימה של אצ”י באופן מובהק. שם שכנה מפקדת אצ”י, ושם התחולל בימי המרד הגדול “קרב הדגלים”, עליו העיד יורגן שטרופ, מפקד הכוחות הנאצים הממונה על השמדת הגטו, שהיה הקרב הקשה ביותר במהלך המרד: “את ההתנגדות החזקה ביותר גילתה קבוצת מורדים שהקימה בריקדה בבית גדול מבטון בככר מורנובסקי 7. עמדה זו החזיקה מעמד יותר מכל עמדה אחרת היות ולמגיניה היתה באורח יחסי הכמות הגדולה ביותר של תחמושת”.
איזכור “מורנוב” בשיר יכול ללמד, או למצער לרמז, על אחת מהשתיים – או ששלנגל היה בלתי מזוהה ברמה המפלגתית־פוליטית, או שהיה מקורב, אם לא חבר של ממש באצ”י. לשלנגל היה נסיון צבאי מסוים: בעת פלישת הנאצים לפולין ב-1 לספטמבר 1939 התגייס שלנגל לכוחות ההגנה של העיר, עבר הכשרה צבאית ואף נלחם. בהקשר האיזכור של מורנוב, יש לדעת כי אילו היה מקורב לארגון אי”ל ולתנועות הסוציאליסטיות, מן הסתם לא היה מזכיר את לוחמי מורנוב שהיו בבחינת מוקצים מחמת מיאוס בעיני חברי המחתרת הסוציאליסטית. מארק אדלמן למשל, מראשי אי”ל ומנהיג “הבונד”, תיאר את המחתרת הבית”רית כפשיסטים, או נוטים לפאשיזם, מחתרת המורכבת מטלאים של סבלים, מבריחים וגנבים (הדבר נאמר גם מפני שאצ”י קיבלו לשורותיהם גם בלתי מזוהים פוליטית, בניגוד לאי”ל שקיבלו רק סוציאליסטים).
החלטתי לפיכך לחקור את פועלו וקורותיו של שלנגל. להפתעתי הרבה כבר בבדיקה ראשונית ב-ZIH, המכון להסטוריה יהודית בורשה ע”ש עמנואל רינגלבלום, התברר כי עמדתו הרשמית של המכון היא ששלנגל לחם ככל הנראה במסגרת אצ”י. עמדה זו מפורסמת באתר המכון, בערך אודות שלנגל.
בבדיקה במקורות ישראלים, מצאתי אזכור של שלנגל כקשור לאצ”י בספרו של ישראל גוטמן “יהודי ורשה 1939-1943”: “אנשי אצ”י ביקרו במסיבה שנערכה בהשתתפות המשורר היהודי־פולני ולדיסלב שלנגל באזור המברשתנים. כל ההכנסות מהמסיבה נועדו לעניים, לחג הפסח. כשנודע הדבר לאנשי אצ”י הם תרמו 10,000 זלוטי…”.

לשם השוואה, המשורר והסופר יצחק כצנלסון המוזכר לעיל שהה אף הוא באותה התקופה בגטו ורשה ושוייך במובהק לתנועת “דרור “, שהיתה חלק ממחתרת “אי”ל”. בימי האקציה הגדולה בגטו ורשה ביולי 1942 בכירי אי”ל דאגו לו ולבנו לאישורי עבודה במפעלי הקונצרנים הגרמניים שפעלו בסביבות הגטו והחשיבו אותו כנושא רוח התנועה ברמה הרוחנית־תרבותית. יצחק “אנטק” צוקרמן, מנהיג “דרור” במחתרת ומבכירי אי”ל, אף אמר עליו לאחר המלחמה: “רבותי, אני מודיע שליצחק קצנלסון, באופן אישי, לא היה אקדח והוא לא ירה אפילו ירייה אחת, ולא הרג אף גרמני. אבל מה שהוא עשה , זה מרד”. גם לשלנגל היה מי שידאג. בפתיחה לקובץ שיריו מתקופת הגטו “אשר קראתי למתים”, מודה שלנגל לאלו שסייעו בידו לשרוד: “שירים אלו נכתבו בין זעזוע לזעזוע, בימי גסיסת הקהילה היהודית הגדולה ביותר באירופה, בין סוף יולי וספטמבר 1942. אני מקדישם לאנשים עליהם יכולתי להשען בשעות סופה ותוהו מוחלטים. לאותם המעטים, שהיו מסוגלים במערבולת האירועים, במחול המקרה, המוות והפרוטקציות לזכור שלא רק משפחה, לא רק קשרים, לא רק כסף – אלא, שצריך להציל את המוהיקנים המעטים והאחרונים, שכל רכושם ונשקם – הוא המילה. לאלו, שאליהם הגיעה קריאתי בלילה”. שלנגל לא מפרש מי היו אותם אנשים אליהם הגיעה קריאתו בלילה. האם היו אלו אנשי אצ”י שארגנו עבורו תעודת עובד מצילת חיים בשופ המברשתנים, כפי שדאגו חברי אי”ל ליצחק קצנלסון? האם אכן לחם שלנגל במסגרת אצ”י כטענת ה-ZIH, או שמא רק מרד כקצנלסון בכך ששימש שופר תרבותי של האצ”י? ואם כן, כיצד ומדוע דברים אלו לא זכו עד כה לכל פרסום ישראלי?
במסגרת מחקרי יצרתי קשר עם ה ZIH, ונתברר לי כי הערך אודות שלנגל נכתב לפני כעשרים שנה, וכי החוקרת אשר כתבה את הערך – לא ציינה ולא שמרה את המקורות לקביעתה כי שלנגל לחם, ככל הנראה, במסגרת האצ”י. יחד עם זאת, כחוקרת־היסטוריונית מוסמכת, עמדה על כך, כמובן, שנשענה על מקורות תקפים. יצאתי אפוא למסע חקר אודות שלנגל ופועלו, במהלכו, עלי להודות, נקשרתי עמוקות לדמותו של המשורר, ולשירתו העזה, ההומוריסטית, הסרקסטית, האפלה והנוקבת.

 

 

שלנגל שלפני המלחמה

את פעילותו בשדה הכתיבה החל שלנגל עוד כתלמיד בתיכון בבית־הספר למסחר בורשה (תחום לימוד א־סוציאליסטי לכל הדעות). בעשור שקדם למלחמת העולם השניה, בגילאי העשרים שלו, נחשב כבר למשורר, פזמונאי ומחזאי פופולרי ומבוקש בקרב יהדות פולין הציונית־משכילה ואף מחוצה לה.

 

שלגנל, יושב על הארץ, ראשון משמאל, כתלמיד בבית־הספר למסחר בורשה

 

בתקופה זו פרסם שלנגל את שיריו בעיקר בעיתונים הפולנים־יהודיים “נאש פשגלונד” (סקירתנו) ו”שפילקי” (סיכות), אך לא רק, ועסק בעיקר בנושאים לאומיים – פולניים, יהודיים וציוניים. בשיר “אווירון” שפרסם ב-6.4.1937 בעיתון “נאש פשגלונד” מבטא שלנגל את היחס בין המציאות העגומה והנלעגת להכאיב של יהודי הגולה, לבין החלום הציוני הישן־חדש לשוב לארץ אבות. שלנגל מתאר את היהודי הגלותי הקלאסי בדמותו של רב זלמן, היושב בדירת מרתף וחולם באופן נאיבי ופסיבי על ארץ ישראל. בתקופה זו פרסם זאב ז’בוטינסקי את תכנית האבוקציה שלו – פינוי אירופה מיהודים לארץ ישראל מחשש לחייהם, תוך שהוא סובב בערי אירופה ומפציר ביהודים: “חסלו את הגולה, ולא תחסל הגולה אתכם”. רבים לא שעו לאזהרותיו של ז’בוטינסקי, אך גם אלו שביקשו לעלות ארצה לא יכלו לעשות כן מפני שהארץ היתה חסומה בפניהם בשל תקנות הספר הלבן של המנדט הבריטי, שהגבילו את העלייה ארצה באופן דראסטי.

 

 

הפגנת יהודי ורשה נגד הספר הלבן – 1930

 

 

ואכן, המרירות נוכחת בשיר כמעט בכל שורה – האם יוכל רב זלמן הישיש, המנותק מגוף וחומר, לעלות ממרתפו הטחוב ברחוב ניסקה העלוב, ברובע היהודי־העני של וורשה, לארץ ישראל המופזת? האם הפתרון הטכנולוגי המופיע בשמי ההיסטוריה (אווירון) אכן ממשי ואפשרי עבור המון העם היהודי שבגולה?

 

 

אווירון

ולדיסלב שלנגל
תרגום: הלינה בירנבאום

 

בִּרְחוֹב נִיסְקַה מֵאָה,
בְּדִירַת מַרְתֵּף שֶׁהַשֶּׁמֶשׁ לֹא עָלְתָה בָּהּ מֵעוֹלָם,
מִתְגּוֹרֵר לוֹ רֵבּ זַלְמָן,
שֶׁבַּחַשְׁמַלִּית מֵעוֹדוֹ לֹא נָסַע.

 

מֵעוֹלָם לֹא שָׁמַע רַדְיוֹ,
אֵין לוֹ שֶׁמֶץ שֶׁל מֻשָּׂג בְּקוֹלְנוֹעַ,
וְשָׁנִים רַבּוֹת רַק הִתְפַּלֵּל
רֵבּ זַלְמָן, בְּדִירַת הַמַּרְתֵּף.
וּלְפֶתַע, לְצָרַת אִשְׁתּוֹ,
(הַחֲסֵרוֹת לָהּ דְּאָגוֹת?)
הָפַךְ רֵבּ זַלְמָן, לְמַעֲרִיץ שֶׁל;
אֲוִירוֹנִים – הַמַּמְרִיאִים לַמֶּרְחַקִּים.

 

בַּלֵּילוֹת נִגָּשׁ הוּא לַחַלּוֹן,
עֵת רַעַם סִילוֹן רָחוֹק יָעִירוֹ.
חִיּוּךְ שֶׁלֹּא יוּבַן לְאִישׁ,

מַבְלִיחַ חֶרֶשׁ עַל שְׂפָתוֹ.

 

בְּשַׁבָּת שָׁמַע רֵבּ זַלְמָן, בְּבֵית הַכְּנֶסֶת,
שֶׁמִּישֶׁהוּ קָרָא;
מִפּוֹלִין לְפָּלֶשְׂתִּינָה, בַּאֲוִירוֹן עַכְשָׁו אֶפְשָׁר!
וּמִוַּרְשָׁה לְשָׁם הַכֹּל שׁוֹלְחִים,
אֲפִלּוּ עִתּוֹנִים.

 

כֵּן. תּוֹךְ שָׁעוֹת סְפוּרוֹת, לָאָרֶץ אֶפְשָׁר.
אַךְ, הַאִם אַדְמַת הַקֹּדֶשׁ – אכן כָּל כָּךְ קְרוֹבָה?

 

בַּלֵּילוֹת חוֹלָם רֵבּ זַלְמָן,
עַל אֶרֶץ גֶּפֶן – אֶרֶץ אֶל.
עַל צִפּוֹר, אוֹתוֹ תִּשָּׂא,

מֵאוֹתוֹ רְחוֹב נִיסְקַה.

 

כָּךְ הַיּוֹם – דִּירַת מַרְתֵּף,
מַחֲנָק, אֵדִים,
וּמָחָר, בַּשֶּׁמֶשׁ יִתְעוֹרֵר –
כְּתַפּוּחַ־זָהָב גָּדוֹל.

 

אֲבָל אוֹתָהּ הָאָרֶץ רְחוֹקָה.
עֲבוּר אֶבְיוֹנִים כְּרֵבּ זַלְמָן – נִשְׁאֲרָה בְּדִיּוּק כְּשֶׁהָיְתָה.

 

אוּלָם, מָה טוֹב שֶׁקַּיָּם הָאֲוִירוֹן,
לְפָחוֹת אֶפְשָׁר לַחְלֹם…

 

מַנְגִּינָה נֶהֱדֶרֶת שׁוֹמֵעַ רֵבּ זַלְמָן,
בָּרַעַם הָרָחוֹק.
בַּחַשְׁמַלִּית מֵעוֹדוֹ לֹא נָסַע,
אַךְ חוֹלֵם עַל הוּא – אֲוִירוֹן.

 

 

משיר ‘האוירון’ נשקפת דאגתו של שלנגל לבעיה היהודית ובמיוחד להמון העם החלש – העני, הקשיש, החולה. דאגה זו מתכתבת ישירות עם תפיסת עולמו של ז’בוטינסקי. בתשעה באב התרצ”ח (אוגוסט 1938) נשא ז’בוטינסקי נאום דרמטי באספת־עם בוורשה, בו צייר תמונת מצב קודרת. הוא האשים את ההנהגה הציונית שכלל אינה מתכוונת בפעולותיה להצלת העם היהודי, אלא רק לחלק קטן ממנו: “את ההסבר לתופעה [של ויתור על רוב חלקי הארץ במסגרת תכנית החלוקה], נתן מנהיגה הראשי של ההסתדרות הציונית הישנה [חיים וייצמן]… הוא אמר: מעוניינים אנחנו להציל רק שריד של עם ישראל, רק חלק קטן ונבחר ממנו – את הנוער. כל שאר חלקי עמנו אינם אלא אבק כלכלי ומוסרי, גורלם כבר נחרץ, ואין להם תקווה לשום תקומה” (ז’בוטינסקי – נאומים 1927-1940, “למות או לכבוש את ההר” נאום באסיפת עם בוורשה בתיאטרון היהודי, 12 ביולי 1938, עמ’ 315). ז’בוטינסקי הדגיש כי אין בכוונתו להגיע לכדי כל פשרה עם עמדת ההנהגה הציונית בעניין:
“…עלי לומר לכם בכל הכנות: אינני רואה דרך לשלום [עם ההנהגה הציונית]… הרי אין זו אחדות אלא מין אנדרוגינוס, מין שעטנז. ואני מתנגד לשעטנז… כאן לא תוכל להיות כל פשרה, כי אני, השייך ל’אבק האדם’, לא אוכל להסתלק מלפעול למען הצלת אלה הנמצאים באי, שהמים עומדים להציפו” (שם, שם).

גם בשירים אחרים מאותה תקופה עוסק שלנגל בבעיה זו. בשירו “סוכות” שפורסם אף הוא בעיתון נאש פשגלונד ב20.9.37 תוהה שלנגל האם היהודי יכול לראות במושבו בגלות מקום בטוח עבורו? והוא גם משיב – לא. בגלות אין בטחון עבור היהודי. בטחון ימצא רק במולדתו. רק שם, יוכל לחגוג את חג הסוכות כזכרון לדבר רחוק שפעם היה ואינו נוכח תמידי ומאיים בחייו:

 

 

סוכות

ולדיסלב שלנגל
תרגום: הלינה בירנבאום

 

הַיּוֹם יֵשׁ לָנוּ בַּיִת,
וּמֵעַל הַבַּיִת, גַּג מוּצָק.
בֵּית חוֹמוֹת, פְּלָדָה וּבֶּטוֹן.
הַסֻּכּוֹת, אֲדוֹנִי, הֵן זֵכֶר לְיָמִים רְחוֹקִים
בָּהֶם – בַּיִת, לֹא הָיָה לָנוּ;

 

כְּשֶׁנָּדַדְנוּ בַּמִּדְבָּר.
אָז חֹם לוֹהֵט שָׂרַר, וּבַלֵּילוֹת – כְּפוֹר הַרוּחַ.
אֵלֶּה הָיוּ וַדַּאי זְמַנִּים אֲיֻמִּים, אֲדוֹנִי,

אִם לְמֶשֶׁךְ שָׁנִים כֹּה רַבּוֹת שָׂרְדָה הַמָּסֹרֶת –

הַבְּקָתוֹת – הַסֻּכּוֹת.

 

וְהַיּוֹם, הַאִם יֵשׁ לָנוּ בַּיִת?
הַאִם לָבֶטַח הַבַּיִת שֶׁלָּנוּ?
הַאִם מַעֲנִיק לָנוּ שַׁלְוָה לַחֲלוֹם?
הַאִם בְּשֶׁקֶט נִתְבָּרֵךְ בּוֹ?

 

הַחְזָרָתִי כְּבָר מִגָּלוּת נְדוּדַי?
מֵהַמִּדְבָּר הַפִּרְאִי?
הַאִם בֵּיתִי הוּא זֶה?
הַאִם אֵין כְּבָר מָה לַחְשֹׁשׁ,
שֶׁמִּבַּעַד גַּג-עָלִים אֲרָעִי,
יִפְרֹץ לוֹ רַעַם מִשָּׁמַיִם מְעֻרְעָרִים?

 

אֲנִי עֲדַיִן תּוֹעֶה,
בְּמִדְבַּר הֶעָרִים.
עָרִים שֶׁל אֲחֵרִים.
בְּסַעֲרַת רוּחוֹת שֶׁל כַּוָּנוֹת רָעוֹת,
שֶׁל הַכְפָּשׁוֹת וְהַשְׁמָצוֹת…
נָע וָנָד עַל-יְדֵי רוּחוֹת רַבִּים כָּל כָּךְ,
תָּלוּי כְּעָלֶה, בַּמֶּרְחָב וּבַזְּמַן.

 

שִׁבְעָה יָמִים חוֹגְגִים בַּסֻּכָּה,
הַאִם אֶת פְּצָעַי בָּהֶם אֲרַפֵּא?

 

פַּעַם, כְּשֶׁאָשׁוּב לְבֵיתִי,
אֶזָּכֵר בְּאוֹתָם הַיָּמִים בַּנֵּכָר,
בְּאֶמְצָעוּת הַסֻּכּוֹת – חַג סְתָו שָׂמַח.
אֲבָל הַיּוֹם, אֲדוֹנִי, בְּקָתוֹת רְעוּעוֹת
הֵן חַיַּי –
חַיַּי – יוֹם-יוֹם.

 

 

בשירו “אין חדש” מתריס שלגנל באופן חריף וציני ביותר כנגד תפיסות אנטישמיות, שהיו, כידוע, רווחות ביותר באירופה באותה תקופה:

 

 

Nihi novi – אין חדש

ולדיסלב שלנגל
תרגום: הלינה בירנבאום

 

אֲנִי צוֹעֵד בְּדַרְכִּי הָעֲצוּבָה,
כְּבָר אַלְפַּיִם שָׁנָה.

 

בְּעִקְבוֹתַי,
כְּצֵל נִסְחֶבֶת,
רְשִׁימַת “מַעֲשַׂי” הַשְּׁפֵלָה:
– מַרְעִיל בְּאֵרוֹת,
– מֵבִיא מֶזֶג־אֲוִיר נוֹרָא,
– מֵטִיל בְּעֶדְרֵי הַצֹּאן עַיִן הָרַע,
– גּוֹנֵב צְלָבֵי זָהָב מִכְּנֵסִיּוֹת (רַק כְּדֵי לִירֹק וּלְהָטִיחַ בָּהֶם בֹּץ),
– וּמְשַׁלֵּם לֶאֱלֹהַי כּוֹפֵר דָּמִים;
לִכְבוֹד הַחַגִּים, מְעַרְבֵּב בִּקְעָרָה דַּם יְלָדִים. גּוֹנֵב פָּעוֹטוֹת חִוְּרִים, לְנַקַּר עֵינֵיהֶם הַמֵּתוֹת, וְדָם מִלִּבָּם לִמְזֹג…

 

חוֹלְפוֹת הַשָּׁנִים,
וּתְמוּנַת הָעוֹלָם מִשְׁתַּנָּה –

 

דּוֹהֶרֶת הַתַּרְבּוּת, זוֹרֵחַ אוֹר הַקִּדְמָה, אַךְ עֲבוּרְכֶם לְגַבַּי, דָּבָר לֹא הִשְׁתַּנָּה:
– לִי עֲדַיִן יֵשׁ מְעָרוֹת מִסְתּוֹר.
– אֲנִי עֲדַיִן סוֹפֵר זָהָב בַּלֵּילוֹת.
– בִּשְׁנִיָּה אֲנִי מְעוֹרֵר מִלְחָמוֹת (בְּרֶגַע שֶׁיֶּחְפְּצוּ בְּכָךְ זִקְנֵי צִיּוֹן),
– אֲנִי עֲדַיִן הַסַּפְסָר הָאַדִּיר הַקּוֹסֵם הַגָּדוֹל, וְכָל מַהְפֵּכָה תִּפְרֹץ – כְּשֶׁרַק אֶתֵּן אֶת הָאוֹת.

 

לוּחוֹת הַשָּׁנָה מִתְחַלְּפִים בִּמְהִירוּת כֹּה רַבָּה. כֹּה רַבּוֹת הַהִתְרַחֲשֻׁיּוֹת הַגְּלוֹבָּלִיּוֹת, כֹּה רַבּוֹת;
מִן הָעוֹלָם נֶעֱלָמִים סִפּוּרֵי בַּדִּים וְדֵעוֹת קְדוּמוֹת.
וְהֵנָּה הוֹפִיעוּ; רַדְיוֹ, מִקְצָב חָדִישׁ, קוֹלְנוֹעַ. עַל הַכֹּל הָאֱנוֹשׁוּת חוֹשֶׁבֶת, עַל הַכֹּל,

 

רַק לְגַבַּי… Nihil novi, אֵין חָדָשׁ:
– אֲנִי עֲדַיִן הַבּוּרְגָּנוּת – וְהַנִּצּוּל;
אֲנִי עֲדַיִן הַמַּשְׁבֵּר הָעוֹלָמִי.
– עֲדַיִן קוֹמוּנִיסְט – וְעָשִׁיר.
– עֲדַיִן דָּתִי – וְאָתֵאִיסְט.
כָּל רַע מְנֻגָּד שֶׁבָּעוֹלָם, מִתְחַבֵּר בְּלִבִּי כְּאֶחָד.
– אֲנִי מַמְשִׁיךְ לִשְׁדֹּד וְלַחְנֹק (רַק כְּדֵי לֶאֱגֹר זָהָב בְּמַרְתְּפִי).
– וְהָעוֹלָם – עֲדַיִן יִזְכֶּה בְּגִזַּת הַזָּהָב, רַק כַּאֲשֶׁר מִמֶּנִּי יְפַטְּרוּ.
– אֲנִי לְנַצֵּחַ חָבִית חֹמֶר נֶפֶץ לְפִיצוּץ, לְשֵׁם הַשְׁתָּקַת הָאֲסַפְסוּף.

 

וּבְכָל זֹאת אֲנִי…
חַי.

 

לֹא נָעִים. נָכוֹן?
אֲפִלּוּ – חֶרְפָּה.

 

אֲבָל הֵנָּה אֲנִי – דַּוְקָא;
חַי, וְיְהוּדִי.

 

 

בשירים אלו שפרסם שלנגל לפני המלחמה ניכרת תודעתו היהודית־לאומית המפותחת. הוא רואה את הגלות כמקום ארעי ומעורער ואף מסוכן, הוא מזהה בישראל פתרון לאומי לעם היהודי, ומבין את הקושי המעשי העצום בעלייה המונית ארצה. במילים אחרות, הוא מדבר לשון אחת עם ציוני התקופה ובמיוחד עם הצד הימני של המפה, אם כי לא באופן בלעדי. האם משירים אלו ניתן להסיק כי היה רוויזיוניסט? לאור הממצאים שהוצגו עד כה, לא ניתן לקבוע זאת בבירור.

לאור כך, המשכתי בחיפושיי. למרבה הפלא, באתר Jperss מצאתי שיר של שלנגל שלא פורסם בשום קובץ מאז פרסומו ב-1938 בעתון “יידישע פולקסבלאט” (חדשות העם היהודי). השיר נקרא “שיר הגיבור” והוא כולו שיר שבח והלל לשלמה בן יוסף הבית”רי הצעיר מלוצק, חבר בית”ר ראש־פינה, שיצא על דעת עצמו ובניגוד לעמדת מפקדיו לפעולת נקם כנגד אטובוס נוסעים ערבי, בעקבות פרעות המרד העברי הגדול שבמהלכו נרצחו כ־400 יהודים בידי פורעים ערבים. בן יוסף נכשל בפעולתו, נתפס ע”י הבריטים והוצא להורג ביולי 1938.

 

 

שער העתון שיצא יומיים לאחר הוצאתו להורג של שלמה בן יוסף, ושירו של שלנגל במרכז השער

 

 

שיר הגיבור

ולדיסלב שלנגל
תרגום: יוסי סוויד

 

נְנַתֵּץ כָּל מִגְדַּל וְשַׁלְשֶׁלֶת,
מִיָּדֵינוּ יֵצֵא הַדָּבָר.
לְחִישָׁתְךָ, אָחִי, אֵימְתָנִית,
מִשַּׁאֲגַת הָאַרְיֵה הָאַנְגְּלִי.

 

זֶה פּוֹעֵל בַּלֵּב, כְּשֶׁהַמְּרִירוֹת גּוֹבֶרֶת.
בַּמָּצוֹק, יְהוּדִי, לְחִישָׁתְךָ הִיא לְחִישָׁתִי.

 

עוֹד יִתְגַּלֶּה לָעוֹלָם שִׁיר הַגִּבּוֹר,
עוֹד תָּגִיחַ אַגָּדַת הַגְּבוּרָה;
לִרְחוֹבוֹת חֲשׁוּכִים – לְחַלּוֹנוֹת עֲצוּבִים.
לְעָרִים סוֹאֲנוֹת – לִכְפָרִים מְנֻמְנָמִים.
עוֹד יַחְלִיק בְּחֶשְׁכַת עֶרֶב שְׁקֵטָה;
שִׁיר בֶּן יוֹסֵף – שִׁיר הַגְּבוּרָה.
יִתְגַּנֵּב מִגַּג סַדְנָאוֹת הַיֶּזַע,
יַחְדֹּר אֶל לֵב־הַלְּבָבוֹת, כְּרוּחַ רַעֲנָנָה.
בְּמִילוֹתָיו, אֶת הַלֵּב הוּא יַמְרִיץ;
לֹא סְתָם אַגָּדָה הִיא. לֹא סְתָם שִׁיר.

 

עַל אֲסִיר
תָּם,
וְעַל גֶּנֶרָל הָאֶבֶן.

 

עַל הַשֶּׁקֶט הַשָּׁחֹר שֶׁבָּרְחוֹב,
וְעַל הַתָּא הֶחָשׁוּךְ שֶׁבַּכֶּלֶא.

 

עַל מַדִּים אֲפֵלִים וְכוֹכָב,
שֶׁבְּתַחְתִּית הַפָּזֶל הַפּוֹלִיטִי,
וְעַל עוֹלָם אַדִּיר שֶׁל זְעָקוֹת.

 

עַל בְּכִי הָאֵם,
וְעַל כְּרָזוֹת הַקִּיר.
עַל הַהוֹדָעוֹת.
עַל הַמִּשְׁטָרָה.

 

בְּקֶבֶר רֹאשׁ־פִּנָּה הַקָּדוֹשׁ.

 

עַל יָמִים אַחֲרוֹנִים
בְּלֵילוֹת אֶלֶף יַעַר.

 

עַל אֻמָּה הַגֵּאָה בִּבְנָהּ,
שֶׁדָּמוֹ – קָרְבָּן עָצְמָה.
עוֹד יָבוֹא יוֹם נִצְחוֹנוֹ, יוֹם גְּדֻלָּה.

 

נְנַתֵּץ כָּל מִגְדַּל וְשַׁלְשֶׁלֶת,
מִיָּדֵינוּ יֵצֵא הַדָּבָר.
לְחִישָׁתְךָ הָאַחֲרוֹנָה אַדִּירָה, אֲחִי,
מִשַּׁאֲגַת הָאַרְיֵה הָאַנְגְּלִי.

 

 

 

שלמה בן יוסף במדי בית”ר

 

 

שיר זה הינו ללא ספק “אקדח מעשן”, הקושר את שלנגל לתנועה הרוויזיוניסטית. מעשהו של בן יוסף נתקבל בביקורת קשה בקרב התנועות הסוציאליסטיות. ביום הוצאתו להורג, הורה מזכ”ל ההסתדרות דוד רמז להניף דגל שחור על בניין הוועד הפועל של ההסתדרות ולהשבית את עבודתה לאות אבל, אלא שאנשי שמאל שהתנגדו לגילוי הסולידריות עם הרוויזיוניסטים, הורידו את הדגל. דוד בן גוריון, על אף שנלחם נגד הוצאתו להורג, הביע בישיבת מפלגתו התנגדות וסלידה ממעשהו: “זהו סילוף האנושיות והציונות להגיד: בכלל מותר לתלות אדם, ובכל ארץ מותר לתלות יהודי – אבל אין לתלות יהודי בארץ ישראל… אני מסוגל להזדעזע מקיום תלייה בעולם, אבל אינני מזועזע מתליית יהודי בארץ ישראל. אני מתבייש מהמעשה שגרם לתלייה”.
לעומתו, זאב ז’בוטינסקי שלכתחילה התנגד לפעולות נקם מעין אלו, בצעד חריג – פקד על הפעולה בדיעבד, ושלח מכתב ניחומים לחברי בית”ר ראש פינה, בו קבע: “מגרדומו נעשה מגדל, מקברו – היכל, מזכרו – דת אזרחית”. ברור אם כן כי הגדרתו של שלנגל את בן יוסף כגיבור האומה אינה יכולה להיות מקרית או אקראית, וכי היא מבטאת נאמנה את השקפתו, הדוגלת בלחימה אקטיבית למען כבוד העם היהודי – עמדה רוויזיוניסטית קלאסית.

 

מלבד “התקפת נגד”, קיים שיר נוסף הקשור במישרין לפעולת המחתרת וההכנות לקראת המרד הגדול:

 

 

חמש דקות לחצות

ולדיסלב שלנגל
תרגום: הלינה בירנבאום

 

לֹא לָנוּ הוֹרוּ לָרֶדֶת.
עַל עֲלִיַּת הַגַּג, כַּחֲתוּלִים בִּשְׁלַבֵּי הַסֻּלָּם, קָפַצְנוּ מְיֻזָּעִים מִפַּחַד.
מִשֵּׁשׁ בַּבֹּקֶר – מְחַכִּים לַלַּיְלָה.
אָנוּ, שֶׁמְּעַכְּלִים אֶת הַיֵּאוּשׁ בְּמֶשֶׁךְ שָׁעוֹת, מְקֻפָּלִים בַּמְּאוּרוֹת – סְרוּחִים עַל הַגַּגּוֹת.

 

עַל הַגַּג, בְּפָנִים מְתוּחוֹת וְחִוְּרוֹת,
הִתְחַבֵּא הָאָח־הַיְּהוּדִי, כֻּלּוֹ רוֹעֵד.
הָיָה רוֹצֶה לְהֵעָלֵם בְּצֵל הָאֲרֻבָּה…
אֵיזֶה בַּר מַזָּל – הִסְפִּיק שְׁנִיָּה לִפְנֵי הַבְּלוֹקָדָה!
בְּעַצְלוּת מִשְׂתָּרֵךְ, זוֹחֵל הַשַּׁחַר,
בְּלִוְיַת שָׁנִים. הַשָּׁעָה שְׁמוֹנֶה.

 

הַשָּׁעָה שְׁמוֹנֶה. הַאִם מְסֻגֶּלֶת הַמַּחְשָׁבָה לִצְלֹל וְלָרֶדֶת לְעֹמֶק הַזְּמַן הַזּוֹחֵל, הַדֹּפֶק בְּמוֹחוֹת הַמִּסְתַּתְּרִים בִּפְסָגוֹת?
רֶגַע – וּמֵאָה – אֶתְמוֹל, כְּהַיּוֹם.
אַךְ גַּם זַהֲרוֹ הָרַב שֶׁל הַמָּחָר,
שֶׁל אֲנָשִׁים הַחָפְשִׁיִּים לִחְיוֹת.

 

הַשָּׁעָה תֵּשַׁע – טְרוּף וּמוּעָקָה.
בְּאַחַת – הַלֵּב יִקְפֹּץ מִן הֶחָזֶה.
דַּקַּת נָצַח – בַּתִּקְוָה שֶׁהִבְהִיקָה.
מְכֻשָּׁפִים בְּמַרְתְּפִים, בַּמַּעֲמַקִּים.
רְדוּפוֹת הָעֵינַיִם, עֲצוּבוֹת, כְּבוּיוֹת,
הַאִם לֹא קוֹרֶה דְּבַר מָה סְבִיבָן?

 

קוֹרִים דְּבָרִים עֲלֵיהֶם לֹא חָלְמוּ
חַכְמֵי שְׂדוֹת הַקֶּטֶל – אֵינְקְוִיזֵטוֹרִים,
בְּמוֹקְדֵי עִנּוּיִים מְתֻחְכָּמִים בְּיוֹתֵר –
אֲבָנִים חַיּוֹת – מִי מִכֶּם שֶׁיָּבוֹא, בְּשָׁעָה לֹא יְדוּעָה,
מְסֻגָּל לִסְפֹּג אֶת חֹסֶר שְׁלִּיטָתָם שֶׁל הַמְּרֻתָּקִים לַמִּטָּה?

 

לְרָאשֵׁי הַמִּטּוֹת אוֹרֶבֶת זְוָעָה –
אוֹת הַצּוֹפָר: ג – ס – ט – פ – ו   כ – א – ן !
לַשְּׁעָרִים – דֶּרֶךְ מַדְרֵגוֹת, בְּדֶלֶת דָּפְקוּ,
שְׁחֹרִים – אֶת הָאֲנָשִׁים מְחַפְּשִׂים בַּמְּאוּרוֹת,
וְאוֹתוֹ אוֹ־הוֹ! מִתְמַשֵּׁךְ, בַּכְיָנִי
צְעָקוֹת וִילָלוֹת שׁוּעָלִים.

 

שׁוּעָלִים קְרֵבִים, אִי שָׁם אוֹרְבִים
וּמְרִיחִים, וְעוֹקְבִים – בְּעֵינַיִם קוֹדְחוֹת.
הַכַּדּוּרִים מְצַרְצְרִים – צְרָעוֹת עַקְשָׁנִיּוֹת.
אָנוּ לֹא נִתָּן לְנִרְמָס לְהִשָּׁבֵר!
שִׁכּוֹר מִתְנַדְנֵד – קָפַץ מִמְּאוּרָה
אַבָּא. הָלְכוּ שָׁלוֹשׁ וָחֵצִי.

 

מִלְּמַטָּה שְׁרִיקָה מֻכֶּרֶת – תַּעֲמֹד שָׁם –
לְאָן הוֹלֵךְ הָאֻמְלָל? – אַתָּה שׁוֹמֵעַ?
תִּזְהַר – מַפְצִיר בְּפֶתַח הַשּׁוֹמֵר,
תַּחֲזֹר – עוֹד מֻקְדָּם מִדַּי לָלֶכֶת הַבַּיְתָה!
שֶׁלְּךָ הִיא הָאֲנָקָה הַמְּאֻבֶּנֶת בְּתוֹךְ הַדְּמָמָה?
ה – ר – ו – ג עַל הַסַּף – אַבָּא? לֹא – אַתָּה מְשַׁקֵּר!

 

אֵינְךָ מְשַׁקֵּר. וְגַם אַתָּה לֹא, אַתָּה שֶׁאֶת אִמִּי רוֹאֶה,
עֵת הִיא מִתְקָרֶרֶת, גּוֹוַעַת – כִּזְכוּכִית מַבָּטָהּ.

 

הִסְתַּכֵּל בַּתִּינוֹק הַמְּנֻקָּב כַּדּוּרִים…
כִּי מִתַּחַת לִגְוִיּוֹת קְבוּרִים עוֹד יְהוּדִים,
אֲנָשִׁים חַיִּים.
שְׁנִיָּה הוֹפֶכֶת שָׁנָה –
נְקָמָה – לְמֶלַח – עַל הָאֲדָמָה הַזּוֹ.

 

מֶלַח. אֲנִי טוֹבֵל אֶת הַלֵּב בַּמְּרִירוּת,
בְּדַם קַיִן. בַּעֲדָם שֶׁל מִילְיוֹנֵי הַנּוֹפְלִים מִן הָעָם.

 

מָה הַשָּׁעָה?
אִלּוּ הָיִיתִי שׁוֹלֵט בְּמִילַת רַעַם,
לֹא יָכְלוּ כָּל קְרוֹנוֹתֵיכֶם לָשֵׂאת
אֲפִלּוּ מִלָּה בּוֹדֵדָה. מְקַלֵּל.

 

מְקַלֵּל עֲבוּר אֵלּוּ שֶׁלְּקַלֵּל אֵינָם יְכוֹלִים.
עֲבוּר אֵלּוּ שֶׁלֹּא יִשְׁמְעוּ אוֹת הַהַשְׁכָּמָה,
וְשִׁירִים חָפְשִׁיִּים מֵעַל חוֹמוֹת הָעִיר,
כַּאֲשֶׁר נִקְרָא: הוֹ אַתֶּם, הַגְּדוֹלִים כֶּאֱלֹהִים,
מֵהַיֵּאוּשׁ וְהָעֶצֶב – קוּמוּ לְמַעֲשִׂים!
הַזְּמַן קָרֵב – חָמֵשׁ דַּקּוֹת לְחַצּוֹת.

 

 

שמו של השיר “חמש דקות לחצות” מתאר את הזמן העובר עד לשעת יעד קריטית, המתוארת כחצות הליל. שעה בה יעשה מעשה, אשר ניתן לפרשה כשעת פרוץ המרד. השימוש בשעה חצות כשעת האופל המוחלט כבר נעשה ארבע שנים לפני כן בידי ז’בוטינסקי, באחת מאזהרותיו החריפות ששיגר ליהודי העולם:
“לעתים חושש אני כי השעה כבר מאוחרת יותר מן השעה האחת עשרה; ייתכן כי הנה כבר צלצלה השעה השתים עשרה, כלומר חצות הלילה, כלומר – הסוף… האנושות יושבת ומצפה למלאך המוות. ובקרב אנושות זו אנחנו, אנחנו היהודים.”
מלבד הקשר אפשרי זה – ההתיחסות לשעת חצות כסוף המוחלט – קיימים בשיר עוד כמה רמזים בולטים לפעילותו האפשרית של שלנגל במסגרת לחימת המחתרות. בבית הראשון מתאר שלנגל קבוצה המסתתרת על גגות הגטו וממתינה לשעת כושר, “לא לנו הורו לרדת”. מפתיחה זו ומהמשך השיר המתאר “בלוקדה” – עוצר שהיו מטילים הנאצים על קבוצת בניינים במטרה לתפוס את יושביהם ולשלחם להשמדה, משתמע כי היהודים קיבלו אמנם הוראה לרדת מהבתים, אך פקודה זו  אינה רלוונטית לאותה קבוצה המסתתרת על הגג. בבית השני מתואר כיצד פוגשת הקבוצה על הגג באקראי ב־”אח־היהודי”, אחד מיושבי הגטו שאינו נמנה על הקבוצה הלוחמת ואשר הצליח להמלט מן הבלוקדה. ההתייחסות אליו כאח־יהודי מחדדת את ההבדל בין קבוצת היהודים המסתתרים על הגג למטרת לחימה לאותו יהודי המסתתר מאימת הבלוקדה.
בבית השלישי מתוארת שאיפת המסתתרים על הגג: “זהרו הרב של המחר, של אנשים החפשיים לחיות”. שאיפה זו מלמדת כי לקבוצה זו ישנן בוודאי תכניות אחרות לגבי עתידם. בבית הרביעי מתוארים היהודים המסתתרים בבונקרים, כאשר דבר מפתיע מתרחש לנגד עיניהם: “מכושפים במרתפים, במעמקים. רדופות העיניים, עצובות, כבויות, האם לא קורה דבר מה סביבן?” האין זה תיאור דבר המרד היהודי המזוין? דבר שכמותו לא נראה ולא נצפה עד אז?
בבית החמישי מתוארת הציפיה לאויב, שאינו מעלה על דעתו את הצפוי לו בפגישתו עם היהודים הלוחמים: “קורים דברים עליהם לא חלמו חכמי שדות הקטל – אינקוויזיטורים…” ובבית השישי מתוארת הגעת האויב, הגסטפו, והמהומה הזוועתית הנלווית אליה: “שחורים – את האנשים מחפשים במאורות…”. בתקופת המרד התנגדה רוב רובה של אוכלוסיית הגטו לנאצים, הרוב בהתנגדות פאסיבית – באמצעות הסתתרות בבונקרים וסירוב למסור עצמם לידי הרוצחים, והמיעוט בהתנגדות מזויינת של ממש, בראשם כאמור האי”ל והאצ”י.

בבית השביעי מופיעה הצהרה הנשמעת באופן מובהק כהצהרת לוחמים אשר לקחו על עצמם להגן על כבוד עמם: “אנו לא ניתן לנרמס להשבר!” ובבתים הבאים מופיעה הסיבה בעטיה יוצאים הלוחמים למלחמה: הזוועות אותן חווה העם, ומסקנת הנקמה: “הסתכל בתינוק מנוקב הכדורים… כי מתחת לגוויות קבורים עוד יהודים, אנשים חיים. שנייה הופכת שנה – נקמה – למלח – על האדמה הזו”. בבית האחרון מתוארת “קריאת ההשכמה” ומופיע משפט רב משמעות: “מהיאוש והעצב – קומו למעשים!” שורה זו מהדהדת ללא ספק את רוח המסרים של חברי המחתרות בגטו ורשה, ובפרט את כרוז המרד של אצ”י שהופץ בגטו בינואר 1943 בכמויות גדולות ונשמר ותועד בארכיון רינגלבלום, כותרתו “היכונו למעשים! היו ערים!!! הבה נקום למלחמה!” וכמו כן מוזכר בו כי “הלאה היאוש וקטנות האמונה! הלאה שפלות הרוח שאחזה בנו!” והמשפט המסכם של הכרוז: “הלאה הבוגדים בעם! מלחמת חורמה באויב עד טיפת דמנו האחרונה! היכונו למעשים! היו ערים!”.

 

 

שלנגל (מימין) עם חברו לספסל הלימודים יגנץ פאפלבאום

 

 

לפני המלחמה וגם בראשית תקופת הגטו, לפני האקציה הגדולה של יולי 1942, התגורר שלנגל עם אשתו ברחוב ואליצוב 14 בוורשה, אחד הבניינים היחידים מתקופת הגטו ששרדו עד ימינו ורק בשנת 2018 הוכר כבניין לשימור, בעקבות פנייה של פעילים פולנים וחברי להקת ‘אל המשורר’ שהוציאה בשנת 2016 אלבום מלא של שירי שלנגל המולחנים.

 

 

הבית ברחוב ואליצוב 14

 

 

בעקבות האקציה והשמדת למעלה ממחצית תושבי הגטו צמצמו הנאצים את שטח הגטו והבית בואליצוב 14 הוצא משטח גבולות הגטו. בשלב זה קיבל שלנגל את כרטיס העובד שלו בבלוק המברשתנים ועבר לבית ברחוב שווינטורסקיה 34 , שם המשיך לכתוב שירים במרץ, אותם כינה ‘שירים – מסמכים’. בית זה היה צמוד לחומת הגטו, מעברו השני של גן קרסינסקי. בשלב זה כתב שלנגל את שירו המפורסם “חלון הפונה לצד האחר”:

 

 

חלון הפונה לצד האחר

תרגום: הלינה בירנבאום
עריכה: יוסי סוויד

 

 

יֵשׁ לִי חַלּוֹן, הַפּוֹנֶה לַצָּד הָאַחֵר.
חַלּוֹן יְהוּדִי מְחֻצָּף,
הַמַּשְׁקִיף עַל פָּארְק קָרְסִינסְקִי הַנֶּהְדָּר,
שָׁם עֲלֵי הַסְּתָיו נִרְטָבִים,
לִפְנוֹת עֶרֶב, אֲפוֹר סָגֹל.
הָעֲנָפִים מִשְׁתַּחֲוִים,
וּמַבִּיטִים הָעֵצִים הָאָרִים
בְּחַלּוֹנִי הַיְּהוּדִי.

 

וְלִי אָסוּר לַעֲמֹד בַּחַלּוֹן
חֲרָקִים יְהוּדִיִּים… חֲפַרְפָּרוֹת…
מְנוּעִים בְּהֶכְרֵחַ מִלִּרְאוֹת.
יָשְׁבוּ בִּמְאוֹרוֹתֵיהֶם, הַבַּחוּרִים.
עֵינֵיהֶם שְׁקוּעוֹת בַּעֲבוֹדָה,
הַרְחֵק מֵחַלּוֹנוֹתֵיהֶם הַיְּהוּדִיִּים…

 

וַאֲנִי… כְּשֶׁיּוֹרֵד הַלַּיִל…
לְהָשִׁיב הַכֹּל אוֹמֵר.

 

אָץ אֶל הַחַלּוֹן בַּחֲשֵׁכָה,
וּמִסְתַּכֵּל… כְּרָעֵב – מִסְתַּכֵּל…
גּוֹנֵב אֶת וְרָשָׁה הַכְּבוּיָה,
רִשְׁרוּשִׁים וּשְׁרִיקוֹת רְחוֹקוֹת,
תָּוֵי בָּתִּים וּרְחוֹבוֹת,
גִּדְמֵי אַרְמוֹנוֹת…

 

חוֹמֵד בְּמַבָּטִי אֶת בֵּיּת הָעִירִיָּה,
כִּכַּר הַתֵּאַטְרוֹן לְרַגְלִי.
יָרֵחַ מְגוֹנֵן מַתִּיר לִי,
אוֹתָהּ הַבְרָחָה סִנְטִימַנְטַלִית…

 

חוֹדְרוֹת הָעֵינַיִם הָרְעֵבוֹת,
כְּלַהַב הַנִּנְעָץ בַּחֲזֵה הַלַּיְלָה.
מְתַוֵּךְ עָרֵב וַרְשָׁאִי שׁוֹתֵק,
בְּכִכַּר עִיר אָפְלָה…

 

וּכְשֶׁרָוִיתִי דַּי,
עַד מָחָר, אוּלַי אַף יוֹתֵר…
אֲנִי נִתַּק מֵעִיר שׁוֹתֶקֶת,
בְּכוֹחַ מַאגִי מֵרִים יָדַי,
עֵינַי עוֹצֵם וְלוֹחֵשׁ:
וַרְשָׁה… הַשְׁמִיעִי קוֹל… אֲנִי מְחַכֶּה…

 

מִיַּד הַפְּסַנְתֵּרִים בָּעִיר,
מִכְסֵיהֶם הַדּוֹמְמִים,
מִתְרוֹמְמִים מֵעַצְמָם לִפְקוּדָה.
כְּבֵדִים, נֶעֱצָבִים, עֲיֵפִים…

 

וּמִתּוֹךְ מֵאָה פְּסַנְתְּרִים עוֹלֶה
אֵל הַלַּיִל… פּוֹלוֹנֵז לְשׁוֹפֶּן…
קוֹרְאִים הַקְלַבְיקֹרְדִים
אֵל הַשֶּׁקֶט הַמֵּעִיק
מַעַל הָעִיר, מִתְנוֹסְסִים אָקוֹרְדִּים
מַעַל קְלִידִים לְבָנִים כַּמֵּת…

 

הָקֵץ… אֲנִי מַנִּיחַ יָדַיִם…
שָׁב אֵל קֻפְסָאוֹת הַפּוֹלוֹנֵז…
חוֹזֵר וְחוֹשֵׁב כָּמַה רַע,
כְּשֶׁחַלּוֹנְךָ פּוֹנֶה, לַצָּד הָאַחֵר.

 

 

עם התקוממות הגטו באפריל 1943, מצא שלנגל מחבוא בבונקר של איש העולם התחתון שמעון (שימק) כץ, ברחוב שווינטוירסקה 36, הצמוד לביתו. את שימק מזכיר שלנגל בהקדמה שכתב לקובץ שירי הגטו שלו, אותו ערך ולו נתן את השם “אשר קראתי למתים”:
“האווירה במשמרת [בבית החרושת של המברשתנים, י.ס] הייתה מטעה ובלתי ברורה. לא האמינו – צריך לגרור מהחדר החם, ממשחק הברידג’ את שימק [שמעון, י.ס] כץ – הוא אולי ידע משהו, אולי יטלפן לאנשיו. הולכים בקבוצה קטנה לשימק. אלומות פנסי-היד מצטלבות בחצר. הלחשים משתתקים. האנשים יודעים, יודעים… בדרך מוזרה מתגברת התנועה בחצר האפלה באופן מוחשי ביותר.
אצל שימק ברידג’ כמובן. מספר מלים מן הצד. מבקש סליחה מאשתו ויורד איתנו. הבלוק כבר לא ישן. הגטו לא נם. הטלפונים מטרטרים באימה שחורה. האיים היהודים מזעיקים זה את זה. הבלוקים מחליפים ידיעות. הידיעה הגיעה כבר לכל מקום. ממנטו! ממנטו! (תזכורת!). הגטו דרוך! המוות אורב ב- Befehlstelle [עמדת הפיקוד הנאצית בגטו, י.ס] – מחר, מחר יזנק תוך קפיצה אורבת”.

לפי עדותו של לאון נייברג, עד ליום מותו ב-8 במאי 1943, היום בו גילו הגרמנים הבונקר בו הסתתר, עסק שלנגל בקדחתנות בכתיבת שירים לעידוד הלוחמים.

בונקר זה שימש את לוחמי אצ”י שפעלו בגזרת המברשתנים כמו למשל את הנריק זמש, אשר עליו קיימת העדות הבאה במוזיאון הפרטיזנים והלוחמים במלחמת העולם השניה:
“זמש היה מן המפקדים האחרונים [של אצ”י, י.ס] שנותרו בגטו אחרי המרד. בבוקר שבת, ה-8 במאי בשנת 1943, גילו הגרמנים את הבונקר ברח’ שווינטוירסקה 36 בו שהו זמש ואחרים. כאשר השוהים בבונקר סירבו להכנע ולצאת, הטילו הגרמנים פצצות עשן וגפרית לתוך הבונקר. זמש ושני חבריו נמלטו אל מחוץ לבניין ונקלעו לכיתור גרמני. הוא נהרג במהלך קרב יריות ברח’ נאלבקי 27”.

 

קטע ממפת הגטו, בה ניתן לראות את הבית ברחוב שווינטורסקיה 34 בו התגורר שלנגל והבית במספר 36 תחתיו הבונקר בו מצאו שלנגל ואשתו את מותם. מעבר לחומת הגטו ניתן לראות את גן קרסינסקי.

 

 

כיום, במעין צדק פואטי, בעקבות שינוי תכסית העיר ששוקמה באזור הגטו מחורבן מוחלט, נמצא שטח הבונקר בתוך גן קרסינסקי עצמו. הגן עליו חלם המשורר, הגיע עד למקומו. לעניות דעתי יש להנציח במקום את הבונקר, את לוחמי אצ”י שלחמו בו ואת ולידסלב שלנגל ואשתו, ששמה אינו ידוע.

 

 

מיקומו של הבונקר בימינו בתוך גן קרסינסקי. אזור מתאים וראוי להנצחה עתידית.

 

 

שירתו של שלנגל אם כן אופיינה עוד טרם המלחמה בגישה לוחמנית ומתריסה כנגד האנטשמיות האירופאית ובתמיכה בציונות ברוח התפיסות הציוניות הרוויזיוניסטיות הקלאסיות. תמיכה זו אף כוללת האדרתו של הרוג המלכות הבית”רי הראשון שלמה בן יוסף, דבר הקושר אותו לתנועה הרוויזיוניסטית.
בשיריו מתקופת הגטו, מלבד קריאותיו למרד, מצייר את עצמו שלנגל כחבר של ממש בקבוצת לוחמים. גם אם לא היה לוחם בפועל, הוא מתאר את הלחימה מנקודת מבטו של לוחם, האורב בגגות, יורה בין עיניים ומעיר את העם להלחם על חייו. אזכוריו ההסטוריים קשורים כמעט תמיד לאצ”י והבונקר בו מצא את מותו ובו כתב שירים לעידוד הלוחמים היה בונקר בו הסתתרו לוחמי אצ”י ומפקדי אצ”י בכירים. לאור כל אלו ניתן לקבוע לדעתי כי המשורר ולדיסלב שלנגל היה לכל הפחות מקורב לאצ”י, וברמת סבירות גבוהה אף פעל במסגרת האצ”י וייתכן שאף לחם במסגרת הארגון.

 

 

 

הכותב הוא חבר מערכת ‘יהי’ ומנהל פיתוח התוכן במרכז מורשת מנחם בגין. המאמר נכתב בעקבות מחקר שיזם מרכז בגין בנושא פועלה של התנועה הרוויזיוניסטית בתקופת השואה.

פרוזה

ערימות של מילים על הבחירות, מתוך: פרגמנטים

ישי פרץ

ערֵמות של מילים על הבחירות אבל אף מילה על איתמר, 44, ממעלה מכמש שהמתבגר שלו מגדל פאות ארוכות יעני גוזמבות והולך עם כיפה גדולה שמכסה תסרוקת מופרכת ולובש דגמ”ח פשע, וכל הזמן הוא אומר לו אחיקם, במלעיל כי הוא מקפיד על זה, אתה יודע שפאות, כיפה, דגמ”ח וחולצת פלנל הן ראיות מרשיעות לפי כל קנה מידה סביר והמחלקה נגד יהודים של השב”כ מענה נערים כמוך על פחות אפילו, על פחות. פעמיים הוא אמר על פחות והמשיך שמספיק להם פאות, כיפה וטיול בחוץ ואתה? אתה טמבל, פשוט טמבל, כאילו לא קרה פה כלום עד היום, מרהיב עוז להסתובב עם דגמ”ח מטופש ופלנל ריבועים אללה יוסטור שבחוץ יש פרקליטות מריירת ובג”צ בכיוון אחד שזה הלחם והחמאה שלהם ועל זה תקבל בלנקו כלא בלי שליש ובלי רבע על התנהגות טובה כי אף אחד לא יראה את ההתנהגות הטובה שלך בבידוד כשיזרקו אותך. את כל זה אמר בלי לנשום כמעט והוסיף שעדיף שב בבית, תסתפר ותלבש ג’ינס וחולצת זיפ כמו כל החברים שלך מהישיבה בפתח תקווה, או לפחות רובם, כי חבל, אם תהיה במקום הלא נכון ובזמן הלא נכון וזהו, הלך עליך, ילד גוזמבות, אפשר יהיה להגיד שב”כ שלום.
אבל אחיקם אומר לו שאין סיכוי, הוא אוהב את הגוזמבות שלו ושכיפה זאת כיפה, דגמ”ח זה שימושי כי יש לו מלא דברים לקחת ארנק לדרמן ליקוטי מוהר”ן עם תהילים בילדאין וגם נוקיה, והוא לובש חולצת פלנל כי בגבעות קר פעם הבאה תגורו בגבעתיים. איתמר אומר לו שהוא מדבר שטויות ושיפסיק להתחכם ואינשאללה שיתבגר כבר מהר מהר ויצא מהסרט שלו, שיבין שבסוף מישהו יצטרך לשלם את מחיר קונספציית הבני עמי של הבחור עם ההדר הבית”רי והפאתוס וחבל שזה יהיה הוא. חבל. ובערב, כשכולם ילכו לישון הוא יגיד לאשתו, הכל בגללך הודיה. הכל. אמרתי לך לא לקרוא לו אחיקם.

פרוזה

פשיסטקו, או: מה קרה ליותם שבח

יותם שבח

לוט

תחילת נובמבר כבר הייתי במטוס לישראל. לא עניינו אותי יותר כל הרחובות הרטובים של וורשה עם הבנייה הקומינסטית שלהם. באמת, כנופייה של בריונים משמינים מכרוב חמוץ ונקניקיות. הייתי חייב לחזור לארץ כדי שהזין שלי לא ייקפא.
בדרך לשדה התעופה המונית נתקעה בערימה של פולנים סמוקי לחיים. הייתה מהומה שלמה, בממשלה הפולנית החליטו לציין מאה שנה להולדת האומה המופלאה הזאת, שאת כל ההיסטוריה שלה אפשר לתמצת למחנות השמדה וכופתאות ממולאות. באמת חגיגה. המונית נתקעה במשך שעה מאחורי תהלוכה של ניאו נאצים שהניפו דגלים של פולין. על הדגלים הודפס דרקון עם חרב שעולה וצומחת היישר מהמפשעה שלו.
“נו” צרחתי דרך החלון הפתוח ומיד חטפתי אגרוף.
הנהג ניסה להרגיע אותי אבל אני ידעתי שאם אני אשאר במדינה הזאת עוד דקה אני הולך לחטוף שחפת.
הלאומנים השיכורים החלו לשיר על חיי האיכר הפולני, פיזמון עממי וקליט שהצלחתי להבין ממנו רק את המילה החוזרת:
“פשיסטקו, פשיסטקו” , הכל, הכל, הכל שלנו, הויסלה, השדות, החזירים, צביקה פיק, שירלי טמפל.
במזל הצלחתי לחצות את שדה התעופה ולהתעופף משם לפני שהיו הופכים גם אותי לרכוש ממשלת פולין. סינס 1918 “פשיסטקו, פשיסטקו”.

היו לי הרבה סיבות לחזור לארץ, בכלל כל הטיול הזה בפולין נראה לי עכשיו כאיזו גחמה של בן נוער הורמונלי. במקום להשיג לעצמי איזו בחורה לעניין שתעשה לי ילדים ותכין לי מרק, הייתי שבוי בחלום רומנטי “להיות משורר”. הייתי בטוח שמזג האוויר הקודר יפיח בי תשוקה לכתוב שירים כמו שצריך, ואוכל לברוח מחלומות הזוועה שתקפו אותי. מה בן אדם רוצה בסך הכל? לא להשתתף בפיגועים, ולאכול קרעפלך. לא הייתה לי סבלנות לסטודנטים המתוסכלים מאוניברסיטת תל אביב שבדיוק מיהרו וחטפו את כל מישרות המתרגלים הנחשקות, מנשקים את כפות הרגליים של המרצים המזדקנים בזמן שאני צריך להתעורר מסיוטים באמצע הלילה ולהשתדל לא להרטיב את המיטה.
ביום האחרון של ספטמבר, כשעוד ישבתי בדירה שלי בורשה, קיבלתי מכתב חשוד מעמיחי, החבר היחידי שנשאר לי מבית הספר ואולי החבר היחיד שהיה לי שם. הוא כתב בסיגנון המתלהם שלו שהוא לא יכול בלעדי, לא יכול לתפקד בלי אהבה, הלב שלו שורף, הוא לא יכול לכתוב, לא יכול ליצור, לא יכול לזיין, וקלישאות נוספות שעדיף שאמנע מלפרט אותן. איזה אידיוט. אל תאמינו למה שמוכרים לכם. ההשתפכות הזאת הייתה יכולה להחמיא לי אם לא היה מדובר במי שסינן אותי שלוש שנים רצוף. עד לגרמניה נסעתי פעם בשביל הנבלה הזאת, אבל הוא התעלם ממני לחלוטין. אמר שיש לו עניינים מאוד חשובים לסדר.
עוד לפני שקיבלתי את המכתב שמעתי שעמיחי השתגע. הגיע אלי שמועה שהוא הסתכסך עם אנטי-פה בברלין והלך מכות עם אירגוני זכויות אדם אחרי שהחליט לעשות ערב מחווה ליוליוס אבולה, איזה איש רוח איטלקי איזוטרי שהפשיסטים של מוסליני ראו בו מורה הדרך שלהם. הוא הצליח להבעיר את כל שכונת נויקלן ונאלץ להתעופף חזרה לארץ הקודש. שם כמובן – פטה מורגנה – סינדרום ירושלים – תרנגול כפרות – נאבד השכל.
השתעממתי מישראל מהר משציפיתי. הישגתי בדרך-לא-דרך דירה נוחה בשכונת יד אליהו, שהייתה זולה באופן חצוף כמעט.נדרשתי רק לדאוג לאקווריום מפלצתי שעמד בלב הסלון ושימש בית תענוגות לשני דגים ענקיים ומכוערים. אוצר בקנה מידה תל אביבי. מצאתי עבודה במשרד נסיעות פולני, ונרשמתי לתואר שני בספרות עברית באוניברסיטה. אמרתי לעצמי: “כל אחד צריך לדעת מאין הוא בא ולאן הוא הולך”.

למזלי הרע כבר בשבוע הראשון של התואר השני התאהבתי מעל הראש. קראו לה מישל עזרא והיא הייתה יפהפייה. היו לה נמשים וציצים עגולים להפליא, והיא צלעה ברגל אחת כך שנראתה כאילו היא מענטזת כשדידתה ממקום למקום. פגשתי אותה בשיעור על פאול צאלן. אני חיבבתי משוררים רומנים, ומישל הייתה כפייתית לגבי המרצה הממושקף. היא הייתה חסרת ביטחון באופן מושלם ודיברה תמיד בקול עצבני כאילו היא רבה עם מישהו, במיוחד כשזה היה עם המורה שהעריצה. תמיד נכנסה לדבריו, העלתה טיעונים מבולבלים ונכנעה בעונג לתשובתיו החידתיות. המורה לא רק ענה לה אלא גם אירגן מחדש את טיעוניה באופן פיוטי, ומצא בהם יופי שאפילו היא לא חשבה עליו. אני רק בהיתי בה מהצד וחשבתי לעצמי ‘איזו משוררת מדהימה’.
זו הייתה טעות של מתחילים. כבר בחודש הראשון של הסימסטר הפכתי את עצמי לעבד נרצע. היא גילתה שאני היחיד שמוכן לכל מה שהייתה כותבת. היה לנו מנהג קבוע לשבת בבית קפה מוזנח בסוף אלנבי ולקרוא זו לזה שירים שכתבנו. היא הייתה מזמינה קפה שחור, מרוצה מהבחירה שלה מאיזו סיבה שקשורה למגדר כנראה, ומקריאה לי שירים ארוכים ומשעמים. אני הייתי מחמיא, מהלל, מריע. נאלצתי לקצוב מראש את מספר המחמאות לכל שיר, כדי לשמור על מידה של אמינות. התחלתי בהתלהבות, אחר כך עברתי למחמאות יותר מהורהרות, ולקראת השיר הרביעי הגבתי בהתפעלות שחרגה מתחום הטעם הטוב – מחיאת כפיים, שריקה, מבט מצועף. הכל כדי להראות לה שאני מתרגש באופן אותנטי. שום דבר לא עזר לי, היא לא הסכימה להתנשק, שמרה את עצמה למרצים לספרות גרמנית, הסקתי. ולכן זו תחרות מכורה מראש.

 

מישל

מישל דיברה כל הזמן על החשיבות של ‘היות אישה’. היא אמרה לי שאני ‘פריוולגי’ ו’פאלוצנטרי’, ‘מיזוגני’ ו’טרנסופובי’. אני העדפתי את ‘פאלוצנטרי’, כי היה לזה מצלול נחמד יותר. אבל מישל מעולם לא שאלה אותי לדעתי. כשהייתה מתווכחת איתי היא ראתה בי אויב כללי, שכל שמות הגנאי הולמים אותו.
“אתה עוד תלמד”.
אמרה לי בשבוע הראשון לאפריל, אחרי שהסכמתי להגרר לערב ספוקן וורד בכולי עלמא. חלום בלהות. מיונז וחזרת. מישל הייתה “חזקה בסצינה”. באותו ערב היא לא הופיעה אך היה חשוב להראות נוכחות, זה גם נתן לה השראה אינסופית, כך אמרה.
“תקשיב לשיר שכתבתי” התחילה, מיד כשמצאנו שולחן פנוי:
“אני לא מקשיבה לקולות שאומרים לי לשתוק.
אני לא מגיבה לאנשים שאומרים לי בצחוק.
אני לא משיבה למי שאומרים אותי לחנוק.
אני לא, ואין לי בעל ואין לי תינוק.
אני פוסעת קדימה ללא כיוון ברור.
אני פוסעת קדימה לתוך הכיוון שאסור.
שוברת את הגדר ונכנסת
שוברת את החומה והורסת.
לך אולי יש אישה אבל אני כבר מתרחקת.
לך אולי יש גישה אבל אני כבר מתחמקת.”

בשלב הזה הפסקתי להקשיב והבטתי, מוקסם, בפה האצילי שלה שקורא את המילים מתוך האייפון.
“לא אהבת,” שמעתי אותה לוחשת בסוף.
“מה, מה פתאום! זה היה מעולה. מאוד אהבתי.”
היא עיקמה את האף. ושתקנו.
“אני רוצה שתגיד לי את האמת, מילים צריכות הד.”
“כלום זה היה מאוד יפה, אני פשוט, קשה לי עם הרעש של כל האנשים מסביב.”
מישל לא אמרה דבר ורק הסתכלה על מישהו שעלה לבצע את הקטע שלו על הבמה.
“או קיי,” קטעתי את השתיקה. “אני חושב שאולי את יכולה לחתוך קצת. לא לוותר על הכל, אבל אולי תפרידי בין הדברים שאת אומרת. יש לך כמה נושאים באותו קטע, מבינה?”
מישל המשיכה לבהות בבמה, אחרי זה אמרה בקול חנוק:
“זה פשוט ספוקן וורד זה משהו אחר, אתה לא מבין בזה.”
“האמת, נכון, אני לא מבין. זה היה קטע יפה,” אמרתי כמעט בלי קול.
המשכנו להסתכל על כל האנשים שעולים ויורדים. אנשים בקהל צחקו בקול חרדתי ואני הרגשתי שאני לא מצליח לנשום.
“בואי נלך מפה, באמת מישל, אני חייב שנלך מכאן”.
היא נגררה אחריי בחוסר חשק. הלכנו לאורך רחוב אלנבי, ונעצרנו בקפה שנקרא “הבקטריה”. זה היה בית קפה חדש יחסית, אבל הוא היה למעשה גלגול עכשווי של שרשרת בתי קפה שנסגרו ונפתחו. וכל פעם כיוונו לאותו קהל יעד של צעירים בוהמיינים שהגיעו לתל אביב בשביל לכבוש את עולם האומנות ובסוף עבדו בתור עורכים בטיים אאוט. לכל בתי הקפה האלו היה את אותו חזון אסתטי של שולחנות דביקים וחפצים שמצאו בביגודית הקרובה.
ניסיתי לחשוב על נושאים לשיחה ובסוף החלטתי ללכת על ‘יצחק לאור’, שבעיני היה משורר נוראי ומישל חשבה שהוא אנס.
“גברים לא יכולים לכתוב,” הכריזה מישל. “בשביל לכתוב צריך בטן, צריך רחם, אתה מבין?”
הנהנתי בהסכמה מוגזמת.
“כמו יונה וולך!”
לא ידעתי מה לעשות אז אמרתי:
“דליה רביקוביץ’.”
מישל הסתכלה עליי בכעס ואמרה:
“נכון”.

בשעה תשע וחצי צעדה לתוך הקפה חבורה פלורנטינית ורעשנית. מסוג החבורות המאפיינות בתי קפה מהסוג הזה, גברים מזוקנים, לבושים בגדים עתיקים, ונשים בקארה ושפתיים אדומות. על כולם פיקד ז’אקוב שוורץ שהתהלך כמו אווזה, מעודד ומחמיא על כל תעלול שביצע אחד הגוזלים שלו. הסתכלתי על מישל ועברנו לשבת בשולחן עץ מחוץ לדלת של הקפה.

 

ז’אקוב

ז’אקוב היה מופת של נטוורקינג אומנותי. מגיל חמש עשרה, השנה שבה נחת בישראל, פעל במרץ לקשור קשרים עם כל גורם בעולם התרבות הישראלי. הוא השתתף בכל סצינה ממשית או וירטואלית בתל אביב, באר שבע, ירושלים וחיפה, פייסבוק, טוויטר, אינסטגרם, כל דבר שהריח ממיץ הזבל של הברנז’ה. הוא ניהל מופעי ספוקן וורד בנמל תל אביב, השתתף בשלוש הצגות נפרדות בפסטיבל עכו, היה חבר מערכת בשלושה כתבי עת לשירה ועבד במרץ על הדוקטורט שלו: “מרטין בובר בין חבלי משיח לנבואת זעם”. הוא השתחל לערבים של ערספואטיקה, מתעקש שאימו הייתה תוניסאית, ובו זמנית כתב נגדם מאמרים מתלהמים במוסף הספרותי של הארץ. הוא היה מעורב בו זמנית ב”מקום לשירה”, “בית ש”י עגנון” ו”מוזיאון ינקו דאדא” בעין הוד.
שנתיים לפני שטסתי לוורשה, ז’אקוב גילה את עולם הסטנדאפ הישראלי. חבריו לספסל הלימודים החלו לכבוש את במות החובבים במונולוגים על חייהם המתסכלים, חלקם כתבו לתוכניות סאטירה, ואחת מהם אפילו עשתה הופעת אורח ב’ארץ נהדרת’. ז’אקוב התנפל על הממצא בציפורניים שלופות וייסד ליין סטנד-אפ בפאב ההודנא בפלורנטין. הערבים שאירגן היו ידועים באקסצנטריות שלהם ובדמיונם הקלוש למופעי סטנד-אפ אמיתיים: המופיעים צרחו לתוך המיקרופון קטעי הברות, גזרו בשתיקה ניירות צבעוניים וזייפו התקפי אפילפסיה. באחד מהערבים העלו ז’אקוב וחבריו את עלילת מלך האריות כאשר הם לבושים בבגדי ים בלבד. ז’אקוב, שהיה בעל גוף בריא ושיער פרוע, הפך בין לילה לסמל מין. “מלך האריות הגירסא הלא מצונזרת” הפך לקאלט והוצג פעם בחודש, ממלא את הפאב בעשרות מעריצים שבאו לראות את הענק העירום שר את “האקונה מטאטא”.
באותו ערב בקפה “בקטריה” ז’אקוב היה עסוק בניהול: הוא צווח, שרק, רקע ברגלו והפריח איומים לכל עבר, כאשר מסביבו מתרוצצים אנשים ומחתלים את השולחנות במפות תכולות, מסדרים כוסות פלסטיק, סרטים מבריקים ובלונים. על הקיר היחיד בקפה הציבו תמונה עצומה של ביבי נתניהו על רקע סגול ניאוני.
התמונה של ביבי הזכירה לי, בתחושות אשם קלות, שבאותו יום נערכו הבחירות הכלליות. מערכת הבחירות הייתה כל כך פאתטית ומשעממת שאפילו לא זכרתי שהיא מתקיימת. ראש הממשלה זה ארבע פעמים עמד לזכות שוב ולאף אחד באופוזיציה לא היה כוח להיאבק בו. מה גם שבעשור האחרון לא התרחש איזה אסון לאומי נוראי כך שלמרות השנאה לביבי והשחיתויות הקטנות שלו. נדמה ששום הפתעה לא תצוץ.
אך הנמלים החרוצות של ז’אקוב נראו נלהבות במיוחד. הן הוציאו עתה רמקולים שחורים ותפוחים וסחבו מקרן ממכונית ישנה. מישל ואני הבטנו בהם המומים.
“זה עולה!” נשמעה צרחה מתוך בית הקפה.
ז’אקוב מזג ערק לכוסות פלסטיק וקרא לתוך המיקרופון:
“מדוזות! מדוזות ירוקות, גחליליות!” כדי לבדוק את מערכת השמע.
בחור עם משקפיים ושיער ארוך, שגולח בצד אחד, הציב מעל התמונה של ביבי שלט: “אירוע הנצחון”. אחר כך הדביק לתמונה סרט סאטן אדום וכתר מפוליגל. כשז’אקוב יצא החוצה לחפש נקודת חשמל לרמקולים, מישל משכה לו בחולצת הפלאנל, להבין על מה כל המהומה:
“תסלח לי,” שאגה, מנסה להתגבר על הרעש מסביב, “מה אתם עושים בדיוק?”
“אנחנו?” זימזם ז’אקוב בקול ערמומי, “מסיבת ניצחון לראש הממשלה כמובן”.
הוא נראה משועשע מעצמו.
“אתם רציניים?”
“רציניים ביותר!” ז’אקוב זקר אצבע לשמים, “מדובר באירוע ברמה לאומית, בין-לאומית, בין-גלקטית.”
מישל ניסתה להגניב עוד שאלה אך ז’אקוב כבר עסק בשחרור קשר שנוצר בכבל שסחב. אני לעסתי גרעינים מתוך קערה קטנה. הייתי מרוצה שהפסיקה לדבר עם הענק המזוקן.
“זה מתחיל,” צעקו מתוך בית הקפה.
ז’אקוב הכה בשולחן ושאל אותנו:
“אתם באים?”
השתרכנו אחריו פנימה. עשרים איש מחוייכים ומעונבים מילאו כל כיסא ושולחן שהיו במקום. הרגשתי שעברנו את התפוסה המותרת במקום מוזנח מהסוג הזה.
ז’אקוב עלה לבמה הקטנה וסידר את העניבה שלו. הוא תפס את המיקרופון ואמר:
“נשמות טהרות, טוב שבאתם.”
מישהו צעק מהקהל:
“חבל שלא באתם קודם אבל גם עכשיו זה בסדר”.
“לפני שאני מכבד את נציגת ‘החדשות’ הלאומית, המתוקה, האורגזמטית שלנו בהקראת תוצאות המדגם, יש לי כאן הפתעה מרגשת בשבילכם. קבלו את המשוררת הגדולה, המנהיגה בעלת שיעור הקומה האדיר, פרח השושן של המזרח התיכון והטיפוס הכי בלתי נסבל שאני מכיר: הילה זוסמן!”
אל הבמה דילגה בקלילות בחורה זעירת מימדים בת שלושים..

 

הילה

 

חִפְרוּ אֶת הַהִיסְטוֹרְיָה בְּאֶמְצָעוּת פְּצָצָה.
אַל תִּבְרֵרוּ, בְּאֶמְצָעוּת מִבְרֶשֶׁת, אֶת הַחוֹל.
אַל תַּפְרִידוּ, בְּאֶמְצָעוּת פַּטִּישׁ גיאולוגים, בֵּין הַשְּׁכָבוֹת.
חִפְרוּ אֶת הַהִיסְטוֹרְיָה שֶׁלָּנוּ בְּאֶמְצָעוּת נַפְּלָאם.
לאור הָאֵשׁ גָּלוּ מָה יש לאֲדָמָה לְהַסְתִּיר.
קְחוּ אֶת יְלָדֶיהָ כִּבְנֵי עֲרֻבָּה.
הִצִּיבוּ לָהּ אוּלְטִימָטוּם.
תְּנִי
לָנוּ
אֶת
הֶעָתִיד.

וַלֹא

 

השם ‘הילה זוסמן’ התפשט כמו ביצה על מחבת. היא הייתה סוג של פרובוקטרית מקצוענית. כבר כשהייתה בת שמונה עשרה היא החלה להתבלט בניהיליזם המטורלל שלה כשייסדה ערב שירת שכול לזכרו של ג’וליאן שגרן, כוכב ילדים נשכח. הערב התבטל אחרי ששגראן, שנמצא חי ונושם, איים עליה בתביעת דיבה. ג’ולייאן שגרן היה רק ההתחלה של השיגעון הזוסמני. כשסיימה את שירותה הצבאי המקוצר החלה לצלם סירטוני יוטיוב היתוליים וגסים בכיכובם של מיכל ינאי, קיפי בן קיפוד, הרב בא-גד ודודו טופז. בנוסף לפעילות הקדחתנית הזו דאגה לפרסם בלוג תרבות פופלארי בשם “מבצע ריינהרד” בו יצאה בהכרזות קיצוניות ביותר לגבי כל דבר שזז בתל אביב. ב2013 האשימה את אריק איינשטיין בפדופיליה, ושנה אחר כך רמזה שהיה לה רומן עם גידי גוב ושלזמרת דיקלה יש איבר מין גברי, איידס ואוטיזם. הרשת אהבה לשנוא את הילה זוסמן. היא קיבלה משרה בעיתון “הארץ” ופוטרה בשל דרישת הקוראים, קיבלה משרה ב”וואלה” ופוטרה בגלל שפיברקה ידיעה שקרית לגמרי אודות העורך הראשי של האתר. היא אף זכתה לכתוב כמה אייטמים ל”ישראל היום”, אך העיפו אותה משם אחרי שפירסמה הצהרת נאמנות לעירית לינור, נשבעה “להלחם למענה ולשתות את דמם של אויביה.” ההצהרה פורשה על ידי אירגוני השמאל כבגידה בעקרונות ההומניזם, ועל ידי לינור עצמה כאירוניה קנטרנית. שתי ההאשמות היו נכונות כמובן.
אחרי השיר של זוסמן ז’אקוב הוציא אורגנית קטנה וביקש מהקהל להצטרף אליו לתפילה למען הצלחתו של ראש הממשלה. הקהל הצטרף בקולות שאגה. מישל ואני נמלטנו חזרה לשולחן שלנו וניסינו למצוא מלצר אחד לרפואה שיהיה מוכן להביא לנו עוד בירה.
“איזו חבורה של מטומטמים.” התעצבנה מישל.
“כן” אמרתי, מנסה ללכוד את המבט של המלצרית שניסתה לזוז בין השולחנות בפנים.
תנועות הידיים המוגזמות שלי לא עזרו, במקום מלצרית נשלפו החוצה ז’אקוב, הילה וקבוצה של מזוקנים בתפזורת. זוסמן תקעה בי עיניים וקיוויתי שלא תזכור אותי משיעור ‘יסודות השיר’ שלמדנו ביחד.
“אפשר אש, בבקשה?”
זה היה מאוחר מדי והילה כבר עמדה ליד השולחן שלנו. מישל לא הבחינה במצוקתי או שהייתה נסערת מדי בשביל לייחס לה חשיבות.
“תגידי לי, אתם רציניים?” מישל אמרה בטון אימהי, מוסרת לה מצית לבנה ומקושקשת בדיו. הילה לא התייחסה אליה. היא הושיטה לי את ידה הדקיקה, וחיכתה שאנשק אותה.
“הילה זוסמן,” היא חייכה אליי.
“מישל, נעים מאוד. את יכולה להסביר לי מה זה הדבר הזה?”
“ואיך קוראים לפרח העצוב שלידך?”
“זה יותם,” אמרה מישל, ואני הנהנתי קלות לאישור. “את מוכנה להסביר לי למה אתם עושים ערב הוקרה לראש הממשלה הכי מושחת בהיסטוריה של ישראל?”
“ינאי!” הילה צעקה, “בוא רגע, יש להם פה שאלות משעממות.”
היא המשיכה להביט בי. נשענת על הקיר של הקפה.
לעבר השולחן התקרב בחור ממושקף עם שיער ארוך והתיישב לידינו. עוד לפני שפתח את הפה ראו עליו שהוא טיפוס שאוהב לדבר.. הוא חייך אל מישל והצית סיגרייה.
“מה כל העניין, אתם בטח שואלים את עצמכם.”
מישל לא התייחסה אליו ורק נעצה הסתכלה בשנאה לוהטת בזוסמן, שעמדה ליד הדלת ועישנה.
“איזו התנשאות. מי היא חושבת שהיא?”
ינאי המשיך בהרצאה. קהל לא מרוכז מעולם לא הפריע לו.
“אנחנו חושבים שראש הממשלה הוא אייקון, הוא אל מודרני, אכילס של הפוליטיקה הישראלית.”
אחרי שהרגיש שלא הצליח לשבור את הקרח הוסיף:
“קצת הומור חברים, למה אתם נראים מאוכזבים?”
הנחתי את הראש שלי בין כפות הידיים, זו הייתה טעות לבוא לכאן.
“זה נראה לכם מצחיק?” מישל אמרה לו, מגבירה את קולה כדי שגם הילה תוכל לשמוע. “אתם רוצים שנצא לעוד מלחמה באוגוסט? אתה רוצה שעזה תהיה תחת הסגר עד שנת 2022? שליש מהמדינה עניים ואתם משחקים בלהעריץ את ראש הממשלה. יש לי יותר כבוד לליכודניקים אמיתיים.”
עכשיו רציתי לדפוק את הראש בפינה של השולחן. קולות עלו מתוך בית הקפה. ינאי הציץ פנימה והחל לתופף על הברכיים שלו.
“הו הא, מי זה בא, ראש הממשלה הבא!”
האנשים בפנים התפקעו מצחוק. לפתע הוא הבחין במשהו ועצר את שירי העידוד שלו. הוא נעמד על ספסל העץ וקרא לעבר הרחוב:
“מדברים על ראש הממשלה הבא – תראו מה הרוחות הפוליטיות סחבו לכאן!”
“בוא נלך מהמקום הדוחה הזה,” מישל אמרה ומשכה את היד שלי, “אני לא מאמינה שהבאת אותי לכאן.”
הסכמתי איתה לחלוטין והתחלתי לאסוף את הסיגריות והכסף שלי כדי ללכת אחריה.
הבחור שינאי קרא לו התקרב אלינו ומישל קפאה במקום, זה היה גבר בגילינו במעיל כהה ופנים חזקות. יכולתי לנחש מה עובר לה בראש. היא התיישבה בחזרה בתנועה איטית ובהתה בו, לרגע אחד הציצה על הגוף שלה לראות שהכל נמצא במקום. אם לא הייתי מקנא זה היה נראה לי חמוד. אבל לא הייתי צריך להתרגש, זו התגובה של כל מי שפוגש בפעם הראשונה את עמיחי.

 

עמיחי

עמיחי למד יחד איתי בתיכון של מועצה איזורית משגב. בגיל שבע עשרה כשעלינו לכיתה י”א הפסיק להגיע, נרשם לבגרות אקסטרנית וסיים את כל המבחנים בהצטיינות באותה שנה. את כיתה י”ב הוא הקדיש לפירוק החברות שלנו ולרומן הרסני עם אמא של אחת מבנות הכיתה שלו. כשהסיפור התפוצץ ובעלה כמעט הרג אותו הוא עבר לגור במושב ספיר שבנגב ועבד בחקלאות עד הגיוס שלו. בצבא התנדב לסיירת צנחנים, נפצע באימון והשתחרר. אחרי חודשיים בבית של הדודים שלו הוא טס לארצות הברית לטיול של שנה, ומשם המשיך לטיבט, קירגיזסטן, סין וגיאורגיה. שם פגש זוג מ”הגוש” בירח הדבש שלהם. הם נתנו לו גיליון של “משיב הרוח”, כתב עת לשירה של הציונות הדתית. זה היה “רגע מפתח” בחייו, כך כתב לי בדרמטיות האופיינית שלו. הוא נזכר בעולם הספרות, בחיים הקודמים שלו איתי ובספרייה הקטנה של המועצה. הוא חזר לארץ, נרשם לחוג לספרות עברית בירושלים וללימודי מחשבת ישראל. אחרי שיצא בטריקת דלת מקורס בביקורת קווירית של עגנון, בעודו מקלל את המרצה, פרש מהחוג לספרות וייסד כתב עת עצמאי. שלוש שנים בירושלים חידדו את קנאותו לספרות העברית. הוא ראה את עצמו כשגריר של השירה העליונה, של התרבות האמיתית, וכמי שמתכתב בשיריו עם סופרי התנ”ך, עם חכמי התלמוד ועם האר”י הקדוש בעצמו. הוא סלד מביקורת ניאו-מרקסיסטית, מתאוריה פמיניסטית, מביקורת מגדרית ובעצם מכל מגמה חדשה שצמחה כמו אצות מזוהמות מתוך אוניברסיטת תל אביב (כך במקור). מתוך העמדה הזו תירץ מדוע אינו מוכן לפגוש אותי או לדבר איתי במשך חודשים.
כמו כל הקנאים עמיחי היה עסוק בלשנוא יותר מאשר בלאהוב. שנה בברלין רק חידדה את השנאה הזאת. הוא התקוטט מילולית ופיזית עם נציגי הבוהמה הישראלית שחיו שם, עם אירגוני שמאל ועם כל מה שהריח לו מתיאוריה ביקורתית. הוא פירסם מספר ביקורות במוסף הספרים של הארץ וכתש עד דק את חבורת ערס-פואטיקה, את הליקון וכמובן את החוגים לספרות, כשהוא מכוון את חיציו במיוחד לחוג התל אביבי. הלימודים בירושלים חיזקו אצלו את האהבה לטקסטים יהודיים קדומים. הוא היה תלמיד מבריק למקרא, ברוך שוורץ ראה בו עילוי ממש ואלכסנדר רופא אף הציע לו משרה בתור מתרגל אצלו בקורס. אבל מכולם היה תלמידו הנאמן של יהודה ליבס, חוקר הזוהר החשוב. עמיחי ראה בו את מורה הדרך היחידי שלו לעולם הספרות. בעצתו החל ללמוד יוונית עתיקה, ארמית וערבית.
בעקבות ליבס נעשה עמיחי קנאי במיוחד לשני משוררי עבר: יונתן רטוש ואורי צבי גרינברג. בשניהם ראה את פני השירה האמיתית, הלא-מתפשרת, הגברית של ישראל. שנתיים לפני שעזבתי את הארץ נתקלתי בו בחנות ספרים קטנה בירושלים, בעודו מתווכח בלהט עם מוכר רוסי על תרגום של שלונסקי. כשהצלחתי לשכנעו לצאת משם, הלכנו לשבת בתקליט ודיברנו שם עד אמצע הלילה. בסוף השיחה עמיחי חיבק אותי וצעק: “רק אתה מבין אותי, למה אתה לא מדבר איתי יותר?” ואני התעצבנתי אבל לא אמרתי כלום. אחרי זה המשיך כמובן לסנן כל שיחה ממני. כשעזב את ברלין עבר לגור בנווה צדק, בדירה שהייתה שייכת למשפחה, וחילק את הזמן בין עבודה על כתב העת העצמאי שלו לשתייה מופרזת.

הוא עמד לפנינו, בפנים אדומות, בחיוך מרוח של פטרוזיליה:
“סוף סוף.”
הוא הסתובב להילה זוסמן וקרא אליה:
“מה זה? החלטתם לתת לאנשים עם מוח להתקרב לכנופיה שלכם?”
הילה חייכה אליו וסימנה עם האצבע המשולשת על המפשעה שלה.
“תן חיבוק, כוכב,” הוא אמר לי ומעך אותי בין ידיו השריריות.
אחרי ששיחרר את האחיזה התיישב והחל לספר לי ולינאי על התקופה שלו בארצות הברית, ואיך מצא את עצמו שומר על שדות חקלאיים מפני שפני בר כשהוא שוכב ימים שלמים במדבר, עם רובה אוויר וציידנית מלאה בסטייקים ובורבון.
מישל ניסתה להשתלב בשיחה ולכוון אותה למקומות שתוכל לתרום את חלקה:
“מה, אתה גם משורר?”
עמיחי הנהן והמשיך את התיאור של אסם התבואה הענק שהיה צריך לישון בו.
“מי היה מאמין,” הוא אמר, “יותם שבח, השמאלני הטהרן משחק עם זוסמן והקלגסים.”
הייתי מבולבל מאוד וגם עצבני על היחס שקיבל ממישל.
“סתם הגענו לכאן,” אמרתי, “אין לך מה להתרגש.”
“רגע אתה גם מהמסיבה הזאת?” מישל ניסתה להשמע ביקורתית “מה אתה גם ימני? אתה באמת חושב שצריך להצביע לביבי?”
“תצביעי למי שאת רוצה.”
“מה זה בדיחה? אתם באמת הולכים להצביע לו?” מישל המשיכה.
עמיחי קטע לרגע את שטף הדיבור שלו והפנה את פניו אל מישל.
“את יכולה להפסיק לדבר? זה נורא משעמם אותי.”
זה כבר ממש עלה לי על העצבים. נזכרתי למה לא דיברנו עשר שנים. הוא פשוט היה בן אדם מחורבן.
“למה אתה חתיכת זין?” שאלתי אותו, משחרר את היד שלי מאחיזתו החזקה.
עמיחי עדיין נראה כאילו הוא מאוהב בי. הוא קם לחבק אותי ודחפתי אותו בשתי ידי. הוא איבד את שיווי המשקל ועף עד הילה, מפיל לה את הסיגריה מהיד.
“תראי מה זה,” הוא אמר לה. “חיה!”
מישל מיהרה אליו, מנסה להתנצל בשמי.
“אני מצטערת, הוא מפגר לפעמים, קרה לך משהו?”
עמיחי הסתכל עליי.
“הוא יכול להתנהג איך שהוא רוצה, Übermensch.” אחר כך פנה אליה: “אבל את לעומת זאת יכולה ללכת.”
מישל גימגמה משהו והחלה להתרחק. היא עצרה את הדמעות שלה, יכולתי להבחין בזה. דווקא ברגעים כאלה היא הייתה בעיניי יפהפייה ואמיצה. היא דיברה אל עצמה והפרצוף שלה התרכך כמו של ילד. אבל שנאתי את זה שהיא יכלה פשוט ללכת ולהתאהב בעמיחי כאילו לא השקעתי בחיזורים שלי דם וכסף.
“ואתה,” עמיחי אמר לי, “כשתרצה להפסיק לשחק עם הילדים תבוא לדבר איתי. יש לנו כמה שנים להשלים.”
הוא התרומם, לקח את המעיל שלו והלך משם לכיוון מרכז העיר.
בבית הקפה הוכרז שביבי גובר על שאר המתמודדים בעשר מנדטים והמבטא המוזר של ז’אקוב הריע:
“מהפך! מהפך!”
הילה וינאי כיבו את הסיגריות שלהם ונכנסו פנימה, לשלהב את הרוחות.

 

ספרות

עם ניצחונו מחדש של ראש הממשלה הוחלפה שרת התרבות. לתוך החלל הגדול שהותירה נכנס בצעדי בלרינה טדי כהן, מעין חרוט עגלגל וממושקף שאהב לאכול אפונה ולדבר בפתגמים. עם כניסתו לתפקיד החלו לנשב רוחות מקארתיסטיות רעננות. צעדו הראשון והפרובקטיבי של כהן היה לסלק לאלתר מרצה לתיאוריה של הספרות מאוניברסיטת באר שבע. המרצה, שהיה מכפיש על ימין ועל שמאל כל מה שהריח מלאומיות, הועיל להגדיל הפעם ולהלל במאי פלסטיני תומך חמאס, כאשר זה פירסם סרט תעמולה אנטי ישראלי. אחרי סילוקו פירסם השר בחשבון הטוויטר שלו:
“המרצה המהולל תמך ופעל למען אנשים הרואים בהשמדת ישראל את מטרת-החיים שלהם. על כך אין סליחה.” הפרטים היו משמימים להפליא אך מסדרונות גילמן סערו וסאנו.
אני באופן אישי מיהרתי והצהרתי שאין לי שום עניין במאורע אבל התפלאתי לגלות שקבוצה של אנשים מהחוג לספרות ממש הסכים עם שר התרבות. הם חשבו שראוי לסלק את המרצה. ראשון לנאמני שר התרבות היה ז’אקוב. ז’אקוב שהיה מתרגל בקורס המקביל בגילמן שלהב את הסטודנטים נגד המרצה ש”כפר” באוטוריטה של גילמן בתחום הספרות והעז לחשוב שיש מקום כזה באר שבע. חלק מהתלמידים היו משועשעים וחלק התלוננו עליו למזכירות החוג. ז’אקוב נקרא לשימוע.
בחוסר רצון נגררתי אחרי מישל לפגישות המתישות על מדשאות הספרייה. אלו היו פגישות של אמנים אקטיבסטים והם הסכימו זה עם זה באופן מעורר השתאות, ועשו זאת בצווחות היסטריות כמעט. לדעתם שר התרבות התנהג :
“בחוסר תרבות וחוסר אינטלגנציה”
“תת רמה של אדם”
“קוף”
“נאצי!”
“זה פשוט פאשיזם!”
“פאשיסטים!”
“פשיסטקו,” ניסיתי להציע, אך הושתקתי במהרה על ידי מבטיה של מישל.
מול הקואליציה הזו של לוחמי החופש תססה קבוצה קטנה שהונהגה, באופן לא מפתיע, בידי הילה זוסמן. זוסמן אמנם לא השתמשה במילים כמו “פאשיזם” ו”נאציזם”, אך היא חיפתה על כך ביצירתיות וקולניות שקשה היה להתחרות בהם. המשוררת החרוצה ארגנה הפגנות תמיכה ספונטניות בשר התרבות באמצע המדרגות או בחצר הקפיטריה, תלתה שלטי ענק המציגים את דמותו כגיבור ישראל, וביצעה אפיזודות של “שירה ציונית” ברחבי הספרייה.
ראשת החוג והמרצים הוציאו במשותף מכתב תמיכה רשמי בפרופסור, בעד חופש הביטוי ותמיכה כללית בערכי השוויון והחירות. כתגובה החליטו ז’אקוב והילה לארגן “פסטיבל אמנות למען שר התרבות והספורט על שם שר התרבות והספורט”. אירוע הפתיחה היה מסיבת ריקודים פרועה במועדון גייז ברחוב המסגר. תמונתו של שר התרבות הודפסה על יריעות בד ענקיות שניתלו כדגלים אנכיים מהתקרה. יחד עם אורות הניאון הכחולים והצהובים הדגלים הללו “השרו אווירה היסטורית”, כפי שז’אקוב תיאר זאת מתחת לשפמו המוקפד. המסיבה הוגדרה כ”להיט”, והיא זכתה להיות ראשונה בשצף הפעילות העניפה של שני המטורללים.
זוסמן וז’אקוב תיפקדו כמפלצת דו ראשית, שלא בחלה באף אמצעי לביסוס מעמדה התרבותי של האורתודכסיה החדשה שלהם, מעין ברית בריונים מנומרת. שבוע אחרי המסיבה השיקו השניים ספר ציטוטים דקיק של שר התרבות, (השר נכנס לפוליטיקה רק לפני שנים ספורות וככל הנראה לא הרבה להתבטא בפומבי), אותו חילקו לעוברים ולשבים בליווי יין נתזים.
באותו הערב נפתחה בנוסף תערוכה שנקראה בשם הנייטרלי “קולטורנה”, ובה תמונות בשחור לבן של שר התרבות, של ראש הממשלה, נחשי פיתון, אריות כרותי ראש ורבי קומות. על הציורים הותזו צבעים בהירים וזרחניים, במה שז’אקוב וזוסמן קראו לו “אסטרטגיה בולימית”.
מישל וחבורת הבודדים שלה לא הבינו מהיכן הם נחתו. לא רק שז’אקוב וזוסמן היו חרוצים, באופן מפתיע היצירות שלהם היו מוקפדות, אסתטיות ולעיתים מרהיבות ממש, לפחות לעומת ערבי הספוקן וורד הרפטטיביים שמישל לקחה אותי אליהם. מישל וחבריה הגיבו בזעזוע עמוק לגמיקים שהופקו חדשות לבקרים בשבילי האוניברסיטה, במדרגות של גילמן ואפילו בשירותים הציבוריים ואמרו שוב ושוב:
“זו אומנות בינונית”,
“פרובוקציה לשם הפרובוקציה”,
“מילא הפאשיזם, אבל כמה חוסר כישרון…”.
יומיים אחרי פתיחת התערוכה הופיעו בגילמן שתי כתבות תרבות מ”וואלה! חדשות”. הן הוזמנו, באופן רישמי, על ידי מיכל סיני מהחוג להיסטוריה, אך מאחורי הקלעים עמדו כמובן זוסמן וז’אקוב, שרצו לתעד את המהלכים המבריקים שלהם. יחד איתם התאספו מספר חברים נאמנים. הם הגיעו מוכנים, היתה להם כוריאוגרפיה שעבדו עליה, קטע ממחזה איטלקי ומספר שירים שעובדו מחדש להקראה בפני המצלמות. סימן ההיכר של כל מי שלקח חלק במופע היה מכנסיים אדומים ומבריקים. לכתבת של וואלה! לא נתנו מספיק זמן אוויר לדחוס בידיעה הקצרה את כל הפעלולים שהכינו, אך המכנסיים מילאו את המסך. ז’אקוב זעק לתוך המצלמה:
“כן! אנחנו מאמינים בראש הממשלה, הוא הז’אן דארק של הספרות, המאו דזה של האמנויות, נפוליאון בונפרט של התיאטרון!”
ברקע עמדו הילה ושאר האספסוף ובידיהם פוסטרים של שר התרבות. הכתבת המסכנה נראתה מבולבלת מתועפות הקישקושים. היא מילמלה למיקרופון: “קבוצה שנוייה במחלוקת” ו”לא כולם מרוצים מהפעילות שלהם”, וכיוצא באלה תגובות מחושבות.

 

פשיסטקו

הכתבה היכתה גלים. אם ביום רביעי הופיע ז’אקוב במהודרת הערב של וואלה! בלבד, במהדורה המיוחדת של סוף השבוע כבר ראיתי את המכנסיים האדומים בכל מדורי החדשות. הסירטון הפך ויראלי. פרשנים ניסו להסביר את מהות הקבוצה, להתווכח אם מדובר בתופעה חיובית או הרסנית. שר התרבות מצא את עצמו, שבוע אחרי כניסתו לתפקיד, בליבה של סערה תקשורתית מפתיעה. הוא נאלץ להתגבר על המבוכה וטען בתוכנית רדיו שהוא גילה בתל אביב: “קבוצה של צעירים, מוכשרים, ציוניים, שאוהבים את המדינה, ראוי שכולם ילמדו מהם.” הציטוט כמובן הצית חגיגה גדולה. הוא נדגם, מוקסס והפך למנטרה מוזיקלית ברחבי האוניברסיטה, ב”בקטריה”, בבתי הקפה של אזור לבונטין, ואפילו חצה את קווי הגבול של תל אביב אפילו לאויבותיה המושבעות: ירושלים ונס ציונה.
השר הגדיל לעשות ובעצה אחת עם יהודה עציון, מי שהיה אחד ממנהיגי המחתרת היהודית, המיר את שמה של תחרות השירה העברית השנתית ל”תחרות השירה העברית על שם שבתי בן דוב”. בן דוב היה הוגה דיעות קיצוני שהפך למורה הרוחני של עציון, אשר תכנן בהשראתו להטמין לבנות חבלה מתחת לכיפת הסלע אך נתפס לפני שביצע את זממו. כמאה שירים נשלחו בשבוע אחד לתחרות. אני מודה שאפילו אני שלחתי שיר, משהו עגמומי למדי על נסיעה ברכבת בוורשה. לתחרות השירים זוסמן כבר התנגדה. היא טענה ששר התרבות איבד את הניצוץ הלאומי וקרנו ירדה, ודרשה שיערכו לו “מבחן נאמנות”.
המרצים בפקולטה למדעי הרוח היו חלוקים בדיעותיהם. אחדים מיהרו לגנות את התופעה ולהתייצב לטובת הפרופסור מבאר שבע, וטענו שיש להעיף את ז’אקוב מסגל ההוראה לאלתר. אחרים חששו לאבד תמיכה בקרב הסטודנטים שלהם, מה גם שהיה משהו מלהיב, אני מנחש, בהתעניינות המחודשת שחוללה השערוריה בחוג הזנוח הזה. הימים היפים בהם מנחם פרי התהלך ככובש קדמוני, מטיל כישופים על נערות תכולות עיניים ונועץ את חניתו המחודדת בכל מבקר חמוץ פה, חלפו מבלי שוב. מאז הצמיח החוג בעיקר מורות לספרות בחטיבות בינייים ומבקרי ספרות ממורמרים.
המכנסיים האדומים הלהיטו לא רק את מסדרונות גילמן. הבוז והשנאה של התקשורת הישראלית וגינוייהם של כמה סופרים בעלי שם כמו דוד גרוסמן ומאיר שלו הקסימה את החברה הישראלית. מכנסיים אדומים נמכרו בכל מקום. תמיר גל, זמר הדיכאון המפורסם והליכודניק המושבע, הלחין שיר של ינאי, ואפילו תנועת “אם תרצו” חגגו על המציאה וקראו בערוץ היו-טיוב שלהם לצאת ולשמוע קצת “שירה לאומית אמיתית”.
תגובת הנגד לא איחרה לבוא. ההערצה לזוסמן וז’אקוב השתוותה רק לשנאה העיוורת אליהם. הט יעונים הראשונים היו, איך לא, שמדובר בתנועה ממוסחרת. באחד מהשיעורים על הספרות העממית בימי הביניים שמעתי במו אוזניי מישהו אומר:
“האמת שהיה משהו בשירים שלהם בהתחלה, אבל עכשיו זה סתם מיחזור”.
חובבי הספוקן וורד טענו שמדובר ב”פירוק הדמוקרטיה, שיתוף פעולה עם הדיכוי, המשך הפשיזם באמצעים אחרים” וכדומה. הגדילו לעשות תלמידי הספרות הלטינו-האמריקאית, שהיו חבורה של סוציאליסטים חמומי-מוח. הם יצאו בהצהרה שמכנסיים האדומים הם סימן מטרים לשילוח אנשים למחנות עבודה. חבורה של שמאלנים אדומי לחיים מתואר ראשון תלשו את הפוסטרים של שר התרבות וייסדו במה מחתרתית של שירה פוליטית בחצר בית הקפה של גילמן. שם קראו שירים ביקורתיים על הממשלה, על סתימת פיות ועל התקרנפות חבריהם לחוג.
הילה, שהייתה תמיד בעלת ראש עיסקי, הציעה להקים במה מתחרה מול הבמה השמאלית והכריזה על אירוע של “דיבייט שירה” – קרב מילולי בין הניצים. האירוע נקבע לשעה שלוש בצהריים ביום למחרת, והפירסום היה אינטנסבי. אני קיבלתי את ההזמנה באופן אישי, בסיום שיעור אקו-פמיניזם, כשניסיתי לכתוב לעצמי הצעה לתזה. הילה זוסמן נכנסה בסערה לתוך חלל הכיתה מוציאה לשון לשני נערים ממושקפים והניחה על השולחן שלי דף מקומט עם הפרטים תוך כדי נסיון להשיג את מספר הטלפון שלי. אמרתי לה שאני לא מתכוון לבוא ושבדיוק קבעתי לבהות בטלפון שלי בשירותים. היא חייכה ואמרה לי שמישל תהיה שם. עשיתי פרצוף אדיש אבל החלטתי לבדוק את העניין, על כל צרה שלא תבוא.
ביום שלישי הכאוס כבר חצה גבולות. ז’אקוב סולק מאחד משיעוריו על ידי קבוצת תלמידות פמיניסטיות, הוא צעד חסר דאגות לעבר בית הקפה כשהוא מזמר לעצמו את ‘לורליי’ של היינה בגרמנית. בשיעור על תיאוריות ספרותיות קמו קבוצת תלמידים וקראו שירים שונים בו זמנית, בדיוק כשהמורה הסביר כיצד החיים של ג’ודית באטלר קשורים לתיאריות שפיתחה. בדשא המרכזי החלו למכור מכנסיים אדומים במגוון גזרות ודוגמאות. שני סטודנטים לסוציולוגיה עם מסקרה בעיניים וראסטות בלונדיניות בנו דוכן מעבודת יד שמטרתו הייתה לקדם “שירה של שלום”.
חשבתי שזו הזדמנות טובה והלכתי לעמוד ליד שני תלמידי תיאטרון רגוזים, שעמדו עם שלט שעליו הודפסו “ארבע עשר סימני הפאשיזם” של אומברטו אקו. חיכיתי לראות את מישל אבל לא מצאתי אותה בשום מקום. הילה זוסמן הופיעה לידי ולחשה לי באוזן:
“מתחכך עם האוייב?”
התעלמתי ממנה וחזרתי להסתכל על הבמה. ראשון עלה בחור מתולתל ודביק, ולפי השיר הבלתי נסבל שקרא ניחשתי שהוא מייצג את השמאל. זה היה מין קטע ספוקן וורד שהתכתב באופן רופף עם השיר “קילפתי תפוז” של אריק איינשטיין, והיו בו שורות בלתי נשכחות כמו “קילפתי את עצמי ומצאתי בפנים את מי שאמרתי שלא אהיה בחיים” ו”זה מה שנשאר בעולם אחרי שהילד נרדם”. מחיאות הכפיים חגגו, הילה נחרה בבוז, וז’אקוב פלירטט עם אחת המתרגלות. אחריו עלה מישהו בשם אליוט והשיר שקרא פירט את שלבי הכנת חרב פלדה. גם הוא זכה למחיאות כפיים מוגזמות. אחרי אמן החרבות עלתה בחורה שקראה קטע על כך שהיא “אישה בעולם של גברים”. זה עבר את גבול הטעם הטוב ומלמלתי לעצמי:
“איזה שיעמום.”
כנראה שלא הסתרתי את ההתנשאות שלי מספיק טוב ואיזה בחור עם תווי פנים נעימים אבל עם עיניים רושפות אמר בטון תוקפני:
“מישהי פותחת את הלב שלה ובגלל שאתה יכול, אתה פשוט משפיל אותה?”
מלמלתי משהו על זה שהיו סיבוכים בלידה שלי ואין לי חמצן במוח, אבל מה ששכנע אותו, היה עמיחי. הוא התקרב באיטיות ושם לו יד שרירית על הצוואר.
“משעמם אותו השיר המטומטם של חברה שלך, אותך הוא לא משעמם?”.
לרגע אחד שמחתי שעמיחי נמצא לידי, הסתכלנו שנינו על הבחורה קוראת את השורות האחרונות של השיר. מחיאות הכפיים לא איחרו לבוא, אך לעבר הבמה נזרקו גם מספר כוסות פלסטיק.
עכשיו הילה זוסמן עלתה לבמה ושאלה אם יש בקהל מתנדב לקרוא את השיר הבא. לפני שמישהו הרים יד עמיחי צעק לה:
“כאן, כאן!” ודחף אותי קדימה.
הילה חייכה, ומיהרה למשוך אותי בידה הקטנה לבמה.
“אני מבקשת להציג את תגלית השנה, יותם שבח”.
הלום ומסוחרר עמדתי מול הקהל, שהביט בי בריכוז, מוכן להעריץ ולחסל אותי בנשימה אחת. בהתחלה התכוונתי לברוח אבל פתאום חשבתי על זה שהילה רוצה לשכב איתי ושגם מישל נמצאת כאן וגם עמיחי ואם אני לא קורא עכשיו שיר אז מתי אני כן אקרא? לא זכרתי הרבה שירים בעל פה, והדבר היחידי שעלה לי לראש היה משהו שכתבתי אחרי השבוע הראשון שלי באוניברסיטה. בקול רועד אמרתי:
“השיר הזה מוקדש למישל”.
אבל לפני שהתחלתי לדקלם את שיר האהבה המדממת שלי, הצטלצלה צעקת
“בוגד!” וחשתי חבטה בבטן.
נפלתי אחורה הישר לתוך השיחים הדלילים שבקושי ריככו את המכה. מהומה החלה בחצר בית הקפה. צעקות, דחיפות וקללות, כוסות קפה מלאות הושלכו מכל מקום.
“פאשיסטים!”
“שמאלנים!”
חטפתי אגרוף בלחי שלי, וראיתי את הילה מגחכת בצד. בסוף עמיחי חילץ אותי מערמת הגופים הלוהטים שעטפה אותי יחד עם ליבי דוליטל שהיה לה שיער בגוון כחול דהוי. הילה מיהרה לנצל את המהומה, עלתה לבמה וצעקה לתוך המיקרופון:
“סוף סוף שירה לא משעממת, קצת דם לקינוח הדבש כמו שאומרים! שירה שתקנית היא זו המובילה לסערה. תראו אותו, יותם שבח, הצליח לעשות מהפכה בלי מילה אחת.”
היא חייכה שוב ומשכה אותי אחריה מרימה את היד שלי כמו זוכה בתחרות איגרוף:
“יש לנו מנצח!”
אדומי המכנסיים מחאו כפיים ונשאו אותי באוויר. המהומה הפכה לזירת קרב ממש. כשכיסאות פלסטיק החלו להתעופף ועובדי הקפיטריה נאלצו להתקשר לאבטחה. מישל הסתכלה עליי במבט רצחני. רציתי להגיד לה משהו, אבל עמיחי סחב אותי משם.
“בוא, בוא, לפני שיבקשו מאיתנו לסדר את הבלאגן.”
במקום ללכת דרך השער הראשי עמיחי לקח אותי דרך בית התפוצות. עלינו על קו 25 ונסענו חצי שעה בדממה עד שירדנו בנסיך הקטן. עמיחי נופף לשלום לשני משוררים מזדקנים שישבו לאכול שם כריך בטטה ונבטים. הזמנתי לנו קפה ועמיחי הסתובב בחצר האחורית של החנות עד שמצא בשבילי ספר. קראו לו “הקריירה של ניקודם דיזמה”.
“מתנה לפולני שלי,” אמר.
חייכתי במבוכה ועמיחי גלגל את היד שלו, כאילו הוא ג’נטלמן אנגלי שמחזר אחרי הגברת שלו.
“בוא נלך לסלון ברלין, נראה מה יש שם.”
יצאנו לרחוב, קינג ג’ורג’ כבר החל להחשיך וכולם התרוצצו שם כמו סוחרי איברים לפה ולשם. הרגשתי שעבר שבוע מאז שהגעתי לאוניברסיטה.
נכנסנו לפאב והתיישבנו בחללו האפלולי. היינו בין הלקוחות היחידים. עמיחי שלף חבילת טבק לגילגול והכין לנו סיגריות. אחרי שעישנו ושתינו בירה שאלתי:
“עמיחי?”
אבל הוא אמר לי:
“תשתוק.”
אחרי זה שתה מהבירה שלו והסתכל על המלצרית שישבה מאחורי הבר ושיחקה עם הטלפון שלה.
“אני רוצה שתקרא משהו שכתבתי,” אמר.
הוא שלף מתוך התיק שלו קופסת קרטון. בתוכה נחו קלפים מאויירים.
“טארוט,” הוא הסביר.
בכתב מוקפד וצפוץ נכתבו על הקלפים פרגמנטים קצרים. חלקם היו כתובים בחרוז ומשקל, וחלקם בכתיבה אסוציאטיבית לחלוטין. הם היו מין תפילות קודרות, אגרסיביות. השם של אלוהים חזר הרבה פעמים. היה בזה משהו מאוד בוטה, גם מינית וגם דתית ועם זאת זה הצליח לשעמם אותי לגמרי. קיוויתי כל הזמן שהוא יפסיק אותי אבל רק אחרי שסיימתי לקרוא את כולם עמיחי קם והביט בתיקרה.
“זה מאוד יפה,” אמרתי.
הוא הסתכל עליי ואמר:
“בגלל זה אני לא רוצה שתמשיך להסתובב עם הילה, זה לא בדיחה, אתה מבין?”
“מישל אתה מתכוון.”
“מישל, הילה, כולן, אתה לא צריך את זה. אתה צריך להיות איתי.
“אתה עזבת,” הזכרתי לו.
“אתה רואה שאתה מתנהג כמו ילד קטן. אני עומד ערום מולך ואתה מתעסק שוב פעם רק בקליפות. רוצה לראות משהו?” שאל.
הנהנתי ועמיחי משך מעלה את חולצתו. באיזור הגב התחתון נמתחה צלקת ארוכה.
“זה מאנטי-פה, אתה מבין? חבורה של מטומטמים. אתה יודע מה מרגיז אותי?” הוא שאל מתרומם שוב מהכיסא. “לא זה שבסוף השמאלנים הם הכי צבועים והכי אלימים כי הם כל הזמן עסוקים בלהסתיר את זה. זה בעיה שלהם. הדבר הכי מעצבן זה שלאף אחד לא אכפת מהקפלים של השפה, מההיסטוריה שלה. בגלל זה הם כל כך אוהבים את דה סוסיר, הייתי רוצח אותו עם הידיים שלי אם הוא היה חי. הם רק רוצים להגיד את הדבר שכולם אומרים, שוב ושוב. לא לצאת מהלופ. תמיד להגיד בדיוק את מה שנכון לזמן הזה.”
הוא הרים את כוס הבירה שלו למעלה שופך מתוכה זרזיפים דקים על הריצפה.
“לכל מילה יש את המשמעות הכי שטחית שיכלה להיות לה. אבל אני מסרב לקבל את הדבר הזה.”
הוא מתח את החזה שלו מול האנשים שאיימו לשטח את השפה, כאילו הם נמצאים איתנו בסלון ברלין בחרבות שלופות.
“אני רוצה שהספרות תראה כמו חתך גיאולוגי, שהיופי שלה יהיה כמו של הר, למה שבקתני?” קרא לתיקרה.
מלצרית אחת הפנתה את המבט שלה אלינו.
“אתה אידיוט” סיננתי ועמיחי התיישב וחייך אליי.
“אוך התגעגעתי אליך, אולי תצטרף אליי? מה יש לך לעשות עם החיים העלובים שלך.”
“כלום,” הודיתי.
“ממשיך לכרכר אחרי הנקבה הזאת. למה?”
“אה… היא יפה,” אמרתי.
“היא לא כל כך יפה, חבוב.”
חשבתי על זה. הוא צדק, היא לא בדיוק יפה, מישל.
“לא יודע, אני אוהב שהיא חלשה כזאת, שהיא לא מבינה בכלום. היא קצת מטומטמת, אתה יודע?”
עמיחי חייך.
“כן, אני מבין, אתה אוהב את השליטה. מאכזב קצת, אבל אנושי.”
“לא בדיוק שליטה,” אמרתי.
“לא משנה. אתה צריך לבוא לסדנה שלנו, תבוא ביום חמישי,” הוא עכשיו נעמד. “זהו, אתה חייב לבוא, תשבע לי שאתה בא.”
הוא לא חיכה לשבועה שלי.
“אני חייב ללכת,” אמר בקול רם השאיר כסף לשלם על שנינו, וברח.
ניסיתי לרדוף אחריו אבל הוא נעלם בגוש האנשים הענק שחצה את אלנבי לכיוון קינג ג’ורג’.

אחרי שאיבדתי אותו לרוחות השגעון המשכתי ללכת באלנבי ובמקום לחכות לאוטובוס נכנסתי לחנות ספרים משומשים שהייתה מעבר לכביש. חיפשתי את הספר של עמיחי. ידעתי שהוא הוציא אחד כשחזר מברלין, אבל לא הצלחתי למצוא. המוכר לא הכיר אותו. ביקשתי ספר של אורי צבי גרינברג והמוכר אמר לי שיש לו רק את “רחובות הנהר”. אמרתי בסדר, כי לא קראתי שום דבר שלו. מיד כשהוצאתי את הארנק נכנסו לחנות ז’אקוב וזוסמן מלאי עונג מעצמם.
“אוהוהו, ‘רחובות הנהר’, אורי צבי גרינברג!” ז’אקוב גירגר את המילים במבטא הצרפתי שלו. “הולך לזיין?”
“הוא מסתובב יותר מדי זמן עם עמיחי, זה לא עושה לו טוב, צריך לטהר אותו!” הילה אמרה לו.
פעם ראשונה שראיתי את ז’אקוב מעוות את הפנים. הוא שנא את עמיחי יותר משציפיתי.
“הוא אנטישמי,” קבע, “בלי כישרון, וזה חבל, כי יש אנטישמיים עם כישרון רב, גוגול, סלין, אליסטר קרואלי!”
הילה דחפה אותנו מחוץ לחנות.
“קדימה, קדימה, הזמן קצר והמלאכה מרובה.”
ז’אקוב עצר באם:פם וקנה שני בקבוקי יין. הלכנו כמה רחובות לכיוון פלורנטין. זוסמן וז’אקוב התווכחו בלהט על בנימין נתניהו. לדעת ז’אקוב הוא לא היה מספיק פטריוט.
“זקן טרחן,” הוא אמר.
הילה חשבה שחייבים להעריך את האופי הטראגי שלו.
“הוא כמו מדיאה,” הכריזה. “עדיף גיבור כזה שישרוף את עזה למען האהבה שלו מאשר בירוקרט ימני שיילחם בבג”ץ או משהו בירוקרטי דומה.”
ז’אקוב גיחך ואמר לה שהיא שרלטנית.
“לאן הולכים?” התערבתי בכוח בשיחה.
“אל תהיה ספקן,” אמרה הילה, “זה מקום פנטסטי, יתאים לך כמו סוכריה על מקל.”
ז’אקוב הצביע לשמים ואמר:
“מלא עלמות חן, תוכל להזמין מישהי ללכת איתה להצגה היומית”
זוסמן התלהבה:
“כן, תגיד לה: מיידעלע, מה את עושה אחרי הגימנסיה? רוצה לראות את שרירי המפשעה שלי?”
הם היו מאוד מרוצים מעצמם. עצרנו ליד בניין ברחוב זבולון. ז’אקוב סידר את הצווארון שלי ותפח על החזה של הילה, מיישר אותנו.
“מוכנים? אל תעשו לי בושות.”

המקום שאליו לקחו אותי היה חוג בית. הוא נערך בבית של נועה זיסברג, ומי שהעביר אותו היה מתנחל חייכני ופנאט שהסתנן לשורות הליכוד ונכנס לכנסת בעיקבות הצלחתם המוגזמת בבחירות. הוא היה מקום שלושים ושתיים ברשימה, ואם זכרתי נכון לא היה האחרון שנכנס, הטקטיקה של הבחור, כפי שלמדתי בחוג הבית, הייתה דווקא לכבוש את ליבם של התל אביבים הליברלים. הוא דיבר על חופש כלכלי, צמצום הצבא ומלחמת חורמה בפקידי הממסד. ברחבי הסלון ישבו זוג מטאליסטים בחולצות שחורות, שני דתיים עם חליפות ומשקפיים, בחורה עם שביס הודי, נועה זיסברג שהתלבשה כמו מארחת במסעדה ושניים מהתא של ‘אם תרצו’ באוניברסיטת תל אביב. זוסמן עשתה לי סיור היכרות.
“זאת זיסברג, היא ממש הייתה חשובה מתישהו,” ואז לחשה לי: “משוגעת”.
אחר כך הציגה בפני את הבנים הדתיים:
“זה נדי ומתן. “אתם יכולים ללחוץ לו יד, הוא בן.”

מתן התכוון לומר לה משהו אבל היא כבר עמדה להציג את את הזוג המטאליסטי:
“היא הבחורה הכי יפה בסצינה של הימין,” הצביעה על הבחורה הגבוהה והממושקפת שלבשה חולצה של KORN. “וזה החבר האפס שלה, תום. לתום אין יכולות חברתיות אז הוא ליברטריאן,” ובאותה נשימה התקרבה אליו ואמרה “מה אתה אומר תום? אני ואתה נזדיין אחר כך?” והוסיפה קריצה והוצאת לשון אפילפטית.
“די זוסמן תעופי כבר, מי הזמין אותך בכלל?”
בשעה תשע חבר הכנסת התחיל לדבר וז’אקוב מזג לכולם יין ועודד אותנו לשתות. באמצע נאומו של חבר הכנסת החשיבות של כלכלה מאוזנת שאינה כנועה למשפחות הפשע של ועדי העובדים, הילה זוסמן הצביעה כמו ילדה בכיתה ג’. הנאום נעצר והוא הסתכל עליה בחיוך.
“אתה לא בעד בית המקדש?” שאלה “מתי אתה מדבר על בית המקדש? באנו בגלל בית המקדש.”
חבר הכנסת האדים. ז’אקוב אמר:
“קצת נימוסים גברת.” ומזג לה עוד יין.
המטאליסטית היפה ניצלה את ההפוגה מהמושגים הכלכליים ושאלה אם הוא בעד לגליזציה של סמים. וחבר הכנסת אמר מיד שכן ושהוא שותף בקואליציה של חברי כנסת שתומכים בלגליזציה, לא רק רפואית. המטאליסטית הנהנה בכובד ראש ואמרה שהיא ממש מופתעת מהפתיחות שלו ואני חשדתי שהיא קהל מושתל.
ז’אקוב ניגש לדבר איתו על משהו שכתב על דייויד יום באחד מהמאמרים שלו במקור ראשון וחבר הכנסת הופתע ואמר לו שהוא לא ידע שיש כאלה אנשים רציניים בתל אביב שקוראים את מקור ראשון. אחרי זה ז’אקוב מזג לו קצת יין וחזר לשבת להמשך ההרצאה. חבר הכנסת ניסה להחזיר את כולם לריכוז והתחיל לדבר על בעיית הפליטים בדרום תל אביב.
הילה נחרה בקול ורקעה עם הרגליים שלה.
“למי אכפת? תגיד אם הולכים לבנות כבר בית מקדש או לפחות משהו דומה עם קורבנות.” היא ניסתה למשוך את תשומת הלב של ז’אקוב אבל הוא החמיץ את הפנים שלו אליה וניסה להקשיב למה שהוא אומר.
“ותגיד יש מצב שגם בנות יוכלו להשתלב הפעם? אמרת שאתה בעד שילוב של נשים בצה”ל אז מה עם זה? תתן לנו?”
חבר הכנסת האדים מעט ואמר בקול שבור:
“עד שזה יבוא… אני מאמין שכן, אבל…”
ז’אקוב ניגש להציל את המצב ואמר:
“אולי ניתן לאיש הגאון הזה לדבר ונשאל שאלות בסוף, מה את אומרת מפלצת?”
הילה התעצבנה וקמה על הרגליים שלה:
“ידעתי שאתה תתפשר, תמיד אתה מתפשר בסוף. ואתה,” פנתה לחבר הכנסת ההמום “אתה יכול לחזור ל’שלום עכשיו’. באמת, לגלזיציה, מה אתה גיל קופטש?”
אחרי זה הסתכלה עליי ואמרה:
“מי בכלל רוצה לשכב איתך?” והלכה בטריקת דלת.

 

מהפיכה

בבוקר הבא פספסתי את השיעור הראשון ורצתי במדשאות האוניברסיטה שיכור והלום עדיין מכמויות היין ששתינו בחוג הבית בפלורנטין. ניסיתי להגיע לפחות לשיעור ספרות לטינו-אמריקאית. תחושה לא נוחה התפתלה מאחורי הגב שלי. נדמה היה לי שכולם נועצים בי מבטים מפוקפקים. כשעברתי את בניין מנהל עסקים מישהי הצביעה עליי בלי בושה.
החששות התגלו כמוצדקים. הכניסה לבניין הפקולטה תקפה אותי באלם מוחלט. על קירות המסדרון נתלו זה אחר זה פוסטרים ענקיים עם תמונה שלי במרכזם. כן, כן, אני, יותם שבח, הודפסתי בעשרות והודבקתי לאורך ולרוחב קירות החוג לספרות. בלורית שחורה מתוחה אחורה, היד שלי מחזיקה מיקרופון. מעל הפרצוף העקום שלי הופיעה המילה “ניצחון”. מבטים ננעצו בי מכל עבר. סטודנטים, מתרגלים, מרצים ואפילו עובדי הניקיון הסתכלו עליי, משתהים. התרחקתי מהם וטיפסתי במדרגות לקומה השלישית, שם לשמחתי לא הופיעו עוד שלטים.
פתחתי את הדלת של חדר 207. דניאל המרצה עמד באמצע הכיתה ונשא במבטא ארגנטינאי מהפנט נאום נלהב על בורחס. נכנסתי בשקט, מנסה למשוך כמה שפחות תשומת לב. אלא שדניאל עצר את השיעור, הביט לעברי והחל לקרוא:
“פשיסט! בוגד! פשיסט!”
בלי ששמתי לב הושלך לעברי, בדייקנות ראויה לציון, טוש פלסטיק שחור. הכאב היה חד וחותך. אל דניאל הצטרפו הסטודנטים האחרים וכולם החלו לקרוא לעברי בשמות. זיהיתי את הגב של מישל בשורה הראשונה, אבל היא לא הפנתה אלי את ראשה. ליבי דוליטל קמה מהמושב שלה, חושפת מכנסיים אדומים ומבריקים. היא גלגלה עיניים לעבר הכיתה ומשכה אותי החוצה.
ליבי הייתה מהמעריצות השרופות של עמיחי. היא גדלה בכפר סבא, ותמיד הייתה מרדנית ויחד עם זאת בעלת חולשה לדמויות סמכות. בגיל ארבע עשרה העריצה את להקת “היהודים”, רדפה אחריהם בכל הארץ. בגיל שבע עשרה החרימה אותם ולא הסכימה לשמוע מוזיקה ישראלית בכלל. היא הצטרפה לקבוצה של נערים שהיו נפגשים בגשר של דיזנגוף סנטר, מעשנים סמים ומדברים על אנרכיזם ופאנק. כשהתקרבו הבגרויות בבית ספר כצנלסון, ויתרה על הקריירה שלה כמהפכנית והחליטה להתמקד בשירה. היא קראה כל מה שיכלה, קריאות מרתוניות לתוך הלילה, וברגעים רוטטים במיוחד אפילו כתבה כמה שירים בעצמה. היא לא העזה לקרוא אותם לאף אחד, עד שפגשה את עמיחי באיזה פסטיבל והעזה לתת לו מחברת אחת, הוא עבר על כולה בלי להסיר עין, ובלי להגיב, עמד לידה מחזיק את המחברת וקרא במשך רבע שעה כמעט ארבעים שירים. היא התפתלה, רצתה לחטוף את המחברת, לזרוק אותה, לנשק אותו, לפרוץ בצחוק. אבל לעמיחי היה מבט רציני והיה ברור שאסור להפריע לו. בסוף סגר את המחברת וקבע: “את תקריאי את השירים האלה בערב שאני מארגן,” ולא הוסיף דבר. ליבי הייתה שלו לעד.
הלכנו לקפיטריה. אני הייתי עדיין מבוהל מהתקרית בכיתה, אבל ליבי התהלכה בשלווה חגיגית כמעט ונהנהת מההזדמנות להתאוורר קצת מהשיעורים. הקפיטריה הייתה מכוסה בפוסטרים: שר התרבות שפס שחור חוצה את פניו, אני, בפרצוף נוגה, עוזה מפרפר נחמד אוחזת בדגל ישראל. על שולחן מתכת עגול חיכה לנו עמיחי, בחיוך מרוצה הוא סימן לנו לשבת איתו ונישק את ליבי על לחיה.
“נו, איך הפירסום, כוכב?”
ליבי הסתכלה עליו במבט אוהב.
“נהדר,” עניתי לו בפרצוף חמוץ.
“מה אתה מדוכדך, יש מהפכה, אתה חלק ממנה, תתקדם.”
הוא שלף פלסק כסוף ומזג ממנו לתוך כוס האמריקנו שלו.
“כמו דוסטוייבסקי,” הוא קרץ לי.
“זה לא כמו…” התייאשתי באמצע המשפט.
ליבי הפריחה לאוויר טבעות דקיקות של עשן וסימנה לנו לעבר חבורה של ממושקפים בעלי תווי פנים עדינות. הם התווכחו לגבי איזו הפגנה שתיכננו בסוף החודש, שמטרתה הייתה “להפסיק את הטירוף הקיצוני שמשתלט על האוניברסיטה”.
“אתה קולט שפעם התלוננו שמסמנים מרצים?” אמר אחד הבחורים, “זה גורם לי להתגעגע לתקופות האלו. איך בכלל אפשר להגיד שאתה איש רוח ימני? זה אוקסימורון.”
הם הבחינו בנו רק אחרי שכבר הספקנו לשמוע את כל תכניותיהם הנרגשות להחזרת השוויון והחירות למסדרונות גילמן. עמיחי נופף להם בידו, משועשע, והם הסתלקו תוך הפטרת קללות אלגנטיות לאוויר.
“נו, אז מה שלום האספסוף של זוסמן? היא כבר זיינה אותך או שאתה שומר על התחתונים שלך יפה?” עמיחי אמר. הדרמטיות של אתמול נעלמה, והוא סרק את קפה גילמן בבוז.
“מי קשור אליהם בכלל?” התעצבנתי.
“אתה, אתה הבייבי שלהם,” הוא קבע בפסקנות.
ליבי קמה מהכיסא ושאלה את עמיחי אם להביא לו משהו.
“עזוב אותי, אתם כולכם משוגעים,” אמרתי, “מה אתה חושב, שמעניין אותי כל השטויות שלכם? משחקים בלהיות מקוריים, להיות האמנים הימנים כי תפסו לכם את כל הפוזציות האחרות.”
עמיחי הרצין. “הם,” הוא אמר, וקירב את ראשו לזה שלי. “רק הם, אבל זה בסדר, תמשיך לבלות איתם, אתה עוד לא בשל, כנראה.”
קמתי ללכת אבל לפני שחציתי את הגדר לכיוון היציאה עמיחי אמר:
“אגב, יש אנשים שכבר מוכנים ואנחנו מקבלים אותם בידיים פתוחות”.
ידעתי שהוא אמר את זה כדי לפגוע בי, אבל לא הבנתי את מלוא המשמעות של המילים לפחות לא באותו יום.

בבבוקר המאוחר של שבת ישבתי בבבית קפה בלבונטין לכתוב עבודה לסיום הקורס באקו-פמניזם. אבל המבטים העוינים סביבי לא נתנו לי לעבוד בשקט. מאז שהפוסטרים שלי נתלו על קירות הפקולטה הרגשתי שכולם מחכים להכות אותי במקלות. בקצה של בית הקפה ישב השחקן שהקריא באירוע השירה בקפה גילמן את השיר הנוראי על התפוז והגרעינים ומה שזה לא יהיה. התקרבתי אליו ושאלתי אותו בזהירות אם ראה את מישל. הוא הביט עליי מבעד לתלתליו השמנוניים ואמר בבוז:
“חשבתי שהיא עברה לצד שלכם, לא?”
לא הבנתי.
“על מה אתה מדבר? איזה צד?”
הבחור לא הקשיב לשאלה שלי.
“אבל אתם יכולים לעשות מה שאתם רוצים,” אמר, “לא יעזור לכם כבר. שרפתם את כל הגשרים, הפסדתם.”
“הפסדנו?”
“זהו, לא יעזור לכם.”
התרחקתי ממנו בשביל לא להידבק, אבל מישהי שישבה לידו הוסיפה.
“כן, העיפו אותם מהאוניברסיטה, לא שמעת?”
הסתבר שהמטומטמים האלה החליטו להקים דגם קטן של בית המקדש בכניסה לספרייה, וקראו לו על שם ראשת החוג. היא התעמתה עם ז’אקוב והודיעה שיש לו 48 שעות להסתלק מהאוניברסיטה לפני שהיא מוציאה נגדו צו הרחקה. הילה קיבלה אזהרה, אבל רצתה ללכת על כל הקופה והחליטה לעזוב את הלימודים כמחאה על דיכוי חופש הביטוי. היא ארגנה תהלוכה של עשרים מכנסונים אדומים, שהקיפו את האוניברסיטה כשהם מדקלמים את “חיילים אלמונים” של יאיר שטרן מדגישים בעיקר את ארבעת המילים שבאמת זכרו: “משורה משחחר רק המוות”.

 

דם אריות

הסילוק השערורייתי הוביל את הפאשיסטים להכריז על אירוע התעוררות המונית. עכשיו כשגילמן טוהרה מהשפעתם האפלה, החליטו למקם את המחאה בדשא מול בניין מקסיקו לאומניות. מחוץ לשערי האוניברסיטה הוצבו שתי סטודנטיות לתואר ראשון במחוכים שחורים מחנות סקס זולה וחילקו פליירים לעוברים ולשבים. זה היה רעיון של ז’אקוב.
עמיחי עלה לדבר ראשון.
“יותר מדי זמן נתנו את הדפים ועטים שלנו לאנשים הלא נכונים,” הוא נזף בקהל החף מפשע. “צריך להגיד את האמת: תנועות חברתיות כותבות מניפסטים מחורבנים ושירים מחורבנים. שירה בגוף ראשון היא אוננות. את שפת הרחוב צריך להשליך לפחי הרחוב. שירת זכויות האדם סיימה את תפקידה עם ברטולט ברכט. מאז שנות הארבעים היא עוסקת בהפיכת דו”חות עוני לאמנות ואת המילים לדו”חות עוני. כמו שאמר איזה נוצרי, תנו לאמנות את אשר לאמנות ותנו לקיסר את אשר לקיסר!”
בקהל היה כרגיל גרעין של מטורפים שהקשיבו לעמיחי כמו לגורו, ואילו כל האחרים בהו בפסל המכוער שהיה קבוע בדשא מרב שעמום. לזוועתי זיהיתי בקבוצה הנאמנה שלו את מישל. ממש כך, בגודל טבעי ובמבט מצועף, בולעת כל מילה שלו כמו סרדינים ניסיתי לפלס אליה דרך בין האנשים בקהל, אבל ברגע שעמיחי ירד שוב פעם הסתודדו יחד כל הפשיסטים, מריעים לז’אקוב שדילג בקלילות לפודיום. הם נופפו, מחאו כפיים וצעקו “הזהב, הזהב, הזהב!”. ז’אקוב עלה ומאחוריו ארבע עשר צעירים עם חולצות מודפסות של ‘הבית היהודי’.
“חברים וחברות, מכרים וג’נטלמנס,” ז’אקוב לחש למיקרופון, “אוניברסיטת תל אביב החליטה, בצעד אמיץ, לשלוח אותנו אל מחוץ לגבולותיה. היא אמרה לי ‘זאקוב, נועדת לגדולות, אל תשאר בקן הקטן הזה, תפרוש כנפיים’.” הוא חייך חיוך קטן והוסיף: “ככה לפחות היא התכוונה להגיד.”
הוא עצר לרגע ומשך את הפאוזה להעצים את החגיגיות שבדברים שלו:
“החלטנו להצטרף לביצה הפוליטית החמימה משתן ושחיתות. בגלל שאנחנו מושחתים באופיינו וגם מריחים רע, רע, רע!”
שאגות השמחה נשמעו מכל עבר. ז’אקוב עצר את ההתלהבות בידיו.
“אני רוצה עכשיו, אם יורשה לי, לקרוא לכם פנינים נבחרות מתוך המצע של הסיעה החדשה שלנו.”
הכנופייה סביבו המשיכו לרקוע ברגליים ואני ניסיתי להתקרב לעבר מישל ועמיחי, שעמדו עם ליבי וינאי ליד הדלת של בניין מקסיקו ועישנו. ז’אקוב החל לקרוא משפטים סתומים מתוך המניפסט שכתב:
“הלאה החולשה, הלאה המחלות, הלאה המוות! אנחנו נאמנים לחיים, לחיים! לא צריך למכור את הגוף הרקוב שלכם למוות, תנו אותו לחיים. מה נתנו לנו כל המוות והזיהומים הנגפיים? רק כאב וצער! שימו את מבטחכם בחיים. הפסיקו למות, בפקודה!” הוא גרר את המילים, מרטיט את שפמו הדקיק מעלה ומטה.
התקרבתי לשער של בניין מקסיקו והצצתי לעבר עמיחי, שנראה עצבני. מישל ניסתה להרגיע אותו.
“קרקס, הם הופכים את הכל לקרקס,” הוא יילל לעבר מישל כמו ילד, והיא ניסתה להרגיע אותו.
נשכתי את השפתיים ורציתי ללכת לבכות איפה שהוא למזלי מצאתי את הילה ביציאה מהאוניברסיטה. תפסתי אותה כשירדה במדרגות לעבר שער הכניסה.
“את לא מצטרפת לחגיגה שלכם?” שאלתי.
“עזוב אותי, חבורה של סתומים.” היא הסתכלה על הקהל המשולהב למשך דקה ואז הפנתה את מבטה.
“נמאס מהשטויות האלה. אני התבגרתי כבר מכל המלל הזה. אני במקום אחר.”
הבטתי עליה מבולבל.
“צריך לחזור לבייס, לשאלות הגדולות. עזבתי את הדירה. אני נוסעת לאפריקה, לאיפה שהדברים באמת מתחילים.”
“מה?”
היא הראתה לי כרטיס של קבוצת קואופרטיבים שעסקו במשהו כמו הטפלת מים. אחרי זה תופפה בידיה על הבטן והרגליים, וכל גופה הזעיר רעד.
“יש לי מלא ספרים שאני צריכה להפטר מהם. רוצה לקחת משהו?”
הנהנתי. עלינו על מונית ונסענו לשכונה צעירה על גבול יפו. הבית שלה היה קטן אבל מסודר להפליא. קירות עירומים וספה שחורה מול ארון עץ מלא. היו לה המוני ספרים, דחוסים ומאורגנים כמו בחנות. ספרים בעברית, אנגלית וכמה ספרי שירה בשפות אחרות. היה שם הכל: מספרי שירה בכמה כרכים עד לספרי בישול, שפות תיכנות, פוליטיקה, סטאלגים מרופטים וספרי קומיקס בערבית.
“אז את לא מצטרפת לפוליטיקה?” שאלתי. ניסיתי למצוא דרך לדובב אותה. הילה רק הניעה את ראשה לשלילה בעוד עיניה ממוקדות בי.
“אז למה היית שם? לא העיפו אותכם?” ניסיתי שוב.
“לתפוס חתיכים,” היא אמרה.
“וזה עבד?” שאלתי.
“לא יודעת, זה עבד?”
הנהנתי בלי להוציא מילה.
“אז נשיקה.” היא הצביעה על הצוואר שלה.
ניגשתי לעברה ונישקתי את צווארה. היא המהמה. ומשכה אותי לעבר המקרר שלה. והראתה לי את התכולה שלו, היו שם משקאות שלא הכרתי כל מיני פחיות מחניות בוטיק ובירות.
“רוצה?”
לקחתי בירה בבקבוק קטן ושחור והיא מיהרה לשלוף פותחן מהמגירה. אבל לפני שפתחה לי אותו הוא נפל לה מהיד והיא התכופפה להרים אותו.
“את מתביישת ממני?”
היא חייכה אליי במבוכה והנהנה שוב. ואז רצה לחדר שלה והביאה עט ונייר ושירבטה במהירות משהו. היא הגישה לי את הפתק מקופל. פתחתי אותו והיה כתוב שם: “אני רוצה שתתפשט” הורדתי את החולצה שלי ואחר כך את המכנסיים והילה נישקה אותי על הבטן ועל הידיים. ואחר כך שמה את היד שלה על התחתונים שלי.
אחרי זה השתכרנו אבל לא כל כך עמד לי אז ירדתי לה והיא לא כעסה. להפתעתי היא גם לא העיפה אותי אחרי, רק הניחה את הראש שלה עליי וסידרה את היד שלי כך שתעטוף אותה.

בבוקר הרגשתי רע. המיטה הייתה ריקה, והילה ישבה בישיבה מזרחית על כסא במרפסת ושתתה קפה בכוס זכוכית קטנה. התקרבתי אליה, אבל היא סימנה לי שהיא לא יכולה לדבר. חשבתי שנמאסתי עליה אז התלבשתי מהר ורציתי לצאת. לפני שפתחתי את הדלת עצרה אותי.
“אתה הולך?” היא שאלה בחיוך.
“מה את עושה, מדטיציה?” שאלתי.
הילה התמתחה ונישקה אותי על השפתיים.
“זה לא מדיטציה. זה אימון חדש שהתחלתי לעשות, קוראים לזה ‘למפל טיורינג’, פיתחה את זה מישהי מהוד השרון, אני נוסעת לסמינר שלהם ביום שבת.”
זרקתי משהו על עבודה שאני צריך להגיש וברחתי לרכבת. האנשים ברחוב נראו עוינים. אישה עם חליפת ג’ינס חצתה את הכביש באלכסון והבהילה אותי כל כך שקפאתי לכמה שניות. לפני שהגעתי לתחנה הטלפון צילצל. זו הייתה מישל.
“אל תבוא,” היא אמרה כשעניתי לשיחה. זה הפחיד אותי מאוד ולא הצלחתי להגיד שום דבר.
“אל תבוא היום, הם נכנסים בכם עכשיו.”
“לאן לא לבוא?” שאלתי.
“לאוניברסיטה, יש פה אנשים…” היא לא השלימה את המשפט.
“את סתם לא רוצה לראות אותי,” אמרתי.
“אני, לא… זה לא נכון. אני גם צריכה להזמין אותך. אני צריכה להזמין אותך, בוא לבר יוחאי 7 בעשר בערב, טוב?”
“בר יוחאי? לגלריה של עמיחי?”
“כן לגלריה של עמיחי” היא אמרה בכעס “תגיד תודה שהזהרתי אותך, היום בר יוחאי בעשר. אני לא רציתי להזמין אותך אבל עמיחי התעקש.”
“למה שלא תרצי להזמין אותי?” שאלתי , אבל מישל כבר ניתקה את הטלפון.
חשבתי על מישל הכי חזק שלי עד שהרגשתי שהיא נעלמת ממני. ואחר כך חשבתי עליה שוב פעם כשהיא שוכבת עם עמיחי. היה לי את כל היום לשרוף אז חזרתי הביתה ובהיתי בטלוויזיה, ואחר כך ניסיתי לאונן אבל שוב פעם לא עמד לי. בסוף ניסיתי לקרוא ספר של גוגול. חוסר הצלחה אפי.

בעיתון הארץ כבר נכתבו כל העמדות לגבי הצטרפות סיעת “חיים” בהנהגת ז’אקוב למפלגת הבית היהודי. אנשים כתשו זה את זה בניסיון להביע את העמדה הכי מופרכת לגבי הסיטואציה האבסורדית ממילא. הייתי צריך למלא את השעות עד הלילה ובדקתי מה אנשים אומרים על זה בפייסבוק ובטוויטר. החוג לספרות בתל אביב זכה לכינויים נוסח “החוג לפופוליזם רדיקאלי”, “סותמי פיות באצטלה ליברלית” ו”החוג החדש לניו מדיה”. בין חברי החוג השנאה הכי גדולה הופנתה כלפי מישל, וזה שימח אותי באופן שלא יתואר. עשיתי לייק לפוסט שכותרתו הייתה “הפילגש של הדוצ’ה”, ועוד אחד בשם “זאב פשיסטי בעור מפלסטיק”.
כל הדרך לגלרייה הייתי לחוץ ממה שאגלה שם, דמיינתי את עמיחי ומישל כמו זוג מלכותי מפקד על קבוצת המטורללים שלו. כשנכנסתי פנימה כבר היו שם כמה אנשי שוליים מבין עושי דברו של עמיחי. זיהיתי את ליבי ואת ינאי . הם היו רטובים, יצאו בוודאי מאיזה טקס וודו. איזה סיוט. עמיחי התרגש לראות אותי, ובירך אותי בפרצוף מלבב של תנין.
“מה?” שאלתי, מגשש בעיניי אחר מישל.
“נסיך, זה יופי שאתה כאן, חיכינו רק לך.”
“לא הייתם צריכים לחכות,” אמרתי,
עמיחי חייך. הוא דילג לעבר הבמה הקטנה שאיכלסה כמות גדולה של פוסטרים ועליהם שירים מודפסים באותיות ענק. אל המקום נכנסו עוד מספר קטן של אנשים, היינו עשרים כולל את מישל ואותי. עמיחי ביקש מכולם להספיק את מה שהם עושים ודיבר אל תוך המיקרופון.
“זהו, משחק הילדים נגמר,” הוא אמר, “אנחנו הולכים להציל את האמנות מהעטים המגוייסים, מהשטחיות האקדמית, מהבוז של אנשי התרבות לתרבות עצמה. אנחנו הולכים להחזיר את הספרות, את השירה, למקום המתאים להם, למקום שפעם עמדה הדת, שהכהנים היו מגינים עליה בגופם.”
מסביב נשמעו קריאות עידוד סוערות.
“הרבה מילים נשפכו על העניין הזה. הרבה מילים, יותר מדי, אבל נו, בסוף נשארים רק המחוייבים. עכשיו שמעתי,” עמיחי הפסיק לדבר וחייך חיוך קטן, “שבסוף החודש הולכת להתרחש הפגנת כוח של אנשים שמבקשים להפוך את התרבות שלנו לנחלת הדמוקרטיה, לנחלת כל אדם, בלי כישרון, בלי השקעה, בלי עבודה, בלי ידע בסיסי, בלי אמונה. כל מי שמכתים את הנייר שווה ערך לפיקאסו, כל מי שיורק מספר חרוזים הוא טי.אס אליוט. כתבת פוסט בפייסבוק? קיבלת לייק? עשית אטנדינג? יאללה, שלח למוסף הספרים של הארץ. והילה זוסמן, איפה היא? איפה ז’אקוב שהלכנו אחריו בעיניים עצומות? מכרו את עצמם לפוליטיקה, עזבו את העקרונות שלהם בשביל טראפיק. זה לא בשבילינו. אנחנו לא כאן בשביל שיכתבו עלינו בוואלה!, אנחנו לא כאן בשביל שבצלאל סמוטריץ’ יזכיר אותנו בפמפלטים של המפלגה שלו.” הוא נתן לקהל להריע לו ולמחוא כפיים ואז הכריז: “לרכבים!”
מישל עמדה קרוב לדלת דרכה הוביל אותנו עמיחי. היא הסתכלה עליו, מחפשת את העינים שלו ולא מוצאת. אחרי שראה שכל הקהל מתחיל לצאת החוצה חזר עמיחי דרך הדלת וניגש ישר אליי.
“אני כל כך שמח שבאת,” אמר לי. “אני בחיים לא רוצה לעשות שום דבר בלעדיך.”
הוא חיבק אותי עד שהדפתי אותו ואז יצא החוצה. שאר הקלגסים הלכו בעקבותיו. יצאתי אחריהם. היו שם שתי מכוניות פרטיות ומכונית מסחרית גדולה. מישל יצאה אחריי.
“מה זה?” שאלתי בחשדנות.
“אתה לא יודע? חשבתי שאתה החבר שלו,” אמרה.
“אני לא יודע כלום.”
“אתה מפחד?”
“ממנו?” הצבעתי על הטרנזיט. “בטח שאני מפחד, הוא קוקיה. ובכלל, מה את עושה פה? מה הקשר שלך לחבורת הלאומנים הזאת?”
“לא יודעת,” היא אמרה. “פשוט, כשעמיחי מדבר…כשהוא מדבר זה פשוט נשמע הגיוני. הוא לא מקשקש ולא מתמרן, הוא אומר את האמת כמו שהוא רואה. זה סוחף.”
היא צחקקה, וזה עיצבן אותי כל כך שהחלטתי לעשות את הדבר הכי טיפשי שיכולתי, ונכנסתי לטרנזיט עם עוד חמישה אנשים.
המכונית נעצרה אחרי עשרים דקות. בכלל לא הרגשתי שהזמן חלף. רק דמיינתי את עמיחי מזדיין עם מישל בגלריה, על הפודיום בגילמן, על הראש שלי, ואיפה לא.
“מה זה? הגענו? איפה אנחנו?” שאלתי, אבל אף אחד לא השיב.
ראיתי את רמת גן. הייתי בטוח, כי עמדנו מול החומות האפורות של הספארי.
“מה זה? למה אנחנו מחכים?”
ינאי הסתכל החוצה ואז פלט, “הנה, פותחים לנו”.
ינאי דיבר עכשיו עם מישהו שדיבר במבטא רוסי כבד.
“זהו?”
“לא, לא, יש עוד מכונית, חצי שעה לא יותר.”
“אתה הבוס עכשיו, יצאתי להפסקה.”
השער של הספארי היה מורכב משני חלקים ועכשיו החלק החיצוני נסגר והפנימי נפתח בפנינו. חיכינו עוד עשר דקות ואז הופיעה מכונית פרטית אפורה.
“יאללה, לצאת,” ינאי צעק עלינו.
“מה לצאת? אתה משוגע, עם כל ההיפופוטמים?” אמרתי בקול רועד.
ליבי דוליטל אמרה בקול חסר סבלנות:
“כאן זה לא השטח של ההיפופוטמים, זה השטח של האריות.”
כבר הצטערתי לגמרי שעליתי על המכונית המפגרת הזאת. לא משנה כמה שנאתי את מישל עכשיו, לא שווה למות בשביל זה.
“איך שאתה רוצה,” ינאי אמר.
הוא שלף מתחת לכיסא שקית שחורה שבתוכה נחו שתי אומצות עצומות למראה. הוא הזריק לתוכן חומר שקוף והשליך אותן לחלק האחורי של הטרנזיט.
“אני רק אומר לך שלכאן הם הולכים להגיע.”
יצאתי בטריקה מהאוטו.
עמיחי הסתובב כאילו הוא סיים עתה קרב בניצחון מוחץ.
“תגיד לי, אתם חבורת משוגעים או מה?” אמרתי לו.
עמיחי סימן לי שקט עם האצבע ואז אמר בלחש,
“אנחנו הולכים לעשות את מפגן הכוח הכי גדול שראו כאן מאז המנדט הבריטי. על האריה של גנדי שמעת?”
עמיחי החזיק מוט עם שפיץ מחודד, שעליו התנדנדה חתיכת בשר מדממת.
“אתה יודע מה, יותם? כל מה שרציתי נמצא כאן. אריות, אני ואתה, שום דבר אחר לא חשוב.”
“תקשיב, יש כאן איזה עשרים אריות, הם הולכים לאכול אותנו,” אמרתי.
עמיחי סימן לי לשתוק. הלכתי לרכב הפרטי האפור וסגרתי את הדלת מאחורי. מישל ישבה שם ועישנה.
“מה אתה עושה כאן? אתה לא מנהיג המהפכה? יד ימינו של ג’ינג’ס חאן? כל החברים שלך יוצאים להלחם ואתה נשאר כאן כמו ילד?”
“הם לא חברים שלי,” אמרתי, “ואת, איך יש לך משהו להגיד בכלל?”
מישל הפנתה את המבט שלה לחלון ואמרה:
“אתה לא תבין.”
“מה אני לא מבין.”
“אתה לא מבין כלום, אבל אתה הכי לא מבין את עמיחי.”
“ואת בטח מבינה כי את המאהבת שלו.”
“אני יודעת שהוא לא אוהב אותי. הוא רק רצה שאני אבוא כדי לגרום לך להגיע.”
“שכבתם?”
“אוף אתה כל כך מטומטם.” היא אמרה. “מה הוא רוצה ממך? כאילו הוא לא יכול לעשות שום דבר בלי שאתה תסתכל עליו. לפחות בדמיון שלו. כל ההצגה הזאת זה בשבילך.”
לא ידעתי מה להגיד. אז שאלתי שוב:
“שכבתם?”
עמיחי וינאי עמדו לצד הטרנזיט מנופפים בחתיכת הבשר הטיפשית שלהם. ניסיתי לראות אריות מרחוק אבל הכל היה חשוך נורא. מישל סיימה לעשן ואז אמרה:
“טוב, משעמם כאן, אני יוצאת.”
“מה?” אמרתי, “אל תצאי, מישל.”
היא מלמלה משהו לעצמה ויצאה מהאוטו.
“תסגרי את הדלת,” צעקתי.
היא לא התייחסה אליי ונאלצתי לעבור למושב הקידמי ולסגור אותה בעצמי.

שמעתי את זה כמה שניות אחר כך. שלוש מאות קילו של חיה התמוטטו על עמיחי, נועצים שיניים בכתפו. הוא צרח ומישל צרחה. נצמדתי לשמשה הקידמית, מנסה לראות משהו בחושך. האריה תלש חתיכות עבות מהבשר שלו, חושף שיניים זוהרות מדם. הרגשתי איך שתן מציף את מכנסיי ולרגע פחדתי שזה דם. ראיתי את הכל קטן-קטן, רחוק ממני שנות אור. האריה היכה והצליף על הגוף שוב ושוב. בלי לחשוב לקחתי מוט מתכת ששכב על ריצפת המכונית ויצאתי מהאוטו. רצתי עד לחיה הנוהמת והיכתי בה על הראש מכה אחת ועוד אחת. הוא שאג. מאחורי החיה נפער חריץ של אור בשמיים, ומתוכו, בצעדים רועשים, התקרב יהוה, בשיער שחור ורטוב. הוא החזיק חרב נחושת ונעץ אותה הישר בתוך הלב של האריה. המשכנו ביחד לשחוט אותו. עוד מכה ועוד דקירה. לא הצלחתי להפסיק. דם שחור פרץ מפרוות הקטיפה של האריה ונספג באדמה. הברזל נדבק לעור שלי. מישל מיהרה אליי ומשכה אותי אליה.
התחלתי לבכות.
אור חזק וקולות של אזעקה בקעו מבקתת השומר.
הרגשתי שתולשים אותי ממישל ומכניסים אותי לתוך מכונית. אחר כך כבר לא זכרתי כלום.

למחרת אני, מישל וינאי שוחררנו ממעצר, התערבות של שר התרבות. ז’אקוב דאג לכך. הוא התקשר אליי נרגש וסיפר שיש תמונות שלי בכל מהדורות החדשות ושזהו, המהלך הושלם, אנחנו הולכים לנצח. ניתקתי את הטלפון בלי להגיד לו כלום.

הלכתי לישון אצל אמא שלי כמה ימים אבל אחרי שלא הצלחתי להרדם במשך שבוע עשיתי כמה סידורים ולקחתי מטוס חזרה לוורשה. העיר היתה לבנה משלג וכשיצאתי מהמונית הפתיתים המשיכו לרדת עלי ברכות ולכסות את כל הכבישים והמידשאות והבניינים.
שבוע אחרי שהגעתי יצאה לפועל ההפגנה הראוותנית של השמאל. עקבתי אחרי הדיווחים באתר של וואלה! ז’אקוב והמכנסיים האדומים הקיפו בקלות את הקבוצה הזעירה שהגיעה, מחזיקים פוסטרים שלי ופסלים של אריות מקלקר. במגפון צרחו שוב ושוב “האריה, האריה, האריה!”

הילה התקשרה עליי בווטסאפ.
“אני במקום אחר,” אמרה לי.
“את רואה את ההפגנה?” שאלתי.
היא צחקה.
“מסכנים, מה אני אגיד לך, צריך להיזהר ממטורפים ולהתרחק מהם כמה שאפשר.”
“בגלל זה ברחתי ממך,” אמרתי, והיא צחקה שוב.
“תספר לי מה אתה עושה עכשיו.”
“אני בדירה שלי. זה כמו פתח תקווה פה אבל לבן, הכל לבן, הכל.”

 

פרוזה

תהום

תהילה סולטנה שפר

בינואר 2020 שלושה עשר אנשים רעולי פנים עקפו את מערך האבטחה בהר הבית וחדרו לכיפת הסלע. במצלמות האבטחה נראו מתפללים יוצאים בריצה מהמבנה בזמן שכוחות הביטחון כיתרו את המקום. שבע דקות נמתחה דממת חרדה על ההר, ואז השוטרים פרצו פנימה. הם מצאו את רעולי הפנים עומדים במעגל במרכז המסגד, גבם מופנה לאבן השתייה. בספירה שנעשתה בזמן המעצר היו רק שנים עשר אנשים. מצלמות האבטחה הראו ששלושה עשר נכנסו למבנה ואיש לא יצא בשבע הדקות שבהן שהו לבדם. העצורים לא הסגירו את פשר היעלמותו של האדם השלושה עשר. תמונתו של אחד השוטרים מרכין ראשו אל החור שבאבן השתייה ומביט בתדהמה בחשֵׁכה, הפכה לסמל התעלומה במהדורות החדשות.
יומיים לאחר המקרה ירושלים בערה בשנאה, אלימות משני המתרסים ואלימות פנים ישראלית, חרכו את האוויר. רוחות חורף נשבו בעוז כמהלומות אגרוף, עננים אגרו גשמיהם קמוצי פנים ונעו באיום מעל שמי העיר. ישבתי בבית הקפה האהוב על אליס והבטתי בה בזמן שהטביעה קצפת בקפה. “את יודעת מה הבעיה שלך,” היא אמרה ולקחה לגימה מהתערובת המתוקה-מרירה, “את לא מוכנה להיכנס פנימה. את צועדת על הסף, הלוך ושוב, אולי מרכינה ראש, אולי מציצה, אבל רגליים תקועות באדמה. את יודעת מה זה חמש עשרה שנה טיפול? זה מלא כסף!” אליס נעצרה, רוקנה שקית סוכר לתוך הכוס ובחשה בתנועות חדות. “מה זה? מה זה כל הזמן הזה בקליניקה? אני אגיד לך מה. זה בית. זה מה שזה. בית. בכסף שהשקעת אצלו כל השנים יכולת לקנות. תחשבי על זה! שבוע הבא איפה תגורי? אבל בינתיים הד”ר שלך היה יכול לקנות, רק מהטיפול שלך. זה הזוי, לא? ואני אגיד לך מה, הוא בטח גם עשה את זה. הוא בטח קנה, בטח יש לו בית יפיפה, בבָּקְעַה, עם חלונות מעוגלים וחצר קטנה נסתרת ואיזו גפן מטפסת. מושלם. את יודעת מה, הוא צריך לשים שלט בכניסה, איפה שהוא ואשתו בטח מורידים נעליים בקטע תרבותי, שישים שלט מוזהב שיהיה כתוב שהבית נקנה בתרומת המטופלת הוותיקה ביותר שלו… לפחות יקרא לפינת הישיבה בחצר על השם שלך!”. דרך הקיר העשוי זכוכית שמאחורי אליס ראיתי את מרצפות רחוב בצלאל האפורות. עקבתי בעיניי אחר עורב שקיפץ לאיטו, מותח ראשו לצדדים, נועץ מבטיו השחורים בנקודות מבריקות. זוג מכורבל מעילים התקרב לעברו והוא פרש כנפיו ונעלם.
ד”ר בוכריס אמר: “אולי הגיע הזמן לשקול היפנוזה”. הוא הציץ במיומנות בשעון מאחוריי, כמעט מבלי שיכולתי להבחין בכך, וחייך. “בכל אופן, נשוחח על כך בפעם הבאה. את תשקלי מה את רוצה, לאן את רוצה לקחת את הטיפול הזה. דברי איתי. אני זמין כרגיל. יש לי זמן”. דלת הקליניקה של ד”ר בוכריס היא דלת פלדלת כבדה, כשאני חולפת דרכה, אני עוצרת אותה בשתי ידיים לפני שתיסגר.
הנהג בקו 19 הגביר את הרדיו. מחלון האוטובוס הבטתי בסנדלר מרחוב עזה, הוא הוריד את תריס הדוכן ושִׁפעת שרוכים נעלמה מאחורי אלומיניום זול. נוסעים עלו בתחנה, הנהג אסף את כספם ביד אחת וביד שנייה סובב את ההגה חזרה לכביש. האוטובוס שב לפקק ממנו נח לרגע במעגן התחנה ואני האזנתי יחד עם שאר הנוסעים לקרן נויבך מראיינת מומחה לאמנזיה דיסוציאטיבית. הנושא חזר לכותרות בעקבות סערה תקשורתית בארצות הברית. סופר מבוגר שכבר הוציא אוטוביוגרפיה אחת הוציא ספר חדש אותו כינה: “גִּרסה שנייה” של חייו. תיאורי ילדותו החמים התחלפו בספר זה במסכת התעללות שיטתית. אביו הואשם במעשים מחרידים שביצע בבנו בשעות הלילה. התנשפויות וברזל מלובן. מאחר שהאב היה איש ציבור ידוע ואחד התומכים הבולטים בקמפיין של ג’ורג’ בוש האב, התקשורת האמריקאית חגגה. הציניים טענו שהגרסה השנייה “נחשפה” בעקבות כישלון הגרסה הראשונה בחנויות. נציגות הארגונים הפמיניסטיים הביאו הוכחות למקרים של זיכרונות משוחזרים. אחותו של הסופר תבעה אותו על הוצאת דיבה על אביהם. קרן נויבך שאלה את המומחה לדעתו והוא אמר שכל הנושא הוא תעלומה. בראשית דרכו פרויד טען לקיומם של זיכרונות המודחקים משום עוצמת הטראומה וצפים בזיכרון בהמשך החיים, אך מאוחר יותר פרויד קבע שאלו זיכרונות כוזבים שדומיינו כתוצאה מטיפול. המומחה התייחס לטענת הסופר שהזיכרונות התעוררו בשנתו, ואמר שאיש אינו יודע מהי מטרת החלום והאם החלום משקף מציאות או דווקא את היפוכה. נוסעת בקדמת האוטובוס ביקשה מהנהג להנמיך את הרדיו וויכוח פרץ ביניהם ובלע את שארית דבריו של החוקר. קרן נויבך עברה לדווח על המתיחות סביב הר הבית, התפתחויות חדשות בפרשה. רעולי הפנים התגלו כפעילי ארגון “השיבה לבית”, לאומנים יהודיים הפועלים להקמת בית המקדש מיסודותיו המפוררים. היא הוסיפה ציטוט מזהבה גלאון שקראה להם “הוזים והזויים”, וציינה שחסימות הוצבו ברחובות ירושלים לצורך בידוקים משטרתיים. מישהו מאחוריי קילל את הערבים. הבטתי מהחלון בילדה במכנסיים אדומים וכובע צמר, עוקפת את הפקק בצעדים גדולים ונעלמת בפנייה לרחוב נרקיס.
ישבתי על הכורסא האפורה בסלון, חובקת בידי כוס זכוכית עם חליטת צמחים ופניי צמודים לחלון. רחוב עץ החיים התעורר לשגרה. נערים ערבים גררו סחורה לבאסטות והעמיסו ירקות בתפזורת. נשים מקומטות דחפו זו את זו בעגלות שוק ומיששו בידיהן הפנויות עגבניות ותפוזים. סוחרים הסתערו בצעקות שהבריחו לקוחות. קבצן התמקם ליד עמדה להנחת תפילין. עוד שבוע, קצת פחות, הדירה תסויד בכחול נצנצים, והיכן שהמיטה שלי עכשיו תוצב מיטת טיפולים. בעלת הדירה, גיסתו של מרדכי פיצוחים, החליטה להפוך את המקום למכון יופי נשי. את ההון הראשון לעסק החדש קיבלה בהלוואה ממרדכי גיסה, שהשתמש בחנות הפיצוחים גם כבנק הלוואות בריבית. את שארית הסכום כיסתה עם שכר הדירה ששילמתי לה במשך שנה. עוד שבוע, קצת פחות, ואני לא ידעתי לאן אעבור.
בלילה חלמתי את אותו חלום. שוב אני צועדת במסדרון. בקצה המסדרון אני פונה ומסדרון נוסף מתגלה בפניי, ואחריו עוד אחד ועוד אחד. אני צועדת חנוקה בין קירות צרים, כלואה בין מעברים ומסדרונות ארוכים ואין מוצא. רגליי כבדות, עיניי מתאמצות לראות, הכל חשֵׁכה. אני חולפת על פני חדרים חתומים ומבואות ללא דלתות, מתקדמת בפיתולים ומעגלים, לא מצליחה לחדש את הנשימה. התעוררתי עם תחושת חנק בגרון. מהחלון נכנס פס צר של אור. ניסיתי להזיז את ידיי והן היו משותקות, ניסיתי למשוך את רגליי והן היו משקולות טובעות. הרהרתי בחלום שחוזר מאז שהייתי ילדה.
ד”ר בוכריס נשען לעברי, מטוטלת מוזהבת משתלשלת מידו. “ממש כמו בסרטים…” הוא צִחקק באי נחת כשנתתי בו מבט שואל. “רק תעקבי אחרי התנועה ותקשיבי לקול שלי. אבל קודם תנשמי עמוק, את צריכה להיות רגועה”. המטוטלת נעה מצד לצד, מילאתי חזי באוויר, כָּרוז אוטובוס מחוץ לקליניקה הכריז: “קו שלוש עשרה, לתלפיות” ומצינור המפלֵט השתחרר קול ירייה. ד”ר בוכריס אמר: “תעצמי עיניים. העיניים שלך כבדות ועייפות. את בתוך חושך גדול. הנשימות עולות ויורדות. את מרגישה מתכת קרה בכפות הידיים. את מחוץ לשער, מה את רואה?”. אני רואה שיחים גבוהים, שבילים מתפצלים. אני מנערת בידי את שער הברזל הסגור ונשמעת חריקה. פני אישה עצומים גוהרים עליי מצדו השני של השער. היא מצליפה בזנבה ונוהמת לעברי שאלה: “מי בסגירתו הוא שנים עשר, בפתיחתו הוא שלושה עשר, וללא האחד הוא שש?”. אני שותקת. אני רואה את כפותיה הכבדות נמתחות וחושפות את ציפורניהם. תחושת חנק מתיישבת בגרוני. רגליה האחוריות כותשות את האדמה בשביעות רצון. מאחוריה שיחי הגן מלבבים בפרחי לבן ואדום. “שושנה” אני עונה, והשער נעלם ואני בתוך הגן.
“תבחרי שביל” אומר לי ד”ר בוכריס. יש רק כניסה אחת ואני נכנסת בה. חומת שיחים מזדקרת עד השמיים משני צדדיי. שושנים מטות ראשיהן, עוקבות אחר צעדיי. השביל מתפצל ואני פונה שמאלה. לפתע אני רואה תנועה, שומעת קול. אני רצה בעקבות הֶבְזֵק הצבע הנעלם בפנייה. בשביל עומדת ילדה קטנה, מכנסיים אדומות ועל ראשה קשת אוזני ארנב צמריריים. אנחנו מביטות זו בזו. השקט שוקל כמו אלבומי זיכרון. היא קורעת את השקט בצחוק וזורקת לעברי תמונות כמו מחפיסת קלפים. אני מתקרבת אליה והיא מזנקת אל חור באדמה, נעלמת והחור נעלם איתה.
אני רצה במבוך, אבודה. נהמה מרעידה את עלי השיחים, שושנים משילים את עלי הכותרת, חושפים את עמודי העֱלִי. נהמה נוספת, רעד עובר באדמה. בקיעים נפתחים. אני במרכז המבוך, וסביבי שממה. אני מריחה את מליחות הים, צועדת על מדרון הקרקע הבקועה. מדרגות אדמה אפורה, שומנית ולא יציבה, מובילים אל המים. סירחון ביצתי נתלה בנחיריי. במדרגה האחרונה אני רואה אישה, על שפת הבולען, גבה מופנה אליי, פניה אל התהום ואל הים. אני ממהרת לתפוס אותה. שלא תיפול. היא נותרת יציבה, פניה מוסתרות. צווארה חרוט שריטות, בגדיה קרועים בקווים אלכסוניים, חושפים את עור גבה העדין. אני נזכרת ביד הכבדה בכניסה למבוך, נמתחת וחושפת את ציפורניה. צליל חריטה מצמרר את גבי.
“זה מספיק לעכשיו” ד”ר בוכריס העביר לי חבילת ממחטות. יצאתי מהקליניקה ודלת הפלדלת נסגרה אחריי בטריקה. בזמן שחיכיתי בתחנה לקו שלוש עשרה קיבלתי מאליס הודעה: “יש דירה” וחמישה סימני שאלה. אתמול גררתי את עצמי לשבת מול המחשב, אבל את העכבר לא הצלחתי לגרור ולהקיש על כפתור החיפוש. עוד הודעה נכנסה מאליס, דחפתי את המכשיר לתוך התיק. המתנתי חצי שעה לקו שלוש עשרה ומיד כשהוא פנה לרחוב הפלמ”ח נתקענו בפקקים. קיוויתי שהנהג ישים חדשות, אבל הוא שם מוזיקה מזרחית.
עננים אפורים, מלאים להתפקע בגשם שממאן להשתחרר, החשיכו את המדרחוב באמצע היום. אחזתי בשקיות עמוסות קניות, על הידיות סימני מתיחה על סף קריעה. מיהרתי לרדת את רחוב בן יהודה מתחמקת מנגינת הקבצנים ומשמיכותיהם המשובצות. בכיכר ציון נעצרתי והתיישבתי על המדרגות הארוכות תחת בנק הפועלים. בקצה המדרגה היה שכוב הומלס מכוסה בשמיכה. הוצאתי מאחת השקיות לחמנייה ועגבנייה, פי לועס את התערובת ועיניי מציצות בהומלס. הוא שכב מכונס בעצמו, עיניו פקוחות לעבר השמיים והתעלם מהעוברים והשבים שדילגו בינו וביני לעלות במדרגות. “רוצה לחמנייה?” קראתי לעברו והוא התרומם מתוך השמיכה. פניו היו נעימים, תווים רכים וזקן ארוך, עיניו הופנו לעברי, אבל לא פגשו בעיניי, הבנתי שהוא לא רואה את ידי המושטת אליו. התיישבתי לידו וגם הוא התיישב, הוציא שקית מתוך השמיכה ובתוכה חומוס למריחה. ניגבנו לחמניות טריות בחומוס, משקיפים על כיכר ציון ועל השוטרים המפטרלים על סוסים, אני רואה והוא בוהה, ידיו ממשמשות בשקית הירקות ושולפות עגבנייה. “איך זה להיות בלי בית?” שאלתי. “יש לי בית” הוא ענה. “אהה” שתקתי. “אז למה אתה ישן ברחוב?” שאלתי. “כי הבית שלי נחרב” הוא ענה. שתקתי. “גם הבית שלי” אמרתי. הוא שתק. “לא ממש נחרב” אמרתי, “לא במובן המקראי של המילה. יותר חרב כמו מחורבן. יש לי משפחה מחורבנת ממש”. החומוס עמד להיגמר וההומלס עם הבית החרב מיהר לנגב את מה שנשאר. “יונים מחרבנות על הקיר בבית שלי” אמר, “והזויים חופרים מתחת. הופכים את הכל”. אספתי את השקיות הפזורות, ואת קופסת החומוס הריקה זרקתי לפח. “תודה” אמרתי וירדתי במדרגות, כשהגעתי למדרגה האחרונה שמעתי אותו אומר: “תעשי מה שאני עושה – תחרבני עליהם בחזרה”.
אליס באה לעזור לי לארוז. “נו אז יש חדש עם הד”ר בורכס הזה?” שאלה וחתכה בפיה סרט הדבקה. “בוכריס” תיקנתי אותה ומסרתי לה כלי מטבח שתשים בקרטון. “עברנו להיפנוזה” אמרתי. אליס הפכה ארגז והצמידה בדבק את כנפיו. הרמתי אגרטל, “את זה אני לא רוצה, את רוצה?” שאלתי. היא לקחה אותו מיָדי, מרוצה. “וואלה היפנוזה…” אליס המהמה, “אז את כבר יודעת מה הטראומה של הפוסט טראומה שלך?”. “לא, אני רק יודעת שאני בפוסט, אבל הטראומה לא”. אליס אמרה: “נראה לי את האדם היחיד בעולם שהפסיכולוג שלו נתן לו כזאת אבחנה בלי טראומה ביד לנופף בה”. “אני לא בטוחה…” השקעתי בה מבט מעבר לערימת הכלים הנערמים, “יש מצב שזה מקרה של זיכרונות מודחקים”. “מה, כמו הסופר המטורף הזה?” היא צחקה. “למה את חושבת שהוא מטורף?” שאלתי והיא ענתה: “אולי לא מטורף, אולי רק זקן, או שהעבודה שלו השתלטה לו על התודעה. מסכן, הוא כתב הרבה סיפורים, בטח הדמיונות שלו והזיכרונות מתערבבים, הוא הופך להיות בָּאדִי לַאב ספרותי”. היא צחקה שוב. “טוב אני לא יודעת מה הקטע שלו, אבל נגיד שגם לי יש זיכרונות חוזרים כאלה, או שיהיו לי אחרי ההיפנוזה, מה, את לא תאמיני לי?” קולי צרם. אליס שאלה: “למה? את חושבת שקרה לך משהו דומה לשלו?” היא עקפה את ערימת הכלים והארגזים והניחה יד על גבי. “לא. לא שאני יודעת. לא חייב להיות משהו כזה. לא חייב להיות בבית. או עם ההורים. אבל אולי משהו, מתחת לכל הדברים, בלא מודע, אולי מסתתר משהו נורא. אני לא יודעת, אבל גם זה די חרא”. אליס ליטפה את ראשי.
אני צועדת בשביל, הקירות העשויים שיחים הולכים ומחשיכים ומקבלים מרקם בטון. נורה מיטלטלת מעל ראשי, מפיצה אור חלש, אני פונה שמאלה למסדרון נוסף. האור הולך ומתעמעם ואני צועדת בחשֵׁכה. צעדים מהירים נשמעים מאחוריי, אני מסתובבת ולא רואה דבר. “אולי תרצי את זה” אני שומעת את קולו של ד”ר בוכריס ומרגישה ביָדי חפץ קר. אני לוחצת על הכפתור בקצהו ואלומת חושך יוצאת מנורת הפנס. אני מאירה עם אלומת החושך על ד”ר בוכריס ורואה שהוא אוחז בשעון הקליניקה הגדול בידו. על ראשו אני מזהה את הקשת שאהבתי בילדותי, עם אוזני ארנב צמריריים. ד”ר בוכריס מתנצל ואומר שנגמר הזמן, הוא עוקף אותי, רץ במסדרון ונעלם. אני רצה אחריו, ממסדרון למסדרון עד שאני מגיעה לחלל רחב. במרכז, סלע ענק. אני מספיקה לראות את ד”ר בוכריס מדלג בזריזות מעל הסלע ונבלע בתוכו. אני מתקרבת ורואה חור קטן. “תפסיקי להשתפן” אני שומעת את קולה של אליס בוקע ממעמקי החור. אליס רחבה ממני, אני חושבת, איך היא נכנסה? אני שולחת רגל אחת פנימה ומחליקה לתוך מנהרה. דופנות שרוול האדמה לחות ופועמות, הדפנות מתרחבות ומתכווצות, לוחצות אותי הלאה למעמקי האדמה. אני נוחתת בשלולית בתוך אפלוליות טחובה. הפנס מחליק מיָדי ושולח קרן חושך לרחבת המערה. ד”ר בוכריס איננו, גם אליס לא שם, אני נעמדת, מנערת את חצאיתי האדומה וממטירה בוץ. מחליקה ידיי על קירות המערה, מגששת אחר דבר מה. אני רוצה לבעוט באכזבה, אבל אין במה. אני רוצה לבכות, אבל מפחדת מההד בחלל הריק.
בבוקר בו הייתי צריכה להתפנות מהדירה אליס עזרה לי להעמיס את הארגזים לסובארו הכחולה שלה. הבגאז’ לא הצליח להיסגר, אבל היא אמרה שאין מה לדאוג, הדברים שלי בטוחים אצלה עד שאדע מה היעד הבא. היא הסיעה אותי לכתובת שנתתי לה וכשעמדתי לצאת מהרכב, אמרה: “את תהיי בסדר? בטוחה שאת לא צריכה שאבוא איתך?”. חייכתי אליה ואמרתי: “אני אתקשר אלייך אחר כך. תהיי זמינה”.
דחפתי שער לחצר, הדלת נתקעה באמצע, בדיוק כמו שזכרתי, ואני השתחלתי פנימה. ליבי דפק למראה החצר. ערימות חפצים היו זרוקות בערבוביה פראית. מזרנים על גבי מזנונים וספות, שברי כיסאות, שולחן הפוך על ראשו, כלי מטבח פזורים מעלים חלודה. הרגשתי שאני מאבדת אחיזה באדמה. עקפתי את ערימת השברים ברגליים חלשות ודרכתי במקום בו הייתה ערוגת הירקות שטיפחתי כשהייתי נערה. מצאתי שם לוח שעם שהיה תלוי בחדר שלי מעל המיטה. תמונות עוד היו מחוברות אליו בנעצים חלודים. תלשתי תמונה אחת ודחפתי לכיס המעיל. התבוננתי בהרס הרהיטים, באלימות שנרמזה דרך הכאוס חסר המעצורים. כמה שנאה נדרשת לאדם כדי לפרק זיכרונות של חיים שלמים בצורה כזאת, שאלתי את עצמי והרגשתי תשובה הולמת בליבי, מתחרטת שאליס לא איתי. פתחתי את דלת הבית, המנעול הוסר ממקומו. מסדרון מאובק קידם את פניי ופניתי בו שמאלה למסדרון נוסף מרוסס גרפיטי על הקיר. קולות דיבור נשמעו בסלון. הדלת הייתה פתוחה לרווחה, מקרן הטלוויזיה עבד. היא ישבה מולו, פניה מופנים למסך וגבה אליי. “אמא,” קראתי לה, היא לא הסתובבה. “אמא,” צעדתי לתוך הסלון. נפלתי על ידיי, שבבי עץ שהתרוממו מהריצפה, שרטו את רגליי. ריצפת העץ היתה בקועה כמו ממהלומות גרזן. הרהיטים בסלון היו מפורקים. מלפניי נפער פתח רחב בריצפה, גיששתי בידיי לעבר הפתח, מבטי מורכן מטה בתדהמה. יכולתי לראות את הקומה שמתחת, גם היא שבורה, כאילו פגז פגע בבית ופער חור עצום כל הדרך עד מעמקי האדמה.
אמא ישבה מצידו השני של הסלון והביטה במהדורת החדשות. קול הכתב הדהד בבית: “כן, אם כך אנחנו כעת יכולים להניח שההסתערות הייתה פעולת הסחה. כפי שנשמע מפיו של אחד החשודים, המטרה היתה להגיע ליסודות הר הבית ולהביא הוכחות לקיום בית המקדש”. הכתב עצר מדיבורו והקלטה של החשוד נשמעה: “תחת כיפת הסלע ישנם יסודות המצדיקים את קיומנו. אבן השתייה היא תשתית העולם. צריך לגלול את האבן ולחשוף את האמת. הערבים טוענים שיש שם תהום. אין שם תהום! יש שם הוכחות! יש סיבה לקיימנו!”. הכתב חזר וסקר את הפרשה מראשיתה, החשוד השלוש עשרה לא נמצא והחוקרים לא יכלו לקבל את הטענה ההזויה שהוא נכנס לחור שבאבן השתייה. המשטרה אסרה להיכנס לכיפת הסלע מחשש שהחשוד מתחבא ומתכנן פיגוע במקום. הם התייחסו להר הבית כמו פצע מגורה שבכל מגע יכול לשוב ולדמם. עטפו את ההר בכל אמצעי הביטחון מבלי לחשוד במה שמתרחש בתוכו. ובינתיים מתחת לאבן השתייה, החשוד השלוש עשרה התקדם בזחילה בתוך מנהרה לעבר תהום.
לחצתי על כפתור הכיבוי של הטלוויזיה. המסך נותר חשוך ודומם כמִקודם. הסלון היה ריק. ישבתי על הריצפה והוצאתי מכיס המעיל את התמונה של אמא שהורדתי מלוח השעם. התבוננתי בה, גבה מופנה לצלם, פניה פונות אל הים, היא על סף בולען. שריטות מהזמן שחלף חתכו את התמונה בלובן דק. הרגשתי את הפחד שלה, בעמידה המהוססת על הסף. דמיינתי את העיניים שלה תלויות בתימהון בתהום. הרפיתי ממנה. היא התגלגלה אל הפתח בריצפה ונבלעה באדמה.

פרוזה

אבידות ומציאות

עינת קאפח

שלוש לירות ועוד חצי, אומר לו בעל הבית, אם אפשר לכנות קיטון בגג הבניין בשם בית. ואיך שאמר את החצי, כבר הרגיש רחמים בחסרון-כיס. שלושה שבועות היטלטלו בדרך, מצנעא לחזיז. מחזיז לדַ’מאַר. מדַ’מאַר ליַרִים. מיַרִים לאַלסַדֵּה. מאַלסַדֵּה לגַבַל חַדֵּה. קַעטבַה. אַלצַ’אלע, ועד למחנה הגדול בעדן. המלווים רכובים על גבי החמורים, אבל לא הוא ולא רומייה אשתו, שאסור לו ליהודי להיות גבוה יותר מהמוסלמי. וגם אם אין רואה, חוץ מריבונו של עולם שרואה גם ללב, וגם אם הם בחשכת ההרים בלילות, בכל זאת רחמים ורומייה צועדים ברגל שלא להרגיז את המלווים. רק את עמרם ויוסף הקטנים המתרגשים הניחו על שני חמורים, ולא על גב הבהמות אלא בארגזים. מצד האחד של יא חמר הניף רחמים את עמרם שלא מפסיק לצחוק, אל תוך הארגז, ומצדו השני הטעין ארגז נוסף ולתוכו בזהירות כמה מהספרים מחמלי נפשו שהביא מבית הכנסת. את יוסף הצעיר והצנום יותר, העמיס גם בארגז התלוי מצדו האחד של חמור, ומן העבר השני הניח את מנורת המאור, חֵלק מורה הנבוכים, בעלי הנפש לראב”ד ושישה סדרי משנה לרבנו בן מימון, שהם כבדים וגדולים ורְבות השנים שהצטברו בין עלעליהם מוסיפים למשקלם ושומרים שיוסף לא יחליק למטה בטלטולי השבילים. אבל יוסף חושש מהנהר והוא מחזיק חזק את הארגז משני משקופיו ולא סומך על בן מימון או רבי אבוהב הכבדים שבארגז המשווה.
מאז שהגיעו לתל אביב העיר המהוללה כאילו שכח רחמים את תלאות הדרך, אבל בעומק נפשו חרוטות האבנים שננעצו בנעליו והחום שהכביד על גווה של רומייה. תל אביב החדשה והצעירה האירה את פניה הרחוצות למשפחה העייפה שדיבורה תימנית מקראית משובצת, ומהון להון מצא רחמים עבודה כצורף בבית מלאכה אחד בבוגרשוב. אם רוב הצורפים עושים עבודתם כסף, הוא מומחה בזהב וצורת הפיליגרן שלו יחידה במינה. מרגע שסגר על הפרנסה מיהר רחמים למצוא את החדר בו יגורו, אבל יותר משלוש וחצי לירות לא יכול היה לתת, כי צריך שיהיה אוכל על השולחן, רווחה לרומייה ובגדים מִשל הישראלים לעמרם. את האוכל עמרם לא אוהב, רק הלחם והגבינה הוא אוכל אבל הזיתים השחורים נדמים בעיניו כ’בַּעַר’. העולם השתבש? – הוא שואל – ששם בתימן גללי עיזים הופכים בארץ ישראל למאכל? ישנו פה הפוך האנשים? עיניו נפקחות גדולות מאד ופיו מסרב לטעום, גם לא את הירוקים. אבל רחמים אביו מלטף את פניו וממלמל טובה לריבונו של עולם, שאחרי אשר לנו אצל קרובי משפחה, מצאו את החדר הקטן על הגג בפינת בן יהודה ובוגרשוב. גם קרוב לבית המלאכה, גם אל הים אליו עמרם ורומייה ממהרים בכל בוקר כדי לברך ולצחוק על החמה שמתמהמהת לקום, וגם על מחיר החדר שהתאים להם. בעזרת השם, כשכבר לא יהיו עולים וירווח להם, יתרחבו ויגדלו גם לבית שמידותיו מידותיהם. באותו הקיטון הקטן על הגג פרש מיטה לרומייה לצד הקיר, מזרון לעמרם על הרצפה הנקייה, ומיטת שדה לו עצמו שנפתחת רק בלילות. וכשהיא פתוחה אין הדלת יכולה להיסגר וכל כוכבי הלילה מארחים לחברה לראשו שבולט החוצה בשנתו. אין דבר, אומר רחמים שלא הצליח לסגור את הדלת בעד המיטה הפתוחה. מצוות הכנסת אורחים. אין דבר, אומרת רומייה אשתו, ייכנס האוויר ויניע את העולם שעומד. אין דבר, אומר עמרם, כך כשהדלת פתוחה, אולי יוסף הקטן יבוא. רחמים מתכווץ ורומייה מצטנפת במיטתה שהמילים של עמרם יישארו מחוץ לשמיכה ולא ייכנסו ישר אל הלב.
בדיוק בשלוש לפנות בוקר פוקח רחמים את עיניו, אין הוא זקוק למסלולי הכוכבים בשמים לדעת את השעה וגם לא לשעון הזהב שנתן לו אביו, ירושה מסב סבו. לא, הגיע הזמן ללמוד לפי תחושת הלב וההרגל. כי שם בתימן, קירות הבתים והחצרות ספוגים באהבת הלימוד, וריח התורה עומד בכל זיז וחריץ. שאם הלכת ברחובות, גם אם קשה לך לתפוס את המלים והבוץ נמשך בפסים, עדיין הלב והעיניים בכל זאת מלמלו את הפסוקים והטעמים. וגם אם שובב היית בנעוריך השובבוּת נתפסה על דברי חכמים. לא אגדה היא, באמת שכך הייתה צנעא ובאמת שלא היה צריך שעון גם לא מזהב להשכים ללמוד. עיקר תפקידו של השעון להיות תלוי על דש החליפה, ולהזכיר לרחמים את אהבת אביו ודורותיו שלפניו. אבל רחמים לא בחליפוֹת, ואין כיס להכניס בו את השעון והשרשרת שתימשך עד לכפתור, אלא עמרם ילדו-בכורו אוהב להירדם עם השעון בחיקו והתקתוק למראשותיו, וריחה של ילדותו שהייתה בתימן עד לפני שלושה חודשים, קרובה לרוחו.
הבוקר הקיץ רחמים פתאום בגעגוע לנגינת האצבעות בדפי ספר מנורת המאור ולשיחת הדפדוף. מה השתנה פה רחמים, שם הרי למדתם בו בשבת והיום רק יום שלישי. אבל רחמים לעצמו שאילו הספר במחיצתו היה פותח היום באחד הנרות ומחזק עצמו באגדה. שכן בעיר תל אביב, הקירות פתוחים ואווירת הקדושה נודפת ולא נתפסת בזיזים. אבל מזה שלושה שבועות שהם בארץ-ישראל והספרים אינם. עמד והתלבש, יצא לא צריך לומר, שדלת החדרון פתוחה כל הלילה. הלך רחמים לבית הכנסת להתפלל, לא לפני שסגר את המיטה ואת הדלת בעד רומייה ועמרם.
הליכתו קלה, חציה שמחה וחציה שלא. חמישה ארגזים הספיקו לו לסדר את הבגדים והכלים שהביאו איתם. אבל למה התעקשת לסחוב ארגזים הנוספים, התרעמה רומייה? לספרים שאבדו ואיבדו? ואיך יספר לה שבעלייתם למטוס, בסוף חודשיים רותחים במחנה חאשד בעדן, סוף סוף הגיעו השליחים ואמרו שעולים לארץ-ישראל. ואיך כמו אבותיו, בכל פעם שהגיע שליח מארץ- ישראל או ממערב חשבו כמעט-משיח ועל פיו יישק כל דבר והאמינו. אותו ספק משיח, רפי, מדד את צרורותיהם ודיבר במלים עבריות-ישראליות וברוכים הבאים ושבים הביתה, אבל ששת ארגזי הספרים נשארים. למה, לא הבין אותו רחמים. ורפי שיודע השיב לו בלחש, שהמטוס כבד ביהדות תימן ואת הספרים ישאיר כאן. איך אפשר, אבל איך אפשר, ואיך אפשר. אפשר צחק רפי, ואל תדאג, בישראל הכול ישוב כשהיה. ואיפה יחכו לי הספרים מתעקש רחמים, אותם כתבי היד כבר עברו מיד ליד במשך שש מאות שנים ורפי לוחש לאורי שלידו, עקשנים התימנים. ובקול, הם יחכו במשרדי העלייה בנמל, נביא אותם באונייה. בסדר התרצה רחמים, אני מבין. אנשים במטוס, יחליפו כוח, יעלו אבר כנשרים והספרים ינוחו באונייה, יש סדר בעולם.
נדדו עיניו ורגליו ולא הרגיש שעבר את בית הכנסת הקטן וכבר הגיע לשדרות בן גוריון. נמתין לאונייה אמר לרומייה אבל בליבו צורבת כבר הבגידה שנבגד ויודע שלא ישוב לראותם ואיך יגלה לה את ליבו להוסיף צער על צערה. ולא שמע שבאותו הרגע במחנה בקשו גם ממנה ומהנשים להוריד את כל התכשיטים, אחרת המטוס ייפול. שאר הנשים מיהרו להוריד את המָעְנְקֶּה והשְמַילַאת שענדו לכבוד ארץ-ישראל והערו לשק אחד, סיכה לא נשארה כדי שלא ליפול כדי שלא למות. אבל רומייה בחכמתה משכה העגילים, הצמידים ואף השרשרות שעל רגליה והחביאה בשמלתה ואת שעון הזהב של רחמים שמה בכיסו של עמרם. לא ייפול, אני יודעת, כי זו הדרך לארץ המובטחת. ורחמים, שראה את התכשיטים על גופה ושעון הזהב בידיו של עמרם, שמח בה שלא נתבקשה למסור את התכשיטים כמו האחרות. לא מזל אלא השגחה של ריבונו של עולם, נשם אל הלב וקבר בתוכו את המשפט שחשב לומר לה על הספרים שנלקחו ממנו, כשישוב לביתו לחדרם לקיטון.
נפנה לשוב לאחור אל בית הכנסת אבל השדרה הרחבה מילאה את ריאותיו, אביא לכאן את עמרם ורומייה, ובדוכן התפוזים-רימונים-בננות-שזיפים נצחיק את פינו. אותו הפה המתוק של עמרם יתמלא ברינה ולא יכול רחמים לגרש מזיכרונו את קריאתו החלשה של יוסף מים, מים, מים. תשושים הגיעו לחאשד. זאת הארץ כבר? לחש יוסף הצעיר בערגה, ועמרם אחיו הבכור צובט אותו בעדינות, מה איתך, זה המדבר של תימן עדיין. בעדינות, כי טרדות הדרך החלישו את כולם אבל יוסף יותר משהם, לא עמדה לו נפשו והלך ונחלש. ובאמת מחנה חאשד ההיפך מהארץ, פתחו של גיהנום היה. לא רק השמש הלכה והצטברה, אלא גם אלפים משכניהם צעדו שבועות ברגל כדי להגיע. והנה בפתחו של גיהנום, אין אוהלים ואין מספיק אוכל והם יושבים שעות בכל יום, צפוף צפוף צפוף וממתינים, רק הרוח החמה מחסה לראשיהם המעולפים. עמרם מצטופף תחת בגדו של רחמים ונאחז בשעון, ורומייה לוחשת ליוסף אני איתך יא עיוּני יא גלבּי ומכסה את פניו בגַרגוּש הצבעוני שלה. היא כמעט ומתעלפת, אבל בנה חשוב ממנה וכל טיפת מים שאפשר להם להשיג, היא מטפטפת לשפתיו. אך ללא הועיל ויוסף שוקע אלי בור ונדם פתאום.
תפוזים אביא גם לך יוסף, מעביר רחמים את לשונו על שפתיו בשדרת בן גוריון. אבל לאן הגעתי? פתאום לא מוצא את דרכו לבית הכנסת. כאשר אבדתי אבדתי עולות המילים בלשונו ועוד לא ידע שבאותו הרגע ממש מתעורר עמרם נזעק משנתו, אימא, אבל איפה השעון? רומייה פוקחת את העיניים מרימה את השמיכות מזיזה את הארגזים מפנה את הבגדים מביטה מתחת למיטה מרימה את המזרון ואין. כל כך היו עייפים מיומם הראשון בביתם החדש שנרדמו מיד ומידת הכנסת האורחים לא עמדה להם, שגנב אחד בא ולקח והלך.
בוא עמרם מחמל נפשי, רומייה אוספת אותו לתוכה, בוא נרד לים. עוד מעט אבא ישוב.

פרוזה

חתולות

שירה גץ-ווקר

אמצע הלילה והיא, במרפסת של מיכל, או של אספיס. והיא מוציאה סיגריה שביקשה קודם מאיזה אחד בחתולות, והיא מפוררת אותה על דף מקומט צהוב. והאור הוא חם וקצת רועד מעליה וברקע יש את דילן שמיכל אוהבת או שאספיס אוהב או ההוא מנחלאות שהיה פה מקודם. ירושלים של מוצאי שבת תמיד סהרורית, צוחקת ומלמלת ומקיאה ונרדמת מלוכלכת אל תוך עצמה. והיא שונה מירושלים של אבא, ירושלים של אבא אבדה לה לנצח וירושלים של אימא בוכה. והיא נועצת את הגוש הכהה על קצה של עגיל ומציתה להבה על הגוש והוא מעלה לה את העשן הדק והריח המוכר החום, והיא שוב בנווה דקלים הנשרפת, שרפו את בית הכנסת, והיא אז קרעה את חולצתה הכתומה ולא בכתה. והיא מפוררת את הגוש השרוף אל תוך הדף ומבלבלת את עלי הטבק איתו. ולא, היא לא בכתה כשנתנו את הצווים לפנות את הבית שאבא בנה במו ידיו. ולא בכתה כשנכנסו החיילים וגררו את אימא ואז את דויד ואז אותה. וגם לא בכתה כשהרסו את הבית. ועכשיו היא כבר מגלגלת את הכל לסיגריה מחודשת, והיא מדליקה שוב את הלהבה ושורפת אותה בקצה ושואפת ונושפת. אבל כשהוציאו את אבא עטוף בטלית היא בכתה וכשהוציאו את נעמה היא כבר ברחה משם. וכשקברו אותם שוב, בהר המנוחות, היא נשבעה לעולם לא להתפלל יותר. היא מכבה את הסיגריה לקראת סופה וקמה. אולי לכיכר ציון. כבר לא אוהבת ללכת לזוּלה כי יש שם הרבה ערסים, אולי תעבור באמריקאים תחפש את שפירא. ואם תיראה חיילים היא תצעק להם נאצים ואם תראה חיילי מגב אולי תקלל אותם ואולי תיסע לתל אביב, שוב, לראות שמאלנים ואם תזהה כאלה היא תירק עליהם בפניהם, על ששמחו בחורבנה. ואולי תלך לכנסת ותרסס על החלונות, ‘זה היה ביתי’ או שלא, היא תרסס בצבע אדום ‘תג מחיר’. והיא נעמדת בחושך ליד ‘התו השמיני’ ומהדקת את הג’ינס של מיכל למותניה ואז מורידה את חולצת השלושת רבעי ונשארת עם גופיה של תמנון. ושוב מבקשת סיגריה ופוסעת איתה במדרחוב שכבר התרוקן מהחבר’ה שלה, החבר’ה של מוצאי שבת, שעכשיו מתפזרים ממנה בשוטטות אל הכניסה אל העיר וממנה הלאה אל כל מקום שהוא. היא יוצרת עשן בצורת עיגול עם תנועה כזו מהסנטר החוצה. הומלס על חתיכה של קרטון מושיט יד לבקש דבר מה. נהיה קר. מבלי שהתכוונה היא מתחילה את הדיבור הישן שלה, כשהיא לבדה, ככה באמצע של רחוב היא נוהגת להתבודד כי אם כבר לבד אז עם השם, ‘אבא איפה אתה?’, היא מרגישה שאיבדה משהו איפה שהוא בדרך, וחוזרת על עקבותיה אל הדירה של מיכל. בירושלים עולה האור, חיוור ותשוש.

מסה

הספדי על רזיאל שבח

אלישוב הר־שלום

 

זְמַן רַב שֶׁאֵין בִּי מִלִּים.

אֲנִי לוֹמֵד אֶת הַשְּׁתִיקָה

וְהִיא קָשָׁה לִי, שֶׁהֲרֵי

הַיָּד לֹא מַצְלִיחָה לִכְתֹּב

אַךְ הַלֵּב מַרְגִּישׁ. אוֹסֵף. שׁוֹמֵר.

וְאָמְנָם גַּם לַשְּׁתִיקָה הַגְּדוֹלָה בְּיוֹתֵר יֶשְׁנָם דְּבָרִים שֶׁהִיא אֵינָהּ יְכוֹלָה לָהֶם.

 

הִתְעַקַּשְׁתִּי לִכְתֹּב עַל רָזִיאֵל,

כִּי בָּעִדָּן הַמְּמַהֵר מָחָר כְּבָר הַכֹּל יִשָּׁכַח, וְלֹא חָלִילָה בְּכַוָּנָה, אֶלָּא מִכֹּחוֹ הַבִּלְתִּי־נִדְלֶה וְהָאָרוּר שֶׁל הַהֶרְגֵּל.

 

וּמִי כָּמוֹנוּ, בְּנֵי גַּב הָהָר וְהַשּׁוֹמְרוֹן כֻּלּוֹ, יוֹדְעִים, חוּט דַּק נִמְתָּח לוֹ בְּתוֹךְ חַיֵּינוּ דֶּרֶךְ קֶבַע.

חוּט דַּק שֶׁבֵּין שַׁלְוָה, רֹגַע וְאַהֲבָה,

לְבֵין סִיּוּט, שֶׁבֶר וּמִלְחָמָה.

לָמַדְנוּ לְהָרִיחַ אֶת מַלְאַךְ־הַמָּוֶת,

הַבָּא חָרוּץ בִּמְלַאכְתּוֹ לִקְטֹף נְשָׁמוֹת מֻבְחָרוֹת.

 

לָמַדְנוּ לִחְיוֹת עִם מַד הַמְּהִירוּת הֶהָזוּי הַזֶּה, שֶׁבֵּין אֵין־סְפֹר אֵרוּעִים וַאֲבֵדוֹת לְבֵין הַשִּׁגְרָה שֶׁלְּעִתִּים נִרְאֵית כֹּה מְתַעְתַּעַת.

תְּקוּפָה שֶׁל שֶׁקֶט בַּצִּירִים עוֹשָׂה לָנוּ לֹא טוֹב בַּבֶּטֶן,

כִּי אָנוּ יוֹדְעִים שֶׁכָּל עוֹד לֹא נִלְחָמִים, הַדְּבָרִים מִתְבַּשְּׁלִים עַל אֵשׁ גְּבוֹהָה. אֵשׁ שֶׁלְּבַסּוֹף גּוֹבָה קָרְבְּנוֹת צִבּוּר יְקָרִים, יְקָרִים מִדַּי.

 

רֶגַע אַתָּה חַי. רֶגַע אַתָּה מֵת.

רֶגַע הַצִּיר פָּנוּי. רֶגַע הוּא מָלֵא דָּם וּזְכוּכִיּוֹת.

 

עַל רָזִיאֵל טֶרֶם מָצָאתִי מִלִּים.

קָשֶׁה לִכְתֹּב אֶת רָזִיאֵל.

דְּמוּתוֹ הַנִּשְׁקֶפֶת אֶל מוּל עֵינַי

מְעוֹרֶרֶת בִּי סְתִירָה נוֹרָאָה.

לְרֶגַע בָּא לִי לִפְרֹץ בִּצְחוֹק,

וּלְרֶגַע אֲנִי מַרְגִּישׁ שֶׁחָרַב עָלַי עוֹלָמִי.

 

אִם הָיָה מַשְׁאִיר צַוָּאָה הָיָה כָּתוּב בָּהּ לַעֲנִיּוּת דַּעְתִּי הַקְּטַנָּה כָּךְ:

 

א. חוּשׁ הוּמוֹר – דָּבָר נִצְרָךְ וְהֶכְרֵחִי לַעֲבוֹדַת ה’.

שִׁמְרוּ עָלָיו וּבִזְמַנְּכֶם הַפָּנוּי תְּפַתְּחוּ אוֹתוֹ. אֵין כְּמוֹ בְּדִיחָה טוֹבָה שֶׁמְּקָרֶבֶת לְבָבוֹת.

 

ב. לִמְדוּ תּוֹרָה וְהַרְבֵּה, אַךְ לֹא כָּזוֹ הַנִּשְׁאֶרֶת עַל הַדַּף, אֶלָּא כָּזוֹ שֶׁמְּבִיאָה לְיָדִי מַעֲשֶׂה, הֵן בְּעוֹלַמְכֶם הָרוּחָנִי וְהֵן בְּעוֹלַמְכֶם הַגַּשְׁמִי. הַהֶשֵּׂגִים הֵם יָפִים אַךְ תִּדְאֲגוּ שֶׁלִּבְּכֶם וְהַהֶסְפֵּק בְּלִמּוּדְכֶם אוֹ בְּמַעֲשֵׂיכֶם חַד הוּא.

 

ג. אֵין הָעוֹלָם מִתְקַיֵּם אֶלָּא בְּהֶבֶל פִּיהֶם שֶׁל תִּינוֹקוֹת שֶׁל בֵּית רַבָּן. רְדוּ עַל בִּרְכַּיִם, רִקְדוּ בַּשְּׁלוּלִיּוֹת, תִּהְיוּ הוֹרִים שֶׁכֵּיף לִהְיוֹת הַיְּלָדִים שֶׁלָּהֶם. מְלַמְּדִים וּמְחַנְּכִים שֶׁלֹּא שָׁכְחוּ לִהְיוֹת יְלָדִים בְּעַצְמָם. יֶלֶד שָׂמֵחַ הוּא יֶלֶד קָדוֹשׁ.

הַרְבֵּה יֵשׁ עַל מָה לְהִתְפַּלֵּל. דַּאֲגוּ שֶׁעוֹלַם הָרוּחַ שֶׁל יַלְדֵיכֶם וְהַצְלָחָתָם הֵם בְּרֹאשׁ הָרְשִׁימָה לִפְנֵי פַּרְנָסָה, כֶּסֶף, שֵׁם טוֹב וְקַרְיֵרָה.

 

ד. אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל חֶמְדָּתֵנוּ זְקוּקָה לְהַרְבֵּה בָּתִּים וּמִשְׁפָּחוֹת, אַךְ לֹא סְתָם בָּתִּים, לֹא סְתָם מִשְׁפָּחוֹת.

הָקִימוּ בִּנְיָן אֲמִתִּי, כֵּן, אַל תִּתְפַּשְּׁרוּ עַל זוּגִיּוּת “פַּרְוֶה”, שֶׁהֲרֵי “שֶׁלִּי וְשֶׁלָּכֶם שֶׁלָּהּ הוּא”.

כָּל הַצְלָחַתְכֶם בְּכָל הַתְּחוּמִים תְּלוּיָה וְעוֹמֶדֶת עַל הַקֶּשֶׁר הַזּוּגִי שֶׁלָּכֶם. כַּבְּדוּ אֶת נְשׁוֹתֵיכֶם, נַשְּׁקוּ אֶת רַגְלֵיהֶן.

וְאַתֶּן, נָשִׁים צִדְקָנִיּוֹת,

עִמְדוּ מֵאֲחוֹרֵי בַּעֲלֵיכֶן, שִׁלְחוּ אוֹתָם לְתוֹרָה וּלְמַעֲשִׂים טוֹבִים, שֶׁעֲלֵיהֶם בָּנוּי הָעוֹלָם,

וּמֵהֶם תִּרְאוּ עַיִן בְּעַיִן אֶת בִּרְכַּת ה’ וְאַהֲבָתוֹ.

 

ה. גְּדוֹלָה הַכְנָסַת אוֹרְחִים מִקַּבָּלַת פְּנֵי שְׁכִינָה.

לְהַכְנִיס אוֹרְחִים מַשְׁמָעוֹ גַּם לְהַכְנִיס אוֹרְחִים לַלֵּב.

הַצְלָחַתְכֶם בַּתּוֹרָה וּבַפַּרְנָסָה נִמְדֶּדֶת בָּרְגִישׁוּת שֶׁלָּכֶם לַסּוֹבְבִים אֶתְכֶם, הַהֲבָנָה כִּי הִתְגַּלּוּת אֱלֹקִית אֵינָהּ שְׁמוּרָה רַק לְצַדִּיקִים וּבַעֲלֵי מַדְרֵגָה. בְּכָל מִפְגָּשׁ שֶׁלָּכֶם עִם יְהוּדִי בַּאֲשֶׁר הוּא, יֵשׁ מֵמַד עָמֹק מִנִּי יָם שֶׁל הִתְגַּלּוּת אֱלֹקִית מַמָּשׁ! עַל יְדֵי חֲדָא כְּנִישְׁתָא אֶפְשָׁר לְהָבִיא גְּאֻלָּה שְׁלֵמָה לָעוֹלָם כֻּלּוֹ. וַהֲכִי חָשׁוּב – תִּהְיוּ חֲבֵרִים בֶּאֱמֶת!

 

ו. אַל תְּדַבְּרוּ עָלַי גְּדוֹלוֹת.

כָּל שֶׁעָשִׂיתִי,

הִצְלַחְתִּי, הִסְפַּקְתִּי – קָרָה מִשּׁוּם שֶׁעָמַלְתִּי עָלָיו בְּכָל לִבִּי בִּנְחִישׁוּת רְגִישׁוּת וּבֶאֱמוּנָה.

כָּל. אֶחָד. יָכוֹל!!!

 

ז. זְמַן לְעוֹלָם אֵין! זְמַן עוֹשִׂים! הוֹפְכִים אֶת הָעוֹלָם וּמוֹצְאִים! תִּהְיוּ גִּבּוֹרִים עַל הַזְּמַן, הוּא יָקָר וְקָצָר מִדַּי.

 

עוֹד הַרְבֵּה אֶפְשָׁר לִכְתֹּב, אַךְ אִם תִּשְׁאֲלוּ אוֹתִי אֹמַר לָכֶם דָּבָר אֶחָד: דְּעוּ לָכֶם שֶׁזֶּה אֶפְשָׁרִי!

 

דְּעוּ לָכֶם שֶׁחַי בֵּינֵינוּ אָדָם שֶׁהָיָה סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמַיְמָה, וְכָל זֹאת בְּהַרְמוֹנְיָה נִפְלָאָה:

פָּרוּשׁ, אֲבָל כָּל־כָּךְ מְחֻבָּר.

לַמְדָן, אֲבָל כָּל־כָּךְ פָּשׁוּט וַעֲמָמִי.

עָסוּק, אֲבָל כָּל־כָּךְ שַׁלִּיט עַל זְמַנּוֹ.

 

זָקֵן בְּחָכְמָה, אֲבָל כָּל־כָּךְ יֶלֶד.

 

הַיֶּלֶד אֵינֶנּוּ וַאֲנִי אָנָה אֲנִי בָא??

 

חֲבָל עַל דְּאָבְדִין

פרוזה

גיא בן הנום

רחלי דור־רפפורט

 

ישבתי על הר ציון. באתי בשקיעה, והשמש שינתה את גוני גיא בן הינום. אומרים שממנו נבראה המילה – גיהנום. אולי אתחיל קודם.נסעתי ליד יצחק בן צבי, סובבתי ברחביה בשעת סגירה, ולא מצאתימקום חניה. ועד שמצאתי לא ידעתי מאיזה צד אכנס לַיד, מפההייתה כניסת עובדים, משם היה גנן שותל רקפות, בסוף מצאתי את הכניסה הראשית. שלטים עומדים ברחביה ומכריזים כי בית אחדלמכירה, בית אחר נהרס ורק כותל נותר ממנו, בתים חדשים צצים כפטריות. כדי להיכנס ליד יצחק בן צבי צריך לעבור בחדרו של שומר.וזה יושב וקורא ספרים בבית שקוף, ובשל הקור הירושלמי או בשל הביטחון יש לעבור בחדרו בטרם עוברים לרחבת היד. עברתי אצלו וריח קפה עלה מפינת קומקום, השומר הביט בי ונתן לי לצאת מחדרו לרחבה. באתי לספרייה אבל בטרם פניתי אליה ראיתי כידקות ארוכות אחרי שעת נעילה חנות הספרים עוד פתוחה. אפשר לי המוכר לשוטט בחנות. ביקשתי רק לרגע, נשארתי רבע שעה. באתי לתחקיר על ספר אחד ויצאתי ובידי מילים לספרים אחדים. חלפתי על פני השומר והפעם דלקה מנורה על שולחנו, ישב וקרא ספר בשעת שקיעה.פניתי לעיר ופקק ארוך היה ברחביה, צפופים הרחובות וגבוהים העצים, ורכב נוגש ברכב. חשבתי על סינדרום ירושלים ועל שׂרה, חשבתי אולי לקתה בו. אוטובוס פגע במכונית, עמדו שוטרים ונהגים ורוחם שקטה, כנראה עבר זמן מאז התנגשו. רק איש מבוגר נשען על הליכון, מטפלת משגיחה על צעדיו, צעק לנהגים, מספיק, מספיק. השמש יורדת מוקדם בימים האלה, רגע אחד מחצית היום ורגע אחר לילה. עליתי להר ציון. סיפורים רבים לבית אליו באתי, פעם היו מעבירים ממנו רכבל לתושבים בעיר העתיקה, ופעם פינו דרכו גופות בימי המצור, פעם היה מחסן טורקי, ופעם הופצץ. מפורסם הוא שהיה בית חולים. הלכתי במסדרון ודמיינתי קריאות חולים מחדרים רבים, אחות, אחות. למטה היה גיא בן הינום מקיף את העיר, ואורות סגולים עלו בערב. הלכתי בין חדרי הבית שקומותיו יורדות מהרחוב, עלתה צִיה על הרציון, ברקו אורות אבו טור. הלילה יפה בירושלים, חשבתי, ירח זורח על גיהנום. היה לי זמן פנוי למוחרת, ואמרתי אלך לטייל בהר ציון. התעטפתי בצעיף ויצאתי. חשבתי לרדת לעיר העתיקה אבל נטיתי מעלה. הלכתי למקומות מוכרים, פניתי למקומות שלא באתי בהם קודם.בכל מקום עצרו אותי שומרים, חלקם פתחו את הדלת בפניי, חלקםאמרו סגור, סגור. מצאתי שביל שאין בו שומר או גדר, ועליתי לכנסייה הסקוטית. בראש השביל היה נוף, ציפור נסקה ממזרח למערב. נכנסתי ולא עצר אותי איש, טיילתי בין אולמות. באחד הייתה תמונה גדולה של גנרל, באחר ספרייה ובה כתבים נוצריים. עיינתי וישבתי, בירך אותי פקיד קבלה הלו, ניסה, ומיד תיקן לעברית, שלום, שלום. בבת אחת, צלצלו פעמונים לשעה 12, ונמלא ההר שירה. הלכתי משם ועל גבעת התנ”ך הונח שטיח תפילה ואיש מבוגר סובב חזיתו למכה וכרע על צבע אדום. לא שמעתי את מלמוליו עד תום אבל ידעתי, בשם האל הרחמן והרחום. היה עליי לשוב והכבישים מלאו. עננים ירדו על הרי ירושלים, ענן אחד עמד מולי ופג. עזבתי את ציון.

פרוזה

אדם צועד בשוך הלילה ממית את גופו ונשמתו ממריאה אל על

יחזקאל נפשי

ואז הגיחה מישל לחיי. ולא כתבתי מאומה מזה למעלה משנה כי הייתי מאושר. ואף על ילדים

נדברנו, לכשנדברנו. והייתה היא כנערה קטנה שליבה נשבר והייתי אוסף את רסיסיו. ועל עצמי

חשבתי כאותם ילדים בני-תמותה אשר אוזרים אומץ וצומחים בשנתם, אט-אט הופכים גברים.

ותינינו אהבים על כביר-עיזים, למול אח מבוערת, במושב “אליפלט”. ולחשתי באוזנה: התדעי

 

מישקל’ה… כי מקום זה קרוי על שמו של בן-דוד, גדול מלכי ישראל בעת העתיקה… אומנם לא

מן האהובים היה… אך אומנם… מישל יקרה… התדעי…?!

וחדלתי מהילוכיי בלילות. לתור כך את הרחובות השוממים עם פנקסי. ולא שאלתי את עצמי

למות עוד, כי מצאתי דבר-מה שיש בו מעבר לעינוגי הגוף והתאווה, דבר-מה שהוא מעל לזמן

ולאבדון. משהו מן האור, מן הזך והמתוק. ברם, אין היגיון. אין היגיון לדבר. קיים אך הכאב הזה,

המסתנן לאט, בדוק הלילה, בשעות הצוהריים המאוחרות. וזהו מהות האבדון כולו. כך: אדם מסב

בביתו, בשעת צוהריים, קורא, ולפתע ההכרה הזו, כי הוא לבדו בעולם. אלו אשר ליבם נשבר

הם יודעים להאזין. אדם מאזין לפעימות ליבו בחדר הסגור, ליבו שבור, ובכל זאת, אין הוא חדל

מלפעום. כיצד זה ייתכן כלל? כיצד דבר-מה בקיום הזה ייתכן כלל? כך, להרף-עין.

עולה עתה בדעתי דבר-מה אותו קראתי בעבר בהיותי בגלבוע על אודות משה. “ובבא משה

לפני יהוה לדבר איתו, יסיר את-המסווה עד-צאתו”. עניין המסווה העסיק את דעתי משך עת

ממושכת, ומשך את תשומת-לבי. עתה, כמדומני, יודע אני במה מדובר. הכול בבחינת מסווה.

בני-אנוש בונים בתים, נלחמים, יוצאים לעמל יומם, רוכשים לחם וקלמנטינות, אצים ממקום

אחד למשנהו, ולבסוף מתים.

איש אינו יודע מאומה. איש אינו יודע דבר. אף לא החכם באדם.

וכן, בחדרך השמם, בקומה הרביעית, טיפין-טיפין, אתה מחל להבין כי נואשת דרכו של האדם

על הארץ. כך אתה מבין, סמוך לעשור הרביעי לחייך, כי אין תשועה על האדמה.