פרוזה

מיין לפי
  • מיין לפי
  • יוצר/ת
  • תאריך
  • יצירה
  • פופולריות
פרוזה

ערימות של מילים על הבחירות, מתוך: פרגמנטים

ישי פרץ

ערֵמות של מילים על הבחירות אבל אף מילה על איתמר, 44, ממעלה מכמש שהמתבגר שלו מגדל פאות ארוכות יעני גוזמבות והולך עם כיפה גדולה שמכסה תסרוקת מופרכת ולובש דגמ”ח פשע, וכל הזמן הוא אומר לו אחיקם, במלעיל כי הוא מקפיד על זה, אתה יודע שפאות, כיפה, דגמ”ח וחולצת פלנל הן ראיות מרשיעות לפי כל קנה מידה סביר והמחלקה נגד יהודים של השב”כ מענה נערים כמוך על פחות אפילו, על פחות. פעמיים הוא אמר על פחות והמשיך שמספיק להם פאות, כיפה וטיול בחוץ ואתה? אתה טמבל, פשוט טמבל, כאילו לא קרה פה כלום עד היום, מרהיב עוז להסתובב עם דגמ”ח מטופש ופלנל ריבועים אללה יוסטור שבחוץ יש פרקליטות מריירת ובג”צ בכיוון אחד שזה הלחם והחמאה שלהם ועל זה תקבל בלנקו כלא בלי שליש ובלי רבע על התנהגות טובה כי אף אחד לא יראה את ההתנהגות הטובה שלך בבידוד כשיזרקו אותך. את כל זה אמר בלי לנשום כמעט והוסיף שעדיף שב בבית, תסתפר ותלבש ג’ינס וחולצת זיפ כמו כל החברים שלך מהישיבה בפתח תקווה, או לפחות רובם, כי חבל, אם תהיה במקום הלא נכון ובזמן הלא נכון וזהו, הלך עליך, ילד גוזמבות, אפשר יהיה להגיד שב”כ שלום.
אבל אחיקם אומר לו שאין סיכוי, הוא אוהב את הגוזמבות שלו ושכיפה זאת כיפה, דגמ”ח זה שימושי כי יש לו מלא דברים לקחת ארנק לדרמן ליקוטי מוהר”ן עם תהילים בילדאין וגם נוקיה, והוא לובש חולצת פלנל כי בגבעות קר פעם הבאה תגורו בגבעתיים. איתמר אומר לו שהוא מדבר שטויות ושיפסיק להתחכם ואינשאללה שיתבגר כבר מהר מהר ויצא מהסרט שלו, שיבין שבסוף מישהו יצטרך לשלם את מחיר קונספציית הבני עמי של הבחור עם ההדר הבית”רי והפאתוס וחבל שזה יהיה הוא. חבל. ובערב, כשכולם ילכו לישון הוא יגיד לאשתו, הכל בגללך הודיה. הכל. אמרתי לך לא לקרוא לו אחיקם.

פרוזה

פשיסטקו, או: מה קרה ליותם שבח

יותם שבח

לוט

תחילת נובמבר כבר הייתי במטוס לישראל. לא עניינו אותי יותר כל הרחובות הרטובים של וורשה עם הבנייה הקומינסטית שלהם. באמת, כנופייה של בריונים משמינים מכרוב חמוץ ונקניקיות. הייתי חייב לחזור לארץ כדי שהזין שלי לא ייקפא.
בדרך לשדה התעופה המונית נתקעה בערימה של פולנים סמוקי לחיים. הייתה מהומה שלמה, בממשלה הפולנית החליטו לציין מאה שנה להולדת האומה המופלאה הזאת, שאת כל ההיסטוריה שלה אפשר לתמצת למחנות השמדה וכופתאות ממולאות. באמת חגיגה. המונית נתקעה במשך שעה מאחורי תהלוכה של ניאו נאצים שהניפו דגלים של פולין. על הדגלים הודפס דרקון עם חרב שעולה וצומחת היישר מהמפשעה שלו.
“נו” צרחתי דרך החלון הפתוח ומיד חטפתי אגרוף.
הנהג ניסה להרגיע אותי אבל אני ידעתי שאם אני אשאר במדינה הזאת עוד דקה אני הולך לחטוף שחפת.
הלאומנים השיכורים החלו לשיר על חיי האיכר הפולני, פיזמון עממי וקליט שהצלחתי להבין ממנו רק את המילה החוזרת:
“פשיסטקו, פשיסטקו” , הכל, הכל, הכל שלנו, הויסלה, השדות, החזירים, צביקה פיק, שירלי טמפל.
במזל הצלחתי לחצות את שדה התעופה ולהתעופף משם לפני שהיו הופכים גם אותי לרכוש ממשלת פולין. סינס 1918 “פשיסטקו, פשיסטקו”.

היו לי הרבה סיבות לחזור לארץ, בכלל כל הטיול הזה בפולין נראה לי עכשיו כאיזו גחמה של בן נוער הורמונלי. במקום להשיג לעצמי איזו בחורה לעניין שתעשה לי ילדים ותכין לי מרק, הייתי שבוי בחלום רומנטי “להיות משורר”. הייתי בטוח שמזג האוויר הקודר יפיח בי תשוקה לכתוב שירים כמו שצריך, ואוכל לברוח מחלומות הזוועה שתקפו אותי. מה בן אדם רוצה בסך הכל? לא להשתתף בפיגועים, ולאכול קרעפלך. לא הייתה לי סבלנות לסטודנטים המתוסכלים מאוניברסיטת תל אביב שבדיוק מיהרו וחטפו את כל מישרות המתרגלים הנחשקות, מנשקים את כפות הרגליים של המרצים המזדקנים בזמן שאני צריך להתעורר מסיוטים באמצע הלילה ולהשתדל לא להרטיב את המיטה.
ביום האחרון של ספטמבר, כשעוד ישבתי בדירה שלי בורשה, קיבלתי מכתב חשוד מעמיחי, החבר היחידי שנשאר לי מבית הספר ואולי החבר היחיד שהיה לי שם. הוא כתב בסיגנון המתלהם שלו שהוא לא יכול בלעדי, לא יכול לתפקד בלי אהבה, הלב שלו שורף, הוא לא יכול לכתוב, לא יכול ליצור, לא יכול לזיין, וקלישאות נוספות שעדיף שאמנע מלפרט אותן. איזה אידיוט. אל תאמינו למה שמוכרים לכם. ההשתפכות הזאת הייתה יכולה להחמיא לי אם לא היה מדובר במי שסינן אותי שלוש שנים רצוף. עד לגרמניה נסעתי פעם בשביל הנבלה הזאת, אבל הוא התעלם ממני לחלוטין. אמר שיש לו עניינים מאוד חשובים לסדר.
עוד לפני שקיבלתי את המכתב שמעתי שעמיחי השתגע. הגיע אלי שמועה שהוא הסתכסך עם אנטי-פה בברלין והלך מכות עם אירגוני זכויות אדם אחרי שהחליט לעשות ערב מחווה ליוליוס אבולה, איזה איש רוח איטלקי איזוטרי שהפשיסטים של מוסליני ראו בו מורה הדרך שלהם. הוא הצליח להבעיר את כל שכונת נויקלן ונאלץ להתעופף חזרה לארץ הקודש. שם כמובן – פטה מורגנה – סינדרום ירושלים – תרנגול כפרות – נאבד השכל.
השתעממתי מישראל מהר משציפיתי. הישגתי בדרך-לא-דרך דירה נוחה בשכונת יד אליהו, שהייתה זולה באופן חצוף כמעט.נדרשתי רק לדאוג לאקווריום מפלצתי שעמד בלב הסלון ושימש בית תענוגות לשני דגים ענקיים ומכוערים. אוצר בקנה מידה תל אביבי. מצאתי עבודה במשרד נסיעות פולני, ונרשמתי לתואר שני בספרות עברית באוניברסיטה. אמרתי לעצמי: “כל אחד צריך לדעת מאין הוא בא ולאן הוא הולך”.

למזלי הרע כבר בשבוע הראשון של התואר השני התאהבתי מעל הראש. קראו לה מישל עזרא והיא הייתה יפהפייה. היו לה נמשים וציצים עגולים להפליא, והיא צלעה ברגל אחת כך שנראתה כאילו היא מענטזת כשדידתה ממקום למקום. פגשתי אותה בשיעור על פאול צאלן. אני חיבבתי משוררים רומנים, ומישל הייתה כפייתית לגבי המרצה הממושקף. היא הייתה חסרת ביטחון באופן מושלם ודיברה תמיד בקול עצבני כאילו היא רבה עם מישהו, במיוחד כשזה היה עם המורה שהעריצה. תמיד נכנסה לדבריו, העלתה טיעונים מבולבלים ונכנעה בעונג לתשובתיו החידתיות. המורה לא רק ענה לה אלא גם אירגן מחדש את טיעוניה באופן פיוטי, ומצא בהם יופי שאפילו היא לא חשבה עליו. אני רק בהיתי בה מהצד וחשבתי לעצמי ‘איזו משוררת מדהימה’.
זו הייתה טעות של מתחילים. כבר בחודש הראשון של הסימסטר הפכתי את עצמי לעבד נרצע. היא גילתה שאני היחיד שמוכן לכל מה שהייתה כותבת. היה לנו מנהג קבוע לשבת בבית קפה מוזנח בסוף אלנבי ולקרוא זו לזה שירים שכתבנו. היא הייתה מזמינה קפה שחור, מרוצה מהבחירה שלה מאיזו סיבה שקשורה למגדר כנראה, ומקריאה לי שירים ארוכים ומשעמים. אני הייתי מחמיא, מהלל, מריע. נאלצתי לקצוב מראש את מספר המחמאות לכל שיר, כדי לשמור על מידה של אמינות. התחלתי בהתלהבות, אחר כך עברתי למחמאות יותר מהורהרות, ולקראת השיר הרביעי הגבתי בהתפעלות שחרגה מתחום הטעם הטוב – מחיאת כפיים, שריקה, מבט מצועף. הכל כדי להראות לה שאני מתרגש באופן אותנטי. שום דבר לא עזר לי, היא לא הסכימה להתנשק, שמרה את עצמה למרצים לספרות גרמנית, הסקתי. ולכן זו תחרות מכורה מראש.

 

מישל

מישל דיברה כל הזמן על החשיבות של ‘היות אישה’. היא אמרה לי שאני ‘פריוולגי’ ו’פאלוצנטרי’, ‘מיזוגני’ ו’טרנסופובי’. אני העדפתי את ‘פאלוצנטרי’, כי היה לזה מצלול נחמד יותר. אבל מישל מעולם לא שאלה אותי לדעתי. כשהייתה מתווכחת איתי היא ראתה בי אויב כללי, שכל שמות הגנאי הולמים אותו.
“אתה עוד תלמד”.
אמרה לי בשבוע הראשון לאפריל, אחרי שהסכמתי להגרר לערב ספוקן וורד בכולי עלמא. חלום בלהות. מיונז וחזרת. מישל הייתה “חזקה בסצינה”. באותו ערב היא לא הופיעה אך היה חשוב להראות נוכחות, זה גם נתן לה השראה אינסופית, כך אמרה.
“תקשיב לשיר שכתבתי” התחילה, מיד כשמצאנו שולחן פנוי:
“אני לא מקשיבה לקולות שאומרים לי לשתוק.
אני לא מגיבה לאנשים שאומרים לי בצחוק.
אני לא משיבה למי שאומרים אותי לחנוק.
אני לא, ואין לי בעל ואין לי תינוק.
אני פוסעת קדימה ללא כיוון ברור.
אני פוסעת קדימה לתוך הכיוון שאסור.
שוברת את הגדר ונכנסת
שוברת את החומה והורסת.
לך אולי יש אישה אבל אני כבר מתרחקת.
לך אולי יש גישה אבל אני כבר מתחמקת.”

בשלב הזה הפסקתי להקשיב והבטתי, מוקסם, בפה האצילי שלה שקורא את המילים מתוך האייפון.
“לא אהבת,” שמעתי אותה לוחשת בסוף.
“מה, מה פתאום! זה היה מעולה. מאוד אהבתי.”
היא עיקמה את האף. ושתקנו.
“אני רוצה שתגיד לי את האמת, מילים צריכות הד.”
“כלום זה היה מאוד יפה, אני פשוט, קשה לי עם הרעש של כל האנשים מסביב.”
מישל לא אמרה דבר ורק הסתכלה על מישהו שעלה לבצע את הקטע שלו על הבמה.
“או קיי,” קטעתי את השתיקה. “אני חושב שאולי את יכולה לחתוך קצת. לא לוותר על הכל, אבל אולי תפרידי בין הדברים שאת אומרת. יש לך כמה נושאים באותו קטע, מבינה?”
מישל המשיכה לבהות בבמה, אחרי זה אמרה בקול חנוק:
“זה פשוט ספוקן וורד זה משהו אחר, אתה לא מבין בזה.”
“האמת, נכון, אני לא מבין. זה היה קטע יפה,” אמרתי כמעט בלי קול.
המשכנו להסתכל על כל האנשים שעולים ויורדים. אנשים בקהל צחקו בקול חרדתי ואני הרגשתי שאני לא מצליח לנשום.
“בואי נלך מפה, באמת מישל, אני חייב שנלך מכאן”.
היא נגררה אחריי בחוסר חשק. הלכנו לאורך רחוב אלנבי, ונעצרנו בקפה שנקרא “הבקטריה”. זה היה בית קפה חדש יחסית, אבל הוא היה למעשה גלגול עכשווי של שרשרת בתי קפה שנסגרו ונפתחו. וכל פעם כיוונו לאותו קהל יעד של צעירים בוהמיינים שהגיעו לתל אביב בשביל לכבוש את עולם האומנות ובסוף עבדו בתור עורכים בטיים אאוט. לכל בתי הקפה האלו היה את אותו חזון אסתטי של שולחנות דביקים וחפצים שמצאו בביגודית הקרובה.
ניסיתי לחשוב על נושאים לשיחה ובסוף החלטתי ללכת על ‘יצחק לאור’, שבעיני היה משורר נוראי ומישל חשבה שהוא אנס.
“גברים לא יכולים לכתוב,” הכריזה מישל. “בשביל לכתוב צריך בטן, צריך רחם, אתה מבין?”
הנהנתי בהסכמה מוגזמת.
“כמו יונה וולך!”
לא ידעתי מה לעשות אז אמרתי:
“דליה רביקוביץ’.”
מישל הסתכלה עליי בכעס ואמרה:
“נכון”.

בשעה תשע וחצי צעדה לתוך הקפה חבורה פלורנטינית ורעשנית. מסוג החבורות המאפיינות בתי קפה מהסוג הזה, גברים מזוקנים, לבושים בגדים עתיקים, ונשים בקארה ושפתיים אדומות. על כולם פיקד ז’אקוב שוורץ שהתהלך כמו אווזה, מעודד ומחמיא על כל תעלול שביצע אחד הגוזלים שלו. הסתכלתי על מישל ועברנו לשבת בשולחן עץ מחוץ לדלת של הקפה.

 

ז’אקוב

ז’אקוב היה מופת של נטוורקינג אומנותי. מגיל חמש עשרה, השנה שבה נחת בישראל, פעל במרץ לקשור קשרים עם כל גורם בעולם התרבות הישראלי. הוא השתתף בכל סצינה ממשית או וירטואלית בתל אביב, באר שבע, ירושלים וחיפה, פייסבוק, טוויטר, אינסטגרם, כל דבר שהריח ממיץ הזבל של הברנז’ה. הוא ניהל מופעי ספוקן וורד בנמל תל אביב, השתתף בשלוש הצגות נפרדות בפסטיבל עכו, היה חבר מערכת בשלושה כתבי עת לשירה ועבד במרץ על הדוקטורט שלו: “מרטין בובר בין חבלי משיח לנבואת זעם”. הוא השתחל לערבים של ערספואטיקה, מתעקש שאימו הייתה תוניסאית, ובו זמנית כתב נגדם מאמרים מתלהמים במוסף הספרותי של הארץ. הוא היה מעורב בו זמנית ב”מקום לשירה”, “בית ש”י עגנון” ו”מוזיאון ינקו דאדא” בעין הוד.
שנתיים לפני שטסתי לוורשה, ז’אקוב גילה את עולם הסטנדאפ הישראלי. חבריו לספסל הלימודים החלו לכבוש את במות החובבים במונולוגים על חייהם המתסכלים, חלקם כתבו לתוכניות סאטירה, ואחת מהם אפילו עשתה הופעת אורח ב’ארץ נהדרת’. ז’אקוב התנפל על הממצא בציפורניים שלופות וייסד ליין סטנד-אפ בפאב ההודנא בפלורנטין. הערבים שאירגן היו ידועים באקסצנטריות שלהם ובדמיונם הקלוש למופעי סטנד-אפ אמיתיים: המופיעים צרחו לתוך המיקרופון קטעי הברות, גזרו בשתיקה ניירות צבעוניים וזייפו התקפי אפילפסיה. באחד מהערבים העלו ז’אקוב וחבריו את עלילת מלך האריות כאשר הם לבושים בבגדי ים בלבד. ז’אקוב, שהיה בעל גוף בריא ושיער פרוע, הפך בין לילה לסמל מין. “מלך האריות הגירסא הלא מצונזרת” הפך לקאלט והוצג פעם בחודש, ממלא את הפאב בעשרות מעריצים שבאו לראות את הענק העירום שר את “האקונה מטאטא”.
באותו ערב בקפה “בקטריה” ז’אקוב היה עסוק בניהול: הוא צווח, שרק, רקע ברגלו והפריח איומים לכל עבר, כאשר מסביבו מתרוצצים אנשים ומחתלים את השולחנות במפות תכולות, מסדרים כוסות פלסטיק, סרטים מבריקים ובלונים. על הקיר היחיד בקפה הציבו תמונה עצומה של ביבי נתניהו על רקע סגול ניאוני.
התמונה של ביבי הזכירה לי, בתחושות אשם קלות, שבאותו יום נערכו הבחירות הכלליות. מערכת הבחירות הייתה כל כך פאתטית ומשעממת שאפילו לא זכרתי שהיא מתקיימת. ראש הממשלה זה ארבע פעמים עמד לזכות שוב ולאף אחד באופוזיציה לא היה כוח להיאבק בו. מה גם שבעשור האחרון לא התרחש איזה אסון לאומי נוראי כך שלמרות השנאה לביבי והשחיתויות הקטנות שלו. נדמה ששום הפתעה לא תצוץ.
אך הנמלים החרוצות של ז’אקוב נראו נלהבות במיוחד. הן הוציאו עתה רמקולים שחורים ותפוחים וסחבו מקרן ממכונית ישנה. מישל ואני הבטנו בהם המומים.
“זה עולה!” נשמעה צרחה מתוך בית הקפה.
ז’אקוב מזג ערק לכוסות פלסטיק וקרא לתוך המיקרופון:
“מדוזות! מדוזות ירוקות, גחליליות!” כדי לבדוק את מערכת השמע.
בחור עם משקפיים ושיער ארוך, שגולח בצד אחד, הציב מעל התמונה של ביבי שלט: “אירוע הנצחון”. אחר כך הדביק לתמונה סרט סאטן אדום וכתר מפוליגל. כשז’אקוב יצא החוצה לחפש נקודת חשמל לרמקולים, מישל משכה לו בחולצת הפלאנל, להבין על מה כל המהומה:
“תסלח לי,” שאגה, מנסה להתגבר על הרעש מסביב, “מה אתם עושים בדיוק?”
“אנחנו?” זימזם ז’אקוב בקול ערמומי, “מסיבת ניצחון לראש הממשלה כמובן”.
הוא נראה משועשע מעצמו.
“אתם רציניים?”
“רציניים ביותר!” ז’אקוב זקר אצבע לשמים, “מדובר באירוע ברמה לאומית, בין-לאומית, בין-גלקטית.”
מישל ניסתה להגניב עוד שאלה אך ז’אקוב כבר עסק בשחרור קשר שנוצר בכבל שסחב. אני לעסתי גרעינים מתוך קערה קטנה. הייתי מרוצה שהפסיקה לדבר עם הענק המזוקן.
“זה מתחיל,” צעקו מתוך בית הקפה.
ז’אקוב הכה בשולחן ושאל אותנו:
“אתם באים?”
השתרכנו אחריו פנימה. עשרים איש מחוייכים ומעונבים מילאו כל כיסא ושולחן שהיו במקום. הרגשתי שעברנו את התפוסה המותרת במקום מוזנח מהסוג הזה.
ז’אקוב עלה לבמה הקטנה וסידר את העניבה שלו. הוא תפס את המיקרופון ואמר:
“נשמות טהרות, טוב שבאתם.”
מישהו צעק מהקהל:
“חבל שלא באתם קודם אבל גם עכשיו זה בסדר”.
“לפני שאני מכבד את נציגת ‘החדשות’ הלאומית, המתוקה, האורגזמטית שלנו בהקראת תוצאות המדגם, יש לי כאן הפתעה מרגשת בשבילכם. קבלו את המשוררת הגדולה, המנהיגה בעלת שיעור הקומה האדיר, פרח השושן של המזרח התיכון והטיפוס הכי בלתי נסבל שאני מכיר: הילה זוסמן!”
אל הבמה דילגה בקלילות בחורה זעירת מימדים בת שלושים..

 

הילה

 

חִפְרוּ אֶת הַהִיסְטוֹרְיָה בְּאֶמְצָעוּת פְּצָצָה.
אַל תִּבְרֵרוּ, בְּאֶמְצָעוּת מִבְרֶשֶׁת, אֶת הַחוֹל.
אַל תַּפְרִידוּ, בְּאֶמְצָעוּת פַּטִּישׁ גיאולוגים, בֵּין הַשְּׁכָבוֹת.
חִפְרוּ אֶת הַהִיסְטוֹרְיָה שֶׁלָּנוּ בְּאֶמְצָעוּת נַפְּלָאם.
לאור הָאֵשׁ גָּלוּ מָה יש לאֲדָמָה לְהַסְתִּיר.
קְחוּ אֶת יְלָדֶיהָ כִּבְנֵי עֲרֻבָּה.
הִצִּיבוּ לָהּ אוּלְטִימָטוּם.
תְּנִי
לָנוּ
אֶת
הֶעָתִיד.

וַלֹא

 

השם ‘הילה זוסמן’ התפשט כמו ביצה על מחבת. היא הייתה סוג של פרובוקטרית מקצוענית. כבר כשהייתה בת שמונה עשרה היא החלה להתבלט בניהיליזם המטורלל שלה כשייסדה ערב שירת שכול לזכרו של ג’וליאן שגרן, כוכב ילדים נשכח. הערב התבטל אחרי ששגראן, שנמצא חי ונושם, איים עליה בתביעת דיבה. ג’ולייאן שגרן היה רק ההתחלה של השיגעון הזוסמני. כשסיימה את שירותה הצבאי המקוצר החלה לצלם סירטוני יוטיוב היתוליים וגסים בכיכובם של מיכל ינאי, קיפי בן קיפוד, הרב בא-גד ודודו טופז. בנוסף לפעילות הקדחתנית הזו דאגה לפרסם בלוג תרבות פופלארי בשם “מבצע ריינהרד” בו יצאה בהכרזות קיצוניות ביותר לגבי כל דבר שזז בתל אביב. ב2013 האשימה את אריק איינשטיין בפדופיליה, ושנה אחר כך רמזה שהיה לה רומן עם גידי גוב ושלזמרת דיקלה יש איבר מין גברי, איידס ואוטיזם. הרשת אהבה לשנוא את הילה זוסמן. היא קיבלה משרה בעיתון “הארץ” ופוטרה בשל דרישת הקוראים, קיבלה משרה ב”וואלה” ופוטרה בגלל שפיברקה ידיעה שקרית לגמרי אודות העורך הראשי של האתר. היא אף זכתה לכתוב כמה אייטמים ל”ישראל היום”, אך העיפו אותה משם אחרי שפירסמה הצהרת נאמנות לעירית לינור, נשבעה “להלחם למענה ולשתות את דמם של אויביה.” ההצהרה פורשה על ידי אירגוני השמאל כבגידה בעקרונות ההומניזם, ועל ידי לינור עצמה כאירוניה קנטרנית. שתי ההאשמות היו נכונות כמובן.
אחרי השיר של זוסמן ז’אקוב הוציא אורגנית קטנה וביקש מהקהל להצטרף אליו לתפילה למען הצלחתו של ראש הממשלה. הקהל הצטרף בקולות שאגה. מישל ואני נמלטנו חזרה לשולחן שלנו וניסינו למצוא מלצר אחד לרפואה שיהיה מוכן להביא לנו עוד בירה.
“איזו חבורה של מטומטמים.” התעצבנה מישל.
“כן” אמרתי, מנסה ללכוד את המבט של המלצרית שניסתה לזוז בין השולחנות בפנים.
תנועות הידיים המוגזמות שלי לא עזרו, במקום מלצרית נשלפו החוצה ז’אקוב, הילה וקבוצה של מזוקנים בתפזורת. זוסמן תקעה בי עיניים וקיוויתי שלא תזכור אותי משיעור ‘יסודות השיר’ שלמדנו ביחד.
“אפשר אש, בבקשה?”
זה היה מאוחר מדי והילה כבר עמדה ליד השולחן שלנו. מישל לא הבחינה במצוקתי או שהייתה נסערת מדי בשביל לייחס לה חשיבות.
“תגידי לי, אתם רציניים?” מישל אמרה בטון אימהי, מוסרת לה מצית לבנה ומקושקשת בדיו. הילה לא התייחסה אליה. היא הושיטה לי את ידה הדקיקה, וחיכתה שאנשק אותה.
“הילה זוסמן,” היא חייכה אליי.
“מישל, נעים מאוד. את יכולה להסביר לי מה זה הדבר הזה?”
“ואיך קוראים לפרח העצוב שלידך?”
“זה יותם,” אמרה מישל, ואני הנהנתי קלות לאישור. “את מוכנה להסביר לי למה אתם עושים ערב הוקרה לראש הממשלה הכי מושחת בהיסטוריה של ישראל?”
“ינאי!” הילה צעקה, “בוא רגע, יש להם פה שאלות משעממות.”
היא המשיכה להביט בי. נשענת על הקיר של הקפה.
לעבר השולחן התקרב בחור ממושקף עם שיער ארוך והתיישב לידינו. עוד לפני שפתח את הפה ראו עליו שהוא טיפוס שאוהב לדבר.. הוא חייך אל מישל והצית סיגרייה.
“מה כל העניין, אתם בטח שואלים את עצמכם.”
מישל לא התייחסה אליו ורק נעצה הסתכלה בשנאה לוהטת בזוסמן, שעמדה ליד הדלת ועישנה.
“איזו התנשאות. מי היא חושבת שהיא?”
ינאי המשיך בהרצאה. קהל לא מרוכז מעולם לא הפריע לו.
“אנחנו חושבים שראש הממשלה הוא אייקון, הוא אל מודרני, אכילס של הפוליטיקה הישראלית.”
אחרי שהרגיש שלא הצליח לשבור את הקרח הוסיף:
“קצת הומור חברים, למה אתם נראים מאוכזבים?”
הנחתי את הראש שלי בין כפות הידיים, זו הייתה טעות לבוא לכאן.
“זה נראה לכם מצחיק?” מישל אמרה לו, מגבירה את קולה כדי שגם הילה תוכל לשמוע. “אתם רוצים שנצא לעוד מלחמה באוגוסט? אתה רוצה שעזה תהיה תחת הסגר עד שנת 2022? שליש מהמדינה עניים ואתם משחקים בלהעריץ את ראש הממשלה. יש לי יותר כבוד לליכודניקים אמיתיים.”
עכשיו רציתי לדפוק את הראש בפינה של השולחן. קולות עלו מתוך בית הקפה. ינאי הציץ פנימה והחל לתופף על הברכיים שלו.
“הו הא, מי זה בא, ראש הממשלה הבא!”
האנשים בפנים התפקעו מצחוק. לפתע הוא הבחין במשהו ועצר את שירי העידוד שלו. הוא נעמד על ספסל העץ וקרא לעבר הרחוב:
“מדברים על ראש הממשלה הבא – תראו מה הרוחות הפוליטיות סחבו לכאן!”
“בוא נלך מהמקום הדוחה הזה,” מישל אמרה ומשכה את היד שלי, “אני לא מאמינה שהבאת אותי לכאן.”
הסכמתי איתה לחלוטין והתחלתי לאסוף את הסיגריות והכסף שלי כדי ללכת אחריה.
הבחור שינאי קרא לו התקרב אלינו ומישל קפאה במקום, זה היה גבר בגילינו במעיל כהה ופנים חזקות. יכולתי לנחש מה עובר לה בראש. היא התיישבה בחזרה בתנועה איטית ובהתה בו, לרגע אחד הציצה על הגוף שלה לראות שהכל נמצא במקום. אם לא הייתי מקנא זה היה נראה לי חמוד. אבל לא הייתי צריך להתרגש, זו התגובה של כל מי שפוגש בפעם הראשונה את עמיחי.

 

עמיחי

עמיחי למד יחד איתי בתיכון של מועצה איזורית משגב. בגיל שבע עשרה כשעלינו לכיתה י”א הפסיק להגיע, נרשם לבגרות אקסטרנית וסיים את כל המבחנים בהצטיינות באותה שנה. את כיתה י”ב הוא הקדיש לפירוק החברות שלנו ולרומן הרסני עם אמא של אחת מבנות הכיתה שלו. כשהסיפור התפוצץ ובעלה כמעט הרג אותו הוא עבר לגור במושב ספיר שבנגב ועבד בחקלאות עד הגיוס שלו. בצבא התנדב לסיירת צנחנים, נפצע באימון והשתחרר. אחרי חודשיים בבית של הדודים שלו הוא טס לארצות הברית לטיול של שנה, ומשם המשיך לטיבט, קירגיזסטן, סין וגיאורגיה. שם פגש זוג מ”הגוש” בירח הדבש שלהם. הם נתנו לו גיליון של “משיב הרוח”, כתב עת לשירה של הציונות הדתית. זה היה “רגע מפתח” בחייו, כך כתב לי בדרמטיות האופיינית שלו. הוא נזכר בעולם הספרות, בחיים הקודמים שלו איתי ובספרייה הקטנה של המועצה. הוא חזר לארץ, נרשם לחוג לספרות עברית בירושלים וללימודי מחשבת ישראל. אחרי שיצא בטריקת דלת מקורס בביקורת קווירית של עגנון, בעודו מקלל את המרצה, פרש מהחוג לספרות וייסד כתב עת עצמאי. שלוש שנים בירושלים חידדו את קנאותו לספרות העברית. הוא ראה את עצמו כשגריר של השירה העליונה, של התרבות האמיתית, וכמי שמתכתב בשיריו עם סופרי התנ”ך, עם חכמי התלמוד ועם האר”י הקדוש בעצמו. הוא סלד מביקורת ניאו-מרקסיסטית, מתאוריה פמיניסטית, מביקורת מגדרית ובעצם מכל מגמה חדשה שצמחה כמו אצות מזוהמות מתוך אוניברסיטת תל אביב (כך במקור). מתוך העמדה הזו תירץ מדוע אינו מוכן לפגוש אותי או לדבר איתי במשך חודשים.
כמו כל הקנאים עמיחי היה עסוק בלשנוא יותר מאשר בלאהוב. שנה בברלין רק חידדה את השנאה הזאת. הוא התקוטט מילולית ופיזית עם נציגי הבוהמה הישראלית שחיו שם, עם אירגוני שמאל ועם כל מה שהריח לו מתיאוריה ביקורתית. הוא פירסם מספר ביקורות במוסף הספרים של הארץ וכתש עד דק את חבורת ערס-פואטיקה, את הליקון וכמובן את החוגים לספרות, כשהוא מכוון את חיציו במיוחד לחוג התל אביבי. הלימודים בירושלים חיזקו אצלו את האהבה לטקסטים יהודיים קדומים. הוא היה תלמיד מבריק למקרא, ברוך שוורץ ראה בו עילוי ממש ואלכסנדר רופא אף הציע לו משרה בתור מתרגל אצלו בקורס. אבל מכולם היה תלמידו הנאמן של יהודה ליבס, חוקר הזוהר החשוב. עמיחי ראה בו את מורה הדרך היחידי שלו לעולם הספרות. בעצתו החל ללמוד יוונית עתיקה, ארמית וערבית.
בעקבות ליבס נעשה עמיחי קנאי במיוחד לשני משוררי עבר: יונתן רטוש ואורי צבי גרינברג. בשניהם ראה את פני השירה האמיתית, הלא-מתפשרת, הגברית של ישראל. שנתיים לפני שעזבתי את הארץ נתקלתי בו בחנות ספרים קטנה בירושלים, בעודו מתווכח בלהט עם מוכר רוסי על תרגום של שלונסקי. כשהצלחתי לשכנעו לצאת משם, הלכנו לשבת בתקליט ודיברנו שם עד אמצע הלילה. בסוף השיחה עמיחי חיבק אותי וצעק: “רק אתה מבין אותי, למה אתה לא מדבר איתי יותר?” ואני התעצבנתי אבל לא אמרתי כלום. אחרי זה המשיך כמובן לסנן כל שיחה ממני. כשעזב את ברלין עבר לגור בנווה צדק, בדירה שהייתה שייכת למשפחה, וחילק את הזמן בין עבודה על כתב העת העצמאי שלו לשתייה מופרזת.

הוא עמד לפנינו, בפנים אדומות, בחיוך מרוח של פטרוזיליה:
“סוף סוף.”
הוא הסתובב להילה זוסמן וקרא אליה:
“מה זה? החלטתם לתת לאנשים עם מוח להתקרב לכנופיה שלכם?”
הילה חייכה אליו וסימנה עם האצבע המשולשת על המפשעה שלה.
“תן חיבוק, כוכב,” הוא אמר לי ומעך אותי בין ידיו השריריות.
אחרי ששיחרר את האחיזה התיישב והחל לספר לי ולינאי על התקופה שלו בארצות הברית, ואיך מצא את עצמו שומר על שדות חקלאיים מפני שפני בר כשהוא שוכב ימים שלמים במדבר, עם רובה אוויר וציידנית מלאה בסטייקים ובורבון.
מישל ניסתה להשתלב בשיחה ולכוון אותה למקומות שתוכל לתרום את חלקה:
“מה, אתה גם משורר?”
עמיחי הנהן והמשיך את התיאור של אסם התבואה הענק שהיה צריך לישון בו.
“מי היה מאמין,” הוא אמר, “יותם שבח, השמאלני הטהרן משחק עם זוסמן והקלגסים.”
הייתי מבולבל מאוד וגם עצבני על היחס שקיבל ממישל.
“סתם הגענו לכאן,” אמרתי, “אין לך מה להתרגש.”
“רגע אתה גם מהמסיבה הזאת?” מישל ניסתה להשמע ביקורתית “מה אתה גם ימני? אתה באמת חושב שצריך להצביע לביבי?”
“תצביעי למי שאת רוצה.”
“מה זה בדיחה? אתם באמת הולכים להצביע לו?” מישל המשיכה.
עמיחי קטע לרגע את שטף הדיבור שלו והפנה את פניו אל מישל.
“את יכולה להפסיק לדבר? זה נורא משעמם אותי.”
זה כבר ממש עלה לי על העצבים. נזכרתי למה לא דיברנו עשר שנים. הוא פשוט היה בן אדם מחורבן.
“למה אתה חתיכת זין?” שאלתי אותו, משחרר את היד שלי מאחיזתו החזקה.
עמיחי עדיין נראה כאילו הוא מאוהב בי. הוא קם לחבק אותי ודחפתי אותו בשתי ידי. הוא איבד את שיווי המשקל ועף עד הילה, מפיל לה את הסיגריה מהיד.
“תראי מה זה,” הוא אמר לה. “חיה!”
מישל מיהרה אליו, מנסה להתנצל בשמי.
“אני מצטערת, הוא מפגר לפעמים, קרה לך משהו?”
עמיחי הסתכל עליי.
“הוא יכול להתנהג איך שהוא רוצה, Übermensch.” אחר כך פנה אליה: “אבל את לעומת זאת יכולה ללכת.”
מישל גימגמה משהו והחלה להתרחק. היא עצרה את הדמעות שלה, יכולתי להבחין בזה. דווקא ברגעים כאלה היא הייתה בעיניי יפהפייה ואמיצה. היא דיברה אל עצמה והפרצוף שלה התרכך כמו של ילד. אבל שנאתי את זה שהיא יכלה פשוט ללכת ולהתאהב בעמיחי כאילו לא השקעתי בחיזורים שלי דם וכסף.
“ואתה,” עמיחי אמר לי, “כשתרצה להפסיק לשחק עם הילדים תבוא לדבר איתי. יש לנו כמה שנים להשלים.”
הוא התרומם, לקח את המעיל שלו והלך משם לכיוון מרכז העיר.
בבית הקפה הוכרז שביבי גובר על שאר המתמודדים בעשר מנדטים והמבטא המוזר של ז’אקוב הריע:
“מהפך! מהפך!”
הילה וינאי כיבו את הסיגריות שלהם ונכנסו פנימה, לשלהב את הרוחות.

 

ספרות

עם ניצחונו מחדש של ראש הממשלה הוחלפה שרת התרבות. לתוך החלל הגדול שהותירה נכנס בצעדי בלרינה טדי כהן, מעין חרוט עגלגל וממושקף שאהב לאכול אפונה ולדבר בפתגמים. עם כניסתו לתפקיד החלו לנשב רוחות מקארתיסטיות רעננות. צעדו הראשון והפרובקטיבי של כהן היה לסלק לאלתר מרצה לתיאוריה של הספרות מאוניברסיטת באר שבע. המרצה, שהיה מכפיש על ימין ועל שמאל כל מה שהריח מלאומיות, הועיל להגדיל הפעם ולהלל במאי פלסטיני תומך חמאס, כאשר זה פירסם סרט תעמולה אנטי ישראלי. אחרי סילוקו פירסם השר בחשבון הטוויטר שלו:
“המרצה המהולל תמך ופעל למען אנשים הרואים בהשמדת ישראל את מטרת-החיים שלהם. על כך אין סליחה.” הפרטים היו משמימים להפליא אך מסדרונות גילמן סערו וסאנו.
אני באופן אישי מיהרתי והצהרתי שאין לי שום עניין במאורע אבל התפלאתי לגלות שקבוצה של אנשים מהחוג לספרות ממש הסכים עם שר התרבות. הם חשבו שראוי לסלק את המרצה. ראשון לנאמני שר התרבות היה ז’אקוב. ז’אקוב שהיה מתרגל בקורס המקביל בגילמן שלהב את הסטודנטים נגד המרצה ש”כפר” באוטוריטה של גילמן בתחום הספרות והעז לחשוב שיש מקום כזה באר שבע. חלק מהתלמידים היו משועשעים וחלק התלוננו עליו למזכירות החוג. ז’אקוב נקרא לשימוע.
בחוסר רצון נגררתי אחרי מישל לפגישות המתישות על מדשאות הספרייה. אלו היו פגישות של אמנים אקטיבסטים והם הסכימו זה עם זה באופן מעורר השתאות, ועשו זאת בצווחות היסטריות כמעט. לדעתם שר התרבות התנהג :
“בחוסר תרבות וחוסר אינטלגנציה”
“תת רמה של אדם”
“קוף”
“נאצי!”
“זה פשוט פאשיזם!”
“פאשיסטים!”
“פשיסטקו,” ניסיתי להציע, אך הושתקתי במהרה על ידי מבטיה של מישל.
מול הקואליציה הזו של לוחמי החופש תססה קבוצה קטנה שהונהגה, באופן לא מפתיע, בידי הילה זוסמן. זוסמן אמנם לא השתמשה במילים כמו “פאשיזם” ו”נאציזם”, אך היא חיפתה על כך ביצירתיות וקולניות שקשה היה להתחרות בהם. המשוררת החרוצה ארגנה הפגנות תמיכה ספונטניות בשר התרבות באמצע המדרגות או בחצר הקפיטריה, תלתה שלטי ענק המציגים את דמותו כגיבור ישראל, וביצעה אפיזודות של “שירה ציונית” ברחבי הספרייה.
ראשת החוג והמרצים הוציאו במשותף מכתב תמיכה רשמי בפרופסור, בעד חופש הביטוי ותמיכה כללית בערכי השוויון והחירות. כתגובה החליטו ז’אקוב והילה לארגן “פסטיבל אמנות למען שר התרבות והספורט על שם שר התרבות והספורט”. אירוע הפתיחה היה מסיבת ריקודים פרועה במועדון גייז ברחוב המסגר. תמונתו של שר התרבות הודפסה על יריעות בד ענקיות שניתלו כדגלים אנכיים מהתקרה. יחד עם אורות הניאון הכחולים והצהובים הדגלים הללו “השרו אווירה היסטורית”, כפי שז’אקוב תיאר זאת מתחת לשפמו המוקפד. המסיבה הוגדרה כ”להיט”, והיא זכתה להיות ראשונה בשצף הפעילות העניפה של שני המטורללים.
זוסמן וז’אקוב תיפקדו כמפלצת דו ראשית, שלא בחלה באף אמצעי לביסוס מעמדה התרבותי של האורתודכסיה החדשה שלהם, מעין ברית בריונים מנומרת. שבוע אחרי המסיבה השיקו השניים ספר ציטוטים דקיק של שר התרבות, (השר נכנס לפוליטיקה רק לפני שנים ספורות וככל הנראה לא הרבה להתבטא בפומבי), אותו חילקו לעוברים ולשבים בליווי יין נתזים.
באותו הערב נפתחה בנוסף תערוכה שנקראה בשם הנייטרלי “קולטורנה”, ובה תמונות בשחור לבן של שר התרבות, של ראש הממשלה, נחשי פיתון, אריות כרותי ראש ורבי קומות. על הציורים הותזו צבעים בהירים וזרחניים, במה שז’אקוב וזוסמן קראו לו “אסטרטגיה בולימית”.
מישל וחבורת הבודדים שלה לא הבינו מהיכן הם נחתו. לא רק שז’אקוב וזוסמן היו חרוצים, באופן מפתיע היצירות שלהם היו מוקפדות, אסתטיות ולעיתים מרהיבות ממש, לפחות לעומת ערבי הספוקן וורד הרפטטיביים שמישל לקחה אותי אליהם. מישל וחבריה הגיבו בזעזוע עמוק לגמיקים שהופקו חדשות לבקרים בשבילי האוניברסיטה, במדרגות של גילמן ואפילו בשירותים הציבוריים ואמרו שוב ושוב:
“זו אומנות בינונית”,
“פרובוקציה לשם הפרובוקציה”,
“מילא הפאשיזם, אבל כמה חוסר כישרון…”.
יומיים אחרי פתיחת התערוכה הופיעו בגילמן שתי כתבות תרבות מ”וואלה! חדשות”. הן הוזמנו, באופן רישמי, על ידי מיכל סיני מהחוג להיסטוריה, אך מאחורי הקלעים עמדו כמובן זוסמן וז’אקוב, שרצו לתעד את המהלכים המבריקים שלהם. יחד איתם התאספו מספר חברים נאמנים. הם הגיעו מוכנים, היתה להם כוריאוגרפיה שעבדו עליה, קטע ממחזה איטלקי ומספר שירים שעובדו מחדש להקראה בפני המצלמות. סימן ההיכר של כל מי שלקח חלק במופע היה מכנסיים אדומים ומבריקים. לכתבת של וואלה! לא נתנו מספיק זמן אוויר לדחוס בידיעה הקצרה את כל הפעלולים שהכינו, אך המכנסיים מילאו את המסך. ז’אקוב זעק לתוך המצלמה:
“כן! אנחנו מאמינים בראש הממשלה, הוא הז’אן דארק של הספרות, המאו דזה של האמנויות, נפוליאון בונפרט של התיאטרון!”
ברקע עמדו הילה ושאר האספסוף ובידיהם פוסטרים של שר התרבות. הכתבת המסכנה נראתה מבולבלת מתועפות הקישקושים. היא מילמלה למיקרופון: “קבוצה שנוייה במחלוקת” ו”לא כולם מרוצים מהפעילות שלהם”, וכיוצא באלה תגובות מחושבות.

 

פשיסטקו

הכתבה היכתה גלים. אם ביום רביעי הופיע ז’אקוב במהודרת הערב של וואלה! בלבד, במהדורה המיוחדת של סוף השבוע כבר ראיתי את המכנסיים האדומים בכל מדורי החדשות. הסירטון הפך ויראלי. פרשנים ניסו להסביר את מהות הקבוצה, להתווכח אם מדובר בתופעה חיובית או הרסנית. שר התרבות מצא את עצמו, שבוע אחרי כניסתו לתפקיד, בליבה של סערה תקשורתית מפתיעה. הוא נאלץ להתגבר על המבוכה וטען בתוכנית רדיו שהוא גילה בתל אביב: “קבוצה של צעירים, מוכשרים, ציוניים, שאוהבים את המדינה, ראוי שכולם ילמדו מהם.” הציטוט כמובן הצית חגיגה גדולה. הוא נדגם, מוקסס והפך למנטרה מוזיקלית ברחבי האוניברסיטה, ב”בקטריה”, בבתי הקפה של אזור לבונטין, ואפילו חצה את קווי הגבול של תל אביב אפילו לאויבותיה המושבעות: ירושלים ונס ציונה.
השר הגדיל לעשות ובעצה אחת עם יהודה עציון, מי שהיה אחד ממנהיגי המחתרת היהודית, המיר את שמה של תחרות השירה העברית השנתית ל”תחרות השירה העברית על שם שבתי בן דוב”. בן דוב היה הוגה דיעות קיצוני שהפך למורה הרוחני של עציון, אשר תכנן בהשראתו להטמין לבנות חבלה מתחת לכיפת הסלע אך נתפס לפני שביצע את זממו. כמאה שירים נשלחו בשבוע אחד לתחרות. אני מודה שאפילו אני שלחתי שיר, משהו עגמומי למדי על נסיעה ברכבת בוורשה. לתחרות השירים זוסמן כבר התנגדה. היא טענה ששר התרבות איבד את הניצוץ הלאומי וקרנו ירדה, ודרשה שיערכו לו “מבחן נאמנות”.
המרצים בפקולטה למדעי הרוח היו חלוקים בדיעותיהם. אחדים מיהרו לגנות את התופעה ולהתייצב לטובת הפרופסור מבאר שבע, וטענו שיש להעיף את ז’אקוב מסגל ההוראה לאלתר. אחרים חששו לאבד תמיכה בקרב הסטודנטים שלהם, מה גם שהיה משהו מלהיב, אני מנחש, בהתעניינות המחודשת שחוללה השערוריה בחוג הזנוח הזה. הימים היפים בהם מנחם פרי התהלך ככובש קדמוני, מטיל כישופים על נערות תכולות עיניים ונועץ את חניתו המחודדת בכל מבקר חמוץ פה, חלפו מבלי שוב. מאז הצמיח החוג בעיקר מורות לספרות בחטיבות בינייים ומבקרי ספרות ממורמרים.
המכנסיים האדומים הלהיטו לא רק את מסדרונות גילמן. הבוז והשנאה של התקשורת הישראלית וגינוייהם של כמה סופרים בעלי שם כמו דוד גרוסמן ומאיר שלו הקסימה את החברה הישראלית. מכנסיים אדומים נמכרו בכל מקום. תמיר גל, זמר הדיכאון המפורסם והליכודניק המושבע, הלחין שיר של ינאי, ואפילו תנועת “אם תרצו” חגגו על המציאה וקראו בערוץ היו-טיוב שלהם לצאת ולשמוע קצת “שירה לאומית אמיתית”.
תגובת הנגד לא איחרה לבוא. ההערצה לזוסמן וז’אקוב השתוותה רק לשנאה העיוורת אליהם. הט יעונים הראשונים היו, איך לא, שמדובר בתנועה ממוסחרת. באחד מהשיעורים על הספרות העממית בימי הביניים שמעתי במו אוזניי מישהו אומר:
“האמת שהיה משהו בשירים שלהם בהתחלה, אבל עכשיו זה סתם מיחזור”.
חובבי הספוקן וורד טענו שמדובר ב”פירוק הדמוקרטיה, שיתוף פעולה עם הדיכוי, המשך הפשיזם באמצעים אחרים” וכדומה. הגדילו לעשות תלמידי הספרות הלטינו-האמריקאית, שהיו חבורה של סוציאליסטים חמומי-מוח. הם יצאו בהצהרה שמכנסיים האדומים הם סימן מטרים לשילוח אנשים למחנות עבודה. חבורה של שמאלנים אדומי לחיים מתואר ראשון תלשו את הפוסטרים של שר התרבות וייסדו במה מחתרתית של שירה פוליטית בחצר בית הקפה של גילמן. שם קראו שירים ביקורתיים על הממשלה, על סתימת פיות ועל התקרנפות חבריהם לחוג.
הילה, שהייתה תמיד בעלת ראש עיסקי, הציעה להקים במה מתחרה מול הבמה השמאלית והכריזה על אירוע של “דיבייט שירה” – קרב מילולי בין הניצים. האירוע נקבע לשעה שלוש בצהריים ביום למחרת, והפירסום היה אינטנסבי. אני קיבלתי את ההזמנה באופן אישי, בסיום שיעור אקו-פמיניזם, כשניסיתי לכתוב לעצמי הצעה לתזה. הילה זוסמן נכנסה בסערה לתוך חלל הכיתה מוציאה לשון לשני נערים ממושקפים והניחה על השולחן שלי דף מקומט עם הפרטים תוך כדי נסיון להשיג את מספר הטלפון שלי. אמרתי לה שאני לא מתכוון לבוא ושבדיוק קבעתי לבהות בטלפון שלי בשירותים. היא חייכה ואמרה לי שמישל תהיה שם. עשיתי פרצוף אדיש אבל החלטתי לבדוק את העניין, על כל צרה שלא תבוא.
ביום שלישי הכאוס כבר חצה גבולות. ז’אקוב סולק מאחד משיעוריו על ידי קבוצת תלמידות פמיניסטיות, הוא צעד חסר דאגות לעבר בית הקפה כשהוא מזמר לעצמו את ‘לורליי’ של היינה בגרמנית. בשיעור על תיאוריות ספרותיות קמו קבוצת תלמידים וקראו שירים שונים בו זמנית, בדיוק כשהמורה הסביר כיצד החיים של ג’ודית באטלר קשורים לתיאריות שפיתחה. בדשא המרכזי החלו למכור מכנסיים אדומים במגוון גזרות ודוגמאות. שני סטודנטים לסוציולוגיה עם מסקרה בעיניים וראסטות בלונדיניות בנו דוכן מעבודת יד שמטרתו הייתה לקדם “שירה של שלום”.
חשבתי שזו הזדמנות טובה והלכתי לעמוד ליד שני תלמידי תיאטרון רגוזים, שעמדו עם שלט שעליו הודפסו “ארבע עשר סימני הפאשיזם” של אומברטו אקו. חיכיתי לראות את מישל אבל לא מצאתי אותה בשום מקום. הילה זוסמן הופיעה לידי ולחשה לי באוזן:
“מתחכך עם האוייב?”
התעלמתי ממנה וחזרתי להסתכל על הבמה. ראשון עלה בחור מתולתל ודביק, ולפי השיר הבלתי נסבל שקרא ניחשתי שהוא מייצג את השמאל. זה היה מין קטע ספוקן וורד שהתכתב באופן רופף עם השיר “קילפתי תפוז” של אריק איינשטיין, והיו בו שורות בלתי נשכחות כמו “קילפתי את עצמי ומצאתי בפנים את מי שאמרתי שלא אהיה בחיים” ו”זה מה שנשאר בעולם אחרי שהילד נרדם”. מחיאות הכפיים חגגו, הילה נחרה בבוז, וז’אקוב פלירטט עם אחת המתרגלות. אחריו עלה מישהו בשם אליוט והשיר שקרא פירט את שלבי הכנת חרב פלדה. גם הוא זכה למחיאות כפיים מוגזמות. אחרי אמן החרבות עלתה בחורה שקראה קטע על כך שהיא “אישה בעולם של גברים”. זה עבר את גבול הטעם הטוב ומלמלתי לעצמי:
“איזה שיעמום.”
כנראה שלא הסתרתי את ההתנשאות שלי מספיק טוב ואיזה בחור עם תווי פנים נעימים אבל עם עיניים רושפות אמר בטון תוקפני:
“מישהי פותחת את הלב שלה ובגלל שאתה יכול, אתה פשוט משפיל אותה?”
מלמלתי משהו על זה שהיו סיבוכים בלידה שלי ואין לי חמצן במוח, אבל מה ששכנע אותו, היה עמיחי. הוא התקרב באיטיות ושם לו יד שרירית על הצוואר.
“משעמם אותו השיר המטומטם של חברה שלך, אותך הוא לא משעמם?”.
לרגע אחד שמחתי שעמיחי נמצא לידי, הסתכלנו שנינו על הבחורה קוראת את השורות האחרונות של השיר. מחיאות הכפיים לא איחרו לבוא, אך לעבר הבמה נזרקו גם מספר כוסות פלסטיק.
עכשיו הילה זוסמן עלתה לבמה ושאלה אם יש בקהל מתנדב לקרוא את השיר הבא. לפני שמישהו הרים יד עמיחי צעק לה:
“כאן, כאן!” ודחף אותי קדימה.
הילה חייכה, ומיהרה למשוך אותי בידה הקטנה לבמה.
“אני מבקשת להציג את תגלית השנה, יותם שבח”.
הלום ומסוחרר עמדתי מול הקהל, שהביט בי בריכוז, מוכן להעריץ ולחסל אותי בנשימה אחת. בהתחלה התכוונתי לברוח אבל פתאום חשבתי על זה שהילה רוצה לשכב איתי ושגם מישל נמצאת כאן וגם עמיחי ואם אני לא קורא עכשיו שיר אז מתי אני כן אקרא? לא זכרתי הרבה שירים בעל פה, והדבר היחידי שעלה לי לראש היה משהו שכתבתי אחרי השבוע הראשון שלי באוניברסיטה. בקול רועד אמרתי:
“השיר הזה מוקדש למישל”.
אבל לפני שהתחלתי לדקלם את שיר האהבה המדממת שלי, הצטלצלה צעקת
“בוגד!” וחשתי חבטה בבטן.
נפלתי אחורה הישר לתוך השיחים הדלילים שבקושי ריככו את המכה. מהומה החלה בחצר בית הקפה. צעקות, דחיפות וקללות, כוסות קפה מלאות הושלכו מכל מקום.
“פאשיסטים!”
“שמאלנים!”
חטפתי אגרוף בלחי שלי, וראיתי את הילה מגחכת בצד. בסוף עמיחי חילץ אותי מערמת הגופים הלוהטים שעטפה אותי יחד עם ליבי דוליטל שהיה לה שיער בגוון כחול דהוי. הילה מיהרה לנצל את המהומה, עלתה לבמה וצעקה לתוך המיקרופון:
“סוף סוף שירה לא משעממת, קצת דם לקינוח הדבש כמו שאומרים! שירה שתקנית היא זו המובילה לסערה. תראו אותו, יותם שבח, הצליח לעשות מהפכה בלי מילה אחת.”
היא חייכה שוב ומשכה אותי אחריה מרימה את היד שלי כמו זוכה בתחרות איגרוף:
“יש לנו מנצח!”
אדומי המכנסיים מחאו כפיים ונשאו אותי באוויר. המהומה הפכה לזירת קרב ממש. כשכיסאות פלסטיק החלו להתעופף ועובדי הקפיטריה נאלצו להתקשר לאבטחה. מישל הסתכלה עליי במבט רצחני. רציתי להגיד לה משהו, אבל עמיחי סחב אותי משם.
“בוא, בוא, לפני שיבקשו מאיתנו לסדר את הבלאגן.”
במקום ללכת דרך השער הראשי עמיחי לקח אותי דרך בית התפוצות. עלינו על קו 25 ונסענו חצי שעה בדממה עד שירדנו בנסיך הקטן. עמיחי נופף לשלום לשני משוררים מזדקנים שישבו לאכול שם כריך בטטה ונבטים. הזמנתי לנו קפה ועמיחי הסתובב בחצר האחורית של החנות עד שמצא בשבילי ספר. קראו לו “הקריירה של ניקודם דיזמה”.
“מתנה לפולני שלי,” אמר.
חייכתי במבוכה ועמיחי גלגל את היד שלו, כאילו הוא ג’נטלמן אנגלי שמחזר אחרי הגברת שלו.
“בוא נלך לסלון ברלין, נראה מה יש שם.”
יצאנו לרחוב, קינג ג’ורג’ כבר החל להחשיך וכולם התרוצצו שם כמו סוחרי איברים לפה ולשם. הרגשתי שעבר שבוע מאז שהגעתי לאוניברסיטה.
נכנסנו לפאב והתיישבנו בחללו האפלולי. היינו בין הלקוחות היחידים. עמיחי שלף חבילת טבק לגילגול והכין לנו סיגריות. אחרי שעישנו ושתינו בירה שאלתי:
“עמיחי?”
אבל הוא אמר לי:
“תשתוק.”
אחרי זה שתה מהבירה שלו והסתכל על המלצרית שישבה מאחורי הבר ושיחקה עם הטלפון שלה.
“אני רוצה שתקרא משהו שכתבתי,” אמר.
הוא שלף מתוך התיק שלו קופסת קרטון. בתוכה נחו קלפים מאויירים.
“טארוט,” הוא הסביר.
בכתב מוקפד וצפוץ נכתבו על הקלפים פרגמנטים קצרים. חלקם היו כתובים בחרוז ומשקל, וחלקם בכתיבה אסוציאטיבית לחלוטין. הם היו מין תפילות קודרות, אגרסיביות. השם של אלוהים חזר הרבה פעמים. היה בזה משהו מאוד בוטה, גם מינית וגם דתית ועם זאת זה הצליח לשעמם אותי לגמרי. קיוויתי כל הזמן שהוא יפסיק אותי אבל רק אחרי שסיימתי לקרוא את כולם עמיחי קם והביט בתיקרה.
“זה מאוד יפה,” אמרתי.
הוא הסתכל עליי ואמר:
“בגלל זה אני לא רוצה שתמשיך להסתובב עם הילה, זה לא בדיחה, אתה מבין?”
“מישל אתה מתכוון.”
“מישל, הילה, כולן, אתה לא צריך את זה. אתה צריך להיות איתי.
“אתה עזבת,” הזכרתי לו.
“אתה רואה שאתה מתנהג כמו ילד קטן. אני עומד ערום מולך ואתה מתעסק שוב פעם רק בקליפות. רוצה לראות משהו?” שאל.
הנהנתי ועמיחי משך מעלה את חולצתו. באיזור הגב התחתון נמתחה צלקת ארוכה.
“זה מאנטי-פה, אתה מבין? חבורה של מטומטמים. אתה יודע מה מרגיז אותי?” הוא שאל מתרומם שוב מהכיסא. “לא זה שבסוף השמאלנים הם הכי צבועים והכי אלימים כי הם כל הזמן עסוקים בלהסתיר את זה. זה בעיה שלהם. הדבר הכי מעצבן זה שלאף אחד לא אכפת מהקפלים של השפה, מההיסטוריה שלה. בגלל זה הם כל כך אוהבים את דה סוסיר, הייתי רוצח אותו עם הידיים שלי אם הוא היה חי. הם רק רוצים להגיד את הדבר שכולם אומרים, שוב ושוב. לא לצאת מהלופ. תמיד להגיד בדיוק את מה שנכון לזמן הזה.”
הוא הרים את כוס הבירה שלו למעלה שופך מתוכה זרזיפים דקים על הריצפה.
“לכל מילה יש את המשמעות הכי שטחית שיכלה להיות לה. אבל אני מסרב לקבל את הדבר הזה.”
הוא מתח את החזה שלו מול האנשים שאיימו לשטח את השפה, כאילו הם נמצאים איתנו בסלון ברלין בחרבות שלופות.
“אני רוצה שהספרות תראה כמו חתך גיאולוגי, שהיופי שלה יהיה כמו של הר, למה שבקתני?” קרא לתיקרה.
מלצרית אחת הפנתה את המבט שלה אלינו.
“אתה אידיוט” סיננתי ועמיחי התיישב וחייך אליי.
“אוך התגעגעתי אליך, אולי תצטרף אליי? מה יש לך לעשות עם החיים העלובים שלך.”
“כלום,” הודיתי.
“ממשיך לכרכר אחרי הנקבה הזאת. למה?”
“אה… היא יפה,” אמרתי.
“היא לא כל כך יפה, חבוב.”
חשבתי על זה. הוא צדק, היא לא בדיוק יפה, מישל.
“לא יודע, אני אוהב שהיא חלשה כזאת, שהיא לא מבינה בכלום. היא קצת מטומטמת, אתה יודע?”
עמיחי חייך.
“כן, אני מבין, אתה אוהב את השליטה. מאכזב קצת, אבל אנושי.”
“לא בדיוק שליטה,” אמרתי.
“לא משנה. אתה צריך לבוא לסדנה שלנו, תבוא ביום חמישי,” הוא עכשיו נעמד. “זהו, אתה חייב לבוא, תשבע לי שאתה בא.”
הוא לא חיכה לשבועה שלי.
“אני חייב ללכת,” אמר בקול רם השאיר כסף לשלם על שנינו, וברח.
ניסיתי לרדוף אחריו אבל הוא נעלם בגוש האנשים הענק שחצה את אלנבי לכיוון קינג ג’ורג’.

אחרי שאיבדתי אותו לרוחות השגעון המשכתי ללכת באלנבי ובמקום לחכות לאוטובוס נכנסתי לחנות ספרים משומשים שהייתה מעבר לכביש. חיפשתי את הספר של עמיחי. ידעתי שהוא הוציא אחד כשחזר מברלין, אבל לא הצלחתי למצוא. המוכר לא הכיר אותו. ביקשתי ספר של אורי צבי גרינברג והמוכר אמר לי שיש לו רק את “רחובות הנהר”. אמרתי בסדר, כי לא קראתי שום דבר שלו. מיד כשהוצאתי את הארנק נכנסו לחנות ז’אקוב וזוסמן מלאי עונג מעצמם.
“אוהוהו, ‘רחובות הנהר’, אורי צבי גרינברג!” ז’אקוב גירגר את המילים במבטא הצרפתי שלו. “הולך לזיין?”
“הוא מסתובב יותר מדי זמן עם עמיחי, זה לא עושה לו טוב, צריך לטהר אותו!” הילה אמרה לו.
פעם ראשונה שראיתי את ז’אקוב מעוות את הפנים. הוא שנא את עמיחי יותר משציפיתי.
“הוא אנטישמי,” קבע, “בלי כישרון, וזה חבל, כי יש אנטישמיים עם כישרון רב, גוגול, סלין, אליסטר קרואלי!”
הילה דחפה אותנו מחוץ לחנות.
“קדימה, קדימה, הזמן קצר והמלאכה מרובה.”
ז’אקוב עצר באם:פם וקנה שני בקבוקי יין. הלכנו כמה רחובות לכיוון פלורנטין. זוסמן וז’אקוב התווכחו בלהט על בנימין נתניהו. לדעת ז’אקוב הוא לא היה מספיק פטריוט.
“זקן טרחן,” הוא אמר.
הילה חשבה שחייבים להעריך את האופי הטראגי שלו.
“הוא כמו מדיאה,” הכריזה. “עדיף גיבור כזה שישרוף את עזה למען האהבה שלו מאשר בירוקרט ימני שיילחם בבג”ץ או משהו בירוקרטי דומה.”
ז’אקוב גיחך ואמר לה שהיא שרלטנית.
“לאן הולכים?” התערבתי בכוח בשיחה.
“אל תהיה ספקן,” אמרה הילה, “זה מקום פנטסטי, יתאים לך כמו סוכריה על מקל.”
ז’אקוב הצביע לשמים ואמר:
“מלא עלמות חן, תוכל להזמין מישהי ללכת איתה להצגה היומית”
זוסמן התלהבה:
“כן, תגיד לה: מיידעלע, מה את עושה אחרי הגימנסיה? רוצה לראות את שרירי המפשעה שלי?”
הם היו מאוד מרוצים מעצמם. עצרנו ליד בניין ברחוב זבולון. ז’אקוב סידר את הצווארון שלי ותפח על החזה של הילה, מיישר אותנו.
“מוכנים? אל תעשו לי בושות.”

המקום שאליו לקחו אותי היה חוג בית. הוא נערך בבית של נועה זיסברג, ומי שהעביר אותו היה מתנחל חייכני ופנאט שהסתנן לשורות הליכוד ונכנס לכנסת בעיקבות הצלחתם המוגזמת בבחירות. הוא היה מקום שלושים ושתיים ברשימה, ואם זכרתי נכון לא היה האחרון שנכנס, הטקטיקה של הבחור, כפי שלמדתי בחוג הבית, הייתה דווקא לכבוש את ליבם של התל אביבים הליברלים. הוא דיבר על חופש כלכלי, צמצום הצבא ומלחמת חורמה בפקידי הממסד. ברחבי הסלון ישבו זוג מטאליסטים בחולצות שחורות, שני דתיים עם חליפות ומשקפיים, בחורה עם שביס הודי, נועה זיסברג שהתלבשה כמו מארחת במסעדה ושניים מהתא של ‘אם תרצו’ באוניברסיטת תל אביב. זוסמן עשתה לי סיור היכרות.
“זאת זיסברג, היא ממש הייתה חשובה מתישהו,” ואז לחשה לי: “משוגעת”.
אחר כך הציגה בפני את הבנים הדתיים:
“זה נדי ומתן. “אתם יכולים ללחוץ לו יד, הוא בן.”

מתן התכוון לומר לה משהו אבל היא כבר עמדה להציג את את הזוג המטאליסטי:
“היא הבחורה הכי יפה בסצינה של הימין,” הצביעה על הבחורה הגבוהה והממושקפת שלבשה חולצה של KORN. “וזה החבר האפס שלה, תום. לתום אין יכולות חברתיות אז הוא ליברטריאן,” ובאותה נשימה התקרבה אליו ואמרה “מה אתה אומר תום? אני ואתה נזדיין אחר כך?” והוסיפה קריצה והוצאת לשון אפילפטית.
“די זוסמן תעופי כבר, מי הזמין אותך בכלל?”
בשעה תשע חבר הכנסת התחיל לדבר וז’אקוב מזג לכולם יין ועודד אותנו לשתות. באמצע נאומו של חבר הכנסת החשיבות של כלכלה מאוזנת שאינה כנועה למשפחות הפשע של ועדי העובדים, הילה זוסמן הצביעה כמו ילדה בכיתה ג’. הנאום נעצר והוא הסתכל עליה בחיוך.
“אתה לא בעד בית המקדש?” שאלה “מתי אתה מדבר על בית המקדש? באנו בגלל בית המקדש.”
חבר הכנסת האדים. ז’אקוב אמר:
“קצת נימוסים גברת.” ומזג לה עוד יין.
המטאליסטית היפה ניצלה את ההפוגה מהמושגים הכלכליים ושאלה אם הוא בעד לגליזציה של סמים. וחבר הכנסת אמר מיד שכן ושהוא שותף בקואליציה של חברי כנסת שתומכים בלגליזציה, לא רק רפואית. המטאליסטית הנהנה בכובד ראש ואמרה שהיא ממש מופתעת מהפתיחות שלו ואני חשדתי שהיא קהל מושתל.
ז’אקוב ניגש לדבר איתו על משהו שכתב על דייויד יום באחד מהמאמרים שלו במקור ראשון וחבר הכנסת הופתע ואמר לו שהוא לא ידע שיש כאלה אנשים רציניים בתל אביב שקוראים את מקור ראשון. אחרי זה ז’אקוב מזג לו קצת יין וחזר לשבת להמשך ההרצאה. חבר הכנסת ניסה להחזיר את כולם לריכוז והתחיל לדבר על בעיית הפליטים בדרום תל אביב.
הילה נחרה בקול ורקעה עם הרגליים שלה.
“למי אכפת? תגיד אם הולכים לבנות כבר בית מקדש או לפחות משהו דומה עם קורבנות.” היא ניסתה למשוך את תשומת הלב של ז’אקוב אבל הוא החמיץ את הפנים שלו אליה וניסה להקשיב למה שהוא אומר.
“ותגיד יש מצב שגם בנות יוכלו להשתלב הפעם? אמרת שאתה בעד שילוב של נשים בצה”ל אז מה עם זה? תתן לנו?”
חבר הכנסת האדים מעט ואמר בקול שבור:
“עד שזה יבוא… אני מאמין שכן, אבל…”
ז’אקוב ניגש להציל את המצב ואמר:
“אולי ניתן לאיש הגאון הזה לדבר ונשאל שאלות בסוף, מה את אומרת מפלצת?”
הילה התעצבנה וקמה על הרגליים שלה:
“ידעתי שאתה תתפשר, תמיד אתה מתפשר בסוף. ואתה,” פנתה לחבר הכנסת ההמום “אתה יכול לחזור ל’שלום עכשיו’. באמת, לגלזיציה, מה אתה גיל קופטש?”
אחרי זה הסתכלה עליי ואמרה:
“מי בכלל רוצה לשכב איתך?” והלכה בטריקת דלת.

 

מהפיכה

בבוקר הבא פספסתי את השיעור הראשון ורצתי במדשאות האוניברסיטה שיכור והלום עדיין מכמויות היין ששתינו בחוג הבית בפלורנטין. ניסיתי להגיע לפחות לשיעור ספרות לטינו-אמריקאית. תחושה לא נוחה התפתלה מאחורי הגב שלי. נדמה היה לי שכולם נועצים בי מבטים מפוקפקים. כשעברתי את בניין מנהל עסקים מישהי הצביעה עליי בלי בושה.
החששות התגלו כמוצדקים. הכניסה לבניין הפקולטה תקפה אותי באלם מוחלט. על קירות המסדרון נתלו זה אחר זה פוסטרים ענקיים עם תמונה שלי במרכזם. כן, כן, אני, יותם שבח, הודפסתי בעשרות והודבקתי לאורך ולרוחב קירות החוג לספרות. בלורית שחורה מתוחה אחורה, היד שלי מחזיקה מיקרופון. מעל הפרצוף העקום שלי הופיעה המילה “ניצחון”. מבטים ננעצו בי מכל עבר. סטודנטים, מתרגלים, מרצים ואפילו עובדי הניקיון הסתכלו עליי, משתהים. התרחקתי מהם וטיפסתי במדרגות לקומה השלישית, שם לשמחתי לא הופיעו עוד שלטים.
פתחתי את הדלת של חדר 207. דניאל המרצה עמד באמצע הכיתה ונשא במבטא ארגנטינאי מהפנט נאום נלהב על בורחס. נכנסתי בשקט, מנסה למשוך כמה שפחות תשומת לב. אלא שדניאל עצר את השיעור, הביט לעברי והחל לקרוא:
“פשיסט! בוגד! פשיסט!”
בלי ששמתי לב הושלך לעברי, בדייקנות ראויה לציון, טוש פלסטיק שחור. הכאב היה חד וחותך. אל דניאל הצטרפו הסטודנטים האחרים וכולם החלו לקרוא לעברי בשמות. זיהיתי את הגב של מישל בשורה הראשונה, אבל היא לא הפנתה אלי את ראשה. ליבי דוליטל קמה מהמושב שלה, חושפת מכנסיים אדומים ומבריקים. היא גלגלה עיניים לעבר הכיתה ומשכה אותי החוצה.
ליבי הייתה מהמעריצות השרופות של עמיחי. היא גדלה בכפר סבא, ותמיד הייתה מרדנית ויחד עם זאת בעלת חולשה לדמויות סמכות. בגיל ארבע עשרה העריצה את להקת “היהודים”, רדפה אחריהם בכל הארץ. בגיל שבע עשרה החרימה אותם ולא הסכימה לשמוע מוזיקה ישראלית בכלל. היא הצטרפה לקבוצה של נערים שהיו נפגשים בגשר של דיזנגוף סנטר, מעשנים סמים ומדברים על אנרכיזם ופאנק. כשהתקרבו הבגרויות בבית ספר כצנלסון, ויתרה על הקריירה שלה כמהפכנית והחליטה להתמקד בשירה. היא קראה כל מה שיכלה, קריאות מרתוניות לתוך הלילה, וברגעים רוטטים במיוחד אפילו כתבה כמה שירים בעצמה. היא לא העזה לקרוא אותם לאף אחד, עד שפגשה את עמיחי באיזה פסטיבל והעזה לתת לו מחברת אחת, הוא עבר על כולה בלי להסיר עין, ובלי להגיב, עמד לידה מחזיק את המחברת וקרא במשך רבע שעה כמעט ארבעים שירים. היא התפתלה, רצתה לחטוף את המחברת, לזרוק אותה, לנשק אותו, לפרוץ בצחוק. אבל לעמיחי היה מבט רציני והיה ברור שאסור להפריע לו. בסוף סגר את המחברת וקבע: “את תקריאי את השירים האלה בערב שאני מארגן,” ולא הוסיף דבר. ליבי הייתה שלו לעד.
הלכנו לקפיטריה. אני הייתי עדיין מבוהל מהתקרית בכיתה, אבל ליבי התהלכה בשלווה חגיגית כמעט ונהנהת מההזדמנות להתאוורר קצת מהשיעורים. הקפיטריה הייתה מכוסה בפוסטרים: שר התרבות שפס שחור חוצה את פניו, אני, בפרצוף נוגה, עוזה מפרפר נחמד אוחזת בדגל ישראל. על שולחן מתכת עגול חיכה לנו עמיחי, בחיוך מרוצה הוא סימן לנו לשבת איתו ונישק את ליבי על לחיה.
“נו, איך הפירסום, כוכב?”
ליבי הסתכלה עליו במבט אוהב.
“נהדר,” עניתי לו בפרצוף חמוץ.
“מה אתה מדוכדך, יש מהפכה, אתה חלק ממנה, תתקדם.”
הוא שלף פלסק כסוף ומזג ממנו לתוך כוס האמריקנו שלו.
“כמו דוסטוייבסקי,” הוא קרץ לי.
“זה לא כמו…” התייאשתי באמצע המשפט.
ליבי הפריחה לאוויר טבעות דקיקות של עשן וסימנה לנו לעבר חבורה של ממושקפים בעלי תווי פנים עדינות. הם התווכחו לגבי איזו הפגנה שתיכננו בסוף החודש, שמטרתה הייתה “להפסיק את הטירוף הקיצוני שמשתלט על האוניברסיטה”.
“אתה קולט שפעם התלוננו שמסמנים מרצים?” אמר אחד הבחורים, “זה גורם לי להתגעגע לתקופות האלו. איך בכלל אפשר להגיד שאתה איש רוח ימני? זה אוקסימורון.”
הם הבחינו בנו רק אחרי שכבר הספקנו לשמוע את כל תכניותיהם הנרגשות להחזרת השוויון והחירות למסדרונות גילמן. עמיחי נופף להם בידו, משועשע, והם הסתלקו תוך הפטרת קללות אלגנטיות לאוויר.
“נו, אז מה שלום האספסוף של זוסמן? היא כבר זיינה אותך או שאתה שומר על התחתונים שלך יפה?” עמיחי אמר. הדרמטיות של אתמול נעלמה, והוא סרק את קפה גילמן בבוז.
“מי קשור אליהם בכלל?” התעצבנתי.
“אתה, אתה הבייבי שלהם,” הוא קבע בפסקנות.
ליבי קמה מהכיסא ושאלה את עמיחי אם להביא לו משהו.
“עזוב אותי, אתם כולכם משוגעים,” אמרתי, “מה אתה חושב, שמעניין אותי כל השטויות שלכם? משחקים בלהיות מקוריים, להיות האמנים הימנים כי תפסו לכם את כל הפוזציות האחרות.”
עמיחי הרצין. “הם,” הוא אמר, וקירב את ראשו לזה שלי. “רק הם, אבל זה בסדר, תמשיך לבלות איתם, אתה עוד לא בשל, כנראה.”
קמתי ללכת אבל לפני שחציתי את הגדר לכיוון היציאה עמיחי אמר:
“אגב, יש אנשים שכבר מוכנים ואנחנו מקבלים אותם בידיים פתוחות”.
ידעתי שהוא אמר את זה כדי לפגוע בי, אבל לא הבנתי את מלוא המשמעות של המילים לפחות לא באותו יום.

בבבוקר המאוחר של שבת ישבתי בבבית קפה בלבונטין לכתוב עבודה לסיום הקורס באקו-פמניזם. אבל המבטים העוינים סביבי לא נתנו לי לעבוד בשקט. מאז שהפוסטרים שלי נתלו על קירות הפקולטה הרגשתי שכולם מחכים להכות אותי במקלות. בקצה של בית הקפה ישב השחקן שהקריא באירוע השירה בקפה גילמן את השיר הנוראי על התפוז והגרעינים ומה שזה לא יהיה. התקרבתי אליו ושאלתי אותו בזהירות אם ראה את מישל. הוא הביט עליי מבעד לתלתליו השמנוניים ואמר בבוז:
“חשבתי שהיא עברה לצד שלכם, לא?”
לא הבנתי.
“על מה אתה מדבר? איזה צד?”
הבחור לא הקשיב לשאלה שלי.
“אבל אתם יכולים לעשות מה שאתם רוצים,” אמר, “לא יעזור לכם כבר. שרפתם את כל הגשרים, הפסדתם.”
“הפסדנו?”
“זהו, לא יעזור לכם.”
התרחקתי ממנו בשביל לא להידבק, אבל מישהי שישבה לידו הוסיפה.
“כן, העיפו אותם מהאוניברסיטה, לא שמעת?”
הסתבר שהמטומטמים האלה החליטו להקים דגם קטן של בית המקדש בכניסה לספרייה, וקראו לו על שם ראשת החוג. היא התעמתה עם ז’אקוב והודיעה שיש לו 48 שעות להסתלק מהאוניברסיטה לפני שהיא מוציאה נגדו צו הרחקה. הילה קיבלה אזהרה, אבל רצתה ללכת על כל הקופה והחליטה לעזוב את הלימודים כמחאה על דיכוי חופש הביטוי. היא ארגנה תהלוכה של עשרים מכנסונים אדומים, שהקיפו את האוניברסיטה כשהם מדקלמים את “חיילים אלמונים” של יאיר שטרן מדגישים בעיקר את ארבעת המילים שבאמת זכרו: “משורה משחחר רק המוות”.

 

דם אריות

הסילוק השערורייתי הוביל את הפאשיסטים להכריז על אירוע התעוררות המונית. עכשיו כשגילמן טוהרה מהשפעתם האפלה, החליטו למקם את המחאה בדשא מול בניין מקסיקו לאומניות. מחוץ לשערי האוניברסיטה הוצבו שתי סטודנטיות לתואר ראשון במחוכים שחורים מחנות סקס זולה וחילקו פליירים לעוברים ולשבים. זה היה רעיון של ז’אקוב.
עמיחי עלה לדבר ראשון.
“יותר מדי זמן נתנו את הדפים ועטים שלנו לאנשים הלא נכונים,” הוא נזף בקהל החף מפשע. “צריך להגיד את האמת: תנועות חברתיות כותבות מניפסטים מחורבנים ושירים מחורבנים. שירה בגוף ראשון היא אוננות. את שפת הרחוב צריך להשליך לפחי הרחוב. שירת זכויות האדם סיימה את תפקידה עם ברטולט ברכט. מאז שנות הארבעים היא עוסקת בהפיכת דו”חות עוני לאמנות ואת המילים לדו”חות עוני. כמו שאמר איזה נוצרי, תנו לאמנות את אשר לאמנות ותנו לקיסר את אשר לקיסר!”
בקהל היה כרגיל גרעין של מטורפים שהקשיבו לעמיחי כמו לגורו, ואילו כל האחרים בהו בפסל המכוער שהיה קבוע בדשא מרב שעמום. לזוועתי זיהיתי בקבוצה הנאמנה שלו את מישל. ממש כך, בגודל טבעי ובמבט מצועף, בולעת כל מילה שלו כמו סרדינים ניסיתי לפלס אליה דרך בין האנשים בקהל, אבל ברגע שעמיחי ירד שוב פעם הסתודדו יחד כל הפשיסטים, מריעים לז’אקוב שדילג בקלילות לפודיום. הם נופפו, מחאו כפיים וצעקו “הזהב, הזהב, הזהב!”. ז’אקוב עלה ומאחוריו ארבע עשר צעירים עם חולצות מודפסות של ‘הבית היהודי’.
“חברים וחברות, מכרים וג’נטלמנס,” ז’אקוב לחש למיקרופון, “אוניברסיטת תל אביב החליטה, בצעד אמיץ, לשלוח אותנו אל מחוץ לגבולותיה. היא אמרה לי ‘זאקוב, נועדת לגדולות, אל תשאר בקן הקטן הזה, תפרוש כנפיים’.” הוא חייך חיוך קטן והוסיף: “ככה לפחות היא התכוונה להגיד.”
הוא עצר לרגע ומשך את הפאוזה להעצים את החגיגיות שבדברים שלו:
“החלטנו להצטרף לביצה הפוליטית החמימה משתן ושחיתות. בגלל שאנחנו מושחתים באופיינו וגם מריחים רע, רע, רע!”
שאגות השמחה נשמעו מכל עבר. ז’אקוב עצר את ההתלהבות בידיו.
“אני רוצה עכשיו, אם יורשה לי, לקרוא לכם פנינים נבחרות מתוך המצע של הסיעה החדשה שלנו.”
הכנופייה סביבו המשיכו לרקוע ברגליים ואני ניסיתי להתקרב לעבר מישל ועמיחי, שעמדו עם ליבי וינאי ליד הדלת של בניין מקסיקו ועישנו. ז’אקוב החל לקרוא משפטים סתומים מתוך המניפסט שכתב:
“הלאה החולשה, הלאה המחלות, הלאה המוות! אנחנו נאמנים לחיים, לחיים! לא צריך למכור את הגוף הרקוב שלכם למוות, תנו אותו לחיים. מה נתנו לנו כל המוות והזיהומים הנגפיים? רק כאב וצער! שימו את מבטחכם בחיים. הפסיקו למות, בפקודה!” הוא גרר את המילים, מרטיט את שפמו הדקיק מעלה ומטה.
התקרבתי לשער של בניין מקסיקו והצצתי לעבר עמיחי, שנראה עצבני. מישל ניסתה להרגיע אותו.
“קרקס, הם הופכים את הכל לקרקס,” הוא יילל לעבר מישל כמו ילד, והיא ניסתה להרגיע אותו.
נשכתי את השפתיים ורציתי ללכת לבכות איפה שהוא למזלי מצאתי את הילה ביציאה מהאוניברסיטה. תפסתי אותה כשירדה במדרגות לעבר שער הכניסה.
“את לא מצטרפת לחגיגה שלכם?” שאלתי.
“עזוב אותי, חבורה של סתומים.” היא הסתכלה על הקהל המשולהב למשך דקה ואז הפנתה את מבטה.
“נמאס מהשטויות האלה. אני התבגרתי כבר מכל המלל הזה. אני במקום אחר.”
הבטתי עליה מבולבל.
“צריך לחזור לבייס, לשאלות הגדולות. עזבתי את הדירה. אני נוסעת לאפריקה, לאיפה שהדברים באמת מתחילים.”
“מה?”
היא הראתה לי כרטיס של קבוצת קואופרטיבים שעסקו במשהו כמו הטפלת מים. אחרי זה תופפה בידיה על הבטן והרגליים, וכל גופה הזעיר רעד.
“יש לי מלא ספרים שאני צריכה להפטר מהם. רוצה לקחת משהו?”
הנהנתי. עלינו על מונית ונסענו לשכונה צעירה על גבול יפו. הבית שלה היה קטן אבל מסודר להפליא. קירות עירומים וספה שחורה מול ארון עץ מלא. היו לה המוני ספרים, דחוסים ומאורגנים כמו בחנות. ספרים בעברית, אנגלית וכמה ספרי שירה בשפות אחרות. היה שם הכל: מספרי שירה בכמה כרכים עד לספרי בישול, שפות תיכנות, פוליטיקה, סטאלגים מרופטים וספרי קומיקס בערבית.
“אז את לא מצטרפת לפוליטיקה?” שאלתי. ניסיתי למצוא דרך לדובב אותה. הילה רק הניעה את ראשה לשלילה בעוד עיניה ממוקדות בי.
“אז למה היית שם? לא העיפו אותכם?” ניסיתי שוב.
“לתפוס חתיכים,” היא אמרה.
“וזה עבד?” שאלתי.
“לא יודעת, זה עבד?”
הנהנתי בלי להוציא מילה.
“אז נשיקה.” היא הצביעה על הצוואר שלה.
ניגשתי לעברה ונישקתי את צווארה. היא המהמה. ומשכה אותי לעבר המקרר שלה. והראתה לי את התכולה שלו, היו שם משקאות שלא הכרתי כל מיני פחיות מחניות בוטיק ובירות.
“רוצה?”
לקחתי בירה בבקבוק קטן ושחור והיא מיהרה לשלוף פותחן מהמגירה. אבל לפני שפתחה לי אותו הוא נפל לה מהיד והיא התכופפה להרים אותו.
“את מתביישת ממני?”
היא חייכה אליי במבוכה והנהנה שוב. ואז רצה לחדר שלה והביאה עט ונייר ושירבטה במהירות משהו. היא הגישה לי את הפתק מקופל. פתחתי אותו והיה כתוב שם: “אני רוצה שתתפשט” הורדתי את החולצה שלי ואחר כך את המכנסיים והילה נישקה אותי על הבטן ועל הידיים. ואחר כך שמה את היד שלה על התחתונים שלי.
אחרי זה השתכרנו אבל לא כל כך עמד לי אז ירדתי לה והיא לא כעסה. להפתעתי היא גם לא העיפה אותי אחרי, רק הניחה את הראש שלה עליי וסידרה את היד שלי כך שתעטוף אותה.

בבוקר הרגשתי רע. המיטה הייתה ריקה, והילה ישבה בישיבה מזרחית על כסא במרפסת ושתתה קפה בכוס זכוכית קטנה. התקרבתי אליה, אבל היא סימנה לי שהיא לא יכולה לדבר. חשבתי שנמאסתי עליה אז התלבשתי מהר ורציתי לצאת. לפני שפתחתי את הדלת עצרה אותי.
“אתה הולך?” היא שאלה בחיוך.
“מה את עושה, מדטיציה?” שאלתי.
הילה התמתחה ונישקה אותי על השפתיים.
“זה לא מדיטציה. זה אימון חדש שהתחלתי לעשות, קוראים לזה ‘למפל טיורינג’, פיתחה את זה מישהי מהוד השרון, אני נוסעת לסמינר שלהם ביום שבת.”
זרקתי משהו על עבודה שאני צריך להגיש וברחתי לרכבת. האנשים ברחוב נראו עוינים. אישה עם חליפת ג’ינס חצתה את הכביש באלכסון והבהילה אותי כל כך שקפאתי לכמה שניות. לפני שהגעתי לתחנה הטלפון צילצל. זו הייתה מישל.
“אל תבוא,” היא אמרה כשעניתי לשיחה. זה הפחיד אותי מאוד ולא הצלחתי להגיד שום דבר.
“אל תבוא היום, הם נכנסים בכם עכשיו.”
“לאן לא לבוא?” שאלתי.
“לאוניברסיטה, יש פה אנשים…” היא לא השלימה את המשפט.
“את סתם לא רוצה לראות אותי,” אמרתי.
“אני, לא… זה לא נכון. אני גם צריכה להזמין אותך. אני צריכה להזמין אותך, בוא לבר יוחאי 7 בעשר בערב, טוב?”
“בר יוחאי? לגלריה של עמיחי?”
“כן לגלריה של עמיחי” היא אמרה בכעס “תגיד תודה שהזהרתי אותך, היום בר יוחאי בעשר. אני לא רציתי להזמין אותך אבל עמיחי התעקש.”
“למה שלא תרצי להזמין אותי?” שאלתי , אבל מישל כבר ניתקה את הטלפון.
חשבתי על מישל הכי חזק שלי עד שהרגשתי שהיא נעלמת ממני. ואחר כך חשבתי עליה שוב פעם כשהיא שוכבת עם עמיחי. היה לי את כל היום לשרוף אז חזרתי הביתה ובהיתי בטלוויזיה, ואחר כך ניסיתי לאונן אבל שוב פעם לא עמד לי. בסוף ניסיתי לקרוא ספר של גוגול. חוסר הצלחה אפי.

בעיתון הארץ כבר נכתבו כל העמדות לגבי הצטרפות סיעת “חיים” בהנהגת ז’אקוב למפלגת הבית היהודי. אנשים כתשו זה את זה בניסיון להביע את העמדה הכי מופרכת לגבי הסיטואציה האבסורדית ממילא. הייתי צריך למלא את השעות עד הלילה ובדקתי מה אנשים אומרים על זה בפייסבוק ובטוויטר. החוג לספרות בתל אביב זכה לכינויים נוסח “החוג לפופוליזם רדיקאלי”, “סותמי פיות באצטלה ליברלית” ו”החוג החדש לניו מדיה”. בין חברי החוג השנאה הכי גדולה הופנתה כלפי מישל, וזה שימח אותי באופן שלא יתואר. עשיתי לייק לפוסט שכותרתו הייתה “הפילגש של הדוצ’ה”, ועוד אחד בשם “זאב פשיסטי בעור מפלסטיק”.
כל הדרך לגלרייה הייתי לחוץ ממה שאגלה שם, דמיינתי את עמיחי ומישל כמו זוג מלכותי מפקד על קבוצת המטורללים שלו. כשנכנסתי פנימה כבר היו שם כמה אנשי שוליים מבין עושי דברו של עמיחי. זיהיתי את ליבי ואת ינאי . הם היו רטובים, יצאו בוודאי מאיזה טקס וודו. איזה סיוט. עמיחי התרגש לראות אותי, ובירך אותי בפרצוף מלבב של תנין.
“מה?” שאלתי, מגשש בעיניי אחר מישל.
“נסיך, זה יופי שאתה כאן, חיכינו רק לך.”
“לא הייתם צריכים לחכות,” אמרתי,
עמיחי חייך. הוא דילג לעבר הבמה הקטנה שאיכלסה כמות גדולה של פוסטרים ועליהם שירים מודפסים באותיות ענק. אל המקום נכנסו עוד מספר קטן של אנשים, היינו עשרים כולל את מישל ואותי. עמיחי ביקש מכולם להספיק את מה שהם עושים ודיבר אל תוך המיקרופון.
“זהו, משחק הילדים נגמר,” הוא אמר, “אנחנו הולכים להציל את האמנות מהעטים המגוייסים, מהשטחיות האקדמית, מהבוז של אנשי התרבות לתרבות עצמה. אנחנו הולכים להחזיר את הספרות, את השירה, למקום המתאים להם, למקום שפעם עמדה הדת, שהכהנים היו מגינים עליה בגופם.”
מסביב נשמעו קריאות עידוד סוערות.
“הרבה מילים נשפכו על העניין הזה. הרבה מילים, יותר מדי, אבל נו, בסוף נשארים רק המחוייבים. עכשיו שמעתי,” עמיחי הפסיק לדבר וחייך חיוך קטן, “שבסוף החודש הולכת להתרחש הפגנת כוח של אנשים שמבקשים להפוך את התרבות שלנו לנחלת הדמוקרטיה, לנחלת כל אדם, בלי כישרון, בלי השקעה, בלי עבודה, בלי ידע בסיסי, בלי אמונה. כל מי שמכתים את הנייר שווה ערך לפיקאסו, כל מי שיורק מספר חרוזים הוא טי.אס אליוט. כתבת פוסט בפייסבוק? קיבלת לייק? עשית אטנדינג? יאללה, שלח למוסף הספרים של הארץ. והילה זוסמן, איפה היא? איפה ז’אקוב שהלכנו אחריו בעיניים עצומות? מכרו את עצמם לפוליטיקה, עזבו את העקרונות שלהם בשביל טראפיק. זה לא בשבילינו. אנחנו לא כאן בשביל שיכתבו עלינו בוואלה!, אנחנו לא כאן בשביל שבצלאל סמוטריץ’ יזכיר אותנו בפמפלטים של המפלגה שלו.” הוא נתן לקהל להריע לו ולמחוא כפיים ואז הכריז: “לרכבים!”
מישל עמדה קרוב לדלת דרכה הוביל אותנו עמיחי. היא הסתכלה עליו, מחפשת את העינים שלו ולא מוצאת. אחרי שראה שכל הקהל מתחיל לצאת החוצה חזר עמיחי דרך הדלת וניגש ישר אליי.
“אני כל כך שמח שבאת,” אמר לי. “אני בחיים לא רוצה לעשות שום דבר בלעדיך.”
הוא חיבק אותי עד שהדפתי אותו ואז יצא החוצה. שאר הקלגסים הלכו בעקבותיו. יצאתי אחריהם. היו שם שתי מכוניות פרטיות ומכונית מסחרית גדולה. מישל יצאה אחריי.
“מה זה?” שאלתי בחשדנות.
“אתה לא יודע? חשבתי שאתה החבר שלו,” אמרה.
“אני לא יודע כלום.”
“אתה מפחד?”
“ממנו?” הצבעתי על הטרנזיט. “בטח שאני מפחד, הוא קוקיה. ובכלל, מה את עושה פה? מה הקשר שלך לחבורת הלאומנים הזאת?”
“לא יודעת,” היא אמרה. “פשוט, כשעמיחי מדבר…כשהוא מדבר זה פשוט נשמע הגיוני. הוא לא מקשקש ולא מתמרן, הוא אומר את האמת כמו שהוא רואה. זה סוחף.”
היא צחקקה, וזה עיצבן אותי כל כך שהחלטתי לעשות את הדבר הכי טיפשי שיכולתי, ונכנסתי לטרנזיט עם עוד חמישה אנשים.
המכונית נעצרה אחרי עשרים דקות. בכלל לא הרגשתי שהזמן חלף. רק דמיינתי את עמיחי מזדיין עם מישל בגלריה, על הפודיום בגילמן, על הראש שלי, ואיפה לא.
“מה זה? הגענו? איפה אנחנו?” שאלתי, אבל אף אחד לא השיב.
ראיתי את רמת גן. הייתי בטוח, כי עמדנו מול החומות האפורות של הספארי.
“מה זה? למה אנחנו מחכים?”
ינאי הסתכל החוצה ואז פלט, “הנה, פותחים לנו”.
ינאי דיבר עכשיו עם מישהו שדיבר במבטא רוסי כבד.
“זהו?”
“לא, לא, יש עוד מכונית, חצי שעה לא יותר.”
“אתה הבוס עכשיו, יצאתי להפסקה.”
השער של הספארי היה מורכב משני חלקים ועכשיו החלק החיצוני נסגר והפנימי נפתח בפנינו. חיכינו עוד עשר דקות ואז הופיעה מכונית פרטית אפורה.
“יאללה, לצאת,” ינאי צעק עלינו.
“מה לצאת? אתה משוגע, עם כל ההיפופוטמים?” אמרתי בקול רועד.
ליבי דוליטל אמרה בקול חסר סבלנות:
“כאן זה לא השטח של ההיפופוטמים, זה השטח של האריות.”
כבר הצטערתי לגמרי שעליתי על המכונית המפגרת הזאת. לא משנה כמה שנאתי את מישל עכשיו, לא שווה למות בשביל זה.
“איך שאתה רוצה,” ינאי אמר.
הוא שלף מתחת לכיסא שקית שחורה שבתוכה נחו שתי אומצות עצומות למראה. הוא הזריק לתוכן חומר שקוף והשליך אותן לחלק האחורי של הטרנזיט.
“אני רק אומר לך שלכאן הם הולכים להגיע.”
יצאתי בטריקה מהאוטו.
עמיחי הסתובב כאילו הוא סיים עתה קרב בניצחון מוחץ.
“תגיד לי, אתם חבורת משוגעים או מה?” אמרתי לו.
עמיחי סימן לי שקט עם האצבע ואז אמר בלחש,
“אנחנו הולכים לעשות את מפגן הכוח הכי גדול שראו כאן מאז המנדט הבריטי. על האריה של גנדי שמעת?”
עמיחי החזיק מוט עם שפיץ מחודד, שעליו התנדנדה חתיכת בשר מדממת.
“אתה יודע מה, יותם? כל מה שרציתי נמצא כאן. אריות, אני ואתה, שום דבר אחר לא חשוב.”
“תקשיב, יש כאן איזה עשרים אריות, הם הולכים לאכול אותנו,” אמרתי.
עמיחי סימן לי לשתוק. הלכתי לרכב הפרטי האפור וסגרתי את הדלת מאחורי. מישל ישבה שם ועישנה.
“מה אתה עושה כאן? אתה לא מנהיג המהפכה? יד ימינו של ג’ינג’ס חאן? כל החברים שלך יוצאים להלחם ואתה נשאר כאן כמו ילד?”
“הם לא חברים שלי,” אמרתי, “ואת, איך יש לך משהו להגיד בכלל?”
מישל הפנתה את המבט שלה לחלון ואמרה:
“אתה לא תבין.”
“מה אני לא מבין.”
“אתה לא מבין כלום, אבל אתה הכי לא מבין את עמיחי.”
“ואת בטח מבינה כי את המאהבת שלו.”
“אני יודעת שהוא לא אוהב אותי. הוא רק רצה שאני אבוא כדי לגרום לך להגיע.”
“שכבתם?”
“אוף אתה כל כך מטומטם.” היא אמרה. “מה הוא רוצה ממך? כאילו הוא לא יכול לעשות שום דבר בלי שאתה תסתכל עליו. לפחות בדמיון שלו. כל ההצגה הזאת זה בשבילך.”
לא ידעתי מה להגיד. אז שאלתי שוב:
“שכבתם?”
עמיחי וינאי עמדו לצד הטרנזיט מנופפים בחתיכת הבשר הטיפשית שלהם. ניסיתי לראות אריות מרחוק אבל הכל היה חשוך נורא. מישל סיימה לעשן ואז אמרה:
“טוב, משעמם כאן, אני יוצאת.”
“מה?” אמרתי, “אל תצאי, מישל.”
היא מלמלה משהו לעצמה ויצאה מהאוטו.
“תסגרי את הדלת,” צעקתי.
היא לא התייחסה אליי ונאלצתי לעבור למושב הקידמי ולסגור אותה בעצמי.

שמעתי את זה כמה שניות אחר כך. שלוש מאות קילו של חיה התמוטטו על עמיחי, נועצים שיניים בכתפו. הוא צרח ומישל צרחה. נצמדתי לשמשה הקידמית, מנסה לראות משהו בחושך. האריה תלש חתיכות עבות מהבשר שלו, חושף שיניים זוהרות מדם. הרגשתי איך שתן מציף את מכנסיי ולרגע פחדתי שזה דם. ראיתי את הכל קטן-קטן, רחוק ממני שנות אור. האריה היכה והצליף על הגוף שוב ושוב. בלי לחשוב לקחתי מוט מתכת ששכב על ריצפת המכונית ויצאתי מהאוטו. רצתי עד לחיה הנוהמת והיכתי בה על הראש מכה אחת ועוד אחת. הוא שאג. מאחורי החיה נפער חריץ של אור בשמיים, ומתוכו, בצעדים רועשים, התקרב יהוה, בשיער שחור ורטוב. הוא החזיק חרב נחושת ונעץ אותה הישר בתוך הלב של האריה. המשכנו ביחד לשחוט אותו. עוד מכה ועוד דקירה. לא הצלחתי להפסיק. דם שחור פרץ מפרוות הקטיפה של האריה ונספג באדמה. הברזל נדבק לעור שלי. מישל מיהרה אליי ומשכה אותי אליה.
התחלתי לבכות.
אור חזק וקולות של אזעקה בקעו מבקתת השומר.
הרגשתי שתולשים אותי ממישל ומכניסים אותי לתוך מכונית. אחר כך כבר לא זכרתי כלום.

למחרת אני, מישל וינאי שוחררנו ממעצר, התערבות של שר התרבות. ז’אקוב דאג לכך. הוא התקשר אליי נרגש וסיפר שיש תמונות שלי בכל מהדורות החדשות ושזהו, המהלך הושלם, אנחנו הולכים לנצח. ניתקתי את הטלפון בלי להגיד לו כלום.

הלכתי לישון אצל אמא שלי כמה ימים אבל אחרי שלא הצלחתי להרדם במשך שבוע עשיתי כמה סידורים ולקחתי מטוס חזרה לוורשה. העיר היתה לבנה משלג וכשיצאתי מהמונית הפתיתים המשיכו לרדת עלי ברכות ולכסות את כל הכבישים והמידשאות והבניינים.
שבוע אחרי שהגעתי יצאה לפועל ההפגנה הראוותנית של השמאל. עקבתי אחרי הדיווחים באתר של וואלה! ז’אקוב והמכנסיים האדומים הקיפו בקלות את הקבוצה הזעירה שהגיעה, מחזיקים פוסטרים שלי ופסלים של אריות מקלקר. במגפון צרחו שוב ושוב “האריה, האריה, האריה!”

הילה התקשרה עליי בווטסאפ.
“אני במקום אחר,” אמרה לי.
“את רואה את ההפגנה?” שאלתי.
היא צחקה.
“מסכנים, מה אני אגיד לך, צריך להיזהר ממטורפים ולהתרחק מהם כמה שאפשר.”
“בגלל זה ברחתי ממך,” אמרתי, והיא צחקה שוב.
“תספר לי מה אתה עושה עכשיו.”
“אני בדירה שלי. זה כמו פתח תקווה פה אבל לבן, הכל לבן, הכל.”

 

פרוזה

תהום

תהילה סולטנה שפר

בינואר 2020 שלושה עשר אנשים רעולי פנים עקפו את מערך האבטחה בהר הבית וחדרו לכיפת הסלע. במצלמות האבטחה נראו מתפללים יוצאים בריצה מהמבנה בזמן שכוחות הביטחון כיתרו את המקום. שבע דקות נמתחה דממת חרדה על ההר, ואז השוטרים פרצו פנימה. הם מצאו את רעולי הפנים עומדים במעגל במרכז המסגד, גבם מופנה לאבן השתייה. בספירה שנעשתה בזמן המעצר היו רק שנים עשר אנשים. מצלמות האבטחה הראו ששלושה עשר נכנסו למבנה ואיש לא יצא בשבע הדקות שבהן שהו לבדם. העצורים לא הסגירו את פשר היעלמותו של האדם השלושה עשר. תמונתו של אחד השוטרים מרכין ראשו אל החור שבאבן השתייה ומביט בתדהמה בחשֵׁכה, הפכה לסמל התעלומה במהדורות החדשות.
יומיים לאחר המקרה ירושלים בערה בשנאה, אלימות משני המתרסים ואלימות פנים ישראלית, חרכו את האוויר. רוחות חורף נשבו בעוז כמהלומות אגרוף, עננים אגרו גשמיהם קמוצי פנים ונעו באיום מעל שמי העיר. ישבתי בבית הקפה האהוב על אליס והבטתי בה בזמן שהטביעה קצפת בקפה. “את יודעת מה הבעיה שלך,” היא אמרה ולקחה לגימה מהתערובת המתוקה-מרירה, “את לא מוכנה להיכנס פנימה. את צועדת על הסף, הלוך ושוב, אולי מרכינה ראש, אולי מציצה, אבל רגליים תקועות באדמה. את יודעת מה זה חמש עשרה שנה טיפול? זה מלא כסף!” אליס נעצרה, רוקנה שקית סוכר לתוך הכוס ובחשה בתנועות חדות. “מה זה? מה זה כל הזמן הזה בקליניקה? אני אגיד לך מה. זה בית. זה מה שזה. בית. בכסף שהשקעת אצלו כל השנים יכולת לקנות. תחשבי על זה! שבוע הבא איפה תגורי? אבל בינתיים הד”ר שלך היה יכול לקנות, רק מהטיפול שלך. זה הזוי, לא? ואני אגיד לך מה, הוא בטח גם עשה את זה. הוא בטח קנה, בטח יש לו בית יפיפה, בבָּקְעַה, עם חלונות מעוגלים וחצר קטנה נסתרת ואיזו גפן מטפסת. מושלם. את יודעת מה, הוא צריך לשים שלט בכניסה, איפה שהוא ואשתו בטח מורידים נעליים בקטע תרבותי, שישים שלט מוזהב שיהיה כתוב שהבית נקנה בתרומת המטופלת הוותיקה ביותר שלו… לפחות יקרא לפינת הישיבה בחצר על השם שלך!”. דרך הקיר העשוי זכוכית שמאחורי אליס ראיתי את מרצפות רחוב בצלאל האפורות. עקבתי בעיניי אחר עורב שקיפץ לאיטו, מותח ראשו לצדדים, נועץ מבטיו השחורים בנקודות מבריקות. זוג מכורבל מעילים התקרב לעברו והוא פרש כנפיו ונעלם.
ד”ר בוכריס אמר: “אולי הגיע הזמן לשקול היפנוזה”. הוא הציץ במיומנות בשעון מאחוריי, כמעט מבלי שיכולתי להבחין בכך, וחייך. “בכל אופן, נשוחח על כך בפעם הבאה. את תשקלי מה את רוצה, לאן את רוצה לקחת את הטיפול הזה. דברי איתי. אני זמין כרגיל. יש לי זמן”. דלת הקליניקה של ד”ר בוכריס היא דלת פלדלת כבדה, כשאני חולפת דרכה, אני עוצרת אותה בשתי ידיים לפני שתיסגר.
הנהג בקו 19 הגביר את הרדיו. מחלון האוטובוס הבטתי בסנדלר מרחוב עזה, הוא הוריד את תריס הדוכן ושִׁפעת שרוכים נעלמה מאחורי אלומיניום זול. נוסעים עלו בתחנה, הנהג אסף את כספם ביד אחת וביד שנייה סובב את ההגה חזרה לכביש. האוטובוס שב לפקק ממנו נח לרגע במעגן התחנה ואני האזנתי יחד עם שאר הנוסעים לקרן נויבך מראיינת מומחה לאמנזיה דיסוציאטיבית. הנושא חזר לכותרות בעקבות סערה תקשורתית בארצות הברית. סופר מבוגר שכבר הוציא אוטוביוגרפיה אחת הוציא ספר חדש אותו כינה: “גִּרסה שנייה” של חייו. תיאורי ילדותו החמים התחלפו בספר זה במסכת התעללות שיטתית. אביו הואשם במעשים מחרידים שביצע בבנו בשעות הלילה. התנשפויות וברזל מלובן. מאחר שהאב היה איש ציבור ידוע ואחד התומכים הבולטים בקמפיין של ג’ורג’ בוש האב, התקשורת האמריקאית חגגה. הציניים טענו שהגרסה השנייה “נחשפה” בעקבות כישלון הגרסה הראשונה בחנויות. נציגות הארגונים הפמיניסטיים הביאו הוכחות למקרים של זיכרונות משוחזרים. אחותו של הסופר תבעה אותו על הוצאת דיבה על אביהם. קרן נויבך שאלה את המומחה לדעתו והוא אמר שכל הנושא הוא תעלומה. בראשית דרכו פרויד טען לקיומם של זיכרונות המודחקים משום עוצמת הטראומה וצפים בזיכרון בהמשך החיים, אך מאוחר יותר פרויד קבע שאלו זיכרונות כוזבים שדומיינו כתוצאה מטיפול. המומחה התייחס לטענת הסופר שהזיכרונות התעוררו בשנתו, ואמר שאיש אינו יודע מהי מטרת החלום והאם החלום משקף מציאות או דווקא את היפוכה. נוסעת בקדמת האוטובוס ביקשה מהנהג להנמיך את הרדיו וויכוח פרץ ביניהם ובלע את שארית דבריו של החוקר. קרן נויבך עברה לדווח על המתיחות סביב הר הבית, התפתחויות חדשות בפרשה. רעולי הפנים התגלו כפעילי ארגון “השיבה לבית”, לאומנים יהודיים הפועלים להקמת בית המקדש מיסודותיו המפוררים. היא הוסיפה ציטוט מזהבה גלאון שקראה להם “הוזים והזויים”, וציינה שחסימות הוצבו ברחובות ירושלים לצורך בידוקים משטרתיים. מישהו מאחוריי קילל את הערבים. הבטתי מהחלון בילדה במכנסיים אדומים וכובע צמר, עוקפת את הפקק בצעדים גדולים ונעלמת בפנייה לרחוב נרקיס.
ישבתי על הכורסא האפורה בסלון, חובקת בידי כוס זכוכית עם חליטת צמחים ופניי צמודים לחלון. רחוב עץ החיים התעורר לשגרה. נערים ערבים גררו סחורה לבאסטות והעמיסו ירקות בתפזורת. נשים מקומטות דחפו זו את זו בעגלות שוק ומיששו בידיהן הפנויות עגבניות ותפוזים. סוחרים הסתערו בצעקות שהבריחו לקוחות. קבצן התמקם ליד עמדה להנחת תפילין. עוד שבוע, קצת פחות, הדירה תסויד בכחול נצנצים, והיכן שהמיטה שלי עכשיו תוצב מיטת טיפולים. בעלת הדירה, גיסתו של מרדכי פיצוחים, החליטה להפוך את המקום למכון יופי נשי. את ההון הראשון לעסק החדש קיבלה בהלוואה ממרדכי גיסה, שהשתמש בחנות הפיצוחים גם כבנק הלוואות בריבית. את שארית הסכום כיסתה עם שכר הדירה ששילמתי לה במשך שנה. עוד שבוע, קצת פחות, ואני לא ידעתי לאן אעבור.
בלילה חלמתי את אותו חלום. שוב אני צועדת במסדרון. בקצה המסדרון אני פונה ומסדרון נוסף מתגלה בפניי, ואחריו עוד אחד ועוד אחד. אני צועדת חנוקה בין קירות צרים, כלואה בין מעברים ומסדרונות ארוכים ואין מוצא. רגליי כבדות, עיניי מתאמצות לראות, הכל חשֵׁכה. אני חולפת על פני חדרים חתומים ומבואות ללא דלתות, מתקדמת בפיתולים ומעגלים, לא מצליחה לחדש את הנשימה. התעוררתי עם תחושת חנק בגרון. מהחלון נכנס פס צר של אור. ניסיתי להזיז את ידיי והן היו משותקות, ניסיתי למשוך את רגליי והן היו משקולות טובעות. הרהרתי בחלום שחוזר מאז שהייתי ילדה.
ד”ר בוכריס נשען לעברי, מטוטלת מוזהבת משתלשלת מידו. “ממש כמו בסרטים…” הוא צִחקק באי נחת כשנתתי בו מבט שואל. “רק תעקבי אחרי התנועה ותקשיבי לקול שלי. אבל קודם תנשמי עמוק, את צריכה להיות רגועה”. המטוטלת נעה מצד לצד, מילאתי חזי באוויר, כָּרוז אוטובוס מחוץ לקליניקה הכריז: “קו שלוש עשרה, לתלפיות” ומצינור המפלֵט השתחרר קול ירייה. ד”ר בוכריס אמר: “תעצמי עיניים. העיניים שלך כבדות ועייפות. את בתוך חושך גדול. הנשימות עולות ויורדות. את מרגישה מתכת קרה בכפות הידיים. את מחוץ לשער, מה את רואה?”. אני רואה שיחים גבוהים, שבילים מתפצלים. אני מנערת בידי את שער הברזל הסגור ונשמעת חריקה. פני אישה עצומים גוהרים עליי מצדו השני של השער. היא מצליפה בזנבה ונוהמת לעברי שאלה: “מי בסגירתו הוא שנים עשר, בפתיחתו הוא שלושה עשר, וללא האחד הוא שש?”. אני שותקת. אני רואה את כפותיה הכבדות נמתחות וחושפות את ציפורניהם. תחושת חנק מתיישבת בגרוני. רגליה האחוריות כותשות את האדמה בשביעות רצון. מאחוריה שיחי הגן מלבבים בפרחי לבן ואדום. “שושנה” אני עונה, והשער נעלם ואני בתוך הגן.
“תבחרי שביל” אומר לי ד”ר בוכריס. יש רק כניסה אחת ואני נכנסת בה. חומת שיחים מזדקרת עד השמיים משני צדדיי. שושנים מטות ראשיהן, עוקבות אחר צעדיי. השביל מתפצל ואני פונה שמאלה. לפתע אני רואה תנועה, שומעת קול. אני רצה בעקבות הֶבְזֵק הצבע הנעלם בפנייה. בשביל עומדת ילדה קטנה, מכנסיים אדומות ועל ראשה קשת אוזני ארנב צמריריים. אנחנו מביטות זו בזו. השקט שוקל כמו אלבומי זיכרון. היא קורעת את השקט בצחוק וזורקת לעברי תמונות כמו מחפיסת קלפים. אני מתקרבת אליה והיא מזנקת אל חור באדמה, נעלמת והחור נעלם איתה.
אני רצה במבוך, אבודה. נהמה מרעידה את עלי השיחים, שושנים משילים את עלי הכותרת, חושפים את עמודי העֱלִי. נהמה נוספת, רעד עובר באדמה. בקיעים נפתחים. אני במרכז המבוך, וסביבי שממה. אני מריחה את מליחות הים, צועדת על מדרון הקרקע הבקועה. מדרגות אדמה אפורה, שומנית ולא יציבה, מובילים אל המים. סירחון ביצתי נתלה בנחיריי. במדרגה האחרונה אני רואה אישה, על שפת הבולען, גבה מופנה אליי, פניה אל התהום ואל הים. אני ממהרת לתפוס אותה. שלא תיפול. היא נותרת יציבה, פניה מוסתרות. צווארה חרוט שריטות, בגדיה קרועים בקווים אלכסוניים, חושפים את עור גבה העדין. אני נזכרת ביד הכבדה בכניסה למבוך, נמתחת וחושפת את ציפורניה. צליל חריטה מצמרר את גבי.
“זה מספיק לעכשיו” ד”ר בוכריס העביר לי חבילת ממחטות. יצאתי מהקליניקה ודלת הפלדלת נסגרה אחריי בטריקה. בזמן שחיכיתי בתחנה לקו שלוש עשרה קיבלתי מאליס הודעה: “יש דירה” וחמישה סימני שאלה. אתמול גררתי את עצמי לשבת מול המחשב, אבל את העכבר לא הצלחתי לגרור ולהקיש על כפתור החיפוש. עוד הודעה נכנסה מאליס, דחפתי את המכשיר לתוך התיק. המתנתי חצי שעה לקו שלוש עשרה ומיד כשהוא פנה לרחוב הפלמ”ח נתקענו בפקקים. קיוויתי שהנהג ישים חדשות, אבל הוא שם מוזיקה מזרחית.
עננים אפורים, מלאים להתפקע בגשם שממאן להשתחרר, החשיכו את המדרחוב באמצע היום. אחזתי בשקיות עמוסות קניות, על הידיות סימני מתיחה על סף קריעה. מיהרתי לרדת את רחוב בן יהודה מתחמקת מנגינת הקבצנים ומשמיכותיהם המשובצות. בכיכר ציון נעצרתי והתיישבתי על המדרגות הארוכות תחת בנק הפועלים. בקצה המדרגה היה שכוב הומלס מכוסה בשמיכה. הוצאתי מאחת השקיות לחמנייה ועגבנייה, פי לועס את התערובת ועיניי מציצות בהומלס. הוא שכב מכונס בעצמו, עיניו פקוחות לעבר השמיים והתעלם מהעוברים והשבים שדילגו בינו וביני לעלות במדרגות. “רוצה לחמנייה?” קראתי לעברו והוא התרומם מתוך השמיכה. פניו היו נעימים, תווים רכים וזקן ארוך, עיניו הופנו לעברי, אבל לא פגשו בעיניי, הבנתי שהוא לא רואה את ידי המושטת אליו. התיישבתי לידו וגם הוא התיישב, הוציא שקית מתוך השמיכה ובתוכה חומוס למריחה. ניגבנו לחמניות טריות בחומוס, משקיפים על כיכר ציון ועל השוטרים המפטרלים על סוסים, אני רואה והוא בוהה, ידיו ממשמשות בשקית הירקות ושולפות עגבנייה. “איך זה להיות בלי בית?” שאלתי. “יש לי בית” הוא ענה. “אהה” שתקתי. “אז למה אתה ישן ברחוב?” שאלתי. “כי הבית שלי נחרב” הוא ענה. שתקתי. “גם הבית שלי” אמרתי. הוא שתק. “לא ממש נחרב” אמרתי, “לא במובן המקראי של המילה. יותר חרב כמו מחורבן. יש לי משפחה מחורבנת ממש”. החומוס עמד להיגמר וההומלס עם הבית החרב מיהר לנגב את מה שנשאר. “יונים מחרבנות על הקיר בבית שלי” אמר, “והזויים חופרים מתחת. הופכים את הכל”. אספתי את השקיות הפזורות, ואת קופסת החומוס הריקה זרקתי לפח. “תודה” אמרתי וירדתי במדרגות, כשהגעתי למדרגה האחרונה שמעתי אותו אומר: “תעשי מה שאני עושה – תחרבני עליהם בחזרה”.
אליס באה לעזור לי לארוז. “נו אז יש חדש עם הד”ר בורכס הזה?” שאלה וחתכה בפיה סרט הדבקה. “בוכריס” תיקנתי אותה ומסרתי לה כלי מטבח שתשים בקרטון. “עברנו להיפנוזה” אמרתי. אליס הפכה ארגז והצמידה בדבק את כנפיו. הרמתי אגרטל, “את זה אני לא רוצה, את רוצה?” שאלתי. היא לקחה אותו מיָדי, מרוצה. “וואלה היפנוזה…” אליס המהמה, “אז את כבר יודעת מה הטראומה של הפוסט טראומה שלך?”. “לא, אני רק יודעת שאני בפוסט, אבל הטראומה לא”. אליס אמרה: “נראה לי את האדם היחיד בעולם שהפסיכולוג שלו נתן לו כזאת אבחנה בלי טראומה ביד לנופף בה”. “אני לא בטוחה…” השקעתי בה מבט מעבר לערימת הכלים הנערמים, “יש מצב שזה מקרה של זיכרונות מודחקים”. “מה, כמו הסופר המטורף הזה?” היא צחקה. “למה את חושבת שהוא מטורף?” שאלתי והיא ענתה: “אולי לא מטורף, אולי רק זקן, או שהעבודה שלו השתלטה לו על התודעה. מסכן, הוא כתב הרבה סיפורים, בטח הדמיונות שלו והזיכרונות מתערבבים, הוא הופך להיות בָּאדִי לַאב ספרותי”. היא צחקה שוב. “טוב אני לא יודעת מה הקטע שלו, אבל נגיד שגם לי יש זיכרונות חוזרים כאלה, או שיהיו לי אחרי ההיפנוזה, מה, את לא תאמיני לי?” קולי צרם. אליס שאלה: “למה? את חושבת שקרה לך משהו דומה לשלו?” היא עקפה את ערימת הכלים והארגזים והניחה יד על גבי. “לא. לא שאני יודעת. לא חייב להיות משהו כזה. לא חייב להיות בבית. או עם ההורים. אבל אולי משהו, מתחת לכל הדברים, בלא מודע, אולי מסתתר משהו נורא. אני לא יודעת, אבל גם זה די חרא”. אליס ליטפה את ראשי.
אני צועדת בשביל, הקירות העשויים שיחים הולכים ומחשיכים ומקבלים מרקם בטון. נורה מיטלטלת מעל ראשי, מפיצה אור חלש, אני פונה שמאלה למסדרון נוסף. האור הולך ומתעמעם ואני צועדת בחשֵׁכה. צעדים מהירים נשמעים מאחוריי, אני מסתובבת ולא רואה דבר. “אולי תרצי את זה” אני שומעת את קולו של ד”ר בוכריס ומרגישה ביָדי חפץ קר. אני לוחצת על הכפתור בקצהו ואלומת חושך יוצאת מנורת הפנס. אני מאירה עם אלומת החושך על ד”ר בוכריס ורואה שהוא אוחז בשעון הקליניקה הגדול בידו. על ראשו אני מזהה את הקשת שאהבתי בילדותי, עם אוזני ארנב צמריריים. ד”ר בוכריס מתנצל ואומר שנגמר הזמן, הוא עוקף אותי, רץ במסדרון ונעלם. אני רצה אחריו, ממסדרון למסדרון עד שאני מגיעה לחלל רחב. במרכז, סלע ענק. אני מספיקה לראות את ד”ר בוכריס מדלג בזריזות מעל הסלע ונבלע בתוכו. אני מתקרבת ורואה חור קטן. “תפסיקי להשתפן” אני שומעת את קולה של אליס בוקע ממעמקי החור. אליס רחבה ממני, אני חושבת, איך היא נכנסה? אני שולחת רגל אחת פנימה ומחליקה לתוך מנהרה. דופנות שרוול האדמה לחות ופועמות, הדפנות מתרחבות ומתכווצות, לוחצות אותי הלאה למעמקי האדמה. אני נוחתת בשלולית בתוך אפלוליות טחובה. הפנס מחליק מיָדי ושולח קרן חושך לרחבת המערה. ד”ר בוכריס איננו, גם אליס לא שם, אני נעמדת, מנערת את חצאיתי האדומה וממטירה בוץ. מחליקה ידיי על קירות המערה, מגששת אחר דבר מה. אני רוצה לבעוט באכזבה, אבל אין במה. אני רוצה לבכות, אבל מפחדת מההד בחלל הריק.
בבוקר בו הייתי צריכה להתפנות מהדירה אליס עזרה לי להעמיס את הארגזים לסובארו הכחולה שלה. הבגאז’ לא הצליח להיסגר, אבל היא אמרה שאין מה לדאוג, הדברים שלי בטוחים אצלה עד שאדע מה היעד הבא. היא הסיעה אותי לכתובת שנתתי לה וכשעמדתי לצאת מהרכב, אמרה: “את תהיי בסדר? בטוחה שאת לא צריכה שאבוא איתך?”. חייכתי אליה ואמרתי: “אני אתקשר אלייך אחר כך. תהיי זמינה”.
דחפתי שער לחצר, הדלת נתקעה באמצע, בדיוק כמו שזכרתי, ואני השתחלתי פנימה. ליבי דפק למראה החצר. ערימות חפצים היו זרוקות בערבוביה פראית. מזרנים על גבי מזנונים וספות, שברי כיסאות, שולחן הפוך על ראשו, כלי מטבח פזורים מעלים חלודה. הרגשתי שאני מאבדת אחיזה באדמה. עקפתי את ערימת השברים ברגליים חלשות ודרכתי במקום בו הייתה ערוגת הירקות שטיפחתי כשהייתי נערה. מצאתי שם לוח שעם שהיה תלוי בחדר שלי מעל המיטה. תמונות עוד היו מחוברות אליו בנעצים חלודים. תלשתי תמונה אחת ודחפתי לכיס המעיל. התבוננתי בהרס הרהיטים, באלימות שנרמזה דרך הכאוס חסר המעצורים. כמה שנאה נדרשת לאדם כדי לפרק זיכרונות של חיים שלמים בצורה כזאת, שאלתי את עצמי והרגשתי תשובה הולמת בליבי, מתחרטת שאליס לא איתי. פתחתי את דלת הבית, המנעול הוסר ממקומו. מסדרון מאובק קידם את פניי ופניתי בו שמאלה למסדרון נוסף מרוסס גרפיטי על הקיר. קולות דיבור נשמעו בסלון. הדלת הייתה פתוחה לרווחה, מקרן הטלוויזיה עבד. היא ישבה מולו, פניה מופנים למסך וגבה אליי. “אמא,” קראתי לה, היא לא הסתובבה. “אמא,” צעדתי לתוך הסלון. נפלתי על ידיי, שבבי עץ שהתרוממו מהריצפה, שרטו את רגליי. ריצפת העץ היתה בקועה כמו ממהלומות גרזן. הרהיטים בסלון היו מפורקים. מלפניי נפער פתח רחב בריצפה, גיששתי בידיי לעבר הפתח, מבטי מורכן מטה בתדהמה. יכולתי לראות את הקומה שמתחת, גם היא שבורה, כאילו פגז פגע בבית ופער חור עצום כל הדרך עד מעמקי האדמה.
אמא ישבה מצידו השני של הסלון והביטה במהדורת החדשות. קול הכתב הדהד בבית: “כן, אם כך אנחנו כעת יכולים להניח שההסתערות הייתה פעולת הסחה. כפי שנשמע מפיו של אחד החשודים, המטרה היתה להגיע ליסודות הר הבית ולהביא הוכחות לקיום בית המקדש”. הכתב עצר מדיבורו והקלטה של החשוד נשמעה: “תחת כיפת הסלע ישנם יסודות המצדיקים את קיומנו. אבן השתייה היא תשתית העולם. צריך לגלול את האבן ולחשוף את האמת. הערבים טוענים שיש שם תהום. אין שם תהום! יש שם הוכחות! יש סיבה לקיימנו!”. הכתב חזר וסקר את הפרשה מראשיתה, החשוד השלוש עשרה לא נמצא והחוקרים לא יכלו לקבל את הטענה ההזויה שהוא נכנס לחור שבאבן השתייה. המשטרה אסרה להיכנס לכיפת הסלע מחשש שהחשוד מתחבא ומתכנן פיגוע במקום. הם התייחסו להר הבית כמו פצע מגורה שבכל מגע יכול לשוב ולדמם. עטפו את ההר בכל אמצעי הביטחון מבלי לחשוד במה שמתרחש בתוכו. ובינתיים מתחת לאבן השתייה, החשוד השלוש עשרה התקדם בזחילה בתוך מנהרה לעבר תהום.
לחצתי על כפתור הכיבוי של הטלוויזיה. המסך נותר חשוך ודומם כמִקודם. הסלון היה ריק. ישבתי על הריצפה והוצאתי מכיס המעיל את התמונה של אמא שהורדתי מלוח השעם. התבוננתי בה, גבה מופנה לצלם, פניה פונות אל הים, היא על סף בולען. שריטות מהזמן שחלף חתכו את התמונה בלובן דק. הרגשתי את הפחד שלה, בעמידה המהוססת על הסף. דמיינתי את העיניים שלה תלויות בתימהון בתהום. הרפיתי ממנה. היא התגלגלה אל הפתח בריצפה ונבלעה באדמה.

פרוזה

אבידות ומציאות

עינת קאפח

שלוש לירות ועוד חצי, אומר לו בעל הבית, אם אפשר לכנות קיטון בגג הבניין בשם בית. ואיך שאמר את החצי, כבר הרגיש רחמים בחסרון-כיס. שלושה שבועות היטלטלו בדרך, מצנעא לחזיז. מחזיז לדַ’מאַר. מדַ’מאַר ליַרִים. מיַרִים לאַלסַדֵּה. מאַלסַדֵּה לגַבַל חַדֵּה. קַעטבַה. אַלצַ’אלע, ועד למחנה הגדול בעדן. המלווים רכובים על גבי החמורים, אבל לא הוא ולא רומייה אשתו, שאסור לו ליהודי להיות גבוה יותר מהמוסלמי. וגם אם אין רואה, חוץ מריבונו של עולם שרואה גם ללב, וגם אם הם בחשכת ההרים בלילות, בכל זאת רחמים ורומייה צועדים ברגל שלא להרגיז את המלווים. רק את עמרם ויוסף הקטנים המתרגשים הניחו על שני חמורים, ולא על גב הבהמות אלא בארגזים. מצד האחד של יא חמר הניף רחמים את עמרם שלא מפסיק לצחוק, אל תוך הארגז, ומצדו השני הטעין ארגז נוסף ולתוכו בזהירות כמה מהספרים מחמלי נפשו שהביא מבית הכנסת. את יוסף הצעיר והצנום יותר, העמיס גם בארגז התלוי מצדו האחד של חמור, ומן העבר השני הניח את מנורת המאור, חֵלק מורה הנבוכים, בעלי הנפש לראב”ד ושישה סדרי משנה לרבנו בן מימון, שהם כבדים וגדולים ורְבות השנים שהצטברו בין עלעליהם מוסיפים למשקלם ושומרים שיוסף לא יחליק למטה בטלטולי השבילים. אבל יוסף חושש מהנהר והוא מחזיק חזק את הארגז משני משקופיו ולא סומך על בן מימון או רבי אבוהב הכבדים שבארגז המשווה.
מאז שהגיעו לתל אביב העיר המהוללה כאילו שכח רחמים את תלאות הדרך, אבל בעומק נפשו חרוטות האבנים שננעצו בנעליו והחום שהכביד על גווה של רומייה. תל אביב החדשה והצעירה האירה את פניה הרחוצות למשפחה העייפה שדיבורה תימנית מקראית משובצת, ומהון להון מצא רחמים עבודה כצורף בבית מלאכה אחד בבוגרשוב. אם רוב הצורפים עושים עבודתם כסף, הוא מומחה בזהב וצורת הפיליגרן שלו יחידה במינה. מרגע שסגר על הפרנסה מיהר רחמים למצוא את החדר בו יגורו, אבל יותר משלוש וחצי לירות לא יכול היה לתת, כי צריך שיהיה אוכל על השולחן, רווחה לרומייה ובגדים מִשל הישראלים לעמרם. את האוכל עמרם לא אוהב, רק הלחם והגבינה הוא אוכל אבל הזיתים השחורים נדמים בעיניו כ’בַּעַר’. העולם השתבש? – הוא שואל – ששם בתימן גללי עיזים הופכים בארץ ישראל למאכל? ישנו פה הפוך האנשים? עיניו נפקחות גדולות מאד ופיו מסרב לטעום, גם לא את הירוקים. אבל רחמים אביו מלטף את פניו וממלמל טובה לריבונו של עולם, שאחרי אשר לנו אצל קרובי משפחה, מצאו את החדר הקטן על הגג בפינת בן יהודה ובוגרשוב. גם קרוב לבית המלאכה, גם אל הים אליו עמרם ורומייה ממהרים בכל בוקר כדי לברך ולצחוק על החמה שמתמהמהת לקום, וגם על מחיר החדר שהתאים להם. בעזרת השם, כשכבר לא יהיו עולים וירווח להם, יתרחבו ויגדלו גם לבית שמידותיו מידותיהם. באותו הקיטון הקטן על הגג פרש מיטה לרומייה לצד הקיר, מזרון לעמרם על הרצפה הנקייה, ומיטת שדה לו עצמו שנפתחת רק בלילות. וכשהיא פתוחה אין הדלת יכולה להיסגר וכל כוכבי הלילה מארחים לחברה לראשו שבולט החוצה בשנתו. אין דבר, אומר רחמים שלא הצליח לסגור את הדלת בעד המיטה הפתוחה. מצוות הכנסת אורחים. אין דבר, אומרת רומייה אשתו, ייכנס האוויר ויניע את העולם שעומד. אין דבר, אומר עמרם, כך כשהדלת פתוחה, אולי יוסף הקטן יבוא. רחמים מתכווץ ורומייה מצטנפת במיטתה שהמילים של עמרם יישארו מחוץ לשמיכה ולא ייכנסו ישר אל הלב.
בדיוק בשלוש לפנות בוקר פוקח רחמים את עיניו, אין הוא זקוק למסלולי הכוכבים בשמים לדעת את השעה וגם לא לשעון הזהב שנתן לו אביו, ירושה מסב סבו. לא, הגיע הזמן ללמוד לפי תחושת הלב וההרגל. כי שם בתימן, קירות הבתים והחצרות ספוגים באהבת הלימוד, וריח התורה עומד בכל זיז וחריץ. שאם הלכת ברחובות, גם אם קשה לך לתפוס את המלים והבוץ נמשך בפסים, עדיין הלב והעיניים בכל זאת מלמלו את הפסוקים והטעמים. וגם אם שובב היית בנעוריך השובבוּת נתפסה על דברי חכמים. לא אגדה היא, באמת שכך הייתה צנעא ובאמת שלא היה צריך שעון גם לא מזהב להשכים ללמוד. עיקר תפקידו של השעון להיות תלוי על דש החליפה, ולהזכיר לרחמים את אהבת אביו ודורותיו שלפניו. אבל רחמים לא בחליפוֹת, ואין כיס להכניס בו את השעון והשרשרת שתימשך עד לכפתור, אלא עמרם ילדו-בכורו אוהב להירדם עם השעון בחיקו והתקתוק למראשותיו, וריחה של ילדותו שהייתה בתימן עד לפני שלושה חודשים, קרובה לרוחו.
הבוקר הקיץ רחמים פתאום בגעגוע לנגינת האצבעות בדפי ספר מנורת המאור ולשיחת הדפדוף. מה השתנה פה רחמים, שם הרי למדתם בו בשבת והיום רק יום שלישי. אבל רחמים לעצמו שאילו הספר במחיצתו היה פותח היום באחד הנרות ומחזק עצמו באגדה. שכן בעיר תל אביב, הקירות פתוחים ואווירת הקדושה נודפת ולא נתפסת בזיזים. אבל מזה שלושה שבועות שהם בארץ-ישראל והספרים אינם. עמד והתלבש, יצא לא צריך לומר, שדלת החדרון פתוחה כל הלילה. הלך רחמים לבית הכנסת להתפלל, לא לפני שסגר את המיטה ואת הדלת בעד רומייה ועמרם.
הליכתו קלה, חציה שמחה וחציה שלא. חמישה ארגזים הספיקו לו לסדר את הבגדים והכלים שהביאו איתם. אבל למה התעקשת לסחוב ארגזים הנוספים, התרעמה רומייה? לספרים שאבדו ואיבדו? ואיך יספר לה שבעלייתם למטוס, בסוף חודשיים רותחים במחנה חאשד בעדן, סוף סוף הגיעו השליחים ואמרו שעולים לארץ-ישראל. ואיך כמו אבותיו, בכל פעם שהגיע שליח מארץ- ישראל או ממערב חשבו כמעט-משיח ועל פיו יישק כל דבר והאמינו. אותו ספק משיח, רפי, מדד את צרורותיהם ודיבר במלים עבריות-ישראליות וברוכים הבאים ושבים הביתה, אבל ששת ארגזי הספרים נשארים. למה, לא הבין אותו רחמים. ורפי שיודע השיב לו בלחש, שהמטוס כבד ביהדות תימן ואת הספרים ישאיר כאן. איך אפשר, אבל איך אפשר, ואיך אפשר. אפשר צחק רפי, ואל תדאג, בישראל הכול ישוב כשהיה. ואיפה יחכו לי הספרים מתעקש רחמים, אותם כתבי היד כבר עברו מיד ליד במשך שש מאות שנים ורפי לוחש לאורי שלידו, עקשנים התימנים. ובקול, הם יחכו במשרדי העלייה בנמל, נביא אותם באונייה. בסדר התרצה רחמים, אני מבין. אנשים במטוס, יחליפו כוח, יעלו אבר כנשרים והספרים ינוחו באונייה, יש סדר בעולם.
נדדו עיניו ורגליו ולא הרגיש שעבר את בית הכנסת הקטן וכבר הגיע לשדרות בן גוריון. נמתין לאונייה אמר לרומייה אבל בליבו צורבת כבר הבגידה שנבגד ויודע שלא ישוב לראותם ואיך יגלה לה את ליבו להוסיף צער על צערה. ולא שמע שבאותו הרגע במחנה בקשו גם ממנה ומהנשים להוריד את כל התכשיטים, אחרת המטוס ייפול. שאר הנשים מיהרו להוריד את המָעְנְקֶּה והשְמַילַאת שענדו לכבוד ארץ-ישראל והערו לשק אחד, סיכה לא נשארה כדי שלא ליפול כדי שלא למות. אבל רומייה בחכמתה משכה העגילים, הצמידים ואף השרשרות שעל רגליה והחביאה בשמלתה ואת שעון הזהב של רחמים שמה בכיסו של עמרם. לא ייפול, אני יודעת, כי זו הדרך לארץ המובטחת. ורחמים, שראה את התכשיטים על גופה ושעון הזהב בידיו של עמרם, שמח בה שלא נתבקשה למסור את התכשיטים כמו האחרות. לא מזל אלא השגחה של ריבונו של עולם, נשם אל הלב וקבר בתוכו את המשפט שחשב לומר לה על הספרים שנלקחו ממנו, כשישוב לביתו לחדרם לקיטון.
נפנה לשוב לאחור אל בית הכנסת אבל השדרה הרחבה מילאה את ריאותיו, אביא לכאן את עמרם ורומייה, ובדוכן התפוזים-רימונים-בננות-שזיפים נצחיק את פינו. אותו הפה המתוק של עמרם יתמלא ברינה ולא יכול רחמים לגרש מזיכרונו את קריאתו החלשה של יוסף מים, מים, מים. תשושים הגיעו לחאשד. זאת הארץ כבר? לחש יוסף הצעיר בערגה, ועמרם אחיו הבכור צובט אותו בעדינות, מה איתך, זה המדבר של תימן עדיין. בעדינות, כי טרדות הדרך החלישו את כולם אבל יוסף יותר משהם, לא עמדה לו נפשו והלך ונחלש. ובאמת מחנה חאשד ההיפך מהארץ, פתחו של גיהנום היה. לא רק השמש הלכה והצטברה, אלא גם אלפים משכניהם צעדו שבועות ברגל כדי להגיע. והנה בפתחו של גיהנום, אין אוהלים ואין מספיק אוכל והם יושבים שעות בכל יום, צפוף צפוף צפוף וממתינים, רק הרוח החמה מחסה לראשיהם המעולפים. עמרם מצטופף תחת בגדו של רחמים ונאחז בשעון, ורומייה לוחשת ליוסף אני איתך יא עיוּני יא גלבּי ומכסה את פניו בגַרגוּש הצבעוני שלה. היא כמעט ומתעלפת, אבל בנה חשוב ממנה וכל טיפת מים שאפשר להם להשיג, היא מטפטפת לשפתיו. אך ללא הועיל ויוסף שוקע אלי בור ונדם פתאום.
תפוזים אביא גם לך יוסף, מעביר רחמים את לשונו על שפתיו בשדרת בן גוריון. אבל לאן הגעתי? פתאום לא מוצא את דרכו לבית הכנסת. כאשר אבדתי אבדתי עולות המילים בלשונו ועוד לא ידע שבאותו הרגע ממש מתעורר עמרם נזעק משנתו, אימא, אבל איפה השעון? רומייה פוקחת את העיניים מרימה את השמיכות מזיזה את הארגזים מפנה את הבגדים מביטה מתחת למיטה מרימה את המזרון ואין. כל כך היו עייפים מיומם הראשון בביתם החדש שנרדמו מיד ומידת הכנסת האורחים לא עמדה להם, שגנב אחד בא ולקח והלך.
בוא עמרם מחמל נפשי, רומייה אוספת אותו לתוכה, בוא נרד לים. עוד מעט אבא ישוב.

פרוזה

חתולות

שירה גץ-ווקר

אמצע הלילה והיא, במרפסת של מיכל, או של אספיס. והיא מוציאה סיגריה שביקשה קודם מאיזה אחד בחתולות, והיא מפוררת אותה על דף מקומט צהוב. והאור הוא חם וקצת רועד מעליה וברקע יש את דילן שמיכל אוהבת או שאספיס אוהב או ההוא מנחלאות שהיה פה מקודם. ירושלים של מוצאי שבת תמיד סהרורית, צוחקת ומלמלת ומקיאה ונרדמת מלוכלכת אל תוך עצמה. והיא שונה מירושלים של אבא, ירושלים של אבא אבדה לה לנצח וירושלים של אימא בוכה. והיא נועצת את הגוש הכהה על קצה של עגיל ומציתה להבה על הגוש והוא מעלה לה את העשן הדק והריח המוכר החום, והיא שוב בנווה דקלים הנשרפת, שרפו את בית הכנסת, והיא אז קרעה את חולצתה הכתומה ולא בכתה. והיא מפוררת את הגוש השרוף אל תוך הדף ומבלבלת את עלי הטבק איתו. ולא, היא לא בכתה כשנתנו את הצווים לפנות את הבית שאבא בנה במו ידיו. ולא בכתה כשנכנסו החיילים וגררו את אימא ואז את דויד ואז אותה. וגם לא בכתה כשהרסו את הבית. ועכשיו היא כבר מגלגלת את הכל לסיגריה מחודשת, והיא מדליקה שוב את הלהבה ושורפת אותה בקצה ושואפת ונושפת. אבל כשהוציאו את אבא עטוף בטלית היא בכתה וכשהוציאו את נעמה היא כבר ברחה משם. וכשקברו אותם שוב, בהר המנוחות, היא נשבעה לעולם לא להתפלל יותר. היא מכבה את הסיגריה לקראת סופה וקמה. אולי לכיכר ציון. כבר לא אוהבת ללכת לזוּלה כי יש שם הרבה ערסים, אולי תעבור באמריקאים תחפש את שפירא. ואם תיראה חיילים היא תצעק להם נאצים ואם תראה חיילי מגב אולי תקלל אותם ואולי תיסע לתל אביב, שוב, לראות שמאלנים ואם תזהה כאלה היא תירק עליהם בפניהם, על ששמחו בחורבנה. ואולי תלך לכנסת ותרסס על החלונות, ‘זה היה ביתי’ או שלא, היא תרסס בצבע אדום ‘תג מחיר’. והיא נעמדת בחושך ליד ‘התו השמיני’ ומהדקת את הג’ינס של מיכל למותניה ואז מורידה את חולצת השלושת רבעי ונשארת עם גופיה של תמנון. ושוב מבקשת סיגריה ופוסעת איתה במדרחוב שכבר התרוקן מהחבר’ה שלה, החבר’ה של מוצאי שבת, שעכשיו מתפזרים ממנה בשוטטות אל הכניסה אל העיר וממנה הלאה אל כל מקום שהוא. היא יוצרת עשן בצורת עיגול עם תנועה כזו מהסנטר החוצה. הומלס על חתיכה של קרטון מושיט יד לבקש דבר מה. נהיה קר. מבלי שהתכוונה היא מתחילה את הדיבור הישן שלה, כשהיא לבדה, ככה באמצע של רחוב היא נוהגת להתבודד כי אם כבר לבד אז עם השם, ‘אבא איפה אתה?’, היא מרגישה שאיבדה משהו איפה שהוא בדרך, וחוזרת על עקבותיה אל הדירה של מיכל. בירושלים עולה האור, חיוור ותשוש.

מסה

הספדי על רזיאל שבח

אלישוב הר־שלום

 

זְמַן רַב שֶׁאֵין בִּי מִלִּים.

אֲנִי לוֹמֵד אֶת הַשְּׁתִיקָה

וְהִיא קָשָׁה לִי, שֶׁהֲרֵי

הַיָּד לֹא מַצְלִיחָה לִכְתֹּב

אַךְ הַלֵּב מַרְגִּישׁ. אוֹסֵף. שׁוֹמֵר.

וְאָמְנָם גַּם לַשְּׁתִיקָה הַגְּדוֹלָה בְּיוֹתֵר יֶשְׁנָם דְּבָרִים שֶׁהִיא אֵינָהּ יְכוֹלָה לָהֶם.

 

הִתְעַקַּשְׁתִּי לִכְתֹּב עַל רָזִיאֵל,

כִּי בָּעִדָּן הַמְּמַהֵר מָחָר כְּבָר הַכֹּל יִשָּׁכַח, וְלֹא חָלִילָה בְּכַוָּנָה, אֶלָּא מִכֹּחוֹ הַבִּלְתִּי־נִדְלֶה וְהָאָרוּר שֶׁל הַהֶרְגֵּל.

 

וּמִי כָּמוֹנוּ, בְּנֵי גַּב הָהָר וְהַשּׁוֹמְרוֹן כֻּלּוֹ, יוֹדְעִים, חוּט דַּק נִמְתָּח לוֹ בְּתוֹךְ חַיֵּינוּ דֶּרֶךְ קֶבַע.

חוּט דַּק שֶׁבֵּין שַׁלְוָה, רֹגַע וְאַהֲבָה,

לְבֵין סִיּוּט, שֶׁבֶר וּמִלְחָמָה.

לָמַדְנוּ לְהָרִיחַ אֶת מַלְאַךְ־הַמָּוֶת,

הַבָּא חָרוּץ בִּמְלַאכְתּוֹ לִקְטֹף נְשָׁמוֹת מֻבְחָרוֹת.

 

לָמַדְנוּ לִחְיוֹת עִם מַד הַמְּהִירוּת הֶהָזוּי הַזֶּה, שֶׁבֵּין אֵין־סְפֹר אֵרוּעִים וַאֲבֵדוֹת לְבֵין הַשִּׁגְרָה שֶׁלְּעִתִּים נִרְאֵית כֹּה מְתַעְתַּעַת.

תְּקוּפָה שֶׁל שֶׁקֶט בַּצִּירִים עוֹשָׂה לָנוּ לֹא טוֹב בַּבֶּטֶן,

כִּי אָנוּ יוֹדְעִים שֶׁכָּל עוֹד לֹא נִלְחָמִים, הַדְּבָרִים מִתְבַּשְּׁלִים עַל אֵשׁ גְּבוֹהָה. אֵשׁ שֶׁלְּבַסּוֹף גּוֹבָה קָרְבְּנוֹת צִבּוּר יְקָרִים, יְקָרִים מִדַּי.

 

רֶגַע אַתָּה חַי. רֶגַע אַתָּה מֵת.

רֶגַע הַצִּיר פָּנוּי. רֶגַע הוּא מָלֵא דָּם וּזְכוּכִיּוֹת.

 

עַל רָזִיאֵל טֶרֶם מָצָאתִי מִלִּים.

קָשֶׁה לִכְתֹּב אֶת רָזִיאֵל.

דְּמוּתוֹ הַנִּשְׁקֶפֶת אֶל מוּל עֵינַי

מְעוֹרֶרֶת בִּי סְתִירָה נוֹרָאָה.

לְרֶגַע בָּא לִי לִפְרֹץ בִּצְחוֹק,

וּלְרֶגַע אֲנִי מַרְגִּישׁ שֶׁחָרַב עָלַי עוֹלָמִי.

 

אִם הָיָה מַשְׁאִיר צַוָּאָה הָיָה כָּתוּב בָּהּ לַעֲנִיּוּת דַּעְתִּי הַקְּטַנָּה כָּךְ:

 

א. חוּשׁ הוּמוֹר – דָּבָר נִצְרָךְ וְהֶכְרֵחִי לַעֲבוֹדַת ה’.

שִׁמְרוּ עָלָיו וּבִזְמַנְּכֶם הַפָּנוּי תְּפַתְּחוּ אוֹתוֹ. אֵין כְּמוֹ בְּדִיחָה טוֹבָה שֶׁמְּקָרֶבֶת לְבָבוֹת.

 

ב. לִמְדוּ תּוֹרָה וְהַרְבֵּה, אַךְ לֹא כָּזוֹ הַנִּשְׁאֶרֶת עַל הַדַּף, אֶלָּא כָּזוֹ שֶׁמְּבִיאָה לְיָדִי מַעֲשֶׂה, הֵן בְּעוֹלַמְכֶם הָרוּחָנִי וְהֵן בְּעוֹלַמְכֶם הַגַּשְׁמִי. הַהֶשֵּׂגִים הֵם יָפִים אַךְ תִּדְאֲגוּ שֶׁלִּבְּכֶם וְהַהֶסְפֵּק בְּלִמּוּדְכֶם אוֹ בְּמַעֲשֵׂיכֶם חַד הוּא.

 

ג. אֵין הָעוֹלָם מִתְקַיֵּם אֶלָּא בְּהֶבֶל פִּיהֶם שֶׁל תִּינוֹקוֹת שֶׁל בֵּית רַבָּן. רְדוּ עַל בִּרְכַּיִם, רִקְדוּ בַּשְּׁלוּלִיּוֹת, תִּהְיוּ הוֹרִים שֶׁכֵּיף לִהְיוֹת הַיְּלָדִים שֶׁלָּהֶם. מְלַמְּדִים וּמְחַנְּכִים שֶׁלֹּא שָׁכְחוּ לִהְיוֹת יְלָדִים בְּעַצְמָם. יֶלֶד שָׂמֵחַ הוּא יֶלֶד קָדוֹשׁ.

הַרְבֵּה יֵשׁ עַל מָה לְהִתְפַּלֵּל. דַּאֲגוּ שֶׁעוֹלַם הָרוּחַ שֶׁל יַלְדֵיכֶם וְהַצְלָחָתָם הֵם בְּרֹאשׁ הָרְשִׁימָה לִפְנֵי פַּרְנָסָה, כֶּסֶף, שֵׁם טוֹב וְקַרְיֵרָה.

 

ד. אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל חֶמְדָּתֵנוּ זְקוּקָה לְהַרְבֵּה בָּתִּים וּמִשְׁפָּחוֹת, אַךְ לֹא סְתָם בָּתִּים, לֹא סְתָם מִשְׁפָּחוֹת.

הָקִימוּ בִּנְיָן אֲמִתִּי, כֵּן, אַל תִּתְפַּשְּׁרוּ עַל זוּגִיּוּת “פַּרְוֶה”, שֶׁהֲרֵי “שֶׁלִּי וְשֶׁלָּכֶם שֶׁלָּהּ הוּא”.

כָּל הַצְלָחַתְכֶם בְּכָל הַתְּחוּמִים תְּלוּיָה וְעוֹמֶדֶת עַל הַקֶּשֶׁר הַזּוּגִי שֶׁלָּכֶם. כַּבְּדוּ אֶת נְשׁוֹתֵיכֶם, נַשְּׁקוּ אֶת רַגְלֵיהֶן.

וְאַתֶּן, נָשִׁים צִדְקָנִיּוֹת,

עִמְדוּ מֵאֲחוֹרֵי בַּעֲלֵיכֶן, שִׁלְחוּ אוֹתָם לְתוֹרָה וּלְמַעֲשִׂים טוֹבִים, שֶׁעֲלֵיהֶם בָּנוּי הָעוֹלָם,

וּמֵהֶם תִּרְאוּ עַיִן בְּעַיִן אֶת בִּרְכַּת ה’ וְאַהֲבָתוֹ.

 

ה. גְּדוֹלָה הַכְנָסַת אוֹרְחִים מִקַּבָּלַת פְּנֵי שְׁכִינָה.

לְהַכְנִיס אוֹרְחִים מַשְׁמָעוֹ גַּם לְהַכְנִיס אוֹרְחִים לַלֵּב.

הַצְלָחַתְכֶם בַּתּוֹרָה וּבַפַּרְנָסָה נִמְדֶּדֶת בָּרְגִישׁוּת שֶׁלָּכֶם לַסּוֹבְבִים אֶתְכֶם, הַהֲבָנָה כִּי הִתְגַּלּוּת אֱלֹקִית אֵינָהּ שְׁמוּרָה רַק לְצַדִּיקִים וּבַעֲלֵי מַדְרֵגָה. בְּכָל מִפְגָּשׁ שֶׁלָּכֶם עִם יְהוּדִי בַּאֲשֶׁר הוּא, יֵשׁ מֵמַד עָמֹק מִנִּי יָם שֶׁל הִתְגַּלּוּת אֱלֹקִית מַמָּשׁ! עַל יְדֵי חֲדָא כְּנִישְׁתָא אֶפְשָׁר לְהָבִיא גְּאֻלָּה שְׁלֵמָה לָעוֹלָם כֻּלּוֹ. וַהֲכִי חָשׁוּב – תִּהְיוּ חֲבֵרִים בֶּאֱמֶת!

 

ו. אַל תְּדַבְּרוּ עָלַי גְּדוֹלוֹת.

כָּל שֶׁעָשִׂיתִי,

הִצְלַחְתִּי, הִסְפַּקְתִּי – קָרָה מִשּׁוּם שֶׁעָמַלְתִּי עָלָיו בְּכָל לִבִּי בִּנְחִישׁוּת רְגִישׁוּת וּבֶאֱמוּנָה.

כָּל. אֶחָד. יָכוֹל!!!

 

ז. זְמַן לְעוֹלָם אֵין! זְמַן עוֹשִׂים! הוֹפְכִים אֶת הָעוֹלָם וּמוֹצְאִים! תִּהְיוּ גִּבּוֹרִים עַל הַזְּמַן, הוּא יָקָר וְקָצָר מִדַּי.

 

עוֹד הַרְבֵּה אֶפְשָׁר לִכְתֹּב, אַךְ אִם תִּשְׁאֲלוּ אוֹתִי אֹמַר לָכֶם דָּבָר אֶחָד: דְּעוּ לָכֶם שֶׁזֶּה אֶפְשָׁרִי!

 

דְּעוּ לָכֶם שֶׁחַי בֵּינֵינוּ אָדָם שֶׁהָיָה סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמַיְמָה, וְכָל זֹאת בְּהַרְמוֹנְיָה נִפְלָאָה:

פָּרוּשׁ, אֲבָל כָּל־כָּךְ מְחֻבָּר.

לַמְדָן, אֲבָל כָּל־כָּךְ פָּשׁוּט וַעֲמָמִי.

עָסוּק, אֲבָל כָּל־כָּךְ שַׁלִּיט עַל זְמַנּוֹ.

 

זָקֵן בְּחָכְמָה, אֲבָל כָּל־כָּךְ יֶלֶד.

 

הַיֶּלֶד אֵינֶנּוּ וַאֲנִי אָנָה אֲנִי בָא??

 

חֲבָל עַל דְּאָבְדִין

פרוזה

גיא בן הנום

רחלי דור־רפפורט

ישבתי על הר ציון. באתי בשקיעה, והשמש שינתה את גוני גיא בן

הינום. אומרים שממנו נבראה המילה – גיהנום. אולי אתחיל קודם.

נסעתי ליד יצחק בן צבי, סובבתי ברחביה בשעת סגירה, ולא מצאתי

מקום חניה. ועד שמצאתי לא ידעתי מאיזה צד אכנס לַיד, מפה

הייתה כניסת עובדים, משם היה גנן שותל רקפות, בסוף מצאתי את

הכניסה הראשית. שלטים עומדים ברחביה ומכריזים כי בית אחד

למכירה, בית אחר נהרס ורק כותל נותר ממנו, בתים חדשים צצים

כפטריות. כדי להיכנס ליד יצחק בן צבי צריך לעבור בחדרו של שומר.

וזה יושב וקורא ספרים בבית שקוף, ובשל הקור הירושלמי או בשל

הביטחון יש לעבור בחדרו בטרם עוברים לרחבת היד. עברתי אצלו

וריח קפה עלה מפינת קומקום, השומר הביט בי ונתן לי לצאת

מחדרו לרחבה. באתי לספרייה אבל בטרם פניתי אליה ראיתי כי

דקות ארוכות אחרי שעת נעילה חנות הספרים עוד פתוחה. אפשר לי

המוכר לשוטט בחנות. ביקשתי רק לרגע, נשארתי רבע שעה. באתי

לתחקיר על ספר אחד ויצאתי ובידי מילים לספרים אחדים. חלפתי

על פני השומר והפעם דלקה מנורה על שולחנו, ישב וקרא ספר

בשעת שקיעה.

פניתי לעיר ופקק ארוך היה ברחביה, צפופים הרחובות וגבוהים

העצים, ורכב נוגש ברכב. חשבתי על סינדרום ירושלים ועל שׂרה,

חשבתי אולי לקתה בו. אוטובוס פגע במכונית, עמדו שוטרים ונהגים

ורוחם שקטה, כנראה עבר זמן מאז התנגשו. רק איש מבוגר נשען

על הליכון, מטפלת משגיחה על צעדיו, צעק לנהגים, מספיק,

מספיק.

השמש יורדת מוקדם בימים האלה, רגע אחד מחצית היום ורגע

אחר לילה. עליתי להר ציון. סיפורים רבים לבית אליו באתי, פעם היו

מעבירים ממנו רכבל לתושבים בעיר העתיקה, ופעם פינו דרכו גופות

בימי המצור, פעם היה מחסן טורקי, ופעם הופצץ. מפורסם הוא

שהיה בית חולים. הלכתי במסדרון ודמיינתי קריאות חולים מחדרים

רבים, אחות, אחות.

למטה היה גיא בן הינום מקיף את העיר, ואורות סגולים עלו בערב.

הלכתי בין חדרי הבית שקומותיו יורדות מהרחוב, עלתה צִיה על הר

ציון, ברקו אורות אבו טור. הלילה יפה בירושלים, חשבתי, ירח זורח

על גיהנום.

היה לי זמן פנוי למוחרת, ואמרתי אלך לטייל בהר ציון. התעטפתי

בצעיף ויצאתי. חשבתי לרדת לעיר העתיקה אבל נטיתי מעלה.

הלכתי למקומות מוכרים, פניתי למקומות שלא באתי בהם קודם.

בכל מקום עצרו אותי שומרים, חלקם פתחו את הדלת בפניי, חלקם

אמרו סגור, סגור. מצאתי שביל שאין בו שומר או גדר, ועליתי

לכנסייה הסקוטית. בראש השביל היה נוף, ציפור נסקה ממזרח

למערב. נכנסתי ולא עצר אותי איש, טיילתי בין אולמות. באחד הייתה

תמונה גדולה של גנרל, באחר ספרייה ובה כתבים נוצריים. עיינתי

וישבתי, בירך אותי פקיד קבלה הלו, ניסה, ומיד תיקן לעברית,

שלום, שלום. בבת אחת, צלצלו פעמונים לשעה 12, ונמלא ההר

שירה. הלכתי משם ועל גבעת התנ”ך הונח שטיח תפילה ואיש

מבוגר סובב חזיתו למכה וכרע על צבע אדום. לא שמעתי את

מלמוליו עד תום אבל ידעתי, בשם האל הרחמן והרחום. היה עליי

לשוב והכבישים מלאו. עננים ירדו על הרי ירושלים, ענן אחד עמד

מולי ופג. עזבתי את ציון.

 

 

 

 

 

 

פרוזה

אדם צועד בשוך הלילה ממית את גופו ונשמתו ממריאה אל על

יחזקאל נפשי

ואז הגיחה מישל לחיי. ולא כתבתי מאומה מזה למעלה משנה כי הייתי מאושר. ואף על ילדים

נדברנו, לכשנדברנו. והייתה היא כנערה קטנה שליבה נשבר והייתי אוסף את רסיסיו. ועל עצמי

חשבתי כאותם ילדים בני-תמותה אשר אוזרים אומץ וצומחים בשנתם, אט-אט הופכים גברים.

ותינינו אהבים על כביר-עיזים, למול אח מבוערת, במושב “אליפלט”. ולחשתי באוזנה: התדעי

 

מישקל’ה… כי מקום זה קרוי על שמו של בן-דוד, גדול מלכי ישראל בעת העתיקה… אומנם לא

מן האהובים היה… אך אומנם… מישל יקרה… התדעי…?!

וחדלתי מהילוכיי בלילות. לתור כך את הרחובות השוממים עם פנקסי. ולא שאלתי את עצמי

למות עוד, כי מצאתי דבר-מה שיש בו מעבר לעינוגי הגוף והתאווה, דבר-מה שהוא מעל לזמן

ולאבדון. משהו מן האור, מן הזך והמתוק. ברם, אין היגיון. אין היגיון לדבר. קיים אך הכאב הזה,

המסתנן לאט, בדוק הלילה, בשעות הצוהריים המאוחרות. וזהו מהות האבדון כולו. כך: אדם מסב

בביתו, בשעת צוהריים, קורא, ולפתע ההכרה הזו, כי הוא לבדו בעולם. אלו אשר ליבם נשבר

הם יודעים להאזין. אדם מאזין לפעימות ליבו בחדר הסגור, ליבו שבור, ובכל זאת, אין הוא חדל

מלפעום. כיצד זה ייתכן כלל? כיצד דבר-מה בקיום הזה ייתכן כלל? כך, להרף-עין.

עולה עתה בדעתי דבר-מה אותו קראתי בעבר בהיותי בגלבוע על אודות משה. “ובבא משה

לפני יהוה לדבר איתו, יסיר את-המסווה עד-צאתו”. עניין המסווה העסיק את דעתי משך עת

ממושכת, ומשך את תשומת-לבי. עתה, כמדומני, יודע אני במה מדובר. הכול בבחינת מסווה.

בני-אנוש בונים בתים, נלחמים, יוצאים לעמל יומם, רוכשים לחם וקלמנטינות, אצים ממקום

אחד למשנהו, ולבסוף מתים.

איש אינו יודע מאומה. איש אינו יודע דבר. אף לא החכם באדם.

וכן, בחדרך השמם, בקומה הרביעית, טיפין-טיפין, אתה מחל להבין כי נואשת דרכו של האדם

על הארץ. כך אתה מבין, סמוך לעשור הרביעי לחייך, כי אין תשועה על האדמה.