הדר ארציאל

את זוכרת את החול הרך? לפני כל כך הרבה שנים, כשהיינו קטנות ובגינה היה חול שאפשר לשחק בו, ולא משטח גומי כמו שיש היום? בשנים הראשונות אחרי שהלכת הייתי חולמת עליך. היית פשוט נמצאת שם, נוכחת. אבל בימים האחרונים אני חושבת דווקא על החול. היינו רוצות שהוא יהיה נקי ורך וסיננו אותו שוב ושוב מוציאות אבנים, עלים יבשים וכל מיני לכלוכים שהתגלגלו בו נסתרים, חבויים. אני עוד יכולה להרגיש אותו כמו אז נשפך מבין אצבעות ידיי.
את זוכרת איך המשכנו לסנן, אוספות את האבנים בפעם החמישית או השישית, מוציאות אותן החוצה.
אחרי שהלכת חשבתי כמה אני רוצה להרגיש שוב את החול הנקי הזה, נקי מכל האבנים של הכאב והצער והכעס שהתמלאתי בהם. הייתי מוכנה לסנן אפילו מאה פעמים, אפילו מאתיים, אם כל הפסולת הייתה נשארת בחוץ ואני הייתי חול רך ונעים לכפות הידיים.
את בטח היית מביטה בי עכשיו בעיניים הגדולות והחכמות שלך, ומזכירה לי שלפעמים שיחקנו גם אחרת.
היינו צוהלות על כל אבן שהתגלתה בחפירות, מניחות אותה כבסיס איתן לבית שהיינו בונות, מחזקות את הקירות, מקשטות פתח או הר. אם החול כל כך רך ודק, היית אומרת לי, אי אפשר לבנות שום דבר שיחזיק מעמד, אפשר יהיה רק להעביר אותו בין כפות הידיים.