הדס מאור

סרט כתום על התיק, אחי, איפה אתה חי. 2005 עבר מזמן והסרט היה באופנה עד לפני עשר שנים. הוא דווקא נשמע חמוד, אבל מעופף פחדים, אני רואה אותו מרחוק ומסמנת שזאת אני.
אני יונתן, הוא מציג את עצמו בביישנות, את בטח הלל. אנחנו מסתובבים קצת בפארק ומדברים שטויות של דייט ראשון, מתגלגלת שיחה סתמית, אז הוא מאלקנה ואני גרה בשילה ואני מקטיף במקור, ולא לא שב”חים, ולא משפחה שעברה בסוף, ממש במקור.
אתה שואל אם אני מתגעגעת? לא יודעת אם אני מתגעגעת. תבין, הייתי רק בת שש וזה היה הבית שלי אבל לא ממש חוויתי את הגירוש. אתה מבין, זו לא החוויה שלי משם. כלומר אני לא ממש יודעת מה החוויה שלי, כאילו, אני זוכרת אבל מצד שני גם לא, וזה מורכב כזה. אתה מבין?
בטח מבין. ברור שזה מורכב.
אני גם מהגוש, הוא אומר לי. מתל קטיפא. מכירה את בורדמן? הם היו שכנים שלנו. חמודים. היום הם בשילה. הבן שלהם שיעור מתחתיי בישיבה.
אולי בגלל זה הסרט הכתום. איזה מוזר, מי מסתובב עם דבר כזה בימינו. הוא הולך איתו בפארק כאילו גורש אתמול, כאילו אנחנו עדיין במחאה על מה שהיה, כאילו יש בעידן שלנו בכלל מחאות. אם מישהו רואה אותנו מהצד הוא מבליע חיוך על הזוג הזה, הוא עם זקן וסרט כתום על התיק, היא עם חצאית ארוכה, ותראו הם בטח בדייט ראשון, הם שותקים מלא.
הוא מספר לי שאתמול בישיבה היה להם דיון אם להגיע להפגנה בעפרה. עת לעשות לה’ הפרו תורתך, זעקו חלק, תורה מגינה ומצילה התלמד הצד השני. מה יותר חשוב מדווקא להמשיך בלימוד בזמן הזה. ומה אתה חשבת? אני שואלת בסקרנות, אף שמהצורה של הדברים אפשר לראות בבירור מה דעתו. אני הייתי בג’ילבון עם חבר, הוא מצטחק ומפתיע אותי. נסענו לחמשוש לצפת אז המשכנו כבר ביום ראשון לטייל, אין לי כוח לשטויות האלה של הפגנות. לא מועיל בכלום.
עוד לא החלטתי אם אני מסכימה איתו. פעם עוד היו לי ייסורי מצפון, דמיינתי שהיא קוראת לנו. נשבעתם לחזור, דור מפונק. כתבתם עוד נשוב, עצלנים, מה אכפת לכם לכתוב. תראו את הנוער של פעם, איך הם נאבקו, קרעו את העולם, איך לא היה אכפת מכלום, רק האידיאל, רק האידיאל, רק אש בעיניים של לתקן עולם במלכותו של ה’ יתברך שהוא המלך. ואתם מפונקים, אפילו להפגנה מסכנה אתם לא מוצאים כוח ללכת. איפה המדורה-הלהבה-השריפה שכילתה את כל מה שאתם רואים בעיניכם, למה עכשיו היא אפילו לא נר קטן רועד.
ואכזבה שלא הייתי שם, שלא נכחתי באמת. הרי זה סיפור של אהבה לא ממומשת לבית שלא הספקנו להתגעגע אליו, החמצה של מאבק שלא ידענו ללחום. האש שבערה שם נגמרה, אנשים אומרים, תם העידן. ואני רציתי לאחוז מזה עוד קצת ולהישרף בקצוות.
אם הייתי בגיל שלי עכשיו בגירוש הייתי במטה המאבק של נוער גוש קטיף. זאת אומרת הייתי במטה המאבק של צעירי גוש קטיף. בעצם הייתי נשואה פלוס תינוקת בשם אמונה או מוריה או חרות. היה לי שביל באמצע ומעליו מטפחת משולשת קצרה, חצאית ג’ינס עם כיסים וצמיד. היו מן הסתם ימים של ריגוש מעורב בתחושות שלא מכירים היום. בטח הייתה אש, תמיד. היינו חושבים שהיא תוקד על המזבח ולעולם לא תכבה.
אבל בקיץ ההוא לא היו דיונים ליליים, לא אהבה ולא שנאה. הייתי רק בת שש, ילדת שמש יחפה ותמימה. מדי פעם התמונה שלי ושל חברות רצות על החול הייתה מגיעה לפרוספקט כזה או אחר: פלייר שמשדר נינוחות, ישראליות וטבעיות, פונטים עגולים ורכים. כמה תום – ילדות בכתום, היה כתוב שם, אל נא תעקור נטוע.
כשהייתי בת אחת עשרה חלמתי איך נחזור לגוש. דמיינתי כת סודית שאנשיה גרים ליד הגבול ומחכים לחזור, יושבים עם תיקים וחמישה ילדים ומוכנים לכל קריאה פתאומית שתקרא להם להתנחל. ניסיתי להוריד מפות של האזור, חלמתי איך הים יחבק אותנו. וחשבתי שיש סיכוי, שנצליח בכוח שלנו כנגד כל הסיכויים, שנילחם. כמעט כמו אז, עם אותו להט בעיניים.
היית רוצה לחזור לשם? אני שואלת, מפחדת שיגיד כן ומפחדת שיגיד לא. הוא חושב. הייתי רוצה לגור ליד מחסום כיסופים, הוא אומר ברצינות. כל כך קרוב ולא להיות שם? אני כמעט נבהלת כאילו זה ממשי ואנחנו עומדים לסגור חוזה. איך זה אפשרי, למה אתה רוצה? תחשבי איזה שם יפה זה ליישוב, “כיסופים”, הוא נבוך. איזה יפה זה לעמוד שם במחסום ולא להגיע. ורק הצצה, הצצה חטופה לשם, שלא ניכווה מהאש.