בתחנה בבר אילן עלה זוג צעיר עם תינוק. הגבר בחליפה דהויה, כובע קנייטש סטנדרטי ומשקפי ברגים של אברך מצוי במיר, נראה כאילו סיים עתה את הסיידר בבית ישעיה. אשתו, נוות ביתו, רעייתו או ה”אשת חבר” שלו, בפאת קוקו מרושלת ובגדי בית קלילים הובילה את עגלת הבייבי ג’וגר כשהוא סוחב את השקיות של שערי רווחה.

הם התיישבו בספסלים שלפניי. הוא והשקיות בצד ימין של המעבר מאחורי הדלת האחורית, היא בצד שמאל של המעבר, במושב שמאחורי ‘תחנת העגלות’ מתכופפת מדי פעם לתינוקה ומחווה פרצופים של אימהות.

הכול היה רגיל, רגיל וזוהר. עיני בני הזוג נפגשו במבטים של אדם הרואה נוף מדהים ומוכר. נוף שהתרגלו אליו, אוהבים לראות אותו אך לא מתפעמים. העין שבעה, נינוחה, לא נוצצת ולא עייפה.

אמא הזמינה אותנו לשבת, היא מספרת לו בחיוך. אבל אני מעדיפה בבוקר להישאר בבית. החיוך מתרחב. 

עדיף להיות אצל אמא שלך השבת, חייך הוא, ושבוע הבא כשחיים יבוא אליה נעשה שבת בבית.

החיוכים נשארו מחוייכים כשהיא סיפרה משהו על התינוק בעגלה. הוא דווקא שתה היום את הסימילאק בלי שום בעיה. אה, באמת? השתומם לשמע הבשורה המרעישה, כנראה שהצמחי אכן יותר טוב לו, כמו ששפרה אמרה.

הם רכנו זה לקראת זה בטבעיות, ראשיהם תלויים מעל המעבר שבין המושבים בלי לגעת זה בזה כשהמשיכו לדון בענייניהם המרתקים. התור בשערי רווחה שהתקצר פלאים, המשרה החדשה של טובי והנהג החצוף שחתך בפראות את נתיב האוטובוס. גם הוא סיבה לשיתופי מבט וחיוכים מלאי הרמוניה ונינוחות.

הוא אומר משהו, תוך כדי שהוא מעביר לה את הכובע שלו, שימי את זה שם, הוא מבקש. היא שמה את זה שם ומקשיבה לו בעיניים גדולות ופשוטות.

לי לא היה נוח כל כך. הרגשתי שאני פולש להם לזוגיות. המיקום שלי באוטובוס הכניס אותי בעל כורחי תחת כנפי חיוכיהם הזורמים. להם לא אכפת ממני ומאף אחד אחר. הרי אין כאן שום סוד ושום רומנטיקה אינטימית. סתם שיחת יום יום. לא הבנתי איך זה קרה אבל פתאום שאלות הסימילאק, התורים, ארוחות השבת והנהגים החותכים נראו בעיניי עניינים חשובים שיש להתעניין בם בכובד ראש. למרבה צערי לא מצאתי מה לחדש בעניינים אלה.

האוטובוס הגיע לשרי ישראל ואני קם לרדת. כדי להגיע לדלת אני חייב לעבור ביניהם ומרגיש מבוכה קלה כאילו אני דוחק רגלי השכינה. עם המבוכה מתגנב ללב גם כעס קל. סליחה! זה המעבר שלי בדיוק כמו שלכם. באיזו זכות אתם ממלאים אותו בסימילאק וחיוכים המונעים את המעבר.

מבט נוסף אליהם ומיהרתי לסלוח. עברתי ביניהם. ערב טוב לכם, איחלתי בחיוך (איך לא). בבת אחת הרימו את ראשיהם מרכינתם והסתכלו בי בתמיהה. הספקתי לראות את משקפי הברגים שלו גולשים על אפו. הם בטח חושבים אותי לאדם משונה. אנחנו הרי לא מכירים אותו, יתלחשו עליי אחרי שדלת האוטובוס תיסגר אחריי. אבל אני, אני מכירם.

אהבההורות ומשפחהזוגיות ויחסיםחרדים

היצירה הבאה

תגובות פייסבוק