בניהו טבילה

הָיִינוּ בַּחוּרֵי יְשִׁיבָה,

הָיָה קַיִץ.

בִּקַּשְׁנוּ לִרְאוֹת אֶת מַרְאוֹת הַמַּיִם

בָּעֲמָקִים הַצְּפוֹנִיִּים

לְטַיֵּל בַּדְּרָכִים הַנְּטוּיוֹת בַּגְּבָעוֹת

לְדַבֵּר דְּבָרִים שֶׁאִי אֶפְשָׁר לָלֶכֶת

בִּקְצָבִים חֲדָשִׁים וְזָרִים לְמַהֵר

לְהִתְנַשֵּׁף בָּאֶמְצַע וּלְמַטָּה לְטַפֵּס

פַּעַם לָתֵת יָד וּפַעַם לָקַחַת

בְּמוֹ רַגְלֵינוּ עָשִׂינוּ מָקוֹם

לַיֹּפִי הַיָּשָׁן

כַּמָּה נְפָשׁוֹת שִׁקֵּעַ הוּא יִתְבָּרַךְ

בַּשִּׂיחִים הַצְּהֻבִּים

בְּדַרְכֵי הָעֲקַלָּתוֹן.

“כָּל חֻרְבָּה גְּלִילִית מַזְכִּירָה

מִיָּד אֶת הַשְּׁכִינָה”, כָּתַב יוֹאֵל הוֹפְמָן.