יחיאל פומרנץ

אֶל מוּל סַעַר יַם אוֹיֵב

אֶשָּׂא עֵינַי אֶל תְּהוֹמוֹת

וּמִמְּצוּלוֹת רוּחִי שׁוֹאֵב

אֲוִיר הָרִים – קוֹל נְעִימוֹת.

הֶמְיַת יוֹנִים בֵּין גַּל לְגַל

אוֹצְרוֹת אֵין-קֵץ עַל חוֹל זָהֹב,

סְגֻלַּת שִׁפְחָה אוֹ-אָז תְּגַל

בְּלִי שׁוּם הֶסְבֵּר, עַל קַו הַחוֹף.

הָיוּ יָמִים בָּם נְהָרוֹת

עָמְדוּ כְּנֵד – עַצְּרוּ לֶכְתָּם.

הַכֹּל תָּלוּי בַּבְּחִירוֹת,

הַקְשֵׁב שִׁירָה – הָסֵר מִכְתָּם.