מרלין וניג

בֵּין הַצִּמְצוּם שֶׁל הַכַּוָּנָה אַתָּה מִסְתַּתֵּר

מָצָאתִי פַּעַם בּוּשָׁה עַל חֶבֶל כְּבִיסָה בְּאֵיזוֹ פְּנִיָּה אוֹ סִמְטָה

שֶׁלֹּא הִכַּרְתִּי בַּלֵּב

אֲנִי לֹא מַפְסִיקָה לְהַפְתִּיעַ אֶת עַצְמִי

לַעֲלוֹת וְלָרֶדֶת בִּנְיָן בֶּן אֶלֶף קוֹמוֹת

לְהַגִּיעַ עַד לְפִסְגַּת מַחְשְׁבוֹתֶיךָ וְלִבְרֹחַ מַהֵר

מֵהַמַּעֲלִית

מֵהֶחָצֵר הָאֲחוֹרִית

וְשׁוּב, לְהָרִים מַבָּט וְלִרְאוֹת אֶת גּוֹרֵד הַשְּׁחָקִים בִּדְמוּת פָּנֶיךָ