נעם פרימר

 

א.

 

הייתי באמצע להכין את הקלסרים לקראת הדיון בתיק חליווה נגד האחים דאוד כשקיבלתי את הווטסאפ שבישר לי שעדינה מולר התארסה. בתודה לה' התארסנו, עדינה ואבישי. ככה היה כתוב ביחד עם תמונת אחרי-הצעת-נישואין גנרית. התגובה הראשונית שלי היתה וואי מזל טוב איזה יופי. תמיד אהבתי את עדינה. לא יצא לנו מספיק להתראות בשנים האחרונות אבל כשכן נפגשנו תמיד הרגשתי שמשוך בינינו איזה חוט של הזדהות. אבל רגע אחרי שהאינסטינקט הזה שקע בי קלטתי: נשארתי אחרונה מהשבט. אלוהים. כאילו, יש את קישי ואת יויו כמובן, אבל מהבנות אני האחרונה. איזה פחד. מי היה מאמין. אני. באולפנה כשהיינו מהמרות באיזה סדר נתחתן הייתי תמיד בראש הרשימה. במשחקי הניחושים האלה הייתי גם מקבלת בדרך כלל את הבעל הכי חתיך. והנה אני עכשיו. כמעט עשר בערב. המשרד כבר שומם לגמרי, ואני מסדרת קלסרים מתחת לפלורסנט היחיד שדליה לא כיבתה בסיבוב הסגירה שלה. עדידי, אל תשכחי את האזעקה כשאת יוצאת, דליה אמרה והפריחה לי נשיקה, טוב מותק? ותלכי הביתה, אה? לא להישאר פה יותר מדיי. כן ברור דליה, חייכתי אליה, תודה, לילה טוב.

 

בדרך לדירה ניסיתי להבין בפעם האלף איך הגעתי למצב הזה. איפה טעיתי. איך קרה שמכל הבנות בשבט דווקא עדי ראפ היפה והמוכשרת לא התחתנה. אמא שלי הבליעה פעם באיזו סעודת שבת שאולי אם היית במקצוע פחות תובעני היה לך יותר זמן להפנות לזוגיות. אני בחיים לא אגיד לאמא שלי בפנים שלה שהיא מדברת שטויות – היא לא אומרת את זה מתוך כוונה רעה או משהו – אבל באמת שאין שום קשר. היו לי בתקופה האחרונה דווקא כמה קשרים שממש השקעתי בהם. הבעיה היא לא שם. הבעיה היא שגם כשאני משקיעה אני לא מצליחה להיקשר. למה לא? הו, עכשיו אנחנו נוגעים בשאלה.

 

נעמה עמדה במטבח בטרנינג וסווטשרט מהוה עתיק יומין מימי השירות הלאומי וחתכה ירקות לסלט. כשנכנסתי קראה מיד בלי להסתובב: אני עושה לנו סלט! היי נעמז אמרתי וקרסתי על הספה. רפרפתי על הטלפון שלי בפיזור דעת וראיתי את ההודעה מיובל שטיינר שהתעלמתי ממנה משלוש בצהריים. היי עדי, יובל. מה קורה. סמיילי. שיט, שכחתי ממנו לגמרי. נעמה התיישבה לידי עם שתי קערות מתפקעות מירקות מבותרים. קרה משהו? היא שאלה. לא, סתם, אמרתי, איזה בחור שהסכמתי לצאת איתו, הייתי כל כך עסוקה היום זה פרח לי לגמרי מהראש. אוקיי, נעמה גרגרה גוש חסה, מה הבעיה, תכתבי לו עכשיו. אוף, נאנחתי, אני לא יודעת למה בכלל הסכמתי לזה. זרקתי את הטלפון לצד השני של הספה והשענתי את הראש על נעמה. נעמה היא דבר טוב בחיים שלי. לפעמים אני שוכחת את זה. היא האדם הכי קלמזי שאני מכירה אבל היא חכמה ומצחיקה ונובע ממנה טוּב שכבר אין בעולם. לחשתי לה: עדינה התארסה היום נעמז.

 

איזו עדינה? מולר?

 

כן, עדינה מולר.

 

וואלה, מזל טוב.

 

זאת תהיה חתונה נוראית. כל הבנות יהיו שם. עם הבעלים שלהן. והבנים. והנשים של הבנים. וההורים שלי. וכל המבוגרים של השכונה. פשוט סיוט. נעמה הניחה את קערת הסלט שלה, התקרבה אליי ואמרה לי לתוך העיניים: את יודעת מה את צריכה עדי? את צריכה ללמוד להגיד פאק יו. זה דבר גדול לדעת להגיד פאק יו. את מבינה אותי? מה אכפת לך מהם? מהבנות ומהבעלים המפגרים שלהם. מי הם בכלל. שילכו כולם להזדיין.

 

נכון את צודקת נעמז, לא צריך להיות לי אכפת מהם.

 

שילכו להזדיין. תגידי.

 

שילכו להזדיין.

 

מצוין. ואת יודעת מה עוד את צריכה? נעמה קפצה מהספה לכיוון המטבח, את צריכה לשבת איתי עכשיו לראות את הפרק החדש! היא חזרה עם גליל בן אנד ג'ריז שוקולד בראוניז ופתחה את המחשב שלה. אכלנו גלידה טעימה וראינו פרק של אמילי בפריז שהיה מטומטם כצפוי אבל באמת שיכך לי משהו בלב.

 

 

ב.

 

פרדוקס הרווקוּת. מה הרגע המדויק שבו את הופכת מסתם בחורה שדווקא די הולך לה לרווקה. בגיל 23? לא. 24? לא. 25? 26? 27? ואולי זה בכלל משהו בראש. כשהשביב הראשון של הייאוש מתחיל לקנות לו שביתה בלב שלך. פעם ידעתי בבירור: אין מצב בעולם שאני לא מתחתנת. אין מצב בעולם שלא יהיו לי ילדים. לא היה תרחיש כזה. ויום אחד, לא יודעת להגיד בדיוק מתי, אני מגלה שיש בי ספק. שאולי זה לא יקרה. יש הרי אנשים שלא מתחתנים. מי ערב לי שאני לא אחת מהם. וברגע שחשבתי את זה – זהו; הייאוש הגיע באניות מלחמה, כבש רצועת חוף דקה בתוכי ובנה לו שם כמה מצודות. מאז הוא יוצא כל לילה לפשיטה ומרחיב את גבול השליטה שלו על שאר חלקי הנפש שלי. ואני נלחמת, בחיי שאני נלחמת, אבל נגמר לי כבר הכוח.

 

כמו בכל בוקר קו 19 היה מלא סטודנטים שבורים למדעי החברה והרוח. הבנות היו לבושות מיליון דולר והניגוד בין האיפור המוקפד המשוח על פניהן להבעת העייפות שמתחתיו זעק לשמיים. ירדתי ברחוב צלאח א-דין ונכנסתי בשערי בית המשפט. הגעתי קצת מוקדם ובועז עוד לא היה אבל אשתו של חליווה עישנה סיגריה לפני הכניסה ודיברה בטלפון. נכנסתי בינתיים לאולם הריק של השופטת ניצה הס ופתחתי את תמצית הטיעון שכתבתי לנו אתמול. חליווה הוא קבלן – או פרויקטור, כמו שהוא אוהב לכנות את עצמו – שבנה את עצמו בעשר אצבעות; עוד ביטוי שהוא אוהב. בגיל צעיר התחיל לשפץ בתים לעשירים של קטמון ותוך עשרים שנה הפך לאחד מיזמי הנדל"ן הגדולים בארץ. האחים דאוד היו תאומים משועפאט שנשכרו על ידי חליווה להניח את היסודות למלון שהוא בונה במרכז העיר ובמקום זה גרמו נזק לתשתית בשווי 7 מיליון שקלים. לטענתנו. בועז נכנס לאולם מחזיק קלסר ביד אחת וקפה מארומה ביד השנייה. בוקר טוב עדי, הוא אמר והתיישב לידי, תודה על הקלסרים. היי בועז, אמרתי, בוקר טוב, בכיף. הגיע חליווה? בועז שאל תוך עלעול בתמצית הטיעון שהדפיס מהמייל ששלחתי לו אתמול. לא ראיתי אותו, אמרתי, אבל אליס פה בחוץ, הם בטח ייכנסו עוד כמה דקות. בועז התמחה במשרד שש שנים לפניי. הוא רזה, נמוך, קצת חרדתי ומבריק. בדיונים הוא טוען בנעימה תלמודית כאילו הוא עדיין תלמיד בישיבת עתניאל. לפעמים הוא מתבייש להסתכל לי בעיניים. הוא התחתן עם נאווה בשנה השנייה של הלימודים, הם גרים באלעזר ויש להם שלושה בנים חמודים שאני רואה פה ושם בגיחות של נאווה למשרד. לי ולנאווה היה קליק מיידי. זה התחיל כשהיא נכנסה אליי פעם לשאול שאלה משפטית שקשורה לעבודה שלה – משהו בזכויות יוצרים על העיצובים שלה – והעירה, במתיקות האופיינית שלה, שתמיד כשהיא שואלת את בועז בעניין משפטי היא אף פעם לא מבינה מה הוא אומר ואין לו סבלנות להסביר לה. כן, זה קורה עם גאונים אמרתי לה. זה קורה עם בועז את מתכוונת, היא אמרה, ושתינו צחקנו במין אחווה נשית. נאווה היא גם הנשואה היחידה כמעט שאני מרגישה שלא מתנשאת עליי. דלת האולם נפתחה ושלמה ואליס חליווה פרצו פנימה, התיישבו לידינו ושלמה ובועז החלו להתלחשש. אחריהם השתרכו האחים דאוד בלוויית עורך דינם יורם חן. יורם עשה לנו שלום עם הראש והתיישב בשולחן לצידנו. השופטת ניצה הס נכנסה מהדלת הפנימית, צעדה מלוא קומתה הקטנטנה אל הכיסא המרופד שלה ושקעה בו עד שבקושי היה אפשר לראות אותה. היא רשרשה בדפים שלפניה וצפצפה: טוב חברים, בואו נתחיל.

 

 

ג.

 

יובל שטיינר חיכה לי מתחת לבניין בשעה שמונה שלושים ושלוש ולבש סריג אפור עבה וג'ינס בהיר ומהוה. הוא הציע לאסוף אותי עם הרכב שלו אבל אמרתי לו שחבל, אנחנו גרים כל כך קרוב בוא נסתובב קצת ברגל דווקא לא כל כך קר. גיליתי שהוא בן 32 וכותב אלגוריתמים לחברה בינלאומית שיושבת בהר חוצבים. בחור מוצלח. נראה סבבה. גדל בנווה שאנן. למד בעצמונה. חצינו את קק"ל ופנינו בקרן היסוד. יובל שאל אם אני אוהבת את העבודה שלי. אמרתי לו שבדרך כלל כן אבל יש גם הרבה חלקים משמימים. למשל היום, אמרתי לו, וסיפרתי לו על הדיון מהבוקר. כשסיימתי לתאר את חליווה ואת אשתו ואת בועז ואת התאומים דאוד ואת יורם חן ואת השופטת ניצה הס ואת כל הדינמיקות ביניהם יובל אמר שזה נשמע לו שאני דווקא ממש בתוך זה. בהיבט הבינאישי בכל אופן. מעניין, אמרתי לו, לא חשבתי על זה ככה. אצלנו נגיד אין רבע מהדרמות האלה, הוא אמר, יש חברים והפסקות קפה ויש לי בוס וכל זה, אבל בסוף זה אני מול המוצר. נכנסנו לבית קפה קטן מול גן הפעמון והתיישבנו באחת הפינות. הוא הזמין אמריקנו עם חלב בצד ואני תה עם נענע. אחזתי את הספל שלי בשתי ידיים כדי להתחמם וחשבתי: תכלס חמוד היובל שטיינר הזה. מעניין עם כמה בנות הוא יצא. כמה עשרות בטוח, אולי יותר ממאה. אז מה העניין. גבר יציב. נראה בסדר. חכם. איפה החסימה שלו. הוא בטח חושב עליי את אותו דבר בדיוק. יפה. אינטליגנטית. מה הבעיה שלה. באמת מה הבעיה שלי. פתאום כאילו משקולת אדירה של עייפות נפלה עליי. יובל אמר משהו על איזו סדרה ממש טובה שהוא התחיל לראות אבל לא הצלחתי להתרכז. מבין שרידי העירנות האחרונים שלי עניתי שאני לא ממש רואה סדרות, רק מה שהשותפה שלי מכריחה אותי. הוא צחק: התעייפת לנו, אה? כן, ננערתי, אוף, יובל, אני מה זה מצטערת, היה לי יום משוגע. שטויות, הוא אמר, ברור. קמנו ולפני שהספקתי להגיד משהו הוא שילם על שנינו. יצאנו והתחלנו לטפס בז'בוטינסקי. כשהגענו לבניין שלי יובל נעמד עם הידיים בכיסים, הביט ברצפה ואליי ושוב ברצפה ואמר: היה ערב נחמד עדי. ראיתי שהוא מסמיק. איזה חמוד, אלוהים. גם לי יובל, אמרתי, סליחה שאני ככה עייפה. לא, איזה, הוא חייך, הכל טוב, יאללה שיהיה לילה טוב.

 

 

ד.

 

הנקודה בלהיות לבד היא שאת כל הזמן לבד. את יוצאת בבוקר לבד. חוזרת בערב לבד. גם כשאת עם מישהו את לבד. לא משנה מה את עושה את לבד. נחמדה לאנשים – לבד. לא נחמדה לאנשים – לבד. מתלבשת טוב – לבד. מתלבשת חרא – לבד. שום דבר לא הופך את זה. להיות לבד זה להיות תמיד לבד. את מצליחה לבד ונכשלת לבד. שמחה לבד ועצובה לבד. פעם הייתי בוכה על הלבד. הייתי נכנסת מתחת לשמיכה ומתפללת. אנא ה'. תעזור לי. תשחרר לי את הלב. אבל גם כשהתפללתי על הלבד זה היה לבד. ומתישהו החלטתי זהו, אי אפשר ככה, אין ה' יותר. זה נגמר. היום אני יודעת שזה בכלל לא משנה, יש ה' אין ה', בין כה וכה אני לבד.

 

 

ה.

 

יו. אתה פה בשבת?

 

דידושקוש! נראה לי שכן, את?

 

גם. אנחנו עושות אצלנו ארוחה בערב. תגיע.

 

יאללה אש, מה להביא?

 

מממ. את עצמך. ובקבוק יין אולי. ואיזה חבר.

 

יויו חיכה לנו אחרי התפילה ועברנו דרך הדירה שלו להביא את היין ומין פסטו מיוחד כזה שאליטוב הכין. יויו מקפיד לא לבוא עם דברים לבית הכנסת. איש של עקרונות יויו. בדרך לדירה עצרנו פעם אחת לדבר עם חברה של נעמה, שרית חג'ג' – זה באמת השם שלה – שבדיוק חזרה מבורמה או משהו, ופעמיים נוספות עצרנו להגיד שלום לחברים של יויו. הייתה סעודה נחמדה. הגיעו גם שכנות שלנו, הדס ותהילה חריף, או כמו שיויו קורא להן: הספייס גירלז. אני עשיתי מרק עם גרונות הודו ועלי סלרי, כמו שאמא שלי עושה, הדס אפתה חלות מדהימות, תהילה השקיעה בסלט עם נענע רימונים ופקאן ואת שאר המעדנים – דג טריפוליטאי, עוף בדבש ואורז עם שקדים וצימוקים – נעמה הכינה וירדה עד הפרטים הקטנים. הדס ואליטוב נגררו לוויכוח על פוליטיקה ולמרות שלגופו של עניין אליטוב צדק הוא הציג את העמדה שלו גרוע והדס שחטה אותו, אף כי בדרכי נועם. לי עצמי לא היה שום רצון להתערב. אחרי שפינינו את השולחן נעמה התיישבה והתחילה לשיר יה ריבון. היא אוהבת לשיר זמירות שבת גם אם אף אחד לא מצטרף, וכריסטינה אגילרה היא לא, אז יויו החמוד הזה נכנס מיד לחפות עליה. אני קמתי בינתיים להוציא קינוח: עוגת תמרים, סורבה מנגו ותה והם שרו: אלהא די לה יקר ורבותא פרוק ית ענך מפום אריוותא ואפיק ית עמך מגו גלותא עמך די בחרת מכל אומיא. כשדעכה השירה תהילה שלפה את מוסף הארץ והקריאה את 20 השאלות אבל הצלחנו לפתור רק מעט מאוד מהן. יויו אמר שכבר הרבה זמן הוא חושד שבירושלים הם שמים בכוונה שאלות בלתי פתירות כדי לדפוק את הדתיים. הבנים פיצחו גרעינים. הדס ותהילה סיימו לברך ברכת המזון ועלו לדירה שלהן, ואליטוב שקלט שיויו רוצה קצת להישאר אמר לנו תודה, היה ממש כיף, ברור שאני אבוא עוד פעם, ויצא גם הוא. נעמה קמה, הביאה לי נשיקה, אמרה לי אני אוהבת אותך עדי ונכנסה לחדר שלה לקרוא ספר. אני עמדתי במטבח לרחוץ כלים אחרונים וכשסיימתי ניגבתי את הידיים והצטרפתי ליויו שישב במרפסת וגלגל סיגריה. כשהתיישבתי לידו שמתי לב למפרצי פדחת דקיקים שניבעו בצידי הבלורית שלו. היו לו פעם תלתלים בלונדיניים מטריפים שביחד עם עיני הטורקיז, הכישרון המוזיקלי והלשון המושחזת שלו הקנו לו מעמד יתר אצלנו כשהיינו נערים. העיניים שלו עדיין מהממות אבל עם היעלמות התלתלים גם הלשון קצת התמתנה. הוא שוכר עכשיו דירת חדר קטנה בנחלאות וגר בה עם הפינצ'ר הננסי השחצן שלו, טורנוסרופוס. לפני שנה הקים עם שני חברים טריו מופרע ואנדרייטד בקטע שערורייתי בשם 'אום תול כלום' שמשלב מוזיקה ערבית וג'אז. שאלתי אותו איך מתקדם עם ההרכב. יויו הדליק את הסיגריה וינק ממנה. בסדר, הוא אמר ופלט עשן בקילוח דק, אותו דבר, אין איזה חידוש משמעותי. מה אצלך? סבבה, אמרתי, אתה יודע, עייפה עייפות תמידית כזאת, אבל בגדול סבבה. יוצאת עם מישהו? הוא איפר מעבר למעקה. התחלתי עכשיו איזה משהו, אמרתי, לא יודעת מה יהיה עם זה. הוא ממש חמוד, אבל לא יודעת. שמעת שעדינה התארסה. הוא הסתכל עליי כאילו מנסה לנחש לאן אני הולכת עם זה. נשארתי אחרונה יויו, אתה קולט? הוא שתק רגע ואז אמר: אבל את יודעת שאת מדהימה דידי, נכון? אין בחור בירושלים שלא היה לוקח אותך ברגע זה. וכשהוא אמר את זה התפרקתי. התחלתי לבכות. אני כל כך עייפה יויו לחשתי, אפסו לי כל הכוחות. אני מרגישה כל הזמן בדז'ה וו. כאילו כל החיים שלי הם דייט אחד מתמשך עם אותו גבר גנרי; אותם סיפורים, אותם בדיחות. יויו מעך את הבדל שלו במאפרה וחיבק אותי. אוף, אני שונאת כשרווקים מתבכיינים, ניגבתי את הלחיים, יש אנשים עם צרות אמתיות. מחלות. ילדים פגועים. אז אני קצת בודדה. אז מה. אח של נעמה מת בצבא. זה צרות. יויו הידק את החיבוק שלו סביבי. נצמדתי אליו וגעיתי אל תוך החזה שלו. זה בסדר, הוא אמר וליטף לי את הראש בעדינות, זה בסדר עדידוש, מותר לך להרגיש ככה. באמת. את יודעת. כל אחד והפק"ל שלו.