דלילה מסל גורדון

בְּאַחַד הַיָּמִים הָאֲרֻכִּים שֶׁל הַחֹפֶשׁ הַגָּדוֹל

הָפַכְנוּ אַחַר הַצָּהֳרַיִם אֶחָד לְג’וּנְגֶּל פִּלְאִי.

אִמָּא לָבְשָׁה תִּלְבֹּשֶׁת שֶׁל עֲטַלֵּפָה,

אֲחִי הַקָּטָן הִתְחַפֵּשׂ לְדֹּב

וַאֲנִי לְרוֹבּוֹט פִּרְאִי

שֶׁקַּיָּם אַךְ וְרַק בְּמֶרְחֲבֵי הַדִּמְיוֹן הַקְּסוּמִים.

הַשָּׁטִיחַ הָיָה לְנָּהָר,

הַקֻּבִּיּוֹת שֶׁאֲחִי הַקָּטָן פִּזֵּר עַל מֶרְחָבָיו – לְדָּגִים –

דְּגֵי חֶרֶב, שְׂפַמְנוּנִים, תְּמָנוּנִים ופִּירֶנֶאוֹת

(אֵלֶּה דָּגִים טוֹרְפִים וּמְאוֹד מְסֻכָּנִים).

וְהַשֻּׁלְחָן הָיָה לְאִי.

שַׁטְנוּ, אֲחִי הַקָּטָן הַדֹּב וַאֲנִי הָרוֹבּוֹט הַפִּרְאִי, לָאִי.

עָלִינוּ עַל הָאִי וְקָפַצְנוּ עָלָיו קְפִיצוֹת פִּרְאִיּוֹת מְאוֹד.

אִמָּא אָמְרָה לָנוּ לְהִזָּהֵר מֵהַמְּנוֹרָה

שֶׁהָיְתָה בַּמִּשְׂחָק שֶׁלָּנוּ הַשֶּׁמֶשׁ.

כְּשֶׁאִמָּא עֲטַלֵּפָה שָׁטָה בַּסִּירָה לְעֵבֶר הָאִי

הֵרַמְנוּ מִתּוֹךְ הַנָּהָר קֻבִּיּוֹת

וְזָרַקְנוּ בִּפְרָאוּת לְעֶבְרָהּ

וְאִמָּא בֶּאֱמֶת וּבְתָמִים כָּעֲסָה

וְאָמְרָה שֶׁאָמְנָם אֲנַחְנוּ מְשַׂחֲקִים

אֲבָל הַקֻּבִּיּוֹת קָשׁוֹת וּמַכְאִיבוֹת,

אָז הִפְסַקְנוּ.

אֲרוּחַת הַצָּהֳרַיִם הָיְתָה מְהוּמַת אֱלֹהִים

כִּי הַחַיּוֹת הָיוּ רְעֵבוֹת מְאוֹד.

הַדֹּב רָצָה לֶאֱכֹל אֱיָל שָׁלֵם.

לַרוֹבּוֹט שׁוּם דָּבָר לֹא הִסְפִּיק,

אָז הֵכַנּוּ לוֹ כָּרִיךְ עִם סַפּוֹת,

שָׁטִיחַ מְגֻלְגַּל וְסֶט סְפָלִים

וְשָׁתִינוּ כְּמוֹ גְּמַלִּים אֶת הַמַּיִם מֵהָאַמְבַּטְיָה

וְאַחֲרֵי כֹּל זֶה כְּבָר לֹא רָצִינוּ חֹפֶשׁ כֹּל כָּךְ גָּדוֹל

וְאָמַרְנוּ לְאִמָּא שֶׁמִּצִּדֵּנוּ אֶפְשָׁר מָחָר רַק לָלֶכֶת לַבְּרָכָה

אוֹ לְהַצָּגָה בַּקַּנְיוֹן

וְאִמָּא אָמְרָה שֶׁאֲפִלּוּ זֶה לֹא,

וְשֶׁמָּחָר מִצִּדָּהּ אֶפְשָׁר לִרְאוֹת טֶלֶוִיזְיָה כֹּל הַיּוֹם.