אביה זינר

20 כיפות, נוב’ 23 – מאי 24, סריגה בחוטי רקמה, קוטר 13-16 ס”מ.

במדרש איכה רבה (א מו) מסופר על שני בני צדוק הכהן שנשבו בימי חורבן הבית. השובים שלהם מכרו אותם – את הבן מכרו לזונה ואת הבת מכרו לחנוָני, כמו שניבא הפסוק מספר יואל: “ויתנו הילד בזונה, והילדה מכרו ביין וישתו”. כעבור יומיים, הביאה הזונה את הילד לחנוָני והציעה לו לחתן אותו עם הילדה שאצלו. החנוָני הסכים וחיתנו אותם. כאשר הבינו הילדים כעבור זמן שהם אחים זה לזה, התחבקו, בכו ונישקו אחד את השני עד שיצאה נשמתם, והמדרש נחתם באמירה “ורוח הקודש צוֹוָחת ואומרת: על אלה אני בוכִיה.”

זוועות השבעה באוקטובר מעלות בקרב האדם המאמין ב’אל רחום וחנון’ שאלות קשות ביותר. המיצג מורכב מ-25 כיפות סרוגות שעל כל אחת מהן כתובה שאלה המופנית כלפי אלוהים – שאלות אותנטיות שאספתי מפי חובשי כיפות סרוגות. השאלות עצמן קשות, ולבטא אותן בקול קשה שבעתיים. יש הרגשה שאמירת השאלות בקול עלולה לערער את האמונה או להביא לידי כפירה. לעיתים קרובות הרגשתי שהשיתוף לא נח ושאני פולשת למרחב אינטימי, אל תוך נבכי האמונה של בן אדם, אל משהו שמקיף את כל הווייתו.

גדלתי בחינוך דתי-לאומי ליברלי שמעודד לחקור ולדרוש. הוריי ומוריי האמינו שיש לבנות עולם אמוני באמצעות השאלות, על ידי חיפוש אישי, ולאו דוקא על ידי קבלת תשובות מוכנות מבחוץ. וכעת, אירועי השבעה באוקטובר והמלחמה שבעקבותיהם הוציאו את כולנו מהשגרה וממסלול החיים, כמו גם ממסגרות חשיבה מוכרות. כמו רבים גם אני נקראתי למילואים וחוויתי אובדן של קרובים. ביקשתי מפלט מהחדשות, מתמונות הזוועה ומאינספור סמני השאלה, וכך נולד הרעיון של המיצג. הרעיון כולו נולד, וברובו אף בוצע, תוך כדי שירות מילואים, שנמשך לפרקים מהשבוע הראשון למלחמה ובמשך תשעה חודשים.

הכיפות, בגודלן הסטנדרטי, כאילו נחבשו על ראשו של מישהו לפני זמן קצר ורק הושאלו לתערוכה. כאילו אותו אדם הרהר בשאלה כלשהי, והיא מפעפעת מהראש שלו אל הכיפה. אותה כיפה – שהיא חוצץ בין הגוף לבין השמים, בין האדם לאלוהים – מתווכת את השאלות הקשות שבין האדם לאלוהיו; שאלה שבלתי אפשרי לשאת על הלשון, מתגלה על הכיפה בעל כורחו של החובש אותה. היא לא יכולה להאמר כלפי חוץ, אבל היא מנקרת בראש שלו. היא מעסיקה ולא נותנת מנוח, עד שהראש נסדק והשאלה זולגת ממנו לאט ומכתימה את הכיפה.

בקוראי את המדרש ב”איכה רבה” עוברת בי צמרמורת. אני לא יכולה שלא לחשוב על כל אותם 244 שנחטפו באכזריות בבוקר שמחת תורה, השבעה באוקטובר, בידי החמאס. יחידים, אחים, משפחות שלמות. הם טולטלו ממנהרות לדירות מסתור, הופרדו זה מזה או חזרו ונפגשו. במדרש, גם אלוהים בעצמו (רוח הקודש) לא מסוגל להשאר שווה-נפש כלפי מה שהוא רואה, גם אם הוא עצמו האחראי לאותן זוועות. זו אינה הפעם הראשונה שעם ישראל מתמודד עם משבר כזה. זוהי מבוכה שמוכרת לאדם המאמין מדורי דורות, וכפי הנראה מוכרת גם לאלוהים.