ידידיה גזבר

באלול האחרון ערכה קרן מנדל יום עיון אשר דן ב’תרבות ילדים ישראלית בצל מלחמה’ (ובגרסאות אחרות הופיע – “לאחר ה-7.10″). כנס נאה לכל הדעות הכולל, באמת, הרבה מהאנשים והנשים הטובים בתחום; לטובת האירוע נערכה אסופה נאה בשם ‘אני מבטיח לך’, אסופה הכוללת הגות, פרשנות ויצירה וניתן להורידה חינם אין כסף. בכנס עצמו לא זכיתי להשתתף אך אני חושב שהאסופה מתמצתת את רוחו, ומעניין לראות דרכה כיצד המבוגרים מנסחים את עצמם ואת ההתמודדויות שלהם דרך הפנייה אל הילד הדמיוני.

 

1.

התזה הבסיסית של האסופה תופסת תרבות ילדים ככלי של תיווך. זה דבר שצריך להתעכב עליו כי הוא חמקמק: הטקסטים הרי נוגעים בשלל החשודים על אנטי-דידקטיקה, מ’ארץ יצורי הפרא’ דרך נורית זרחי ועד ‘האחים לב ארי’, המאמרים מהללים יצירות כמו ‘הילד ששלח את המשפחה שלו בדואר’ תוך סניטה קלה ב”יצירות דידקטיות” כמו ‘מלחמה של גיבורים’ וספרות ילדים חרדית – ועדיין, עם הגב לקיר, ספרות ילדים מוגדרת בכל מקום באסופה כאקט מתווך.

 

כך בכריכה האחורית: “…ביטויים אמנותיים ויצירתיים כחלק ממהלך טיפולי (!), כאמצעי לחיבור חברתי או כמקור הזדהות ועיבוד”; כך בנקודת המוצא – עצם הציפייה שתרבות ילדים תמלא בכלל איזשהו חוסר; וכך גם בשם האסופה: “אני מבטיח לך”. זוהי פנייה אל המבוגר בשיר של מבוגרים, שיר שכמו הילדים של חורף, הוא הכל חוץ מילדים.

 

את הפרדוקס שבין אנטי-דידקטיקה ובין התפקיד המתווך מנסים לתרץ, בין השאר, פתח הדבר ואחרית הדבר, בתירוץ ששוזר רבים מהטקסטים. על תרבות הילדים להיות חופשית, כך גורס המהלך, כדי שילדים יוכלו לעבור דרכה את “המסע הנדרש”; כשאנחנו מגוננים על הילדים יותר מדי אנחנו מאבדים את היכולת “לתת להם אמת”.

 

מהלך זה ניתן לזהות עם הקשת הרגשית של דמותה של ‘עצב’ מ’הקול בראש’ הראשון: אם לא ניתן לילדים לבכות כשסקאר מת, סיפורים לא יוכלו להציל אותם. על פניו מהלך נאה וחביב, אבל יש לשים לב: בשורה התחתונה, תפיסת תרבות הילדים שהוא מציע עודנה דידקטית מכף רגל ועד ראש; היא מרשה לסיפורים להתקיים רק כדי שתוכל להשתמש בהם כאמצעי עיצוב ולכל היותר אמצעי ניקוז רגשי. היא עדיין תופסת ספרות ילדים כאקט מתווך.

 

2.
המשמעות של ספרות ילדים כאקט מתווך היא תפיסה שלה כקדמת הבמה של ההצגה, כשמאחורי הקלעים עומד המבוגר ומלביש את המציאות בכלים מתאימים. הווי אומר, לכותב המבוגר ישנה תפיסה נכוחה פחות או יותר של המציאות, אותה הוא מלביש בדימויים, דמויות ועלילה – ויוצא לדרך. משל ונמשל.

 

אם להודות באמת, התפיסה העוברת כאן אינה קשורה רק לתרבות ילדים. לצד ניסיונות בטקסטים השונים לטהר את ספרות המבוגרים ולהרשות לה להתקיים כשלעצמה, בולט בהם חוסר היכולת לתקף זאת. בשורה התחתונה, גם ספרות מבוגרים תתואר בצורה דומה: רעיון שמתלבש בדימוי. רעיון שקדם לדימוי.

 

את המאבק של יצירות באקט המתווך אפשר לראות בבהירות במבנה של ספרי ספריית פיג’מה, פרויקט חלוקת הספרים לילדים מיסודה של קרן גרינספון (איך תמיד קוראים לאנשים האלה קרן). ספרי פיג’מה בנויים (רובם, על כל פנים) במבנה מרתק של “עכשיו הסרט ובסופו הפתעה”. עם סיום הספר ישנה הפעלה ובה מוטו המדייק את המסר ושלל הפעלות הקשורות לתוכנו ולצורה שלו: אליעזר והגזר – מתכון לסלט גזר (גוררים גזר ומוסיפים מלח ולימון, שמחתי לעזור).

 

ההפעלה כשלעצמה אינה רעיון רע. סיפור טוב יכול להתרחב לכל מיני עולמות ולפתח בין הילד והמקריא דיאלוג רב-רבדים. אבל הרגע שבו מסתיים הספר ועובר אל ההפעלה מציג בבהירות את יחסי הכוחות: סיפור טוב יודע לא להתמסר בקלות, לא להשתטח אפיים ובעיקר לתת את התחושה שהוא קודם לדף ההפעלה וקיים בלעדיו. סיפור חלש, לעומת זאת, נותן את התחושה שהמבנה הפוך: דף ההפעלה קדם לספר, ובלעדיו הספר נכה.

 

וכך, סיפור טוב מצליח להשתמש בהפעלה כהרחבה של העולם ממנו הוא מגיע: הדימוי חי, והדיבור סביבו ממחיש זאת. הגזר של אליעזר לא יכול להתחלף בסלק. סיפור חלש, לעומת זאת, יחווה את ההפעלה כניסיון מישמוע – שיצליח ברמת אלגנטיות כזו או אחרת. “המסע הנדרש” של עצב מ’הקול בראש’ הראשון יהפוך לחיבוק דוב שיפיל את דמותה לקרשים בסרט השני.

 

3.

אז מהי ספרות ילדים, אם אינה אקט מתווך?
ספרות היא מסע. היא כרוכה בהבנה שברגע שנכנסת פנימה אינך מחזיק את ההגה יותר. בראיונות רבים סופרים מתארים את תהליך הכתיבה כמשהו שהדמויות מניעות: “לא היתה לי ברירה, הגיבור החליט לעשות ככה וככה”. לרוב התיאור הזה נתפס כהתחמקות אלגנטית – ולכל היותר תיאור רומנטי. אני מבקש לטעון שזה תיאור ריאליסטי לעילא ולעילא.

 

משמעות התיאור של כתיבה כמסע עליו אין לסופר שליטה היא הבנה שמדובר בפעולה של דמיון. הדמיון כאן אין משמעותו יכולת המצאה, אלא יכולת התבוננות: הסופר מניח דמות בלוקיישן וחושב מה יקרה לדמות כזו בהקשר כזה. קל לראות זאת כשמתבוננים בפאנפיקשן, יצירות מעריצים: אתה לא יכול להיכנס לדמות של הארי פוטר בספר הרביעי ולהגיד לה לעשות מה שאתה רוצה. הקסם יאבד ברגע שתפסיק להקשיב לדמות. למעשה, תהליך דומה מתבצע גם בכתיבת יצירה חדשה: מקשיבים לדמות, לא מצווים עליה.

 

אם מדובר בפעולה של דמיון מסוג כזה, כתיבת סיפור לעולם לא יכולה להיות “מהלך טיפולי, חיבור חברתי או מקור הזדהות”. מובן שהיא יכולה לעבור הסבה – אפילו מוצלחת – לתפקידים אלו, אך היא אינה יכולה להיבנות מתוכם. במובן הזה תרבות ילדים, ותרבות בכלל, לעולם איננה הבטחה; הסופר חייב לשמור על היכולת שלו להיות מופתע.

 

היכן נמצאת, אם כן, האתיקה של ספרות הילדים? היכן נמצאת, רחמנא ליצלן, האתיקה של ספרות בכלל? ובכן, יש לספרות ילדים אחריות, כמו שיש לספרות מבוגרים אחריות; אבל אם יש לספרות אחריות היא נמצאת בבחירה להכניס דמות מסוימת לזמן ומקום מסוימים, ולא על מה שקורה בהם. כשהכותב חושב שהוא אחראי גם להחליט מה יתרחש, הוא מפסיק להקשיב לדמות ובאותו רגע היא מפסיקה להתקיים. הופכת להיות קולב לרעיונות.

 

בתפיסה כזו ההבדל בין ספרות ילדים ומבוגרים אינו רמת השליטה בהגה, אלא ההחלטה את מי להציב והיכן; את ההחלטה איזה קונפליקט אפשר לספוג, בלי קשר להכרעתה של הדמות. כתיבה לילדים בצורה כזו אינה שדה אחר לגמרי מכתיבה למבוגרים, אלא סקאלה של עדינות.

 

4.
סקאלה מסוג זה הוצגה למשל בפרויקט מיוחד של ‘כלכליסט’ בספטמבר 2022. בגיליון מיוחד הציע העיתון רשימה של ‘הספרים הטובים ביותר’, כשאלה מחולקים לפי תקופות בחיים. לא הכל שייך לכל גיל ולכל מצב (אמירה חתרנית כשלעצמה. בניסוח שם אכן הופיעה ההסתייגות “אפשר לקרוא כל ספר בכל גיל”); לא זו בלבד, אלא שאין בהכרח התאמה בין ספרי התבגרות לספרים שצריך לקרוא בתקופת ההתבגרות. זוהי סקאלה רגשית ולא כרונולוגית.

 

אם לעשות עוד צעד, ישנה גם אפשרות תנועה על הסקאלה: לעיתים אנחנו מבקשים הצצה לעתיד ולעיתים אנחנו במצב של רגרסיה. השנה האחרונה הוכיחה יפה, לכל הפחות לי, שקריאה היא מעשה מורכב הדורש התמסרות רגשית שלא תמיד ניתן להעניק. לא כל מה שקראתי השנה היה רעיון טוב (תודה לך, קוני וויליס עם ‘ספר יום הדין’). ספרות ילדים, במובן הזה, היא מצב תודעתי.

 

האמת היא שרגרסיה מסוג זה, רגרסיה שאינה מושג שלילי, מופיעה גם בפרויקט של קרן מנדל עצמו.
מהקריאה באסופה בולט כי כמו בשיר ‘אני מבטיח לך’, המחשבות של קרן מנדל אינן עוסקות בתרבות ילדים אלא בתרבות מבוגרים, ביכולת שלהם לעמוד ולעבד ולתפקד ולקחת אחריות. הכתיבה על תרבות ילדים, בהקשר זה, היא כתיבה של הכותבים אל עצמם – כילדים; אל המקום שלהם כילדים.

 

זוהי רגרסיה שיש לה גם תפקידים חיוביים, כזו שמכירה בשבריריות של המצב האנושי. אבל כשהמהלך הזה אינו שקוף ואינו מודע, הוא נכשל בתפקידו. הוא לא מצליח לתת מענה למצב הרגרסיבי, מענה שאיננו ניסיון נואש להחזיק את ההגה. מחשבה על תרבות ילדים צריכה להיות בדיאלוג מול הילדות של המשתתפים עצמם; להניח תנועה בין מצב הילדות והבגרות; לתפוס את הכותב עצמו כנמען של כתיבה לילדים. במצב כזה יש סיכוי שמיץ פטל יפתח את הדלת.