יצחק גוילי

בְּצִיּוּן רַבֵּנוּ נַחְמָן בְּאוּמָן שֶׁלֶג, הֲמוֹן גּוֹיִים,

אָנוּ מְשַׁוְּעִים שֶׁיָּבוֹאוּ בְּאֶרֶץ הַקֹּדֶשׁ בְּרָכָה וּגְשָׁמִים,

לָמַדְנוּ: ‘הַדּוֹחֵק אֶת הַשָּׁעָה הַשָּׁעָה דּוֹחַקְתּוֹ’

לֹא לָמַדְנוּ אֵיכָה נַמְתִּין.

מֵעֵבֶר לַמָּסָךְ, בְּעֶזְרַת הַנָּשִׁים,

אִשָּׁה מְמָרֶרֶת בִּבְכִי, מִתְמוֹטֶטֶת,

לֶהָבוֹת אָבְדָנָהּ שָׁכְכוּ, חֶרְדָתָהּ נִמְשֶׁכֶת,

זוֹעֶקֶת מַכְאוֹבָהּ לְרַבֵּנוּ וְאִתּוֹ לְכָל הַנּוֹכְחִים

שֶׁיַּגִּישׁ אוֹתָהּ כָּכָה, רוֹתַחַת, לְבַעַל הָרַחֲמִים.

מִתּוֹךְ שֶׁכָּךְ נִרְפָּאִים מְעַט שִׁבְרֵי הַלֵּב

נָמוֹג הַסָּפֵק, יוֹשֵׁב מְרוֹמִים מוֹפִיעַ,

לְפחוֹת נִרְאֶה כְּמִתְקָרֵב.