רות נצר

בְּמִפְגַּשׁ שִׁירֵי תְּפִלָּה, אֲנִי מְכַוֶּנֶת בְּרָכָה לִצְעִירָה עֲרָבִיָּה

רְזַת גּוּף, לְבוּשָׁה כְּאַחַת מֵאִתָּנוּ

שֶׁיּוֹשֶׁבֶת שׁוֹתֶקֶת

קְפוּאָה.

אֲחוֹתִי אַתְּ, אֲנִי אוֹמֶרֶת לָהּ בְּלִבִּי – מֻפְתַּעַת מֵעַצְמִי –

יְבָרְכֵךְ ה’ וְיִשְׁמְרֵךְ, מִבַּעַד לַמִּטְפַּחַת

הָעוֹטֶפֶת אֶת מִכְלוֹל פָּנַיִךְ, צַוָּארֵךְ –
אֲחוֹתִי אַתְּ, יִשָּׂא ה’ פָּנָיו אֵלַיִךְ
וִיחֻנֵּךְ.