אמרי פרל

דֶּגֶל שָׁמוּט תַּחַת גֶּשֶׁר, בּוֹ רוֹמְסוֹת כְּלֵי מִלְחָמָה יוֹמְיוֹמִיּוֹת אֶת שֶׁטֶף הָאוֹר הַמִּזְדָּרֵחַ עַל אַדְמַת גּוּפִי.
דֶּגֶל זָרוּק כְּשִׂמְלָה מֻכְתֶּמֶת, שְׁסוּעָה בְּטָפְרֵי בְּהֵמָה-אָדָם, הַיּוֹנֶקֶת, זוֹלֶלֶת, סוֹבֵאת מִשְּׁבָבֵי אוֹר נוֹטֵף עַל דֶּגֶל.
דֶּגֶל שֶׁדִּמְעוֹת רִבְבוֹת אַחַי סְפוּגוֹת בּוֹ מֵאֶלֶף דּוֹרוֹת שֶׁל כְּמִיהָה לְאֶרֶץ-אַגָּדָה, אֶרֶץ מֵטָאפוֹרָה, אֶרֶץ שֶׁל תְּפִלָּה.
הַגֶּשֶׁר קַיָּם, הָאָרֶץ גַּם.
רַק הַדֶּגֶל עוֹד שָׁמוּט, עָזוּב, דָּרוּךְ, וְנִקְרֵאתִי לַהֲרִימוֹ.
רַק שֶׁלֹּא אֶהְיֶה גַּם אֲנִי מְנַגֵּב בַּדֶּגֶל, שֶׁלֹּא אֶמְחֶה בּוֹ אֶת רֹק תַּאֲוַת הַהַכָּרָה הַנּוֹטֵף מִבְּדַל שִׂפְתוֹתַי.
הַדֶּגֶל לָרוּחַ מְחַכֶּה, לֹא רוּחַ תַּרְבּוּת גָּלוּת, רוּחַ כְּבֵדָה-חֲנוּקָה הַמְּסֻגֶּלֶת אַךְ בְּקֹשִׁי לְנַשֵּׂא אֶת עַצְמָהּ.
אֶלָּא רוּחַ עֶלְיוֹנָה אַדִּירָה, זוֹ הַנּוֹשֵׂאת אֶת כַּנְפֵי הָעַיִט מַעְלָה, מֵעַל צִלְלֵי הָעֲנָנִים, אֶל מֵעֵבֶר לַזְּמַן, אֶל רָקִיעַ שֶׁמִּמֶּנּוּ הַנָּחָשׁ הַמִּזְדַּחֵל עַל הָאָרֶץ הוּא רַק תְּנוּעָה חֲלָקָה בֵּין אוֹר וְצֵל.
תַּעֲנוּג הָרוּחַ הַמְּזַמֶּרֶת בִּצְלִילַת הָעַיִט, וְנָחָשׁ אָחוּז בְּטָפְרֵי זָהָב וָעֹז.
הַנָּחָשׁ אוּלַי יְדַמֵּם מְעַט, אַךְ בִּמְעוֹפוֹ יִתְנַשֵּׂא הַנָּחָשׁ, וּבִכְאֵב מִתְפַּתֵּל יִרְאֶה אֶרֶץ אוֹר וְשֶׁמֶשׁ וּרְקִיעַ תְּכֵלֶת מְנַצְנֵץ.
וְיֵדַע כִּי בָּזֶה יֶחְדַּל לֶאֱכֹל עָפָר וְאֶת כַּנְפֵי הַדְּרוֹר יַשִּׂיג.
זוֹ הָרוּחַ הַמִּתְבַּקֶּשֶׁת לְנוֹסֵס בַּדֶּגֶל.
דֶּגֶל שֶׁלֹּא יוּרַד לַחֲצִי הַתֹּרֶן, שֶׁלֹּא יִתְנוֹסֵס בְּפִתְחֵי מוֹעֲצוֹת שָׁוְא וְשֶׁקֶר.
דֶּגֶל אַרְיֵה, דֶּגֶל אוֹר, מִגְדַּלּוֹר הַמַּלְכוּת
זֹהַר הַתַּרְבּוּת,
קְדֻשַּׁת הַסִּפְרוּת.

“הספרות תתקדש, וגם הסופרים יתקדשו, יתרומם העולם להכיר את כחה הגדול והעדין של הספרות, הרמת היסוד הרוחני בעולם בכל עילויו. ילך האור ויפרוץ, התביעה האיתנה תתבע את שלה, התובעים הם נשמות רבות צמאות, נשמות מרגישות, מכירות בחכמת הפרצוף של המבטאים והסגנון את טומאת הרעיון שבסופרים רבים, שלא תכסה אותה כל מליצה מוסרית, כל הלבשה שירית, “עקוב הלב מכל ואנוש הוא”. רוח טומאה זה ככל רוח הטומאה בכלל עבור יעבור, יבטל מן העולם וכליל יחלוף והספרות תתקדש…” (הרב אברהם יצחק הכהן קוק, אורות התחיה, פרק לז)