פרוזה
טל נוימן
הירח נופל לאט אל הים

טל נוימן

הירח נופל לאט אל הים

כולם הלכו, רק אנחנו כאן. אנחנו וכל הארגזים והירח שנופל לאט לאט אל הים. תראה איך הוא נופל, כל כך לאט, כל כך יפה, בקו ישר ונרעד. כמו שיר הוא נופל ומשאיר אחריו לילה עצוב עוד יותר.
כולם הלכו, החיילים והשוטרים והחולצות הכתומות ואמא ואבא בעיניים אדומות, והירח שעורר סערה עמוק בים, רק אנחנו נשארנו כאן. אנחנו, ושמיים עם חור, והארגזים האלה מסביבנו שמלאים בחול.
“תעזור לי”, אני מבקשת, “צריך למהר לארוז. עד הבוקר הים יכסה את הכל”. וכך, בלילה נטול ירח אנחנו מניחים בארגזים מחברות וגרביים וספרי בישול משנות ה-80 ואת כל הצחוק שצחקנו בסלון הזה, את כל הבכי מהמסדרון ואת החלומות שנחלמו פה והשמלה האפורה מהארון. “רק רגע”, אני אומרת לך, “אני צריכה עוד לארוז שיר. שיר ילדים צרפתי שאמא הייתה שרה לי כשהייתי ילדה, ממש כאן על המיטה”.
כולם הלכו, רק אנחנו נשארנו כאן, אבל השיר שלי, איפה השיר, אני בוכה פתאום.
אתה מחייך אליי ובעיניים שלך כוכב שנפל לפני שנים רבות. אתה נותן לי יד ומוליך אותי אל החלון. בחוץ הליל כהה וקריר, אורות הפנסים דהויים, רוח מלוחה מגיעה מן החוף. “תראה”, אני אומרת לך, “תראה את הגל הגדול הזה שעולה מן הים, תראה את הקצף הכסוף, הצדפים. אולי הוא מבקש לכסות אותנו, ואולי רק מנסה להחזיר את הירח לכוכבים”.
אבל אתה לא עונה ופתאום אני מבינה שאני לבד. ואולי מעולם לא היית, אולי רק אני הסתובבתי בבית הזה, על האדמה הזו, בין הזיכרונות האלה וחיפשתי את השיר שהייתי פעם מזמן.
כולם הלכו, ורק אני נשארתי כאן.
עוד מעט גם אני אלך, יחפה אסתובב בבית בלילי זה האחרון. אציע מיטה, אחזיר ספר לארון, אשטוף כוס שתטפטף עד הבוקר על שיש נקי. רק אני אשמע את הבכי העמום, הכובש, שהוא מנגינה מסתלסלת, אולי זה בכיו של הירח מתגעגע לכוכב, ואולי בכיי שלי.
מחר הים יכסה את הכל, צדפים יישברו עם רסיסי ירח, חלונות וארון, ובסוף יישאר כאן רק חול.

*

יש אוויר מיוחד בתשעה באב. כבד, צפוף, מחניק.
במקום לעלות למעלה חלקיקי האוויר יורדים ויורדים.
כבר חמש עשרה שנה שהאוויר הזה כבד לי יותר, הטראומה מזדחלת על העור, הזיכרונות צפים.
אני זוכרת את תשעה באב ההוא. העיניים נפוחות משבועות של בכי, הגוף עייף מלילות שחורים ללא שינה, כאבי בטן שאינם מרפים. האוויר חם מאוד, עומד.
הצום נגמר אך לא הגיעה איתו ההקלה של אחרי תשעה באב. ופתאום הבנתי שהיא גם לא תגיע, מי יודע לעוד כמה זמן.
משוטטת ברחובות השחורים כי אין לאן לחזור, עוד יש קירות אבל בית כבר אין, הכל ארוז, הקרטונים הנערמים סותמים את החלונות, מקשים על הנשימה, את המתח בבית אפשר ממש לראות. אמא ואבא כפופים, גם העיניים שלהם נפוחות ואדומות, גם להם אין כבר מילים. ממהרים להספיק לארוז הכל, מחר משאית ההובלה תבוא.
אין לאן לחזור וגם אין לאן ללכת. משוטטת בחוסר תכלית עד השעות הקטנות של הלילה. עולה על טרמפ, יורדת מטרמפ, עולה על טרמפ, יורדת מטרמפ. הולכת לים, המים שחורים מאוד, סרטנים קטנים רצים ימינה ושמאלה, הירח תלוי. גם שם אין מנוחה.
אי אפשר לתאר את ההרגשה הזו. מי שהיה שם, יספיקו לו שתי מילים כדי להבין. מי שלא היה, לא יבין לעולם. ואני יושבת על החוף, הכל זר, אלביתי יותר ממה שפרויד היה יכול לדמיין, ולא מאמינה לא מאמינה לא מאמינה.
חמש עשרה שנה, ובאיזו נקודת זמן ה”לא מאמינה” הזה השתנה. מלא מאמינה שזה באמת קורה, ללא מאמינה שזה בכלל היה.

 

זה היה?
הים, החולות, הדיונות, הרגליים היחפות, השכנים, הבריזה, הטרקטורונים, החממות, אורות הדייגים באופק, צומת גן אור, צומת נווה דקלים, צומת גני טל, כיסופים, לחכות לטרמפ ובינתיים לפטפט עם חברה, למכור ליד הסופר את הפרחים שאבא מגדל בחממה, עם האופניים לדהור בין גדיד לנווה דקלים כשהלילה מלטף את השיער, עץ המנגו ליד הבית, המדרכה עם המרצפת השבורה, דלת העץ בחזית, הדלת הפשוטה במטבח שהייתה הכניסה האמיתית ליודעי דבר, חבל הכביסה החורק ברוח שהיינו נתלות עליו ומסתובבות, המקום בו קברתי את בגדי הברבי החדשה של כנרת כי קינאתי בה ואחר כך התחרטתי וחפרתי וחפרתי ולא הצלחתי למצוא, הדשא שהיינו משחקים בו הדגל, המקום הקבוע של הקומזיצים, הרחובות: שקטים, פשוטים, מלוחים, השמיים הכי רחבים שיש נמתחים מעל.

 

אין לי כמעט תמונות משם. בהתחלה לא צילמתי כי לא האמנתי שזה יקרה, אחר כך לא צילמתי כי הבית כבר היה ארוז וחבול ואני חבולה עוד יותר. וגם אם הייתי מצלמת, לא חושבת שיכולתי להבין למה אני אתגעגע:
תמונות פשוטות, חסרות כל יומרה אמנותית. הרחוב בדרך אל הבית משני הצדדים. קליק בכל צעד. תמונות כמספר הצעדים. הבית, לא רק בתמונה האלמותית המכוונת (עומדים תחתיו בחולצות כתומות, עיניים נפוחות ומחייכים. על מי חשבנו שעבדנו עם החיוך הזה) אלא מציץ בזווית העין בטבעיות עם כל צעד, הולך ונגלה יותר.
ולא רק הרחוב ההוא, כל הרחובות. איך אדם יכול ללכת במרחב כל חייו, ופתאום לגלות שהמקום אינו קיים יותר.
ואולי זה העניין, מרחב אשר באחת נשאב לאיזו נקודה בזמן, אינו קיים. ואפילו אם יכולנו לחזור, כשהכול הרוס וחרב, רק להצביע: פה היה זה, שם היה ככה. אי האפשרות לשוטט שם הופכת את המרחב לחסר פנים, כזה שאפשר באמת לתהות אם היה, אם כל זה באמת היה פעם.
הרבה דברים התרחשו בחמש עשרה השנים האלה. העולם השתנה, אני השתניתי. באותם ימים מלאי בכי תהיתי אם מתישהו אחזור ליהנות מדברים פשוטים, מנגו בשל, שמלה חדשה, תוכנית מצחיקה בטלוויזיה. הילדה ההיא עם העיניים הנפוחות לא האמינה שזה יקרה.
אבל זה קרה. לקח שנה או שנתיים של אֶבֶל, ובסוף קרה.
ובכל זאת, בתשעה באב כשאני יושבת על הרצפה אני נזכרת בבית ההוא, לא הבית שלשמו התכנסנו בבתי הכנסת, אבל בית אחר שאהבתי כל כך, מרחב שקיים בתוכי באופן כל כך לא ממשי, ודווקא משום כך הוא תופס הרבה מקום.
לפני ימים אחדים היינו בחוץ כשירד הלילה. והיה רגע אחד בו בארץ כבר אזל האור אבל השמיים עוד זהרו.
שכבתי על המחצלת והסתכלתי למעלה, העצים מעליי היו צלליות שחורות על רקע זוהָר כחול.
בצורה הזו, חשבתי לעצמי, הם נראים כמו מגזרת נייר שחורה.
ואולי זה מה שנשאר מהחול והים והילדות והרחובות שאין להם תמונה, אולי על רקע כל הדברים הממשיים הם הפכו למגזרת נייר שחורה של זיכרון.

15 להתנתקותביתגוש קטיףהתנתקותזכרון

היצירה הבאה

תגובות פייסבוק